1904—1990

טטט מה נותר מאהבה אסורה, בלתי־אפשרית, 55 שנים אחרי פרידתם הכפויה של האוהבים? אני מביטה אל תוך עיניו של המשורר ש.שלום. הוא מאבד את רהיטותו וקולו בוגד בו כאשר אני שואלת, אחרי הרבה שעות שיחה, על האהובה ההיא, שאת שמה אינו מוכן לגלות.

הוא כתב עליה:

הוא פגש אותה בראשית שנות ה־30. שניהם היו נשואים. חיים טובים, שלווים. בלילות היה יושב וכותב, בבקרים מאחר לישון, “אשתי מנגנה בכינור, ועצב טמיר לה בטון”. אהובתו, יפהפייה כחולת־עין, בעלה איכר, תמיר וחסון, “מאמין ביִשרת האדם, ביושרך וביושרו אל נכון”.

והבעל התמים נסע לענייניו, והפקיד את אשתו כאורחת אצל מאהבה השיכור משמחה:

האהבה נמשכה, סוערת, מטורפת, מול הרעיה המחרישה, הבעל המרומה, העוצם את עיניו. יום אחד בישרה לו רעייתו שהיא הרה. בשורה זו חוללה סערה בנפשו, ביודעו שהילד שייוולד הוא פרי תשוקתו לאשה אחרת.

בעקבות ההריון נפרד מאהובתו, אך הוא דמיין כאילו שתי אמהות לוולד הזה, אהובתו ואשתו, שאת שתיהן אהב. והתגעגע אליה, אל זו שאת בשרה ואת נפשה אי־אפשר לשכוח.

ש.שלום: “כתבתי את מחזור הסונטות שממנו ציטטת, אחרי שנפרדנו. כבר אמרתי לך שכל חיי הם מתח גדול אחד, והכתיבה משחררת אותי ממתחים. יש פסוק, ‘כי לא יראני אלוהים וחי’. הכתיבה מאפשרת לי לראות אלוהים ולחיות, ולשאת את המשא של חיים בעוצמה מוגברת בתהומות אדם עלי־אדמות. לשם כך צריך מיתרים רגישים, ובו־בזמן גם עשויים מפלדה. קשה לשאת צירוף כזה של רגישות עליונה, ושל כוח לסבול. אילו לא היתה לי השירה, הייתי שולח יד בנפשי מזמן”.

— ולא התחרטת על הפרידה מאהובתך? אפשר לעמוד בכאב כזה?

ש.שלום: “הכאב עוזר לך להרגיש שאתה חי. בחיי היו לי כמה אהבות שהסתיימו. סבלתי מהפרידות, אבל נדמה לי שהפרידה היתה נטועה כבר במפגש הראשון. רציתי למצות את חווית האהבה והפרידה והצער, כדי להפליג מהן אל תוך יצירה אמנותית. מהאשה ההיא נפרדתי כי הגענו לפרשת דרכים: לעזוב אותה, או להיפרד מאשתי ולשאת את האחרת לאשה. זאת לא יכולתי. פחדתי מנישואים שכובלים את אפשרות היצירה. עם אשתי, היצירה היתה תמיד קיימת, ואני ביכרתי את היצירה על פני החיים”.

כשאני שואלת האם ההריון אכן היה, וכיצד נפסק — לזוג שלום אין ילדים — הוא בוחר שלא לתת תשובה ברורה.

“מתוך האהבה הגדולה ההיא נולד ילד שאיננו בשר ודם, אלא יצירה גדולה. בשיר, אני קורא לאותו ילד ‘חנינא בני’. אבל די לדבר על זה. גם בשירה וידויית, לא הכול הוא העתק מדויק של המציאות. ואם נדבר על פרטים כמו הילד, הדבר ייצא מתחום האמנות וזאת איני רוצה”.

בתום קשר האהבה, סיכם אותו ש.שלום ב־43 סונטות. “בחרתי בצורה הספרותית של הסונטה, עם מספר שורות קבוע ומשקל מדוקדק”, הוא אומר, “כי חומר דליק, מתלקח, ניתן לשמור רק במכלים של מתכת מוצקה. הייתי חייב לכלוא את הרגשות ההם בשורות סדורות שלא יתפוצצו”.

זה היה בשנת 1934. באותם ימים בא אליו ש"י עגנון וביקש ממנו חומר לספר שהוצאת “שוקן” ביקשה להוציא. ש.שלום מסר לעגנון את הסונטות. “עגנון החזיק אצלו את הסונטות שישה חודשים, ואז החזירן לי ואמר שהוא בלע אותן כמגילה, ואולם ההוצאה נמלכה בדעתה והספר לא יצא”, משחזֵר ש.שלום. יש מבקרים הטוענים שעגנון אכן בלע את הסונטות, ואחר־כך כתב על פיהן את הרומן “שירה”.

פרופסור אמריקאי כתב ספר שבו הוכיח כי הרומן “שירה” של עגנון מבוסס על הסונטות של ש.שלום. המשפט “בשר כבשרך איננו דבר שניתן להישכח”, מופיע ברומן “שירה” 17 פעמים. אבל ש.שלום אינו נוטר טינה. “חלילה לי להרהר אפילו שיש בזה פלגיאט. להיפך, זה תיקון גדול לשירתי שיוצר גדול כמו עגנון, שהיה בשבילי דמות אב, ידיד כאח לי, הביע בהרחבה ובפרוזה מה שאני אמרתי ב־43 סונטות”.

* * *

כשנולד בדצמבר 1904, למשפחת אדמו"רים ידועה, היה שמו שלום־יוסף שפירא. בעת מחלת ילדות קשה, הוסיפו הוריו, אברהם־יעקב ואסתר שפירא, את האות ש': “שיחיה לנצח”. בבגרותו הפך זאת לשמו הספרותי.

“הציפיות ממני, כילד הבכור, היו שגם אני אהיה אדמו”ר", אומר ש.שלום, “אבל כשהייתי בן 4 או 5, הלכתי לטייל בקרפטים עם אומנתי. לרגע נשארתי לבד, ניגשתי אל שורש של עץ וראיתי מעיין בוקע ממנו. לפתע חשתי שאני הוא המעיין הבוקע מלב האדמה, ושאני חייב לספר את מה שנאמר לי מלב העולם. עם תחושת הפליאה הזאת התהלכתי מאז, כותב שירים בלבי”

הוא גדל בתחושה של כפילוּת: רוחניות של מי שייעד עצמו להיות משורר, ומצד שני, קולות הגוף שהסעירו את דמו והפחידו אותו. “היתה לי משיכה גדולה לחיי גוף”, הוא מסביר, “ואמא שמרה עלי מפניהם. רק על ידי יצירה הצלחתי לדכא את המשיכה הזאת. משום כך, כל שיר שלי הוא סיפור של אהבה”.

ברומן “יומן בגליל”, מנה את זיכרונות הגוף הראשונים שלו: ילדה בת שלוש שנחבאה עמו, בן שלוש אף הוא, בארון הבגדים, אומנת נוצרייה שנצמדה אליו במיטתו בשעת ה“סליחות”, שתי בנות השוער בביתם בווינה, עם “השומה השחורה” שליד פּטמת שדהּ של האחת. השנייה אוהבת היתה לנבור בשפתיה בין רגלי הילד…" כל חוויה שחווה, חש שמטרתה להעשיר אותו בעתיד, כשיתחיל לכתוב.

ש.שלום: "יום אחד בא חסיד אחד אל אמא, וסיפר לה על עוונותי: שאני מתהלך עם נערות ורוכב על סוסים. ואמא ענתה לו, ‘מה שאתה מספר על בני, אלה הם אפסים. אילו לא ידעתי כי לפני האפסים יש לו מספר חיובי, הייתי סובלת מהסיפורים שלך. אבל אני יודעת את המספר החיובי שלו, לכן כל אפס שאתה מוסיף, מגדיל את הסכום’ ".

כמו לא חלפו עשרות שנים ממות אמו, והוא עבר את שנותיה מזמן, הוא נסער מאוד בדברו עליה. כאשר מתה, מיאן אביו להתנחם, ומצא פורקן בציור. האב זכה לכינוי “האדמו”ר המצייר" ואף נערכו לו תערוכות. ש.שלום עוטף את קירות ביתו בדיוקנאות האלה. בגיל 85, קרוב כל־כך אל אלוהים, הוא הולך ומתקרב גם אל הוריו.

ארץ ישראל נראתה בעיניו מרחוק כמקום שבו בדואים רוכבים על סוסיהם ומניפים חרבות, וכדי להכין את עצמו, למד רכיבה על סוסים. הם גרו בווינה, בקומה שלישית, מעל הנהר. “לילה אחד שמעתי קול אשה זועק בגרמנית, ‘אדם, מה עשית?!’ מסתבר שגבר השליך את פילגשו מן הגשר. הצעקה נקבה בי עד תהום. רצתי החוצה. כבן 15 הייתי, שחיין טוב ככל הנערים הגרים על חוף הנהר. תפסתי את הגוף השוקע בשערות ראשו”.

הוא משה את הטובעת, אלא שהיא כבר היתה מתה. אותו רגע חש את אוזלת־ידו מול המוות, והבין כי הדרך היחידה להעניק לאירוע כלשהו חיי נצח, היא בהפקעתו מתחום החולף ובהעתקתו לאמנות. מאותו יום, החל לכתוב.

* * *

סב המשפחה, האדמו"ר מדרוהוביץ, עם בניו ונכדיו, 30 נפש בסך־הכל, עלה בשנת 1922 לארץ, וכולם התיישבו בירושלים. ב־1926 עקרה המשפחה לכפר חסידים, שהוקם בידי חסידי הסב. שלום הכשיר עצמו להוראה, והוא ואחיו יצחק, לימים מנהל בית ספר הריאלי, הפכו מורים בכפר.

ש.שלום לימד ספרות ושירה בבית־ספר לבנות. קראו לו “המורה שפירא” ולא ידעו כי הוא משורר. “השתמשתי בשם ש.שלום כפי שיעץ לי הסופר ‘רבי בנימין’, שלא להביך את משפחתי”, הוא אומר. “ליל שבת אחד, ישבו חברים והתווכחו על שיר של ש.שלום. ואחד אמר, הנה המורה שפירא, הוא יכריע בינינו מה הפירוש הנכון. אמרתי, אני חושב שאתם מבינים את השיר טוב ממני, אבל אם אתם מתעקשים, אז הפירוש של החבר פלוני נראה לי קרוב יותר לאמת. ולא הסגרתי את זהותי”.

הוא צוחק בהנאה. “תמיד רציתי להיות אלמוני. כשנדמה לי שמזהים אותי, אני בורח. יש סיפור כל כליף שהיה לובש בגדים פשוטים ומתערב בעם. להבדיל אלף הבדלות, כך מכיר גם אני את העם. כאלמוני אני בא בתוכו”.

* * *

ב־1928, עבר ללמד במושבה ראש־פינה. בן 24, היה משאת־לב בנות המקום. אלא שהוא התאהב בנערה ערבייה מכפר סמוך שעבדה כעוזרת ומטפלת אל אחת המשפחות היהודיות.

יום אחד, באמצע שנות ה־70, עלעל ד"ר מנחם זהרי בחנות לספרים משומשים בתל־אביב, ונתקל בספר שחור ודק, “יומן בגליל”, מאת ש.שלום. “פתאום ראיתי את סיפור חיי”, הוא אומר לי בהתרגשות. “באמצע שנות ה־20, למד אבי באוניברסיטה בירושלים ואמי ניהלה את בית־ההארחה בראש־פינה. לא היה לה פנאי לטפל בי ובאחותי, לכן אבא לקח לה משרתת ערבייה. היא החלה לעבוד אצלנו כילדה בת 13. בתקופה שש.שלום פגש אותה, היא היתה כבת 19. בספרו קרא לה לינה, אך שמה האמיתי היה זיינה”.

“היה לה שיער כהה ופנים לבנים, והיא לבשה גלימה רקומה”, נזכר ש.שלום. “היא ידעה עברית. יום יום היינו נפגשים. סיפרה לי שבהיותה בת 4, אביה רצח את אמה כי חשד שבגדה בו עם גבר זר. נמשכתי לתום ולטוהר וליופי שלה. הקִרבה הגופנית לא מילאה אצלי שום תפקיד, כך יכולנו להיות כאח וכאחות”.

הוא משתמט מתשובה לגבי מהות יחסיהם, ושולח אותי לספרו “יומן בגליל”:

הם תכננו לברוח ולהינשא “כדת משה וישמעאל”, אלא שעם חלוף הזמן החל ש.שלום להכיר בתהום הפעורה ביניהם. “רשת טמונה בין עמך לעמי”, אמר לה. הימים היו ימי קיץ 1929, לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. העוזרות הערביות חזרו לכפריהן. השניים נפגשו בסתר עוד פעם אחת.

ערב המאורעות התדפקה לינה על דלת אחד הבתים בראש־פינה. בקול מהוסה לחשה לבעלת הבית שעל כולם לברוח, כי הבדואים יתקיפו הלילה. “ולמורה, אל תשכחי את המורה”, הוסיפה, ונעלמה מחייו.

לפני כמה שנים הוזמן סייד ערבי לצבוע את דירתו של ש.שלום ברחוב חנה סנש בחיפה. “שוחחנו שיחת חולין, ונודע לי שהוא מהכפר שלה. שאלתי אם הוא מכיר אותה. אמר, מכיר ויודע, היא סבתא ויש לה נכדים ונינים. היא צריכה להיות בת למעלה מ־80. שמעתי שהיא כועסת על שנתתי פומבי לרגשות אהבתנו, בעוד שהיתה תמה וטהורה”.

* * *

ב־1930 נסע ש.שלום ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת ארלנגן שבגרמניה. כמי שמעיד על עצמו שבראשו מתנגנת מוסיקה, ביקר בקונצרט בעיר נירנברג, שם ניגנה הסולנית, הכנרת קלרה פריד. “היא היתה בשבילי רוח שנתלבש בבשר, מוסיקה שנהפכה לאדם. התאהבתי בה והתאהבתי בנגינתה”, הוא אומר על אהבה עזה שהחזיקה מעמד 60 שנה, חר כל תהפוכות חייו. אחרי הקונצרט ביקש ללוותה לביתה. כשהגיעו לשם, בעיירה סמוכה, אמרה לו שלא תוכל להניח לו לשוב לבדו וליוותה אותו חזרה. כל הלילה דיברו ובבוקר החליטו להתחתן.

אחר־כך שבו לארץ ישראל והתגוררו בירושלים. כאן הוסב שמה ל“אורה”. הוא עבד בהוראה שנים ספורות, ואז התגלתה אצלו מחלת לב, ממנה הוא סובל עד היום.

“בלילות הייתי ער, כותב שירה, ובימים מלמד בבית־הספר, והרופא אמר, או הוראה או שירה, כך לא תחזיק מעמד”, נזכר ש.שלום. "כמורה הייתי מבוסס, כסופר הייתי תלוי על בלימה. לזכות רעייתי, שנתנה לי לבחור כרצוני, ובכך דנה את עצמה לחיי עוני וצער. היו תקופות שכאשר רצינו לשתות תה עם עוגה, הייתי נאלץ למכור את אחד הספרים שבספרייתי.

"חיינו משכר סופרים עבור שירים שפרסמתי בעיתון ומשיעורי נגינה שלה. נדדנו בארץ מחדר שכור אחד למשנהו, בתנאים נוראים, וכך היא לא יכלה להתקשר לתזמורת קבועה אחת. היא היתה כנרת נפלאה, וניגנה בקונצרטים רבים ברדיו. לעתים היה בינינו מתח, בייחוד כאשר היתה מתכוננת לקונצרט, או כשאני הייתי כותב יצירה שדרשה את כל נפשי ולא יכולתי אפילו לענות מלה.

“ויתרנו על כל חיי העולם הזה. יש סיפור של קרייזלר, הנגן המפורסם. גברת אחת מהחברה הגבוהה אמרה לו, הייתי נותנת את חיי כדי לנגן את הקונצ’רטו של בטהובן כפי שניגנת הלילה. והוא השיב, כן גבירתי, אבל אני נתתי”.

בספרו “הנר לא כבה” כתב ש.שלום על צעירה בירושלים שאהבה אותו וניסתה להפרידו מאשתו. “איש ואשה נוצרו להיות לגוף אחד, ואתם חיים חיי נשמות בלבד… אל תחשוב כי אשה יכולה לעמוד בסיוט הזה”, טענה כלפיו.

חמישים שנים אחר־כך, הוא מודה: “כן, זה מעשה שהיה. היא היתה רופאה צעירה, נפש עשירה מאוד. היא חשבה שהקשר שלי עם אשתי, אשר כולו רוח וכולו שירה, כובל אותי. היא התאהבה בי, ודרשה שאפרד מאשתי. זאת לא הייתי מוכן לעשות, וניתקתי את הקשר. כשנפרדנו אמרה לי: ‘אני נותנת לך שלושה חודשים לחזור בך’. כחלוף המועד שלחה לי פתק, ‘לא רצית לבוא אלי בחיי, תבוא אל קברי’. היא לקחה ציאנקלי ומתה. החוויה הזאת רובצת מאוד על חיי”.

* * *

– האם לא התחרטתם כשבחרתם שלא להביא ילד לעולם?

ש.שלום: "הפלא, האלוהים אם תרצי, העדיף שאקדיש את חיי לו. היתה תקופה ששכנות וקרובות בלבלו לאשתי את המוח שאנו צריכים ילדים, וזמן־מה היא נלכדה מהן. אחר־כך היא הסתגלה, והיתה מאושרת שנשארה נאמנה למוסיקה שלה וליצירה שלי. אשתי תרגמה להפליא משירי לגרמנית. שני ספרים כבר יצאו תחת שמה, אורה פריד.

“בחשבון סופי, שנינו מרגישים שנס נעשה לנו שלא היו לנו ילדים. אנחנו קרובים היום זה לזו כמו לפני 60 שנה. כל אחד הוא כפיל של השני. פעם, לפני שנים רבות, ניסינו לנתק את הקשר הזה, אבל ראינו שאין לנו חיים זה בלעדי זו. היא התמסרה לחלוטין ליצירה שלי. הנפלא הוא שהיא קיבלה שהיו נשים אחרות בחיי, ועמדה מן הצד, כי הבינה שאני זקוק להתנסויות מסוימות. לה עצמה לא היו צרכים כאלה. הנגינה איננה אמנות מוחשית כמו הכתיבה, שצריכה גם חושניות. שם באמת אפשר לחיות בעולם הרוח”.

ש.שלום כתב בקביעות ב“דבר”, ופרסם ספרים רבים בשירה ובפרוזה: כתביו מונים כיום 18 כרכים. הוא נחשב למי שפתח אסכולה חדשה בשירה העברית, אך לא היה שייך מעולם לשום קליקה ספרותית.

למרות נטייתו לתנועת העבודה, לא היה חבר מפלגה מעולם. עצמאותו עלתה לו בכך שנאלץ תמיד לממן את ספריו מכיסו, או מקרנות שגייס בכוחות עצמו. הוא תרגם לעברית את הסונטות של שקספיר, את היינה ורילקה. הוא ידוע מאוד בשיריו הלאומיים. בין אלה שהולחנו, “בוא ואשק לך, בני האדם”, “העמק הוא חלום”, “אדם כי ימות בעמק יזרעאל”, “חמישה יצאו מולדת לבנות”.

ש.שלום היה ידיד קרוב של ביאליק, “עד שחשתי שכל־כך נעשינו לאחד, שאחד נעשה מיותר. שמתי לו מכתב מתחת לדלת ובו כתבתי, ‘חטאתי לבדידות שלי בידידות שלי איתך. אני מוכרח לשוב אליה. לא אפגש איתך עוד בחיים’. ביאליק חי עוד כשנה, ניסה ליצור קשר, אבל אנחנו לא נפגשנו עוד”. בין ידידי־הנפש האחרים, פרופסור אנדרה נהר, והסופר מקס ברוד, ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, והאיש שהציל את כתביו משריפה.

ב־1952, נענה ש.שלום להזמנת אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שהציע דירות בעירו לאנשי רוח. “בחרתי בדירה הגבוהה ביותר, 52 מדרגות' וכיום אני משלם את המחיר”, הוא מחייך. הוא זכה בפרס ביאליק, פרס טשרניחוסקי, פרס ברנר ופרס אוניברסיטת ניו־יורק. ב־1973 הוענק לו פרס ישראל לשירה. ספריו תורגמו לשפות רבות. ב־1985 היה מועמד לפרס נובל לספרות. הוא נבחר לנשיא אגודת הסופרים לכל ימי חייו.

* * *

מה מרכיב את יומם של זוג ישישים עריריים, בני 85? אורה, אשתו של ש.שלום, חולה מאוד. לפני כעשרים שנה התעוורה כמעט לגמרי. “הכינור היה נופל מידה, אז החלטנו לקנות פסנתר”, אומר ש.שלום. כשבא מוכר הפסנתרים, התברר שהכסף שבידם רחוק מלהספיק. הוא ראה על הקיר דיוקן של ש.שלום, פרי מכחולו של מאנה כץ, וביקש אותו במקום תשלום. ש.שלום לא היסס, והסיר את הציור מהקיר. מאז אורה מנגנת, אך הגורל תעתע בה והיא איבדה גם את שמיעתה.

“היא אשה גאונית. מנגנת מהזיכרון. בלי לראות ובלי לשמוע, קונצרטים שלמים”, אומר ש.שלום. לפני שנתיים וחצי, בעקבות התקף־לב קשה שעבר, אסרו עליו רופאיו לטפס לקומה השלישית. היה בידו סכום כסף, ירושה של דוד. “תכננתי להשתמש בכסף לעבור לבית־אבות”, הוא אומר, “אבל בגלל התקף־הלב נאלצתי לגור במלון, בגלל המעלית”.

שנה וחצי גר ב“דן פנורמה”. כאשר ראיתי שהכסף עומד להיגמר, חזרתי הביתה", הוא אומר. שלוש מתנדבות מופיעות בתורנות בביתו ומסיעות אותו לסידורים. עוזרת באה פעמיים בשבוע. “אנחנו לא אוכלים הרבה, רק פירות וירקות, והיא מקלפת ומרסקת. בשבילי היא מבשלת חזה עוף, וזה מספיק לכל השבוע. אני עושה הזמנה בטלפון מהסופרמרקט, והם שולחים לנו. יש לנו חיים פשוטים. אין לנו הרבה דרישות”.

הוא מוסיף לכתוב כאחוז־בולמוס, רוצה להספיק. בשנים האחרונות כתב את הספרים “אלגביש”, “מאלגביש ומעלה” וספר הזקונים שלו, “ספר השמחה”. הוא מרבה לכתוב על אלוהים, יצירה, זקנה, חיים ומוות. בלילות אינו ישן. הרופא רשם לי ‘נומבון’, אבל זה מרדים אותי רק לשעתיים. שאר השעות אני ער, ומחבר בראש שירים, ורק כשאני מרגיש שהשיר מתוקן, אני מעלה אותו על הכתב".

ביומן משרדי משנת 1986 הוא מעתיק אותם, בכתב־יד גדול, רועד. משאיר שני עותקים מכל דבר, להקל על מי שיצטרך להעתיק את עיזבונו. הוא צלול מאוד. מתקיים בלי תלונות מביטוח לאומי ועוד תוספות קטנות. קורא עיתון בוקר וצופה ב“מבט”.

כל ספר שהוציא בעשר השנים האחרונות, נדמה היה לו שזה ספרו האחרון. כעת הוא שוקד על ספר חדש. כתב כבר 130 שירים. הוא בוחר בשבילנו את שיר 116 שבו הוא אומר:

לפני חודשיים, לקתה אשתו בהתקף־לב חמור. במסירות אין־קץ ישב ליד מיטתה במחלקת טיפול נמרץ, ומאז לא הצליח לכתוב. אחרי כל השנים שבהן הקריבה אשתו למענו בלי גבול, הוא דוחק למענה את הדבר החשוב לו מכול, הכתיבה. “אני מאושר ומופתע מהמסיבות שעשו לי כעת, במלאת לי 85 שנה”, הוא אומר, “אבל הייתי ממיר הכול לו יכולתי לכתוב עוד חמש שורות של שיר”.

אני מן הפצועים שאינם זועקים", מחייך ש.שלום, ומוסיף: “יש משפט תלמודי שעשה עלי רושם מילדות: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. תמיד הרגשתי שאין שירתי מתקיימת אלא אם אמית עצמי עליה ואתן לה את כל חיי וגופי ונפשי. ואני נתתי. ויתרתי על הכול. האם הקורבן היה כדאי? בלי ספק. יש לי רגעים שאילו לא חרדתי לאשתי שתישאר לבדה, הייתי מסוגל להתאבד מרוב אושר, שאני אחד עם אלוהים ועם היקום. מן המוות אינני ירא. אני רואה שדופקים כבר בדלת, אני שומע כבר את הפעימות, הולכות ומתחזקות. הייתי רוצה רק להשלים את מה שעוד יש לי לכתוב, ואז אעבור בחיוך לעולם הבא. לא אעשה מהמוות עניין גדול”.

כעבור ארבעה שבועות, בראשית מרס 1990, הלך ש.שלום לעולמו. רעייתו נפטרה כשנה אחריו.