נו' 1923

טטט לאחר שעזבה אותו אשתו השלישית רותי ולקחה איתה את ילדתם בת הארבע, היה יצחק אורפז שב מעבודתו כעורך־לילה ב“על המשמר” ומסתובב בחדרים הריקים. “הייתי נכנס לחדר של הילדה, נתקל בגלגלים שנעקרו מעגלה, בזרועות שנתלשו מבובה, בבגדים זעירים, בארון צעצועים שדלתותיו פתוחות, בכתמים הלבנים שנותרו על הקיר, במקום שהיו תלויות תמונות שלה. ריחה של בתי היכה בי מכל פינה. בחיים ראיתי את המוות כבר כמה וכמה פעמים, אבל הפעם זה היה ממשי יותר. הרגשתי כאילו הקירות מתרחקים, הרצפה נושרת לי מתחת לרגליים, ואני תלוי בחלל ריק. הלכתי למיטתי ושכבתי עליה, גופי רועד כולו ברעדה פנימית. ניגשתי לחלון, אני גר בקומה הרביעית. לא שאלתי שאלות, כמו מה יגידו הילדים שלי, ואיך אני יכול לעשות דבר כזה לאנשים שאני אוהב, ואל תזלזלי בשאלות האלה, כי הן מחזיקות בחיים הרבה מאוד אנשים. כל העולם נעלם, נמחק, נשכח; לפני היה רק חלל חסר צבע. כבר הבטתי למטה, כולי מסוחרר, מתכונן לקפוץ, כאשר ראיתי בזווית העין על המדף משמאל את התנ”ך, עבה ושחור כמו זה שעל כריכתו הפנימית כתב אבי בדיו ירוקה, את ימי ההולדת ותאריכי המשפחה. גררתי את עצמי למיטה וקראתי תהילים בקול.

“אני אדם חילוני, והנה אני קורא תהילים וחושב, זה מגוחך מה שאתה עושה. הרי אתה לא מאמין בזה, אבל אני ממשיך וקורא, במין זמזום שהזכיר לי את קולו של סבי בתפילת שחרית, ופתאום הרגשתי שאני כבר לא לבד. בעצם עשיתי רק מה שאבותי ואבות־אבותי עשו במשך דורות רבים בעת צרה: קראו תהילים. לא שראיתי מישהו בחדר, אבל החדר הריק כאילו התמלא במין נוכחות, והתחלתי להתחזק. שוב חשתי את גופי נח על המזרן, וקירות החדר התיישרו ועמדו על עומדם. דמעות של מתיקות התחילו לבעבע לי בבטן. בימים הקרובים כבר הנחתי את התנ”ך לידי והתחלתי לקרוא בקול, בכל פעם שמחשבות המוות עלו בי".

קולו שקט, כמדבר אל עצמו, ואני לא מעיזה להישיר אליו מבט. אורפז בוחש בחומרים הקשים והמסוכנים ביותר, מהמר שמוכן לשים את כל חייו על הכף. בפעם האחת ההיא, ב־1980, היה קרוב ביותר לעבור את הגבול. הדים לאירוע הזה נמצאים בסיפור הקצר “הקפיצה”, וזרועים בעוד כמה מקומות בספרו “אהבות קטנות, טירופים קטנים”, (בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ ידיעות אחרונות/ ספרי חמד).

לספר הזה קדמו כמה שנים של יובש. “סיימתי ב־1987 את ‘הכלה הנצחית’, ספר שאני רואה את בו את הדרכון שלי אל האלף הבא. הלכתי בו עד הקצוות, עד הגבולות האחרונים שלי, הוצאתי את העולמות הכי דמוניים שנמצאים בי, והרחקתי איתם בצורה הכי נועזת. אם לא הגעתי לאשפוז, זה מקרה בלבד. אבל אחרי זה לא יכולתי לכתוב במשך שלוש שנים. חשבתי שהתייבשתי. ניסיתי לכתוב, חיברתי נובלה חדשה, 80 עמודים, אבל הרגשתי שזה לא זה. בוקר אחד הנחתי אותה על ערימת העיתונים שליד הדלת וזרקתי הכול לזבל. ובמקום להיות עצוב, הרגשתי משוחרר, אדם חופשי. ואז, באלול תשנ”א, התעוררתי מתוך חלום זוועה לקול תפילות התימנים מבית־הכנסת ‘הגורל’ שממול דירתי הירושלמית. התיישבתי ליד השולחן, והבנתי שאני חייב לשבור הכל, להתנתק מהסימבוליקה הכבדה ולהשליך את עצמי חזרה אל הדברים הפשוטים, הבסיסיים, הברורים, ואולי להחזיר את המוני הקוראים, שהיו לי ב’מסע דניאל', והתרחקו ממני בספרים הקשים יותר".

40 יום נמשכה כתיבת הספר. את “מות ליסאנדה”, “נמלים”, “ציד הצביה” — נוכלות ששברו מוסכמות ספרותיות בשנות ה־60 וסללו את הדרך לכמה מן המספרים המוכשרים של שנות ה־80 — כתב אורפז מתוך טראנס אקסטאטי, כמו מטורף או נביא. היה יושב עירום כביום היוולדו, זורק סדין על הכיסא כדי שלא יידבק אל מושב העץ, שותה כוסות של תה רותח בשיא הקיץ התל־אביבי, וכותב וכותב.

כאן הכול היה אחרת, רוגע יותר. “כתבתי מתוך מצב של שמחה, שהוא מאוד נדיר אצלי”.

אורפז ניזון ממצבים זוגיים בחיי היומיום: נוח האינסטלטור הנשוי לנטע היפה, המתעלם מבגידותיה ומחכה בחוץ ככלב מושפל, עד שתסיים להתעלס על מיטתם עם המשורר שלה (“סיפור רגיל”). נתן, עורך־לילה שמודיע לחברתו מקץ רומן של שנה, שהוא עוזב אותה, והיא בולעת 30 כדורי שינה (“אי הבנה”); יוחנן הקשיש, הגרוש פעמיים, שמתאהב אהבה שלא תתממש לעולם, בבתו הצעירה של חבר (“טליתא קומי”); ענת, השוכבת עם חמישה מאהבים שונים ומשכנעת את הששי, איש תם וישר, להעניק את שמו ואת כספו לתינוק שאינו שלו, המתהווה בה (“חוויה מיסטית”); מיכאל, שמחליט להיפרד מחברתו, ובמקום זאת מציע לה נישואים, לאחר שצנחה ועיקמה את הקרסול. (“הצעת נישואים”):

* * *

אורפז, פנים נעריות, בלורית, משקפיים בעלי עדשות ורדרדות, הוא איש למוד־אהבות, יודע את האומללות הקטנה, המוכרת, הבנאלית, ההחלטות שכשעשׂיתָ אותן, עדיין לא יכולת לנחש עד כמה תחרוצנה גורלות. את המחיר משלמים לאט־לאט, כבעינוי סיני עתיק, כמו גיבורי “הצעת נישואים”, שנידונו לארבעים שנות חיים מלאי משטמה ותיעוב, רק בגלל רגע של חולשת־הדעת, כשמיכאל לא היה חזק דיו לעמוד על דעתו ולהתעקש על פרידה.

יצחק אורפז: "יש שתי קידומות לשוניות בשפה העברית, שכאשר אני שומע אותן בדיאלוגים בין בני־זוג, אני תיכף קולט מה קורה ביניהם: האחת, ‘לו לפחות’, והשנייה, ‘אפילו לא’. ‘לו לפחות היית קונה גבינה. לו לפחות הבאת הביתה משכורת נורמלית. לו לפחות היית דואג, שהילד לא ייצא החוצה ויתלכלך בבוץ’. או: ' אפילו לא הורדת את הפח. אפילו לא עלה על דעתך להביא לי פרח'. ואלה משפטים תקניים לגמרי, תשמעי אותם בכל בית.

“אני לא מאמין בהרמוניה שבין איש ואשה. תמיד אתה נמצא בדרך אל הקשר, או בדרך ממנו, והדבר היחיד שנולד שם, הוא הרוע. יש גם משהו חיובי ברוע, כי לפעמים זה הקפיץ שמזיז דברים. גברים ונשים נמצאים במלחמה הארוכה והאכזרית וגם המפרה ביותר בתולדות ההיסטוריה. כל המלחמות נגמרות בשלום זמני, אבל כאן אין שום שלום. לכל היותר תקופות קצרות של הפוגה, שבהן שותים קפה יחד וצוחקים ומעלים זיכרונות, אבל כבר בפנים מחשלים את כלי־הנשק ומכינים אותם לסיבוב הבא”.

לא מזמן קטע אורפז קשר אהבה עמוק ומורכב. "גמרתי את זה בצורה מכוערת, גועלית. זה היה קשר נהדר, מבטיח, אבל למרבה הפלא, לא הרגשתי שום צער כאשר הרסתי אותו. יש לי בירושלים חבר טוב, יוחנן. באתי אליו ואמרתי לו, ‘תראה איזה דבר נורא עשיתי, פגעתי בעצמי, פגעתי בה, אבל חפש אצלי דמעה ולא תמצא, חפש אצלי כאב ולא תמצא. להיפך, אני מרגיש אופוריה’. הוא מזג לי קפה בספל חרסינה דקיק. שתה קצת ושאל, ‘אתה רואה את הספל הזה? הוא יפה דווקא משום שהוא שביר. הדברים נמצאים בשיא יופיים כשהם על סף כליה’.

“באותו רגע קלטתי, שכל חיי הם חיפוש אחר הדברים השבירים, הליכה אל הגבול המסוכן, אל גבול הטירוף, אל גבול פיצוץ האהבות. ועם אשה זה לא קשה, כי בקלות רבה אתה יכול להביא אותה למצב, שבו את דקירת הכידון האחרונה היא תעשה, ואת הארס היא כבר תמזוג בעצמה. אפילו בשעה הכי טובה של אהבה, היא כבר מתחילה לנהל חשבונות: פה אמרת משהו שפגע בה, פה עשית תנועה לא יפה. ויבוא יום, שכל הרשימה הזאת תיפול לך על הראש, והיא תשלוף אותה. הרי אדם בוחר לו בן־זוג, שיסכים לספוג את העלבונות ואת ההשפלות, ויידע להחזיר לו בצורה, שרק תלבה את אש הגיהנום”.

אורפז התחתן לראשונה ב־1948 והתגרש כעבור שנה. זאב, בנו מנישואיו אלה, כלכלן ואגרונום, ואב לשלוש בנות, הוא הקורא הראשון של יצירותיו והמבקר הראשון שלו. על נישואיו הראשונים כתב אורפז ב“עיר שאין בה מסתור”. ב־1955 התחתן בשנית והביא לעולם את התאומות אורנה וטלילה, שאותן הנציח ב“מות ליסאנדה”, בדמות התאומות נילי ולילי. כיום אורנה עובדת בבנק בתל־אביב, טלילה נשואה ואם לשני ילדים. ב־1975 התחתן שוב, ואז נולדה גי עתליה. שמה המיוחד, גי, הוא הד של כינוי ילדוּת, שקרא יצחק לאחותו הקטנה, שנספתה בשואה. הבת שזורה בדמותה של הילדה פפה ב“הכלה הנצחית”, והנערה החלומית גי מ“מסע דניאל”.

יצחק אורפז: “להתגרש שלוש פעמים, זה להיכשל שלוש פעמים, ואינך נעשה חכם יותר מנישואים קצרים לשלוש נשים, מאשר מנישואים ממושכים לאחת. את ההתמודדות הפשוטה של גבר אחד מול אשה אחת, לא ידעתי לעשות. החלטתי שלא להינשא עוד. כדי למות שוטה, די לי בשלושה ניסיונות”.

ב“מות ליסאנדה” (1964) סיפר אורפז על נפתלי נוי, הנקרע בין שתי נשים: בתיה הגדולה, הגסה, עבת־הירכיים, וליסאנדה החלומית, הקיימת בדמיונו, רזה, שברירית, נערית. כל חייו ולאורך 17 ספריו, נשאר אורפז רדוף על־ידי אותו ניגוד נשי.; "מהר מאוד האשה החלומית מתנפצת אל סלע המציאות. מניסיוני ראיתי שאפילו בת 20 שנמצאת בקשר עם בן 40, תוך כמה חודשים היא מקבלת ראש של בת 40, ומפעילה את כל הטריקים שיעזרו לה לשלוט בו. גבר מחזר אחר אשה, מדבר איתה במתיקות, נשיקה ראשונה, מזמוז ראשון. ביום השני לנישואים, או בחודש השני או בשנה השנייה, זה מתהפך, והיא מראה לו מי הבוס.

“אני מקשיב לפעמים לשיחות של נערות צעירות. הן תכליתיות, קונקרטיות ושימושיות לגמרי בכל מה שנוגע לגברים. הן מודדות כמה הוא שווה, ומה הוא מוכן להוציא עליהן כשיוצאים לבית־קפה, ואיך הוא במיטה ואיך הוא יהיה כמפרנס. הנשים עושות בגברים שימוש אינסטרומנטלי, שימוש ויבראטורי. כמעט אפשר לדרג את הגבר לפי סולם ריכטר, אם מגיע לו ציון 2 או 4. המהפכה הזאת הולכת ומתרחשת לנגד עינינו. שלטון הגברים היה אפיזודה חולפת, טעות של הטבע, והקרב הולך ומוכרע לטובת הנשים”.

גיבורי “אהבות קטנות” מנסים לרמות את עצמם, להפוך את חייהם למיתולוגיה, אבל עליבותם מתגלה בפרטים הזעירים ביותר: למשל, הגיבור של “טליתא קומי”, המשכיר דירות לעולים מרוסיה כדי לשלם דמי מזונות לגרושתו, מקבל טלפון מידיד המחפש חדר עבור דנה בתו הסטודנטית, שהתקבלה ל“בצלאל”. עוד לפני שפגש את דנה, הוא מתאהב בה עמוקות. המחשבה עליה מזכירה לו תלמידת תיכון, שכמעט קפץ ממגדל שלום בגללה. כשנדמה לו, שגם את דנה הוא עומד לאבד, הוא חש כ“גיבור של טרגדיה וקורבן של אהבה גדולה, והחליט לנהוג בהתאם”, והאירוניה בין המלים הנשגבות בפתיחת המשפט, לנפילה בסיומו, אינה מקרית.

הוא משכפל מפתח עבור דנה, ומתלבט בין שני מחזיקי מפתחות: נעל הולנדית בארבעה שקלים בלבד, ומדונה — לא אמו של ישו, אלא הזמרת — במחיר כפול. בפרץ של נדיבות, הוא מתעלה על עצמו ובוחר למען אהובתו הנצחית את היקר מבין השניים, כשאינו שוכח לרשום בפנקס ההוצאות שלו, “שכפול מפתח, 3 שקלים, מחזיק מפתחות 8 שקלים”, ולצרף לחשבון גם את מחיר הנקניקייה, שאכל בשעה שהמתין לה, והאסימונים שבזבז כשטִלפן לאביה. ההתעסקות הקטנונית בכסף מעלה הרהורים על אופי האהבה הזאת ועל סיכויי מימושה.

יצחק אורפז: “לכל גבר יש דנה כזאת בדמיונו. האיש שמטפס על האוורסט, חושב ששם מחכה לו דנה שלו. גם אלה שיוצאים ליערות ברזיל, עם כל המשמעויות הפסיכואנליטיות של יערות ברזיל, מחפשים את דנה. דנה זו לא רק אשה, דנה זה מקום נקי, טהור. מטבעם, הגברים הם קודם־כול מחזרים. התפקיד שלהם בחיים זה להיות השרתים, מנהלי משק הבית של האשה, לספק אותה במזון ובגוף, להחדיר לה את הזרע ולתת לה ילדים. אבל בגלל שלא קל להם בתפקיד הזה, הם הופכים את האשה לאלילה, לליסאנדה, לדנה, למיזוג של שתיים־שלוש נשים יחד, גדולה ונפלאה יותר ממה שכל אשה יכולה להיות. לפי דעתי, הזכרים האומללים רוצים להרות וללדת, ולכן הם מחזרים נצחיים. הצורה המטאפורית שיכולה לבטא אותם, הוא הקוקסינל. פעם הייתי מסתכל על קוקסינל ונגעל, היום אני מסתכל עליו כעל תופעה מיסטית, שבאה להציג בפני האנושות את פרצופה האמיתי: גברים ששואפים להיות נשים”.

הוא לא מושיב את עצמו לכתוב, לפני שעולה לו דמות מול העיניים. “תמיד זו אשה, אם אין אשה, אני לא מתחיל את הסיפור. אני רואה אותה בסיטואציה דמונית, כשהשדים יוצאים מתוכה, ויש בה חומר מגרה ומושך ולא מתפענח. אשתי השלישית היתה אומרת, שכאשר אני מזמזם בשעת הכתיבה, היא יודעת שהשדים הופיעו”.

האשימו את אורפז שהוא שונא נשים: אחרת לא היה הופך אותן לקדושות או לקדֵשות, זנותיות, קנטרניות, דוחות. “אולי זה נכון, אבל עובדה שאני גם אוהב גדול של נשים, עובדה שאני מתחתן איתן. ואני נע בין שני הקטבים, הפלוס והמינוס, כמו בשדה חשמלי”.

— הקשרים שאתה מתאר הם תמיד גרוטסקיים או אומללים. אין אפשרות לדיאלוג? אין אהבות שמחות?

"לדעתי, הדו־קיום אפשרי רק בשני תנאים. האחד לגור בדירות נפרדות, עם כל מיני סימנים מוסכמים, שלפיהם יידעו מתי הצד השני מוכן להיפגש. תנאי שני הוא, מין לא פולשני. בלי חדירה. אפשר לשמח גוף בגוף, בלטיפה, בנשיקה. 99 אחוז מהבעיות בין גבר לאישה, סבות סביב השאלה הקריטית, האם הגבר הצליח או לא להביא אותה לאורגזמה, והאם זו חצי או רבע אורגזמה. וזוג שלא עומד בתקן, רץ לפסיכולוגים ולסקסולוגים והורס לעצמו את החיים. כסף או חינוך ילדים ושאר הדברים שזוגות רבים עליהם, הם רק כיסוי לגורם האמיתי של המלחמה.

“החרדים והכלבים הם הכי קרובים לטבע: יש עונות, והמין בנוי לתכלית מסוימת. אצל כלבים לפחות יש חיבה ואהבה ולקיקות, ואת החדירה הם עושים רק בעונה, לצורך רבייה, וזהו. מין לא פולשני מחיה את הדמיון היצירתי, מגביר את הגעגוע שלנו. אולי אז אפשר ליצור מערכת של תקשורת ותנועת־גומלין של רעיונות, רגשות, אנרגיות, ידידי־נפש שמשמחים זה את זה, עם בגדים ובלי בגדים”.

— לך היתה התנסות כזאת?

“לא. אני עדיין מחפש את האשה המתאימה”.

* * *

יצחק אוורבוך נולד בבריה“מ ב־1923, דור תשיעי לבעש”ט, ילד אמצעי במשפחה עשירה, בעלת יערות שעסקה במסחר. “היה שבר גדול במשפחה, שעד היום אינני מסוגל להתמודד איתו בצורה ישירה של אחד לאחד, אלא רק בצורה שבה הפכתי ילדות נוראה ואיומה לילדות מיתולוגית, בספר ‘רחוב הטומוז’נה’. כשאני מדבר על אמא, כל דמויות הנשים שלי בעולם גזורות על פי דמות הממזגת את האם האמיתית, עם זו שבניתי מעל לאם האמיתית. האם הנשאפת והמאיימת והרודפת והמכה והחובקת, והנותנת רגע אחד של אושר, בתוך עשר שנים של ייסורים”.

כשהיה בן 7, הוטח ממזחלת ושבר את רגל ימין. לקחו אותו לפרופסור בעיר הגדולה, שניסר את הרגל, אך חיבר אותה מחדש, כשהיא קצרה בשני ס"מ. “אצלי הכל אוטוביוגרפיה”, אומר אורפז. “הוכחה? כמעט אין אצלי טקסט בפרוזה, שאין שם מישהו עם מום ברגל”.

הוא עלה לארץ ישראל ב־1938 במסגרת עליית הנוער. “אני שייך לאותו דור של ילדים ונערים, שההיסטוריה הקיאה אותם. לא למדתי בצורה מסודרת, מעולם לא השתייכתי לחבורה, תמיד הייתי האָאוטסיידֶר, עד היום”.

הוא למד בכפר־הנוער שפיה, יתום בין יתומים. שנה אחר־כך, באחד במאי, גורש משם, לאחר שאִרגן שירה בציבור של “האינטרנציונל” באמצע קבלת שבת. התגלגל בכמה מקומות, עד שאחיו הגדול מנדל, אשר עלה אחריו והצטרף לגרעין בקיבוץ שמיר, אסף אותו אליו לקיבוץ. “בילדותנו היינו בריב בלתי־פוסק. עדיין יש לו על המצח סימן של אולר שזרקתי עליו, והוא חתך לי חתיכת אצבע בדלת. אבל יש בינינו ברית־דמים, ברית של כאב”. שניהם קראו לבניהם הבכורים זאב, כשם אביהם. יחד החליפו את שם משפחתם לאורפז. אחרי מלחמת יום הכיפורים החזיר אורפז את השם אוורבוך לשמו, לא מעט בגלל נפילת בן־אחיו בחווה הסינית בסיני.

יצחק אורפז: “מעט החפצים שהבאתי איתי אבדו. משהו בתוכי דאג לאבד אותם כדי להינתק מזיכרון כבד, שאיים כל הזמן לגרור אותי אחורנית. את הכינור שלי שברתי על ראשו של סרג’נט בריטי. תוך זמן קצר אמרו לי, חשבנו שאתה מכאן. זו היתה בשבילי מחמאה גדולה. דיברתי בחיתוך דיבור צברי, קצר, חותך, משפטים בני שתי מלים. הדיבור העברי שלי היום, מבחינת הדיקציה והמוסיקליות שלו, מסגיר היום את ילדותי בשפת היידיש, הרבה יותר מאשר אז”.

הוא התגייס לבריגדה ושירת באירופה. שם, בגיל 20, נודע לו שהוריו ואחותו אינם עוד. “ההרגשה, שבכך שמחקתי מזיכרוני את ילדותי הגלותית בעלותי ארצה, אני אשם ברצח אם, הלכה והעמיקה במרוצת השנים. העובדה, שבעודי חוגג את גאולתי כאן, היא נספתה שם, בשואה, לא יכלה אלא לחדד את רגש־האשמה, ורק כתיבתי עזרה לי להתמודד איתו”.

הוא התגייס לצה“ל, נפצע בלטרון, שירת כקצין בקבע והיה סמג”ד מרגמות כבדות. אחרי 13 שנים בצבא הפך רס“ן (מיל') אורפז לעורך־לילה ב”על המשמר" במשך 22 שנים. כיום הוא פנסיונר של העיתון.

ב־1959 יצא ספרו הראשון, “עשב פרא”. שנה אחר־כך החל ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. הספרים שלו רדפו זה את זה: “מות ליסאנדה”, “ציד הצביה”, “נמלים”, “מסע דניאל”. ספריו תורגמו לכמה שפות. ב־1986 זכה בפרס ביאליק.

“מדאיג אותי, שלחלק ניכר מהכותבים היום אין מה לומר, אם כי הם אומרים את זה יפה להפליא. אנחנו מתקרבים לדור בלי זיכרון: זיכרון של תרבות, של אהבות, של חגים, של מלים טעונות. אמרתי פעם לבתי גי, כשהיתה קטנה, עוד מעט יבוא המלאך גבריאל ויגרש את המפלצות. והיא הביטה עלי בתמיהה, מי זה המלאך גבריאל. הייתי צריך לומר ‘איש־העכביש’ או ‘סופרמן’. זהו דור של משחקי־מחשב וטלוויזיה, עם זיכרון של עתיד ולא של עבר. התופעה הזו עלולה לשטח את הספרות”.

ב“הצליין החילוני” (1982) הציע אורפז תיאוריה ספרותית, שנועדה לפרש זרם שלם בספרות המודרנית, יצירות של המינגווי, קאמי ואחרים. הגיבור המודרני הוא צליין חילוני, דמות טרגית בעולם חסר־אל. “עולה־הרגל שאין לו מקום קדוש. צליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי־שקט, מרי. עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה”.

אורפז עצמו איש חסר מנוחה, הנמשך אל האין־סוף, אל ההיעדר. לא במקרה יש לו שתי דירות, בתל־אביב ובירושלים, וכך הוא נמצא תמיד בדרך. כאשר הוא בצרה גדולה, הוא יורד לים, ויושב בכיסא־נוח על החוף. "אני ממלמל שאלות, והים עונה לי. אני קובע את עיני על קצף התחרה בראש הגלים, שומע את האוושה, כאוושת הערסול הראשונית של העובּר ברחם האם והתינוק בעריסה. זה יותר טוב מכל מדיטציה שבעולם.

“יש לי מזל גדול עם הילדים שלי, אני לא יודע אם מגיעה לי האהבה, שאני זוכה לה מהם. הייתי אב גרוע, עם כל התסבוכות של גירושין, מזונות, כעסים. עם הבן והתאומות חייתי זמן קצר עד שערורייה, רק את גי הספקתי לגדל כמה שנים. ובכל־זאת, כולם זוכרים לי רק את הטוב ולא את הרע. הורות היא אחד הכוחות, שמוליכים אותי מיום ליום. ארבעה ילדים, חמישה נכדים, כלה וחתן, ורק לחשוב על אחת־עשרה מתנות שונות לימי הולדת, או כשאני נוסע לחו”ל, זהו אושר שלא יתואר.

“חיי כל הזוגות הם וריאציה על מלחמות, על רוע, על גיהנום, אבל יש כמה רגעים טובים, עשרה רגעים של חסד, שממתיקים קצת את עמק־הבכא הזה. היום כל האמביציה שלי היא לגמור נכון את היום הזה, באופן שאיזה כוח מסתורי ייתן לי את הזכות לחיות רק עוד יום אחד”.