רקע
אילת נגב
שולמית הראבן: המדינה היא חלטורה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1931


לשולמית הראבן יש רשיון נהיגה ומכונית פז’ו, אבל היא מעדיפה לנסוע באוטובוס, לכרות אוזן לשיחות הנוסעים, לקלוט את שפת הגוף שלהם, את נימת קולם. אולי קצת כמו הגיבורה שלה, דולי יעקבוס מהסיפור “בדידות”, גברת במיטב שנותיה, “שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה”, השולפת פנקס מתיקה ורושמת לעצמה התבוננויות קטנות על החיים. כמו למשל: “הגבר הגרוש — חולצתו מגוהצת יותר מהרגיל (מכבסה), וכתפיו שמוטות יותר מהרגיל (מסעדות)”. אלא שהראבן, להבדיל מדולי, מתייקת את הדברים בתוכה, בלי עט ונייר. “נתברכתי, או נתקללתי, בזיכרון של מכונת הקלטה”, היא אומרת, “אני יכולה לחזור במדויק על שיחות מלפני שנים”.

היא מרבה לצאת לרחוב, לדבר עם אנשים. רק לפני שבועיים־שלושה פתחה בשיחה עם עולים מרוסיה במדרחוב הירושלמי ונוכחה לדעת, שהם רעבים ללחם. “לאחר שדברים מקפיצים אותי לשמיים, ואני מוודאת דרך המקורות שלי את אמיתותם, אני מתיישבת אל מכונת הכתיבה וכותבת מאמר לעיתון. העובדה, שאני מסוגלת לכתוב ספרות, עוזרת לי לכתוב פובליציסטיקה יותר טובה. הפובליציסטיקה היא שירות המילואים שלי. אני לא רואה את עצמי כעיתונאית, אלא כאזרחית שיש לה הרבה סקרנות, מכשיר טלפון וקשרים טובים”.

כבר 25 שנה שהיא עושה את ‘שירות המילואים האזרחי’ שלה בעיתונות. מאז 78' הבמה שלה היא “ידיעות אחרונות”: “בארץ מתנהלת 'שיחת קיבוץ/ מתמדת, ואני משתתפת בה בדרך זו. העובדה, שאני כותבת למיליון ומשהו איש, לא גורמת לי לפשט את הלשון שלי. בשום אופן לא אנסה להתאים את עצמי לקהל. קרה שהשתמשתי בביטוי ארמי, והעורך לא היה מאושר, אבל חשבתי שאין שום סיבה, שאנשים לא יחפשו מלה במילון”.

יש לה צורך אדיר לא רק לשמוע על האירועים, אלא לחוות אותם. "בראשית האינתיפאדה נסעתי לשלושה ימים למחנה הפליטים ג’באליה, ואחר־כך גם לקלנדיה. הייתי בחברת אדם, אשר בגיל 17 פעל נגד כוחותינו וישב 14 שנים בכלא ישראלי, עד ששוחרר בעסקת ג’יבריל. הוא היה כרטיס הכניסה שלי לכל מקום.

"כשאת חיה שם, אוכלת וישנה איתם, את רואה מקרוב את הטרטורים הקטנים וההשפלות, שומעת את הצעקות של החיילים ‘תעאל, יא־חמאר’ (בוא הנה, חמור), לאדם שהולך ברחוב. את רואה את דאגתם, כאשר בן לא חוזר הביתה עד שעת העוצר. כאשר את עומדת וחותכת תרמילי שעועית ופותחת אפונה עם הנשים, במטבח במחנה פליטים, את שומעת דברים, שהם לפעמים הפוכים מהדברים, שאותם אנשים עצמם יאמרו לעיתונאי בבר של ה’אמריקן קולוני'.

“בשיחות שלי שם, ואני דוברת ערבית פחות או יותר, שמעתי תלונות על ערפאת ועל כל הנהגת אש”ף בתוניס, שמהמרים בקאזינו וחיים חיי שחיתות ופאר. אשה בג’בליה שיתפה אותי בתסכוליה: יומיים־שלושה קודם־לכן פרצה עם עוד 200 נשים לבניין בית־הספר המקומי, והן מנעו מצה“ל להיכנס לשם. הנשים חזרו הביתה פגועות כדורי־גומי ומשתעלות מגז, גיבורות המחנה, אבל תיכף נאלצו לבשל ולכבס ולהדיח כלים, כי הבעל רצה לאכול. אולי משום שאני אשה, הנוכחות שלי פחות איימה עליהן, והן יכלו לשתף אותי ברגשות ובאכזבות”.

— האם הצלחת אי־פעם להזיז משהו? האם עולה אחד נעשה פחות רעב בזכות מאמר שלך?

“לא מיד. אבל כל החוכמה של חיים בארץ קטנה, זה שאזרחים יכולים להשפיע. ברגע שמתהווה דעת־קהל מוצקה בנושא מסוים, למערכת הפוליטית אין ברירה אלא לטפל בו. אין לי ספק שדעת־הקהל הביאה ליציאת צה”ל מלבנון".

— אפשר לומר, שהשפעתך דומה לטפטוף עקשני של מים על סלע?

“לא תמיד. לעתים קרובות, זה יותר כמו מכת פטיש על פודינג — הרבה יותר פשוט משאפשר היה לצפות”.

כדי להיות סופרת, אמרה וירג’יניה וולף, אשה זקוקה לחדר משלה ולעצמאות כספית. בבית הראבן חדר העבודה, החדר שאפשר להסתגר בו מפני העולם, הוא חדרו של הבעל, אלוף הראבן, מזרחן, מומחה לנושאי ביטחון, בעבר מנהל מכון שילוח באוניברסיטת תל־אביב, וכיום מנהל יחד עם פאיז אל־עזאיזה את עמותת “סיכוי”, לשוויון הזדמנויות בין ערבים ובין יהודים אזרחי ישראל.

שולמית הראבן אומרת, שדווקא נוח לה מאוד לכתוב על השולחן בפינת הסלון ולהדפיס את ספריה ואת מאמריה במכונת הכתיבה הישנה שלה, שאת כל שגיונותיה היא מכירה. היא אוהבת את רחשי הבית, את הטלפון המצלצל, את ריחות התבשילים העולים ממטבחה. “לעתים קרובות”, היא אומרת, “כשאני מתבקשת לציין את מקצועי, אני כותבת ‘עקרת־בית’.”

מכשיר הפקסימיליה שבחדר העבודה מצפצף, ופולט דוגמה של עטיפת ספרה ה־13 במספר: “עיוורים בעזה” (“זמורה ביתן”): מאמרים על פוליטיקה, מוסר וחברה, והרצאות על ספרות יפה וביקורת את השם לקחה מספרו של אלדוס האקסלי, “עיוור בעזה”. “גם האקסלי גנב את הכותרת מפואמה של מילטון על שמשון, וגם מילטון הלך בעקבות התנ”ך, ולכן הרגשתי שהגונב משני גנבים — פטור", היא אומרת. “במונח “עיוורים בעזה” אני מדברת, כמובן, על המצב הפוליטי, אבל גם על תחומים אחרים, כמו ספרות ומוסר, שבהם אנשים דבקים במיתוסים ואינם רואים את המציאות המשתנה. כל מי שמתחנך על סטריאוטיפים, הוא עיוור — בעזה או בכל מקום אחר”.

מיום שהיא זוכרת את עצמה, כתבה. כשהיתה בת שש, התפרסמו שירים שלה בעיתון ילדים פולני. היא נולדה בוורשה לנטליה ואברהם ריפתין. “גרנו בבית גדול, עם סבא וסבתא, הורי אמא. סבא היה אב בית־דין תורה, ואני זוכרת קולות בכי של גברים ונשים, שבאו לשטוח בפניו את מצוקותיהם. בצד השני של הבית היה משרד עורכי־הדין של אבי. שם קלטתי את חשיבות החוק והמשפט. אין לי ספק, שהיסוד הכי חשוב ביהדות ובמבנה כל חברה מתוקנת, הוא העיקרון המשפטי: מידה של שוויוניות בין גברים ונשים, שוויון כל אדם בפני החוק ודאגה לילדים”.

במלחמה סייעו שׂערות הפשתן הבהירות של שולמית הקטנה וגינוניה האריסטוקרטיים, להבריח אותה דרך מחצית אירופה בתעודות מזויפות. ב־1940 כבר היו בני המשפחה בארץ־ישראל. “ילדות המלחמה שלי”, אומרת הראבן, “הבהירה לי, שאנשים חייבים להגן על עצמם. כאשר קיבלתי בפעם הראשונה נשק ביד, ב’הגנה', הרגשתי שאני מזדקפת”.

ב־1951 היתה בין מקימי גלי־צה“ל, אך בעקבות גלי העלייה ההמונית, נעשתה קצינת מעברות בפיקוד דרום. בגיל 20, היו באחריותה 11 מעברות. לאחר שחרורה מצה”ל, נישאה לאלוף הראבן. תוך זמן לא רב ילדה את איתי ואת גיל. איתי הבכור הוא כיום מתמטיקאי ופיסיקאי, מלמד ילדים ובני נוער מחוננים, נשוי ואב לתינוק. הבת גיל, מחזאית ועיתונאית, נשואה לעיתונאי אמנון לורד ואם לשתי בנות.

שולמית הראבן: “כשהילדים היו קטנים, עבדתי בבית, עסקתי הרבה בתרגום. את יכולה לגדל ילדים על טלוויזיה, אבל זו גם התוצאה שתקבלי. כאשר גדלו, יכולתי להתמסר יותר לכתיבה. סיפרה לי חברה ציירת, שבמשך 16 שנים, עד שילדיה גדלו, לא ציירה. אנחנו הנשים מעדיפות את החיים על האמנות, וזה יופי. אבא של ד’יזרעאלי אמר: ‘מיהו אינטלקטואל? אינטלקטואל הוא אותו אדם, שאם נותנים בידו ברירה ללכת לגן־עדן, או לקרוא ספר על גן־עדן, יעדיף לקרוא את הספר’. אני, כנראה, לא אינטלקטואלית. תמיד אעדיף את החיים עצמם”.

במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור יצאה הראבן לשטח, אל החיילים, וכתבה את רשמיה לעיתונים שונים: “הלכתי מתוך רגשי־אשמה נוראים כלפי הדור הזה, שהדור שלי היה אמור לספק להם את המודיעין ואמצעי הלחימה, ולא עשה זאת. היתה לי הרגשה, שאם לא אראה את הדברים, אאבד את הקשר עם אנשים במשפחה שלי, שהשתתפו בלחימה. אני יודעת בדיוק איך נראה טנק שנשרף עם גוויות בתוכו”.

במלחמת יום כיפור, ישבה בתוך מכוניתו של הכתב האמריקני ניקולס טומלין, בדרך לרמת הגולן. “ממש לפני שיצאנו, הגיע נציג של דובר צה”ל, ושאל אם אני רוצה לנסוע לבסיס חיל־אוויר — זובין מהטה עושה קונצרט מיוחד לטייסים שיוצאים לקרב. אמרתי ‘בטח’ וקפצתי מהמכונית. כשהגעתי, זה היה מחזה סוריאליסטי. התזמורת ניגנה, נדמה לי שזה היה דבוז’אק, והטייסים עמדו בסרבלי טיסה והקשיבו. מדי פעם היו אחדים מהם ניתקים מהחבורה, קופצים למטוסים, יוצאים לגיחה, וכעבור זמן חוזרים, או לא חוזרים.

"עמדתי ליד ידיד, טייס, והוא סיפר לי שבאותו יום הפיל שלושה מטוסי ‘סוחוי’. כעבור כמה דקות בא מישהו וסיפר לו על טייס שחטף טיל, כי עשה איזו שטות, במקום זיגזג שמאלה, לקח ימינה, או להיפך. והידיד שלי אמר, בהומור השחור של הטייסים: “טוב נסלח לו, יותר הוא לא יעשה את זה', ושוב יצא לגיחה. וכל זה, תוך כדי קונצרט. כשחזרתי לתל־אביב, התברר לי שניקולס טומלין, שבמכוניתו עמדתי לנסוע, עלה על מוקש ברמה ונהרג”.

— זה גורם לך להאמין ביד־הגורל?

“בכלל לא. יכול להיות, שאילו הייתי עם ניקולס, הייתי רואה שנכנסים לשדה מוקשים ומזהירה, מי יודע”.

הראבן לא תסגיר את מקורות המידע שלה, אבל לעתים קרובות פונים אליה אנשי צבא, מספרים לה על עיוותים בצה“ל, שמטרידים את מנוחתם. טלפנו אליה מבסיסים בלבנון וממחנות צה”ל בערי האינתיפאדה. היא בודקת את המידע עם גורמי ביטחון: במקרים חמורים במיוחד העדיפה לדרוש חקירה, על־פני פרסום מאמר בעיתון.

היא אינה מסתפקת בהעלאת דברים על הכתב, אלא משתתפת גם בהפגנות ובמשמרות מחאה. ממפלגות אחדות ניסו לגייס אותה לפעילות פוליטית. את כולן דחתה. בעבר היתה בצוות דוברי “שלום עכשיו”, כיום מיתנה את פעילותה, אך היא חברה בולטת במחנה השלום. עד היום היא מרגישה לעתים כאב במקום הבעיטה בברך, שספגה בהפגנה, שבה נזרק הרימון שהרג את אמיל גרינצוויג.

בבוקר שלמחרת הטבח בסברה ושתילה טִלפן אליה פרופ' מיכאל ברונו, לשעבר נגיד בנק ישראל, ידיד טוב, ושאל אם גם היא לא עצמה עין כל הלילה. הראבן, אשר בשלוש לפנות בוקר קיבלה טלפון מחייל בלבנון, קבעה להיפגש עם פרופ' ברונו ליד ביתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין. "ציירתי לי שלט, ‘דמם יידרש מידי הרוצחים, ומידי השותקים גם יחד’, בידיעה ברורה, שמר בגין לא יזהה את הציטטה מאלתרמן. לא זוכרת מה מיכאל כתב על השלט שלו.

“עמדנו, שניים יחידים, ליד ביתו של בגין ברחוב בלפור. יצא קצין משטרה וביקש את השמות שלנו. מיכאל אמר: ‘ראש הממשלה מכיר את שמותינו’. הקצין נכנס לבית ויצא שוב: ‘אנחנו יודעים, שאתם פועלים במסגרת החוק, כי שני אנשים עם שלט לא זקוקים לאישור מהמשטרה כדי להפגין, אבל ראש הממשלה מבקש, שתתחשבו בכך שזה ביתו הפרטי’. אמרתי לקצין: ‘תגיד לראש הממשלה, שברגע שיחזור להיות אזרח פרטי, אנחנו נשמור על פרטיותו בקנאות’. הקצין נכנס — ולא חזר יותר”.

“המקצועיות היא לדעת לכתוב הכול”, אומרת שולמית הראבן, שפרסמה כבר שלושה ספרי שירה, ספר שירי ילדים, שלושה קובצי סיפורים, רומן אחד, רומן ריגול, שני ספרי מסות, וההישג הספרותי הגדול שלה, שתי נובלות: “שונא הנסים” (1983) ו“נביא” (1988). ספריה תורגמו ל־12 שפות, בתוכן: סינית, שוודית, הולנדית, נורווגית, ספרדית וערבית. כמה מהספרים תורגמו לאנגלית וזכו לביקורות נלהבות בארה“ב. המבקר האמריקני אלן קאופמן השווה את איכות סגנונה של הראבן לסגנונם של גוסטב פלובר, של אוסקר ווילד באגדותיו ושל תומאס מאן ב”הברבור השחור".

שולמית הראבן: “ספרות איני כותבת לאף אחד. אני לא עובדת כדי לקבל מחיאות כפיים, אלא למען הכתיבה — לעשות משהו, שנראה לי טוב. לו היתה היום ברירה, לכתוב רב־מכר גרוע, שיכניס לי מליונים — ובהחלט יכולתי לעשות זאת, עובדה שכתבתי ספר ריגול שהיה לרב־מכר — או לכתוב ספר, שיש לו רק כמה מאות קוראים, אך הוא טוב באמת, אבחר בלי היסוס באפשרות השנייה. אין לי שום קנאה במי שמוכר 100,000 עותקים. ספרות אף פעם לא היתה דבר דמוקרטי, לא דעת הרוב קובעת”.

הספרים מבשילים בתוכה זמן רב, אך שלב הכתיבה הממשי קצר: “נביא” ו“שונא הנסים” נכתבו בעשרה עד 12 יום כל אחד. סגנונה של הראבן מתומצת, קצר, חד, מקראי. לדוגמה, גילוי־העריות בספרה “נביא” מובא במאופק, במובלע, אך הדרמה נמצאת ברווח שבין המשפטים:

“חיואי נכנס אל ביתו וקרא לבתו סהלי. זה שנתיים, מאז מלאו לה שתים־עשרה שנה, החליפה את אמה על יצועו. ידיה הרזות, השזופות, הבהונות הדומות לבלוטי אלון, עטורות כל תכשיט שבעולם, הטריפו את גופו. גם בכייה היה טוב בעיניו, שלא כשאר נשיו השוכבות בסבלנות כמו בקר”.

שולמית הראבן: “בספרות, האסתטיקה טמונה בכך שאין מלה מיותרת. רומן קצר, נובלה, זו הצורה הספרותית, שבה הכי קשה לרמות. הלאקוניות הגבישית של נובלה מכתיבה יושר של כתיבה. הלוואי שיכולתי לכתוב ספרות יפה כל הזמן, אבל זה קורה רק בשעות־חסד. רוב ימות השנה אינם ימי כתיבה. הבעיה שלי היא, שיש המון דברים אחרים חוץ מהספרות שמעניינים אותי, ואני לא מוותרת עליהם”.

שולמית הראבן שיש לה רק תעודת בגרות, ולא למדה באוניברסיטה מעולם, גאה בכך שהוזמנה להיות מרצה אורחת (או כפי שזה נקרא: ‘סופרת־תושבת’) באוניברסיטה העברית למשך שנת 1990. הרצאות אחדות, שנשאה שם, מובאות בספרה “עיוורים בעזה”. “ותאמיני לי”, היא אומרת, “שלעמוד באוניברסיטה ולדבר כנגד כל מה שמקובל שם בחוגים לספרות, דרש יותר אומץ מאשר להיפגש בלילה עם אנשים לא מוכרים בעזה”.

היא חברה באקדמיה ללשון העברית, ולא שוכחת להדגיש, שבמשך 12 שנה היתה האשה היחידה שם. “אני פמיניסטית סלקטיבית”, היא אומרת ומוסיפה, שאינה מאמינה שיש קיפוח של נשים בספרות ובאמנות. בשעות שאני נמצאת בביתה לצורך הראיון, אני שומעת אותה יותר מפעם אחת פולטת בחביבות “כוס אמק” לתוך שפופרת הטלפון, אבל גם מקפידה לומר “משיבון” במקום “מזכירה אלקטרונית”.

“משנה לשנה נראית ישראל פחות כמדינה ויותר כחלטורה”, כותבת שולמית הראבן. “נהרגים לנו אלפי אנשים בכבישים בגלל נהגים חלטוריסטים. שרברב חלטוריסט ‘משחרר’ סתימה על ידי דחיפת הפקק אל השכנים, פקיד חלטוריסט מגלגל מצוקה של אזרח מרשות לרשות במקום לפתור אותה על פי סמכותו… ההחלטות הקובעות ביותר את חיינו מתקבלות לא פעם ברמה של חלטורה. חנות מכולת שכונתית, המנוהלת באותה מידה של מידע, הערכת מחיר ושיקול־דעת, היתה מתמוטטת תוך חודשיים”.

שולמית הראבן: “אין ספק, שהמדינה היא חלטורה. רק חלטורה מסוגלת לקלוט עלייה, כמו שאנו עושים בימים אלה. בחברה חלטוריסטית יש כל הזמן תחושה של אכזבה ותסכול ופסימיות, כי הכול הוא לא כמו שהיה צריך להיות. הרי כל אדם היה רוצה, שמלצר יהיה מלצר, ושירות יהיה שירות, ושר יהיה שר. אנשים, בעצם, מחפשים את הנורמה הגבוהה, ולא את הנמוכה. המדינה שלנו היא חלטורה, כי אין דרישה מתמדת לנורמות של מצוינות, בפוליטיקה ובתחומים האחרים. והממשלה בוודאי שאינה קובעת נורמות של מצוינות”.

המלצות קוראים
תגיות