נו' 1923

טטט לאחר שעזבה אותו אשתו השלישית רותי ולקחה איתה את ילדתם בת הארבע, היה יצחק אורפז שב מעבודתו כעורך־לילה ב“על המשמר” ומסתובב בחדרים הריקים. “הייתי נכנס לחדר של הילדה, נתקל בגלגלים שנעקרו מעגלה, בזרועות שנתלשו מבובה, בבגדים זעירים, בארון צעצועים שדלתותיו פתוחות, בכתמים הלבנים שנותרו על הקיר, במקום שהיו תלויות תמונות שלה. ריחה של בתי היכה בי מכל פינה. בחיים ראיתי את המוות כבר כמה וכמה פעמים, אבל הפעם זה היה ממשי יותר. הרגשתי כאילו הקירות מתרחקים, הרצפה נושרת לי מתחת לרגליים, ואני תלוי בחלל ריק. הלכתי למיטתי ושכבתי עליה, גופי רועד כולו ברעדה פנימית. ניגשתי לחלון, אני גר בקומה הרביעית. לא שאלתי שאלות, כמו מה יגידו הילדים שלי, ואיך אני יכול לעשות דבר כזה לאנשים שאני אוהב, ואל תזלזלי בשאלות האלה, כי הן מחזיקות בחיים הרבה מאוד אנשים. כל העולם נעלם, נמחק, נשכח; לפני היה רק חלל חסר צבע. כבר הבטתי למטה, כולי מסוחרר, מתכונן לקפוץ, כאשר ראיתי בזווית העין על המדף משמאל את התנ”ך, עבה ושחור כמו זה שעל כריכתו הפנימית כתב אבי בדיו ירוקה, את ימי ההולדת ותאריכי המשפחה. גררתי את עצמי למיטה וקראתי תהילים בקול.

“אני אדם חילוני, והנה אני קורא תהילים וחושב, זה מגוחך מה שאתה עושה. הרי אתה לא מאמין בזה, אבל אני ממשיך וקורא, במין זמזום שהזכיר לי את קולו של סבי בתפילת שחרית, ופתאום הרגשתי שאני כבר לא לבד. בעצם עשיתי רק מה שאבותי ואבות־אבותי עשו במשך דורות רבים בעת צרה: קראו תהילים. לא שראיתי מישהו בחדר, אבל החדר הריק כאילו התמלא במין נוכחות, והתחלתי להתחזק. שוב חשתי את גופי נח על המזרן, וקירות החדר התיישרו ועמדו על עומדם. דמעות של מתיקות התחילו לבעבע לי בבטן. בימים הקרובים כבר הנחתי את התנ”ך לידי והתחלתי לקרוא בקול, בכל פעם שמחשבות המוות עלו בי".

קולו שקט, כמדבר אל עצמו, ואני לא מעיזה להישיר אליו מבט. אורפז בוחש בחומרים הקשים והמסוכנים ביותר, מהמר שמוכן לשים את כל חייו על הכף. בפעם האחת ההיא, ב־1980, היה קרוב ביותר לעבור את הגבול. הדים לאירוע הזה נמצאים בסיפור הקצר “הקפיצה”, וזרועים בעוד כמה מקומות בספרו “אהבות קטנות, טירופים קטנים”, (בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ ידיעות אחרונות/ ספרי חמד).

לספר הזה קדמו כמה שנים של יובש. “סיימתי ב־1987 את ‘הכלה הנצחית’, ספר שאני רואה את בו את הדרכון שלי אל האלף הבא. הלכתי בו עד הקצוות, עד הגבולות האחרונים שלי, הוצאתי את העולמות הכי דמוניים שנמצאים בי, והרחקתי איתם בצורה הכי נועזת. אם לא הגעתי לאשפוז, זה מקרה בלבד. אבל אחרי זה לא יכולתי לכתוב במשך שלוש שנים. חשבתי שהתייבשתי. ניסיתי לכתוב, חיברתי נובלה חדשה, 80 עמודים, אבל הרגשתי שזה לא זה. בוקר אחד הנחתי אותה על ערימת העיתונים שליד הדלת וזרקתי הכול לזבל. ובמקום להיות עצוב, הרגשתי משוחרר, אדם חופשי. ואז, באלול תשנ”א, התעוררתי מתוך חלום זוועה לקול תפילות התימנים מבית־הכנסת ‘הגורל’ שממול דירתי הירושלמית. התיישבתי ליד השולחן, והבנתי שאני חייב לשבור הכל, להתנתק מהסימבוליקה הכבדה ולהשליך את עצמי חזרה אל הדברים הפשוטים, הבסיסיים, הברורים, ואולי להחזיר את המוני הקוראים, שהיו לי ב’מסע דניאל', והתרחקו ממני בספרים הקשים יותר".

40 יום נמשכה כתיבת הספר. את “מות ליסאנדה”, “נמלים”, “ציד הצביה” — נוכלות ששברו מוסכמות ספרותיות בשנות ה־60 וסללו את הדרך לכמה מן המספרים המוכשרים של שנות ה־80 — כתב אורפז מתוך טראנס אקסטאטי, כמו מטורף או נביא. היה יושב עירום כביום היוולדו, זורק סדין על הכיסא כדי שלא יידבק אל מושב העץ, שותה כוסות של תה רותח בשיא הקיץ התל־אביבי, וכותב וכותב.

כאן הכול היה אחרת, רוגע יותר. “כתבתי מתוך מצב של שמחה, שהוא מאוד נדיר אצלי”.

אורפז ניזון ממצבים זוגיים בחיי היומיום: נוח האינסטלטור הנשוי לנטע היפה, המתעלם מבגידותיה ומחכה בחוץ ככלב מושפל, עד שתסיים להתעלס על מיטתם עם המשורר שלה (“סיפור רגיל”). נתן, עורך־לילה שמודיע לחברתו מקץ רומן של שנה, שהוא עוזב אותה, והיא בולעת 30 כדורי שינה (“אי הבנה”); יוחנן הקשיש, הגרוש פעמיים, שמתאהב אהבה שלא תתממש לעולם, בבתו הצעירה של חבר (“טליתא קומי”); ענת, השוכבת עם חמישה מאהבים שונים ומשכנעת את הששי, איש תם וישר, להעניק את שמו ואת כספו לתינוק שאינו שלו, המתהווה בה (“חוויה מיסטית”); מיכאל, שמחליט להיפרד מחברתו, ובמקום זאת מציע לה נישואים, לאחר שצנחה ועיקמה את הקרסול. (“הצעת נישואים”):

* * *

אורפז, פנים נעריות, בלורית, משקפיים בעלי עדשות ורדרדות, הוא איש למוד־אהבות, יודע את האומללות הקטנה, המוכרת, הבנאלית, ההחלטות שכשעשׂיתָ אותן, עדיין לא יכולת לנחש עד כמה תחרוצנה גורלות. את המחיר משלמים לאט־לאט, כבעינוי סיני עתיק, כמו גיבורי “הצעת נישואים”, שנידונו לארבעים שנות חיים מלאי משטמה ותיעוב, רק בגלל רגע של חולשת־הדעת, כשמיכאל לא היה חזק דיו לעמוד על דעתו ולהתעקש על פרידה.

יצחק אורפז: "יש שתי קידומות לשוניות בשפה העברית, שכאשר אני שומע אותן בדיאלוגים בין בני־זוג, אני תיכף קולט מה קורה ביניהם: האחת, ‘לו לפחות’, והשנייה, ‘אפילו לא’. ‘לו לפחות היית קונה גבינה. לו לפחות הבאת הביתה משכורת נורמלית. לו לפחות היית דואג, שהילד לא ייצא החוצה ויתלכלך בבוץ’. או: ' אפילו לא הורדת את הפח. אפילו לא עלה על דעתך להביא לי פרח'. ואלה משפטים תקניים לגמרי, תשמעי אותם בכל בית.

“אני לא מאמין בהרמוניה שבין איש ואשה. תמיד אתה נמצא בדרך אל הקשר, או בדרך ממנו, והדבר היחיד שנולד שם, הוא הרוע. יש גם משהו חיובי ברוע, כי לפעמים זה הקפיץ שמזיז דברים. גברים ונשים נמצאים במלחמה הארוכה והאכזרית וגם המפרה ביותר בתולדות ההיסטוריה. כל המלחמות נגמרות בשלום זמני, אבל כאן אין שום שלום. לכל היותר תקופות קצרות של הפוגה, שבהן שותים קפה יחד וצוחקים ומעלים זיכרונות, אבל כבר בפנים מחשלים את כלי־הנשק ומכינים אותם לסיבוב הבא”.

לא מזמן קטע אורפז קשר אהבה עמוק ומורכב. "גמרתי את זה בצורה מכוערת, גועלית. זה היה קשר נהדר, מבטיח, אבל למרבה הפלא, לא הרגשתי שום צער כאשר הרסתי אותו. יש לי בירושלים חבר טוב, יוחנן. באתי אליו ואמרתי לו, ‘תראה איזה דבר נורא עשיתי, פגעתי בעצמי, פגעתי בה, אבל חפש אצלי דמעה ולא תמצא, חפש אצלי כאב ולא תמצא. להיפך, אני מרגיש אופוריה’. הוא מזג לי קפה בספל חרסינה דקיק. שתה קצת ושאל, ‘אתה רואה את הספל הזה? הוא יפה דווקא משום שהוא שביר. הדברים נמצאים בשיא יופיים כשהם על סף כליה’.

“באותו רגע קלטתי, שכל חיי הם חיפוש אחר הדברים השבירים, הליכה אל הגבול המסוכן, אל גבול הטירוף, אל גבול פיצוץ האהבות. ועם אשה זה לא קשה, כי בקלות רבה אתה יכול להביא אותה למצב, שבו את דקירת הכידון האחרונה היא תעשה, ואת הארס היא כבר תמזוג בעצמה. אפילו בשעה הכי טובה של אהבה, היא כבר מתחילה לנהל חשבונות: פה אמרת משהו שפגע בה, פה עשית תנועה לא יפה. ויבוא יום, שכל הרשימה הזאת תיפול לך על הראש, והיא תשלוף אותה. הרי אדם בוחר לו בן־זוג, שיסכים לספוג את העלבונות ואת ההשפלות, ויידע להחזיר לו בצורה, שרק תלבה את אש הגיהנום”.

אורפז התחתן לראשונה ב־1948 והתגרש כעבור שנה. זאב, בנו מנישואיו אלה, כלכלן ואגרונום, ואב לשלוש בנות, הוא הקורא הראשון של יצירותיו והמבקר הראשון שלו. על נישואיו הראשונים כתב אורפז ב“עיר שאין בה מסתור”. ב־1955 התחתן בשנית והביא לעולם את התאומות אורנה וטלילה, שאותן הנציח ב“מות ליסאנדה”, בדמות התאומות נילי ולילי. כיום אורנה עובדת בבנק בתל־אביב, טלילה נשואה ואם לשני ילדים. ב־1975 התחתן שוב, ואז נולדה גי עתליה. שמה המיוחד, גי, הוא הד של כינוי ילדוּת, שקרא יצחק לאחותו הקטנה, שנספתה בשואה. הבת שזורה בדמותה של הילדה פפה ב“הכלה הנצחית”, והנערה החלומית גי מ“מסע דניאל”.

יצחק אורפז: “להתגרש שלוש פעמים, זה להיכשל שלוש פעמים, ואינך נעשה חכם יותר מנישואים קצרים לשלוש נשים, מאשר מנישואים ממושכים לאחת. את ההתמודדות הפשוטה של גבר אחד מול אשה אחת, לא ידעתי לעשות. החלטתי שלא להינשא עוד. כדי למות שוטה, די לי בשלושה ניסיונות”.

ב“מות ליסאנדה” (1964) סיפר אורפז על נפתלי נוי, הנקרע בין שתי נשים: בתיה הגדולה, הגסה, עבת־הירכיים, וליסאנדה החלומית, הקיימת בדמיונו, רזה, שברירית, נערית. כל חייו ולאורך 17 ספריו, נשאר אורפז רדוף על־ידי אותו ניגוד נשי.; "מהר מאוד האשה החלומית מתנפצת אל סלע המציאות. מניסיוני ראיתי שאפילו בת 20 שנמצאת בקשר עם בן 40, תוך כמה חודשים היא מקבלת ראש של בת 40, ומפעילה את כל הטריקים שיעזרו לה לשלוט בו. גבר מחזר אחר אשה, מדבר איתה במתיקות, נשיקה ראשונה, מזמוז ראשון. ביום השני לנישואים, או בחודש השני או בשנה השנייה, זה מתהפך, והיא מראה לו מי הבוס.

“אני מקשיב לפעמים לשיחות של נערות צעירות. הן תכליתיות, קונקרטיות ושימושיות לגמרי בכל מה שנוגע לגברים. הן מודדות כמה הוא שווה, ומה הוא מוכן להוציא עליהן כשיוצאים לבית־קפה, ואיך הוא במיטה ואיך הוא יהיה כמפרנס. הנשים עושות בגברים שימוש אינסטרומנטלי, שימוש ויבראטורי. כמעט אפשר לדרג את הגבר לפי סולם ריכטר, אם מגיע לו ציון 2 או 4. המהפכה הזאת הולכת ומתרחשת לנגד עינינו. שלטון הגברים היה אפיזודה חולפת, טעות של הטבע, והקרב הולך ומוכרע לטובת הנשים”.

גיבורי “אהבות קטנות” מנסים לרמות את עצמם, להפוך את חייהם למיתולוגיה, אבל עליבותם מתגלה בפרטים הזעירים ביותר: למשל, הגיבור של “טליתא קומי”, המשכיר דירות לעולים מרוסיה כדי לשלם דמי מזונות לגרושתו, מקבל טלפון מידיד המחפש חדר עבור דנה בתו הסטודנטית, שהתקבלה ל“בצלאל”. עוד לפני שפגש את דנה, הוא מתאהב בה עמוקות. המחשבה עליה מזכירה לו תלמידת תיכון, שכמעט קפץ ממגדל שלום בגללה. כשנדמה לו, שגם את דנה הוא עומד לאבד, הוא חש כ“גיבור של טרגדיה וקורבן של אהבה גדולה, והחליט לנהוג בהתאם”, והאירוניה בין המלים הנשגבות בפתיחת המשפט, לנפילה בסיומו, אינה מקרית.

הוא משכפל מפתח עבור דנה, ומתלבט בין שני מחזיקי מפתחות: נעל הולנדית בארבעה שקלים בלבד, ומדונה — לא אמו של ישו, אלא הזמרת — במחיר כפול. בפרץ של נדיבות, הוא מתעלה על עצמו ובוחר למען אהובתו הנצחית את היקר מבין השניים, כשאינו שוכח לרשום בפנקס ההוצאות שלו, “שכפול מפתח, 3 שקלים, מחזיק מפתחות 8 שקלים”, ולצרף לחשבון גם את מחיר הנקניקייה, שאכל בשעה שהמתין לה, והאסימונים שבזבז כשטִלפן לאביה. ההתעסקות הקטנונית בכסף מעלה הרהורים על אופי האהבה הזאת ועל סיכויי מימושה.

יצחק אורפז: “לכל גבר יש דנה כזאת בדמיונו. האיש שמטפס על האוורסט, חושב ששם מחכה לו דנה שלו. גם אלה שיוצאים ליערות ברזיל, עם כל המשמעויות הפסיכואנליטיות של יערות ברזיל, מחפשים את דנה. דנה זו לא רק אשה, דנה זה מקום נקי, טהור. מטבעם, הגברים הם קודם־כול מחזרים. התפקיד שלהם בחיים זה להיות השרתים, מנהלי משק הבית של האשה, לספק אותה במזון ובגוף, להחדיר לה את הזרע ולתת לה ילדים. אבל בגלל שלא קל להם בתפקיד הזה, הם הופכים את האשה לאלילה, לליסאנדה, לדנה, למיזוג של שתיים־שלוש נשים יחד, גדולה ונפלאה יותר ממה שכל אשה יכולה להיות. לפי דעתי, הזכרים האומללים רוצים להרות וללדת, ולכן הם מחזרים נצחיים. הצורה המטאפורית שיכולה לבטא אותם, הוא הקוקסינל. פעם הייתי מסתכל על קוקסינל ונגעל, היום אני מסתכל עליו כעל תופעה מיסטית, שבאה להציג בפני האנושות את פרצופה האמיתי: גברים ששואפים להיות נשים”.

הוא לא מושיב את עצמו לכתוב, לפני שעולה לו דמות מול העיניים. “תמיד זו אשה, אם אין אשה, אני לא מתחיל את הסיפור. אני רואה אותה בסיטואציה דמונית, כשהשדים יוצאים מתוכה, ויש בה חומר מגרה ומושך ולא מתפענח. אשתי השלישית היתה אומרת, שכאשר אני מזמזם בשעת הכתיבה, היא יודעת שהשדים הופיעו”.

האשימו את אורפז שהוא שונא נשים: אחרת לא היה הופך אותן לקדושות או לקדֵשות, זנותיות, קנטרניות, דוחות. “אולי זה נכון, אבל עובדה שאני גם אוהב גדול של נשים, עובדה שאני מתחתן איתן. ואני נע בין שני הקטבים, הפלוס והמינוס, כמו בשדה חשמלי”.

— הקשרים שאתה מתאר הם תמיד גרוטסקיים או אומללים. אין אפשרות לדיאלוג? אין אהבות שמחות?

"לדעתי, הדו־קיום אפשרי רק בשני תנאים. האחד לגור בדירות נפרדות, עם כל מיני סימנים מוסכמים, שלפיהם יידעו מתי הצד השני מוכן להיפגש. תנאי שני הוא, מין לא פולשני. בלי חדירה. אפשר לשמח גוף בגוף, בלטיפה, בנשיקה. 99 אחוז מהבעיות בין גבר לאישה, סבות סביב השאלה הקריטית, האם הגבר הצליח או לא להביא אותה לאורגזמה, והאם זו חצי או רבע אורגזמה. וזוג שלא עומד בתקן, רץ לפסיכולוגים ולסקסולוגים והורס לעצמו את החיים. כסף או חינוך ילדים ושאר הדברים שזוגות רבים עליהם, הם רק כיסוי לגורם האמיתי של המלחמה.

“החרדים והכלבים הם הכי קרובים לטבע: יש עונות, והמין בנוי לתכלית מסוימת. אצל כלבים לפחות יש חיבה ואהבה ולקיקות, ואת החדירה הם עושים רק בעונה, לצורך רבייה, וזהו. מין לא פולשני מחיה את הדמיון היצירתי, מגביר את הגעגוע שלנו. אולי אז אפשר ליצור מערכת של תקשורת ותנועת־גומלין של רעיונות, רגשות, אנרגיות, ידידי־נפש שמשמחים זה את זה, עם בגדים ובלי בגדים”.

— לך היתה התנסות כזאת?

“לא. אני עדיין מחפש את האשה המתאימה”.

* * *

יצחק אוורבוך נולד בבריה“מ ב־1923, דור תשיעי לבעש”ט, ילד אמצעי במשפחה עשירה, בעלת יערות שעסקה במסחר. “היה שבר גדול במשפחה, שעד היום אינני מסוגל להתמודד איתו בצורה ישירה של אחד לאחד, אלא רק בצורה שבה הפכתי ילדות נוראה ואיומה לילדות מיתולוגית, בספר ‘רחוב הטומוז’נה’. כשאני מדבר על אמא, כל דמויות הנשים שלי בעולם גזורות על פי דמות הממזגת את האם האמיתית, עם זו שבניתי מעל לאם האמיתית. האם הנשאפת והמאיימת והרודפת והמכה והחובקת, והנותנת רגע אחד של אושר, בתוך עשר שנים של ייסורים”.

כשהיה בן 7, הוטח ממזחלת ושבר את רגל ימין. לקחו אותו לפרופסור בעיר הגדולה, שניסר את הרגל, אך חיבר אותה מחדש, כשהיא קצרה בשני ס"מ. “אצלי הכל אוטוביוגרפיה”, אומר אורפז. “הוכחה? כמעט אין אצלי טקסט בפרוזה, שאין שם מישהו עם מום ברגל”.

הוא עלה לארץ ישראל ב־1938 במסגרת עליית הנוער. “אני שייך לאותו דור של ילדים ונערים, שההיסטוריה הקיאה אותם. לא למדתי בצורה מסודרת, מעולם לא השתייכתי לחבורה, תמיד הייתי האָאוטסיידֶר, עד היום”.

הוא למד בכפר־הנוער שפיה, יתום בין יתומים. שנה אחר־כך, באחד במאי, גורש משם, לאחר שאִרגן שירה בציבור של “האינטרנציונל” באמצע קבלת שבת. התגלגל בכמה מקומות, עד שאחיו הגדול מנדל, אשר עלה אחריו והצטרף לגרעין בקיבוץ שמיר, אסף אותו אליו לקיבוץ. “בילדותנו היינו בריב בלתי־פוסק. עדיין יש לו על המצח סימן של אולר שזרקתי עליו, והוא חתך לי חתיכת אצבע בדלת. אבל יש בינינו ברית־דמים, ברית של כאב”. שניהם קראו לבניהם הבכורים זאב, כשם אביהם. יחד החליפו את שם משפחתם לאורפז. אחרי מלחמת יום הכיפורים החזיר אורפז את השם אוורבוך לשמו, לא מעט בגלל נפילת בן־אחיו בחווה הסינית בסיני.

יצחק אורפז: “מעט החפצים שהבאתי איתי אבדו. משהו בתוכי דאג לאבד אותם כדי להינתק מזיכרון כבד, שאיים כל הזמן לגרור אותי אחורנית. את הכינור שלי שברתי על ראשו של סרג’נט בריטי. תוך זמן קצר אמרו לי, חשבנו שאתה מכאן. זו היתה בשבילי מחמאה גדולה. דיברתי בחיתוך דיבור צברי, קצר, חותך, משפטים בני שתי מלים. הדיבור העברי שלי היום, מבחינת הדיקציה והמוסיקליות שלו, מסגיר היום את ילדותי בשפת היידיש, הרבה יותר מאשר אז”.

הוא התגייס לבריגדה ושירת באירופה. שם, בגיל 20, נודע לו שהוריו ואחותו אינם עוד. “ההרגשה, שבכך שמחקתי מזיכרוני את ילדותי הגלותית בעלותי ארצה, אני אשם ברצח אם, הלכה והעמיקה במרוצת השנים. העובדה, שבעודי חוגג את גאולתי כאן, היא נספתה שם, בשואה, לא יכלה אלא לחדד את רגש־האשמה, ורק כתיבתי עזרה לי להתמודד איתו”.

הוא התגייס לצה“ל, נפצע בלטרון, שירת כקצין בקבע והיה סמג”ד מרגמות כבדות. אחרי 13 שנים בצבא הפך רס“ן (מיל') אורפז לעורך־לילה ב”על המשמר" במשך 22 שנים. כיום הוא פנסיונר של העיתון.

ב־1959 יצא ספרו הראשון, “עשב פרא”. שנה אחר־כך החל ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. הספרים שלו רדפו זה את זה: “מות ליסאנדה”, “ציד הצביה”, “נמלים”, “מסע דניאל”. ספריו תורגמו לכמה שפות. ב־1986 זכה בפרס ביאליק.

“מדאיג אותי, שלחלק ניכר מהכותבים היום אין מה לומר, אם כי הם אומרים את זה יפה להפליא. אנחנו מתקרבים לדור בלי זיכרון: זיכרון של תרבות, של אהבות, של חגים, של מלים טעונות. אמרתי פעם לבתי גי, כשהיתה קטנה, עוד מעט יבוא המלאך גבריאל ויגרש את המפלצות. והיא הביטה עלי בתמיהה, מי זה המלאך גבריאל. הייתי צריך לומר ‘איש־העכביש’ או ‘סופרמן’. זהו דור של משחקי־מחשב וטלוויזיה, עם זיכרון של עתיד ולא של עבר. התופעה הזו עלולה לשטח את הספרות”.

ב“הצליין החילוני” (1982) הציע אורפז תיאוריה ספרותית, שנועדה לפרש זרם שלם בספרות המודרנית, יצירות של המינגווי, קאמי ואחרים. הגיבור המודרני הוא צליין חילוני, דמות טרגית בעולם חסר־אל. “עולה־הרגל שאין לו מקום קדוש. צליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי־שקט, מרי. עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה”.

אורפז עצמו איש חסר מנוחה, הנמשך אל האין־סוף, אל ההיעדר. לא במקרה יש לו שתי דירות, בתל־אביב ובירושלים, וכך הוא נמצא תמיד בדרך. כאשר הוא בצרה גדולה, הוא יורד לים, ויושב בכיסא־נוח על החוף. "אני ממלמל שאלות, והים עונה לי. אני קובע את עיני על קצף התחרה בראש הגלים, שומע את האוושה, כאוושת הערסול הראשונית של העובּר ברחם האם והתינוק בעריסה. זה יותר טוב מכל מדיטציה שבעולם.

“יש לי מזל גדול עם הילדים שלי, אני לא יודע אם מגיעה לי האהבה, שאני זוכה לה מהם. הייתי אב גרוע, עם כל התסבוכות של גירושין, מזונות, כעסים. עם הבן והתאומות חייתי זמן קצר עד שערורייה, רק את גי הספקתי לגדל כמה שנים. ובכל־זאת, כולם זוכרים לי רק את הטוב ולא את הרע. הורות היא אחד הכוחות, שמוליכים אותי מיום ליום. ארבעה ילדים, חמישה נכדים, כלה וחתן, ורק לחשוב על אחת־עשרה מתנות שונות לימי הולדת, או כשאני נוסע לחו”ל, זהו אושר שלא יתואר.

“חיי כל הזוגות הם וריאציה על מלחמות, על רוע, על גיהנום, אבל יש כמה רגעים טובים, עשרה רגעים של חסד, שממתיקים קצת את עמק־הבכא הזה. היום כל האמביציה שלי היא לגמור נכון את היום הזה, באופן שאיזה כוח מסתורי ייתן לי את הזכות לחיות רק עוד יום אחד”.

נו' 1931

לשולמית הראבן יש רשיון נהיגה ומכונית פז’ו, אבל היא מעדיפה לנסוע באוטובוס, לכרות אוזן לשיחות הנוסעים, לקלוט את שפת הגוף שלהם, את נימת קולם. אולי קצת כמו הגיבורה שלה, דולי יעקבוס מהסיפור “בדידות”, גברת במיטב שנותיה, “שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה”, השולפת פנקס מתיקה ורושמת לעצמה התבוננויות קטנות על החיים. כמו למשל: “הגבר הגרוש — חולצתו מגוהצת יותר מהרגיל (מכבסה), וכתפיו שמוטות יותר מהרגיל (מסעדות)”. אלא שהראבן, להבדיל מדולי, מתייקת את הדברים בתוכה, בלי עט ונייר. “נתברכתי, או נתקללתי, בזיכרון של מכונת הקלטה”, היא אומרת, “אני יכולה לחזור במדויק על שיחות מלפני שנים”.

היא מרבה לצאת לרחוב, לדבר עם אנשים. רק לפני שבועיים־שלושה פתחה בשיחה עם עולים מרוסיה במדרחוב הירושלמי ונוכחה לדעת, שהם רעבים ללחם. “לאחר שדברים מקפיצים אותי לשמיים, ואני מוודאת דרך המקורות שלי את אמיתותם, אני מתיישבת אל מכונת הכתיבה וכותבת מאמר לעיתון. העובדה, שאני מסוגלת לכתוב ספרות, עוזרת לי לכתוב פובליציסטיקה יותר טובה. הפובליציסטיקה היא שירות המילואים שלי. אני לא רואה את עצמי כעיתונאית, אלא כאזרחית שיש לה הרבה סקרנות, מכשיר טלפון וקשרים טובים”.

כבר 25 שנה שהיא עושה את ‘שירות המילואים האזרחי’ שלה בעיתונות. מאז 78' הבמה שלה היא “ידיעות אחרונות”: “בארץ מתנהלת 'שיחת קיבוץ/ מתמדת, ואני משתתפת בה בדרך זו. העובדה, שאני כותבת למיליון ומשהו איש, לא גורמת לי לפשט את הלשון שלי. בשום אופן לא אנסה להתאים את עצמי לקהל. קרה שהשתמשתי בביטוי ארמי, והעורך לא היה מאושר, אבל חשבתי שאין שום סיבה, שאנשים לא יחפשו מלה במילון”.

יש לה צורך אדיר לא רק לשמוע על האירועים, אלא לחוות אותם. "בראשית האינתיפאדה נסעתי לשלושה ימים למחנה הפליטים ג’באליה, ואחר־כך גם לקלנדיה. הייתי בחברת אדם, אשר בגיל 17 פעל נגד כוחותינו וישב 14 שנים בכלא ישראלי, עד ששוחרר בעסקת ג’יבריל. הוא היה כרטיס הכניסה שלי לכל מקום.

"כשאת חיה שם, אוכלת וישנה איתם, את רואה מקרוב את הטרטורים הקטנים וההשפלות, שומעת את הצעקות של החיילים ‘תעאל, יא־חמאר’ (בוא הנה, חמור), לאדם שהולך ברחוב. את רואה את דאגתם, כאשר בן לא חוזר הביתה עד שעת העוצר. כאשר את עומדת וחותכת תרמילי שעועית ופותחת אפונה עם הנשים, במטבח במחנה פליטים, את שומעת דברים, שהם לפעמים הפוכים מהדברים, שאותם אנשים עצמם יאמרו לעיתונאי בבר של ה’אמריקן קולוני'.

“בשיחות שלי שם, ואני דוברת ערבית פחות או יותר, שמעתי תלונות על ערפאת ועל כל הנהגת אש”ף בתוניס, שמהמרים בקאזינו וחיים חיי שחיתות ופאר. אשה בג’בליה שיתפה אותי בתסכוליה: יומיים־שלושה קודם־לכן פרצה עם עוד 200 נשים לבניין בית־הספר המקומי, והן מנעו מצה“ל להיכנס לשם. הנשים חזרו הביתה פגועות כדורי־גומי ומשתעלות מגז, גיבורות המחנה, אבל תיכף נאלצו לבשל ולכבס ולהדיח כלים, כי הבעל רצה לאכול. אולי משום שאני אשה, הנוכחות שלי פחות איימה עליהן, והן יכלו לשתף אותי ברגשות ובאכזבות”.

— האם הצלחת אי־פעם להזיז משהו? האם עולה אחד נעשה פחות רעב בזכות מאמר שלך?

“לא מיד. אבל כל החוכמה של חיים בארץ קטנה, זה שאזרחים יכולים להשפיע. ברגע שמתהווה דעת־קהל מוצקה בנושא מסוים, למערכת הפוליטית אין ברירה אלא לטפל בו. אין לי ספק שדעת־הקהל הביאה ליציאת צה”ל מלבנון".

— אפשר לומר, שהשפעתך דומה לטפטוף עקשני של מים על סלע?

“לא תמיד. לעתים קרובות, זה יותר כמו מכת פטיש על פודינג — הרבה יותר פשוט משאפשר היה לצפות”.

כדי להיות סופרת, אמרה וירג’יניה וולף, אשה זקוקה לחדר משלה ולעצמאות כספית. בבית הראבן חדר העבודה, החדר שאפשר להסתגר בו מפני העולם, הוא חדרו של הבעל, אלוף הראבן, מזרחן, מומחה לנושאי ביטחון, בעבר מנהל מכון שילוח באוניברסיטת תל־אביב, וכיום מנהל יחד עם פאיז אל־עזאיזה את עמותת “סיכוי”, לשוויון הזדמנויות בין ערבים ובין יהודים אזרחי ישראל.

שולמית הראבן אומרת, שדווקא נוח לה מאוד לכתוב על השולחן בפינת הסלון ולהדפיס את ספריה ואת מאמריה במכונת הכתיבה הישנה שלה, שאת כל שגיונותיה היא מכירה. היא אוהבת את רחשי הבית, את הטלפון המצלצל, את ריחות התבשילים העולים ממטבחה. “לעתים קרובות”, היא אומרת, “כשאני מתבקשת לציין את מקצועי, אני כותבת ‘עקרת־בית’.”

מכשיר הפקסימיליה שבחדר העבודה מצפצף, ופולט דוגמה של עטיפת ספרה ה־13 במספר: “עיוורים בעזה” (“זמורה ביתן”): מאמרים על פוליטיקה, מוסר וחברה, והרצאות על ספרות יפה וביקורת את השם לקחה מספרו של אלדוס האקסלי, “עיוור בעזה”. “גם האקסלי גנב את הכותרת מפואמה של מילטון על שמשון, וגם מילטון הלך בעקבות התנ”ך, ולכן הרגשתי שהגונב משני גנבים — פטור", היא אומרת. “במונח “עיוורים בעזה” אני מדברת, כמובן, על המצב הפוליטי, אבל גם על תחומים אחרים, כמו ספרות ומוסר, שבהם אנשים דבקים במיתוסים ואינם רואים את המציאות המשתנה. כל מי שמתחנך על סטריאוטיפים, הוא עיוור — בעזה או בכל מקום אחר”.

מיום שהיא זוכרת את עצמה, כתבה. כשהיתה בת שש, התפרסמו שירים שלה בעיתון ילדים פולני. היא נולדה בוורשה לנטליה ואברהם ריפתין. “גרנו בבית גדול, עם סבא וסבתא, הורי אמא. סבא היה אב בית־דין תורה, ואני זוכרת קולות בכי של גברים ונשים, שבאו לשטוח בפניו את מצוקותיהם. בצד השני של הבית היה משרד עורכי־הדין של אבי. שם קלטתי את חשיבות החוק והמשפט. אין לי ספק, שהיסוד הכי חשוב ביהדות ובמבנה כל חברה מתוקנת, הוא העיקרון המשפטי: מידה של שוויוניות בין גברים ונשים, שוויון כל אדם בפני החוק ודאגה לילדים”.

במלחמה סייעו שׂערות הפשתן הבהירות של שולמית הקטנה וגינוניה האריסטוקרטיים, להבריח אותה דרך מחצית אירופה בתעודות מזויפות. ב־1940 כבר היו בני המשפחה בארץ־ישראל. “ילדות המלחמה שלי”, אומרת הראבן, “הבהירה לי, שאנשים חייבים להגן על עצמם. כאשר קיבלתי בפעם הראשונה נשק ביד, ב’הגנה', הרגשתי שאני מזדקפת”.

ב־1951 היתה בין מקימי גלי־צה“ל, אך בעקבות גלי העלייה ההמונית, נעשתה קצינת מעברות בפיקוד דרום. בגיל 20, היו באחריותה 11 מעברות. לאחר שחרורה מצה”ל, נישאה לאלוף הראבן. תוך זמן לא רב ילדה את איתי ואת גיל. איתי הבכור הוא כיום מתמטיקאי ופיסיקאי, מלמד ילדים ובני נוער מחוננים, נשוי ואב לתינוק. הבת גיל, מחזאית ועיתונאית, נשואה לעיתונאי אמנון לורד ואם לשתי בנות.

שולמית הראבן: “כשהילדים היו קטנים, עבדתי בבית, עסקתי הרבה בתרגום. את יכולה לגדל ילדים על טלוויזיה, אבל זו גם התוצאה שתקבלי. כאשר גדלו, יכולתי להתמסר יותר לכתיבה. סיפרה לי חברה ציירת, שבמשך 16 שנים, עד שילדיה גדלו, לא ציירה. אנחנו הנשים מעדיפות את החיים על האמנות, וזה יופי. אבא של ד’יזרעאלי אמר: ‘מיהו אינטלקטואל? אינטלקטואל הוא אותו אדם, שאם נותנים בידו ברירה ללכת לגן־עדן, או לקרוא ספר על גן־עדן, יעדיף לקרוא את הספר’. אני, כנראה, לא אינטלקטואלית. תמיד אעדיף את החיים עצמם”.

במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור יצאה הראבן לשטח, אל החיילים, וכתבה את רשמיה לעיתונים שונים: “הלכתי מתוך רגשי־אשמה נוראים כלפי הדור הזה, שהדור שלי היה אמור לספק להם את המודיעין ואמצעי הלחימה, ולא עשה זאת. היתה לי הרגשה, שאם לא אראה את הדברים, אאבד את הקשר עם אנשים במשפחה שלי, שהשתתפו בלחימה. אני יודעת בדיוק איך נראה טנק שנשרף עם גוויות בתוכו”.

במלחמת יום כיפור, ישבה בתוך מכוניתו של הכתב האמריקני ניקולס טומלין, בדרך לרמת הגולן. “ממש לפני שיצאנו, הגיע נציג של דובר צה”ל, ושאל אם אני רוצה לנסוע לבסיס חיל־אוויר — זובין מהטה עושה קונצרט מיוחד לטייסים שיוצאים לקרב. אמרתי ‘בטח’ וקפצתי מהמכונית. כשהגעתי, זה היה מחזה סוריאליסטי. התזמורת ניגנה, נדמה לי שזה היה דבוז’אק, והטייסים עמדו בסרבלי טיסה והקשיבו. מדי פעם היו אחדים מהם ניתקים מהחבורה, קופצים למטוסים, יוצאים לגיחה, וכעבור זמן חוזרים, או לא חוזרים.

"עמדתי ליד ידיד, טייס, והוא סיפר לי שבאותו יום הפיל שלושה מטוסי ‘סוחוי’. כעבור כמה דקות בא מישהו וסיפר לו על טייס שחטף טיל, כי עשה איזו שטות, במקום זיגזג שמאלה, לקח ימינה, או להיפך. והידיד שלי אמר, בהומור השחור של הטייסים: “טוב נסלח לו, יותר הוא לא יעשה את זה', ושוב יצא לגיחה. וכל זה, תוך כדי קונצרט. כשחזרתי לתל־אביב, התברר לי שניקולס טומלין, שבמכוניתו עמדתי לנסוע, עלה על מוקש ברמה ונהרג”.

— זה גורם לך להאמין ביד־הגורל?

“בכלל לא. יכול להיות, שאילו הייתי עם ניקולס, הייתי רואה שנכנסים לשדה מוקשים ומזהירה, מי יודע”.

הראבן לא תסגיר את מקורות המידע שלה, אבל לעתים קרובות פונים אליה אנשי צבא, מספרים לה על עיוותים בצה“ל, שמטרידים את מנוחתם. טלפנו אליה מבסיסים בלבנון וממחנות צה”ל בערי האינתיפאדה. היא בודקת את המידע עם גורמי ביטחון: במקרים חמורים במיוחד העדיפה לדרוש חקירה, על־פני פרסום מאמר בעיתון.

היא אינה מסתפקת בהעלאת דברים על הכתב, אלא משתתפת גם בהפגנות ובמשמרות מחאה. ממפלגות אחדות ניסו לגייס אותה לפעילות פוליטית. את כולן דחתה. בעבר היתה בצוות דוברי “שלום עכשיו”, כיום מיתנה את פעילותה, אך היא חברה בולטת במחנה השלום. עד היום היא מרגישה לעתים כאב במקום הבעיטה בברך, שספגה בהפגנה, שבה נזרק הרימון שהרג את אמיל גרינצוויג.

בבוקר שלמחרת הטבח בסברה ושתילה טִלפן אליה פרופ' מיכאל ברונו, לשעבר נגיד בנק ישראל, ידיד טוב, ושאל אם גם היא לא עצמה עין כל הלילה. הראבן, אשר בשלוש לפנות בוקר קיבלה טלפון מחייל בלבנון, קבעה להיפגש עם פרופ' ברונו ליד ביתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין. "ציירתי לי שלט, ‘דמם יידרש מידי הרוצחים, ומידי השותקים גם יחד’, בידיעה ברורה, שמר בגין לא יזהה את הציטטה מאלתרמן. לא זוכרת מה מיכאל כתב על השלט שלו.

“עמדנו, שניים יחידים, ליד ביתו של בגין ברחוב בלפור. יצא קצין משטרה וביקש את השמות שלנו. מיכאל אמר: ‘ראש הממשלה מכיר את שמותינו’. הקצין נכנס לבית ויצא שוב: ‘אנחנו יודעים, שאתם פועלים במסגרת החוק, כי שני אנשים עם שלט לא זקוקים לאישור מהמשטרה כדי להפגין, אבל ראש הממשלה מבקש, שתתחשבו בכך שזה ביתו הפרטי’. אמרתי לקצין: ‘תגיד לראש הממשלה, שברגע שיחזור להיות אזרח פרטי, אנחנו נשמור על פרטיותו בקנאות’. הקצין נכנס — ולא חזר יותר”.

“המקצועיות היא לדעת לכתוב הכול”, אומרת שולמית הראבן, שפרסמה כבר שלושה ספרי שירה, ספר שירי ילדים, שלושה קובצי סיפורים, רומן אחד, רומן ריגול, שני ספרי מסות, וההישג הספרותי הגדול שלה, שתי נובלות: “שונא הנסים” (1983) ו“נביא” (1988). ספריה תורגמו ל־12 שפות, בתוכן: סינית, שוודית, הולנדית, נורווגית, ספרדית וערבית. כמה מהספרים תורגמו לאנגלית וזכו לביקורות נלהבות בארה“ב. המבקר האמריקני אלן קאופמן השווה את איכות סגנונה של הראבן לסגנונם של גוסטב פלובר, של אוסקר ווילד באגדותיו ושל תומאס מאן ב”הברבור השחור".

שולמית הראבן: “ספרות איני כותבת לאף אחד. אני לא עובדת כדי לקבל מחיאות כפיים, אלא למען הכתיבה — לעשות משהו, שנראה לי טוב. לו היתה היום ברירה, לכתוב רב־מכר גרוע, שיכניס לי מליונים — ובהחלט יכולתי לעשות זאת, עובדה שכתבתי ספר ריגול שהיה לרב־מכר — או לכתוב ספר, שיש לו רק כמה מאות קוראים, אך הוא טוב באמת, אבחר בלי היסוס באפשרות השנייה. אין לי שום קנאה במי שמוכר 100,000 עותקים. ספרות אף פעם לא היתה דבר דמוקרטי, לא דעת הרוב קובעת”.

הספרים מבשילים בתוכה זמן רב, אך שלב הכתיבה הממשי קצר: “נביא” ו“שונא הנסים” נכתבו בעשרה עד 12 יום כל אחד. סגנונה של הראבן מתומצת, קצר, חד, מקראי. לדוגמה, גילוי־העריות בספרה “נביא” מובא במאופק, במובלע, אך הדרמה נמצאת ברווח שבין המשפטים:

שולמית הראבן: “בספרות, האסתטיקה טמונה בכך שאין מלה מיותרת. רומן קצר, נובלה, זו הצורה הספרותית, שבה הכי קשה לרמות. הלאקוניות הגבישית של נובלה מכתיבה יושר של כתיבה. הלוואי שיכולתי לכתוב ספרות יפה כל הזמן, אבל זה קורה רק בשעות־חסד. רוב ימות השנה אינם ימי כתיבה. הבעיה שלי היא, שיש המון דברים אחרים חוץ מהספרות שמעניינים אותי, ואני לא מוותרת עליהם”.

שולמית הראבן שיש לה רק תעודת בגרות, ולא למדה באוניברסיטה מעולם, גאה בכך שהוזמנה להיות מרצה אורחת (או כפי שזה נקרא: ‘סופרת־תושבת’) באוניברסיטה העברית למשך שנת 1990. הרצאות אחדות, שנשאה שם, מובאות בספרה “עיוורים בעזה”. “ותאמיני לי”, היא אומרת, “שלעמוד באוניברסיטה ולדבר כנגד כל מה שמקובל שם בחוגים לספרות, דרש יותר אומץ מאשר להיפגש בלילה עם אנשים לא מוכרים בעזה”.

היא חברה באקדמיה ללשון העברית, ולא שוכחת להדגיש, שבמשך 12 שנה היתה האשה היחידה שם. “אני פמיניסטית סלקטיבית”, היא אומרת ומוסיפה, שאינה מאמינה שיש קיפוח של נשים בספרות ובאמנות. בשעות שאני נמצאת בביתה לצורך הראיון, אני שומעת אותה יותר מפעם אחת פולטת בחביבות “כוס אמק” לתוך שפופרת הטלפון, אבל גם מקפידה לומר “משיבון” במקום “מזכירה אלקטרונית”.

“משנה לשנה נראית ישראל פחות כמדינה ויותר כחלטורה”, כותבת שולמית הראבן. “נהרגים לנו אלפי אנשים בכבישים בגלל נהגים חלטוריסטים. שרברב חלטוריסט ‘משחרר’ סתימה על ידי דחיפת הפקק אל השכנים, פקיד חלטוריסט מגלגל מצוקה של אזרח מרשות לרשות במקום לפתור אותה על פי סמכותו… ההחלטות הקובעות ביותר את חיינו מתקבלות לא פעם ברמה של חלטורה. חנות מכולת שכונתית, המנוהלת באותה מידה של מידע, הערכת מחיר ושיקול־דעת, היתה מתמוטטת תוך חודשיים”.

שולמית הראבן: “אין ספק, שהמדינה היא חלטורה. רק חלטורה מסוגלת לקלוט עלייה, כמו שאנו עושים בימים אלה. בחברה חלטוריסטית יש כל הזמן תחושה של אכזבה ותסכול ופסימיות, כי הכול הוא לא כמו שהיה צריך להיות. הרי כל אדם היה רוצה, שמלצר יהיה מלצר, ושירות יהיה שירות, ושר יהיה שר. אנשים, בעצם, מחפשים את הנורמה הגבוהה, ולא את הנמוכה. המדינה שלנו היא חלטורה, כי אין דרישה מתמדת לנורמות של מצוינות, בפוליטיקה ובתחומים האחרים. והממשלה בוודאי שאינה קובעת נורמות של מצוינות”.

1932—1992

“אין לי שום חרטות. אני מברך על כל אשה ששכבתי איתה, על כל זוג שפתיים שנשקתי, על כל צדפה שפיצחתי ועל כל סרטן, שאת בשרו הנפלא נגסתי במסעדת פרי־הים האלוהית שלי בפאריז. אני מקדש ביחד ובנפרד כל בקבוק בירה, ששתיתי על שפת הים אצל רפי נלסון, כל בקבוק וודקה שרוקנתי, כל נרגילה שעישנתי. אתם שעדיין בריאים, תשמחו הרבה, תיהנו הרבה, תאהבו הרבה. אי־אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך, חבל לעבור את החיים ללא הנאות”.

אריה זקס, פרופסור אריה זקס, לשעבר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, מחזאי, משורר ומתרגם, הדוניסט מושבע, אנין־טעם ואיש שידע נשים רבות, מוטל משותק למחצה. כמו צב, שנער אכזר הפך אותו על גבו, ואינו יכול לנוע. כגיבורו של פרנץ קפקא, גרגור סמסא, שהקיץ בוקר אחד וגילה שהפך לתיקן, כבול בקליפתו. כשאני מציעה את הדימוי הקפקאי לאריה זקס, זה מוצא חן בעיניו. “באמת נכון”, הוא אומר, “גם אני כלוא על גבי, שרוי בתוך מצב של ג’וקיות, ומחפש דרכים להיחלץ מזה”.

אחת הדרכים שלו לברוח היא להתבונן בתמר, ילדתו בת הארבע, עורה שחום, דקה וגמישה כמו קפיץ, המתרוצצת בחדר עירומה כביום היוולדה, וניגשת בהיסוס אל מיטת אביה; לשמוע את בנו חנן בן התשע, משחק במחשב. “אם יקרה נס, אני עוד אחיה לראות אותו תלמיד שלי באוניברסיטה”, הוא לוחש. לקבל מרחל, אשתו הצעירה, היפה והמותשת, כוס קולה, שקוביות קרח נוקשות בתוכה. לעבוד על האנתולוגיה של שירה דתית, שהוא מכין. לתרגם דברי־הלל או כפירה, ולהטיחם באלוהים.

“אני לא מאמין בשכר ועונש. לא מאמין שנענשתי, כביכול, על חטאים שחטאתי. זה היה יותר מדי מוסרי מצדו של הריבונו של עולם, אם היה פועל בצורה כזו. אני כועס מאוד על אלוהים, שגורם לי כאב כל־כך מיותר. כאב שלא לימד אותי כלום, רק הוכיח לי שיש סבל שרירותי בעולם”.

באמצע פברואר 1990 עמד פרופ' זקס לצאת לטקס הפתיחה החגיגי של פסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים. הוא ניסה ללבוש את הז’קט, התקשה להכניס את ידו השמאלית, ירד במדרגות ביתו, ונפל שלוש מדרגות. טלפן לרופא. “הוא אמר לי, אל תשים לב, זה שום דבר, אתה יכול לצאת. צלצלתי לרופא המשפחה שלנו שאמר: 'יש לנו שתי ידיים ושתי רגליים ושתי אוזניים, אבל מוח יש לנו רק אחד, אני אתן לך שם של נוירולוג מומחה”.

זקס יצא לנשף, קרא משיריו. למחרת שוב חש חולשה בכל צד שמאל. "הלכתי לפרופסור ב’הדסה', שהרופא שלי המליץ עליו. עשו לי בדיקת סי.טי, והתברר שעברתי סי.וי.איי קל — שבץ במוח, מה שקוראים אירוע מוחי. אני מעדיף את המלה שבץ. היא יותר בוטה, אבל יותר מדויקת. לא מייפה את המציאות המכוערת.

“הפרופסור שאל אם אני רוצה להתאשפז. אמרתי שלא. זו היתה טעות. עכשיו ברור לי, שהוא חייב היה לצוות עלי להתאשפז, ולא להשאיר את הדבר לבחירתי. מנוחה מוחלטת היתה עשויה למנוע את מה שאירע אחר־כך”.

זקס המשיך כמקודם בקצב חייו הנמרץ, אך הרגיש מתח מתמשך. כדרכו בשעת לחץ, החליט להימלט אל גן־העדן האבוד שלו, מחוז ילדותו — ביתם הגדול והנעול של הוריו שנפטרו, בגן־חיים שבשרון. אלף דונם של פרדסים מקיפים את הבית, בריכה פרטית בחצר לימות הקיץ, ואח מבוערת בחורף. הוא שהה בבית מספר ימים, אבל הטלפון התקלקל, והוא נסע למושב הסמוך, שדה־ורבורג, כדי להתקשר ל“בזק”.

במכולת, שם נכנס לקנות מצרכים לשבת, התמוטט. אנשים הזמינו אמבולנס, והוא הובהל לבית־החולים “מאיר” בכפר־סבא. בגלל ריח האלכוהול שנדף מפיו, חשבו בתחילה, גם הוא וגם הרופאים, שהוא שיכור. הבדיקה העלתה שלקה בשבץ באונה הימנית של המוח, והצד השמאלי של גופו שותק.

כך החלה דרך הייסורים הפרטית של אריה זקס, על תחנותיה השונות: בית־חולים “מאיר”, “הדסה” הר־הצופים, בית־זקנים סיעודי בקריית־מנחם בירושלים, וחמישה חודשי שיקום ב“בית לוינשטיין”. כאבי גוף ונפש, ומעמסה כלכלית כבדה. כיוון שלא היה חבר קופת־חולים, אלא מבוטח בחברת־ביטוח פרטית, התברר לו, לתדהמתו, שהביטוח הרפואי שלו מכסה רק חודש אחד של טיפול שיקומי. את מחיר הטיפול ב“בית לוינשטיין”, 14 אלף שקלים בחודש, מימן זקס בכספי קרן ההשתלמות שלו, שהאוניברסיטה העברית ניאותה להפשיר עבורו.

אחת לשבוע, היתה רחל זקס מעמיסה את ילדיה הקטנים אל תוך מכוניתה, ונוהגת את כל הדרך לרעננה. תמר וחנן היו מתגלגלים על הדשא, מחליקים על השיש שבמסדרונות הארוכים של בית החולים השיקומי, רוצים ולא רוצים לעלות אל הקומה החמישית לראות את אביהם, במצבו הקשה. את כל החגים בילו שם בחברתו.

במארס 1991, שנה אחרי שקריש־הדם הזעיר התמקם לראשונה במוחו ועשה בו שמות, שוחרר לביתו, ישוב בכיסא־גלגלים, ידו ורגלו השמאלית משותקות. במאמץ רב הועלה במדרגות התלולות, המוליכות אל הבית הפרטי הגדול בן שלוש הקומות, בשכונת אבו־טור, מול נופה המרהיב של ירושלים העתיקה.

מיטתו דומה למרכז הפיקוד של ספינת־חלל משונה. לצדו, טלפון, שהוא מרים בדריכות עם הישמע קצה הצלצול הראשון, רעב לקשר חיצוני. לידו מערכת סטריאופונית וערימת תקליטורים של הסונטות של מוצרט, שקיבל מחבר מסור, סיגריות “טיים” ומאפרה עמוקה.

הוא מעשן בשרשרת, ירד לשתי חפיסות, משש או שבע שעישן בעבר. אשתו רחל אילצה אותו להפחית כמויות, כשם שאילצה אותו לוותר על בקבוק המשקה היומי. “כמה אני מתגעגע לוויסקי ולוודקה, אבל רחל לא נותנת לי”, הוא מתלונן. “אם אתה כל־כך רוצה, תעלה למעלה ותיקח בעצמך”, הוא סונטת בו. “יש משקאות בבית, בקומה העליונה”? הוא משתומם. “לא בבית, במכולת שבמעלה הגבעה”, היא צוחקת צחוק מריר. אין לה ספק, שאת הנזק לבריאותו גולל על עצמו, בשתיינונו, בזלילותיו, באורח־חייו.

זקס שוכב באולם גדול ואפלולי. פעם זה היה הסלון, בבית שבו התהוללו ותיקי הבוהמה הירושלמית. “איזה חינגות הלכו כאן בשנות ה־60 וה־70, כשהייתי נשוי לגבי אלדור”. הוא נזכר בגעגועים. כיום בגלל גודלו, נקבע כאן חדר החולה. נבנו שיפועים שיוליכו את כיסא־הגלגלים מהמיטה אל השירותים הצמודים, המשקופים הורחבו. תריסי הברזל המאפילים על החלונות כמעט אינם נפתחים; האור מכאיב לעיניו.

מיום שובו הביתה, לפני ארבעה חודשים וחצי, לא ביקר בשום חדר אחר בבית. לא יצא, ולו גם פעם אחת, לגינה, שבימים טובים יותר לִבלבו בה שיחי יסמין וערוגת סחלבים. מדרגות האבן הגבוהות אינן מאפשרות לרדת. הבית הערבי, שקנה ב־1963, ועליו גאוותו, התאים יותר לאדם הצעיר והבריא שהיה.

רוב היום הוא במיטה. מיטת עץ גדולה, כפולה, שהיתה מיטת הוריו. ידית הותקנה מעל המיטה כדי שיוכל להכניס לתוכה את ידו הבריאה, ולהיתלות עליה, כאשר רודולפו דומינגו, המטפל הפיליפיני, מעביר אותו לכיסא־הגלגלים לקחתו לשירותים. חתלתולה ג’ינג’ית, המסתובבת בחדר, סוחטת ממנו חיוך. בגלל מחלתו הוא מזיע בלא הרף, זקוק למגבות בלי סוף. כשאני מציעה לו להפעיל מאוורר, הוא אומר, “כל משב אוויר קר, שאצל אדם רגיל מביא הקלה, גורם לי כאב חד”.

הוא כחש מאוד, השיל מעצמו עשרות קילוגרמים, את זקנו היפה גילח. את ארוחותיו הוא עושה בחברת בני־משפחתו, סביב שולחן האוכל הסמוך לחדר המשכב שלו. חדרי השינה של אשתו ושל ילדיו נמצאים בקומה גבוהה יותר, באגף אחר של הבית הגדול, בן 11 החדרים.

רחל יושבת בקצה מיטתו. חולצת טריקו לבנה על מכנסי טריקו צמודים. אשה דקיקה, שיער שחור קצר, עיניים חומות. בת 38, צעירה ממנו ב־20 שנה. אשתו השלישית. רק לפני כמה שנים כתב עליה:

במצב הנוכחי הזיכרון הזה מועך את הלב. אם גופו הכבד והמשותק של אריה זקס הוא עכשיו עבורו בית־כלא, זהו גם הכלא של רחל. לפני עשר שנים נישאה לגבר חלומותיה. כיום היא מטפלת בשני ילדיה הקטנים ובבעל, שהפך לפתע מבוגר ונכה. גם אם שׂכלו לא בגד בו.

כאשר נפגשו לראשונה ב־1975 היתה סטודנטית לצרפתית ותיאטרון, ולמדה אצלו. "אבל אז לא היה בינינו קשר. תמיד הקפדתי בכל שנות עבודתי באוניברסיטה, שלא להתעסק עם תלמידות שלי. ברגע שתלמידה גומרת ומקבלת בי.איי, רק אז היא מותרת לכל אדם, וגם לי. נפגשנו שוב אחרי סיום לימודיה, התאהבנו ונישאנו. סמואל ג’ונסון אמר על הנישואין, שזה מין מוסד כזה, שמי שבפנים, רוצה החוצה, ומי שבחוץ, רוצה פנימה. לגבי רחל, מעולם לא הרגשתי כך. מבחינתי זה היה מהרגע הראשון ‘וירא כי טוב’. רחל היא האשה הראשונה בחיי שהייתי נאמן לה, נאמן במובן המסורתי. עשר שנים תמימות, שלא היה לי שום רומן עם אף אשה אחרת. וזה אחרי שתי מערכות נישואין, שבהן תמיד היתה לי אחת קבועה מהצד, ועוד כמה מתחלפות.

"אני זוכר שנה אחת, כשעוד הייתי נשוי לגבי אלדור, שהיה לי רומן מטורף עם אשה נשואה אחת. אהבה גדולה ועמוקה. הקשר הזה גמר אותי, נקרעתי בין שתי הנשים. שכרנו לנו דירת חדר ברחוב המלך ג’ורג', יהודה עמיחי היה ערב לשכירות. אני חושב, שכל העיר ידעה עלינו, כולל גבי.

“נסעתי עם אהובתי לפאריז, לקחתי אותה לבית־המלון הקטן ברובע הלטיני, שאני תמיד שוהה בו. בבוקר, אחרי לילה נורא, שבו אומרים הכול ואחר־כך כבר לא רוצים יותר להיות יחד, הסתכלתי בה, ובלי לחשוב הרבה אמרתי לה, אני הולך לאכול ארוחת בוקר. ירדתי לקפה, הזמנתי קפה בחלב וקרואסון, שילמתי את החשבון במלון, והשארתי לה פתק: ‘אהובתי, אני נוסע, לא יודע לאן. אולי צפונה, אולי דרומה, אולי הביתה. אני משאיר את בקבוק הקלוודס בחדר, ואת כרטיס הטיסה’. והלכתי לי לז’רדן דה לוקסמבורג, וישבתי על ספסל בגן, וידעתי שזה נגמר”.

וכמו במחזה גרוטסקי, מתוך מיטת חוליו, עוצם אריה זקס את עיניו, ובקולו העמוק הוא מדקלם מזיכרונו המדויק, אשר קריש־הדם חמל עליו, את השיר שכתב, בתום פרשיית האהבה ההיא:

אריה זקס: “כשאני מנתח עכשיו את כל הבגידות שלי, בשושנה ובגבי, נראה לי, שזה נבע מחוסר ביטחון. הייתי צריך לאשר לעצמי, שאני המאהב הגדול של המאה. עכשיו, כשאני נזכר בכך, הכול נראה לי כל־כך רחוק. כי מפרידים ביני לבין זה, אשתי רחל ושנות חיינו המשותפות, וגם המצב המטופש הזה, שאני מוטל על הגב, מתייסר, דוחה, מזיע, חסר־אונים”.

— מה נותר מאריה זקס אוהב האירוטיקה, אוהב החיים? נשארת אותו אדם?

“אני מאוד מקווה שאני אותו אדם, אם כי זה זמן רב לא היתה לי הזדמנות לעסוק במין, וזה מצער אותי מאוד. רק היום אמרתי לרחל, כמה היה נחמד לקפוץ לבריכה. שמתי לב שלא אמרתי, כמה היה נחמד לקפוץ למיטה, ולא למיטת החולי”.

— לו התבקשת לצייר את עצמך, כמו שאתה מרגיש בתוכך, היית מצייר אדם פוסע על רגליו, או על כיסא־גלגלים?

“ודאי שעל הרגליים”.

— בחלומות שלך אתה הולך? יורד במדרגות?

“בחלומות אני עף. בצבא, הייתי צנחן. בלילות, אני נזכר בצניחה הראשונה שלי, כשמעליך הפטרייה הגדולה והנפלאה הזו, ואתה מרחף”.

— המחלה שינתה את יחסיך עם רחל?

“אני אדם מאוד עצמאי, ופתאום נעשיתי תלוי בה בכל דבר קטן. כואב לי להכביד עליה, וכואב לי שאני תלוי בה. היא מקבלת בסבלנות את מר־גורלה, אין ספק שזהו גורל מר. אני אסיר־תודה על כל מה שהיא עושה למעני. יחסי־המין חסרים לי, אבל בעצם, מה שבאמת הייתי רוצה לעשות כדי לשמח את לבה, זה לקום מהמיטה ולבשל לה ארוחה טובה, כמו שאהבתי לעשות. אני מבשל טוב מאוד. סטייקים, למשל, עם פלפל וברנדי. אני גם עושה ספגטי בולונייז חלומי, אפילו בבולוניה לא עושים ספגטי כזה. שנה וחצי לא בישלתי, וגם לא אכלתי אוכל בהתאם. משונה לי לחשוב, שנעשיתי אדם שאוהב בעיקר מרק עוף”.

— איך קידמו אותך ילדיך, כשחזרת הביתה?

“קשה להם. בבית החולים ראו אותי פעם בשבוע, וקל יותר היה להדחיק את המצוקה. אבא הוא דמות, שאמורה להקרין כוח, עוצמה, ביטחון. כשחוסר־האונים המוחלט הוא עניין יומיומי, זה הרבה יותר מוחשי. אבל תדברי איתם. תמר, את שמחה שאבא חזר הביתה?”

בת הארבע מטלטלת את ראשה מצד לצד. “לא, ואת רוצה שאני אגיד לך למה?” היא ממשיכה בנשימה אחת. “בגלל שהוא חולה. אני לא רוצה אבא חולה”.

— אבל גם בבית־החולים הוא היה חולה. כשהוא היה שם, היה לך יותר טוב?

תמר: “לא. הכי טוב היה שאבא היה לא־חולה. אהבתי לשחק איתו. אני רוצה שהוא יעשה לי את הביצות־עין, שאני הכי אוהבת לאכול”.

— אבל גם אמא עושה לך ביצת־עין.

“כן, אבל זה לא אותו דבר כמו שהוא עושה, עם לבן וצהוב, שנשפכים כמו חביתה”.

אריה זקס משתנק במיטתו. “ילדה יפה, ילדה חכמה, ילדה נהדרת”. הוא ממלמל מתוך דמעותיו אל בתו.

פרופ' אריה זקס: "כשחנן ותמר נולדו, וכבר הייתי בן 50 פלוס, התלוצצתי שלא סמכתי על הצעירים, שיעשו לי נכדים, ולכן עשיתי נכדים לעצמי. זה היה מין דיבור כזה. הרי יש לי בת בכורה, דינה, היום בת 21, מגרושתי גבי אלדור. אחר־כך, כשקרה לי האסון, ומצאתי את עצמי נכה ולקוי כמו סבא, ההלצה הפכה לבדיחה שחורה. אני רוצה להיות אבא שלהם, להתרוצץ איתם ולשחק איתם כמו קודם. לא רוצה להיות בשבילם סבא. כשאני נוסע אחורה על כיסא־הגלגלים, כבד כמו טנק, אני ממש מפחד, שאדרוס את הקטנה. אני נורא רוצה לתת כמה שאפשר ולחבק אותם ולשחק איתם, אבל זה קשה. אני מנסה לפצות אותם, לדבר איתם ולהיות להם אבא בצורה אחרת.

“אני גדלתי כילד בודד, ואני אדם בודד. העובדה שהייתי תמיד מוקף אנשים, היא טעות אופטית. אני גם אוהב אנשים בודדים, אנשים לעצמם. אני מאושר, שאני לא במוסד, כי יש לי משהו באישיות, שפשוט לא מסתדר עם מוסדות. לא אוניברסיטה ולא בית לוינשטיין, שום מוסד שהוא. לא בתור חבר ולא בתור פציינט ולא כלום. אני החלטתי, שאף אחד לא יוציא אותי מהבית הזה”.

על הקיר ליד מיטתו, תמונה של האפוקליפסה, יום־הדין האחרון, עם ישו והקדושים הנוצרים, תמונה ששבתה את לבו יום אחד, כשטייל בעיר העתיקה. לזקס, אשר שוטט תמיד בספרות אירופה, שהדוקטורט שלו עוסק בייאוש הנוצרי, והוא בקי בדתות המזרח והמערב, התמונה הזאת מתאימה לגמרי. הוא קורא לעצמו אדם בעל רגש דתי, אבל לדת שלו אין הגדרה ממוסדת. אין אדם, ששונא יותר ממנו כפייה דתית מכל סוג. כמו שמעטים מתענגים כמוהו על מזונות אסורים.

לכן מפתיע אותי לגלות למראשותיו תמונה גדולה, שורות שורות של רבנים. רש"י, הבעל שם טוב, רבי יוסף קארו, ורבים אחרים. “התמונה היתה תלויה בחדר הקטן ביותר בבית”, אומר זקס, “שם אני מתפלל ‘נקבים נקבים, חלולים חלולים’. לבן־אדם יש קרביים, ואם הקרביים האלה דפוקים, זה רע מאוד. הפילוסופים הפרה־סוקרטיים ניסו למצוא את החומר שממנו בנוי העולם. אחד אמר שעולם עשוי אש, ואחד קבע שהעולם עשוי אוויר, ושלישי גילה שהעולם עשוי אדמה. אבל אם מישהו מהם היה יושב פעם בבית־שימוש עם שלשול כרוני או עצירות כרונית, היה מגלה שהעולם עשוי, בעצם, חרא. זהו”.

“אמרו לנו שזה מזל רע להחזיק שם תמונה כזאת, ושאולי לכן נחתה עלינו המכה”. מסבירה רחל, “לכן העברתי אותה לחדר של אריה. גם שמתי מזוזה על הדלת, דבר שלא היה בבית הזה אף פעם.”

אריה זקס: “זו עוד תכונה של האלוהים הזה, שלנו כביכול, שהוא רוצה מזוזות ותפילין. הפיזיותרפיסט שלי, אדם דתי, אמר לי שאם אעטוף את היד המשותקת בתפילין, זה עשוי לעזור. אבל חס וחלילה שאני אעשה כך. אין לך מושג כמה אנשים ניסו להחזיר אותי בתשובה עכשיו. אבל אני אקח צלב מהמטפל הפיליפיני שלי, אנופף אותו לפני כל מי שינסה להחזיר אותי בתשובה, ואגיד לו, ‘בשם האב, הבן ורוח־הקודש’.”

— בלילות הארוכים במוסד, בבית לוינשטיין, מצאת את עצמך עושה הסכמים עם אלוהים? נודר נדרים, כדי שיבריא אותך?

“איזה אלוהים? של מי? הוא צוחק עלי. וגם אם אדור נדר, אין לי במה לשלם לו, אני פושט־רגל”.

— אתה כועס עליו?

“אני לא מבין אותו. אני מרגיש זנוח, קצת כמו איוב. לא מבין מה יוצא לו מהסבל שלי”.

— איך אתה מפרש את מה שקרה לך? תוצאה של אורח־חיים הדוניסטי מדי?

"בכלל לא. אני עוד קורבן של האינתיפאדה. הבית שלנו שוכן ממש בתוך כפר ערבי. לפני 67', זה היה ממש בשטח ההפקר. אבנים בגודל של הראש של הילד שלי נזרקות מבית־הספר הסמוך, נוחתות ליד הראשים של הילדים, ואני כמו אידיוט מתקשר למשטרה, והם לא עושים כלום. רק אומרים לי, תבוא להגיש תלונה במגרש הרוסים. ובמקום למכור את הבית ולברוח משם כבר בהתחלה, המשכתי לשפץ ולבנות ולתקן את הזגוגיות השבורות. המתח המתמשך פגע בעצבי, וכך קיבלתי שבץ.

כשחזרתי מבית־החולים אפילו הגיעה לכאן משלחת מן הכפר, לבקר את השכן היהודי. בתוך כל מטר־האבנים הזה, זה ריגש אותי נורא. הרי מטבעי אני בעד דו־קיום. אבל גם אם מתאים לך לחיות בתוך שטח הפקר, אל תגור שם עם ילדים".

שעות ארוכות הוא שוכב ער. ממעט לקרוא עיתונים או לצפות בטלוויזיה. מאזיני קול ישראל כבר שמעו את קולו מאז חזר הביתה, קורא שירים שתרגם או כתב: כיוון שהוא מרותק למיטתו, הגיע אולפן ההקלטות אליו. הוא מתגעגע לשולחן, שישב אליו בקפה “טעמון”. אדון קופ ואשתו, בעלי “טעמון”, באו לביתו עם מבחר מעוגותיהם, כפי שבאו גם לבית־החולים.

עוד בהיותו ב“בית לוינשטיין”, החל לעבוד על עריכת אנתולוגיה של שירה דתית, אשר התחייב עליה עוד לפני מחלתו. בארבעת החודשים שהוא בבית עשה כבר שלושה רבעים מן הספר. שירה עברית, ומתורגמת משפות זרות. חלק, הוא מתרגם בעצמו. כיוון שאינו מסוגל לכתוב, הוא משנן, מלטש ומשמר במוחו בכל ימות השבוע את קטעי התרגום.

פעם בשבוע, ביום שישי, מתייצבת אצלו השחקנית עליזה רוזן, מעלה את השורות על הנייר, אוספת חומר, עוזרת לו בעריכה. “עליזה עוזרת לי בצורה נוגעת ללב, הרי לא יוצא לה מזה שום דבר. היא אומרת, שזה עוזר גם לה, שהיא לומדת מזה. שטויות כאלה, כדי שלא ארגיש שהיא עושה לי טובה. היא מוכשרת להפליא ונדיבה להפליא. יש לה הצגה חדשה על הראש בתיאטרון החאן, ובכל זאת היא מוצאת זמן בשבילי. אם יש משהו שממש מחזיק אותי, זו העבודה הזאת. היא הפכה אצלי לאובססיה”.

(ג’ון דון, “סונטות קודש”. עברית: אריה זקס)

— יש לך תחושה כזו? ייאוש מאחור, מוות מלפנים?

“תלוי, זה משתנה. כשאני רואה את ילדַי, הלב מתחמם לי, ואני שמח לחיות. אבל כשכואב לי, אני באמת שואל את נפשי למות. אני נע בין תקווה, שאחזור להיות מה שהייתי, לבין קבלת הדין. בלבי אני מקווה, שעוד אחזור ללמד באוניברסיטה, שעוד אנהג במכונית, הרי אני לא הנכה הראשון במדינת ישראל. אני חייב לחזור ולשתות ולאהוב ולשבת בגן ולהשקות אותו ולנסוע לבית הורי בגן־חיים. אחרת אין לחיים טעם”.

ממיטתו תרגם זקס את שירו של דילן תומס, “ולמוות לא יהיה שום שלטון”:

— המחלה העניקה לך תובנה לגבי החיים והמוות? נעשית חכם יותר?

“לא להיפך. נעשיתי טיפש יותר. אני מכיר עוד יותר באפסותי. הדבר היחיד שלמדתי בשנה האחרונה, זה שהגוף הרבה יותר חזק מהנשמה. הכאב הפיזי גדול יותר מהאדם. הרוח, ותהיה חזקה ככל שתהיה, כורעת תחת הכאב הפיזי”.

לפעמים בלילה, במיטתו, באוגוסט 1991, באבו־טור, יושב אריה זקס ושותה אפריטיף ב“קפה סלקט” בפאריז. אחר־כך הוא חוצה את הבולוואר, במו רגליו הבריאות, וצועד אל מסעדת פרי־הים של ה“דום”. “שם יש שולחן, שלידו ישבתי תמיד, בכל הביקורים שלי בפאריז, ומלצר שאחראי עלי ויודע מה אני אוהב. למנה ראשונה הוא מביא לי את הצדפות, ומנה שנייה לנגוסטין, הסרטנונים הקטנים האלה, ומנה שלישית טורטו, שזה סרטן ענק. ובכל מנה אני מחליף את היין, תמיד יינות לבנים עם דגים. ומה שבא לי אחרי פירות־ים זה פירות ממש. תותי־יער, למשל, ופטל, ואני מוצץ ונוגס כל פרי ופרי לחוד, ובלילה, בחושך, יש להם טעם גן־עדן”.

* * *

עוד שנה התייסר פרופ' אריה זקס, עד שנפטר ב־16.12.1992.

נו' 1941

רק כאשר הביטה בעגורים ארוכי־הרגליים, המסתתרים בין קני־הסוף, חשה לפתע תקווה, “כאילו החיים שהרפו ממנה, חוזרים ובאים אחריה לאחוז בה”.

עלמה, גרושה בשנות ה־40 לחייה, בסיפורה של נורית זרחי, “מיסיס רובינזון קרייזי”, עורכת את חשבון נפשה: כמו רובינזון קרוזו, גם עלמה חיה למעשה על אי בודד. לבדה באכסניה מול הכינרת, היא חושבת על ילדותה, על גירושיה, על בניה שגדלו בלי אב.

אותו לילה, כאשר מגיע “ששת”, גבר צעיר ש“חשף את שיניו הקצובות הלבנות כשל חיה צעירה, וחייך בכל האכזריות והחופש של הנעורים”, היא מתמסרת לו. מתוך בדידותה היא שוכחת “כמה עלינו להיזהר מלגעת זה בזה, כמה האנשים פגיעים בכל אחד ממשושיהם, החדים הרבה יותר מחידודי כוכב”. במהלך מעשה האהבה היא חושפת בפני הגבר המזדמן את חולשותיה, ובלי משים, מסגירה לו את סוד העגורים, המקננים על החוף. למחרת היא שומעת יריות: לאחר שעזב אותה – “והיא נתנה לעצמה להיעזב, כמי שמתאמן שוב בפזמון מוכר וישן, שמעורר געגוע לצער, יותר מהצער שבגעגועים” – הוא גם הורג את העגורים שלה.

צווארה של נורית זרחי ארוך כצוואר עגור, עיניה האפורות־ירוקות פעורות לרווחה. היא לובשת שמלה רפויה, תלתליה גולשים באי־סדר, כמו ילדת־פרחים, שלא עִדכנה את עצמה עם חלוף השנים. יותר משמץ של קווים ביוגרפיים מצטלבים לחייה שלה, זרועים בתוך קובץ הסיפורים “אמן המסיכות” (הוצאת “זמורה ביתן”). לא רק עובדות חיצוניות – כמו ילדותה בקיבוץ, יתמותה מאביה, גירושיה – אלא גם נימים דקים הרבה יותר של הלכי־נפש כלפי עצמה, כלפי האנשים שהיא אוהבת. זרחי פורשׂת את עצמה בין הדפים, רוצה ולא רוצה לחשוף את סודותיה. חרדה מן השיחה שלנו, היא מנסה לגונן על עצמה. אולי גם אני עלולה לירות, במזיד או בשוגג, בעגורים שלה.

“קראתי לספר ‘אמן המסיכות’ על שם אחד הסיפורים שבו”, היא אומרת, "כל ימי אני במאבק, בין לחשוף ובין להסתיר. הספר הזה מאוד גלוי למי שיידע לפענח אותו, כל־כך גלוי, עד שזה ממש מבהיל אותי. האמת היא, שהעזתי להיחשף גם משום שאמרתי, את מספיק מבוגרת, אם לא תעשי את זה עכשיו, כבר לא תעשי את זה לעולם – וגם משום שאני כותבת לא על הגרעין שלי, אלא על המסיכות שלי.

“איזאק דינסן, הסופרת הנערצת עלי, אמרה משפט שנראה לי נכון לגמרי: המסיכה היא הפנים האמיתיות שלנו, כי את הפנים קיבלנו מהטבע, אבל את המסיכות שלנו בחרנו בעצמנו, כדי שהן תהיינה לנו לפנים. יש לי הרגשה, שאלוהים הכניס לנו בנפש קופסאות סיניות, ותהליכי החיים שלנו זה לפרוץ אותן לרווחה ולחשוף את הסודות. לא צריך לפענח אותם, מספיק רק לפתוח את הקופסאות”.

נורית זרחי, סופרת ומשוררת, כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. כ־45 ספרים פרי־עטה עומדים על המדף בארון הספרים בביתה שבתל־אביב. מגיל צעיר זכתה בהכרה, פונקה בפרסים רבים: “פרס יציב”, “פרס זאב”, פעמיים “פרס ראש הממשלה”, שלוש פעמים “עיטור אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים”. היא היתה מהראשונים בארץ, שכתבו ספרי ילדים על נושאים קשים כגירושין ויתמות, כמו “לא לגרש את נני”. לעתים קרובות הילדים בספריה מצילים את נפשם בעזרת דמיונם המפותח.

ספר סיפוריה למבוגרים, לוקח מוטיבים מוכרים מספרות העולם, מעניק להם פרשנות פסיכולוגית אישית, ומושך אותם לכיוונים של הזרם הפנטסטי בספרות, עם גלגולים מוזרים, דוגמת אשה ההופכת לציפור, או גבר שנעשה לאשה. בכולם הנושא הוא הזהות העצמית, האהבה, הכתיבה. “החיים, נפש האדם, הם ההמצאה הכי אינטנסיבית ופנטסטית שיכולה להיות”, אומרת זרחי, “אני לא מסכימה שהסיפורים שלי דמיוניים. הנפש היא השחרזדה הכי גדולה שמספרת לנו, מאז הילדות, את עצמנו”.

כך, בסיפור “מעבר לתהילים”, מתארת זרחי את אבישג השונמית, אשר הובאה מכפרה כדי לשכב בחיקו של דוד, המלך הבא בימים. גם בנורית זרחי, טבע המוות את אצבעו השחורה, כשאביה, הסופר ישראל זרחי, מת מסרטן בגיל 37. “לאבד הורה בגיל חמש, זו חוויה מאוד קריטית”, היא אומרת, “אני זוכרת מעט מאוד את הנוכחות שלו. אני יודעת עליו מאמא ומדברים שקראתי אחר־כך. הוא כתב 13 רומנים, תרגם לעברית את ג’וזף קונרד ואת סומרסט מוהם. ביתנו היה בית מוסיקלי, שמנגנים בו פסנתר, עם ספרייה גדולה של קלאסיקה מספרות העולם ושל כל הסופרים העבריים, החברים והמכרים של אבא, כמו ביאליק, עגנון, ש. בן־ציון, דבורה בארון. גרנו בירושלים, אבא, אמא, אחותי, שהיום היא מורה למוסיקה, ואני. החוויה החזקה ביותר שנותרה לי מאבא היא חוויית האובדן. היעדרותו השפיעה עלי יותר מנוכחותו. כאשר מגיל צעיר את חווה את הארעיות ואת הסכנה שבלאהוב, את כבר מפחדת להפקיד את נשמתך בידי מישהו אחר. הרבה שנים לא הבנתי את זה, חשבתי שזו האישיות שלי. כולנו מכירים את פחד החלוף. הפחד שהאהבה תיעלם הוא ממילא כל־כך גדול, אבל אצלי קיבל הפחד הזה ממדים עוד יותר גדולים”.

וזרחי ניגשת לשולחן הכתיבה, מביאה משם שיר שכתבה לאחרונה, וקוראת שורה:

– שילמת בחייך למען האהבה?

“לפעמים אני מרגישה כך. לפעמים, כשאתה עושה משהו למען האהבה ולמען עצמך, שנתפס כאילו הוא נגד החברה, אתה עלול לשלם מחיר כבד. לא קל לעמוד בזה”.

מות האב השאיר את אמה של נורית על סף פת־לחם. האם שמעה שבקיבוץ גבע מחפשים מורה, לקחה את שתי בנותיה הקטנות ועקרה לשם. “זה היה קונטרסט, לעבור מבית עירוני ומשכיל לעולם של קיבוץ, לערכים לגמרי אחרים. הייתי צריכה להפוך את עורי. מילדה אינדיווידואליסטית נדרשתי להפוך ל’ילדת יחד', ואני ממש סבלתי. נוסף לכך, ילדות צריכות אבות. לא שאינן זקוקות לאמהות, אבל כל ילד זקוק גם לגבר וגם לאשה שיאהבו אותו, כדי לבנות את זהותו. והנה כל זה נמנע ממני”.

זמן לא רב אחרי מות האב, נישאה האם בשנית, ומנישואים אלה נולד בן, שהיום כותב דוקטורט על נחשים. המשפחה לא נקלטה היטב בקיבוץ, וכשמלאו לנורית 11, עברו לפתח־תקווה. “חיינו בעוני רב. בעלה של אמי לקה בשבץ מוחי והוסיף להתייסר שנים עד מותו, כאשר אמא מטפלת בשלושת הילדים ומפרנסת משפחה. גרנו בדירה קטנה ומתפרקת, עם חובות כבדים. הרגשתי שהיה אי־צדק בכך שנפלנו כך. לאנשים נקיים, אינטליגנטיים, צווארון לבן, שעובדים קשה, לא קורים דברים כאלה. אחותי ואני היינו תלמידות מצטיינות, מרכזיות בחברה, כאלה שמוקפצות כיתה, אז איך זה שלילדות כאלה אין כסף להשתתף בטיול שנתי? זה היה מאוד מבזה, ואני הפניתי זאת כלפי עצמי. כשאַת ילדה, את חושבת שהסבל שלך הוא, כנראה, עונש על משהו, שמשהו אצלך פגום, שמגיע לך לסבול”.

האם, לפי עדות בתה, מאותו גזע נשים חזקות, שהצילו את ילדיהן בציפורניים מן הדלות וההשפלה, לא יכלה לעמוד בכך עוד, ומקץ שנתיים של התמודדות כלכלית קשה, חזרה המשפחה לקיבוץ. כשנורית, הבכורה, התגייסה לצה"ל, עזבו שוב, והפעם לצמיתות. “שוחררתי מהצבא באמצע השירות, כדי שאוכל לעבוד בהוראה, ולעזור לפרנסת הבית. מאז התקופה ההיא מלווה אותי הפחד מהעוני, וההרגשה שהמציאות יכולה ללעוג לך פתאום ולשים לאל את כל מאמציך”.

בגיל 20, נישאה לפזמונאי יורם טהר־לב. “הייתי נערה שלא ערה לכוחות האדירים של נעוריה. גופך הוא כפרח ברגע פריחתו, אבל השנאה העצמית וחוסר־הביטחון הופכים אותך לכתם אחד גדול”. תוך זמן קצר היתה לאם והאמינה, שכאן מצאה את אושרה. יש לה שתי בנות. רוני ורדי, 28, ציירת ואם לשניים. אראלה בן־שחר, 26, עושה מאסטר בפילוסופיה. הקשרים בין שלושתן הדוקים מאוד.

נורית זרחי: "נורא אהבתי שהיו קטנות. מבחינתי, הן היו ילדות מושלמות. הנס הכי גדול בחיי הוא הקיום שלהן. הדבר הנפלא באמהות, שאת יולדת ילדים, והם ממשיכים בעצמם, כדבר שהוא גדול ומוצלח יותר ממך. בנותי היו אנשי־הקשר שלי לחיים, וכל הזמן גם כתבתי, אבל תוך רגשי־אשמה. היה לי ברור, שיותר חשוב לטפל בבנות, לנקות, לבשל, ולא לעשות מעשה אגוצנטרי ונרקיסיסטי כמו לכתוב. בערמומיות שלי, כדי לשרוד, אמרתי לעצמי שאני רעה בדברים אחרים, ואולי אם אמשיך לכתוב אציל את כבודי, מתוך סיכוי שמישהו יגיד עלי מלה טובה. למשל, שאני יותר טובה בכתיבה מאשר בכל דבר אחר. אנשים שאתה אוהב, לא בדיוק מעוניינים שאתה תשקיע את מירב מאמציך כדי להתבטא. הם מעדיפים שתאהב אותם. המשוררת סילביה פלאת השתתפה בתחרויות בישול, סריגה ואפייה, רק כדי להוכיח לעצמה ולאחרים, שהיא בסדר בתור אשה.

“תמיד היה לי רגש־נחיתות מול אנשי־מעשה. אם כי לפעמים אני אומרת לעצמי, ‘תארי לעצמך, נורית, שכולם היו רק רופאים ופועלים, ונוהגים לפי הצו המוסרי שלך, בלי ספרים, בלי שירה, הרי החיים היו נוראים!’ אבל כשאת מביאה תועלת, את הרבה יותר מוגנת מאשר כשאת מבקשת אהבה. מי יוותר על אדם שמביא תועלת? וכל אחד יסכים לוותר על זה שמבקש אהבה. לקח לי הרבה שנים להבין, שהצורך שלי לכתוב אינו בהכרח נגד הנשיות שלי, ונגד היכולת שלי לאהוב”.

אחרי 12 שנים התגרשה, נישאה בשנית והתגרשה שוב. כיום היא לבדה. “להיות אמן זה לבקש אהבה, מעשה האמנות הוא חיזור אחרי אבא או אמא, אחרי אלוהים או העולם, הרי את מחפשת מישהו שיקשיב לך וינהל איתך דיאלוג. אפילו כדי לחיות, סתם לחיות, אדם זקוק לאהבה, ואדם שכותב זקוק עוד יותר שיתמכו בו, שיגידו לו שהוא בסדר. כשאת כותבת, יש לך תחושה שאת עוד יותר ריקה מאחרים, אז בטח שאת צריכה מישהו שיגיד לך: זה טוב, תמשיכי כך”.

דיוקנה המצויר של סאפפו מלסבוס שעל גבי העטיפה, מתוך ציור־קיר שנתגלה בפומפיי, הדומה מאוד לזרחי עצמה, מדגים את האופי החלומי ואת הזהות המינית המעורפלת, שיש לחלק מהדמויות. הזכרים אינם לגמרי זכרים, הנקבות אינן לגמרי נקבות. “הנושא האנדרוגני מסקרן אותי”, אומרת נורית זרחי. "הרי אדם אינו חש את עצמו כזכר או נקבה, אלא כהוא עצמו, ויש בו תכונות משל שני המינים. אני אשה קונבנציונלית לגמרי, לא נוהגת, לא יודעת מתמטיקה, לא יודעת שום דבר גברי. הלוואי והייתי יותר גברית בתפקודי היומיום, לא משום שאני מעריכה גבר יותר מאשה, אלא משום שאת יותר חזקה, כאשר את כוללת בתוכך יותר מאשר זהות אחת בלבד. קראתי על סופר אנגלי, ג’יימס מוריס, שהיה נשוי ואב לילדים, ועבר ניתוח לשינוי מין, וכיום הוא סופרת, ששמה ג’אן מוריס. הספר שכתב על עצמו ריתק אותי.

"אני חיה בארץ סטריאוטיפית, סגורה, ושייכת לתנועה אידיאולוגית שהולכת בתלם ודורשת התיישרות לפי הקו, ואני דווקא אוהבת להיות איפה שאנשים נחשפים ומעיזים לגעת ברבגוניות שלהם. אני מרגישה את הכפילות שלי כל הזמן. בני־אדם הם לא רק כפולים, אלא משולשים ומרובעים. כביכול, אנחנו מובטחים מתוקף היותנו אנחנו, שכל אחד יוכל לממש את אישיותו ולהיות הוא עצמו. אבל מה עושה כל אחד עם הייחודיות שלו? הוא מקפל אותה פנימה כדי לשרוד. רק כאשר אתה מעז לפרוש את כולך, יש סיכוי לפגישה אמיתית עם מישהו, אבל אז אתה גם עלול להיפגע.

“כאשר קראתי את פרשת יוסף התנ”כי, היה ברור לי, שיוסף היה בעצם נערה, שהולבשה בכתונת־פסים בידי אמה רחל, כדי שלא לאכזב את יעקב, אשר רצה בן. זה נרמז בסיפור התנ“כי עצמו: בנרקיסיזם של יוסף, בחלומות שלו. כדי לשרוד קיפל יוסף את הנשיות שלו, את החלומות שלו, את האמן שבו. היתה לו אפשרות אחרת, אבל החיים לקחו אותו למקום אחר. זו הנקודה שבה אני מתחברת עם יוסף, בנושא האגוצנטריות של האמן. יוסף גויסה לתפקיד גברי, ציבורי, של משנה למלך מצרים. אני כתבתי על הרוח הנוספת, הנשית, החולמנית, האמנותית, שהחיים לא נתנו לה ביטוי”.

– הסיפורים כתובים מזווית־ראייה פמיניסטית?

“אני אוהבת משפחה, ולא מעלה בדעתי, שאשה יכולה לוותר על ילדים או על אהבה. אני גם לא רואה את עצמי כשווה לגברים, או זהה לגברים. הרי מדובר ביצורים אחרים לגמרי. אבל כשהתחילו התנועות הפמיניסטיות, הן דיברו אלי לא במישור המעשי, כמו במישור האישי. עד אז הרגשתי נחותה, ולא ידעתי אם מה שנחות בי הוא האשה שבתוכי, או האדם שבתוכי, או העובדה שאני עוסקת בעבודה שאין בה פרנסה. הפמיניזם נתן לי חיזוק, שמותר לי להיות מה שאני, בלי נקיפות־מצפון, והעניק לי שמחת חיים. אני אוהבת את המורכבות האנושית, את הרב־פנים. המורכבות שנמצאת בתוכנו היא הסיכוי שלנו להתפתח, להשתנות. כי אם דבר אחד יאכזב, יהיה לאן ללכת. מה שלא יכולת לעשות בנעורייך, כשהיית חסרת־ביטחון, ואולי עסוקה בדברים אחרים, תוכלי לממש בתקופה אחרת של החיים”.

– כמעט בכל סיפורי הקובץ לקחת מוטיב ספרותי ידוע, והפכת אותו על פיו: יוסף, אבישג, רובינזון קרוזו, מאדאם בובארי, מגדל בבל. מדוע לא המצאת סיפורים משל עצמך?

נורית זרחי: "לא צריך סיפורים חדשים. העולם צפוף, מאוכלס בסיפורים יתר על המידה. אנחנו כבר עייפים, מעדיפים שיסבירו לנו את עצמנו, מאשר לשמוע סיפור חדש. אני רוצה סיפור, שיהיה הסבר לסיפורים שאני כבר מכירה.

“אני מנסה להסביר את החיים שלי לעצמי, כי אני גם הקורא וגם המספר. ואני מקווה, שההסברים שאני נותנת לחיי עונים על שאלותיהם של אנשים אחרים על חייהם. השתמשתי במוטיבים קיימים בדרך של פירוק והעצמה. אני מגדילה פרט מסוים בזכוכית מגדלת ומשחררת אותו מכבלי הסיפור המקורי. הכנסתי את הפרטיות של הראש שלי, של הראייה שלי. יש ציור של ואן אייק, ‘חתונת הזוג ארנולפיני’, והצייר חתם – ‘אני הייתי שם’. גם אני רוצה להגיד, ‘אני הייתי שם’. הסיפורים האלה הם וריאציות של עצמי: בדמות גבר, בדמות אשה, בסיטואציות שונות. רציתי שהחיים שחייתי, יילקחו על־ידי בחשבון”.

– רוב הגיבורים הראשיים שלך הם אנשים, אשר בסיפור המקורי עמדו בשוליים: אחותו של מוצרט, הצד הנשי של יוסף. מדוע?

“כי אני עצמי היא הדמות שבשוליים. אני אחותו של מוצרט, הנגנית הטובה, שלעולם לא תהיה בעלת הכשרון הגאוני ממש. למרות שאני מרגישה, שבסך־הכול החיים נטו לי חסד. כסופרת, אני בוחרת מישהו שקודם עמד בצד, כדי לתת לו הזדמנות נוספת ולהפוך אותו לדמות המרכזית בסיפור. מציקה לי הדמות המשנית, שמבחינתה החיים תמיד מתרחשים במקום אחר. כל הסיפורים שלי הם על תחושת הנחיתות והעליונות”.

– הסיפורים לא ממש מעוגנים במציאות ישראלית.

“כשהייתי קטנה, הייתי חותמת: נורית זרחי, קבוצת גבע, עמק יזרעאל, ארץ ישראל, אסיה, העולם. אני מנסה להאמין, שבאמת נורית זרחי מעמק יזרעאל, נמצאת בעולם. אני מנסה לגעת בנקודה, שבה הדברים שייכים לכולם, ביופי ובעומק שלהם, במקום שהמציאות בו רחבה יותר. אני מרגישה את הזמן עלי, כל הזמן, כמו עצים ברוח”.

היא כותבת בבתי־קפה, הרגל שנותר בה מאז שהיתה אם לילדות קטנות, ונאלצה להימלט אל השקט. “אני צריכה את הבדידות המאוכלסת, הבדידות בבית קשה לי”. היא מלמדת שירה וספרות ילדים בסמינר לוינסקי, סדנאות כתיבה ב“בית אריאלה”. “הכתיבה היא בשבילי המקל, שמאפשר לי ללכת על החבל הדק של החיים”, היא אומרת, "זו מתנה מאוד קשה, הכתיבה. זה כמו לגדל אריה בבית. את נמצאת במשמעת פנימית חמורה, כל הזמן בתהליך של חיפוש מתמיד, ואת תלויה במישהו שנותן לך את זה, אַת רק צינור. אני מרגישה כמו כלי למשהו שעובר בי. למי יש כוח להיות אינסטלציה כל הזמן?

“את יודעת”, מהרהרת נורית זרחי, “בספר ‘זיכרונות מאפריקה’ של איזאק דינסן, יש צבוע, שהוא כידוע חיה בעלת איברי־מין של זכר ונקבה גם יחד. ושומר גן־החיות, שהוא הפילוסוף של הסיפור, אומר: ‘יש כאלה שחושבים, כמה טוב לו לצבוע, שהצד הזכרי שבו משׂביע את הצד הנקבי. אבל תארו לעצמכם שיש לו געגועים כפולים!’ גם אצלי, אני מרגישה את שני הצדדים: גבר ואשה, איש המעשה ואיש החלום, קורא ומספר, אקטיבי ופסיבי, נאהב ומאוהב. ויש לי געגועים כפולים. אני הצבוע בעל הגעגועים הכפולים, לא זה שמשׂביע את עצמו. החלקים שלי מתגעגעים זה אל זה, ואין שלמות”.

נו' 1936

קיבוצניק מבוגר בבגדי בית־חולים כחולים, ישב במסדרון והתווכח עם אשתו. לפתע ניגש אליו גבר ממוצע קומה, בעל רעמת תלתלים אפורים ומבט נבוך.

“ראיתי את ניתוח הלב הפתוח שלך לפני שבוע, ורציתי לדעת איך אתה מרגיש עכשיו”, אמר לו. החולה פנה בהתרסה אל אשתו. “אמרתי לך שהסופר א.ב. יהושע השתתף בניתוח שלי ולא האמנת. חשבת שאני הוזה בגלל הנרקוזה”.

רבים ראו בשנתיים האחרונות בבית־החולים רמב“ם את עיניו, ניבטות בסקרנות מתוך המסיכה הסטרילית. אלה שזיהו אותו במעגל הכירורגים, לא העזו לשאול מה לסופר בחדר הניתוחים. “יש שני מקצועות שאני נמשך אליהם: עורך־דין ורופא. המקצועות שאמי יעדה לי, ולא הייתי, ועד היום היא לא משלימה עם זה”, אומר א.ב. יהושע. גיבור ספרו ה־14, שיצא ב־1994 ב”ספריה החדשה“, של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, הוא רופא. “השיבה מהודו” – פרפרזה על שם ספרו של א.מ. פורסטר, “מַעבר להודו” – מספר על ד”ר בנג’י רובין, 29, מתמחה במחלקה כירורגית בבית־חולים תל־אביבי, הנקרא ללוות להודו את לזר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית־החולים, ואת אשתו המושכת, כדי לטפל בעינת, בתם בת ה־24, החולה בצהבת קשה, ולהטיסה לארץ. כדי שעולמו המקצועי של בנג’י יהיה אמין, עשה יהושע תחקיר מקיף. “בכל רומן אני עושה זאת, אבל כאן היתה ממש עבודת שדה. הימים שבהם הפרופסורים הודיעו לי, מחר יש ניתוח, אתה יכול לבוא, היו בשבילי חגיגה. ללמוד איך מנסרים עצם, איך פותחים גולגולת, איך מנתקים את הלב ומחברים את המנותח למכונת לב ריאה. הזהירו אותי שאתעלף כשאראה מוח פתוח של אדם, או לב של פג בשעת ניתוח, אבל בגלל העניין המקצועי, גיליתי אומץ פונקציונלי ועמדתי במבחן. לא שאשמח כל־כך לטפל בך אם תיפצעי כאן פתאום, אבל בהחלט לא אתמוטט למראה דם ועצמות מנוסרות. אם כי אין לי מה שנדרש מרופא: היכולת להכאיב לאחר, כדי לרפא אותו. תקופה ארוכה הייתי מתייצב ברמב”ם, מקיש את הקוד לפתיחת דלתות אגף הניתוחים, לובש חלוק סטרילי, מסיכה, כיסוי נעליים. סוללה שלמה של רופאים התנדבה להדריך אותי. עמדתי שם עם פנקס ורשמתי. בשלב מסוים כל־כך השתכללתי, שהייתי בא רק לקטעים מסוימים של הניתוח, כי את האחרים, כמו ההרדמה, כבר ידעתי על־פה. אני מלא הערצה לצוותי חדר הניתוח. הגוף פעור לגמרי, והם נכנסים ויוצאים ושומעים מוסיקה, בלי חרדת־קודש, אבל באחריות עליונה. התערובת הזו של נונשלנטיות עם אכפתיות וקשב עליון, מרתקת. הם עושים עבודה נפלאה, אבל אנונימית, כחיילים אלמונים, והם כל־כך שמחו על העיניים הנוספות שמסתכלות, ועל הצורך להסביר לי את עבודתם לפרטי פרטים".

הרופא הצעיר והרווק מהסס לנסוע. הוא חושש, ובצדק, שבתקן הנכסף במחלקה יזכה, בעת היעדרו, המתמחה השני – אבל נכנע למנהל. אמו השתלטנית והקרירה (יהושע מודה באי־נוחות שהיא דומה לאמו שלו, המתגוררת בבית־אבות בחיפה) ודורי, אמה של עינת, מקוות בסתר לִבן ששני הצעירים יתאהבו ויהיה ‘שידוך’. אלא שבנג’י מוצא עצמו מתאהב אהבה חסרת סיכוי, באם ולא בבת.

המפגש עם התופעות הקשות של הודו – הקבצנים המתגלגלים ברחובות, שריפת המתים, העוני המחפיר – מקומֵם את בנג’י. אבל המסתורין של הודו, והתפיסות המיסטיות שלה, כמו האמונה בגלגול נשמות, חודרים לתוך עצמותיו. גם לאחר שזוג ההורים, הרופא והבת, שבים לארץ, הודו נשארת בתוכם, כמו נגיף שאינו מרפה. בנג’י מתחיל לנהל רומן עם דורי, שיכלה כמעט להיות אמו.

הספר מוקדש לגדעון, בנו של יהושע, שיצא להודו בתום שירותו בסיירת צנחנים. “באותה עת כבר התחלתי את הספר, וביקשתי ממנו שיברר לי פרטים, שיבקר בבוד־גאיה, שם מתרחש החלק ההודי של הרומן, ושיביא משם תצלומים. במוחי ניקר מותה של המשוררת רינה שני בהודו, ומחלת הצהבת הקשה של בן של חברים שהיה שם. לבי נכמר לפעמים על הצעירים שלנו. אבי נולד בארץ, אבל אמי באה ממרוקו בשנות ה־30, והורים מהגרים הם חלשים יותר, כי הם חסרים שפה וקודים תרבותיים. הבתים של הורינו היו יחסית דלים ועצובים, ולכן היה לנו קל להינתק מהם. לעומת זאת, הבתים שלנו שופעים ועליזים ושמחים, אנחנו הורים חזקים, בעלי אמצעים, עם מכוניות ומחשבים ודעות פוליטיות זהות לשל הבנים שלנו. אנחנו אפילו שומעים את המוסיקה שלהם, כך שלא נשארים להם שוליים למרוד. עינת אינה מצליחה לחוות גם את ההרפתקה ההודית שלה, בלי שהוריה הדאוגים יקחו אותה הביתה. יש אצל הצעירים עצבות מסוימת, הם נמשכים אל החום והחוזק והמעורבות שלנו, והילדוּת שלהם נמשכת עד גיל 30. כדי להיחלץ מהקונכייה של הבית הם צריכים פתחי מילוט, ומסע להודו הוא פתח מילוט כזה”.

בני משפחתו של יהושע התרגלו למצוא שביבי סיפורים שקרו להם, בתוך ספריו. “לפעמים אתה חושש מה יגידו כשיקראו פרט זה או אחר, ויראו שהסגרת סודות משפחתיים, או שדמות של חבר שלהם, או שיחה שהיתה בבית, נכנסה לספר. אני לא מקנא בהם. אני מרגיש לפעמים שאני צריך לפצות אותם, לא רק בגלל הפרסום, שהוא צרה כשלעצמה, אבל גם משום שהם נאלצים לקרוא יצירות שלי, שחושפות פנטזיות ותכנים קשים, כמו גילוי עריות, או התיאור של אסי השוכב עם זונה ב’גירושים מאוחרים‘, או כמה תיאורים ארוטיים ב’השיבה מהודו’, המראים פעילויות מיניות שאולי לא נוח להם לחשוב שאביהם מכיר. יש ילדים שלא קוראים את היצירות של ההורים שלהם. את ילדַי, הכריחו בבית־הספר, בגיל ההתבגרות, ללמוד כמה מהסיפורים שלי. כשבאו ושאלו אותי, תגיד, למה התכוונת במלה הזו, הייתי עונה, לא יודע, תשאלו את המורה שלכם. היום, הגענו לשלב שהם מבינים שיש כאן עבודת דמיון, והספרות היא תרכובת כימית, ולא תערובת. אתה משנה את מבנה המולקולה של החומר, כאשר אתה מפקיע אותו מהחיים ומכניס אותו ליצירה”.

יהושע, איש רעים, מעורב בפעילות פוליטית של השמאל, נושא את קולו כמצפון הלאומי, האוראקל מהר הכרמל. “אנחנו היינו טפטפת השמן שעזרה לכך שתהליך השלום יהיה רך יותר ויעורר פחות התנגדות”, הוא אומר, מתכוון לעמוס עוז, ולקבוצת אנשי־רוח. “גם כשרוב הציבור התנגד לדעותינו, גם כש־90% לא רצו לשמוע את המלה 'אש”ף', הרגשתי שמקשיבים לי. מעולם לא הרגשתי נרדף או שנוא“. הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, בחוג לספרות עברית וכללית. חמישה סרטי קולנוע נעשו לפי ספריו, בהם “המאהב” ו”שלושה ימים וילד". הוא כתב מחזות, סיפורים, מאמרים, תורגם ל־13 שפות, נמכר במאות אלפי עותקים.

הוא חרוץ מאוד, בעל משמעת עבודה תובענית. בכל בוקר ב־7:30 מתיישב ליד המחשב, ומתחיל לעבד את הקטע שכתב ביום הקודם. “אני לש אותו שוב, לנקות אותו, להגמיש אותו”. אשתו, ד"ר רבקה יהושע, היא הפסיכולוגית הראשית של בית־חולים “כרמל”, ועובדת בקליניקה שבביתה כפסיכואנליטיקנית. “יותר מדי סופרים מודרניים משתמשים בכלים פסיכולוגיים ויוצרים מניעים ופרשנויות פשטניות: למשל, אם אמו של הגיבור היתה קרה, הוא נמשך לנשים חמות. אבל לדעתי, גם אם נדע הכול על עברו של הגיבור, לעולם לא נוכל להסביר את כל עולמו באמצעות נבכי הנפש. אנשי מדעי הטבע, לעומת זאת, מאמינים שהכול חומר: אפילו אהבה נגרמת לדעתם מתהליכים חשמליים במוח. וכמובן, גם זו לא כל האמת. בספר הזה אני מנסה להראות שמעבר לגוף ולנפש, יש גורם שלישי, אני קורא לו ‘מסתורין’, ורק המיזוג של שלושתם הוא הפתרון לתעלומת הקיום”.

בנג’י, הגיבור שלו, נפלט מהכירורגיה והופך לרופא מרדים: “תחשוב על עצמך כאילו אתה טייס של הנשמה, שצריך לדאוג לה שתרחף בלי כאב בחלל השינה, ותשייט בלי זעזוע, בלי נפילה ובלי מכה. אבל גם להרגיש שלא תמריא גבוה מדי ותתחמק לה בטעות אל העולם הבא”. הוא נשאר ליד שולחן הניתוחים, אך עובר מהגוף אל הנפש. “זו אחת משאלות הספר: מה אנחנו, חומר או רוח? זו שאלת היסוד של החיים”, אומר יהושע. “אני לא מתיימר לפתור אותה, אבל הסיפור זורק עוד אלומת אור על הנושא הבלתי־ממוצה הזה”.

בסיום כל פרק, הוא נותן אותו לקריאה לאשתו, ולכמה אנשים קרובים, בראשם עמוס עוז. “עמוס הוא קורא חד עין באופן נדיר, גם יהושע קנז נעזר בו. ואני קורא את כתבי־היד של עמוס”.

– ואתה מוכן לקבל הערות ותיקונים? אתה לא חושש מהשפעה על סגנונך?

“רומן זו עבודה של שלוש שנים. אתה חייב לקבל פידבק בתחנות בדרך, אחרת אתה עלול לעשות טעויות רציניות. חייבים לומר לך איפה החולשות של הטקסט שלך, ואיפה זה עובד טוב. נעשו תיקונים ברמה של פסקה, אבל לא שינויים עלילתיים”.

אברהם יהושע נולד בירושלים ב־1936, דור חמישי בארץ למשפחה ספרדית מצד אביו, שהיה מזרחן, מנהל המחלקה לדרוזים ומוסלמים במשרד הדתות. “כשהיה צריך לדפוק מסמרים, אני הייתי מצטרף לאמא בתור עוזר, והוא היה יושב בצד, לא מועמד אפילו להחזיק את הפטיש או המברג”. “בולי”, זה כינויו בפי כול, ואחותו הגדולה צילה, היום מזכירת כפר הנוער בן־שמן, גדלו להיות ישראלים־חדשים, משכילים וחילוניים: תנועת נוער, תיכון יוקרתי, נח“ל מוצנח. מאז ספרו הראשון ב־1962 (“מות הזקן” – סיפורים), תיאר יהושע את ההוויה הישראלית החדשה, “האשכנזית”, המדושנת, שהוא חלק ממנה: “חתונתה של גליה”, “מול היערות”, “שתיקתו ההולכת ונמשכת של משורר”. אותה שעה, כתב אביו, יעקב יהושע, על הווי החיים הספרדיים בירושלים הישנה, ופרסם 13 ספרים. רק אחרי מות האב, ב־1982, החל הבן לכתוב על העבר הספרדי שלו: הרומנים “מולכו” (1987) ו”מר מאני" (1990). “כל עוד אבי היה חי, זו היתה הטריטוריה שלו”, אומר א.ב. יהושע. “הוא אמר לי, 'את הדברים היותר חשובים שלך, תכתוב אחרי מותי. אני לא הבנתי זאת אז, אבל הוא הבין שמותו פותח לי כמה קופסאות. היה לו יחס מאוד חם אלי, וזה לא קל, כשהבן עובר אותך, ונעשה מפורסם. אתה גם גאה, אבל יש תחרות אדיפלית, גם בכיוון ההפוך. התחרות האדיפלית הזו היתה סטימולציה יצירתית, גם לו וגם לי. הדיאלוג בינינו התעשר אחרי מותו. דרך יחסיו של בנג’י, הגיבור הראשי שלי, עם אמו, קלטתי דברים מסוימים על אמי: התקיפות שבה היתה מחזיקה אותי, העמדה הקרה, המוסרית שלה, דברים שניטשטשו לגמרי בשנים האחרונות, בגלל זקנתה”.

הנושא המרכזי של “השיבה מהודו” הוא המסתורין של האהבה והזוגיות. מה מושך בני־אדם זה לזה, ומה מחזיק אותם. הקשרים הבלתי־מתקבלים על הדעת קונים לעתים את אחיזתם, בשעה שהצפויים וההגיוניים, אינם מתממשים. “הזוגיות היא הנושא המרתק אותי בכל כתיבתי”, אומר יהושע. “אלה היחסים האינטימיים ביותר, ומצד שני, גם החופשיים ביותר. ביחס שלך אל בנך או אל הוריך, אין חופש: זה בנך, ואתה חייב בו. בעוד שביחסי זוגיות, כל הזמן צריך לבחור בהם ולקיים אותם, הרי אפשר לשבור אותם בכל רגע. אני מכיר זוגות שהביאו לעולם שלושה ילדים מבלי להינשא, כי רצו לשמור את האופציה של החופש, והם יותר דבוקים זה לזו מהרבה זוגות נשואים שאני מכיר. בספר הזה, תיארתי כמה דפוסי זוגיות. הוריו של בנג’י, שמיטותיהם מסודרות בצורת ‘ריש’, יחסים קורקטיים, של ידידות, אבל ריחוק. ‘מעולם לא ראיתי אותם מתנשקים או מתחבקים בנוכחותי או בנוכחות אחרים, עד שלפעמים הייתי תוהה איך הולידו אותי בכלל’, הוא אומר. לעומת זאת, זוג ההורים האחר, לזר ודורי, חיים בצמידות גדולה כל־כך, עד שדורי פשוט אינה מסוגלת להישאר לבד. יחסים סימביוטיים, קרובים, חמים, השואבים את בנג’י לתוכם. הוא שוכב עם דורי, גם כדי להשלים את מה שחסר לו אצל הוריו. הוא מאוהב לא רק בה, אלא גם בבעלה, מנהל בית־החולים, ונכנס למיטתם כי הוא משתוקק להיות חלק מהזוגיות החמה שלהם”.

– לאיזה דפוס מבין השניים דמו ההורים שלך?

יהושע מחייך במבוכה. “נעזוב את הורי. זה סיפור אחר. כל מה שקורה בספר הוא חיתוך והדבקה של כל־כך הרבה מודלים של זוגיות שאני מכיר, שלא קשורים רק להורים שלי או להורי אשתי, או לנישואים שלי”.

– בין שני הדפוסים, המרוחק והצמוד, מה מושך אותך יותר?

“ודאי שהצמוד. יש בו קסם גדול, בחמימות, בסימביוזה. אם כבר ללכת לנישואים, אז ללכת עד הסוף. אם המודל הזה עובד, אז הוא הנשאף ביותר”.

– והוא אפשרי?

“ודאי שהוא אפשרי. בהחלט”.

הם נשואים 33 שנים, והשפעתה, והעולם שבו היא עוסקת, ניכרים ביצירותיו. (“שבועיים אחרי שנפגשנו, החלטתי שאתחתן איתה. כעבור חצי שנה, היינו נשואים”). בתם סיוון, 27, לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה, ריפוי באמנות. גדעון, 23, שנה שנייה פסיכולוגיה בחיפה. נחום, 19, צנחן בלבנון. “אני יותר דאגן מכל אמא”, אומר א.ב. יהושע. “ביום שישי בלילה, בני הצעיר מודיע שיחזור ב־4. ב־3 אני כבר מתעורר ומתחיל לחכות. והוא מתלונן, אני מסתובב בלבנון, ואתה דואג לי כשאני בא מהפאב? ואני אומר לו, מה לעשות, הדמיון המפותח שלי מפרנס אותך ונותן לך כסף, אז אתה צריך להשלים עם כך שבגללו, אני יושב בין 3 ל־4 לפנות בוקר, ומפנטז כל מיני דברים נוראים”.

הוא איש בית. “אני אסיר תודה לתנועה הפמיניסטית. בזכותה, אנחנו, הגברים, זכינו למגע עם החומר, במטבח, בחיתולים, בטיפול בילדים. כל מיני דברים שבהתחלה הכריחו אותנו לעשותם, ופתאום גילינו שיש בהם הרבה תענוגות”.

במפגש עם הודו, הגיבורים נעוֹרים לתופעות רוחניות. בקנאתו ובמשיכתו לקשר הזוגי של לזר ודורי, הולך בנג’י ומאמץ קווים מזהותם. “המזרח קורא לזה גלגול נשמות, אבל הפסיכולוגיה מכירה בתופעות כאלה, ורק קוראת להם ‘העברה’, ‘הזדהות’, וכו'. כולנו מאמצים תכונות של אנשים שאהבנו, חיים או מתים. אתה יכול לראות לפי אופן הדיבור של קציני צה”ל, מי הרמטכ“ל הנוכחי. את הסגנון וחיתוך הדיבור של בגין מחקים לא רק בנו, אלא אפילו ח”כים צעירים כמו עוזי לנדאו. ובגין עצמו הלך ונעשה דומה לז’בוטינסקי. רציתי להראות בספר, איך דברים שחשבת שאין לך שום קשר אליהם, נטבעים בתוכך. בחדר של הלא מודע, נפתח קיר אל העולם, ולעולם לא נוכל לפרק את כל ההשפעות האינסופיות, שבונות את אישיותנו. תמיד יישאר מסתורין".

מקץ 35 שנות כתיבה, החרדות הולכות וגוברות. “כל מה שעשית בעבר, לא מגן עליך. אתה תמיד מתחיל מנקודת האפס. יצירות של סופרים לא משביחות עם הזמן. הסופר היחיד שהשתכלל מספר לספר היה דוסטויבסקי, אבל פוקנר הנערץ עלי, וטולסטוי, וג’ויס וגם עגנון, אצל כולם חלה ירידה. עגנון כתב את מיטב יצירותיו בגיל 50, ואת אלה שבאו אחר־כך הוא עצמו כבר לא רצה לפרסם, וטמן במגירה, וכשהן מתפרסמות היום, רואים שהוא צדק כשגנז אותן. המיומנות והניסיון לא שומרים לך אפילו על הרמה שהגעת אליה. אני מפחד מזה, ולכן צריך להיות כל הזמן ער, ולהחזיק את כל נורות האזהרה דלוקות. משום כך אני מראה את עבודותי לאחרים, ומוטב היה אילו הרחבתי עוד את מעגל הביקורת”.

ובכל־זאת, הגיע אל מנוחה מסוימת. “עשו עלי חגיגה של סמלים ופירושים ודימויים, 12 עבודות דוקטורט נכתבו על היצירות שלי. ניתחו מטפורות, סמלים, העולם שמאחורי הסיפור הפשוט. בחלק אני אשם, כי הסמלים אכן היו בטקסט, אבל הרומן הזה, יותר מכל מה שכתבתי, עומד על רגליו מבלי לבקש את צידוקו במשמעויות אחרות. זה לא משל על עם ישראל וארץ ישראל. די, אני בן 57, כמה נשאר לי לחיות, עשר? חמש־עשרה שנה? יש בעולם גם אנשים ומוסיקה ויחסי אנוש, אני לא יכול להיות עסוק כל הזמן בשאלות הלאומיות. אני את חובתי מילאתי, איש לא יאשים אותי בהשתמטות. כמו צופה מסור, הייתי נכון לדגל, חזק ואמץ. הסכמתי לכתוב את המאמר הזה, וללכת להפגנה הזו, ואף פעם לא הפניתי עורף כשאמרו, איך אתה יכול לעזוב אותנו עכשיו, כשהעם היהודי במצוקה והבעיה הפלסטינית בוערת. לא שאני מתנתק מזה לגמרי, אבל אולי השלום יבוא מתוך מאיסה בבעיות הגדולות. אנחנו לא יכולים לחיות תמיד, כאשר הכול מונח בין השואה לבין התקומה. זה הספר של תקופת השלום, והוא מתרחש בתל־אביב עכשיו”.

נו' 1934

כך מספרת שולמית לפיד במותחן “התכשיט”, (הוצאת “כתר”, 1992) על מגדה, אשתו של ד"ר שוורץ, בעל הפנסיון היוקרתי “גזונדהייט” בבאר־שבע. הדוקטור היה גבר עדין, ממוצא הונגרי: “כבן חמישים וחמש, בעל לחיים ורודות ושיער שטני דליל, מסוג הרופאים, שבאבהותם ובסמכותם מעוררים אמון נרצע בחוליהם. מלבד הפנסיון הזה, היתה לו תאווה אחת ויחידה: הויולה שלו. הוא היה חבר בשלישייה וברביעייה, וניגן כמעט כל ערב. אשתו היתה זמרת בצעירותה, והרכילות ב’גזונדהייט' סיפרה, שאחרי שבנם יחידם נהרג בגיל תשע־עשרה בתאונה בצבא, הפסיקה לשיר. כל אחד מהם חי בעולמו שלו. היא בתוך כאב אילם, והוא בתוך המוסיקה והרפואה.”

מות הבן שיבש את תוכניותיו של הרופא: לפני כן חשב להיפרד מאשתו ולשאת את ג’ודי ביסמוט, אחות סקסית ותאבת־חיים מבית־חולים “סורוקה”, שטיפלה בו לאחר שלקה באוטם שריר הלב בעת בילוי עם זונה. אחרי שהחלים, ניהלו רומן ממושך, וג’ודי, הרווקה הסוערת, הרתה וילדה בת, אולי לד"ר שוורץ, ואולי לגבר אחר.

הספר נפתח ברציחתה של ג’ודי: למי היה אינטרס לסלקה מהדרך?

* * *

כשסיימה שולמית לפיד את כתיבת המותחן, השלישי בסדרת הרפתקאותיה של העיתונאית ליזי בדיחי, כוכבת “מקומון” (1989) ו“פתיון” (1991), וקראה אותו על צג המחשב מתחילתו ועד סופו, נדהמה. בלי שהתכוונה לכך, נוכחה לדעת, שמתחת לקווי המִתאר של הסיפור הבלשי, מסתתר נושא התמודדותם של הורים עם מות ילדיהם. המניע הסמוי, הדוחף את הדמויות במותחן הזה, הוא האובדן, החל בד“ר שוורץ ובאשתו מגדה, הורים שכולים של חלל צה”ל, וכלה במיליונר בנימין בלומס בן ה־90, מיוצאי ארגון ניל“י, אשר היגר לאוסטרליה והתעשר בעסקאות מפוקפקות, ושב לבאר־שבע כדי לתרום ל”סורוקה" מיליון דולר לרכישת טומוגראף על שם בנו הטייס, שנעלם עם מטוסו מעל לים, במלחמת־העולם השנייה. סביב הרצון להנציח את הבן האבוד מתרחשת שרשרת של מעשי פשע, שהם עלילת “התכשיט”.

“כשקראתי את כתב־היד, מאוד נבהלתי”, אומרת שולמית לפיד. “כשכתבתי את הסיפור, התמסרתי לעלילה הבלשית, לתיאור הדמויות, להומור המיוחד, לרקע ההיסטורי של פרשת ניל”י, ולא שמתי לב שזרועים בתוכו עורקים תת־קרקעיים, אישיים. בכל ששת חודשי הכתיבה, לא ידעתי שזה מה שאני כותבת. אילו הייתי מודעת לכך, לא הייתי עושה זאת בשום פנים ואופן".

שולמית לפיד היא אשה מאופקת, דמעותיה נעצרות על סף העיניים. השם המפורש אינו נזכר בשיחה אפילו פעם אחת, ואף על פי כן, הוא קיים כל העת. ביתם של בני־הזוג לפיד, מדיף חיים. על ארון העץ העתיק והמגולף שבסלון יש רק תמונות עכשוויות, אופטימיות: טומי, בחתונת בתו מירב ובעלה איתי. יאיר ואשתו (השנייה) ליהיא, בחתונתם. אבל הבכורה האבודה מרחפת בחלל החדר, גם אם תצלומיה מוסתרים במקום אחר, הרחק מעין זרים.

אני מנסה ללקט רמזים של מה שאינו נאמר מפורשות. על הקיר, מול ספות העור החומות בהירות, תלוי ציור גדול של אשה הרה, בטן ענקית ושתי ידיים ריקות, פרושות לצדדים, מבקשות את הילד שאיננו. נפתלי בזם צייר את הציור. ב־4 ביולי 1975, ביום שישי בצהריים, ניגש בנו בכורו יצחק לקנות מכשיר בחנות לחומרי־בניין בכיכר ציון בירושלים, כדי לעזור לו להרכיב פסל. ליד החנות ניצב מקרר ישן, מלא חומר־נפץ, שאיש לא שם לב אליו. עוד 14 בני־אדם, בנוסף על יצחק בזם, נהרגו בפיצוץ.

“טומי ואני ראינו את הציור של בזם בתערוכה, לפני כשבע שנים”, אומרת שולמית לפיד. “משהו בו דיבר אל לבנו, וקנינו אותו”.

כשנה קודם־לכן, ב־15 בנובמבר 1984, בתשע וחצי בערב, נהגה מיכל דורבן־לפיד, 24, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, בפז’ו 304 שלה, ממועדון לחולי־נפש בחולון, שם עבדה, דרך רחוב המסגר. במכוניתה היו ארבעה חברים, מדריכים באותו מועדון. באותה שעה, דוּוח למשטרה על שוד במלטשת יהלומים, ליד רחוב המסגר. ניידות משטרה יצאו למקום. מהמסלול הנגדי, הגיע טנדר מסוג פז’ו 404, אשר בו נהג יוסף מזרחי מבת־ים. לפתע, אולי למראה אורות המשטרה המהבהבים שהבהילו אותו, סטה מזרחי ממסלולו, עלה על אי־ההפרדה, והטנדר התהפך על מכוניתה של מיכל. היא נפצעה אנושות. בבית־החולים נקבע מותה.

– ואחרי ששמת לב שהנושא הסמוי של “התכשיט” הוא בעצם, מות ילדים, שינית משהו בספר? טִשטשת את הרמזים? ניסית למתן אמירות כמו “גברים מתגברים על דברים כאלה. נשים לא”?

“לא. כל מה שפרץ מתוכי אל הספר, נשאר שם. לא שיניתי דבר. אגב, את המשפט ‘גברים מתגברים על דברים כאלה. נשים לא’, אומרת אחת הדמויות, שמתאים לה לחשוב בדפוסים כאלה. כתבתי זאת, אך זו אינה דעתי שלי. לפי ניסיוני האישי, ההבדל בתגובה נקבע לפי האופי, ולא המין. אנשים שקרה להם אסון כזה בגיל מבוגר, כשכבר הם מעוצבים, נשארים בדיוק כפי שהיו לפני־כן. הרשע ימשיך להיות רשע, הנדיב ימשיך להיות נדיב, הטוב ימשיך להיות טוב. רק שבתוך הדבר השלם, יש סדק גדול, אולי עצבים קטועים. אין כללים, וגם לא צריכים להיות כללים. כל אחד נוהג לפי איך שהוא מסוגל”.

משפחת לפיד, משפחה סגורה ומלוכדת, לא דיברה בפומבי על האסון. שולמית היתה אז אחרי שנים מאומצות, שבהן הסתגרה בחדר, מנותקת מהחיים, שקועה בכתיבת “גיא אוני” (1982) ואחריו “כחרס הנשבר” (1984). לא היה לה כוח להסתגרות נוספת. היא קיבלה עליה את תפקיד יו"ר אגודת הסופרים, תפקיד שמילאה עד אפריל 1987. היציאה מהבית, העיסוק באנשים, בספרים, בכספים, היטיב איתה. ליזי בדיחי, העיתונאית־בלשית, עדיין לא נולדה אז.

– עד שאירע האסון, לא כתבת מעולם ספרי מתח. האם יש קשר בין הדברים? המקריות הנוראה של התאונה, שלא היתה קשורה בכלל בנהיגתה הזהירה של בתך, ערערה לך את תחושת הביטחון והסדר בחיים?

שולמית לפיד: “לא חשבתי על כך מעולם בצורה כזו עד לרגע זה, אבל זה נכון. אנחנו חיים בעולם כאוטי, מפחיד, שבו אין לנו שליטה על האירועים. יש משהו מאוד מרגיע בספרות הבלשית. אנחנו מלכתחילה יודעים שיש פתרון, ושאם הבלש, או הבלשית, יעשו את מלאכתם נאמנה, התעלומה תיפתר. זה נראה אבסורדי, כי המותחן עוסק בפשע ובמוות, ובכל־זאת הוא מחזק את הצד השפוי והמאורגן של החיים. הרי הבלש מתקן משהו שבור, ומשיב את הסדר החברתי על כנו. מוזר. כתבתי שלושה בלשים, ועד לרגע זה חשבתי שאני עושה זאת, רק משום שזה משעשע ונחמד, ויש בו בריחה מסוימת”.

מאז ומתמיד אהבה לקרוא ספרות בלשית: רוס מקדונלד, אד מקביין, פ"ד ג’יימס, רות רנדל, אגתה כריסטי, שכיום כבר משעממת אותה. “מלבד התעלומה הבלשית עצמה, יש בז’אנר הזה הרבה קסם. דווקא משום שזו כביכול ספרות ‘לא רצינית’, לא הרת־גורל, היא משקפת את דופק החיים”, אומרת שולמית לפיד. "בספרם של זוהר ויעקב שביט, ‘הבלש העברי חוזר’, יש אוסף של סיפורי בלש משנות ה־30 בארץ. חלקם, סיפורים גרועים, שחבל על מאמץ הקריאה בהם, אבל גם מהם לומדים על מציאות החיים בארץ באותה תקופה: מה לבשו, אילו בתי־קפה היו אז, איזה אוטובוס נסע אל הירקון. היומיום בא לידי ביטוי בספרות הבלשית, בצורה יותר מיידית מאשר בספרות התקנית, וזה מצא חן בעיני.

"אני נהנית לתאר, בשרטוטים סאטיריים קטנים, את ישראל של היום: המוסיקה, האמנות, התקשורת. לפי מסורת הז’אנר הבלשי, הבלשיות החובבות הן מהמעמד הבינוני, עם שפע של פנאי, שעוסקות בחקירת פשעים ‘נקיים’ כמו סחיטה וזיוף. בעיצוב דמותה של ליזי בדיחי הלכתי נגד הז’אנר. בחרתי גיבורה מרקע פועלי: אביה של ליזי נפטר, ואמה, בת־שבע בדיחי, היא פועלת פשוטה בבית־חרושת לסריגים בבאר־שבע. שתי אחיותיה, חבצלת וז’ורז’ט, נשואות לאנשי משטרה ועובדות כאחיות ב’סורוקה'.

"בחרתי במקום כמו באר־שבע, כי מבחינת העלילה הייתי זקוקה לעיר, שיש בה שני מקומונים לפחות, והיא די גדולה כדי ללכת בה לאיבוד. במכוון הוצאתי את הגיבורה שלי החוצה, שלא תהיה עסוקה לא בבישול ולא בכביסה ולא בשום תפקיד נשי אחר. הלכתי בדרכן של סו גרפטן ומרשיה מילר, סופרות מתח, שהגיבורות שלהן הן בלשיות, נשים פוסט־משוחררות, אחרי עידן ההגשמה העצמית והחיפוש העצמי. כמו ליזי, אלה נשים שמקבלות את שחרורן כדבר טבעי ומובן מאליו.

“ליזי, רווקה בת 30 פלוס, היא מאוד חרוצה, עובדת, מתפרנסת, ממש סוס־עבודה, ולא נראה לה בכלל שיכול או צריך להיות אחרת. היא נושאת את כל המקומון על כתפיה. בעיני, היא הישראלי החדש, ומלבד השם ‘בדיחי’, אין לה שום אפיונים עדתיים”.

* * *

פרופ' דן מירון השתלח בדמותה של ליזי בדיחי בספר המסות “נוגע בדבר” (הוצאת “זמורה־ביתן”, 1991): “‘מקומון’ – על פני השטח סיפור בידורי קל – הוא, למעשה, כתב פלסתר של שנאת העילית האשכנזית המסורתית של ישראל; שנאה פשטנית אך עזה, גסה אך חזקה, המביאה את שולמית לפיד עד אל סף ההסתה האנטישמית ואף אל מעבר לו… אצל שולמית לפיד ניצבת בת ‘ישראל השנייה’ כגילום אלטרנטיווי של חפות. ליזי בדיחי תתקן את החברה הישראלית בעמלנותה ובצניעותה; תתוה דרך לתרבות בשׂכלה הישר, באי נכונותה לסבול זיבולי שכל… כך תחזיר עטרה ליושנה ותרפא את החברה מחולייה… החומרים המסוכנים, הזרויים על פני השטח של הסיפור, הוארו כבר דיים: פופוליזם גס וחנפני, מלווה בהסתה כמעט אנטישמית, אנטי אינטלקטואליזם ארסי, שנאת זרים…”

שולמית לפיד: “דן מירון מדבר מהרהורי לבו. הנושא העדתי בכלל לא עלה בדעתי, ולהאשים אותי שאני מטיפה לשנאת אשכנזים ואינטלקטואלים, זה פשוט מגוחך. אבל הוויכוח לא מתחיל עם דן מירון, אלא בכלל: אם ספרות צריכה לשרת מטרות לאומיות, או שמותר לכתוב, כפי שעשיתי, ספרות פופולרית ומבדרת. אי־אפשר להלביש אידיאולוגיה לאומית או לאומנית על ספרות בלשית. עצם הבחירה לכתוב בלש היתה הכרזה: אני מחוץ למשחק, אני לא רוצה לבוא בקהלכם, אני לא מחפשת מסרים חברתיים־פוליטיים, אלא הולכת אל השוליים. והשוליים הם הספרות הבלשית, שבה יש עלילה ודמויות, והיא גם גורמת הנאה. מרכיב ההנאה, לדעתי, הוא חלק בלתי־נפרד מהספרות, אבל היא הפכה כמעט ללא־לגיטימית. כשהחלטתי לכתוב סיפור בלשי, רציתי במכוון להתרחק מהעריצות של הביקורת”.

– בספרים ה’תקניים' שלך – “גיא אוני” ו“כחרס הנשבר”, הביקורת דווקא פינקה אותך.

“נכון, אבל אני רוצה להמשיך ולעשות ניסיונות, ואולי להיכשל. אני רוצה חופש, ושלא ינשפו בעורפי. הדרך שלי אל החופש היתה לצאת מחוץ לגדר ולהגיד, ‘אותי לא תמצאו’. אז לדאבוני הרב, דן מירון מצא אותי גם מחוץ לגדר. מה אני יכולה לעשות? ברור לי שזה שירת אצלו מטרה כלשהי. הוא הלביש עלי תיאוריה שהוא רצה למכור, זו היתה מקפצה בשבילו, כדי להעביר רעיונות שהיו לו, מתוך שתלטנות תרבותית”.

הקוראים אהבו את ליזי בדיחי, האנטי־גיבורה, ואת ההומור המטורף של לפיד. “מקומון” נמכר ב־22 אלף עותקים, “פתיון” ב־15 אלף, אם כי ליזי עודנה מפגרת, מבחינת הפופולריות שלה, אחרי מיכאל אוחיון, קצין המשטרה השרמאנטי של הסופרת בתיה גור. “אני נהנית מאוד מספריה של גור”, אומרת לפיד, “אוחיון יותר מודע לעצמו ויותר משכיל מליזי שלי, אבל אני מאוד מעריכה את ליזי, המשתרכת כבר לאורך שלושה ספרים במכונית ה’ג’סטי' החבוטה שלה וסובלת מעריצותו של אריאלי, העורך הראשי שלה, שיושב בתל־אביב. אני מאוד מקווה, שהיא תקבל איזה בונוס מהעיתון, ותוכל להחליף את האוטו”.

ליזי בדיחי, בעלת עגילי הפלסטיק הענקיים והרגליים הגדולות, ‘אנדרדוג’ נצחי, היא בחזקת חשודה, כיוון שגם היא נמצאת בפנסיון “גזונדהייט” בשעת הרצח, כשבאה לבקר את אמה, ששוהה שם.

– בת־שבע בדיחי, אמה של ליזי, מחלימה ב“גזונדהייט”, לאחר ששברה שלוש צלעות כשהתכופפה להוציא קרפיון מהאמבטיה בביתה. למה בחרת פציעה כל־כך מגוחכת ובלתי־אפשרית?

שולמית לפיד צוחקת. “כי זה נראה לי משהו אנכרוניסטי. הנשים העובדות מהסוג של אמה של ליזי, עושות המון דברים מיותרים. לא די לה שהיא עובדת משרה מלאה, היא גם מארחת כל הזמן את בנותיה וחתניה, והיא גם תקנה קרפיון חי, תחזיק אותו באמבטיה ותהרוג אותו בעצמה. אף פעם לא הייתי חרוצה כל־כך. אם כי הנשים הצעירות כיום מאוד ראויות להערכה. כלתי ליהיא, אשתו של יאיר, צלמת עיתונות, היא בשבילי סמל של האשה המודרנית. אומרים לה, סעי לעזה ותצלמי – והיא נכנסת לאוטו בלי מלה, ונוסעת לעזה או לעכו או לאן ששולחים אותה, מצלמת ולא עושה מזה עניין. גם יאיר וגם מירב מאוד חרוצים, למרות שאני לא חינכתי אותם לעבודה קשה. כשהיו ילדים, והתחשק להם להישאר בבית, תמיד הרשיתי להם. כל כאב בטן התקבל אצלי בברכה. אם לא רוצים ללכת לבית־הספר, לא נורא. העיקר לאכול טוב ולישון טוב”.

בחדר העבודה של יוסף לפיד, עיתונאי ויו“ר התאחדות הטלוויזיה בכבלים, ולשעבר מנכ”ל רשות השידור, ממוסגרות על הקיר תעודות הבי.איי. של מיכל ומירב. שתיהן סיימו בהצטיינות את לימודיהן בפסיכולוגיה ובמדעי־הרוח, באוניברסיטת תל־אביב. מירב, נשואה, לומדת למוסמך בפסיכולוגיה קלינית, ועובדת במרפאה לבריאות הנפש ברמת־חן. יאיר, סופר (המותחן “הראש הכפול”), עיתונאי, עורך וכוכב טלוויזיה, נשוי לליהיא. מנישואיו הראשונים יש לו ילד, יואב, גר עם אמו, ונע, כמקובל בגירושין, בין שני הבתים.

שוקי דורבן, שהתאלמן ממיכל אחרי תשעה חודשי נישואין, הוא בן־בית במשפחת לפיד. שולמית קוראת לו “חתני־לשעבר”, ומספרת שהוא התחתן שוב, ויש לו ילד. “הוא פסיכולוג, וגם אשתו פסיכולוגית. אם אזדקק פעם לטיפול לא תהיה לי בעיה, אני מוקפת באנשי מקצוע מכל הכיוונים”, היא מחייכת בעצב.

את עולם העיתונות מכירה שולמית לפיד מהבית. אביה, דוד גלעדי, עיתונאי ותיק. את בעלה פגשה כשעבדה כילדה בחופשת הקיץ, בארכיון של “מעריב”. “נישאתי לטומי בגיל 24, כשהורי כבר היו לאחר ייאוש”, היא צוחקת. “הוא גאל אותי מגורל מר ממוות של רווקה זקנה. כולם אמרו, הנישואין לא יחזיקו מעמד אפילו שנה, כי אנחנו כל־כך שונים בטמפרמנט: אני שקטה ומופנמת, הוא פתוח ומוחצן. טומי צוחק עלי, שלקח לי עשר שנים לפתוח את הפה. והנה אנחנו, אחרי 34 שנות נישואין, כשאחרים כבר התגרשו פעם ופעמיים. כשחיפשתי גיבורה שאכיר אותה, היה לי ברור שהיא תהיה עיתונאית: אבי עיתונאי, אביו של טומי היה עורך עיתון ועו”ד, כמו טומי, יאיר עיתונאי, אשתו צלמת עיתונות".

שולמית לפיד, צרכנית תקשורת כפייתית, קוראת ארבעה עיתונים ביום. “כמה שאני מלגלגת לעתים על הנעשה במקומון הבאר־שבעי של ליזי, אני מכורה לסם הזה”. היא צופה בקנאות ב“פופוליטיקה” בטלוויזיה הכללית, שם מופיע מדי שבוע בעלה, ובתכנית האירוח בכיכובו של בנה. אם יש לה מלה של ביקורת, היא לא תגיד אותה כאן. “אני אוהבת את יאיר, אז מה יש לי לומר על התכנית? אני מסתכלת אם הוא לבוש בסדר, אם הוא יפה, אם הוא טוב אל המרואיינים שלו. אני לא שמעתי ביקורות לא טובות, ובכל מקרה, הסקרים מראים שהצפייה בתכנית גוברת”.

* * *

ליזי בדיחי, כתבת המקומון, מגיעה לפנסיון לסעוד את אמה ונתקלת בפרשת הרצח של ג’ודי ביסמוט. עד מהרה מתברר לה, שהמניעים לרצח נובעים ממשהו שאירע בעבר, ומתקשרים לארגון ניל“י, אשר בנימין בלומס, המיליונר הישיש, שתרם מיליון דולר ל”סורוקה" כדי להנציח את בנו, היה חבר בו.

“כבר 25 שנה אני עוקבת אחר פרשת ניל”י, וחיפשתי דרך לכתוב עליה בצורה כלשהי“, אומרת לפיד. “בספרייתי יש כל הספרים על ניל”י, אבל לא ידעתי איך לגשת לנושא, שהוא כל־כך רומנטי ודרמטי, ועולה על כל יצירה ספרותית שיכולה להיכתב עליו. תמיד קורה לי שמשפט שולי לגמרי בסיפור המרכזי, קופץ לי מול העיניים כאפשרות לגשת לסיפור הגדול. הפעם המשפט הזה היה, ‘כשיוסף לישנסקי ברח ממטולה, הוא הגיע לפתח־תקוה ומצא שם מקלט אצל משפחת פסקל, אמא, סבתא ושלוש בנות’. ואז התחבר לי הסיפור של ניל”י, עם הנטייה שלי לעסוק בנשים, שלוקחות על עצמן אחריות והולכות נגד הזרם. הרי לישנסקי נרדף על־ידי היישוב כולו, והנה, אשה בודדה אוספת אותו אל ביתה. התחלתי לחפש במדריכי טלפון ישנים, טלפנתי לכל ה’פסקלים', והתברר שבבית־אבות בפתח־תקוה גרה אשה זקנה, בטי פסקל, אשר היתה בת 15 כאשר יוסף לישנסקי מצא מקלט בביתם, ב־1917".

ושולמית לפיד מביאה מחדר העבודה שלה שעל הגג מחברת שחורה, ובה הראיון שערכה ב־1987 עם בטי פסקל. “התיאור שנתתי ב’התכשיט', של השיחה שמקיימת ליזי בדיחי עם בטי פסקל, מדויק לגמרי”, אומרת לפיד. “בטי, בשמה האמיתי והמלא, הפכה לדמות מרכזית בספר שלי. מסתבר, שאחותה הבכורה, לורט, התאהבה בלישנסקי, והוא פיתה אותה. כעבור שנים, התאבדה. מכיוון שגרעין העלילה נמצא בניל”י, ואת בטי פגשתי בבית־זקנים, זה הכתיב לי את מסגרת המותחן. שנתיים אחר־כך, ראיתי מודעה בעיתון. בטי לוי־פסקל, מוותיקות היישוב, איננה".

רק לאחר שהיא מסיימת כל ספר, היא נוסעת לבאר־שבע, לבדוק אם התיאורים הסביבתיים מדויקים. לכתיבת “התכשיט”, קיבלה ייעוץ בחנות נשק על אקדחים עתיקים מימי הטורקים, שעוד מסוגלים לירות, וגם ניגשה לרוקח השכונתי, כדי לברר אילו כדורים יכולים לגרום מוות בלי סימנים. “הרשיתי לעצמי להשתעשע בהיסטוריה. ברגע שליזי שמה אצבע על העובדות ההיסטוריות, התעלומה נפתרת. פשר החידה נמצא בעבר. בלי ללכת אל העבר, לא תבין את ההווה”.

– למה אין הפעם כמעט שום סקס?

“כשהבאתי את כתב־היד ל’כתר', אחד העורכים קרא ואמר, למה שלא תארגני לליזי רומן עם העיתונאי הצעיר מתל־אביב? חבל עליה, את לא יכולה לעשות משהו? אז קראתי שוב וחשבתי, איך לקרב אותם? היא כל־כך מסכנה לבד, והוא כל־כך נחמד, אז למה שלא יהיה לה חבר? אבל זה לא הלך. אולי בגלל שגיל כוכבי הספר הוא 80 או 90, זה שינה לי את זווית הראייה. בכלל, קשה לי לתאר תשמישי־מיטה. בספר הראשון, כשליזי איבדה את בתוליה, עליתי שבע קומות בבחירת הלשון, והגעתי לתיאורים בנוסח שיר השירים. אולי לסופרים הצעירים זה קל יותר”.

– מה יקרה בספר הבא? ליזי תתחתן פעם?

“בלש לא יכול להיות אלא בודד. אם היא תתחתן, היא גם תתגרש. אבל מה אני אגיד לך, נקווה בשבילה שהיא תמצא מישהו. למה שלא יהיה לה מישהו שיאהב אותה, והיא תאהב אותו? באמת מגיע לה. היא בחורה כלבבי, ליזי בדיחי”.

נו' 1929

* * *

אל סנ“צ מיכאל אוחיון של בתיה גור ואל ליזי בדיחי של שולמית לפיד, מצרף אריה סיון אל המדף את החוקר הפרטי אבנר בן־חורין. וכפי שמעידה ההתייחסות לבלש בחיים ולבלש בספרות, זה אינו ספר מתח רגיל. נקודת המוצא קונבנציונלית: בן־חורין נאלץ להתפטר מתפקידו כקצין במשטרת המנדט הבריטית, לאחר שיצא להדוף כנופיית ערבים מאבו־כביר, שביקשו לפרוע פרעות ביהודי העיר, בקיץ 1929, ונטש את התחנה בניגוד להוראות. כמו המפקח דלגליש של הסופרת פ”ד ג’יימס, ולפי מיטב הקלסיקה הבלשית, גם בן־חורין הוא גבר נאה וערירי, שאשת־חיקו הצעירה והאהובה מתה בלידתה, עם התינוק. כעמיתיו הספרותיים, גם הוא רודף ונרדף על־ידי נשים, אדם בעל יומרות אינטלקטואליות, הנהנה להתחכך באמנים וכמשוררים סביב שולחנות בתי־הקפה.

אלא שיוצרו של בן־חורין גובר עליו ושובר את מוסכמות הז’אנר הבלשי: בספר, אשר נושאו אמת והטעיה וכל כולו הטעיה, ספר משעשע, גדוש אירוניה, שוזר סיון התבוננויות על החיים והמוות, ספרות ומציאות, אהבה, נישואין ומין. “אדוניס” הוא ספר פרוזה ראשון של משורר חשוב, שחיבר שמונה ספרי שירה. אבנר, כך קרא סיון לבלש שלו, כשם אחיו הקטן, שמת ממחלת הטיפוס.

סיון: "על חטאַי אני מודה, תמיד אהבתי ספרי בלש. כשהייתי ילד, התלהבתי מהחוברות הדקות של ‘סדרת הבלש העברי’. המורים אסרו עלינו לקרוא ספרות קלוקלת כזו. אני זוכר אחד מהם, ‘פרשת העטלף המסתורי’. עד היום אני קורא ספרי מתח בכל פעם שאני מחפש הפוגה מהספרים המדכדכים. את ידיעת האנגלית שלי אני חב לאגתה כריסטי. כל השנים בקושי קיבלתי ‘מספיק’, עד שבסוף התיכון התאהבתי במפקח פוארו. בעזרת מילון אנגלי־עברי פענחתי את המלים, וכך עליתי לציון 8. זו, לדעתי, הדרך ללמוד שפה, כך למדתי גם צרפתית.

“הז’אנר החביב עלי הוא הבלש הקליפורני, מה שקרוי ‘העין הפרטית’, של הסופרים דשיאל האמט, רוס מקדונלד, ריימונד צ’נדלר. הבלש נשכר למלא משימה מסוימת, אך במהלכה הוא צולל בסודות משפחה אפלים ובענייני ממון ומין, שלא אותם התבקש לגלות. תיבות פנדורה נפתחות, ושלדים בוקעים מהארון. פתרון התעלומה משני לעומת הרבדים הפסיכולוגיים והחברתיים שנחשפים. הבלש שלי, אבנר בן־חורין, יונק מהז’אנר הזה”.

שנים בטרם חשב לכתוב רומן בלשי כבר הנציח סיון את הבלש במעיל־הגשם בשירו “אמריקה אמריקה”.

במגבעת ובמעיל נוסח המפרי בוגרט משוטט בן־חורין ברחובות ובמיטות של תל־אביב הקטנה. “בז’אנר הקליפורני יש הרבה מאוד מתח אירוטי לא מסופק”, אומר אריה סיון, "הנשים הנחקרות מנסות לשחד בגופן את הבלש ולהסיט אותו מהחקירה. הוא מסרב לכולן, ובזכות נזירותו פותר את התעלומה. הגיבור שלי, לעומת זאת, הרבה יותר להוט, ים־תיכוני, חם־מזג. הוא נגרר בשמחה אל בין הסדינים. וראה זה פלא, הוא מתקדם בפתרון התעלומה הודות לדברים, שנלחשים באוזניו ממשגל אחד למשנהו.

“לדעתי, האירוטיקה מחזיקה את שיווי־המשקל השפוי של החיים, היא יסוד החיים עצמם. אין התייחסות אמיתית של אדם אל אדם, שאין בה אלמנט אירוטי, אני מתכוון לחום ומשמעות ותחושת נגיעה, ולא רק בין גברים לנשים, אלא בכלל. בלי הנגיעה הזאת, החיים כל־כך דלים וריקים וקרים, שספק אם יש טעם לחיות אותם. כמורה ותיק אני מעיד, שאם אין יחס אירוטי בין מורה ותלמידיו, לא יתרחש בכיתה תהליך של למידה אמיתית”.

שם הרומן, “אדוניס”, מרמז למיתוס יווני קדום. שתי אלות התאהבו באדוניס היפהפה: אפרודיטה, אלת האהבה, ופרספונה, אלת ארץ המתים. בלית־ברירה נאלצו לחלוק בו: שליש מכל שנה היה אצל אפרודיטה, שליש אצל פרספונה, ובשליש הנותר החליף כוח, כדי לספק את שתי אהובותיו התובעניות. המיתוס הזה, תחרות בין צמד נשים קנאיות, סקס, מוות והתחדשות, הוא אחד המפתחות לפתרון תעלומת היעלמו והופעתו מחדש של הנוכל המקסים זכריה יולין, איש המפלגה הקומוניסטית פ.ק.פ., בראשית שנת 1930.

* * *

באמצע מלחמת המפרץ, ביום חורף אביבי של פברואר 1991, תלה אריה סיון את ערכת־המגן שלו על כתפו, נכנס למכוניתו ונסע מהקוטג' ברמת־השרון אל מחוזות ילדותו בתל־אביב. ניגש לגן־הילדים שהיה פעם שלו, נזכר איך ליד בית בן־גוריון, “ניצבה פולה בן־גוריון בחלון ביתה, וברגע שעברתי לפניו קראה לי לבוא אליה, הושיטה לי מטבע של שני גרוש ותבעה, שאגש אל החנות הסמוכה למכשירי כתיבה ואביא לה משם מחברת עבה”.

העיר הריקה, שתושביה נטשוּה מאימת הסקאדים, עוררה בו מחשבות על גורל ערים בתהפוכות ההיסטוריה. “ב־1917, כשהגלו התורכים את יושבי תל־אביב, הכול חשבו שהעיר תגווע. והנה התמלאה שוב, וקמה לתחייה. ב־1940 שוב ריחף איום מעל העיר, כשטייסת איטלקית הגיחה מן הים וזרעה מוות והרס לאורך ציר הרחובות מנדלי ובוגרשוב. ידעתי, שגם הסקאדים זו תקופה חולפת. ערים יכולות למות, כמו עוף החול, ולחיות מחדש”.

משהו התעורר בו. הוא מיהר לביתו, ובין “שרב כבד” ל“נחש צפע”, החל לכתוב רומן בלשי, אשר תל־אביב ואנשיה בשנות ה־30, הם גיבוריו.

"פעם שוחחתי עם בנימין תמוז על שירה ופרוזה, ואמרתי לו, אין שום בעיה לכתוב פרוזה; אני אמנם משורר, אבל עובדה שבשנות ה־50 כתבתי כמה סיפורים. תמוז אמר לי, רומן זה משהו אחר. אם לא מדגדג לך באצבעות, אין טעם שתתחיל בכלל. וכך לא כתבתי פרוזה שנים רבות. ופתאום חשתי את הדגדוג באצבעות.

“למרות שכביכול זה ספר בלשי, כתבתי אותו כמו שאני כותב שיר, בלי שום תכנון. בראשיתו של כל פרק, לא ידעתי איך יסתיים. ודאי שלא ידעתי, אם יאתר בן־חורין את יולין בסופו של דבר. אין לי שום עניין לתכנן לפרטי־פרטים את שלד העלילה, כמו שסופרים אחרים אולי עושים, וכאשר הכול ידוע ומחוּור להם, לשבת ולמלא את התמונה מהסוף להתחלה. אני חייב לסקרן את עצמי. הייתי מתעורר לפנות בוקר, חסר מנוחה, בתחושת דגדוג באצבעות, ובשמחה גדולה נדבק אל המחשב עד הצהריים. סיפרתי לעצמי את הסיפור ונהניתי מההסתעפויות ומהאפשרויות. תוך שלושה חודשים הספר כתב את עצמו. זו היתה חוויה הרבה יותר מסעירה מכתיבת שירה, כי כל שיר הוא כמה שורות, עוצמה אורגזמית קצרה ומרוכזת. פה זה היה עינוג מתמשך”.

אריה סיון מכיר היטב את הבית ברחוב טרומפלדור פינת רחוב הירקון, אשר בו מיקם את משרד החקירות של גיבורו הספרותי. הבית אינו רחוק מהמקום שבו נולד סיון עצמו, אז בומשטיין, במאורעות תרפ"ט, 1929, התקופה שבה מתחיל גיבורו בקריירה הפרטית שלו. "אבא היה חלוץ, איש גדוד העבודה, שעלה עם שני אחים ושלוש אחיות בקיץ 1920. כל המשפחה עבדה בכביש טבריה־צפת. כשבגרתי, נודע לי שלאחות הצעירה והיפה בכולן היה ארוס קומוניסט, אשר גורש מהארץ ונעלם. היא נשארה נאמנה לו, ולא נעתרה לאיש, מאמינה שישוב. כאשר חזר לפתע, ב־1945, כבר לא היתה מסוגלת ללדת.

“סודות המשפחה שלנו הם חלק מהעלילה. מעט לפני הכתיבה התפוצצה ‘פרשת לוקאצ’ר’: החלוץ איש המפלגה הקומוניסטית, שנטש את הארץ ב־1931, חזר לבריה”מ ונפל בקרב סטאלינגרד, ושב כביכול מהמתים בגל העלייה האחרון. סיפורו מצוי בספר, בצורה מוסווה. כתחקיר, נסעתי לטבעון לראיין את ריבה, אלמנתו של לוקאצ’ר. היא הכירה את אחיות אבי, שהיו איתה בגדוד העבודה, ובין השאר סיפרה לי, שלדודתי מרים, שעד היום חשבתי שהיתה בתולה זקנה, היה אהוב, כנר, אשר צעד עם כינורו אל תוך הכינרת והתאבד".

ילדותו של סיון עברה עליו כבצמר־גפן, לאחר מות אחיו אבנר. אריה היה ילד חולמני, רגיש, לא חברותי במיוחד. אביו היה מנהל חשבונות, אשר רוב הזמן היה מובטל. “קרוב של אמא, איש רב־השפעה שעלה מפולין, סידר לאבא עבודה בקרן־היסוד. באמצעות הפרוטקציה הזאת השתפר מצבנו. אבא עלה לגדולה, פתאום נוכחו בערכו. כך נתקלתי לראשונה ב’שיטת הפתקים', שהיתה נהוגה במפא”י. הם חשו כ’אדוני הארץ‘, ‘אני ואפסי עוד’; ולדעתי, זה מה שהמיט עליהם את אובדן השלטון ב־1977. העולם היה מחולק ל’לנו’ ו’לצרינו', ואם לא הזדהית עם המפלגה, מותר היה להפעיל נגדך כל סנקציה. התככים המפלגתיים, הפרוטקציה, ההעדפות, הקידומים, כל התופעות שראיתי ותיעבתי, הם נושא מרכזי בספר".

תמיד היה רחוק משירה, עד שבסוף התיכון למד את שירי וורדסוורת' ושֶלי. “פתאום הרגשתי את עוצמת החוויה שמפעימה אותך, שגורמת כלות־נפש, תחושה של יופי שאין כמוהו. עדיין חייתי בבערות מוחלטת לגבי הצורך שלי לכתוב שירים. כתיבת שירה נחשבה למשהו שיאֶה לבנות. אחר־כך שירתי בפלמ”ח. רק באוניברסיטה בירושלים, ב־1950, שם למדתי לשון וספרות עברית, נתקלתי לראשונה במשוררים, אנשים שהכינו עצמם מגיל 15 לעסוק בשירה".

יחד עם נתן זך, משה דור ובנימין הרושובסקי יצר את קבוצת “לקראת”, שיהודה עמיחי הסתפח אליה אחר־כך. “היינו הגרעין, שממנו התפתחה שירה עברית חדשה. בדיעבד, התברר שחוללנו מהפכה בשירה העברית, לכיוון האנגלוסקסי, של כתיבה בלשון מדוברת, רזה, הבורחת ממליצות. זו היתה התקופה היחידה בחיי, שהשתייכתי לחבורה ספרותית כלשהי”.

מאוד מתאים לסיון, זאב בודד מטבעו, איש שמתרחק מעסקנות ספרותית, ללגלג בספרו על קליקות ולרמוז גם לנעשה בימינו. הוא עצמו נפגע פעם משתלטנותו האידיאולוגית של שלונסקי: “ב־1952 שלחתי שיר ל’על המשמר‘, כששלונסקי ערך את מדור הספרות. בשיר שלי אמרה אשה צעירה, ‘עייפתי למחר’. שלונסקי הזדעזע. מי שמע שבחורה צעירה תתייאש מהמחר, מהעתיד, כשברור שהעתיד הוא סטאלין, והוא לא יכזיב? והוא שינה לי את המשפט ל’עייפתי בדרך’. זה היה חלק מהז’דנוביזם שלו. יותר לא שלחתי לו שירים”.

באמצעות גיבורו הבלש, הנודד בין שולחנות המשוררים ועסקני מפלגות השמאל בבתי־הקפה של תל־אביב, משגר סיון חִצים ציניים קטנים, כמו “גם סופרים ומשוררים, למדתי לדעת במשך השנים, אינם נביאי אלוה זכים, ולא פעם ישקרו או ירמו”. או: “אולי באמת המשוררים הם המבינים האמיתיים, אם לא בשיריהם, הרי בשירי חבריהם, כדרך שהחייטים מבינים במעשי־ידיהם של חייטים אחרים יותר מסתם בני תמותה”. סיון מציג את היוצרים בעליבותם ובניאופיהם, ומי שמכיר את עלילות שלונסקי, יזהה מי היה הסופר האומלל, אשר “פורש לבית־קפה בכל פעם שאשתו מבקשת להתייחד עם מאהבה, משורר עברי ידוע”.

סיון טוען, שזה אינו רומן־מפתח במובן המקובל, אלא משחק של בָּבוּאות. חלק מהאנשים, כמו שלונסקי, ביאליק או בן־גוריון, מוזכרים בשמם. א"פ, משורר ומאהב יפה כאליל, שהיה מתאגרף ברוסיה, הוא, כמובן, אלכסנדר פן. לגבי אחרים יש רמיזות: למשל, גולדה מאיר. סיון: “הסיפורים הרומנטיים עליה, כמזכירת מועצת הפועלות, היו ידועים. סיפרו שפעם יצא מחדרה דוד רמז ונתקל בגבר, שעמד להיכנס אחריו. מכאן נולדה אימרת הכנף, שגולדה אינה מסתפקת ברמז. אני לא מכחיש שיש כאן משחק של כיסוי וגילוי. בכוונה דייקתי דיוק מופרז בחלק מהפרטים, ובאחרים לא. השתמשתי בעיתונים של התקופה, במודעות פרסומת של מופעים והצגות, ציטטתי מתוך כתבים פוליטיים. קראתי את עלילות דוד תדהר, הבלש העברי הראשון, ושוחחתי עם בנו. הקפדתי על התאמה ללשון התקופה, בדקתי במילון ולא השתמשתי בשום מלה שנוצרה אחרי 1935”.

סיון, משורר מצוין, ידוע פחות מאחרים בני־דורו. "פעם, בשנות ה־50, כשהייתי ב’לקראת‘, ניגשנו אל אבות ישורון ב’כסית’. אמרנו, אנחנו ‘קבוצת לקראת’. שאל, מי זה? אמרתי, אני אריה סיון. אמר, את שמך אני מכיר. על משה דור שמע מעט, ועל נתן זך בכלל לא. מאז התהפך הגלגל, ואני נדחקתי הצידה. אמנם כתבתי משנות ה־50, אך לא כינסתי אז את שירי בספר, כי לא הרגשתי שזה הקול האותנטי שלי. רק ב־1963 פרסמתי ספר ראשון, ועד אז כבר נתמקדה תשומת לבם של קוראי השירה בנציגים אחרים של ‘לקראת’, כמו יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן, משה דור. וכאשר יצא סוף־סוף ‘שירי שריון’ לאור לא ידעו איפה ואיך לשבץ אותי.

“אולי נכון היה יותר להסתפח אל חבורות ולהתנהג ‘התנהגות משוררית’, אולי עשיתי טעות, אבל לא יכולתי אחרת. לא הפרסום בער בעצמותי, אלא הכתיבה עצמה. עד לשנה האחרונה, כשיצאתי לפנסיה מוקדמת, הייתי מורה לספרות, לשון ותנ”ך בכיתות הגבוהות של התיכון, ואהבתי זאת מאוד. העיסוק בהוראה היה כל־כך כובש וטוטאלי, וייתכן שגזל חלק מהאנרגיות שהכתיבה קשורה בהן".

הרמז לתעלומת היעלמו של יולין מצוי בשיר, שאותו מנסה הבלש לפענח, כמו כתב־חידה. הוא פונה למשוררים ולמבקרים, שיעזרו לו לפענח את הנסתר, אבל הרמז מתגלה לו באמצעות מלה שמצויה בשיר, צעקת פורקן שפלטה אהובתו של יולין, בשעה שהתנחמה במיטת גבר אחר.

אריה סיון: “אבנר מנסה לפתור תעלומה קונקרטית, באמצעות השירה, והוא נכשל כי אינו יודע למתוח קו בין החיים ובין האמנות. מתי האמנות הופכת למכשיר שניתן להסתייע בו כדי להבין את המציאות? רק כאשר היא מכילה מלה, שהיא לא בדויה מהלב, אלא צעקה אמיתית, קיומית, הלקוחה מהחיים עצמם”.

בקרוב ייצא לאור “אדוניס” בגרמנית, וגם התרגום לאנגלית בדרך. “הספר הוא משחק, תחפושת”, אומר סיון. “זה בהחלט לא ספר בלש רגיל, כי לא פתרון התעלומה הוא העיקר, אלא הדרך האישית שנעשית כדי להגיע לשם. למעשה, בניגוד לז’אנר הבלשי הרגיל, התעלומה לא ממש נפתרת. יש פתרון, אבל לא ברור אם הוא ההסבר הנכון. הבלש הציץ אל תוך קרביהן המסואבים של הפוליטיקה והעסקנות הספרותית, ומרגיש שמישהו ניצל אותו לצרכיו, כדי להחשיד אדם אחר. הספר הוא תהליך של התפכחות”.

בסוף הספר מתמסר הבלש המתוסכל לציירת פרידה, התאוותנית והמשוחררת, ונעתר לה שתצייר אותו, אחרי המשגל, בדמות סיזיפוס. “מי שחומל על סיזיפוס, שנגזר עליו לעשות עבודה שאין לה קץ ותִכלה, טעות בידו, סיזיפוס למד להפיק הנאה מעצם העשייה”, מנחם הבלש את עצמו. אריה סיון: “אני בהחלט רואה את עצמי כסיזיפוס. כמו במין, גם בספרות ובחיים העיקר היא הדרך ולא המטרה. אם אתה מתרכז במה שאתה עושה, ולא חושב כל הזמן, אוי, אני לא מספיק ואני לא משיג, אז המיתוס של סיזיפוס הוא בכלל לא טראגי. כאדם שהמעשה העיקרי שלו הוא כתיבה, סיזיפוס זה אני”.

נו' 1939

שלוש שנים כתב עמוס עוז את “אל תגידי לילה” (הוצאת “כתר”, 1994). “הוא עשוי מחומרים פשוטים: אהבה, ילדים, מוות, פרובינציאליות, געגועים, קצת אמביציה. אף אחד שם לא חולם להיות ראש ממשלה או משהו”, מסכם עוז. “זה סיפור על זוג, תיאו ונועה, הוא בן 60, היא בת 45, שני אנשים לא צעירים, שהולכים יד ביד לתוך השקיעה. סיפור על המתח שבין אהבה לידידות, על קשר מהודק עד כדי מחנק”. ואני נזכרת איך סיפרה אשתו נילי לעיתונאית ענת מידן, שאחרי 35 שנות נישואין היא ובעלה עדיין מלקקים גלידה, והולכים חבוקים על שפת הים.

אמירות כאלה מביכות את עוז. קל לו לדבר על גיבוריו הספרותיים, אך לעולם לא היה מסגיר מידע אישי כזה על עצמו. הפרטיות הפכה אצלו כמעט לאידיאולוגיה, משימה מסובכת, כשמדובר באדם שהוא הסופר הישראלי הידוע ביותר בעולם; ששמו נלחש כבר בהקשר לפרס נובל, שתורגם ל־30 שפות ושספריו יצאו ב־235 הוצאות, ונמכרו הרבה מעל מיליון וחצי עותקים. כבר בטלפון מירושלים לערד, הבהיר לי, לאכזבתי, שאין ולא תהיה דריסת רגל בביתו, וקבע איתנו בקפה “עוגית”, במרכז המסחרי של העיירה.

הוא הגיע לשם בסוזוקי קטנה, המכונית השנייה של המשפחה. באותו בוקר יצא כהרגלו בחמש וחצי לטיול היומי ברגל, בגאיות ובהרים המקיפים את העיירה המדברית, שבה הוא גר שבע שנים, עם אשתו ועם בנו דניאל בן ה־16. כשהרעש בבית־הקפה גדול מדי, ובחוץ אי־אפשר לשבת בגלל הרוח, אנו עוברים לקפיטריה במתנ"ס. רק לא בבית. כאדם המודע היטב לתקשורת, הוא נעתר לצלמת, המודיעה לו שבגדיו הבהירים לא ייראו היטב על רקע המדבר הצהוב, ונוסע איתנו לביתו לכמה דקות להחליף בגדים. “אחרי ההופעות שלי בטלוויזיה, אנשים לא זוכרים מה אמרתי, רק זוכרים את הסוודר, או שאומרים, ‘הִכנסת לו באבי־אביו’, ולא זוכרים בדיוק מי ומה”.

המיצובישי הלבנה עומדת בחנייה המקורה (“השארתי אותה לנילי, היא צריכה לנסוע לבאר־שבע היום”). הוא מבקש סליחה ומציץ במכשיר הפקסימיליה, לראות אם יש הודעות חשובות. עד שיתלבש, הוא מכניס אותנו לחדר־העבודה היפה והגדול, בקומת־הקרקע של הבית הדו־קומתי, לא לפני שהוא מודיע לי, שאסור לתאר את הבית. “טעות רווחת היא לחשוב, שאם נדע הכול על חייהם של גוסטב ואלמה מאהלר, נבין את המוסיקה של מאהלר. זה לא נכון. הדיאלוג הנכון הוא בינך לבין היצירה. ספרים טובים הם אלה שאחרי שקראתי אותם, אני יודע יותר על עצמי. לא מעניין אותי אם הסופר התאכזב, בגד, התפרפר. אני רוצה להימנע מלערבב את התחתונים של הגיבור עם התחתונים שלי. אני מודה, שיש קרבה בין הספרות והרכילות, אבל אלה שתי קרובות־משפחה שלא אומרות זו לזו שלום כשהן נפגשות, כי הספרות מתביישת, שיש לה בת־דודה שירדה לרחוב. היצר שמושך אדם לקרוא ספרות, והיצר שמושך לקרוא רכילות הוא זהה. אבל אני מתנגד לזה שגם הספרות תרד לזנות”.

* * *

ספרו החדש של עוז מדבר בשלושה קולות: קולה של נועה, קולו של תיאו וקולו של המספר, המביע את מה שמתרחש ביישוב: רכילויות, בגידות, עסקים, פטירות. נועה ותיאו אינם נשואים, ילד אין להם, והם מחפשים תחליפים: באנשים אחרים, בעבודה, זה בזה. “אני בהחלט מאמין, שהילד חוצץ בינך ובין המוות. יש בשביל מה לחיות. העובדה שהם חשׂוכי־ילדים, הופכת את אהבתם לרכושנית וטוטאלית”.

נועה אשה יפה, מסך של שיער בלונדי מסתיר את מחצית פניה, מורה לספרות בתיכון של היישוב הדרומי תל־קידר. כשהיתה ילדה בת ארבע, התאהבה אמה בחייל ניו־זילנדי, עזבה את הבית, ואז קרה אסון: האם והמאהב נטרפו בידי נמרה זועמת. היתמות היא גם אסונו של עמנואל, תלמיד של נועה, שאמו נהרגה במטוס החטוף של אולימפיק. מות אמו והבדידות שבעקבותיה רודפים את הנער, מביאים להתאבדותו ומניעים את עלילת הסיפור.

ואני נזכרת באמו של עוז, אשה עצובה ויפה, שנהגה לקרוא שירה או להביט שעות ארוכות בעד החלון, עד אשר ב־1952 מתה מבליעת מנת־יתר של כדורי־שינה, והותירה את עמוס בן ה־12 וחצי, מיותם. זמן לא רב אחר־כך עזב הילד את בית אביו בירושלים וברח לקיבוץ. את הטראומה האישית של מות האם והחיים הבלתי־אפשריים עם האב, מוסיף עוז לטעת בגיבורים רבים שלו, כנקודת מוצא להשתבשות חייהם. לא במקרה, רבים מגיבוריו איבדו את אִמם במיתות משונות, טראגיות ופתאומיות. כאילו לא יכול היה עוז הסוֹפר להניח לגיבוריו ליהנות מן האהבה, אשר נשללה ממנו־עצמו.

אביה של נועה נופל לבאר נטושה, שובר את עמוד־השדרה, ומרותק לכיסא־גלגלים. מגיל 15 ועד 32 נאלצת נועה לטפל באב רודני ושתלטן ולהתנזר מהחיים. אלא שגם אחרי השחרור שבא בעקבות מותו, מתברר לה שחוויות הילדות חיבלו בחיי האהבה שלה. הפלה לא מוצלחת גם מחסלת את יכולתה להרות.

כשהיא פוגשת את תיאו, המבוגר ממנה ב־15 שנים, גבר כבד, סבלן, סמכותי, הוא מטפל בה כבילדה קטנה, מלטף אותה, קונה לה בגדים, וכביכול, נותן לה יד חופשית. אין סערות רבות, אבל לאור עברה של נועה, האהבה הזאת – וזו לבטח אהבה – היא הרע במיעוטו. היא ותיאו ישנים בחדרים נפרדים בגלל נדודי־השינה שלו, אבל העין פקוחה, כאילו קיר של זכוכית חוצץ ביניהם. הוא מרגל אחריה, והיא מרגלת אחריו. ככל שנועה מתחזקת יותר ופורשת כנף, כך תיאו חרד שמא לא תזדקק לו עוד. בשקט, כביכול בלי להפריע, הוא מצליח לטרפד לה את הפרויקט שהיה הבייבי שלה: הקמת מוסד לנערים שהידרדרו לסמים, על שם הנער שהתאבד. תיאו דוחק את רגליה של נועה החוצה. ככל שהוא מתחזק, כך היא נחלשת.

נדמה, כאילו המציא עוז גרסה עברית ל“בית הבובות” של איבסן, והמשיך את הסיפור הרבה אחרי שעזבה נורה של איבסן את הבית. בניגוד לנורה הנורווגית, אשר אולי תצליח לבנות לעצמה חיים עצמאיים, תמשיך נועה הישראלית עם בן־זוגה עוד הרבה שנים: בייאוש, בתסכול, בשיממון, יחד עם קרעי אהבה, שתאיר מדי פעם דרך מסך העננים.

– גברים חוששים מנשים עצמאיות?

עמוס עוז: “אני לא יכול לדבר על כל המין הגברי. אני מספר סיפור על תיאו ונועה. יש סיפורים אחרים בעוֹלם, זו אינה האמירה האולטימטיבית על גברים ונשים. במקרה של הזוג הזה, הוא חושש מעצמאותה, כי באהבתם יש דבר אינטנסיבי, טוטאלי. יחסיהם הם גם יחסים של אבא ובת, אם וילד, אח ואחות, זוג נאהבים. הקשר מהודק, לפעמים עד כדי מחנק. מחיר השתלטנות הוא אובדן הקשר”.

עוז מאופק מאוד בתיאורים של יחסי־מין. הנקודה שלפנֵי מתחברת מיד לנקודה שאחרֵי.

– האם זהו ביטוי למעצור? למבוכה?

עוז: “אינני נבהל מתיאורי מין, אבל הטעם שלי אינו כולל גרפיקה של תנוחות. אני לא עושה שיעורי אנטומיה ולא קטלוגים של שום דבר: גם לא תיאורי אכילה או זריחה ושקיעה. תיאורי המין בספר הזה נעשים בשניים־שלושה משפטים, כמו שאני מתאר כל דבר אחר. אני יוצא מהנחה, שהקורא הוא שותף שלי, והוא משקיע. דולר מול דולר. אם אני מתאר יחסי־מין או ליל חורף, הקורא אמור להשקיע בהפקה המשותפת את החוויות שהוא מכיר. לחסוך לקורא את ההשקעה ולהגיד, אני אעשה עבורך את כל העבודה – לא נראה לי. אני שולח טריגרים ומזמין שותפים ושותפות לקרוא יחד איתי את הספר שלי. גם כקורא, או כצופה בתיאורי מין, אני רוצה שישאירו לי חלק מהעבודה. אחרת זה מעליב אותי”.

“אל תגידי לילה” מתרחש בתל־קידר, עיירה קטנה בנגב, המתנהלת תחת שרביט הפיקוד של ראש העיר, בת־שבע דינור. “אילו הייתי תושב תל־קידר, ובת־שבע היתה מועמדת בבחירות, הייתי מצביע בעדה”, אומר עוז. “יש משהו בארכיטיפ של עקרת־בית מפוכחת, שמושך את לבי לגבי מי שיהיה על־יד ההגה. אשה שיודעת מה זה סל־קניות, תור, שכר מינימום, בן שמשרת בעזה. אישיות של עקרת־בית מפוכחת יכולה להיות גם לגבר. זה לא דבר הורמונאלי, זה דבר מנטאלי. אשכול היה שייך לקטגוריה הזו”.

– ויצחק רבין?

הוא אינו עונה ישירות. “לא הצבעתי מערך, הצבעתי מרצ, אבל זו פעם ראשונה שאני מרגיש שזו הממשלה שלי, והיא עושה דברים שאני מאמין בהם, וכבר אין לי צורך למחות. סוף־סוף קיבלנו את ההנחה הקשה לשנינו, לנו ולפלשתינאים, שבארץ הזו חיים שני עמים, ואף אחד לא הולך מפה. גם אם יש קיפאון, לא יהיה צורך לעבור שוב את לחיצת היד הראשונה. אם הכול יצליח, אז נחיה בבית דו־משפחתי. אני מאמין גדול בפשרות. גם הספר הזה הוא על חיים מתוך פשרה. פשרה היא מלה אחרת לחיים עצמם. רק במוות אין פשרות”.

* * *

– מאשימים אותך ואת א.ב יהושע, שאתם מבטאים דעות פוליטיות מיופייפות ורדודות בשירות המערך והשמאל.

“אינני מומחה לפוליטיקה או לעניינים ערביים. יש לי עמדה מוסרית, ואני מביע אותה כשאני חש שאיני יכול לשתוק”.

עוז הוא אולי הסופר היחיד במדינת ישראל, המקבל משכורת חודשית (מכובדת מאוד) מהוצאת ספרים, כדי שיישב ויכתוב. “זה נותן לי חופש לא להיות תלוי במקדמה. לא נעשיתי עשיר. אני לא מכיר בישראל אדם, שהכתיבה עשתה אותו עשיר, אולי פרט לאפרים קישון, אבל לא בדקתי את תיק מס הכנסה שלו”.

הוא מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת באר־שבע. פעמיים־שלוש בשנה הוא מוזמן למפגש עם קוראים בחו"ל, “אבל אינני נוסע לכל ארץ, שבה מתפרסם תרגום שלי. אחרת הייתי גר במטוס. מתמיה אותי שגם בשפה זרה כמו יפנית או סלובקית, קוראים את ספרי. הייתי רוצה לדעת באיזו צורה הם נתפסים שם, איך התזמורת של הקורא שם מנגנת את התווים שלי”.

בכל בוקר, אחרי שהוא חוזר מטיול במדבר, הוא מתיישב לכתוב. “אני קם בבוקר, שותה קפה, ושם את עצמי בנעליים של אחרים. לפעמים בערב, אני מוחק את כל מה שכתבתי בבוקר. מעולם לא הייתי אשה בת 45, או גבר זקן ובודד, או זוג חשוך־ילדים, אבל אני מנסה לנחש מה הייתי מרגיש. אני הייתי נותן שנה מחיי בשביל להיות אשה למשך שבוע אחד, חודש אחד. לחוות את הווסת, את ההנקה, ההתעברות, הלידה. נשללה ממני כגבר שורה שלמה של חוויות, שהייתי רוצה לחוות. בכל הכתיבה יש הרחבה של מה שהייתי, אילו הייתי הוא, או היא. לא כדי להפסיק להיות אני, אלא כדי להכיל יותר. פחד מהתייבשות יש כל הזמן. לעולם איני יודע אם אצליח להשלים את הספר. היות ואני לא יודע מנין זה בא, אני גם לא יודע אם לא יקחו לי את זה”.

הוא מסתובב בעולם כמרגל או כסוכן־חרש. "כשאני מחכה למישהו בבית־קפה, לעולם לא אקרא עיתון. אני מעדיף לשבת ולצותת לאנשים. אני שומע שבריר משפט ומחבר לו התחלה וסוף. יושבות שתי בחורות בשולחן סמוך, והאחת אומרת לשנייה, ‘מאז שצבעתי את השערות, הוא לא חזר. אבל אני יודעת שלא זה מה שמפריע לו. כשהיה עם שרה, בכלל לא הפריע לו שגם היא צובעת שערות’. מי היא, מי הוא, מי זו שרה, את כל אלה אני רוצה לדעת. ואם איני יודע, אני מפנטז.

“אני משחק בזה מאז שהייתי קטן, כשהורי היו לוקחים אותי איתם לבית־קפה, ואמא היתה אומרת, שב בשקט ואל תפריע. הייתי מקשיב למה שמדברים בשולחנות האחרים, והיה לי משחק: אני מסתכל על מישהו, ומנחש מאין הוא בא, איך נראה החדר שבו ישן הלילה, האם שניים אלה הם אח ואחות, או איש ואשה. אני סקרן בלי גבול. אני יכול לשבת שעות ולשמוע רכילות על אנשים שאני לא מכיר. מזה אני חי, ולא רק במובן זה שאני כותב ספרים ומקבל תמלוגים”.

* * *

כמו “מילק ווד” של דילן תומס, גם תל־קידר היא גיבורה בסיפור, וקולות ישראליים עדכניים מהדהדים בחללה. נטליה, העוזרת הרוסייה, אשה־ילדה בת 17, גרה בקרוואנים עם בעלה הקנאי, המאיים עליה בגרזן. תיקי הקלדנית, שילדה תינוק מונגולואיד לשחקן כדורסל מבאר־שבע, שלא רוצה לשמוע ממנה. פיני בוזו, בעל חנות הנעליים, המקשט את חנותו בתמונות הרבי מלובביץ' והבאבא ברוך, וגם בתמונת אשתו ובנו התינוק, שנרצחו בהתקפת טירוף של חייל, שסבל מאהבה נכזבת והשתולל עם התת־מקלע שלו.

הספר משעשע, בעיקר בדמויות־המשנה. באירוניה דקה, הוא מספר על מוקי פלג, הקזנובה של העיר, שמשכיב את כולן, ובעצם היה רוצה לקבל תעודת פטור מהמין או ציון־מגן. “הרבה אנשים בספר הזה שקועים בניסיון לעשות רושם על אנשים אחרים, שגם הם מנסים לעשות רושם, כשבעצם, כולם רוצים הביתה, במובן של חום ואינטימיות. וכשהם בבית, הם רוצים את העולם. גם אני כזה, נע בין שני הקטבים. כבר בגיל 5 החלטתי להיות סופר, כי רציתי לעשות רושם על הבנות. הרצון הזה – לעשות רושם, ליצור קשר – הוא שמנחה אותי עד היום”.

זה ספרו ה־16 של עוז, מאז פרסם את “ארצות התן” ב־1965. “זה נעשה קשה יותר עם השנים”, הוא אומר. “כשהייתי צעיר, לחצתי על הגז בכל הכוח. היום, הרגל על הבלמים כבדה יותר”.

עוז פופולרי מאוד בקרב הקוראים, אך הביקורת לא מלטפת אותו. “אני מכין את עצמי לאפשרות, שזה יקרה גם הפעם. זה תפקידו של המבקר, ישר יותר או פחות, לתת ציונים לספר שלי, ואני לא אצעק ‘השופט בן זונה’, גם אם אחשוב שלא הבינו אותי, או שעשו לי עוול נורא. הקורא הוא אינסטנציה גבוהה יותר מהמבקר, והזמן הוא אינסטנציה גדולה יותר משניהם.”

“אל תגידי לילה” הוא סיפור על חלומות גדולים של אנשים קטנים במקום קטן. תל־קידר חולמת להיות תל־אביב, או אולי ניו־יורק. לבית־הקפה קוראים “קליפורניה”, לקולנוע – “פאריז”, לבוטיק קוראים “לב דיזנגוף דרום”. “הם מרגישים שהחגיגה האמיתית נמצאת במקום אחר”, אומר עוז. “אני מכיר היטב את ההרגשה הזאת, זה דבר שמלווה אותי מאז שהייתי קטן. כשהייתי ילד, ועברתי ליד בית שבוקעת ממנו מוסיקה, היה נדמה לי שהחיים הם שם, ורק אני בחוץ. עד היום, כשאני עובר ליד בית שיש בו מוסיקה, מתעוררת בי סקרנות עצומה, וגעגועים להיות בפנים. לכולנו יש תחושת החמצה, כאילו יש משהו אמיתי שמתרחש בעיר אחרת, במיטה אחרת, על הדשא של השכן, ולנו אין כרטיסים להופעה הזאת”.

תל־קידר היא קהילה קטנה ואינטימית. שיבוש לשוני של פקיד בעירייה, שאומר “בבואת עין” במקום “בבת־עין”, מאומץ על־ידי אנשים אחרים בעיר. משפט שאמר הנער שהתאבד, “דיבורים הם מלכודת”, חוזר שוב ושוב בתוך הספר. “רציתי ליצור חלל מהדהד, שבו יש קשר בין דברים. הדמויות משתקפות זו בזו. למשל, נטליה הרוסייה ובעלה הקנאי הם השתקפות של נועה ותיאו”, אומר עוז. גם המתים הם חלק מהעיר. רשימת הדמויות והגדרת תפקידיהן שבסוף הספר כוללות לא רק את לופו המרכזן העיוור ואת ויולט ומדלן הספּריות, אלא גם את אלברט ישועה, החייל שהרג את אשתו ואת תינוקו של בעל חנות הנעליים, ונורה למוות, או את אביה של נועה, שמת מזמן.

עמוס עוז: "הספר הזה מדבר על נוכחותם של המתים בחיינו. בחיי בוודאי שיש נוכחות של מתים. לא נוכחות תמידית, אלא צפירות עולות ויורדות. יש מתח בין כוחות החיים לפיתוי של המוות. אני חי מתוך התבוננות במוות. אילו המלה ‘דתי’ לא היתה כבר תפוסה, ותפוסה בדברים לא טובים בעיני, שמתקשרים בפולחן מאובן ואוטומטי, או שיש להם ריח של פוליטיקה כוחנית ואגואיזם לאומי – הייתי אומר, שיש בספרים שלי חיפוש דתי. וזה קשור בשאלה, מה מעבר לחיים. כי העובדה שאדם יודע שהוא ימות, שלא תמיד הוא יהיה, צובעת את החיים עצמם: או בייאוש גמור, או בפחד מתמיד, או בהתבוננות, או בפעלתנות קדחתנית, או בלהרעיש, כדי לא לשמוע את הדממה.

“אם ישאלו אותי, כשהחיים ייגמרו ואגיע לבקו”ם של הסופרים, למקום שבו ממיינים אותם, ‘מה עשית בחייך, על מה כתבת’, הייתי משיב, ‘על משפחות’. זו התופעה שהכי מסקרנת אותי. המון שנים מנבאים את היעלמות המשפחה, אבל זה מוסד שמכלה אידיאולוגיות ומשטרים ושינויים, ועומד בכול. תיאו ונועה לא נשואים, אבל הם משפחה. גם הקשרים האחרים בספר הזה הם קשרי משפחה.

“רציתי לצייר חלל של בבואות: תא משפחתי, עיירה קטנה. לא רציתי לתאר סתם עיירה בנגב או את ישראל 93', אלא את האופן שבו מתקשרים הדברים שאינם מתקשרים, את הקשרים הסמויים בין אדם לאדם. המשחק הפנימי של השתקפויות והדהודים, בתוך קבוצות של בני־אדם, קרובים או זרים. איך ילד אמר פעם משפט, והמשפט הזה ממשיך להדהד, גם כאשר הילד הזה איננו. אני לא יודע לכתוב מוסיקה, אבל מבחינתי, הספר הזה הוא הכי קרוב למה שיכולתי להגיע, כיצירה מוסיקלית”.

נו' 1939

לפני ארבע שנים, באמצע הצגת “גטו” מאת יהושע סובול, קם מכיסאו איש חרוץ־קמטים, והחל לצעוק, “כולם משקרים, אני רוצה לספר סוף סוף את האמת”. אנשים סביבו החלו להסות אותו, אבל הוא לא נרגע. ההצגה הופסקה, והבמאי ירד אליו לאולם. “הוא אמר לו, זה לא המקום, אבל יש עיתון שבו יקשיבו לך ויעזרו לך”, משחזרת עמלה עינת. "הוא שלח אותו ל’עיתון 77', שערכתי אז יחד עם יעקב בסר. למחרת הגיע האיש, סנדלר במקצועו, מלוּוה בבנו. הוא היה נרגש עד דמעות, והחל לספר לנו שהוא היה חבר במחתרת היהודית בגטו וילנה, הפ.פ.או. האיש טען כי המחתרת היתה מוכנה למרד נגד הנאצים, אך משום־מה, ביום המתוכנן לא קרה דבר. הוא אמר, ‘הם מכרו אותנו כדי להציל את עצמם’. האיש הביא אתו מחברת, יומן שהוא ניהל, הראה לנו דברים שכתב: ‘הבגידה העיקרית, הנוראה, שבגד בנו מטה הפ.פ.או, כאשר סיכם עם משטרת הגטו שאל מחבואם של חברי מטה המחתרת לא יפרצו, ושבחברי ההנהגה המתחבאים שם, לא יפגעו. הם, ואבא קובנר בראשם, חיכו רק לרגע בו יוכלו להסתלק מהגטו. וזה, במקום להילחם – על־פי הצהרותיו והשבעותיו של קובנר, אלא שעבור חברי ההנהגה, היה, כנראה, הכול כדאי, ובלבד להישאר – אישית – בחיים. וכשהכול כדאי על־מנת להישאר בחיים, מותר, כמובן, גם לבגוד’.

"רשמנו את הדברים מפיו ופרסמנו אותם עם שמו המלא ותצלומו, בגיליון אפריל 1990. ימים אחדים אחרי הפרסום, צלצל האיש, מבוהל כולו, אמר ש’הם' הזמינו אותו לבירור – הוא לא אמר במפורש מי – וביקש שנבוא איתו. סירבתי. כעבור כמה ימים, צלצל שוב ואמר שהוא חוזר בו מכל מה שהתפרסם בשמו, והוא יכחיש שנפגשנו בכלל. הייתי המומה. אדם ישב מולך, סיפר ובכה, וכעבור כמה ימים מתכחש לכך.

“המערכת הוצפה בטלפונים של אנשים שהיו בגטו. האחד אמר, הוא צודק, יש לי חומר שמוכיח זאת, והאחר אמר, האיש הזה שקרן. לפחות חודש נמשכו הטלפונים. עלתה בי סקרנות עצומה לדעת מה קרה באמת – הרי יש כמה וכמה גרסאות. חשבתי איך אנשים חיים במשך עשרות שנים עם אירוע שהאמת לגביו אינה ברורה, ולכן הוא רודף אותם. התחלתי לנסוע לקצווי ארץ, אל המטלפנים, וגם אל היסטוריונים וחוקרי שואה, וכל מי שהיה קשור בדרך זו או אחרת לתנועות ההתנגדות בגטאות. פגשתי אנשים שעשרות שנים אוספים מסמכים על הנהגת הגטו. אנשים שניסו לעשות הכול כדי לשכוח ולבנות חיים, אבל הפרשה הזו חיה כמו גחלת לוחשת בתוכם. וברגע שמישהו פתח סדק ואמר, לא כך היה, הכול התפרץ, וניעורה תחושת הביזיון על המרד שלא היה. הם הרגישו שהחמיצו את חייהם. במיוחד הקשתה עליהם המחשבה שמישהו בהנהגה אולי בגד בהם, כדי להציל את חייו”.

המחקר הוביל את עמלה עינת לשאלות ה“רשומון”, של מהי האמת, והאם היא נמצאת בפי עדי התקופה, או שמא רק ההיסטוריונים, שאינם מעורבים אישית ורגשית, יכולים לגלותה. היא ניסתה לתמרן בין העדויות השונות והסותרות שאספה, ונוכחה לדעת שקשה להרכיב מהן תמונה שלמה. בספרה “דיבה שאין בה קלון” (ידיעות אחרונות – ספרי חמד), לא נקבה בשמות או תאריכים, ומודגש בו שכל קשר בין הגיבורים לדמויות מציאותיות הוא מקרי בהחלט. “לאורך כל התחקיר על הספר, זכיתי ל’ליווי' צמוד”, אומרת עמלה עינת. “בכל פעם שהייתי קובעת פגישה עם מישהו, תוך שעות היה מגיע טלפון – לא כדאי לך לדבר עם האיש ההוא, הוא לא שפוי בדעתו, או שהוא כל־כך רגיש, שעלול להתמוטט, חבל עליו, וכולי. התפלאתי מאין לאותם גורמים מסתוריים, בקיאות גדולה כל־כך ביומן הפגישות שלי. והתברר לי שהמרואיינים עצמם היו כל־כך חרדים מהשיחה אתי, שביקשו אישור לדבר אתי, ממפקדיהם לשעבר. קיבלתי גם קלטות, אבל בכל מקום שנאמרו דברים בעלי משמעות – למשל, הקשר של המחתרת עם ה’יודנראט' – הסרט היה מחוק, מצונזר. דווקא זה עורר בי סקרנות עיתונאית, לחקור הכול, בלי פניות”.

“דיבה שאין בה קלון” הוא מעין ספר מתח על רקע השואה, והחיים עם תוצאותיה. אנשים אחדים מנסים בו לבלוש, לאסוף עדויות ולגלות את האמת: בראשם, רבקה באומל, גיבורת הסיפור, ניצולת שואה שהיתה קַשרית בגטו. עשרות שנים ייסרה את עצמה, מה קרה ביום המרד. מטרידה אותה שתיקתו של משה לרמן, איש רוח סגפני, “פנים כמו אוויר, עיניים בוערות, שחורות”. לרמן לא לחם מעולם, רוב הזמן היה במחבוא, אלא שהוא ניסח, עבור הנהגת הגטו, את ה“אני מאמין”, והוקיע את מי שהלכו כצאן לטבח. לאחר שהגיע לארץ, טען לרמן כי המרד לא יצא אל הפועל, בגלל פחדם של יושבי הגטו. רבקה פונה ל“יד ושם” ומבקשת למסור עדות סותרת, אלא שהם אינם מעוניינים בעדותה. ברור לה שיש כאן השתקה, בגלל המנהיג ואנשים המקורבים לו, הבוחשים מאחורי הקלעים. רבקה, אשר נותר בה יחס של משיכה־דחייה אל המנהיג, מתראיינת למקומון על חשדותיה, ורומזת על קנוניה בינו לבין משטרת הגטו: שליחת היהודים להשמדה תמורת הצלת ההנהגה. “מדוע לא הגיע הנשק לידי הלוחמים שבחצר? מי לחש את ההוראה שנמסרה מהמפקדה למפקד הגרמני? מדוע נורתה רק ירייה אחת במרד שלא פרץ?” שואלות הכותרות המלוות את הראיון. הפרסום מעורר גל של תגובות ואיומים על רבקה, אך דווקא זה ממריץ אותה שלא להרפות. בלשית אחרת היא נעמה לוי, כתבת המקומון, ממוצא מזרחי, אשר אין לה, כמובן, כל קשר אל השואה, אך הסיפור והאיומים שבעקבותיו, לא נותנים לה מנוח, והיא מוסיפה לחקור באופן עצמאי. בלש שלישי הוא גרשון, בנה של רבקה, סטודנט למשפטים, אשר חי כל ימיו עם שתיקותיהם של הוריו, ושמח שעכשיו משהו ייפרץ. במהלך הספר, נבעים סדקים בחומת ההגנות שכל המעורבים בפרשה בנו סביבם. נישואים מתמוטטים, אנשים מתערערים.

עמלה עינת: “נולדתי בכפר סבא ב־1939, דור שני בארץ, איש מבני משפחתי לא נספה בשואה, אבל הרגשתי כאן שאני מתחברת לכמה דברים שאינם קשורים ישירות לשואה. כאשר ראיתי את האיש שבא אלי למערכת העיתון להתוודות, שאלתי את עצמי, ממה הוא מפחד? מה אפשר לעשות לו? הרי הוא סנדלר, יש לו פרנסה, הוא לא מבקש תפקיד ציבורי באותה תנועה חלוצית, אשר ראשי המרד באו משם. איך הצליחו להפחיד אותו? אנשים תרבותיים, אנשי רוח, לא אנשים שינהגו באלימות. אבל יש הרגשה של ‘מאפיה’, של אנשים אשר שמו עצמם שליטים בזיכרון הלאומי, ומחקו את כל העובדות שאינן נוחות להם. יש כאן שאלה, מי מספר את ההיסטוריה, וגרסתו של מי מתקבלת. ומה קורה לכל אותם אנשים, אשר הגרסה שלהם מושתקת. הייתי תלמידה מצוינת, גם לא מכוערת, ואף פעם לא הרגשתי דחויה אישית, אבל שמתי לב שבכתיבה שלי, גם לילדים וגם למבוגרים, אני לוחמת את מלחמתם של הדחויים. אני קול דובר של אלה שלא מיצו את עצמם, אבל לא מוכנים לוותר”.

– התיאור החיצוני של משה לרמן, איש הרוח בעל העיניים הבוערות, והאירועים שהתרחשו בגטו שבסיפור שלך, מזכירים מאוד את אבא קובנר, ואת אירועי גטו וילנה.

עמלה עינת אינה מאשרת. “זה לא ספר היסטוריה, אלא פרי הדמיון, גם אם הוא מבוסס על תחקיר מקיף. לא היה ספר בנושא, עבודת דוקטורט, או עדות כלשהי, מוקלטת, מוסרטת או כתובה, שלא קראתי. אבל זה בהחלט לא סיפורו של גטו מסוים או אדם מסוים. לא נקבתי בשום שם. אותי לא עניינו האירועים עצמם, אלא זֵכר האירועים האלה, המוביל את הגיבורים 50 שנה מאוחר יותר. הרי האמת יחסית, ואם יש ‘אני מאשים’ בספר הזה, זה על שלא נתנו מקום גם לאמיתות אחרות. כלומר, מחקו אמיתות שהן נכונות לפחות כמו האמת האחת שהתקבלה. אנשים העידו בפני, שגם בבריחה מהגטו היתה סלקציה. ליד פתח הביוב, שדרכו אפשר היה לברוח אל החופש עמד מישהו מההנהגה, וקבע מי יעבור, ומי לא. לתושבי הגטו, שלא היו שייכים למחתרת, לא נתנו להיכנס לתוך הביוב”.

“יש הסבר הגיוני לשאלה, מדוע לא פרץ המרד בגטו וילנה”, אומרת ד“ר דינה פורת, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב, הכותבת את הביוגרפיה של אבא קובנר. “המחתרת היתה מאורגנת היטב, היו בה 150–200 איש חמושים, מכל התנועות החלוציות, באווירה טובה של שיתוף פעולה. באביב–קיץ 1943, היה ברור שחיסול הגטו קרוב. הגרמנים, שחששו מהישנות מרד גטו ורשה, עשו ‘הפרד ומשול’, ותקעו טריז בין יהודי הגטו להנהגת המחתרת. מפקד המחתרת היה יהודי קומוניסט, איציק ויטנברג, ומתחתיו היו אבא קובנר ויוסף גלזמן. יעקב גנץ, יו”ר היודנראט ו’האיש החזק' של הגטו, קומם את הציבור נגד המחתרת, ושכנע אותם שהדרך היחידה להינצל, היא לא להרגיז את הגרמנים. כדי שלא יבולע ליהודים, הסגיר ויטנברג, המפקד, את עצמו לגסטפו ב־16 ביולי, ונרצח שם. אחריו התמנה למפקד אבא קובנר. מסוף יולי החלו לצאת קבוצות קבוצות, של חברי המחתרת, בחשאי, להצטרף לפרטיזנים שביערות. אבל עדיין נשארו עשרות רבות. ב־26 בספטמבר 1943, כאשר באו הגרמנים לחסל סופית את הגטו, עדיין היו בין אנשי המחתרת שניסו לגרור את התושבים למרד, אבל זה לא הלך. מנהיגי המחתרת ברחו דרך פתחי הביוב אל היער. זה היה ‘המרד שלא היה’. האשמות לגבי קנוניות שונות של הנהגת המחתרת יחד עם היודנראט, הוטחו באבא קובנר מספר פעמים, ותמיד הכחיש אותן בתוקף. היה מי שרמז שהנהגת המחתרת עשתה יד אחת עם גנץ, כדי שקבוצה מאנשיהם תוכל לברוח בשקט ליערות. קובנר התראיין על כך ואמר, ‘לא היה ולא נברא, שקר הדבר, הקבוצה ידעה על החלטת המטה, כשאני המפקד, רק אני יכולתי לקיים מגע בעניין זה עם גנץ’. הוא אמר שלאחר שגנץ אילץ את ויטנברג, מפקד המחתרת, להסגיר את עצמו לגרמנים, נותק הקשר עם היודנראט, והפך לעוינות מוחלטת. קובנר נדרש שוב לתגובה, כאשר ח”כ הלל זיידל חיבר ספר שבו האשים את קובנר שבשעת המנוסה מן הגטו, לקח רק אנשים השייכים לתנועתו. בראיון שנתן קובנר בביתו ב־1984, ומצוי בידי, אמר: ‘יש כמה תיאורים מדהימים שאינני מודה בהם, ומצוצים מהאצבע. הם רציונליזציה לאיזה תסכולים אישיים, אני כבר לא מדבר על תיאור מרושע’. החשדות שהועלו נגדו, רבצו עליו. אלמנתו אמרה לי שהוא לא ענה על חלק מהטיעונים, כיוון שהיה נפש עדינה ולא רצה להיכנס לוויכוחים".

המחלוקות לא נשארו רק בליטא. גם לאחר שעלו הניצולים לארץ, התחדשו כאן במלוא עוצמתן. בסיפורה של עמלה עינת, היא מתארת איך כמה מיוצאי הגטו מתיישבים ב“שורשים”, שליד הגבול הסורי. במלחמת העצמאות מתנהל קרב, הם נכנעים ונופלים בשבי. משה לרמן, הגיבור המסתורי של “דיבה שאין בה קלון”, מגנה את הנכנעים, אשר לא השתייכו לאותו פלג תנועתי כמוהו. הדברים הם יותר מהד לפרשה האמיתית של “ניצנים”, הקיבוץ הדרומי אשר נכבש בידי המצרים בקרב עקוב מדם שבו לחמו גם חיילים מחטיבת גבעתי. כאשר עמדו המצרים בחצר המשק, הרימו המעטים שנותרו ידיים, והלכו בשבי. בעקבות זאת פרסמה חטיבת גבעתי דף קרבי, ובו גינוי חריף לנכנעים: “טוב למות בחפירות הבית, מלהיכנע לפולש רצחני… להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא!”

“בארבעים השנים הבאות, נאבקו בני ניצנים על ‘טיהורם’ הציבורי, אך האתוס הישראלי סירב לסלוח להם”, כותב תום שגב בספרו “המיליון השביעי” (הוצאת “כתר”, 1991). “כמו על קורבנות השואה, אמרו גם על אנשי ניצנים שהלכו ‘כצאן לטבח’. זה לא היה מקרה: האיש אשר כפה על אנשי ניצנים את חרפתם היה אבא קובנר, שנתן בזמנו את מירב התהודה להשוואה בין קורבנות השואה לבני צאן המובלים לשחיטה. במלחמת העצמאות שירת קובנר, מעסקני השומר הצעיר ואיש נערץ בחוגיו, כקצין חינוך בחטיבת גבעתי. ברוח הצבא האדום נהגו לתארו כ’פוליטרוק'. הוא שחיבר גם את ‘הדף הקרבי’ ההוא. אנשי ניצנים לא השתייכו אל השומר הצעיר, כי אם לתנועה פוליטית מתחרה, ‘העובד הציוני’. כמה מוותיקי הקיבוץ באו כמו קובנר מווילנה. ‘הדף הקרבי’ שלו בא כנראה גם כהמשך לאי־אלה סכסוכים מימי השואה”.

עמלה עינת שוב אינה מוכנה להפנות אצבע אל אדם מסוים. “אני שואלת את עצמי, במציאות ובספר, מה מחיר החיים והכבוד. בסיפור עולים סימני שאלה גדולים לגבי גבורתם של הגיבורים. עד כמה דבריו הנלהבים של משה לרמן, אשר הודיע שהם לא יילכו ככבשים לשחיטה – היו מלים ותו לא. אני לא באה לשפוט איש, אבל אני תוהה איך אדם כזה, שבוודאי ידע בסתר לבו מהי האמת, הסכים לשאת את נס הגבורה ולהעמיד פנים במשך עשרות שנים. בנושא הזה של שואה וגבורה, הגבורה חסרה לנו מאוד, ולכן נולדו המיתוסים”.

במהלך הספר, נפרדת נעמה לוי, העיתונאית, מהחבר שאיתו היא מתגוררת. זו הקונבנציה הספרותית של “הבלש הבודד”. “נעמה מאבדת את החבר שלה בגלל שהיא שוקעת מדי לתוך התעלומה. דחפי היצירה שלה עולים לה באובדן חיי הרגש”, אומרת עמלה עינת, גרושה זה 11 שנים, ואם לשלושה בנים. “אני חושבת שזה מבטא פחד שיש לי, לאבד את אהבתו של בן־זוג, בגלל הדחף היצירתי שלי. אני תמיד חוששת שמא הוא ייבהל, ואני אפסיד את הקשר. זה מה שקורה לנעמה, וקרה לי כאשר התגרשתי, זמן לא רב אחרי שהתחלתי לכתוב. ברור לי שדחפי היצירה שלי הפחידו את בעלי. בכתיבה יש ניתוק מן המציאות, ואת מתמסרת לעצמך ולעולם שלך, באגואיזם מוחלט. שמתי לב שאני נוטה להפחית מערך הכתיבה שלי ומנסה להצניע אותה. אין לי עוז לומר, לאדם בכלל, ולגבר בפרט, אני שווה, ואני רוצה להקדיש זמן לעולם הדמיוני שלי. אני גונבת זמן לכתיבה, כדי שזה לא יהיה מורגש יותר מדי. שמא הגבר הזה, שחשוב לי, יבוא ויגיד, תשמעי, נשבר לי מהספרים שאת כותבת, מאוד רציתי להיות איתך אבל אני מצטער, אני רוצה אשה נורמלית”.

זה ספרה ה־15 של עינת, פסיכולוגית במקצועה, ועורכת ראשית של ספרי ידיעות אחרונות. היא מומחית לליקויי למידה אצל ילדים. רוב ספריה עוסקים בהיבט כלשהו של מצוקה נפשית: פיגור, חריגות, אובדן, מוות. סיפוריה למבוגרים מציגים נישואין אומללים ואנשים מתוסכלים. “אחד הנושאים שעניינו אותי בספר הזה, הוא מה אנחנו בעצם יודעים על האנשים הקרובים לנו. במהלך התחקיר, ראיינתי אדם אשר אשתו היתה אישיות חשובה בתנועת המרי. והאיש הזה, אשר חי עמה לטוב ולרע חמישים שנה, לא ידע להשיב על שאלות פשוטות, כמו מה היא אהבה, לאכול או לקרוא. האוטיזם הזה, כאשר כל אדם חי לעצמו, מזעזע אותי, אבל אולי רוב האנשים חיים כך”.

הכתיבה על השואה – בפעם הראשונה בחייה – פערה אצלה תהום אפלה. “הכתיבה הוציאה אצלי אל האור חרדות קיומיות אדירות, שיש לי. חוסר מוצא, חוסר אונים, עולם שמתהפך בשנייה אחת, ומכניס אותך לתוהו של חוסר שליטה. בחיים הרגילים שלי, אני אופטימית, שלווה ונינוחה, החרדה שיש בי מתנקזת אל הסיפורים. בכתיבה מתגלים לי דברים, ששום טיפול פסיכולוגי לא היה מוציא. בניתי את הספר כמעין ספר דוקומנטרי, עם הערות שוליים ורקע היסטורי. החומרים שמפעילים אותי בכתיבה, כל־כך דרמטיים וקשים לי, שהייבוש שלהם, ההפיכה שלהם לחומר תיעודי, מגינים עלי. כאילו זה לא אני, לא החרדות שלי, אלא אינפורמציה מדעית יבשה. הכותבים של ספרי השואה יתעניינו, לדעתי, יותר בשורשים הפסיכולוגיים של ההתנהגויות מאשר בעובדות. כאשר העדים הולכים ונעלמים מן העולם, מגיע תור הבדיה הספרותית”.

נו' 1924

כשפתח יהודה עמיחי את הטלוויזיה לצפות במהדורת החדשות, ראה תמונות מלוויה צבאית אחת. לא היו שם אנשי חברה קדישא ולא חזן, רק אשה ארוכת־שיער, שעמדה על קבר בנה החייל, וקראה מתוך דף. “אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו”, צעקה יהודית הראל־רבינוביץ בגרון ניחר אל מול פני שמיים ואל מול פני בנה, עודד, שנספּה בתאונת־דרכים נוראה. עמיחי השתנק, אבל לא התפלא. מזמן התרגל לכך ששיריו חדרו לתוך רקמת חיי היומיום, והפכו לדתם של החילוניים, תחליף למלות תפילה, למי שמרגיש שסידור התפילה אינו מבטא אותו. “יש מאות מקרים כאלה, בכל שבוע אני שומע דברים דומים, גם בהלוויות וגם בחתונות”, אומר עמיחי. "לפני חודש טלפנו אלי הורים. בנם נהרג בצבא לפני שנים אחדות, אבל רק עכשיו העזו לפתוח את החדר של הילד. על שולחן הכתיבה שלו מצאו ספר שירים שלי, ‘שלווה גדולה, שאלות ותשובות’, הספר האחרון שהוא קרא בו לפני שיצא מהבית. האמא התייעצה איזה שיר, מתוך הספר הזה, לקרוא באזכרה שלו. אמרתי לה, ‘אהבת הארץ’.

יהודה עמיחי: “גם אני חי עם מתים. אני זוכר את דיקי, שהיה המ”פ שלי בגדוד 7 של הפלמ“ח. הוא היה ממוצא ייקי כמוני, חבר גבעת ברנר, מבוגר ממני ב־4 שנים, והיה לי כדמות אב. באחת ההפוגות נולדה לו בת. הנגב היה מנותק, חלפו חודשים ודיקי לא הצליח לראות את בתו. איכשהו, הגיע לקיבוץ ליום אחד. בשלוש בבוקר חזר, זורח מאושר, העיר אותי, וסיפר נפלאות על התינוקת שלו. למחרת יצאנו לפעולה בחוליקאת, ודיקי ועוד 23 חבר’ה נהרגו. מאז, אין אצלי ספר שאין בו לפחות שיר אחד עליו. לפני שלושה חודשים צלצלה אלי מישהי ואמרה, אני התינוקת של דיקי. היא בת 45. מאז 1948, כשבאתי לנחם את אמה, לא ראיתי אותה, ובכל־זאת, אני חי כל השנים עם אביה. הוא חדר למים הטריטוריאליים שלי, כמו שחדרו לשם מתים אחרים במלחמה, תלמידי לשעבר יונתן יחיל, או סרן חובי בוכמן, שלא הכרתיו, שנפל ב־1967 ליד ‘גת שמנים’. בחגור של חובי מצאו ספר שירים שלי מגואל בדם, וכשזה נודע לי, ביקשתי להיפגש עם אלמנתו. בחדר השני ישן ילדו בן ה־3. היא סיפרה לי על בעלה, שהיה סטודנט לרפואה, אלוף הארץ בהיאבקות חופשית, כותב מכתבים נפלאים, ספרא וסייפא ממש. בעקבות זאת, כתבתי עליו שיר בספר ‘מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול’, והזכרתי את רחש נשימת ילדו הישן. לפני כמה שנים ניגש אלי בחור באוניברסיטה ואמר, ‘אני הילד’.”

יהודה עמיחי, משורר חיי היומיום, האהבה, המוות, המשורר הישראלי הידוע ביותר בעולם. חתן “פרס ישראל” ל־1982, 17 ספריו תורגמו למעלה מ־20 שפות, כולל סינית ויפנית. לציון יום הולדתו ה־70, ב־3 במאי 1994, תוכננו בעולם כמה אירועים. באוקספורד נערך כנס של שלושה ימים, המוקדש ליצירתו. בניו־יורק, יצא ספר ובו 600 שירים שלו, מתורגמים לאנגלית. הוצאת “שוקן” פרסמה קובץ דו־לשוני, בעברית ובאנגלית, של שירי אהבה ידועים שלו. “אני שמח להיות נביא בעירי, וגם לא בעירי. יש סופרים ישראלים שידועים בחוץ יותר מאשר בארץ, ויש סופרים ידועים כאן, שקשה לתרגם אותם לשפות זרות. לי יש המזל ליהנות משני העולמות. רק אתמול צלצל לי המו”ל שלי מניו־יורק, וסיפר ששיר שלי נתלה לאחרונה ככרזה ברכבות התחתיות בארצות־הברית. כאשר אנשים משתעממים בנסיעה הממושכת, הם יכולים לקרוא, בין פרסומת לטחורים ולבנק, את המלים, ‘לאהובתי, בהסתרקה בלי מראה מול פני,/ מזמור: רחצת את שערך בשמפון,/ יער אורנים שלם מתגעגע על ראשך/…האדמה רועדת מתחתינו, אהובה./ נשכב צמודים יחדיו, בריח כפול’. זה גורם לי עונג עצום. אני מאמין שהשירה נועדה לבני־אדם. אני לא קורא לעצמי ‘משורר מקצועי’, המלה ‘חובבנות’ היא אחת המלים האהובות עלי ביותר. אני כותב על מצבים שאני מכיר. רק כשנולדו לי ילדים, כתבתי שירים על ילדים, וכשמתה אמי, כתבתי שירים על מותה. אני שונא אמנות אבסטרקטית, ולא מסכים עם הדעה שאמנות המובנת מיד, בלי פירושים, פחות טובה מאמנות קשה ומסובכת. אם אתה רוצה להביע מה שיש לך, ספר זאת בפשטות ובטבעיות. אני תולה את עצמי באילן הגדול שבכולם, במוצרט. המוסיקה שלו היתה ברורה ומובנת לכול, מוסיקה לבני זמנו ולא כזו שהיא כל־כך מתוחכמת, שרק בעוד 300 שנה יבינו אותה. את המעמקים שלה אתה קולט בשמיעה שנייה ושלישית, אבל גם בראשונה אתה נהנה. אני אוהב שאנשים משתמשים בי, בשִׂמחותיהם ובצערם. אנשים אומרים, לגנאי, אתה משתמש בי, את משתמשת בי. אבל אני חושב שהאהבה הכי גדולה זה להשתמש זה בזה כמרפא לכאבים, למרוח האחד את השני על הפצעים הקיומיים".

אני מספרת לעמיחי שלפני 12 שנים בדיוק, למחרת ליל הסדר של 1982, ישבתי במחלקה האונקולוגית של בית־החולים ליד מיטת אמי הדועכת אל מותה, וקראתי, אל האוזניים אשר כבר אולי לא שמעו, את השורות שלו. “המתים, געגועיהם הם בלי גבול./ מי שנוסע לבדו יודע על כך…” כך, עשרות שירים, כמעט בלחש, במשך שעות, עד שהגיע הקץ. עמיחי מתרגש מאוד. "שיר חייב לתת תרופה, לעזור, כמו שזה עזר לי. הרי זו כל המטרה בכתיבה. מעבר לאמת הפנימית והחיצונית צריכה להיות בשיר גם תרופה ממש. אני כותב על עצמי, על חיי הפרטיים, על אהבותי, על ילדי, על כאבי, על געגועי להורי, ואנשים אחרים מוצאים בזה את עצמם. איש אחד סיפר לי, שהוא קרא את השיר שלי, ‘עצות האהבה הטובה: אל תאהב / הרחוקות, קח לך מן הקרובות,/ כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום / שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו’. בהשפעת השיר, עזב את חברתו האמריקנית, אשר עמד להינשא לה, חזר לארץ, ונשא לאשה את חברתו הישראלית. אני מניח שהיו לו ספקות לגבי האמריקנית, והשיר עזר לו לפתור את הספק. ‘קח לך מן הקרובות’ זו עצה שמתאימה לי: רק אדם שדומה לך, יכול לחלוק איתך עולם משותף, אבל אולי במקרה שלו הוא יקלל אותי בסופו של דבר, הרי אינני יכול לדעת אם נישואיו יעלו יפה.

“אשה צעירה אחת סיפרה לי שהחליטה להתגרש מבעלה ולקשור את חייה עם הגבר שהיא אוהבת, אחרי שקראה כמה משירי האהבה והפרידה שלי, כי הבינה שאם תיאלץ להיפרד מאהובה, היא תחיה כל ימיה קטועה, לא שלמה. ‘פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים,/ והחלק הראשון ממשיך לפרפר / במקום אחר, כנחש קטוע’. קצת מפחיד אותי שאדם שינה את חייו בגללי, ומצד שני, אני חש גאווה מסוימת כשאנשים אומרים, ‘השפעת עלי’. הרי בכל משורר יש תכונה של מטיף או רב. עצם מעשה האמנות הוא רצון להשפיע: להביא לידי דמעות, לידי צחוק. וזה נותץ לך תחושה של כוח המלה, אבל אני מרגיש שיש לי אחריות. איש אחד קנה את ספר שירי לחברתו, וכתב לה הקדשה: ‘ידבר המשורר במקומי’. כאילו אני מין סירנו דה־ברז’רק כזה, המשמש פה לאהבתו של אדם אחר. במקרה הזה זה לא הצליח, הם התגרשו, והוא התחתן כבר פעם שלישית. המסכן כבר ודאי קנה שלושה ספרים שלי, אחד לכל אשה”.

* * *

השנים, הזמן החולף ועובדת המוות האורב לכל אדם, היו תמיד הנושא המרכזי בכתיבת עמיחי. אבל דווקא עכשיו, חודש לפני 70, זה נראה רחוק ממנו יותר מתמיד. “אני מרגיש כמו אדם שהקדים קינה למוות, כדי שיהיה מוכן”, הוא אומר. “את השיר ‘1924’, ושירים אחרים באותה רוח, כתבתי לפני שנים רבות. כל אדם חושב את הכי גרוע, ומופתע לטובה כשזה לא מתגשם”.

בשעת הבוקר המאוחרת שבה אנו נפגשים בביתו, כבר הספיק לשחות בבריכת מלון “לרום” הסמוך, לטייל ברגל, לבשל מרק. הוא אוהב מאוד לעשות קניות בשוק מחנה יהודה. על כל צעד ושעל, אנשים מזהים אותו, ומברכים אותו לשלום. “לא בגלל שאני משורר”, הוא מצטנע. “רובם מכירים אותי כמורה, אנשים שהיו תלמידים שלי במשך השנים. אולי בגלל שיש לי ילדה בכיתה י' ואני נשוי לאשה שצעירה ממני ב־15 שנה, אני חי חיים מאוד מעשיים, כמו איש בן 40 שדואג לבת, כשהיא חוזרת מהדיסקוטק בשלוש לפנות בוקר”.

עמנואלה, 15 וחצי, תלמידת התיכון של האקדמיה למוסיקה, רוקדת בלהקת “צברים”, וכבר כיכבה בסרט סטודנטים. דדי בן ה־21, משרת בשטחים. “בחור גבוה, 1.85. עם זוג הורים ממוצעי־קומה כמונו, אני לא יודע איך תפס גובה כזה. הוא מצייר נפלא, מנגן בגיטרה ושר”. רון, 33, מאשתו הראשונה תמר, כלכלן בכיר ברשות לניירות ערך. “כשהיה בכיתה י”א, התבקש לכתוב עבודה על ‘מלחמה ואהבה בשירי עמיחי’. הוא קיבל ‘מספיק’. כנראה המורה הקשתה עליו, כדי שלא יגידו שזו פרוטקציה. דווקא הוא, שהלך לכיוון ריאלי, כותב שירים מאוד יפים“. כעקרת־בית מיומנת, עמיחי מכין לי קפה פילטר ומגיש עוגת שמרים. הוא נראה טוב. “בשנה האחרונה ירדתי 10 ק”ג, פשוט החלטתי לאכול חצי מכל דבר. במקום ארבע פרוסות לחם לארוחת בוקר, רק שתיים”, הוא מספר בגאווה.

מבקריו מאשימים אותו שהוא חוזר על עצמו, שאינו מתפתח. “אני כותב על דברים שקורים לי, לא על מה שנחשב ‘פוליטיקלי קורקט’. אני לא נוהג להראות את שירי לאיש, לא לאשתי וגם לא לידידים, זה עניין פרטי מדי. אני לא זקוק לחוות־דעת של אנשים אחרים, הזמן הוא הבודק של השירים שלי. אני מניח אותם בצד, ואם אחרי שנתיים הם עדיין שומרים על הלחלוחיות של הראשוניוּת, אני מפרסם. יש דברים שהזמן משמר, ויש דברים שהוא מכלה. לעולם איני מפרסם מיד. אני ביקורתי, יש לי מנגנון כזה, כמו מחשב בראש, שאומר לי, זה לא זה, את זה כבר אמרת. בכלל לא אכפת לי לא לפרסם. תסלחי לי על ההשוואה, יש ילדים שלא רוצים לעשות קקי, ורוצים לשמור אותו אצלם בבטן. גם אני נמצא במצב כזה עכשיו. אני מוזמן הרבה לחו”ל, כל מקום שיוצא תרגום חדש, אבל אני לא אוהב לנסוע לארצות שאני לא מבין את שפתן. אני צריך לנסוע בקרוב להודו, וממש לא מתחשק לי. אירופה וארצות־הברית, זה המרחב הרוחני שלי. אני ההיפך ממגלה יבשות: אני רוצה להיות קרוב לעצמי, לא רוצה להרחיב את האופק, אלא לצמצם אותו, כדי להתבונן לתוך עצמי".

יהודה פפויפר נולד בווירצבורג שבגרמניה ב־3.5.24, למשפחה דתית מאוד. “בית של תרבות וספרים ותיאטרון, בלי צנזורה. אותי שלחו לגן הראשון שפעל בשיטת מונטסורי. למדתי עברית מכיתה א'. הדת טובה לילדים, כי יש בה עולם דמיוני שלם של אגדות ופנטסיה, אבל בגיל 15 הפסקתי להאמין. היום אני חילוני לגמרי, לא נותר בי דבר מהדתיות של ילדותי. עסקני הדת כאן בארץ הצליחו להשניא אותה, כשהוציאו ממנה כל דבר אנושי, עקרו את היופי האסתטי, והחליפו את אהבת האדם ברדיפת בצע ומימון ישיבות. האמנות יכולה וצריכה למלא את החלל שגרמה פשיטת הרגל של הדת הממוסדת”.

ההורים עלו לארץ ב־1935 עם יהודה ואחותו. “אנחנו בין המשפחות הייקיות הבודדות שלא נפגעו כלל בשואה. לאבי ואמי היו 8 אחים לכל אחד, וכולם עלו ארצה. היום המשפחה מונה למעלה מאלף איש”. יהודה למד ב“מעלה”. “היינו משפחת איכרים וסוחרים, מבוססים כלכלית, איש לא היה קרוב לאמנות. הייתי ילד נורמלי עם עולם פנימי עשיר. בגיל 14, היה לנו מורה לטבע, ד”ר ברנט, מאותם אנשי רוח שנאלצו ללמד בתיכון כדי להתפרנס. שיעור שלם, במקום ללמד טבע, דיבר בהתלהבות על אפוס לאומי, על האיליאדה, ואמר, ‘עדיין לא נכתב האפוס הלאומי של שיבת ציון’. כשנתן שיעורי בית, רציתי ללגלג עליו. הרמתי יד ושאלתי, ‘במקום זה, מותר לי לכתוב את האפוס הלאומי שלנו?’ הילדים התגלגלו מצחוק מהבדיחה שלי. הוא הסתכל עלי בזעם וקילל אותי: ‘אתה שם, מוקיון היית, ומוקיון תישאר כל ימי חייך’. אחרי הרבה שנים, כאשר הוא כבר היה מנהל בי“ח ‘ביקור חולים’, נפגשנו וצחקנו על זה. אני חושב שהוא צדק. יש בי משהו מן המוקיון. אני אדם שלא חי כמשורר ולא נראה כמשורר, ומכיל בתוכו את הילד. משורר איטלקי שאני מאוד אוהב, אומברטו סאבא, יהודי למחצה, אמר, משורר זה אחד שכל הזמן שואל את עצמו, מה קורה לילד שבתוכי. גם אני מרגיש כך. תמיד נשארה אצלי פתוחה, דרך הנסיגה אל הילדות”.

ב־1942, בן 18, התנדב לצבא הבריטי, שירת במצרים. ב־1944 קרה מקרה ששינה את חייו. “לבריטים היו ספריות ניידות, ובאחת מסופות־החול, התהפך הקרון והספרים נבלעו. התחלתי לחפור, ונתקלתי באנתולוגיה של שירה אנגלית בהוצאת ‘פאבר’: אליוט, אודן, הופקינס, דילן תומס. עד אז, לא כתבתי מעולם שירה. כשקראתי בספר, היתה לי הרגשה של אדם שהולך למסעדה משובחת וחושב, אני יכול לעשות את זה לא פחות טוב מהם”.

כל זה יכול היה להישמע כחוסר צניעות, אלמלא ניגש עמיחי לארון הספרים ושולף משם כמה ספרים באנגלית. אנתולוגיות שיצאו בשנים האחרונות, ובהן קובצו שירים שלו, עם שיריהם של אותם משוררים נודעים שאת שמותיהם מנה זה עתה. אוסף שירי אהבה שהוא מראה לי, מכיל סונטות של שקספיר לצד שירים של יהודה עמיחי. זה שנים לא מעטות, מדברים בו נכבדות בהקשר לפרס נובל. הוא אחד מחמשת המשוררים שנבחרו לפתוח את הסדרה “שירה עולמית מודרנית”, בהוצאת “פינגווין”. שלושה מארבעת האחרים כבר זכו בפרס היוקרתי ביותר בעולם. “אני יודע שאני מועמד רציני לנובל, אבל הבחירה היא גם עניין פוליטי. ההצלחה לא כל־כך מסעירה אותי, כמו שאמר ידידי דן עומר ז”ל, ‘השתן לא עלה לי לראש’. הכסף הוא כסף – קרוב למיליון דולר – וגם הכבוד הוא דבר לא מבוטל, אבל אילו רדיפת הכבוד היתה הכוח המניע אותי, הייתי מפסיק להרגיש ולכתוב".

ספר שיריו הראשון, “עכשיו ובימים האחרים”, פורסם ב־1955. “מבחינת הגיל אני שייך בעצם לדור הפלמ”ח, גורי ואני לחמנו באותו גדוד בחטיבת הנגב, אבל עדיין לא כתבתי אז, ומבחינה ספרותית אני שייך לדור המדינה, נתן זך, דוד אבידן, דליה רביקוביץ. אני לא שייך לשום קליקה ספרותית. זך וגורי ניסו למשוך אותי, שאבוא פעם לתל־אביב, שאשב בבית־קפה, אבל לא נדלקתי על החיים הבוהמיים האלה. זה פשוט שעמם אותי". לא במקרה, אין לו חברים משוררים, מלבד המשורר האנגלי הנודע טד יוז (בעלה של סילביה פלאת), המשורר הגרמני כריסטוף מקל, המשורר והמחזאי אלן סיליטו. “אני לא חיה קבוצתית. שני הידידים הקרובים שלי בירושלים הם גנטיקאי וגאולוג. המדע קוסם לי בגלל דייקנותו. השירה, שהיא המדויקת באמנויות, נובעת מאותו מקום”.

הוא תומך ביצחק רבין. מצדד בנסיגה חלקית, זהירה. “אני לא מאמין בשלום של נשיקות וחיבוקים. שלום שעושים עורכי־דין ממולחים ופקידים קשוחים משני הצדדים, יחזיק מעמד”.

עמיחי למד ספרות ותנ"ך באוניברסיטה, ועבד בהוראה. “לו הייתי צריך לתת עצה למשורר צעיר, הייתי אומר לו, קודם כול תעבוד במשהו, כדי שלא תצטרך להתפרנס מכתיבה”. ב־1963, כשלימד עמיחי בן ה־39 בתיכון ערב, התאהב בחנה סוקולוב, סטודנטית בת 24, שמילאה מקום. “המקריות הפכה לגורל שקבע את כל חיינו”. מקץ חודשים אחדים עזב את אשתו ואת בנו הפעוט, ועבר לחיות איתה.

“זה היה קשה, בעיקר כשהיה לי ילד קטן, אבל לרגע לא היה לי ספק בהחלטה לעזוב. השארתי הכול לאשתי. כשהתאהבתי בחנה, היה ברור ש’זהו זה', אהבה טוטאלית. המאבק על השחרור לא היה קל. חלפו קרוב לעשר שנים עד שקיבלתי גט”.

– באחד משירי האהבה לאשתך תמר, כתבת, “ירכייך שני ימי אתמול מתוקים./ אני בא אלייך./ כל מאה וחמישים התהילים/ שואגים בבת אחת”. אתה חש נבוך לנוכח תשוקה שדעכה, ורגש שאיננו עוד?

יהודה עמיחי: “בכלל לא. השירים עומדים בפני עצמם, ולא חשוב בגלל מי הם נכתבו. זו התועלת בכתיבת שיר. הוא מקבע לך רגש בנקודה מסוימת בזמן. הוא סופג את מה שאתה חש באותו רגע”.

את ראשית אהבתם של עמיחי וחנה, מתעדים “שירי אכזיב”. “אכזיב היה המקום שלנו, לשם, לכפר של אלי אביבי, היינו נוסעים כדי להתבודד. אני ממשיך לכתוב לה שירי אהבה עד היום. השירה עוזרת לי לשמור את הלהט הראשוני הזה. הייתי מרגיש החמצה גדולה, אילו אהבתנו היתה הופכת לידידות. מהרגע הראשון זו היתה אהבה ענקית, אידיאלית, רומנטית, דווקא משום שלא היתה בשמיים, אלא על הארץ”.

– כתבת שירים כדי לעזור לך להתנווט בסערות הרגשיות?

“לא. כאשר אתה בתוך הסערה, אתה לא כותב שירים. רק לאחר שהדברים מסתיימים, אני יכול לכתוב עליהם, ואז אני משתחרר. הכתיבה משמשת כמו גירוש שדים, או השבעת מלאכים, כדי שהאושר יישאר. אני אדם מאושר, מבחינה זו שהקשר שלי לעולם הוא קשר של אהבה. שימי לב, שכאשר טוב לך, את מתקשה לתאר במלים את הרגשתך. את אומרת ‘נהדר’, ‘נפלא’, את הרע קל לתאר הרבה יותר. תסתכלי בקופת־חולים. גם אנלפביתים, כשמתבקשים לתאר את הכאב, משתמשים במלים מדויקות: כאב חותך, וכאב קורע. חוכמת השיר שלי, היא להשתמש בשפה המדויקת של הכאב, כדי לתאר את הטוב שבחיים”.

יהודה עמיחי: “אני לא חושב על המוות, ולא מפחד מפניו. להיפך. כשהייתי צעיר, פחדתי יותר. כמבוגר, אני משלים עם זה שלכל דבר יש סוף. הסופיות היא שמעניקה ערך לדברים. אבי נפטר ב־1951 מאוטם שריר הלב. לו חי היום, בקלות היו עושים לו ניתוח מעקפים ומצילים אותו. אמי מתה ב־1983, בת 88. אני מקווה שירשתי את הגֶנים שלה. כשהיינו ילדים, היו ספרי חשבון מכוערים כאלה, בלי ציורים, ובעמוד האחרון, היו פתרונות לתרגילים שבספר. אבל זה לא עזר, סתם להעתיק את התוצאה, כי היית צריך להראות איך הגעת לפתרון. כל ימי חיי הייתי עסוק בפתרון הבעיות, ועכשיו הגעתי לעמוד האחרון, שבו נמצאות כל התשובות. וזה נפלא”.

נו' 1936

“אושר? קשה לדבר על אושר”, אומר דן צלקה, מוזג יין לבן לכוסיות גבוהות ומקרב אלי את צלחת הסלטים, את המג’דרה, תפוחי־האדמה השלוקים ואת צמד האומצות הלבנות, הזרועות מלח גס ופלפל גרוס, שהניחה על השולחן אשתו אביבה, בשלנית ידועה. "סופר אנגלי אחד אמר, שעד גיל חמש, מי שלא רכש את היכולת להיות מאושר ומבטא צרפתי טוב, לא ירכוש אותם לעולם. זה עשה עלי רושם.

“היכולת להיות מאושר היא, לדעתי, באמת עניין של טמפרמנט, ולאו־דווקא תוצאה ישירה של האירועים שעברו עליך. מגיל צעיר אני זוכר את עצמי במצב של ‘היי’. איזו אופוריה שקטה, שאין לה סיבה חיצונית. היתה תקופה שעישנתי מריחואנה, עם חבר’ה בתל־אביב, כשזה היה באופנה, והובהר לי שאפשר לקבל את ה’היי' הזה בצורה מלאכותית, אבל לא היה לי צורך בכך. הכתיבה נותנת איזו תחושה – אולי לא של אושר, אני לא מאמין שסופר יכול להיות אדם מאושר ממש – אבל סוג מסוים של סבלנות, של ריכוז, נעורים נצחיים, שדומים לאושר”.

בשנה האחרונה ערך צלקה מחדש את “דוקטור בַּרְקֶל”, הרומן הראשון שלו, שהיה כרטיס הכניסה שלו לספרות העברית לפני 26 שנים. “החלקתי סגנון, ‘רחצתי’ את הספר ותיקנתי שגיאות. בעת עריכתו הסופית, במלחמת ששת־הימים, שירתי כשריונר ברמת־הגולן ולא יכולתי לטפל בספר. שמחתי לחזור אליו ולבחון איך הצטיירה פולין בעיני אחרי שיצאתי ממנה, כאיגרת פרידה, סטנוגרמה אמנותית של פרק חיים”.

כשעלה לארץ מפולין, בגיל 21, לא ידע דן צלקה מלה בעברית. הוא למד מהר. שמונה שנים אחרי, כתב את “דוקטור ברקל” בעברית – ראשיתה של קריירה ספרותית מרשימה ועטורת־פרסים. סיפור קורותיו של ד“ר ברקל, מרצה יהודי לתרבויות הקלאסיות בוורשה של אחרי המלחמה, המגדל לבדו את בנו המתבגר מיכאל, אחרי שאשתו עזבה אותו. ד”ר ברקל מאבד את משׂרתו באוניברסיטה, לאחר שלעג לעמית סובייטי, נשלף מכל המערכות החברתיות, ונשאר עירום ועריה.

“במין פריזמה מוזרה, שבר הקומוניזם את הקרניים שהגיעו אליו”, אומר צלקה. “הקומוניסטים לא נגעו בצד האידיאי, אבל את הצד המעשי שברו לחתיכות קטנות. הרסו את בתי־הקפה והחנויות, את הספריות ואת כל המוסדות הקטנים, שהן הצורות הלא פוליטיות של דבר חברתי. פירקו את ספר הטלפונים של העיר המודרנית, שיש בו אלף אגודות, שהן נפש החברה”.

ד"ר ברקל, אשר התעלם כל חייו מיהדותו, מחליט, לאחר שהוא מאבד הכול, לנסוע לירושלים. “אני מרגיש את אבותי העומדים לידי ומזכירים לי את זהותי, שהתכחשתי לה”, הוא אומר לבנו מיכאל.

– קריסת מסך־הברזל לא הוציאה את העוקץ מהסיפור?

“הלבוש ההיסטורי אינו משנה את המערכות הנפשיות הפנימיות. אחרת, מה היה הטעם לקרוא ספר מלפני מאה שנה? ד”ר ברקל חי בתוך התרבות, האמנות, הספרות, השפה היוונית והלטינית, חיי נפש טהורים שאין להם אחיזה במציאות. הספר תוהה, עד כמה אפשר להמשיך עם חיים פנימיים בלבד, והתשובה היא – לא עד הסוף. רק כל עוד יש לך די חומר מעשי ואשלייתי כדי לגונן על העולם שיצרת לעצמך.

“הניגוד הזה, שהוא נושא קלאסי בספרות, מעניין אותי גם משום ששתי התכונות קיימות בי בצורה קיצונית. כמו דוקטור ברקל, יש בתוכי מין תיאטרון של רעיונות ודימויים. מין עולם מקביל, שכל הזמן אני הולך איתו. ומצד שני, יש בי רגש אנטי־תרבותי חזק, שהוא אולי ההיפוך, התשליל של אותו עיסוק תרבותי שלי כסופר. בעבר עבדתי בבית־חרושת לשימורים ‘פרי־זה’ בחדרה, קטפתי פרי־הדר בפרדסים, הייתי פועל־בניין. רבים מן הבתים של יבנה, בניתי במו ידי. נשאר בי געגוע למשהו ניהיליסטי, להיות בעולם שאינו של מלים”.

צלקה גר בתל־אביב עם אשתו אביבה, מורה לחליל, ועם שני בניהם. הוא כותב במרפסת סגורה מול הים. זה שנים הוא עושה ג’וגינג, רץ בכל ערב על החוף, לכיוון יפו, אוזניות של מוסיקה קלאסית – בעיקר מוצרט – מנתקות אותו מהסביבה. בשעת הראיון, בביתו, הוא לובש חולצת ספורט תכולה, לרגליו נעלי “ניו באלאנס”. איש חזק, שרירי, עיניו כחולות. יש בו משהו נערי, תמים. כנער, היה מתאגרף, נושא שהוא חוזר אליו שוב ושוב בספריו. הרומן שלו “כפפות” (1982), העוסק בטולק, מתאגרף צעיר שעלה מפולין ונלחם על האליפות ועל לבה של נאוה, נערתו, עובּד לסרט קולנוע. "ולצערי, אחרי שבועיים־שלושה הסרט ירד מהאקרנים. מובן שהייתי מאוכזב. הרי כל סופר חושב שסרט יציל אותו.

“אני זוכר שהבמאי רפי אדר הציג בפני את שרון הכהן, בחורה יפה מאוד, שגילמה את נאוה, ואמר, תסתכל עליה, אתה יצרת אותה. היה לי מוזר לפגוש את פרי־דמיוני, והיא בעלת פנים מסוימות וגוף ושפתיים ושיער בצבע מוגדר. כסופר, איני נוטה לתאר תיאורים חיצוניים מדויקים. לכל אדם יש דימוי חלומי של אשה, של זו שיכול היה לאהוב, המשפיע על הבחירה שהוא עושה בהמשך חייו. הנושא הזה העסיק אותי ב’ד”ר ברקל'. יש שם אשה, מגדה, אשר גם האב וגם בנו נמשכים אליה, כל אחד מסיבה פנימית אחרת".

– מי היא האשה החלומית שלך, החוזרת בכל הנשים שאהבת מימיך?

צלקה: “אם אענה לך, ניכנס לתחום הווידוי. ואני לא מאמין בווידוי. לדעתי, זה סוג של אשליות ושקרים. כשפציינט בא לאנליטיקאי ומספר לו על אבא שלו ועל אמא שלו ועל כל מה שעשו או לא עשו לו, רוב הדברים האלה בכלל לא נכונים. זהו סיפור שהוא המציא, כדי לספר לעצמו. כשאני קורא, למשל, את הווידויים של אסי דיין, שנראה לי בחור נחמד וגם לא טיפש, יש לי תחושה שאלה תחליפי אמת. ואם כבר שקר, אז אני מעדיף, כמו ניטשה, שלפחות זו תהיה אמנות”.

דן צלקה נולד בוורשה ב־1936, לאב נהג מונית ולאם ממשפחה זעיר־בורגנית. כשפרצה מלחמת־העולם השנייה, ברחו הוריו עם בנם בן השלוש, נדדו ברחבי רוסיה, הוגלו לסיביר, חיו בקזחסטן. “שם נולדה אחותי, הצעירה ממני בשבע שנים. אבא עבד בבית־חרושת לסוכר, ונכלא על שלא מילא את הנורמה. אף שהייתי ילד, אני זוכר היטב את השלגים בסיביר, את הקור, את הצריפים הארוכים שגרנו בהם. וגם את ההשתחררות שיש באביב, כאשר השלג נמס, והמים מתחילים לזרום בכל כוחם, והעצים הכרותים צפים עליהם, קשורים לרפסודות”.

ב־1946 חזרו לפולין החרבה והשתקעו בוורצלב. "יום אחד נסעתי עם אבי לוורשה. העיר היתה הרוסה לגמרי, אבל איכשהו, המוזיאון לאמנות נשאר. היה שם ציור של ורשה, פרי־מכחולו של צייר איטלקי מהמאה ה־18. הבטתי, וראיתי את העיר עומדת על תִלה, כאשר במציאות היתה העיר עיי־חורבות. ואז, האמנות הפכה לדבר האמיתי. היא היתה ורשה האמיתית, השלמה, ולא ערימות האבנים שבחוץ. מאז, מגיל 13־14, המציאות האמנותית היא שנעשתה מכרעת עבורי.

“במקביל, התפתחה בי אהבה לספרים. קראתי המון ורחשתי תודה עצומה לסופרים, שאת ספריהם אהבתי, כמו לידידי סתר. חשבתי שגם אני רוצה להיות סופר פעם, להיות ידידם החשאי של קוראים אלמונים, להעניק להם טעם מיוחד של העולם. השתוקקתי להימנות עם מסדר האמנים, כת של אנשים שאינם חייבים לקבל עליהם את כורח המציאות, את החורבות, את העליבות החברתית, והם חופשיים לברוא מתוך ראשם את ה’אופרה הפנטסטית' שלהם”.

הוא למד פילוסופיה וספרות בוורשה, וב־1957 עלה לארץ עם הוריו ואחותו. “עברית למדתי באולפן, ואחר־כך בצבא”, הוא אומר. "התאהבתי בה מהרגע הראשון, דווקא משום שנראתה לי כשפה לא מודרנית. למדתי בעל־פה שירים של נתן זך, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי, ישראל פנקס, וב־1961 כבר הוצאתי אנתולוגיה שלהם.

“פעם הופעתי בסימפוזיון על המפגש של העולה החדש עם הצבר בשנות ה־50. הסופר אלי עמיר סיפר על אכזבתו מיחסם המתנשא והמנוכר של הצברים. אני לא חוויתי דבר כזה. להיפך, הכול נראה לי מעניין ואקזוטי. בגדי העבודה, הטיולים בארץ, הכאפיות שהבחורות לבשו. אהבתי את הרבגוניות, ובמשך שנים חשבתי שבישראל קיימת חברה פוליפונית, בעלת קולות רבים. רק אחר־כך ראיתי שהחברה כאן הולכת ואוטמת את עצמה”.

מהמעברה של יבנה עברו לחדרה, שם עבד האב במאפייה. הוריו הישישים של צלקה מתגוררים בחדרה עד היום. “הם לא קראו את הספרים שלי, כי אינם קוראים עברית. אני לא בטוח שהייתי הופך לסופר, אילו נשארתי בפולין. טוב שהיתה לי העברית, שיש בה לגבי זרות מסוימת. מבחינה אמנותית, זה כמו מסכה בקרנבל. אתה מרגיש יותר חופשי, אתה יכול להרשות לעצמך לעשות דברים, שעם הפרצוף שלך, הגלוי, לא היית עושה”.

רוב גיבוריו של צלקה הם מהגרים, אנשים שנמצאים תמיד בתנועה, בחיפוש. גם צלקה מכור למסעות, ותקופות ארוכות בחייו נעדר מהארץ: ב־62' יצא לאוניברסיטת גרנובל שבצרפת, במילגה שקיבל כדי לחקור את כתבי־היד של הסופר סטנדאל. זו היתה הפעם היחידה, שמישהו מימן את שהותו בחו"ל. “עמדתי אז לפני קריירה אקדמית, אבל פתאום, כמו באהבה שנגמרה, סטנדאל חדל לעניין אותי. אחרי שנת לימודים עברתי לפאריז והתחלתי לכתוב סיפורים. ישבתי בבתי־קפה, בחיקוי ברור להמינגוויי, שותה יין לבן וכותב בכל יום כמה עמודים. נהניתי מהדימוי החיצוני של סופר”.

הוא חי בצמצום ושהה שלוש שנים בצרפת, שנה בהולנד, שנה באיטליה, שנתיים באנגליה, טייל במזרח הרחוק, “ואילו היה לי כסף, הייתי נוסע הרבה יותר. נסיעה היא כלי־עבודה חשוב לסופר, יותר מעט נובע, ממכונת־כתיבה או מעבד־תמלילים. כי נסיעה היא קודם־כול התרחקות מהמקום שלך, אפשרות לקבל פרספקטיבה על חייך, לראות מקום חדש, שלפחות בימים הראשונים, בולט בשונותו. נסיעה היא כמו תיאטרון גדול, שממלא מחדש את הנפש והעיניים”.

חרף תאוות המסעות שלו, בפולין לא ביקר. “משהו בי לא רוצה את הנסיעה הזאת. אולי המאמץ, שהייתי צריך לעשות כדי להיות סופר עברי, והניתוק המוחלט מכל מה שהוא פולני, גרמו לכך”.

צלקה עבד כעורך רבעון וגם תרגם ספרים לפרנסתו. “אבל הפסקתי כי אתה לא יכול גם לעבוד וגם לכתוב ספר כמו ‘אלף לבבות’, שהיה חמש וחצי שנים של התמסרות נוראית. מוכרחים לעשות סדר עדיפויות”.

– אז ממה אתה חי?

“שכר־סופרים, הרצאות, מאמרים”.

“אלף לבבות” הוא סאגת־מהגרים ענקית ורחבת־היקף (837 עמ') הנפתחת ב־1919, עם האדריכל מרינסקי, העולה מרוסיה כדי לבנות את תל־אביב, ומסתיימת ב־1969, כאשר מאדי, בת האדריכל, יורדת מהארץ בעקבות אהובהּ ומאמצת מרצון את גורל “היהודי הנודד”, שאביה ביקש לברוח ממנו. “רומן היסטורי ענק, מן המורכבים ביותר שקורא הספרות עשוי לפגוש, כש’מלחמה ושלום' ו’זיכרונות אדריאנוס' נלקחים בחשבון”, התלהב המבקר אריאל הירשפלד.

צלקה כותב בייסורים, מוחק הרבה. מושיב את עצמו מדי בוקר לשש שעות עבודה, ואחר־כך קורא, מטייל, יושב עם חברים. “יש סופרים שנהנים מעצם הכתיבה, מתקתוק המקשים. אני, לעומת זאת, חייב להכריח את עצמי לעבוד. לפעמים אני כותב בבתי־קפה. הרעש מסביב לא מפריע לי. להיפך, זה עוזר להתגבר על סוג מסוים של בדידות שיש בכתיבה”.

– אתה נחשב לסופר קשה לקריאה. ספריך זרועים אזכורים רבים מהספרות הקלאסית. צריך להיות אדם מאוד משכיל, כדי להבין אותך.

דן צלקה צוחק. "זה קושי מדומה, כל המפתחות להבנה נמצאים בתוך הטקסט, ואם אדם לא מזהה שם מסוים, זה באמת לא חשוב. פעם היו מתלוננים על עגנון שהוא קשה. היום אומרים, כמה טוב שהוא מורכב. ההחלטה, אם סופר מסובך או לא, היא חברתית. אם יום אחד החברה תחליט, ש’אלף לבבות' נחוץ לה, 840 העמודים ייראו רק כ־540 לכל היותר.

“אני משתדל לא לכתוב דברים לעוסים או דידקטיים, וגם מתחשב במורכבות של העולם. האהבה, האושר, תחושת הסבל, קצת יותר מורכבים אצלי. אני לא כותב כתיבה וידויית, אבל יש לפעמים שברירים של התנסות אישית שלי. למשל, ראית פעם מישהו שאת אוהבת עם מישהי אחרת? תיארתי את זה ב’כפפות'. ודאי שזו חוויה שעברתי ותיארתי. או סצינה של עשיית אהבה על חוף הים, חושך, המון זוגות – מאין הסופר יכול לשאוב את זה, אם לא מעצמו?”

הכתיבה שלו אינטליגנטית מאוד, אסתטית מאוד. יש בו משהו זהיר, מאופק. לכן אני מופתעת, כשהוא מספר כמה הוא אוהב הצגות יומיות, ובעיקר סרטי־פעולה כמו “רוקי 1” או סרטיו של קלינט איסטווד, “ואני מעדיף אותם על־פני הסרטים הצרפתיים האינטלקטואליים־כביכול, כמו ‘דוגמנית עירום’ או ‘הנאהבים מפאריז’. בסרטי־פעולה יש כוח גדול, כי אין בהם שום יומרה או מחשבה שנייה. בעיני, הקולנוע האמריקני נפלא, ואפילו האינפנטיליות לא מפריעה לי. אני מעדיף את הקרקסיות האמריקנית על הדיכאוניות שבסרטיו של קישלובסקי, למשל. לי אין שום נטייה לדיכאון. בילדותי הלכתי המון לקולנוע, אני אוהב את המאגיה של חושך, אלומת אור שמפלחת את האולם. אני מעדיף הצגה יומית, כי זה נראה לי זמן גנוב, שיש אחריו חיים. בערב, אם סרט לא טוב, אתה יוצא מדוכא. בהצגה יומית, עדיין היום פתוח”.

מלבד רומנים, סיפורים ומחזה, כתב גם ספרי ילדים: “מלחמת בני ארץ בבני שחת”, ו“פרחיה בין שודדי־הים”. הוא לא שייך לחבורות ספרותיות, לא לגופים פוליטיים. “אני לא מעוניין בזה. באופן כללי אני שייך לשמאל, מצביע מרצ, חתמתי על עצומה או שתיים, אבל בניגוד לעמוס עוז ולא.ב. יהושע, מעולם לא ידעתי לעוץ עצות לראשי ממשלה. בפעמים המעטות שרציתי לקום ולנאום באיזו אסיפה, נוכחתי לדעת שמישהו כבר אמר לפני את מה שרציתי לומר. זה גם נראה לי קצת מצחיק, איך פוליטיקאים מסתופפים עם סופרים ועם נשות־חברה. הדברים האלה לא עושים עלי רושם. אני רוצה לחיות, לעשות ג’וגינג, ללכת ליומיות, זה נראה לי הרבה יותר מעניין”.

למרות כל הפרסים שקיבל והביקורות הנלהבות, האקדמיה טרם הכירה בו. “פרופ' גרשון שקד לא כתב עלי מעולם, אבל אין לי טענות. זה עניין של טעם, וזכותו להתייחס למי שהוא רוצה”. צלקה לא זכה להצלחה הבינלאומית של עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו.

“אני מעריץ את מי שיודעים לדאוג לעצמם ליחסי־ציבור. אני משולל היכולת הזו. לא היה לי אף פעם המזל, שמתרגם טוב יתעניין בי ויסכים להתמסר לתקופה ארוכה כל־כך. אולי זה הדימוי האליטיסטי שלי שמפריע. העובדה שאין בי כשרון לעממיות, שאני לא יודע למצוא חן. אז נכון, יש לי דאגות כלכליות, אין לי פנסיה, העתיד לא מובטח לי, אבל כשאני עושה חשבון־נפש, אני די מרוצה. בכל־זאת, לכתוב ספר כמו ‘אלף לבבות’, זה הישג. מה הרווח שלי כאדם מהכתיבה שלי? – אדם שאוהב לקרוא ומסוגל לקרוא אותי, מכיר את ההירוגליף שלי, את טביעת־האצבע שלי על העולם”.

1929–1994

זה כמה חודשים הבחין פנחס שדה, ששיעול טורדני מלווה אותו כמו צל: צרורות יבשים של שיעול קשה, קצר, החולף לאחר שתיית קצת מים וכמה נשימות עמוקות. “מובן שלא חשבתי על סרטן. איזה אדם, שהוא לא היפוכונדר או סתם יפה־נפש, הולך לקופת־חולים בגלל שיעול? גבר פונה לקופת־חולים, כשהוא משתעל? וכמו שקורה תמיד לבני־אדם, זה בא לפתע פתאום, בהפתעה, בלי שציפיתי לו או חלמתי עליו. כל ימי, חוץ משלוש־ארבע השנים האחרונות, כשהיה לי התקף־לב, שהחלמתי ממנו לחלוטין, הייתי בריא. והנה, שיעול, וכדרך שגרה, רופא המשפחה מבקש צילום רנטגן, ורואים צללית, ואז שולחים אותך ל־CT ומוצאים גוש, והחשש מתגבר ומה־CT שולחים אותך לברונכוסקופיה, ומשם לביופסיה, לבדוק דגימה מהגוש החשוד, ופתאום, בלי שהרגשת בכלל, משיעול קצר שאפשר להתעלם ממנו, שבכלל לא חשבת שיש פה מה לבדוק, אתה מוצא עצמך יושב מול רופא בבית־חולים המבשר לך, ‘אני מצטער, יש לך גידול ממאיר בריאות’. עברו עלי ימים של חרדה עמוקה. לא חוויתי הלם־קרב, כששירתי כמפקד בצה”ל, אבל אני מניח שמה שהרגשתי עכשיו, דומה להלם־קרב".

כאשר כתב פנחס שדה את השורות האלה, ב־1986, מדובר היה במחלה חולפת. נגיף כלשהו, מיחוש שאתה מתייסר בו כך וכך ימים, בולע תרופות אלה או אחרות, ושב לקדמותך. דווקא אז, במחלה לא מסוכנת, מוכן היה לבצע את קפיצת הדמיון והזמן ממחלתו הפשוטה, ולשכב בערש־הדווי של אמו. רק בתנאים ההם, כאשר חייו לא היו נתונים בסכנה, מסוגל היה להעז ולהמית את עצמו במחשבתו. הפעם, כאשר גידול ממאיר וממשי מאיים לקצר את ימיו, הוא לקוני, קמצן במלים.

– אמרו לך באיזה שלב נתגלה אצלך הגידול?

“לא, וגם לא שאלתי”.

– תצטרך לעבור הקרנות או טיפולים כימיים?

“נאמר לי שהמצב יציב, וברגע זה, אני לא מקבל טיפולים. לגבי העתיד, איש לא יכול להבטיח לי דבר. יש לי אמון טוטאלי ברופאה האונקולוגית שמטפלת בי, ד”ר תמר פרץ. המקצוע שלה הוא לרפא, ושלי לכתוב שירים, וזו עבודה, לכתוב שירים, זה לא להסתכל על הירח ולחכות למוזה. מעבר לזה אנחנו גם בני־אדם. והעובדה, שלדבריה קראה את ספרי, מגלה לי משהו עליה כאדם. הייתי אצלה בשתי פגישות, ויצאתי שמח. תארי לעצמך, לשמוח מפגישה עם אונקולוג. אני מאמין, שיש בכך משמעות. הרי המלחמה במחלה היא בראש ובראשונה מלחמה רוחנית. שמעתי אפילו על אנשים, שנכנסו לעניין הזה ויצאו ממנו בריאים, בלי שום טיפול".

שדה הסעיר את צופי הטלוויזיה, כאשר אישר באוזני ירון לונדון כי הוא חולה בסרטן ריאות.

פנחס שדה: “דיברנו על כך, שחיי על כף המאזניים, ובלבי חשבתי: הרי כולנו הולכים אל המוות. אף לא אחד מאותם אנשים שראו אותי, לא יהיה בחיים בעוד, נניח, מאה שנה. ואני אומר ‘מאה שנה’ רק לשם הנימוס. הרי כל אחד ואחד, בבוא היום או השעה היעודה לו, יוכנס לארון או יונח על אלונקה ויוטמן בעפר”.

אחרי השידור הפכה מחלתו של שדה לשיחת־היום. קטעים מהראיון התפרסמו בעיתונים. עשרות שיחות טלפון הגיעו לביתו. אנשים זרים לו לחלוטין, מודעים לחומרת המצב אולי יותר מכפי שפנחס שדה העז להודות, שלחו לו ספרים של רפואה אלטרנטיבית, סיפורי הצלחה וניצחון על הסרטן. “אימנתי את מיכל, הידידה שלי שגרה איתי, שתהיה החוצץ ביני לבין העולם, לכן לא עניתי לטלפונים, אבל היא העבירה לי את פרטי השיחות”, אומר שדה. “בחור שגר בסביבה הציע לעשות שירותים, ללכת עבורנו למכולת, להביא דברים. אדם זר. איש אחר, מפתח־תקוה, מחסידי ברסלב, ביקש שארשה לו לבוא לדירה שלי, להתפלל למעני”.

– הסכמת?

“כמובן. אדם שרוצה להתפלל, אני אעז לדחות אותו?!”

וטלפנה יהודית, אשתו השנייה. “געגועים אל יהודית, שנים רבות לאחר הפרידה”, כתב לה בשיר, בספרו האחרון. “היא מאוד יקרה לי עד היום, מה עוד שהיא אחות במקצועה”, אומר פנחס שדה. “יהודית טרחה להתקשר, למרות שלא מזמן התחתנה עם איש יקר, העוסק בענייני ביטחון, ובוודאי יש לה עניינים אחרים בראש. ואַת יכולה לתאר לעצמך, שכמובן טלפנו כל מיני בחורות”.

מיכל בחרה להיעדר מהבית בשעת הראיון, אבל ספר התהילים הקטן, שהיא נוהגת להתפלל ממנו, מונח על השולחן. שנותיה של מיכל, מחצית משנותיו של הגבר קטן־הקומה בן ה־63. בעל עיניים חודרות הוא מהלך קסם מוזר על נערות ונשים השוהות במחיצתו, בהעניקו להן את התחושה, שהוא יודע את סודות החיים, והן שותפות איתו לפענוח אותם סודות. אף לא אחת מהנשים הרבות שחלפו בחייו ליוותה אותו לאורך כל הדרך. נתחים גדולים הוא לבדו, אבל את מיכל הכיר לפני 15 שנים. “הוזמנתי להצגה לפי ספרי ‘מות אבימלך’ בתיאטרון ‘הקומה השלישית’. מיכל, שהיתה אחת השחקניות, ניגשה אלי וביקשה, שאחתום על העותק שלה של ‘מות אבימלך’. חתמתי ואמרתי לה, אם יתחשק לך פעם, תני לי צלצול. והיא, ילדה טובה ומתוקה, צלצלה אלי”.

מפעם לפעם היו נפגשים בביתו, או בדירתה, בנאות־אפקה. “היו גם נשים אחרות”, מטעים שדה. "אבל לפני חודשיים מיכל עברה לגור איתי, וזה עוזר לי נפשית יותר מכפי שאני מסוגל לתפוס. יש בינינו קרבה גדולה, היא יודעת מתי אני רוצה תה או מים, אני לעולם לא צריך להגיד או לבקש, היא יודעת מה אני חושב, ואני יודע מה היא חושבת. הייתי אומר, שה' שלח אותה אלי, כי אחרת, אם הייתי מוסיף לחיות באורח־החיים הקשוח והבודד שלי גם עכשיו, במחלה, הייתי עלול להרגיש חרדה, להיקלע למצבי יגון עמוקים.

“הכרתי כמה בחורות בימי חיי, כמו שאפשר להניח, ואני לא יכול לדמיין לי אף אחת אחרת מכל אלה שהכרתי יושבת כך, כמו ילדה טובה, וקוראת תהילים לטובתי, יום־יום. מיכל היא כמו ילדה שלי, ואדם בדרך־כלל לא מרגיש עצוב וקודר, כשהוא נמצא עם ילדתו. אני יכול להצחיק אותה בקלות מוחלטת, כי יש בה משהו ילדותי מאוד. ואם בחורה כזו, יצור יקר כזה, נמצאת איתי, אולי זה רק מוכיח, שאני לא כזה נבלה כמו שאנשים חושבים”.

בספרו “שירים 1985–1988” (הוצאת “שוקן”), כתב לה:

* * *

כל ימיו עסק פנחס שדה בחידה של החיים והחידלון. הוא האיש, שידע לשאול “על מצבו של האדם”, הפליא לשרטט את “החיים כמשל”, וכתב מאות שירים על המוות. נפגשנו לראשונה זמן קצר לאחר שלקה בהתקף־הלב, בסוף ינואר 1989. הוא גר אז עדיין בקומה השמינית של בית־דירות ביד־אליהו. באתי לראיין אותו. ברהיטות רבה ניסח אז את מצבו. “במחלה אין לך לאן לברוח”, אמר, “זה משהו שנמצא בתוכך, קמאי לגמרי. האימה הבסיסית של חיית־יער, שחץ פגע בה. שכבתי בבית־החולים כאדם חסר־ישע, כאדם בלי שם, כאדם סתם. אפילו לא זכרתי מי אני. היה ברור לי, שגם אם אדם כתב את הספרים הכי מהוללים, גם אם כתב את ‘פאוסט’ או את ‘הקומדיה האלוהית’, זה לא יציל אותו. כאשר ישכב בחדר־מיון, לא יזכור אם יש לו בית־חרושת, או שכתב ספר על תולדות תל־אביב. וכל מה שעשה בחייו, לא יחלץ אותו משם. זה לא הציל את שקספיר ולא הציל את הומרוס ולא הציל אף אחד”.

פנחס שדה, בראשית נובמבר 92', נאלם דום. דיבורו אמנם קולח כתמיד, השיחה שלנו נמשכת ארבע שעות ובסיומה הוא אומר, שהוא מוכן להתחיל אותה מהתחלה. ובכל־זאת, נדמה שהוא מנסה להטביע בנהרות של מלים את המבוכה שלו.

יש משהו בסרטן, שמחייב אותך לעמוד בעיניים פקוחות מול הרס עצמך. התאים המשתוללים, שצומחים בלי בקרה, צועקים לך, שגופך בגד בך. התקף־לב הוא משהו אחר. קל יותר לראותו כתקלה מכנית בצנרת של הגוף, תאונה חיצונית, שאחרי תיקון המערכות, האדם שב להיות כשהיה. השיבוש בסרטן, עמוק ויסודי יותר. אולי לכן נדמה לי, שהסרטן מנמיך את רוחו של פנחס שדה, יותר משעשה התקף־הלב.

פנחס שדה: “ברור לי שאפשר להניח, שסרטן נובע ממצוקות מסוימות, אבל לא היתה לי בתקופה הנוכחית שום מצוקה מיוחדת. בעבר עישנתי, אבל הפסקתי בגלל בעיות הלב. אני גם אוכל בעיקר ירקות ופירות. מעולם לא נכנסתי לסטקייה. אינני יודע מה קרה אצלי, אולי זו תגובה מאוחרת על דברים קודמים. היתה לי ילדות מאוד לא סימפטית. בית הורי היה לפעמים גיהנום, אבל זו כניסה לפסיכולוגיה, מקצוע שאני לא מחשיב. העניין שלי הוא בתיאולוגיה, ולא בפסיכולוגיה. מקובל עלי יותר שמה שקרה – זה אמנם נשמע יותר מיסטי ויותר קשה להסכמה – מה שקרה הוא ניסיון, שמישהו מנסה להעמיד אותי בו. המהות שלי, העבודה שלי, זה לבחון מצבים שבין אדם לבוראו. במצבים מסוימים אנחנו מקבלים הארה, תזכורת. בתנ”ך כתוב, ‘וידבר ה’ אל אברהם‘. מי אנחנו, שה’ ידבר אלינו, מי אני, הקטן והאפסי, שה' ידבר אלי, אבל לפעמים הדיבור מגיע באמצעות החיים. קורה משהו, באמצעות המחלה, החיים מבקשים להראות לי משהו".

– מה מטרת הניסיון? מה הוא אמור להוכיח?

"לא שואלים שאלות כאלה. אינני יודע. אולי הניסיון הזה נועד לאמירה חדשה. אולי אני אמור – לא למען עצמי, אני לא חשוב בכלל – אבל אולי אני אמור לבוא במגע עם הוויה יותר גבוהה ולבטא משהו שיכול לעזור לבני־האדם, כמו שמזמורי התהילים של דוד, שאני קורא עכשיו ומוצא בהם נחמה, עוזרים לי. אם לא זה, מה הייתי קורא עכשיו, גתה? שפינוזה? הם לא יכולים לעזור, הם נמצאים באותו ייאוש. אז אולי יתאפשר לי לכתוב משהו שאוכל לתרום לדורות הבאים של העם היהודי, כמו מזמורי התהילים.

“אני חושב, שהשירים שלי אין להם מה להתבייש בפני השירה היהודית בכל הדורות, כולל תפילות, ואני יודע שהספרות העברית לא היתה מה שהיא, אלמלא ‘החיים כמשל’, אבל אולי מכינים אותי לאמירה חדשה. ולצורך זה אני נדרש לסבול. את הצד הרפואי אני משאיר לד”ר תמר פרץ. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום, זה ברור לי באופן מוחלט. ועצת ה' פועלת דרך בני־אדם, גם דרך הרופאים. כולם שליחיו".

– נדרת נדרים? ניסית לשחד את אלוהים שירפא אותך? לעשות איתו עסקאות?

“מובן שהצעתי הצעות, וגם עשיתי כמה דברים שאני לא מוכן לגלות. אני חושב על יעקב, שנדר שאם ישיב אותו בשלום אל בית אביו, יהיה ה' לו לאלוהים. צדיק אחר המליץ לי לקרוא את י”ג מזמורי תהילים שחיבר דוד, ובירך אותו שאיוושע, ואני הרגשתי כאילו סבי, שנספה בשואה, מברך אותי.

“המזמורים, שאני קורא לאחרונה בכל יום, כל־כך ממוקדים במציאות האמיתית, שאני מזועזע. דוד מבקש מה', שיושיע אותו מכף אויביו, ממוות, מבור־שחת. והוא לא אומר, אם תציל אותי, אני אתרום לליב”י, אעביר זקנות את הכביש, או מבטיח שבעתיד אתנהג יפה ולא אשכיב כל מיני בחורות על הגג. לא. הוא פשוט מרגיש, שלא ייתכן אחרת, אלא שהשם יעזור לו. ואני מרשה לעצמי להרגיש כמוהו. אני גם מרשה לעצמי לעמוד באמצע השדה, אדם בסתיו חייו, להיזכר בשדות עמק יזרעאל, כשהייתי שם נער בן 12, בקיבוץ שריד, ולבכות. גם דוד מלכנו היה בכיין גדול, ובכל הזדמנות שניתנה לו, היה נושא את קולו וייבך".

עם כל הצטנעותו של שדה והאמירות התכופות, שהוא מפזר בנוסח “אני אפס מוחלט, עפר ואפר, אני עצמי לא חשוב”, קבוצת ההתייחסות הרגשית שלו למצוקתו העכשווית, היא, במודע או שלא במודע, אילנות גבוהים: דוד המלך, יעקב אבינו. כמו שמבחינת ההבעה האמנותית, השמות שתמיד נתלה בהם כמוריו ורבותיו היו סזאן, ואן גוך, הלדרליין. “ריבונו של עולם, מה רוצים מהחיים שלי כשאומרים, שוב פעם שדה מתחיל עם סזאן, למי הוא חושב את עצמו”, הוא אומר. “אני רוצה להיות זנב לאריות, למה שלא תפרגנו לי את זה, אני לא רוצה להיות ראש לשועלים של הספרות העברית. כל חיי השתדלתי להתרחק מזה. את חושבת שאני לא מספיק מתוחכם כדי לדעת איך הולכים בראש אחד עם הציבור? אני לא יכולתי להיכנס למשחק המלוכלך הזה של להחניף לציבור? אבל האידיאל שלי היה תמיד סזאן, שישב בודד ועני ונידח בעיירה וצייר, והוא זה שבעקשנות שלו פתח את אמנות המאה ה־20. והלדרליין, שמת נידח ואלמוני. אלה הגיבורים שלי! הספרות העברית לא עניינה אותי, לכן ההתנהגות שלי כל־כך מסויגת ומנוכרת. אני חושב שמישהו אחר במקומי, עם כל ההשמצות שספג, היה מוצא עצמו בבית־קברות או בבית־משוגעים”.

תמיד היה משורר וידויי. השירים שלו, כך הוא אומר, הם לעיתים קרובות סטנוגרמה של המציאות, דיווח כמעט עיתונאי של עובדות. “מאשימים אותי, שאני אגוצנטרי. איזו שטות. אני אדם סגור לחלוטין, הכי בלתי־אישי שיכול להיות. השירים שלי הם לא וידויים אישיים, רכילות לשכנים, אלא ניסיון לפתור את תעלומת הקיום, שאני חלק ממנה”.

כיום הוא גר בירושלים. דירה ספרטנית בת שני חדרים והול, בלי טלוויזיה. תמונות בעל הבית, פרי־מכחולם של ציירים שונים, על הקירות. גם ציורים ששדה צייר: הוא נהנה לספר, שמרדכי ארדון הסכים לקבל אותו ל“בצלאל”, בלי תשלום, בזכות כשרונו. אביו, פועל בניין, היה מובטל רוב הזמן, והבית ידע מריבות קשות. בסוף כיתה ח' יצא פנחס מהבית ונשלח לקיבוץ. תמיד נאלץ לעמוד ברשות עצמו. הוריו התגרשו כאשר היה כבר אדם בוגר.

פנחס שדה: “ירון לונדון הציג אותי בטלוויזיה כאיש עני. את יודעת כמה עלתה לי הדירה הזאת, שנמצאת על גבול רחביה, מול מנזר רטיסבון? יכולתי לקנות באותו מחיר דירת חמישה חדרים באחת השכונות. מי שגר בקוטג' של שתי קומות, חושב שאדם שגר בשני חדרים, הוא עני. אבל למה לי, אדם שחי לבדו, קוטג' של שתי קומות? לעלות ולרדת במדרגות כל היום? מעולם לא קינאתי במי שגר בבית מרווח, עם ספות עור. הסתדרתי יפה מאוד בכורסה הזו שאת יושבת בה. אפשר לקרוא ולכתוב ולאכול, ותתפלאי לשמוע מה עוד אפשר לעשות בה. נכון, היו זמנים שפיזית, חסר לי לחם לאכול, וזה לא משעשע. חייתי בחדרון קטן על גג, תקרת פח, בלי חשמל, והדבר המוזר הוא שמעולם לא עלה בדעתי שאני עני. החיים היו תמיד איפה שאני נמצא. שם היה המרכז”.

שדה מראה לי קלסר, ובו שירים שכתב בשנתיים האחרונות. “יכולתי עכשיו להחזיקה בזרועותי, עירומה, אך היא בקבר./ מזה שנים, אולי כבר יותר מעשר שנים, היא בקבר”, כתב לשרי, אהובתו המתה, אשר הפילה עצמה, שנים אחרי שנפרדו, מגג מגדל. “היו לה בעיות נפשיות קשות, שנודעו לי רק אחרי מותה. לפני כמה חודשים הלכתי לעיר העתיקה וראיתי את המקום שקפצה ממנו, ממגדל של כנסייה, ליד קבר ישו”. יש שם שירים לאמו, חיה לבית קרוכמל, אשר נפטרה, כבת 90, לפני שבע שנים.

על השולחן בינינו מונח ספרו על הרבי מנחם־מנדל מקוצק, “איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה”, שיצא לאור בהוצאת “שוקן”. לאחר משבר אמונתי קשה הסתגר הרבי מקוצק בחדר במשך עשרים שנות חייו האחרונות, וסירב לראות פני איש. תלמידיו רשמו את אמרותיו. שדה שִׂרטט את חייו של הרבי והביא את אמרותיו, כשהוא מסיים במלים, “בעצם אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה”.

פנחס שדה: “הדברים הם של הרבי מקוצק, לא שלי. הוא, שחייו היו עגומים וקשים, ראה את המיתה כדבר היפה בחיים. זו בהחלט לא דעתי. כתבתי הרבה על המוות, אבל כהעצמה של החיים, לגעת בחיים עד מוות. אני אוהב מאוד את החיים, את המצוקות, האהבות, הניסיונות”.

– בשיר אהבה לנערה, לפני כמה שנים, כתבת: “יופי כיופייך לא ראיתי מימי. מי את? אולי אקראך בשם מוות./ לו באת ואמרת לי, ‘אני המוות’, הייתי הולך עמך בשמחה”. היום אתה חושב אחרת?

פנחס שדה צוחק. “יש הבדל אם אתה כותב דבר כזה לפני צילומי הרנטגן, או אחריהם. אני מודה, שאני כבר לא עומד מאחורי השיר. לא אמות בשביל אף אשה, ותהיה יפה ככל שתהיה. אגב, הבחורה ההיא באה לבקר אותי לפני שלוש שנים. דפקה על הדלת, והמדהים הוא שלא זיהיתי אותה. ולחשוב שבזמנו, חשבתי למות למענה. אבל השיר נשאר, וזה העיקר”.

– לפני שנים כתבת: “לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך./ הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ,/ אל כל אשר אהבת, אשר חיית”. המוות, אשר עומד אולי בפתח, מעצים את הרצון הזה?

“בהחלט. אני מוכן לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל־25 אלף שנים נוספות. כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה”ל. ודווקא משום כך, יש לי הרגשה שאבותי – הורי אבי והורי אמי וכל הדודים שלי שנספו בשואה – יושיעו אותי ממוות. הם לא יניחו לי לרדת לאבדון".

* * *

כעבור 15 חודשים, ב־29.1.94, נפטר פנחס שדה ממחלת הסרטן.