רקע
אילת נגב
עמלה עינת: דיבה שאין בה קלון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1939


לפני ארבע שנים, באמצע הצגת “גטו” מאת יהושע סובול, קם מכיסאו איש חרוץ־קמטים, והחל לצעוק, “כולם משקרים, אני רוצה לספר סוף סוף את האמת”. אנשים סביבו החלו להסות אותו, אבל הוא לא נרגע. ההצגה הופסקה, והבמאי ירד אליו לאולם. “הוא אמר לו, זה לא המקום, אבל יש עיתון שבו יקשיבו לך ויעזרו לך”, משחזרת עמלה עינת. "הוא שלח אותו ל’עיתון 77', שערכתי אז יחד עם יעקב בסר. למחרת הגיע האיש, סנדלר במקצועו, מלוּוה בבנו. הוא היה נרגש עד דמעות, והחל לספר לנו שהוא היה חבר במחתרת היהודית בגטו וילנה, הפ.פ.או. האיש טען כי המחתרת היתה מוכנה למרד נגד הנאצים, אך משום־מה, ביום המתוכנן לא קרה דבר. הוא אמר, ‘הם מכרו אותנו כדי להציל את עצמם’. האיש הביא אתו מחברת, יומן שהוא ניהל, הראה לנו דברים שכתב: ‘הבגידה העיקרית, הנוראה, שבגד בנו מטה הפ.פ.או, כאשר סיכם עם משטרת הגטו שאל מחבואם של חברי מטה המחתרת לא יפרצו, ושבחברי ההנהגה המתחבאים שם, לא יפגעו. הם, ואבא קובנר בראשם, חיכו רק לרגע בו יוכלו להסתלק מהגטו. וזה, במקום להילחם – על־פי הצהרותיו והשבעותיו של קובנר, אלא שעבור חברי ההנהגה, היה, כנראה, הכול כדאי, ובלבד להישאר – אישית – בחיים. וכשהכול כדאי על־מנת להישאר בחיים, מותר, כמובן, גם לבגוד’.

"רשמנו את הדברים מפיו ופרסמנו אותם עם שמו המלא ותצלומו, בגיליון אפריל 1990. ימים אחדים אחרי הפרסום, צלצל האיש, מבוהל כולו, אמר ש’הם' הזמינו אותו לבירור – הוא לא אמר במפורש מי – וביקש שנבוא איתו. סירבתי. כעבור כמה ימים, צלצל שוב ואמר שהוא חוזר בו מכל מה שהתפרסם בשמו, והוא יכחיש שנפגשנו בכלל. הייתי המומה. אדם ישב מולך, סיפר ובכה, וכעבור כמה ימים מתכחש לכך.

“המערכת הוצפה בטלפונים של אנשים שהיו בגטו. האחד אמר, הוא צודק, יש לי חומר שמוכיח זאת, והאחר אמר, האיש הזה שקרן. לפחות חודש נמשכו הטלפונים. עלתה בי סקרנות עצומה לדעת מה קרה באמת – הרי יש כמה וכמה גרסאות. חשבתי איך אנשים חיים במשך עשרות שנים עם אירוע שהאמת לגביו אינה ברורה, ולכן הוא רודף אותם. התחלתי לנסוע לקצווי ארץ, אל המטלפנים, וגם אל היסטוריונים וחוקרי שואה, וכל מי שהיה קשור בדרך זו או אחרת לתנועות ההתנגדות בגטאות. פגשתי אנשים שעשרות שנים אוספים מסמכים על הנהגת הגטו. אנשים שניסו לעשות הכול כדי לשכוח ולבנות חיים, אבל הפרשה הזו חיה כמו גחלת לוחשת בתוכם. וברגע שמישהו פתח סדק ואמר, לא כך היה, הכול התפרץ, וניעורה תחושת הביזיון על המרד שלא היה. הם הרגישו שהחמיצו את חייהם. במיוחד הקשתה עליהם המחשבה שמישהו בהנהגה אולי בגד בהם, כדי להציל את חייו”.

המחקר הוביל את עמלה עינת לשאלות ה“רשומון”, של מהי האמת, והאם היא נמצאת בפי עדי התקופה, או שמא רק ההיסטוריונים, שאינם מעורבים אישית ורגשית, יכולים לגלותה. היא ניסתה לתמרן בין העדויות השונות והסותרות שאספה, ונוכחה לדעת שקשה להרכיב מהן תמונה שלמה. בספרה “דיבה שאין בה קלון” (ידיעות אחרונות – ספרי חמד), לא נקבה בשמות או תאריכים, ומודגש בו שכל קשר בין הגיבורים לדמויות מציאותיות הוא מקרי בהחלט. “לאורך כל התחקיר על הספר, זכיתי ל’ליווי' צמוד”, אומרת עמלה עינת. “בכל פעם שהייתי קובעת פגישה עם מישהו, תוך שעות היה מגיע טלפון – לא כדאי לך לדבר עם האיש ההוא, הוא לא שפוי בדעתו, או שהוא כל־כך רגיש, שעלול להתמוטט, חבל עליו, וכולי. התפלאתי מאין לאותם גורמים מסתוריים, בקיאות גדולה כל־כך ביומן הפגישות שלי. והתברר לי שהמרואיינים עצמם היו כל־כך חרדים מהשיחה אתי, שביקשו אישור לדבר אתי, ממפקדיהם לשעבר. קיבלתי גם קלטות, אבל בכל מקום שנאמרו דברים בעלי משמעות – למשל, הקשר של המחתרת עם ה’יודנראט' – הסרט היה מחוק, מצונזר. דווקא זה עורר בי סקרנות עיתונאית, לחקור הכול, בלי פניות”.

“דיבה שאין בה קלון” הוא מעין ספר מתח על רקע השואה, והחיים עם תוצאותיה. אנשים אחדים מנסים בו לבלוש, לאסוף עדויות ולגלות את האמת: בראשם, רבקה באומל, גיבורת הסיפור, ניצולת שואה שהיתה קַשרית בגטו. עשרות שנים ייסרה את עצמה, מה קרה ביום המרד. מטרידה אותה שתיקתו של משה לרמן, איש רוח סגפני, “פנים כמו אוויר, עיניים בוערות, שחורות”. לרמן לא לחם מעולם, רוב הזמן היה במחבוא, אלא שהוא ניסח, עבור הנהגת הגטו, את ה“אני מאמין”, והוקיע את מי שהלכו כצאן לטבח. לאחר שהגיע לארץ, טען לרמן כי המרד לא יצא אל הפועל, בגלל פחדם של יושבי הגטו. רבקה פונה ל“יד ושם” ומבקשת למסור עדות סותרת, אלא שהם אינם מעוניינים בעדותה. ברור לה שיש כאן השתקה, בגלל המנהיג ואנשים המקורבים לו, הבוחשים מאחורי הקלעים. רבקה, אשר נותר בה יחס של משיכה־דחייה אל המנהיג, מתראיינת למקומון על חשדותיה, ורומזת על קנוניה בינו לבין משטרת הגטו: שליחת היהודים להשמדה תמורת הצלת ההנהגה. “מדוע לא הגיע הנשק לידי הלוחמים שבחצר? מי לחש את ההוראה שנמסרה מהמפקדה למפקד הגרמני? מדוע נורתה רק ירייה אחת במרד שלא פרץ?” שואלות הכותרות המלוות את הראיון. הפרסום מעורר גל של תגובות ואיומים על רבקה, אך דווקא זה ממריץ אותה שלא להרפות. בלשית אחרת היא נעמה לוי, כתבת המקומון, ממוצא מזרחי, אשר אין לה, כמובן, כל קשר אל השואה, אך הסיפור והאיומים שבעקבותיו, לא נותנים לה מנוח, והיא מוסיפה לחקור באופן עצמאי. בלש שלישי הוא גרשון, בנה של רבקה, סטודנט למשפטים, אשר חי כל ימיו עם שתיקותיהם של הוריו, ושמח שעכשיו משהו ייפרץ. במהלך הספר, נבעים סדקים בחומת ההגנות שכל המעורבים בפרשה בנו סביבם. נישואים מתמוטטים, אנשים מתערערים.

עמלה עינת: “נולדתי בכפר סבא ב־1939, דור שני בארץ, איש מבני משפחתי לא נספה בשואה, אבל הרגשתי כאן שאני מתחברת לכמה דברים שאינם קשורים ישירות לשואה. כאשר ראיתי את האיש שבא אלי למערכת העיתון להתוודות, שאלתי את עצמי, ממה הוא מפחד? מה אפשר לעשות לו? הרי הוא סנדלר, יש לו פרנסה, הוא לא מבקש תפקיד ציבורי באותה תנועה חלוצית, אשר ראשי המרד באו משם. איך הצליחו להפחיד אותו? אנשים תרבותיים, אנשי רוח, לא אנשים שינהגו באלימות. אבל יש הרגשה של ‘מאפיה’, של אנשים אשר שמו עצמם שליטים בזיכרון הלאומי, ומחקו את כל העובדות שאינן נוחות להם. יש כאן שאלה, מי מספר את ההיסטוריה, וגרסתו של מי מתקבלת. ומה קורה לכל אותם אנשים, אשר הגרסה שלהם מושתקת. הייתי תלמידה מצוינת, גם לא מכוערת, ואף פעם לא הרגשתי דחויה אישית, אבל שמתי לב שבכתיבה שלי, גם לילדים וגם למבוגרים, אני לוחמת את מלחמתם של הדחויים. אני קול דובר של אלה שלא מיצו את עצמם, אבל לא מוכנים לוותר”.

“אצלם זה הלך לפי הייחוס”, אומר בספר אחד הגיבורים, רובק’ה ז’ילובסקי, לוחם מן השורה. “הוא דיבר על להילחם עד מוות, לא? להרוג באויב, לא למות כמו אפסים, נכון? וכשהגיע הזמן, אנחנו בחצר. מחכים. לא נשק. לא שום דבר. לא חם ולא קר. ופתאום הכול אגדה שקורסת כמו שאומרים. משחק צופים. השער סגור עלינו. עכברים בכלוב. ברחובות תופסים את הגברים ומוציאים החוצה. אחר־כך אמרו, בשם המפקדה, שיש סידור. שנצא וישחררו. יצאנו ותיכף העלו אותנו למשאיות. אני קפצתי מהמשאית. כל האחרים, עם אף אחד מהם אי־אפשר להיפגש יותר, לשאול מה היה באמת”.


– התיאור החיצוני של משה לרמן, איש הרוח בעל העיניים הבוערות, והאירועים שהתרחשו בגטו שבסיפור שלך, מזכירים מאוד את אבא קובנר, ואת אירועי גטו וילנה.

עמלה עינת אינה מאשרת. “זה לא ספר היסטוריה, אלא פרי הדמיון, גם אם הוא מבוסס על תחקיר מקיף. לא היה ספר בנושא, עבודת דוקטורט, או עדות כלשהי, מוקלטת, מוסרטת או כתובה, שלא קראתי. אבל זה בהחלט לא סיפורו של גטו מסוים או אדם מסוים. לא נקבתי בשום שם. אותי לא עניינו האירועים עצמם, אלא זֵכר האירועים האלה, המוביל את הגיבורים 50 שנה מאוחר יותר. הרי האמת יחסית, ואם יש ‘אני מאשים’ בספר הזה, זה על שלא נתנו מקום גם לאמיתות אחרות. כלומר, מחקו אמיתות שהן נכונות לפחות כמו האמת האחת שהתקבלה. אנשים העידו בפני, שגם בבריחה מהגטו היתה סלקציה. ליד פתח הביוב, שדרכו אפשר היה לברוח אל החופש עמד מישהו מההנהגה, וקבע מי יעבור, ומי לא. לתושבי הגטו, שלא היו שייכים למחתרת, לא נתנו להיכנס לתוך הביוב”.

“יש הסבר הגיוני לשאלה, מדוע לא פרץ המרד בגטו וילנה”, אומרת ד“ר דינה פורת, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב, הכותבת את הביוגרפיה של אבא קובנר. “המחתרת היתה מאורגנת היטב, היו בה 150–200 איש חמושים, מכל התנועות החלוציות, באווירה טובה של שיתוף פעולה. באביב–קיץ 1943, היה ברור שחיסול הגטו קרוב. הגרמנים, שחששו מהישנות מרד גטו ורשה, עשו ‘הפרד ומשול’, ותקעו טריז בין יהודי הגטו להנהגת המחתרת. מפקד המחתרת היה יהודי קומוניסט, איציק ויטנברג, ומתחתיו היו אבא קובנר ויוסף גלזמן. יעקב גנץ, יו”ר היודנראט ו’האיש החזק' של הגטו, קומם את הציבור נגד המחתרת, ושכנע אותם שהדרך היחידה להינצל, היא לא להרגיז את הגרמנים. כדי שלא יבולע ליהודים, הסגיר ויטנברג, המפקד, את עצמו לגסטפו ב־16 ביולי, ונרצח שם. אחריו התמנה למפקד אבא קובנר. מסוף יולי החלו לצאת קבוצות קבוצות, של חברי המחתרת, בחשאי, להצטרף לפרטיזנים שביערות. אבל עדיין נשארו עשרות רבות. ב־26 בספטמבר 1943, כאשר באו הגרמנים לחסל סופית את הגטו, עדיין היו בין אנשי המחתרת שניסו לגרור את התושבים למרד, אבל זה לא הלך. מנהיגי המחתרת ברחו דרך פתחי הביוב אל היער. זה היה ‘המרד שלא היה’. האשמות לגבי קנוניות שונות של הנהגת המחתרת יחד עם היודנראט, הוטחו באבא קובנר מספר פעמים, ותמיד הכחיש אותן בתוקף. היה מי שרמז שהנהגת המחתרת עשתה יד אחת עם גנץ, כדי שקבוצה מאנשיהם תוכל לברוח בשקט ליערות. קובנר התראיין על כך ואמר, ‘לא היה ולא נברא, שקר הדבר, הקבוצה ידעה על החלטת המטה, כשאני המפקד, רק אני יכולתי לקיים מגע בעניין זה עם גנץ’. הוא אמר שלאחר שגנץ אילץ את ויטנברג, מפקד המחתרת, להסגיר את עצמו לגרמנים, נותק הקשר עם היודנראט, והפך לעוינות מוחלטת. קובנר נדרש שוב לתגובה, כאשר ח”כ הלל זיידל חיבר ספר שבו האשים את קובנר שבשעת המנוסה מן הגטו, לקח רק אנשים השייכים לתנועתו. בראיון שנתן קובנר בביתו ב־1984, ומצוי בידי, אמר: ‘יש כמה תיאורים מדהימים שאינני מודה בהם, ומצוצים מהאצבע. הם רציונליזציה לאיזה תסכולים אישיים, אני כבר לא מדבר על תיאור מרושע’. החשדות שהועלו נגדו, רבצו עליו. אלמנתו אמרה לי שהוא לא ענה על חלק מהטיעונים, כיוון שהיה נפש עדינה ולא רצה להיכנס לוויכוחים".

המחלוקות לא נשארו רק בליטא. גם לאחר שעלו הניצולים לארץ, התחדשו כאן במלוא עוצמתן. בסיפורה של עמלה עינת, היא מתארת איך כמה מיוצאי הגטו מתיישבים ב“שורשים”, שליד הגבול הסורי. במלחמת העצמאות מתנהל קרב, הם נכנעים ונופלים בשבי. משה לרמן, הגיבור המסתורי של “דיבה שאין בה קלון”, מגנה את הנכנעים, אשר לא השתייכו לאותו פלג תנועתי כמוהו. הדברים הם יותר מהד לפרשה האמיתית של “ניצנים”, הקיבוץ הדרומי אשר נכבש בידי המצרים בקרב עקוב מדם שבו לחמו גם חיילים מחטיבת גבעתי. כאשר עמדו המצרים בחצר המשק, הרימו המעטים שנותרו ידיים, והלכו בשבי. בעקבות זאת פרסמה חטיבת גבעתי דף קרבי, ובו גינוי חריף לנכנעים: “טוב למות בחפירות הבית, מלהיכנע לפולש רצחני… להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא!”

“בארבעים השנים הבאות, נאבקו בני ניצנים על ‘טיהורם’ הציבורי, אך האתוס הישראלי סירב לסלוח להם”, כותב תום שגב בספרו “המיליון השביעי” (הוצאת “כתר”, 1991). “כמו על קורבנות השואה, אמרו גם על אנשי ניצנים שהלכו ‘כצאן לטבח’. זה לא היה מקרה: האיש אשר כפה על אנשי ניצנים את חרפתם היה אבא קובנר, שנתן בזמנו את מירב התהודה להשוואה בין קורבנות השואה לבני צאן המובלים לשחיטה. במלחמת העצמאות שירת קובנר, מעסקני השומר הצעיר ואיש נערץ בחוגיו, כקצין חינוך בחטיבת גבעתי. ברוח הצבא האדום נהגו לתארו כ’פוליטרוק'. הוא שחיבר גם את ‘הדף הקרבי’ ההוא. אנשי ניצנים לא השתייכו אל השומר הצעיר, כי אם לתנועה פוליטית מתחרה, ‘העובד הציוני’. כמה מוותיקי הקיבוץ באו כמו קובנר מווילנה. ‘הדף הקרבי’ שלו בא כנראה גם כהמשך לאי־אלה סכסוכים מימי השואה”.

עמלה עינת שוב אינה מוכנה להפנות אצבע אל אדם מסוים. “אני שואלת את עצמי, במציאות ובספר, מה מחיר החיים והכבוד. בסיפור עולים סימני שאלה גדולים לגבי גבורתם של הגיבורים. עד כמה דבריו הנלהבים של משה לרמן, אשר הודיע שהם לא יילכו ככבשים לשחיטה – היו מלים ותו לא. אני לא באה לשפוט איש, אבל אני תוהה איך אדם כזה, שבוודאי ידע בסתר לבו מהי האמת, הסכים לשאת את נס הגבורה ולהעמיד פנים במשך עשרות שנים. בנושא הזה של שואה וגבורה, הגבורה חסרה לנו מאוד, ולכן נולדו המיתוסים”.

במהלך הספר, נפרדת נעמה לוי, העיתונאית, מהחבר שאיתו היא מתגוררת. זו הקונבנציה הספרותית של “הבלש הבודד”. “נעמה מאבדת את החבר שלה בגלל שהיא שוקעת מדי לתוך התעלומה. דחפי היצירה שלה עולים לה באובדן חיי הרגש”, אומרת עמלה עינת, גרושה זה 11 שנים, ואם לשלושה בנים. “אני חושבת שזה מבטא פחד שיש לי, לאבד את אהבתו של בן־זוג, בגלל הדחף היצירתי שלי. אני תמיד חוששת שמא הוא ייבהל, ואני אפסיד את הקשר. זה מה שקורה לנעמה, וקרה לי כאשר התגרשתי, זמן לא רב אחרי שהתחלתי לכתוב. ברור לי שדחפי היצירה שלי הפחידו את בעלי. בכתיבה יש ניתוק מן המציאות, ואת מתמסרת לעצמך ולעולם שלך, באגואיזם מוחלט. שמתי לב שאני נוטה להפחית מערך הכתיבה שלי ומנסה להצניע אותה. אין לי עוז לומר, לאדם בכלל, ולגבר בפרט, אני שווה, ואני רוצה להקדיש זמן לעולם הדמיוני שלי. אני גונבת זמן לכתיבה, כדי שזה לא יהיה מורגש יותר מדי. שמא הגבר הזה, שחשוב לי, יבוא ויגיד, תשמעי, נשבר לי מהספרים שאת כותבת, מאוד רציתי להיות איתך אבל אני מצטער, אני רוצה אשה נורמלית”.

זה ספרה ה־15 של עינת, פסיכולוגית במקצועה, ועורכת ראשית של ספרי ידיעות אחרונות. היא מומחית לליקויי למידה אצל ילדים. רוב ספריה עוסקים בהיבט כלשהו של מצוקה נפשית: פיגור, חריגות, אובדן, מוות. סיפוריה למבוגרים מציגים נישואין אומללים ואנשים מתוסכלים. “אחד הנושאים שעניינו אותי בספר הזה, הוא מה אנחנו בעצם יודעים על האנשים הקרובים לנו. במהלך התחקיר, ראיינתי אדם אשר אשתו היתה אישיות חשובה בתנועת המרי. והאיש הזה, אשר חי עמה לטוב ולרע חמישים שנה, לא ידע להשיב על שאלות פשוטות, כמו מה היא אהבה, לאכול או לקרוא. האוטיזם הזה, כאשר כל אדם חי לעצמו, מזעזע אותי, אבל אולי רוב האנשים חיים כך”.

הכתיבה על השואה – בפעם הראשונה בחייה – פערה אצלה תהום אפלה. “הכתיבה הוציאה אצלי אל האור חרדות קיומיות אדירות, שיש לי. חוסר מוצא, חוסר אונים, עולם שמתהפך בשנייה אחת, ומכניס אותך לתוהו של חוסר שליטה. בחיים הרגילים שלי, אני אופטימית, שלווה ונינוחה, החרדה שיש בי מתנקזת אל הסיפורים. בכתיבה מתגלים לי דברים, ששום טיפול פסיכולוגי לא היה מוציא. בניתי את הספר כמעין ספר דוקומנטרי, עם הערות שוליים ורקע היסטורי. החומרים שמפעילים אותי בכתיבה, כל־כך דרמטיים וקשים לי, שהייבוש שלהם, ההפיכה שלהם לחומר תיעודי, מגינים עלי. כאילו זה לא אני, לא החרדות שלי, אלא אינפורמציה מדעית יבשה. הכותבים של ספרי השואה יתעניינו, לדעתי, יותר בשורשים הפסיכולוגיים של ההתנהגויות מאשר בעובדות. כאשר העדים הולכים ונעלמים מן העולם, מגיע תור הבדיה הספרותית”.

המלצות קוראים
תגיות