נו' 1939

שלוש שנים כתב עמוס עוז את “אל תגידי לילה” (הוצאת “כתר”, 1994). “הוא עשוי מחומרים פשוטים: אהבה, ילדים, מוות, פרובינציאליות, געגועים, קצת אמביציה. אף אחד שם לא חולם להיות ראש ממשלה או משהו”, מסכם עוז. “זה סיפור על זוג, תיאו ונועה, הוא בן 60, היא בת 45, שני אנשים לא צעירים, שהולכים יד ביד לתוך השקיעה. סיפור על המתח שבין אהבה לידידות, על קשר מהודק עד כדי מחנק”. ואני נזכרת איך סיפרה אשתו נילי לעיתונאית ענת מידן, שאחרי 35 שנות נישואין היא ובעלה עדיין מלקקים גלידה, והולכים חבוקים על שפת הים.

אמירות כאלה מביכות את עוז. קל לו לדבר על גיבוריו הספרותיים, אך לעולם לא היה מסגיר מידע אישי כזה על עצמו. הפרטיות הפכה אצלו כמעט לאידיאולוגיה, משימה מסובכת, כשמדובר באדם שהוא הסופר הישראלי הידוע ביותר בעולם; ששמו נלחש כבר בהקשר לפרס נובל, שתורגם ל־30 שפות ושספריו יצאו ב־235 הוצאות, ונמכרו הרבה מעל מיליון וחצי עותקים. כבר בטלפון מירושלים לערד, הבהיר לי, לאכזבתי, שאין ולא תהיה דריסת רגל בביתו, וקבע איתנו בקפה “עוגית”, במרכז המסחרי של העיירה.

הוא הגיע לשם בסוזוקי קטנה, המכונית השנייה של המשפחה. באותו בוקר יצא כהרגלו בחמש וחצי לטיול היומי ברגל, בגאיות ובהרים המקיפים את העיירה המדברית, שבה הוא גר שבע שנים, עם אשתו ועם בנו דניאל בן ה־16. כשהרעש בבית־הקפה גדול מדי, ובחוץ אי־אפשר לשבת בגלל הרוח, אנו עוברים לקפיטריה במתנ"ס. רק לא בבית. כאדם המודע היטב לתקשורת, הוא נעתר לצלמת, המודיעה לו שבגדיו הבהירים לא ייראו היטב על רקע המדבר הצהוב, ונוסע איתנו לביתו לכמה דקות להחליף בגדים. “אחרי ההופעות שלי בטלוויזיה, אנשים לא זוכרים מה אמרתי, רק זוכרים את הסוודר, או שאומרים, ‘הִכנסת לו באבי־אביו’, ולא זוכרים בדיוק מי ומה”.

המיצובישי הלבנה עומדת בחנייה המקורה (“השארתי אותה לנילי, היא צריכה לנסוע לבאר־שבע היום”). הוא מבקש סליחה ומציץ במכשיר הפקסימיליה, לראות אם יש הודעות חשובות. עד שיתלבש, הוא מכניס אותנו לחדר־העבודה היפה והגדול, בקומת־הקרקע של הבית הדו־קומתי, לא לפני שהוא מודיע לי, שאסור לתאר את הבית. “טעות רווחת היא לחשוב, שאם נדע הכול על חייהם של גוסטב ואלמה מאהלר, נבין את המוסיקה של מאהלר. זה לא נכון. הדיאלוג הנכון הוא בינך לבין היצירה. ספרים טובים הם אלה שאחרי שקראתי אותם, אני יודע יותר על עצמי. לא מעניין אותי אם הסופר התאכזב, בגד, התפרפר. אני רוצה להימנע מלערבב את התחתונים של הגיבור עם התחתונים שלי. אני מודה, שיש קרבה בין הספרות והרכילות, אבל אלה שתי קרובות־משפחה שלא אומרות זו לזו שלום כשהן נפגשות, כי הספרות מתביישת, שיש לה בת־דודה שירדה לרחוב. היצר שמושך אדם לקרוא ספרות, והיצר שמושך לקרוא רכילות הוא זהה. אבל אני מתנגד לזה שגם הספרות תרד לזנות”.

* * *

ספרו החדש של עוז מדבר בשלושה קולות: קולה של נועה, קולו של תיאו וקולו של המספר, המביע את מה שמתרחש ביישוב: רכילויות, בגידות, עסקים, פטירות. נועה ותיאו אינם נשואים, ילד אין להם, והם מחפשים תחליפים: באנשים אחרים, בעבודה, זה בזה. “אני בהחלט מאמין, שהילד חוצץ בינך ובין המוות. יש בשביל מה לחיות. העובדה שהם חשׂוכי־ילדים, הופכת את אהבתם לרכושנית וטוטאלית”.

נועה אשה יפה, מסך של שיער בלונדי מסתיר את מחצית פניה, מורה לספרות בתיכון של היישוב הדרומי תל־קידר. כשהיתה ילדה בת ארבע, התאהבה אמה בחייל ניו־זילנדי, עזבה את הבית, ואז קרה אסון: האם והמאהב נטרפו בידי נמרה זועמת. היתמות היא גם אסונו של עמנואל, תלמיד של נועה, שאמו נהרגה במטוס החטוף של אולימפיק. מות אמו והבדידות שבעקבותיה רודפים את הנער, מביאים להתאבדותו ומניעים את עלילת הסיפור.

ואני נזכרת באמו של עוז, אשה עצובה ויפה, שנהגה לקרוא שירה או להביט שעות ארוכות בעד החלון, עד אשר ב־1952 מתה מבליעת מנת־יתר של כדורי־שינה, והותירה את עמוס בן ה־12 וחצי, מיותם. זמן לא רב אחר־כך עזב הילד את בית אביו בירושלים וברח לקיבוץ. את הטראומה האישית של מות האם והחיים הבלתי־אפשריים עם האב, מוסיף עוז לטעת בגיבורים רבים שלו, כנקודת מוצא להשתבשות חייהם. לא במקרה, רבים מגיבוריו איבדו את אִמם במיתות משונות, טראגיות ופתאומיות. כאילו לא יכול היה עוז הסוֹפר להניח לגיבוריו ליהנות מן האהבה, אשר נשללה ממנו־עצמו.

אביה של נועה נופל לבאר נטושה, שובר את עמוד־השדרה, ומרותק לכיסא־גלגלים. מגיל 15 ועד 32 נאלצת נועה לטפל באב רודני ושתלטן ולהתנזר מהחיים. אלא שגם אחרי השחרור שבא בעקבות מותו, מתברר לה שחוויות הילדות חיבלו בחיי האהבה שלה. הפלה לא מוצלחת גם מחסלת את יכולתה להרות.

כשהיא פוגשת את תיאו, המבוגר ממנה ב־15 שנים, גבר כבד, סבלן, סמכותי, הוא מטפל בה כבילדה קטנה, מלטף אותה, קונה לה בגדים, וכביכול, נותן לה יד חופשית. אין סערות רבות, אבל לאור עברה של נועה, האהבה הזאת – וזו לבטח אהבה – היא הרע במיעוטו. היא ותיאו ישנים בחדרים נפרדים בגלל נדודי־השינה שלו, אבל העין פקוחה, כאילו קיר של זכוכית חוצץ ביניהם. הוא מרגל אחריה, והיא מרגלת אחריו. ככל שנועה מתחזקת יותר ופורשת כנף, כך תיאו חרד שמא לא תזדקק לו עוד. בשקט, כביכול בלי להפריע, הוא מצליח לטרפד לה את הפרויקט שהיה הבייבי שלה: הקמת מוסד לנערים שהידרדרו לסמים, על שם הנער שהתאבד. תיאו דוחק את רגליה של נועה החוצה. ככל שהוא מתחזק, כך היא נחלשת.

נדמה, כאילו המציא עוז גרסה עברית ל“בית הבובות” של איבסן, והמשיך את הסיפור הרבה אחרי שעזבה נורה של איבסן את הבית. בניגוד לנורה הנורווגית, אשר אולי תצליח לבנות לעצמה חיים עצמאיים, תמשיך נועה הישראלית עם בן־זוגה עוד הרבה שנים: בייאוש, בתסכול, בשיממון, יחד עם קרעי אהבה, שתאיר מדי פעם דרך מסך העננים.

– גברים חוששים מנשים עצמאיות?

עמוס עוז: “אני לא יכול לדבר על כל המין הגברי. אני מספר סיפור על תיאו ונועה. יש סיפורים אחרים בעוֹלם, זו אינה האמירה האולטימטיבית על גברים ונשים. במקרה של הזוג הזה, הוא חושש מעצמאותה, כי באהבתם יש דבר אינטנסיבי, טוטאלי. יחסיהם הם גם יחסים של אבא ובת, אם וילד, אח ואחות, זוג נאהבים. הקשר מהודק, לפעמים עד כדי מחנק. מחיר השתלטנות הוא אובדן הקשר”.

עוז מאופק מאוד בתיאורים של יחסי־מין. הנקודה שלפנֵי מתחברת מיד לנקודה שאחרֵי.

– האם זהו ביטוי למעצור? למבוכה?

עוז: “אינני נבהל מתיאורי מין, אבל הטעם שלי אינו כולל גרפיקה של תנוחות. אני לא עושה שיעורי אנטומיה ולא קטלוגים של שום דבר: גם לא תיאורי אכילה או זריחה ושקיעה. תיאורי המין בספר הזה נעשים בשניים־שלושה משפטים, כמו שאני מתאר כל דבר אחר. אני יוצא מהנחה, שהקורא הוא שותף שלי, והוא משקיע. דולר מול דולר. אם אני מתאר יחסי־מין או ליל חורף, הקורא אמור להשקיע בהפקה המשותפת את החוויות שהוא מכיר. לחסוך לקורא את ההשקעה ולהגיד, אני אעשה עבורך את כל העבודה – לא נראה לי. אני שולח טריגרים ומזמין שותפים ושותפות לקרוא יחד איתי את הספר שלי. גם כקורא, או כצופה בתיאורי מין, אני רוצה שישאירו לי חלק מהעבודה. אחרת זה מעליב אותי”.

“אל תגידי לילה” מתרחש בתל־קידר, עיירה קטנה בנגב, המתנהלת תחת שרביט הפיקוד של ראש העיר, בת־שבע דינור. “אילו הייתי תושב תל־קידר, ובת־שבע היתה מועמדת בבחירות, הייתי מצביע בעדה”, אומר עוז. “יש משהו בארכיטיפ של עקרת־בית מפוכחת, שמושך את לבי לגבי מי שיהיה על־יד ההגה. אשה שיודעת מה זה סל־קניות, תור, שכר מינימום, בן שמשרת בעזה. אישיות של עקרת־בית מפוכחת יכולה להיות גם לגבר. זה לא דבר הורמונאלי, זה דבר מנטאלי. אשכול היה שייך לקטגוריה הזו”.

– ויצחק רבין?

הוא אינו עונה ישירות. “לא הצבעתי מערך, הצבעתי מרצ, אבל זו פעם ראשונה שאני מרגיש שזו הממשלה שלי, והיא עושה דברים שאני מאמין בהם, וכבר אין לי צורך למחות. סוף־סוף קיבלנו את ההנחה הקשה לשנינו, לנו ולפלשתינאים, שבארץ הזו חיים שני עמים, ואף אחד לא הולך מפה. גם אם יש קיפאון, לא יהיה צורך לעבור שוב את לחיצת היד הראשונה. אם הכול יצליח, אז נחיה בבית דו־משפחתי. אני מאמין גדול בפשרות. גם הספר הזה הוא על חיים מתוך פשרה. פשרה היא מלה אחרת לחיים עצמם. רק במוות אין פשרות”.

* * *

– מאשימים אותך ואת א.ב יהושע, שאתם מבטאים דעות פוליטיות מיופייפות ורדודות בשירות המערך והשמאל.

“אינני מומחה לפוליטיקה או לעניינים ערביים. יש לי עמדה מוסרית, ואני מביע אותה כשאני חש שאיני יכול לשתוק”.

עוז הוא אולי הסופר היחיד במדינת ישראל, המקבל משכורת חודשית (מכובדת מאוד) מהוצאת ספרים, כדי שיישב ויכתוב. “זה נותן לי חופש לא להיות תלוי במקדמה. לא נעשיתי עשיר. אני לא מכיר בישראל אדם, שהכתיבה עשתה אותו עשיר, אולי פרט לאפרים קישון, אבל לא בדקתי את תיק מס הכנסה שלו”.

הוא מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת באר־שבע. פעמיים־שלוש בשנה הוא מוזמן למפגש עם קוראים בחו"ל, “אבל אינני נוסע לכל ארץ, שבה מתפרסם תרגום שלי. אחרת הייתי גר במטוס. מתמיה אותי שגם בשפה זרה כמו יפנית או סלובקית, קוראים את ספרי. הייתי רוצה לדעת באיזו צורה הם נתפסים שם, איך התזמורת של הקורא שם מנגנת את התווים שלי”.

בכל בוקר, אחרי שהוא חוזר מטיול במדבר, הוא מתיישב לכתוב. “אני קם בבוקר, שותה קפה, ושם את עצמי בנעליים של אחרים. לפעמים בערב, אני מוחק את כל מה שכתבתי בבוקר. מעולם לא הייתי אשה בת 45, או גבר זקן ובודד, או זוג חשוך־ילדים, אבל אני מנסה לנחש מה הייתי מרגיש. אני הייתי נותן שנה מחיי בשביל להיות אשה למשך שבוע אחד, חודש אחד. לחוות את הווסת, את ההנקה, ההתעברות, הלידה. נשללה ממני כגבר שורה שלמה של חוויות, שהייתי רוצה לחוות. בכל הכתיבה יש הרחבה של מה שהייתי, אילו הייתי הוא, או היא. לא כדי להפסיק להיות אני, אלא כדי להכיל יותר. פחד מהתייבשות יש כל הזמן. לעולם איני יודע אם אצליח להשלים את הספר. היות ואני לא יודע מנין זה בא, אני גם לא יודע אם לא יקחו לי את זה”.

הוא מסתובב בעולם כמרגל או כסוכן־חרש. "כשאני מחכה למישהו בבית־קפה, לעולם לא אקרא עיתון. אני מעדיף לשבת ולצותת לאנשים. אני שומע שבריר משפט ומחבר לו התחלה וסוף. יושבות שתי בחורות בשולחן סמוך, והאחת אומרת לשנייה, ‘מאז שצבעתי את השערות, הוא לא חזר. אבל אני יודעת שלא זה מה שמפריע לו. כשהיה עם שרה, בכלל לא הפריע לו שגם היא צובעת שערות’. מי היא, מי הוא, מי זו שרה, את כל אלה אני רוצה לדעת. ואם איני יודע, אני מפנטז.

“אני משחק בזה מאז שהייתי קטן, כשהורי היו לוקחים אותי איתם לבית־קפה, ואמא היתה אומרת, שב בשקט ואל תפריע. הייתי מקשיב למה שמדברים בשולחנות האחרים, והיה לי משחק: אני מסתכל על מישהו, ומנחש מאין הוא בא, איך נראה החדר שבו ישן הלילה, האם שניים אלה הם אח ואחות, או איש ואשה. אני סקרן בלי גבול. אני יכול לשבת שעות ולשמוע רכילות על אנשים שאני לא מכיר. מזה אני חי, ולא רק במובן זה שאני כותב ספרים ומקבל תמלוגים”.

* * *

כמו “מילק ווד” של דילן תומס, גם תל־קידר היא גיבורה בסיפור, וקולות ישראליים עדכניים מהדהדים בחללה. נטליה, העוזרת הרוסייה, אשה־ילדה בת 17, גרה בקרוואנים עם בעלה הקנאי, המאיים עליה בגרזן. תיקי הקלדנית, שילדה תינוק מונגולואיד לשחקן כדורסל מבאר־שבע, שלא רוצה לשמוע ממנה. פיני בוזו, בעל חנות הנעליים, המקשט את חנותו בתמונות הרבי מלובביץ' והבאבא ברוך, וגם בתמונת אשתו ובנו התינוק, שנרצחו בהתקפת טירוף של חייל, שסבל מאהבה נכזבת והשתולל עם התת־מקלע שלו.

הספר משעשע, בעיקר בדמויות־המשנה. באירוניה דקה, הוא מספר על מוקי פלג, הקזנובה של העיר, שמשכיב את כולן, ובעצם היה רוצה לקבל תעודת פטור מהמין או ציון־מגן. “הרבה אנשים בספר הזה שקועים בניסיון לעשות רושם על אנשים אחרים, שגם הם מנסים לעשות רושם, כשבעצם, כולם רוצים הביתה, במובן של חום ואינטימיות. וכשהם בבית, הם רוצים את העולם. גם אני כזה, נע בין שני הקטבים. כבר בגיל 5 החלטתי להיות סופר, כי רציתי לעשות רושם על הבנות. הרצון הזה – לעשות רושם, ליצור קשר – הוא שמנחה אותי עד היום”.

זה ספרו ה־16 של עוז, מאז פרסם את “ארצות התן” ב־1965. “זה נעשה קשה יותר עם השנים”, הוא אומר. “כשהייתי צעיר, לחצתי על הגז בכל הכוח. היום, הרגל על הבלמים כבדה יותר”.

עוז פופולרי מאוד בקרב הקוראים, אך הביקורת לא מלטפת אותו. “אני מכין את עצמי לאפשרות, שזה יקרה גם הפעם. זה תפקידו של המבקר, ישר יותר או פחות, לתת ציונים לספר שלי, ואני לא אצעק ‘השופט בן זונה’, גם אם אחשוב שלא הבינו אותי, או שעשו לי עוול נורא. הקורא הוא אינסטנציה גבוהה יותר מהמבקר, והזמן הוא אינסטנציה גדולה יותר משניהם.”

“אל תגידי לילה” הוא סיפור על חלומות גדולים של אנשים קטנים במקום קטן. תל־קידר חולמת להיות תל־אביב, או אולי ניו־יורק. לבית־הקפה קוראים “קליפורניה”, לקולנוע – “פאריז”, לבוטיק קוראים “לב דיזנגוף דרום”. “הם מרגישים שהחגיגה האמיתית נמצאת במקום אחר”, אומר עוז. “אני מכיר היטב את ההרגשה הזאת, זה דבר שמלווה אותי מאז שהייתי קטן. כשהייתי ילד, ועברתי ליד בית שבוקעת ממנו מוסיקה, היה נדמה לי שהחיים הם שם, ורק אני בחוץ. עד היום, כשאני עובר ליד בית שיש בו מוסיקה, מתעוררת בי סקרנות עצומה, וגעגועים להיות בפנים. לכולנו יש תחושת החמצה, כאילו יש משהו אמיתי שמתרחש בעיר אחרת, במיטה אחרת, על הדשא של השכן, ולנו אין כרטיסים להופעה הזאת”.

תל־קידר היא קהילה קטנה ואינטימית. שיבוש לשוני של פקיד בעירייה, שאומר “בבואת עין” במקום “בבת־עין”, מאומץ על־ידי אנשים אחרים בעיר. משפט שאמר הנער שהתאבד, “דיבורים הם מלכודת”, חוזר שוב ושוב בתוך הספר. “רציתי ליצור חלל מהדהד, שבו יש קשר בין דברים. הדמויות משתקפות זו בזו. למשל, נטליה הרוסייה ובעלה הקנאי הם השתקפות של נועה ותיאו”, אומר עוז. גם המתים הם חלק מהעיר. רשימת הדמויות והגדרת תפקידיהן שבסוף הספר כוללות לא רק את לופו המרכזן העיוור ואת ויולט ומדלן הספּריות, אלא גם את אלברט ישועה, החייל שהרג את אשתו ואת תינוקו של בעל חנות הנעליים, ונורה למוות, או את אביה של נועה, שמת מזמן.

עמוס עוז: "הספר הזה מדבר על נוכחותם של המתים בחיינו. בחיי בוודאי שיש נוכחות של מתים. לא נוכחות תמידית, אלא צפירות עולות ויורדות. יש מתח בין כוחות החיים לפיתוי של המוות. אני חי מתוך התבוננות במוות. אילו המלה ‘דתי’ לא היתה כבר תפוסה, ותפוסה בדברים לא טובים בעיני, שמתקשרים בפולחן מאובן ואוטומטי, או שיש להם ריח של פוליטיקה כוחנית ואגואיזם לאומי – הייתי אומר, שיש בספרים שלי חיפוש דתי. וזה קשור בשאלה, מה מעבר לחיים. כי העובדה שאדם יודע שהוא ימות, שלא תמיד הוא יהיה, צובעת את החיים עצמם: או בייאוש גמור, או בפחד מתמיד, או בהתבוננות, או בפעלתנות קדחתנית, או בלהרעיש, כדי לא לשמוע את הדממה.

“אם ישאלו אותי, כשהחיים ייגמרו ואגיע לבקו”ם של הסופרים, למקום שבו ממיינים אותם, ‘מה עשית בחייך, על מה כתבת’, הייתי משיב, ‘על משפחות’. זו התופעה שהכי מסקרנת אותי. המון שנים מנבאים את היעלמות המשפחה, אבל זה מוסד שמכלה אידיאולוגיות ומשטרים ושינויים, ועומד בכול. תיאו ונועה לא נשואים, אבל הם משפחה. גם הקשרים האחרים בספר הזה הם קשרי משפחה.

“רציתי לצייר חלל של בבואות: תא משפחתי, עיירה קטנה. לא רציתי לתאר סתם עיירה בנגב או את ישראל 93', אלא את האופן שבו מתקשרים הדברים שאינם מתקשרים, את הקשרים הסמויים בין אדם לאדם. המשחק הפנימי של השתקפויות והדהודים, בתוך קבוצות של בני־אדם, קרובים או זרים. איך ילד אמר פעם משפט, והמשפט הזה ממשיך להדהד, גם כאשר הילד הזה איננו. אני לא יודע לכתוב מוסיקה, אבל מבחינתי, הספר הזה הוא הכי קרוב למה שיכולתי להגיע, כיצירה מוסיקלית”.