נו' 1936

“אושר? קשה לדבר על אושר”, אומר דן צלקה, מוזג יין לבן לכוסיות גבוהות ומקרב אלי את צלחת הסלטים, את המג’דרה, תפוחי־האדמה השלוקים ואת צמד האומצות הלבנות, הזרועות מלח גס ופלפל גרוס, שהניחה על השולחן אשתו אביבה, בשלנית ידועה. "סופר אנגלי אחד אמר, שעד גיל חמש, מי שלא רכש את היכולת להיות מאושר ומבטא צרפתי טוב, לא ירכוש אותם לעולם. זה עשה עלי רושם.

“היכולת להיות מאושר היא, לדעתי, באמת עניין של טמפרמנט, ולאו־דווקא תוצאה ישירה של האירועים שעברו עליך. מגיל צעיר אני זוכר את עצמי במצב של ‘היי’. איזו אופוריה שקטה, שאין לה סיבה חיצונית. היתה תקופה שעישנתי מריחואנה, עם חבר’ה בתל־אביב, כשזה היה באופנה, והובהר לי שאפשר לקבל את ה’היי' הזה בצורה מלאכותית, אבל לא היה לי צורך בכך. הכתיבה נותנת איזו תחושה – אולי לא של אושר, אני לא מאמין שסופר יכול להיות אדם מאושר ממש – אבל סוג מסוים של סבלנות, של ריכוז, נעורים נצחיים, שדומים לאושר”.

בשנה האחרונה ערך צלקה מחדש את “דוקטור בַּרְקֶל”, הרומן הראשון שלו, שהיה כרטיס הכניסה שלו לספרות העברית לפני 26 שנים. “החלקתי סגנון, ‘רחצתי’ את הספר ותיקנתי שגיאות. בעת עריכתו הסופית, במלחמת ששת־הימים, שירתי כשריונר ברמת־הגולן ולא יכולתי לטפל בספר. שמחתי לחזור אליו ולבחון איך הצטיירה פולין בעיני אחרי שיצאתי ממנה, כאיגרת פרידה, סטנוגרמה אמנותית של פרק חיים”.

כשעלה לארץ מפולין, בגיל 21, לא ידע דן צלקה מלה בעברית. הוא למד מהר. שמונה שנים אחרי, כתב את “דוקטור ברקל” בעברית – ראשיתה של קריירה ספרותית מרשימה ועטורת־פרסים. סיפור קורותיו של ד“ר ברקל, מרצה יהודי לתרבויות הקלאסיות בוורשה של אחרי המלחמה, המגדל לבדו את בנו המתבגר מיכאל, אחרי שאשתו עזבה אותו. ד”ר ברקל מאבד את משׂרתו באוניברסיטה, לאחר שלעג לעמית סובייטי, נשלף מכל המערכות החברתיות, ונשאר עירום ועריה.

“במין פריזמה מוזרה, שבר הקומוניזם את הקרניים שהגיעו אליו”, אומר צלקה. “הקומוניסטים לא נגעו בצד האידיאי, אבל את הצד המעשי שברו לחתיכות קטנות. הרסו את בתי־הקפה והחנויות, את הספריות ואת כל המוסדות הקטנים, שהן הצורות הלא פוליטיות של דבר חברתי. פירקו את ספר הטלפונים של העיר המודרנית, שיש בו אלף אגודות, שהן נפש החברה”.

ד"ר ברקל, אשר התעלם כל חייו מיהדותו, מחליט, לאחר שהוא מאבד הכול, לנסוע לירושלים. “אני מרגיש את אבותי העומדים לידי ומזכירים לי את זהותי, שהתכחשתי לה”, הוא אומר לבנו מיכאל.

– קריסת מסך־הברזל לא הוציאה את העוקץ מהסיפור?

“הלבוש ההיסטורי אינו משנה את המערכות הנפשיות הפנימיות. אחרת, מה היה הטעם לקרוא ספר מלפני מאה שנה? ד”ר ברקל חי בתוך התרבות, האמנות, הספרות, השפה היוונית והלטינית, חיי נפש טהורים שאין להם אחיזה במציאות. הספר תוהה, עד כמה אפשר להמשיך עם חיים פנימיים בלבד, והתשובה היא – לא עד הסוף. רק כל עוד יש לך די חומר מעשי ואשלייתי כדי לגונן על העולם שיצרת לעצמך.

“הניגוד הזה, שהוא נושא קלאסי בספרות, מעניין אותי גם משום ששתי התכונות קיימות בי בצורה קיצונית. כמו דוקטור ברקל, יש בתוכי מין תיאטרון של רעיונות ודימויים. מין עולם מקביל, שכל הזמן אני הולך איתו. ומצד שני, יש בי רגש אנטי־תרבותי חזק, שהוא אולי ההיפוך, התשליל של אותו עיסוק תרבותי שלי כסופר. בעבר עבדתי בבית־חרושת לשימורים ‘פרי־זה’ בחדרה, קטפתי פרי־הדר בפרדסים, הייתי פועל־בניין. רבים מן הבתים של יבנה, בניתי במו ידי. נשאר בי געגוע למשהו ניהיליסטי, להיות בעולם שאינו של מלים”.

צלקה גר בתל־אביב עם אשתו אביבה, מורה לחליל, ועם שני בניהם. הוא כותב במרפסת סגורה מול הים. זה שנים הוא עושה ג’וגינג, רץ בכל ערב על החוף, לכיוון יפו, אוזניות של מוסיקה קלאסית – בעיקר מוצרט – מנתקות אותו מהסביבה. בשעת הראיון, בביתו, הוא לובש חולצת ספורט תכולה, לרגליו נעלי “ניו באלאנס”. איש חזק, שרירי, עיניו כחולות. יש בו משהו נערי, תמים. כנער, היה מתאגרף, נושא שהוא חוזר אליו שוב ושוב בספריו. הרומן שלו “כפפות” (1982), העוסק בטולק, מתאגרף צעיר שעלה מפולין ונלחם על האליפות ועל לבה של נאוה, נערתו, עובּד לסרט קולנוע. "ולצערי, אחרי שבועיים־שלושה הסרט ירד מהאקרנים. מובן שהייתי מאוכזב. הרי כל סופר חושב שסרט יציל אותו.

“אני זוכר שהבמאי רפי אדר הציג בפני את שרון הכהן, בחורה יפה מאוד, שגילמה את נאוה, ואמר, תסתכל עליה, אתה יצרת אותה. היה לי מוזר לפגוש את פרי־דמיוני, והיא בעלת פנים מסוימות וגוף ושפתיים ושיער בצבע מוגדר. כסופר, איני נוטה לתאר תיאורים חיצוניים מדויקים. לכל אדם יש דימוי חלומי של אשה, של זו שיכול היה לאהוב, המשפיע על הבחירה שהוא עושה בהמשך חייו. הנושא הזה העסיק אותי ב’ד”ר ברקל'. יש שם אשה, מגדה, אשר גם האב וגם בנו נמשכים אליה, כל אחד מסיבה פנימית אחרת".

– מי היא האשה החלומית שלך, החוזרת בכל הנשים שאהבת מימיך?

צלקה: “אם אענה לך, ניכנס לתחום הווידוי. ואני לא מאמין בווידוי. לדעתי, זה סוג של אשליות ושקרים. כשפציינט בא לאנליטיקאי ומספר לו על אבא שלו ועל אמא שלו ועל כל מה שעשו או לא עשו לו, רוב הדברים האלה בכלל לא נכונים. זהו סיפור שהוא המציא, כדי לספר לעצמו. כשאני קורא, למשל, את הווידויים של אסי דיין, שנראה לי בחור נחמד וגם לא טיפש, יש לי תחושה שאלה תחליפי אמת. ואם כבר שקר, אז אני מעדיף, כמו ניטשה, שלפחות זו תהיה אמנות”.

דן צלקה נולד בוורשה ב־1936, לאב נהג מונית ולאם ממשפחה זעיר־בורגנית. כשפרצה מלחמת־העולם השנייה, ברחו הוריו עם בנם בן השלוש, נדדו ברחבי רוסיה, הוגלו לסיביר, חיו בקזחסטן. “שם נולדה אחותי, הצעירה ממני בשבע שנים. אבא עבד בבית־חרושת לסוכר, ונכלא על שלא מילא את הנורמה. אף שהייתי ילד, אני זוכר היטב את השלגים בסיביר, את הקור, את הצריפים הארוכים שגרנו בהם. וגם את ההשתחררות שיש באביב, כאשר השלג נמס, והמים מתחילים לזרום בכל כוחם, והעצים הכרותים צפים עליהם, קשורים לרפסודות”.

ב־1946 חזרו לפולין החרבה והשתקעו בוורצלב. "יום אחד נסעתי עם אבי לוורשה. העיר היתה הרוסה לגמרי, אבל איכשהו, המוזיאון לאמנות נשאר. היה שם ציור של ורשה, פרי־מכחולו של צייר איטלקי מהמאה ה־18. הבטתי, וראיתי את העיר עומדת על תִלה, כאשר במציאות היתה העיר עיי־חורבות. ואז, האמנות הפכה לדבר האמיתי. היא היתה ורשה האמיתית, השלמה, ולא ערימות האבנים שבחוץ. מאז, מגיל 13־14, המציאות האמנותית היא שנעשתה מכרעת עבורי.

“במקביל, התפתחה בי אהבה לספרים. קראתי המון ורחשתי תודה עצומה לסופרים, שאת ספריהם אהבתי, כמו לידידי סתר. חשבתי שגם אני רוצה להיות סופר פעם, להיות ידידם החשאי של קוראים אלמונים, להעניק להם טעם מיוחד של העולם. השתוקקתי להימנות עם מסדר האמנים, כת של אנשים שאינם חייבים לקבל עליהם את כורח המציאות, את החורבות, את העליבות החברתית, והם חופשיים לברוא מתוך ראשם את ה’אופרה הפנטסטית' שלהם”.

הוא למד פילוסופיה וספרות בוורשה, וב־1957 עלה לארץ עם הוריו ואחותו. “עברית למדתי באולפן, ואחר־כך בצבא”, הוא אומר. "התאהבתי בה מהרגע הראשון, דווקא משום שנראתה לי כשפה לא מודרנית. למדתי בעל־פה שירים של נתן זך, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי, ישראל פנקס, וב־1961 כבר הוצאתי אנתולוגיה שלהם.

“פעם הופעתי בסימפוזיון על המפגש של העולה החדש עם הצבר בשנות ה־50. הסופר אלי עמיר סיפר על אכזבתו מיחסם המתנשא והמנוכר של הצברים. אני לא חוויתי דבר כזה. להיפך, הכול נראה לי מעניין ואקזוטי. בגדי העבודה, הטיולים בארץ, הכאפיות שהבחורות לבשו. אהבתי את הרבגוניות, ובמשך שנים חשבתי שבישראל קיימת חברה פוליפונית, בעלת קולות רבים. רק אחר־כך ראיתי שהחברה כאן הולכת ואוטמת את עצמה”.

מהמעברה של יבנה עברו לחדרה, שם עבד האב במאפייה. הוריו הישישים של צלקה מתגוררים בחדרה עד היום. “הם לא קראו את הספרים שלי, כי אינם קוראים עברית. אני לא בטוח שהייתי הופך לסופר, אילו נשארתי בפולין. טוב שהיתה לי העברית, שיש בה לגבי זרות מסוימת. מבחינה אמנותית, זה כמו מסכה בקרנבל. אתה מרגיש יותר חופשי, אתה יכול להרשות לעצמך לעשות דברים, שעם הפרצוף שלך, הגלוי, לא היית עושה”.

רוב גיבוריו של צלקה הם מהגרים, אנשים שנמצאים תמיד בתנועה, בחיפוש. גם צלקה מכור למסעות, ותקופות ארוכות בחייו נעדר מהארץ: ב־62' יצא לאוניברסיטת גרנובל שבצרפת, במילגה שקיבל כדי לחקור את כתבי־היד של הסופר סטנדאל. זו היתה הפעם היחידה, שמישהו מימן את שהותו בחו"ל. “עמדתי אז לפני קריירה אקדמית, אבל פתאום, כמו באהבה שנגמרה, סטנדאל חדל לעניין אותי. אחרי שנת לימודים עברתי לפאריז והתחלתי לכתוב סיפורים. ישבתי בבתי־קפה, בחיקוי ברור להמינגוויי, שותה יין לבן וכותב בכל יום כמה עמודים. נהניתי מהדימוי החיצוני של סופר”.

הוא חי בצמצום ושהה שלוש שנים בצרפת, שנה בהולנד, שנה באיטליה, שנתיים באנגליה, טייל במזרח הרחוק, “ואילו היה לי כסף, הייתי נוסע הרבה יותר. נסיעה היא כלי־עבודה חשוב לסופר, יותר מעט נובע, ממכונת־כתיבה או מעבד־תמלילים. כי נסיעה היא קודם־כול התרחקות מהמקום שלך, אפשרות לקבל פרספקטיבה על חייך, לראות מקום חדש, שלפחות בימים הראשונים, בולט בשונותו. נסיעה היא כמו תיאטרון גדול, שממלא מחדש את הנפש והעיניים”.

חרף תאוות המסעות שלו, בפולין לא ביקר. “משהו בי לא רוצה את הנסיעה הזאת. אולי המאמץ, שהייתי צריך לעשות כדי להיות סופר עברי, והניתוק המוחלט מכל מה שהוא פולני, גרמו לכך”.

צלקה עבד כעורך רבעון וגם תרגם ספרים לפרנסתו. “אבל הפסקתי כי אתה לא יכול גם לעבוד וגם לכתוב ספר כמו ‘אלף לבבות’, שהיה חמש וחצי שנים של התמסרות נוראית. מוכרחים לעשות סדר עדיפויות”.

– אז ממה אתה חי?

“שכר־סופרים, הרצאות, מאמרים”.

“אלף לבבות” הוא סאגת־מהגרים ענקית ורחבת־היקף (837 עמ') הנפתחת ב־1919, עם האדריכל מרינסקי, העולה מרוסיה כדי לבנות את תל־אביב, ומסתיימת ב־1969, כאשר מאדי, בת האדריכל, יורדת מהארץ בעקבות אהובהּ ומאמצת מרצון את גורל “היהודי הנודד”, שאביה ביקש לברוח ממנו. “רומן היסטורי ענק, מן המורכבים ביותר שקורא הספרות עשוי לפגוש, כש’מלחמה ושלום' ו’זיכרונות אדריאנוס' נלקחים בחשבון”, התלהב המבקר אריאל הירשפלד.

צלקה כותב בייסורים, מוחק הרבה. מושיב את עצמו מדי בוקר לשש שעות עבודה, ואחר־כך קורא, מטייל, יושב עם חברים. “יש סופרים שנהנים מעצם הכתיבה, מתקתוק המקשים. אני, לעומת זאת, חייב להכריח את עצמי לעבוד. לפעמים אני כותב בבתי־קפה. הרעש מסביב לא מפריע לי. להיפך, זה עוזר להתגבר על סוג מסוים של בדידות שיש בכתיבה”.

– אתה נחשב לסופר קשה לקריאה. ספריך זרועים אזכורים רבים מהספרות הקלאסית. צריך להיות אדם מאוד משכיל, כדי להבין אותך.

דן צלקה צוחק. "זה קושי מדומה, כל המפתחות להבנה נמצאים בתוך הטקסט, ואם אדם לא מזהה שם מסוים, זה באמת לא חשוב. פעם היו מתלוננים על עגנון שהוא קשה. היום אומרים, כמה טוב שהוא מורכב. ההחלטה, אם סופר מסובך או לא, היא חברתית. אם יום אחד החברה תחליט, ש’אלף לבבות' נחוץ לה, 840 העמודים ייראו רק כ־540 לכל היותר.

“אני משתדל לא לכתוב דברים לעוסים או דידקטיים, וגם מתחשב במורכבות של העולם. האהבה, האושר, תחושת הסבל, קצת יותר מורכבים אצלי. אני לא כותב כתיבה וידויית, אבל יש לפעמים שברירים של התנסות אישית שלי. למשל, ראית פעם מישהו שאת אוהבת עם מישהי אחרת? תיארתי את זה ב’כפפות'. ודאי שזו חוויה שעברתי ותיארתי. או סצינה של עשיית אהבה על חוף הים, חושך, המון זוגות – מאין הסופר יכול לשאוב את זה, אם לא מעצמו?”

הכתיבה שלו אינטליגנטית מאוד, אסתטית מאוד. יש בו משהו זהיר, מאופק. לכן אני מופתעת, כשהוא מספר כמה הוא אוהב הצגות יומיות, ובעיקר סרטי־פעולה כמו “רוקי 1” או סרטיו של קלינט איסטווד, “ואני מעדיף אותם על־פני הסרטים הצרפתיים האינטלקטואליים־כביכול, כמו ‘דוגמנית עירום’ או ‘הנאהבים מפאריז’. בסרטי־פעולה יש כוח גדול, כי אין בהם שום יומרה או מחשבה שנייה. בעיני, הקולנוע האמריקני נפלא, ואפילו האינפנטיליות לא מפריעה לי. אני מעדיף את הקרקסיות האמריקנית על הדיכאוניות שבסרטיו של קישלובסקי, למשל. לי אין שום נטייה לדיכאון. בילדותי הלכתי המון לקולנוע, אני אוהב את המאגיה של חושך, אלומת אור שמפלחת את האולם. אני מעדיף הצגה יומית, כי זה נראה לי זמן גנוב, שיש אחריו חיים. בערב, אם סרט לא טוב, אתה יוצא מדוכא. בהצגה יומית, עדיין היום פתוח”.

מלבד רומנים, סיפורים ומחזה, כתב גם ספרי ילדים: “מלחמת בני ארץ בבני שחת”, ו“פרחיה בין שודדי־הים”. הוא לא שייך לחבורות ספרותיות, לא לגופים פוליטיים. “אני לא מעוניין בזה. באופן כללי אני שייך לשמאל, מצביע מרצ, חתמתי על עצומה או שתיים, אבל בניגוד לעמוס עוז ולא.ב. יהושע, מעולם לא ידעתי לעוץ עצות לראשי ממשלה. בפעמים המעטות שרציתי לקום ולנאום באיזו אסיפה, נוכחתי לדעת שמישהו כבר אמר לפני את מה שרציתי לומר. זה גם נראה לי קצת מצחיק, איך פוליטיקאים מסתופפים עם סופרים ועם נשות־חברה. הדברים האלה לא עושים עלי רושם. אני רוצה לחיות, לעשות ג’וגינג, ללכת ליומיות, זה נראה לי הרבה יותר מעניין”.

למרות כל הפרסים שקיבל והביקורות הנלהבות, האקדמיה טרם הכירה בו. “פרופ' גרשון שקד לא כתב עלי מעולם, אבל אין לי טענות. זה עניין של טעם, וזכותו להתייחס למי שהוא רוצה”. צלקה לא זכה להצלחה הבינלאומית של עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו.

“אני מעריץ את מי שיודעים לדאוג לעצמם ליחסי־ציבור. אני משולל היכולת הזו. לא היה לי אף פעם המזל, שמתרגם טוב יתעניין בי ויסכים להתמסר לתקופה ארוכה כל־כך. אולי זה הדימוי האליטיסטי שלי שמפריע. העובדה שאין בי כשרון לעממיות, שאני לא יודע למצוא חן. אז נכון, יש לי דאגות כלכליות, אין לי פנסיה, העתיד לא מובטח לי, אבל כשאני עושה חשבון־נפש, אני די מרוצה. בכל־זאת, לכתוב ספר כמו ‘אלף לבבות’, זה הישג. מה הרווח שלי כאדם מהכתיבה שלי? – אדם שאוהב לקרוא ומסוגל לקרוא אותי, מכיר את ההירוגליף שלי, את טביעת־האצבע שלי על העולם”.