רקע
אילת נגב
פנחס שדה: אני מוכן לשלם לאלוהים כדי לחזור על חיי שוב ושוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

1929–1994


זה כמה חודשים הבחין פנחס שדה, ששיעול טורדני מלווה אותו כמו צל: צרורות יבשים של שיעול קשה, קצר, החולף לאחר שתיית קצת מים וכמה נשימות עמוקות. “מובן שלא חשבתי על סרטן. איזה אדם, שהוא לא היפוכונדר או סתם יפה־נפש, הולך לקופת־חולים בגלל שיעול? גבר פונה לקופת־חולים, כשהוא משתעל? וכמו שקורה תמיד לבני־אדם, זה בא לפתע פתאום, בהפתעה, בלי שציפיתי לו או חלמתי עליו. כל ימי, חוץ משלוש־ארבע השנים האחרונות, כשהיה לי התקף־לב, שהחלמתי ממנו לחלוטין, הייתי בריא. והנה, שיעול, וכדרך שגרה, רופא המשפחה מבקש צילום רנטגן, ורואים צללית, ואז שולחים אותך ל־CT ומוצאים גוש, והחשש מתגבר ומה־CT שולחים אותך לברונכוסקופיה, ומשם לביופסיה, לבדוק דגימה מהגוש החשוד, ופתאום, בלי שהרגשת בכלל, משיעול קצר שאפשר להתעלם ממנו, שבכלל לא חשבת שיש פה מה לבדוק, אתה מוצא עצמך יושב מול רופא בבית־חולים המבשר לך, ‘אני מצטער, יש לך גידול ממאיר בריאות’. עברו עלי ימים של חרדה עמוקה. לא חוויתי הלם־קרב, כששירתי כמפקד בצה”ל, אבל אני מניח שמה שהרגשתי עכשיו, דומה להלם־קרב".

“בשוכבי עתה, מקיץ לרגע, בשעה חמש לפנות בוקר, קודח/ בארבעים מעלות חום, שוקע מפעם לפעם בעלפון חושים,/ עולים לעיני פני אמי כפי שהייתי רואה אותן בשנותיה/ האחרונות, בשעות מחלה, כשהיתה נלקחת לבית־החולים בתל השומר./ כן, אני רואה את פניה. אלוהים, אני רואה אותן עכשיו./ אני רואה את פניה בשוכבה חיוורת, ללא ניע,/ עיני התכלת הבהירות שלה עצומות. כך שכבה, אשה סטואית./ לפעמים היתה נאנחת לעצמה חרש. תהיתי אז/ אם אין זה משהו יהודי בלבד. עכשיו, כשאני שוכב/ ושומע עצמי לרגעים נאנח כך ממש, אני מבין/ כי היה זה הכרחי. מין הקלה של לחץ, של צמרמורת פנימית. /…אני, שבהיותי בנה הריני בדרך הטבע צעיר ממנה,/ לא ראיתי עצמי אז כשוכב אי־פעם כך./ עדיין צעיר אני ממנה בשנים לא מעטות, אבל עתה, בשוכבי/ בדמדומים, תחת החלון המאפיר, מבין אני כבר את האפשרות/ כי אכן כך אשכב, בבוא העת./ עקרונית, היות שקניתי לי במרוצת השנים בקיאות מסוימת בכתיבת שירה,/ אינני בעד שימוש בפסוקים שאולים מן התנ”ך. אבל עתה, בשוכבי/ ואלה מחשבותי, נראה לי כי לא אוכל להיטיב להביען מאשר/ במלות הפסוק: אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה יציץ, כי רוח – / אף זאת, שעלי לקצר. אני יודע/ כי ברגע בו אסיים לרשום מלים אחדות אלה/ יישמט העט מידי ואני אשקע, אני כבר הולך ושוקע, בעילפון".

כאשר כתב פנחס שדה את השורות האלה, ב־1986, מדובר היה במחלה חולפת. נגיף כלשהו, מיחוש שאתה מתייסר בו כך וכך ימים, בולע תרופות אלה או אחרות, ושב לקדמותך. דווקא אז, במחלה לא מסוכנת, מוכן היה לבצע את קפיצת הדמיון והזמן ממחלתו הפשוטה, ולשכב בערש־הדווי של אמו. רק בתנאים ההם, כאשר חייו לא היו נתונים בסכנה, מסוגל היה להעז ולהמית את עצמו במחשבתו. הפעם, כאשר גידול ממאיר וממשי מאיים לקצר את ימיו, הוא לקוני, קמצן במלים.

– אמרו לך באיזה שלב נתגלה אצלך הגידול?

“לא, וגם לא שאלתי”.

– תצטרך לעבור הקרנות או טיפולים כימיים?

“נאמר לי שהמצב יציב, וברגע זה, אני לא מקבל טיפולים. לגבי העתיד, איש לא יכול להבטיח לי דבר. יש לי אמון טוטאלי ברופאה האונקולוגית שמטפלת בי, ד”ר תמר פרץ. המקצוע שלה הוא לרפא, ושלי לכתוב שירים, וזו עבודה, לכתוב שירים, זה לא להסתכל על הירח ולחכות למוזה. מעבר לזה אנחנו גם בני־אדם. והעובדה, שלדבריה קראה את ספרי, מגלה לי משהו עליה כאדם. הייתי אצלה בשתי פגישות, ויצאתי שמח. תארי לעצמך, לשמוח מפגישה עם אונקולוג. אני מאמין, שיש בכך משמעות. הרי המלחמה במחלה היא בראש ובראשונה מלחמה רוחנית. שמעתי אפילו על אנשים, שנכנסו לעניין הזה ויצאו ממנו בריאים, בלי שום טיפול".

שדה הסעיר את צופי הטלוויזיה, כאשר אישר באוזני ירון לונדון כי הוא חולה בסרטן ריאות.

פנחס שדה: “דיברנו על כך, שחיי על כף המאזניים, ובלבי חשבתי: הרי כולנו הולכים אל המוות. אף לא אחד מאותם אנשים שראו אותי, לא יהיה בחיים בעוד, נניח, מאה שנה. ואני אומר ‘מאה שנה’ רק לשם הנימוס. הרי כל אחד ואחד, בבוא היום או השעה היעודה לו, יוכנס לארון או יונח על אלונקה ויוטמן בעפר”.

אחרי השידור הפכה מחלתו של שדה לשיחת־היום. קטעים מהראיון התפרסמו בעיתונים. עשרות שיחות טלפון הגיעו לביתו. אנשים זרים לו לחלוטין, מודעים לחומרת המצב אולי יותר מכפי שפנחס שדה העז להודות, שלחו לו ספרים של רפואה אלטרנטיבית, סיפורי הצלחה וניצחון על הסרטן. “אימנתי את מיכל, הידידה שלי שגרה איתי, שתהיה החוצץ ביני לבין העולם, לכן לא עניתי לטלפונים, אבל היא העבירה לי את פרטי השיחות”, אומר שדה. “בחור שגר בסביבה הציע לעשות שירותים, ללכת עבורנו למכולת, להביא דברים. אדם זר. איש אחר, מפתח־תקוה, מחסידי ברסלב, ביקש שארשה לו לבוא לדירה שלי, להתפלל למעני”.

– הסכמת?

“כמובן. אדם שרוצה להתפלל, אני אעז לדחות אותו?!”

וטלפנה יהודית, אשתו השנייה. “געגועים אל יהודית, שנים רבות לאחר הפרידה”, כתב לה בשיר, בספרו האחרון. “היא מאוד יקרה לי עד היום, מה עוד שהיא אחות במקצועה”, אומר פנחס שדה. “יהודית טרחה להתקשר, למרות שלא מזמן התחתנה עם איש יקר, העוסק בענייני ביטחון, ובוודאי יש לה עניינים אחרים בראש. ואַת יכולה לתאר לעצמך, שכמובן טלפנו כל מיני בחורות”.

מיכל בחרה להיעדר מהבית בשעת הראיון, אבל ספר התהילים הקטן, שהיא נוהגת להתפלל ממנו, מונח על השולחן. שנותיה של מיכל, מחצית משנותיו של הגבר קטן־הקומה בן ה־63. בעל עיניים חודרות הוא מהלך קסם מוזר על נערות ונשים השוהות במחיצתו, בהעניקו להן את התחושה, שהוא יודע את סודות החיים, והן שותפות איתו לפענוח אותם סודות. אף לא אחת מהנשים הרבות שחלפו בחייו ליוותה אותו לאורך כל הדרך. נתחים גדולים הוא לבדו, אבל את מיכל הכיר לפני 15 שנים. “הוזמנתי להצגה לפי ספרי ‘מות אבימלך’ בתיאטרון ‘הקומה השלישית’. מיכל, שהיתה אחת השחקניות, ניגשה אלי וביקשה, שאחתום על העותק שלה של ‘מות אבימלך’. חתמתי ואמרתי לה, אם יתחשק לך פעם, תני לי צלצול. והיא, ילדה טובה ומתוקה, צלצלה אלי”.

מפעם לפעם היו נפגשים בביתו, או בדירתה, בנאות־אפקה. “היו גם נשים אחרות”, מטעים שדה. "אבל לפני חודשיים מיכל עברה לגור איתי, וזה עוזר לי נפשית יותר מכפי שאני מסוגל לתפוס. יש בינינו קרבה גדולה, היא יודעת מתי אני רוצה תה או מים, אני לעולם לא צריך להגיד או לבקש, היא יודעת מה אני חושב, ואני יודע מה היא חושבת. הייתי אומר, שה' שלח אותה אלי, כי אחרת, אם הייתי מוסיף לחיות באורח־החיים הקשוח והבודד שלי גם עכשיו, במחלה, הייתי עלול להרגיש חרדה, להיקלע למצבי יגון עמוקים.

“הכרתי כמה בחורות בימי חיי, כמו שאפשר להניח, ואני לא יכול לדמיין לי אף אחת אחרת מכל אלה שהכרתי יושבת כך, כמו ילדה טובה, וקוראת תהילים לטובתי, יום־יום. מיכל היא כמו ילדה שלי, ואדם בדרך־כלל לא מרגיש עצוב וקודר, כשהוא נמצא עם ילדתו. אני יכול להצחיק אותה בקלות מוחלטת, כי יש בה משהו ילדותי מאוד. ואם בחורה כזו, יצור יקר כזה, נמצאת איתי, אולי זה רק מוכיח, שאני לא כזה נבלה כמו שאנשים חושבים”.

בספרו “שירים 1985–1988” (הוצאת “שוקן”), כתב לה:

“מעלי רבצו הרים/ של כאב, של אושר, של עצב, שנים אחרות. נשים אחרות. מקומות אחרים./ ערים, נהרות, פנים. כל החיים ההם/ שהיו, שאבדו, שמתו, שלא אשוב עוד ואראם./ בין רגליה של מיכל שכבתי, שפתי על לחייה/ על צווארה, אל תוך היער הירוק, הסגול, כמו חיה./ אומר אל עצמי, בכולי אומר אל עצמי: זה/ מה שיש בעולם הזה”.

* * *

כל ימיו עסק פנחס שדה בחידה של החיים והחידלון. הוא האיש, שידע לשאול “על מצבו של האדם”, הפליא לשרטט את “החיים כמשל”, וכתב מאות שירים על המוות. נפגשנו לראשונה זמן קצר לאחר שלקה בהתקף־הלב, בסוף ינואר 1989. הוא גר אז עדיין בקומה השמינית של בית־דירות ביד־אליהו. באתי לראיין אותו. ברהיטות רבה ניסח אז את מצבו. “במחלה אין לך לאן לברוח”, אמר, “זה משהו שנמצא בתוכך, קמאי לגמרי. האימה הבסיסית של חיית־יער, שחץ פגע בה. שכבתי בבית־החולים כאדם חסר־ישע, כאדם בלי שם, כאדם סתם. אפילו לא זכרתי מי אני. היה ברור לי, שגם אם אדם כתב את הספרים הכי מהוללים, גם אם כתב את ‘פאוסט’ או את ‘הקומדיה האלוהית’, זה לא יציל אותו. כאשר ישכב בחדר־מיון, לא יזכור אם יש לו בית־חרושת, או שכתב ספר על תולדות תל־אביב. וכל מה שעשה בחייו, לא יחלץ אותו משם. זה לא הציל את שקספיר ולא הציל את הומרוס ולא הציל אף אחד”.

פנחס שדה, בראשית נובמבר 92', נאלם דום. דיבורו אמנם קולח כתמיד, השיחה שלנו נמשכת ארבע שעות ובסיומה הוא אומר, שהוא מוכן להתחיל אותה מהתחלה. ובכל־זאת, נדמה שהוא מנסה להטביע בנהרות של מלים את המבוכה שלו.

יש משהו בסרטן, שמחייב אותך לעמוד בעיניים פקוחות מול הרס עצמך. התאים המשתוללים, שצומחים בלי בקרה, צועקים לך, שגופך בגד בך. התקף־לב הוא משהו אחר. קל יותר לראותו כתקלה מכנית בצנרת של הגוף, תאונה חיצונית, שאחרי תיקון המערכות, האדם שב להיות כשהיה. השיבוש בסרטן, עמוק ויסודי יותר. אולי לכן נדמה לי, שהסרטן מנמיך את רוחו של פנחס שדה, יותר משעשה התקף־הלב.

פנחס שדה: “ברור לי שאפשר להניח, שסרטן נובע ממצוקות מסוימות, אבל לא היתה לי בתקופה הנוכחית שום מצוקה מיוחדת. בעבר עישנתי, אבל הפסקתי בגלל בעיות הלב. אני גם אוכל בעיקר ירקות ופירות. מעולם לא נכנסתי לסטקייה. אינני יודע מה קרה אצלי, אולי זו תגובה מאוחרת על דברים קודמים. היתה לי ילדות מאוד לא סימפטית. בית הורי היה לפעמים גיהנום, אבל זו כניסה לפסיכולוגיה, מקצוע שאני לא מחשיב. העניין שלי הוא בתיאולוגיה, ולא בפסיכולוגיה. מקובל עלי יותר שמה שקרה – זה אמנם נשמע יותר מיסטי ויותר קשה להסכמה – מה שקרה הוא ניסיון, שמישהו מנסה להעמיד אותי בו. המהות שלי, העבודה שלי, זה לבחון מצבים שבין אדם לבוראו. במצבים מסוימים אנחנו מקבלים הארה, תזכורת. בתנ”ך כתוב, ‘וידבר ה’ אל אברהם‘. מי אנחנו, שה’ ידבר אלינו, מי אני, הקטן והאפסי, שה' ידבר אלי, אבל לפעמים הדיבור מגיע באמצעות החיים. קורה משהו, באמצעות המחלה, החיים מבקשים להראות לי משהו".

– מה מטרת הניסיון? מה הוא אמור להוכיח?

"לא שואלים שאלות כאלה. אינני יודע. אולי הניסיון הזה נועד לאמירה חדשה. אולי אני אמור – לא למען עצמי, אני לא חשוב בכלל – אבל אולי אני אמור לבוא במגע עם הוויה יותר גבוהה ולבטא משהו שיכול לעזור לבני־האדם, כמו שמזמורי התהילים של דוד, שאני קורא עכשיו ומוצא בהם נחמה, עוזרים לי. אם לא זה, מה הייתי קורא עכשיו, גתה? שפינוזה? הם לא יכולים לעזור, הם נמצאים באותו ייאוש. אז אולי יתאפשר לי לכתוב משהו שאוכל לתרום לדורות הבאים של העם היהודי, כמו מזמורי התהילים.

“אני חושב, שהשירים שלי אין להם מה להתבייש בפני השירה היהודית בכל הדורות, כולל תפילות, ואני יודע שהספרות העברית לא היתה מה שהיא, אלמלא ‘החיים כמשל’, אבל אולי מכינים אותי לאמירה חדשה. ולצורך זה אני נדרש לסבול. את הצד הרפואי אני משאיר לד”ר תמר פרץ. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום, זה ברור לי באופן מוחלט. ועצת ה' פועלת דרך בני־אדם, גם דרך הרופאים. כולם שליחיו".

– נדרת נדרים? ניסית לשחד את אלוהים שירפא אותך? לעשות איתו עסקאות?

“מובן שהצעתי הצעות, וגם עשיתי כמה דברים שאני לא מוכן לגלות. אני חושב על יעקב, שנדר שאם ישיב אותו בשלום אל בית אביו, יהיה ה' לו לאלוהים. צדיק אחר המליץ לי לקרוא את י”ג מזמורי תהילים שחיבר דוד, ובירך אותו שאיוושע, ואני הרגשתי כאילו סבי, שנספה בשואה, מברך אותי.

“המזמורים, שאני קורא לאחרונה בכל יום, כל־כך ממוקדים במציאות האמיתית, שאני מזועזע. דוד מבקש מה', שיושיע אותו מכף אויביו, ממוות, מבור־שחת. והוא לא אומר, אם תציל אותי, אני אתרום לליב”י, אעביר זקנות את הכביש, או מבטיח שבעתיד אתנהג יפה ולא אשכיב כל מיני בחורות על הגג. לא. הוא פשוט מרגיש, שלא ייתכן אחרת, אלא שהשם יעזור לו. ואני מרשה לעצמי להרגיש כמוהו. אני גם מרשה לעצמי לעמוד באמצע השדה, אדם בסתיו חייו, להיזכר בשדות עמק יזרעאל, כשהייתי שם נער בן 12, בקיבוץ שריד, ולבכות. גם דוד מלכנו היה בכיין גדול, ובכל הזדמנות שניתנה לו, היה נושא את קולו וייבך".


עם כל הצטנעותו של שדה והאמירות התכופות, שהוא מפזר בנוסח “אני אפס מוחלט, עפר ואפר, אני עצמי לא חשוב”, קבוצת ההתייחסות הרגשית שלו למצוקתו העכשווית, היא, במודע או שלא במודע, אילנות גבוהים: דוד המלך, יעקב אבינו. כמו שמבחינת ההבעה האמנותית, השמות שתמיד נתלה בהם כמוריו ורבותיו היו סזאן, ואן גוך, הלדרליין. “ריבונו של עולם, מה רוצים מהחיים שלי כשאומרים, שוב פעם שדה מתחיל עם סזאן, למי הוא חושב את עצמו”, הוא אומר. “אני רוצה להיות זנב לאריות, למה שלא תפרגנו לי את זה, אני לא רוצה להיות ראש לשועלים של הספרות העברית. כל חיי השתדלתי להתרחק מזה. את חושבת שאני לא מספיק מתוחכם כדי לדעת איך הולכים בראש אחד עם הציבור? אני לא יכולתי להיכנס למשחק המלוכלך הזה של להחניף לציבור? אבל האידיאל שלי היה תמיד סזאן, שישב בודד ועני ונידח בעיירה וצייר, והוא זה שבעקשנות שלו פתח את אמנות המאה ה־20. והלדרליין, שמת נידח ואלמוני. אלה הגיבורים שלי! הספרות העברית לא עניינה אותי, לכן ההתנהגות שלי כל־כך מסויגת ומנוכרת. אני חושב שמישהו אחר במקומי, עם כל ההשמצות שספג, היה מוצא עצמו בבית־קברות או בבית־משוגעים”.

תמיד היה משורר וידויי. השירים שלו, כך הוא אומר, הם לעיתים קרובות סטנוגרמה של המציאות, דיווח כמעט עיתונאי של עובדות. “מאשימים אותי, שאני אגוצנטרי. איזו שטות. אני אדם סגור לחלוטין, הכי בלתי־אישי שיכול להיות. השירים שלי הם לא וידויים אישיים, רכילות לשכנים, אלא ניסיון לפתור את תעלומת הקיום, שאני חלק ממנה”.

כיום הוא גר בירושלים. דירה ספרטנית בת שני חדרים והול, בלי טלוויזיה. תמונות בעל הבית, פרי־מכחולם של ציירים שונים, על הקירות. גם ציורים ששדה צייר: הוא נהנה לספר, שמרדכי ארדון הסכים לקבל אותו ל“בצלאל”, בלי תשלום, בזכות כשרונו. אביו, פועל בניין, היה מובטל רוב הזמן, והבית ידע מריבות קשות. בסוף כיתה ח' יצא פנחס מהבית ונשלח לקיבוץ. תמיד נאלץ לעמוד ברשות עצמו. הוריו התגרשו כאשר היה כבר אדם בוגר.

פנחס שדה: “ירון לונדון הציג אותי בטלוויזיה כאיש עני. את יודעת כמה עלתה לי הדירה הזאת, שנמצאת על גבול רחביה, מול מנזר רטיסבון? יכולתי לקנות באותו מחיר דירת חמישה חדרים באחת השכונות. מי שגר בקוטג' של שתי קומות, חושב שאדם שגר בשני חדרים, הוא עני. אבל למה לי, אדם שחי לבדו, קוטג' של שתי קומות? לעלות ולרדת במדרגות כל היום? מעולם לא קינאתי במי שגר בבית מרווח, עם ספות עור. הסתדרתי יפה מאוד בכורסה הזו שאת יושבת בה. אפשר לקרוא ולכתוב ולאכול, ותתפלאי לשמוע מה עוד אפשר לעשות בה. נכון, היו זמנים שפיזית, חסר לי לחם לאכול, וזה לא משעשע. חייתי בחדרון קטן על גג, תקרת פח, בלי חשמל, והדבר המוזר הוא שמעולם לא עלה בדעתי שאני עני. החיים היו תמיד איפה שאני נמצא. שם היה המרכז”.

שדה מראה לי קלסר, ובו שירים שכתב בשנתיים האחרונות. “יכולתי עכשיו להחזיקה בזרועותי, עירומה, אך היא בקבר./ מזה שנים, אולי כבר יותר מעשר שנים, היא בקבר”, כתב לשרי, אהובתו המתה, אשר הפילה עצמה, שנים אחרי שנפרדו, מגג מגדל. “היו לה בעיות נפשיות קשות, שנודעו לי רק אחרי מותה. לפני כמה חודשים הלכתי לעיר העתיקה וראיתי את המקום שקפצה ממנו, ממגדל של כנסייה, ליד קבר ישו”. יש שם שירים לאמו, חיה לבית קרוכמל, אשר נפטרה, כבת 90, לפני שבע שנים.

על השולחן בינינו מונח ספרו על הרבי מנחם־מנדל מקוצק, “איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה”, שיצא לאור בהוצאת “שוקן”. לאחר משבר אמונתי קשה הסתגר הרבי מקוצק בחדר במשך עשרים שנות חייו האחרונות, וסירב לראות פני איש. תלמידיו רשמו את אמרותיו. שדה שִׂרטט את חייו של הרבי והביא את אמרותיו, כשהוא מסיים במלים, “בעצם אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה”.

פנחס שדה: “הדברים הם של הרבי מקוצק, לא שלי. הוא, שחייו היו עגומים וקשים, ראה את המיתה כדבר היפה בחיים. זו בהחלט לא דעתי. כתבתי הרבה על המוות, אבל כהעצמה של החיים, לגעת בחיים עד מוות. אני אוהב מאוד את החיים, את המצוקות, האהבות, הניסיונות”.

– בשיר אהבה לנערה, לפני כמה שנים, כתבת: “יופי כיופייך לא ראיתי מימי. מי את? אולי אקראך בשם מוות./ לו באת ואמרת לי, ‘אני המוות’, הייתי הולך עמך בשמחה”. היום אתה חושב אחרת?

פנחס שדה צוחק. “יש הבדל אם אתה כותב דבר כזה לפני צילומי הרנטגן, או אחריהם. אני מודה, שאני כבר לא עומד מאחורי השיר. לא אמות בשביל אף אשה, ותהיה יפה ככל שתהיה. אגב, הבחורה ההיא באה לבקר אותי לפני שלוש שנים. דפקה על הדלת, והמדהים הוא שלא זיהיתי אותה. ולחשוב שבזמנו, חשבתי למות למענה. אבל השיר נשאר, וזה העיקר”.

– לפני שנים כתבת: “לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך./ הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ,/ אל כל אשר אהבת, אשר חיית”. המוות, אשר עומד אולי בפתח, מעצים את הרצון הזה?

“בהחלט. אני מוכן לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל־25 אלף שנים נוספות. כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה”ל. ודווקא משום כך, יש לי הרגשה שאבותי – הורי אבי והורי אמי וכל הדודים שלי שנספו בשואה – יושיעו אותי ממוות. הם לא יניחו לי לרדת לאבדון".

* * *

כעבור 15 חודשים, ב־29.1.94, נפטר פנחס שדה ממחלת הסרטן.

המלצות קוראים
תגיות