רקע
אילת נגב
לאה איני: לחיות עם בעל מת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

לאה איני, נו' 1962


מירי בהתה במסך הירוק שלפניה. בלי שהרגישה, הקלידה לתוך מאגר החתנים הפוטנציאליים את שמו ופרטיו של האיש, שעד לפני חודש היתה נשואה לו. ישי כץ, בן שלושים וחצי. בזיכרון של המחשב היו אגורות תקוותיהם וציפיותיהם של פנויים ופנויות, לבבות בודדים, אשר באו אל משרד השידוכים הממוחשב “נוגה” כדי ליצור קשר רומנטי, באופן הכי סטרילי ומדויק. ומירי, אשר עבדה כפקידה במשרד השידוכים, תקתקה את תאריך הלידה והמזל של בעלה, ציינה את עיניו החומות, פירטה את מקסמי גופו, תחביביו, תחומי העניין שלו, ספרים, סרטים. סטודנט לגיאוגרפיה, תואר שני, בקי בידיעת־הארץ, יודע היטב את העמקים והגאיות והנחלים, וירכיים של אשה.

כשסיימה, העלתה על המסך את מאגר הפנויות בגיל המתאים, שלפה החוצה את הנשים הראויות, והחלה לשדך לו. האם יעדיף אהובהּ לשעבר לקשור את חייו עם גננת אדמונית ואוהבת חיים? אולי איתה יזכה להיות אב, ואחר־כך סב? היא לחצה על הכפתור. מסך המחשב, “כמו צלוחית תקווה בבית־התמחוי הזה של האהבה, הראה את הציון ‘התאמה בינונית מינוס’”.

"ולפעמים אני שואלת, ישי, האם יש איזה חוט סמוי, שמקשר בין החלכאים והנדכאים של האהבה… אנשים שלכאורה הכל בסדר אצלם, אינם חולים במיוחד, או משוגעים במיוחד, או שפויים: אינם מכוערים או יפים, מוצלחים או כושלים, ובכל זאת ’אתה רואה איך הבדידות פושה בהם כמו פטרת עקשנית, ובין חריצי היובש שעל פניו של גבר בן ארבעים פלוס, שהוא מעט נמוך מדי (תראה איך הגוף ממציא לעצמו תירוצים כשהנפש מנמיכה), ותחת תספורת מיושנת של אשה צעירה, שהיא קצת שמנה מדי, מתרבה מושבת הבדידות, זוחלת על־פני העור ומכרכמת חיוך ומדללת ברק…

“כאילו לא תראה עליהם כלום. הם יענו לך ברצון רב, אף כי ברטט, על ‘סליחה, מה השעה?’ ו’כמה זמן את כבר מחכה (לאוטובוס)?' ו’מתי עבר האחרון?' אבל בעיניים אתה יכול, אם אתה רוצה, לראות שהתשובה ‘שלוש ורבע’, או ‘עשרים דקות’, אינה האמיתית. כי יש באישון מין רצד אחד שבור, שכמֵה לומר: ‘כבר איבדתי את הזמן’ או ‘נצח נצחים’. ואז אני חושבת – לכל הרוחות, היינו בני־מזל”.

ומירי הולכת הביתה, ממאנת להשלים עם אובדן אהבתו של ישי. היא משאירה לו פתקים על שולחן המטבח, כאשר היא יוצאת בבוקר לעבודה, מוסיפה לנעול את נעלי־הבית המשובצות שלו, לישון בצד שלו של המיטה, להתכרבל בחולצת הטריקו שלו – “זאת שישנת בה ביומיים חופש, שקיבלת מן המילואים, וכל הזיעה של ריחות השינה והאהבה שעשינו עוד נותרו בה כמו עקבות”. בשירותים היא מביטה במערומיה ושמה לב לשערה לבנה אחת שצצה בערוותה. “כבר חודש שאתה לא מבקר שם. הייתכן, ישי, שמאז התאונה הטיפשית הזו במילואים, הזמן שלי נעצר, ודווקא הגוף הוא שתפס תאוצה? ואולי זה בגלל החרדה של הפות להיעזב ככה. מה יש, גם הוא מתאבל, לא?”

אהבה, זוגיות, געגועים, חרדת־נטישה, מוות, החירות להרגיש ולהגיב כרצונך בלי להתחשב במוסכמות, הם נושאי הרומן הראשון של לאה איני, “גאות החול” (“הספריה החדשה”, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי “סימן קריאה”, 1992). מירי כץ, בת 24, נשואה שנתיים, סטודנטית לספרות באוניברסיטת תל־אביב, היא אלמנת־צה"ל טרייה. ישי בעלה עלה על מוקש, כשיצא ל־28 ימי מילואים בצפון. מירי מסרבת להשלים עם מותו ומוצאת בינתיים, עד שיחזור אליה, עבודה בחצי משרה במשרד שידוכים.

כשהיא קולטת את סופיות המצב, מחליטה מירי, שאם אינה יכולה לחיות עם ישי החי, תחיה עם ישי המת. הספר כתוב כולו בגוף שני, כדיווח של מירי לישי בעלה על הנעשה בהיעדרו. כאלמנת־צה"ל היא מורדת בתהליך האבל המקובל ומסרבת לקחת חלק בפולחן, שהחברה קובעת לה, כתחליף לאיש שהיא אוהבת. היא לא מתכחשת לעובדת המוות, אבל דורשת לחיות עם בעלה גם במצבו הנוכחי של חוסר חיים. לדעתה, מותו של אדם אהוב אינו סיבה מספקת לניתוק קשר של אמת.

וכך עוברת מירי לגור באוהל, שהקימה מעל מצבתו בבית־הקברות הצבאי בקרית־שאול.

“שם, במקום ההוא, הניחו אותך. קר וכחול עם פיג’מה לבנה של מתים. ואני אוכל, נניח, למכור את הדירה, זו שאין בה צורך יותר, כעת משהחלטת להסתפק בשטח זעיר, מלבני וחולי עם ערוגות טריות ודלת משיִש שכתוב עליה שם, שמך בלבד, ועוד כל מיני תארים מיותרים, וכמה שתדפוק עליה לא יענו. מישהו גר שם, נכון, אבל לא עונה. עושה את עצמו, כאילו אין אף אחד בבית. וזה לא שהוא מתנהג ככה עד שהמתרימים יסתלקו, הוא מתנהג ככה עם כולם… וגם עם השכנים הצלחתי, שקטים ואדיבים כל־כך. וכולם צעירים כל־כך, עם שמות חמודים, והכי מבוגר בן שלושים ושש… בטוח שהשכנים מקנאים, אני חושבת, סוף־סוף אשה צעירה שלא מוותרת, שבאה להמשיך את החיים המשותפים מאיפה שמישהו החליט שהם ישתנו”.

כל זמן שהדברים נשארים בגדר מחשבות, איש לא מפריע למירי. אך כשהיא קמה ועושה מעשה, התנהגותה מקוממת את הוריו השכולים של ישי ואת הסביבה, הדוגלת בהשלמה עם המציאות: להיפרד מן המת ולקבע את העבר באמצעות טקסי זיכרון וספרי הנצחה. “הנוף היפה בבית־העלמין, הטיפוח, הצמחים, מנסים לשכך את הכאב”, אומרת לאה איני, “לא לרפא – כי לא נרפאים לעולם – אבל לנחם ולחמם. מירי מסרבת לקבל את השקר המוסכם הזה”.

לאה איני מודעת לכך, שכתיבה על המוות בסגנון מורכב, שכולל גם קלילות והומור, תוך שבירה של טאבו ספרותי, עלולה להיות קשה לעיכול. “בישראל, כשכותבים על שכול או אלמנות, זה תמיד כבד ורציני”, היא אומרת, “אבל היות והרומן שלי עוסק בחירות האנושית והנשית, בזכותה של מירי להתאבל כרצונה, גם בדרך שנחשבת חריגה, אני נוטלת גם לעצמי חירות ספרותית. הומור הוא סוג של חופש, וההומור שלי שחור, כי הוא עוסק במוות. כל מוות הוא שערורייה, ופחות מדי אנו משתדלים למנוע אותו. הספר הזה, מבחינתי, הוא קידוש של החיים, אשר צחוק הוא מהמרכיבים העיקריים שלהם”.

* * *

עגלת־ילדים חוסמת את הכניסה לדירה בבית המשותף ברמת־גן, שבה גרה לאה איני עם בעלה ובתם התינוקת. שני ספרי השירה שכתבה, “דיוקן” (1988) ו“קיסרית הפריון המדומה” (1990), וספר הסיפורים הקצרים “גיבורי קיץ” (1991), תיארו אנשי־שוליים, עלובי־חיים, נכים ומפגרים, אשר כל חייהם הם ניסיון להישרד.

ספריה גרפו ביקורות נלהבות בנוסח “קול גדול וחזק בספרות העברית”, ו“שילוב של פיוטיות ואינטלקט”. שלושת ספריה הקודמים זיכו אותה בכמה פרסים ספרותיים, וגם חשפו קטעים לא נעימים מהביוגרפיה הפרטית שלה: ילדות של דלות רגשית בצל אם תופרת ואב בעל חנות מספוא, ששיתף את לאה, הצעירה בשלושת ילדיו, בסיוטי השואה שלו. האדם היחיד בכל ילדותה שידע לחבק, לפנק ולתמוך, היתה סבתה מצד אמה. מותה של הסבתא, בגיל 85, הפגיש את איני לראשונה עם אובדן של אהבה, והיה, אולי, אחד הגורמים הרגשיים לכך שהרומן הראשון שלה עוסק במוות ובזיכרון.

“כמו מירי כץ”, היא אומרת, “גם אני דבקה בסבתי המתה. כשסבתא מתה, הייתי ממש על הקרשים. שמרתי כל פירור של חפץ, שקיבלתי ממנה. שוב ושוב אני משַחזֶרת אותה, את ריח הבגדים שלה, פריכות היד, חמימות הגוף, ומשמרת את הזיכרון על אש קטנה”.

בבית הוריה, שהיו בו שני ספרים בלבד – הגדה של פסח וחוברת לימוד נהיגה – היתה לאה עוף מוזר ונדיר, ילדה בעלת צימאון רוחני אדיר, אשר לימדה את עצמה קרוא וכתוב. מגיל שש כתבה שירים וסיפורים: "לא היה לי למי להראות אותם, כי הורי לא קוראים ספרים. גם היום, אני יודעת שהם לא קראו אף שורה שלי. הם לא יכולים להבין. אנשים מאוד פשוטים, שחוו דברים נוראים. היו להם חיים קשים יחד. להיות קשה־יום זה לא רק עניין כלכלי, זה בהחלט מצב נפשי, שלא משתנה גם כשהדירה מתרחבת.

“אף פעם לא דיברו בבית על שום דבר שברוח. השיחות היחידות היו על פרנסה ובריאות, ומה נקנה מחר בשוק וכמה עולה כל דבר. מפלס הציפיות שלהם נמוך מאוד. רואים טלוויזיה, אוכלים, ישנים, מתלוננים, וזהו. לא היתה בכלל פרטיות בבית. ההורים לא ידעו לדפוק על דלת לפני שנכנסים. אני אילפתי אותם ממש בכוח, וזה הצריך מהפכה, כמו ללמוד שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, ולא להיפך. אם היתה בבית הזה רוח, זו היתה רוח־פרצים”, היא מפטירה באירוניה.

היא ברחה אל הזלילה. בגיל תשע היה משקלה 60 ק"ג והיתה הילדה השמנה ביותר בכיתה. "כששיחקו מחבואים, הבן הכי רזה בכיתה היה רץ ומתחבא מאחורי גבי – עד כדי כך שמנה הייתי. הייתי ילדה מופנמת, מהילדים שלא מוזמנים למסיבות של יום שישי. התבודדתי מרצון ומאי־רצון גם יחד. מכיוון שהבית היה כל־כך נורא, ואת הבית אתה לא יכול לנטרל, השתדלתי שלפחות כלפי חוץ אהיה מוגנת. עטפתי את עצמי בקליפה קשה כלפי החברה, כדי לשרוד, אבל שילמתי בבריאותי. בגיל צעיר קיבלתי אולקוס, ויש לי מיגרנות קשות.

“כלפי חוץ הייתי קשוחה, אבל בראשי טחנתי את מה שקרה בבית. הבעיה שלי, שאני לא יכולה לשכוח, הדברים נסחבים אחרַי כל הזמן. אם אתה חי את החיים בלי הרבה מסכות, אתה משלם מחיר. הנטייה לא להתכחש לשום דבר, לחטט ולפשפש ולגרד בפצע, טובה כדי ליצור, אבל מקשה מאוד את החיים. כדי ליצור מחומרים כאלה, אתה מבעיר תחתם אש ועושה מהם מדורה. בחרתי בכתיבה כדי לעשות את עצמי אדם חדש”.


בביתה שלה שוררת נינוחות חמימה. פרחים, מפות תחרה. “הבורגנות היא הצמר־גפן הבסיסי, שמרפד לי היום את החיים”, היא אומרת. הדירה מצוחצחת, אין גרגיר אבק על הווידאו והטלוויזיה. “יש לי אובססיה לניקיון. אמא שלי מאוד אהבה לאגור דברים, והגבבה הזו נראתה לי עלובה, דוחה, לא אסתטית. עד היום אני שונאת קופסאות ומגירות. אני כל הזמן מנקה החוצה ומאווררת ולא סוגרת ולא חונקת דברים”.

עירד, בעלה הפסיכולוג, הקדים הפעם לחזור מעבודתו בבית־החולים, כדי להשגיח על יעלה, תינוקת יפה ותובענית, כדי שלאה תוכל להתפנות לראיון. הם זוג קרוב מאוד, בעלי־ברית בעולם, שאינו תמיד מסביר פנים. היא לא מודה בכך, אבל כשאני מתבוננת בה ובעירד, אני שמה לב למאפיינים דומים ליחסי הזוגיות של מירי וישי כץ, גיבורי הספר. לא במקרה בחרה איני לתאר את מירי כיתומה מהוריה, שגדלה אצל סבה עד שמצאה את ישי – “וכל החלומות שלה התנקזו באדם אחד, שהחזיר לה אהבה וביטחון”.

היא חרדה מאוד לפרטיותה. אוסרת לציין בכתבה את שם המשפחה, שרשום על תיבת הדואר. “איני” הוא שם־נעוריה, ובו תחתום תמיד על ספריה. בשם נישואיה היא משתמשת בבנק, בעירייה, במגעים עם הרשויות. כשתגדל הילדה, זה יהיה השם, שבו תרשום פתקים לבית־הספר.

לו נתבקשה לתאר את עצמה במודעת שידוכים, היתה כותבת: “מופנמת, ביישנית, רגישה ובעלת חוש־הומור”. ודאי לא ‘ספונטנית’. לאה ועירד הכירו לפני שבע שנים. “פגישה עיוורת”, היא מספרת, “הוא קיבל טלפון שלי, וצלצל. אחר־כך ישבנו שעות ודיברנו בלי להרגיש שהזמן עובר, וזה היה הסימן הטוב הראשון”.

החברות והנישואין היו בשבילה תיקון, תפנית של 180 מעלות מכל מה שידעה בבית. “העמדתי אותו במבחנים. רציתי לבדוק אם הוא קמצן, אם הוא יכול לדבר איתי על דברים שחשובים לי, ובעיקר, איך הוא מתייחס לעובדה שאני כותבת. זה היה תנאי בל יעבור, היו מחזרים שסירבתי להם בגלל זה. בשום אופן לא רציתי בן־זוג, שיחיה בנתק מן הכתיבה שלי, כמו הורי. ורק אחרי שעמד בהצלחה בכל המבחנים, הסכמתי להתחתן. זה נשמע מאוד מתחשבן וענייני, לא רומנטי, אבל אם אתה רוצה ללכת על משהו שיחזיק לך לכל החיים, אתה חייב להיות מאוד מפוכח. כמו בשידוך”.

– לא מפחיד אותך לחיות עם אותו אדם 50 שנה?

"בכלל לא. אהבה שבנויה טוב, לא נגמרת, כי כל הזמן מזינים אותה. רק בפני אדם, שאת מכירה ובוטחת בו, את יכולה להתפשט נפשית ולדעת שלא יפגע בך ולא ינצל את זה נגדך. אבל דווקא משום שהצלחתי, אני חוששת מאובדן. כמו שאומרת מירי: אני מרגישה, שהעובדה שזכיתי בפיס פעם אחת, לא מבטיחה לי שאזכה בו שוב. הדברים נורא שבירים. רציתי אהבה, פינה שקטה, ויש לי, אבל ברגע אחד הכול יכול להתפורר. אני מאוד חרדה לאיש שלי. כשהוא מאחר איחור משמעותי, אני כבר מדמיינת את האסון, ומחכה לטלפון, ורק תוהה מי יצלצל קודם: המשטרה או בית־החולים, שבו הוא עובד.

“אני חושבת לפעמים בזעזוע, מה יהיה אם אשאר לבד, גם אם זה יקרה בעוד שנים רבות. כאשר האיש שלך איננו, נופל מסך על כל־כך הרבה דברים שעשיתם יחד, ואין לך עם מי לדבר עליהם יותר, גם אם יש לך ילדים ונכדים. אף אחד, בעצם, לא מכיר אותך כמו שהוא הכיר אותך, ואת צריכה לסגור חלק גדול כל־כך מההתנסות האינטימית שלך, לעצמך. זו בדידות איומה יותר מכל בדידות”.

את הפן הקומי של הספר מבטאת חמדה, גננת ג’ינג’ית שמנה ואוהבת חיים, רווקה בת 30, הרשומה בכל משרד שידוכים בעיר ויוצאת עם כל זוג מכנסיים. חמדה מנסה להניא את מירי משקיעה בתוך ההתמסרות לישי המת, ולשכנע אותה לבחור בחיים, ובמסגרת זו גם מעניקה לה שפע הצעות מגוונות איך לאונן. ישי איננו, היא אומרת לה, והוא לא ישכב איתך לעולם. מה שנותר לך הן האצבעות שלך, ידית של מברשת שיער, או מלפפון ישר ושטוף. גם לחמדה, כמו למירי, אין בן־זוג, וסביר שגם לא יהיה לה – היא אומרת שהגברים נרתעים מאהבת החיים שלה – אבל היא מוכנה להשתמש בתחליפים, ובלבד שלא להחמיץ את מה שהחיים מסוגלים לתת.

איני: “חמדה ממשיכה לחפש אהבה, אבל אינה עוצמת את עיניה לכל ההנאות הקטנות שבדרך: אוכל, מין, אסתטיקה, ידידות. בניגוד למירי, שתלויה מאוד בישי, ואין לה זהות בלעדיו, חמדה היא דמות אוטונומית, בעלת חיים עצמאיים. אני מאוד מנסה להיות חמדה, ולא מירי. להשתחרר מתלות ולמצוא בתוך החיים הקשים והדפוקים האלה את נקודות האור”.


איני כותבת מהר מאוד, בעט על נייר, בלי תיקונים ובלי טיוטות: “אני רואה תמונה, ממש בפועל, ומתארת אותה, על הצבעים והריחות והטעמים. כשנולד הספר, פתאום חדרה לי לראש תמונה שמישהי, שבעלה נהרג בתאונת אימונים, יושבת על אסלה ומוצאת שערות לבנות בערווה שלה. זה ביטוי לטראומה, כמו שהשיער מלבין בראש, רק שכאן זה מתקשר לזוגיות ולמיניות. ואז, כמו סליל־חוטים שמתגלגל, המלים זורמות, מאות מלים בלי מחיקה אחת, בשטף ובפיכחון. אני מנסה להעמיד עולם שלם על הרגליים, כמו סייח, שנולד שלם ומיד עומד על רגליו. כתבתי את הספר בחמישה חודשים”.

מלבד מספר ביקורים בבית־העלמין הצבאי בקריית־שאול, לא עשתה תחקיר, לא שוחחה עם אלמנות או עם הורים שכולים. הכול שאבה מתוך תחושותיה. חוויית האובדן שלה עצמה – הריון שלא הגיע לסיומו, לפני שנתיים וחצי – היא עדיין פצע פתוח, שלא נפרש עליו שום קרום־מגן. “כשזה קרה, אנשים מסביב אמרו לי: לא נורא, את צעירה, יהיו לך ילדים, קחי את עצמך בידיים. מצפים ממך לחזור מהר למסלול, ולא לטבוע ביגון שלך. זה נורא מרגיז, כי מי יכול לשפוט אבל של אדם אחר? אז באמת הריתי שוב וילדתי תינוקת, אבל אני לא שוכחת את הילד שאיננו. וכשמישהו אומר: יופי, יש לך בת ראשונה, אני שותקת וחושבת בלב, ‘היא לא הראשונה, היא השנייה שלי’”.

מאז לידת בתה סדר־יומה איננו בידה. טיולים בגן הציבורי ורסק פירות דוחים כל כתיבה רצינית. “קשה להיכנס לעולם שלם של רומן, כשאתה צריך לקום כל שנייה ולהסתכל, אם הבקבוק התחמם או לא, אז בלית־ברירה התחלתי לכתוב דברים יותר קצרים, שנגמרים תוך כמה שעות, כשהילדה ישנה”. לא במקרה, כל אלה סיפורים על ילדים העומדים מן הצד: ספר ילדים על ילד נמוך המדבר עם מפלצת, שתעזור לו לצמוח, וסיפור בהמשכים שמתפרסם בשבועון־הילדים “כולנו”, על נער שאביו מובטל.

– בספר שלך יש מוטיבים משירי “שמחת עניים” של אלתרמן. הרעיה הנאמנה לבעלה המת. הזר המקנא לחן רעייתו, וצופה בה, מארץ המתים, בלכתה אל משכב עם גבר אחר. “כי אין בית בלי מת על כפיים, ואין מת שישכח את ביתו”.

"לא חשבתי על זה במפורש, אבל זה נכון. בתור אדם מת, לישי יש נוכחות מאוד חזקה בחייה של מירי. היא עושה הכול מלבד לשכב איתו, כי זה אי־אפשר, אבל היא מצפה לו וכועסת עליו ומיידעת אותו ועושה הכול איתו. אז נכון, שכדי שאהבה תימשך, צריך להזין אותה, ונחוצים שניים, רצוי חיים. אבל אני ומירי שואלות, אולי אפשר להזין את האהבה הזו, גם כשאחד הצדדים מת.

“אני יודעת שהדרך של מירי לא תוביל לשום מקום, הרעיון לחיות עם המת אבסורדי, מאייד את עצמו וחסר סיכוי. אם, חלילה, היה קורה לי אסון כזה, סביר שהייתי מתאבלת בדרך המקובלת של תמונות וטקסי זיכרון. אבל אני נלחמת על זכותה לעשות מעשה, אבסורדי ככל שיהיה. מעשה של מורדים, מהפכנים, אנשים שיודעים להסתכל לתוך החושך ולמצוא בו דברים חדשים. רק כך האנושות מתקדמת. אם אנשים יילכו רק בדרך הסלולה, שום דבר לא ישתנה”.

המלצות קוראים
תגיות