נו' 1930

על עטיפת ספרו “דודה אסתר”, עיצב אריה אקשטיין בגבס צבוע את דודתו האהובה, אחות אביו, כפי שזכר אותה: שיער גולש ושפתיים ארגמניות, צמידים על פרקי־הידיים, יריעת־בד שקופה פרושה על הכתף, בלי שתנסה אפילו לכסות את זוג הפטמות האדומות, התפוחות כתות־שדה. ירכיים לבנות ובשרניות, פסוקות סביב משולש השיער השחור, הענקי, המודגש, על ערוותה. כשנזרק אל הרחוב, לאחר שאמו עזבה אותו והלכה להיות עוזרת־בית בעיר הגדולה, אספה אותו הדודה אסתר אל החדר, שבו היתה מקבלת את לקוחותיה. ואריה, אשר אז עדיין קראו לו אברום־לייב, היה עומד ליד ביתה ומשדל את הגברים העוברים־והשבים בתיאורים מפורטים, ובהצעות שלא משאירות מקום רב לדמיון. “והם היו נותנים לי מטבע, דמי־סרסור, ונכנסים פנימה. הטקסט הקבוע שלי היה, ‘אתה יכול לדפוק את הדודה שלי מלפנים או מאחור’. כילד בן שמונה, לא הבנתי מה אני אומר, אבל הייתי מאוד מרוצה, שבזכותה אני חי כמו לורד”.

בתקופה ההיא החליט אברום לייב, שכשיהיה גדול, יתחתן עם זונה. רק לזונה, כך התרשם מניסיונו האישי, יש שמלות פרחוניות יפות, כרים רכים על המיטה, נקניקים תלויים בשורה על הקיר ובעיקר כמויות לא מוגבלות של שוקולד.

אריה אקשטיין, אמן – בן 60 פלוס, את גילו המדויק אינו יודע – נהנה להתריס, שהוא בוגר כיתה ג', ומתגאה שהוא בקושי יודע לחתום את שמו. ערימות הספרים ליד מיטתו, בגרמנית ובפולנית, הן הישג של לימוד עצמי. “אף פעם לפני־כן לא כתבתי, אבל גם בציורים ובפסלים שלי היה יסוד סיפורי חזק. בזמן האחרון הרגשתי שזה לא מספיק, ואמרתי לעצמי, אם ככה, תכתוב סיפור. יש לי זיכרון ויזואלי חזק. אני עוצם את העיניים ורואה בתמונות, כמו בסרט או בטלוויזיה, איך הייתי ילד בעיירה שלנו. אני נושם ריחות, טועם מאכלים ומתאר בדיוק. הכול אמת, אנשים מהעיירה שלי, טיפוסים שהכרתי, כאלה דברים אתה לא יכול להמציא. אבל בגלל שאני לא מסתדר עם האותיות, אני כותב את העברית בפולנית”.

וכבר הוא קם, כאחוז־תזזית, ורץ להביא מאי־שם מחברת של בית־ספר עממי, ומראה שורות משורבטות: KAMA PAMIM KASHER PAGASHTI.OTO, KEN BERACHTI OTO LESHALOM. כשקוראים זאת בקול רם, מתקבל המשפט המשובש, “כמה פעמים כאשר פגשתי אותו, כן בירכתי אותו לשלום”.

בבוקר הוא קורא, מסגנן ומדפיס במכונת־כתיבה את מה ששִרבט בלילה באותיות לטיניות, “כי הכתב שלי כל־כך מבולגן שאלוהים ישמור, ואם יעבור עוד יום, בעצמי לא אבין מה כתבתי. יש אשה נחמדה אחת בראש־פינה, שאני קורא לה אחר־כך את המשפטים בקול, והיא מתקתקת לי אותם בעברית”.

בדרך הכמעט אנלפביתית הזו, כתב אקשטיין סיפור קצר על דודתו הזונה אסתר, ושמר אותו בצד. הוא אוהב לספר איך יום אחד “גִלגלתי לי, כרגיל, צינגלה, סיגריית חשיש קטנה, על חתיכת עיתון וראיתי מודעה על תחרות סיפורים קצרים של עיתון ‘הארץ’. אמרתי לעצמי, יאללה, נשלח. מאוד התפלאתי, שהסיפור זכה בפרס ראשון בתחרות. יגאל שוורץ מ’כתר' פנה אלי ודחף אותי להמשיך לכתוב, ומזה צץ הספר ‘דודה אסתר’. אני כתבתי סתם, מהפופיק. זה שאני סופר עכשיו, נראה לי כאילו השטן עושה ממני בדיחה. כאילו מישהו אמר לי, שמע, הוועדה ישבה והחליטה, שמהיום אתה האפיפיור”.

אני מתעניינת בנימוס, אם הזכייה במחשב אישי, פרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר, שינתה את דרך עבודתו.

“השתגעתי? היה איזה מישהו שנורא היה צריך מחשב, קפצתי על ההזדמנות ואמרתי, קח את זה, אני לא רוצה לראות את המפלצת הזו. אני לא מסתדר עם מכשירים. אפילו לא פתחתי את האריזה”.

– מכרת את המחשב שקיבלת כפרס?

“חס וחלילה למכור. נתתי במתנה, העיקר שייצא מהר מהבית. אם היו נותנים לי חבילת שוקולד, הייתי יותר מרוצה”.

* * *

לא במקרה בוחר אריה אקשטיין בשוקולד, כדוגמה לפרס הנשאף. הרי רק בגלל אהבתו לשוקולד נשבע להתחתן עם זונה. גן־עדן לפי אקשטיין מכיל נרגילה ובה חשיש, קקאו חם, שוקולד בכל הטעמים, ונשים, הרבה נשים. “כשהייתי בן שמונה חודשים נטש אבי אותי ואת אמי בעיירה שלנו, דיסנה”, הוא אומר. “אמא שנאה אותו בגלל זה, והשביעה אותי, שארצח אותו אפילו אם היא כבר לא תהיה בחיים. גדלתי על השנאה לאבא. הצרה של ילד, שסופג הכול ואין לו כוח להתגונן, אין לו אנטיביוטיקה נגד הרעל. הוא גדל בלי אמון באהבה, אף פעם לא יאמין לאשתו, כי העולם בגד בו”.

אחרי המלחמה ראה ברחוב בגרמניה שלט של חנות, ועליו השם “מנשה אקשטיין”, כשם אביו. בזוכרו את הבטחתו לאמו, נכנס לחנות. בעל־הבית לא היה. כעבור שלושה ימים חזר כשגרזן מוסתר מתחת למעילו, ועמד מול האיש, שלא הכיר מעולם. רק בבדיקת תעודת־הזהות, שבעזרתה הוכיח האיש שהוא אקשטיין אחר, נמנע הרצח.

“היום אני רואה את זה באור סלחני יותר. אמא צדקה כששנאה אותו, והוא צדק כשברח ממנה. מי כמוני יודע, כמה מהר אשה יכולה להפוך בית לבית־סוהר. הדרך כל־כך קצרה, שאלוהים ישמור. הכי גרוע זה כשצד אחד צודק, והשני לא אשם. אני מבין את אבא, גם לי יש זונות בראש. זה משפחתי אצלנו”.

– זונות יש לך בראש, או נשים?

"נשים, זונות, זה אותו דבר. לאשה יש רכוש בין הרגליים, והיא יושבת עליו. מה ההבדל בין אשה הגונה לזונה? האחת לוקחת כסף, והשנייה לא. הזונות היהודיות שהכרתי בלודז' היו הגונות ותמימות יותר מהרבה גברות מכובדות בתל־אביב, ששוכבות רק עם הבעל שלהן אבל הן זונות בנשמה. מה אנחנו יודעים מה יש בנשמה של אדם אחר? איזו זכות יש לנו לשפוט?

"אני כותב על נערה אחת שהכרתי, אסתרק’ה, בת 13 או 14, שחרחורת כמו צוענייה. הייתי ילד בן 8, אבל התאהבתי בה, כי היתה מרדנית. כשאמרתי לה כמה היא יפה, הורידה לי סטירה ואמרה, שלפעמים יופי הוא קללה ולא ברכה. הסתובבנו יחד בפולין, בחבורה של ילדים עזובים. בכל פעם שהיו לנו צרות עם השלטונות, כשמישהו רצה להסגיר אותנו, אסתרק’ה היתה נעלמת לאן־שהוא עם מפקד המשטרה או ראש הכפר, חוזרת אחר־כך עם שמלה קרועה, אבל כך קנתה לנו את השקט. בסופו של דבר תלתה את עצמה. אולי היתה בת 15. אשה מבוגרת עוד איכשהו מסתדרת עם זה, אבל ילדה, מה היא מבינה? היתה לה ברירה?

“אף אשה לא רוצה להיות זונה. כל אחת היתה רוצה בית וילדים, אבל מה לעשות כשהילדים רעבים ללחם? אפשר להביא כל גבר לגבול שבו יהפוך לרוצח, ואפשר להביא כל אשה למצב שתהפוך לזונה”.

אקשטיין היה נשוי פעם, והתגרש אחרי זמן קצר. אחר־כך, במשך כמה שנים, היתה בחייו אשה שילדה לו ילד, בן 18 היום, שהוא אוהב יותר מאשר את נפשו. “אבל הנישואים הם חלודה לנשמה, פיחות זוחל. קחי זוג, היא בת 16, הוא בן 18, מתהלכים חבוקים ברחוב, והיא נורא מתרגשת ואומרת, תראה איזו שקדייה לבנה על רקע של כחול־שמיים. והם מתחבקים ומתנשקים. אבל השטן הרי לא ישן אף פעם. הם מתחתנים, אחרי כמה שנים הולכים ברחוב, והיא שוב רואה את השקדייה, אבל הפעם אומרת, חיים, אתה ידעת, שקילו שקדים עולה ארבע לירות ועשרים?!”

לפני 15 שנים קמה האשה ועזבה, עם הילד. “הטעם שלה השתפר, לכן ברחה ממני”, הוא מנסה לחייך. "אני אומר את זה בצחוק, כהגנה עצמית. מובן שזה כאב. כל פרידה עצובה, כי אתה חייב להרוג גם זיכרונות טובים כדי לשרוד. אולי אם הייתי עובד ב’תנובה', היה לה יותר קל לחיות איתי. אבל אפילו לי, לא קל לחיות עם אריה אקשטיין. הוא מעייף אותי, הבנזונה.

“אני חושב שהעובדה שהתגלגלתי בלי משפחה, עשתה אותי למי שאני היום. ילד שגדל עם אבא ואמא ואחים ואחיות, לומד לחיות עם אחרים. אני לא יודע מה זה משפחה. בין הגלגולים שלי, הייתי איזה זמן בבית־יתומים בלודז'. המנהלת שלנו היתה חניכה של יאנוש קורצ’אק, והוא בא מפעם לפעם לבקר. פעם, אחרי ששיחקתי את ‘המלך מתיא הראשון’ במחזה שלו, אמר לי, 'עם כל מה שאתה עברת, אני עוד יכול ללמד אותך משהו על החיים?”'

אנחנו בראש־פינה, בחצר החורבה, שאקשטיין קורא לה ארמון. 23 שנים הוא גר פה, בדמי־שכירות של ארבע אגורות לחודש, לדבריו. הבית בנוי כוכים־כוכים: כדי להדליק אור, הוא מסובב את נורת החשמל ומצמיד אותה אל בית־המנורה, כי המפסק לא פועל, ואולי בכלל אין מפסק. על קירות החדר שבו הוא מצייר, שמות ומספרי טלפון של אורחים, שהיו כאן והלכו, רובן נשים. מתוך דלי בפינה מבצבצת חלת־שבת שלמה ומעופשת, עטופה שכבת ירוקת עבה. אני נזכרת, שסיפר ב“דודה אסתר” איך גר עם הסוס באורווה, ואכל איתו “לחם יבש עם ירוקת, אבל מאוד טעים. צריך רק להרטיב אותו לכמה שעות עם מים ולהוסיף קצת מלח, ואז זה ממש סעודת־מלכים”.

שורת מדרגות־אבן מוליכות לחדר השינה: חפצים שנאספו מפה ומשם, שתי מיטות יחיד, מדפי ספרים, ערימות של ניירות וסמרטוטים, טלוויזיה שחור־לבן זעירה. מקלט זמני של פליט, ולא בית שאדם גר בו שנים. במסדרון אפלולי, מקרר חשמלי מיושן. השירותים בחצר. האסלה שבורה, קורי־עכביש סמיכים משתלשלים מן הקירות.

* * *

באחת התמונות הראשונות בספר נוסע הילד עם דודתו בכרכרה, וכאשר מגיעה העת לשלם, אומרת הדודה לעגלון, “אני אשלם לך עם התחת. תבוא מתי שאתה רוצה”.

מתוך “דודה אסתר”:

בקריאת “שמע ישראל” זינק אקשטיין הצעיר ממחבואו, נעץ את שיניו באחוריו של העגלון, ונגס בו עד זוב־דם. להפתעתו, בעטו בו העגלון והדודה, וזרקו אותו מכל המדרגות. כך החלו גלגוליו ברחבי פולין.

כדי לשמור על נפשו במצבים הנוראים, המציא משחק של דמיון: זה לא אני, ואני לא כאן. את הזוועות האמיתיות, הוא אומר, לא יכתוב לעולם. המספר הכחול שעל זרועו, נחקק בו באושוויץ, כשהיה נער צעיר. הוא לא מוכן לרמוז אפילו במלה על מה שעבר עליו, אבל הוא שרד.

אריה אקשטיין: "אחרי המלחמה, כשהתברר לי שנשארתי לבד בעולם, החלטתי להתנצר. מספיק סבלתי. מה יש, לא מגיע לי ניכוי שליש על התנהגות טובה? חייתי עם חברה פולנייה, סטאשה, קתולית אדוקה, ענדתי צלב גדול והלכתי איתה לכנסייה. יום אחד אמרה לי, ניסע לוורשה לקנות נעליים. כשאשה עסוקה בקניות, אפשר לקבל אקזמה מהנדנודים שלה. אמרתי לה, סטאשקה, תקני מה שאת רוצה, אבל לבד, אני הולך לטייל. הסתובבתי ברחובות ועמדתי ליד חלון־ראווה.

“פתאום ראיתי את בורך האורג, מהעיירה שלי, משתקף בזכוכית החלון. הוא היה איש זקן כבר כשנשלח למחנות, ולא האמנתי שנשאר בחיים. הסתובבתי, והוא הביט בצלב שלי, בכובע המיוחד שלבשתי כמנהג הפולנים, סקר את כל התחפושת ואמר, ‘פורים שמח, אברום־לייב’. נשכבנו על המדרכה וצחקנו כמשוגעים. על המקום זרקתי את הצלב וחזרתי ליהדות”.

אקשטיין עלה לארץ ב־1948 ועוד הספיק להתגייס לפלמ"ח. אחר־כך היה בוקר־סוסים בקיבוץ עמיעד, מלח בספינת דיג, עוזר לגיאולוג בקידוחי נפט בערד. הציור עזר לו לעבד את הצלקות שבתוכו. “אני מצייר נוף, כי בניגוד לבני־האדם, הטבע הוא לא טוב ולא רע, אלא נייטרלי”.

הוא פיסל פסלים קטנים של בני העיירה שלו, כל הטיפוסים שעליהם כתב: השוחט, המלמד, הגנבים ושואב־המים. “הפסלים נמצאים למכירה בגלריה בתל־אביב, כי רציתי להעביר אל הצברים את הדמויות האלה, שכבר אינן קיימות. אבל אצלכם כל מה שגלותי הוא רע. כל בהמה ציונית או קוף הסתדרותי מרשה לעצמו להרים את האף ולהגיד ‘שטעטל־שמעטל’. באיזו זכות מחקתם את התרבות ההיא? אין דבר אנטי־תרבותי יותר מאשר לקחת פרופסור ולהפוך אותו לרפתן. הציונות יצרה עם של רס”רים וטרקטוריסטים. הרי זו שנאה לאינטלקטואל, לאמן! תנו קצת כבוד. על מה יש לכם כל־כך להתגאות? בעיירה, בניגוד למדינת ישראל, לא שדדו זקנים, לא אנסו נשים ולא רצחו בשביל כסף!''

ב“דודה אסתר”, המתאר את החיים היהודיים בפולין מהזווית שנוח להתעלם ממנה, הגנבים והזונות הם בני־האדם האמיתיים. “מי שעזר לי בחיים היו הגנבים, הם יודעים להתחלק בפרוסת לחם, כי עברו עוני וסבל. כשיש לך רק פרוסת לחם אחת, ואתה מתחלק בה, זה המבחן האמיתי. בעוני הזה, להישאר בני־אדם, צריך כוח אדיר. מה אתם יודעים על עוני? עושים הפגנות נגד המשכנתא. זונות עובדות בשביל שיכון, לא בשביל לחם לילדים. החיים שלי היו לא כל־כך נעימים, אבל קיבלתי פיצוי בזה שפגשתי את כל האנשים האלה. למשל, חיים הגיבן, שאני כותב עליו. הוא אמר לי – כשירביצו לך, תעמוד ישר ואל תתכופף, אחרת תקבל גיבנת. מאז, יכלו לשחוט אותי, ואני לא הייתי מתכופף. בהתחלה לקחתי את זה בצורה מעשית, אחר־כך הבנתי את המשמעות הסמלית של לא להתכופף”.

מהרגע הראשון שביקר בראש־פינה, הרגיש שבאיזה גלגול אחר, כבר היה כאן. “רק אחר־כך התגלה לי שהשם ‘אקשטיין’ פירושו ‘ראש פינה’. כאילו מה שקרה, צריך היה לקרות. ראש־פינה בנויה לשלושה סוגי אנשים: לאוהבים, לפילוסופים ולאמנים, והיתה תקופה קצרה ומאושרת, שבה הייתי כל שלושת הדברים האלה יחד. אני קם בבוקר ויוצא לצייר בנוף. פוגש אנשים, מדבר קצת. קשה לחיות בחברה, אבל קשה עוד יותר לחיות לבד. בשביל מי תצייר, בשביל מי תכתוב, את מי תאהב, אם אין לך אנשים מסביב?”

הראיון מתקיים בחצר, כי בבית ההפוך אי־אפשר לשבת. בוסתן ענק ופרוע של עצי תאנה, גפנים, תות. במטבחון אין תנור או כיריים, ואקשטיין מביא כירת־גז ניידת של פיקניקים, ומרתיח בפינג’אן שמנוני כמה עלי נענע וחופן של מחטי רוזמרין, שקטף ביד מזיעה מהשיח שבגינה. הוא מוזג לי את התערובת לתוך ספל קרמיקה, שעליו ציורי 12 המזלות. התאומים, הקשת, הבתולה, ובני המזלות האחרים, נתונים בתנוחות פורנוגרפיות, המצריכות כישורים אקרובטיים ראויים לציון. לעצמו הוא מוזג את תה־העשבים לתוך צנצנת ריקה של ריבת אוכמניות. בכף מרק הוא חופר מתוך שקית הניילון מעט סוכר חום, שכבר החל להירטב. “תיזהרי לא לשבור לי את הסרוויס הטוב”, הוא צוחק. חבוש כובע קסקט שחור, להצל על עיניו מהאור הבוהק. נמוך־קומה, לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש. אניצי־זקנו הלבן פזורים על החולצה, שרידים לתספורת בוקר חטופה שהעניק לעצמו.

פעם נהג לנסוע לאי היווני לסבוס ולצייר שם. “עכשיו אין לי זמן”, הוא צוחק, וממולל באצבעותיו בתנועה של “אין כסף”. תמונות כמעט אינו מוכר, והוא מתקיים מרנטה קטנה. “יום אחד הייתי ממש רעב, אפילו לחם לא היה לי, כשפתאום נכנסה לכאן אשה, וקנתה תמונה. כל־כך התרגשתי, שברחתי דרך הפתח האחורי, שלא תתחרט. אבל אני מעדיף לחיות על לחם ותה, מאשר להיות עבד של הקהל. לא רוצה להיות תלוי באיזו גברת זילברדרעק או זילברשמוק, שתקנה ציור שלי, רק בגלל שזה מתאים לה לווילון של הסלון. אני כבר זרקתי מכאן כמה לקוחות, שלא מצאו חן בעיני. כשאני מוכר תמונה, הקונה חושב שגם קנה חלק ממני, וזה אני בשום אופן לא מוכן”.

בבית הזה מצאו אצלו השוטרים לפני כמה שנים שתי אצבעות חשיש. “הביאו אותי לפני שופט, והשביעו אותי לומר את האמת, כל האמת ורק את האמת. ואדם מסטול לוקח דברים כאלה ברצינות. כששאלו אותי איפה קניתי את החשיש, אמרתי, אם אגלה, אז איפה אוכל לקנות בפעם הבאה? השופט התעצבן עלי, כבר שלוש פעמים הייתי אצלו וקיבלתי על־תנאי, אז שלח אותי לשלושה חודשים בכלא דמון. זה היה גיהנום, שעורר בי את האסוציאציות הנוראות ביותר מהמחנות”.

את סיפורי הכלא – התעללויות, השפלה, התאבדות – העלה אקשטיין על הכתב בשמונה עמודים מצמררים, שהתפרסמו במארס 1989 ב“מוניטין”. זו היתה הפעם הראשונה שכתב משהו. "ראיתי בכלא תמונות נוראות. עשרה אסירים גברתנים אנסו נער, שנעצר על החזקת חשיש. אמרו לו, אבא שלך הפרופסור, בטח דופק את העוזרת הספרדייה שלכם, אז עכשיו אנחנו נעשה את זה לך. רק נאצים יכולים להגיע לשנאה כזו. אבל אני מאשים את התנאים בכלא. בלתי־אנושי לכלוא אנשים בצורה כזו – 20 איש בחדר של 3 על 4 מטר, עם בית־שימוש באמצע. אין פלא שנעשים מעשים נוראים כאלה.

“אני בכלל חושב, שצריך לעשות ליגאליזציה של חשיש, בטח שלא לכלוא. בית־סוהר רוצח את הנשמה. מחר האיש הזה צריך להיות אזרח, חייל, למה אתם גורמים לו לשנוא את המדינה? קחו ממנו את החופש, אבל אל תשפילו אותו. שיעשו כמו ביפן. שם שכרו בית ענק, לכל אסיר חדר, אתה משלם עבור החדר, האוכל והבגדים בעבודה שלך, ויש לך פרטיות. בעדר, אתה נהפך לבהמה”.

– ועכשיו בעקבות הספר, ודאי יזמינו אותך לראיונות ולהרצאות, יידעו מי אתה ומה אתה, ותאבד את הפרטיות.

“יש בדיחה על יהודי, שהלך ברחוב הראשי של העיירה ביום רביעי, עם טלית ותפילין. ‘יענקל’, שואל אותו חברו, ‘לאן אתה הולך?’ ‘לבית־זונות’, עונה יענקל. ‘לבית־זונות עם טלית ותפילין?!’ ‘כן’, אומר יענקל. ‘אם זה ימצא חן בעיני, אשאר עד יום שבת’. גם אני. אם ימצא חן בעיני, אז אפגש עם הקוראים שלי. אם לא, אז שיקפצו לי. נימוס זה הדבר האחרון, שאפשר ללמוד ממני”.

“אל תתקרב לאף אחד, אל תפתח את עצמך, תישאר סגור, אז לא יפגעו בך, תזכור מה קרה עד עכשיו. כל מי שהכרת עד עכשיו נעלם, מת, הסתתר, ואתה נשארת פגוע. אל תאמין”, אומר לעצמו הילד אברום־לייב. אריה אקשטיין חי כך. “דודה אסתר” הוא הנצחה של העבר ההוא, גירוש שדים, הסתכלות אירונית, הפיכה של החיים לסיפור, כדי שאולי בדיעבד, חמישים שנה אחר־כך, יימצא בהם היגיון כלשהו.