נו' 1954

אחרי שלוש שנות חיים בתוך ילדותו המסויטת של אהרון, גיבור הרומן הקודם שלו, “ספר הדקדוק הפנימי”, הרגיש דויד גרוסמן שאינו יכול עוד. "כשאתה כותב רומן, אתה צריך לפרק את עצמך. אין הנחות. פירקת פחות – הרומן פחות טוב. מכתיבה לכתיבה, קרומי המגן שעל הרגש נעלמים. אתה נעשה יותר חשוף ופגיע. אתה חייב לפרז את עצמך מכל מנגנוני המגן שבנית בעמל רב הרבה מאוד שנים. בניגוד לאמונה המקובלת, שבכתיבת ספר אתה מגרש שדים ופותר את בעיותיך, הספרים שכתבתי, רק ניסחו לי בחריפות רבה יותר את בעיותי.

"היתה לי ילדות מאושרת, אמי צעירה ויפה, עובדת במשרד הבריאות. טיפוס אימפולסיבי ורגשי מאוד. היא היתה רק בת 20 כשילדה אותי, כך שאין בינינו אפילו פער דורות. אבי, מתווך דירות ב’אנגלו־סקסון', איש עדין נפש, רציונלי ואנליטי. יחסי איתם בלתי־רגילים לאדם בגילי. קיבלתי מהם המון אהבה ותמיכה, והם קוראים כל מה שאני כותב. ובכל־זאת, כשהגעתי לכתוב את ‘ספר הדקדוק הפנימי’ והתמודדתי עם תיאורי ילדוּת, התחברתי לכמה צדדים כואבים שלי: הילד הבודד, שמחפש שיכירו בו. הצורך להילחם כדי לשמוע את הקול שלך, בתוך כל מערכות ההגברה המשפחתיות והלאומיות. מהרגע שאתה מתוודע לשבירות של החיים, אתה צריך קצת לרמות את עצמך כדי להאמין שהכול יהיה בסדר, ושהכול יהיה. הספר הביא אותי למקומות שהרגשתי שאני מאבד את היכולת לחיות חיים נסבלים.

“החלטתי לקחת שנה חופש מכתיבה, כדי לראות מהם החיים האלה, שכולם חיים. אז בהתחלה בקע מתוכי ‘נוכחים־נפקדים’, ספר תיעודי על ערביי ישראל, אבל אחר־כך באמת לא כתבתי, והיה כיף. הלכתי המון לקולנוע עם אשתי, אירחנו, טיילתי בעולם. ובתום השנה, התחלתי לנשום אחרת, וליצור עולם של הזיה מתוקה, שגם הכותב וגם הקורא לא רוצים להתעורר ממנה. אחרי האכזריות של ספרי הקודמים, הייתי זקוק לספר עם סוף טוב ואהבה ומשאלות שמתגשמות, שתהיה בו הנחמה של הפנטזיה. רציתי להתחבר לחלקים היותר שמחים ובני־החורין שבי. הגיבור החדש שלי, נונו, הוא הצד האחר שלי: האופטימי, הפעלתן, הפרוע. הילד השחקן, המתחלף, שכל פעם הוא דמות אחרת, ורוצה מאוד להקסים, ויש בו אפילו מן הנוכל ומן השרלטן. כי הייתי גם ילד כזה”.

וכך נולד “יש ילדים זיגזג” (“הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה), רומן בן 300 עמודים. על פניו, ספר לבני 14־15. בצורה עמוקה יותר, אגדה למבוגרים, המזכירה במשהו את “שושנת קהיר הסגולה” של וודי אלן, על אשליה ודמיון, ואירועים גדולים מהחיים. גרוסמן משתעשע כאן בכמה מוטיבים ספרותיים וקולנועיים מוכרים: הנוכל המקסים, הנסיך־צפרדע, האלמן המתחתן עם האומנת של ילדיו, הנסיכה שנולדה עצובה, שירת הברבור, היתום המאושר, הנוקם הבודד, השד של אלאדין. סיפורו של אמנון (נונו) פיירברג בן ה־13, אשר אמו הצעירה והסוערת, זוהרה, מתה בנסיבות מסתוריות בטרם מלאה לו שנה. הוא גדל עם אביו יעקב, קצין משטרה יבשושי ושתקן, אשר מאז מות אשתו, מקדיש את עצמו למלחמת חורמה בפשע. דמות האם בסיפור היא גבי, רווקה בת 40, פיקחית ומקסימה, שלדאבון הלב, כמו הנסיך שהפך לצפרדע, קוללה בפנים מכוערות ובגוף שמן וחסר צורה, אשר רק האהבה עשויה לגאול אותה מהם. כמזכירתו האישית של האב בתחנת המשטרה, היא מאוהבת בו, ומגדלת את בנו במסירות ב־12 השנים האחרונות. אלא שהוא טרם התאושש ממות אשתו, ומסרב לדרישות הנישואים התכופות שלה. נונו, האוהב את גבי, משמש שדכן לעת מצוא. “האהבה היא הכוח המניע של הסיפור, נורא כיף לכתוב על אהבה שמצליחה לבסוף, הרי בחיים זה כמעט ולא קורה”.

הקוראה הראשונה שלו היא אשתו מיכל, 38, פסיכולוגית, נעימה וחייכנית. הם הכירו בצבא, בחיל מודיעין. הם נשואים 18 שנה. “אנחנו עוסקים בתחומים קרובים: פסיכולוגיה וספרות משיקים זה לזה. בשניהם אתה מנסה לפענח אנשים והתנהגויות”.

בשעת הערב שבה אנו נפגשים, בביתם היפה בן שלוש הקומות במבשרת ירושלים, גרוסמן הוא עדיין אב במשרה מלאה. על רצפת הסלון מקרטעת רותי בת השנה וחצי, פעוטה בלונדינית ומלאת אנרגיות, מנופפת בגאווה בשעון המעורר אשר הצליחה להרוס, השלישי לאותו שבוע. יונתן, 12, ילד ג’ינג’י חקרני, ואורי הבהיר והממושקף בן ה־9, לומדים ב“בית הספר הניסויי” בירושלים. העברית של שניהם עשירה ומדויקת. “אדם מתבונן בילדיו, ורואה את עצמו”, אומר גרוסמן. “שניהם דומים מאוד לילד שהייתי. זה מקור השמחה והצער. קשה להיות ילד. היום, אני יודע לגונן על עצמי מפני הרבה דברים, שכילד, הייתי חסר אונים בפניהם”.

גרוסמן, שחקן רדיו מגיל עשר, אמון על קריאה בקול של הטקסט, כל טקסט, כדי לבדוק אותו. "האושר הגדול ביותר בספר הזה, היו חמשת השבועות שבהם היו באים אלינו למיטה בכל ערב, ואני קראתי להם את ‘יש ילדים זיגזג’. בחיים לא קיבלתי ביקורת ישירה כל־כך. בזכותם, הספר התקצר בדי הרבה פרקים. כשראיתי שהם מתחילים להתקוטט, או לקפוץ עלי ולחנוק אותי, או סתם להתנועע בחוסר סבלנות, השמטתי את הקטע. הפלא היה, שתמיד שאלו את השאלה הנכונה, שנייה לפני שנתתי את הפתרון. לפי תגובות הגוף שלהם, ראיתי מתי סצינה אכזרית מדי או כואבת מדי, ושיניתי דברים. לאחת הדמויות היה כתם לידה מכוער על הלחי, והילדים שלי מחו, אז הורדתי אותו. הם גדלים בדור האם.טי.וי., עולם רועש ודיגיטאלי, ודווקא לכן יש צורך בקסם ובפלא של האגדה, בספרים כמו ‘מחניים’ ו’השד מכיתה ז', שקראתי בילדותי. לפני שנה קראתי להם בהמשכים את ‘ספר בראשית’. כל המיתוסים הגדולים נמצאים שם. הם כעסו עלי שעצרתי בנקודות המושכות.

"בניגוד לרוב הסופרים, אני אוהב שעורכים אותי. אני צריך יד סופית, ‘רגל מסיימת’, כמו שאומרים בכדורגל. המריבה הגדולה שלי עם מנחם פרי, העורך שלי, היא שהוא לא מקצץ כמה שהייתי רוצה.

“אני כותב כל ספר ב־10 עד 12 גרסאות. בכל פעם מאות עמודים מחדש. אני חייב להדפיס בידיים כל מלה מהתחלה עד הסוף. הגרסה הסופית היא תמיד הטובה ביותר. אני מבשיל יותר, מוּדע לדברים שכתבתי בלי להבין, יחסים הולכים ומתבהרים לי, היחסים בין הגיבורים נעשים יותר מגובשים, הסגנון האישי של כל דמות מתחדד. אני כותב, נדמה לי שזה גמור, ואחרי כמה ימים מנקר בי משהו, ואני מתיישב ליד שולחן הכתיבה ומתחיל לכתוב אותו מהתחלה, עבודה של עוד חודש־חודשיים. לעולם איני יודע את העלילה עד הסוף, הספר חייב להפתיע אותי, אחרת אני מאבד עניין. יש קטעים שאני בוכה בהם תוך כתיבה, כי הסיפור מרגש אותי או גורם לי צביטות של צער. אני כותב 17 שעות ביום, ובכלל לא צריך להושיב את עצמי אל שולחן הכתיבה. להיפך, יש לי קושי לקום ממנו, להגיד לעצמי, כבר לילה, לך לישון ותמשיך מחר. אני משתדל לעצור בנקודה מותחת, כי בלילה אני ממשיך לחלום על מה שקרה בספר באותו יום. כדי להשקיע עצמך שלוש שנים בצורה כל־כך מוחלטת, אתה חייב שיום יום זה יפתיע אותך, יום יום זה יגרום לך לצחוק ולבכות. אני צריך דלק של סקרנות, אחרת אני לא יכול לכתוב. הדבר הנפלא, וגם המפחיד ביותר, הוא שזה הסיפור שלך, בלעדיך הוא לא יהיה, שום אדם אחר בעולם לא יוכל לספר אותו”.

הוא נולד בירושלים ב־1954. אחיו הצעיר ניר גרוסמן, 35, הוא כתב ספורט ב“כל העיר”. "היתה לנו במרפסת כורסא ישנה, עם רגליים גבוהות. אני הייתי מתחבא מתחתיה, ומספר לעצמי סיפורים, דברים שהלוואי ויקרו לי. אם לפני 30 שנה, היתה פֵיה טובה באה לילד הקטן, הרזה והממושקף שמתחת לכורסא, ואומרת לו, הדיבורים האלה שאתה מספר לעצמך, יבוא יום שאנשים יקראו אותם, ויתרגמו אותם לשפות זרות, הוא היה חושב שהפיה השתגעה. אבל אם אתה מספיק נואש, בסוף אתה משכנע גם אחרים. בהחלט הייתי נואש. היה בי ייאוש מהעולם, תחושה שלא מבינים מה אני אומר, שלא מוכנים לשמוע אותי, שאין מקום למישהו כמוני בעולם. ופתאום ראיתי שיש לי מקום. ההצלחה שלי בהחלט אינה מובנת מאליה. קיבלתי יותר ממה שחשבתי שאפשר.

“הייתי ילד עם שבע תועבות בלבי, ופרצוף של ‘ילד טוב ירושלים’. בגבעות של בית הכרם, היתה מערה, בה ניהלנו חיי זוגות מאושרים מגיל צעיר, 12־13. למדורים של היום בעיתוני הנוער לא היו מכניסים אותנו, מפאת תמימות־יתר, הם נראים היום כמו פרסומת למועדונים בהמבורג, אבל חשנו גירוי של סקרנות אל האהבה ואל המיניות. כל מיני דברים עשינו, כמבחני אומץ להוכחת אהבתנו. קראתי פעם ברומן של רומן גארי, שאכל נעל למען אהבתו. אני אכלתי חיפושית, בגועל נפש גדול, למען אהובתי. זה חיסן אותי לתמיד, היום אני יכול לאכול הכול. הרבה ממעשי הקונדס המטורפים שנונו עושה בספר, אני עשיתי. הלכתי על קצה גג של שלוש קומות, זחלתי בתעלות ביוב, טיפסתי על מנופים באתרי בנייה. דברים שאני מהסס לספר, כדי שילדי לא ילמדו ממני”.

שלושה ימים לפני בר־המצווה שלו, נשלח נונו ברכבת מירושלים לחיפה, אל דודו. אביו וגבי, שתכננו לו את הנסיעה, מכינים לו שם שרשרת של הפתעות. במכתב שהוא מוצא על המושב ברכבת, הם מורים לו למצוא אדם באחד הקרונות – הם לא מסבירים איפה – לשאול אותו את השאלה החשובה האחת: “מי אני?”

זו ראשיתה של הרפתקה, שבה פוסח נונו בטעות על האיש שממתין לו, ומוצא את פליקס, קשיש מקסים, המדבר עברית משובשת במבטא רומני. נונו, שחושב שזה האיש שאביו וגבי שלחו אליו, מגלה, בחוש הבלשי שלו, שפליקס, החם, הדואג והמרתק, היה בנעוריו נוכל צמרת: “הוא היה מיליונר ובזבז מיליונים. הוא שדד בנקים בכל העולם. הוא רימה ממשלות. הוא השפיל משטרות. היתה לו יאכטה פרטית. היו לו אלף אהובות. ואבא שלי היה זה שתפס אותו”. פליקס, שנמצא בהופעת פרידה מן העולם, מכניס את נונו אל עולם המבוגרים. בימים שנותרו לו עד בר־המצווה, מפענח נונו את הסוד שכרוך במות אמו, ומתוודע אל דמויות משפחתיות, שחסרו בעברו.

דויד גרוסמן: “בניגוד לכל ספרי, שבהם אמו של הגיבור יושבת עליו חזק, בפעם הראשונה, יש לי גיבור יתום. אפשר לחשוב שיהיה חופשי, אבל מסתבר שדבר שאיננו, יכול להעיק עליך יותר ממה שישנו. אני מאמין שכדי להכיר את עצמנו, אנחנו חייבים לדעת את הורינו. אני זוכר את עצמי שואל ‘מי אני’, ‘מה מהורי נמצא בי’. וכיום, ‘מה ממני נמצא בילדַי’. זו השאלה שנשאלת בכל ספרי. הרי כל אדם מנסה להבין את ה’אני' הזה, שמישהו נטע בתוכו. אנחנו זירת הקרב של הניגודים של הורינו. כשאורי בני היה בן חמש, ולימדתי אותו לקשור שרוכים, ראיתי שאשתי מיכל נוהגת לקשור שרוכים בצורה אחרת לגמרי. זו דוגמה קטנה, אבל אנחנו מורכבים מכל הפרטים הקטנים שעברו בדם ובחינוך. לפעמים, כל חייך הם מאבק כדי להסתגל לתכונות אופי מסוימות, שאתה סובל בגללן. ואתה מתאמץ להשלים עם ה’אני' הזה, או לשנות אותו”.

נונו הוא ילד בלש, ידידי אביו במרחב ירושלים והדרום קוראים לו “הקמיע של המרחב”.

דויד גרוסמן: “גם אני בלש. אין לי תענוג גדול מלשבת במקום שאני יכול לראות את הקטלוג האנושי, התערוכה הזו שעוברת לפני. אני מנסה לבדוק סיפורים של אנשים: אם הוא נשוי לה, מה הוא מספר, מה הוא מסתיר. כל דבר הוא טקסט. ופתאום צץ משפט ששמעתי באוטובוס לפני 15 שנה, וסביבו יכולה להתרקם דמות, או מראה, או ריח. אין דמות שכתבתי, ולא חשוב אם היא אשה או קצין נאצי, שאין בה תכונות שלי עצמי”.

גרוסמן, ילד פלא, החל ללמוד בכיתה א' בגיל חמש. ב־1963, כשהיה בן תשע, ביקש להשתתף בחידון למבוגרים, על הסופר שלום עליכם, שהתקיים ברדיו. הפרס לזוכה, היה 1110 לירות. “ניגשו דוקטורים, וכל מיני מומחים לשלום עליכם. עמדתי בכל הבחינות, אבל מנהל הרדיו דאז, משה חובב, אמר שלא מוסרי שילד כל־כך קטן יזכה בכל־כך הרבה כסף. אז עשו פשרה, והרשו לי להיות באולפן בזמן ההקלטה, ואם מישהו מהמתמודדים לא יידע להשיב, רק אז מותר לי לענות. ועניתי, ושמעו אותי ברדיו. ואז הציע לי דניאל פאר לעבוד בתוכנית נוער, ‘מן הכבד אל הקל’. נסעתי בארץ, ראיינתי אנשים, הנשיא יצחק בן צבי, המשורר אברהם שלונסקי”. “לידידי החדש והנחמד, דויד גרוסמן, זיכרון לשיחתנו הראשונה, א. שלונסקי”, כתב לו המשורר. את ספרו הראשון, “גיל בורח לקרקס”, כתב בגיל עשר על מכונת הכתיבה שבה היתה אמו מדפיסה עבודות לסטודנטים, להשלמת הכנסה. “לפני זמן־מה, מצאה אמי ספר זיכרונות מכיתה ד'. ברובם כתבו לי, ‘כשתגדל, תהיה סופר’. מילאתי את דין התנועה”.

הוא נעשה בן־טיפוחיו של א.א. וולף, שניהל את תיאטרון הילדים של הרדיו. “הוא השפיע על חיי בצורה בלתי־רגילה, ויידע אותי למכמני תרבות המערב. איש תם כמו ילד וטוב כמו ילד. הוא בחר בי לבנו, וכשמֵת, הוריש לי את שעונו והמקטרת שלו. כדי לתפקד בחברת המבוגרים, למדתי לדבר איתם בלשונם, ובלשון אחרת, כשאני עם ילדים. כשהכרתי את השחקנים, הטקסט של חייהם נפרש לפני בכל מורכבותו. עולם המבוגרים הקסים אותי”.

באוניברסיטה, למד פילוסופיה ותיאטרון. ספרו הראשון לנוער, “דו קרב”, יצא בסוף 1982, וביום הראשון של 1983 יצא הרומן למבוגרים, “רץ”. מאז, נמצא גרוסמן במירוץ בלתי־פוסק. “עיין ערך אהבה”, “הזמן הצהוב” ו“ספר הדקדוק הפנימי” תורגמו ל־20 שפות ונמכרו במאות אלפי עותקים. הוא חי ברווחה, לפני חמש שנים התפטר סופית מ“קול ישראל”, לאחר ששׂבע הרבה מרורים, ועבר לכתיבה במשרה מלאה. "מדי פעם, אני מגיב פוליטית. אנחנו מפספסים את השלום. מה שהתחיל כתקווה וסיכוי גדולים, מתמסמס בגלל ההססנות של רבין. הוא היה צריך לעשות צעדים נחרצים ומהירים: להגיד לאסד, בוא, תקבל את כל רמת הגולן תמורת שלום מלא. שיגיד לערפאת, תוך שנה תוכל לקבל מדינה עצמאית. הרי זה מה שניתן בעוד חמש או עשר שנים, אבל אז נשלם מחיר עצום. אם תהיה שותפות אינטרסים, יהיה שלום. אלה שבחרו ברבין נתנו לו מנדט מלא, אבל הוא, מרוב הססנות, מייצג את אלה שלא בחרו בו. שיחליט מה הוא, שרון ב‘, או רבין א’ ".

הוא חילוני במוצהר, “אין אלוהים בעולם שלי. אם יש בעולם משהו קדוש, הוא נובע מבני־אדם”, אבל לומד תלמוד אצל ספי אלון, בחברותא של אנשים שרובם חילוניים. “התלמוד זו הספרות המרתקת ביותר שיכולה להיות. המון סגנונות, ודיאלוגים בין אנשים. אם אתה מפצח את הקודים, דרכי המחשבה שלך מתעשרות”. ב־12 שנים בלבד, כבש לו מקום של כבוד בספרות. צוות של הבי.בי.סי. בא לארץ במיוחד, לעשות עליו סרט תיעודי בן 50 דקות. הם ליוו את גרוסמן אל מחוזות ילדותו. הפגישו אותו עם דניאל דסה, ילד אתיופי. “כשהגיע, עם כל 13,000 העולים של ‘מבצע שלמה’, ראיתי אותו, ילד בן תשע, שזז הצדה וחילל בחליל־רועים. ובתוך כל הקקופוניה של הנאומים והפוליטיקאים, הוא הזכיר לנו את הצליל הנכון. הילד הזה העז להגיד, ‘אני’. כמו יוסף שעמד מול אחיו, הוא ידע לומר, ‘אני יכול לפתור חלומות’. תעוזה כזו, ונכונות לשלם את מחיר הבדידות, נוגעת ללבי. גם אני הייתי ילד כזה, תמיד היה חוט דק שבודד אותי מהאחרים. אחרי שכתבתי על דניאל, והכתבה תורגמה והתפרסמה בחו”ל, כתבה אלי יהודייה מארצות־הברית, שהיא רוצה לממן לילד חינוך מוסיקלי. גם שלמה גרוניך גילה אותו, וצירף אותו למקהלה.

“אני חי בחוסר נחת גדול מאוד. אני קשה מאוד עם עצמי, מאוד לא מרוצה מהכתיבה שלי. יש רגעים ספורים בכל ספר, כשאני חושב שזה הדבר שרציתי להביע. אבל אני אף פעם לא פותח ספר שלי. בחיים לא”.

כשהיה בן ארבע, נוכח פתאום לדעת בצורה חריפה וקונקרטית, שכל בני־האדם ימותו. “זה הפחיד אותי נורא. מאז, אני חי בתודעת מוות חריפה מאוד. אני חי, כאילו מחר אמות. וכל יום חייב להיות הכי מעניין והכי דחוס והכי משמעותי והכי מהנה. אני לא דוחה דברים, ולא מבזבז זמן. רוב האנשים, מתוך טעות, קמצנים על הכסף שלהם. אני קמצן על הזמן שלי, זה מה שעושה אותי קצת לא נסבל לגבי הרבה מאוד אנשים. השנה, הרחתי את הפריחה החזקה של ראשית האביב, ואמרתי לעצמי, אני בן 40. נניח שאחיה עד גיל 70. כמה פעמים עוד אריח את הריח הזה? עוד 30 פעם? זה ממש כלום. כמה זמן נמשכים החיים שלנו? אנחנו באים מתוך חושך של מיליון שנה, אחר כך יש הבזק אור לפרק זמן קצר, ושוב אנחנו חוזרים לחושך אינסופי. אני מאוד נגד גלגול נשמות, כי אני צריך לדעת שאין מועד ב' לחיים. מה שיש כאן, זו ההתחלה והסוף. מה שלא תספיק, לא יהיה. הסופיות היא דלק עשיר מאוד. ואם יש משהו משותף לכל מה שאני עושה, זה הדחף לגאול את היומיום מהאפרוריות שלו. לשבץ יהלום בפרוזאיות של החיים, באמצעות סיפור טוב”.