נו' 1948

בבוקר יום הולדתה ה־25, ביום שיהיה האחרון בחייה, הרגישה איריס קצת יותר טוב, וביקשה שיאפו לה עוגת שוקולד. אמרה שרוצה לבחור לה שם אחר, לפתוח דף חדש ולהתחיל הכול מהתחלה. החברים ארגנו לה את יום ההולדת בחדרה שבמחלקה האונקולוגית בבית־החולים איכילוב. איריס צחקה, אכלה מהעוגה, ביקשה שישירו לה שירים שהיא אוהבת, ואחד החברים ניגן בגיטרה. אמבולנס פרטי הוזמן לשש לפנות ערב, כדי לקחת אותה בכיסא־גלגלים לשפת הים, כפי שרצתה, כדי לראות את השמש נמוגה לתוך המים. אבל בשעה ארבע אחר הצהריים, התיישבה פתאום איריס במיטתה, הצביעה על החלון, ידה רועדת כמו ענף. “ככה חלף על־פנינו המוות לא נראה, לא נשמע ונכנס בך, דיֵק, חָנק…”

קולו של המשורר יצחק לאור מתפורר, כשהוא מספר עליה. את איריס הכיר לפני שנים אחדות באוניברסיטת תל־אביב, כשהיתה סטודנטית שלו בחוג לתיאטרון. בהירת־שיער, עיניים כחולות, עגלגלה, נסיכית, פעילה ב’קמפוס', תנועת השמאל של הסטודנטים, עבדה עם ילדים משכונות מצוקה. התפתח ביניהם קשר קרוב. “אהבתי אותה מאוד”, הוא אומר. לפני כארבע שנים חלתה איריס בסרטן עצמות. היא נותחה, הוצא קטע עצם מהרגל, הלכה על קביים. קרוב לשנה היטלטלה הלוך ושוב מהבית לבית־החולים.

יצחק לאור ליווה אותה במחלתה. “הייתי איתה יותר ממה שמקובל, אבל הרבה פחות ממה שהייתי צריך. בשלב מסוים, אחרי שהכימותרפיה לא הועילה, החליטה לנסות טיפול טבעוני. ששת החודשים האחרונים שלה היו בריאים. הסרטן אמנם לא נעצר, אבל הטיפול הטבעוני נתן לה הרגשה טובה, והיא עסקה בציור וביוגה. מדי פעם היתה מתאשפזת. היה לי קשה לראות אותה בבית־החולים. פעם אמרתי לה, אחרי כל ביקור אצלך יש לי חלומות זוועה, אתמול חלמתי שאני מת. היא צחקה ואמרה, אתה היפוכונדר. היא היתה אישיות כובשת, עם כוח נפשי, ותמכה באנשים, שהיו סביבה וכאבו איתה את מחלתה”.

איריס נפטרה ב־13.5.90, ביום שמלאו לה 25. את השירים עליה כתב לאור במרוצת החודשים הבאים. “שירים על מות נערה”, כך קרא למחזור השירים, החותם את ספרו “לילה במלון זר” (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, 1992), אחת הקינות המדויקות ביותר והנוגעות ללב בשירה העברית המודרנית.

יצחק לאור: "אם יש למתים עיניים, אני רוצה שאיריס תדע, שהשירים עליה הם בשום אופן לא עשיית קריירה, או התפרנסות מהמת. אילו השירים היו אך ורק על איריס, לא הייתי מפרסם אותם, זה לא ספר זיכרון. את השירים האישיים והחשופים מדי גנזתי, ממש מחקתי מהמחשב, ופרסמתי רק את אלה שבהם לא היא הנושא, אלא המוות, מוות מסרטן. רציתי להבין את המוות הזה.

"אם יש ביטוי מודרני למיתוס של התופת, זו בוודאי מחלת הסרטן, בין אם מדובר בהתמודדות איתה והתגברות עליה, ובין אם מדובר בכניעה לה. המניע לכתיבת מחזור השירים הזה היה לא רק התשוקה העזה לזכור את הבחורה שאהבתי כל־כך, אלא יותר מזה, ניסיון אינטלקטואלי להבין את הדבר שנקרא ‘מוות בגלוי’. אפילו מלחמה מחביאים מתחת לארגומנטים מוסריים. כשאתה הורג או נהרג, עוטפים את זה באצטלה של מוסר. כשמדובר בסרטן, המוות, שהוא בדרך־כלל יצור חשאי מאוד, פועל בגלוי, ואת המעשה השפל הזה, של להמית, הוא עושה ברוב חוצפתו השנואה, וגומר לאט־לאט את האדם, לעין כול.

“רציתי לאתר את הנקודה, שבה החמצן מתחלף בחנקן, והחיים מתחלפים במוות. רציתי לגעת ברגע שבו אתה יודע שמלאך המוות, לא, לא מלאך, אלא האוויר הזה שנקרא מוות, החור הגדול הזה שהוא אין, חודר לבית־החולים, נכנס לחדר, עובר על־פני החיים ולא נוגע בהם, ומגיע למתים, ואותם הוא לוקח, אותם הוא הופך לאין. והחיים מוסיפים לחיות, אבל אם קודם ראית את העולם בשתי עיניך, וגם עיני אמך, אביך, חבריך, נשים שאהבת, הרי שכל מוות של אדם קרוב הוא אור אחד פחות, עוד זוג עיניים שכבו בתוכך”.

* * *

את ספרו הקדיש לאביו, יוסף לאור, שמת מטיפול רפואי שהתאחר. “וכשקיבל סוף־סוף את האנטיביוטיקה, זה היה חמש דקות לפני התקף־הלב, כשהיה ברור שהכול אבוד. ואבא שלנו, שהיה מאוד קרוב לנו, נמוג לנו כמו סבון מהידיים, כמו סבון שבורח לתוך המים. אבי עלה מגרמניה ב־1934 והחל את דרכו בארץ כפועל חקלאי בפרדס־חנה, ולבסוף ניהל סניף בנק. נעוריו בגרמניה של ויימאר השפיעו על המודעות הפוליטית שלי. השנאה העזה שלו לגזענות. הוא לא היה איש פוליטי, אבל עזב את מפא”י ופנה שמאלה לשל“י, אחרי פרשת אשר ידלין, כי פגע בו שאדם, שניתן בו אמון, עשה שימוש בכספי ציבור. במשך הזמן, כשהשתדלתי ללכת בחוט־שדרה זקוף, אולי קשיח יותר מכפי שהיה בריא עבורי, אבי היה המקור לכך. דרכו למדתי להסתכל על העולם, כי אבא הוא האיש, שנותן לך יד ומלמד אותך ללכת, להבדיל טוב מרע, להפריד אומץ מחוסר אומץ”.

מינה, אמו, היתה אחות, ואחר־כך עובדת סוציאלית, “ואני, וגם אחותי ואחי, למרות הנובורישיות והיאפיות, שכל אחד מאיתנו חי בהן כיום בצורה זו או אחרת, לא התנתקנו מהרגישות הסוציאלית”.

לאור יליד 1948, שירת בנח“ל, בגרעין שעליו חיברה נעמי שמר את “בהיאחזות הנח”ל בסיני”, מקרה חסר חשיבות כמעט, שאירע שם בעת סיור לילי באל־עריש, חידד את מודעותו הפוליטית.

יצחק לאור: “מה את רוצה שאגיד? כל מה שקרה שם, כתוב בשיר. החבר שלי, ש”ל, השתולל, לא נתן לערבי אחד לזוז, והאיש עשה במכנסיים. הקצין נזף בחייל ואמר לו, שהוא מגזים. זה קרה בסוף 77', כשעדיין לא השחיתו את הנערים. עשינו את החיפושים והמעצרים, אבל עם רגשי־אשמה. אני הבנתי אז את ההשפלה של האיש, והחלטתי שלא אשרת בשטחים, גם אם אשב בכלא".

לאחותו גילה, הצעירה ממנו בשנה וחצי, יכתוב לאור כעבור שנים את “בתשובה לשאלתך, אם עברייה”, שיר שיחולל שערורייה:

ולאחיו אלי, הצעיר ממנו בשש שנים, יכתוב:

* * *

– אחיך נעשה פציפיסט או חיבל בגופו, כפי שהצעת לו, כדי שלא יצטרך להיות חייל קרבי?

יצחק לאור צוחק. “מה פתאום. אחי הלך לסיירת, וכיום הוא מורה לחינוך גופני. אחותי עובדת סוציאלית, פקידה בכירה בקופת־חולים מכבי”.

פניו של לאור מוכרים היטב לשירותי הביטחון. באלבום התמונות שלו, צילומי שחור־לבן של פרצופו הנפוח ממכות, שהנחיתו עליו אנשי “כך”. תצלומים בשיער ארוך מהפגנות סוערות של שנות ה־70. הוא ישב בכלא בגלל סירובו לשרת בשטחים, וגם כשלמד ספרות כללית ותיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, הוקדש חלק לא מבוטל מזמנו לפעילות פוליטית. “הדיקן היה אז פרופ' דוד ליבאי, ובכל פעם שצוירה סיסמא בקמפוס, היה שולח את המשטרה לחקור אותי. הוא לא הכיר אותי אישית, רק ידע שאני השמאלני ההוא עם השיער הארוך, שעושה צרות. הוא ודאי לא זוכר אותי. היום יש לי רספקט עצום אליו, כשר המשפטים”.

נון־קונפורמיסט נצחי, אנארכיסט, לא ידע לאור ללכת בתלם, ולא הסתדר מעולם עם ממסדים. גם ב“דבר”, עיתון מפלגת העבודה, נחשב שמאלני מדי, ולטענתו, סירבו לתת לו קביעות בעבודה כמשכתב ועורך לילה, בגלל דעותיו השמאלניות הקיצוניות. לפני שבע שנים עבר ל“הארץ”, אבל גם שם לא ידע שקט. הוא פוטר מעבודתו והוחזר בלחץ ועד העובדים, ורק עם בוא ההנהלה החדשה, הוא אומר, נגמרה פרשת ייסוריו.

“שנים אתה מפחד מפני פיטורים בעבודה, במקום להגיד, קיבינימאט, שיפטרו כשירצו. שנים אתה משלם ביוקר על הפחד הזה, כי אתה מפתח יראה מפני רשויות, שאסור לך להיות ירא מפניהן. אתה מפתח געגוע למקום קבוע, אבל מקום קבוע זה כמעט מוות. אין מקום הדומה יותר לקבר, מהמקום הקבוע שאתה גר בו. ואני אומר משפט כזה, כשמסתובבים פה עשרות אלפי עולים בלי בתים, ולכן אני אומר את זה בעירבון מוגבל. אני לא מזלזל ברצון למקום קבוע, להניח בו את הראש, וחרף הכול אני אומר, הקבוע הוא נורא. אם משפט כזה משרת את הבוס, שמפטר את העובד שלו, אז לא אמרתי שום דבר חוץ משחיתות, אבל אם זה משרת מישהו שאומר, לעזאזל, אני אצא החוצה ואמצא לי משהו יותר טוב, אז קלעתי”.

שוב ושוב הגיש את מועמדותו ל“פרס ראש הממשלה”, מלגה הניתנת לשנה, כדי לאפשר ליוצר להתפנות לכתיבה. בכל פעם נדחה, מתוסכל לגלות שאנשים אלמונים זכו בפרס. אין לו ספק שהסיבה נעוצה בנטיותיו הפוליטיות. כשקיבל, אחרי חמישה ניסיונות, את הפרס ב־1990, לא עבר הדבר בלי שערורייה, כי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, סירב לחתום על התעודה.

יצחק לאור שוקד לטפח את תדמית ‘הילד הרע’ שדבקה בו: “האגרסיביות שלי היא חלק מדיאלקטיקה שלמה שנכנסתי אליה, ורק פיתחתי אותה והבאתי אותה להיות מרכז העשייה. נוצר לי דימוי של תוקפן, מפחיד, שצריך להיזהר מלגשת אליו. המלה ‘נרדף’ היא קצת חזקה, כשמשווים את זה לרדיפתו של סלמאן רושדי, או המשוררים הפלשתינאים בבתי־הסוהר, אבל כמעט עשר שנים חייתי במצב של פסילה, בדה־לגיטימציה יומיומית”.

והיתה פרשת השיר “נערת הרוק”, שהלחין מתי כספי ושרה ריקי גל, למלים של לאור. השיר נפסל להשמעה ברדיו בגלל שורות כמו “היא מזדיינת בקלות…” רעש רב עוררה פסילת הצנזורה את המחזה “אפרים חוזר לצבא”. “מה לא אמרו עלי? מאנטישמי ועד מאניאק. יש במחזה אזכור של סקס אוראלי, אז אמרו שהמחזה מלא סטיות מיניות. איפה הצנזורה חיה? אם כל האנשים, שעניינם בסקס אוראלי היו נתפסים כסוטים מיניים, בתי־הסוהר היו מלאים לגמרי. אבל אני נאבקתי לבד. תיאטרון חיפה, שקנה את המחזה, לא נאבק יחד איתי”. לאור הגיש עתירה לבג"ץ נגד הצנזורה, וזכה. הפסילה התבטלה, “אבל היא עלתה לי בחמש שנים מחיי, וגמרה לי את הקריירה בעולם התיאטרון”.

* * *

יצחק לאור: “אמא מתה לפני 16 שנים, אבא בשנה שעברה, ועכשיו אין בעולם אף לא אדם אחד, שמכיר אותי מראשיתי. אדם בא לעולם מוקף אוהבים, והוא מאבד אותם לאיטו, אחד לאחד. ואתה זוכר ומתגעגע. למרות התה הטוב שאני שותה, אני לא מצליח לאתר את הטעם המיוחד של ‘תה ויסוצקי’ מהקופסה האדומה, שהיתה אמא מכינה בקומקום הקטן. ואני בטוח, שלא אצליח למצוא את התה הזה, לא בגלל שלא מייצרים אותו, אלא בגלל שהוא לא קיים. אני כבר לא קיים כדי לשתות אותו, ואמא איננה, והקומקום איננו. ואתה נידון להתגעגע ולזכור, שאין לך סיכוי לסתום את הגעגוע. רציתי שאנשים ימצאו בשיר נחמה, או נקמה, או יחמה. והשיר יהיה הפצע, או התחבושת על הפצע, או המלח על הפצע. רציתי לצרוף את הדברים עד למקום שממנו אין דיבור, וללכת, כמו שכל משורר צריך לדעתי ללכת, על גבול השתיקה. כי אין לך מדיום הקרוב לשתיקה יותר מהשירה”.

לאור, גבר אהוב־נשים. “גופי הנע ונד בעולם הרחב, ממשכב למשכב”, כתב על עצמו. ב־1978 התחתן עם רונית דברת, ציירת.

כאשר ביקשה להיפרד, אחרי ארבע שנים וחצי של נישואים, היה המום וקרוע. “לא היה לה טוב בנישואים האלה, אבל אני לא רציתי להרפות”.

– הפרידה קשורה לכך שהיו לך קשרים עם נשים אחרות?

"אני מניח. נכון, יצא לי שם של נואף. מונוגמיה היא דבר אכזרי. רוב האנשים חיים במונוגמיה, אבל החיים שלהם מתפוררים. הפוליגמיה היא

פנטזיה, והיא חותרנית ופוגעת בהרבה אנשים, כי היא חותרת תחת חוקים, העתיקים יותר מהתרבות עצמה. לחיות במקום אחד זה דבר נורא. לא לעבור ממיטה למיטה, זה דבר נורא. חבל, החיים קצרים, אנחנו כל הזמן חיים את ההיפך ממה שהיינו צריכים".

שנה אחרי גירושיהם עוד הוסיפו לגור יחד. “היא רצתה להתגרש, אבל גם לה קשה היה להיפרד”. ספרו “רק הגוף זוכר” (הוצאת “אדם”, 1985), המכיל אסופה של שירים אירוטיים, הוא ניסיון לתעד את האהבה ולעקור אותה מתוכו, כמו גירוש שדים. היום דברת חיה באיטליה, נשואה ואם. “פחות ופחות אני יודע על חייה. היום אני כבר לא זוכר את הכאב, נותר רק הספר”. בכל־זאת, על עטיפת ספרו החדש, מתנוסס ציור שציירה.

* * *

על תיבת־הדואר בחדר המדרגות, ברחוב הקטן המשיק לשינקין, מוצמד פתק שעליו כתוב “יצחק לאור ואלינה קורן”. אלינה, בת 33, חולפת בבית, חרישית, שזופה, יפה, שיער שחור ארוך, שקט פנימי של נערות האיים של גוגן. לפני שש שנים וחצי נפגשו בהפגנה של “שלום עכשיו” בחברון. גזורים מאותו אריג פוליטי, שמח לאור לשמוע, שהיא כותבת עבודת מוסמך על סיקורי אירועי יום האדמה בתקשורת. כיום היא כותבת דוקטורט בקרימינולוגיה על “פשיעה ואכיפת־חוק בקרב המיעוט הערבי בישראל, בתקופת הממשל הצבאי”.

“אלינה היא באופייה אדם מתון”, אומר לאור, “אבל היא יותר רדיקאלית ממני בראיית העולם שלה. אני בשר מבשר האנשים כאן, ומתפתה לשמוח ולהאמין שיהיה יותר טוב, ורק אחר־כך רואה שטעיתי. אלינה חשדנית יותר לגבי הממסד בארץ, אולי משום שהיא חצי מרוקאית, מצד אמה, ויותר אאוטסיידרית ממני”.

הוא קיבל תואר מ"א בהצטיינות יתרה בחוג לתיאטרון. למרות ההצעות להמשיך לדוקטורט, החליט שאינו מוכן להתמסר לקריירה אקדמית. “ככל שהשירה נחשבת שולית בחברה הקפיטליסטית שלנו”, הוא אומר, “היא הדבר החשוב לי. מגיל צעיר מאוד ידעתי, שאני רוצה להיות משורר”. בכל־זאת לא ויתר על הוראת תיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. רוב שעות היום עוברות עליו בכתיבה קדחתנית אל תוך המחשב בבית, של רומן, שהוא מסרב לדבר עליו מטעמי עין־הרע.

הם לא נשואים, ילדים אין להם. “אני מאוד רוצה שיהיה לי ילד, אבל זה היה מפריע לאלינה עכשיו. היא צריכה לגמור את הדוקטורט, ולא אעצור אותה. יכול להיות שהרצון לילד, זה דבר שאדם צריך לעבור תוך התאפקות, כל החיים, ואז מתגברים על הרצון הזה ועוברים הלאה. כי זה גם מפחיד אותי. איפה אני אשים כאן תינוק? איך אוכל לכתוב? מצד שני, כשאני רואה את השכן שלי מטייל עם הילד שלו, הלב שלי יוצא. אלמלא כל הגרידות שבוצעו בעטיי, יכולתי להיות משפחה מרובת ילדים. הגדול כבר היה עומד להתגייס”.

בכל בוקר יוצאת אלינה לאוניברסיטה וחוזרת זמן קצר לפני שיוצא בן־זוגה ל“הארץ”, לעבוד כעורך־לילה. כשהוא חוזר באחת וחצי, היא ישנה מזמן. “אבל יש לנו צורך גדול להיות יחד. אנחנו בעלי־ברית מאוד קרובים, חיים בסולידריות מאוד גדולה. ב’לילה במלון זר' ניסיתי לברר את גבולות ה’אני' והזוג. איך שני אנשים, בקרבה הגדולה ביותר, יישארו תמיד רחוקים. אנחנו עוברים את העולם, אין לנו מנוחה, אין לנו גאולה, רבים, אוהבים, עוזבים”.

ובכל זאת, בגיל 44, הדם פחות סוער. יש סימני שלווה, שלא לומר התברגנות. בפינת האוכל, מתקן גדול של מים מינרליים. צנצנת זכוכית עם מכסה פלסטיק אדום, בתוכה שיני שום, גבעולי שמיר, מלפפונים שהוחמצו בבית. מכשיר קומפקט ושני מדפים ארוכים, עמוסים בתקליטורים. לאור אוהב מוסיקה קלאסית, בילדותו ניגן ארבע שנים בכינור. אני מופתעת לגלות ספרי תפילה ומדרשים על המדף. “למה? זה חלק מהסטריאוטיפ. חושבים שאם אדם הוא שמאלני, אז הוא שלושת רבעי אנטישמי. מדי פעם אני נוסע לבני־ברק, לקנות ספרי מדרשים. אצלם, נשים קוראות את זה, אבל בעיני זו שירה”.

ההתמתנות ניכרת בשיריו. פחות שירים פוליטיים. הוא מוסיף לחתום על עצומות, אבל מאז האינתיפאדה, הוא ממעט לקרוא עיתונים ולצפות בחדשות, אינו מסוגל להכיל את הייסורים ואת ההשפלות. המהפך הפוליטי לא גרם לו אופוריה. “15 שנות הליכוד הן סיוט שנגמר, אבל מה, הכיבוש הסתיים? ההתעללויות נפסקו?”

– אתה דומה לקיפוד, שמצטנף ומחדד את קוציו, כשניגשים אליו.

“אני יותר דרבן מאשר קיפוד. קיפוד הוא פסיבי, דרבן יורה חצים. ואל תשכחי, שבשרו של הדרבן טעים למאכל, והוא צריך להיזהר שלא יצודו אותו. יש לי עבר ארוך מדי של התגוששות מכדי שאהפוך בבת־אחת לאיש מתוק־הליכות”.