אנו זוכרים את ימי העבר הקרוב, ימי הרבולוציה ברוסיה. אז התפלשו עשירינו בעפר לפני כל מי שהתנשא להיות אפוטרופוס לפועל ולעובד היהודי. דומה היה, כי לא רק הכנעה מיראה, אלא גם מעין הכרת-אמת נצנצה להם בלבם, וגם הם עצמם, נותני-העבודה, טענו לעובד היהודי ולזכיותיו.
והנה נהפך הגלגל, פקעה היראה ועשירינו, נותני-העבודה, החליטו, כפי הנראה, גם הם לחוק חוק ולא יעבור: “חוץ מיהודים”
בימים האחרונים עשו יהודים בעלי בתי-חרושת מעשים, שאי-אפשר לספר עליהם במנוחה, כי אין להם שם אחר אלא – אנטישמיות יהודית.
בביאליסטוק קראו פועלים יהודים של אחד מבתי-החרושת לאריגה שביתה מיוחדת במינה. וזה הדבר: יהודים בעלי בתי-חרושת לאריגה, מכיון שהיו מעמידים נוּלים מיכניים במקום נוּלי-יד, מיד היו פוטרים את האורגים היהודים ומביאים אורגים נוצרים במקומם. וטוענים היו נותני-העבודה: “אורגים יהודים אינם בקיאים בנולים מיכניים ואין לנו לאַבד את ממוננו וזמננו, כדי לחנכם בעבודה זו”. והנה נמצא בביאליסטוק “קולומבוס”, שהעמיד את הביצה על חודה: הכניס גם יהודים לבית-חרשתו, העובד בנולים מיכניים, אלא שתנאי התנה קודם למעשה: כל אחד מן האורגים היהודים יכניס לו תחלה משתים עד שלש מאות רובל. זאת אומרת: האורג היהודי יתן לו את כח שריריו וגם יספיק לו את ההון, הדרוש לעבודה. והאורגים היהודים נתנו את כל אשר להם בעבוט למען קנות לעצמם את הזכות לעבוד בשורה אחת עם האורגים הנוצרים. עכשיו התעשתו וקראו שביתה. הם טוענים: “במה נפלינו מן האורגים הנוצרים? הללו עובדים ואנחנו עובדים. למה, אפוא, ידרש ממנו, כי אנחנו נשלם בעד העבודה, אשר אנו עובדים?” ונותן-העבודה מהו אומר? – אין הוא אומר כלום. סגר את בית-חרשתו ויצא לחוץ-לארץ לנוח. הוא יודע את אשר לפניו: יהודים – ובדמיונו הוא מעמיד “שלשלת” על תיבה זו – אין להם תקנהאלא שוט; ירעבו, יצמאו, יינקו את אצבעותיהם – ושב ורפא להם.
בווארשה נבנים כמה בתי-חרושת חדשים לתעשית נעלים. בעלי בתי-החרושת הם יהודים ולסנדלרים יהודים הם פוסקים את המלאכות הנמוכות, ששכרן מועט; למלאכות החשובות, ששכרן מרובה, הם מעמידים רק סנדלרים נוצרים. אחד מן הבעלים, צֵטלין שמו, מאן להעמיד סנדלרים יהודים גם למלאכות הנמוכות. “אין אנו לוקחים יהודים לעבודתנו, אין לנו צורך ביהודים”, – כך השיב מפורש לסנדלרים היהודים, שבאו אליו לבקש עבודה.
ה' צטלין הדפיס ב“פריינד” מכתב-התנצלות. הוא מעיד על עצמו, כי “ליברל גמור ומוחלט” הוא. מעולם לא שאל על דתם של פועליו. כל בני-האדם שקולים בעיניו. אפשר, שגם בעל-צדקה הוא וידו פתוחה לכל. אפשר, שגם גבאי הוא ועסקן בצרכי-צבור. אלא מה? – “אין לו צורך בפועלים יהודים”…
בריגא קראו שלש מאות פועלים יהודים שביתה. אחת מדרישותיהם היתה – מנוחה ביום-השבת. מיד צותה הרשות להגלות את כלם מן העיר: יהודים, שאינם עוסקים במלאכה, אין להם זכות-ישיבה בעיר זו. “הגיון”, שאין חולקים עליו. והבעלים היהודים שמחו על “גאולה” זו, שבאה להם בהיסח-הדעת. עכשו הם מזדרזים להזמין להם פועלים נוצרים. כשישבתו הללו לא יגורשו מן העיר. להם יש כאן זכות-ישיבה מוחלטת, ואפילו אם כל היום יעסקו רק ב“מלאכה” אחת – לשדוד בתים וחנויות של ישראל.
ה“פשטנים”, שהכל ברי ומובן להם, אומרים: אל תתמהו! מלחמת-המעמדות…
ואף-על-פי-כן אנו תמהים. באותה ריגא עצמה, למשל, מסתבכת על כל פסיעה ופסיעה מלחמת-המעמדות במלחמת-הלאומים. שמא עושים שם בעלי בתי-החרושת הלֶטִים לפועליהם הלטים, בעלי בתי-החרושת האשכנזים לפועליהם האשכנזים כמו שעושים בעלי בתי-החרושת היהודים לפועליהם היהודים? או, אינו שכל הצבורים שבעולם מאמינים בעצמם ומכריחים את יחידיהם לחַשֵב עמהם, והלטי והאשכנזי יודעים למפרע, שאי-אפשר להם לגרש את פועליהם הלטים והאשכנזים ולהעמיד זרים במקומם, – אי-אפשר, משום שעל-ידי כך יִבָּדלו מצבוריהם והפסדם יגדל משכרם. ואנו מבטלים למפרע גם את הכח המועט שיש לצבורנו ומזמינים מלכתחילה “עלי-תאנה” בדמות הלכות פסוקות לכסות על רפיוננו, וכל העושה מעשים אשר לא יֵעשו – הכל שרוי לו, הכל מחול לו, והצטלינים “הליברלים הגמורים” מתהלכים בקומה זקופה והנאה שרויה להם על שפתותיהם: “אין להם צורך בפועלים יהודים”…
העולם 1911
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.