רקע
אילת נגב
רבקה קרן: סוד אפל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1946


אולי רבע שעה מתחילת הראיון, בטרם הספקנו לדבר על דמותו המסתורית של הגיבור שלה, אברם פרייהייט, הסוכן החשאי הישראלי שיושב בפירנצה, שולפת רבקה קרן קופסת קרטון לבנה ומרובעת, חבוקה בשתי גומיות. ואני מצטמררת ביום החמסין התל־אביבי, כאשר מתוך הקופסה הקטנה היא מרימה בשתי אצבעות זהירות תליון־עץ חלול, מגולף כמו תחרה, אשר מצדו האחד חרוטה האות M והתאריך 23.2.43, ומצדו האחר מגן דויד. התליון הזה, אפוף סוד אפל שהתרחש בבית־בושת של אסירות יהודיות, ששירתו את תאוותיהם של חיילים נאציים – הוא לבו של הספר. פליקס, המשורר הגאוני, גילף אותו בעזרת מחט, מגלעין של מישמש במחנה ריכוז, טמן בו תפילה ונתן אותו לידידו פרייהייט, כדי שיהיה לו מה להעניק ליום הנישואים לאשתו יוליה, שהופרדה ממנו. בזכות שירות ששירת פרייהייט את הנאצים, הובטחו חיים ליוליה אשתו ולילדיהם. הבטחה, שכמובן לא קוימה. והתפילה, שהייתה טמונה בגלעין הכזיבה, כדרכן של תפילות. ואשר נגזר להיות, היה, ומי שמת, מת, ומי ששרד, שרד.

ואני רועדת, כי אני יודעת שאמה של רבקה קרן היושבת מולי, לא הייתה במחנה־ריכוז, וכף רגלה לא דרכה בבית־בושת גרמני, וגם אביה לא היה מעודו סוכן חשאי לא של המוסד ולא של שום גוף אחר, אלא איש קטן וקשה־יום, אשר החיים כבדו עליו, והוא לא האריך ימים. ובכל זאת, התליון הזה קם והיה, והוא מונח בינינו על שולחן בין שני ספלים של קפה פילטר, בחללו של מלון תל־אביבי, באוגוסט 1990.

“גרעין האמת שברומן הוא, שחבר של אבא גילף עבורו את התליון מגלעין של מישמש, בברגן בלזן, שם היו שניהם כלואים, והתאריך הוא אכן יום נישואי הורי”, מאשרת רבקה קרן. “כאשר חזר אבא מהמחנה בתום המלחמה, הלך לחפש את אמא בגטו של בודפסט, והביא לה את התליון הזה. הוא מצא אותה כמעט גוססת, תשושה מרעב וממחלות, ובלי התינוק שלהם גאבור, אחי הבכור שלא הכרתי, שגווע מרעב ומטיפוס, עוד בטרם מלאה לו שנה”.

ואף־על־פי שהרומן הוא לא ממש אוטוביוגרפי, הפרטים הממשיים מטלטלים את הסיפור לרוחב הקו הלא־ברור שבין מציאות לבדיה. וזהו, אומרת רבקה קרן, אחד החוטים העיקריים השזורים ברומן שלה “טעם הדבש” (‘עם עובד’). רומן ראשון למבוגרים, אחרי עשרה ספרי ילדים ונוער.

רדוף שדים פרטיים, אלמן ושכול, עולה אברם פרייהייט, גיבור הספר, לארץ. בקיאות בשפות רבות, חוסר שקט פנימי וכושר הישרדות הופכים אותו מועמד אידיאלי לגיוס ל’מוסד'. בעיקר לאחר שחברתו אלה, שאיתה ניסה לשקם את חייו, חותכת את ורידיה למוות. פרייהייט נשלח לפירנצה, במסווה של מנהל מפעל תעשייתי, ואת נסיעותיו באירופה לצורכי המפעל הוא מנצל למילוי משימתו האמיתית: גאולת תשמישי קדושה וכתבי־יד יהודיים עתיקים, שהוחרמו והוסתרו על־ידי הנאצים בארצות שמעבר למסך הברזל. באחת הפעמים, איש הקשר המקומי שיושב בהונגריה מתנה איתו תנאי: יחד עם הכתבים יקרי־הערך, יצטרך פרייהייט להבריח לישראל את נלי, נכדתו של איש־הקשר. השליחות הזאת מטילה מהומה בחייו של הסוכן הישראלי, המתאהב אהבה מטורפת ואחוזת־דיבוק בנערה, הצעירה ממנו בעשרות שנים. “ההיסטוריה עושה בי שימוש חוזר, שהנה, לאחר שנכתשתי עד־עפר, קמתי לתחייה כעוף החול, למלא את ייעודי הנסתר עלי־אדמות”.

* * *

עשרים שנה המתין הסיפור הזה בתוכה. ב־1971 טיילה רבקה קרן עם בעלה באירופה. כשהגיעו לווינה, ועברו ליד השגרירות ההונגרית, הרגישה שהיא חייבת לשוב לרגע אל העולם שהשאירה. נכנסו לשגרירות והציגו את הדרכון הישראלי, ביקשו אשרת כניסה להונגריה, ונזרקו החוצה בבושת־פנים. "טלפנתי לקרובת־משפחה בבודפשט ובכיתי, שלא נותנים לי להיכנס. היא אמרה, ‘דברי עם דז’ו, הוא במקרה נמצא לידי’.

"דז’ו היה בן־דוד של אבי, איש עסקים, שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, שהיו בעלי כישרון יוצא־דופן למתימטיקה. אחרי המלחמה עקר למילאנו, שם היה במשך שנים רבות האמרגן של קבוצת ‘אינטר מילאנו’, ודילג מאיטליה להונגריה לרגל עסקיו. את געגועיו לאשתו המתה היה מטביע בדון־ז’ואניות שלא ידעה גבול, ברדיפת־נשים חולנית. נוסף על כך, היה מעורב בכל מיני עניינים, שהשתיקה יפה להם, והיו לו קשרים בחוגי השלטון. פעמים רבות נעצר בגבול, ותמיד מצא את דרכו החוצה.

“בעקבות הטלפון שלי הלך למשרדו של יאנוש קדר, שליט הונגריה, והשיג לי ולבעלי אשרה לארבעה ימים יקרים מפז. ערב אחד הוא אירח אותנו במסעדת פאר במלון שבו התאכסן. היה קריר, והוא ביקש שאעלה לחדרו ואביא לו את מעילו. עליתי לחדר. על השולחן היה מונח צרור תמונות עירום של נערה יפהפייה, בת 17 לכל היותר, עם שיער אדמוני מתולתל עד למותניים, וחמוקים מדהימים. אחד התחביבים שלו היה לצלם בעירום את אהובותיו הרבות. לידן, היה פתק בכתב־יד ילדותי, שהיא השאירה לו: ‘אהובי, נשימתך כמו פרפרים באוזניי’. בסמוך, היה פתוח הארנק שלו, וממנו בצבץ תצלום בשחור לבן של אשתו ושני ילדיו המתים. באותו רגע ידעתי, שהוא יהיה גיבור הספר שלי. נמשכתי אל הצירוף הזה של ספורטאי ואספן, איש־ספר ומסתורין, שועל ורודף קטינות, אשר מנהל חיים על כמה מישורים. מתעלס עם אהובותיו, אך נשבר בכל פעם שעולה באפו ריח הערמונים, שנדף משער אשתו המתה”.

“מי אתה, מי אתה איש עצב וכחוש, מקרטע ברגל ימין, שגם שלוש שנים אחרי המלחמה עודך עוטה את סמרטוטי הצבא האמריקאי כממאן להיפרד מצלמך הישן, מה איבדת ומה הצלת, האם ראשך עודנו צלול, חושיך שלמים, האם ריסנת היטב את מפלצותיך, ומי יאחז בידך, מי יקרא בשמך הנשכח, האומנם קלה הירידה לשאול, כדברי וירגיליוס, קלה ומהירה מן העלייה משם…”

רבקה קרן: "לא במקרה בחרתי סוכן חשאי כגיבור של הרומן הראשון שלי. גם אני חשה כמי שיש לו כמה זהויות, וחייו מתנהלים על יותר ממישור אחד. אני אדם רב־מפלסי. תמיד הייתי צריכה להסתיר דברים. הורי ניצולי שואה, אבל בבית לא הרשו לי לקרוא ספרי שואה. הייתי בולעת אותם בהיחבא. תמיד ידעתי ולא־ידעתי, והכול היה מאוד מיסטי ואפוף רגשות־אשם.

“רק לפני שבוע ישבתי עם אמי, והיא סיפרה לי לראשונה את כל פרטי הסיוטים שלה. לעומת זאת, בגיל רך מאוד נודע לי על אחי התינוק שמת בגטו. אני זוכרת את הלילה ההוא בחדר־השינה של הורי, ואני בת חמש, בוכה ומתפללת שוב ושוב, ‘מי ייתן, שאחי יקום לתחייה’. זו הייתה חשיבה מאגית, לנסות לכשף את המציאות בעזרת המלה. אולי אז התחיל אצלי הצורך לכתוב, כדי להעניק חיי־נצח לרגע החולף ולהשיב את האובדן”.

* * *

רבקה קרן נולדה בעיר דברצן שבהונגריה ב־1946 ושמה היה אז קטלין פרידלנדר. את חוויותיה מעשר השנים הראשונות לחייה, עד עלייתה לארץ, הנציחה בספר “קטי, יומנה של נערה”, שיצא לאור בהוצאת ‘עם עובד’ ב־1973, וזיכה אותה ב’פרס רמת־גן' וב’פרס נורדאו'.

“חייתי בסביבה מאוד אנטישמית”, היא נזכרת. "בבית־הספר נאלצתי לטשטש את יהדותי, למרות שזה לא עזר הרבה. כולם ידעו, וסבלתי רדיפות. גם בבית לבשתי מסכות. הוריי היו דתיים, ואני התאמצתי להסתיר מהם, למשל, שאני משתתפת בהצגת חג־המולד בתפקיד שדון. וכך הייתי תמיד זרה, רבת־פנים, כמעט מפוצלת, ילדה מוזרה, חולמת בהקיץ כל הזמן, מציירת וכותבת בלי הפסקה.

מהורי קלטתי, שזה לא כל־כך בסדר להיות שמחה ועליזה, כי החיים מאוד מסובכים וכבדים. אני הייתי ילדה אימפולסיבית וספונטאנית, עם שאיפות גדולות, אבל ההורים הבהירו לי, שכל אדם צריך לדעת את מקומו בחיים ולא לשאוף יותר מדי, לא להתבלט, לא לנסות דברים, שמועדים לכישלון. עלי זה פעל בצורה הפוכה. נעשיתי אמביציוזית בצורה לא רגילה".

ההורים הביטו בעין עקומה על הבת, שמנסה להביע את עולמה הפנימי. “אני זוכרת איך כתבתי את סיפורי הראשון”, היא משחזרת. “הייתי בת שמונה או תשע, ילדה סקרנית וחושנית, שנוטה להתאהב, והמין והאהבה מאוד מסעירים אותה. קיץ אחד, היה לי אהוב־ילדות, פטר. נער בוגר ממני, גבוה, עיניים ירוקות, שלימד אותי נגינה”.

מתוך “קטי, יומנה של נערה”:

“למחרת לא בא פטר. אני שרויה בדיכאון. היו לו עיניים שאינן משקרות. מדוע לא בא? כעבור יומיים נודע לנו מפי שכנה בוכיה, כי פטר נדרס בערב על־ידי מכונית הכבאים ומת בבית החולים, לפנות בוקר… באותו רגע ידעתי שאכתוב סיפור. הרעיון נראה לי יפה עד להפליא ואפילו נועז”.

רבקה קרן: "לקחתי מחברת ריקה ועבה וקופסת עפרונות, והסתגרתי בבית־השימוש, שלא יפריעו לי. ידעתי, שהורי יכעסו, אם יידעו שאני כותבת. גם כשבגרתי, העדיפו שאהיה מזכירה או אחות, משהו פראקטי, לא סופרת. אבא שלי היה היפוכונדר והוא מאוד נבהל – מה זה הילדה מבלה שעות בשירותים, אולי היא חולה. מדי פעם, כדי להרגיע אותו, הייתי מסתירה את המחברת מתחת לחולצתי, מורידה את המים ויוצאת מהשירותים לכמה דקות. הוא היה מניח יד על מצחי בדאגה.

“במשך ימים כתבתי את הסיפור. תיארתי בו את האהבה על כל גווניה ואת הכאב העצום שבאובדן. כשסיימתי, הייתי מרוצה מאוד. המלים הראשונות של הסיפור היו, ‘תחת כיפת שמיים כחולים חי לו ילד עם חליל…’. אני חושבת, שאז חשתי לראשונה את העונג העילאי שבכתיבה. מאז, הכתיבה הייתה עבורי תמיד גירוש שדים, וגם נחמה”.


משפחת פרידלנדר, ובה קטי־רבקה ואחיה הצעיר ממנה, עלתה ארצה ב־1957 אחרי המהפכה בהונגריה, והשתקעה בפתח־תקווה. רבקה נקלטה מיד בבית־הספר, בולטת בכשרונותיה המיוחדים לכתיבה ולציור, נותנת שיעורים פרטיים לילדים, שהתקשו בלימודים, מתפרנסת מציור פלקטים לחנויות ספרים ולבתי־ספר. “אבל שוב הייתי מפוצלת”, היא אומרת. “אף־על־פי שלמדתי עברית מהר מאוד, הרגשתי שאני לא מצליחה להפנים את השפה, לחוש את הקונוטציות של המלים. המלים היו חלולות, סמל חסר־משמעות. כאשר רציתי ליהנות מספר, הייתי לוקחת איזה דוסטויבסקי או טולסטוי, מתורגם להונגרית, וקוראת. בגיל 12 קראתי את ‘המשפט’ של קאפקא. הייתי מנויה בכל הספריות ההונגריות באזור. זה תסכל אותי, כי ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, והבנתי שרק כאשר יהיה לי נוח עם העברית, רק כשאוכל לחוש מטבע־לשון כמו ‘איבד את עשתונותיו’ או ‘פניו התכרכמו’, אגיע לשליטה של ממש בשפה”.

אחרי בריחה קצרה לטבריה בגיל 15, החליטה שמוטב לה להתנתק מהמתחים שבבית, ולעבור לפנימייה. שנתיים למדה ב’חוות הנוער הציוני' בירושלים, ובמקביל עשתה קורסים בקרמיקה ב’בצלאל'. חזרה לפתח־תקווה וסיימה בגרות אקסטרנית. התייצבה בלשכת הגיוס, אך שוחררה בגלל בעיה רפואית. בת 18 ומשהו, נסעה לניו־יורק ללמוד ציור. בגיל 20 נישאה לשמואל קרן, מלונאי. כיום היא אם לבן ובת.

אמה של רבקה קרן גרה עד היום באותה דירת שיכון קטנה, אשר בה החלו את צעדיהם בארץ. “חיינו במצוקה כלכלית קשה. אמא, שהייתה לה נשמה של אמן, נאלצה להסתפק בתפירת ארנקי־בד יפהפיים, שלאיש לא היה כסף לקנות. אבא, שהיה אדם עדין, הכיר שותף הונגרי, ויחד קנו מכונה למריטת עופות, והעמידו אותה בשוק של פתח־תקווה. השותף ברח והשאיר את אבא עם החובות. אבא עישן הרבה מרוב ייאוש ודיכאון, הוא נשם את נוצות הפלומה של העופות, וחלה. הוא מת בטרם עת ב־1974”.

* * *

מגיל 17 עד 42 פרסמה עשרה ספרים לילדים ולנוער. הראשון, “רותי שמוטי” (‘מסדה’, 1970), מספר על ייסוריה של ילדה עולה מרוסיה. האחרון, “קיץ עצוב, קיץ מאושר” (הוצאת שוקן, 1986), מספר על התבגרות של בת־מהגרים בפתח־תקווה של שנות ה־50, וזכה ב’פרס זאב'.

למדה פסיכולוגיה קלינית, ובמשך שנים עבדה כפסיכולוגית, במרכז לבריאות הנפש “אברבנאל” בבת־ים, בשירותי בריאות הנפש לסטודנטים באוניברסיטת תל־אביב, ולבסוף כפסיכולוגית של היחידה להפריות מבחנה בבית־החולים “בילינסון”, מטפלת בצד הנפשי של העקרות. הדמויות, שיוצאות מתחת ידה, מורכבות מאוד, על גבול התסבוכת הנפשית.

הגיבורה הראשית, נלי, אשר אותה צריך פרייהייט להבריח לישראל, היא ילדה מופרעת, גאונית־מפגרת, שהחלה לצייר עוד לפני שהחלה לדבר.

"אמי נקראה שוב אל המעון, ובלא התראה מוקדמת הודיעה לה המנהלת, שאני מסולקת מן המעון. היא נושכת ומכה ילדים ומשמיעה קולות חרחור בשעת המנוחה, יורקת את האוכל ולועגת לכל משמעת, ולא עוד אלא שכתבה פתק למטפלת, ‘אם תגעי בי, אמא שלי תהרוג אותך’ ".

בבגרותה, נעשית נלי נערה מופקרת וחסרת־רסן, שנכנסת להריון בגיל 15, מסתובבת עם שלד־אדם מפורק בתוך נרתיק של צ’לו, כמו אדם הנושא את מתיו. השראת התיקים הרפואיים הרבים, שרבקה קרן כתבה במסגרת עבודתה, פזורה בין הדמויות השונות של ספרה.

* * *

לפני ארבע שנים נסעה עם בעלה ועם שני ילדיהם לאיי־הבתולה, שם ניהל הבעל פרויקט תיירותי גדול. הריחוק ממקצועה, מהארץ ומהשפה העברית, עורר בה פתאום את הצורך לכתוב את הרומן הראשון למבוגרים. “התנתקתי מאיזה קיבעון. משהו פקע בי. פתאום הרגשתי, שאני מסוגלת להפנים את דקויות השפה, וגם לכתוב על נושאים שהיו קשים לי, כמו מין ואלימות. אולי זו הסיבה, שבמשך שנים כתבתי רק ספרי ילדים. רק בגיל 40 הרגשתי, שהתבגרתי. עדיין יש בספר כמה קטעים, שהייתי צריכה לקחת ואליום כדי לכתוב אותם. למשל, הסצינה שבה מפתה הילדה נלי בת ה־10 את צ’אבה, אחיה של חברתה”.

“לפתתי את ידו וביקשתי שילטף אותי. בכל מקום שתרצה, אמרתי, וצ’אבה נפנה ממני ואמר את מטורפת, נלי, שכחת בן כמה אני, תראי, צומח לי זקן. אין דבר, אמרתי, זה לא מפריע לי, בוא נתלטף כמו שלימדת אותי. אפילו ציצים אין לך, מילמל אבל נענה והתחיל מלטף אותי בשקיקה. עצמתי את עיניי ונהניתי שידו רועדת. אמרתי, בוא נעשה כמו הגדולים, הכל, עד הסוף, הלא כבר ראיתי לך פעם, וצ’אבה לחש זנזונת קטנה ומשך והסיר את תחתוני ואמר אני אהרוג אותך אם אסתבך בגללך ושילשל את מכנסיו ונשכב עלי. חיבוק של אהבה, חשבתי, והביטוי הרעיד את נפשי, אל תפחד מזה שאני בתולה, לחשתי, וצ’אבה נשם בכבדות והזיע, ילדה ממזרה, וטילטל אותי ופיסק את רגלי בברכיו, אל תפחד, אמרתי, והוא חדר לתוכי לאט ובהדרגה וגם כך זה כאב נורא, כמעט צרחתי, והוא נישק את פי. וכל אותו הזמן לחש ילדה ממזרה, ולי לא היה אכפת, כי בתוך כך נשק לי בלהיטות. ואני דירבנתי אותו והסתרתי את כאבי, וגם לאחר שהציף אותי הוספתי להתנועע, רק שלא יתנתק מעלי ויבוא הקץ על החיבוק הנדיר, והשמים היו כחולים מאוד, העצים עטו ירקרקות בהירה, ואני חשבתי לי בלבי אני יפה, אני נאהבת, וצ’אבה התהפך על גבו ולא הביט אלי, ואני ניגבתי את ירכי בעניבה האדומה של פלוגת הנוער הסוציאליסטי והוא שאל בחשש יורד לך דם, ואני שיקרתי ואמרתי לא, ופתאום הורה צ’אבה בידו על כתם כהה חולף וקרא מזל רע, שאלתי מה והוא אמר ארנבת שחורה”.

* * *

בעקבות “טעם הדבש” החליטה רבקה קרן לעזוב את עבודתה כפסיכולוגית ולהתמסר לכתיבה. "מכריי לא מבינים את זה. אומרים, תארי לעצמך כמה חומרים תוכלי לשאוב מחיי הפציינטים שלך. אבל מבחינת האתיקה המקצועית שלי, לא אוכל להעתיק פציינט שלי אל תוך דפי הרומן, ולהפוך אותו לגיבור ספרותי. להיפך. אני מרגישה, שהטיפול מרוקן אותי מהכוחות הנפשיים, שדרושים לי לכתיבה. ההתקשרות הזאת, לפעמים לשנים, עם אותו אדם, דורשת את כל האנרגיה הנפשית. את לא יכולה לשבת מול אדם, שמספר לך את צרותיו, ובאותו זמן נודדות מחשבותייך אל הפלונטר בעלילה, הממתין לך במכונת־הכתיבה, או כיצד תתפתח הסצינה הבאה בין אברם פרייהייט לנלי.

"כאשר אני כותבת, אני כמו אוטיסטית, שום דבר לא מעניין אותי, אלא עולמם של הגיבורים שלי. פסיכולוג לא יכול להרשות לעצמו להיות אגוצנטרי או אוטיסט. הוא חייב לקפל לתוך עצמו כל־כך הרבה גורלות של אנשים בשר־ודם, להתעניין, להשתתף, לעזור. החיים יותר אקוטיים מהספרות. כאשר את יושבת מול אדם סובל, הספרות מאבדת את ערכה. הצירוף הזה משתק אותי.

“זו הפעם הראשונה, שלא הצלחתי לנהל את חיי בשני מישורים בעת ובעונה אחת. ראיתי, שאני לא מטפלת באנשים כמו שהייתי רוצה, ולא כותבת כמו שהייתי יכולה. לכן החלטתי לפרוש, וזה סופי. לפני זמן מה הייתי צריכה למלא טופס. וזו הפעם הראשונה, שכתבתי בסעיף ‘מקצוע’ – ‘סופרת’. זה לא היה קל. המחיר, שאני משלמת הוא, שבפעם הראשונה בחיי, אני לא מרוויחה פרוטה, ואני תלויה כלכלית בבעלי. בגיל שלי, זה מגוחך, וזה מקומם אותי כשאומרים, לא נורא, שבעלה יפרנס אותה. אבל זהו מחיר זעום לעומת התענוג של בריאת עולמות”.

את “טעם הדבש” סיימה בבולמוס, תוך שמונה חודשים. ספרי־ילדים, היא מאמינה, לא תכתוב עוד. כעת היא נמצאת כבר בסוף הרומן הבא שלה: סיפור אהבה בין אשה נשואה בירושלים לבין נזיר יווני־אורתודוקסי. אחת הדמויות היא ציירת פרנואידית, המקיימת יחסים עם אביה. “גם שם יש חוט של שואה, וזרות. הגעתי למסקנה, שיש בי נשמה של מהגרת, למרות שעליתי לארץ בגיל עשר. כמו אברם פרייהייט, אני מריחה פרחי־הדר ביום, וחולמת על ערמונים בלילה. כך אני היום, וכך זה יישאר. וזה כל־כך בסדר, עד שברומן החדש שלי, אני מביאה משפטים שלמים בהונגרית, בלי לפרש ובלי להתנצל. השלמתי סופית עם כך, שאני מפוצלת”.

המלצות קוראים
תגיות