רקע
אילת נגב
יהודית קציר: ביקור ב"דיסניאל"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1964


בזמן האחרון פוקד אותה חלום חדש: היא עוברת בדיזגוף סנטר בתל־אביב, ופתאום רואה בחלון־ראווה את הספר שלה. והעטיפה הכחולה כהה עם הציור שנבחר בקפדנות, נראים לה כעת מכוערים להחריד, ואותיות שמה נבלעות בתוך הצבעים המרוחים, ואי־אפשר לפענח שכותרת הספר היא “סוגרים את הים” מאת יהודית קציר.

וזו רק תוספת לחלום הקודם שפלש אל לילותיה, שבו היא צופה, מתחלחלת, בגדוד טרקטורים העולה על כיכר מלכי ישראל, מגלח את המשטח המרוצף, והופך אותו למינחת מטוסים, כיוון שהוחלט לבטל את שבוע הספר.

ויהודית (דיתי) קציר צוחקת כשהיא מספרת לי את ההזיות האלה, בתחושת הביטחון שנוסך בה האור הנשפך בעד החלון, כאשר אנחנו נפגשות לראיון הראשון שלה. אבל הסיוטים האלה מובנים, בהתחשב בעובדה שעד 1987 לא כתבה מעולם, וב־1990 יוצא ספרה הראשון.

מתוך “דיסניאל”:

“ומיכאל החזיק בידי הפרושות והניח את כפות רגליו עם הגרביים הלבנים על בטני, והרים אותי לגובה ואמר א־ווי־רון, ושאלתי אם הוא יכול לעשות גם לך אווירון כזה, וצחקת, ומיכאל הרים גם אותך ככה לגובה, ואת עפת באוויר וצחקת וצחקת, ופתאום נפלת עליו והשמלה החדשה שלך התקמטה, ועגיל ירוק מבריק אחד נפל לך לתוך האגם, ואותק ואבא חזרו עם הכדורגל בג’ינס קצרים ועיגולי זיעה גדולים על החולצות, ואת ומיכאל קמתם, ואת התעסקת לך בשקט בסידור השמלה, והרמת את העגיל מהציור שעל השטיח, והסרת מהאוזן גם את העגיל השני, ומיכאל נעל מהר נעליים וסידר את השיער שהתפרע לו, ולחץ לאבא את היד”.

בסיפור הזה יושבת בת ליד מיטת אמה בבית־החולים, מחכה שתתעורר מניתוח קשה. בינתיים היא משחזרת את ילדותה, שבה ונזכרת בעולם המסודר והבטוח שבו חיה, עד שקרס. מבינה לראשונה את מהותו ההרסנית של מיכאל, גבר זר, מקסים ומסתורי, שנהג לבקר בבית. הוא חלם להקים בגליל מודל ישראלי של דיסנילנד. מכאן שם הסיפור. רכבת השדים והגלגל הענק נשארו על הנייר. במציאות, היו רק בגידה וגירושין.

קציר כתבה את “דיסניאל” בגיל 24, גיל שבו אפשר להתחיל להבין את ההורים, ואולי גם לסלוח. היא גדלה, כמו הגיבורה, בחיפה. ילדוּת על הכרמל, מוגנת ומרופדת לכאורה. שני ההורים עורכי־דין, שני אחים צעירים ממנה. יהודית זוכרת מועקה סתומה במשך שנים, מריבות מאחורי דלת סגורה.

כשמלאו לה 12, התגרשו ההורים. הילדים נשארו לגור עם האם. האב עזב את העיר, הקים משפחה חדשה. מאז ראתה אותו רק לעתים רחוקות. יש הרבה כאב וגעגועים בקולה, כשהיא מדברת עליו. בסיפוריה אפשר לגלות שוב ושוב את הדפוס החוזר של אהבה גדולה ואמון מוחלט, שנכזבים פתאום. באמצעות הדמויות הנשיות שלה, היא שבה וחיה את ההיסטוריה הקצרה שלה.

"וחנה היתה מחכה לנו על המרפסת מחייכת תמיד, משקה את העציצים במשפך סגול קטן… וגם את סבא היו מביאים מבית־האבות שלו, שפעם ראיתי שם סרט אילם בשחור לבן של צ’רלי צ’פלין, עם כל הישישים שגיעגעו בצחוקים בלי שיניים, כמו עדר חיות נדירות שעוד מעט ייכחד מהעולם… והדלקת את הרדיו, והיתה מוסיקה לריקודים, והבטת אל מיכאל, ומיכאל הביט אלייך, וניגשת לאבא, והושטת לו זרוע לבנה ארוכה, ואמרת, בוא נרקוד, ואבא רצה להחזיק בך ופתאום אמרת, איכס, תלך לרחוץ ידיים קודם, ואבא הלך לאמבטיה, ואת ומיכאל רקדתם… ואבא חזר עם ידיים נקיות ורקד איתך קצת, אבל היה די שמן ולא ידע להסתובב כל־כך טוב, אז רקדתם כמעט על המקום. את השענת את הפנים על חולצת התכלת שלו, והוא הרכין את ראשו הכבד ולחיו נגעה בשערך הבהיר, חשבתי לעצמי בלב, תזכרי את הרגע הזה, תשמרי טוב טוב את התמונה הזו בזיכרון…

ומיכאל לקח אותי על הידיים לחדר שלי והניח אותי על המיטה, ולא הדליק את החשמל, היה רק קצת אור שהגיע מהסלון, ולחש, תרימי את הידיים למעלה, ומשך את הסוודר מעל לראשי, ולרגע היה חושך גדול ולא יכולתי לראות כלום, והוא פתח לי לאט לאט את הכפתורים של החולצה, והוריד אותה… ולחש, איפה כתונת הלילה שלך, ונתתי לו, והוא הלביש לי את כתונת הפלאנל החמה והידיים שלו היו קרירות…"

כשהיא שוכבת במיטתה, היא שומעת מהסלון רעש, צעקות, זכוכית מתנפצת. ובבוקר הבית כבר מסודר, ואמה מביטה בה בעיניים קשות ויבשות ואומרת: מיכאל לא יבוא אלינו יותר. “וצעקתי, זה לא נכון את משקרת, ורצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת והתחבאתי מתחת לשמיכה”.

אחרי הפרידה הכפויה ממיכאל החלה אמה לדעוך, ובמקום שמלות הקטיפה והמשי שאהבה, התעטפה בחלוק פלאנל ישן. אביה הִרבה להיעדר מהבית וכשהיה מגיע, אכל לבדו במטבח. עד שיום אחד באה מבית־הספר, ואמה אמרה לה שאבא לא ישוב עוד, “והתאומים של השכנים מלמטה עלו כדי לדעת איך נראית ילדה שההורים שלה התגרשו היום.”


לבד מגירושי הוריה, דיתי קציר מתארת את התבגרותה כשגרתית למדי: “צופים”, בנים, תיכון “חוגים”. בגיל 9, כאשר הבית עוד היה שלם, נסעה פעם עם הוריה לנופש ושכחה לקחת לעצמה ספר. אביה הציע לה את “מסעותי עם דודתי”, של גרהם גרין. זו היתה הפגישה הראשונה שלה עם הספרות היפה, ודודה אוגוסטה השאירה עליה רושם עז.

מגיל 8 כתבה שירים. גרועים, היא אומרת. המורה לספרות בתיכון עודד אותה והמליץ שתקרא את דוסטויבסקי, את תומאס מאן, וירג’יניה וולף ואת קפקא. היא סיימה את בחינות הבגרות בציונים מעולים, שירתה בחיל־הים, והתקבלה לחוג לפסיכולוגיה. “אבל הרגשתי שאם אני רוצה להיות סופרת, העיסוק בפסיכולוגיה יהרוס לי את ההבנה הטבעית שלי לגבי בני־אדם, ולכן ויתרתי. אולי חבל, כי מבחינה כלכלית זה בוודאי היה עדיף”.

חיפה חנקה אותה. היא עזבה את בית אמה, עברה לתל־אביב, ונרשמה לחוג לספרות כללית, ולחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטה.

"‘דיסניאל’ שכב לי בבטן הרבה זמן, בגושים, וביקש לצאת. לפני שנתיים וחצי נפטר סבא, ואמא עברה ניתוח סרטן. אולי התחושה שאני עלולה לאבד את האנשים הקרובים לי, את כל מי שהיה קשור לילדותי, גרמה לי להתחיל לכתוב. הרגשתי שאני חייבת לפענח לעצמי את זיכרונות הילדות שלי, לנסות להשליט בהם סדר, כדי להבין אותם ולהעניק להם משמעות. אני זוכרת שישבתי עם ידיד, וממש בכיתי לו, שאני מוכרחה לכתוב סיפור על מה שקרה לי, אבל אין לי זמן. עבדתי אז כתחקירנית בטלוויזיה.

“למחרת אותו יום הודיעו לי, שמפסיקים להעסיק אותי בגלל בעיות תקציב ברשות השידור. שמחתי על צירוף המקרים. זה היה ראש השנה, ואני נסעתי לסעודת־החג בבית בחיפה, אצל אמא והסבא השני שלי. וסבא אמר משפט סתמי וחסר חשיבות כביכול: שאחותו לא אוכלת מאכלים שצבעם צהוב, כי הצהוב מביא מזל רע. אני לא יודעת מה במלים האלה הצית אותי, אבל עובדה שמיד רצתי לחדר השני, והתחלתי לרשום שברי משפטים. ב’דיסניאל', שבו מתמוטט העולם הבטוח, זרועים כל מיני מזונות צהובים”.

לא בלב קל מוכנה קציר להסגיר את הדמיון בין הסיפור לחיים, בין אמה לבין האם ב“דיסניאל”. באמת היה מיכאל, שהיה בא לבקר, אבל יחסיו עם אמה הם, לדבריה, פנטזיה ספרותית בלבד. “הוספתי לאמא מאהב, כדי לחדד את הסיפור”, היא אומרת, “אבל זה לא היה ולא נברא. ולבקשתה של אמא אני מודיעה בזאת, שהרומן עם מיכאל הוא פרי דמיוני הפרוע. מצד שני, עכשיו מיכאל מקבל יותר משקל משהיה לו אי־פעם במציאות. אחרי שאני כותבת את הדברים, אני מתחילה להאמין בהם”.

חודש ימים כתבה בקדחתנות: “ריחפתי עשרה סנטימטרים מעל לאדמה. הכתיבה גרמה לי אושר. הרגשתי שלקחתי את הילדות שלי, שמתי אותה בוויטרינה בסלון, נעלתי את הדלת, ועכשיו היא לא תברח לי לעולם”.

לאחר שסיימה ראתה מודעה בעיתון על תחרות שמקיים “עיתון 77” במלאות לו 10 שנים. היא שלחה את “דיסניאל”.

חיים באר היה אחד השופטים: "קיבלתי לידי עבודות של מיטב הסופרים והמשוררים בישראל: דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי ועוד. חשבתי שאין הצדקה לתת פרס ליוצר מוכר וידוע, מפונק בפרסים, שכבר צועד במסלול הבטוח של קריירה ספרותית. החלטתי שאנסה לחפש בין השירים והסיפורים שנשלחו לתחרות, משהו חדש ומפתיע, שיש בו הבטחה, אחר־כך התברר שגם שני השופטים האחרים, יצחק אורפז וזיוה שמיר, החליטו ברוח דומה.

"התחלתי לקרוא את ‘דיסניאל’ ונדהמתי. כתוב היה, שזה סיפור ראשון של דיתי קציר. לא שמעתי מעולם את השם הזה. היתה לי הרגשה שמישהו מסתתר מאחורי השם, מישהו שרוצה לבחון את חבר השופטים. מבחינת הלשון וההעמדה, היתה שם בגרות לא־רגילה. כתיבה של אדם שיש לו עולם תרבותי מלא, והוא יונק ממקורות השראה. רואים בעליל, למשל, שהכתיבה הזו היא ‘פוסט יעקב שבתאי’ מבחינת מבנה הזמנים. זה מאוד יפה, כי מהי תרבות, אם לא דו־שיח בין יוצרים מדורות שונים?

“כשבאתי לישיבה של חבר השופטים והצגתי את המועמדים שלי, היתה ההפתעה: הבחירות שלנו היו זהות – קציר ויצחק בר־יוסף זכו בפרס לפרוזה, לאה איילון וצבי עצמון זכו בפרס לשירה”.

קציר, שהספיקה עד אז להיות מלצרית במלון “הילטון”, תחקירנית בטלוויזיה ועיתונאית פרילאנס, די נבהלה כשהודיעו לה שזכתה בפרס. בבת־אחת הפכה לכמעט סופרת. “כל יום התקשרו מהוצאה אחרת: נירה הראל מ’עם עובד‘, יגאל שוורץ מ’כתר’ וחיים פסח מ’זמורה ביתן'. כולם הציעו לי לכתוב למענם ספר. זה היה די מפחיד בשלב ההוא. אמרתי לעצמי, סיפור אחד יש לכל אדם. בכלל לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לכתוב עוד משהו”.

פרופ' מנחם פרי, עורך “הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, קרא את “דיסניאל” ב“עיתון 77”: "לא יכולתי להיזכר בסיפור ביכורים ברמה כזאת, גם לא של אף אחד מהמאייסטרים הגדולים שלנו כמו א.ב. יהושע או דויד גרוסמן. זה סיפור תפור עד אחרון הפרטים, עולם ילדות קסום ומפונטז, המכיל בתוכו את כל האלמנטים של התפכחות. חיפשנו את קציר ולא הצלחנו לאתר אותה, עד שיום אחד באתי לשעת קבלה באוניברסיטה, והיא הופיעה, למסור לי עבודה על חנוך לוין.

“התברר שבמשך שנתיים היתה תלמידה שלי בקורס המוני בחוג לספרות, אבל בגלל ריבוי התלמידים לא ידעתי. באותו יום כבר לא דיברנו על חנוך לוין. הצענו לה לפרסם אצלנו את ספרה, לכשייכתב, והענקנו לה מקדמה של 7000 שקל. נדיר להמר על סופר בשלב התחלתי כזה. לפי תנאי החוזה, אילו לא היתה מצליחה לכתוב, הכסף היה נשאר אצלה והנזק היה שלנו. אבל החלטנו להסתכן”.

קציר התחייבה לכתוב עוד שלושה סיפורים, שייצאו יחד עם “דיסניאל” בספר אחד. זו היתה גם ראשיתו של קשר אישי עמוק עם מנחם פרי. כמו הילדה הקטנה שהיתה מאוהבת במיכאל בלי לדעת, גם גיבורות אחרות של קציר נקשרות לגברים מבוגרים. למשל אילנה, מורה חיפאית רווקה וממושקפת, ברווזונת מכוערת, הנוסעת לבקר את חברתה הנערצת תמי בתל־אביב (בסיפור “סוגרים את הים”), נזכרת ברומן שלה עם שמואל, מרצה לספרות עברית ששנותיו כשנות אביה:

“והיא אמרה, יורד גשם, והוא הסתכל בה בחיבה, ואמר שיש לו קצת זמן היום כי אשתו עובדת בספריה עד מאוחר, אבל עוד מעט יצטרך לחזור לאוניברסיטה לאסוף אותה. ואילנה גמעה מהשוקו המתוק מדי שהצטנן בין אצבעותיה ולא אמרה כלום. והוא הוריד אותה ליד בית הוריה וליטף את שערה, ומאז היתה מחפשת אותו בשעותיו הפנויות בחדר או בקפטריה, והם היו מטיילים בחורשות שליד האוניברסיטה ומדברים בעיקר על הספרים שהיה משאיל לה, וביום יפה אחד של תחילת החורף נסעו במכוניתו הישנה ועברו את דליית אל כרמל ואת עוספייה, ועצרו בדרך ליד עץ אורן גדול, ושמואל הוציא שמיכת צמר צבאית מהבגאז', ופרש אותה בין הסלעים… והוא נשכב עליה בכל כובדו והיה מתנועע מעליה ונוהם כדוב, מתפתח ונוהם ונאנח, והיא חיבקה בזרועותיה את גבו בסוודר האפור. וזו היתה הפעם הראשונה שלה והיא אז בת 23, ושמואל מבוגר ממנה כמעט ב־20 שנה”.

לפני מנחם פרי, אהבה גבר אחר, נשוי ואב לילדים. “שניהם עודדו אותי מאוד לכתוב, והחזיקו לי את היד”, היא אומרת, “אבל הקשרים האלה הסתיימו. בין השאר, גם בגלל הבדלי הגיל ומשום שלגברים האלה יש ילדים. אולי בגלל שלאבא שלי יש ילדים מנישואיו השניים, קשה לי לקבל את זה שלאבא של ילדַי יהיו ילדים קודמים. אני מתייחסת לקשרים שהיו לי עד עכשיו כאל פרקים בחיים. הפרקים האלה היו נפלאים והעשירו אותי, אבל הם לא התאימו לבניית חיים משותפים. עכשיו הייתי רוצה פרק ארוך יותר, שבו גם אלד ילדים. אם זה יהיה פרק סופי ואחרון – אז יופי. אבל עם ההיסטוריה שלי, אני די ספקנית לגבי מוסד הנישואין”.

בסיפור “הנעליים של פליני”, מילי היא מלצרית צעירה במלון פאר, הפוגשת את יהושע שפילמן, במאי סרטים בן 60. הוא בוחר בה להיות השחקנית הראשית בסרט שלו, שולף אותה מתוך העולם בו היא תקועה, הסובב סביב דמויות עלובות נפש: בעל המלון הגידם, שוטף הכלים הערבי ומאיר הבארמן, שאחרי העבודה נוהג לקחת את מילי לחוף מבודד, “וימזמז לי את השדיים, ויוריד לי את התחתונים, ויכניס ויגמור אפילו בלי לנשק. אחר־כך יסיע אותי הביתה, ובדרך יבטיח לי שוב שהשבוע ישיג את המפתח לסוויטה 1601, זו ממש לא בעיה בשבילו עם כל הקשרים שיש לו בקבלה”.

שפילמן הופך את מילי לסינדרלה: לוקח אותה למספרה, מלביש אותה בבגדים חדשים ונוטע בה את החלום להיות שחקנית. בסופו של דבר מתברר, ששפילמן אינו מה שהוא מתיימר להיות והוא עצמו לא יגשים את חלומו לעולם. ואולם מילי כבר תמשיך הלאה, בלי שפילמן, אבל עם עצמאות שתאפשר לה לממש את החלומות שתטווה בעצמה.

קציר כותבת קשה. מתיישבת כל בוקר מול מעבד התמלילים, מסתגרת מהחוץ. לפעמים היא משוכנעת שכתבה את הסיפור הגרוע ביותר בעולם. במקרה כזה תוציא תדפיס מהמחשב, ותיתן לקרוא לכמה ידידים טובים שהיא סומכת עליהם. תקבל, או לא, את הערותיהם, ואז תוכל להמשיך הלאה, להוסיף פרטים, להמציא סצינות חדשות, לשלב חלומות שחלמה.

לפני חודשיים כתבה את “שלאף שטונדה”, שבו היא מספרת על התבגרותה המינית, על סבה וסבתה, ובעדינות מרומזת גם כותבת על דוד רחוק, קשיש, הומוסקסואל, חובב בנים צעירים. כתיבת הסיפור הזה היתה סיוט. קציר כתבה ובכתה, כתבה ובכתה. אחד הקטעים הקשים בשבילה היה תיאור מקרה שקרה, כשהגיעה לבית־האבות בו גר סבה, והאחיות שלפו את ‘ספר המתים’, לבדוק אם הוא כבר מת או לא. במהלך הכתיבה מת גם הסב השני שלה. קציר כבר התחילה לחשוב שניבאה את מותו.

ידיד אחר סיפר לה, שכאשר היה מאונן באמבטיה בגיל ההתבגרות, חשש שהזרע שלו יעבור בתוך מי הביוב ויעבר את כל הנשים והילדות בעולם. ברעיון דומה השתמשה בסיפור. הדמויות של קציר חיות בשני מישורים, המציאותי והפנטסטי. שוטף הכלים הוא גם צייר, המורה לבאלט היא גם מרגלת, הפקידה בדואר חוטפת ילדים בזמנה הפנוי.

הכתיבה שלה עכשווית מאוד, תל־אביבית מאוד: הגיבורות שלה רואות את “ליידי איב” בקולנוע "פאריז', או קונות שמלה בדיזנגוף סנטר. קציר, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה, מרבה לבקר בהצגות יומיות. מקבלת השראה מהיצ’קוק, מפליני, מוודי אלן. דמויות הזקנים שלה, שמדברים יידיש, מושפעות מכתיבתו של יוסל בירשטיין. היא מודה בהשפעה של יעקב שבתאי על הדרך שבה היא גולשת בין הזמנים.

קציר בונה תחושה של זמן ומקום באופן מתוחכם: היא לא תכתוב שהוריה התגרשו ב־1973, אלא תציין שזה קרה כאשר “בן גוריון מת, ובכיתה דיברו כל השבוע רק עליו”. או, “ובאחד הלילות האלה, כשאלכסיס העיפה את קריסטל מהסוס, ובלייק לא ידע את נפשו מרוב דאגה, איבדת את ההכרה”. וכך אתה מנחש שאמה חלתה בערך ב־1987, כשהוקרנו פרקים אלה מ“שושלת”. נקודות האחיזה האלה, שזרועות בספר, יוצרות תחושה של זיכרון משותף. וכך, גם אם הסיפור עוסק באנשים זרים, עולם המושגים שלהם נראה מוכר.

היא מפזרת רמיזות ספרותיות, מכפילה משפטים חשובים. כאשר אילנה (“סוגרים את הים”) הולכת לבקר את חברתה תמי, היא מופתעת לגלות במקום חנות הפרחים שזכרה, חנות לבגדי הריון. בפגישתן, מתברר לה שתמי, אהובת לבה, בהריון. הרמזים האלה יוצרים תחושה של עולם קוהרנטי, ששום דבר בו אינו מקרי.

קציר מחכה בלב הולם לראות איך יתקבל הספר. אם יצליח, היא מקווה להתחיל בכתיבת רומן. גם לה יש ‘רומן רוסי’ משל עצמה: רב־סבתה, צילה מרגולין, אשה נשואה ואם לילדים, חיה בבית אחד עם מאהב צמחוני ומיסטיקן, צעיר ממנה ב־11 שנה. בבית סמוך גר בעלה, אליעזר מרגולין, עם ילדיהם. המשפחה המורכבת עלתה יחד לארץ ישראל לפני כ־70 שנה וגם בארץ הוסיפו לחיות בשכנות, וצילה עברה בין שני הבתים. כאשר נפטר בעלה, התחתנה צילה עם המאהב, חנן רמברג, ויחד גידלו את הילדים. חנן וצילה אהבו זה את זה אהבה עזה. וכאשר נפטרה צילה, מת חנן כעבור 10 ימים. החומרים האלה יהיו הבסיס לרומן הראשון שלה.

בשנתיים האחרונות התמסרה רק לכתיבה, והתפרנסה מהמקדמה על הספר ומפרסים שקיבלה עבור שלושה מארבעת הסיפורים: פרס “עיתון 77”, פרס היצירה של קרן תל־אביב, ופרס אקו"ם.

קציר: “כאשר אני קונה חולצה, אני חושבת על אלה שלא קניתי, על החוויות שלא חוויתי. אלה החמצות קטנות. אני כותבת על ההחמצות הגדולות, על חלומות שלא מתגשמים. על הילד שניבאו שיהיה מדען גדול, ובסוף הוא עובד במפעל. על הבלרינה הגדולה, שנעשית מורה למחול. אילו לא פרצתי את מסגרת חיי, אולי הייתי נשארת מורה חיפאית כמו אילנה או מלצרית כמו מילי. הכתיבה היא בשבילי גירוש שדים, להיאבק בפחד מפני החמצה”.

פרופ' מנחם פרי: “כשקראתי את סיפוריה של יהודית, ראיתי את הדפוס החוזר. הם עוסקים בדמויות שלא יכולות לפנטז לבד, אלא חיות פנטזיה של מישהו אחר. מילי מאמצת לה את החלום של הבימאי. אילנה חיה את העולם של חברתה תמי, ומפתחת כלפיה כמעט אהבה לסבית. הילדה ב’דיסניאל' מתאהבת באיש שאמה אוהבת. אלה דמויות פסיביות שחיות כיסופים מתוך אמפתיה עם דמות אחרת. הדמות הנערצת היא חלולה, קצת נוכלת, אבל הגיבורה המספרת, שמעריצה אותה, לא מודעת לזה. בסוף, הדמות הנערצת נחשפת בריקנותה, והגיבורה מתנתקת ממנה, לומדת עצמאות ומפתחת לה חלום משל עצמה. הפעם, במקום לחיות חיים של מישהו אחר, היא מתחילה לחיות את חייה. אני חושד שזה גם מה שקורה ליהודית עצמה. אתה מסתער על החיים בהגנה של מישהו אחר, ולומד לפתח כוחות משל עצמך”.

המלצות קוראים
תגיות