רקע
אילת נגב
אונורה דה־בלזק: אהבה ותהילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995
בלזק1.png

1799–1850


“שלחנו את הבעל להזמין ארוחת צהריים, ובצל עץ אלון גדול החלפנו את נשיקת האהבה הראשונה שלנו”, כתב אונורה דה־בלזק לאחותו, על פרשת האהבים, שתהיה הגדולה בחייו, עם הרוזנת הפולנייה אוולינה הנסקה. “כיוון שבעלה מתקרב לגיל 60, נדרתי לחכות לה, והיא נשבעה לשמור את ידה ואת לבה למעני. האם אין זה מרטיט לטלטל בעל, ענק כמו מגדל, אלף ק”מ מאוקראינה הרחוקה, רק כדי לפגוש אותי, המאהב הנוכל של אשתו?!"

אהבה, נישואין, תשוקה, ניאוף, הסעירו תמיד את בלזק. מגיל רך הכיר את הנושא על בשרו: בעיר טור, אשר בה נולד, ריננו אנשים מאחורי גבו של אביו, שאשתו מצמיחה לו קרניים. בלזק האב היה בן 51, כאשר נשא לאשה יפהפייה בת 19. אביה, סוחר אריגים עשיר, קיווה שהחתן הקשיש, שלא הצטיין בהופעתו, בממונו או בהשכלתו, יצליח לפחות להחזיק ביד קשה את הבת המרדנית, שנודעה באהדתה למגידי־עתידות, למהפנטים ולמכשפים. אין להתפלא, שהנישואין נידונו לכישלון. הכלה הצעירה היתה קמצנית, בעלה הקשיש היה פזרן, אחוז־דיבוק לחיות עד גיל 100, ואם אפשר, 150. הוא התעמל באדיקות, הרבה בשתיית חלב, לעס קליפות עץ והקדים לעלות על יצועו. בסופו של דבר נשא המשטר הקפדני פרי, והוא הגיע לגיל 84, שנחשב בזמנו למופלג מאוד.

אונורה ושתי אחיותיו נולדו בקדושת ברית־הנישואין, אבל אנרי, הילד הרביעי, היה ממזר: בגיל 28, כשהיא נשואה ואם לשלושה, התאהבה מאדאם בלזק באציל צעיר והרתה לו. הבעל הנבגד העניק לילד את שמו, והאציל ההולל הוזמן לשמש סנדק בטקס הטבילה. ילד־האהבה היה לבּן המפונק, היקר לאמו מכל ילדיה. בבגרותם הגדירו עצמם הילדים החוקיים כ“ילדי חובת הנישואין”, ולמשפחתם קראו באירוניה “המשפחה הקדושה”. “בגלל גילו היה לאביכם די טאקט שלא לומר מאומה”, אמרה אמו של בלזק.

לימים, כשכבר יהיה סופר נודע, ינתח בלזק את נושא אי־ההתאמה בספרו “הפיזיולוגיה של הנישואין”, עליו חתם, “מאת רווק צעיר”. “חוסר ההתאמה הבסיסי נובע, כך סבר, קודם־כול מפער הגילים. הגברים בתקופתו נשאו נשים כשהגיעו לגיל־העמידה, לאחר שהשיגו קריירה, כסף ונשים, ורצו לנוח על זרי־הדפנה בחברת נערה צעירה”, אומרת ד"ר חוה זוסמן מהחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה העברית. "הנערות, אשר טרם התנסו בחיים, ציפו עדיין לאהבה, לרומנטיקה ולהגשמה עצמית. כיוון שלא מצאו את זה אצל בעליהן, לקחו מאהב במוקדם או במאוחר.

“הנושא של מין מחוץ לנישואין וילדים לא־חוקיים הטריד תמיד את בלזק. מגיל 23 היה אף הוא מעורב בקשר אהבה ארוך עם אשה נשואה, בגילה של אמו. אמו, אהובתו, אחותו וכל אותן נשים מאוכזבות בסביבתו, שחיפשו אהבה בזרועות אחרים, גרמו לו לחפש פתרונות לבעייתה של האשה הנשואה. בניגוד לדעה המקובלת טען הוא, שנשים אינן חייבות להינשא בתולות, ומוטב שזוגות יגורו יחד, בלי קידושין, לפני שייכנסו לנישואים קתוליים, שאין מהם חזרה. הוא הרחיק לכת עד כדי כך, שהציע לבטל את הנדוניה, שהיתה אבן־היסוד של מוסד הנישואין בזמנו. אם הגברים לא יצפו לנדוניה, כך כתב, ייאלצו לבחור את בת־הזוג לפי אישיותה, ואז יש שמץ של סיכוי, שהנישואין בכל זאת יעלו יפה”.


בספטמבר 1834, במהלך ביקור ארוך בטירת סאשה שעל גדות הלואר, החל בלזק לכתוב את ספרו הנודע ביותר – “אבא גוריו”. הספר מספר על סוחר אטריות עשיר, היורד עד פת לחם בגלל אהבתו לשתי בנותיו האנוכיות, הנשואות בעושר אך לא באושר לגברים מבוגרים ורודנים ומשתמשות בכספי אביהן כדי לממן את מאהביהן הצעירים. שבוי באהבתו עד כדי התבטלות והשפלה עצמית, מוכר גוריו הזקן את נכסיו למען ניאופיהן של בנותיו, עד שאין לו אפילו לחם לאכול. כאשר הוא מת, בנותיו לא טורחות לבוא להלווייתו.

עבור בלזק לא היה מקום סמלי יותר מטירת סאשה כדי להעלות בה על הכתב סיפור, המשרטט את התפוררות הנאמנות ואת קריסת ערכי המשפחה: הטירה היתה מקום מושבו של ז’אן דה־מרגון, המאהב של אמו. בלזק, אשר חיבב תמיד את המאהב (אם כי שנא את הילד שנולד מהזיווג הזה), לא היסס לנצל את הכנסת האורחים הנדיבה ולשבת ולכתוב בביתו את מה שתהיה אחת מפסגות יצירותיו.

דורות של קוראים התחנכו על “אבא גוריו”, שהיה ספר־חובה לבחינות הבגרות, והוא נחשב לדגם המובהק ביותר של הרומן הריאליסטי ולפסגת אמנות הכתיבה של בלזק.

“נפרדתי מבלזק לפני שנים, ולא בידידות רבה”, מודה יונת סנד, סופרת ומתרגמת. “כאדם שכותב כתיבה מקורית, העדפתי סגנון מינימליסטי, מרומז. בלזק, לעומת זאת, מתאר דמויות גדולות, מפורטות, כוללניות, אב־טיפוס: לא סתם אדם פרטי ששמו גוריו, אלא סיפור החורג מהמקרה הבודד והופך למיתוס של האבהות וההקרבה העצמית. במהלך השנה, שבה תרגמתי את הספר, גיליתי את בלזק מחדש, ונוכחתי לדעת, שיש בו גישה מודרנית, שתדבר גם אל הקורא של ימינו. בלזק עוסק בתשוקות, בתסביכים ובשנאות הנמצאים בכל אדם, יחד עם תיאורי חפצים, לבוש ומקומות המדויקים, כאילו צולמו בעין המצלמה”.

בלחץ הוריו, שיעדו לו קריירה מכובדת, למד משפטים. הוא שנא את המקצוע, אך מריבות הירושה, שהיה עד להן בשנות התמחותו במשרדי עורכי־דין, העניקו לו מבט מפוכח על קטנוניות הטבע האנושי. בשנים שיבואו, ברומן אחר רומן, יחזור אל הנושא של צוואות וירושות.

מהרגע הראשון שאף להיות סופר. ספרו הראשון, דרמה היסטורית ששמה “קרומוול”, נחל כישלון, אבל הוא לא נואש. “יש לי שתי תשוקות בלבד, אהבה ותהילה”, אמר. הוא חשש להיות פקיד קטן, “לאכול, לשתות ולישון בשעות קבועות, כמו כולם”.

כדי להתפרנס חיבר בשם הבדוי “לורד רואון” (חילופי אותיות של שמו הפרטי “אונורה”), עשרות ספרי־כיס זולים ומחרידים, תערובת של אלימות, אימה ופורנוגרפיה. למשל, פושע הרוצח נערות צעירות ומזריק את דמן לוורידיו, וכך מאריך את חייו עד אינסוף. או אשה, המנהלת רומן עם נער, שמתגלה אחר־כך כבן, שנולד לה מיחסיה עם כומר ונמסר לאימוץ. “אבל גם בספרות־הזבל הזו, שנכתבה בסגנון רשלני, התגלה כשרונו”, אומר הביוגרף פריצ’ט. “כושר ההתבוננות שלו באנשים ובמקומות היה מעולה. אחרי שחיבר 40 ספרים כאלה, כתב בלזק לאחותו: ‘עכשיו שאני מתחיל להבין את יכולתי, לא אבזבז עוד את זמני על שטויות כאלה’. הוא נוכח לדעת, שהוא מסוגל לכתוב באותה מהירות שבה דיבר. כל ימיו עבד בלי הפסקה, מחצות הלילה ועד אחר הצהריים למחרת, כשהוא לבוש גלימת נזיר לבנה ושותה כוסות של קפה שחור. הוא התפאר, שהוא מכלה 10 עטי־נוצה בשלושה ימים, והכתב שלו טופף כמו גשם שחור על עמודי הנייר”.


בגיל 23 נשכר כמורה פרטי לילדיה של מאדאם דה־ברני, אשה עשירה ומיוחסת, שגדלה בחצר לואי ה־16 ומרי אנטואנט. היא היתה בת 45, אם לתשעה, נשואה לזקן עיוור ורע־מזג. אמו של בלזק, אשה קרה ומחושבת, שמחה: אחת הבנות בבית דה־ברני היתה נערה שהגיעה לפרקה, ואולי יתאהב בנה בתלמידתו, ויהיה שידוך טוב. אבל בלזק נשבּה דווקא בקסמי האם, הראשונה בסדרה של נשים אמהיות, מבוגרות ממנו ב־15–20 שנה, שתהיינה אהובותיו. “העובדה שמאדאם דה־ברני היתה מבוגרת מאמו בשנתיים, לא הפריעה לו”, כתב הסופר אנדרה מורואה בביוגרפיה “פרומתאוס”, על בלזק. “הוא השתוקק אליה. היא היתה אם ומאהבת סוערת, בת־לוויה, מגינה ואשת־סוד. היא עיצבה, הִנחתה וגילתה אותו לעצמו. בלעדיה, ספק אם הגאונות שלו היתה פורחת”.

לאחר הצלחת ספרו השערורייתי “הפיזיולוגיה של הנישואין”, ב־1829, החליט להוסיף ולתאר את חיי היומיום ואת המנהגים החברתיים. בין יבולי אותה תקופה – “אשה בת שלושים”, “תמונות מחיים פרטיים”. אבל כשהגיע לכתיבת “אבא גוריו” ב־1834, קלט פתאום, שיש קשר בין כל התמונות שהוא מתאר. אז נבט בו הרעיון, לכתוב את “סיפורי אלף לילה ולילה” של המערב. כמה שנים אחר־כך יכתיר את המארג הספרותי שלו בכותרת “הקומדיה האנושית”, וריאציה על “הקומדיה האלוהית” של דאנטה.

“בלזק חשב עצמו להיסטוריון של ההווה, לסוציולוג ולהוגה־דעות”, אומרת ד"ר חוה זוסמן. “‘הקומדיה האנושית’ מורכבת מכ־90 יצירות, הנחלקות לאטיודים חברתיים, פילוסופיים ואנליטיים. הוא בהחלט לא רק מספר סיפור. האמביציה האמיתית שלו היא לחשוף את המנגנונים הנסתרים של החיים. בקומדיה האנושית 2000 דמויות, אשר 570 מהן חוזרות ביותר מספר אחד. הרופא ביאנשון, למשל, מופיע ב’אבא גוריו' וב־28 רומנים נוספים. דמות שולית באחד הרומנים תהיה הגיבור הראשי ברומן אחר”.

כמעט בכל ספריו מוצג אדם בעל שיגעון לדבר אחד: לכסף, לדת, לאספנות, לנשים. פרופ' רות עמוסי מהחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב: “בלזק מראה את טיפשותו של אב, שנתן הכל בעודו חי, ואת מעשי ההרס, שעלולים לצמוח מהרגש האבהי, כאשר הוא ניתן שלא במידה. יש נימה סוטה, אירוטית, ביחסו של גוריו לבנותיו. כאוהב חשאי, הוא מקבל עליו את כל ההשפלות. אורב להן בצאתן אל הרחוב ומציץ בהן בגניבה, מרחרח את שמלותיהן, מנשק את רגליהן. הדמויות של בלזק מורכבות, אין ‘טובים’ ו’רעים': גוריו, סמל האבהות, האיש שעשו לו עוול, הוא גם אדם די דוחה, שעשה את הונו בספקולציות מפוקפקות. מדהים שבלזק, אשר מעולם לא חי חיי משפחה, כתב על משפחות בעוצמה כזו. שמרני באופיו, התגעגע בלזק לחיי המשפחה ההרמוניים, שהיו בחברה הכפרית, המסורתית”.

“חי ראשי, אמר גוריו בארשת שאננה לכאורה, מה היה מועיל לי אילו חייתי טוב מזה… חיי שלי הן שתי בנותי. אם הן נהנות, אם הן מאושרות, לבושות יפה, אם הן מהלכות על גבי שטיחים, מה איכפת לי איזה בגדים יש עלי, ואיך נראה המקום שבו אני ישן? לא קר לי אם להן חם, ולעולם איני משתעמם אם הן צוחקות. אינני מצטער אלא במה שמצער אותן. כאשר תהיה אב, כאשר תשמע את ציוץ הילדים שלך ותגיד לעצמך: זה יצא ממני! כשתרגיש את היצורים האלה מחוברים אל כל טיפה מדמך, שהם המיטב שלו… כאשר נעשיתי אב, הבנתי את אלוהים. הוא נמצא כולו בכל מקום, כי הבריאה יצאה ממנו. וכך אני עם בנותי. ורק שאני אוהב את בנותי יותר משאלוהים אוהב את העולם, כי העולם איננו יפה כמו האלוהים, והבנות שלי יפות ממני. גבר שהיה עושה את דלפין הקטנה שלי מאושרת, כפי שיכולה להיות מאושרת אשה שאוהבים אותה באמת, הלא הייתי מצחצח את נעליו, הייתי עושה את שליחויותיו”.


בלזק הקדים את זמנו: הרומנים שלו חשפו תופעות חברתיות, אשר הסוציולוגים הגדירו אותן הרבה אחריו. “בלזק לימד אותי יותר מאשר כל ההיסטוריונים, הכלכלנים והסטטיסטיקנים המקצועיים גם יחד”, כתב פרידריך אנגלס, הוגה־הדעות הסוציאליסטי.

בלזק משרטט את התפוררות החברה הפאריזאית באמצעות עלילות מצטלבות של שני דיירים באותה אכסניה: דעיכתו של גוריו הזקן, ועלייתו של רסטיניאק הצעיר, סטודנט למשפטים, המתאהב באחת מבנותיו הנשואות של גוריו. רסטיניאק מתחיל את דרכו כתמים ואידיאליסט, ועד מהרה לומד, שכדי להצליח בחיים, עליו לשקר, לגנוב, לנצל, לדרוך על גוויות, ובעיקר – להשתמש בנשים הנשואות לגברים בעלי מעמד, כדי להשיג את מטרותיו.

“ככל ששיקולך יהיה קר יותר, כן תרחיק לכת”, אומרת אחת מנשות החברה לרסטיניאק. “הכֵּה בלי רחמים, ויפחדו מפניך. אל תראה בגברים ובנשים אלא סוסי־דואר, שתשאיר אותם רצוצים בכל חניה, וכך תגיע אל פסגת משאלותיך”.

“לבלזק היה ברור, שהכסף הוא הקפיץ המניע את העולם. כמו שאומר גוריו, הכסף קונה הכול, גם בנות”, אומרת פרופ' רות עמוסי. “תפיסת העולם שלו מאוד צינית: החברה צבועה, מדברת על ערכים מקודשים כביכול כאהבת הורים, משפחה, נאמנות, אך בפועל, תוקעת סכין בגב. בעולם של בלזק, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אבל חרף תמונת העולם הפסימית, אין תחושה של דיכאון, כי הכתיבה צבעונית ומלאת הומור. בלזק נחשב לגדול כותבי הרומנים. עד לתקופתו היה הרומן ז’אנר ספרותי נחות, שנועד לנשים משועממות. הוא הפך אותו לאמנות. הוא סופר של חיי היומיום, הראשון שנתן לחיים הטריוויאליים, החומריים, את העומק ואת המימד הטראגי שלהם”.

בלזק פרסם את יצירותיו בכתבי־עת פריזאיים, והיה במירוץ מתמיד נגד הזמן, כי העורך תמיד דחק בו למסור את הפרק הבא. “הוא כתב בעיקרון של סיפור בהמשכים, כמו אופרות־הסבון הטלוויזיוניות של ימינו, ואנשים התמכרו לזה כמו ל’שושלת'. היו יושבים וקוראים בצוותא את הפרק האחרון, ומחכים להמשך”, אומרת פרופ' רות עמוסי. “בלזק כינה את עצמו ‘הנדון לעבודת־פרך’. את המקדמות הגדולות שקיבל היה מבזבז עוד לפני שנכתבה שורה אחת. חרף ההספק האדיר שלו היה שקוע תמיד בחובות, שהסתכמו, לפי הערכים של ימינו, ביותר מחצי מיליון דולר. מפתיע, שסופר אשר הכסף הוא נושא הכתיבה העיקרי שלו, היה כישלון כלכלי כה גדול. הוא חי תמיד על משיכות־יתר, אהב חיי פאר, היה אספן כפייתי, ורכש באשראי, במחירים מופקעים, פסלים ותמונות וחפצי אמנות לא נחוצים, שנתגלו כמזויפים”.

בארונו היו עשרות מערכות בגדים, 53 זוגות של כפפות, מקלות־הליכה גנדרניים, משובצי אבנים צבעוניות. הוא נהנה לשכור בתים ולרהט אותם בפאר, וכאשר הגיעו הנושים, היה נועל את הבית ובורח, ושוכר בית באזור אחר בפאריז, בשם בדוי. בביתו התקין דלת־סתרים, דרכה יכול היה להימלט מנושיו, או למלט החוצה את אהובותיו, כשבעליהן באו לחפש אותן אצלו. פעם נאסר ליומיים על השתמטות משירות במשמר האזרחי. כשחשש שיגייסו אותו למיליציה, סגר את דירתו, תלה שלט “דירה להשכיר”, ושכר דירה ברובע אחר של העיר, תחת השם הבדוי “מאדאם דוראן”. הוא התחבא בבית, ורק בלילות, היה יוצא בגלימת הנזיר שלו, לשוטט ליד הנהר, עד יעבור זעם.

הוא היה שמן וגוץ ואהב לזלול: גם בספרים שלו אוכלים בלא הפסק. מישהו ראה אותו פעם במסעדת־פאר פאריזאית אוכל 12 אומצות בשר, 100 רכיכות, דג סול ותריסר אגסים. כשידידיו האשימו אותו בראוותנות, היה אומר, שסופר אינו יכול לרתק קהל, אלא אם כן הוא מתפרסם במוזרויות שלו.


“גברים ונשים רשאים, בלי לבייש את עצמם, לשקוע באהבות רבות”, כתב, “אך בכל פרשת חיים יש רק אהבת אמת אחת”. עבורו, זו היתה אוולינה הנסקה, בת 30, נשואה לרוזן פולני קשיש עשיר כקורח. כמו נשים רבות לפניה, כתבה לו אוולינה מכתב מעריצים, חתמה “הנוכרייה”, והוסיפה, “וכזו אשאר כל ימי”. היא ביקשה, שיפרסם מודעה בעיתון “קוטידיין”, אם רצונו במכתבים ממנה. בלזק, אשר אהב תמיד מסתורין, לא היה יכול לעמוד בפיתוי. הם הוסיפו להתכתב ונפגשו שנה אחר־כך, כשבאה עם בעלה מאוקראינה לביקור בשוויץ. 18 שנים, מ־1832 עד יום מותו של בלזק, נמשך הקשר. מכתביו אליה נאספו בספר “מכתבים לאשה נוכרייה”, שנים אחרי מותו.

הרוזנת הנסקה, שקיבלה חינוך מתקדם, הושפעה מאוד מהכרזותיה של ז’ורז' סנד – שהיתה ידידה של בלזק – שאשה זכאית לחיים משלה. בלזק נפל לרגליה: היא היתה הראשונה בכל נשיו, ששלטה בו, ולא הוא בה.

“אוולינה הנסקה היתה אשה־פילגש אידיאלית. יפה ומשכילה, והיה לה גם מה שבלזק חלם עליו תמיד: רכוש אדיר”, כותב אנדרה מורואה. “היא משכה אותו בהשכלתה הרחבה, 3000 המשרתים שלה, התואר, והטירה שלה, שהיתה המפוארת בכל אוקראינה. מדי פעם היו נפגשים, כשבאה עם בעלה לחופשות. בלזק דווקא חיבב את בעלה, והיה משחק איתו קלפים: עם כל הבעלים של אהובותיו היה ביחסים טובים”.

בהיותה קנאית, דרשה ממנו דין וחשבון על מעשיו בתקופות שאינם יחד. בלזק היה משקר לה, נשבע שהוא חי כמו נזיר, ובכלל, איפה יש לאדם שעובד 18 שעות ביממה, פנאי לסקס.

הוא כתב לאהובתו שני סוגי מכתבים: תמימים, שאפשר לקרוא באוזני הבעל, וכאלה שנועדו לעיניה בלבד. פעם נפלו שני מכתבים מהסוג האסור בידי בעלה. כשכתב לבלזק בכעס ודרש הסבר, ענה הסופר שזה קטע מיצירה ספרותית שלו.

ב־1842 מת הרוזן הזקן. בלזק שמח: כעת יוכל לשאת את אהובתו. אבל היא לא מיהרה, ודחתה אותו בתירוצים שונים. אולי פחדה שיבזבז את כספה. הפגישות ביניהם תכפו. בלזק עבר לגור איתה בטירתה, וב־ 1846 הרתה לו. “בלזק היה מאושר, וחשב שעכשיו היא תהיה שלו. הוא חלם על הילד, ואפילו בחר לו שם: ויקטור־אונורה, מיזוג של ויקטור הוגו עם עצמו”, אומרת ד"ר חוה זוסמן, “אבל הנסקה היתה כבר כבת 45, והילד נולד מת. בלזק, האיש ששם בפי גוריו את המלים ‘כאשר נעשיתי אב, הבנתי את אלוהים’, היה שבור”.

השנים הבאות, עד שתיאות להינשא לו לבסוף כמה חודשים לפני מותו, יהיו הקשות בחייו. “בלזק לא היה רגיל שנשים מסרבות לו”, טוען הביוגרף פריצ’ט, “הוא היטיב לכתוב כאשר הדחפים האירוטיים שלו זכו לסיפוק. כעת, במשבר גיל העמידה, כשלא היה בטוח באהבתה אליו, השתלטה עליו אובססיה מינית כזו, עד שכוח הדמיון שלו נעשה משותק. הוא מיעט לכתוב. אם פעם היה ישן חמש שעות בלילה, וכותב שאר הזמן, עכשיו היה מנומנם 14 שעות ביממה. מה שהרג אותו בסופו של דבר היתה האהבה”.

כשנישאו בכנסייה של ברדיצ’ב, ב־14 במארס 1850, כבר היה בלזק בן ה־51 חולה מאוד. החתונה הצהילה את לבו, והוא עשה הכנות לשוב עם אהובתו לפאריז. כתב לאמו ולמשרת שלו, ושלח הוראות מדויקות, להכין לקראתם את הבית. כשהגיעו לפאריז בשעת לילה מאוחרת, היו כל האורות בבית הגדול דלוקים, אבל השער היה נעול. הוזמן פורץ מנעולים. משרתו הזקן של בלזק ישב באמצע הסלון. התברר שדעתו נטרפה עליו. הבית היה פרוע והרוס.

כעבור יומיים נפל בלזק למשכב, ומצבו הלך והידרדר. ב־18 באוגוסט, חמישה חודשים לאחר החתונה שחיכה לה כל־כך, מת. “אני חוזה לעצמי עתיד אפל”, כתב. “אמות יום אחד לפני שאגשים את משאלתי”.


המלצות קוראים
תגיות