ניקולאי גוגול, 1809–1852

אוניית־הקיטור הקטנה “קפרי” התנודדה על גלי הים התיכון, וקרביו של ניקולאי גוגול התהפכו ממחלת הים. “כל הנוסעים בלי יוצא מן הכלל, ריחמו עלי, ואמרו שלא ראו מימיהם אדם סובל כמוני”, כתב בגאווה ההיפוכונדר חסר התקנה לידידו הטוב, הרוזן טולסטוי. אבל גוגול היה נחוש בדעתו להתגבר ולהמשיך הלאה. זה שנים לא דיבר הסופר הרוסי הגדול באוזני ידידיו אלא על שאיפתו לעלות לירושלים, לפסוע בנתיב הייסורים של ישו, להשתטח על רצפת כנסיית הקבר הקדוש. “הוא חש שנשמתו שחורה משחור, ורק נס אלוהי יוכל לקרצף מעליו את חטאיו האיומים”, אומרת המתרגמת נילי מירסקי. “לא היה לזה שחר, ולא ברור אילו מעשים או מחשבות ייסרו אותו עד כדי כך, שראה עצמו נגוע וטמא. דבר אחד ודאי: זה לא היה בגלל תאוות בשרים. היצר הזה לא היה בו בכלל. מגיל צעיר נדמה היה לו, שעצם קיומו נעוץ בחטא ענקי”.

האונייה עגנה בביירות. הקונסול הרוסי שם, קונסטנטין בזילי, חברו של גוגול מבית־הספר התיכון, הציע עצמו כבן־לוויה לסופר הנודע. יחד יצאו רכובים על פרדות לעבר ירושלים. מקץ כמה ימים מפרכים נכנסו לעיר.

בבוקר חורפי, בראשית פברואר 1848, כך מספר אנרי טרויה בביוגרפיה שלו, יצא גוגול לשוטט בסמטאות ירושלים. זוהמה, רעש וחורבן קידמו את פניו, ועֵרב־רב של יהודים, טורקים, ארמנים, ערבים ויוונים. חמישה או שישה שומרים טורקים ישבו בפתח כנסיית הקבר הקדוש, מעשנים ומשחקים שש־בש. גוגול הצטלב ונכנס. הכנסייה היתה ריקה, והוא נאלץ לשלם מכיסו לכומר עבור תפילה מיוחדת. אף שלגם מהיין וטעם מלחם הקודש, חש שלבו מרוקן, יבש וקשה כבול־עץ.

ימים אחדים גרר את גופו ממקום אחד למשנהו. ביקר בצייתנות בגת־שמנים ובכנסיית המולד בבית־לחם, אבל גם שם לא חווה כל חוויה דתית. 12 שנים תמימות, מ־1836 עד 1848, כמעט לא דרכה רגלו ברוסיה. כל אותה עת דילג לאורכה ולרוחבה של אירופה, בין ארמונות וינה ופאריז, בכנסיות רומא, בהרי שווייץ, ביערות גרמניה, במעיינות המרפא של קארלסבד ובאדן־באדן, אבל שכנע את עצמו, שכל שׂכיות־החמדה שהוא רואה, הן כאין וכאפס לעומת יופיה והדרה של ירושלים השמיימית. והנה, מצא עיר מזרח־תיכונית מוזנחת ומלוכלכת, בשלטון טורקי מוסלמי. הוא נכזב לגלות, שתלמידיו של ישו אינם מהלכים עוד ברחובות.

“מה אומרות לנו כעת התחנות, שבהן חנה מושיענו בדרך לצליבה, כנסיית הקבר, גולגלתה, המקום שבו הציג פונטיוס פילטוס את ישוע”, הביע את אכזבתו במכתב לאחד מידידיו. “הנותר לאמן או למשורר עוד משהו בנופי יהודה, על גבעותיה החדגוניות, האפורות כגלי הים בעת סערה? אין ספק, הכול היה ציורי בימיו של המושיע, כאשר יהודה היתה נטועה גנים, וכל יהודי ישב בצל תאנתו… אבל כיום, היכן אותה ארץ זבת חלב ודבש? דמה בנפשך את ירושלים, את בית־לחם ואת שאר ערי המזרח, והן גלי־אבנים בלב המדבר; הירדן, קילוח עלוב ודקיק בין הרים קירחים, המנומרים פה ושם בכמה שיחים וערבות… אי־שם בשומרון קטפתי פרח בר ועוד אחד בגליל, ובנצרת השיגני גשם שוטף. יומיים לא יכולתי לצאת, ולא ידעתי אם בנצרת אני או בתחנת דרכים עזובה ברוסיה”.

נילי מירסקי: “הביקור בארץ ישראל קירב את קצו של גוגול. הוא תלה תקוות לא מציאותיות במסע, ושב לרוסיה מעורער, מאוכזב מנשמתו המרוקנת, בטוח שהשטן בתוכה, ועליו להילחם בו. בעבר נהג לנסוע לחוץ־לארץ בכל פעם שנתקף אי־שקט. עכשיו, מ־1848 ועד מותו ב־1852, לא יצא עוד את גבולות ארצו, כי לא היו לו עוד ציפיות שימצא שלווה. כומר פרבוסלבי, קיצוני ונבער, האב מאטווי, אשר השתלט עליו ודחף אותו לדתיות קיצונית, עוד חיזק עתה את אחיזתו בו. הוא דרדר את מצבו, שכנע אותו לענות את גופו בצומות מיותרים, ואף ניסה לדחוף אותו להניח את עטו ולהפוך לנזיר, כי האמנות היא מהשטן”.

“גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקרבּה עד היום”, כך הכתיר אותו ולדימיר נבוקוב. “כולנו יצאנו מבין קפלי ‘האדרת’ של גוגול”, זו אמרה המיוחסת לדוסטויבסקי. גוגול, איש המאה ה־19, השפיע עמוקות לא רק על הספרות הרוסית של זמנו, אלא גם על הספרות המערבית של המאה ה־20. “ממנו יונקים קפקא, נבוקוב, סאראמאגו, מארקס, לנדולפי”, אומר פרופ' מנחם פרי מהחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. “אף שחלפו כמעט 150 שנים ממותו, הוא סופר מודרני מאוד, המדלג מעל לזמן, ואפשר למצוא אצלו זרעים של ריאליזם פנטסטי, ושל פוסט־מודרניזם”.

ניקולאי גוגול לא כתב הרבה ב־43 שנות חייו: מחזה גדול אחד, “רוויזור”, שהוצג גם בעברית, יצירתו הגדולה “נפשות מתות”, הרומן ההיסטורי “טראס בולבה”, הקומדיה “נישואין”, וכעשרים סיפורים קצרים.

חמישה סיפורים, מהחשובים של גוגול: “האדרת”, “האף”, “רשימותיו של מטורף”, “שדירת נייבסקי” ו“הדיוקן”, יצאו בקובץ “סיפורים פטרבורגיים” בתרגומה של נילי מירסקי ב“הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה.

נילי מירסקי הצברית למדה רוסית מסבתה. “גדלתי בתקופה, שבה לא היו הרבה ספרי ילדים בעברית, מה שיכול אולי להסגיר את גילי”, היא מחייכת. “בגיל 4 או 5 כבר למדתי את האלף־בית, ודי מהר חיסלתי את מעט הספרים בעברית שהיו בבית. היה לנו מדף שלם של ספרי ילדים ברוסית, וסבתא לימדה אותי את האותיות. בת 8, כבר קראתי ספרים ברוסית. את גוגול קראתי בהנאה רבה במקור, ולא הכרתי את התרגומים לעברית”.

מירסקי, בעלת תואר “מוסמך” בספרות רוסית וגרמנית מאוניברסיטת מינכן, תרגמה לעברית את צ’כוב, טורגנייב, יצחק באבל, בולגאקוב, וספר קודם של גוגול – “סיפורים אוקראיניים” (1981). היתה זו אחותה, שנכנסה יום אחד לביתה, מנופפת בספר, ושאלה בהתרגשות, “ראית כבר פעם את הדבר הזה?”

זה היה הקובץ “האדרת”, בתרגום יצחק שנהר, מ־1964, התרגום העדכני ביותר שהיה עד לאחרונה על המדף: “בדפרטאמנט אחד שימש פקיד אחד – פקיד שאין לומר עליו כי מצוין הוא במאד: קצר קומה, מחוטט במקצת, מצוהב במקצת, ולמראה אף ניסום בעיניו קצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צדי לחייו, וגון פניו זה שקורין טחור”.

תרגום קודר, מייאש, לא מובן, שעשה עוול לגוגול, ומנע מדורות של קוראים להתענג על הדמיון הקודח שלו. אותו קטע עצמו בתרגומה של מירסקי:

“בלישכה אחת עבד פקיד אחד, פקיד שאין לומר עליו, כי הצטיין מאד במשהו: קטן קומה, מחוטט במקצת, אדמוני במקצת, ולמראית עין אף סומא במקצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צדי לחייו, וגוֹן פניו מה שקרוי מוכה טחורים”.

* * *

ברשימותיו “וידויו של סופר”, כתב גוגול: “מעולם לא יצרתי דבר מתוך דמיוני, היכולת הזו לא היתה בי מעולם. הצלחתי רק כאשר יכולתי לשאוב מהמציאות, ולהשתמש במידע שהועמד לרשותי”. אפילו יצירתו הגדולה, “נפשות מתות”, היתה פרי רעיון שסיפק לו פושקין. “הטיפול שלו בחומר־הגלם היה מורכב”, כותב הביוגרף אנדרי טרויה. “בזכוכית המגדלת שלו הוא לקח פרט – פנים, פריט לבוש, קו אופי, התמקד בו בדייקנות של צלם, והגדיל אותו עד כדי עיוות מסויט, שהתרחק אלפי מילין מהמקור”.

את גרעין “האדרת” שמע כרכילות על פקיד קטן ואומלל, שחסך פרוטה לפרוטה, וקנה רובה־ציד. כבר בציד הראשון איבד השלומיאל את הרובה הנכסף, וידידיו עשו למענו מגבית וקנו לו רובה חדש. סיפור חיובי, נוטף אהבת־אדם, עם סוף טוב.

אופייני שגוגול לקח את המרכיבים האלה והפך אותם לסיפור גרוטסקי וטראגי: גיבורו, אקאקי אקאקייביץ', הוא פקיד קטן ועני בן 50, מכוער ועלוב־נפש, ששום אשה לא מוכנה להביט בו. מעילו הישן התפורר, וכדי להחליפו בחדש, הוא חוסך שנה שלמה: מוותר על כוס תה בערב, הולך על קצות האצבעות כדי שהסוליות לא תישחקנה, ממעיט במסירת בגדיו לכביסה, וגם בימי הקור, יושב בחדרו עירום, כשעל גופו חלוק כותנה דק וישן. “הדברים מבוססים על ניסיונו של גוגול עצמו. במשך שנים, גם הוא היה פקיד עני, גר בחדרים שכורים, בודד וערירי”, אומרת נילי מירסקי.

מתוך “האדרת”:

“יש להודות על האמת, שבתחילה התקשה אקאקי אקאקייביץ' להסכין עם הצמצומים הללו, אבל אחר כך התרגל איכשהו והכל הלך למישרין: הוא אף למד לרעוב בערבים, ולעומת זאת היה זן ומפרנס את רוחו, מכוון לבו אל האידיאה הנצחית של האדרת הנכונה לו: מכאן ואילך נעשו חייו כמו מלאים יותר, כאילו נשא לו אשה, כאילו ישב עוד אדם עמו, כאילו לא היה עוד לבדו, אלא איזו רעיה נעימה ניאותה לעשות עמו את דרך חייו – ורעיה זו לא היתה אלא אותה אדרת רפודה מוך עבה, שבִּטנתה חזקה ואינה עשויה להתבלות. הוא נעשה כמו זריז יותר, ואפילו תקיף ונמרץ יותר באופיו, כאדם שכבר הציב לו מטרה ברורה לנגד עיניו”.

אבל אחרי לילה אחד של אושר, בדרכו הביתה ממסיבה שערכו לו רעיו לכבוד הרכישה החדשה, תקפו אותו שודדים ופשטו ממנו את אדרתו. המום, התלונן במשטרה. אבל שלא כבסיפור הרובה, כאן לא נחלץ איש לעזרתו. הוא נרמס במבוכי הביורוקרטיה, נחשב לטרדן ולחצוף, ומכאן החלה הידרדרות בלתי־נמנעת. האדרת, אותו חפץ חומרי שהוא רדף אחריו ונראה לו שיא האושר, הביאה עליו את קִצו. אחרי מותו החטוף “התחיל מופיע בלילות איש מת בדמות פקיד המחפש איזו אדרת שנשדדה, ובתואנת האדרת השדודה הוא תולש מעל כתפי הבריות, בלא הבדל דרגה ותואר, כל אדרת למיניה”.

פרופ' מנחם פרי: “אפשר לקרוא את ‘האדרת’ בכמה צורות: ביקורת חברתית, טרגדיה של מלחמת האדם הקטן בממסד, נושא שקפקא פיתח אחר־כך. או מעשייה פאוסטיאנית על האיש, שמכר את נשמתו לשטן, היא האדרת, ואזהרה שלא לרדוף אחר פיתויים חומריים. אפשר לראות זאת גם כסיפור קומי – חבורת שודדים שהפיצה סיפור על רוח־רפאים שגונבת אדרות, כדי שיוכלו לשדוד בלא מפריע. ועוד פירושים. גוגול זרע בסיפורו רמזים לכל כיוון, שכל קורא יבנה סיפור משלו, אבל פרע אותם כך, שכל משמעות היא גם סבירה וגם לא סבירה. הוא יצר עולם תעתועים, שבו כל הקצוות פרומים”.

ניקולאי גוגול נולד ב־1809 בכפר ואסילייבקה שבאוקראינה. אמו מריה היתה בת 14 כשנישאה לוואסילי אלפנסייביץ' גוגול, מחזאי בינוני ובעל אחוזה, ששנותיו כפולות משנותיה. שני הריונותיה הראשונים הסתיימו בלידת ולדות מתים, מה שהפך את ניקולאי הקטן, השלישי במספר, לילד יקר מפז. הוא היטיב להשתמש באסתמה, בהתעלפויותיו ובהתקפי־הזעם שלו, כדי לשלוט בהוריו, וגם כשנולדו ילדים נוספים, חש עצמו מרכז העולם. “לא היה בי כל רגש, והתייחסתי לדברים סביבי, כאילו כל ייעודם הוא לגרום לי נוחות ועונג”, כתב לימים לאמו. “לא חיבבתי במיוחד איש, מלבד אותך, וגם הרגש הזה הוכתב אך ורק מקשר הדם הטבעי”.

את הרגש הדתי וגם את הסיוטים הדתיים, אשר יביאו בסופו של דבר למותו, זרעה בו אמו בסיפורים מסמרי־השיער, שסיפרה לו על גורלם המר של החוטאים הנידונים לגיהנום, כמו על התענוגות הצפויים לצדיקים בעולם הבא. בבית־הספר היה תלמיד גרוע: “חבל שבנכם עצלן כל־כך”, כתב המנהל להוריו, “כאשר הוא מוכן להתאמץ, הוא לא נופל מהאחרים”. חבריו, שקראו לו “הננס המסתורי” – בגלל קומתו הקצרה ונטייתו להיעטף בהילה של חשאיות – זכרו אותו כנער מרושע בעל לשון חדה ופוגעת.

הוא בוֹרַך בחוש דרמטי מפותח – שירש אולי מאביו כותב הקומדיות, אשר מת בהיות גוגול בן 16 – והיטיב לחקות אנשים, כשהוא נוגע בדיוק בנקודת־התורפה שלהם. את הכשרון הזה ירתום לימים לשירות יצירתו. “במיוחד שנא יוהרה, חנופה, אנשים מלאי ערך עצמי, ותיאר אותם בכתביו באירוניה, כשהוא נועץ סיכה בנפיחות שלהם”, אומרת נילי מירסקי. “בהסתכלות ובתיאור שלו יש כל־כך הרבה עוצמה, שאחרי שקוראים אותו, מתחילים לגלות במציאות היומיומית שלנו צדדים מצחיקים ומפלצתיים, שנעלמו קודם מהעין”.

את יצירתו הראשונה, “הנס קוכלגרטן”, פרסם ב־1829 על חשבונו. כאשר שני מבקרים קטלו את הפואמה, אסף את העותקים שלא נמכרו, שרף אותם וברח לגרמניה. בעתיד יחזור על דפוס ההתנהגות הזה פעמים רבות. הוא חזר וקיבל משׂרת פקיד במשרד הפנים. הוא הוסיף לכתוב ופרסם את קובץ הסיפורים הראשון מהווי החיים באוקראינה. אחרי מפגש עם פושקין, שזכה לעושר ולתהילה בזכות כתיבתו, היה ברור לו שהספרות היא ייעודו האמיתי, ושתביא לו לא רק סיפוק, אלא גם מעמד וכסף.

נילי מירסקי: “אלה היו ימי התעוררות לאומית, כאשר כל עם שב לתרבותו ולשפתו, וגוגול התלבט האם עליו להיות סופר אוקראיני או רוסי. בסופו של דבר בחר לכתוב רוסית, שהיתה שפת השלטון הכובש, כי היה שאפתן וידע, שרק כך יוכל לעשות קריירה עולמית. נבוקוב כתב, שכאשר הוא מחפש חלום־בלהות הגון, הוא מדמיין לעצמו את גוגול, יושב ומשרבט לו בדיאלקט האוקראיני. אבל תחושת הבגידה לא הרפתה מגוגול. הוא חש שאִכזב, שהיה עליו להתייצב לצד מולדתו, בתקופה גורלית כל־כך”.

פרופ' קרל פרופר מאוניברסיטת אינדיאנה טוען, שגוגול היה צר־האופקים בין כל הסופרים הרוסיים הגדולים של זמנו. “במכתביו ובמאמריו פיזר לפעמים את שמותיהם של שקספיר, דאנטה, גתה או שילר, אבל האזכורים היו כלליים ביותר, כאילו כדי להרשים את בני־שיחו. הוא קרא ועיכל רק מה שהיה דרוש לו למטרותיו שלו. בהשתדלות ידידיו קיבל משׂרת מרצה להיסטוריה באוניברסיטת פטרבורג, למרות שסיים רק תיכון. הרצאת הפתיחה, שהכין ולמד בעל־פה, היתה מזהירה, אבל כל השיעורים הבאים היו כישלון. אחרי חצי שעה היה נשאר בלי חומר, ופתאום נזכר שיש אורחים בבית, והוא חייב לרוץ, או השן כואבת לו, או שבמקום ללמד, היה מראה לתלמידיו ציורים של ארץ הקודש”.

מכריו של גוגול תיארו אותו כשקרן פתולוגי. “אם אנשים אחרים חשים הקלה כשהם דוברים אמת, גוגול חש בנוח רק כאשר שיקר”, כותב טרויה. פעם חזר גוגול משהייה ארוכה בחו"ל והשתקע בבית ידידים במוסקבה. הוא כתב לאמו, אך חשש שאם תדע שהוא ברוסיה, תבוא לבקרו. מכיוון שלא התחשק לו לראותה, רשם בראש המכתב “וינה”, תיאר את נפלאות העיר, וציין שלא יחזור לרוסיה בחודשים הקרובים. כדי להסוות את השקר שבחותמת הדואר, שלח כביכול את המכתב באמצעות חבר שחזר לרוסיה.

ניקולאי ברג, משורר צעיר, רשם בזיכרונותיו: “קשה לדמיין איש ספרות מפונק ויומרני יותר מגוגול באותם ימים. חבריו המוסקבאים – ‘מכריו’ היא מלה נכונה יותר, כי לגוגול לא היה חבר מעולם – התייחסו אליו בהערצה. בכל פעם שבא למוסקבה, מצא בבית זה או אחר את כל מה שנדרש לו לחיים נוחים: המאכלים האהובים עליו, מקום שקט לעבוד בו, משרתים שסרים לפקודתו. הוא לא סבל דיבורים על ספרות, במיוחד לא על יצירתו שלו, ואסור היה לשאול אותו שאלות מסגירות כמו ‘מה אתה כותב עכשיו’, או ‘לאן אתה מתכוון לנסוע’… איש נמוך, שׂערו נופל משני צדי פניו, שפם קטן, עיניו כהות, מהירות וחודרות, עור חיוור… היה לו מבט מלוכסן, ערמומי, מעולם לא הביט ישירות בפני בן־שיחו”.

בבקרים היה מסתגר בחדר וכותב בעמידה. קולות מוזרים עלו משם – ככל הנראה, שיחותיו של גוגול עם עצמו, עם גיבוריו ועם אלוהי ההשראה המסתוריים. תוך כדי כתיבה היה לוגם כדים שלמים של מים, כיוון שהיה משוכנע שקיבתו חולה, והמים ייטיבו איתו. מה שלא הפריע לו, אחרי שמילא כמה דפים, לרדת למסעדות סמוכות ולחסל כמויות אדירות של מזון. כשגר באיטליה, למד לבשל מקרוני, ולהכין משקה מחלֵב עזים, שקראו לו “גוגול־מוגול”. הוא אהב לבדר את חבריו בקריאת קטעים מיצירותיו ובארוחות פסטה גדולות.

פרופ' קרל פרופר: “ידידיו התעלמו בנימוס מהמוזרויות שלו. למשל, ממנהגו לגלגל כדורים קטנים של לחם ולהשליך אותם על האדונים והגברות שסביב השולחן, או להכניס אותם לכוסו, כדי להראות שהמשקה לא טעים לו. חבר אחד הלווה לו 2000 רובל, חבר אחר – 4000 רובל, אבל לגוגול היה נוח לשכוח הלוואות ולראותן כמתנות”.

* * *

בסיפור “שדירת נייבסקי” מסופר על צייר עני, ההולך בעקבות יפהפייה שראה ברחוב, לדירתה בקומה הרביעית, רק כדי להיווכח שהיא יצאנית. “נלעג היה ותמים כעולל. במקום לקפוץ על מציאה זו, שכל אדם זולתו ודאי היה קופץ עליה בחדווה, מיהר פיסקאריוב כל עוד נפשו בו ורץ החוצה כעז־הרים”. ימים רבים שקוע הגיבור בחלומות בהקיץ ומשוכנע, שנפשה טהורה, והיא עוד תחזור למוטב. הוא אוזר אומץ וניגש לביתה, מטיף לה דרשת מוסר ארוכה ומציע לה נישואין. היא דוחה בבוז את המחסור והעוני, הכרוכים בחיים עימו, ואומרת: “אני לא איזה תופרת או כובסת, שאתחיל לעבוד פתאום”. הצעיר ההמום מסתגר בחדרו ומשסף את גרונו. האשה היא שמביאה עליו חורבן.

גם ניקולאי גוגול לא נשא אשה מעולם. “ספק אם היה בו דחף מיני כלשהו. ככל שידוע, הוא לא עשה את זה לא עם נשים, לא עם גברים, ואפילו לא עם עצמו”, אומרת נילי מירסקי.

תומאזו לנדולפי (1979־1908), סופר איטלקי חשוב ומגדולי המתרגמים מרוסית לאיטלקית, כתב סיפור באצטלה ביוגרפית, “אשתו של גוגול” (תרגם: אלון אלטרס, “סימן קריאה” 20). לנדולפי מספר, שגוגול היה נשוי לבובת־גומי בדמות אשה בגודל טבעי שהיה מנפח אותה דרך שסתום בפי־הטבעת, מורח אותה במשחות, מלביש לה פאות נוכריות. כך הם חיים במשך שנים, ישנים במיטה אחת, “מעשה שהמשיך לעשותו עד הסוף, באומרו בחיוך ביישני, כי אין בנמצא שותפה נוחה יותר ופחות תובענית ממנה”. אלא שיום אחד מגלה גוגול, שהבובה שלו חולה במחלת מין. ברוב זעמו הוא מנפח אותה עד שהיא מתפוצצת לאלף קרעים קטנים.

פרום' מנחם פרי: “מובן שאין בסיפור הזה אמת, אבל הוא מתאים מאוד לגוגול, לתפיסתו את האשה, המיניות, החטא”.

פעמים לבש שחורים, אבל לעיתים קרובות יותר התהדר באפודות צעקניות בשלל צבעים ובשרשרת־זהב גדולה. חוטמו הארוך נראה כמקור של עוף ענקי. יום אחד היה מסלסל בגנדרנות את שערותיו, ולמחרת מופיע לסעודה חשובה, כשהוא לא מגולח ולא מסורק. הוא היה עליז ומדוכא לסירוגין. “איש מלא ניגודים”, אומרת נילי מירסקי. “היו שטענו שהוא מושחת, אחרים אמרו שהוא מלא קדושה. הוא השמיע דברים, שהעידו על הבחנה דקה ומתוחכמת, ומיד אחר־כך פולט שטויות, שהדעת לא סובלת. מכתבים שכתב לאמו הדהימו אותי בטמטום ובצרות־האופק שלהם. לפעמים קשה לי להאמין, שאדם כמו גוגול, שידע להיות טיפש וקרתני כזה, היה מסוגל להבין את הגאוניות של מה שהוא עצמו כתב”.

מחזהו של גוגול “רוויזור” הוצג בהצלחה רבה. “מה הם צוחקים”, שאל גוגול, כשישב בהצגת הבכורה של מחזהו וראה את הקהל שואג מצחוק. “הלא על עצמם הם צוחקים”. הביקורת החברתית ביצירותיו לא נעלמה מעיני הצנזורה, והיה לו מאבק בכל פעם עם הצנזורים של הצאר, שביקשו לגנוז יצירה זו או אחרת.

* * *

המבקרים הנאורים בתקופתו ראו ביצירתו סאטירה חברתית חריפה, היוצאת כנגד רודנות הצאר ונגד משטר הצמיתות, ההופך את האיכרים לעבדים נרצעים ולנפשות מתות. נילי מירסקי: “אך לא היה דבר רחוק מלבו של גוגול יותר מביקורת חברתית, כוחו היה בעיקר בעיצוב קריקטורות אנושיות, ששיקפו את עולמו הפנימי המסויט. כשהתפרסם ב־1847 ספרו ‘קטעים נבחרים מהתכתבות עם ידידים’, יצירה שמרנית ריאקציונרית, המצדדת בלהט בכניעה לצאר ולכנסייה ובעבדות האיכרים, נחשף עולמו הרעיוני החשוך של גוגול. ראשי האינטליגנציה הרוסית, ובראשם המבקר הנודע בלינסקי, פנו לו עורף, מה שהגביר את מצוקתו הנפשית”.

קושי מיוחד גרמה לו הפואמה שלו “נפשות מתות”, יצירה שקיווה שתהיה האיליאדה והאודיסיאה של העם הרוסי. היא עסקה בנוכל, הקונה בזול נפשות של איכרים־צמיתים שמתו, ומוכר את שמותיהם לבנק הלאומי של רוסיה, כאילו היו אנשים חיים, שיכולים לעבוד. כאשר גבר שיגעונו הדתי, החליט שבחלק השני של הספר, יחזיר את גיבורו הנוכל בתשובה. וכאן נתקע, מרגיש שאינו די טהור כדי לתאר נפשות חסודות.

שנותיו האחרונות של גוגול היו שנים של כמעט טירוף. השפעת האב מאטווי, הכומר המוודה שלו, הלכה והתחזקה, והוא חדל לאכול, מטהר את גופו בצומות. ב־ 11 בפברואר 1852, ב־3 בלילה, קרא למשרתו, וביקש שיביא לו את כתב־היד של “נפשות מתות”, חלק שני. פעמיים כבר שרף את כתב־היד הזה וכתב אותו מחדש. את המחברות, פרי 12 שנות עמל, הניח בתנור והדליק אש. נערו כרע על ברכיו, בכה והתחנן, “אדון, מה אתה עושה?!” “זה לא עסקך, תתחיל להתפלל!” השיב גוגול בגסות. בינתיים כבה התנור, אך גוגול הצית אותו שוב, הטיל את כל המחברות לאש, וישב על כיסא, מחכה שהכול יהיה לאפר. ואז הצטלב, נישק את הנער, שכב על ספה והחל לבכות. אחר־כך הצטדק: “מה גדול כוחו של השטן! הוא גרם לי לעשות זאת! זו היתה פסגת יצירתי! ממנה היו אנשים מבינים את כל מה שהיה לא ברור ביצירותי הקודמות…”

עשרה ימים אחר־כך, ב־21 בפברואר, מת מרעב ומאפיסת־כוחות.