1799–1850

“שלחנו את הבעל להזמין ארוחת צהריים, ובצל עץ אלון גדול החלפנו את נשיקת האהבה הראשונה שלנו”, כתב אונורה דה־בלזק לאחותו, על פרשת האהבים, שתהיה הגדולה בחייו, עם הרוזנת הפולנייה אוולינה הנסקה. “כיוון שבעלה מתקרב לגיל 60, נדרתי לחכות לה, והיא נשבעה לשמור את ידה ואת לבה למעני. האם אין זה מרטיט לטלטל בעל, ענק כמו מגדל, אלף ק”מ מאוקראינה הרחוקה, רק כדי לפגוש אותי, המאהב הנוכל של אשתו?!"

אהבה, נישואין, תשוקה, ניאוף, הסעירו תמיד את בלזק. מגיל רך הכיר את הנושא על בשרו: בעיר טור, אשר בה נולד, ריננו אנשים מאחורי גבו של אביו, שאשתו מצמיחה לו קרניים. בלזק האב היה בן 51, כאשר נשא לאשה יפהפייה בת 19. אביה, סוחר אריגים עשיר, קיווה שהחתן הקשיש, שלא הצטיין בהופעתו, בממונו או בהשכלתו, יצליח לפחות להחזיק ביד קשה את הבת המרדנית, שנודעה באהדתה למגידי־עתידות, למהפנטים ולמכשפים. אין להתפלא, שהנישואין נידונו לכישלון. הכלה הצעירה היתה קמצנית, בעלה הקשיש היה פזרן, אחוז־דיבוק לחיות עד גיל 100, ואם אפשר, 150. הוא התעמל באדיקות, הרבה בשתיית חלב, לעס קליפות עץ והקדים לעלות על יצועו. בסופו של דבר נשא המשטר הקפדני פרי, והוא הגיע לגיל 84, שנחשב בזמנו למופלג מאוד.

אונורה ושתי אחיותיו נולדו בקדושת ברית־הנישואין, אבל אנרי, הילד הרביעי, היה ממזר: בגיל 28, כשהיא נשואה ואם לשלושה, התאהבה מאדאם בלזק באציל צעיר והרתה לו. הבעל הנבגד העניק לילד את שמו, והאציל ההולל הוזמן לשמש סנדק בטקס הטבילה. ילד־האהבה היה לבּן המפונק, היקר לאמו מכל ילדיה. בבגרותם הגדירו עצמם הילדים החוקיים כ“ילדי חובת הנישואין”, ולמשפחתם קראו באירוניה “המשפחה הקדושה”. “בגלל גילו היה לאביכם די טאקט שלא לומר מאומה”, אמרה אמו של בלזק.

לימים, כשכבר יהיה סופר נודע, ינתח בלזק את נושא אי־ההתאמה בספרו “הפיזיולוגיה של הנישואין”, עליו חתם, “מאת רווק צעיר”. “חוסר ההתאמה הבסיסי נובע, כך סבר, קודם־כול מפער הגילים. הגברים בתקופתו נשאו נשים כשהגיעו לגיל־העמידה, לאחר שהשיגו קריירה, כסף ונשים, ורצו לנוח על זרי־הדפנה בחברת נערה צעירה”, אומרת ד"ר חוה זוסמן מהחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה העברית. "הנערות, אשר טרם התנסו בחיים, ציפו עדיין לאהבה, לרומנטיקה ולהגשמה עצמית. כיוון שלא מצאו את זה אצל בעליהן, לקחו מאהב במוקדם או במאוחר.

“הנושא של מין מחוץ לנישואין וילדים לא־חוקיים הטריד תמיד את בלזק. מגיל 23 היה אף הוא מעורב בקשר אהבה ארוך עם אשה נשואה, בגילה של אמו. אמו, אהובתו, אחותו וכל אותן נשים מאוכזבות בסביבתו, שחיפשו אהבה בזרועות אחרים, גרמו לו לחפש פתרונות לבעייתה של האשה הנשואה. בניגוד לדעה המקובלת טען הוא, שנשים אינן חייבות להינשא בתולות, ומוטב שזוגות יגורו יחד, בלי קידושין, לפני שייכנסו לנישואים קתוליים, שאין מהם חזרה. הוא הרחיק לכת עד כדי כך, שהציע לבטל את הנדוניה, שהיתה אבן־היסוד של מוסד הנישואין בזמנו. אם הגברים לא יצפו לנדוניה, כך כתב, ייאלצו לבחור את בת־הזוג לפי אישיותה, ואז יש שמץ של סיכוי, שהנישואין בכל זאת יעלו יפה”.

בספטמבר 1834, במהלך ביקור ארוך בטירת סאשה שעל גדות הלואר, החל בלזק לכתוב את ספרו הנודע ביותר – “אבא גוריו”. הספר מספר על סוחר אטריות עשיר, היורד עד פת לחם בגלל אהבתו לשתי בנותיו האנוכיות, הנשואות בעושר אך לא באושר לגברים מבוגרים ורודנים ומשתמשות בכספי אביהן כדי לממן את מאהביהן הצעירים. שבוי באהבתו עד כדי התבטלות והשפלה עצמית, מוכר גוריו הזקן את נכסיו למען ניאופיהן של בנותיו, עד שאין לו אפילו לחם לאכול. כאשר הוא מת, בנותיו לא טורחות לבוא להלווייתו.

עבור בלזק לא היה מקום סמלי יותר מטירת סאשה כדי להעלות בה על הכתב סיפור, המשרטט את התפוררות הנאמנות ואת קריסת ערכי המשפחה: הטירה היתה מקום מושבו של ז’אן דה־מרגון, המאהב של אמו. בלזק, אשר חיבב תמיד את המאהב (אם כי שנא את הילד שנולד מהזיווג הזה), לא היסס לנצל את הכנסת האורחים הנדיבה ולשבת ולכתוב בביתו את מה שתהיה אחת מפסגות יצירותיו.

דורות של קוראים התחנכו על “אבא גוריו”, שהיה ספר־חובה לבחינות הבגרות, והוא נחשב לדגם המובהק ביותר של הרומן הריאליסטי ולפסגת אמנות הכתיבה של בלזק.

“נפרדתי מבלזק לפני שנים, ולא בידידות רבה”, מודה יונת סנד, סופרת ומתרגמת. “כאדם שכותב כתיבה מקורית, העדפתי סגנון מינימליסטי, מרומז. בלזק, לעומת זאת, מתאר דמויות גדולות, מפורטות, כוללניות, אב־טיפוס: לא סתם אדם פרטי ששמו גוריו, אלא סיפור החורג מהמקרה הבודד והופך למיתוס של האבהות וההקרבה העצמית. במהלך השנה, שבה תרגמתי את הספר, גיליתי את בלזק מחדש, ונוכחתי לדעת, שיש בו גישה מודרנית, שתדבר גם אל הקורא של ימינו. בלזק עוסק בתשוקות, בתסביכים ובשנאות הנמצאים בכל אדם, יחד עם תיאורי חפצים, לבוש ומקומות המדויקים, כאילו צולמו בעין המצלמה”.

בלחץ הוריו, שיעדו לו קריירה מכובדת, למד משפטים. הוא שנא את המקצוע, אך מריבות הירושה, שהיה עד להן בשנות התמחותו במשרדי עורכי־דין, העניקו לו מבט מפוכח על קטנוניות הטבע האנושי. בשנים שיבואו, ברומן אחר רומן, יחזור אל הנושא של צוואות וירושות.

מהרגע הראשון שאף להיות סופר. ספרו הראשון, דרמה היסטורית ששמה “קרומוול”, נחל כישלון, אבל הוא לא נואש. “יש לי שתי תשוקות בלבד, אהבה ותהילה”, אמר. הוא חשש להיות פקיד קטן, “לאכול, לשתות ולישון בשעות קבועות, כמו כולם”.

כדי להתפרנס חיבר בשם הבדוי “לורד רואון” (חילופי אותיות של שמו הפרטי “אונורה”), עשרות ספרי־כיס זולים ומחרידים, תערובת של אלימות, אימה ופורנוגרפיה. למשל, פושע הרוצח נערות צעירות ומזריק את דמן לוורידיו, וכך מאריך את חייו עד אינסוף. או אשה, המנהלת רומן עם נער, שמתגלה אחר־כך כבן, שנולד לה מיחסיה עם כומר ונמסר לאימוץ. “אבל גם בספרות־הזבל הזו, שנכתבה בסגנון רשלני, התגלה כשרונו”, אומר הביוגרף פריצ’ט. “כושר ההתבוננות שלו באנשים ובמקומות היה מעולה. אחרי שחיבר 40 ספרים כאלה, כתב בלזק לאחותו: ‘עכשיו שאני מתחיל להבין את יכולתי, לא אבזבז עוד את זמני על שטויות כאלה’. הוא נוכח לדעת, שהוא מסוגל לכתוב באותה מהירות שבה דיבר. כל ימיו עבד בלי הפסקה, מחצות הלילה ועד אחר הצהריים למחרת, כשהוא לבוש גלימת נזיר לבנה ושותה כוסות של קפה שחור. הוא התפאר, שהוא מכלה 10 עטי־נוצה בשלושה ימים, והכתב שלו טופף כמו גשם שחור על עמודי הנייר”.

בגיל 23 נשכר כמורה פרטי לילדיה של מאדאם דה־ברני, אשה עשירה ומיוחסת, שגדלה בחצר לואי ה־16 ומרי אנטואנט. היא היתה בת 45, אם לתשעה, נשואה לזקן עיוור ורע־מזג. אמו של בלזק, אשה קרה ומחושבת, שמחה: אחת הבנות בבית דה־ברני היתה נערה שהגיעה לפרקה, ואולי יתאהב בנה בתלמידתו, ויהיה שידוך טוב. אבל בלזק נשבּה דווקא בקסמי האם, הראשונה בסדרה של נשים אמהיות, מבוגרות ממנו ב־15–20 שנה, שתהיינה אהובותיו. “העובדה שמאדאם דה־ברני היתה מבוגרת מאמו בשנתיים, לא הפריעה לו”, כתב הסופר אנדרה מורואה בביוגרפיה “פרומתאוס”, על בלזק. “הוא השתוקק אליה. היא היתה אם ומאהבת סוערת, בת־לוויה, מגינה ואשת־סוד. היא עיצבה, הִנחתה וגילתה אותו לעצמו. בלעדיה, ספק אם הגאונות שלו היתה פורחת”.

לאחר הצלחת ספרו השערורייתי “הפיזיולוגיה של הנישואין”, ב־1829, החליט להוסיף ולתאר את חיי היומיום ואת המנהגים החברתיים. בין יבולי אותה תקופה – “אשה בת שלושים”, “תמונות מחיים פרטיים”. אבל כשהגיע לכתיבת “אבא גוריו” ב־1834, קלט פתאום, שיש קשר בין כל התמונות שהוא מתאר. אז נבט בו הרעיון, לכתוב את “סיפורי אלף לילה ולילה” של המערב. כמה שנים אחר־כך יכתיר את המארג הספרותי שלו בכותרת “הקומדיה האנושית”, וריאציה על “הקומדיה האלוהית” של דאנטה.

“בלזק חשב עצמו להיסטוריון של ההווה, לסוציולוג ולהוגה־דעות”, אומרת ד"ר חוה זוסמן. “‘הקומדיה האנושית’ מורכבת מכ־90 יצירות, הנחלקות לאטיודים חברתיים, פילוסופיים ואנליטיים. הוא בהחלט לא רק מספר סיפור. האמביציה האמיתית שלו היא לחשוף את המנגנונים הנסתרים של החיים. בקומדיה האנושית 2000 דמויות, אשר 570 מהן חוזרות ביותר מספר אחד. הרופא ביאנשון, למשל, מופיע ב’אבא גוריו' וב־28 רומנים נוספים. דמות שולית באחד הרומנים תהיה הגיבור הראשי ברומן אחר”.

כמעט בכל ספריו מוצג אדם בעל שיגעון לדבר אחד: לכסף, לדת, לאספנות, לנשים. פרופ' רות עמוסי מהחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב: “בלזק מראה את טיפשותו של אב, שנתן הכל בעודו חי, ואת מעשי ההרס, שעלולים לצמוח מהרגש האבהי, כאשר הוא ניתן שלא במידה. יש נימה סוטה, אירוטית, ביחסו של גוריו לבנותיו. כאוהב חשאי, הוא מקבל עליו את כל ההשפלות. אורב להן בצאתן אל הרחוב ומציץ בהן בגניבה, מרחרח את שמלותיהן, מנשק את רגליהן. הדמויות של בלזק מורכבות, אין ‘טובים’ ו’רעים': גוריו, סמל האבהות, האיש שעשו לו עוול, הוא גם אדם די דוחה, שעשה את הונו בספקולציות מפוקפקות. מדהים שבלזק, אשר מעולם לא חי חיי משפחה, כתב על משפחות בעוצמה כזו. שמרני באופיו, התגעגע בלזק לחיי המשפחה ההרמוניים, שהיו בחברה הכפרית, המסורתית”.

בלזק הקדים את זמנו: הרומנים שלו חשפו תופעות חברתיות, אשר הסוציולוגים הגדירו אותן הרבה אחריו. “בלזק לימד אותי יותר מאשר כל ההיסטוריונים, הכלכלנים והסטטיסטיקנים המקצועיים גם יחד”, כתב פרידריך אנגלס, הוגה־הדעות הסוציאליסטי.

בלזק משרטט את התפוררות החברה הפאריזאית באמצעות עלילות מצטלבות של שני דיירים באותה אכסניה: דעיכתו של גוריו הזקן, ועלייתו של רסטיניאק הצעיר, סטודנט למשפטים, המתאהב באחת מבנותיו הנשואות של גוריו. רסטיניאק מתחיל את דרכו כתמים ואידיאליסט, ועד מהרה לומד, שכדי להצליח בחיים, עליו לשקר, לגנוב, לנצל, לדרוך על גוויות, ובעיקר – להשתמש בנשים הנשואות לגברים בעלי מעמד, כדי להשיג את מטרותיו.

“ככל ששיקולך יהיה קר יותר, כן תרחיק לכת”, אומרת אחת מנשות החברה לרסטיניאק. “הכֵּה בלי רחמים, ויפחדו מפניך. אל תראה בגברים ובנשים אלא סוסי־דואר, שתשאיר אותם רצוצים בכל חניה, וכך תגיע אל פסגת משאלותיך”.

“לבלזק היה ברור, שהכסף הוא הקפיץ המניע את העולם. כמו שאומר גוריו, הכסף קונה הכול, גם בנות”, אומרת פרופ' רות עמוסי. “תפיסת העולם שלו מאוד צינית: החברה צבועה, מדברת על ערכים מקודשים כביכול כאהבת הורים, משפחה, נאמנות, אך בפועל, תוקעת סכין בגב. בעולם של בלזק, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אבל חרף תמונת העולם הפסימית, אין תחושה של דיכאון, כי הכתיבה צבעונית ומלאת הומור. בלזק נחשב לגדול כותבי הרומנים. עד לתקופתו היה הרומן ז’אנר ספרותי נחות, שנועד לנשים משועממות. הוא הפך אותו לאמנות. הוא סופר של חיי היומיום, הראשון שנתן לחיים הטריוויאליים, החומריים, את העומק ואת המימד הטראגי שלהם”.

בלזק פרסם את יצירותיו בכתבי־עת פריזאיים, והיה במירוץ מתמיד נגד הזמן, כי העורך תמיד דחק בו למסור את הפרק הבא. “הוא כתב בעיקרון של סיפור בהמשכים, כמו אופרות־הסבון הטלוויזיוניות של ימינו, ואנשים התמכרו לזה כמו ל’שושלת'. היו יושבים וקוראים בצוותא את הפרק האחרון, ומחכים להמשך”, אומרת פרופ' רות עמוסי. “בלזק כינה את עצמו ‘הנדון לעבודת־פרך’. את המקדמות הגדולות שקיבל היה מבזבז עוד לפני שנכתבה שורה אחת. חרף ההספק האדיר שלו היה שקוע תמיד בחובות, שהסתכמו, לפי הערכים של ימינו, ביותר מחצי מיליון דולר. מפתיע, שסופר אשר הכסף הוא נושא הכתיבה העיקרי שלו, היה כישלון כלכלי כה גדול. הוא חי תמיד על משיכות־יתר, אהב חיי פאר, היה אספן כפייתי, ורכש באשראי, במחירים מופקעים, פסלים ותמונות וחפצי אמנות לא נחוצים, שנתגלו כמזויפים”.

בארונו היו עשרות מערכות בגדים, 53 זוגות של כפפות, מקלות־הליכה גנדרניים, משובצי אבנים צבעוניות. הוא נהנה לשכור בתים ולרהט אותם בפאר, וכאשר הגיעו הנושים, היה נועל את הבית ובורח, ושוכר בית באזור אחר בפאריז, בשם בדוי. בביתו התקין דלת־סתרים, דרכה יכול היה להימלט מנושיו, או למלט החוצה את אהובותיו, כשבעליהן באו לחפש אותן אצלו. פעם נאסר ליומיים על השתמטות משירות במשמר האזרחי. כשחשש שיגייסו אותו למיליציה, סגר את דירתו, תלה שלט “דירה להשכיר”, ושכר דירה ברובע אחר של העיר, תחת השם הבדוי “מאדאם דוראן”. הוא התחבא בבית, ורק בלילות, היה יוצא בגלימת הנזיר שלו, לשוטט ליד הנהר, עד יעבור זעם.

הוא היה שמן וגוץ ואהב לזלול: גם בספרים שלו אוכלים בלא הפסק. מישהו ראה אותו פעם במסעדת־פאר פאריזאית אוכל 12 אומצות בשר, 100 רכיכות, דג סול ותריסר אגסים. כשידידיו האשימו אותו בראוותנות, היה אומר, שסופר אינו יכול לרתק קהל, אלא אם כן הוא מתפרסם במוזרויות שלו.

“גברים ונשים רשאים, בלי לבייש את עצמם, לשקוע באהבות רבות”, כתב, “אך בכל פרשת חיים יש רק אהבת אמת אחת”. עבורו, זו היתה אוולינה הנסקה, בת 30, נשואה לרוזן פולני קשיש עשיר כקורח. כמו נשים רבות לפניה, כתבה לו אוולינה מכתב מעריצים, חתמה “הנוכרייה”, והוסיפה, “וכזו אשאר כל ימי”. היא ביקשה, שיפרסם מודעה בעיתון “קוטידיין”, אם רצונו במכתבים ממנה. בלזק, אשר אהב תמיד מסתורין, לא היה יכול לעמוד בפיתוי. הם הוסיפו להתכתב ונפגשו שנה אחר־כך, כשבאה עם בעלה מאוקראינה לביקור בשוויץ. 18 שנים, מ־1832 עד יום מותו של בלזק, נמשך הקשר. מכתביו אליה נאספו בספר “מכתבים לאשה נוכרייה”, שנים אחרי מותו.

הרוזנת הנסקה, שקיבלה חינוך מתקדם, הושפעה מאוד מהכרזותיה של ז’ורז' סנד – שהיתה ידידה של בלזק – שאשה זכאית לחיים משלה. בלזק נפל לרגליה: היא היתה הראשונה בכל נשיו, ששלטה בו, ולא הוא בה.

“אוולינה הנסקה היתה אשה־פילגש אידיאלית. יפה ומשכילה, והיה לה גם מה שבלזק חלם עליו תמיד: רכוש אדיר”, כותב אנדרה מורואה. “היא משכה אותו בהשכלתה הרחבה, 3000 המשרתים שלה, התואר, והטירה שלה, שהיתה המפוארת בכל אוקראינה. מדי פעם היו נפגשים, כשבאה עם בעלה לחופשות. בלזק דווקא חיבב את בעלה, והיה משחק איתו קלפים: עם כל הבעלים של אהובותיו היה ביחסים טובים”.

בהיותה קנאית, דרשה ממנו דין וחשבון על מעשיו בתקופות שאינם יחד. בלזק היה משקר לה, נשבע שהוא חי כמו נזיר, ובכלל, איפה יש לאדם שעובד 18 שעות ביממה, פנאי לסקס.

הוא כתב לאהובתו שני סוגי מכתבים: תמימים, שאפשר לקרוא באוזני הבעל, וכאלה שנועדו לעיניה בלבד. פעם נפלו שני מכתבים מהסוג האסור בידי בעלה. כשכתב לבלזק בכעס ודרש הסבר, ענה הסופר שזה קטע מיצירה ספרותית שלו.

ב־1842 מת הרוזן הזקן. בלזק שמח: כעת יוכל לשאת את אהובתו. אבל היא לא מיהרה, ודחתה אותו בתירוצים שונים. אולי פחדה שיבזבז את כספה. הפגישות ביניהם תכפו. בלזק עבר לגור איתה בטירתה, וב־ 1846 הרתה לו. “בלזק היה מאושר, וחשב שעכשיו היא תהיה שלו. הוא חלם על הילד, ואפילו בחר לו שם: ויקטור־אונורה, מיזוג של ויקטור הוגו עם עצמו”, אומרת ד"ר חוה זוסמן, “אבל הנסקה היתה כבר כבת 45, והילד נולד מת. בלזק, האיש ששם בפי גוריו את המלים ‘כאשר נעשיתי אב, הבנתי את אלוהים’, היה שבור”.

השנים הבאות, עד שתיאות להינשא לו לבסוף כמה חודשים לפני מותו, יהיו הקשות בחייו. “בלזק לא היה רגיל שנשים מסרבות לו”, טוען הביוגרף פריצ’ט, “הוא היטיב לכתוב כאשר הדחפים האירוטיים שלו זכו לסיפוק. כעת, במשבר גיל העמידה, כשלא היה בטוח באהבתה אליו, השתלטה עליו אובססיה מינית כזו, עד שכוח הדמיון שלו נעשה משותק. הוא מיעט לכתוב. אם פעם היה ישן חמש שעות בלילה, וכותב שאר הזמן, עכשיו היה מנומנם 14 שעות ביממה. מה שהרג אותו בסופו של דבר היתה האהבה”.

כשנישאו בכנסייה של ברדיצ’ב, ב־14 במארס 1850, כבר היה בלזק בן ה־51 חולה מאוד. החתונה הצהילה את לבו, והוא עשה הכנות לשוב עם אהובתו לפאריז. כתב לאמו ולמשרת שלו, ושלח הוראות מדויקות, להכין לקראתם את הבית. כשהגיעו לפאריז בשעת לילה מאוחרת, היו כל האורות בבית הגדול דלוקים, אבל השער היה נעול. הוזמן פורץ מנעולים. משרתו הזקן של בלזק ישב באמצע הסלון. התברר שדעתו נטרפה עליו. הבית היה פרוע והרוס.

כעבור יומיים נפל בלזק למשכב, ומצבו הלך והידרדר. ב־18 באוגוסט, חמישה חודשים לאחר החתונה שחיכה לה כל־כך, מת. “אני חוזה לעצמי עתיד אפל”, כתב. “אמות יום אחד לפני שאגשים את משאלתי”.

ניקולאי גוגול, 1809–1852

אוניית־הקיטור הקטנה “קפרי” התנודדה על גלי הים התיכון, וקרביו של ניקולאי גוגול התהפכו ממחלת הים. “כל הנוסעים בלי יוצא מן הכלל, ריחמו עלי, ואמרו שלא ראו מימיהם אדם סובל כמוני”, כתב בגאווה ההיפוכונדר חסר התקנה לידידו הטוב, הרוזן טולסטוי. אבל גוגול היה נחוש בדעתו להתגבר ולהמשיך הלאה. זה שנים לא דיבר הסופר הרוסי הגדול באוזני ידידיו אלא על שאיפתו לעלות לירושלים, לפסוע בנתיב הייסורים של ישו, להשתטח על רצפת כנסיית הקבר הקדוש. “הוא חש שנשמתו שחורה משחור, ורק נס אלוהי יוכל לקרצף מעליו את חטאיו האיומים”, אומרת המתרגמת נילי מירסקי. “לא היה לזה שחר, ולא ברור אילו מעשים או מחשבות ייסרו אותו עד כדי כך, שראה עצמו נגוע וטמא. דבר אחד ודאי: זה לא היה בגלל תאוות בשרים. היצר הזה לא היה בו בכלל. מגיל צעיר נדמה היה לו, שעצם קיומו נעוץ בחטא ענקי”.

האונייה עגנה בביירות. הקונסול הרוסי שם, קונסטנטין בזילי, חברו של גוגול מבית־הספר התיכון, הציע עצמו כבן־לוויה לסופר הנודע. יחד יצאו רכובים על פרדות לעבר ירושלים. מקץ כמה ימים מפרכים נכנסו לעיר.

בבוקר חורפי, בראשית פברואר 1848, כך מספר אנרי טרויה בביוגרפיה שלו, יצא גוגול לשוטט בסמטאות ירושלים. זוהמה, רעש וחורבן קידמו את פניו, ועֵרב־רב של יהודים, טורקים, ארמנים, ערבים ויוונים. חמישה או שישה שומרים טורקים ישבו בפתח כנסיית הקבר הקדוש, מעשנים ומשחקים שש־בש. גוגול הצטלב ונכנס. הכנסייה היתה ריקה, והוא נאלץ לשלם מכיסו לכומר עבור תפילה מיוחדת. אף שלגם מהיין וטעם מלחם הקודש, חש שלבו מרוקן, יבש וקשה כבול־עץ.

ימים אחדים גרר את גופו ממקום אחד למשנהו. ביקר בצייתנות בגת־שמנים ובכנסיית המולד בבית־לחם, אבל גם שם לא חווה כל חוויה דתית. 12 שנים תמימות, מ־1836 עד 1848, כמעט לא דרכה רגלו ברוסיה. כל אותה עת דילג לאורכה ולרוחבה של אירופה, בין ארמונות וינה ופאריז, בכנסיות רומא, בהרי שווייץ, ביערות גרמניה, במעיינות המרפא של קארלסבד ובאדן־באדן, אבל שכנע את עצמו, שכל שׂכיות־החמדה שהוא רואה, הן כאין וכאפס לעומת יופיה והדרה של ירושלים השמיימית. והנה, מצא עיר מזרח־תיכונית מוזנחת ומלוכלכת, בשלטון טורקי מוסלמי. הוא נכזב לגלות, שתלמידיו של ישו אינם מהלכים עוד ברחובות.

“מה אומרות לנו כעת התחנות, שבהן חנה מושיענו בדרך לצליבה, כנסיית הקבר, גולגלתה, המקום שבו הציג פונטיוס פילטוס את ישוע”, הביע את אכזבתו במכתב לאחד מידידיו. “הנותר לאמן או למשורר עוד משהו בנופי יהודה, על גבעותיה החדגוניות, האפורות כגלי הים בעת סערה? אין ספק, הכול היה ציורי בימיו של המושיע, כאשר יהודה היתה נטועה גנים, וכל יהודי ישב בצל תאנתו… אבל כיום, היכן אותה ארץ זבת חלב ודבש? דמה בנפשך את ירושלים, את בית־לחם ואת שאר ערי המזרח, והן גלי־אבנים בלב המדבר; הירדן, קילוח עלוב ודקיק בין הרים קירחים, המנומרים פה ושם בכמה שיחים וערבות… אי־שם בשומרון קטפתי פרח בר ועוד אחד בגליל, ובנצרת השיגני גשם שוטף. יומיים לא יכולתי לצאת, ולא ידעתי אם בנצרת אני או בתחנת דרכים עזובה ברוסיה”.

נילי מירסקי: “הביקור בארץ ישראל קירב את קצו של גוגול. הוא תלה תקוות לא מציאותיות במסע, ושב לרוסיה מעורער, מאוכזב מנשמתו המרוקנת, בטוח שהשטן בתוכה, ועליו להילחם בו. בעבר נהג לנסוע לחוץ־לארץ בכל פעם שנתקף אי־שקט. עכשיו, מ־1848 ועד מותו ב־1852, לא יצא עוד את גבולות ארצו, כי לא היו לו עוד ציפיות שימצא שלווה. כומר פרבוסלבי, קיצוני ונבער, האב מאטווי, אשר השתלט עליו ודחף אותו לדתיות קיצונית, עוד חיזק עתה את אחיזתו בו. הוא דרדר את מצבו, שכנע אותו לענות את גופו בצומות מיותרים, ואף ניסה לדחוף אותו להניח את עטו ולהפוך לנזיר, כי האמנות היא מהשטן”.

“גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקרבּה עד היום”, כך הכתיר אותו ולדימיר נבוקוב. “כולנו יצאנו מבין קפלי ‘האדרת’ של גוגול”, זו אמרה המיוחסת לדוסטויבסקי. גוגול, איש המאה ה־19, השפיע עמוקות לא רק על הספרות הרוסית של זמנו, אלא גם על הספרות המערבית של המאה ה־20. “ממנו יונקים קפקא, נבוקוב, סאראמאגו, מארקס, לנדולפי”, אומר פרופ' מנחם פרי מהחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. “אף שחלפו כמעט 150 שנים ממותו, הוא סופר מודרני מאוד, המדלג מעל לזמן, ואפשר למצוא אצלו זרעים של ריאליזם פנטסטי, ושל פוסט־מודרניזם”.

ניקולאי גוגול לא כתב הרבה ב־43 שנות חייו: מחזה גדול אחד, “רוויזור”, שהוצג גם בעברית, יצירתו הגדולה “נפשות מתות”, הרומן ההיסטורי “טראס בולבה”, הקומדיה “נישואין”, וכעשרים סיפורים קצרים.

חמישה סיפורים, מהחשובים של גוגול: “האדרת”, “האף”, “רשימותיו של מטורף”, “שדירת נייבסקי” ו“הדיוקן”, יצאו בקובץ “סיפורים פטרבורגיים” בתרגומה של נילי מירסקי ב“הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה.

נילי מירסקי הצברית למדה רוסית מסבתה. “גדלתי בתקופה, שבה לא היו הרבה ספרי ילדים בעברית, מה שיכול אולי להסגיר את גילי”, היא מחייכת. “בגיל 4 או 5 כבר למדתי את האלף־בית, ודי מהר חיסלתי את מעט הספרים בעברית שהיו בבית. היה לנו מדף שלם של ספרי ילדים ברוסית, וסבתא לימדה אותי את האותיות. בת 8, כבר קראתי ספרים ברוסית. את גוגול קראתי בהנאה רבה במקור, ולא הכרתי את התרגומים לעברית”.

מירסקי, בעלת תואר “מוסמך” בספרות רוסית וגרמנית מאוניברסיטת מינכן, תרגמה לעברית את צ’כוב, טורגנייב, יצחק באבל, בולגאקוב, וספר קודם של גוגול – “סיפורים אוקראיניים” (1981). היתה זו אחותה, שנכנסה יום אחד לביתה, מנופפת בספר, ושאלה בהתרגשות, “ראית כבר פעם את הדבר הזה?”

זה היה הקובץ “האדרת”, בתרגום יצחק שנהר, מ־1964, התרגום העדכני ביותר שהיה עד לאחרונה על המדף: “בדפרטאמנט אחד שימש פקיד אחד – פקיד שאין לומר עליו כי מצוין הוא במאד: קצר קומה, מחוטט במקצת, מצוהב במקצת, ולמראה אף ניסום בעיניו קצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צדי לחייו, וגון פניו זה שקורין טחור”.

תרגום קודר, מייאש, לא מובן, שעשה עוול לגוגול, ומנע מדורות של קוראים להתענג על הדמיון הקודח שלו. אותו קטע עצמו בתרגומה של מירסקי:

“בלישכה אחת עבד פקיד אחד, פקיד שאין לומר עליו, כי הצטיין מאד במשהו: קטן קומה, מחוטט במקצת, אדמוני במקצת, ולמראית עין אף סומא במקצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צדי לחייו, וגוֹן פניו מה שקרוי מוכה טחורים”.

* * *

ברשימותיו “וידויו של סופר”, כתב גוגול: “מעולם לא יצרתי דבר מתוך דמיוני, היכולת הזו לא היתה בי מעולם. הצלחתי רק כאשר יכולתי לשאוב מהמציאות, ולהשתמש במידע שהועמד לרשותי”. אפילו יצירתו הגדולה, “נפשות מתות”, היתה פרי רעיון שסיפק לו פושקין. “הטיפול שלו בחומר־הגלם היה מורכב”, כותב הביוגרף אנדרי טרויה. “בזכוכית המגדלת שלו הוא לקח פרט – פנים, פריט לבוש, קו אופי, התמקד בו בדייקנות של צלם, והגדיל אותו עד כדי עיוות מסויט, שהתרחק אלפי מילין מהמקור”.

את גרעין “האדרת” שמע כרכילות על פקיד קטן ואומלל, שחסך פרוטה לפרוטה, וקנה רובה־ציד. כבר בציד הראשון איבד השלומיאל את הרובה הנכסף, וידידיו עשו למענו מגבית וקנו לו רובה חדש. סיפור חיובי, נוטף אהבת־אדם, עם סוף טוב.

אופייני שגוגול לקח את המרכיבים האלה והפך אותם לסיפור גרוטסקי וטראגי: גיבורו, אקאקי אקאקייביץ', הוא פקיד קטן ועני בן 50, מכוער ועלוב־נפש, ששום אשה לא מוכנה להביט בו. מעילו הישן התפורר, וכדי להחליפו בחדש, הוא חוסך שנה שלמה: מוותר על כוס תה בערב, הולך על קצות האצבעות כדי שהסוליות לא תישחקנה, ממעיט במסירת בגדיו לכביסה, וגם בימי הקור, יושב בחדרו עירום, כשעל גופו חלוק כותנה דק וישן. “הדברים מבוססים על ניסיונו של גוגול עצמו. במשך שנים, גם הוא היה פקיד עני, גר בחדרים שכורים, בודד וערירי”, אומרת נילי מירסקי.

מתוך “האדרת”:

“יש להודות על האמת, שבתחילה התקשה אקאקי אקאקייביץ' להסכין עם הצמצומים הללו, אבל אחר כך התרגל איכשהו והכל הלך למישרין: הוא אף למד לרעוב בערבים, ולעומת זאת היה זן ומפרנס את רוחו, מכוון לבו אל האידיאה הנצחית של האדרת הנכונה לו: מכאן ואילך נעשו חייו כמו מלאים יותר, כאילו נשא לו אשה, כאילו ישב עוד אדם עמו, כאילו לא היה עוד לבדו, אלא איזו רעיה נעימה ניאותה לעשות עמו את דרך חייו – ורעיה זו לא היתה אלא אותה אדרת רפודה מוך עבה, שבִּטנתה חזקה ואינה עשויה להתבלות. הוא נעשה כמו זריז יותר, ואפילו תקיף ונמרץ יותר באופיו, כאדם שכבר הציב לו מטרה ברורה לנגד עיניו”.

אבל אחרי לילה אחד של אושר, בדרכו הביתה ממסיבה שערכו לו רעיו לכבוד הרכישה החדשה, תקפו אותו שודדים ופשטו ממנו את אדרתו. המום, התלונן במשטרה. אבל שלא כבסיפור הרובה, כאן לא נחלץ איש לעזרתו. הוא נרמס במבוכי הביורוקרטיה, נחשב לטרדן ולחצוף, ומכאן החלה הידרדרות בלתי־נמנעת. האדרת, אותו חפץ חומרי שהוא רדף אחריו ונראה לו שיא האושר, הביאה עליו את קִצו. אחרי מותו החטוף “התחיל מופיע בלילות איש מת בדמות פקיד המחפש איזו אדרת שנשדדה, ובתואנת האדרת השדודה הוא תולש מעל כתפי הבריות, בלא הבדל דרגה ותואר, כל אדרת למיניה”.

פרופ' מנחם פרי: “אפשר לקרוא את ‘האדרת’ בכמה צורות: ביקורת חברתית, טרגדיה של מלחמת האדם הקטן בממסד, נושא שקפקא פיתח אחר־כך. או מעשייה פאוסטיאנית על האיש, שמכר את נשמתו לשטן, היא האדרת, ואזהרה שלא לרדוף אחר פיתויים חומריים. אפשר לראות זאת גם כסיפור קומי – חבורת שודדים שהפיצה סיפור על רוח־רפאים שגונבת אדרות, כדי שיוכלו לשדוד בלא מפריע. ועוד פירושים. גוגול זרע בסיפורו רמזים לכל כיוון, שכל קורא יבנה סיפור משלו, אבל פרע אותם כך, שכל משמעות היא גם סבירה וגם לא סבירה. הוא יצר עולם תעתועים, שבו כל הקצוות פרומים”.

ניקולאי גוגול נולד ב־1809 בכפר ואסילייבקה שבאוקראינה. אמו מריה היתה בת 14 כשנישאה לוואסילי אלפנסייביץ' גוגול, מחזאי בינוני ובעל אחוזה, ששנותיו כפולות משנותיה. שני הריונותיה הראשונים הסתיימו בלידת ולדות מתים, מה שהפך את ניקולאי הקטן, השלישי במספר, לילד יקר מפז. הוא היטיב להשתמש באסתמה, בהתעלפויותיו ובהתקפי־הזעם שלו, כדי לשלוט בהוריו, וגם כשנולדו ילדים נוספים, חש עצמו מרכז העולם. “לא היה בי כל רגש, והתייחסתי לדברים סביבי, כאילו כל ייעודם הוא לגרום לי נוחות ועונג”, כתב לימים לאמו. “לא חיבבתי במיוחד איש, מלבד אותך, וגם הרגש הזה הוכתב אך ורק מקשר הדם הטבעי”.

את הרגש הדתי וגם את הסיוטים הדתיים, אשר יביאו בסופו של דבר למותו, זרעה בו אמו בסיפורים מסמרי־השיער, שסיפרה לו על גורלם המר של החוטאים הנידונים לגיהנום, כמו על התענוגות הצפויים לצדיקים בעולם הבא. בבית־הספר היה תלמיד גרוע: “חבל שבנכם עצלן כל־כך”, כתב המנהל להוריו, “כאשר הוא מוכן להתאמץ, הוא לא נופל מהאחרים”. חבריו, שקראו לו “הננס המסתורי” – בגלל קומתו הקצרה ונטייתו להיעטף בהילה של חשאיות – זכרו אותו כנער מרושע בעל לשון חדה ופוגעת.

הוא בוֹרַך בחוש דרמטי מפותח – שירש אולי מאביו כותב הקומדיות, אשר מת בהיות גוגול בן 16 – והיטיב לחקות אנשים, כשהוא נוגע בדיוק בנקודת־התורפה שלהם. את הכשרון הזה ירתום לימים לשירות יצירתו. “במיוחד שנא יוהרה, חנופה, אנשים מלאי ערך עצמי, ותיאר אותם בכתביו באירוניה, כשהוא נועץ סיכה בנפיחות שלהם”, אומרת נילי מירסקי. “בהסתכלות ובתיאור שלו יש כל־כך הרבה עוצמה, שאחרי שקוראים אותו, מתחילים לגלות במציאות היומיומית שלנו צדדים מצחיקים ומפלצתיים, שנעלמו קודם מהעין”.

את יצירתו הראשונה, “הנס קוכלגרטן”, פרסם ב־1829 על חשבונו. כאשר שני מבקרים קטלו את הפואמה, אסף את העותקים שלא נמכרו, שרף אותם וברח לגרמניה. בעתיד יחזור על דפוס ההתנהגות הזה פעמים רבות. הוא חזר וקיבל משׂרת פקיד במשרד הפנים. הוא הוסיף לכתוב ופרסם את קובץ הסיפורים הראשון מהווי החיים באוקראינה. אחרי מפגש עם פושקין, שזכה לעושר ולתהילה בזכות כתיבתו, היה ברור לו שהספרות היא ייעודו האמיתי, ושתביא לו לא רק סיפוק, אלא גם מעמד וכסף.

נילי מירסקי: “אלה היו ימי התעוררות לאומית, כאשר כל עם שב לתרבותו ולשפתו, וגוגול התלבט האם עליו להיות סופר אוקראיני או רוסי. בסופו של דבר בחר לכתוב רוסית, שהיתה שפת השלטון הכובש, כי היה שאפתן וידע, שרק כך יוכל לעשות קריירה עולמית. נבוקוב כתב, שכאשר הוא מחפש חלום־בלהות הגון, הוא מדמיין לעצמו את גוגול, יושב ומשרבט לו בדיאלקט האוקראיני. אבל תחושת הבגידה לא הרפתה מגוגול. הוא חש שאִכזב, שהיה עליו להתייצב לצד מולדתו, בתקופה גורלית כל־כך”.

פרופ' קרל פרופר מאוניברסיטת אינדיאנה טוען, שגוגול היה צר־האופקים בין כל הסופרים הרוסיים הגדולים של זמנו. “במכתביו ובמאמריו פיזר לפעמים את שמותיהם של שקספיר, דאנטה, גתה או שילר, אבל האזכורים היו כלליים ביותר, כאילו כדי להרשים את בני־שיחו. הוא קרא ועיכל רק מה שהיה דרוש לו למטרותיו שלו. בהשתדלות ידידיו קיבל משׂרת מרצה להיסטוריה באוניברסיטת פטרבורג, למרות שסיים רק תיכון. הרצאת הפתיחה, שהכין ולמד בעל־פה, היתה מזהירה, אבל כל השיעורים הבאים היו כישלון. אחרי חצי שעה היה נשאר בלי חומר, ופתאום נזכר שיש אורחים בבית, והוא חייב לרוץ, או השן כואבת לו, או שבמקום ללמד, היה מראה לתלמידיו ציורים של ארץ הקודש”.

מכריו של גוגול תיארו אותו כשקרן פתולוגי. “אם אנשים אחרים חשים הקלה כשהם דוברים אמת, גוגול חש בנוח רק כאשר שיקר”, כותב טרויה. פעם חזר גוגול משהייה ארוכה בחו"ל והשתקע בבית ידידים במוסקבה. הוא כתב לאמו, אך חשש שאם תדע שהוא ברוסיה, תבוא לבקרו. מכיוון שלא התחשק לו לראותה, רשם בראש המכתב “וינה”, תיאר את נפלאות העיר, וציין שלא יחזור לרוסיה בחודשים הקרובים. כדי להסוות את השקר שבחותמת הדואר, שלח כביכול את המכתב באמצעות חבר שחזר לרוסיה.

ניקולאי ברג, משורר צעיר, רשם בזיכרונותיו: “קשה לדמיין איש ספרות מפונק ויומרני יותר מגוגול באותם ימים. חבריו המוסקבאים – ‘מכריו’ היא מלה נכונה יותר, כי לגוגול לא היה חבר מעולם – התייחסו אליו בהערצה. בכל פעם שבא למוסקבה, מצא בבית זה או אחר את כל מה שנדרש לו לחיים נוחים: המאכלים האהובים עליו, מקום שקט לעבוד בו, משרתים שסרים לפקודתו. הוא לא סבל דיבורים על ספרות, במיוחד לא על יצירתו שלו, ואסור היה לשאול אותו שאלות מסגירות כמו ‘מה אתה כותב עכשיו’, או ‘לאן אתה מתכוון לנסוע’… איש נמוך, שׂערו נופל משני צדי פניו, שפם קטן, עיניו כהות, מהירות וחודרות, עור חיוור… היה לו מבט מלוכסן, ערמומי, מעולם לא הביט ישירות בפני בן־שיחו”.

בבקרים היה מסתגר בחדר וכותב בעמידה. קולות מוזרים עלו משם – ככל הנראה, שיחותיו של גוגול עם עצמו, עם גיבוריו ועם אלוהי ההשראה המסתוריים. תוך כדי כתיבה היה לוגם כדים שלמים של מים, כיוון שהיה משוכנע שקיבתו חולה, והמים ייטיבו איתו. מה שלא הפריע לו, אחרי שמילא כמה דפים, לרדת למסעדות סמוכות ולחסל כמויות אדירות של מזון. כשגר באיטליה, למד לבשל מקרוני, ולהכין משקה מחלֵב עזים, שקראו לו “גוגול־מוגול”. הוא אהב לבדר את חבריו בקריאת קטעים מיצירותיו ובארוחות פסטה גדולות.

פרופ' קרל פרופר: “ידידיו התעלמו בנימוס מהמוזרויות שלו. למשל, ממנהגו לגלגל כדורים קטנים של לחם ולהשליך אותם על האדונים והגברות שסביב השולחן, או להכניס אותם לכוסו, כדי להראות שהמשקה לא טעים לו. חבר אחד הלווה לו 2000 רובל, חבר אחר – 4000 רובל, אבל לגוגול היה נוח לשכוח הלוואות ולראותן כמתנות”.

* * *

בסיפור “שדירת נייבסקי” מסופר על צייר עני, ההולך בעקבות יפהפייה שראה ברחוב, לדירתה בקומה הרביעית, רק כדי להיווכח שהיא יצאנית. “נלעג היה ותמים כעולל. במקום לקפוץ על מציאה זו, שכל אדם זולתו ודאי היה קופץ עליה בחדווה, מיהר פיסקאריוב כל עוד נפשו בו ורץ החוצה כעז־הרים”. ימים רבים שקוע הגיבור בחלומות בהקיץ ומשוכנע, שנפשה טהורה, והיא עוד תחזור למוטב. הוא אוזר אומץ וניגש לביתה, מטיף לה דרשת מוסר ארוכה ומציע לה נישואין. היא דוחה בבוז את המחסור והעוני, הכרוכים בחיים עימו, ואומרת: “אני לא איזה תופרת או כובסת, שאתחיל לעבוד פתאום”. הצעיר ההמום מסתגר בחדרו ומשסף את גרונו. האשה היא שמביאה עליו חורבן.

גם ניקולאי גוגול לא נשא אשה מעולם. “ספק אם היה בו דחף מיני כלשהו. ככל שידוע, הוא לא עשה את זה לא עם נשים, לא עם גברים, ואפילו לא עם עצמו”, אומרת נילי מירסקי.

תומאזו לנדולפי (1979־1908), סופר איטלקי חשוב ומגדולי המתרגמים מרוסית לאיטלקית, כתב סיפור באצטלה ביוגרפית, “אשתו של גוגול” (תרגם: אלון אלטרס, “סימן קריאה” 20). לנדולפי מספר, שגוגול היה נשוי לבובת־גומי בדמות אשה בגודל טבעי שהיה מנפח אותה דרך שסתום בפי־הטבעת, מורח אותה במשחות, מלביש לה פאות נוכריות. כך הם חיים במשך שנים, ישנים במיטה אחת, “מעשה שהמשיך לעשותו עד הסוף, באומרו בחיוך ביישני, כי אין בנמצא שותפה נוחה יותר ופחות תובענית ממנה”. אלא שיום אחד מגלה גוגול, שהבובה שלו חולה במחלת מין. ברוב זעמו הוא מנפח אותה עד שהיא מתפוצצת לאלף קרעים קטנים.

פרום' מנחם פרי: “מובן שאין בסיפור הזה אמת, אבל הוא מתאים מאוד לגוגול, לתפיסתו את האשה, המיניות, החטא”.

פעמים לבש שחורים, אבל לעיתים קרובות יותר התהדר באפודות צעקניות בשלל צבעים ובשרשרת־זהב גדולה. חוטמו הארוך נראה כמקור של עוף ענקי. יום אחד היה מסלסל בגנדרנות את שערותיו, ולמחרת מופיע לסעודה חשובה, כשהוא לא מגולח ולא מסורק. הוא היה עליז ומדוכא לסירוגין. “איש מלא ניגודים”, אומרת נילי מירסקי. “היו שטענו שהוא מושחת, אחרים אמרו שהוא מלא קדושה. הוא השמיע דברים, שהעידו על הבחנה דקה ומתוחכמת, ומיד אחר־כך פולט שטויות, שהדעת לא סובלת. מכתבים שכתב לאמו הדהימו אותי בטמטום ובצרות־האופק שלהם. לפעמים קשה לי להאמין, שאדם כמו גוגול, שידע להיות טיפש וקרתני כזה, היה מסוגל להבין את הגאוניות של מה שהוא עצמו כתב”.

מחזהו של גוגול “רוויזור” הוצג בהצלחה רבה. “מה הם צוחקים”, שאל גוגול, כשישב בהצגת הבכורה של מחזהו וראה את הקהל שואג מצחוק. “הלא על עצמם הם צוחקים”. הביקורת החברתית ביצירותיו לא נעלמה מעיני הצנזורה, והיה לו מאבק בכל פעם עם הצנזורים של הצאר, שביקשו לגנוז יצירה זו או אחרת.

* * *

המבקרים הנאורים בתקופתו ראו ביצירתו סאטירה חברתית חריפה, היוצאת כנגד רודנות הצאר ונגד משטר הצמיתות, ההופך את האיכרים לעבדים נרצעים ולנפשות מתות. נילי מירסקי: “אך לא היה דבר רחוק מלבו של גוגול יותר מביקורת חברתית, כוחו היה בעיקר בעיצוב קריקטורות אנושיות, ששיקפו את עולמו הפנימי המסויט. כשהתפרסם ב־1847 ספרו ‘קטעים נבחרים מהתכתבות עם ידידים’, יצירה שמרנית ריאקציונרית, המצדדת בלהט בכניעה לצאר ולכנסייה ובעבדות האיכרים, נחשף עולמו הרעיוני החשוך של גוגול. ראשי האינטליגנציה הרוסית, ובראשם המבקר הנודע בלינסקי, פנו לו עורף, מה שהגביר את מצוקתו הנפשית”.

קושי מיוחד גרמה לו הפואמה שלו “נפשות מתות”, יצירה שקיווה שתהיה האיליאדה והאודיסיאה של העם הרוסי. היא עסקה בנוכל, הקונה בזול נפשות של איכרים־צמיתים שמתו, ומוכר את שמותיהם לבנק הלאומי של רוסיה, כאילו היו אנשים חיים, שיכולים לעבוד. כאשר גבר שיגעונו הדתי, החליט שבחלק השני של הספר, יחזיר את גיבורו הנוכל בתשובה. וכאן נתקע, מרגיש שאינו די טהור כדי לתאר נפשות חסודות.

שנותיו האחרונות של גוגול היו שנים של כמעט טירוף. השפעת האב מאטווי, הכומר המוודה שלו, הלכה והתחזקה, והוא חדל לאכול, מטהר את גופו בצומות. ב־ 11 בפברואר 1852, ב־3 בלילה, קרא למשרתו, וביקש שיביא לו את כתב־היד של “נפשות מתות”, חלק שני. פעמיים כבר שרף את כתב־היד הזה וכתב אותו מחדש. את המחברות, פרי 12 שנות עמל, הניח בתנור והדליק אש. נערו כרע על ברכיו, בכה והתחנן, “אדון, מה אתה עושה?!” “זה לא עסקך, תתחיל להתפלל!” השיב גוגול בגסות. בינתיים כבה התנור, אך גוגול הצית אותו שוב, הטיל את כל המחברות לאש, וישב על כיסא, מחכה שהכול יהיה לאפר. ואז הצטלב, נישק את הנער, שכב על ספה והחל לבכות. אחר־כך הצטדק: “מה גדול כוחו של השטן! הוא גרם לי לעשות זאת! זו היתה פסגת יצירתי! ממנה היו אנשים מבינים את כל מה שהיה לא ברור ביצירותי הקודמות…”

עשרה ימים אחר־כך, ב־21 בפברואר, מת מרעב ומאפיסת־כוחות.

פיודור דוסטויבסקי, 1821–1881

גרדום־עץ ניצב בלב כיכר העיר פטרבורג, ודוסטויבסקי עמד והמתין לתורו. אותו יום, 22 בדצמבר 1849, היה קר, הטמפרטורות ירדו למינוס 20, מה שלא הרתיע את האספסוף מלהצטופף סביב ולהתבונן בהצגה המתוכננת. אל הכיכר נגררו הנידונים למוות: “חבורת פטרשבסקי”, סוציאליסטים צעירים, אשר נהגו להתווכח על נושאים חברתיים והטיפו לחירות פוליטית, לזכויות אדם, לשחרור האיכרים. ברוסיה של אמצע המאה הקודמת נחשבה גם הפעילות הלא־אלימה הזאת של אנשים יפי־נפש, מרידה במולדת.

פיודור דוסטויבסקי כבר הוכר אז כסופר צעיר ומבריק, אך כשנעצר כחבר בקבוצה השמאלנית, לא הגן עליו פרסומו ממוות. בחולצתו לעורו, רועד מקור ומאימה, נפרד מ־28 שנות חייו וציפה ללחיצה על ההדק. קראו באוזניהם פסק־דין מוות, הגישו אל שפתיהם את הצלב לנשיקה והכינו את התכריכים הלבנים. שלושת הנידונים הראשונים כבר נקשרו אל עמודי־העץ, עיניהם מכוסות, והחיילים לפתו את רוביהם והמתינו לפקודת “אש”. דוסטויבסקי היה השישי בתור.

אלא שאז תקעה החצוצרה, אחד הקצינים הבכירים נופף במטפחת לבנה, והנידונים הותרו מחבליהם. איש לא ידע, כי הצאר ניקולאי הראשון החליט עוד מראש להמתיק את דין המהפכנים הצעירים, אך התעקש שהחנינה תינתן להם רק בשיאו של טקס ההוצאה להורג. ואולם הנזק כבר נעשה. דעתו של אחד הצעירים נטרפה עליו לעולמים, ושערותיו של האחר הלבינו כשלג בבת־אחת. גם את חייו של דוסטויבסקי גזר האירוע הזה לשניים.

כמעט עשרים שנה יחלפו עד שיאזור עוז לכתוב את “אידיוט” ולתאר בפרוטרוט את אימת ההוצאה להורג שחווה אז:

“אפשר שהכאב הגדול, הנורא מכולם, כלל אינו בפצעים, אלא בעצם הדבר שאתה יודע בוודאות גמורה, שהנה בעוד שעה, ואחר־כך בעוד עשר דקות, ואחר־כך בעוד חצי דקה, ואחר־כך הנה עכשיו, כרגע, תפרח נשמתך מגופך, ולא תהיה אדם יותר, וכל זה – בוודאות. זה העיקר – בוודאות. הנה אתה מניח את הראש תחת הסכין ממש, ואתה כבר שומע איך היא מחליקה וצונחת על ראשך – ורבע השנייה הזה, הוא הוא הנורא מכול”.

גזר־דינו הומר לארבע שנות מאסר ועבודת־פרך ובארבע שנים נוספות של שירות צבאי בצבא הצאר בסיביר. הספר היחיד, שהותר לו לקרוא בשנים אלה, היה הברית החדשה. המפגש בכלא עם פושעים אלימים זעזע אותו עמוקות. הוא מאס בחזון הקדמה הסוציאליסטי, נואש מהאמונה האוטופיסטית בניצחון ההיגיון וטוב־לבו של האדם, אשר קודם האמין בהם בדבקות, ונעשה שמרן, לאומני ודתי.

“מאז הוא שנא בתי־משפט ועורכי־דין, והאמין שהצדק האמיתי נמצא באדם עצמו”, אומר פרופ' דימיטרי סגל מהחוג ללימודים רוסיים באוניברסיטה העברית. “מצד שני, הוא ידע שחוויית ההוצאה להורג העשירה את חייו, כיוון שבזכותה זכה לחיים חדשים. כל יצירות־המופת שלו – ‘החטא ועונשו’, ‘אידיוט’, ‘שדים’ ו’האחים קרמאזוב' – נכתבו במחצית הזו של חייו, ובכולן מוטיבים של תחייה רוחנית. לכן, עם כל קדרותן, יצירותיו של דוסטויבסקי אינן פסימיות. לפי אמונתו, גם אם אדם נמצא בתחתית שאול, עדיין יש זיק של תקווה”.

כל הרומנים הגדולים של דוסטויבסקי תורגמו לעברית יותר מפעם אחת, אך לעתים קרובות השפה קשה, כבדה, מיושנת, רצופת ביטויים כמו “אבא רחימאי” ושאר סרבולים רוסיים־כביכול, שאינם מאפשרים ליהנות משטף העלילה ומדקות האבחנה הפסיכולוגית, המאפיינת את דוסטויבסקי.

“אידיוט”, בתרגומה של נילי מירסקי (הוצאת “הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה”, 1993) הוא רומן קריא מאוד על אהבה, אמונה, מחלה, מוסר, כסף ומוות. “דוסטויבסקי יוצר עלילה סוחפת, קצרת־נשימה, שמושכת אותך קדימה, אבל השפה פרועה ולא מלוטשת”, אומרת מירסקי, “הוא כתב בחיפזון, הרומנים התפרסמו כפרקים בהמשכים בכתבי־עת, ולעתים הוא בחר לא במלה המדויקת, אלא במלה ‘על־יד’. כדי לשמור על הרוח המחוספסת במקור, ובכל־זאת שהעברית תהיה טבעית וזורמת, נדרש ממני הרבה יותר מאמץ ושיקול־דעת. יותר קל לתרגם סופר, ששפתו מלוטשת כמו יהלומים”.

לפופולריות עצומה הגיע דוסטויבסקי בעיקר במאה ה־20, לא רק בספרות, אלא גם בקולנוע: “אידיוט” זכה לכמה וכמה עיבודים קולנועיים, ביניהם של הבימאי אקירה קוראסאווה, אשר העתיק את העלילה ליפן. אולי סוד הנצחיות שלו טמון במשפט, שכתב דוסטויבסקי לאחיו, בגיל 18: “האדם הוא חידה: אם כל חייך תנסה לפתור אותה, אל תאמר שבִזבזת חייך לריק. אני עוסק בחידה זו, כי רצוני להיות אדם”.

“אידיוט” הוא כינויו של הנסיך לב מישקין, גבר עדין ויפה־תואר בן 27, חולה מחלת הנפילה, החוזר לרוסיה מקץ ארבע שנות טיפול רפואי בסנטוריום בשוויץ. ברכבת הוא פוגש את רוגוז’ין, איש־עסקים צעיר ומושחת, היפוכו בכל דבר. אם מישקין הוא טוב, רוגוז’ין הוא רע. מישקין, ישו מודרני הנושא עליו את חטאי העולם, הוא ניסיונו של דוסטויבסקי לבחון מה קורה כאשר אדם טהור, שאינו יודע רוע מהו, נופל לתוך חברה, המונעת על־ידי תככים, בצע־כסף ותאווה.

“לא במקרה, העניק לנסיך מישקין את מחלת הנפילה, אשר דוסטויבסקי עצמו סבל ממנה קשות כל חייו”, אומרת נילי מירסקי, “למחלה הזו ייחס דוסטויבסקי קדושה וציין, כי היא נחלתם של נביאים, כפי שהנביא מוחמד היה חולה־נפילה, וראה חזיונות דתיים בשעת ההתקף. דוסטויבסקי שיתף את גיבורו האהוב בבדידות האיומה, שהמחלה הזו כפתה עליו, וגם בהארה הנפשית שהעניקה לו. ואולם דבר אינו פשוט אצלו, ואותה מחלה עצמה ‘הדביק’ גם לגיבור הנתעב ביותר שיצר מימיו – סמרדייקוב ב’האחים קרמאזוב”'.

פרום' דימיטרי סגל: “נראה לי, כי דמותו של הנסיך לב ניקולאיביץ מישקין היא רמז כלפי הגראף לב ניקולאיביץ טולסטוי, שהיה אז סופר נודע, מבוסס, בעל מעמד, ודוסטויבסקי חש יריבות כלפיו. לא במקרה נבחרו השמות הפרטיים הזהים. טולסטוי נכח בהוצאה להורג ותיאר את שאט־הנפש שלו. דוסטויבסקי, אשר קרא את תיאורו, מרמז לו: ‘אתה לא עברת את זה, אין לך מושג מה זה באמת’. טולסטוי הטיף לגאולת־הנפש באמצעות חיים פשוטים, ודוסטויבסקי מראה דרך עלילת הספר, שמסתיימת באסון ובמוות, שבעולם אכזר כזה, דבר לא יועיל. אפילו אדם טהור כמישקין, ‘ישו השני’, כאשר מגיע לעולמנו, רק יכול להזיק”.

בשיחתם המקרית ברכבת מספר רוגוז’ין על תוכניותיו להשתדך לנסטאסיה, יפהפייה צעירה, אהובתו של בעל אחוזה קשיש, ותוך זמן קצר מוצא עצמו גם מישקין קשור לאותה אשה. נסטאסיה התייתמה בגיל שבע וגדלה אצל בעל האחוזה, מכר של הוריה, שתחילה לא שם לב אליה במיוחד, אך בגיל 12, ראה שהיא “שובבה, חביבה, פיקחית וצופנת הבטחה ליופי נדיר: בכגון דא היה אפנאסי איוונוביץ ידען גדול, שאינו טועה לעולם”.

בעל האחוזה השקיע בחינוכה, טיפח אותה, בנה לה קץ־אהבים והפך אותה לפילגשו. אחרי כמה שנים מאס בה וביקש להקים משפחה עם בחורה הגונה, עשירה ומיוחסת. כדי להיפטר ממנה בלי יותר מדי שערוריות, מנסה המאהב הקשיש למכור אותה, בצירוף פיצוי על אובדן תומתה: נדוניה בסך 75,000 רובל, לגבר שיסכים לשאתה לאשה.

הנושא של ניצול מיני ואונס ילדות בידי גברים מבוגרים, ריתק וזעזע את דוסטויבסקי. מארק סלונים, בספר “שלוש אהבותיו של דוסטויבסקי” (הוצאת “עם עובד”, 1983, תרגם: עמינדב דיקמן), כותב: “זה לא היה איזה דחף רגעי, אלא תאווה שתקפה אותו שוב ושוב ועינתה את נפשו, שאם לא כן, לא היה חוזר אליה בעקשנות כה רבה ברומנים שלו. האם היו בחייו ילדה בת עשר או שתים־עשרה, אונס, בית־מרחץ, אומנת – זאת אין אנו יודעים, וכנראה, לא נדע לעולם. אבל אין ספק, שהזיה מינית מסוג זה ניעורה בו והציקה לו עד מאוד”.

נילי מירסקי: “שמועות עליו היו. ברור שנמשך לנושא של עינוי ואינוס ילדות, והוא תיאר זאת בהמון כאב – אבל אתה חש שהכאב הזה גורם לו סערה ועונג וריגוש לא טהור. דוסטויבסקי היה אדם של ניגודים, והיה בו מן הסאדיסטי והמרושע. שוב ושוב, בכל ספריו, הוא כותב על המאבק בין הטהרה לבין הטומאה. דוסטויבסקי, אשר הכיר על בשרו את הטומאה, היטלטל בין שני הקטבים כמו בכף־הקלע. הוא עצמו אמר, שאלוהים נלחם עם השטן, כאשר זירת הקרב היא נפש האדם. היו לו כיסופים עזים, ערגה תובענית, יצרית, תאוותנית, של אדם המחפש את הטוהר, אף שהוא יודע שהוא חוטא”.

נסטאסיה, שהוצעה למכירה, דוחה את אהבתו של הנסיך מישקין, אף שהיא מאוהבת בו: היא התנסתה באובדן התום ואינה רוצה להשחית את הנסיך, כפי שהשחיתו אותה. דוסטויבסקי מתאר את כאבה הנורא ותחושת ההשפלה הגורמים לרצף האירועים הטראגיים שמביאים את מותה: היא בורחת מתחת לחופה, שבה היתה אמורה לבסוף להינשא למישקין, ורצה אל סכינו של רוגוז’ין.

“שם משפחתה, ‘ברשקובה’, פירושו ברוסית ‘שה’; ‘טלה’. דוסטויבסקי ראה בה קורבן תמים: של החברה, של יופייה, קורבן של הגבר באשר הוא”, אומר פרום' דימיטרי סגל. “אלמלא חיללו את תומתה, כנערה, ומנעו ממנה חיים של כבוד, יכלה ביופייה ותבונתה, להניע את העולם. החטא שנכפה עליה, הרס אותה. דוסטויבסקי היה פמיניסט והאמין, שכל הנשים, לא רק אלה שנוצלו מינית, הן קורבן של הגברים”.

מוטיב ההוצאה להורג – הנושא שזעזע כל־כך את דוסטויבסקי מניסיונו האישי – שזור בספר לכל אורכו: כולנו עתידים למות, אבל רק הנידון למוות יודע במדויק את שעת מותו. הסופר זורע רמזים תכופים, שלפיהם ברור כבר מההתחלה, שסופה של נסטאסיה היפה, ‘השה התמים’, להישחט. “דווקא משום כך, יש בספר מתח רב, כי המוות תלוי בצורה מעורפלת, ולא ברור לך מדוע ואיך יתבצע הרצח”, אומרת נילי מירסקי. מאות העמודים דוהרים לקראת ההוצאה להורג הזו. הסופר הודה, כי “אידיוט” נכתב למען הרצח שבסופו.

פיודור דוסטויבסקי, אחד משבעת ילדיו של רופא, נולד ב־1821. המוות האלים נכנס לחייו בשלב מוקדם, כאשר אביו, ד"ר מיכאיל דוסטויבסקי, נרצח. דוסטויבסקי האב היה קמצן, רגזן וקנאי, והתפרצויות־הזעם שלו נגד אשתו היו לשם דבר – אם כי את ילדיו לא היכה מעולם. לאחר מות אשתו במחלת השחפת הפך לאלכוהוליסט, עזב את בית־החולים במוסקבה והתיישב באחוזתו שבכפר. הוא לקח לו את המשרתת שלו לפילגש ונהנה להתעלל באריסיו האיכרים, לכלוא אותם במרתפים ולענות אותם. ב־1839 התנפלו עליו 15 מאריסיו, אשר לא יכלו לשאת עוד את עריצותו, ורצחו אותו. פיודור דוסטויבסקי היה אז תלמיד באקדמיה הצבאית.

במשך השנים נמנע מדיבור על רצח אביו וביקש, שלא ישאלו אותו על כך, ורק בספרו האחרון “האחים קרמאזוב”, שכתב ב־1879, היה מסוגל להתמודד עם הנושא. אבל גם לפני־כן, כל חייו, העסיק אותו נושא הרצח מאוד. “הוא גזר ושמר קטעי עיתונים, שסיפרו על מעשים מזעזעים במיוחד: שש נפשות, שנרצחו בלי סיבה, או אדם שרצח את חברו בגלל ריב על שעון”, אומרת נילי מירסקי. “באחד מקטעי העיתונות האלה, מצא את הגרעין לרומן ‘אידיוט’. הכרוניקה הפלילית הציתה את דמיונו. הוא גם אהב לקרוא ספרות בלשית – הרי ‘החטא ועונשו’ הוא ספר בלשי. אין אף ספר בספריו הגדולים, שאין בו איזה רצח נוטף־דם”.

הוא גם העריץ את דיקנס, אשר היה פופולרי מאוד ברוסיה. היסוד הדיקנסי – המלודרמה, המתח וחיי העוני – נמצא בכל ספריו.

פרויד טען, כי דוסטויבסקי השתוקק בסתר למות אביו, אשר את אכזריותו הכיר וידע. כאשר התממש הרצון הזה, נתמלא רגשי אשמה וחרטה, ולכן התגברה מחלת הנפילה שלו. פרויד, אשר הסתייג מדעותיו הלאומניות והשמרניות של דוסטויבסקי, אחרי שובו ממושבת־העונשין, טען כי הסופר נעשה בנה הנאמן של הכנסייה והצאר, כיוון שחש עצמו כרוצח אב, ובתת־הכרתו ביקש להשתחרר מנטיותיו הנפשעות האלה. אין זה מקרה, סבר פרויד, ש“האחים קרמאזוב” סובב כולו סביב רצח אב, ושכל יצירתו של דוסטויבסקי מוקדשת לשאלות של חטא ועונש.

בכל יצירותיו עסק דוסטויבסקי בפתרון חידת אישיותו. תמיד נמשך אל צורת הווידוי: מכלול יצירתו הוא וידוי אחד גדול. הוא סופר של דיאלוגים, ואין בכתביו תיאורי נוף: הטבע לא עניין אותו, רק מסתורי הנפש. “הוא אהב לפרק את תכונות האישיות והפרטים הביוגרפיים שלו ושל מקורביו, ולפזר אותם ברומנים שלו, אבל לא העתיק אחד לאחד”, אומרת נילי מירסקי.

דוסטויבסקי היה אדם חסר־ביטחון ושחצן בלתי־נסבל בעת ובעונה אחת. הוא חשד שמקנאים בכשרונו, וראה בכל מלת ביקורת ניסיון לרדוף אותו. הוא היה רודף כבוד, אנטישמי, מהמר כפייתי ובזבזן חסר־תקנה. הביוגרפים שלו תמימי־דעים, שהיו לו מוזרויות מיניות – אותן אינם ששים לפרט – ושהיה בעל דחף מיני מוגבר. “הייתי שוקע בזימה מרתפית, אפלה, מאוסה”, כותב דוסטויבסקי על עצמו, “לא זימה – זוהמה. תאוותי העלובות חריפות היו ולהטו באש רתחנותי החולנית הבלתי־פוסקת. התפרצויותי היו היסטריות, מלֻווֹת דמעות ועוויתות”.

“חייו האירוטיים הסתבכו תמיד בשל מחלות, חששנות־יתר ומלנכוליה”, כותב מארק סלונים ב“שלוש אהבותיו של דוסטויבסקי” ומספר, כי הסופר הרבה לבקר אצל זונות. “הוא לא האמין, שיצליח אצל נשים, וחשש מאימפוטנציה – תכונה אשר הצמיד לנסיך מישקין, גיבור ‘אידיוט’. הוא האמין באמונות תפלות, והלך לדרוש במגדת־עתידות”. בעִתות חולי היה משאיר על השולחן פתק, ובו דרש שלא להיקבר אלא חמישה ימים אחרי מותו, כיוון שפחד שמא ימצאו אותו מעולף, ויקברו אותו חי.

* * *

ב־1854 שוחרר דוסטויבסקי מכלאו ונשלח לארבע שנים נוספות של שירות צבאי בסיביר. שם התיידד עם איסאייב, לשעבר מורה בגימנסיה, אשר הידרדר לשתייה, ובשעת שכרותו היה נואם נאומים מליציים ורבי־שאיפות. את תווי־דמותו של השיכור הנאצל יאמץ בכמה מספריו. מאריה, אשתו הנאה, הקפריזית וההיסטרית בת ה־28 של איסאייב, קסמה לדוסטויבסקי. דווקא הסבל שלה בחברת בעלה השיכור היה עבורו גורם של משיכה.

מארק סלונים: “הוא עמד בשנה ה־34 לחייו, ומעולם לא היתה לו חברה או מאהבת. הוא חיפש אהבה, האהבה היתה לו אז צורך חיוני. הרגישות לסבל הזולת היתה מגבירה באופן מוזר את יצרו המיני. משיכות סדיסטיות ומזוכיסטיות התמזגו אצל דוסטויבסקי באורח המופלא ביותר. הפעם היה התענוג העילאי טמון בהקרבה, בהקלת ייסוריה של זו שלמענה היה מוכן לעשות הכול”.

לא בשמחה נישאה לו מאריה, אחרי מות בעלה: דוסטויבסקי היה איש חמום־מוח, שסבל תמיד מחסרון־כיס. אבל קידומו לדרגת סגן־משנה בצבא ותוספת המשכורת עזרו לה להחליט. ב־1857 נישאו, ודוסטויבסקי ניאות לגדל את בנה מנישואיה הראשונים. בליל הכלולות, מרוב התרגשות, לקה בהתקף נפילה, והיא, שלא ידעה אפילו על מחלתו, היתה מזועזעת.

חייהם המשותפים היו כישלון מוחלט, במיוחד, כפי שמציינים הביוגרפים של דוסטויבסקי, בתחום חיי המין. שניהם הציקו זה לזה בהתקפי קנאה – ככל הנראה, ניהלה במקביל לנישואיהם, רומן עם גבר צעיר – ובכל־ זאת לא יכלו להיפרד. “ככל שנעשינו אומללים יותר, כן נקשרנו יותר זה אל זה”, כתב דוסטויבסקי לחבר שלו.

ב־1860 תם עונש הגלות שלו, והוא הורשה לעזוב את סיביר ולהשתקע בפטרבורג. יחד עם אחיו החל להוציא לאור ירחון, “ורמיה” (“זמן”). הוא היה דמות ידועה בחוגים הספרותיים, אבל מסוגר ומוזר. הִרבה לנסוע באירופה, ביקר בגרמניה, בשוויץ ובאיטליה, כאשר אינו פוסח על בתי־הקזינו.

באותה תקופה נכנסה לחייו סטודנטית צעירה, פאולינה סוסלובה. היא היתה אשה משוחררת, מרדנית, ושלוש שנותיהם יחד, במקביל לנישואיו, לא ידעו שקט: אהבה, מריבות, בגידות והתפייסויות. היא היתה סוערת, גאה, וקווי דמותה הונצחו כעבור זמן אצל כמה מגיבורותיו, בהן נסטאסיה מ“אידיוט”. הזרימה בין החיים ובין הספרות היתה דו־סטרית: דוסטויבסקי לא חיקה ביצירותיו את הביוגרפיה שלו, אלא היה בוחר בנשים, שהתאימו לחלומותיו הכמוסים, שאותם העלה על הכתב. משולשים רומנטיים בווריאציות שונות, כמו אלה שהוא היה שותף להם, שבים ומופיעים בסיפוריו. ב־1864 נפטרה מאריה אשתו משחפת. “החולים, ובעיקר הנשים השחפניות שבכתביו, בעלות הלחיים החיוורות, המבט הקדחתני והתנועות החדות – דומים לה בקווים כלליים”, מסביר מארק סלונים.

דוסטויבסקי היה תמיד במצוקה כספית בגלל הימוריו הכבדים. חובותיו גדלו, כאשר נפטר אחיו מיכאיל, שהיה שותפו לעריכת כתב־העת, והיה עליו לפרנס את אלמנת האח ואת ילדיהם. את ספריו כתב בחלקים, והם נדפסו בכתבי־עת בהמשכים, כמו אלה של דיקנס ובלזק, שני סופרים שאהב.

ב־1866, כדי להשתחרר מחובותיו, לקח על עצמו משימה: לכתוב בבוקר את פרקי “החטא ועונשו”, ובערב את פרקי “הקוביוסטוס”, ולסיים 30 גיליונות־דפוס בארבעה חודשים. כדי לייעל את התהליך החליט לקחת קצרנית. הצעירה שהופיעה, אנה גריגוריבנה, בת 20, הסכימה לשכר דחוק, ובלבד שתהיה בחברת הסופר הנערץ עליה.

דוסטויבסקי היה אז אלמן בן 45, ללא ילדים משלו, וכבר נואש מאושר משפחתי. בלילות היה כותב, וביום היה מכתיב לאנה את מה שכתב. אחר־כך היתה מפענחת את התקציר ומעתיקה אותו, ודוסטויבסקי היה מגיה אותו. בתוך 24 יום הושלם “הקוביוסטוס”, ואז הציע לה נישואין.

14 שנים חיו יחד, וארבעה ילדים נולדו להם. מהם מתה בת אחת בינקותה, ובן מת בגיל שלוש ממחלת הנפילה שירש מאביו. אנה דוסטויבסקי היתה עזר כנגדו, טיפלה בו ועמדה תמיד לשירותו. היא השלימה גם עם התפרצויות הקנאה שלו, כאשר היה מאשים אותה, על לא עוול בכפה, שהביטה בגברים שעברו ברחוב. במסירותה אף משכנה את מעיל החורף ואת טבעת הנישואין שלה כדי לספק לו כסף להימורים. כשנפטר דוסטויבסקי ב־1881, בגיל 60, היתה אנה רק בת 35, ועד מותה, 37 שנים אחר־כך, נשארה נאמנה לו והקדישה את חייה להוצאת כתביו.

“אידיוט” הושלם ב־1868, שנתיים אחרי נישואיהם, ועקבותיהן של אהובותיו הקודמות של דוסטויבסקי טבועים שם, בדמויות נסטאסיה ואגלאיה הקפריזיות והמסעירות. דווקא אשתו השנייה אנה, אשר בנאמנותה השקטה אפשרה לו ליצור, אינה נמצאת בשום מקום בספריו. אולי היתה טובה מדי, משעממת מדי ומובנת מאליה, מכדי שתהפוך לגיבורה ספרותית. 

ארנסט המינגווי, 1899–1961

“הים היה בעיניו תמיד LA MAR בלשון נקבה, שכך קוראים לה הספרדים כשהם אוהבים אותה. יש שמי שאוהבים אותה גם מדברים בה רעות, אך הדברים נאמרים תמיד כאילו מדובר באשה… בעיני הזקן היתה תמיד נקבה ודבר המעניק או מונע חסדים גדולים, ואם עשתה מעשים פראיים או מרושעים, עשתה אותם כבעל־כורחה. הירח פועל עליה כמו שהוא פועל על אשה, אמר בלבו”. (ארנסט המינגוויי: “הזקן והים”, תרגם: אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 1994).

אין סופר במאה העשרים המייצג את הקשיחות הגברית כמו המינגוויי. הוא היה מתאגרף, צייד, דייג, לוחם, כתב צבאי ומומחה למלחמות שוורים, בעל לארבע רעיות חוקיות ומאהבן של נשים אינספור. עוד בטרם מלאו לו 30, כבר היה הסופר האמריקני המפורסם ביותר.

“המבקרים וגם הקוראים אהבו אותו, כי הוא הבין את הדור החדש, הדור האבוד”, אומרת מרים מנדל, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “באישיותו, הפך לגיבור תרבות, סלבריטי, שכל צעד שלו אוזכר בעיתונים, כמו היה כוכב קולנוע”.

בספטמבר 1952, שבוע לפני שיצא לאור “הזקן והים”, הדפיס השבועון “לייף” את הספר כולו בגיליון שלם. ההצלחה היתה חסרת תקדים. 5,300,000 הגיליונות נחטפו תוך יום אחד. הדבר לא פגע במכירות הספר עצמו, שהגיעו למיליוני עותקים נוספים. ב־1954 זכה בפרס נובל לספרות (ואמר, “הייתי צריך לקבל אותו מזמן”).

גם בישראל היה “הזקן והים” לרב־מכר: הוא תורגם מיד בידי הסופר יצחק שנהר, ושומר על קצב מכירות גבוה, 137 אלף עותקים עד היום, בין היתר בזכות משרד החינוך, שהפך אותו לספר־חובה. 40 שנה אחרי התרגום הראשון, שנסתרבל והתיישן, יצא לאור תרגום חדש ומעודכן של אברהם יבין.

* * *

המינגוויי, אשר רובה־הציד היה בן־לווייתו המתמיד, וממנו ירא כל חייו, מאז שאביו תקע לעצמו כדור בראש – נפרד מן הרובה רק ביומו האחרון. אף שאשתו החביאה את כל הרובים במרתף, המפתח נשאר במקום בולט על אדן החלון. היא עדיין ישנה בשעה 7 בבוקר ביום א', ה־2 ביולי 1961, כשפתח את המחסן, בחר רובה־ציד אנגלי, הכניס שני קליעים, התיישב על המדרגות, הכניס את הקנה הכפול לתוך פיו ולחץ על ההדק. שומרי הגחלת של גבריותו אמרו, שההחלטה להתאבד היתה מעשה של אומץ, כשנוכח לדעת שמעיין יצירתו יבש. למבקריו זו היתה הוכחה, שגבריותו היתה תמיד התחזות, מסווה לחוסר ביטחון קיצוני.

הגבר המזוקן, אשר צעירים כה רבים התאמצו לחקות את חספוס חייו ואת סגנון כתיבתו, החל את חייו כתינוקת לבושת שׂמלות־תחרה. אמו, גרייס הול, היתה זמרת אופרה, שוויתרה על קריירה כדי להינשא לד"ר קלרנס המינגוויי, שהתגורר בשכנותה באוק־פארק, פרבר אמיד של שיקאגו. אשה מרשימה וקשוחה, שמלתחתה גדושה כובעים, שמלות־פאר ו־35 זוגות כפפות.

ראשונה נולדה בת, אשר אמה קראה לה מרסלין, כשם דמות באופרה “נישואי פיגארו” של מוצרט. מקץ שנה וחצי, ב־21 ביולי 1899, נולד הבן ארנסט. “האם גידלה אותם כאילו היו זוג תאומות”, מסביר פרופ' קנת לין, מחבר הביוגרפיה המרתקת על המינגוויי (הוצאת “סיימון ושוסטר”, 1987). “לבעלה זה היה העלבון הראשון והעמוק ביותר שסבל במהלך נישואיהם. האם נהגה לקנות לשני הפעוֹטוֹת שמלות מלמלה בדוגמה זהה, ועד גיל שש, התהלך ארנסט בתספורת של בנות. חרף ההבדל בגיל, סידרה האם שהילדים ילמדו באותה כיתה. רק בכיתה ג' התעקשו המורים והקפיצו את הבת הבכורה לכיתה המתאימה, אבל בגיל 12, כשקיבלה את המחזור החודשי, החזיקה אותה האם בבית במשך שנה, כך שבתיכון, שוב למדו השניים בכיתה אחת”.

נולדו עוד שלוש בנות ובן, אבל האם הוסיפה להתייחס אל שני הגדולים כאל תאומים. שלחה אותם יחד לאופרה, ועד גיל העשׂרֵה, הורשו לשחות יחד בעירום באגם, במעון הקיץ של המשפחה. האם טיפחה את כשרונם המוסיקלי של ילדיה וקיוותה, שהבת תגשים את הקריירה האופראית שהוחמצה, והבן יהיה צ’לן. המינגוויי גדל לשנוא את אמו (אך כשהתעשר, תמך בה כלכלית), וגם יחסיו עם אחותו הבכורה היו רחוקים מלהיות לבביים. היא נקמה בו בכך ששנה אחרי מותו, פרסמה ספר, ובו חשפה את סוד גידולם המוזר.

“כל חייו ניהל מאבק מתמיד על זהותו”, מסביר קנת לין. “אביו ניסה לחזק את זהותו הגברית, ועוד לפני גיל שלוש לקח אותו לציד ולדיג. הבילויים בחיק הטבע היו עבורם מפלט מעולם הנשלט בידי נשים. תורות הציד והדיג שלמד המינגוויי, הפכו עבורו לכמעט פולחן דתי שהעביר לבניו שלו”.

בספרו “מאבקו של המינגוויי באנדרוגניות”, מנסה החוקר מרק ספילקה ללמד סניגוריה על האם. "היא גדלה בסיסמה, ‘שום אשה אינה צריכה להיכנס למטבח, אם היא יכולה למנוע זאת’. היא היתה פמיניסטית מוצהרת, ובשיתוף פעולה עם בעלה, הקימה משק־בית שוויוני, אנדרוגני, שמחק את ההבדלים בין המינים. הבעל הרופא, שמרפאתו היתה בבית, אהב לקנות ולבשל, והיה אחראי למשק הבית. הם נתנו לבניהם ולבנותיהם גם בובות וגם רובים, ועודדו את כשרונותיהם המוסיקליים והספורטיביים.

“שניהם דגלו במשמעת מחמירה לילדיהם, והמיזוג של פינוק אוהב ומשמעת שרירותית בלבלו את ארנסט הצעיר, והוא נעשה חשדן כלפי רגש האהבה. האנדרוגניות העניקה לו אושר רב בילדותו, אך הוא החליט לדכא את הנטיות הדו־מיניות בעזרת התעניינות בהרואיזם גברי, במלחמות שוורים, בדיג בים העמוק, בציד אריות. ‘הזקן והים’ הוא אגדה לגברים ולנערים עדיני־נפש. אין בו ברוטאליות, וגם אין נשים שיסבכו את הדרך הנכונה, שבה גבר צריך לחיות”.

* * *

האב סבל ממאניה־דפרסיה, וגם המינגוויי ידע תקופות של מרה שחורה. במשפחה המורחבת היו כמה התאבדויות, שהפחידו ומשכו אותו כאחד. אחרי שהתאבד אביו ב־1928, לא סלח לו על כך, כי הרגיש שבכך חרץ גם את דינו. מצד שני, ביקש מהאם לשלוח לו את כלי־הנשק, וכך עשתה. 20 שנה אחרי המינגוויי התאבד גם אחיו לסטר, לאחר שהרופאים הודיעו שיצטרכו לכרות את רגליו בגלל מחלת הסוכרת.

קנת לין: “ככל שגדל המינגוויי, ונוכח בכניעותו של האב לאם, איבד את הערכתו אליו. לימים סיפר לחבר, שבגיל 18 היה יושב עם רובה טעון בתוך צריף בחצר, מביט באביו שעובד ומזיע בסופי־שבוע בחלקת העגבניות שלו, ומכוון מרחוק את הרובה אל מצחו של האב. אולי זה נבע מרצון להשמיד את הגבר אשר הוא חשש שיהפוך”.

כשהבינה האם שארנסט, ולא אחותו, הוא שיממש את שאיפות הגדלוּת שלה, לא ידעה התמוגגותה ממנו גבול. המינגוויי, שחש מבוכה, היה קורא לה “גב' המינגשטיין”, מרמז שאימצה לעצמה גינוני אם יהודייה. “הוא החזיק בדעות אנטישמיות, ושם בפי כמה מגיבוריו התבטאויות בכיוון זה. לגבי הומוסקסואלים היה עוד פחות סובלני”, אומרת מרים מנדל.

ב־1917 עזב את הבית ונסע לקנזס־סיטי, כשהוא מנצל את כשרון הכתיבה שלו כדי להפוך לכתב העיתון “סטאר”. למרות שסירבו לגייס אותו בגלל בעיות באחת מעיניו, הצליח להשתחל למלחמת־העולם הראשונה, כנהג אמבולנס בצלב האדום באיטליה. כשנפצע אחרי שנה, היה מאוהב בפצעיו וכמעט הצטער שלא נהרג. “כשאם מביאה בן לעולם”, כתב לאמו, “עליה לדעת שביום מן הימים ימות. אמו של גבר שנפל למען מולדתו, צריכה להיות האשה הגאה והמאושרת בעולם. כמה טוב למות בנעוריך, בטרם התפכחת מאשליותיך, לצאת מן העולם בהבזק־אור, מאשר לגווע כשגופך זקן, בלה ומאוכזב”.

הוא קיבל עיטור על אומץ־לבו, ואושפז בבית־חולים במילנו. שם התאהב באחות יפהפייה וידועת גברים, אגנס פון קורובסקי בת ה־26, שהיתה מבוגרת ממנו בשבע שנים. הוא רצה להתחתן איתה. כשעזבה אותו כדי להינשא לקצין איטלקי בעל תואר אצולה, זעם ורתח. אחר־כך הפך אותה לגיבורת הרומן שלו, “הקץ לנשק”.

“המינגוויי, שנמשך למלחמות, גם ידע לשקף את האכזבה העמוקה מהמלחמה”, אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “ל’דור האבוד' שהוא מייצג, אופיינית האכזבה מכל ערכי הכבוד של המאה הקודמת, כאשר המלחמה נחשבה למבחן של גבריות. הוא היטיב לתאר את מעשי הזוועה שנעשו בשמה ואת האבסורד שבהרג. עם התמוטטות הערכים החברתיים, אומר המינגוויי, הדבר היחיד שנותר לאדם הוא לפתח צופן אישי, כללי התנהגות נאותה, גם במקצוע שאתה עוסק בו וגם במגעיך עם הזולת. זה מאוד אִפיין אותו גם כסופר, תמיד שאף לכתוב את המשפט האמיתי, הנכון. הוא היה אינדיווידואליסט מוחלט”.

* * *

משנות ה־20 שלו נהג לקרוא לעצמו “פאפא המינגוויי”, בדומה לסבו הנערץ, שהוסיף את המלה העברית “אבא” לשמו: “אבא ארנסט הול”. המינגוויי נהג לשבץ לתוך יצירותיו את קורות חייו, עם דמויות אהובותיו, יריביו וידידיו, לא פעם בשמותיהם האמיתיים. אמרו עליו שבכל פעם שהתחיל לכתוב ספר, החליף אשה. ארבע חוקיות, ועוד כמה וכמה ביניהן.

הראשונה היתה האדלי, אשה נבונה ומוסיקלית, גם היא מבוגרת ממנו בשמונה שנים, שילדה לו בן אחד. אלא שהאבהות לא הפכה את המינגוויי לאיש משפחה, והאדלי פיצתה את עצמה על ניאופיו הכרוניים באכילה מופרזת. מתחת לאפה ניהל רומן עם פאולין פייפר, יורשת עשירה, מבוגרת ממנו רק בארבע שנים, שהיתה לאשתו השנייה. פאולין ילדה לו עוד שני בנים. הכסף שלה עִצבן אותו, הוא הרגיש לכוד, מתברגן. “משהו קורה לסופרים טובים בגיל מסוים”, כתב בספרו האוטוביוגרפי “הגבעות הירוקות של אפריקה”. “אנחנו הורסים אותם: ראשית, כלכלית. אחרי שעשו כסף, הם מעלים את רמת חייהם ונלכדים. הם חייבים להמשיך ולכתוב כדי להחזיק את נשיהם, והם כותבים זבל. לא מתוך כוונה, אלא משום שהם כותבים בחיפזון, גם כשאין להם מה לומר”.

כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, הרגיש שהוא חייב להיות שם, ודיווחיו ככתב צבאי, התפרסמו בעיתונים רבים. כשחזר, כתב את הרומן הגדול שלו, “למי צלצלו הפעמונים”. “הוא נמשך לסכנות, גם כדי לקבל חומר חדש לכתיבה”, מסביר פרופ' קנת לין, “וגם להפחית את רגש־האשם שלו על שבתקופה של שפל כלכלי עולמי, הוא חי בעושר, כפית זהב בפה, בבית מפואר עם בריכת שחייה פרטית. זה היה גם תירוץ מושלם להתרחק מאשתו פאולין”.

כך, ב־1936, פגש את מרתה גלהורן, עיתונאית וסופרת יפה ומבריקה. הפעם, בניגוד לקודמותיה, היתה צעירה ממנו בתשע שנים. הוא הוקסם, אך חשש משאפתנותה. את לבטיו הנציח במחזה “גיס חמישי”, על אהבה שאינה עולה יפה בין עיתונאי לצעירה אמריקנית. מרתה קראה את המחזה והיתה צריכה להבין, שקלושים סיכוייה למצוא אושר עם המינגוויי, אך העדיפה להשתכנע, שהמחזה הוא אך בדיה. ב־1940 נישאו.

מרים מנדל מאוניברסיטת תל־אביב מסיימת כתיבת ספר בן 600 עמודים על חייו ויצירתו של המינגוויי. “אשתו הראשונה קראה את ספריו והעירה הערות נבונות. את הערותיה של השנייה העריך עוד יותר, וגם אחרי שהתגרשו, היה שולח לה את כתבי־היד שלו. השלישית, מרתה, שהיתה החכמה מכולן, לא רצתה לקרוא אותו, כי חששה שהסגנון שלו ישפיע עליה. היא היתה עיתונאית מצוינת, סיקרה את מלחמת סין־יפן, אבל הוא ניסה ללחוץ עליה להפסיק לעבוד. היא התנגדה, כי היתה פמיניסטית מוצהרת, מעולם לא החליפה את שמה לשמו, והרגיז אותה לשמוע שאנשים מספרים לה כמה כתיבתה מושפעת מסגנון בעלה. היא היחידה שעזבה אותו. רק היא, מכל הנשים, עדיין חיה. היא עשתה קריירה נהדרת, כתבה הרבה מחזות וספרים. היא התעניינה מאוד בישראל וביקרה כאן, וכתבה ספר: ‘סופשבוע בישראל’, שיחות עם ישראלים וערבים. ב־1946 פגש עוד עיתונאית, מרי וולש, שהפסיקה לכתוב, ונהפכה בלב שלם לגב' המינגוויי”.

* * *

המינגוויי היה הסופר החי המפורסם ביותר, לא רק בזכות ספריו, שנחטפו והיו לרבי־מכר, אלא גם בגלל אורח־חייו. כמו פיקאסו, אשר נודע בנשיו ובמזגו הסוער לא פחות מאשר בציוריו, כך גם המינגוויי. אנשים ונשים לא יכלו לעמוד בפניו, והוא ניצל זאת היטב. ספריו הפכו אותו לאדם עשיר, והוא החזיק כמה בתים ויאכטה. “הספר נמכר כמו קוקטייל צונן בגיהנום”, כתב לאשתו האדלי על “למי צלצלו הפעמונים” (1940): כמיליון עותקים בשנתיים, רב־המכר שהיה עד אז הגדול ביותר מאז “חלף עם הרוח”.

היתה לו משמעת כתיבה חזקה. היה קם לפנות בוקר, כותב עד הצהריים ומתחיל לחיות. “הוא לא היה סופר שהסתגר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “חיי משפחה, נשים, חברויות, מסעות ציד ממושכים באפריקה – אלה היו חומרי הכתיבה והחיים שלו. רבים ניסו לחקות את הסגנון הטלגרפי, המאצ’ואיסטי שלו”.

הוא נסע עם אשתו מרי לקובה. הם בנו בית וגרו שם עד שעלה קאסטרו לשלטון. “לא מסיבות פוליטיות נסע לקובה, אלא משום שביקש לגור הרחק מהתקשורת החטטנית. הוא אהב ושנא את הפרסום העצום שלו”, אומרת מרים מנדל.

שהותו בקובה החשידה אותו פוליטית. “כל ימיו הרגיש שרודפים אותו ומרגלים אחריו, וכולם אמרו, המינגוויי מטורף”, אומרת מרים מנדל. “רק בשנים האחרונות, כשהתיקים נפתחו, התברר שהוא לא היה פראנואיד. במרתפי האף.בי.איי היה לו תיק ענק בגלל קשריו עם הקומוניסטים בספרד וחייו בקובה”.

הגבריות, שהיתה נושא מרכזי בספריו, פינתה את מקומה לנושאים כמו לסביות, דו־מיניות, אנדרוגניות, אשר היו טבועים בו מילדותו, והוא ניסה לברוח מהם. סיפורים על אשה שעזבה את בעלה בעבור אשה אחרת, או ספרו “גן־עדן” על סופר ואשתו, זוג צעירים שהתגברו על שיממונם המיני בירח־הדבש על־ידי החלפת זהויות מיניות. היא מתחזה לגבר, והוא – לאשה. אושרם מופר, כשמופיעה אשה ששניהם חושקים בה.

הוא היה אכזר ביחסי־אנוש, ובעיקר לא יכול היה לסלוח לאדם שעשה לו טובה. הוא עבר תאונות דרכים ואסונות אוויר, ופעמיים, כשכמעט מת, היתה לו ההזדמנות לקרוא על עצמו את ההספד שהכינו לו. הוא התמכר לטיפה המרה, ופתח בפני בניו הצעירים את בר המשקאות. הם חיו עם אמותיהם, וכשבאו בחופשותיהם לבקרו בביתו בקובה, אפשר היה לראות את גרגורי בן העשר מסתובב עם כוס ויסקי וסודה ביד. כשהתלונן הילד בפני אביו שיש לו הֶנגאוֹבֶר, אמר לו המינגוויי, תיכף אערבב לך “בלאדי מרי” והכול יעבור.

בדומה לאביו, הדביק את בניו בחיידק הציד והדיג. הוא היה אבא טוב רק בתקופות משבר: פעם, כשהיה חשש שגרגורי לקה בשיתוק־ילדים, לא זז ממיטתו ומדד את חומו כל ארבע שעות. פעם אחרת, כשגרגורי כמעט טבע בים שורץ כרישים, קפץ המינגוויי למים ונשא אותו על כתפו. קנת לין: “המינגוויי היה אדם סגור שלא ידע לבטא אהבה. עבור בנו זה היה אחד הימים המאושרים בחייו, כי רק אז הבין כמה הוא אהוב”.

ג’ון, הבכור, הוא אביהן של צמד הדוגמניות והשחקניות, מיוריאל ומרגו המינגוויי. “50 שנה הייתי בן של אב מפורסם, ועכשיו אני מבלה את 50 השנים הבאות, כאב לבנות מפורסמות”, הוא נאנח. פטריק, בנו האמצעי של המינגוויי, בילה 26 שנים בציד באפריקה, אחרי שסיים את לימודיו בהרווארד. הצעיר, גרגורי, הוא המוכשר והמתוסבך בכולם. רופא במקצועו, התגרש שלוש פעמים והביא לעולם שמונה ילדים. הוא טרנסוורסטיט, הנהנה להתאפר וללבוש בגדי נשים, ובדומה לסבו, סובל ממאניה־דפרסיה. מאחוריו 98 טיפולים בהלם חשמלי ושבע התמוטטויות עצבים.

“כל ילד מגיע לגיל מסוים שבו הוא רוצה להרוס את אביו ולכבוש את אמו, אבל זה היה בלתי־אפשרי, אם היית הבן של ארנסט המינגוויי”, סיפר לפול הנדריקסון מ“וושינגטון פוסט”. כשפרסם אביו את “הזקן והים” עטור השבחים, הודיע לו גרגורי, כי זהו “דלי חולני של רפש סנטימנטלי מן הגרועים ביותר, שנספגו מעולם מרִצפתו המלוכלכת של בר”.

רוב ספריו של המינגוויי הוסרטו, וכל כוכבי התקופה שיחקו בהם. המפרי בוגארט ולורן בקאל; גארי קופר כיכב ב“הקץ לנשק”, וכשרכן מעל אינגריד ברגמן בסרט “למי צלצלו הפעמונים”, האדמה רעדה תחתיהם. ספנסר טרייסי היה הדייג הזקן ב“הזקן והים”. המינגוויי נשכר כיועץ מיוחד לסצנות הדיג תמורת 25 אלף דולר.

" ‘הזקן והים’ זכה לפופולריות העצומה שלו בזכות סגנונו התנ“כי ובזכות העובדה, שיש לסיפור כמה פירושים, המדברים אל כל אדם”, אומרת מרים מנדל. “יש שם סמלים מיניים ונוצריים, ואפשר גם סתם לקרוא אותו כסיפור על בדידות ומלחמה באיתני הטבע. הוא נכתב לאחר ספר קודם, שנקטל על־ידי הביקורת, מכיוון שהיה מסובך מדי. דומה היה שהמינגוויי אומר, לא הבנתם אותי כשהייתי מתוחכם, אז עכשיו אכתוב לכם ספר שתבינו. הדייג הזקן, אשר 84 יום לא דג שום דבר, והוא סובל בדידות ועוני, אינו נשבר. הוא רודף אחר דג גדול. אחרי מאבק־איתנים מצליח לדוג אותו, אבל שללו אובד לו, כשכרישים מתנפלים וטורפים אותו. ואף־על־פי־כן רוחו נשארת איתנה. היה בזה משהו סמלי כלפי המינגוויי, שלא נכנע גם לנוכח הכישלון”.

אלא שאחרי ההצלחה המסחררת שוב שקע המינגוויי במרה שחורה, והוא עבר כמה טיפולים בהלם חשמלי בבית־חולים לחולי־נפש. “היום חושבים שהיתה לו אלרגיה לברזל ביין האדום שאהב כל־כך לשתות, וזה שגרם לתופעות גופניות ונפשיות קשות”, אומרת מרים מנדל.

בשנים האחרונות לחייו הוסיף לכתוב, אבל כמעט לא פרסם. הדיכאון שלו העמיק. הוא נוכח לדעת שהגיע למבוי סתום בכתיבתו. כך נטל, בקיץ 1961, בפעם האחרונה את רובהו. רגע לפני שסחט את ההדק, אולי חלם על אריות, כמו גיבורו, הדייג הזקן. כשנפתחה צוואתו, התברר שהוריש הכל לאשתו מרי, ונישל את שלושת בניו. הם ערערו וזכו. כל אחד מהם מקבל היום מהעיזבון 120 אלף דולר בשנה.

“המינגוויי חיפש תמיד את המוות”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “המלחמה לא הצליחה להמית אותו, הציד לא הרג אותו, אז לא היתה לו ברירה אלא לעשות זאת בעצמו. הוא האמין שהדרך שבה אדם מת היא התגלמות חייו. התאבדותו היא אחד הפירושים לחייו: ההרסנות העצמית שבה חיזר אחרי המוות”.

1882–1941

באותו יום בהיר, בראשית אביב 1941, הכניסה וירג’יניה וולף בת ה־59, אבן כבדה לכיס מעילה האפור, ונבלעה ללא־שוב במימיו הסוחפים של הנהר אוז, הסמוך לביתה הכפרי בדרום אנגליה. רק זמן קצר לפני־כן, והיא כבר אשה בוגרת, סופרת נודעת, העזה להעלות על הכתב את חוויות הילדות הצורבות שלה. בדקדקנות קרה של מנתח פתחה את המורסה הכואבת שלה, שהציקה לה מאז היתה ילדה בת שש: “כשעמדתי על בהונותי, יכולתי לראות את פני בראי. עשיתי זאת רק אם הייתי בטוחה שאני לבד. התביישתי בזה”, כתבה לידידתה אתל סמית בינואר 1941. “תחושה חריפה של אשמה נקשרה לכך תמיד. מדוע? סיבה ברורה אחת עולה בדעתי: ונסה (אחותה – א"נ) ואני היינו ‘טומבוי’ס, שיחקנו קריקט, טיפסנו על סלעים ועצים, לא אהבנו להתלבש וכו’. ייתכן שההתבוננות בראי נגדה את חוקי ה’טומבוי'. אבל נדמה לי, שרגע הבושה שלי נובע ממקור עמוק יותר…”

וכאן, סיפרה וירג’יניה, בקטע שלא נועד לפרסום, כיצד אחיה, ג’רלד דקוורת בן ה־18, בנה של אמה מנישואיה הראשונים, הרים אותה, ילדה בת שש, על שולחן מול הראי, ובחן את גופה. “אני זוכרת את ידו נכנסת מתחת לבגדי. יד איתנה, היורדת יותר ויותר למטה. אני זוכרת איך התפללתי שיפסיק. איך הקשחתי את עצמי והתפתלתי, כאשר התקרבה ידו לאברי המוצנעים. אבל הוא לא הפסיק. ידו חיטטה באברי המין שלי. אני זוכרת שזה דחה אותי, לא מצא חן בעיני. מה המלה הנכונה לתאר רגש מעורב ומטופש כזה? זה היה רגש חזק, עובדה שאני עדיין זוכרת אותו. אולי לכן נטבעה בי, בקשר לאיברים מסוימים בגוף, תחושה שאסור לגעת בהם, שאסור להרשות שיגעו בהם. זה מוכיח שווירג’יניה סטפן נולדה לא ב־25.1.1882, אלא אלפי שנים קודם, מצוידת מהרגע הראשון באינסטינקטים, שנרכשו בידי רבבות נשים שקדמו לה…”

* * *

משפחה גדולה ומורכבת התגוררה בבית הלונדוני בהייד פארק גייט 22: האב, סר לזלי סטפן, סופר ואיש־רוח, מחבר 63 כרכי “המילון הלאומי של הביוגרפיות”, אלמן, שהביא עמו לנישואיו השניים בת חולת־רוח, לורה, שהוחזקה בחדר בקצה המסדרון, מטורפת ומצווחת. האם, ג’וליה, אשה יפה וחרישית, אף היא אלמנה, אם לג’ורג', ג’רלד וסטלה, מנישואיה הראשונים, שהוסיפה ללבוש שחורים גם לאחר שנישאה בשנית. עוד ארבעה ילדים נולדו לה וללזלי סטפן: ונסה, טובי, וירג’יניה ואדריאן.

בגיל שבע כבר למדה וירג’יניה לטינית, היסטוריה וצרפתית מפי אמה: לפי מסורת התקופה, למדו הבנות בבית, בשעה שמהבנים לא נחסך דבר, והם התחנכו באיטון ובקיימברידג'. בגיל שמונה כתבה וערכה עיתון משפחתי שהמציאה, “חדשות הייד פארק גייט”. ילדה חיוורת, יפה ורזה, בעלת עיניים ירוקות, ענקיות ועצבים שבירים.

ב־1895, כשמלאו לווירג’יניה 13, מתה אמה מסיבוך של מחלת השפעת. האב מתח מסגרת שחורה על נייר המכתבים שלו ועל חייו. כל העליזות והצחוק התנדפו מהבית, שבו גרו שמונה ילדים. וירג’יניה היתה כעת עוד פחות מוגנת מידיו המחטטות של אחיה ג’רלד, אשר אליו הצטרף האח האחר, ג’ורג'. האחים, אז כבר בסוף שנות ה־20 לחייהם, העתיקו את זירת גילוי־העריות אל תוך מיטות אחיותיהם, וירג’יניה וּונסה. ככל הנראה, לא קיימו מגע מיני מלא, אבל אותם חיבוקים לוהטים בחדר השינה, בעודה נערה מתבגרת, חנקו את מיניותה של וירג’יניה.

קוונטין בל, פרופ' להיסטוריה ובנה של אחותה ונסה, מחבר הביוגרפיה המרתקת על וולף (תרגום לעברית – לאה דובב, הוצאת “שוקן”, 1988), זוקף לחובת האירועים ההם את קרירותה המינית של מי שהפכה להיות אחת הסופרות הגדולות של המאה ה־20, ואת העדפתה לנשים. האחות ונסה, נערה בעלת מזג מרדני וסוער, שעברה אותן חוויות, הגיבה תגובה הפוכה. בהתבגרותה ניהלה חיי נישואים פתוחים מאוד. בהיותה נשואה ילדה שני בנים לבעלה ובת למאהב שלה, דאנקן גראנט, צייר ביסקסואל.

אליס שלווי, פרופסור לספרות אנגלית, יו"ר שדולת הנשים בישראל: “הרגע הזה, שבו הועמדה וירג’יניה מול הראי, וראתה מעבר לכתפה את אחיה, עושה בה את מעשיו, טבע בה את חותמו. בבת־אחת היתה גם הקורבן וגם העדה לאירוע. כקורבן חוותה את הכאב; בתור עדה ידעה להפוך אותו לספרות, כדי לתעד את הדברים ולפרש אותם”.

וכך, ברומן “השנים” (1936), אחד הספרים שהיו לה קשים ביותר לכתיבה, ושוכתבו בידה שוב ושוב, מספרת וולף על רוז, ילדה שאמה גוססת, היוצאת מהבית בערב, להתאוורר קצת ולקנות ברווזון צעצוע שראתה בחנות. בדרך חזרה, ליד פנס רחוב, היא רואה גבר גבוה, פניו מצולקות, החושף את איבר־מינו בפניה וממלמל דבר־מה. היא רצה הביתה, רדופת רגשות־אשם נוראים, נוצרת את האירוע בלבה. מקץ שנים, היא אשה בוגרת, גברית־משהו, שלא נישאה מעולם, ועדיין אינה מסוגלת לחשוף את סודה, אלא רק אומרת, “דברים נוראים קורים לילדים, אבל הם לא מספרים, לא מסוגלים לספר”.

– האם ידעו במשפחה על גילוי־העריות? מדוע הניחו לכך להימשך?

פרופ' אליס שלווי: “כלפי חוץ זו היתה משפחה שמרנית מאוד, ואיש לא דיבר בה על מין. גם כשווירג’יניה וולף היתה לסופרת בוגרת, ספריה חפים ממין, סטריליים לחלוטין. אצלה שיא האירוטיות מתבטא בנשיקות בין נשים”.

הגרפולוגית רומה אבישי אספה כתבי־יד של וירג’יניה וולף, מכתבים, טיוטות, הגהות של ספרים. המוקדם ביותר הוא מכתב מ־1898, כשהיתה בת 16. “זהו כתב־יד רועד, כמו של אדם זקן. מעולם לא חשה עצמה זקנה, כמו בגיל הנעורים. כתב רעוע, חסר ביטחון, בלי שום אחיזה בדף או בחיים”, אומרת אבישי. "יש רווח גדול בין מלה למלה, המעיד על היסוסים מתמידים. כאילו היא עוצרת לחשוב, לא יודעת לאן להמשיך. אין ספק שהיתה במצב נפשי קשה ביותר.

“נהוג לפרש את הצד התחתון של הכתב, את האותיות שנשלחות מתחת לשורה, כמבטא את החלק הגופני, המיני, של הכותב. חלקו העליון של הכתב, מעל לשורה, מבטא בדרך־כלל את הכישורים הרוחניים, האינטלקטואליים. אצל וירג’יניה וולף הצד העליון מפותח הרבה יותר. היא כותבת ‘מהחגורה ומעלה’. אותיות שיש להן זנב שמשתפל למטה, כמו,Y,G,F אצלה הן חתוכות. בגיל הנעורים עברה התמודדות קשה, בכל מה שקשור במין. הצד התחתון של האותיות עדיין קיים, אם כי מהוסס. בכתבי־יד מאוחרים יותר ההתמודדות נפסקה: זהו כתב א־מיני לחלוטין, כולל במכתביה אל נשים. אם היו לה קשרים לסביים, הצד המיני לא היה חזק בהם. לאותיות אין חלק תחתון. היא פשוט קיצצה את כל מה שקשור למין”.

* * *

שנים רבות אחרי מות אביה, והיא כבר סופרת ידועה, כתבה וירג’יניה וולף ביומנה: “היום הוא בן 96 בדיוק. הוא יכול היה להגיע לגיל זה כמו רבים אחרים, אך למזלי זה לא קרה. חייו היו הורסים כליל את חיי שלי”.

ד"ר שולמית ברזלי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, כתבה דוקטורט על וירג’יניה וולף: "האב, לזלי סטפן, הכיר בכישרונותיה של בתו וירג’יניה, עודד אותה להשתמש בספרייה העשירה שלו, וכך רכשה את השכלתה, שעליה היתה אסירת תודה לו. אבל הוא היה שליט יחיד בביתו. אחרי מות אשתו רדה בבתה מנישואיה הראשונים, אשר ניהלה את הבית. מקץ שנים ספורות כרעה גם הבת תחת הנטל, ומתה מהסתבכות של מחלה. עול הבית עבר לוונסה, אחותה האהובה של וירג’יניה.

"האב היה אדם אמיד, בבית היו שבע משרתות, אבל היו לו סיוטים, שהוא עומד להתרושש. אחת לשבוע התרחש בבית טקס קבוע: הוא דרש שיביאו לפניו את ספרי ההוצאות, לבדוק את החשבונות. הוא נהג להשתולל, טען שחשבונות המזון מנופחים, ושבגלל בזבזנותה של ונסה, המשפחה עוד תגיע עד פת לחם. וירג’יניה וולף כתבה שהיתה רועדת בכל פעם מחדש, למשמע צעקותיו של האב הבוקעות מהחדר הנעול.

“בערך באותה תקופה לקתה וירג’יניה באנורקסיה נרבוזה, ולאט־לאט הפסיקה לאכול. מאז, בכל פעם שנכנסה למשבר נפשי, היה הדבר מלווה בהרעבה עצמית. אני רק יכולה להתפעל מיכולתה להתגבר על מכשולים, שדי היה רק באחד מהם למוטט כל אדם. למרות כל זאת היו לה המון ידידים, חוש הומור, צחוק מצטלצל, והיא הצליחה ליצור בלי הרף, ליפול ולקום שוב”.

אחרי מות אביה ב־1904 גרה וירג’יניה עם אחותה ונסה, ואחר־כך עם אחיה אדריאן. אצלו פגשה אנשי־רוח צעירים, מעילית החברה הלונדונית ובוגרי אוקספורד וקיימברידג', שהפכו אחר־כך לקבוצה, שנודעה בשם ‘חוג בלומסברי’. היא היתה שותפה שווה, ולא סבלה מהמגבלות החברתיות והרוחניות, שהיו מנת חלקן של נשים בנות דורה. אבל שם נטבע הפמיניזם שלה, שמצא לימים את ביטויו בספריה הנודעים “חדר משלך” ו“שלוש גיניאות”.

פרופ' אליס שלווי, בוגרת קיימברידג‘: "אוקספורד וקיימברידג’ אפשרו לנשים ללמוד, אבל לא נתנו להן תואר בטקס ההשבעה הרשמי, ומנעו מהן את הפעילות באגודת הסטודנטים, ששימשה חממה למנהיגות פוליטית של העתיד. הקיפוח הזה של אשה רק בגלל מינה הכעיס מאוד את וירג’יניה וולף. כאשר כבר היתה מפורסמת, ביקשו להעניק לה תואר דוקטור של כבוד. היא, שלא היה לה אפילו בי.איי, כתבה מכתב סירוב חריף. אמרה, אני לא מוכנה לקבל בחסד את מה שאיני יכולה לקבלו בזכות".

בסצינה בספרה “אל המגדלור”, לילי בריסקו, אחת הגיבורות, מנסה לשווא לצייר תמונת שמן. אלא שגבר העומד מאחורי כתפה, לוחש לה, כמו מלאך רע, “נשים לא יכולות לכתוב, נשים לא יכולות לצייר”. הלחישה הזאת אינה מרפה ממנה, גם כאשר היא ניצבת לבדה מול כן־הציור. רק מקץ עשר שנים מצליחה סוף־סוף הציירת להשלים את התמונה. “אני מאמינה, שכך חשה גם וירג’יניה וולף. יום־יום היתה צריכה לנער את המלאך השחור שלחש לה, את לא יכולה, את לא יכולה”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

כאשר פגש לאונרד וולף את וירג’יניה, היא היתה כמעט בת 30. אשה מיוחדת ומרשימה, שגברים ונשים כאחד נמשכו אליה. היא לא פרסמה אז עדיין שום ספר, אבל כתבה בקביעות ביקורות על ספרים ב“טיימס”. הוא היה סופר, אינטלקטואל יהודי בעל דעות שמאלניות. לאחר לימודיו שירת כפקיד קולוניאלי בציילון, וּויתר על קריירה פורחת כדי לחיות באנגליה ולשאת את האשה שאהב.

היא התלבטה מאוד אם להינשא לו. “אני אומרת לעצמי: מכל מקום, תוכלי להיות מאושרת למדי איתו. הוא יהיה לך לחברה, וייתן לך ילדים וחיים עסוקים, ואז אני אומרת: בשם אלוהים, לא אשקיף על הנישואין כעל מקצוע… אולי העניין המיני הוא שמפריד בינינו? כפי שאמרתי לך בגסות ביום ההוא, אינני מרגישה שום משיכה גופנית כלפיך. ובכל־זאת, כמעט כובשת אותי המסירות שלך כלפי… דווקא בגלל המסירות שלך אני מרגישה, שאני עצמי מוכרחה להרגיש כך כלפיך לפני שאנשא לך”, כך כתבה לו באחד ממכתביה.

במשך 29 שנות נישואיהם שמר לאונרד בקפדנות על אשתו. ביומנים שניהל כתב מעט מאוד על רגשותיו שלו: וירג’יניה היתה הנושא העיקרי. בכתב זעיר היה מתאר את מצבה הנפשי באותו יום: איך ישנה, מה מצב־הרוח שלה. השתמש בקיצורים, בראשי־תיבות, כקוד פרטי: “V.V.B.” היה פירושו, “VIRGINIA VERY BAD”, כלומר לילה רע עבר עליה. אחת לשבועיים רשם את משקלה, תיעד בחרדה כל ירידה של קילוגרם. בתקופות הקשות היתה שומעת קולות, שהאיצו בה לעשות מעשי טירוף. היא האמינה, כי מקור הקולות האלה באכילה יתרה, וכי עליה להרעיב את עצמה. בהתקפות הטירוף היתה לעתים אלימה וסוערת, שונאת את כל העולם, וגם אותו.

בספרה “מרת דאלווי” (1925) תיארה את דמותו של ספטימוס סמית, חייל הלום־קרב שיוצא מדעתו, ומשליך את עצמו מהחלון, כאשר באים לאשפז אותו. הספר הזה מכיל כתב־אישום נגד הפסיכיאטריה של ימיה. “הוא שומע ציפורים שרות ביוונית”, כתבה על ספטימוס בתיאור של שיגעון, שלקוח מחוויותיה האישיות. אף היא ניסתה למות בקפיצה בגיל 22, פעם אחרת ניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כדורים.

לאחר שסיימה ספר, היתה מוסרת לבעלה את כתב־היד לקריאה, מחכה בלב הולם לחוות־דעתו. “ידעתי, שאם דעתי לא תהיה חיובית לחלוטין, היא תשקע במרה שחורה ותתמוטט”, רשם לאונרד ביומנו על ספרה “השנים”.

הגרפולוגית רומה אבישי בחנה את כתב־ידו של לאונרד וולף: “כתב־היד שלו מיקרוסקופי, מדויק, האותיות תמיד זהות, ישרות כבסרגל. זהו אדם המקפיד על כל פרט, עומד על עקרונות, אופי של סלע. הכתב הזעיר, שגודלו מילימטר או שניים, מעיד על חוסר ביטחון בסיסי, רצון להיות קטן ככל האפשר. זהו אדם סגור מאוד, בעל חרדות, המתגבר על חרדותיו בכוח הרצון ובמשמעת קיצונית. הוא אהב מאוד לעשות רשימות, למדוד כל דבר: מלבד הטבלאות של הירידה במשקל של אשתו, הוא סופר את המלים, שהוא עצמו הצליח לכתוב באותו יום, ואת סך כל המלים בספר מסוים: 61,649. אדם שיש בו קטנוניות רבה, אבל אפשר גם לסמוך עליו בלי גבול. הוא יעמוד בהתחייבויותיו ויהיה אחראי, ולא חשוב מה המחיר. בניגוד לה, המיניות שלו נורמלית לגמרי. החלק התחתון של האותיות קיים. מעניין איך הסתדר עם אשה, שבשבילה מין לא היה קיים בכלל”.

– האם לאונרד וולף הקריב את עצמו כדי לטפח את אשתו?

פרופ' אליס שלווי: “הוא היה ידוע כהוגה־דעות במפלגת הלייבור. למרות שכתב ספרים, לא היה זה הכישרון הגדול שלו. כיום הוא ידוע בעיקר כבעלה של וירג’יניה וולף. אין ספק שהיה מסור לה בלי גבול. הוא אחד היחידים ב’חוג בלומסברי', שלא היה הומוסקסואל או ביסקסואל, ולא ידוע שבגד בה אי־פעם עם אשה כלשהי. אבל יש לי הרגשה, שבמסירות הטוטאלית שלו אליה היה סוג של שתלטנות. ייתכן שטיפל בה כמו בילדה חסרת־אונים, ערער את מעט הביטחון שהיה לה. בעצה אחת עם הרופאים החליט במקומה, שאסור לה להביא ילדים לעולם, מחשש שהדבר יערער את מצבה הנפשי. איש לא שאל לתחושותיה של וירג’יניה, שרצתה מאוד ילדים, וכל חייה קינאה באחותה, שהיתה אם לשלושה. בתקופות של הטירוף אילץ אותה בעלה לנוח ואסר עליה לקרוא ולכתוב יותר משעה אחת ביום, כדי שלא תתרגש יותר מדי. עבור אשה, שהכתיבה היתה כל ישותה, שכתבה עשרות מכתבים ביום, נוסף לכתיבתה הספרותית, מניעה כזאת היא התאכזרות של ממש, כמו לקשור לצייר את הידיים”.

הלהט של וירג’יניה וולף, אם אפשר לקרוא לזה כך, היה שמור לבנות־מינה. “דודתי”, “אשה שלי”, כך פנתה במכתביה לאהובתה ויולט דיקינסון, אשה גברית, גבוהה, 1.85, מבוגרת ממנה ב־17 שנים. “כמעט כל גבר הבהיל אותה במידה זו או אחרת”, מציין הביוגרף שלה, קוונטין בל. ידוע מאוד קשר האהבה שלה עם הסופרת ויטה סקוויל־וסט, לסבית מוצהרת ורעייתו של הדיפלומט הרולד ניקולסון. אהבה, שהתקיימה בידיעת שני הבעלים.

ד"ר שולמית ברזלי: “היא התקשרה לנשים מבוגרות ממנה בהרבה והתאהבה במורות שלה. צריך לחשוב על קשריה עם נשים, בהקשר של החסך האמהי שלה. היא התייתמה מאמה בגיל 13, ותמיד היתה בחיפוש אחר דמות אם. במכתביה אל נשים יש מלות חיבה ומונחים מאוד אינטימיים, אבל נראה שהקִרבה שביקשה היתה לאו־דווקא מינית”.

“היא כתבה כאשה, ששכחה שהיא אשה”, שיבחה וירג’יניה וולף סופרת אחת, בביקורת ספרים שכתבה. “אולי לזאת התכוון קולרידג' כשאמר, כי נפש גדולה היא אנדרוגינוס”. היה משהו מן הנפש־האנדרוגינוס בכתיבתה של וולף, וגם בחייה.

כאשר נישאה וירג’יניה ללאונרד וולף, ראתה ביהדותו מקור לתחושת זרות. אבל נישואיהם, האמיצים מאוד מבחינה נפשית, קירבו אותה לדעותיו. היא נעשתה שמאלנית ופציפיסטית כמוהו. התפשטות הנאציזם ומלחמת־העולם השנייה, עוררו בה חרדות. “היא פחדה מאוד מפלישה גרמנית לאנגליה וידעה, שכאשתו של יהודי אין לשניהם סיכוי להישרד”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי. “היא ולאונרד עקרו מלונדון לבית כפרי בסאסקס, וראו בחלחלה, איך ביתם הלונדוני שכה אהבו נפגע בהפצצות חיל האוויר הגרמני. ב־1940 הרגישו שאימת הנאצים מתקרבת. הם קיבלו מורפיום מאדריאן, אחיה הפסיכיאטר של וירג’יניה, אספו כדורי רעל ותכננו את מותם. הם חשבו להתאבד במוסך שלהם, להחניק את עצמם בגזים של מַפלט מכוניתם. בגלל הקיצוב בדלק, דאגו שיהיה להם בבית פח מלא בנזין”.

פרופ' אליס שלווי חיה באותם הימים באנגליה. “איום הפלישה הגרמנית לאנגליה היה מוחשי מאוד. הייתי אז נערה צעירה, ואני זוכרת היטב את ההפצצות הכבדות על לונדון, כל לילה היינו במקלטים. כולנו חיינו בחרדה גדולה, ועל אחת כמה וכמה וירג’יניה וולף, אשה רגישה כל־כך, שראתה את עירה האהובה נחרבת לנגד עיניה, ועוד זכרה את הטראומות של מלחמת־העולם הראשונה, כשידידים שלה נהרגו”.

אבל היא התגברה ובחרה בחיים. ואז חזרה המחלה. בנובמבר 1940 סיימה לכתוב את הרומן השמיני שלה, “בין המערכות”, ושוב נתקפה דיכאון, ריקנות, פחד מביקורת. סבלה מכאבי ראש, הרעבה עצמית, פחדים מהמלחמה.

ביום שישי, 28 במרס 1941, כאשר לאונרד עבד בגינה, לבשה את מעילה, לקחה מקל ההליכה שלה, ויצאה אל הנהר. על מדף האח בטרקלין השאירה לו מכתב:

“יקר מכול, אני בטוחה שאני משתגעת שוב. אני מרגישה, שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה כזו, כמו בפעמים הקודמות. והפעם לא אחלים עוד. אני מתחילה לשמוע קולות, ואינני מסוגלת להתרכז. על כן אני עושה מה שנראה לי המעשה הטוב ביותר. נתת לי את האושר הרב ביותר שאפשר. מכל בחינה שהיא היית לי כל שיכול אדם להיות. אינני חושבת, שיכלו שניים להיות מאושרים ממנו אנו, עד שבאה המחלה האיומה הזאת. איני יכולה להילחם עוד. אני יודעת שאני ממררת את חייך…”

“כתב־היד שלה במכתב באחרון הוא של אדם רדוף־חרדות, המריצות אותו קדימה, והוא מנסה להימלט מהן”, אומרת רומה אבישי. “הכתב מהיר ומתקדם, היא מגיעה עד שולי הדף, ומשהו עוצר בה. היא שוקלת, וחוזרת על עקבותיה. היא פוחדת לרוץ, אבל החרדות דוחקות בה הלאה. הכתב נראה כמו אלקטרוקרדיוגרמה, כמו חוטים רועדים, כתב של אדם חולה מאוד, ובכל־זאת יש בו השלמה. נדמה שהיא פחדה מהמוות, אבל מהשיגעון פחדה עוד יותר”.

כאשר מתארת וירג’יניה וולף את התאבדותו של הגיבור שלה, ספיטמוס סמית, היא כותבת כי היה במוות חיבוק, כמו של מאהב. “בהליכתה שלה אל המוות, למות בתוך המים, בתוך הרחם, היתה אירוטיזציה של המוות. וירג’יניה פחדה מהמוות, אבל גם כמהה אליו”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

לאונרד אץ אל הנהר. על הגדה ראה את מקל ההליכה של וירג’יניה. הוא המשיך לחפש, אחר־כך חזר הביתה והודיע למשטרה. ילדים מצאו את גופתה צפה במי הנהר, שלושה שבועות אחר־כך.

עוד 28 שנים חי לאונרד וולף אחרי אשתו. הוא לא נשא אשה בשנית, וכל שנותיו הוקדשו לשימור זכרה. יהדותו לא היתה מעולם צד בולט באישיותו, אבל ב־1957 בא לביקור בישראל. “מעולם לא הרגשתי צהלה כזאת, כפי שהרגשתי נוכח האקלים של הארץ, ובייחוד האקלים הרוחני של תושביה”, כתב בזיכרונותיו. לפני מותו, ב־1969, הפקיד את יומניו האישיים ואת 27 הכרכים של יומני אשתו בידי אחיינו, קוונטין בל, וייפה את כוחו לכתוב ביוגרפיה שלמה ולא מצונזרת.

“לפעמים אדם מופיע מוקדם מדי על בימת ההיסטוריה”, אומרת פרופ' אליס שלווי. “יש רוח של תקופה, גל שנושא דברים, ואם הופעת מוקדם מדי או מאוחר מדי על הזירה – החמצת. בזמנה, השפעתה של וולף היתה מוגבלת. היא נשפטה רק לפי הרומנים שלה, שהם קצת מייגעים לפעמים. הכתיבה הטובה שלה באמת היא ביומנים, במאמרים ובמכתבים, כשכתבה בלי חשש מביקורת. הדברים האלה, שהתפרסמו אחרי מותה, הפכו אותה לאחת מאמהות הפמיניזם”.

1854–1900

לו חי אוסקר ויילד היום, קרוב לוודאי שהיה מת מאיידס. כשגווע בנובמבר 1900, במלון עלוב בפריס, אחרי שבועות של ייסורים, כשגם המורפיום כבר לא שיכך את כאביו, גופו המלא הופך לחורבה, היתה העגבת, מחלת המין הנפוצה של תקופתו, סיבת מותו.

“הוא ניהל חיים כפולים: מצד אחד, בעל ואב מסור, ומחזאי פופולארי שמחזותיו זכו להצלחה עצומה וטובי השחקנים הופיעו בהם”, אומרת ד"ר קרן אלקלעי־גוט, מהחוג לאנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “ומהצד השני, חיים של הומוסקסואל. הוא לא דיבר על כך בגלוי אלא רק ברמזים, אך גם אלה היו גלויים מדי עבור הוויקטוריאנים. יותר מאשר על ההומוסקסואליות שלו, הענישו אותו על הביקורת החברתית שעלתה מתוך יצירותיו. וכיוון שלא היה מוכן להיות צבוע, נפל”.

האיש, אשר אחת מאמרות־הכנף שלו היתה, “את כשרוני הקדשתי לאמנותי, ואת גאוניותי – לחיי”, חי את חייו כמו על במת התיאטרון. לבוש אקסטרווגנטי, ססגוני כטווס, חולצות אדומות וסגולות, ענוד פרח ציפורן ירוק, שנחשב לאות היכר פנימי להומוסקסואלים, ראה את החיים כהצגה, שצריך לחיות אותה בגדול. הוא הציג עצמו כנביא התענוגות, אך העולם שיצר, אצר בתוכו כאב רב. נטייתו המינית איפשרה לו לחיות את תחושת הדקדנטיות, לגעת בחטא, לחוש כעבריין, להסתכן. אל חדריו, בבתי מלון מפוארים, היה מביא נערים מושחתים, ששמחו למכור את גופם תמורת כמה לירות וארוחה טובה, ולא פחות מזה, עבור הסיכוי להרוויח מסחיטת הגברים בעלי המעמד, שאיתם בילו. נערים אלה ישמשו כעבור זמן לא רב עדי תביעה במשפט אשר בו יהפוך ויילד מתובע לנתבע, ויואשם בשידול 12 נערים למשכב זכר.

היתה לו עלייה מסחררת, ונפילה מסוחררת עוד יותר. “כמו דמות בטרגדיה יוונית, הניח להצלחה לעשותו יהיר ויומרני. תחושת הגורל רדפה אותו מאז ילדותו, הוא האמין בכוכב המזל הרע שלו, לא פחות משהאמין בכוכב המזל הטוב”, כותב ריצ’רד אלמן, פרופ' לספרות, יהודי אמריקני, בביוגרפיה המקיפה והשלמה ביותר של ויילד, ואחת המעולות שנכתבו על יוצר כלשהו. 20 שנות מחקר הקדיש ריצ’רד אלמן לספר. הוא הגיש את כתב־היד להוצאה באביב 1987, ונפטר כעבור חודשיים, בן 69, כשאינו זוכה לראות את ספרו. “אוסקר ויילד” יצא לאור בהוצאת ‘דביר’ (תרגמה: עדי גינצבורג־הירש).

“השִמצה היא תאומתה של התהילה”, אמר פעם ויילד. ובמשפחתו, השִמצה והתהילה היו כרוכות תמיד זו בזו. הוא נולד בדאבלין, אירלנד, ב־16 באוקטובר 1854. אביו, ד“ר ויליאם ויילד, היה מומחה דגול לרפואת אוזן ועין, ששימש רופאה של המלכה ויקטוריה, ונשא תואר אבירות. האם, ספרנצה אלג’י ויילד, משוררת, היתה פטריוטית אירית, שחשה שנולדה לגדולות, והחדירה זאת בשני בניה, וילי ואוסקר. היא התנשאה לגובה 1.80 (בנה אוסקר ירש את קומתה, והיתמר לגובה 1.89), והיא ובעלה ממוצע הקומה צוירו בקריקטורות כ”הענקית והננס“. לד”ר ויילד היו בן ושתי בנות, שנולדו לו טרם נישואיו. “אולי נבע עניינו של אוסקר ויילד בילדים עזובים, ביתומים ובמוצא אפוף מסתורין, מהתנסויותיו במשפחתו המורחבת של אביו, כשנאספו כל הילדים, חוקיים ולא־חוקיים, לחופשת הקיץ”, תוהה ריצ’רד אלמן. אוסקר בן ה־17 התאבל מרה כששתי אחיותיו־למחצה, אמילי ומרי, התקרבו יתר על המידה אל האח המבוערת. אש אחזה בשמלות הקרינולינה שלהן, והן נשרפו ומתו.

אבל כל זה היה נסבל, בחברה הוויקטוריאנית של אותם ימים. הקלון הגיע ב־1864, כשמרי טראברס, מטופלת צעירה של האב, טענה שהוא הרדים אותה בכלורופורם במרפאה שלו, ואנס אותה. במשך שנים, שתקה הנערה ואף הוסיפה לפקוד את מרפאתו של האב. רק לאחר שהתפרסם וקיבל תואר אבירות, נזכרה להתלונן, וכתבה לעיתונים מכתבים גדושי רמזים אפלים. ליידי ויילד זעמה, ובמכתב לאביה של הנערה, שהיה פרופ' למשפטים, מחתה על “האשמותיה נטולות היסוד” של בתו. הבת ראתה את המכתב ותבעה את ליידי ויילד על הוצאת דיבה: היא ידעה שהרופא ניהל איתה רומן (אם כי כנראה לא אנס אותה). חבר המושבעים פסק לחובתו של הרופא, בהסתמכו על מכתבי התשוקה הסוערים שכתב לחולה, אך חייב אותו רק בפרוטה אחת, כיוון שגם הנערה לא היתה חפה מחטא.

אוסקר ויילד צריך היה ללמוד לקח מגורל אביו: לפעמים מוטב לשתוק, ולא לרוץ לבית המשפט. אבל חוש הצדק, ואולי חוש ההרס, הכשילו אותו. 30 שנה אחר כך, יסתבך באותה הדרך עם המרקיז מקווינסברי, אבי אהובו, לורד אלפרד דאגלס. האב הזועם, אשר רדף את זוג הנאהבים, מסר לוויילד כרטיס ביקור ועליו רשם בכתב יד “אוסקר ויילד, סרסור ועושה מעשי סדום”. במקום לבלוע את העלבון, הגיש ויילד תביעת דיבה, הפסיד, ובסיומה הוגש נגדו כתב אישום על משכב זכר, ששלח אותו לשנתיים מאסר ועבודת פרך.

* * *

אוסקר גדל בעושר חומרי ורוחני. גרמנית למד מהאומנת וצרפתית מהמשרתת, והתחנך בבתי ספר מעולים. חבריו חשבו שהוא גאון: “הייתי מתערב שאוכל לקרוא רומן של שלושה כרכים במשך מחצית השעה, ולתמצת במדויק את מהלך העלילה”. באוקספורד, שם למד, (ומשם סולק בשנה ג' בשל חוצפתו וזלזולו במסגרת), גיבש את תפיסתו האסתטית, המעמידה את האמנות מעל לחיים, ושלאמנות נועד תפקיד בשיפור החברה. באוקספורד גם נדבק בעגבת מיצאנית, עבר סדרה של טיפולים בכספית, אשר לא ריפאו את המחלה, אלא רק השחירו את שיניו הבולטות קמעה. מכאן ואילך נהג לכסות את פיו בידו בשעת שיחה. מאז, כך סבור הביוגרף ריצ’רד אלמן, נטבעה בתודעתו התחושה, שאהבה כרוכה במוות, והנאה סופה ייסורים.

הוא עקר ללונדון, החל בקריירה משגשגת של מחזאי, משורר וסופר, ואמו ואחיו באו בעקבותיו. אחיו וילי, שתיין ולא־יוצלח שנעשה בינתיים עיתונאי, נהנה לכתוב עליו בטורי הרכילות. כשנשאר וילי בלי נושא לכתבה, היה קופץ לארוחת בוקר אצל אוסקר, וזה היה פולט חצי תריסר סיפורים, שפִּרנסו את וילי במשך חודש. בגיל 25, כבר היה אוסקר ויילד מסמר חיי החברה. הנסיך מוויילס ביקש לפוגשו, ואמר, “איני מכיר את מר ויילד, ולא להכיר את מר ויילד, משמעו להיות בלתי ידוע”.

הוא הצהיר על עצמו “אני סוציאליסט”, וגילה תיעוב לרודנות מכל סוג. כשהיה שיטפון בדרום לונדון, ותושבים נותרו ללא קורת גג, מיהר ויילד לאתר האסון. "הוא שוחח עם קשישה אירית שהתגוררה בדירה עלובה, סיפר לה סיפורים, נתן לה מעט כסף ושימח אותה כל־כך, עד שקראה אליו, ‘הלוואי שהאל ייתן לך מושב בין הצדיקים’ ", כותב פרופ' ריצ’רד אלמן.

אותם חמלה וחסד ניכרים באגדותיו הנפלאות של ויילד. “הנסיך המאושר” (1885) מספר על פסל של נסיך, הניצב בכיכר העיר וצופה אל בתי העניים והאומללים. “מופלא מכול הוא סבלם של בני־האדם”, אומר הנסיך לידידו, הדרור הקטן. כיוון שהוא מסומר למקומו, הוא מבקש מהדרור לעקור את אבן האודם שבחרבו, ולעוף לבית תופרת ענייה, שבנה חולה, כדי שתוכל לקנות לו אוכל. כך הוא מתפשט מכל אוצרותיו, וכשלא נותר לו מאומה, הוא מבקש מהדרור לעקור את עיניו העשויות ספירים, ולתת אחת מהן למחזאי דלפון, ואת השנייה לילדה קטנה, מוכרת גפרורים, שגפרוריה נפלו לשלג ונרטבו ואביה יכה אותה אם תחזור הביתה ללא פרוטה.

“הנסיך המאושר”, מלבד היותו סיפור של הזדהות עם החלש, הוא, לדעת ריצ’רד אלמן, גם סיפור על אהבה בין גברים. “עליך לנשק לי על שפתיי, כי אני אוהב אותך”, אומר הנסיך לדרור, המבקש להיפרד ולעוף אל ידידיו, הממתינים לו בארצות החום. בנשיקה, נשבר לבו של הנסיך, ועמו, לב הדרור. המוות משלים ומזכך את אהבתם, ושניהם עולים השמימה, אל חיקו של האלוהים.

ויילד היה נדיב ונאמן בכל המובנים, אך לקה במידה של תמימות, ויותר מכול ביחסיו עם אנשים מרושעים. באופיו שלו לא היה זכר לרשעות. הוא הקדיש מכוחותיו לקידום אמנים אחרים, והתפלא כאשר אלה נעצו בו סכין.

הוא אהב בגדי משי ותחרה, ואנשים ציינו כי “יש בו משהו נשי להחריד”. גילברט וסאליבן עשו פארודיה על דמותו, באופרטה “פיישנס”, אשר בה הוצג ויילד כמהלך ברח' פיקדילי, פרג או שושן בידו המעודנת. בעיתון הסאטירי “פאנץ'” כבר כינו אותו “מרי־אן”, כינוי להומוסקסואל, וב“ניו יורק טיימס” כתבו כי מיניותו “אינה חד־משמעית”. הוא נהנה להשתתף בוויכוחים סוערים על אהבת גברים, אך ידידותיו הקרובות היו שחקניות נודעות ויפהפיות, ביניהן אלן טרי ולילי לאנגטרי.

עדיין, בשלב זה, טרם היתה לו התנסות מינית עם גבר, אך בגיל 26, החל לחשוב על נישואין, כדי להשתיק את הלשונות הרעות. “שבוע אחד מספיק בהחלט לבקש את ידה של כל אשה, ותמיד יש לעשות זאת באופן שימשוך תשומת־לב מסוימת”, הודיע. היו כמה מועמדות, ומתמיה שעם כל שנינותו ופרסומו, כולן סירבו לו. האחת מהן היתה שרלוט מונטיפיורי המקסימה, בת למשפחה היהודית המפורסמת. “שרלוט, אני מצטער כל־כך על החלטתך. עם כספך שלך ומוחי שלי, היינו יכולים להרחיק לכת”, כתב לה בעוקצנות אופיינית. באותה שנה, פגש את המועמדת המושלמת: קונסטנס לויד, יורשת עשירה, יפה וגבוהה, שהתעניינה במוסיקה ובציור וקראה את דנטה באיטלקית. הם נישאו ב־1884, כשהיה בן 30 והיא בת 27.

אחרי שנישאו, זכה בן־לילה למהוגנות. הוא היה בעל מסור, והיא נאלצה לקשט את עצמה לפי טעמו האקסצנטרי (“אופנה היא פשוט צורה בלתי־נסבלת של כיעור שאנו נאלצים לשנותה מדי שישה חודשים”, כתב ויילד). כשהרתה, פיתח תיעוב הולך וגדל אל גופה התופח. סיריל, הבכור, נולד ב־1885. הבן השני, ויויאן, כעבור שנה. בניו הסבו לו עונג רב. על הצטננות אהבתו לאשתו, ניתן להקיש מלהיטותו לשוב ולבלות בחברת גברים. “העונג שהפיק ממראה גופם של גברים צעירים ומידידות הדוקה עם גברים היה גלוי לעין, ואולם עד כה הצליח שלא להתחייב”, כותב ריצ’רד אלמן. פגישתו, ב־1886, עם רוברט רוס, בנו של התובע הכללי של קנדה, אשר חי בלונדון, שינתה הכול. רוס בן ה־17 פיתה את ויילד בן ה־32. “ויילד נכנע, מתוך סקרנות או אולי כגחמה”, כותב אלמן. “האהבה ההומוסקסואלית שִחררה אותו מקבלת עול המוסכמות, ואִפשרה לו לבטא תשוקות רדומות. מאז 1886, חשב על עצמו כעל פושע המהלך רדוף אשם בין התמימים. והתמימה מכול היתה אשתו”.

הוא חדל לקיים איתה יחסי מין, בתירוץ של מחלת העגבת הנושנה שלו. פעם סיפר שאחרי שנשק לה, “נהגתי לרחוץ את פי ולפתוח את החלון, כדי לטהר את שפתיי באוויר הצח” – עד כדי כך היתה סלידתו גדולה.

קונסטנס המשיכה לאוהבו כתמיד, והתמסרה לגידול בניה ולפעילות פוליטית. “יש ללמד ילדים להתנגד למלחמה מן העריסה”, הצהירה באסיפה. היא פרסמה ספרי ילדים, ולחמה על שוויון זכויות לנשים. אוסקר עבר לגור תקופות ממושכות בבתי מלון: לכאורה, כדי שיוכל לכתוב בלי שהילדים יפריעו. למעשה, כדי שיוכל לארח שם נערים. הוא עסק בעיתונות, ערך כתב־עת, “עולם האשה”, והעז לבקש מהמלכה ויקטוריה לתרום לעיתונו שיר. הוד מעלתה סירבה בזעם.

קשריו עם רוברט רוס פתחו לו את הדלת לעולם שלם של תשוקות. כשהקשר הגופני ביניהם נמוג, הפך רוס לידיד נאמן, שליווה אותו כל חייו. גברים אחרים נכנסו לתמונה: ביניהם, הסופר הצרפתי אנדרה ז’יד, אשר זכר את ויילד כמאהב הראשון שלו. ההרס העצמי של ויילד היה אדיר. פעם, במסיבה, קרא כיירו, הכירולוג הנודע, את כפות־ידי האורחים, והסביר ששמאל מציינת נטיות תורשתיות, וימין את ההתפתחות האישית. “ידך השמאלית היא יד מלך, אך הימנית היא ידו של מלך אשר ימיט על עצמו גלות”, אומר לוויילד. ויילד, שהיה שטוף באמונות טפלות, שאל, “מתי?” “בעוד שנים אחדות, בגיל 40 בקירוב”. ויילד, שהיה בן 38, לא אמר מלה ויצא מהבית.

תשוקתו לג’ון גריי הולידה את “תמונתו של דוריאן גריי” (1891), הרומן על הנער היפהפה, הזוכה לנעורי נצח בשעה שהדיוקן המצויר שלו הוא שמזדקן. הספר הזה, שנושאו הוא היחס שבין האמנות למציאות, שזור רמזים הומוסקסואליים, ועורר עליו את קצפם של הכוחות השמרניים בחברה האנגלית. הוא ידע היטב שרעיונותיו יזעזעו את הקהל, אך לא היתה לו כל כוונה להשתנות. שישתנו הם, כך אמר.

התגובה על “דוריאן גריי” היתה סוחפת. היו חנויות שסירבו לשווקו בטענה שהוא מזוהם, אך הצעירים התלהבו. אחד מהם, שקרא את הספר 14 פעמים והיה להוט לפגוש את ויילד, היה משורר צעיר, לורד אלפרד (“בוזי”) דאגלס, בנו של המרקיז מקווינסברי. היו לו פני בהט ושיער זהוב, טיפוס מפונק וחצוף, אשר כשלא קיבל את מבוקשו, היה נקמני להחריד. במיזוג של אהבה וטירוף, הוא זה שיביא לאובדנו של ויילד.

“נערי שלי, הסונטה שלך יפה, ולפלא הוא לי ששׂפתי השושן האדומות שלך נוצרו לנגינת השיר לא פחות משנבראו לטירוף הנשיקות”, כתב לו ויילד בינואר 1893. “נשמתך הדקיקה והזהובה פוסעת בין תשוקה לשירה. אני יודע שבימי יוון היית אתה יקינתון, שאותו אהב אפולו בטירוף שכזה”.

פעם, כשבאה אשתו להביא לו דואר והתחננה שיחזור הביתה, אמר ויילד לידיד, “נישאתי 3 פעמים בחיי, פעם לאשה ופעמיים לגברים”. (רוברט רוס, ואלפרד דאגלס). הידיד נדהם: הוא לא חשב על הרעיה.

ויילד היה אז המחזאי המפורסם ביותר באנגליה. “מניפתה של ליידי וינדרמיר”, “בעל אידיאלי”, “חשיבותה של רצינות” ו“שלומית”, אשר שרה ברנאר “האלוהית” ביקשה להופיע בו (המחזה, שעסק בגילוי עריות וחילול השם, נפסל על־ידי הצנזורה האנגלית, אך הוצג בפריס). “הוא הרוויח הון תועפות ממחזותיו, ודאגלס דִרדר אותו מוסרית וכלכלית”, אומרת ד“ר קרן אלקלעי־גוט. שנים ספורות אחר כך יכתוב לו ויילד ב”ממעמקים", 120 העמודים שחיבר בבור הכלא, ויאשים אותו: “הימרת בחיי כפי שהימרת בכספי, בחוסר אחריות, בפזיזות, ובאדישות לגבי התוצאות”. מדי פעם ניסה להתנתק ממנו, אך חזר אליו. זו היתה אהבה מסובכת וגורלית מכדי שיוכל לעמוד בפניה.

אחיו הבכור של אלפרד דאגלס היה הומוסקסואל, ושלח יד בנפשו. אביו, המרקיז מקווינסברי, איש אלים וזועם, היה נחוש להבטיח שגורל בנו השני יהיה שונה, ועשה הכול להפריד אותו מויילד, אשר ראה בו מדיח ומפתה. ויילד, שהקשר שלו עם דאגלס באותה עת היה אפלטוני בעיקרו, החליט שלא ייתכן שהאב יכתיב לו כיצד לנהוג. ב־1895, כשגידף אותו האב כ“סרסור ועושה מעשה סדום”, החליט להגיש נגדו תביעת דיבה. ידידיו ניסו להניא אותו, והוא השתכנע, אך דווקא אלפרד דאגלס, הבן, שתיעב את אביו, שידל את ויילד ללכת לבית משפט, וכשוויילד אמר שאין לו כסף לתביעה משפטית, הבטיח דאגלס שאחיו ואמו, ששנאו אף הם את האב, ישמחו לשלם את ההוצאות. ויילד לא יכול היה לסגת.

חבר המושבעים אהד את האב, המנסה להגן על בנו מלשקוע ברפש הטומאה. כשזוכה המרקיז מתביעת דיבה, נעצר ויילד, והוגש נגדו כתב אישום, לפי התיקון לחוק העונשין, 1885, שאסר יחסים לא רק עם נערים, אלא גם בין גברים בוגרים. הובאה חדרנית במלון, שראתה בחור במיטתו של ויילד. מנהלת משק במלון אחר העידה שראתה כתמים חשודים על סדיניו. הוצגו מכתבי אהבה שכתב ויילד לגברים. בחקירתו הנגדית, דיבר על “האהבה שאינה מעיזה לנקוב בשמה”: “כמו זו שבין דוד ויהונתן… היא יפה, היא טובה, היא החיבה בצורתה הנעלה ביותר”.

פרופ' מיכאל הר־סגור, באחרית דבר ל“ממעמקים”, וידויו של אוסקר ויילד (הוצאת “חנות הספרים”, כפר סבא, 1993): “באותה עת, השתפשפה המלכה ויקטוריה עם שומר ראשה הסקוטי, מיסטר בראון, ונהגה לרוקן מדי לילה כחצי בקבוק ויסקי. אבל כל זאת נודע רק לאחר מותה. חטאיו של ויילד נודעו בחייו, כי לא דאג להסתירם. זה חטא בל יעבור: היעדר צביעות”.

ד"ר קרן אלקלעי־גוט: “אנגליה לא היתה בשלה למסר של ויילד. רבים וטובים היו הומוסקסואלים, ואילו נחשפו שמותיהם באולם המשפט, זה היה מקל את עונשו. לואיס קארול, מחבר ‘עליסה’, צילם נערות ערומות, סווינבורן אהב שיכו אותו ויצליפו בו. אבל פשוט לא דיברו על זה. ויילד היה שעיר לעזאזל”

בינתיים, שוחרר בערבות. ידידיו התחננו שיברח לצרפת ויישאר שם, והעמידו לרשותו יאכטה וסכום כסף גדול, אולם אמו של אוסקר חשבה שזו פחדנות: “אם תברח, לא אשוב לדבר אתך לעולם”, אמרה לו. הוא נשאר, והורשע, כשהוא מקבל את העונש המְרַבי, שנתיים מאסר ועבודת פרך. שלושה ממחזותיו הוצגו אז בלונדון. ההצגות המצליחות הוסיפו לרוץ, כששם המחבר הוסר מלוחות המודעות, והוא לא קיבל תמלוגים. הבטחתו של אלפרד דאגלס, שאמו תישא בהוצאות המשפט, לא קוימה. ויילד הוכרז כפושט רגל, וחפציו וספריו הועמדו למכירה כדי לכסות חובות. בית הדין קבע שאינו ראוי להיות אב, ילדיו נותקו ממנו, ושמם הוחלף מ“ויילד” ל“הולנד”, אחד משמות נעוריה של אמם. בכלא, כתב אוסקר ויילד את “ממעמקים”, וידוי בן 120 עמודים בו פנה אל אוהבו ומהרסו, לורד אלפרד דאגלס.

הכלא היה הרקע גם ליצירתו האחרונה והגדולה, “הבלדה מכלא רדינג”. פואמה ארוכה, אותה כתב אחרי ששוחרר מכלאו, אך חתם בסימון C.3.3, מספר התא שלו בכלא רדינג. הוא מספר על מפגש עם אסיר, צ’רלס וולדרידג', סמל בחיל הפרשים, ששיסע את גרונה של אשתו הצעירה, בת ה־23,מתוך קנאה.

“ויילד היה פמיניסט. הוא לא נמשך לנשים, אך העריך אותן והן היו לו ידידות טובות. לכן מוזר שהמוטיב החוזר בבלאדה, הוא, yet each man kills the thing he loves”“, אומרת ד”ר קרן אלקלעי־גוט, משוררת וחוקרת ספרות. “האשה היא ‘thing’, חפץ. צריך לזכור שהוא כתב את הבלאדה, חמש שנים אחרי שג’ק המרטש השתולל בלונדון ורצח נשים. אולי משום שהוא עצמו צעד תמיד על סף החטא, ויילד תפס את הפושע כקורבן של החברה. לפי דעתו, כל אדם הוא חוטא: האחד רוצח בנשיקה, האחר רוצח בחרב, אבל אין אדם נקי מאשמה. זוהי כמעט לגיטימציה לרצח, כי לפי שיטתו, אין למעשה הבדל רב בין להרוג במלים, ולהרוג בסכין. הנושא של העבריין כגיבור מלווה אותנו עד היום. בוני וקלייד, ג’יימס דין. ויילד אהב את הסטייה, הוא ראה את עצמו מעבר לחוק. הוא לא הצטער על החטא, רק על זה שתפסו אותו”.

במאי 1897 שוחרר ויילד מכלאו בשם בדוי, סבסטיאן מלמות, עקר לצרפת. “הוא בחר לעצמו שם של דמות ספרותית ידועה, של נווד חסר בית, כי הפך את חייו לסיפור”, אומרת ד"ר אלקלעי־גוט. “הוא רק לא ידע, שאת סוף הסיפור, לא הוא יכתוב”.

הוא ניסה לשקם את חייו, התחנן להיפגש עם אשתו והילדים, אך היא הסכימה רק בתנאי שלא יחזור לאורח חייו הקודם. ואולם, הוא שב לסורו, לא מסוגל להתנתק מאלפרד דאגלס, אשר הוסיף להדיח אותו, לבזבז את כספו, להתקוטט איתו. לימים יכתוב בנו, ויויאן, בלשון עדינה, “אני זוכר את שמחתה של אמי כשנראה היה שהוא עומד לשוב אלינו, ועד כמה היתה אומללה כשגילתה שמצא לו עיסוקים אחרים למלא בהם את זמנו”. זמן קצר אחר כך מתה קונסטנס, בגיל 40, בניתוח בעמוד־השידרה.

סיריל, הבכור, יתנדב לימים ליחידה קרבית, וייהרג במלחמת־העולם הראשונה. הצעיר, ויויאן, גדל ונעשה סופר, אך לא התקרב מעולם לשנינותו וזוהרו של אביו. אף שלא חזר מעולם לשם “ויילד”, העניק ויויאן הולנד מחילה לאביו, בספרו “בנו של אוסקר ויילד” (1954). ללא טינה אלא רק בכאב, הערכה, והבנה עמוקה.

שנותיו האחרונות, בפאריס, היו שנים של חרפה ועוני. שיניו הקדמיות נשרו, וידו לא השיגה לרכוש שיניים תותבות. זמרת האופרה הנודעת נלי מלבה ראתה אותו ברחוב. “מאדאם מלבה”, אמר לה, “האם אינך יודעת מי אני? אני אוסקר ויילד, ואני עומד לעשות מעשה נורא. אני עומד לבקש ממך כסף”. היא הוציאה את כל הכסף שהיה בארנקה ונתנה לו. הוא מלמל תודה והלך.

הוא מת ב־30 בנובמבר 1900, בן 46, במלון קטן ועלוב. “כל אדם נולד מלך, ורוב בני האדם מתים בגלות – כמו רוב המלכים”, כך כתב פעם.

1818–1883

(איוואן טורגנייב: “אבות ובנים”. תרגמה: נילי מירסקי, “הספרייה החדשה”, סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994. תרגום נוסף, של צבי ארד, ראה אור בהוצאת “דביר”).

“אבות ובנים” (1861), החשוב והמורכב ברומנים של טורגנייב, מספר על שני חברים, ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב, השבים מלימודיהם בעיר הגדולה לביקור בבתי הוריהם. תחילה הם מגיעים לביתו של ארקאדי, שם חי אביו ניקולאי, בעל אחוזה אלמן בן 44. לשני הצעירים מתגלה, שניקולאי האב פרש את חסותו על פניצ’קה, בתה הצעירה של סוכנת־הבית, וזו הרתה וילדה לו בן. ארקאדי מקבל בשמחה את אחיו התינוק, ואף מעז להביע את דעתו, שבניגוד לשיטה המעמדית המקובלת ברוסיה, אביו חייב לשאת לאשה את הצעירה, בת המעמד הנחות. פניצ’קה, מצִדה, קרועה בין חיבתה והכרת תודתה לאדונה, לבין המשיכה שהחלה לחוש כלפי האורח הצעיר, יבגני בזארוב.

בזארוב, רופא, רוצה לקדם את החברה הרוסית, ומאמין שהמדע והמודרניזציה יביאו את הגאולה. הוא קורא לעצמו “ניהיליסט”, אדם שאינו מקבל שום עיקרון כמובן מאליו, ואין לו אמונה בשום דבר שאינו ניתן למדידה כמותית: לא באלוהים, גם לא באהבה.

“ואולם בזארוב, אשר שלל את קיום הנפש וקיומם של רגשות, הטוען ש’כימאי הגון מביא תועלת פי עשרים מכל משורר שבעולם', ונדמה לו שהוא יודע לפרש את כל העולם – לא מבין את עצמו”, אומרת המתרגמת נילי מירסקי. “הוא נופל קורבן לאהבה חסרת סיכוי הסוחפת אותו, בניגוד לרצונו ולהכרתו, ומביאה בעקיפין את מותו. רבים מגיבוריו של טורגנייב הם גברים שאופיים חלש מכדי לממש את אהבתם”.

טורגנייב עצמו היה גבר יפה־תואר וגבה־קומה, אשר לא חש ביטחון בגבריותו. כל ימיו ייחל לאושר של חיי משפחה, אך נשאר ברווקותו. אהבת חייו, שנמשכה 40 שנה, לא מומשה: הוא חי בשולי נישואיה של פאולין ויארדו, זמרת אופרה מפורסמת, והיה בן־בית אצלה ואצל בעלה. לא לחינם הגדיר את עצמו כאדם, שיושב על פתח קנו של אדם אחר. לאחד ממכריו אמר: “אינך יודע כמה בודדת ומתישה עלולה הזיקנה להיות, כאשר אתה נאלץ להיצמד לקן של זרים ולקבל את חביבותם כמו נדבה, כמו כלב זקן שאין מגרשים אותו רק משום שבעליו התרגלו אליו ומרחמים עליו”.

איוואן טורגנייב, הראשון מבין הסופרים הרוסיים במאה ה־19 שזכה לתהילה בינלאומית, נולד ב־1818 באוריול שברוסיה. אביו היה קצין צעיר ויפה־תואר ממשפחת אצילים שירדה מנכסיה, רודף־נשים והולל. האב לא רצה לשאת את ורווארה פטרובנה, יורשת עשירה שהתאהבה בו ממבט ראשון, כיוון שהיתה מכוערת ודוחה, ומבוגרת ממנו בשש שנים. ואולם, בגלל נכסיה – אחוזתה הקיפה כמה כפרים, וכל 5,000 תושביהם היו צמיתים שלה – בלע את סלידתו והתחתן איתה, אבל בגד בה על כל צעד ושעל.

בסיפורו האוטוביוגרפי “אהבה ראשונה” תיאר טורגנייב חוויית נעורים. כיצד התאהב בגיל 16 בזינאידה, בת־אצולה יפהפייה וחוטאת, אשר נחילי גברים סבבו אותה. לפתע נעשתה אומללה, מדוכאת, מיוסרת בייסורי אהבה. איש ממעריציה לא ידע מי האהוב שכבש את לבה, עד שטורגנייב המאוהב, שעקב אחריה, נדהם לגלות אותה מתעלסת עם אביו.

אמהות מעטות ישוו ברשעותן לאמו של טורגנייב, ובכל־זאת היה לה עליו כוח משיכה מוזר. הוא היה הבן האהוב עליה, ועם זאת לא חסכה ממנו את נחת זרועה. בילדותה, כך מספר הביוגרף דייויד מגרשק, גדלה האם אצל אביה החורג והשיכור, שאף ניסה לאונסה. היא לא שכחה מעולם את האכזריות ואת ההשפלה, שחרתו בה צלקות.

“היא היתה נמוכה, זוג עיניה שחורות ואכזריות, אפה ארוך ועבה, פניה הושחתו בנקבוביות גדולות. גאה, יהירה ונקמנית, הכל רעדו מפניה. היא שלטה בצמיתיה ביד־ברזל. היא התייחסה אליהם כאל עבדים, אשר זכותה לעשות בהם כרצונה. משרתת שלא הגישה לה כוס תה בדרך הנאותה, הופרדה לנצח ממשפחתה והוגלתה לכפר נידח. על כל עבירת משמעת היתה שולחת אותם לסיביר”.

על נערותיה, המשרתות האישיות, נאסר להינשא ולהרות, כדי שיקדישו את מלוא תשומת־לבן לגבירתן. פעם הרתה אחת הנערות. אמו של טורגנייב הבחינה בכך והורתה לאחד ממרגליה לעקוב אחר הנערה. בבוא העת דיווח המרגל, שהנערה הטביעה את התינוק באגם. מיד ציוותה הגבירה לסרוק את קרקעיתו ברשת דייגים. בנוסף לתינוק המת, נלכדו ברשת עוד מספר רב של שלדי תינוקות בני־יומם.

פעם, כשהלקתה את ניקולס, בנה הבכור, התעלפה מרוב מאמץ ואקסטזה. הילד שכח את עונשו וצרח במלוא גרונו: “מים! מים לאמא!”

“אין לי שום זיכרון מאושר מילדותי, משמעת קשה היתה לחם־חוקנו. הולקיתי בכל יום על לא עוול בכפי”, נזכר איוואן טורגנייב. אמו, שידעה עד כמה הוא רגיש, נהנתה לאיים עליו שאם לא ישמע בקולה, תכה ילד זה או אחר, מבני האיכרים שאיתם שיחק. לימים כתב טורגנייב סיפור, “מומו”, על משרת חירש־אילם, שלא היה לו בעולמו איש, מלבד כלב קטן, מומו שמו. מכיוון שהכלב הפריע את מנוחת הגבירה, ציוותה על המשרת עצמו להטביע את היקר לו מכול. זה היה מקרה מהחיים, אשר טורגנייב לא היה מסוגל לשכוח. שליטתה בחייו היתה כה מוחלטת, עד שבגיל 15 שלחה את אחת ממשרתותיה לפתות אותו, כי נראה לה שהגיע הזמן שייגאל מבתוליו.

מול אמו הפך טורגנייב לאדם רך ורגיש למצוקותיהם של הצמיתים. כל ימיו ניסה להשפיע עליה, ללא הצלחה, לשנות את יחסה אליהם ולהפסיק לנהוג בהם כבעבדים. ב־1850, כאשר מתה האם, והאחוזה עברה לרשותו, ניצל את ההזדמנות ושחרר אותם מיד.

“מאפיינים את טורגנייב מתינות, ספקנות וריחוק אסתטי. הוא היה אדם ללא דת, ששנא קנאות, האמין בזכויות אנוש, בקִדמה חברתית ובהפלת המחיצות בין אדונים למשרתים”, אומר פרופ' דימיטרי סגל, מהחוג ללימודים רוסיים באוניברסיטה העברית. עוד ב־1838, כאשר נסע ללמוד באוניברסיטת ברלין, ואיתו המשרת האישי שלו פורפירי (שהיה אחיו־למחצה: בנם הבלתי־חוקי של אביו ואחת המשרתות), נהג בו בכבוד רב ולחץ על אחיו־משרתו לנצל את השהות בברלין לשמיעת קורסים ברפואה באוניברסיטה.

“תאוות הכוח העצומה של אמו גרמה לו ששנא לכפות את רצונו על אנשים אחרים, גם אם הם צמיתיו”, מסביר הביוגרף דייויד מגרשק. “אבל חולשת האופי הצטמצמה לחייו האישיים, ולא לעקרונותיו המוסריים. ספרו ‘רשימותיו של צייד’, אשר בו תיאר את חיי הצמיתים ואת דחקם ועוניים, היה כה חזק ומשכנע, שהצאר אלכסנדר השני הודה, שזה אחד הגורמים שהניעו אותו לבטל את מעמד הצמיתים ולהפוך אותם מעבדים חרופים לאיכרים המעבדים את הקרקע, ורק משלמים מס שנתי לבעל האחוזה”.

פרופ' דימיטרי סגל: "כסופר, אהב להראות שהאנשים הפשוטים אמיתיים ועשירים מבחינה רוחנית, יותר מבני המעמד העליון. הוא יצר מושג חדש בתרבות הרוסית: ‘העלמה הטורגנייבית’, שהיא נערה עדינה, כנה, תמימה, ביישנית, מעורה במוסיקה ובאמנות. בניגוד לנשים הקשות ששלטו בחייו – אמו ואהובתו – הן משקפות איזה אידיאל, שספק אם ראה אותו בחיים, וכנראה יצר אותו מדמיונו.

"טיפוס הגבר הטורגנייבי הוא של אדם צנוע, כנוע, מסוגר בעצמו, האוהב להתבודד בחיק הטבע. כמיהה היא המוטיב השכיח אצלו: אדם עורג אל טבע, נוף, נעורים, אהבה. מבחינה זו, טורגנייב אינו סופר אוטוביוגרפי, כי הוא ממעט לתאר את קורות חייו, אבל יש בכתיבתו אלמנט אישי בולט של געגועים לכל מה שלא היה לו.

“כמעט בכל ספר שלו יש דמות בעלת השפעה אדירה, שהפכה מודל חיקוי לצעירים ולצעירות הרוסיים. אם נסתכל בתצלומיהם של בני האינטליגנציה הרוסית באותה תקופה, נראה שכל הבחורים דומים לבזארוב מ’אבות ובנים‘, וכל הנערות דומות לליזה מ’קן אצילים’: צנומה, יפה, עם צווארון רכוס וצמה ארוכה. הטיפוס הזה לא היה קיים במציאות עד אז. טורגנייב ידע לעצב דמות ספרותית כל־כך משכנעת, שקל היה לאנשים להזדהות איתה ולחקות את רעיונותיה, את התנהגותה, את לבושה”.

מילדותו אהב טבע וטייל שעות בפארק העצום של אחוזת “ספאסקוי”. הוא קיים קשרים קרובים עם הגננים והאיכרים, ולמד מהם על הקשיים וההשפלות שהיו מנת־חלקם, כמו גם על יופיו של הטבע. כסופר, אין שני לטורגנייב בתיאורים הליריים המדויקים, אשר בהם כמו חדר לנשמתו של הנוף. “את העובדה שהיה חופשי לנפשו יכול היה לזקוף לזכות המריבות התמידיות של הוריו”, מסביר דייויד מגרשק. “האם היתה עסוקה מדי בבילוש אחר בעלה הבוגדני מכדי שתשים לב, ש’ואניצ’קה' שלה הולך עם ילדי הצמיתים להאכיל את היונים או את הדגים באגם”.

כשהיה בן 16, מת אביו. באותה עת טיילה האם באיטליה, וחזרה משם שמחה ועליזה, ועם מלתחה חדשה. טורגנייב כבר היה אז סטודנט באוניברסיטת פטרבורג, למד בלשנות קלאסית ופילוסופיה וחשב על קריירה אקדמית. הוא המשיך למוסקבה ומשם לברלין, התיידד עם באקונין, אבי האנרכיסטים, ואף ניהל רומן עם אחותו של באקונין.

נטיותיו הדמוקרטיות של טורגנייב והתפעלותו מארצות־הברית גרמו לכך, שחבריו הסטודנטים כינו אותו “האמריקני”. תמיד העריץ את תרבויות המערב, וספריו, כולל “אבות ובנים”, זרועים מלים באנגלית, בצרפתית ובגרמנית, לפעמים כאירוניה עצמית המעידה על סנוביות תרבותית.

מדי פעם קיים קשרים מזדמנים עם נשים, וב־1842 נולדה לו בת מנערה כפרית נאה. טורגנייב בן ה־24 לא הביע עניין באם או בבת, ונסע לצרפת. הוא חי שם עד מותו, ורק חזר מדי פעם לרוסיה. אמו, שרצתה שיחזור הביתה, חדלה לשלוח לו כסף וגם מצאה שיטת נקמה יעילה: היא לקחה את נכדתה הקטנה בת השבע, והפכה אותה לפועלת במטבח. מפעם לפעם היתה מצווה על משרתיה לרחוץ את הילדה ולהלביש אותה מחלצות, מכניסה אותה לחדר האורחים, ושואלת את הנוכחים, למי הילדה דומה. אחרי שניתנה התשובה הצפויה – שהיא דומה כשתי טיפות מים לאיוואן – היתה מפשיטה אותה משׂמלותיה ושולחת אותה חזרה אל המשרתים במטבח, כדי שיקניטו אותה. כאשר ביקר טורגנייב באחוזת אמו, והובהר לו שהיא מתעללת בבתו הקטנה, לקח אותה ללא דיחוי לאהובתו בפאריז, שהסכימה לגדל אותה עם ילדיה. בכל עת היה טורגנייב מזכיר לבתו, כמה בת־מזל היא שאשה כזו פרשׂה את חסותה עליה. אין פלא שהילדה גדלה לשנוא את אמה המאמצת.

* * *

יפי־תוארו של טורגנייב, שליטתו המושלמת בשפות, נועם הליכותיו וגם כספו חיבבו אותו והפכו אותו למסמר החברה הפאריזאית. הוא היה ידידם של הסופרים גוסטב פלובר, גי דה־מופסן, אמיל זולא, אלפונס דודה, ז’ורז' סנד, הצייר דלקרואה ואחרים. דה־גונקור תיאר אותו ביומנו כ“ענק ענוג, אשר תכלת השמיים בעיניו וקולו רוסי ומתנגן, ויש בו משהו מן הילד ומן הכושי”

ב־1843 פגש את האשה ששינתה את חייו. זו היתה זמרת האופרה הבינלאומית, פאולין גרסיה־ויארדו. ויארדו, ספרדייה במוצאה, היתה כהה, מכוערת, בעלת פה ענק. “בכיעורה יש אצילות, כמעט אפשר לומר,יופי”, תיאר אותה המשורר היינריך היינה. היא היתה בת 22, נשואה למנהל הקשיש של בית־האופרה. “מהרגע שראיתי אותה, הייתי שלה”, כתב טורגנייב בסיפור אוטוביוגרפי קצר, “התכתבות”.

הוא היה ידיד טוב של הבעל, בעיקר כאשר פאולין התמסרה למוסיקה או לאחד ממאהביה. “לשני הגברים היו כמה דברים במשותף”, אומרת נילי מירסקי. “שניהם אהבו את אותה אשה, אהבו לצוד, ותרגמו יחד לצרפתית את ספריו של טורגנייב ואת גוגול ופושקין. תקופות ארוכות גר טורגנייב בביתם של הזוג ויארדו, וכאשר טיילו ברחבי אירופה, נסע איתם. היו שמועות שאחד מארבעת ילדיה של הגברת – והחשד מתמקד בצאצא מסוים – היה בנו של טורגנייב”.

טורגנייב לא ידע אושר עם פאולין ויארדו, אבל היה מאוהב בה עד כלות, והיא דאגה שיוסיף לכתוב. “הרומנים שלה עם גברים אחרים הכאיבו לו”, כותב דייויד מגרשק. “אבל שוב ושוב היה חוזר אליה. היא מעולם לא היתה מאוהבת בו, אבל הוא היה כרוך אחריה והעריץ אותה כאשה וכאמנית. הוא היה מכריז על אהבתו לה בכל מקום בצורה שהביכה את ידידיו. הוא הכיר את הרפרטואר שלה לפרטי־פרטים, וכאשר ביקר באופרות שבהן הופיעה, מחא כפיים בהתלהבות כזו, שהשכנים בתאים הסמוכים התלוננו”.

“מוזר איך שתי הנשים החזקות האלה שלטו בו כל חייו”, אומר פרופ' דימיטרי סגל. “הוא היה זקוק לעריצות הזו, אף שהיא מנעה ממנו לחיות חיים מלאים. ההתכתבות הענפה בינו לבין פאולין ויארדו, היא רומן בעל ערך ספרותי משל עצמו. מכתבי אהבה חזקים, מסוגננים, המציגים את החיים באירופה באותה תקופה”.

הרעיון ל“אבות ובנים” צץ במוחו, כשפגש ברכבת רופא רוסי צעיר. “דובבתי אותו, ונדהמתי מדעותיו המקוריות”, כתב לפאולין ויארדו. “שעתיים אחר־כך נפרדנו, והרומן היה גמור. שנתיים נדרשו לי לכתוב אותו, אבל זו היתה עבודה של מה בכך; רק להעלות על הכתב יצירה שכבר הושלמה”

כך נולדה בו דמותו המרתקת של הרופא בזארוב, המהפכן הניהיליסט, אהוב הנשים, החולם לגאול את העולם באמצעות המדע, ומת מהרעלת דם, לאחר שביצע נתיחה שאחרי המוות בחולה טיפוס ופצע את אצבעו.

“הספר, שהוא רומן היסטורי חשוב, צמח בתקופת מעבר, ‘גלאסנוסט’ כפי שכינו כבר אז, מקיפאון לרפורמה: מימי הצאר ניקולאי הראשון, אשר רוסיה בתקופתו הומשלה לעיר־מתים – ואל תקופת בנו אלכסנדר, ששחרר את הצמיתים”, אומר פרופ' מיכאל קונפינו, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב. “בתיאור דמותו של בזארוב הניהיליסט רמז טורגנייב לקבוצה שלמה של אינטלקטואלים ומבקרים ספרותיים בפרט, שהיה לו חשבון איתם. אנשים בעלי סגנון מחוספס, התנהגות בוטה, שאצלם הספרות והשירה חייבות לשמש לאיזו תכלית מעשית, אחרת אין לה כל ערך. אנשים אלה הפגינו חוסר סבלנות לאנשים כטורגנייב: בעלי נימוסים יפים, הליכות נאות, דעות ליברליות”.

מיד עם צאתו עורר הספר שערורייה. הימין טען, שדמותו של בזארוב סימפטית מדי, ושטורגנייב מסכים עם גיבורו ומטיף לעולם ניהיליסטי, חסר דת ומוסר. השמאל, מצידו, טען שטורגנייב הוא שמרן, שיצר בכוונה דמות שמאלנית נלעגת. פרופ' דימיטרי סגל: “‘אבות ובנים’ מותח ביקורת על הפיגור הרוסי. צריך לזכור שבאותה תקופה פעילות פוליטית גלויה יכלה להתקיים רק בדרך לתחנת המשטרה או בדרך ממנה. בדרך לסיביר או בדרך מסיביר. ולכן הוויכוחים נאלצו להתנהל על דפי הספרות”.

טורגנייב חזה את הכוחות החברתיים שיעצבו את גורל ארצו בעתיד, כולל הקומוניזם. בעקבות הספר היתה נהירה גדולה למקצועות מדויקים כמו רפואה והנדסה. “גדולתו של טורגנייב, שהִסווה את המהלכים החברתיים בסיפור אהבה ומאבק בין דורות, קריא וזורם”, אומר פרופ' קונפינו. “קמה תנועה שקראה לעצמה ניהיליסטית, של צעירים שחיקו את בזארוב, ובהשפעת דמותו התארגנו בקבוצות מחתרתיות ומרדו בכנסייה ובהוריהם, בעלי האחוזות”.

טורגנייב סבל מדיכאונות ומפחדים אפלים והיה היפוכונדר מושבע. ברבים מסיפוריו יש אלמנטים מיסטיים, גוויות העולות מהקבר, רוחות־רפאים. את הפתרון מצא באהבה: “האהבה חזקה מהמוות ומפחד המוות”, כתב בשירו “הדרור”.

הוא היה ידידם של טולסטוי, גוגול, דוסטויבסקי, אך היו לו גם מריבות ספרותיות מרות איתם. בעיקר נעלב, כשגינו אותו על שהוא מעדיף לחיות בחו"ל. לדוסטויבסקי הלווה כסף לכיסוי חובות ההימורים, ולכן נפגע כאשר זה עשה קריקטורה ספרותית של טורגנייב עצמו, בדמות של סופר בספר “שדים”. חרף תהילתו והצלחתו היה חסר ביטחון, וידע שבהשוואה לידידיו, אין הוא אלא דמות שולית בספרות העולם.

כל ימיו הוסיף לחיות בצל אהבתו לפאולין ויארדו, אך ידע שאינו יכול לצפות ממנה לשום דבר. “אחרי מותי אל תלכי לקברי, אין לך מה לעשות שם”, כתב לה. כאשר שכב על ערש־דווי, חולה בסרטן חוט־השדרה, כתב מכתב פרידה לאיכרים שלו באחוזת “ספאסקוי”: “צר לי לשמוע שילדיכם אינם לומדים בסדירות. זכרו שכיום, אנאלפבית גרוע מעיוור או מגידם. אני נותן לכם שי, עוד חלקת־יער. היו שלום, אדונכם לשעבר”.

חמישה ימים לפני מותו בא אליו מופסאן. טורגנייב התחנן שיביא לו אקדח, כי אינו יכול עוד לעמוד בייסוריו. ב־3.9.1883 מת טורגנייב בביתו בפאריז. ארונו נשלח ברכבת לפטרבורג. המונים ליוו אותו בדרכו האחרונה.

1889–1977

בתשעה באוקטובר 73', שלושה ימים אחרי שפרצה מלחמת יום־הכיפורים, וישראל עדיין מתבוססת בדמה, התיישב הסופר ולדימיר נבוקוב, מחבר רב־המכר “לוליטה”, ליד שולחן הכתיבה בסוויטה במלון בעיר מונטרה, שם התגורר בשנותיו האחרונות, וכתב אל שגריר ישראל בשווייץ: “אני מבקש להרים תרומה קטנה לביטחון ישראל, נגד התוקפנות הערבית־בולשביקית. אבקשך להעביר את השיק המצורף בזה ליעד המתאים. אני משאיר את שם המקבל ריק, כי אינני יודע לאיזה ארגון בדיוק הכסף צריך ללכת. שלך, ולדימיר נבוקוב”.

את הסכום איני זוכר, אבל את השיק שלחתי לארץ“, אומר היום בביתו בירושלים, אריה לבבי בן ה־82, השגריר בדימוס ומנכ”ל משרד החוץ לשעבר. “פעמים רבות קודם־לכן התארחתי אצלו במלון. מלון יפה, יקר, מתחילת המאה. הוא ואשתו גרו בסוויטה גדולה, בת שישה חדרים, בקומה העליונה. ניהלנו הרבה שיחות על ספרות. אני ממוצא רוסי, כמוהו, אך דיברנו אנגלית, כי רעייתי אינה דוברת רוסית. פעם הפגיש אותי עם זוג אמריקנים עשירים, שהזמין אליו במיוחד כדי לשכנעם לתרום למדינת ישראל”.

כשהתייצב נבוקוב לצד מדינת ישראל, בוודאי חשב על אביו, שהיה חבר פרלמנט ברוסיה, נאבק נגד האנטישמיות, ונרצח בידי מתנקש ימני בעת אסיפה פוליטית. ואולי חשב על אחיו האהוב סרגיי, אשר מת במחנה־ריכוז נאצי בשל היותו הומוסקסואל.

“נבוקוב לא היה יהודי, אבל הוא שנא את הפאשיזם, את הנאציזם וכל צורה של שלטון טוטאליטרי”, אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “הוא לא היה נדבן גדול, אבל פיעמה בו תחושה עזה של צדק, ולבו היה תמיד עם הקורבן. גם בספריו היטיב לתאר רוצחים וסוטים, כמו הומברט הומברט, בועלה של לוליטה בת ה־12, בצורה כל־כך משכנעת, שהוכיחה כמה קל לגלוש לתוך הרוע, ולמצוא לו הצדקות”.

* * *

“תריסר רוסי”, קובץ סיפורים של נבוקוב, יצא לאור בהוצאת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה. “אצל נבוקוב אין שום דבר פשוט”, אומרת מתרגמת הספר, נילי מירסקי. “אפילו השם: בקובץ יש 13 סיפורים, ולא תריסר. המספר ‘13’ נחשב ל’התריסר של השטן'. לפי משוואה זו, נבוקוב = שטן. שעשוע המספרים הזה הוא בדיחה נבוקובית טיפוסית, הוא אדם שאהב חידות, התפרנס מהמצאת תרגילי שחמט, והספרים שלו לעתים הם חידת היגיון”.

“נולדתי ב־1899, ויום הולדתי, ה־23 באפריל, הוא יום הולדתו של שייקספיר”, העיר בגאווה, ואז הוסיף באירוניה אופיינית: “אבל למען האמת, זה גם יום הולדתה של שירלי טמפל”. הוא נולד לא רק עם כפית זהב בפה, אלא עם כתר יהלומים על הראש. בן למשפחה עתיקה ומכובדת, בעלת הון עתק. כשהיה בן 17, הוריש לו דודו סכום השווה ל־2 מיליון דולר, ואת היפה בארמונות המשפחה. את כל ירושתו האדירה יאבד נבוקוב הצעיר בן־לילה, שנה אחר־כך, במהפכת 1917. בנעוריו צד פרפרים ושיחק טניס: תחביביו האריסטוקרטיים יהיו לו לעזר שנים אחר־כך, כאשר כמהגר חסר פרוטה בברלין, יתפרנס ממתן שיערי טניס וצרפתית. “הנה אני חי פה בגלות, ומשתכר ממכירת עודפי החינוך האריסטוקרטי שלי” – את המלים האלה שם בפי אחד מגיבוריו.

הוא היה אדם סגור, שמיעט לדבר על עצמו. “היתה לי הילדות הנפלאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת”, אמר בראיון נדיר. הוא, שני אחיו ושתי אחיותיו גדלו באחוזה כפרית ובה 50 משרתים, בידי אומנת בריטית, שקראה להם אגדות אנגליות. “הם דיברו אנגלית בחדר הילדים, צרפתית בסלון, ורוסית בכלמקום אחר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “הם למדו לקרוא אנגלית לפני שידעו רוסית, ורק לאחר שמורה בכפר, שבו היתה האחוזה, פגש את אביו והעיר לו שלא ייתכן שילדים לא יידעו לקרוא בשפת אמם, שכר אותו האב כמורה פרטי”. הוא גדל באווירה של עידון תרבותי, הממזג את החן הרוחני של משפחה רוסית עם מיטב אוצרות התרבות המערב־אירופית.

כאשר יעקור נבוקוב, ב־1940, לארצות־הברית, מפחד הנאצים, תשמש לו האנגלית שלמד בילדותו כלי־עבודה, שיהפוך אותו לסופר אמריקני מצליח, בעל שליטה לשונית מדהימה.

פרופ' לאונה טוקר: “אביו היה מזכיר הממשלה הזמנית שבין מהפכות פברואר ואוקטובר 1917, ושר המשפטים בממשלה זו. האב היה ליברל, ובפרעות קישינב יצא בגינוי חריף נגד הפורעים ביהודים. כמשפטן וקרימינולוג הגן האב על יהודים, הומוסקסואלים, נוודים ועל כל מי שראה כקורבן. נבוקוב הבן יאמץ את דעותיו האינדיווידואליסטיות והליברליות של אביו, ויהפוך אותן לאחד ממאפייני כתיבתו”.

ב־1919 נאלצה המשפחה לברוח מרוסיה והשתקעה בברלין. ולדימיר למד בקיימברידג', וכשסיים, הצטרף להוריו ולאחיו. הם חיו שם, כפי שהגדיר נבוקוב, ב“דלות חומרית, ובעושר אינטלקטואלי”. הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, מתרגומים, משכר סופרים עבור סיפורים ברוסית. כל סיפורי “תריסר רוסי”, שנכתבו במשך שנות גלותו בברלין, עוסקים במהגרים, החיים בינם לבין עצמם במגע מועט עם הסביבה, ומנסים לשמור על כבודם ועל שמחת־חייהם.

ב־1922, בשעת אסיפה פוליטית בברלין, לעיני 1,500 רוסים גולים, נורו יריות אל הבמה, ואלמוני התקרב כשאקדח שלוף בידו. נבוקוב האב, שישב על דוכן הנואמים, קם על רגליו וניסה לפרוק את התוקף מנשקו. כאשר הכניע אותו ארצה, קפץ על הבמה בחור גבוה וקירח מאנשי הימין הקיצוני, וכדי לשחרר את שותפו הכבול, ירה שלוש יריות בנבוקוב האב. הוא מת בתוך דקות. השניים חמקו מעונש. כאשר יעלה היטלר לשלטון, יהפוך הרוצח לפקיד בכיר בממשלתו.

רצח אביו הנערץ עליו הטביע בו את חותמו. “זו היתה מכה נוראה, ואחת הסיבות לטונים הנוסטלגיים בכתיבתו. תמיד התגעגע לילדוּת, לאושר האבוד. יש ביצירותיו אווירה של יופי, אשר צובט את הלב, דווקא משום שהוא נדון לכליה”, אומרת נילי מירסקי. “בשפה שלו יש מרקם לשוני הדוק ופיוטי, עמוס דימויים לא שגורים”.

“מאז מות אביו היתה בכתיבתו אובססיה לנושאים של מוות, הוצאה להורג ולתפקיד שממלאת המקריות, הגורל העיוור, ברגע מותו של אדם”, כותב בריאן בויד, מחבר הביוגרפיה הענקית (1,300 עמ') והחדשה על נבוקוב. “כיוון שגם שם אביו היה ולדימיר נבוקוב, והוא רצה זהות נפרדת לעצמו, חתם על כל יצירותיו בשם ‘ו’ סירין'. ברוסית, ‘סירין’ הוא ‘עוף החול’ האגדי. רק לאחר שעזב את אירופה חזר אל שמו, ולדימיר נבוקוב”.

לנבוקוב, בעל קסם אישי רב, היתה הצלחה רבה בקרב נשים. “תמיד כשנכנס לחדר, עשה רושם של האדם הכי חי והכי מרתק בחבורה כולה”, אומרת לאונה טוקר. יחסו החיובי של אביו ליהודים, דבק גם בו. היו לו שתי אהובות יהודיות, עד שפגש את השלישית: ורה היתה בתו של יהושע סלונים, משפטן יהודי גדול, אשר בגלל ההגבלות על יהודים לעסוק במשפט, הפך ליצואן עצים. בגיל שלוש כבר היתה ורה יושבת על הרצפה וקוראת עיתון. כמו נבוקוב, למדה צרפתית ואנגלית מהמשרתות בבית. בגיל עשר כתבה שירה. בדומה למשפחת נבוקוב, נמלטו גם בני משפחת סלונים מרוסיה בגלל המהפכה הקומוניסטית.

ורה היתה יפהפייה ועדינה, אך כשפגש אותה בנשף מסכות, לבשה מסכה שחורה עם פני זאב. היא ידעה מיהו הגבר הגבוה ויפה־התואר שהסתובב באולם. מזמן עקבה אחר הקריירה העולה שלו, בכתבי־העת ובהופעות פומביות, והסתקרנה מאוד להכירו. כשניגש אליה, סירבה להסיר את המסכה, כי רצתה שיתרשם משיחתה ומתבונתה. אחר־כך יצאו למרפסת, אל אוויר הלילה. 50 שנים אחר־כך עוד חגגו את נס פגישתם הראשונה. אנשים שהכירו אותם בזקנתם, אמרו שהם נראים כזוג נאהבים צעירים.

“בפגישתנו הראשונה לא שלטתי בעצמי, ולטשתי עיניי בפרופיל של ורה”, נזכר השגריר לשעבר אריה לבבי. "נבוקוב קלט את מבטי ואמר, ‘כן כן, היא יהודיה’ ".

הם נישאו אזרחית בעיריית ברלין ב־1925. שתי המשפחות קיבלו בעין יפה את נישואיהם. “בחוגים האינטלקטואליים האלה לא מילאה הדת תפקיד”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. רק תשע שנים לאחר הנישואים הצליחו להביא לעולם את בנם היחיד, דימיטרי. היטלר כבר היה בשלטון, כאשר החל נבוקוב לחפש דרך החוצה.

ורה והילד נשארו בברלין, כאשר בינואר 1937 הגיע נבוקוב לפאריז, למסע הרצאות וקריאה פומבית של יצירותיו. אחרי ההרצאה ניגשו אליו אירינה גואדניני, גרושה יפה בת 31, ואמה. האם, שידעה שבּתה מאוהבת בסופר הנודע והנשוי, הזמינה אותו לארוחת ערב. נבוקוב קיבל את ההזמנה, ונפל לתוך הרשת. בהיעדרה של אשתו, החל לצאת עם אירינה לבתי־קפה ולקולנוע. בפברואר כבר היו נאהבים. בניגוד לדימוי שדבק בנבוקוב כנואף הנושא לאשה את האם, כדי להתעלס עם בתה הקטינה (‘לוליטה’), הוא היה בעל עקרונות מוסר קפדניים, והאהבה נחתה עליו בעל־כורחו.

הביוגרף בריאן בויד: “מרוב מתח קיבל התקפה של פסוריאזיס, מחלת עור קשה, והייסורים הבלתי־נסבלים הביאו אותו אל סף התאבדות. הוא כתב לאשתו מדי יום והתחנן שתבוא אליו לצרפת. מכיוון שלא ידעה שבעלה מנהל רומן, התעקשה שעליה לבקר קודם בפראג ולהראות את דימיטרי הקטן לסבתו, שלא ראתה אותו מעולם”. נבוקוב הוסיף להתייסר, אך לא יכול היה להיפרד מאהובתו. ארבעה חודשים חי איתה. במאי, נסע אל אשתו.

אותה שעה קיבלה ורה מכתב אנונימי מפאריז, ובו דוּוח לה על הרומן לפרטיו. הוא הכחיש הכל, אך סבל מהשקר שנכפה עליו. “הוולגריות הבלתי־נמנעת של הרמייה, כאשר המצפון שלך נכנס לתמונה, ואתה רואה את עצמך כנבל”, כתב בחשאי לאירינה. הם הוסיפו להתכתב. שבוע אחר־כך כתב את הסיפור “ענן, אגם, צריח” (מתוך “תריסר רוסי”), על אדם המוצא את אושרו לרגע קט ורוצה לדבוק בו, אך חייב להינתק ממנו בגלל המציאות האכזרית, כשלבו נשאר קרוע לעולמים.

ביוני שב נבוקוב עם אשתו לפאריז ובמשך ארבעה ימים מטורפים התגנב בכל פעם לפגישות חטופות עם אהובתו. אחר־כך עקר לקאן עם אשתו ובנו.

בריאן ברויד: “נבוקוב התוודה בפני אשתו, שהוא מאוהב באירינה. ‘אם אלה רגשותיך לאשה הזו’, אמרה ורה, ‘אתה צריך לנסוע אליה לפאריז’. הוא היסס. כפי שהעיד אחר־כך, מלבד הלילה שבו נרצח אביו, זה היה היום הקשה בחייו. אחר־כך החליט לפתוח דף חדש ולהישאר עם אשתו”.

אבל אירינה לא ויתרה. “אינני יודעת עד כמה היתה מאוהבת בו, ועד כמה זיהתה שלפניה אדם שנועד לגדולות, ומעמדו הספרותי קסם לה”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. אירינה באה אליו לקאן, מצאה את כתובתו וצפתה אל דירתו. על חבל־הכביסה במרפסת היו תלויים לייבוש שלושה בגדי־ים. יד של אשה הורידה מהחבל את בגדי־הים של הגבר ושל הילד. אירינה חיכתה, לבה הולם. כאשר ירד נבוקוב עם בנו בן השלוש לשחיית הבוקר, רצה לקראתו. הוא נרתע, וביקש שתלך מהמקום. היא סירבה. כשהתיישב עם בנו על החול, התיישבה במרחק־מה. כעבור שעה הצטרפה ורה לבעלה ולבנה. כאשר קמה המשפחה לאכול צהריים, נשארה אירינה במקום. אחר־כך סיפר נבוקוב לאשתו על הביקור. זו הפעם האחרונה שראה את אהובתו. עד מותו, 40 שנה אחר־כך, יהיו חיי הנישואים שלהם רצופי אהבה ונאמנות. ורה היתה עבורו הכול. את כל ספריו הקדיש לה. המוזה שלו והקוראת האידיאלית, הכתבנית, המגיהה, המתרגמת, הסוכנת והנהגת. מעולם לא הפך אותה לדמות ספרותית. “היה לו השכל הישר, שלא להכניס אותי לספריו”, אמרה בראיון.

נילי מירסקי: “ב’אביב בפיאלטה‘, הסיפור המרכזי ב’תריסר רוסי’, מספר נבוקוב על חווית הבגידה. מעניין לציין שבסיפור תיאר את אהובתו הרווקה כאשה נשואה לסופר, ואפיוני הבעל, בעיקר בצדדיו הלא נעימים, מזכירים את נבוקוב עצמו. מלבד זאת, הסיפור מסתיים במות אהובתו בתאונת דרכים. נדמה כאילו רצה נבוקוב להעניש את עצמו ואת אירינה על הבגידה, וגם לרמז לה שלגביו היא מתה”.

הנאצים כבר פלשו לצרפת כאשר הצליחו נבוקוב ומשפחתו להיחלץ מהארץ. אילו נשארו, אין ספק שיהדותה של ורה היתה מביאה על המשפחה את מותם. את הכרטיס היקר באונייה לארצות־הברית קיבלו בנדבת הארגון היהודי “היאס”, אשר זכר לנבוקוב את פעילותו של אביו נגד האנטישמיות.

בארצות־הברית התפרנס נבוקוב בדוחק משכר סופרים ומהרצאות, וגם ניצל את הידע העצום שלו בפרפרים, כדי לעבוד במוזיאון הטבע בהרווארד. פרפר אשר גילה באחד ממסעות ציד־הפרפרים שלו, קרוי על שמו. כאשר רשם הקדשה על ספריו, היה מצייר פרפר ליד חתימתו. “הוא אהב את היופי המתכלה של הפרפרים, זו הנימה העוברת בכתיבתו, היופי והחמלה”, אומרת נילי מירסקי.

מעולם לא קנה לו בית, ובכל שנה היה מתגורר בדירה שכורה אחרת, של עמית שיצא לשנת שבתון בחו"ל. “שום בית לא יכול היה להתקרב לארמון ילדותו, שאיבד בגלל המהפכה, ולכן לא רצה לקנות דירה”, מסבירה פרופ' לאונה טוקר. “נוסף לכך, נראה לי שהתרבות החומרית האמריקנית סִקרנה אותו, הוא נהנה לגור בבתיהם של אנשים אחרים. הוא העריך את הסקרנות ואמר, שחוסר סקרנות גורם לאכזריות: אנשים מאותתים לך שהם סובלים, אבל אדם שאינו סקרן, לא יקלוט את כאבו ואת ייחודיותו של הזולת”.

ב־1945 זכה באזרחות אמריקנית, וכעבור כמה שנים נעשה פרופסור לספרות רוסית באוניברסיטאות היוקרתיות קורנל והרווארד. “הוא היה ביקורתי מאוד והיה מדבר בביטול על תלמידיו, שבאו ללמוד על ‘טולסטויבסקי’ ולקרוא את ‘אנה קרמזוב’ במקור”, אומרת נילי מירסקי. “תמיד תיעב את פרויד, והיה קורא לו ‘רופא האליל מווינה’. אולי בתת־ההכרה שלו הרגיש מאוים, כי חשש ממה שאפשר לגלות עליו, כאשר מנתחים את הסטיות שביצירתו, כמו גילוי־עריות או פדופיליה, אהבת ילדים”.

“לוליטה, הילת יימי, להט לילותיי, חטאי, חיי, לו־לי־טה”, במלים אלה נפתח הרומן המרתק והמקסים, אשר הפך בגיל 60 את נבוקוב לעשיר ומפורסם (תרגמה: דבורה שטיינהרט, ‘הספרייה החדשה’ 1986). הגיבור, הומברט הומברט, סופר בן 38, יוצא עם בתו החורגת בת ה־12, למסע מטורף במכונית ברחבי ארצות־הברית. לילה־לילה הם לנים במלון־דרכים אחר, כשהוא מעמיד פני אביה. הוא מקנא לה, מרחיק אותה מבני גילה ומשתלט על גופה ועל נפשה.

בצורה ערמומית מדבר נבוקוב מתוך תודעת גיבורו, כך שאנו מוצאים עצמנו מזדהים עם מעשיו הנוראים. נבוקוב היטיב לתאר את כוחו המכשף של הרוע, כיוון שמתוך הגישה המוסרנית שלו, רצה להראות כמה קל להיסחף ולהצדיק כל מעשה נבלה. הספר הוא כמו חידת תשבץ עם המון אזכורים ספרותיים (למשל, מכונית שמספרה WS 1564, שנת הלידה וראשי־התיבות של ויליאם שייקספיר). הספר מתוחכם בהרבה מעלילתו הפשוטה, שופע משחקי־מלים וצלילים, כפי שמעידה השורה הראשונה. רק בקריאה שנייה ושלישית אתה מתחיל לקלוט את מלוא העושר.

כשהושלם הספר ב־1953, לא נמצא מי שידפיס אותו בארצות־הברית. “לא אשים את שמי על הספר המזוהם הזה”, הודיעה גב' שוסטר, מהוצאת “סיימון ושוסטר”. מו"לים אחרים יעצו לנבוקוב לשרוף את כתב־היד. “בצרפת שמחו להדפיסו, והספר יצא בצרפת בהוצאת ‘אולימפיה’, שהתמחתה גם בספרות פורנוגרפית, במהדורה אנגלית שיועדה לחיילים אמריקניים באירופה. הם הבריחו את הספר לארצות־הברית”, אומרת פרופ' טוקר. ב־1958, בתום מאבק משפטי, יצא הספר בארצות־הברית. מיליוני עותקים נמכרו. נבוקוב לא שׂשׂ לרעיון שהספר יהפוך לסרט (“כי יש שם ילדה, וצריך יהיה ללמד אותה דברים, ששום ילדה אינה צריכה לדעת”), אחר־כך הסכים. השחקנית סו ליון היתה בת 22, כשגילמה את הילדה לוליטה.

“מתוך טאקט מעולם לא שאלתי אותו על לוליטה”, נזכר אריה לבבי, ידידו של נבוקוב. “אבל הוא חזר לזה שוב ושוב, מתוך רוגז גדול. הוא היה אומר לי, 'כל הזמן שואלים אותי אם אני אוהב ילדות קטנות. אני דווקא לא אוהב ילדות קטנות, ולא מומחה לסטיות מיניות, אבל האמריקנים האלה לא קוראים כלום”.

“לוליטה הוא משל מודרני על אהבה לאובייקט בלתי־מושג”, מסבירה פרופ' לאונה טוקר. “נבוקוב מראה כיצד הומברט הורס את חיי לוליטה, משום שהוא רואה בה אובייקט, ומתעלם מכך שהיא ילדה בשר ודם, חכמה, פגיעה, עצמאית”.

אחרי “לוליטה” באה “עדה”. סיפורם של אח ואחות, במערכת של גילוי־עריות. כאן ביקש להראות את כוחה המכשף וההרסני של אהבה נרקיסיסטית. אחותם הצעירה של השניים מתאהבת אף היא באח, וברוב ייאושה מתאבדת. “הוא האמין בהרמוניה של חיי משפחה, אך אהב לבחון את רעיונותיו דרך הניגוד”, כותב בריאן בויד. “למשל, הומברט, האב־החורג הסוטה, הוא ההיפך ממה שאב אמיתי צריך להיות. ואהבת האחים ב’עדה' הרסנית משום שהיא מעוותת”.

* * *

בנו דימיטרי נעשה זמר אופרה. העיתונאים נהרו בהמוניהם להצגת הבכורה של “לה בוהם” ב־1961 במילנו, כדי לכתוב על בנו של מחבר “לוליטה”, אבל את ההצגה גנב הטנור לוצ’יאנו פאבארוטי, שהיה אלמוני עד לאותו יום, וזכה אז לחשיפתו התקשורתית הראשונה.

דימיטרי נבוקוב היה גם נהג מרוֹצים ומטפס הרים, אך בעיקר קנה את עולמו בתרגומים לאנגלית של אותם מסִפרי אביו, שנכתבו רוסית. הוא רווק, מהמרוֹצים פרש מזמן, לאחר תאונת־דרכים קשה.

ב־1961, אחרי 21 שנים בארצות־הברית, עקרו ורה וּולדימיר נבוקוב לשווייץ, כדי להיות קרובים יותר לבנם, שגר באיטליה. כאן יחיה נבוקוב עוד 16 שנה, עד מותו.

בהיותו נשוי ליהודייה, ואחרי מות אחיו ההומוסקסואל במחנה־ריכוז, לא ייפלא יחסו המיוחד לישראל. נבוקוב שלח תרומה לליגה למניעת כפייה דתית, כיוון שתיעב כל אידיאולוגיה של השתלטות. הוא תמך במדיניות האמריקנית במזרח התיכון והתנגד לסיוע הסובייטי לערבים: הוא סלד מהשלטון הקומוניסטי. מספר פעמים הזמינו אותו השגריר לבבי וראש עיריית ירושלים, טדי קולק, לבקר בארץ. הוא הסכים, התלוצץ שישמח לצוד פרפרים בהרי מואב, אך הנסיעה נדחתה בגלל עיסוקיו הרבים. “לקראת ביקורו המיועד בארץ נתתי לו במתנה כמה ספרים על ישראל”, נזכר לבבי. “מהספרים הפוליטיים התעלם, אך הוקסם משני כרכים על הצמחייה בארץ”.

הוא כבר הזמין דירה, לו ולוורה, במשכנות שאננים לאפריל 1977, אך כשהגיע המועד, הוא כבר היה חולה כל־כך, שלא היה מסוגל לצאת מהמלון, אלא באמבולנס.

“לנבוקוב היה כשרון ספרותי גאוני, וגם כשרון גאוני לחיים. הוא סופר של האושר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “הוא האמין באהבה, במסירות, ביופיים של החיים. לעולם אינו מדכא. הוא גורם לך לפקוח את העיניים ולראות דברים מוכרים בצורה ראשונית. הוא היה אדם שנמצא כל הזמן בכוננות מטאפיזית, לחפש את העולם שמעבר למציאות היומיום”.

“החיים הם הפתעה אדירה. אינני רואה שום סיבה מדוע המוות לא יהיה הפתעה גדולה אף יותר”, כתב בספרו “אש חיוורת”. ב־2 ביולי 1977, בגיל 78, יצא להרפתקתו האחרונה. אשתו הצטרפה אליו כעבור 14 שנים.

1804–1876

זמן קצר לאחר נישואיה כתבה אורור דופן לידידתה: “מן ההכרח, שהאחד מבני־הזוג, בבואו בברית הנישואים, יוותר לגמרי על עצמיותו ויקריב לא רק את רצונו, אלא גם את דעותיו. מה רב האושר, המפכה כמעיין המתגבר, אם נשמעים לאדם אהוב…”

מקץ פחות מעשר שנים כבר היתה עקרת־הבית הכנועה הזאת לסופרת מצליחה, חיה בנפרד מבעלה, לביאה טורפת גברים ואוהבתן של נשים יפות. ואז כבר לא הכירו אותה אלא בשם הגברי שבחרה לעצמה: ז’ורז' סנד.

בציורים היא חבושה צילינדר, עניבה, מקטורן ומכנסיים, בלי טיפת איפור. היא נהגה לעשן סיגרים עבים, אבל בגלל טראומת ילדות פחדה משריפות ונהגה להחזיק לצִדה קערת מים מלאה למחצה, שלתוכה היתה מפילה את האפר. כשהחלה לעשן ב־1833, היתה האשה הראשונה והיחידה בצרפת, שאימצה את המנהג הגברי הזה. רק 15 שנים אחר־כך, כאשר נעשתה שרת התעמולה במשטר המהפכני של 1848, קיבל העישון הנשי לגיטימציה, וגם אז, רק כמה נשים אמיצות העזו ללכת בעקבותיה.

משוחררת משׂמלותיה, יצאה סנד לבדה לתיאטרון, שתתה בירה במסבאות, הסתובבה ברחובות בלי לחוש סכנה. כאשה שנאלצה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, נוכחה לדעת, שיש בלבוש הגברי יתרון כלכלי, כיוון ששׂמלות־משי יכבידו על התקציב, ונעלי־עקב עדינות נשחקות פי כמה ממגפיים עבי־סוליה. “יצאתי בכל מזג־אוויר, חזרתי הביתה בכל שעה שרציתי, איש לא שם לב אלי”, רשמה ב“סיפור חיי”, יצירתה האוטוביוגרפית הגדולה בת עשרת הכרכים. “לבושי היה עני מדי, ונראיתי פשוטה מכדי שאמשוך תשומת־לב”.

היא לא היתה יפה במובן המקובל, אבל הגברים שהקיפו אותה לא יכלו לעמוד בפני עוצמתה. לפעמים היה לה נוח להשתעשע בהם בקוקטיות נשית. באחד הנשפים לבשה בולרו ספרדי, ופגיון קטן, משובץ באבני־חן, השתלשל בפרובוקטיביות מחגורתה. אלפרד מיסה, משורר צרפתי רומנטי, שאל אותה לשם מה היא זקוקה לפגיון. “להגנה עצמית, במקום משרת או בן־לוויה”, היתה תשובתה. כשהתעניין איך בדעתה לנעוץ את הפגיון, השיבה לו, “זה כבר תלוי בך”. המשפט הזה היה חץ קופידון. כל פאריז זועזעה, כאשר מיסה הצעיר – הוא היה בן 23, היא בת 29 – נכנס לגור בדירתה. כאשר הילל אחר־כך בשיריו את “הנערה האנדלוסית, ששדיה נשזפו משמש”, הכול ידעו שהוא מתכוון לאהובתו הנשואה.

הסופר הגדול ויקטור הוגו, אחד הגברים הבודדים בסביבתה, שלא נעשה מאהב שלה, העיר בציניות: “ז’ורז' סנד אינה יכולה להחליט אם היא נקבה או זכר. אני מוקיר את כל עמיתי, אחַי, הסופרים, ואין זה מתפקידי לקבוע אם היא אחותי או אחי”.

בביוגרפיות של כמה אמנים גדולים שמור לז’ורז' סנד פרק מרכזי. פרדריק שופן, אשר סנד היתה אהבת חייו, חי איתה כמעט עשר שנים, הלחין בהשראתה מהטובות שביצירותיו, ואחרי שנפרדו, לא הצליח עוד לכתוב ונכנע למחלת השחפת.

“בתקופה זו או אחרת, בארבעים השנים שבין 1832 ל־1870, כל סופר, אמן או פוליטיקאי רפובליקני בצרפת, נחשב למאהב שלה”, מסביר הביוגרף נואל גרזון. “בלזק, ידידה הקרוב במשך שנים, לא שכב עימה מעולם, אך לא סייע לשמה הטוב, כאשר כתב כי הציעה לו את גופה והוא סירב, כיוון שלא רצה להיות ה־14 או ה־15 ברשימה”.

* * *

אבל ז’ורז סנד היתה רחוקה מלהיות קישוט בחיי גבר כלשהו. “בניגוד לאלמה מאהלר, שהיה לה חוש לאתר גברים מרתקים, אך רק שימשה להם השראה, היתה סנד אישיות בזכות עצמה, וכמה מהגברים שאהבה ידועים היום בזכותה ולא להיפך”, אומרת ד"ר לנה שילוני, מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית. “סנד היתה סופרת מוכשרת, שכתבה כ־120 ספרים במגוון רחב של ז’אנרים ספרותיים. היו לפניה נשים סופרות, אבל רובן חיברו רומנים רומנטיים. לא סנד. היא הראשונה שכתבה על המיניות הנשית, על בעיות האשה היוצרת, על סוגיות חברתיות, ואף שנולדה כבת־אצילים, היתה סוציאליסטית”.

סנד היתה מודעת למעמדה היוצא־דופן: הסופרת היחידה, שיכלה לטעון למעמד שווה לבלזק ולהוגו, ענקי־הספרות של המאה ה־19. ועם זאת היה לה ייעוד מיוחד כאשה־סופרת. “עבורכן אני כותבת”, כך כתבה ברומן שלה “ז’אן ז’יסקה” מ־1843. “אליכן, נשים אומללות, יצורים נעלים, אשר הגברים לא הצליחו עדיין להשפיל עד תום”. דוסטויבסקי הושפע ממנה עמוקות, טורגנייב קרא לה “אחת הקדושות שלנו”, בלזק קיבל ממנה את הרעיון לרומן שלו “ביאטריס”, והמבקר הרוסי הגדול בלינסקי אמר עליה, “האשה־הגאון, הידועה בשם ז’ורז' סנד, היא בלא ספק הכשרון הפואטי הבולט ביותר בעולמנו”.

"דר לנה שילוני: “בזמנה, העריצו את ספריה והסתייגו מאורח־חייה. כיום לא קוראים את ספריה, אך יש עניין רב באישיותה. התנועה הפמיניסטית אימצה אותה כמופת. היא היתה קולן של בנות־מינה, בתקופה שהקול הזה כמעט לא נשמע”.

בשנים האחרונות התקיימו לא פחות משמונה כנסים בינלאומיים על ז’ורז' סנד, עבודות דוקטורט נכתבות עליה, שני כתבי־עת מוקדשים דרך קבע למאמרים על יצירתה. בתוך שלוש שנים התפרסמו עליה שש ביוגרפיות חדשות, אשר כולן מדגישות את נשיותה התוססת, ורואות בה מודל אידיאלי של אשה משוחררת, קדושה חילונית, שאיתה יכולה כל אשה מודרנית להזדהות.

הפריחה הזו פסחה על ישראל. לעברית תורגמו רק ספרים מעטים. “פדט הקטנה” יצא ב־1982 בהוצאת “כתר”, בתרגומה של איילה צ’ודנובסקי, ו“לליה: חייה של ז’ורז' סנד”, שכתב אנדרה מורואה, ביוגרפיה העוסקת בחייה ויצירתה של סנד, פורסמה ב־1967 בהוצאת “מסדה”, בתרגומה של לאה ויץ־כהן. גם מעט הספרים האלה אזלו.

* * *

אורור (“איילת־השחר”) דופן נולדה ב־1804. לאמה, סופי־ויקטואר, אשה בעלת עבר מפוקפק, היתה בת מפרשת־אהבים קודמת, כשנישאה למוריס דופן, קצין גבוה ממעמד האצולה. אורור כמעט לא הכירה את הוריה: אביה נשלח לשרת בספרד, ואמה נסעה בעקבותיו, חוששת שייפול בקסמן של הספרדיות חמות־הדם. אורור נשארה בבית קרובים.

כשהיתה בת ארבע, חזר האב לחופשת מולדת ונהרג בנפילה מסוס. אמו השכולה, אשה עשירה, משכילה קפדנית ומיוחסת, סירבה לקבל את כלתה המפוקפקת, ודרשה לחנך בעצמה את נכדתה, כך שבבוא היום תהיה ראויה לרשת את אחוזת המשפחה. “אמי וסבתי רבו ביניהן על לבי השסוע”, תכתוב לימים אורור, כאשר תהיה כבר ז’ורז' סנד. היא תישאר תמיד מלאת געגועים לאמה, אך כל מפגש ביניהן יהיה מאכזב. “כתוצאה מכך, במשך כל חייה הבוגרים”, מסביר הביוגרף נואל גרזון, “תמלא ז’ורז' סנד תפקיד אמהי באהבותיה לגברים ולנשים, ביחסיה עם ילדיה ועם הצעירים הרבים שלהם תעניק עצה וסיוע כלכלי”.

הסבתא, אשה שִׂכלתנית וחילונית, דאגה שתלמד שש שפות, נגינה בפסנתר, נימוסים והליכות ומדעי הטבע. חינוכה היה כשל נער לכל דבר. לפעמים היתה הסבתא שוכחת, וקוראת לה בטעות מוריס, כשם בנה המת, או אומרת “בני”, במקום “נכדתי”.

כשהיתה בת 17, מתה סבתה, ואורור היתה ליורשת הבלעדית של אחוזת נואן, ועוד דירה בפאריז והון רב. במשך חודשים אחדים ניהלה בהצלחה את הרכוש. אלא שחירותה לא האריכה ימים. אמה, אשר רצתה להשתלט על ירושת המשפחה, הופיעה ודרשה שהבת תעבור אליה. היא לקחה אותה לדירתה העלובה בפאריז, דרשה ממנה לקרצף רצפות ולקחה ממנה את בגדיה היפים. אורור קיבלה זאת בצייתנות, ולא מחתה גם כשאמה, השתויה למחצה, גידפה אותה בלשון, שאפילו נערי האורווה בנואן לא השתמשו בה בנוכחותה. נישואים בגיל 18 לקזימיר דודבאן, בנו של ברון ויורש עשיר לא פחות ממנה, נראו כמוצא טוב מן הסבך.

אלא שהנישואים היו אומללים. לא היו לזוג הצעיר תחומי עניין משותפים, וכשדיברה על ספרים שקראה, היה מפהק ומשתיק אותה. היא החלה לסלוד ממגע גופו. על הצד האירוטי של נישואיהם אפשר ללמוד ממכתב, שתכתוב לימים לקרוב, שעמד להשיא את בתו: “השתדל שחתנך לא ינהג בכוח בליל הכלולות. הגברים אינם יודעים, עד כמה שעשועיהם גורמים לנו עינויים. אמור לו שירסן את חושיו, ושיחכה עד שאשתו תגיע לאט־לאט, בעזרתו, להיענות לו מתוךתענוג. אין לך דבר איום מרֶגש הזוועה, הכאב והבחילה של ילדה מסכנה, שאינה יודעת כלום, כשהיא נאנסת על־ידי חיית־פרא. אנו מגדלים אותן כקדושות, ומוסרים אותן, כאילו היו סייחות להרבעה”.

אורור ראתה בכאב, כיצד משתלט בעלה על רכושה, בחסות החוק הצרפתי. לימים תכתוב גילוי־דעת, שבו תדרוש עבור כל נשי צרפת את הזכות לשלוט בקניינן, הזכות להתגרש ולהינשא מחדש. אבל בינתיים יכלה רק לגדל את בנה ולשתוק. הקרע הסופי אירע בלידת בתה סולאנג', ב־1828. מיילדת הוזעקה לבית, והלידה החלה; בעלה, שיכור כלוט, הופיע פתאום, גורר אחריו את אחת המשרתות. אורור שמעה את כל הצחקוקים ונענועי המיטה בחדר הסמוך.

הם הוסיפו לחיות באחוזת נואן, כשני זרים. בינואר 1831, אחרי שגילתה את צוואת בעלה, שבה הביע את שׂנאתו כלפיה, עזבה את הבית לפאריז.

ד"ר לנה שילוני: “כאשה חסרת מקצוע, עם ילדים, בלי חסותו של גבר, לא היו לה אפשרויות פרנסה רבות. לו היתה ממעמד נמוך, היתה הופכת למשרתת, מלצרית, זונה. במעמדה יכלה להיות שחקנית או זמרת, אבל גם העיסוקים האלה היו על גבול המפוקפק. וכך גילתה, שהיא יכולה להתפרנס בכבוד ולכבוש לה מעמד בזכות העט הקל שלה. היא החלה לכתוב, כי היתה זקוקה לכסף”.

בדצמבר 1831 התפרסם “רוז ובלאנש”, רומן על שחקנית ונזירה, שכתבה יחד עם אהובה, ז’ול סאנדו, משורר צרפתי עדין ויפה־תואר. הם חתמו על הרומן המשותף בשם ז’ול סנד. כמה חודשים אחר־כך כתבה את הרומן “אינדיאנה”, על אשה שנקרעת בין בעל למאהב. היא תקפה לא רק את חוקי הנישואין שהופכים נשים לשפחות לבעליהן, אלא גם את החברה, המסרסת נשים מהספונטניות ומהתשוקה הטבועה בהן. “סאנדו קרא את כתב־היד והתפעל”, מספר הביוגרף אנדרה מורואה. “מתוך יושר סירב לחתום על ספר, שלא השתתף בכתיבתו. אורור ידעה שבעלה יתנגד אם תשתמש בשם נישואיה, ואמה תכעס אם תחתום בשם נעוריה. לכן מצאה פשרה: היא תשאיר את השם ‘סנד’, ורק תשנה את השם הפרטי. כך נולדה ז’ורז' סנד”.

חוקרת הספרות איזבל נג’ינסקי שמה לב, שבניגוד לדעה המקובלת, סנד לא בחרה לעצמה שם גברי ממש. הצרפתים מאייתים את השם, GEORGES, ואילו סנד השמיטה את האות S וכתבה, GEORGE כדרך האנגלים. “כך יצרה רושם, שהיא עומדת מהצד, לא לגמרי שייכת, ולכן זכאית למתוח ביקורת חברתית, אבל בעיקר, העמידה את עצמה כיצור שאינו גבר וגם לא אשה. היא האמינה שיוצר אמיתי חייב להיות אנדרוגני, כדי שיוכל להבין ולבטא את שני המינים. היא אמרה ‘לנשמה אין זהות מינית’, ובנתה דמויות עם מיניות כפולה. מאה שנים אחריה תעסוק בנושא הזה סופרת גדולה אחרת, וירג’יניה וולף”, כותבת נג’ינסקי.

הגברים שנפלו לרגליה של סנד לא יכלו לשער, שהיא תפתח עניין רומנטי באשה. מארי דורוואל היתה הכוכב של הבימה הפאריזאית, ילדת־ביבים שעלתה לגדולה, בעלת שיער ארוך וגזרה מדהימה. סנד ראתה אותה בתיאטרון בתפקיד ליידי מקבת וכתבה לה, שהיא מייחלת לפוגשה. בחיי מארי היו שני גברים: בעלה, והמאהב שלה, המחזאי אלפרד דה ויני. גם סנד לא היתה לבדה, היא חיה עם המשורר ז’ול סאנדו. ואף־על־פי־כן הפכו השתיים לנאהבות.

ביומנה האינטימי רשמה סנד: “שעת שחר. בואי, מלאך הבוקר. תני לי לנשק את מצחך. תני לשׂערך השחור לצנוח מעלי. מדוע אין לגברים שיער ארוך וגולש? מלאך דומם, הניחי ידך הצוננה על כתפי. שום גבר לא נגע בה בשפתיו. מדוע אין לגברים כנפיים, לבוא בלילה ולעוף להם בבוקר? לכי עתה, מלאך הבוקר. אני נרדמת. נשקי אותי על מצחי, ועשי את נשמתי יפה כנשמתך”.

מארי דורוואל כתבה לה פתק במלים פחות פיוטיות, אבל בעוצמה רגשית לא פחותה: “א. (אלפרד) עשה לי סקנדל כזה, שאני לא יכולה להצטרף אלייך כמתוכנן. אבל דעי, שעד שניפגש, אני מכסה אותך באלף נשיקות, כפי שתכסי אַת אותי, כאשר אבוא אלייך”.

כשחשף אלפרד דה ויני את אופי הקשר, ציווה על פילגשו לעזוב את “הלסבית הארורה הזו”. מארי הוסיפה להיפגש עם ז’ורז' בחשאי, ואהבתן האריכה ימים יותר מהרומן שלה עם דה ויני. גם בשנים שבהן ירדה מארי מגדולתה ונאלצה להופיע בתיאטראות־שדה ובמחזות סוג ג‘, נשארו קרובות, וכאשר מתה מארי ממחלה קשה, דאגה ז’ורז’ סנד לילדיה.

ברומן “לליה” (1833), הנחשב לאוטוביוגרפי מכל יצירותיה, מספרת סנד על אשה, שעוברת ממאהב אחד למשנהו ומחפשת סיפוק, ללא הועיל. בגילוי־לב, ששום סופר בן תקופתה, מלבד בלזק, לא הגיע אליו, כתבה סנד בפרוטרוט על הרעב האירוטי, ששום פרשת אהבים אינה יכולה לספקו. היא עצמה האמינה, שבעלה קזימיר דודבאן אשם בקרירותה המינית. אחרי שהיו לה גברים אחרים, וגם איתם לא חשה הנאה רבה, הבינה שהפגם נמצא בה. יחסיה עם נשים הוכיחו לה, שאינה פריג’ידית, אך עד סוף ימיה דבקה באמונה שהיא נכה רגשית.

“לליה”, שבו הביעה את התחושות האלה, עורר שערוריה, היה לרב־המכר של השנה, והפך את סנד לאשה עשירה. בעלה־בנפרד, שעד אז לא טרח לקרוא שום ספר שלה, הודיע לה, שהוא מסרב להרשות לאשה מופקרת כזאת לגדל את ילדיו. המשפטים על אחזקת הילדים והרכוש נמשכו מספר שנים. עד שבסופו של דבר זכתה ז’ורז' בשניהם. סנד לא הסתירה את הרומנים שלה. היא ראתה עצמה כאשה בעלת רמה מוסרית גבוהה וטענה, שלנשים יש זכות לאותו חופש מיני, שהחברה מעניקה לגברים. מעולם לא היתה נואפת, וכעסה שמאשימים אותה בקלות־דעת. “לא שכבתי מעולם עם גבר שלא אהבתי אותו”, כך אמרה.

ההספק שלה היה עצום, שניים־שלושה רומנים בשנה. היא ידעה לקלוע לטעם הקהל ומיזגה סיפורים סנטימנטליים עם מסר חברתי, פמיניסטי וסוציאליסטי, שהיה חשוב לה. היא שלטה בכל הז’אנרים וכתבה כ־20 עמודים ליום, במשמעת עצמית רבה. גם כאשר נסעה לחו"ל עם אחד ממאהביה, הקפידה להסתגר שעות אחדות בכל יום ולכתוב. היא נהנתה ליצור רושם, כאילו אינה לוקחת את כתיבתה ברצינות, ועושה אותה רק בגלל הכסף. “עבורי מלאכתו של הסופר היא הכנסה של 3,000 פרנק”, כתבה. “לא המאמץ השׂכלי מתיש אותי. אני כותבת בקלות, כאילו תפרתי מכפלת”. היה לה רגש אחריות מפותח, והיא ידעה שאם לא תכתוב, לא תוכל לפרנס את ילדיה ולארח את כל האנשים, שהיו תלויים בה: אהובים, ידידים, מכרים.

מעולם לא היתה מוכנה להקדיש את כל האנרגיה שלה לעבודה: “יש בעולמנו דברים רבים יקרים לאין שיעור: אמהוּת, אהבה, ידידות, מזג־אוויר נאה, חתולים, ועוד אלף ואחד דברים”. היא היתה טבחית מצוינת ובעלת־בית למופת.

רוב הגברים בחייה היו צעירים ממנה, דקי־גו ויפי־תואר, וסבלו מבריאות לקויה. כזה היה המלחין פרדריק שופן, שפגשה ב־1837. “הוא הזדעזע מלבושה ומלשונה הוולגרית, ואמר שזו קריקטורה של אשה”, אומרת המוסיקולוגית ד"ר אסתרית בלצן מתל־אביב. “סנד העירה בגילוי־לב, שלדעתה פרנץ ליסט מוכשר ומושך ממנו, אבל לדאבונה, הוא מאוהב מדי בפילגשו מכדי שתוכל לזכות בו”. הרומן החל כעבור שנה, אחרי ששופן ביטל את אירוסיו לנערה פולנייה.

ז’ורז' סנד, שהאמהות היתה חשובה לה תמיד, הזמינה את שופן לנסוע איתה למיורקה יחד עם ילדיה, ושם שכרו בית. חרף בריאותו הרופפת של שופן ומחלת השחפת, שהתפרצה במלוא עוזה, היו עבורו החודשים, שבהם חי עם סנד על האי, פוריים ביותר. “ז’ורז' סנד היתה מודעת לגדולתו של שופן”, אומר הפסנתרן פרופ' אריה ורדי. “היא הבינה שהגורל זימן אותה למלא תפקיד מיוחד בחיי גאון, וניסתה לעזור לו בכל דרך. היא סעדה אותו על מיטת חוליו, הבינה את התלבטויותיו והעניקה לו תחושה, שכל מה שהוא עושה, חשוב לה. היא היתה גורם ישיר לכך, שבמשך חייהם המשותפים הלחין כמה מהיפות ביצירותיו”.

במכתבים לידידיה התוודתה סנד, שהיא ושופן קיימו יחסים רק לעתים רחוקות. “היא ידעה, ששום גבר לא יוכל לספק אותה”, טוען הביוגרף נואל גרזון, “אבל שנותיהם יחד היו מאושרות. בזכות טיפולה המסור נרגעה השחפת שלו במקצת, הוא יצר קשר טוב עם ילדיה של ז’ורז', והיה להם תחליף אב”.

אבל בתה סולאנג', בת 18, מתוך רגשות מורכבים כלפי אמה, סִכסכה ביניהם וסיפרה לשופן, שאמה בוגדת בו. שופן נפגע והתרחק. סנד נעלבה מיחסו, וכך, ב־1847, בלי סיבה של ממש, נותק קשר אהבה בן עשר שנים. “פרידתם היתה מכה, ששופן לא התאושש ממנה”, אומרת ד"ר אסתרית בלצן. “הוא לא הלחין עוד, ומחלת השחפת הגבירה את אחיזתה בו. ב־1849 מת, בן 39”.

לימים יהפוך מוריס סנד, בנה של ז’ורז‘, לצייר קריקטורות נודע, וסולאנג’, כלפי חוץ אשה נשואה ומכובדת, תהיה לזונה היקרה ביותר בפאריז. ויקטור הוגו, רודף־נשים ידוע, סיפר לז’ורז' רק כעבור שנים על עיסוקה החשאי של בתה, וציין שמתוך כבוד לאם נמנע מלהשתמש בשירותיה של הבת.

במהפכה הרפובליקנית של 1848 מילאה סנד תפקיד לא רשמי כשָׂרת התעמולה, חיברה עלונים וגילויי־דעת בזכות השלטון הרפובליקני. “אף שהיתה בת־אצילים, היא היתה סוציאליסטית באופייה”, אומרת ד"ר לנה שילוני. “באותה תקופה החלה לכתוב רומנים מחיי האיכרים – ‘פדט הקטנה’, ‘פרנסואה האסופי’, ספרים על עלובי־חיים, שבהם חשפה את עושרם הרוחני של חיי הכפר, הנציחה סיפורי־עם ומסורות, ותיארה את הדיאלקטים של לשון האיכרים. היא נעשתה מחזאית מצליחה, והצגותיה מילאו אולמות. ב־1852 פרשה לאחוזתה הכפרית”.

הגיל המתקדם הרגיע את ז’ורז' סנד. היא לא חזרה בה מדעותיה על קיפוחן של הנשים, אך אורח־חייה הסוער התמתן. ב־24 השנים האחרונות לחייה גרה בכפר ונודעה כ“הגברת המיטיבה מנואן”. היא העניקה השכלה לילדי האיכרים ועשתה מעשי חסד. “אינני מאותם אנשים סבלנים, המקבלים אי־צדק בשיוויון־נפש”, אמרה. מבחינה ספרותית זכתה בשנים ההן להישג גדול אחד – יצירתה “סיפור חיי”, שנחשבת לאחת האוטוביוגרפיות המעניינות שנכתבו מעולם.

סנד מתה ב־8 ביוני 1876, בת 72. זמן לא רב לפני־כן כתבה: “ידעתי אהבה שלמה לא פעם אחת, אלא, אבוי, פעמים רבות, אך אילו יכולתי להתחיל את חיי מחדש, הייתי בוחרת להישאר צנועה”.

טד יוז, נו' 1930

(תמונתו תעלה בעתיד, כשתהיה רשות לפרסמה).

סילביה פלאת, 1932–1963

אסיה גוטמן, 1927–1969

הצלע שתישאר עלומה במשולש־אהבה זה, היא של האיש החי. בוקר אחד אטמה אשתו את פתחי המטבח, ופתחה את ברז הגז. שעות ארוכות דלף הגז ועִרפל את חושיה עד מוות. סביב מותה צמח מיתוס. נערת הזהב שהלכה בעקבות כוחות ההרס האפלים אשר קראו לה. שש שנים לאחר־מכן, לא יכלה אהובתו לעמוד בנטל של מות קודמתה ובאצבעות המאשימות שהופנו לעברה. צעד־צעד הלכה אחר האשה הראשונה, ואף לקחה עימה אל האבדון את ילדתם המשותפת, בת הארבע.

“אני לא יכול לדבר על טד יוז”, אמר לי המשורר יהודה עמיחי, “הוא אחד החברים הקרובים ביותר שיש לי עלי־אדמות, ואני האחרון שארצה לפגוע בו. לא מזמן חזרתי מביקור אצלו. הוא חי עם אשתו השלישית באותו בית בדבון שבו גר עם סילביה פלאת. באותו בית שבו ניסתה גם אסיה גוטמן לחיות. ודאי שהמאורעות ההם רודפים אותו. איך יכול להרגיש גבר, ששתי הנשים שלו מתו בצורה כזאת?”

אבל את הרמז הפומבי הראשון סיפק דווקא עמיחי עצמו, בשירו “מותה של אסיה ג.”

אסיה גוטמן נולדה בגרמניה, ב־1927. אביה היה רופא אורתופד ממוצא יהודי־רוסי, אמה, גרמניה פרוטסטנטית.

בסוף שנות ה־30, עם התחזקות המפלגה הנאצית, נמלטה משפחת גוטמן לארץ־ישראל. העובדה שגב' גוטמן היתה ארית, לא גוננה על המשפחהמפני חוקי הגזע.

אסיה למדה בבית־הספר לבנות “תביטה” של המיסיון ביפו. אחותה הצעירה, צילי (צציליה), התרחקה מכל מה שמדיף ריח של נצרות, ובחרה בבית־הספר “בלפור” בתל־אביב.

נערות מנומסות מאוד, בתלבושת אחידה צנועה, לומדות גם היום בבית־הספר “תביטה”, ברחוב יפת 21 ביפו. בית־הספר מנוהל על־ידי הכנסייה הסקוטית, ובמסדרונותיו מתנגנת השפה האנגלית, בקולות מהוסים, בניחוח צונן שלחוץ לארץ. אני מנסה לשתול את אסיה גוטמן בין קירות האבן הקרים, כל־כך קרוב ל“חוויה הישראלית”. פרוטסטנטית על־פי ההלכה, בעיניה הענקיות, כחולות־ירוקות, ושׂערה החלק יורד אל הכתף בתסרוקת ‘קארה’ קצרה.

במשרדה של המנהלת, מנסים לשווא לחפש את שמה של אסיה בכרטסת. השם גוטמן נדיר למדי במקום הזה, ורישומים משנות ה-30 אין. “נסי אולי במשרד הראשי שלנו בסקוטלנד, אבל אני לא מאמינה שהם שומרים תיקים של תלמידות 60 שנה אחורה”, אומרת המזכירה.

ההורים ושתי הבנות, אסיה וצילי, התגוררו בדירה שכורה בת שלושה חדרים בקומת קרקע, ברחוב בלפור בתל־אביב. “ביתם התנהל בצורה ייקית, יפה וסולידית”, נזכרת חנה זלוטופולסקי, חברתה של האחות הצעירה. “בחג המולד, ליד האשוח, היו מארחים קצינים אנגליים ורופאים יהודיים, עמיתיו של האב. השנה היתה 1943, ואסיה היתה בת 16, יפה מאוד, גאה, לא רגילה. גם בגלל אופיה העקשני, גם בזכות הופעתה. היא הרשתה לעצמה להיות אגואיסטית”.

לאחר שסיימה את “תביטה”, למדה אסיה במשך שנה אחת לבחינות הבגרות הבריטיות. היו לה נטיות ספרותיות, והיא הצטיינה בשפות.

“אסיה לא התאקלמה בארץ”, מספרת חנה שליט, חברתה הקרובה. “שפת אמה היתה גרמנית, ומשפחתה הוטלה לכאן בגלל הרדיפות, לא מתוך ציונות. היא אמנם דיברה עברית ולא נראתה חריגה, אבל הרקע שלה היה מקור לקונפליקטים. החלום שלה היה לחיות באנגליה”.

חנה שליט, שיער אפור וקצר, נאה מאוד, מבוגרת בשלוש שנים מאסיה. אני מנסה לדמיין את שתיהן בימים בהם היתה שליט אליבי לאסיה: “לאסיה היה מאהב, סמל בחיל האוויר הבריטי. מדי פעם היתה מתחמקת לסוף שבוע איתו, ומספרת להוריה שהיא ישנה אצלי. משום־מה, הם האמינו לה. תמיד היתה מוקפת מחזרים, גברים לא משו ממנה”.

מאהב, קוראת חנה שליט לחבר הבריטי של אסיה גוטמן. זה מוזר, כי הרי אסיה היתה רווקה, בוגרת די הצורך, עומדת ברשות עצמה. דומה ששליט בחרה מבלי־משים במלה שעל גבול החטא, מתוך הידיעה של מה שאירע שנים אחר־כך. כאילו סופה של ההשתלשלות, צובע את הדרך שהובילה אליו.

“חשבתי את אסיה לקלת־דעת”, מודה שליט. “היא קראה ספרים, אבל מעולם לא היו לנו שיחות מעמיקות ממש, למרות שבמשך שלוש שנים הייתי החברה הקרובה אליה ביותר. היא היתה בחורה עליזה מאוד, עם עליצות כמעט לא טבעית. כאשר ראיתי פעם בעיתון אנגלי שיר שתרגמה, התקנאתי בה, וחשבתי, הנה, זה מוכיח שאדם יכול להשתנות, ואולי זה מוכיח שלא הכרתי אותה ממש”.

עם סיום המנדט הבריטי, אספה משפחת ד"ר גוטמן את מיטלטליה, והמשיכה לנדוד. ההורים וצילי השתקעו בקנדה. בתצלום קטן, שחור־לבן, נראית האם בכובע מעוטר פרחים, האב במגבעת. “לחנה, מהמשפחה הקודרת, ונקובר 1951”, רשמה צילי גוטמן על גב התמונה ששלחה לחברתה חנה זלוטופולסקי. אסיה נישאה לג’ון, החייל האנגלי שלה, ועזבה איתו את הארץ.

“אני לא יודעת אם זו היתה אהבה גדולה, או שפשוט היתה מוכנה לעשות הכול כדי לצאת מכאן”, מהרהרת חנה שליט.

אחרי שלוש שנות נישואים, התגרשה אסיה מג’ון, ונישאה לדייוויד וויוויל, משורר קנדי צעיר. וויוויל נשלח לבורמה מטעם ה“בריטיש קאונסיל”, והשניים שהו שם שנים אחדות. לא נולדו להם ילדים. אסיה היתה עדיין נשואה לו ב־1961, כאשר הצטלבה דרכה בראשונה בדרכם של סילביה פלאת וטד יוז. שנה וחצי אחר־כך, התאבדה פלאת.

* * *

ליד דמותה של סילביה פלאת, מחווירה אסיה גוטמן. למקרא שיריה, סיפוריה ומכתביה של פלאת, נדמה כי מלאך נגע בה בשרביטו וחנן אותה בכושר ביטוי, בלב מרגיש, בשמחת חיים, באהבת אדם. וכמו בכל האגדות, לא הִרפּה ממנה בטרם הניח בתוכה גם זרע של מרה־שחורה.

סילביה, בתם של אורליה ופרופ' אוטו פלאת, היתה ילדת פלא. כאשר נישאה אורליה לאוטו, מומחה עולמי לדבורים, מבוגר ממנה ב־21 שנה, זנחה את לימודיה לדוקטורט והתמסרה לגידול הילדים ולטיפוח הקאריירה של בעלה. אבל בהיות סילביה בת 9 ואחיה וורן בן 6, נפטר האב מסיבוך של מחלת הסוכרת.

תחושת הנטישה הזאת, הכעס על האב והגעגועים אליו, הזינו את הילדה לאורך חייה ומצאו את ביטויָם ברומן “פעמון הזכוכית”, שבו הגיבורה, סטודנטית צעירה שאיבדה את אביה, שולחת יד בנפשה.

כדי לפרנס את ילדיה, שבה האם לאוניברסיטה, ובתוך שנים מעטות היתה אף היא פרופסור. יפה מאוד, תמירה, היתה סילביה סטודנטית מצטיינת, שזכתה בכל הפרסים האפשריים. היא למדה במוסדות־חינוך מעולים – וולסלי־קולג' וסמית. את שירה הראשון פרסמה בגיל 8, ומאז לא חדלה לכתוב. בשנים מאוחרות יותר, חתמה חוזה לפרסום ראשון של כל שיריה ב“ניו יורקר”. עיתון הנשים “מדמואזל” בחר בה לסיבוב במנהאטן, כדוגמנית במקומות בילוי נוצצים.

לא מפתיע שזכתה במלגה של “קרן פולברייט”, לשתי שנות לימוד באוניברסיטת קיימברידג'. שם, באנגליה, פגשה את המשורר בן־גילה טד יוז. לראשונה בחייה חשה שאינה צריכה לחפש יותר.

“כל חיי, כל הצער והעמל נועדו רק לשם התכלית הזאת”, כתבה לאמה באחד מ־700 המכתבים האישיים מאוד, שתיעדו את 13 השנים מאז צאתה ללימודים ועד מותה. “כל הדם שנשפך, כל המלים שנכתבו, האנשים שאהבתי, כולם היו אימונים, כדי להכשיר אותי לאהבה… איני יכולה לדמיין איך חייתי פעם בלעדיו. הוא הגבר הנאה, המבריק, היצירתי והיקר ביותר בעולם. כל מחשבתי נסבה עליו, איך להשׂביעו נחת ולהנעים לו…”

סילביה פרחה. ביולי 56', ארבעה חודשים אחרי שהכירו, נישאו. “אני חשה שאני חיה עם הבבואה הזכרית של עצמי”, כתבה לבני משפחתה. “אני יודעת שלא נועדתי להיות אשה לבד, אשת קאריירה… אני אהיה אחת המשוררות היחידות בעולם שהיא אשה מלאה ומתרוננת, לא אשה גברית מרירה ומתוסכלת, ההורסת את הגבר בסופו של דבר”. היא היתה אז בת 24.

מקץ שנתיים עזבה את החיים האקדמיים וביקשה להתפרנס משירתה. היא האטה את הקצב, ושקעה באימהות ובחיי הנישואים.

הם חיו בדירה זעירה ליד גן החיות של ריג’נט פארק. קומה ראשונה, חדר שינה שיש בו מקום רק למיטה כפולה. מכונת כתיבה עמדה על השולחן הקטן שליד החלון, והם כתבו בה במשמרות: האחד כותב, השני משגיח על הבת הפעוטה, פרידה, שנולדה באפריל 1960. בלילה היו מסלקים את השולחן ומפנים מקום לעריסת התינוקת.

טד נחל הצלחה גדולה מאוד. ספרו הראשון “נץ בגשם”, התקבל באהדה וזכה בפרסים בארה"ב. הספרים הבאים לא הכזיבו. טד, גבר גבוה, בז’קט קורדרוי שחור ונצחי ובמכנסיים שחורים, הפך חביב התקשורת. לעתים קרובות הוזמן לקרוא משיריו ברדיו ובטלוויזיה.

“השמות שבחרנו לשלושת ילדינו הבאים”, כתבה סילביה לאמה בהיותה שוב בהריון, “הם מייגן, ניקולס וג’יקוב. מוצאים חן בעינייך?” ניקולס נולד ב־17 בינואר 1961. באותה תקופה, כבר נכנסה אסיה גוטמן לחייהם.

האזכור הראשון של אסיה הוא במכתב לאורליה פלאת ב־13.8.61. סילביה כותבת שהיא וטד חולמים לעבור לבית בכפר לקראת הולדת הילד השני, ומפרסמים מודעה להשכרת דירתם הלונדונית. אסיה ובעלה נענו למודעה ושכרו את הדירה.

זו היתה, ככל הנראה, פגישתם הראשונה של טד יוז ואסיה גוטמן. לאחריה, עברו סילביה וטד לבית־רעפים כפרי, במחוז דבון. טד הִרבה לנסוע ללונדון, להקלטות בבי.בי.סי. סילביה נשארה בכפר עם הילדים. באחד מסופי השבוע אף אירחו בביתם את אסיה ודייויד וויוויל. “משורר קנדי צעיר ונחמד ואשתו האינטליגנטית והנאה מאוד באים אלינו לסוף השבוע”, כתבה לאימה.

בסוף יוני, הגיעה אליהם אורליה פלאת לביקור. סילביה אמרה לאימה בגאווה: “יש לי כל מה שרציתי אי־פעם בחיים: בעל נפלא, שני ילדים מקסימים, בית יפה והכתיבה שלי”. אבל האם חשה שבקיעים חמורים התגלעו בנישואים, ומתח כה רב שרר באוויר, עד שהעדיפה לשכור חדר בכפר עד תום ביקורה. זו היתה הפעם האחרונה שראתה את סילביה בחיים.

אחרי מותה של הבת, הוציאה האם את המכתבים בספר LETTERS HOME. בהערת שוליים על ביקורה, רשמה: “טד נהג להיפגש עם אשה אחרת, וקנאתה של סילביה לא ידעה גבול”. אין היא מציינת אם דבר קיומו של הרומן נודע לה מסילביה עצמה, או לאחר זמן. מכתביה של סילביה עצמם דיסקרטיים מאוד. השם “אסיה” אינו נזכר בהם.

מכתבה הבא של סילביה היה מה־27 באוגוסט, 1962. “אני מקווה שלא תהיי מופתעת או מזועזעת מדי לשמוע שאני מנסה להשיג הסכם פירוד מטד… פשוט איני יכולה להמשיך ולחיות את החיים המשפילים והמיוסרים שחייתי, שעצרו את כתיבתי והרסו לי את השינה ואת הבריאות… אני רוצה להחזיר לעצמי את המשקל והבריאות שאיבדתי בששת החודשים האחרונים הללו”.

טד עזב ללונדון. על הצעת האם לבוא עם ילדיה לחיות בארצות־הברית, השיבה סילביה שהיא מסרבת לסגת לתוך הרחם. “אם אתחיל לברוח עכשיו, לא אעצור לעולם. כל חיי אשמע על טד, על הצלחתו, על גאוניותו… לכן, אני נוסעת השבוע ללונדון, לעמוד מול כל המכרים שלנו ולומר להם בשמחה ובלב שלם שאני מתגרשת מטד, כדי שלא יחשבו אותי לרעיה כפרית עלובה. איני מתכוונת להתרחק מהמכרים המקצועיים האלה, רק משום שהם יודעים, או כי אני עלולה לפגוש את טד עם מישהי אחרת…”

מכתביה של סילביה מעידים על התמודדות קשה. אחת לכמה ימים, היא כותבת מכתב נואש ומבקשת שמישהו מבני המשפחה יבוא לשהות איתה. למחרת היא נסוגה, כותבת מכתב בהול, מתביישת שהיתה מוכנה להטריח אותם. “נסה לשכנע את אמא שנרפאתי”, היא כותבת לאחיה וורן. “רק מבחינה גופנית אני בסכנה, מבחינה נפשית אני בסדר גמור. כותבת טוב מאי־פעם, מ־4 בלילה עד 8 בכל בוקר. לא סיפרתי לאמא שכמעט מתִי משפעת”. כאשר באה אחות בריאות הציבור לשקול את התינוק, נדהמה מרזונה של האם הצעירה. אשה נטושה הכותבת כל לילה במשׂרה מלאה כדי לפרנס את ילדיה.

אלפרד אלווארז, המבקר הספרותי של ה“אובזרוור”, היה אחד מידידיהם הקרובים של הזוג יוז־פלאת. ההיכרות החלה על בסיס מקצועי, אך התחזקה והפכה לקשר אישי הדוק, גם בזכות צרות דומות: גירושין קשים מאוד של הזוג אלווארז, וניסיון התאבדות כושל מצדו.

בסוף ספטמבר 1962, שישה חודשים לפני מותה, צִלצלה סילביה בדלת דירתו של אלווארז בלונדון, לבושה בהידור, עליזה, עם תספורת חדשה. סיפרה שהיא מחפשת דירה, והוסיפה כבדרך אגב שהיא והילדים גרים לבדם. הוא זכר את פגישתם האחרונה על הדשא בדבון, ונראה לו בלתי־אפשרי שמשהו יפר את האידיליה הזאת. אבל הוא לא שאל, והיא לא נידבה מידע. במקום זה, דיברה על התשוקה לכתוב, על דיבוק שמוליד מתוכה שיר ביום ואף יותר. “ואז עלה בדעתי שאולי לכן נפרדה מבעלה. כאשר שני משוררים שאפתנים, מקוריים ופוריים כאלה מתאחדים בברית הנישואים, כל שיר של האחד כאילו נעקר מהשני ונגזל ממנו”.

“הקושי הגדול ביותר”, כתבה סילביה לאמה מלונדון בנובמבר, “הוא שטד נמצא בשיא תהילתו, וידידיו הם אלה שנותנים לי עבודה… אני שוהה אצל זוג פורטוגזי נפלא, הבחורה היא ידידה של חברתו של טד, והם רואים עד כמה אני מלאה עניין בחיים, וכולם מתפעלים מהיותי משוללת כל קנאה או צער… נפלא לחיות בנפרד מטד. אני לא נתונה עוד בצילו, וזו הרגשה שמימית להיות נאהבת בזכות עצמי… אולי אפילו אשאל שולחן לדירתי מחברתו של טד – אני יכולה להיות נדיבה כלפיה עכשיו. לה יש רק משׂרתה במשרד פרסום והיהירות שלה… והכול רוצים בימינו להיות סופרים… ייתכן שאני ענייה מבחינת חסכונותי בבנק, אבל עשירה בהרבה, בכל המובנים האחרים, ואיני מקנאת בהם כלל. התינוקות שלי והכתיבה שלי הם כל חיי, ואשר להם, שייהנו מהפרשיות ומהמסיבות שלהם, פוף!”

בלונדון, בדירות נפרדות ובמעגלים שנמנעים מלהיפגש, חיו סילביה עם ילדיה, וטד עם אסיה, שעזבה למענו את בעלה. זו היתה אחת התקופות היצירתיות ביותר של פלאת, אך השירים שכתבה היו כה מיואשים והרסניים, עד שהשבועון ששלחה אותם אליו, החזיר את כולם.

בחייה האישיים, היתה דווקא קלילה מאי־פעם, נמרצת ומלאת תוכניות. במאמץ כספי ניכר שכרה לחמש שנים בית מקסים, שבעבר גר בו המשורר הנערץ עליה ויליאם באטלר ייטס. תוכניותיה ומכתביה אינם מעידים על אדם שרוצה לשים קץ לחייו.

לאלפרד אלווארז סיפרה, שתאונת המכונית שאירעה לה כמה חודשים קודם־לכן בדבון, לפני שטד נטש אותה, היתה סטייה מכוונת, ניסיון מודע למות. על ניסיון התאבדות זה, כתבה פלאת את שורותיה הידועות:

היא ראתה את המוות כאתגר גופני, כהתנסות, כמו קפיצה על מדרון סקי בלי לדעת לגלוש, כפי שעשתה בת־דמותה ב“פעמון הזכוכית”. המוות היה בעיניה חוב שעליה לשלם אחת לעשר שנים, ולצאת ממנו שלמה. התשלום הבלתי־אפשרי הזה היה כרוך בפנטזיה של פגישה מחודשת עם אביה. בשירה “אבא” כתבה לו:

נסיון ההתאבדות בגיל 20 תוכנן זמן רב מראש. במשך תקופה ארוכה גנבה גלולות. היא השאירה פתק מטעה לכסות על עקבותיה, הסתתרה בפינת מרתף חשוכה אחרי שסידרה מאחוריה את קורות העץ שהזיזה, ובלעה 50 גלולות שינה. היא נתגלתה במקרה, וניצלה רק בנס.

אלווארז סבור שכאשר מצאה עצמה שוב בלי טד, שבו אליה הייאוש והייסורים שחשה אחרי מות אביה. הכאב שהצטבר בפנים, פרץ החוצה.

החורף של 1963 היה הקשה ביותר זה 150 שנה. הרכבות קפאו על הפסים, משאיות ניטשו על הכבישים, צינורות קפאו, העומס על מערכת החשמל גרם להפסקות חשמל תכופות. הדבר נמשך שבועות רצופים.

סילביה נעשתה מדוכאת. הרופא רשם לה סמי הרגעה והמליץ שתלך לטיפול נפשי. לאחר היסוסים ודחיות, כתבה וביקשה פגישה עם פסיכיאטר. תשובתו הגיעה יום או יומיים אחרי מותה. זו היתה רק אחת החוליות בשרשרת של תאונות וטעויות שלא הצליחו לבלום את מותה.

אם 10 שנים קודם־לכן, בניסיון ההתאבדות הקודם, עשתה כל מאמץ שלא ימצאו אותה בזמן, הרי שהפעם היה לה עוגן בחיים: הילדים. היא היתה אם מסורה ודאגנית מכדי שתאבד את ילדיה, או תניח להם לאבד אותה, כך התרשם אלווארז.

במשך תקופה ארוכה חיפשה מטפלת לילדים, כדי שתתפנה יותר לכתיבה. עתה הודיעו לה מסוכנות־תעסוקה פרטית שמצאו נערת “או־פר” אוסטרלית, והיא תגיע ביום שני, 11.2.63, בתשע בבוקר.

הבית היה קר, הפסיכולוג לא התקשר, הילדים הקטנים העיקו. כדי להירגע, יצאה איתם ביום שישי לחברים בחלק אחר של לונדון. היא תכננה להישאר עד יום שני ולשוב מוקדם בבוקר לפני בוא המטפלת. משום־מה התחרטה והחליטה לחזור בראשון בערב. הידידים התנגדו, אבל כיוון שהתעקשה ונראתה עליזה מכפי שהיתה זה זמן, הניחו לה ללכת. ב־11 באותו לילה דפקה על דלתו של הצייר הזקן שגר מתחתה וביקשה בולים. היא השתהתה אצלו והאריכה בשיחה, עד שהתנצל שהוא עייף. היא נפרדה ועלתה לדירתה.

בשש בבוקר, נכנסה לחדר הילדים והשאירה לפרידה ולניקולס צלחת עם פרוסות לחם וחמאה, ושתי כוסות חלב, למקרה שיתעוררו רעבים לפני בוא המטפלת החדשה. היא נכנסה למטבח, אטמה במגבות מטבח את הדלת והחלון, פתחה את תנור האפיה, הכניסה את ראשה ופתחה את ברז הגז.

הבחורה האוסטרלית הגיעה בתשע בדיוק. היא צלצלה ודפקה זמן רב, אבל איש לא ענה. אז הלכה וחיפשה טלפון ציבורי לטלפן לסוכנות ששלחה אותה, לוודא את הכתובת. אחר־כך שבה והקישה בדלת. השכן מלמטה היה חירש, וישן בלי מכשיר השמיעה שלו. חדרו היה מתחת למטבחה של סילביה והגז שדלף העמיק את שנתו. היא טלפנה שוב, ומעבידיה הורו לה לוותר ולחזור. השעה כבר היתה 11. אבל הפעם, שיחק המזל. פועלים הגיעו לעבוד בבניין. לריח הגז, פרצו הפועלים את דלתה של סילביה ומצאו אותה שרועה במטבח. היא השאירה פתק ועליו כתבה: “טלפנו לד”ר…", עם המספר. אבל הם איחרו את המועד.

לפי כל הסימנים, לא נועד ניסיון ההתאבדות הזה להצליח. אחרת לא היתה סילביה משאירה טלפון של הרופא, ובוחרת את שעת ההתאבדות סמוך לבואה של המטפלת. היא חשבה שבתאונת המכונית המכוונת כמה חודשים קודם, כבר פרעה את החוב הנדרש ממנה אחת לעשר שנים, והוכיחה שהיא טיפוס שורד. אולי הפעם ניסתה לנצח את תחושת המוות אחת ולתמיד: לרדת לתוכו, ולעלות שלמה.

* * *

סילביה סילקה עצמה מהדרך, אבל דמותה הוסיפה להיות קיימת ביתר־שאת. טד יוז, כמשורר וכבעל, נשאר יורש עיזבונה של פלאת, ועד היום הוא עורך את המהדורות החדשות של כתביה. מעתה, הפך אחראי להנצחת דמותה. במותה, תפסה אשתו תפקיד מרכזי יותר בעולמו, מכפי שהיתה אולי בחייה. גם הילדים היו תזכורת חיה.

הקשר בין אסיה גוטמן ויוז לוּוה עתה במטר של האשמות והפניות עורף מצד ידידיה ומעריציה הרבים של פלאת, שהיו גם עמיתיו של יוז. גם בחייהן היתה כף המאזניים נוטה תמיד לזכותה של סילביה, ואילו עכשיו, עוד הלך המוות והאדיר את דמותה.

אסיה טיפלה בילדיו של יוז. ב־1964 נולדה להם בת משותפת, שורה. אסיה ניסתה לבנות לעצמה חיים, אבל סילביה ליוותה אותה לכל מקום.

אחרי שנים של ניתוק מהשפה העברית, קראה אסיה גוטמן שירים של עמיחי שהתפרסמו באנגליה, והם עוררו בה געגועים. יהודה עמיחי: “הקשר בינינו נוצר דרך טד יוז. באוגוסט 67' הופעתי ב’פסטיבל האנגלי הגדול לשירה', וקראו שם באנגלית כמה שירים שלי שתורגמו בידי אחרים. אחרי הפסטיבל פנה אלי יוז, והציע שאסיה תתרגם משירי. ביקרנו, רעייתי חנה ואני, בביתם בדבון, והתיידדנו מאוד. ילדיהם של טד וסילביה נעדרו באותו יום, היתה רק שורה. אסיה עשתה עלי רושם של בחורה מאוד נאה וחכמה, ואומנם תרגמה ספר שלי”שרויה באהבתה המיוסרת לטד יוז, בחרה אסיה לתרגם את שורותיו של עמיחי:

עם חלוף הזמן, התקשתה אסיה להתמודד עם דמותה של סילביה. היא ניסתה להתנתק מטד, ושכרה לה ולשורה דירה בלונדון. שם פגשה אותה הסופרת אידה צורית, בסוף 1968. אסיה קיבלה עתה לתרגום מחזה של צורית, “משחק אחרון”, העוסק באשה בודדה כבת 40, שנעזבה על־ידי בעלה. צורית התרשמה שלהיטותה שלאסיה לתרגם את המחזה, היתה מתוך כורח פנימי.

“יש לי קושי נפשי לחזור לאותם זמנים ולדבר על אסיה”, אמרה לי אידה צורית בטלפון, והפנתה אותי למאמר שכתבה ב“מאזניים” לפני שנים אחדות.

פגישתן הראשונה היתה בדירתה של אסיה, באחת השכונות הדרומיות של לונדון. “אסיה הגישה תה ועוגיות, ונדמה היה ששורה בחדר אווירה ביתית שלווה, תרבותית ונינוחה”, כתבה צורית. “ובכל־זאת, היה משהו מאוד לא נוח, מנוכר ועצוב בחדר הזה ובאשה היפהפייה והמופנמת הזאת, שראתה צורך להסביר לי, הזרה לה, כי היא חיה לבד עם ילדתה היחידה, שנולדה לה בשנות ה־30 המאוחרות של חייה”.

כשהצביעה צורית על הדמיון בין טד יוז ושורה, הפטירה אסיה בחיוך עצוב שטד אדיש כלפי הילדה. עם זאת ציינה את מסירותו הרבה לילדיה של סילביה. “מעולם לא שמעתי בכי מר, קורע־לב, כזה של שורה”, כותבת אידה צורית. “שורה היתה ילדה חיוורת, בעלת פני גוזל מוארכות, שדומה כאילו לא נחשפו מעולם לשמש. תינוקת קודרת שבכל הפעמים שפגשתיה, תמיד בשעות הערב, לא ראיתיה מחייכת. אסיה הרבתה להתנצל, גם על דיכאונה. ובהשוותה עצמה לחברותיה הגרושות, גם הן אמהות לילדים קטנים, דיברה בהערצה על יכולתן להתמודד עם מצבן והדגישה את כישלונה שלה. ניכר היה בה שהיא מתקשה מאוד לשחק את התפקיד של ‘אשה לבדה’ או ‘אשה משוחררת’ שהחברה מצפה ממנה כי תמלא, שעה שהיא מטבעהּ ‘אשת־איש’ שנועדה לחיות בצדו של גבר בחיר־לב… בשל אהבתה הכאובה לטד, לא היה לבה פנוי למחזרים הרבים ששיחרו את קרבתה”.

יום אחד, כאשר נכנסו צורית ואסיה גוטמן למסעדה בקרבת משרד הפרסום שבו עבדה אסיה, נתקלו באשה שנעצה באסיה מבט קשה והפנתה לה את גבה. “זו אחת מאלה שלא סולחות לי את מותה של סילביה”, לחשה אסיה לצורית. גם אמו של טד ראתה באסיה את האשה האפלה שעשתה כישוף בבנה ותלתה בה את האשמה במותה של סילביה.

היא סיפרה לצורית שקיבלה גלולות נגד דיכאון. את ההצעה לקבל טיפול נפשי דחתה. נראה היה שהיא נרתעת מפני חזרה־כפויה על דפוסי ההתנהגות של סילביה פלאת. לבסוף, אמרה שבלאו־הכי אין לה כסף לטיפול ממושך, והיא תנסה את הגלולות.

יהודה עמיחי: “ידעתי על מצוקתה של אסיה. טד סיפר לי, הרי היינו קרובים מאוד. אבל לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך”.

ב־23 במרס 1969 עמדה אסיה גוטמן לנסוע עם טד לסקוטלנד, לראות בית בודד על צוק, שהוצע למכירה. היא קיוותה שאם תגור בבית משלה, ייקל עליה להתרחק מצִלהּ של פלאת. משום־מה, לא יצאה הנסיעה לפועל. באותו יום מסרה להדפסה את התרגום ל“משחק אחרון”. בתמונה האחרונה הגיבורה עומדת ליד חלון פתוח. כפי הנראה כדי להשליך עצמה למטה. יומיים אחר־כך, ב־25.3.69, העבירה אסיה מיטה מחדר השינה אל המטבח, הכינה לעצמה ולשורה בת הארבע שיקוי שהמֵסה בו גלולות שינה וגלולות הרגעה, אטמה את המטבח, פתחה את ברז הגז, חיבקה את הילדה, שכבה לידה על המיטה, וכך נרדמו שתיהן לנצח.

אידה צורית שמעה על מותה של אסיה בטלפון מטד יוז. היא ובעלה, הסופר אהרון מגד, היו בין קומץ האנשים שנאספו בכנסייה. על הבמה עמדו שני הארונות, האחד גדול והאחר קטן. לאחר תפילת האשכבה הורדו הארונות לשריפה. האפר נטמן בבית־העלמין הקטן הסמוך לכנסייה. עיתוני לונדון לא דיווחו על מותה של אסיה. הסטטיסטיקה בלעה אותה בתוך מאה מעשי ההתאבדות שהיו באנגליה באותו שבוע.

אף שפרסם את ספרו “האל הפראי”, ספר החוקר את התאבדותם של יוצרים, שנתיים אחרי מות אסיה, אין אלפרד אלווארז מזכיר אותה ולו במלה אחת, לא בפרק העוסק במותה של סילביה ולא בהקשר אחר. אין ספק שבהיותו מעורה בחוגי הספרות וידיד קרוב של סילביה וטד, ידע היטב מיהי האשה האחרת בחיי יוז. ההשתקה הזאת היא ניסיון לגונן על אדם, משורר דגול, אשר נושא זה מספר שנים את התואר “פואט לוריאט”, משורר לאומי.

“יכול להיות שנמשכו אליו נשים בעלות מבנה נפשי דומה שהגיבו על הנטישה באותו אופן”, מהרהרת חנה שליט, חברתה של אסיה גוטמן. “אני רק לא מבינה למה היתה צריכה לקחת איתה את הילדה. צריך מאוד לכעוס על גבר, כדי לבחור בנקמה כזו, להשמיד את עצמה ואת הבת”.

“למה היא לא כתבה לאחותה בקנדה שתיקח אליה את הילדה?!” כועסת חנה זלוטופולסקי, חברתה של האחות. “היא שכחה שיש לה משפחה?!” אולי, כאשר כשל כוחה של אסיה, עשתה מתוך צלילות נוראה את המעשה הרחום היחיד מבחינתה, ולקחה עימה את בתה, שלא להשאירה לבדה בעולם עוין שבו תהיה שעיר לעזאזל.

אסיה לא גרמה למותה של סילביה. גוטמן מילאה תפקיד מקרי בחייה של אשה, שצעדה שנים רבות בשני נתיבים מקבילים, של חיים ושל מוות. אבל סילביה תרמה למותה של אסיה. דמותה שהלכה וגדלה ניזונה מחומרים לא מתכלים: הצלחה, כאב ואשמה. עם דמות כזאת לא יכלה אסיה להתמודד. ודמות כזאת, כיוון שכבר מתה פעם אחת, אי־אפשר להמית פעם נוספת. סילביה הלכה ודחקה את אסיה מן החיים, באמצעות שיריה שהוסיפו להתפרסם, באמצעות ילדיה שהוסיפו לחיות בבית, באמצעות רגשי האשמה. היה ברור לאסיה שסילביה רק תלך ותגדל. וכיוון שלא יכלה להוציא אותה מן התמונה, לא נותר לה מוצא אלא לצאת משם בעצמה.

* * *

פרידה יוז, בתם של סילביה וטד, עוסקת באמנות ובכתיבה וחיה באנגליה. הבן ניקולס סיים את אוניברסיטת קיימברידג' והוא ד"ר לדיג, חי כרגע באלסקה. טד יוז ואשתו הנוכחית גרים בבית בדבון. אין להם ילדים.

1871–1922

לפני שהמטיר גופרית ואש על סדום ועמורה, כך משתעשע מרסל פרוסט בסיפור התנ“כי מ”בראשית", ניאות ה' למחול לאותם מעטים, שלא היו נגועים בעוון האהבה לבני מינם. צמד מלאכים שולפי־חרבות ניצבו בשער, ועליהם הוטלה מלאכת הסינון. כל אחד מהמבקשים לעזוב, גברים ונשים כאחד, נדרש לפרט את העדפותיו המיניות, וכך נחרץ גורלו לחיים או למוות. אלא ששגה אלוהים, כשהפקיד את המשימה בידי מלאכים, שלא התנסו בתשוקה הזרה. הרי רק גבר שאוהב נערים, או אשה אוהבת נשים, מעיר הסופר בקריצת־עין, יידעו לזהות את הדומים להם. בתמימותם, הלכו המלאכים שולל אחר אליבי מפוקפק כמו “אני אב לשישה”, או “יש לי שתי פילגשים”, והניחו למתחזים להימלט מהחורבן. וכך, כותב פרוסט בכרך הרביעי (“סדום ועמורה”) של “בעקבות הזמן האבוד”, נפוצו הסדומיים בעולם, שגשגו ועשו חיל, נישאו והקימו משפחות, ורק באפילת הליל הם מגיחים ממחבוא חייהם הכפולים, והולכים אחר תאוותם האמיתית. שתי תכונות ירשו מאבותיהם: היכולת להעמיד פנים, שהצילה את חייהם בעת החורבן, ומבט התשוקה הגנוב אל נער או נערה רכים, מבט, שבאמצעותו יכירו שני סדומאים זה את זה, גם אם ייפגשו בקצווי תבל.

ופרוסט ידע מה הוא שח. משך כל חייו חווה את ההומוסקסואליות שלו, הסתיר אותה, דיבר עליה רק עם חבריו. הוא אהב את תחושת הזרות, וראה בה מקור לכל מעשה יצירה. לאנדרה ז’יד, ידיד והומוסקסואל, סיפר פרוסט ש“מעולם לא אהב נשים אלא בצורה רוחנית, ומעולם לא ידע אהבה אלא עם גברים”. הוא לא העז לצאת בהצהרה פומבית, ורק עקב בדריכות ובחשש אחר השערוריות, שנגולו מעל דפי העיתונים: משפטו ומאסרו של אוסקר ויילד ב־1895, או התאבדויותיהם של התעשיין הגרמני אלפרד קרופ ב־1902 ושל המצביא הבריטי המהולל סר ארצ’יבלד מקדונלד ב־1903, שנתפסו במצבים מביכים עם גברים, וחשו שהמוצא היחיד לשמור על כבודם הוא מוות.

כדי לטשטש, שינה פרוסט את שני האפיונים הביורפיים המרכזיים של מרסל, הקול המספר ב“הזמן האבוד”; נטייתו המינית והיותו יהודי־למחצה. תכונות אלה ייחס לא למספֵּר, אלא לגיבורים הראשיים. אך כפי שמעיד ג’ורג' פיינטר, הביוגרף של פרוסט, פרטי ההתנסויות נשאבו מניסיונו שלו. “פרוסט האמין, ובצדק, שלחייו יש מבנה ותוכן של יצירת אמנות גדולה”, כותב פיינטר. “משימתו היתה לנפות את העובדות, לזקק ולזכך אותן, כדי שמשמעותן האוניברסלית תתגלה במפורש”.

פרוסט זועזע מהסקילה הפומבית של ויילד, קרופ ומקדונלד, אך חרדה לא פחותה מזו חש לגורל הקצין היהודי אלפרד דרייפוס, שהואשם ב־1894 על לא עוול בכפו, בבגידה בצרפת. פרוסט היה ממארגני עצומת אינטלקטואלים בזכות דרייפוס, ואסף 3000 חתימות. אף שלא הגדיר עצמו מעולם כיהודי, אלא כצרפתי חילוני, הזדהה עם דרייפוס בתוקף היותו נרדף. “יהודי נרדף התקשר אצל פרוסט להומוסקסואל נרדף”, אומר פרופ' דוד מנדלסון מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל־אביב. “האנטישמים, שהשתוללו בצרפת באותה העת, ייחסו ליהודים מיניות חריגה: שהם שחורים, קטנים ובעלי אבר־מין באורך שני מטרים. פרוסט נעלב מזה עמוקות, וקישר את האפליה המינית עם האפליה הדתית”.

עוד ב־1912 כתב פרוסט לגאלימר, לימים המו"ל שלו, והזהיר אותו, שהספר שהוא עסוק בכתיבתו, יטפל בהרחבה באהבת גברים ונשים לבני־מינם, אך הבטיח שהדבר ייעשה בעדינות, ולא לשם זעזוע. בהמשך הכתיבה היה נועז יותר. בחלק הרביעי, “סדום ועמורה”, עשה הקבלה מוזרה בין ההומוסקסואליות לציונות. “הוא טען, שהרעיון של מדינת יהודים אווילי כמו מדינת הומוסקסואלים”, אומרת פרופ' ז’ולייט חסין, מהחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן. “דומה הדבר, אמר פרוסט, כאילו החליטו בני סדום העתיקה, לפרוש מהחברה ולשוב ולהקים את עירם. זהותם והגשמתם של היהודים, כמו של ההומוסקסואלים, היתה לדעתו תלויה בכך, שיוסיפו לחיות בחברה הכללית, המעורבת, המודרנית. הסתגרות היהודים בתוך עצמם, תביא עליהם ניוון רוחני”.

פרופ' דוד מנדלסון: “אבל יחסו היה מורכב. סוואן, גיבורו הראשי, חוזר בסוף הספר לחיק היהדות. פרוסט הכיר בכך שיהודי אינו יכול להתבולל, כי הסביבה לא תניח לו”.

3130 עמודים צפופים, בשבעה כרכים, מרכיבים את “בעקבות הזמן האבוד”, המשרטט את החברה הצרפתית בין 1880 ל־1919, על כל הלכי־הרוח שבתוכה. אומרים על הספר, שאחרי קריאתו אינך נשאר אותו אדם. זהו מסע אל תוך הילדות, האהבה, האמנות, הפילוסופיה. ספר אשר אמור להזכיר לכל אדם את ילדותו האבודה, את החלומות הנשאפים, בצורה חושית מאוד, עם כל הצלילים, הטעמים, הריחות.

“ראשית המאה היתה צומת מדעי ותרבותי: תורת איינשטיין, תורת פרויד, יונג, הקוביזם, המוסיקה”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. “‘הזמן האבוד’” הוא חלל, שכל אלה מתרחשים בתוכו. פרוסט שאב מהמוסיקה של וגנר, והספר הוא גם יצירה מוסיקלית, שאת מלוא קסמה חשים, כאשר קוראים אותה בקול. אף שהספר כתוב בגוף ראשון, הגיבור איננו אחת הדמויות, אלא הזיכרון. יש ב’הזמן האבוד' משהו מאוד יהודי, המזכיר שינון בעל־פה של טקסים דתיים. פרוסט משלב אינספור אזכורים תנ“כיים, כמו ‘שמש בגבעון דום’, חוה שנבראה מהצלע, האיסור לאכול גדי בחלב אמו, ומנהגים יהודיים, כמו הנחת אבן על מצבה, או שבירת כוס בעת החופה, שלמד מאמו ומסבתו היהודיות. גם השם, ‘בעקבות הזמן האבוד’, מעלה הדים מספר קוהלת”.

פרופ' ז’ולייט חסין: “פרוסט אמר, שליהודים יש יכולת לראות מה שאחרים אינם רואים, בזכות זרותם, רגישותם ומורשתם, שמכילה יסוד של חסד. עם זאת, העולם המוצג בספר, הוא חסר אל. בעיני פרוסט, האמנות היא ההתגלות האלוהית היחידה. היו שהאשימו אותו באנטישמיות, כיוון שגיבוריו מתבטאים לעתים נגד יהודים. מובן שזו שטות. יצירה, שמבטאת את תרבות המערב, חייבת להציג גם את הצד הזה. לגיבור של פרוסט יש אלף פנים, והוא צועד בכיוון של התפוררות והידרדרות. היחיד שאינו מידרדר הוא המספר, מרסל, שזוכה בהארה דרך האמנות. אחרי שוויתר על כל מה ששאף אליו במהלך חייו, הוא מגלה בדפים האחרונים, שעתה הוא בשל להיות סופר”.

ספרו של פרוסט, אחת היצירות הגדולות של המאה, לא תורגם מעולם בשלמותו לעברית. היו נסיונות של ישראל זמורה, יורם ברונובסקי ואחרים, אבל שום מתרגם לא עמד, עד כה, במשימה הכבירה ובהתמסרות המוחלטת לשנים ארוכות. הלית ישורון החליטה ליטול זאת עליה.

“קראתי את פרוסט לראשונה בצרפתית, בגיל 25, כשגרתי בפאריז, הוא שקע בתוכי היכן ששקע, ולא חזרתי אליו”, אומרת הלית ישורון, המתרגמת. “פתאום, לפני שנה וחצי, משהו התעורר. היה לי צורך בהסתגרות, בהתכנסות. ראיתי את מות הורי מתקרב וזוחל, ורציתי לשוב ולקרוא את פרוסט. ואין דרך טובה יותר לקרוא ולהפנים ספר כזה, מאשר לתרגם אותו. זו היתה הדרך שלי להיפרד מהורי: מצד אחד, בהיצמדות לעבודה, שזו בריחה מסוימת, אבל בעיקר לחיות את מושג הזמן, באופן פנימי עמוק. לחיות את סוג האהבה, שבאה לידי ביטוי אצל פרוסט. אהבה שאינה אהבה, כי תמיד היא בלתי־מסופקת, תמיד יש מישהו שרוצה יותר מכפי שהשני מסוגל לתת. עבדתי מתוך אקסטזה. בתקופות השקטות, כשמצב הורי הוטב, תרגמתי 16 שעות ביממה. פרוסט הפך את השנה הזו לשנה המאושרת בחיי, על אף כל מה שקרה לי”.

כך, בפתיחת הספר, מנסה מרסל לשחזר אותו רגע של נים־לא־נים, כשאדם מתעורר ואינו יודע היכן הוא. דרך תנוחת הגוף הוא מנסה לעורר את הזיכרון, ובלא הצלחה יתרה. כמה עשרות עמודים מאוחר יותר, כאשר הוא טועם עוגיית “מדלן”, שצורתה כקונכייה, טבולה בתה שמזגה לו אמו, עובר בו לפתע רעד ולאחריו תחושת עונג, אשר “בן־רגע הִקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה”. ואז, עם עלות הזיכרון, כל עברו קם ולובש ממשות. זו תמציתו של פרוסט: ההכרה, שכל רגע מכיל בתוכו את העבר ואת ההווה, בצורה חיה וחושנית. “הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מחכים, מקווים, על תלי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון”.

* * *

הכול התחיל ב־10 ביולי 1871, כשנולד מרסל, בן בכור לפרופ' אדריאן פרוסט, אז מגדולי הרופאים בצרפת ובעולם כולו, ולז’אן וייל, בת למשפחה יהודייה עשירה, מיוחסת ומתבוללת, דודניתם של כרמיה, מייסד חברת “כל ישראל חברים”, ושל הפילוסוף אנרי ברגסון. “פרוסט נטבל לנצרות, אבל הבית היה חילוני”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. “האם היתה אשה שִׂכלתנית וקשוחה, קראה באוזניו מיצירות ז’ול ורן וז’ורז' סנד, והחדירה בו את תרבות צרפת. האב היה מדען גדול, אבל בעל רגישות גבוהה ובעיות נפשיות קשות. הערעור, העצבים, ההיפוכונדריה – את אלה ירש מאביו. פרוסט היה נדיב מטבעו, והרגיז את הוריו בפזרנותו ובנכונותו לקנות, ברחמים ובכסף, את חיבת חבריו העניים ממנו”.

עוד מגיל רך, למד לשלוט בסובבים אותו באמצעות חולשת גופו. התקף האסתמה הראשון נחת עליו בגיל תשע, בעת טיול ביער עם הוריו. הוא השתנק לפתע, צנח ארצה, ורק בקושי ניצל ממוות. “לאחר ההתקף גרה אמו בחדרו חודש ימים, לאושרו הרב. הוא הפך לחולה תמידי, שדואגים לו וחייבים להתחשב בו, ובאמצעות המחלה זכה ללא תנאי באהבת אמו וברחמי אביו”, מסביר ד"ר מילטון מילר בספרו “נוסטלגיה: ניתוח פסיכואנליטי של פרוסט”. “בהמשך, פיתח אלרגיה לאבקת פרחים ולריח בושם של נשים, וכך, באמצעות האסתמה, מנע מעצמו אפשרות להתענג על המיניות הנשית. המחלה סיפקה לו תירוץ שלא לעבוד, ואִפשרה לו להקדיש את כל חייו לכתיבה. פרוסט היה מודע לכך, שמחלתו פסיכוסומטית. כשהציע לו אחד מרופאיו לעבור טיפול, שאמור לחסל תוך זמן קצר את האסתמה, סירב. הוא אמר שהמחלה היא המפלט שלו, מחיר שהוא משלם על רגישויותיו, ושאם יירפא ממנה, ייחשף לפורענויות גרועות פי כמה”.

אחיו רובר, צעיר ממנו בשנתיים, הגשים את שאיפות הוריו, ונעשה רופא גדול אף יותר מאביו. “האח היה חוקר סרטן נודע, המציא את ניתוחי הפרוסטטה, ביצע ניתוחי לב פתוח, וייסד את הענף של רפואת־שדה במלחמה”, מספרת פרופ' ז’ולייט חסין. “היחסים ביניהם היו תמיד קרובים מאוד. במות ההורים, ויתר רובר על חלקו בירושה העצומה לטובת מרסל, שלא עבד מעולם. ואחרי מותו של מרסל פרוסט, ב־1922, ערכו האח ובתו את כתביו הלא גמורים”.

על קנאת פרוסט באחיו רובר, אפשר אולי ללמוד מתוך “הזמן האבוד”: הוא בחר לתאר את מרסל, המספר, כבן יחיד. לעומת זאת, יש בספר גיבור, ששמו אף הוא רובר, והוא נושא לאשה את ז’ילברט, אהובת אחיו.

לפרוסט היו קשרי אהבה ומין עם נשים בשנות התבגרותו, אבל מכתבים שכתב בגיל 16־17 כבר מגלים את משיכתו לנערים. בשעת שיעור בפילוסופיה בתיכון כתב לחברו לכיתה, דניאל הלוי (אשר אביו, רובר הלוי, חיבר את מלות האופרה “כרמן”): “אוכל להתמזג טוב יותר עם מחשבתך, אם אשב על ברכיך… אני מנשק את עיניך…” דניאל לא נענה לו. מכתבים דומים כתב לבן כיתה אחר, ז’אק ביזה, בנו של המלחין הנודע.

פרופ' דוד מנדלסון: “הדברים אינם חד־משמעיים. לפני זמן קצר נמכר במכירה פומבית מכתב, שכתב פרוסט בגיל 17 לדודו: ‘אני כל הזמן מאונן, ולא יכול יותר. אני מתחנן לפניך, תן לי קצת כסף כדי שאוכל ללכת לזונה, כי אבא לא רוצה לתת לי כסף’. כשסיים את התיכון, התגייס לצבא. בני המשפחות הטובות של אותם ימים לא התגייסו, אבל הוא התעקש. כולם חייכו, כי ידעו למה: היה לו צורך להוכיח שהוא גבר. יש תצלום שלו במדים, בגיל 20, שעורר לחישות בסלונים החברתיים. כבר אז חשדו בנטיותיו”.

את השנה ההיא תיאר לימים כ“גן־עדן”. אחר־כך ניסה לרצות את הוריו והלך ללמוד משפטים, אך נשר עד מהרה. כלפי חוץ, הסתיר את נטיותיו המיניות. הוא כתב לחבר, “כמעט איני אוהב דבר מלבד נערות צעירות, כאילו החיים אינם מסובכים דיים גם כך… אני מבין את כחול־הזקן, הוא היה גבר שאהב נערות צעירות”.

“בשעת הצורך, גם ביטא דעות קדומות נגד הומוסקסואלים, כדי שלא יחשבו אותו לאחד מהם”, טוען ג’וליוס ריוורס, בספרו “פרוסט ואמנות האהבה”.

אהובו האמיתי הראשון היה המוסיקאי היהודי רנאלדו האן, בן 19. פרוסט היה אז בן 23. יחד נסעו לאתר־נופש ליד הים, ושם, במלון קטן, רנאלדו יפה־התואר ניגן בפסנתר, שר והלחין, ופרוסט החל בכתיבת “ז’אן סאנטיי”, רומן אוטוביוגרפי, המכיל בתוכו כמה מהזרעים שנבטו אחר־כך ב“הזמן האבוד”.

אמו של פרוסט ידעה על נטיותיו, אך הם לא דיברו על כך בגלוי, אף שהעריץ ואהב אותה מאוד, ובלילות ללא שינה נהג לכתוב לה מכתבים ארוכים. ההומוסקסואלים, כתב פרוסט, הם “בנים חסרי אם, כיוון שהם נאלצים לשקר כל ימיהם, עד לאותו רגע עצמו, שבו הם עוצמים את עיניה לעד”.

והרגע שבו עצם את עיניה לעד, בשנת 1905, אכן הביא לו שחרור. חודש שכב בחדרו, מתייפח ללא הרף, שנתיים היה בדיכאון, אך מאז 1907 החלה שורה של גברים צעירים לפקוד את דירתו בבולוואר האוזמן 102 בפאריז, במסווה של משרת, מזכיר או בן־חסות. אהבתו הגדולה היה נהגו הפרטי, אלפרד אגוסטינלי, אשר התגלגל לימים לדמותה הספרותית של אלברטין, ונהרג בתאונת־טיס מעל לים.

אחרי גישושים החל פרוסט לכתוב את “בעקבות הזמן האבוד” ביולי 1909. “כיום ברור, ששנות הבטלה והחיפוש הן השנים, שבהן ספג ואסף חומר וחוויות לספרו הגדול”, אומר פרופ' מנדלסון, “פרוסט קרא בלי סוף. היה לו כסף, בכל בוקר היה שולח הוראות לסוכן הבורסה שלו, וכך יכול היה להתמסר לקניית ידע. ב’הזמן האבוד' יש אלפי אזכורים מתחומי הציור, המוסיקה, הספרות, המדע, והכול מצוטט בדייקנות. הוא הכיר את תורת היחסות של איינשטיין והשתמש בה כשכתב, שהכנסייה של קומברה היא מבנה תלת־ממדי, והממד הרביעי שלה הוא הזמן. הכוח המניע את גיבוריו אינו אהבה, אלא קנאה. אלברטין, הנערה שנחשבה בעיני הגיבור ללא־כלום, הופכת למרכז חייו ולאובססיה, ברגע שהיא עוזבת אותו. זו האהבה הפרוסטיאנית. אופייני לדמויות, שהן יחסיות ומשתנות. למשל, גיבורו רובר דה סן לו, איש חברה מקסים ורודף־נשים, מתגלה במרוצת הספר כהומוסקסואל נסתר. או יצאנית־צמרת, שדודו של מרסל נוהג לבקר אצלה, הופכת לרעייתו של סוואן היהודי, גיבורו של פרוסט. ההתפכחות, וגילוי האמת לגבי כל פרט, שהיה לכאורה עובדתי ומוחלט, משנים את אופן ההתייחסות. פרוסט התכוון, ש’הזמן האבוד' יהיה עבור כל קורא זכוכית מגדלת לחייו שלו”.

שנות כתיבת “הזמן האבוד” היו מירוץ נגד הזמן. בגלל האסתמה שלו היתה הנשימה קלה עליו יותר בלילה. הוא ישן ביום, התעורר אחר־הצהריים והחל לכתוב, שוכב במיטתו, מדביק דפים לדפים. כדי לבודד את עצמו מהרעשים החיצוניים, ציפה את קירות חדרו בשעם. הוא לא הִרשה להסיק את החדר, כי שכנע את עצמו, שהגאזים שייפלטו מהארובה ירעילו אותו. לכן היה לבוש מעיל פרווה, גם בקיץ. הוא נע בין ניקיון כפייתי לבגדים מתפוררים. ימים תמימים היה צם, כמו שהרגילה אותו אמו בילדותו. בהתקפי אסתמה שתה חלב ואכל רק אפרסק או מישמש, שהובאו לו ממסעדות פאר. הוא פיטם את עצמו בסמי־ארגעה ובסמים מעוררים.

לא אחת טִלפן בשעות משונות למכריו ולמכרותיו, כדי לחקור על הצבע, על סוג האריג ועל צורת הכפתורים של בגד מסוים שלבשו לפני 20 שנה, כי הדבר נדרש לו לתיאור שכתב באותו רגע. פעם טִלפן ב־3 בבוקר לצ’לן מפורסם, וביקש ממנו שיאסוף עוד באותו לילה את הרביעיה הקאמרית שלו, כיוון שהוא, פרוסט, חייב לשמוע את דביסי כדי לתאר את המוסיקה.

פרופ' דוד מנדלסון: “סופרים ומשוררים צעירים נהגו לשלוח לו כתבי־יד לחוות־דעת. באופן קבוע היה כותב להם: ‘זה גאוני, אין לי שום הערה, אני מסיר את הכובע, מרסל פרוסט’. אלף אנשים בפאריז הסתובבו עם דיפלומה כזו. כשהתגלה הדבר, כולם נעלבו, וחבר שאל אותו, למה אתה עושה את זה? אמר פרוסט: הזמן שלי יקר, אני איש חולה, ושום דבר לא אכפת לי, מלבד כתיבתי. הדרך היחידה להיפטר הם זה להגיד שיצירתם גאונית. רק כך בטוח שלא יעזו לחזור אלי, שמא אשנה את דעתי”.

הוא החזיק אוסף תמונות פורנוגרפיות של גברים ונשים. כשכתב את הכרך “סדום ועמורה”, יצא בלילה במכוניתו הפרטית לבתי־הבושת הגבריים של פאריז. כאשר מראהו של נער מאונן לא הצליח לגרום לו פורקן מיני, סיפר לימים אחד ממאהביו של פרוסט, היו מניחים שתי חולדות מורעבות בכלוב ליד מיטתו ודוקרים אותן בסיכות־כובע. צרחותיהן של החולדות האומללות, שהתנפלו וטרפו זו את זו, הביאו אותו לידי סיפוק.

במסעדת “מקסים” היו חדרים מיוחדים לזוגות או לקבוצות, שבהם התנהלו אורגיות. פרוסט נהג לשבת בחדר סמוך ולהציץ דרך חור ההצצה, שהיה קבוע בקיר. ביומנה רשמה סלסט אלבארה, סוכנת ביתו, איך לילה אחד חזר פרוסט מבית־בושת וסיפר איך הציץ בברנש, שהלקו אותו עד זוב־דם. “הייתי חייב לראות זאת כדי לכתוב”, אמר לה. כשנזפה בו על קשריו עם אלברט לה קוזיאט, אחד ממאהביו המפוקפקים, אמר לה, “אבל סלסט, הוא מספק לי מידע חיוני עבור הספר”. ב־1917 הקים אלברט בית־זונות גברי בפאריז, ופרוסט תרם לו את הרהיטים הישנים שירש מהוריו, “כדי לגרום אושר לעדת אומללים”, כדבריו.

ב־1913 התפרסם חלקו הראשון של “בעקבות הזמן האבוד”. פרוסט שלח אותו לכמה מו"לים, אך לא נמצא מי שיוציאו לאור, והוא הדפיסו על חשבונו. אנדרה ז’יד, ששימש בתפקיד לקטור באחת ההוצאות, החזירו כבלתי ראוי לדפוס. פרוסט טען, שז’יד אף לא פתח את החבילה. לימים אמר לו ז’יד, “אני מקווה שסלחת לי יותר משאסלח לעצמי אי־פעם”. פרוסט ביקש ממבקריו שיכתבו עליו, ואף כתב, בעילום־שם, רשימות חיוביות על ספרו.

עבור הכרך השני, “בצל הנערות הפורחות”, שיצא ב־1918, כבר זכה בפרס “גונקור” לספרות. הפרס, 5000 פרנקים, הוצא בלילה אחד על אירוח ידידיו ב“ריץ”.

פרוסט תכנן רומן בן שלושה כרכים בלבד: “סוואן”, המתאר את היהדות המתבוללת, “גרמאנט”, המתאר את האצולה ואת החברה הנוצרית, ו“הזמן שהושב”, ובו ההארה האמנותית. הכרכים האלה כבר נכתבו, כאשר פרצה מלחמת־העולם הראשונה, ופרסום הספר נדחה. בהשפעת המלחמה ירד פרוסט לתהומות השאול וכתב את “סדום ועמורה”, תגובתו על הזוועות ותחושתו, שסוף העולם קרב.

הוא מת ב־18 בנובמבר 1922, בן 51, מדלקת ריאות. “היפוכונדר מושבע, שבשנים כה מעטות הספיק לכתוב יצירה, ש־30 פרופסורים שמקדישים לה את כל חייהם, לא יכולים להקיף אותה”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. אבל עשרות שנים יחלפו, עד שיזכה “בעקבות הזמן האבוד” לתשומת־הלב הראויה.

“לבני תקופתו היו טרדות אחרות”,מסבירה פרופ' ז’ולייט חסין, שספרה “אמנות ויהדות בכתבי פרוסט”, יצא בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. "הספרות עסקה בבעיות קיום, ברעב, במלחמה. האקזיסטנציאליסטים, ובראשם סארטר, לא אהבו את פרוסט ודחקו אותו לשוליים, בטענה שהוא עשיר מתפנק, העוסק בדברים הלא חשובים, כיוון שאין לו קשיי פרנסה. כיום יש פריחה עולמית של פרוסט. ‘הזמן האבוד’ מסכם את הרומן של המאה ה־19 ופורץ אל הספרות המודרנית. עשרות מכונים מתמסרים לפענוח כתבי־היד של פרוסט ולהשוואת הגרסאות הרבות, שהשאיר לכל סצינה ב’הזמן האבוד' ".

הלית ישורון: “אני ערה לכובד המשימה של תרגום ‘בעקבות הזמן האבוד’ על אלפי עמודיו. הכרך הראשון הוא המִתווה של היצירה, אשר כל הנושאים והדמויות לעתיד מצויים בה. ניסיתי ללוש את השפה העברית ולעגל אותה כך, שתכיל את המוסיקליות של פרוסט, את האזכורים התרבותיים. הספר נראה לי כמסע־ציד ענק, כשהזמן הוא החפץ המבוקש. תרגום פרוסט הוא שעבוד, ואני מקווה שיהיה לי כוח להביאו אל סיומו בשנים הבאות. אני מקווה, שהרצון לשמוע את פרוסט בעברית שלי, לא יניח לי לוותר ויוליך אותי עד לעמוד האחרון של הכרך האחרון”.