1854–1900

לו חי אוסקר ויילד היום, קרוב לוודאי שהיה מת מאיידס. כשגווע בנובמבר 1900, במלון עלוב בפריס, אחרי שבועות של ייסורים, כשגם המורפיום כבר לא שיכך את כאביו, גופו המלא הופך לחורבה, היתה העגבת, מחלת המין הנפוצה של תקופתו, סיבת מותו.

“הוא ניהל חיים כפולים: מצד אחד, בעל ואב מסור, ומחזאי פופולארי שמחזותיו זכו להצלחה עצומה וטובי השחקנים הופיעו בהם”, אומרת ד"ר קרן אלקלעי־גוט, מהחוג לאנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “ומהצד השני, חיים של הומוסקסואל. הוא לא דיבר על כך בגלוי אלא רק ברמזים, אך גם אלה היו גלויים מדי עבור הוויקטוריאנים. יותר מאשר על ההומוסקסואליות שלו, הענישו אותו על הביקורת החברתית שעלתה מתוך יצירותיו. וכיוון שלא היה מוכן להיות צבוע, נפל”.

האיש, אשר אחת מאמרות־הכנף שלו היתה, “את כשרוני הקדשתי לאמנותי, ואת גאוניותי – לחיי”, חי את חייו כמו על במת התיאטרון. לבוש אקסטרווגנטי, ססגוני כטווס, חולצות אדומות וסגולות, ענוד פרח ציפורן ירוק, שנחשב לאות היכר פנימי להומוסקסואלים, ראה את החיים כהצגה, שצריך לחיות אותה בגדול. הוא הציג עצמו כנביא התענוגות, אך העולם שיצר, אצר בתוכו כאב רב. נטייתו המינית איפשרה לו לחיות את תחושת הדקדנטיות, לגעת בחטא, לחוש כעבריין, להסתכן. אל חדריו, בבתי מלון מפוארים, היה מביא נערים מושחתים, ששמחו למכור את גופם תמורת כמה לירות וארוחה טובה, ולא פחות מזה, עבור הסיכוי להרוויח מסחיטת הגברים בעלי המעמד, שאיתם בילו. נערים אלה ישמשו כעבור זמן לא רב עדי תביעה במשפט אשר בו יהפוך ויילד מתובע לנתבע, ויואשם בשידול 12 נערים למשכב זכר.

היתה לו עלייה מסחררת, ונפילה מסוחררת עוד יותר. “כמו דמות בטרגדיה יוונית, הניח להצלחה לעשותו יהיר ויומרני. תחושת הגורל רדפה אותו מאז ילדותו, הוא האמין בכוכב המזל הרע שלו, לא פחות משהאמין בכוכב המזל הטוב”, כותב ריצ’רד אלמן, פרופ' לספרות, יהודי אמריקני, בביוגרפיה המקיפה והשלמה ביותר של ויילד, ואחת המעולות שנכתבו על יוצר כלשהו. 20 שנות מחקר הקדיש ריצ’רד אלמן לספר. הוא הגיש את כתב־היד להוצאה באביב 1987, ונפטר כעבור חודשיים, בן 69, כשאינו זוכה לראות את ספרו. “אוסקר ויילד” יצא לאור בהוצאת ‘דביר’ (תרגמה: עדי גינצבורג־הירש).

“השִמצה היא תאומתה של התהילה”, אמר פעם ויילד. ובמשפחתו, השִמצה והתהילה היו כרוכות תמיד זו בזו. הוא נולד בדאבלין, אירלנד, ב־16 באוקטובר 1854. אביו, ד“ר ויליאם ויילד, היה מומחה דגול לרפואת אוזן ועין, ששימש רופאה של המלכה ויקטוריה, ונשא תואר אבירות. האם, ספרנצה אלג’י ויילד, משוררת, היתה פטריוטית אירית, שחשה שנולדה לגדולות, והחדירה זאת בשני בניה, וילי ואוסקר. היא התנשאה לגובה 1.80 (בנה אוסקר ירש את קומתה, והיתמר לגובה 1.89), והיא ובעלה ממוצע הקומה צוירו בקריקטורות כ”הענקית והננס“. לד”ר ויילד היו בן ושתי בנות, שנולדו לו טרם נישואיו. “אולי נבע עניינו של אוסקר ויילד בילדים עזובים, ביתומים ובמוצא אפוף מסתורין, מהתנסויותיו במשפחתו המורחבת של אביו, כשנאספו כל הילדים, חוקיים ולא־חוקיים, לחופשת הקיץ”, תוהה ריצ’רד אלמן. אוסקר בן ה־17 התאבל מרה כששתי אחיותיו־למחצה, אמילי ומרי, התקרבו יתר על המידה אל האח המבוערת. אש אחזה בשמלות הקרינולינה שלהן, והן נשרפו ומתו.

אבל כל זה היה נסבל, בחברה הוויקטוריאנית של אותם ימים. הקלון הגיע ב־1864, כשמרי טראברס, מטופלת צעירה של האב, טענה שהוא הרדים אותה בכלורופורם במרפאה שלו, ואנס אותה. במשך שנים, שתקה הנערה ואף הוסיפה לפקוד את מרפאתו של האב. רק לאחר שהתפרסם וקיבל תואר אבירות, נזכרה להתלונן, וכתבה לעיתונים מכתבים גדושי רמזים אפלים. ליידי ויילד זעמה, ובמכתב לאביה של הנערה, שהיה פרופ' למשפטים, מחתה על “האשמותיה נטולות היסוד” של בתו. הבת ראתה את המכתב ותבעה את ליידי ויילד על הוצאת דיבה: היא ידעה שהרופא ניהל איתה רומן (אם כי כנראה לא אנס אותה). חבר המושבעים פסק לחובתו של הרופא, בהסתמכו על מכתבי התשוקה הסוערים שכתב לחולה, אך חייב אותו רק בפרוטה אחת, כיוון שגם הנערה לא היתה חפה מחטא.

אוסקר ויילד צריך היה ללמוד לקח מגורל אביו: לפעמים מוטב לשתוק, ולא לרוץ לבית המשפט. אבל חוש הצדק, ואולי חוש ההרס, הכשילו אותו. 30 שנה אחר כך, יסתבך באותה הדרך עם המרקיז מקווינסברי, אבי אהובו, לורד אלפרד דאגלס. האב הזועם, אשר רדף את זוג הנאהבים, מסר לוויילד כרטיס ביקור ועליו רשם בכתב יד “אוסקר ויילד, סרסור ועושה מעשי סדום”. במקום לבלוע את העלבון, הגיש ויילד תביעת דיבה, הפסיד, ובסיומה הוגש נגדו כתב אישום על משכב זכר, ששלח אותו לשנתיים מאסר ועבודת פרך.

* * *

אוסקר גדל בעושר חומרי ורוחני. גרמנית למד מהאומנת וצרפתית מהמשרתת, והתחנך בבתי ספר מעולים. חבריו חשבו שהוא גאון: “הייתי מתערב שאוכל לקרוא רומן של שלושה כרכים במשך מחצית השעה, ולתמצת במדויק את מהלך העלילה”. באוקספורד, שם למד, (ומשם סולק בשנה ג' בשל חוצפתו וזלזולו במסגרת), גיבש את תפיסתו האסתטית, המעמידה את האמנות מעל לחיים, ושלאמנות נועד תפקיד בשיפור החברה. באוקספורד גם נדבק בעגבת מיצאנית, עבר סדרה של טיפולים בכספית, אשר לא ריפאו את המחלה, אלא רק השחירו את שיניו הבולטות קמעה. מכאן ואילך נהג לכסות את פיו בידו בשעת שיחה. מאז, כך סבור הביוגרף ריצ’רד אלמן, נטבעה בתודעתו התחושה, שאהבה כרוכה במוות, והנאה סופה ייסורים.

הוא עקר ללונדון, החל בקריירה משגשגת של מחזאי, משורר וסופר, ואמו ואחיו באו בעקבותיו. אחיו וילי, שתיין ולא־יוצלח שנעשה בינתיים עיתונאי, נהנה לכתוב עליו בטורי הרכילות. כשנשאר וילי בלי נושא לכתבה, היה קופץ לארוחת בוקר אצל אוסקר, וזה היה פולט חצי תריסר סיפורים, שפִּרנסו את וילי במשך חודש. בגיל 25, כבר היה אוסקר ויילד מסמר חיי החברה. הנסיך מוויילס ביקש לפוגשו, ואמר, “איני מכיר את מר ויילד, ולא להכיר את מר ויילד, משמעו להיות בלתי ידוע”.

הוא הצהיר על עצמו “אני סוציאליסט”, וגילה תיעוב לרודנות מכל סוג. כשהיה שיטפון בדרום לונדון, ותושבים נותרו ללא קורת גג, מיהר ויילד לאתר האסון. "הוא שוחח עם קשישה אירית שהתגוררה בדירה עלובה, סיפר לה סיפורים, נתן לה מעט כסף ושימח אותה כל־כך, עד שקראה אליו, ‘הלוואי שהאל ייתן לך מושב בין הצדיקים’ ", כותב פרופ' ריצ’רד אלמן.

אותם חמלה וחסד ניכרים באגדותיו הנפלאות של ויילד. “הנסיך המאושר” (1885) מספר על פסל של נסיך, הניצב בכיכר העיר וצופה אל בתי העניים והאומללים. “מופלא מכול הוא סבלם של בני־האדם”, אומר הנסיך לידידו, הדרור הקטן. כיוון שהוא מסומר למקומו, הוא מבקש מהדרור לעקור את אבן האודם שבחרבו, ולעוף לבית תופרת ענייה, שבנה חולה, כדי שתוכל לקנות לו אוכל. כך הוא מתפשט מכל אוצרותיו, וכשלא נותר לו מאומה, הוא מבקש מהדרור לעקור את עיניו העשויות ספירים, ולתת אחת מהן למחזאי דלפון, ואת השנייה לילדה קטנה, מוכרת גפרורים, שגפרוריה נפלו לשלג ונרטבו ואביה יכה אותה אם תחזור הביתה ללא פרוטה.

“הנסיך המאושר”, מלבד היותו סיפור של הזדהות עם החלש, הוא, לדעת ריצ’רד אלמן, גם סיפור על אהבה בין גברים. “עליך לנשק לי על שפתיי, כי אני אוהב אותך”, אומר הנסיך לדרור, המבקש להיפרד ולעוף אל ידידיו, הממתינים לו בארצות החום. בנשיקה, נשבר לבו של הנסיך, ועמו, לב הדרור. המוות משלים ומזכך את אהבתם, ושניהם עולים השמימה, אל חיקו של האלוהים.

ויילד היה נדיב ונאמן בכל המובנים, אך לקה במידה של תמימות, ויותר מכול ביחסיו עם אנשים מרושעים. באופיו שלו לא היה זכר לרשעות. הוא הקדיש מכוחותיו לקידום אמנים אחרים, והתפלא כאשר אלה נעצו בו סכין.

הוא אהב בגדי משי ותחרה, ואנשים ציינו כי “יש בו משהו נשי להחריד”. גילברט וסאליבן עשו פארודיה על דמותו, באופרטה “פיישנס”, אשר בה הוצג ויילד כמהלך ברח' פיקדילי, פרג או שושן בידו המעודנת. בעיתון הסאטירי “פאנץ'” כבר כינו אותו “מרי־אן”, כינוי להומוסקסואל, וב“ניו יורק טיימס” כתבו כי מיניותו “אינה חד־משמעית”. הוא נהנה להשתתף בוויכוחים סוערים על אהבת גברים, אך ידידותיו הקרובות היו שחקניות נודעות ויפהפיות, ביניהן אלן טרי ולילי לאנגטרי.

עדיין, בשלב זה, טרם היתה לו התנסות מינית עם גבר, אך בגיל 26, החל לחשוב על נישואין, כדי להשתיק את הלשונות הרעות. “שבוע אחד מספיק בהחלט לבקש את ידה של כל אשה, ותמיד יש לעשות זאת באופן שימשוך תשומת־לב מסוימת”, הודיע. היו כמה מועמדות, ומתמיה שעם כל שנינותו ופרסומו, כולן סירבו לו. האחת מהן היתה שרלוט מונטיפיורי המקסימה, בת למשפחה היהודית המפורסמת. “שרלוט, אני מצטער כל־כך על החלטתך. עם כספך שלך ומוחי שלי, היינו יכולים להרחיק לכת”, כתב לה בעוקצנות אופיינית. באותה שנה, פגש את המועמדת המושלמת: קונסטנס לויד, יורשת עשירה, יפה וגבוהה, שהתעניינה במוסיקה ובציור וקראה את דנטה באיטלקית. הם נישאו ב־1884, כשהיה בן 30 והיא בת 27.

אחרי שנישאו, זכה בן־לילה למהוגנות. הוא היה בעל מסור, והיא נאלצה לקשט את עצמה לפי טעמו האקסצנטרי (“אופנה היא פשוט צורה בלתי־נסבלת של כיעור שאנו נאלצים לשנותה מדי שישה חודשים”, כתב ויילד). כשהרתה, פיתח תיעוב הולך וגדל אל גופה התופח. סיריל, הבכור, נולד ב־1885. הבן השני, ויויאן, כעבור שנה. בניו הסבו לו עונג רב. על הצטננות אהבתו לאשתו, ניתן להקיש מלהיטותו לשוב ולבלות בחברת גברים. “העונג שהפיק ממראה גופם של גברים צעירים ומידידות הדוקה עם גברים היה גלוי לעין, ואולם עד כה הצליח שלא להתחייב”, כותב ריצ’רד אלמן. פגישתו, ב־1886, עם רוברט רוס, בנו של התובע הכללי של קנדה, אשר חי בלונדון, שינתה הכול. רוס בן ה־17 פיתה את ויילד בן ה־32. “ויילד נכנע, מתוך סקרנות או אולי כגחמה”, כותב אלמן. “האהבה ההומוסקסואלית שִחררה אותו מקבלת עול המוסכמות, ואִפשרה לו לבטא תשוקות רדומות. מאז 1886, חשב על עצמו כעל פושע המהלך רדוף אשם בין התמימים. והתמימה מכול היתה אשתו”.

הוא חדל לקיים איתה יחסי מין, בתירוץ של מחלת העגבת הנושנה שלו. פעם סיפר שאחרי שנשק לה, “נהגתי לרחוץ את פי ולפתוח את החלון, כדי לטהר את שפתיי באוויר הצח” – עד כדי כך היתה סלידתו גדולה.

קונסטנס המשיכה לאוהבו כתמיד, והתמסרה לגידול בניה ולפעילות פוליטית. “יש ללמד ילדים להתנגד למלחמה מן העריסה”, הצהירה באסיפה. היא פרסמה ספרי ילדים, ולחמה על שוויון זכויות לנשים. אוסקר עבר לגור תקופות ממושכות בבתי מלון: לכאורה, כדי שיוכל לכתוב בלי שהילדים יפריעו. למעשה, כדי שיוכל לארח שם נערים. הוא עסק בעיתונות, ערך כתב־עת, “עולם האשה”, והעז לבקש מהמלכה ויקטוריה לתרום לעיתונו שיר. הוד מעלתה סירבה בזעם.

קשריו עם רוברט רוס פתחו לו את הדלת לעולם שלם של תשוקות. כשהקשר הגופני ביניהם נמוג, הפך רוס לידיד נאמן, שליווה אותו כל חייו. גברים אחרים נכנסו לתמונה: ביניהם, הסופר הצרפתי אנדרה ז’יד, אשר זכר את ויילד כמאהב הראשון שלו. ההרס העצמי של ויילד היה אדיר. פעם, במסיבה, קרא כיירו, הכירולוג הנודע, את כפות־ידי האורחים, והסביר ששמאל מציינת נטיות תורשתיות, וימין את ההתפתחות האישית. “ידך השמאלית היא יד מלך, אך הימנית היא ידו של מלך אשר ימיט על עצמו גלות”, אומר לוויילד. ויילד, שהיה שטוף באמונות טפלות, שאל, “מתי?” “בעוד שנים אחדות, בגיל 40 בקירוב”. ויילד, שהיה בן 38, לא אמר מלה ויצא מהבית.

תשוקתו לג’ון גריי הולידה את “תמונתו של דוריאן גריי” (1891), הרומן על הנער היפהפה, הזוכה לנעורי נצח בשעה שהדיוקן המצויר שלו הוא שמזדקן. הספר הזה, שנושאו הוא היחס שבין האמנות למציאות, שזור רמזים הומוסקסואליים, ועורר עליו את קצפם של הכוחות השמרניים בחברה האנגלית. הוא ידע היטב שרעיונותיו יזעזעו את הקהל, אך לא היתה לו כל כוונה להשתנות. שישתנו הם, כך אמר.

התגובה על “דוריאן גריי” היתה סוחפת. היו חנויות שסירבו לשווקו בטענה שהוא מזוהם, אך הצעירים התלהבו. אחד מהם, שקרא את הספר 14 פעמים והיה להוט לפגוש את ויילד, היה משורר צעיר, לורד אלפרד (“בוזי”) דאגלס, בנו של המרקיז מקווינסברי. היו לו פני בהט ושיער זהוב, טיפוס מפונק וחצוף, אשר כשלא קיבל את מבוקשו, היה נקמני להחריד. במיזוג של אהבה וטירוף, הוא זה שיביא לאובדנו של ויילד.

“נערי שלי, הסונטה שלך יפה, ולפלא הוא לי ששׂפתי השושן האדומות שלך נוצרו לנגינת השיר לא פחות משנבראו לטירוף הנשיקות”, כתב לו ויילד בינואר 1893. “נשמתך הדקיקה והזהובה פוסעת בין תשוקה לשירה. אני יודע שבימי יוון היית אתה יקינתון, שאותו אהב אפולו בטירוף שכזה”.

פעם, כשבאה אשתו להביא לו דואר והתחננה שיחזור הביתה, אמר ויילד לידיד, “נישאתי 3 פעמים בחיי, פעם לאשה ופעמיים לגברים”. (רוברט רוס, ואלפרד דאגלס). הידיד נדהם: הוא לא חשב על הרעיה.

ויילד היה אז המחזאי המפורסם ביותר באנגליה. “מניפתה של ליידי וינדרמיר”, “בעל אידיאלי”, “חשיבותה של רצינות” ו“שלומית”, אשר שרה ברנאר “האלוהית” ביקשה להופיע בו (המחזה, שעסק בגילוי עריות וחילול השם, נפסל על־ידי הצנזורה האנגלית, אך הוצג בפריס). “הוא הרוויח הון תועפות ממחזותיו, ודאגלס דִרדר אותו מוסרית וכלכלית”, אומרת ד“ר קרן אלקלעי־גוט. שנים ספורות אחר כך יכתוב לו ויילד ב”ממעמקים", 120 העמודים שחיבר בבור הכלא, ויאשים אותו: “הימרת בחיי כפי שהימרת בכספי, בחוסר אחריות, בפזיזות, ובאדישות לגבי התוצאות”. מדי פעם ניסה להתנתק ממנו, אך חזר אליו. זו היתה אהבה מסובכת וגורלית מכדי שיוכל לעמוד בפניה.

אחיו הבכור של אלפרד דאגלס היה הומוסקסואל, ושלח יד בנפשו. אביו, המרקיז מקווינסברי, איש אלים וזועם, היה נחוש להבטיח שגורל בנו השני יהיה שונה, ועשה הכול להפריד אותו מויילד, אשר ראה בו מדיח ומפתה. ויילד, שהקשר שלו עם דאגלס באותה עת היה אפלטוני בעיקרו, החליט שלא ייתכן שהאב יכתיב לו כיצד לנהוג. ב־1895, כשגידף אותו האב כ“סרסור ועושה מעשה סדום”, החליט להגיש נגדו תביעת דיבה. ידידיו ניסו להניא אותו, והוא השתכנע, אך דווקא אלפרד דאגלס, הבן, שתיעב את אביו, שידל את ויילד ללכת לבית משפט, וכשוויילד אמר שאין לו כסף לתביעה משפטית, הבטיח דאגלס שאחיו ואמו, ששנאו אף הם את האב, ישמחו לשלם את ההוצאות. ויילד לא יכול היה לסגת.

חבר המושבעים אהד את האב, המנסה להגן על בנו מלשקוע ברפש הטומאה. כשזוכה המרקיז מתביעת דיבה, נעצר ויילד, והוגש נגדו כתב אישום, לפי התיקון לחוק העונשין, 1885, שאסר יחסים לא רק עם נערים, אלא גם בין גברים בוגרים. הובאה חדרנית במלון, שראתה בחור במיטתו של ויילד. מנהלת משק במלון אחר העידה שראתה כתמים חשודים על סדיניו. הוצגו מכתבי אהבה שכתב ויילד לגברים. בחקירתו הנגדית, דיבר על “האהבה שאינה מעיזה לנקוב בשמה”: “כמו זו שבין דוד ויהונתן… היא יפה, היא טובה, היא החיבה בצורתה הנעלה ביותר”.

פרופ' מיכאל הר־סגור, באחרית דבר ל“ממעמקים”, וידויו של אוסקר ויילד (הוצאת “חנות הספרים”, כפר סבא, 1993): “באותה עת, השתפשפה המלכה ויקטוריה עם שומר ראשה הסקוטי, מיסטר בראון, ונהגה לרוקן מדי לילה כחצי בקבוק ויסקי. אבל כל זאת נודע רק לאחר מותה. חטאיו של ויילד נודעו בחייו, כי לא דאג להסתירם. זה חטא בל יעבור: היעדר צביעות”.

ד"ר קרן אלקלעי־גוט: “אנגליה לא היתה בשלה למסר של ויילד. רבים וטובים היו הומוסקסואלים, ואילו נחשפו שמותיהם באולם המשפט, זה היה מקל את עונשו. לואיס קארול, מחבר ‘עליסה’, צילם נערות ערומות, סווינבורן אהב שיכו אותו ויצליפו בו. אבל פשוט לא דיברו על זה. ויילד היה שעיר לעזאזל”

בינתיים, שוחרר בערבות. ידידיו התחננו שיברח לצרפת ויישאר שם, והעמידו לרשותו יאכטה וסכום כסף גדול, אולם אמו של אוסקר חשבה שזו פחדנות: “אם תברח, לא אשוב לדבר אתך לעולם”, אמרה לו. הוא נשאר, והורשע, כשהוא מקבל את העונש המְרַבי, שנתיים מאסר ועבודת פרך. שלושה ממחזותיו הוצגו אז בלונדון. ההצגות המצליחות הוסיפו לרוץ, כששם המחבר הוסר מלוחות המודעות, והוא לא קיבל תמלוגים. הבטחתו של אלפרד דאגלס, שאמו תישא בהוצאות המשפט, לא קוימה. ויילד הוכרז כפושט רגל, וחפציו וספריו הועמדו למכירה כדי לכסות חובות. בית הדין קבע שאינו ראוי להיות אב, ילדיו נותקו ממנו, ושמם הוחלף מ“ויילד” ל“הולנד”, אחד משמות נעוריה של אמם. בכלא, כתב אוסקר ויילד את “ממעמקים”, וידוי בן 120 עמודים בו פנה אל אוהבו ומהרסו, לורד אלפרד דאגלס.

הכלא היה הרקע גם ליצירתו האחרונה והגדולה, “הבלדה מכלא רדינג”. פואמה ארוכה, אותה כתב אחרי ששוחרר מכלאו, אך חתם בסימון C.3.3, מספר התא שלו בכלא רדינג. הוא מספר על מפגש עם אסיר, צ’רלס וולדרידג', סמל בחיל הפרשים, ששיסע את גרונה של אשתו הצעירה, בת ה־23,מתוך קנאה.

“ויילד היה פמיניסט. הוא לא נמשך לנשים, אך העריך אותן והן היו לו ידידות טובות. לכן מוזר שהמוטיב החוזר בבלאדה, הוא, yet each man kills the thing he loves”“, אומרת ד”ר קרן אלקלעי־גוט, משוררת וחוקרת ספרות. “האשה היא ‘thing’, חפץ. צריך לזכור שהוא כתב את הבלאדה, חמש שנים אחרי שג’ק המרטש השתולל בלונדון ורצח נשים. אולי משום שהוא עצמו צעד תמיד על סף החטא, ויילד תפס את הפושע כקורבן של החברה. לפי דעתו, כל אדם הוא חוטא: האחד רוצח בנשיקה, האחר רוצח בחרב, אבל אין אדם נקי מאשמה. זוהי כמעט לגיטימציה לרצח, כי לפי שיטתו, אין למעשה הבדל רב בין להרוג במלים, ולהרוג בסכין. הנושא של העבריין כגיבור מלווה אותנו עד היום. בוני וקלייד, ג’יימס דין. ויילד אהב את הסטייה, הוא ראה את עצמו מעבר לחוק. הוא לא הצטער על החטא, רק על זה שתפסו אותו”.

במאי 1897 שוחרר ויילד מכלאו בשם בדוי, סבסטיאן מלמות, עקר לצרפת. “הוא בחר לעצמו שם של דמות ספרותית ידועה, של נווד חסר בית, כי הפך את חייו לסיפור”, אומרת ד"ר אלקלעי־גוט. “הוא רק לא ידע, שאת סוף הסיפור, לא הוא יכתוב”.

הוא ניסה לשקם את חייו, התחנן להיפגש עם אשתו והילדים, אך היא הסכימה רק בתנאי שלא יחזור לאורח חייו הקודם. ואולם, הוא שב לסורו, לא מסוגל להתנתק מאלפרד דאגלס, אשר הוסיף להדיח אותו, לבזבז את כספו, להתקוטט איתו. לימים יכתוב בנו, ויויאן, בלשון עדינה, “אני זוכר את שמחתה של אמי כשנראה היה שהוא עומד לשוב אלינו, ועד כמה היתה אומללה כשגילתה שמצא לו עיסוקים אחרים למלא בהם את זמנו”. זמן קצר אחר כך מתה קונסטנס, בגיל 40, בניתוח בעמוד־השידרה.

סיריל, הבכור, יתנדב לימים ליחידה קרבית, וייהרג במלחמת־העולם הראשונה. הצעיר, ויויאן, גדל ונעשה סופר, אך לא התקרב מעולם לשנינותו וזוהרו של אביו. אף שלא חזר מעולם לשם “ויילד”, העניק ויויאן הולנד מחילה לאביו, בספרו “בנו של אוסקר ויילד” (1954). ללא טינה אלא רק בכאב, הערכה, והבנה עמוקה.

שנותיו האחרונות, בפאריס, היו שנים של חרפה ועוני. שיניו הקדמיות נשרו, וידו לא השיגה לרכוש שיניים תותבות. זמרת האופרה הנודעת נלי מלבה ראתה אותו ברחוב. “מאדאם מלבה”, אמר לה, “האם אינך יודעת מי אני? אני אוסקר ויילד, ואני עומד לעשות מעשה נורא. אני עומד לבקש ממך כסף”. היא הוציאה את כל הכסף שהיה בארנקה ונתנה לו. הוא מלמל תודה והלך.

הוא מת ב־30 בנובמבר 1900, בן 46, במלון קטן ועלוב. “כל אדם נולד מלך, ורוב בני האדם מתים בגלות – כמו רוב המלכים”, כך כתב פעם.