רקע
אילת נגב
וירג'יניה וולף: אני בטוחה שאני משתגעת שוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995
וירג'יניה וולף1.png

1882–1941


באותו יום בהיר, בראשית אביב 1941, הכניסה וירג’יניה וולף בת ה־59, אבן כבדה לכיס מעילה האפור, ונבלעה ללא־שוב במימיו הסוחפים של הנהר אוז, הסמוך לביתה הכפרי בדרום אנגליה. רק זמן קצר לפני־כן, והיא כבר אשה בוגרת, סופרת נודעת, העזה להעלות על הכתב את חוויות הילדות הצורבות שלה. בדקדקנות קרה של מנתח פתחה את המורסה הכואבת שלה, שהציקה לה מאז היתה ילדה בת שש: “כשעמדתי על בהונותי, יכולתי לראות את פני בראי. עשיתי זאת רק אם הייתי בטוחה שאני לבד. התביישתי בזה”, כתבה לידידתה אתל סמית בינואר 1941. “תחושה חריפה של אשמה נקשרה לכך תמיד. מדוע? סיבה ברורה אחת עולה בדעתי: ונסה (אחותה – א"נ) ואני היינו ‘טומבוי’ס, שיחקנו קריקט, טיפסנו על סלעים ועצים, לא אהבנו להתלבש וכו’. ייתכן שההתבוננות בראי נגדה את חוקי ה’טומבוי'. אבל נדמה לי, שרגע הבושה שלי נובע ממקור עמוק יותר…”

וכאן, סיפרה וירג’יניה, בקטע שלא נועד לפרסום, כיצד אחיה, ג’רלד דקוורת בן ה־18, בנה של אמה מנישואיה הראשונים, הרים אותה, ילדה בת שש, על שולחן מול הראי, ובחן את גופה. “אני זוכרת את ידו נכנסת מתחת לבגדי. יד איתנה, היורדת יותר ויותר למטה. אני זוכרת איך התפללתי שיפסיק. איך הקשחתי את עצמי והתפתלתי, כאשר התקרבה ידו לאברי המוצנעים. אבל הוא לא הפסיק. ידו חיטטה באברי המין שלי. אני זוכרת שזה דחה אותי, לא מצא חן בעיני. מה המלה הנכונה לתאר רגש מעורב ומטופש כזה? זה היה רגש חזק, עובדה שאני עדיין זוכרת אותו. אולי לכן נטבעה בי, בקשר לאיברים מסוימים בגוף, תחושה שאסור לגעת בהם, שאסור להרשות שיגעו בהם. זה מוכיח שווירג’יניה סטפן נולדה לא ב־25.1.1882, אלא אלפי שנים קודם, מצוידת מהרגע הראשון באינסטינקטים, שנרכשו בידי רבבות נשים שקדמו לה…”

* * *

משפחה גדולה ומורכבת התגוררה בבית הלונדוני בהייד פארק גייט 22: האב, סר לזלי סטפן, סופר ואיש־רוח, מחבר 63 כרכי “המילון הלאומי של הביוגרפיות”, אלמן, שהביא עמו לנישואיו השניים בת חולת־רוח, לורה, שהוחזקה בחדר בקצה המסדרון, מטורפת ומצווחת. האם, ג’וליה, אשה יפה וחרישית, אף היא אלמנה, אם לג’ורג', ג’רלד וסטלה, מנישואיה הראשונים, שהוסיפה ללבוש שחורים גם לאחר שנישאה בשנית. עוד ארבעה ילדים נולדו לה וללזלי סטפן: ונסה, טובי, וירג’יניה ואדריאן.

בגיל שבע כבר למדה וירג’יניה לטינית, היסטוריה וצרפתית מפי אמה: לפי מסורת התקופה, למדו הבנות בבית, בשעה שמהבנים לא נחסך דבר, והם התחנכו באיטון ובקיימברידג'. בגיל שמונה כתבה וערכה עיתון משפחתי שהמציאה, “חדשות הייד פארק גייט”. ילדה חיוורת, יפה ורזה, בעלת עיניים ירוקות, ענקיות ועצבים שבירים.

ב־1895, כשמלאו לווירג’יניה 13, מתה אמה מסיבוך של מחלת השפעת. האב מתח מסגרת שחורה על נייר המכתבים שלו ועל חייו. כל העליזות והצחוק התנדפו מהבית, שבו גרו שמונה ילדים. וירג’יניה היתה כעת עוד פחות מוגנת מידיו המחטטות של אחיה ג’רלד, אשר אליו הצטרף האח האחר, ג’ורג'. האחים, אז כבר בסוף שנות ה־20 לחייהם, העתיקו את זירת גילוי־העריות אל תוך מיטות אחיותיהם, וירג’יניה וּונסה. ככל הנראה, לא קיימו מגע מיני מלא, אבל אותם חיבוקים לוהטים בחדר השינה, בעודה נערה מתבגרת, חנקו את מיניותה של וירג’יניה.

קוונטין בל, פרופ' להיסטוריה ובנה של אחותה ונסה, מחבר הביוגרפיה המרתקת על וולף (תרגום לעברית – לאה דובב, הוצאת “שוקן”, 1988), זוקף לחובת האירועים ההם את קרירותה המינית של מי שהפכה להיות אחת הסופרות הגדולות של המאה ה־20, ואת העדפתה לנשים. האחות ונסה, נערה בעלת מזג מרדני וסוער, שעברה אותן חוויות, הגיבה תגובה הפוכה. בהתבגרותה ניהלה חיי נישואים פתוחים מאוד. בהיותה נשואה ילדה שני בנים לבעלה ובת למאהב שלה, דאנקן גראנט, צייר ביסקסואל.

אליס שלווי, פרופסור לספרות אנגלית, יו"ר שדולת הנשים בישראל: “הרגע הזה, שבו הועמדה וירג’יניה מול הראי, וראתה מעבר לכתפה את אחיה, עושה בה את מעשיו, טבע בה את חותמו. בבת־אחת היתה גם הקורבן וגם העדה לאירוע. כקורבן חוותה את הכאב; בתור עדה ידעה להפוך אותו לספרות, כדי לתעד את הדברים ולפרש אותם”.

וכך, ברומן “השנים” (1936), אחד הספרים שהיו לה קשים ביותר לכתיבה, ושוכתבו בידה שוב ושוב, מספרת וולף על רוז, ילדה שאמה גוססת, היוצאת מהבית בערב, להתאוורר קצת ולקנות ברווזון צעצוע שראתה בחנות. בדרך חזרה, ליד פנס רחוב, היא רואה גבר גבוה, פניו מצולקות, החושף את איבר־מינו בפניה וממלמל דבר־מה. היא רצה הביתה, רדופת רגשות־אשם נוראים, נוצרת את האירוע בלבה. מקץ שנים, היא אשה בוגרת, גברית־משהו, שלא נישאה מעולם, ועדיין אינה מסוגלת לחשוף את סודה, אלא רק אומרת, “דברים נוראים קורים לילדים, אבל הם לא מספרים, לא מסוגלים לספר”.

– האם ידעו במשפחה על גילוי־העריות? מדוע הניחו לכך להימשך?

פרופ' אליס שלווי: “כלפי חוץ זו היתה משפחה שמרנית מאוד, ואיש לא דיבר בה על מין. גם כשווירג’יניה וולף היתה לסופרת בוגרת, ספריה חפים ממין, סטריליים לחלוטין. אצלה שיא האירוטיות מתבטא בנשיקות בין נשים”.

הגרפולוגית רומה אבישי אספה כתבי־יד של וירג’יניה וולף, מכתבים, טיוטות, הגהות של ספרים. המוקדם ביותר הוא מכתב מ־1898, כשהיתה בת 16. “זהו כתב־יד רועד, כמו של אדם זקן. מעולם לא חשה עצמה זקנה, כמו בגיל הנעורים. כתב רעוע, חסר ביטחון, בלי שום אחיזה בדף או בחיים”, אומרת אבישי. "יש רווח גדול בין מלה למלה, המעיד על היסוסים מתמידים. כאילו היא עוצרת לחשוב, לא יודעת לאן להמשיך. אין ספק שהיתה במצב נפשי קשה ביותר.

“נהוג לפרש את הצד התחתון של הכתב, את האותיות שנשלחות מתחת לשורה, כמבטא את החלק הגופני, המיני, של הכותב. חלקו העליון של הכתב, מעל לשורה, מבטא בדרך־כלל את הכישורים הרוחניים, האינטלקטואליים. אצל וירג’יניה וולף הצד העליון מפותח הרבה יותר. היא כותבת ‘מהחגורה ומעלה’. אותיות שיש להן זנב שמשתפל למטה, כמו,Y,G,F אצלה הן חתוכות. בגיל הנעורים עברה התמודדות קשה, בכל מה שקשור במין. הצד התחתון של האותיות עדיין קיים, אם כי מהוסס. בכתבי־יד מאוחרים יותר ההתמודדות נפסקה: זהו כתב א־מיני לחלוטין, כולל במכתביה אל נשים. אם היו לה קשרים לסביים, הצד המיני לא היה חזק בהם. לאותיות אין חלק תחתון. היא פשוט קיצצה את כל מה שקשור למין”.

* * *

שנים רבות אחרי מות אביה, והיא כבר סופרת ידועה, כתבה וירג’יניה וולף ביומנה: “היום הוא בן 96 בדיוק. הוא יכול היה להגיע לגיל זה כמו רבים אחרים, אך למזלי זה לא קרה. חייו היו הורסים כליל את חיי שלי”.

ד"ר שולמית ברזלי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, כתבה דוקטורט על וירג’יניה וולף: "האב, לזלי סטפן, הכיר בכישרונותיה של בתו וירג’יניה, עודד אותה להשתמש בספרייה העשירה שלו, וכך רכשה את השכלתה, שעליה היתה אסירת תודה לו. אבל הוא היה שליט יחיד בביתו. אחרי מות אשתו רדה בבתה מנישואיה הראשונים, אשר ניהלה את הבית. מקץ שנים ספורות כרעה גם הבת תחת הנטל, ומתה מהסתבכות של מחלה. עול הבית עבר לוונסה, אחותה האהובה של וירג’יניה.

"האב היה אדם אמיד, בבית היו שבע משרתות, אבל היו לו סיוטים, שהוא עומד להתרושש. אחת לשבוע התרחש בבית טקס קבוע: הוא דרש שיביאו לפניו את ספרי ההוצאות, לבדוק את החשבונות. הוא נהג להשתולל, טען שחשבונות המזון מנופחים, ושבגלל בזבזנותה של ונסה, המשפחה עוד תגיע עד פת לחם. וירג’יניה וולף כתבה שהיתה רועדת בכל פעם מחדש, למשמע צעקותיו של האב הבוקעות מהחדר הנעול.

“בערך באותה תקופה לקתה וירג’יניה באנורקסיה נרבוזה, ולאט־לאט הפסיקה לאכול. מאז, בכל פעם שנכנסה למשבר נפשי, היה הדבר מלווה בהרעבה עצמית. אני רק יכולה להתפעל מיכולתה להתגבר על מכשולים, שדי היה רק באחד מהם למוטט כל אדם. למרות כל זאת היו לה המון ידידים, חוש הומור, צחוק מצטלצל, והיא הצליחה ליצור בלי הרף, ליפול ולקום שוב”.

אחרי מות אביה ב־1904 גרה וירג’יניה עם אחותה ונסה, ואחר־כך עם אחיה אדריאן. אצלו פגשה אנשי־רוח צעירים, מעילית החברה הלונדונית ובוגרי אוקספורד וקיימברידג', שהפכו אחר־כך לקבוצה, שנודעה בשם ‘חוג בלומסברי’. היא היתה שותפה שווה, ולא סבלה מהמגבלות החברתיות והרוחניות, שהיו מנת חלקן של נשים בנות דורה. אבל שם נטבע הפמיניזם שלה, שמצא לימים את ביטויו בספריה הנודעים “חדר משלך” ו“שלוש גיניאות”.

פרופ' אליס שלווי, בוגרת קיימברידג‘: "אוקספורד וקיימברידג’ אפשרו לנשים ללמוד, אבל לא נתנו להן תואר בטקס ההשבעה הרשמי, ומנעו מהן את הפעילות באגודת הסטודנטים, ששימשה חממה למנהיגות פוליטית של העתיד. הקיפוח הזה של אשה רק בגלל מינה הכעיס מאוד את וירג’יניה וולף. כאשר כבר היתה מפורסמת, ביקשו להעניק לה תואר דוקטור של כבוד. היא, שלא היה לה אפילו בי.איי, כתבה מכתב סירוב חריף. אמרה, אני לא מוכנה לקבל בחסד את מה שאיני יכולה לקבלו בזכות".

בסצינה בספרה “אל המגדלור”, לילי בריסקו, אחת הגיבורות, מנסה לשווא לצייר תמונת שמן. אלא שגבר העומד מאחורי כתפה, לוחש לה, כמו מלאך רע, “נשים לא יכולות לכתוב, נשים לא יכולות לצייר”. הלחישה הזאת אינה מרפה ממנה, גם כאשר היא ניצבת לבדה מול כן־הציור. רק מקץ עשר שנים מצליחה סוף־סוף הציירת להשלים את התמונה. “אני מאמינה, שכך חשה גם וירג’יניה וולף. יום־יום היתה צריכה לנער את המלאך השחור שלחש לה, את לא יכולה, את לא יכולה”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

כאשר פגש לאונרד וולף את וירג’יניה, היא היתה כמעט בת 30. אשה מיוחדת ומרשימה, שגברים ונשים כאחד נמשכו אליה. היא לא פרסמה אז עדיין שום ספר, אבל כתבה בקביעות ביקורות על ספרים ב“טיימס”. הוא היה סופר, אינטלקטואל יהודי בעל דעות שמאלניות. לאחר לימודיו שירת כפקיד קולוניאלי בציילון, וּויתר על קריירה פורחת כדי לחיות באנגליה ולשאת את האשה שאהב.

היא התלבטה מאוד אם להינשא לו. “אני אומרת לעצמי: מכל מקום, תוכלי להיות מאושרת למדי איתו. הוא יהיה לך לחברה, וייתן לך ילדים וחיים עסוקים, ואז אני אומרת: בשם אלוהים, לא אשקיף על הנישואין כעל מקצוע… אולי העניין המיני הוא שמפריד בינינו? כפי שאמרתי לך בגסות ביום ההוא, אינני מרגישה שום משיכה גופנית כלפיך. ובכל־זאת, כמעט כובשת אותי המסירות שלך כלפי… דווקא בגלל המסירות שלך אני מרגישה, שאני עצמי מוכרחה להרגיש כך כלפיך לפני שאנשא לך”, כך כתבה לו באחד ממכתביה.

במשך 29 שנות נישואיהם שמר לאונרד בקפדנות על אשתו. ביומנים שניהל כתב מעט מאוד על רגשותיו שלו: וירג’יניה היתה הנושא העיקרי. בכתב זעיר היה מתאר את מצבה הנפשי באותו יום: איך ישנה, מה מצב־הרוח שלה. השתמש בקיצורים, בראשי־תיבות, כקוד פרטי: “V.V.B.” היה פירושו, “VIRGINIA VERY BAD”, כלומר לילה רע עבר עליה. אחת לשבועיים רשם את משקלה, תיעד בחרדה כל ירידה של קילוגרם. בתקופות הקשות היתה שומעת קולות, שהאיצו בה לעשות מעשי טירוף. היא האמינה, כי מקור הקולות האלה באכילה יתרה, וכי עליה להרעיב את עצמה. בהתקפות הטירוף היתה לעתים אלימה וסוערת, שונאת את כל העולם, וגם אותו.

בספרה “מרת דאלווי” (1925) תיארה את דמותו של ספטימוס סמית, חייל הלום־קרב שיוצא מדעתו, ומשליך את עצמו מהחלון, כאשר באים לאשפז אותו. הספר הזה מכיל כתב־אישום נגד הפסיכיאטריה של ימיה. “הוא שומע ציפורים שרות ביוונית”, כתבה על ספטימוס בתיאור של שיגעון, שלקוח מחוויותיה האישיות. אף היא ניסתה למות בקפיצה בגיל 22, פעם אחרת ניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כדורים.

לאחר שסיימה ספר, היתה מוסרת לבעלה את כתב־היד לקריאה, מחכה בלב הולם לחוות־דעתו. “ידעתי, שאם דעתי לא תהיה חיובית לחלוטין, היא תשקע במרה שחורה ותתמוטט”, רשם לאונרד ביומנו על ספרה “השנים”.


הגרפולוגית רומה אבישי בחנה את כתב־ידו של לאונרד וולף: “כתב־היד שלו מיקרוסקופי, מדויק, האותיות תמיד זהות, ישרות כבסרגל. זהו אדם המקפיד על כל פרט, עומד על עקרונות, אופי של סלע. הכתב הזעיר, שגודלו מילימטר או שניים, מעיד על חוסר ביטחון בסיסי, רצון להיות קטן ככל האפשר. זהו אדם סגור מאוד, בעל חרדות, המתגבר על חרדותיו בכוח הרצון ובמשמעת קיצונית. הוא אהב מאוד לעשות רשימות, למדוד כל דבר: מלבד הטבלאות של הירידה במשקל של אשתו, הוא סופר את המלים, שהוא עצמו הצליח לכתוב באותו יום, ואת סך כל המלים בספר מסוים: 61,649. אדם שיש בו קטנוניות רבה, אבל אפשר גם לסמוך עליו בלי גבול. הוא יעמוד בהתחייבויותיו ויהיה אחראי, ולא חשוב מה המחיר. בניגוד לה, המיניות שלו נורמלית לגמרי. החלק התחתון של האותיות קיים. מעניין איך הסתדר עם אשה, שבשבילה מין לא היה קיים בכלל”.

– האם לאונרד וולף הקריב את עצמו כדי לטפח את אשתו?

פרופ' אליס שלווי: “הוא היה ידוע כהוגה־דעות במפלגת הלייבור. למרות שכתב ספרים, לא היה זה הכישרון הגדול שלו. כיום הוא ידוע בעיקר כבעלה של וירג’יניה וולף. אין ספק שהיה מסור לה בלי גבול. הוא אחד היחידים ב’חוג בלומסברי', שלא היה הומוסקסואל או ביסקסואל, ולא ידוע שבגד בה אי־פעם עם אשה כלשהי. אבל יש לי הרגשה, שבמסירות הטוטאלית שלו אליה היה סוג של שתלטנות. ייתכן שטיפל בה כמו בילדה חסרת־אונים, ערער את מעט הביטחון שהיה לה. בעצה אחת עם הרופאים החליט במקומה, שאסור לה להביא ילדים לעולם, מחשש שהדבר יערער את מצבה הנפשי. איש לא שאל לתחושותיה של וירג’יניה, שרצתה מאוד ילדים, וכל חייה קינאה באחותה, שהיתה אם לשלושה. בתקופות של הטירוף אילץ אותה בעלה לנוח ואסר עליה לקרוא ולכתוב יותר משעה אחת ביום, כדי שלא תתרגש יותר מדי. עבור אשה, שהכתיבה היתה כל ישותה, שכתבה עשרות מכתבים ביום, נוסף לכתיבתה הספרותית, מניעה כזאת היא התאכזרות של ממש, כמו לקשור לצייר את הידיים”.

הלהט של וירג’יניה וולף, אם אפשר לקרוא לזה כך, היה שמור לבנות־מינה. “דודתי”, “אשה שלי”, כך פנתה במכתביה לאהובתה ויולט דיקינסון, אשה גברית, גבוהה, 1.85, מבוגרת ממנה ב־17 שנים. “כמעט כל גבר הבהיל אותה במידה זו או אחרת”, מציין הביוגרף שלה, קוונטין בל. ידוע מאוד קשר האהבה שלה עם הסופרת ויטה סקוויל־וסט, לסבית מוצהרת ורעייתו של הדיפלומט הרולד ניקולסון. אהבה, שהתקיימה בידיעת שני הבעלים.

ד"ר שולמית ברזלי: “היא התקשרה לנשים מבוגרות ממנה בהרבה והתאהבה במורות שלה. צריך לחשוב על קשריה עם נשים, בהקשר של החסך האמהי שלה. היא התייתמה מאמה בגיל 13, ותמיד היתה בחיפוש אחר דמות אם. במכתביה אל נשים יש מלות חיבה ומונחים מאוד אינטימיים, אבל נראה שהקִרבה שביקשה היתה לאו־דווקא מינית”.

“היא כתבה כאשה, ששכחה שהיא אשה”, שיבחה וירג’יניה וולף סופרת אחת, בביקורת ספרים שכתבה. “אולי לזאת התכוון קולרידג' כשאמר, כי נפש גדולה היא אנדרוגינוס”. היה משהו מן הנפש־האנדרוגינוס בכתיבתה של וולף, וגם בחייה.

כאשר נישאה וירג’יניה ללאונרד וולף, ראתה ביהדותו מקור לתחושת זרות. אבל נישואיהם, האמיצים מאוד מבחינה נפשית, קירבו אותה לדעותיו. היא נעשתה שמאלנית ופציפיסטית כמוהו. התפשטות הנאציזם ומלחמת־העולם השנייה, עוררו בה חרדות. “היא פחדה מאוד מפלישה גרמנית לאנגליה וידעה, שכאשתו של יהודי אין לשניהם סיכוי להישרד”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי. “היא ולאונרד עקרו מלונדון לבית כפרי בסאסקס, וראו בחלחלה, איך ביתם הלונדוני שכה אהבו נפגע בהפצצות חיל האוויר הגרמני. ב־1940 הרגישו שאימת הנאצים מתקרבת. הם קיבלו מורפיום מאדריאן, אחיה הפסיכיאטר של וירג’יניה, אספו כדורי רעל ותכננו את מותם. הם חשבו להתאבד במוסך שלהם, להחניק את עצמם בגזים של מַפלט מכוניתם. בגלל הקיצוב בדלק, דאגו שיהיה להם בבית פח מלא בנזין”.

פרופ' אליס שלווי חיה באותם הימים באנגליה. “איום הפלישה הגרמנית לאנגליה היה מוחשי מאוד. הייתי אז נערה צעירה, ואני זוכרת היטב את ההפצצות הכבדות על לונדון, כל לילה היינו במקלטים. כולנו חיינו בחרדה גדולה, ועל אחת כמה וכמה וירג’יניה וולף, אשה רגישה כל־כך, שראתה את עירה האהובה נחרבת לנגד עיניה, ועוד זכרה את הטראומות של מלחמת־העולם הראשונה, כשידידים שלה נהרגו”.

אבל היא התגברה ובחרה בחיים. ואז חזרה המחלה. בנובמבר 1940 סיימה לכתוב את הרומן השמיני שלה, “בין המערכות”, ושוב נתקפה דיכאון, ריקנות, פחד מביקורת. סבלה מכאבי ראש, הרעבה עצמית, פחדים מהמלחמה.

ביום שישי, 28 במרס 1941, כאשר לאונרד עבד בגינה, לבשה את מעילה, לקחה מקל ההליכה שלה, ויצאה אל הנהר. על מדף האח בטרקלין השאירה לו מכתב:

“יקר מכול, אני בטוחה שאני משתגעת שוב. אני מרגישה, שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה כזו, כמו בפעמים הקודמות. והפעם לא אחלים עוד. אני מתחילה לשמוע קולות, ואינני מסוגלת להתרכז. על כן אני עושה מה שנראה לי המעשה הטוב ביותר. נתת לי את האושר הרב ביותר שאפשר. מכל בחינה שהיא היית לי כל שיכול אדם להיות. אינני חושבת, שיכלו שניים להיות מאושרים ממנו אנו, עד שבאה המחלה האיומה הזאת. איני יכולה להילחם עוד. אני יודעת שאני ממררת את חייך…”

“כתב־היד שלה במכתב באחרון הוא של אדם רדוף־חרדות, המריצות אותו קדימה, והוא מנסה להימלט מהן”, אומרת רומה אבישי. “הכתב מהיר ומתקדם, היא מגיעה עד שולי הדף, ומשהו עוצר בה. היא שוקלת, וחוזרת על עקבותיה. היא פוחדת לרוץ, אבל החרדות דוחקות בה הלאה. הכתב נראה כמו אלקטרוקרדיוגרמה, כמו חוטים רועדים, כתב של אדם חולה מאוד, ובכל־זאת יש בו השלמה. נדמה שהיא פחדה מהמוות, אבל מהשיגעון פחדה עוד יותר”.

כאשר מתארת וירג’יניה וולף את התאבדותו של הגיבור שלה, ספיטמוס סמית, היא כותבת כי היה במוות חיבוק, כמו של מאהב. “בהליכתה שלה אל המוות, למות בתוך המים, בתוך הרחם, היתה אירוטיזציה של המוות. וירג’יניה פחדה מהמוות, אבל גם כמהה אליו”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

לאונרד אץ אל הנהר. על הגדה ראה את מקל ההליכה של וירג’יניה. הוא המשיך לחפש, אחר־כך חזר הביתה והודיע למשטרה. ילדים מצאו את גופתה צפה במי הנהר, שלושה שבועות אחר־כך.

עוד 28 שנים חי לאונרד וולף אחרי אשתו. הוא לא נשא אשה בשנית, וכל שנותיו הוקדשו לשימור זכרה. יהדותו לא היתה מעולם צד בולט באישיותו, אבל ב־1957 בא לביקור בישראל. “מעולם לא הרגשתי צהלה כזאת, כפי שהרגשתי נוכח האקלים של הארץ, ובייחוד האקלים הרוחני של תושביה”, כתב בזיכרונותיו. לפני מותו, ב־1969, הפקיד את יומניו האישיים ואת 27 הכרכים של יומני אשתו בידי אחיינו, קוונטין בל, וייפה את כוחו לכתוב ביוגרפיה שלמה ולא מצונזרת.

“לפעמים אדם מופיע מוקדם מדי על בימת ההיסטוריה”, אומרת פרופ' אליס שלווי. “יש רוח של תקופה, גל שנושא דברים, ואם הופעת מוקדם מדי או מאוחר מדי על הזירה – החמצת. בזמנה, השפעתה של וולף היתה מוגבלת. היא נשפטה רק לפי הרומנים שלה, שהם קצת מייגעים לפעמים. הכתיבה הטובה שלה באמת היא ביומנים, במאמרים ובמכתבים, כשכתבה בלי חשש מביקורת. הדברים האלה, שהתפרסמו אחרי מותה, הפכו אותה לאחת מאמהות הפמיניזם”.

המלצות קוראים
תגיות