רקע
אילת נגב
ולדימיר נבוקוב: אבא של לוליטה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

1889–1977


בתשעה באוקטובר 73', שלושה ימים אחרי שפרצה מלחמת יום־הכיפורים, וישראל עדיין מתבוססת בדמה, התיישב הסופר ולדימיר נבוקוב, מחבר רב־המכר “לוליטה”, ליד שולחן הכתיבה בסוויטה במלון בעיר מונטרה, שם התגורר בשנותיו האחרונות, וכתב אל שגריר ישראל בשווייץ: “אני מבקש להרים תרומה קטנה לביטחון ישראל, נגד התוקפנות הערבית־בולשביקית. אבקשך להעביר את השיק המצורף בזה ליעד המתאים. אני משאיר את שם המקבל ריק, כי אינני יודע לאיזה ארגון בדיוק הכסף צריך ללכת. שלך, ולדימיר נבוקוב”.

את הסכום איני זוכר, אבל את השיק שלחתי לארץ“, אומר היום בביתו בירושלים, אריה לבבי בן ה־82, השגריר בדימוס ומנכ”ל משרד החוץ לשעבר. “פעמים רבות קודם־לכן התארחתי אצלו במלון. מלון יפה, יקר, מתחילת המאה. הוא ואשתו גרו בסוויטה גדולה, בת שישה חדרים, בקומה העליונה. ניהלנו הרבה שיחות על ספרות. אני ממוצא רוסי, כמוהו, אך דיברנו אנגלית, כי רעייתי אינה דוברת רוסית. פעם הפגיש אותי עם זוג אמריקנים עשירים, שהזמין אליו במיוחד כדי לשכנעם לתרום למדינת ישראל”.

כשהתייצב נבוקוב לצד מדינת ישראל, בוודאי חשב על אביו, שהיה חבר פרלמנט ברוסיה, נאבק נגד האנטישמיות, ונרצח בידי מתנקש ימני בעת אסיפה פוליטית. ואולי חשב על אחיו האהוב סרגיי, אשר מת במחנה־ריכוז נאצי בשל היותו הומוסקסואל.

“נבוקוב לא היה יהודי, אבל הוא שנא את הפאשיזם, את הנאציזם וכל צורה של שלטון טוטאליטרי”, אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “הוא לא היה נדבן גדול, אבל פיעמה בו תחושה עזה של צדק, ולבו היה תמיד עם הקורבן. גם בספריו היטיב לתאר רוצחים וסוטים, כמו הומברט הומברט, בועלה של לוליטה בת ה־12, בצורה כל־כך משכנעת, שהוכיחה כמה קל לגלוש לתוך הרוע, ולמצוא לו הצדקות”.

* * *

“תריסר רוסי”, קובץ סיפורים של נבוקוב, יצא לאור בהוצאת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה. “אצל נבוקוב אין שום דבר פשוט”, אומרת מתרגמת הספר, נילי מירסקי. “אפילו השם: בקובץ יש 13 סיפורים, ולא תריסר. המספר ‘13’ נחשב ל’התריסר של השטן'. לפי משוואה זו, נבוקוב = שטן. שעשוע המספרים הזה הוא בדיחה נבוקובית טיפוסית, הוא אדם שאהב חידות, התפרנס מהמצאת תרגילי שחמט, והספרים שלו לעתים הם חידת היגיון”.

“נולדתי ב־1899, ויום הולדתי, ה־23 באפריל, הוא יום הולדתו של שייקספיר”, העיר בגאווה, ואז הוסיף באירוניה אופיינית: “אבל למען האמת, זה גם יום הולדתה של שירלי טמפל”. הוא נולד לא רק עם כפית זהב בפה, אלא עם כתר יהלומים על הראש. בן למשפחה עתיקה ומכובדת, בעלת הון עתק. כשהיה בן 17, הוריש לו דודו סכום השווה ל־2 מיליון דולר, ואת היפה בארמונות המשפחה. את כל ירושתו האדירה יאבד נבוקוב הצעיר בן־לילה, שנה אחר־כך, במהפכת 1917. בנעוריו צד פרפרים ושיחק טניס: תחביביו האריסטוקרטיים יהיו לו לעזר שנים אחר־כך, כאשר כמהגר חסר פרוטה בברלין, יתפרנס ממתן שיערי טניס וצרפתית. “הנה אני חי פה בגלות, ומשתכר ממכירת עודפי החינוך האריסטוקרטי שלי” – את המלים האלה שם בפי אחד מגיבוריו.

הוא היה אדם סגור, שמיעט לדבר על עצמו. “היתה לי הילדות הנפלאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת”, אמר בראיון נדיר. הוא, שני אחיו ושתי אחיותיו גדלו באחוזה כפרית ובה 50 משרתים, בידי אומנת בריטית, שקראה להם אגדות אנגליות. “הם דיברו אנגלית בחדר הילדים, צרפתית בסלון, ורוסית בכלמקום אחר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “הם למדו לקרוא אנגלית לפני שידעו רוסית, ורק לאחר שמורה בכפר, שבו היתה האחוזה, פגש את אביו והעיר לו שלא ייתכן שילדים לא יידעו לקרוא בשפת אמם, שכר אותו האב כמורה פרטי”. הוא גדל באווירה של עידון תרבותי, הממזג את החן הרוחני של משפחה רוסית עם מיטב אוצרות התרבות המערב־אירופית.

כאשר יעקור נבוקוב, ב־1940, לארצות־הברית, מפחד הנאצים, תשמש לו האנגלית שלמד בילדותו כלי־עבודה, שיהפוך אותו לסופר אמריקני מצליח, בעל שליטה לשונית מדהימה.

פרופ' לאונה טוקר: “אביו היה מזכיר הממשלה הזמנית שבין מהפכות פברואר ואוקטובר 1917, ושר המשפטים בממשלה זו. האב היה ליברל, ובפרעות קישינב יצא בגינוי חריף נגד הפורעים ביהודים. כמשפטן וקרימינולוג הגן האב על יהודים, הומוסקסואלים, נוודים ועל כל מי שראה כקורבן. נבוקוב הבן יאמץ את דעותיו האינדיווידואליסטיות והליברליות של אביו, ויהפוך אותן לאחד ממאפייני כתיבתו”.

ב־1919 נאלצה המשפחה לברוח מרוסיה והשתקעה בברלין. ולדימיר למד בקיימברידג', וכשסיים, הצטרף להוריו ולאחיו. הם חיו שם, כפי שהגדיר נבוקוב, ב“דלות חומרית, ובעושר אינטלקטואלי”. הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, מתרגומים, משכר סופרים עבור סיפורים ברוסית. כל סיפורי “תריסר רוסי”, שנכתבו במשך שנות גלותו בברלין, עוסקים במהגרים, החיים בינם לבין עצמם במגע מועט עם הסביבה, ומנסים לשמור על כבודם ועל שמחת־חייהם.

ב־1922, בשעת אסיפה פוליטית בברלין, לעיני 1,500 רוסים גולים, נורו יריות אל הבמה, ואלמוני התקרב כשאקדח שלוף בידו. נבוקוב האב, שישב על דוכן הנואמים, קם על רגליו וניסה לפרוק את התוקף מנשקו. כאשר הכניע אותו ארצה, קפץ על הבמה בחור גבוה וקירח מאנשי הימין הקיצוני, וכדי לשחרר את שותפו הכבול, ירה שלוש יריות בנבוקוב האב. הוא מת בתוך דקות. השניים חמקו מעונש. כאשר יעלה היטלר לשלטון, יהפוך הרוצח לפקיד בכיר בממשלתו.

רצח אביו הנערץ עליו הטביע בו את חותמו. “זו היתה מכה נוראה, ואחת הסיבות לטונים הנוסטלגיים בכתיבתו. תמיד התגעגע לילדוּת, לאושר האבוד. יש ביצירותיו אווירה של יופי, אשר צובט את הלב, דווקא משום שהוא נדון לכליה”, אומרת נילי מירסקי. “בשפה שלו יש מרקם לשוני הדוק ופיוטי, עמוס דימויים לא שגורים”.

“מאז מות אביו היתה בכתיבתו אובססיה לנושאים של מוות, הוצאה להורג ולתפקיד שממלאת המקריות, הגורל העיוור, ברגע מותו של אדם”, כותב בריאן בויד, מחבר הביוגרפיה הענקית (1,300 עמ') והחדשה על נבוקוב. “כיוון שגם שם אביו היה ולדימיר נבוקוב, והוא רצה זהות נפרדת לעצמו, חתם על כל יצירותיו בשם ‘ו’ סירין'. ברוסית, ‘סירין’ הוא ‘עוף החול’ האגדי. רק לאחר שעזב את אירופה חזר אל שמו, ולדימיר נבוקוב”.


לנבוקוב, בעל קסם אישי רב, היתה הצלחה רבה בקרב נשים. “תמיד כשנכנס לחדר, עשה רושם של האדם הכי חי והכי מרתק בחבורה כולה”, אומרת לאונה טוקר. יחסו החיובי של אביו ליהודים, דבק גם בו. היו לו שתי אהובות יהודיות, עד שפגש את השלישית: ורה היתה בתו של יהושע סלונים, משפטן יהודי גדול, אשר בגלל ההגבלות על יהודים לעסוק במשפט, הפך ליצואן עצים. בגיל שלוש כבר היתה ורה יושבת על הרצפה וקוראת עיתון. כמו נבוקוב, למדה צרפתית ואנגלית מהמשרתות בבית. בגיל עשר כתבה שירה. בדומה למשפחת נבוקוב, נמלטו גם בני משפחת סלונים מרוסיה בגלל המהפכה הקומוניסטית.

ורה היתה יפהפייה ועדינה, אך כשפגש אותה בנשף מסכות, לבשה מסכה שחורה עם פני זאב. היא ידעה מיהו הגבר הגבוה ויפה־התואר שהסתובב באולם. מזמן עקבה אחר הקריירה העולה שלו, בכתבי־העת ובהופעות פומביות, והסתקרנה מאוד להכירו. כשניגש אליה, סירבה להסיר את המסכה, כי רצתה שיתרשם משיחתה ומתבונתה. אחר־כך יצאו למרפסת, אל אוויר הלילה. 50 שנים אחר־כך עוד חגגו את נס פגישתם הראשונה. אנשים שהכירו אותם בזקנתם, אמרו שהם נראים כזוג נאהבים צעירים.

“בפגישתנו הראשונה לא שלטתי בעצמי, ולטשתי עיניי בפרופיל של ורה”, נזכר השגריר לשעבר אריה לבבי. "נבוקוב קלט את מבטי ואמר, ‘כן כן, היא יהודיה’ ".

הם נישאו אזרחית בעיריית ברלין ב־1925. שתי המשפחות קיבלו בעין יפה את נישואיהם. “בחוגים האינטלקטואליים האלה לא מילאה הדת תפקיד”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. רק תשע שנים לאחר הנישואים הצליחו להביא לעולם את בנם היחיד, דימיטרי. היטלר כבר היה בשלטון, כאשר החל נבוקוב לחפש דרך החוצה.

ורה והילד נשארו בברלין, כאשר בינואר 1937 הגיע נבוקוב לפאריז, למסע הרצאות וקריאה פומבית של יצירותיו. אחרי ההרצאה ניגשו אליו אירינה גואדניני, גרושה יפה בת 31, ואמה. האם, שידעה שבּתה מאוהבת בסופר הנודע והנשוי, הזמינה אותו לארוחת ערב. נבוקוב קיבל את ההזמנה, ונפל לתוך הרשת. בהיעדרה של אשתו, החל לצאת עם אירינה לבתי־קפה ולקולנוע. בפברואר כבר היו נאהבים. בניגוד לדימוי שדבק בנבוקוב כנואף הנושא לאשה את האם, כדי להתעלס עם בתה הקטינה (‘לוליטה’), הוא היה בעל עקרונות מוסר קפדניים, והאהבה נחתה עליו בעל־כורחו.

הביוגרף בריאן בויד: “מרוב מתח קיבל התקפה של פסוריאזיס, מחלת עור קשה, והייסורים הבלתי־נסבלים הביאו אותו אל סף התאבדות. הוא כתב לאשתו מדי יום והתחנן שתבוא אליו לצרפת. מכיוון שלא ידעה שבעלה מנהל רומן, התעקשה שעליה לבקר קודם בפראג ולהראות את דימיטרי הקטן לסבתו, שלא ראתה אותו מעולם”. נבוקוב הוסיף להתייסר, אך לא יכול היה להיפרד מאהובתו. ארבעה חודשים חי איתה. במאי, נסע אל אשתו.

אותה שעה קיבלה ורה מכתב אנונימי מפאריז, ובו דוּוח לה על הרומן לפרטיו. הוא הכחיש הכל, אך סבל מהשקר שנכפה עליו. “הוולגריות הבלתי־נמנעת של הרמייה, כאשר המצפון שלך נכנס לתמונה, ואתה רואה את עצמך כנבל”, כתב בחשאי לאירינה. הם הוסיפו להתכתב. שבוע אחר־כך כתב את הסיפור “ענן, אגם, צריח” (מתוך “תריסר רוסי”), על אדם המוצא את אושרו לרגע קט ורוצה לדבוק בו, אך חייב להינתק ממנו בגלל המציאות האכזרית, כשלבו נשאר קרוע לעולמים.

ביוני שב נבוקוב עם אשתו לפאריז ובמשך ארבעה ימים מטורפים התגנב בכל פעם לפגישות חטופות עם אהובתו. אחר־כך עקר לקאן עם אשתו ובנו.

בריאן ברויד: “נבוקוב התוודה בפני אשתו, שהוא מאוהב באירינה. ‘אם אלה רגשותיך לאשה הזו’, אמרה ורה, ‘אתה צריך לנסוע אליה לפאריז’. הוא היסס. כפי שהעיד אחר־כך, מלבד הלילה שבו נרצח אביו, זה היה היום הקשה בחייו. אחר־כך החליט לפתוח דף חדש ולהישאר עם אשתו”.

אבל אירינה לא ויתרה. “אינני יודעת עד כמה היתה מאוהבת בו, ועד כמה זיהתה שלפניה אדם שנועד לגדולות, ומעמדו הספרותי קסם לה”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. אירינה באה אליו לקאן, מצאה את כתובתו וצפתה אל דירתו. על חבל־הכביסה במרפסת היו תלויים לייבוש שלושה בגדי־ים. יד של אשה הורידה מהחבל את בגדי־הים של הגבר ושל הילד. אירינה חיכתה, לבה הולם. כאשר ירד נבוקוב עם בנו בן השלוש לשחיית הבוקר, רצה לקראתו. הוא נרתע, וביקש שתלך מהמקום. היא סירבה. כשהתיישב עם בנו על החול, התיישבה במרחק־מה. כעבור שעה הצטרפה ורה לבעלה ולבנה. כאשר קמה המשפחה לאכול צהריים, נשארה אירינה במקום. אחר־כך סיפר נבוקוב לאשתו על הביקור. זו הפעם האחרונה שראה את אהובתו. עד מותו, 40 שנה אחר־כך, יהיו חיי הנישואים שלהם רצופי אהבה ונאמנות. ורה היתה עבורו הכול. את כל ספריו הקדיש לה. המוזה שלו והקוראת האידיאלית, הכתבנית, המגיהה, המתרגמת, הסוכנת והנהגת. מעולם לא הפך אותה לדמות ספרותית. “היה לו השכל הישר, שלא להכניס אותי לספריו”, אמרה בראיון.

נילי מירסקי: “ב’אביב בפיאלטה‘, הסיפור המרכזי ב’תריסר רוסי’, מספר נבוקוב על חווית הבגידה. מעניין לציין שבסיפור תיאר את אהובתו הרווקה כאשה נשואה לסופר, ואפיוני הבעל, בעיקר בצדדיו הלא נעימים, מזכירים את נבוקוב עצמו. מלבד זאת, הסיפור מסתיים במות אהובתו בתאונת דרכים. נדמה כאילו רצה נבוקוב להעניש את עצמו ואת אירינה על הבגידה, וגם לרמז לה שלגביו היא מתה”.


הנאצים כבר פלשו לצרפת כאשר הצליחו נבוקוב ומשפחתו להיחלץ מהארץ. אילו נשארו, אין ספק שיהדותה של ורה היתה מביאה על המשפחה את מותם. את הכרטיס היקר באונייה לארצות־הברית קיבלו בנדבת הארגון היהודי “היאס”, אשר זכר לנבוקוב את פעילותו של אביו נגד האנטישמיות.

בארצות־הברית התפרנס נבוקוב בדוחק משכר סופרים ומהרצאות, וגם ניצל את הידע העצום שלו בפרפרים, כדי לעבוד במוזיאון הטבע בהרווארד. פרפר אשר גילה באחד ממסעות ציד־הפרפרים שלו, קרוי על שמו. כאשר רשם הקדשה על ספריו, היה מצייר פרפר ליד חתימתו. “הוא אהב את היופי המתכלה של הפרפרים, זו הנימה העוברת בכתיבתו, היופי והחמלה”, אומרת נילי מירסקי.

מעולם לא קנה לו בית, ובכל שנה היה מתגורר בדירה שכורה אחרת, של עמית שיצא לשנת שבתון בחו"ל. “שום בית לא יכול היה להתקרב לארמון ילדותו, שאיבד בגלל המהפכה, ולכן לא רצה לקנות דירה”, מסבירה פרופ' לאונה טוקר. “נוסף לכך, נראה לי שהתרבות החומרית האמריקנית סִקרנה אותו, הוא נהנה לגור בבתיהם של אנשים אחרים. הוא העריך את הסקרנות ואמר, שחוסר סקרנות גורם לאכזריות: אנשים מאותתים לך שהם סובלים, אבל אדם שאינו סקרן, לא יקלוט את כאבו ואת ייחודיותו של הזולת”.

ב־1945 זכה באזרחות אמריקנית, וכעבור כמה שנים נעשה פרופסור לספרות רוסית באוניברסיטאות היוקרתיות קורנל והרווארד. “הוא היה ביקורתי מאוד והיה מדבר בביטול על תלמידיו, שבאו ללמוד על ‘טולסטויבסקי’ ולקרוא את ‘אנה קרמזוב’ במקור”, אומרת נילי מירסקי. “תמיד תיעב את פרויד, והיה קורא לו ‘רופא האליל מווינה’. אולי בתת־ההכרה שלו הרגיש מאוים, כי חשש ממה שאפשר לגלות עליו, כאשר מנתחים את הסטיות שביצירתו, כמו גילוי־עריות או פדופיליה, אהבת ילדים”.

“לוליטה, הילת יימי, להט לילותיי, חטאי, חיי, לו־לי־טה”, במלים אלה נפתח הרומן המרתק והמקסים, אשר הפך בגיל 60 את נבוקוב לעשיר ומפורסם (תרגמה: דבורה שטיינהרט, ‘הספרייה החדשה’ 1986). הגיבור, הומברט הומברט, סופר בן 38, יוצא עם בתו החורגת בת ה־12, למסע מטורף במכונית ברחבי ארצות־הברית. לילה־לילה הם לנים במלון־דרכים אחר, כשהוא מעמיד פני אביה. הוא מקנא לה, מרחיק אותה מבני גילה ומשתלט על גופה ועל נפשה.

בצורה ערמומית מדבר נבוקוב מתוך תודעת גיבורו, כך שאנו מוצאים עצמנו מזדהים עם מעשיו הנוראים. נבוקוב היטיב לתאר את כוחו המכשף של הרוע, כיוון שמתוך הגישה המוסרנית שלו, רצה להראות כמה קל להיסחף ולהצדיק כל מעשה נבלה. הספר הוא כמו חידת תשבץ עם המון אזכורים ספרותיים (למשל, מכונית שמספרה WS 1564, שנת הלידה וראשי־התיבות של ויליאם שייקספיר). הספר מתוחכם בהרבה מעלילתו הפשוטה, שופע משחקי־מלים וצלילים, כפי שמעידה השורה הראשונה. רק בקריאה שנייה ושלישית אתה מתחיל לקלוט את מלוא העושר.

כשהושלם הספר ב־1953, לא נמצא מי שידפיס אותו בארצות־הברית. “לא אשים את שמי על הספר המזוהם הזה”, הודיעה גב' שוסטר, מהוצאת “סיימון ושוסטר”. מו"לים אחרים יעצו לנבוקוב לשרוף את כתב־היד. “בצרפת שמחו להדפיסו, והספר יצא בצרפת בהוצאת ‘אולימפיה’, שהתמחתה גם בספרות פורנוגרפית, במהדורה אנגלית שיועדה לחיילים אמריקניים באירופה. הם הבריחו את הספר לארצות־הברית”, אומרת פרופ' טוקר. ב־1958, בתום מאבק משפטי, יצא הספר בארצות־הברית. מיליוני עותקים נמכרו. נבוקוב לא שׂשׂ לרעיון שהספר יהפוך לסרט (“כי יש שם ילדה, וצריך יהיה ללמד אותה דברים, ששום ילדה אינה צריכה לדעת”), אחר־כך הסכים. השחקנית סו ליון היתה בת 22, כשגילמה את הילדה לוליטה.

“מתוך טאקט מעולם לא שאלתי אותו על לוליטה”, נזכר אריה לבבי, ידידו של נבוקוב. “אבל הוא חזר לזה שוב ושוב, מתוך רוגז גדול. הוא היה אומר לי, 'כל הזמן שואלים אותי אם אני אוהב ילדות קטנות. אני דווקא לא אוהב ילדות קטנות, ולא מומחה לסטיות מיניות, אבל האמריקנים האלה לא קוראים כלום”.

“לוליטה הוא משל מודרני על אהבה לאובייקט בלתי־מושג”, מסבירה פרופ' לאונה טוקר. “נבוקוב מראה כיצד הומברט הורס את חיי לוליטה, משום שהוא רואה בה אובייקט, ומתעלם מכך שהיא ילדה בשר ודם, חכמה, פגיעה, עצמאית”.

אחרי “לוליטה” באה “עדה”. סיפורם של אח ואחות, במערכת של גילוי־עריות. כאן ביקש להראות את כוחה המכשף וההרסני של אהבה נרקיסיסטית. אחותם הצעירה של השניים מתאהבת אף היא באח, וברוב ייאושה מתאבדת. “הוא האמין בהרמוניה של חיי משפחה, אך אהב לבחון את רעיונותיו דרך הניגוד”, כותב בריאן בויד. “למשל, הומברט, האב־החורג הסוטה, הוא ההיפך ממה שאב אמיתי צריך להיות. ואהבת האחים ב’עדה' הרסנית משום שהיא מעוותת”.

* * *

בנו דימיטרי נעשה זמר אופרה. העיתונאים נהרו בהמוניהם להצגת הבכורה של “לה בוהם” ב־1961 במילנו, כדי לכתוב על בנו של מחבר “לוליטה”, אבל את ההצגה גנב הטנור לוצ’יאנו פאבארוטי, שהיה אלמוני עד לאותו יום, וזכה אז לחשיפתו התקשורתית הראשונה.

דימיטרי נבוקוב היה גם נהג מרוֹצים ומטפס הרים, אך בעיקר קנה את עולמו בתרגומים לאנגלית של אותם מסִפרי אביו, שנכתבו רוסית. הוא רווק, מהמרוֹצים פרש מזמן, לאחר תאונת־דרכים קשה.

ב־1961, אחרי 21 שנים בארצות־הברית, עקרו ורה וּולדימיר נבוקוב לשווייץ, כדי להיות קרובים יותר לבנם, שגר באיטליה. כאן יחיה נבוקוב עוד 16 שנה, עד מותו.

בהיותו נשוי ליהודייה, ואחרי מות אחיו ההומוסקסואל במחנה־ריכוז, לא ייפלא יחסו המיוחד לישראל. נבוקוב שלח תרומה לליגה למניעת כפייה דתית, כיוון שתיעב כל אידיאולוגיה של השתלטות. הוא תמך במדיניות האמריקנית במזרח התיכון והתנגד לסיוע הסובייטי לערבים: הוא סלד מהשלטון הקומוניסטי. מספר פעמים הזמינו אותו השגריר לבבי וראש עיריית ירושלים, טדי קולק, לבקר בארץ. הוא הסכים, התלוצץ שישמח לצוד פרפרים בהרי מואב, אך הנסיעה נדחתה בגלל עיסוקיו הרבים. “לקראת ביקורו המיועד בארץ נתתי לו במתנה כמה ספרים על ישראל”, נזכר לבבי. “מהספרים הפוליטיים התעלם, אך הוקסם משני כרכים על הצמחייה בארץ”.

הוא כבר הזמין דירה, לו ולוורה, במשכנות שאננים לאפריל 1977, אך כשהגיע המועד, הוא כבר היה חולה כל־כך, שלא היה מסוגל לצאת מהמלון, אלא באמבולנס.

“לנבוקוב היה כשרון ספרותי גאוני, וגם כשרון גאוני לחיים. הוא סופר של האושר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “הוא האמין באהבה, במסירות, ביופיים של החיים. לעולם אינו מדכא. הוא גורם לך לפקוח את העיניים ולראות דברים מוכרים בצורה ראשונית. הוא היה אדם שנמצא כל הזמן בכוננות מטאפיזית, לחפש את העולם שמעבר למציאות היומיום”.

“החיים הם הפתעה אדירה. אינני רואה שום סיבה מדוע המוות לא יהיה הפתעה גדולה אף יותר”, כתב בספרו “אש חיוורת”. ב־2 ביולי 1977, בגיל 78, יצא להרפתקתו האחרונה. אשתו הצטרפה אליו כעבור 14 שנים.

המלצות קוראים
תגיות