1804–1876

זמן קצר לאחר נישואיה כתבה אורור דופן לידידתה: “מן ההכרח, שהאחד מבני־הזוג, בבואו בברית הנישואים, יוותר לגמרי על עצמיותו ויקריב לא רק את רצונו, אלא גם את דעותיו. מה רב האושר, המפכה כמעיין המתגבר, אם נשמעים לאדם אהוב…”

מקץ פחות מעשר שנים כבר היתה עקרת־הבית הכנועה הזאת לסופרת מצליחה, חיה בנפרד מבעלה, לביאה טורפת גברים ואוהבתן של נשים יפות. ואז כבר לא הכירו אותה אלא בשם הגברי שבחרה לעצמה: ז’ורז' סנד.

בציורים היא חבושה צילינדר, עניבה, מקטורן ומכנסיים, בלי טיפת איפור. היא נהגה לעשן סיגרים עבים, אבל בגלל טראומת ילדות פחדה משריפות ונהגה להחזיק לצִדה קערת מים מלאה למחצה, שלתוכה היתה מפילה את האפר. כשהחלה לעשן ב־1833, היתה האשה הראשונה והיחידה בצרפת, שאימצה את המנהג הגברי הזה. רק 15 שנים אחר־כך, כאשר נעשתה שרת התעמולה במשטר המהפכני של 1848, קיבל העישון הנשי לגיטימציה, וגם אז, רק כמה נשים אמיצות העזו ללכת בעקבותיה.

משוחררת משׂמלותיה, יצאה סנד לבדה לתיאטרון, שתתה בירה במסבאות, הסתובבה ברחובות בלי לחוש סכנה. כאשה שנאלצה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, נוכחה לדעת, שיש בלבוש הגברי יתרון כלכלי, כיוון ששׂמלות־משי יכבידו על התקציב, ונעלי־עקב עדינות נשחקות פי כמה ממגפיים עבי־סוליה. “יצאתי בכל מזג־אוויר, חזרתי הביתה בכל שעה שרציתי, איש לא שם לב אלי”, רשמה ב“סיפור חיי”, יצירתה האוטוביוגרפית הגדולה בת עשרת הכרכים. “לבושי היה עני מדי, ונראיתי פשוטה מכדי שאמשוך תשומת־לב”.

היא לא היתה יפה במובן המקובל, אבל הגברים שהקיפו אותה לא יכלו לעמוד בפני עוצמתה. לפעמים היה לה נוח להשתעשע בהם בקוקטיות נשית. באחד הנשפים לבשה בולרו ספרדי, ופגיון קטן, משובץ באבני־חן, השתלשל בפרובוקטיביות מחגורתה. אלפרד מיסה, משורר צרפתי רומנטי, שאל אותה לשם מה היא זקוקה לפגיון. “להגנה עצמית, במקום משרת או בן־לוויה”, היתה תשובתה. כשהתעניין איך בדעתה לנעוץ את הפגיון, השיבה לו, “זה כבר תלוי בך”. המשפט הזה היה חץ קופידון. כל פאריז זועזעה, כאשר מיסה הצעיר – הוא היה בן 23, היא בת 29 – נכנס לגור בדירתה. כאשר הילל אחר־כך בשיריו את “הנערה האנדלוסית, ששדיה נשזפו משמש”, הכול ידעו שהוא מתכוון לאהובתו הנשואה.

הסופר הגדול ויקטור הוגו, אחד הגברים הבודדים בסביבתה, שלא נעשה מאהב שלה, העיר בציניות: “ז’ורז' סנד אינה יכולה להחליט אם היא נקבה או זכר. אני מוקיר את כל עמיתי, אחַי, הסופרים, ואין זה מתפקידי לקבוע אם היא אחותי או אחי”.

בביוגרפיות של כמה אמנים גדולים שמור לז’ורז' סנד פרק מרכזי. פרדריק שופן, אשר סנד היתה אהבת חייו, חי איתה כמעט עשר שנים, הלחין בהשראתה מהטובות שביצירותיו, ואחרי שנפרדו, לא הצליח עוד לכתוב ונכנע למחלת השחפת.

“בתקופה זו או אחרת, בארבעים השנים שבין 1832 ל־1870, כל סופר, אמן או פוליטיקאי רפובליקני בצרפת, נחשב למאהב שלה”, מסביר הביוגרף נואל גרזון. “בלזק, ידידה הקרוב במשך שנים, לא שכב עימה מעולם, אך לא סייע לשמה הטוב, כאשר כתב כי הציעה לו את גופה והוא סירב, כיוון שלא רצה להיות ה־14 או ה־15 ברשימה”.

* * *

אבל ז’ורז סנד היתה רחוקה מלהיות קישוט בחיי גבר כלשהו. “בניגוד לאלמה מאהלר, שהיה לה חוש לאתר גברים מרתקים, אך רק שימשה להם השראה, היתה סנד אישיות בזכות עצמה, וכמה מהגברים שאהבה ידועים היום בזכותה ולא להיפך”, אומרת ד"ר לנה שילוני, מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית. “סנד היתה סופרת מוכשרת, שכתבה כ־120 ספרים במגוון רחב של ז’אנרים ספרותיים. היו לפניה נשים סופרות, אבל רובן חיברו רומנים רומנטיים. לא סנד. היא הראשונה שכתבה על המיניות הנשית, על בעיות האשה היוצרת, על סוגיות חברתיות, ואף שנולדה כבת־אצילים, היתה סוציאליסטית”.

סנד היתה מודעת למעמדה היוצא־דופן: הסופרת היחידה, שיכלה לטעון למעמד שווה לבלזק ולהוגו, ענקי־הספרות של המאה ה־19. ועם זאת היה לה ייעוד מיוחד כאשה־סופרת. “עבורכן אני כותבת”, כך כתבה ברומן שלה “ז’אן ז’יסקה” מ־1843. “אליכן, נשים אומללות, יצורים נעלים, אשר הגברים לא הצליחו עדיין להשפיל עד תום”. דוסטויבסקי הושפע ממנה עמוקות, טורגנייב קרא לה “אחת הקדושות שלנו”, בלזק קיבל ממנה את הרעיון לרומן שלו “ביאטריס”, והמבקר הרוסי הגדול בלינסקי אמר עליה, “האשה־הגאון, הידועה בשם ז’ורז' סנד, היא בלא ספק הכשרון הפואטי הבולט ביותר בעולמנו”.

"דר לנה שילוני: “בזמנה, העריצו את ספריה והסתייגו מאורח־חייה. כיום לא קוראים את ספריה, אך יש עניין רב באישיותה. התנועה הפמיניסטית אימצה אותה כמופת. היא היתה קולן של בנות־מינה, בתקופה שהקול הזה כמעט לא נשמע”.

בשנים האחרונות התקיימו לא פחות משמונה כנסים בינלאומיים על ז’ורז' סנד, עבודות דוקטורט נכתבות עליה, שני כתבי־עת מוקדשים דרך קבע למאמרים על יצירתה. בתוך שלוש שנים התפרסמו עליה שש ביוגרפיות חדשות, אשר כולן מדגישות את נשיותה התוססת, ורואות בה מודל אידיאלי של אשה משוחררת, קדושה חילונית, שאיתה יכולה כל אשה מודרנית להזדהות.

הפריחה הזו פסחה על ישראל. לעברית תורגמו רק ספרים מעטים. “פדט הקטנה” יצא ב־1982 בהוצאת “כתר”, בתרגומה של איילה צ’ודנובסקי, ו“לליה: חייה של ז’ורז' סנד”, שכתב אנדרה מורואה, ביוגרפיה העוסקת בחייה ויצירתה של סנד, פורסמה ב־1967 בהוצאת “מסדה”, בתרגומה של לאה ויץ־כהן. גם מעט הספרים האלה אזלו.

* * *

אורור (“איילת־השחר”) דופן נולדה ב־1804. לאמה, סופי־ויקטואר, אשה בעלת עבר מפוקפק, היתה בת מפרשת־אהבים קודמת, כשנישאה למוריס דופן, קצין גבוה ממעמד האצולה. אורור כמעט לא הכירה את הוריה: אביה נשלח לשרת בספרד, ואמה נסעה בעקבותיו, חוששת שייפול בקסמן של הספרדיות חמות־הדם. אורור נשארה בבית קרובים.

כשהיתה בת ארבע, חזר האב לחופשת מולדת ונהרג בנפילה מסוס. אמו השכולה, אשה עשירה, משכילה קפדנית ומיוחסת, סירבה לקבל את כלתה המפוקפקת, ודרשה לחנך בעצמה את נכדתה, כך שבבוא היום תהיה ראויה לרשת את אחוזת המשפחה. “אמי וסבתי רבו ביניהן על לבי השסוע”, תכתוב לימים אורור, כאשר תהיה כבר ז’ורז' סנד. היא תישאר תמיד מלאת געגועים לאמה, אך כל מפגש ביניהן יהיה מאכזב. “כתוצאה מכך, במשך כל חייה הבוגרים”, מסביר הביוגרף נואל גרזון, “תמלא ז’ורז' סנד תפקיד אמהי באהבותיה לגברים ולנשים, ביחסיה עם ילדיה ועם הצעירים הרבים שלהם תעניק עצה וסיוע כלכלי”.

הסבתא, אשה שִׂכלתנית וחילונית, דאגה שתלמד שש שפות, נגינה בפסנתר, נימוסים והליכות ומדעי הטבע. חינוכה היה כשל נער לכל דבר. לפעמים היתה הסבתא שוכחת, וקוראת לה בטעות מוריס, כשם בנה המת, או אומרת “בני”, במקום “נכדתי”.

כשהיתה בת 17, מתה סבתה, ואורור היתה ליורשת הבלעדית של אחוזת נואן, ועוד דירה בפאריז והון רב. במשך חודשים אחדים ניהלה בהצלחה את הרכוש. אלא שחירותה לא האריכה ימים. אמה, אשר רצתה להשתלט על ירושת המשפחה, הופיעה ודרשה שהבת תעבור אליה. היא לקחה אותה לדירתה העלובה בפאריז, דרשה ממנה לקרצף רצפות ולקחה ממנה את בגדיה היפים. אורור קיבלה זאת בצייתנות, ולא מחתה גם כשאמה, השתויה למחצה, גידפה אותה בלשון, שאפילו נערי האורווה בנואן לא השתמשו בה בנוכחותה. נישואים בגיל 18 לקזימיר דודבאן, בנו של ברון ויורש עשיר לא פחות ממנה, נראו כמוצא טוב מן הסבך.

אלא שהנישואים היו אומללים. לא היו לזוג הצעיר תחומי עניין משותפים, וכשדיברה על ספרים שקראה, היה מפהק ומשתיק אותה. היא החלה לסלוד ממגע גופו. על הצד האירוטי של נישואיהם אפשר ללמוד ממכתב, שתכתוב לימים לקרוב, שעמד להשיא את בתו: “השתדל שחתנך לא ינהג בכוח בליל הכלולות. הגברים אינם יודעים, עד כמה שעשועיהם גורמים לנו עינויים. אמור לו שירסן את חושיו, ושיחכה עד שאשתו תגיע לאט־לאט, בעזרתו, להיענות לו מתוךתענוג. אין לך דבר איום מרֶגש הזוועה, הכאב והבחילה של ילדה מסכנה, שאינה יודעת כלום, כשהיא נאנסת על־ידי חיית־פרא. אנו מגדלים אותן כקדושות, ומוסרים אותן, כאילו היו סייחות להרבעה”.

אורור ראתה בכאב, כיצד משתלט בעלה על רכושה, בחסות החוק הצרפתי. לימים תכתוב גילוי־דעת, שבו תדרוש עבור כל נשי צרפת את הזכות לשלוט בקניינן, הזכות להתגרש ולהינשא מחדש. אבל בינתיים יכלה רק לגדל את בנה ולשתוק. הקרע הסופי אירע בלידת בתה סולאנג', ב־1828. מיילדת הוזעקה לבית, והלידה החלה; בעלה, שיכור כלוט, הופיע פתאום, גורר אחריו את אחת המשרתות. אורור שמעה את כל הצחקוקים ונענועי המיטה בחדר הסמוך.

הם הוסיפו לחיות באחוזת נואן, כשני זרים. בינואר 1831, אחרי שגילתה את צוואת בעלה, שבה הביע את שׂנאתו כלפיה, עזבה את הבית לפאריז.

ד"ר לנה שילוני: “כאשה חסרת מקצוע, עם ילדים, בלי חסותו של גבר, לא היו לה אפשרויות פרנסה רבות. לו היתה ממעמד נמוך, היתה הופכת למשרתת, מלצרית, זונה. במעמדה יכלה להיות שחקנית או זמרת, אבל גם העיסוקים האלה היו על גבול המפוקפק. וכך גילתה, שהיא יכולה להתפרנס בכבוד ולכבוש לה מעמד בזכות העט הקל שלה. היא החלה לכתוב, כי היתה זקוקה לכסף”.

בדצמבר 1831 התפרסם “רוז ובלאנש”, רומן על שחקנית ונזירה, שכתבה יחד עם אהובה, ז’ול סאנדו, משורר צרפתי עדין ויפה־תואר. הם חתמו על הרומן המשותף בשם ז’ול סנד. כמה חודשים אחר־כך כתבה את הרומן “אינדיאנה”, על אשה שנקרעת בין בעל למאהב. היא תקפה לא רק את חוקי הנישואין שהופכים נשים לשפחות לבעליהן, אלא גם את החברה, המסרסת נשים מהספונטניות ומהתשוקה הטבועה בהן. “סאנדו קרא את כתב־היד והתפעל”, מספר הביוגרף אנדרה מורואה. “מתוך יושר סירב לחתום על ספר, שלא השתתף בכתיבתו. אורור ידעה שבעלה יתנגד אם תשתמש בשם נישואיה, ואמה תכעס אם תחתום בשם נעוריה. לכן מצאה פשרה: היא תשאיר את השם ‘סנד’, ורק תשנה את השם הפרטי. כך נולדה ז’ורז' סנד”.

חוקרת הספרות איזבל נג’ינסקי שמה לב, שבניגוד לדעה המקובלת, סנד לא בחרה לעצמה שם גברי ממש. הצרפתים מאייתים את השם, GEORGES, ואילו סנד השמיטה את האות S וכתבה, GEORGE כדרך האנגלים. “כך יצרה רושם, שהיא עומדת מהצד, לא לגמרי שייכת, ולכן זכאית למתוח ביקורת חברתית, אבל בעיקר, העמידה את עצמה כיצור שאינו גבר וגם לא אשה. היא האמינה שיוצר אמיתי חייב להיות אנדרוגני, כדי שיוכל להבין ולבטא את שני המינים. היא אמרה ‘לנשמה אין זהות מינית’, ובנתה דמויות עם מיניות כפולה. מאה שנים אחריה תעסוק בנושא הזה סופרת גדולה אחרת, וירג’יניה וולף”, כותבת נג’ינסקי.

הגברים שנפלו לרגליה של סנד לא יכלו לשער, שהיא תפתח עניין רומנטי באשה. מארי דורוואל היתה הכוכב של הבימה הפאריזאית, ילדת־ביבים שעלתה לגדולה, בעלת שיער ארוך וגזרה מדהימה. סנד ראתה אותה בתיאטרון בתפקיד ליידי מקבת וכתבה לה, שהיא מייחלת לפוגשה. בחיי מארי היו שני גברים: בעלה, והמאהב שלה, המחזאי אלפרד דה ויני. גם סנד לא היתה לבדה, היא חיה עם המשורר ז’ול סאנדו. ואף־על־פי־כן הפכו השתיים לנאהבות.

ביומנה האינטימי רשמה סנד: “שעת שחר. בואי, מלאך הבוקר. תני לי לנשק את מצחך. תני לשׂערך השחור לצנוח מעלי. מדוע אין לגברים שיער ארוך וגולש? מלאך דומם, הניחי ידך הצוננה על כתפי. שום גבר לא נגע בה בשפתיו. מדוע אין לגברים כנפיים, לבוא בלילה ולעוף להם בבוקר? לכי עתה, מלאך הבוקר. אני נרדמת. נשקי אותי על מצחי, ועשי את נשמתי יפה כנשמתך”.

מארי דורוואל כתבה לה פתק במלים פחות פיוטיות, אבל בעוצמה רגשית לא פחותה: “א. (אלפרד) עשה לי סקנדל כזה, שאני לא יכולה להצטרף אלייך כמתוכנן. אבל דעי, שעד שניפגש, אני מכסה אותך באלף נשיקות, כפי שתכסי אַת אותי, כאשר אבוא אלייך”.

כשחשף אלפרד דה ויני את אופי הקשר, ציווה על פילגשו לעזוב את “הלסבית הארורה הזו”. מארי הוסיפה להיפגש עם ז’ורז' בחשאי, ואהבתן האריכה ימים יותר מהרומן שלה עם דה ויני. גם בשנים שבהן ירדה מארי מגדולתה ונאלצה להופיע בתיאטראות־שדה ובמחזות סוג ג‘, נשארו קרובות, וכאשר מתה מארי ממחלה קשה, דאגה ז’ורז’ סנד לילדיה.

ברומן “לליה” (1833), הנחשב לאוטוביוגרפי מכל יצירותיה, מספרת סנד על אשה, שעוברת ממאהב אחד למשנהו ומחפשת סיפוק, ללא הועיל. בגילוי־לב, ששום סופר בן תקופתה, מלבד בלזק, לא הגיע אליו, כתבה סנד בפרוטרוט על הרעב האירוטי, ששום פרשת אהבים אינה יכולה לספקו. היא עצמה האמינה, שבעלה קזימיר דודבאן אשם בקרירותה המינית. אחרי שהיו לה גברים אחרים, וגם איתם לא חשה הנאה רבה, הבינה שהפגם נמצא בה. יחסיה עם נשים הוכיחו לה, שאינה פריג’ידית, אך עד סוף ימיה דבקה באמונה שהיא נכה רגשית.

“לליה”, שבו הביעה את התחושות האלה, עורר שערוריה, היה לרב־המכר של השנה, והפך את סנד לאשה עשירה. בעלה־בנפרד, שעד אז לא טרח לקרוא שום ספר שלה, הודיע לה, שהוא מסרב להרשות לאשה מופקרת כזאת לגדל את ילדיו. המשפטים על אחזקת הילדים והרכוש נמשכו מספר שנים. עד שבסופו של דבר זכתה ז’ורז' בשניהם. סנד לא הסתירה את הרומנים שלה. היא ראתה עצמה כאשה בעלת רמה מוסרית גבוהה וטענה, שלנשים יש זכות לאותו חופש מיני, שהחברה מעניקה לגברים. מעולם לא היתה נואפת, וכעסה שמאשימים אותה בקלות־דעת. “לא שכבתי מעולם עם גבר שלא אהבתי אותו”, כך אמרה.

ההספק שלה היה עצום, שניים־שלושה רומנים בשנה. היא ידעה לקלוע לטעם הקהל ומיזגה סיפורים סנטימנטליים עם מסר חברתי, פמיניסטי וסוציאליסטי, שהיה חשוב לה. היא שלטה בכל הז’אנרים וכתבה כ־20 עמודים ליום, במשמעת עצמית רבה. גם כאשר נסעה לחו"ל עם אחד ממאהביה, הקפידה להסתגר שעות אחדות בכל יום ולכתוב. היא נהנתה ליצור רושם, כאילו אינה לוקחת את כתיבתה ברצינות, ועושה אותה רק בגלל הכסף. “עבורי מלאכתו של הסופר היא הכנסה של 3,000 פרנק”, כתבה. “לא המאמץ השׂכלי מתיש אותי. אני כותבת בקלות, כאילו תפרתי מכפלת”. היה לה רגש אחריות מפותח, והיא ידעה שאם לא תכתוב, לא תוכל לפרנס את ילדיה ולארח את כל האנשים, שהיו תלויים בה: אהובים, ידידים, מכרים.

מעולם לא היתה מוכנה להקדיש את כל האנרגיה שלה לעבודה: “יש בעולמנו דברים רבים יקרים לאין שיעור: אמהוּת, אהבה, ידידות, מזג־אוויר נאה, חתולים, ועוד אלף ואחד דברים”. היא היתה טבחית מצוינת ובעלת־בית למופת.

רוב הגברים בחייה היו צעירים ממנה, דקי־גו ויפי־תואר, וסבלו מבריאות לקויה. כזה היה המלחין פרדריק שופן, שפגשה ב־1837. “הוא הזדעזע מלבושה ומלשונה הוולגרית, ואמר שזו קריקטורה של אשה”, אומרת המוסיקולוגית ד"ר אסתרית בלצן מתל־אביב. “סנד העירה בגילוי־לב, שלדעתה פרנץ ליסט מוכשר ומושך ממנו, אבל לדאבונה, הוא מאוהב מדי בפילגשו מכדי שתוכל לזכות בו”. הרומן החל כעבור שנה, אחרי ששופן ביטל את אירוסיו לנערה פולנייה.

ז’ורז' סנד, שהאמהות היתה חשובה לה תמיד, הזמינה את שופן לנסוע איתה למיורקה יחד עם ילדיה, ושם שכרו בית. חרף בריאותו הרופפת של שופן ומחלת השחפת, שהתפרצה במלוא עוזה, היו עבורו החודשים, שבהם חי עם סנד על האי, פוריים ביותר. “ז’ורז' סנד היתה מודעת לגדולתו של שופן”, אומר הפסנתרן פרופ' אריה ורדי. “היא הבינה שהגורל זימן אותה למלא תפקיד מיוחד בחיי גאון, וניסתה לעזור לו בכל דרך. היא סעדה אותו על מיטת חוליו, הבינה את התלבטויותיו והעניקה לו תחושה, שכל מה שהוא עושה, חשוב לה. היא היתה גורם ישיר לכך, שבמשך חייהם המשותפים הלחין כמה מהיפות ביצירותיו”.

במכתבים לידידיה התוודתה סנד, שהיא ושופן קיימו יחסים רק לעתים רחוקות. “היא ידעה, ששום גבר לא יוכל לספק אותה”, טוען הביוגרף נואל גרזון, “אבל שנותיהם יחד היו מאושרות. בזכות טיפולה המסור נרגעה השחפת שלו במקצת, הוא יצר קשר טוב עם ילדיה של ז’ורז', והיה להם תחליף אב”.

אבל בתה סולאנג', בת 18, מתוך רגשות מורכבים כלפי אמה, סִכסכה ביניהם וסיפרה לשופן, שאמה בוגדת בו. שופן נפגע והתרחק. סנד נעלבה מיחסו, וכך, ב־1847, בלי סיבה של ממש, נותק קשר אהבה בן עשר שנים. “פרידתם היתה מכה, ששופן לא התאושש ממנה”, אומרת ד"ר אסתרית בלצן. “הוא לא הלחין עוד, ומחלת השחפת הגבירה את אחיזתה בו. ב־1849 מת, בן 39”.

לימים יהפוך מוריס סנד, בנה של ז’ורז‘, לצייר קריקטורות נודע, וסולאנג’, כלפי חוץ אשה נשואה ומכובדת, תהיה לזונה היקרה ביותר בפאריז. ויקטור הוגו, רודף־נשים ידוע, סיפר לז’ורז' רק כעבור שנים על עיסוקה החשאי של בתה, וציין שמתוך כבוד לאם נמנע מלהשתמש בשירותיה של הבת.

במהפכה הרפובליקנית של 1848 מילאה סנד תפקיד לא רשמי כשָׂרת התעמולה, חיברה עלונים וגילויי־דעת בזכות השלטון הרפובליקני. “אף שהיתה בת־אצילים, היא היתה סוציאליסטית באופייה”, אומרת ד"ר לנה שילוני. “באותה תקופה החלה לכתוב רומנים מחיי האיכרים – ‘פדט הקטנה’, ‘פרנסואה האסופי’, ספרים על עלובי־חיים, שבהם חשפה את עושרם הרוחני של חיי הכפר, הנציחה סיפורי־עם ומסורות, ותיארה את הדיאלקטים של לשון האיכרים. היא נעשתה מחזאית מצליחה, והצגותיה מילאו אולמות. ב־1852 פרשה לאחוזתה הכפרית”.

הגיל המתקדם הרגיע את ז’ורז' סנד. היא לא חזרה בה מדעותיה על קיפוחן של הנשים, אך אורח־חייה הסוער התמתן. ב־24 השנים האחרונות לחייה גרה בכפר ונודעה כ“הגברת המיטיבה מנואן”. היא העניקה השכלה לילדי האיכרים ועשתה מעשי חסד. “אינני מאותם אנשים סבלנים, המקבלים אי־צדק בשיוויון־נפש”, אמרה. מבחינה ספרותית זכתה בשנים ההן להישג גדול אחד – יצירתה “סיפור חיי”, שנחשבת לאחת האוטוביוגרפיות המעניינות שנכתבו מעולם.

סנד מתה ב־8 ביוני 1876, בת 72. זמן לא רב לפני־כן כתבה: “ידעתי אהבה שלמה לא פעם אחת, אלא, אבוי, פעמים רבות, אך אילו יכולתי להתחיל את חיי מחדש, הייתי בוחרת להישאר צנועה”.