א    🔗

הספרות היא האמנות היחידה שנוטים לצפות ממנה כי תתבאר. שאר האומנויות נהנות ממידה ניכרת של היתר להיקלט באופן בלתי־אמצעי, והנזקקים להן מוכנים להסתפק בהתבארות כוללנית שלהן. השימוש שעושה אמנות הספרות בחומרים לשוניים, ממש באותם חומרים שהקוראים עצמם עושים בהם שימוש בהזדמנויות רחוקות לחלוטין ממצבי־יצירה, מקרבת אל דעתם של הרבה קוראים, שהמשמעות הטמונה ביצירה ניתנת להיתפס באופן דומה מאוד לאופן שבו כל אחד מאתנו תופס את משמעות הדיבור והכתיבה החוץ־ספרותיים.

הציפייה הצודקת מעיקרה של הקורא, שלטקסט הספרותי תהיה משמעות מובנת, אינה מצדיקה בהכרח, שאופני הפקתה של משמעות זו מן היצירה יהיו זהים לצורות קבלת המשמעות מן הדיבור ומן הכתיבה הלא־ספרותית, על אף שגם האחרונות משתמשות בחומרים מילוליים. האחיזה במראית־עין זו של דמיון בין התבארות הדיבור, למשל, ובין התבארות טקסט ספרותי, היא מקור לאי־ההבנה הרווחת אצל רוב הקוראים כלפי ענפי העיון השונים בספרות. ענפי העיון הללו תורמים כולם למלאכת התיווך בין היצירה לקורא, והרבה קוראים מאמינים בתום־לב, שהם אינם זקוקים למתווכים שיבואו להסביר להם ולפרש עבורם את הטקסטים שהם קוראים. להוציא יצירות נסיוניות מובהקות, המותירות אותם במבוכה גמורה ובאי־יכולת להסיק מסקנה ברורה על תוכן הכתוב, קשה לשכנע קוראים כאלה בצורך קיומם של ענפי העיון בספרות, שיאירו את עיניהם בגילויים שונים שבטקסט הספרותי.

כפירתו של הקורא בצידקת קיומם של ענפי העיון בספרות היא לפחות נקייה מכל פניות. תמיכתו של סופר בעמדה תמימה זו כלפי ענפי העיון בספרות יש בה כבר במפורש מיסוד ההחטאה וההכשלה של בעלי־תמימות. הן הוא מנוסה מקוראיו ויודע עד כמה אין המשמעות מתבארת ביצירה אך ורק מן הפשט המילולי של הכתוב בה. שלא כקוראיו הוא מכיר את האמת הגלויה, שלעתים אפילו משמעות זו, שהיא אך אחד מגילוייו וממשאביו של הטקסט, אין טעם לחפשה במובנן הגלוי של המלים, אלא היא טמונה במבנה של יצירה, או בריתמוס התחבירי שלה או אף בנימה הכללית. ואף אלה לעצמם יכולים להיות רק מפתחות בלבד אל המשמעות, כי זו ­– שהיא כל משאת־נפשו של הקורא ­– גלומה בצרוף של תופעות לשוניות, מבניות ואחרות, אשר בהצטרפן יחד לשלמות אחת הן הנותנות את משמעותו של הטקסט.

אף־על־פי־כן, נוטים הרבה סופרים, מטעמים השמורים עמם, שלא לחבב את ענפי העיון בספרות, ואף מחזקים את ידי הקוראים לכפור בתועלתם. מלאכת התיווך בתחומה של הספרות ­– מתרעמים הסופרים ­– היא מיותרת. היא רכיבה על גבי היצירה שאינה דרושה לאיש. חבורת המעיינים, ניתן לשמוע מפי סופרים זועמים, היא חבורה של טפילים, מקצועיים־בענייניהם, שאימצו לעצמם מילון של מונחים, שיודעי סודות־החבורה בלבד מבינים את פשרם, ובעזרתם הם מתעללים ביצירה, שסופרים כותבים אותה בכלות הנשמה ובתמצית דם־הלב. וישנם סופרים שטוענים בגלוי, כי בלא התיווך היתה יצירתם מגיעה ביתר קלות וביתר פשטות אל הקוראים, וכל דבריהם של המעיינים על טעמיו, מניעיו, השפעות שפעלו עליו וכוונותיו של הסופר ביצירתו, מלבד שאין להם שום אחיזה בכתוב, אך מבלבלים את הקוראים וגודשים את מוחם בשטויות מלומדות.

ב    🔗

למען האמת, כפירתו של הקורא והסתייגותו של הסופר הם כאין וכאפס לעומת הספקנות העצמית האופיינית לעוסק באחד מענפי העיון בספרות. הוא אמנם מפקפק פחות בצורך במקצועות־הלוואי שהתפתחו בתרבות בצד הספרות, אך ספקנותו אינה פחותה ביחס לתועלת שבעיסוקו, ביחס לסיכוי הממשי להשפיע במלאכת התיווך על ההתקשרות הנכונה בין הקורא ובין יצירת הספרות. האם תרם עיונו להבנתה ולהערכתה של היצירה? האם לא הניבו מאמצי העיון שלו תוצאה הפוכה מזו שנתאווה לה, והקורא פטר עצמו בעטיים מן ההתמודדות העצמית עם היצירה?

הצורך בהתפתחותם של ענפי העיון בספרות בתחומיה על התרבות יתברר מבדיקת סיכוייה של ההתקשרות בין הסופר לקורא באמצעות קריאתה של היצירה בלבד. והן הנחה זו, שהתקשרות כזו, ישירה ובלתי־אמצעית, הצלחתה מובטחת בקריאת היצירה בלבד, מפרנסת את כפירת הקורא ואת תרעומת הסופר כלפי ענפי העיון בספרות. ואם אמנם יתברר שהתקשרות כזו אינה כה פשוטה ואינה כה ודאית, ננסה להגדיר את טיבו של הסיוע, שענפי העיון השונים בספרות מושיטים להבטחת הצלחתה של ההתקשרות בין הסופר לקורא.

יצירות ספרות נכתבות כדי שייקראו. קביעה זו אינה סותרת כלל את האפשרות האחרת, שהיצירה משמשת מבע ליוצר עצמו, ושבאמצעותה הוא מבטא את עצמו ומממש צורך אישי ליצור. כל נסיון לתאר את היצירה כמוצר צריכה אחר, ואת אופן השימוש בו לאופני השימוש של מוצרים אחרים, מהווה עלבון לאמנות הספרות וגם נושא אופי של גניבת־הדעת. איכותו העצמית של מוצר צריכה תעשייתי ניתנת להשגה, למשל, על־ידי חזרה קפדנית על אותם תהליכי ייצור, שהפיקו איכות זו בנסיונות הפקה רבים קודם לכן. האם תתואר אפשרות של חיקוי תהליכים וחזרה על מירשם אחד בהפקת המוצר הספרותי? מעשה כזה בתחומה של הספרות עלול למלא את הספריות במוצרים חסרי־ייחוד ונעדרי־תועלת. בהפקת יצירה קיים תמיד מהלך ניסי, והתוצאה משקפת תמיד פלא התהוות שאי־אפשר לחקותו. החזרה היתה במקרה זה מהווה מגרעת מפורשת, ככל דשדוש במקום אחד בתחומי הרוח.

אופיים המופלא של תהליכי היצירה נקבע מכוח היותם במרבית שלביהם נסתרים מהדעת. משוקעים בהם מצד היוצר יסודות אי־ראציונליים, בצרוף חד־פעמי. ואם נימנה אחדים מהם, לשם הדגמה, נגלה מיד איזה כר נרחב ומלהיב לעיון מרתק מזמנת כל יצירה בהצטרפה אל נכסי התרבות. בכל יצירה משוקעים בבת־אחת מגמות מפורשות, תבוניות, שהסופר מודע אל משמעותן הכולל, אך אין הוא שולט על התבטאותן המלאה והמדויקת בתוצאה המוגמרת. למגמות אלו מצטרפים מניעים, שלו עצמו רובם בגדר חידה. מניעים אלה משפיעים על שיקולי הבחירה של מלים, על אופני הארגון המיבניים של לשון ושל עלילה ועל הברירות מתוך אפשרויות קיימות בכל מרכיב ומרכיב של היצירה השלמה. ביחס למניעיו כיוצר דומה הסופר למי שמחזיק בקצהו של חוט ממשי, ואף שהוא חש בעליל כי אחיזתו ניכרת, אין הוא רואה, מעבר למרחק מסוים בהתחלה, את המשכו של החוט ואת דרכי פעולתו והשפעתו מעבר לכך.

ג    🔗

בהפקת יצירה מעורבות גם השפעות רבות, שלא אל כולן מודע הסופר, ועוד פחות מכך אל עוצמתן המשתנה. השפעות של קודמיו, שאת פרחי־הרוח שלהם ספג אל תוכו; השפעות של אירועי־חייו ושל חיי האנשים שהוא מוצא אליהם קירבה נפשית; השפעות מגמגמות של סביבה והשפעות לוטפות־לוחשות של אקלים רוחני; היוכל הוא למדוד את כמויותיהן, או להעיד על חלקן במישקע ההשפעתי שנמצא ביצירה המוגמרת? ולבסוף מצטרפת לכל אלה נוכחותו של המרכיב העיקרי, ההופך כתיבה ליצירה כובשת, מפתיעה ומרתקת ­– הדמיון היוצר של הסופר. על דמיונו היוצר אין לסופר כלל שליטה. אין הוא יודע כיצד נברא, כשם שאין לו הסבר לסיבת התדלדלותו הפתאומית. הדמיון היוצר הוא עוצמת־פרא הגלומה ברוח האדם, והסופר אינו מסוגל לגזור עליה חוקיות, שתקנה לו שליטה עליה. כתיבת יצירה היא על כן מימוש חד־פעמי, שכל מה ששוקע בהפקתה מהווה את משאביה העצמיים. ועם אלה היא מתייצבת לגורלה בעולמה של הספרות. תיקונים מאוחרים בה, גם אם הם נעשים בידי הסופר לאחר שרכש נסיון־כתיבה עשיר יותר ואף חישל את טעמו כאמן, מתערבים בפלא הבריאה ומשנים מתן שאין דומה לו, ואף בלתי־אפשרי שיהיה כמותו ממש. רק למראית־עין תהיה היצירה המתוקנת דומה למה שהיתה קודם לתיקוניו של הסופר בה.

זהותה העצמית של היצירה שהושלמה שונה לחלוטין מזהויותיהן של שאר היצירות, על אף שבדומה לאחרות נועדה גם היא לקריאה. נתוניה העצמיים מרחיקים אף הם מהדעת שאמנם כה פשוטה תהיה ההתקשרות בין הסופר לקורא. תכונותיה האיכותיות של היצירה הן ארבע, וכדי שההתקשרות הישירה בין הסופר לקורא תתקיים במלואה, צריך הקורא להיות מחונן ביכולת לקלוט את כל איכויותיה של היצירה. האיכות הראשונה היא איכות הגירוי שמסוגלת היצירה להציב בפני הקורא. האיכות השנייה היא עוצמת האתגר הרעיוני המגולמת ביצירה, כדי להסעיר את מחשבתו של הקורא. האיכות השלישית קשורה במידת החידוש שנושאת עימה היצירה בהשוואה ליצירות שהקורא קרא אותן קודם לכן. והאיכות הרביעית היא במופת האמנותי, בשלמותם ובאחדותם של היסודות הלשוניים, התוכניים והצורניים ביצירה זו.

נתוניו של הסופר, שפעלו בזמן מימושה של היצירה, השפיעו את השפעתם על ארבע איכויות אלה של היצירה. וכדי שההתקשרות בין הסופר לקורא תעלה יפה, מוכרחת הקריאה של הקורא ליהפך לתהליך של מימוש מחודש, שכל כולה תותנה מעתה בסגולותיו כקורא. בהקשר זה ראוי לשאול: האם קיימת בו אותה רגישות להבחין בגירוי שמכילה היצירה? האם חונן באותו כושר־אבחנה לעמוד על עוצמת האתגר הרעיוני שמציבה לפניו היצירה? האם חונן באותו עוז־רוח להתייצב מול האתגר הזה מבלי להימלט מן ההתמודדות? והאם מצויה בקרבו אותה פתיחות־לב לפגוש את חידושיה של היצירה, שיש לראותה כתנאי הכרחי ליכולת ההתמודדות עם יצירת ספרות?

נתוניו אלה של הקורא ראוי להגדירם גם כמשאביו כקורא. המצב המיוחל, להצלחתה המלאה של ההתקשרות בין הסופר לקורא, נוצר, כאשר משאביהם העצמיים של הסופר, היצירה והקורא נמצאים בעוצמות שקולות. אולם מצב־שלמות כזה הוא בחינת נס ממשי, וכמעט שאינו בנמצא, ולרוב תשתבש ההתקשרות בהגיע היצירה לשלב המימוש השני, בקריאתו של הקורא. סופרים משלים את עצמם, כאשר הם מניחים שאת אימוני־הקריאה הבוסריים יבצע קוראם בספריהם של אחרים, ואילו אל יצירתם הוא יזדמן לאחר אותה קריאה מרובה, שעשויה להפכו לקורא שמשאביו כקורא הינם ניכרים. למעשה סיכוייה של ההתקשרות הישירה בין הסופר לקורא הינם מועטים, אלא אם כן נכנה כהתקשרות את עצם פעולת הקריאה, בכל איכות שתתממש.

אני מטיל ספק אם סופר מוכן באמת לסכן את סיכויי ההתקשרות עם קוראיו על־ידי ויתור מוחלט לקורא. תרומתם התיווכית של ענפי עיון אלה אינה מצטצמצת למתן הסיוע לעצם ההתקשרות, אלא היא שואפת להבטיח את איכותה של ההתקשרות הזו. אולם קודם שנעבור למנות את ענפי העיון האלה, ואת הסיוע שהם מושיטים להבטחת ההתקשרות בין הסופר לקורא, כדאי לסכם בדרך גראפית תמציתית את אותם תנאים־נתונים אשר מעורבים בקביעת ההתקשרות בין הסופר לקורא:

כאמור, מניחה מסה זו שתנאים־נתונים אלה של הסופר, היצירה והקורא, אשר הוגדרו לשם כך כמשאביהם העצמיים, מסבירים את מיעוט הסיכוי להצלחתה של ההתקשרות הישירה בין הסופר לקורא. דהיינו: הם מסבירים את חיוניותם של ענפי העיון בספרות להבטחת עצם התקיימותה של התקשרות זו, ובוודאי להבטחת האיכות של ההתקשרות בין הסופר לקורא.

ד    🔗

ענף העיון היסודי של כל המקצועות התיווכים בספרות הוא אותו ענף המתמודד ישירות עם כל יצירה בנפרד ­– האינטרפרטציה. ענף עיון זה עוסק בפיענוחה ובפרשנותה של היצירה הבודדת. האינטרפרטציה שונה לחלוטין מן הרצנזיה, אף כי לעתים נוהגים בטעות לזהותן. הרצנזיה היא בעיקרה דיווח עיתונאי על יצירה. זו נועדה לתאר בקצרה את נושאו של ספר ולתמצת את תוכנו עבור אותו קורא שטרם קרא בספר עצמו. כותב רצנזיה כולל בכתיבתו פאראפראזה של התוכן, תיאור כוללני של סוגו הנושאי והתרשמות מקריאה ראשונה. האינטרפרטציה נכתבת לאחר עיון מעמיק ורב־צדדי בטקסט, שבוחן את סגולותיה העצמיות של היצירה. וזהו עיסוק קשה ביותר, הדורש גם סבלנות רבה.

על העוסק בענף עיון זה ניתן לומר, כי הוא קורא מעולה יותר מרוב קוראיו האחרים של הסופר. מצויות בו אותן ארבע תכונות־קורא, המבטיחות מימוש שני מוצלח של היצירה בתהליך הקריאה. הוא קורא בתשומת־לב, הוא שם לב לפרטים. הוא חוזר וקורא עד שהוא מגלה את תיפקודם של הפרטים בקומפוזיציה של השלם. הוא קשוב ללשון, לדקויותיה ולצרופיה. הוא מגייס את עצמו בשלמות להבנה שלמה של היצירה, ויתמיד בכך בעיקשות עד שיפענח את חידתה המורכבת. התמודדותו עם היצירה נעשית בהיקפים הולכים ומתרחבים. תחילה הוא בוחן את איכותו העצמית של הטקסט בגילוייו השונים. לאחר מכן הוא חוזר ובוחנו, אלא שהפעם בהקשר לכלל כתיבתו של הסופר, בהשוואה אל שאר יצירותיו. ולבסוף הוא שב לעיין ביצירה מזווית־הראייה המקיפה ביותר ­– כיצירה ברצף הספרותי בתרבות, הלאומית או הכללית. את גילוייו ואת מסקנותיו יהיה עליו לנסח בדייקנות ובבהירות, ביושר ובכוח־שכנוע. אלא שכאן הוא בגדר כותב, ובחינתו בשלב זה זהה לזו שנבחן בה כל סופר אחר.

אין שום ענף עיון אחר יכול להתקיים בלא האינטרפרטציה של היצירה הבודדת. ואמנם ממנה מסתעפים לשני כיוונים שונים כל ענפי העיון האחרים בספרות. התפלגות ענפי העיון האחרים נעשית על־פי העמדה הננקטת בהם כלפי היצירה שנתבארה ופוענחה בעיון האינטרפרטטיבי. כל ענפי העיון שעניינם ביצירה זו כבמימצא לרצף שהיה בספרות משתייכים לגיזרת המחקר. וכל ענפי העיון שעניינם ביצירה זו כבעדות לרצף שיהיה בספרות נשייך אותם לגיזרת הביקורת. מכאן ש“מחקר” ו“ביקורת” אינם מונחים המציינים ענפי עיון מסוימים בספרות, כי אם מונחים המסמנים ותוחמים את גיזרת ההתעניינות הרחבה יותר בספרות. גיזרת המחקר פניה מופנים מן ההווה אל העבר, מן היצירה הנוכחית אל אותן שנכתבו לפניה, ולרוב אל אותן יצירות שנכללו בתרבות הקאנונית. גיזרת הביקורת מפנה את פניה מן ההווה אל העתיד, מן היצירה הנוכחית אל התפתחויות שאפשריות להתממש אחריה, אל התרבות המתהווה.

המעיין המחקרי יוצא מן האינטרפרטציה של היצירה הנוכחית אל ההשוואה עם הישגים ספרותיים שהיו בעבר. היצירה הנוכחית כמימצא למחקרו משמשת לו עילה למדידה מחודשת ומדוקדקת של תופעות יצירה. הוא בוחן בעזרתה את גודלו של השינוי ואת איכותו, בין מה שהוערך כנכסי צאן ברזל של התרבות ובין זו היצירה החדשה, אשר מתדפקת על פתח בית־הגנזים לתרבות הלאומית או האנושית. המעיין המחקרי חותר למסקנה מכלילה חדשה, מתוקנת ומעודכנת. הוא שואף לאשר תיזה או להצדיק תיאוריה, שבכוחה להסביר את התפתחות הספרות עד כה. התיזה המוצעת צריכה לתחום את גבולות התרבות הקאנונית, כדי שזו תכיל את יצירות המופת בלבד. ואמנם עיון מחקרי מסוגל לשנות את אוצרה של התרבות הקאנונית: להרחיבה או לצמצמה, לנפותה או להחליף את תכולתה.

ענפי העיון העיקריים שהתפתחו בגיזרת המחקר של הספרות הם הביבליוגרפיה, ההיסטוריוגרפיה והפואטיקה. הביבליוגרפיה עוסקת ברישום ובמיון המידע העובדתי הקשור בסופרים וביצירותיהם. ההיסטוריוגרפיה מתמסרת לסיפור תולדות הספרות כתיאור שיטתי וכרונולוגי, המשלב גם ביוגרפיה של היוצר על רקע פרופיל סוציו־תרבותי של התקופה בה יצר. והפואטיקה מתאמצת להגדיר את הטעם ולהעלות את אמות־המידה להערכה, כפי שנתבררו מיצירותיו של סופר אחד, או כפי נתגלו בכתיבתם של יוצרים בתקופת־זמן מוגדרת.

המעיין הביקורתי נעזר באינטרפרטציה כדי לפתוח אשנבים אל העתיד הנסתר מן העין. ביצירה הנוכחית הוא מתעניין כבעדות להתפתחויות אפשריות בספרות ובתרבות. הוא מבקש באמצעותה לגלות את הצפוי בספרות בעודו מתגמגם בה בהווה. ואמנם המעיין הביקורתי שוקד יותר על הערכה בדוקה ככל האפשר של התופעות החדשות שמתגלות ביצירה הנוכחית, ואין הוא משלים את עיונו אלא אם כן נועז גם לנבא את שצפוי מיצירה זו ואילך. ועל כן, בעוד שבמחקר נעזר בתיאוריה או בתיזה, מסתייע המעיין הביקורתי באינטואיציה, כדי לקבוע בעזרתה מסקנה ארעית, קביעה נסיונית. ניתן להגדיר את ההבדל גם באופן אחר: נטייתו של המעיין המחקרי היא דיאגנוטית, אל ההליכה הבוטחת וכמו־ודאית; ואילו נטייתו של המעיין הביקורתי היא פרוגנוטית, אל הזינוק הנועז והכמו־מהמר.

ה    🔗

ענפי העיון בגיזרת הביקורת הוגדרו פחות מאשר הללו שבגיזרת המחקר. אף־על־פי כן ניתן למנות בגיזרת הביקורת שלושה כיוונים לעיון בספרות, שבכולם מתקיימת הפריצה הנועזת אל הבלתי־נודע, שבכולם מתחייב המעיין הביקורתי בניבוי התפתחות שתהיה מן ההווה ואילך. הכיוון הראשון הוא של שיפוט וברירה. בכיוון זה עוסקת הביקורת בסינון המיידי של הראוי מתוך המצוי. ולמעשה הענף המחקרי שהוגדר כביבליוגרפיה נעזר רבות על־ידי מלאכת הסינון הזו הנעשית בגיזרתה של הביקורת. כיוון שני לביקורת הוא בפעילות ההדרגה והמיפוי. כאן מתאמצת הביקורת להכניס סדר, על־פי אמת־מידה איכותית, בין היצירות שסוננו קודם לכן. המיפוי הוא, כמובן, זמני, משוער ונסיוני, ואף־על־פי כן האירגון ההגיוני, שמציע כיוון עיון זה של הביקורת, מושיט סיוע בלתי מבוטל לענף מחקרי נכבד ביותר ­– להיסטוריוגרפיה. הכיוון השלישי בביקורת מקדיש את אוניו להכוונת התפתחותה של הספרות המתהווה על־ידי הגדרת הטעם החדש, על־ידי קירובו לקוראים ועל־ידי הלהבתו של הסופר להשיג בו הישגי יצירה מעולים יותר. בכיוון זה משתלבת הביקורת ביצירת הפואטיקה של התרבות המתהווה. בעתיד יסתייע הענף המחקרי שכונה פואטיקה במאמציה אלה של הביקורת לקבוע את הטעם בדורה ובתקופתה. יהיה זה מוטעה לומר שענפי המחקר בלבד נעזרים בענפי העיון שבגיזרת הביקורת. את המתודולוגיה לסינון ולמיפוי וכן את אמות־המידה לדירוג, לאבחנה בחידוש ולהגדרת הטעם ­– את אלה מקבלת הביקורת בנדיבות כסיוע מענפי העיון המחקריים בספרות. אולם אלה גם אלה מסייעים בראש ובראשונה להגברת הסקרנות, ההבנה והדעת בעולמה של הספרות, והם מבטיחים את איכותה של ההתקשרות בין הסופר לקוראיו, שאינה מושגת לרוב באופן הישיר. יהא זה מועיל למפות את הסתעפות ענפי העיון בספרות ברישום גראפי:

ו    🔗

לסיכום מתבקשת הערה נוספת על היחס השורר בין ענפי העיון המחקריים והביקורתיים, שקודם הארנו את הזיקות ההדוקות שביניהם. העוסקים בענפי העיון שבגיזרת המחקר נוטים לזלזל בערכם ובתועלתם של ענפי העיון שבגיזרת הביקורת. כמובן, יש לענפי העיון המחקריים יתרונות ברורים על ענפי העיון הביקורתיים: ריבוי המימצאים, ודאות המימצאים, חירות ממעכבי העיון (כגון: הסופר החי, קהל נאמניו, הקונוונציות הספרותיות) ועוד. ולעוסקים בהם שמורות ההילה והיוקרה האקדמיים. אלא שבפועל גם אלה שעוסקים בחקירתה של הספרות מתהלכים על אותה קרקע בלתי־יציבה שהמתמסרים לביקורת בוחרים מדעת להתהלך עליה. לא כל שמכריזים על מדעיותו הופך בעליל למדעי יותר, ואין זה סוד שלטעמי, ההעזה וההשראה שכיחים יותר בגיזרתה של הביקורת מאשר בגיזרתו של המחקר. ואם תותר לי גם הערה לפני הדברים כיום: שכיחים יותר היושר האינטלקטואלי והזרות למעשים של אחיזת־עיניים בגיזרתה של הביקורת מאשר בגיזרתו של המחקר. אלא שאין ללמוד מכך על גנותו של אף ענף עיון מאלה שהספרות נתברכה בהם. במקרה זה ­– וכך ראוי גם בכל המקרים האחרים ­– אין ללמוד מן העושים על המעשה. וכללו של דבר: יש הצדקה מלאה לקיומם של ענפי עיון בספרות, הן המחקריים והן הביקורתיים, בהיותם משלימים אלה את אלה בהושטת הסיוע להתקשרות הטובה והמלאה בין הסופר לקוראיו.

(מעריב, 1979)