רקע
יוסף אורן
בעיית מיפוי הספרות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יחדיו; תשמ"א 1981

 

א

ההיסטוריוגרפיה של הספרות מתלבטת מאוד בסימון מיקומו של הסופר הבודד בעולמה של היצירה הספרותית, ובקביעת שייכותו אל היוצרים האחרים של הספרות הלאומית. מקורה של ההתלבטות בידיעה, כי המיפוי אינו רק אמצעי מנומוטכני, המשרת את העיון ברצף הספרותי, אלא גם כלי להערכתו של הסופר. ולמעשה כל מיפוי כזה קובע את מידת מקוריותו של הסופר ואת כוח השפעתו והתבלטותו בספרותה של האומה.

מסיבה זו מתקוממים הסופרים עצמם יותר מכולם נגד פעולת המיפוי של הספרות. אופייניים הם, למשל, דבריו של דוד שמעוני: “כשאנו סוקרים את עבודת חייהם של גדולי־הרוח במרחק־מה של זמן, הלא נראה ונגיד, כי כל אחד מהם אמנם מחולל מהפכה, לא רק בתוכן, כי אם גם בצורה! ולא רק סופרים בני תקופות שונות, כי אם גם ענקים, שהיו כמעט בני גיל אחד, בולטים איש איש בעצמיותו המיוחדת, בהבעתו המקורית”.1 הסתייגות דומה נשמעת גם מפיו של נתן אלתרמן: “ככל שקל למצוא ולהמציא סימני־היכר והגדרות לתקופה שאתה שרוי בה, כן קשה ליתן בה סימן ממצה והגדרה אחת”.2

מן הדין לומר, שגם דעתם של המבקרים והחוקרים אינה נוחה מן ההכרח למפות את הרצף הספרותי, על־ידי חלוקתו לקטעי־זמן היסטוריים. ולמעשה אין לך כותב רציני אחד שאיננו מקדים דיון בסוגיה זו, בבואו לבחון תופעות, תהליכים או תמורות בספרות. בהסתייגות כזו פותח, למשל, דן מירון את סקירתו־עיונו על “הספרות העברית בראשית המאה העשרים”: “האמנם ניתן להעלות על הדעת קיום ממשי של טעם והלכי־רוח האופייניים ל’דור יוצרים שלם'?”. והוא משיב: מעלתה של חלוקה לדורות ספרותיים, שהיא תורמת “להבנתה של האמנות כתופעה היסטורית”, אולם “תהליך ההפשטה וההכללה, שאותו היא צריכה לעבור בדרכה מן ההתרשמות הצמודה ליצירות האמנות גופן לעבר המסקנות הכוללות והמקיפות את סממני טעמו וסגנונו של הדור כולו, הוא ארוך ומסובך ביותר, כולו אפוף אפשרויות של הגזמה וטעות, של התעלמות והפרזה, של חד־צדדיות ושל ראייה מהרהורי־הלב”.3

מירון מוסיף וטוען, כי ההפשטה וההכללה אינם פשוטים אפילו במסגרת דור יוצרים אחד: “ככל שרב ערך התרומה האומנותית וההגותית, שמעלה הדור הנדון לקרן הקיימת התרבותית של החברה, שבתוכה הוא פועל, ככל שרבים בו אישים יוצרים חיוניים ועזי־עצמיות, כן הולכים ומתרבים הניגודים והסתירות, המגוונים את טעמיו. כן הולכת תמונת־עולם־המושגים שלו ונעשית מסובכת ורב־משמעית”. אף־על־פי כן מצדיק מירון מאמץ של הכללה והפשטה, שתוצאתם היא המיפוי של הספרות, והוא עצמו מגלה “קלסתר של דור” בספרות העברית בראשית המאה העשרים, שהוא פרי “חוקיות ספרותית היסטורית”, המבוסס על “ביוגרפיה רוחנית אחת, שמתוכה יצאו סופרי הדור איש איש למושגיו ולהישגיו השונים והספציפיים”.

יתר על כן: מירון אף מנמק את חשיבותה של מלאכת המיפוי. רישום דיוקן של דור ספרותי עשוי לחשוף את “חוויית השותפות הביוגרפית, כפי שהיא מתבטאת ביצירה הפיוטית, לסימון גבולותיה של הזירה הרוחנית האחת, שבמסגרתה נאבקו הטעמים האסתטיים השונים והתנגשו האידיאות המנוגדות. אם אמנם אין כל הגיון בשימוש הפשטני במושג כגון ‘טעמו והלכי־רוחו של דור יוצרים שלם’, משום שהיו לו, לדור יוצרים זה, טעמים רבים והלכי־רוח רבי־סתירות, אין זאת אומרת, שלא סגרה על טעמים והלכי־רוח אלה מסגרת מנטאלית אחידה, שמקורה בעולם המושגים הראשוני המשותף ליוצרים כולם, ובו ‘ההפכים יתאחדו בשורשם’, לפי ביטויו של ביאליק”.

 

ב

למעשה, כל מיפוי מצרף סופרים עצמיים, הפועלים בנפרד ומתנהלים בנתיבם אל קולקטיב של יוצרים, על־פי מאפייני־זיהוי משותפים. שיוך סופרים זה לזה וקביעתם כקולקטיב נעשית על־ידי חלוקת הרצף, שמסמן את הופעתם הכרונולוגית של היוצרים בתולדות הספרות, לקטעי־זמן קצרים או ארוכים יותר, בהתאם לסימני הזיהוי הקבוצתיים, שקובע חלוקה זו נותן בהם. המינוח, שבעזרתו מציינים את קטעי־הזמן, כתוצאה מחלוקת הרצף, צריך על כן להצדיק את מעשה־החלוקה ולהסביר את העקרון שעל־פיו בוצעה. אולם בביקורת הספרות ובמחקרה רווחים הרבה מונחים, שכולם מעידים על כוונה לחלק את הרצף הספרותי ולמפותו, אך אין הם מגדירים את העקרונות שעל־פיהם מבוצעים החלוקה והמיפוי. מאמר זה ינסה להציע בהמשך את העקרונות לביצוע המיפוי בספרות, ואף ימנה את המונחים, שמגדירים בבהירות הרבה יותר את קטעי־הזמן, אשר יתקבלו מחלוקת הרצף על־פיהם.

כל הבדלה ביצירה הספרותית הרצופה, בין קטע־זמן אחד לבין קטע־זמן שני, תהיה מוצדקת אם יוכל המעיין למנות שוני מובהק ביניהם. על כן חשוב לברר תחילה: מהו סף־השוני, המאפשר ואף מצדיק מיפוי על־ידי חלוקת הרצף הספרותי? דהיינו: מהו ההבדל המינימאלי, הבא לידי ביטוי במיפוי? סף־השוני יכול, כמובן להשתנות בהתאם לכמות התופעות שלדעת המחלק מצדיקות את החלוקה שהוא מציע. כך ראינו, למשל, שדן מירון מסמן מיפוי בעזרת המונח “דור”, וקבע כסף־שוני המצדיק את חלוקתו כמות תופעות מצומצמת, ולמעשה את תופעת “השותפות ביוגרפית” כגוזרת את “הזירה הרוחנית” של היוצרים בקטע־זמן כל־שהוא.

אורי מרגולין4 לעומתו מצדד בחלוקה המתבססת על כמות גדולה יותר של תופעות. הוא דוחה את המונח “דור”, ומציע להגדרת המיפוי על־פי סף־שוני זה את המונח “תקופה”. חלוקה לתקופות מוצדקת לדעתו כאשר השוני שולט זמן ארוך דיו. “השותפות הביוגרפית” של “דור” אין בה כדי לציין את משך השליטה של נורמה כל־שהיא בספרות, כדרך שמציין זאת המונח “תקופה”. מרגולין מביא את הגדרותיהם של וולק (“תקופה היא קטע של זמן, ששולטת בו מערכת של נורמות, סטאנדרטים ומוסכמות של ספרות”) ושל טיזינג (“תקופות הן פרקי־זמן, שיש בהם אחידות יחסית, והנבדלים מפרקי־זמן אחרים בדרך אופיינית”, כגון: “גישות לחיים, דרכי־חשיבה, השקפת עולם, הדגשת ערכים מסוימים, העדפת אמצעים ספרותיים מסוימים”), אך מציע את הגדרתו שלו “תקופה ספרותית היא תקופה שיש בה מספר תכונות המשותפות ליצירות רבות של ספרות הנכתבות תוך פרק זמן סמוך, תכונות שאין להן תקדים בהיסטוריה של הספרות, או שיש להן תקדים חוץ מאשר בתקופה הקודמת הסמוכה להן ביותר” (“הספרות”, ספטמבר 1969).

מאליו מובן, שככל שסף־השוני נקבע על־פי כמות תופעות קטנה יותר, ניתן להגיע לידי מיפוי עשיר יותר של הרצף הספרותי. מטעם זה מתקזז היתרון, שמצטייר מהשימוש במונח “תקופה”, על־ידי מגרעתו בחלוקה: התמרורים המבדילים בין קטע־זמן אחד למשנהו מרוחקים מדי זה מזה, ועל־ידי כך הם מעלימים גילויי־שוני ומבליעים תופעות־שונות שהמיפוי היה צריך לסמנם. ומאחר שהתקדמותה של הספרות היא מעגלית וספיראלית, ותופעות רוח ויצירה מתחדשות בתדירות משתנה, עלול מיפוי ל“תקופות”, שאינו מפרט דיו, להתעלם מהבדלים קובעים, שהחלוקה גזרה עליהם להיכלל בתוך “תקופה” אחת.

הדרישה למיפוי מפרט ככל האפשר גוברת ככל שהמעיין ממקד את התעניינותו בספרות הקרובה אל זמנו. במקרה כזה עלול השימוש ב“טנא נפילים” של “תקופה” להעלים את תכונתה המסעירה של הספרות: ריבוי פניה אף בקטע־זמן מצומצם ביותר. הכרחי, אם כן, לחתור אל מיפוי מפרט דיו, על־ידי חתירה לגלות סף־שוני מינימאלי ממש, כאשר מושא־העיון הינו הספרות המתהווה.

 

ג

סף־השוני, המצדיק באמת הקבצה של סופרים לקולקטיב, שניתן לסמנו כחדש ברצף התהוותה של הספרות, הוא זה המתחשב בתכונה מבדילה, שבשל טבעיותה אין גם לכפור בה, ובוודאי שאין להתעלם ממנה ­­– השוני בגיל. להבדל מינימאלי זה, המבחין בין יוצרים המזוהים כקולקטיב אחד לבין יוצרים המזוהים כקולקטיב שני על־פי הגיל, ניתן לצרף מאפיינים ביוגרפיים נוספים, המקנים אף הם הצדקה להקבצתם של הסופרים לקולקטיב אחד.

המונח לסף־השוני הזה, אשר נקבע על־יסוד כמות תופעות מבדילות הקטנה ביותר, שמצדיקה מעשה של מיפוי הרצף הספרותי, הוא, לדעתי, המונח “משמרת”. מונח זה מציין חלוקה של הרצף הספרותי על־פי הישנותה של תופעה שכיחה בתולדות הספרות, המתחדשת לרוב גם בפרקי־זמן קבועים יחסית: התלכדותו של קולקטיב ספרותי חדש, שתכונת הגיל המשותפת ­– ולפעמים גם מאפיינים ביוגרפיים נוספים ­– מקבצת יחד את יוצריו.

המונח “משמרת” מציין אך ורק את התייצבותו של קולקטיב ספרותי חדש על סיפה של הרציפות הספרותית. אין במונח זה כדי לציין מגמות חדשות או טעמים חדשים של הקולקטיב החדש. “משמרת” אינה לוחמת במהלכה של הספרות ואף אינה מערערת על יסודות קבועים של היצירה הספרותית הרצופה. אם יש מצדה איום כל־שהוא כלפי הקיים ­– הוא יצטמצם כאיום של המשמרת החדשה על המשמרת הוותיקה יותר. ואמנם “משמרת” חדשה ממקדת את מאבקה בקבוצת הסופרים הסמוכה שקדמה לה, הוותיקה יותר, שמגלמת בעצם מעמדה, פרסומה וסמכותה את המימסד הספרותי. מירב הטענות של הקולקטיב החדש כלפי ה“משמרת” הוותיקה מתמצות בהאשמות רגשיות, שהמשמרת הוותיקה מדושנת עונג מעצמה, לוקה ברפיון־היצירה, דלה בפוריותה ובחיוניותה וחוששת מהסתכן בחידושי־יצירה.

הזדהותה של “משמרת” חדשה בספרות נעשית, כמובן, על יסוד הכללה, שהיא לרוב גם פשטנית וגם בלתי בדוקה, ביחס ליצירתם של בני המשמרת הוותיקה. ואף שהיא מפנה את עיקר חיציה כלפי השמות המפורסמים ביותר במשמרת הוותיקה, היא חושפת את ההתבלות מרוב שימוש של תכנים ושל תכסיסי־כתיבה דווקא אצל הבינוניים שבהם. “משמרת” חדשה מודעת היטב לשינוי שהיא מבקשת לחולל. מאחורי כניסתה אל תוך הספרות ניצבת כוונה בלתי־מוסווית לזכות בהכרה, לכבוש מעמד מוכר ואף להשיג את תשומת־לבם של הקוראים. חדירתה של “משמרת” חדשה אמנם מתהדרת בחידושים מפליגים, חידושים תימאטיים וצורות־ביטוי נסיוניות נועזות, אולם לרוב עשויה המהומה להעלות בחשבון הסופי, כהישג הוודאי היחיד שלה, אך ורק את התמקמותה של המשמרת החדשה בצד המשמרת הוותיקה יותר. לאחר מכן לא תאחר מלבוא שעת הפיוס והאחווה בין היוצרים משתי המשמרות. דוד שמעוני מתאר בהומור רב את התוצאה הזו: “ואם כי החדש מתיימר לעתים, בעיקר בזמנים של זעזועים גדולים ומהפכות, לקעקע את הבירה מיסודה ולעקור את הישן משורשיו, הרי כשוך הסערה מתברר, כי הישן המקורי, עד כמה שהיה בו מהממשי ומהמוצק, משמש יסוד לבנין החדש”.5

 

ד

חולשתו של המונח “משמרת” היא בכך, שמונח זה אמנם מסמן את סף־השוני, אך אין הוא מציין את איכות השוני. ההצדקה לסמן איכות שוני ברצף הספרותי נוצרת, כאשר הצבר של תופעות חדשות מתבלט ביצירתם של בני “משמרת” חדשה, ובניגוד לתופעות שבפיזור, שהן מגילויי הקבע של היצירה הספרותית, ניתן למצוא להם הסבר סיבתי משותף. כמות התופעות החדשות הינה פחות חשובה, בבדיקה של איכות השוני, מאשר תכונת התלכדותן, שהרי ניתן להניח, כי רוב התופעות כבר נודעו בתולדותיה של הספרות, אולם רק צרופן יחד מסיבה כל שהיא מקנה להן כוח השפעה ואיכות של שוני ברצף של הספרות.

וכשם שלמיפוי סף־השוני בספרות נעזרנו במונח “משמרת”, ראוי לסמן את המיפוי של איכות השוני במונח אחד וקבוע ­– במונח “דור”.

“משמרת” מתפרצת אל תוך הספרות, כדי להוסיף חוליה אל השלשלת הרצופה שלה. “דור” מסרב לחבר את חולייתו אל השלשלת. הוא תובע את פתיחתה של רציפות חדשה, החל ממנו, על־יסוד הבדלים איכותיים מובהקים בינו לבין קודמיו. התגבשות קולקטיב כ“דור” נוצרת לא נגד הסמכות והמעמד של “משמרת” ותיקה יותר בספרות, אלא בעד מתן ביטוי לראייה חדשה של המציאות ובעד התמודדות רוחנית־ספרותית מהרגשת־עולם שונה.

הופעתו של “דור” אינה אורבת להתבלות הנורמות המקובלות בספרות, ואף לא להתעייפותו של קהל־הקוראים מהן. “דור” פשוט מתרבד ברצף הספרותי, גם כאשר הקיים הינו עדיין במלוא חיוניותו. “דור” אינו מוכרח להיות מודע אל מלוא התמורה שהוא מחולל. לרוב קיימת בו תודעת “משמרת” חדשה, ורק כעבור זמן היא מתבררת לו עצמו כתמורה של “דור”.

ולבסוף: “משמרת” משנה מערך קיים בתחומה של הספרות בלבד. “דור” יוצר השפעה משיקה בתחומי־חיים אחדים. הוא משליט שינויים ותמורות שראשיתן בספרות על שאר תחומי החיים, כגון: החינוך, הערכים החברתיים, אורחות החיים, יעדים וציפיות של הקהילה הלאומית ועוד.

הגדרה זו למונח “דור” שונה, כמובן, מהמובן המיחס לו בשימוש היום־יומי אפילו בתחומה של הספרות. ספרים כמו “בני דור” ליעקב פיכמן ו“בדור עולה” ל־י. קופלביץ (ישורות קשת) מדברים על “דור” כעל אחדות כרונולוגית־ביוגרפית של סופרים. גם ההגדרה של פ. קומר למונח “דור” מבליטה שותפות כזו של הקולקטיב הספרותי: “דור, כך אני תופש בספר זה את המושג, הוא אחדות יחסית של לערך כל בני הגיל, אשר עלו ממעמדים כלכליים ופוליטיים שווים. ומשום כך מצויים בקירבה של תפיסת־עולם, חינוך, מוסר והרגשת־אמנות”.6

זו גם ההגדרה שעל־פיה נערכה האנתולוגיה “דור בארץ”, כפי שמעיד עזריאל אוכמני, שהיה אחד מעורכיה, בספרו “קולות אדם”; “דור” הוא לדעתו ציון לבני קבוצת־גיל אחת, שנבדלת “בהשקפת־חיים, בתפיסה רוחנית־רעיונית, באורחות־יצירה וכו'”, בשל “צרוף התנאים הכלכליים־חברתיים והפוליטיים־אידיאיים, שנעשו חוויה אישית־אמנותית”.7 מקובלת עלי ההגדרה למונח “דור” בניסוחו של טיזינג: “‘דור’ הוא מונח הבא לציין שלב התחלתי של שינוי וחידוש, של תקופה חדשה”.8

מיפוי של “דור” ספרותי חדש מסמן על מפת הספרות תפנית ברציפותה. כל שהיה מקובל ונמשך עד הופעתו של “דור” מסוים, כגילויי הקבע של היצירה הספרותית, יהיה עם הופעתו של ה“דור” החדש מתכתש עם הצבר תופעות שונה וחדש. על־ידי כך פותח “דור” רציפות חדשה, ואליו יצטרפו וישתייכו מעתה “משמרות” חדשות בספרות. “דור” הוא, אם כן, “משמרת” שבשל הבדלים איכותיים ביצירה פותח רצף חדש בספרות. רק המשמרת הראשונה ברצף החדש, זו המחוללת את מהפכת השינוי, רואיה לתואר “דור”. במיפוי הספרותי מסמנים הדורות את העיקולים במשך הישר של דרכי־הספרות. ולהם שמורה תהילת־המהפכנים בתולדות הספרות של אומה.

 

ה

ואשר למונח “תקופה הוא מסמן את משך השוני. כ”תקופה" נציין את הרצף שהחל בפריצתו של “דור” ואשר נתקיים בשובל של “משמרות”, שהתמיד בהצבר בתופעות החדש אשר איפיין את פריצת הראשונים. “דור” פותח “תקופה”, ומספר המשמרות הממשיך בשינוי קובע את אורכה. ועל כן אנו מסמנים בצדק “תקופת השכלה” ו“תקופת תחייה” בספרות העברית, משום שבכל אחת מהן, בראשיתן, הציבה “משמרת” ספורים חדשה הצבר איכותי שונה של תופעות ביצירתם, בכורח הנסיבות ההיסטוריות, וחוללה בכך תמורה של “דור” ברצף הספרותי. משך התקיימותה של איכות השוני ביצירתן של “משמרות” חדשות, שהצטרפו אל הרצף החדש של אותו “דור”, הוא־הוא המוגדר במיפוי של הספרות העברית כ“תקופה”.

נחוצים, אם כן, שלושה סימונים במיפוי הרצף הספרותי. הראשון שיסמן את סף השוני, שהוא ההבדל המינימאלי המצדיק הבחנה בין קטע־זמן אחד לבין קטע־זמן שני בספרות, ולו הולם המונח “משמרת”. הסימון השני יתייחס אל איכות השוני, והוא יסמן את אותו הצבר הבדלים, המחולל ברצף הספרות תפנית, שניתן לראותה כפתיחה של רציפות חדשה. למיפוי איכות השוני ישרת אותנו המונח “דור”. והסימון השלישי יציין את משך השוני, דהיינו: אורך התקיימותו של השוני, ש“דור” חוללו ושובל של “משמרות” התמיד בו אחריו. משך השוני יוגדר על־ידי המונח “תקופה”. הצלחתה של ההיסטוריוגרפיה של הספרות תיבחן על־פי יכולתה להצדיק מיפוי מפרט שכזה בלי לחטוא ליוצרים כבודדים, ובלי לשגות באיבחון התהליכים הפועלים ביצירתה הספרותית של אומה.

מאליו מובן, שמלאכת המיפוי קלה ונוחה יותר ככל שמושא־העיון הינו ספרות העבר הרחוקה. הממפה נהנה במקרה זה מראייה שלמה של הרצף הספרותי, ולעיניו נחשפים בבליטות רבה יותר התהליכים השונים שפעלו בספרות. אף־על־פי כן אין להימנע ממיפוי הספרות הקרובה אך ורק משום שמלאכת המיפוי קשה כל־כך ומועדת לטעויות רבות יותר, בשל הקירבה היתרה שבין הממפה ובין הספרות הממופה. אחרת תצטייר לנו ספרותנו כמצבור של ספרים, שאין בכוחנו להבין את מגמתם. לכן, דווקא מיפוי הספרות הקרובה, זו שבהתהוות, מהווה מיבחן לשיעור קומתה של הביקורת, שמיטב מיבחנה ברגישותה לתהליכים שבהתהוות ובכושרה להעריך את מידת הקבלה או את מידת ההתמרדות המתקיימת בספרות שעל האבניים.

 

ו

בעיית המיפוי של הספרות איננה עניין טכני כלל וכלל. ולמעשה מיפוי מוטעה של הספרות בת־זמננו מרחיק מאתנו את היכולת להבינה ולהעריכה כראוי. הוא אף עלול להכשיל להבא כל רישום היסטוריוגרפי, שיבקש למקם על־פיו את ספרות זמננו ברצף הספרות העברית. אחת הסיבות הברורות להמעטת חשיבותה והישגיה של יצירת “המשמרת” המעניינת ביותר בספרותנו, שפריצתה בתש“ח מצדיקה להגדירה כ”דור", מחולל תפנית ופותח רציפות חדשה בספרות העברית, הלא הוא “דור בארץ” (המכונה לעתים גם כ“דור הפלמ”ח"), נעוצה אף היא במיפוי בלתי בדוק די־צורכו. יתר על כן: הסכמה מפתיעה באחידותה, בקרב שלוש משמרות של חוקרים ומבקרים, על מיקומם של בני “דור בארץ” במיפוי של ספרותנו, מונע הערכה מחודשת של יצירתם ובחינה מחודשת של אופי פריצתם.

כארבעים שנות הנוכחות הספרותית של בני “דור בארץ” בספרות הארצישראלית הוערכו בקביעות הערכה בלתי־משתנה במחקר ובביקורת. שלוש המשמרות שפעלו במשך אותן שנים בביקורת אימצו ואף ביססו, ירשו ואף הורישו, מסקנות־הערכה זהות אלה. וכך הלכה והתגבשה אסכולה ביקורתית אחת שראוי לכנותה כאסכולה של הרציפות המוחלטת.

אסכולה זו ממשיכה להניח, כי השינוי המתקיים עדיין בספרות העברית מגולם כל־כולו במשבר החילון, הנמשך בספרותנו מאז ימי ההשכלה. הספרות העברית ממשיכה להיבחן על־פי זיקתה אל היהדות. לפיכך רצופים בני “דור בארץ” בכל אל קודמיהם בספרות הארצישראלית. מסקנתה הנחרצת של אסכולת הרציפות המוחלטת הינה, כי סופרי “דור בארץ” ניכרים אך ורק כ“משמרת” חדשה בספרותנו, בשל נתונים ביוגרפיים־כרונולוגיים המבדילים אותם מבני “משמרות” ספרותיות קודמות ברציפות התקיימותה של תופעת החילון בספרות העברית. עוצמת הייחוד של הנתונים הביוגרפיים היתה כה ניכרת, עד כי קבלתם כ“משמרת” חדשה היתה מובנת מאליה מתחילת הופעתם לקראת אמצע שנות הארבעים. אך דווקא בגללם מקובלת על האסכולה של הרציפות המוחלטת, ללא־עוררין, המסקנה, שהניתוק הנמשך מהיהדות מלכד את בני “דור בארץ” עם סופרי העליות שלפניהם, כ“משמרות” בתקופת החילון המתארכת בספרותנו.

בביקורת העברית לא בוצעה בדיקה מחודשת של המיפוי הכוללני־מדי והנושן הזה. הביקורת לא טרחה לברר, אם לא קיימת “איכות שוני” אחרת, לבד מהזיקה אל היהדות, המצדיקה הבדלה בין יצירתם של בני “דור בארץ” לבין יצירת קודמיהם. הסיכוי לחשוף את עוצמת פריצתם אינו קיים בבחינת זיקתם הכמעט־זהה של בני “דור בארץ” אל היהדות לזו של אבותיהם ואבות־אבותיהם, אלא בבדיקת יחסם אל אותו מכלול רוחני, שבעקבות השתרשות החילון ירש את מקומה המרכזי והבלעדי של היהדות, כמייחדת את מגמת פניו של העם היהודי ביצירה ובחיי־המעשה. והואיל והיתה זו הציונות, שהוצבה כמבטאת את הרצונות הלאומיים המיידיים של העם בתקופת התחייה, וערכיה הם־הם שהונחלו לבני “דור בארץ” על־ידי קודמיהם בתקופת העליות, בחיים, בחינוך ובספרות, ראוי לשאול: האם מתקיימת הרציפות בין בני “דור בארץ” לבין קודמיהם בזיקתם אליה ובקבלת סמכותה ועולה?

 

ז

מנקודת־מוצא זו ניתן להפריך את נחרצות מסקנות־המיפוי של אסכולת הרציפות המוחלטת. ממנה צפויה גם ההצדקה למיפוי חדש של הספרות העברית בדורנו ולהערכה מחודשת של סופרי “דור בארץ”. מאמר זה מציע לבירור הצעת־מיפוי מנוגדת לזו שנשתרשה בביקורת ובמחקר על־ידי אסכולת הרציפות המוחלטת. והיא: יש לסמן את בני “דור בארץ”, על מפת הספרות הארצישראלית, לא רק כ“משמרת” ספרותית חדשה, כי אם כ“דור” שחולל בה מגמת תפנית ברורה. “סף שוני” מינימאלי העמידם תחילה, בשנות הארבעים המוקדמות, כ“משמרת” חדשה בספרות הארצישראלית. הם התבלטו אז כקולקטיב חדש על־פי האחדות הגילית־הביוגרפית, ובמה שנתחייב מהאחדות הזאת בתחום היצירה. אולם בעקבות אירוע מכריע בהיסטוריה הלאומית, שהתרחש סמוך להופעתם זו ­– מלחמת השחרור בתש"ח ­– קיבלו תכונות מרדנות משמרתית, שעימם החציפו פנים בביכורי כתיבתם, עוצמה של התפרצות דורית, שהנהיגה מאז את היצירה הספרותית בשנותיה של המדינה אל מגמת רציפות חדשה.

דומה שלפני שלושים שנה לא עמדו על משמעות המעבר, ממרדנות משמרתית צפויה להתפרצות המהפכנית הבלתי־צפויה של “דור”, אשר התחולל ביצירתם של בני “דור בארץ” תוך עשור שנים. וגם כיום אין כמעט מודעות לכך במחקר ובביקורת. אך מתש"ח ואילך מתגבשת והולכת “תקופה” חדשה בספרות העברית, שהם, בני “דור בארץ”, היו פותחיה, והינם גם מנחי התפתחותה עד עצם היום הזה ­– התקופה הישראלית.

(מעריב, 1978)



  1. “בחשאי” פרקי שירה ומחשבה, הוצ‘ מסדה תשט“ו ”מוקיונים" ­– עמ’ 254.  ↩

  2. “במעגל” הוצ‘ הקיבוץ המאוחד 1971, “סער ופרץ”, עמ’ 41.  ↩

  3. מאסף אגודת הסופרים ב‘, הוצ’ קרית ספר תשכ"א, עמ' 442­–445.  ↩

  4. לבעיית החלוקה לתקופות בהיסטוריה של הספרות, “הספרות” כרך ב‘ חובר מס’ 1, ספטמבר 1969, עמ' 5­–13.  ↩

  5. “בחשאי” ­– במרכבתו של פיגאסוס, עמ' 285.  ↩

  6. במבוא למהדורה משנת 1922 של ספרו: Deutsche Literaturgeschichte der 19 und 20 Jahrhunderts nach Generationen Dargestelit.  ↩

  7. “קולות אדם”, הוצ‘ אגודת הסופרים ומסדה 1967, עמ’ 123.  ↩

  8. Teesing H.P.M.: Das Problem der Perioden in der Literaturwissenschaft, Groningen 1948, P. 74.  ↩

המלצות קוראים
תגיות