רקע
אילת נגב
מרסל פְּרוּסט: הזמן האבוד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995
מרסל פרוסט1.png

1871–1922


לפני שהמטיר גופרית ואש על סדום ועמורה, כך משתעשע מרסל פרוסט בסיפור התנ“כי מ”בראשית", ניאות ה' למחול לאותם מעטים, שלא היו נגועים בעוון האהבה לבני מינם. צמד מלאכים שולפי־חרבות ניצבו בשער, ועליהם הוטלה מלאכת הסינון. כל אחד מהמבקשים לעזוב, גברים ונשים כאחד, נדרש לפרט את העדפותיו המיניות, וכך נחרץ גורלו לחיים או למוות. אלא ששגה אלוהים, כשהפקיד את המשימה בידי מלאכים, שלא התנסו בתשוקה הזרה. הרי רק גבר שאוהב נערים, או אשה אוהבת נשים, מעיר הסופר בקריצת־עין, יידעו לזהות את הדומים להם. בתמימותם, הלכו המלאכים שולל אחר אליבי מפוקפק כמו “אני אב לשישה”, או “יש לי שתי פילגשים”, והניחו למתחזים להימלט מהחורבן. וכך, כותב פרוסט בכרך הרביעי (“סדום ועמורה”) של “בעקבות הזמן האבוד”, נפוצו הסדומיים בעולם, שגשגו ועשו חיל, נישאו והקימו משפחות, ורק באפילת הליל הם מגיחים ממחבוא חייהם הכפולים, והולכים אחר תאוותם האמיתית. שתי תכונות ירשו מאבותיהם: היכולת להעמיד פנים, שהצילה את חייהם בעת החורבן, ומבט התשוקה הגנוב אל נער או נערה רכים, מבט, שבאמצעותו יכירו שני סדומאים זה את זה, גם אם ייפגשו בקצווי תבל.

ופרוסט ידע מה הוא שח. משך כל חייו חווה את ההומוסקסואליות שלו, הסתיר אותה, דיבר עליה רק עם חבריו. הוא אהב את תחושת הזרות, וראה בה מקור לכל מעשה יצירה. לאנדרה ז’יד, ידיד והומוסקסואל, סיפר פרוסט ש“מעולם לא אהב נשים אלא בצורה רוחנית, ומעולם לא ידע אהבה אלא עם גברים”. הוא לא העז לצאת בהצהרה פומבית, ורק עקב בדריכות ובחשש אחר השערוריות, שנגולו מעל דפי העיתונים: משפטו ומאסרו של אוסקר ויילד ב־1895, או התאבדויותיהם של התעשיין הגרמני אלפרד קרופ ב־1902 ושל המצביא הבריטי המהולל סר ארצ’יבלד מקדונלד ב־1903, שנתפסו במצבים מביכים עם גברים, וחשו שהמוצא היחיד לשמור על כבודם הוא מוות.

כדי לטשטש, שינה פרוסט את שני האפיונים הביורפיים המרכזיים של מרסל, הקול המספר ב“הזמן האבוד”; נטייתו המינית והיותו יהודי־למחצה. תכונות אלה ייחס לא למספֵּר, אלא לגיבורים הראשיים. אך כפי שמעיד ג’ורג' פיינטר, הביוגרף של פרוסט, פרטי ההתנסויות נשאבו מניסיונו שלו. “פרוסט האמין, ובצדק, שלחייו יש מבנה ותוכן של יצירת אמנות גדולה”, כותב פיינטר. “משימתו היתה לנפות את העובדות, לזקק ולזכך אותן, כדי שמשמעותן האוניברסלית תתגלה במפורש”.

פרוסט זועזע מהסקילה הפומבית של ויילד, קרופ ומקדונלד, אך חרדה לא פחותה מזו חש לגורל הקצין היהודי אלפרד דרייפוס, שהואשם ב־1894 על לא עוול בכפו, בבגידה בצרפת. פרוסט היה ממארגני עצומת אינטלקטואלים בזכות דרייפוס, ואסף 3000 חתימות. אף שלא הגדיר עצמו מעולם כיהודי, אלא כצרפתי חילוני, הזדהה עם דרייפוס בתוקף היותו נרדף. “יהודי נרדף התקשר אצל פרוסט להומוסקסואל נרדף”, אומר פרופ' דוד מנדלסון מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל־אביב. “האנטישמים, שהשתוללו בצרפת באותה העת, ייחסו ליהודים מיניות חריגה: שהם שחורים, קטנים ובעלי אבר־מין באורך שני מטרים. פרוסט נעלב מזה עמוקות, וקישר את האפליה המינית עם האפליה הדתית”.


עוד ב־1912 כתב פרוסט לגאלימר, לימים המו"ל שלו, והזהיר אותו, שהספר שהוא עסוק בכתיבתו, יטפל בהרחבה באהבת גברים ונשים לבני־מינם, אך הבטיח שהדבר ייעשה בעדינות, ולא לשם זעזוע. בהמשך הכתיבה היה נועז יותר. בחלק הרביעי, “סדום ועמורה”, עשה הקבלה מוזרה בין ההומוסקסואליות לציונות. “הוא טען, שהרעיון של מדינת יהודים אווילי כמו מדינת הומוסקסואלים”, אומרת פרופ' ז’ולייט חסין, מהחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן. “דומה הדבר, אמר פרוסט, כאילו החליטו בני סדום העתיקה, לפרוש מהחברה ולשוב ולהקים את עירם. זהותם והגשמתם של היהודים, כמו של ההומוסקסואלים, היתה לדעתו תלויה בכך, שיוסיפו לחיות בחברה הכללית, המעורבת, המודרנית. הסתגרות היהודים בתוך עצמם, תביא עליהם ניוון רוחני”.

פרופ' דוד מנדלסון: “אבל יחסו היה מורכב. סוואן, גיבורו הראשי, חוזר בסוף הספר לחיק היהדות. פרוסט הכיר בכך שיהודי אינו יכול להתבולל, כי הסביבה לא תניח לו”.

3130 עמודים צפופים, בשבעה כרכים, מרכיבים את “בעקבות הזמן האבוד”, המשרטט את החברה הצרפתית בין 1880 ל־1919, על כל הלכי־הרוח שבתוכה. אומרים על הספר, שאחרי קריאתו אינך נשאר אותו אדם. זהו מסע אל תוך הילדות, האהבה, האמנות, הפילוסופיה. ספר אשר אמור להזכיר לכל אדם את ילדותו האבודה, את החלומות הנשאפים, בצורה חושית מאוד, עם כל הצלילים, הטעמים, הריחות.

“ראשית המאה היתה צומת מדעי ותרבותי: תורת איינשטיין, תורת פרויד, יונג, הקוביזם, המוסיקה”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. “‘הזמן האבוד’” הוא חלל, שכל אלה מתרחשים בתוכו. פרוסט שאב מהמוסיקה של וגנר, והספר הוא גם יצירה מוסיקלית, שאת מלוא קסמה חשים, כאשר קוראים אותה בקול. אף שהספר כתוב בגוף ראשון, הגיבור איננו אחת הדמויות, אלא הזיכרון. יש ב’הזמן האבוד' משהו מאוד יהודי, המזכיר שינון בעל־פה של טקסים דתיים. פרוסט משלב אינספור אזכורים תנ“כיים, כמו ‘שמש בגבעון דום’, חוה שנבראה מהצלע, האיסור לאכול גדי בחלב אמו, ומנהגים יהודיים, כמו הנחת אבן על מצבה, או שבירת כוס בעת החופה, שלמד מאמו ומסבתו היהודיות. גם השם, ‘בעקבות הזמן האבוד’, מעלה הדים מספר קוהלת”.

פרופ' ז’ולייט חסין: “פרוסט אמר, שליהודים יש יכולת לראות מה שאחרים אינם רואים, בזכות זרותם, רגישותם ומורשתם, שמכילה יסוד של חסד. עם זאת, העולם המוצג בספר, הוא חסר אל. בעיני פרוסט, האמנות היא ההתגלות האלוהית היחידה. היו שהאשימו אותו באנטישמיות, כיוון שגיבוריו מתבטאים לעתים נגד יהודים. מובן שזו שטות. יצירה, שמבטאת את תרבות המערב, חייבת להציג גם את הצד הזה. לגיבור של פרוסט יש אלף פנים, והוא צועד בכיוון של התפוררות והידרדרות. היחיד שאינו מידרדר הוא המספר, מרסל, שזוכה בהארה דרך האמנות. אחרי שוויתר על כל מה ששאף אליו במהלך חייו, הוא מגלה בדפים האחרונים, שעתה הוא בשל להיות סופר”.

ספרו של פרוסט, אחת היצירות הגדולות של המאה, לא תורגם מעולם בשלמותו לעברית. היו נסיונות של ישראל זמורה, יורם ברונובסקי ואחרים, אבל שום מתרגם לא עמד, עד כה, במשימה הכבירה ובהתמסרות המוחלטת לשנים ארוכות. הלית ישורון החליטה ליטול זאת עליה.

“קראתי את פרוסט לראשונה בצרפתית, בגיל 25, כשגרתי בפאריז, הוא שקע בתוכי היכן ששקע, ולא חזרתי אליו”, אומרת הלית ישורון, המתרגמת. “פתאום, לפני שנה וחצי, משהו התעורר. היה לי צורך בהסתגרות, בהתכנסות. ראיתי את מות הורי מתקרב וזוחל, ורציתי לשוב ולקרוא את פרוסט. ואין דרך טובה יותר לקרוא ולהפנים ספר כזה, מאשר לתרגם אותו. זו היתה הדרך שלי להיפרד מהורי: מצד אחד, בהיצמדות לעבודה, שזו בריחה מסוימת, אבל בעיקר לחיות את מושג הזמן, באופן פנימי עמוק. לחיות את סוג האהבה, שבאה לידי ביטוי אצל פרוסט. אהבה שאינה אהבה, כי תמיד היא בלתי־מסופקת, תמיד יש מישהו שרוצה יותר מכפי שהשני מסוגל לתת. עבדתי מתוך אקסטזה. בתקופות השקטות, כשמצב הורי הוטב, תרגמתי 16 שעות ביממה. פרוסט הפך את השנה הזו לשנה המאושרת בחיי, על אף כל מה שקרה לי”.

“פעמים, כשם שחוה נולדה מצלעו של אדם, נולדה אשה בשנתי מתנוחה לא נכונה של הירך. ילודה מן העונג שכמעט ורוויתי, דימיתי שהיא זו המשדלת אותי. גופי, שטעם בגופה את חומי שלי, רצה לדבוק בה והתעוררתי. שאר בני־האדם רחקו בעיני מאוד לעומת אשה זו, שממנה נפרדתי רק לפני רגעים מעטים; לחיי עוד חמה מנשיקתה, גופי מעוך ממשקל גווה. אילו, כפי שאירע לעתים, היו תוויה כשל אשה שהכרתי במציאות, כי אז הייתי מוסר את כל־כולי לתכלית זו; לפגוש בה שוב, כמו היוצאים למסע כדי לראות במו עיניהם עיר נכספת ומדמים לעצמם שאפשר לטעום במציאות מקסמה של ההזיה”. (“בעקבות הזמן האבוד”, חלק ראשון: “בצד של סוואן: קומברה”. הוצאת סימן קריאה והקיבוץ המאוחד, 1992).

כך, בפתיחת הספר, מנסה מרסל לשחזר אותו רגע של נים־לא־נים, כשאדם מתעורר ואינו יודע היכן הוא. דרך תנוחת הגוף הוא מנסה לעורר את הזיכרון, ובלא הצלחה יתרה. כמה עשרות עמודים מאוחר יותר, כאשר הוא טועם עוגיית “מדלן”, שצורתה כקונכייה, טבולה בתה שמזגה לו אמו, עובר בו לפתע רעד ולאחריו תחושת עונג, אשר “בן־רגע הִקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה”. ואז, עם עלות הזיכרון, כל עברו קם ולובש ממשות. זו תמציתו של פרוסט: ההכרה, שכל רגע מכיל בתוכו את העבר ואת ההווה, בצורה חיה וחושנית. “הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מחכים, מקווים, על תלי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון”.

* * *

הכול התחיל ב־10 ביולי 1871, כשנולד מרסל, בן בכור לפרופ' אדריאן פרוסט, אז מגדולי הרופאים בצרפת ובעולם כולו, ולז’אן וייל, בת למשפחה יהודייה עשירה, מיוחסת ומתבוללת, דודניתם של כרמיה, מייסד חברת “כל ישראל חברים”, ושל הפילוסוף אנרי ברגסון. “פרוסט נטבל לנצרות, אבל הבית היה חילוני”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. “האם היתה אשה שִׂכלתנית וקשוחה, קראה באוזניו מיצירות ז’ול ורן וז’ורז' סנד, והחדירה בו את תרבות צרפת. האב היה מדען גדול, אבל בעל רגישות גבוהה ובעיות נפשיות קשות. הערעור, העצבים, ההיפוכונדריה – את אלה ירש מאביו. פרוסט היה נדיב מטבעו, והרגיז את הוריו בפזרנותו ובנכונותו לקנות, ברחמים ובכסף, את חיבת חבריו העניים ממנו”.

עוד מגיל רך, למד לשלוט בסובבים אותו באמצעות חולשת גופו. התקף האסתמה הראשון נחת עליו בגיל תשע, בעת טיול ביער עם הוריו. הוא השתנק לפתע, צנח ארצה, ורק בקושי ניצל ממוות. “לאחר ההתקף גרה אמו בחדרו חודש ימים, לאושרו הרב. הוא הפך לחולה תמידי, שדואגים לו וחייבים להתחשב בו, ובאמצעות המחלה זכה ללא תנאי באהבת אמו וברחמי אביו”, מסביר ד"ר מילטון מילר בספרו “נוסטלגיה: ניתוח פסיכואנליטי של פרוסט”. “בהמשך, פיתח אלרגיה לאבקת פרחים ולריח בושם של נשים, וכך, באמצעות האסתמה, מנע מעצמו אפשרות להתענג על המיניות הנשית. המחלה סיפקה לו תירוץ שלא לעבוד, ואִפשרה לו להקדיש את כל חייו לכתיבה. פרוסט היה מודע לכך, שמחלתו פסיכוסומטית. כשהציע לו אחד מרופאיו לעבור טיפול, שאמור לחסל תוך זמן קצר את האסתמה, סירב. הוא אמר שהמחלה היא המפלט שלו, מחיר שהוא משלם על רגישויותיו, ושאם יירפא ממנה, ייחשף לפורענויות גרועות פי כמה”.

אחיו רובר, צעיר ממנו בשנתיים, הגשים את שאיפות הוריו, ונעשה רופא גדול אף יותר מאביו. “האח היה חוקר סרטן נודע, המציא את ניתוחי הפרוסטטה, ביצע ניתוחי לב פתוח, וייסד את הענף של רפואת־שדה במלחמה”, מספרת פרופ' ז’ולייט חסין. “היחסים ביניהם היו תמיד קרובים מאוד. במות ההורים, ויתר רובר על חלקו בירושה העצומה לטובת מרסל, שלא עבד מעולם. ואחרי מותו של מרסל פרוסט, ב־1922, ערכו האח ובתו את כתביו הלא גמורים”.

על קנאת פרוסט באחיו רובר, אפשר אולי ללמוד מתוך “הזמן האבוד”: הוא בחר לתאר את מרסל, המספר, כבן יחיד. לעומת זאת, יש בספר גיבור, ששמו אף הוא רובר, והוא נושא לאשה את ז’ילברט, אהובת אחיו.


לפרוסט היו קשרי אהבה ומין עם נשים בשנות התבגרותו, אבל מכתבים שכתב בגיל 16־17 כבר מגלים את משיכתו לנערים. בשעת שיעור בפילוסופיה בתיכון כתב לחברו לכיתה, דניאל הלוי (אשר אביו, רובר הלוי, חיבר את מלות האופרה “כרמן”): “אוכל להתמזג טוב יותר עם מחשבתך, אם אשב על ברכיך… אני מנשק את עיניך…” דניאל לא נענה לו. מכתבים דומים כתב לבן כיתה אחר, ז’אק ביזה, בנו של המלחין הנודע.

פרופ' דוד מנדלסון: “הדברים אינם חד־משמעיים. לפני זמן קצר נמכר במכירה פומבית מכתב, שכתב פרוסט בגיל 17 לדודו: ‘אני כל הזמן מאונן, ולא יכול יותר. אני מתחנן לפניך, תן לי קצת כסף כדי שאוכל ללכת לזונה, כי אבא לא רוצה לתת לי כסף’. כשסיים את התיכון, התגייס לצבא. בני המשפחות הטובות של אותם ימים לא התגייסו, אבל הוא התעקש. כולם חייכו, כי ידעו למה: היה לו צורך להוכיח שהוא גבר. יש תצלום שלו במדים, בגיל 20, שעורר לחישות בסלונים החברתיים. כבר אז חשדו בנטיותיו”.

את השנה ההיא תיאר לימים כ“גן־עדן”. אחר־כך ניסה לרצות את הוריו והלך ללמוד משפטים, אך נשר עד מהרה. כלפי חוץ, הסתיר את נטיותיו המיניות. הוא כתב לחבר, “כמעט איני אוהב דבר מלבד נערות צעירות, כאילו החיים אינם מסובכים דיים גם כך… אני מבין את כחול־הזקן, הוא היה גבר שאהב נערות צעירות”.

“בשעת הצורך, גם ביטא דעות קדומות נגד הומוסקסואלים, כדי שלא יחשבו אותו לאחד מהם”, טוען ג’וליוס ריוורס, בספרו “פרוסט ואמנות האהבה”.

אהובו האמיתי הראשון היה המוסיקאי היהודי רנאלדו האן, בן 19. פרוסט היה אז בן 23. יחד נסעו לאתר־נופש ליד הים, ושם, במלון קטן, רנאלדו יפה־התואר ניגן בפסנתר, שר והלחין, ופרוסט החל בכתיבת “ז’אן סאנטיי”, רומן אוטוביוגרפי, המכיל בתוכו כמה מהזרעים שנבטו אחר־כך ב“הזמן האבוד”.

אמו של פרוסט ידעה על נטיותיו, אך הם לא דיברו על כך בגלוי, אף שהעריץ ואהב אותה מאוד, ובלילות ללא שינה נהג לכתוב לה מכתבים ארוכים. ההומוסקסואלים, כתב פרוסט, הם “בנים חסרי אם, כיוון שהם נאלצים לשקר כל ימיהם, עד לאותו רגע עצמו, שבו הם עוצמים את עיניה לעד”.

והרגע שבו עצם את עיניה לעד, בשנת 1905, אכן הביא לו שחרור. חודש שכב בחדרו, מתייפח ללא הרף, שנתיים היה בדיכאון, אך מאז 1907 החלה שורה של גברים צעירים לפקוד את דירתו בבולוואר האוזמן 102 בפאריז, במסווה של משרת, מזכיר או בן־חסות. אהבתו הגדולה היה נהגו הפרטי, אלפרד אגוסטינלי, אשר התגלגל לימים לדמותה הספרותית של אלברטין, ונהרג בתאונת־טיס מעל לים.

אחרי גישושים החל פרוסט לכתוב את “בעקבות הזמן האבוד” ביולי 1909. “כיום ברור, ששנות הבטלה והחיפוש הן השנים, שבהן ספג ואסף חומר וחוויות לספרו הגדול”, אומר פרופ' מנדלסון, “פרוסט קרא בלי סוף. היה לו כסף, בכל בוקר היה שולח הוראות לסוכן הבורסה שלו, וכך יכול היה להתמסר לקניית ידע. ב’הזמן האבוד' יש אלפי אזכורים מתחומי הציור, המוסיקה, הספרות, המדע, והכול מצוטט בדייקנות. הוא הכיר את תורת היחסות של איינשטיין והשתמש בה כשכתב, שהכנסייה של קומברה היא מבנה תלת־ממדי, והממד הרביעי שלה הוא הזמן. הכוח המניע את גיבוריו אינו אהבה, אלא קנאה. אלברטין, הנערה שנחשבה בעיני הגיבור ללא־כלום, הופכת למרכז חייו ולאובססיה, ברגע שהיא עוזבת אותו. זו האהבה הפרוסטיאנית. אופייני לדמויות, שהן יחסיות ומשתנות. למשל, גיבורו רובר דה סן לו, איש חברה מקסים ורודף־נשים, מתגלה במרוצת הספר כהומוסקסואל נסתר. או יצאנית־צמרת, שדודו של מרסל נוהג לבקר אצלה, הופכת לרעייתו של סוואן היהודי, גיבורו של פרוסט. ההתפכחות, וגילוי האמת לגבי כל פרט, שהיה לכאורה עובדתי ומוחלט, משנים את אופן ההתייחסות. פרוסט התכוון, ש’הזמן האבוד' יהיה עבור כל קורא זכוכית מגדלת לחייו שלו”.

שנות כתיבת “הזמן האבוד” היו מירוץ נגד הזמן. בגלל האסתמה שלו היתה הנשימה קלה עליו יותר בלילה. הוא ישן ביום, התעורר אחר־הצהריים והחל לכתוב, שוכב במיטתו, מדביק דפים לדפים. כדי לבודד את עצמו מהרעשים החיצוניים, ציפה את קירות חדרו בשעם. הוא לא הִרשה להסיק את החדר, כי שכנע את עצמו, שהגאזים שייפלטו מהארובה ירעילו אותו. לכן היה לבוש מעיל פרווה, גם בקיץ. הוא נע בין ניקיון כפייתי לבגדים מתפוררים. ימים תמימים היה צם, כמו שהרגילה אותו אמו בילדותו. בהתקפי אסתמה שתה חלב ואכל רק אפרסק או מישמש, שהובאו לו ממסעדות פאר. הוא פיטם את עצמו בסמי־ארגעה ובסמים מעוררים.

לא אחת טִלפן בשעות משונות למכריו ולמכרותיו, כדי לחקור על הצבע, על סוג האריג ועל צורת הכפתורים של בגד מסוים שלבשו לפני 20 שנה, כי הדבר נדרש לו לתיאור שכתב באותו רגע. פעם טִלפן ב־3 בבוקר לצ’לן מפורסם, וביקש ממנו שיאסוף עוד באותו לילה את הרביעיה הקאמרית שלו, כיוון שהוא, פרוסט, חייב לשמוע את דביסי כדי לתאר את המוסיקה.

פרופ' דוד מנדלסון: “סופרים ומשוררים צעירים נהגו לשלוח לו כתבי־יד לחוות־דעת. באופן קבוע היה כותב להם: ‘זה גאוני, אין לי שום הערה, אני מסיר את הכובע, מרסל פרוסט’. אלף אנשים בפאריז הסתובבו עם דיפלומה כזו. כשהתגלה הדבר, כולם נעלבו, וחבר שאל אותו, למה אתה עושה את זה? אמר פרוסט: הזמן שלי יקר, אני איש חולה, ושום דבר לא אכפת לי, מלבד כתיבתי. הדרך היחידה להיפטר הם זה להגיד שיצירתם גאונית. רק כך בטוח שלא יעזו לחזור אלי, שמא אשנה את דעתי”.

הוא החזיק אוסף תמונות פורנוגרפיות של גברים ונשים. כשכתב את הכרך “סדום ועמורה”, יצא בלילה במכוניתו הפרטית לבתי־הבושת הגבריים של פאריז. כאשר מראהו של נער מאונן לא הצליח לגרום לו פורקן מיני, סיפר לימים אחד ממאהביו של פרוסט, היו מניחים שתי חולדות מורעבות בכלוב ליד מיטתו ודוקרים אותן בסיכות־כובע. צרחותיהן של החולדות האומללות, שהתנפלו וטרפו זו את זו, הביאו אותו לידי סיפוק.

במסעדת “מקסים” היו חדרים מיוחדים לזוגות או לקבוצות, שבהם התנהלו אורגיות. פרוסט נהג לשבת בחדר סמוך ולהציץ דרך חור ההצצה, שהיה קבוע בקיר. ביומנה רשמה סלסט אלבארה, סוכנת ביתו, איך לילה אחד חזר פרוסט מבית־בושת וסיפר איך הציץ בברנש, שהלקו אותו עד זוב־דם. “הייתי חייב לראות זאת כדי לכתוב”, אמר לה. כשנזפה בו על קשריו עם אלברט לה קוזיאט, אחד ממאהביו המפוקפקים, אמר לה, “אבל סלסט, הוא מספק לי מידע חיוני עבור הספר”. ב־1917 הקים אלברט בית־זונות גברי בפאריז, ופרוסט תרם לו את הרהיטים הישנים שירש מהוריו, “כדי לגרום אושר לעדת אומללים”, כדבריו.

ב־1913 התפרסם חלקו הראשון של “בעקבות הזמן האבוד”. פרוסט שלח אותו לכמה מו"לים, אך לא נמצא מי שיוציאו לאור, והוא הדפיסו על חשבונו. אנדרה ז’יד, ששימש בתפקיד לקטור באחת ההוצאות, החזירו כבלתי ראוי לדפוס. פרוסט טען, שז’יד אף לא פתח את החבילה. לימים אמר לו ז’יד, “אני מקווה שסלחת לי יותר משאסלח לעצמי אי־פעם”. פרוסט ביקש ממבקריו שיכתבו עליו, ואף כתב, בעילום־שם, רשימות חיוביות על ספרו.

עבור הכרך השני, “בצל הנערות הפורחות”, שיצא ב־1918, כבר זכה בפרס “גונקור” לספרות. הפרס, 5000 פרנקים, הוצא בלילה אחד על אירוח ידידיו ב“ריץ”.

פרוסט תכנן רומן בן שלושה כרכים בלבד: “סוואן”, המתאר את היהדות המתבוללת, “גרמאנט”, המתאר את האצולה ואת החברה הנוצרית, ו“הזמן שהושב”, ובו ההארה האמנותית. הכרכים האלה כבר נכתבו, כאשר פרצה מלחמת־העולם הראשונה, ופרסום הספר נדחה. בהשפעת המלחמה ירד פרוסט לתהומות השאול וכתב את “סדום ועמורה”, תגובתו על הזוועות ותחושתו, שסוף העולם קרב.

הוא מת ב־18 בנובמבר 1922, בן 51, מדלקת ריאות. “היפוכונדר מושבע, שבשנים כה מעטות הספיק לכתוב יצירה, ש־30 פרופסורים שמקדישים לה את כל חייהם, לא יכולים להקיף אותה”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. אבל עשרות שנים יחלפו, עד שיזכה “בעקבות הזמן האבוד” לתשומת־הלב הראויה.

“לבני תקופתו היו טרדות אחרות”,מסבירה פרופ' ז’ולייט חסין, שספרה “אמנות ויהדות בכתבי פרוסט”, יצא בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. "הספרות עסקה בבעיות קיום, ברעב, במלחמה. האקזיסטנציאליסטים, ובראשם סארטר, לא אהבו את פרוסט ודחקו אותו לשוליים, בטענה שהוא עשיר מתפנק, העוסק בדברים הלא חשובים, כיוון שאין לו קשיי פרנסה. כיום יש פריחה עולמית של פרוסט. ‘הזמן האבוד’ מסכם את הרומן של המאה ה־19 ופורץ אל הספרות המודרנית. עשרות מכונים מתמסרים לפענוח כתבי־היד של פרוסט ולהשוואת הגרסאות הרבות, שהשאיר לכל סצינה ב’הזמן האבוד' ".

הלית ישורון: “אני ערה לכובד המשימה של תרגום ‘בעקבות הזמן האבוד’ על אלפי עמודיו. הכרך הראשון הוא המִתווה של היצירה, אשר כל הנושאים והדמויות לעתיד מצויים בה. ניסיתי ללוש את השפה העברית ולעגל אותה כך, שתכיל את המוסיקליות של פרוסט, את האזכורים התרבותיים. הספר נראה לי כמסע־ציד ענק, כשהזמן הוא החפץ המבוקש. תרגום פרוסט הוא שעבוד, ואני מקווה שיהיה לי כוח להביאו אל סיומו בשנים הבאות. אני מקווה, שהרצון לשמוע את פרוסט בעברית שלי, לא יניח לי לוותר ויוליך אותי עד לעמוד האחרון של הכרך האחרון”.

המלצות קוראים
תגיות