רקע
אילת נגב
סילביה פלאת וטד יוז: מותה של אסיה ג.
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

טד יוז, נו' 1930

(תמונתו תעלה בעתיד, כשתהיה רשות לפרסמה).


סילביה פלאת1.png

סילביה פלאת, 1932–1963


אסיה גוטמן1.png

אסיה גוטמן, 1927–1969


הצלע שתישאר עלומה במשולש־אהבה זה, היא של האיש החי. בוקר אחד אטמה אשתו את פתחי המטבח, ופתחה את ברז הגז. שעות ארוכות דלף הגז ועִרפל את חושיה עד מוות. סביב מותה צמח מיתוס. נערת הזהב שהלכה בעקבות כוחות ההרס האפלים אשר קראו לה. שש שנים לאחר־מכן, לא יכלה אהובתו לעמוד בנטל של מות קודמתה ובאצבעות המאשימות שהופנו לעברה. צעד־צעד הלכה אחר האשה הראשונה, ואף לקחה עימה אל האבדון את ילדתם המשותפת, בת הארבע.

“אני לא יכול לדבר על טד יוז”, אמר לי המשורר יהודה עמיחי, “הוא אחד החברים הקרובים ביותר שיש לי עלי־אדמות, ואני האחרון שארצה לפגוע בו. לא מזמן חזרתי מביקור אצלו. הוא חי עם אשתו השלישית באותו בית בדבון שבו גר עם סילביה פלאת. באותו בית שבו ניסתה גם אסיה גוטמן לחיות. ודאי שהמאורעות ההם רודפים אותו. איך יכול להרגיש גבר, ששתי הנשים שלו מתו בצורה כזאת?”

אבל את הרמז הפומבי הראשון סיפק דווקא עמיחי עצמו, בשירו “מותה של אסיה ג.”

“אני רוצה לעשות תעמולה למותך./ אני מסנן את מכתביך מתוך האחרים./ ייבדלו לחיים. לא כל כך ארוכים, / ספק טובים. קשה לי להבין את מותך בלונדון/ בערפל, כשם שקשה לי/ להבין את חיי, כאן בבהירות”.

אסיה גוטמן נולדה בגרמניה, ב־1927. אביה היה רופא אורתופד ממוצא יהודי־רוסי, אמה, גרמניה פרוטסטנטית.

בסוף שנות ה־30, עם התחזקות המפלגה הנאצית, נמלטה משפחת גוטמן לארץ־ישראל. העובדה שגב' גוטמן היתה ארית, לא גוננה על המשפחהמפני חוקי הגזע.

אסיה למדה בבית־הספר לבנות “תביטה” של המיסיון ביפו. אחותה הצעירה, צילי (צציליה), התרחקה מכל מה שמדיף ריח של נצרות, ובחרה בבית־הספר “בלפור” בתל־אביב.

נערות מנומסות מאוד, בתלבושת אחידה צנועה, לומדות גם היום בבית־הספר “תביטה”, ברחוב יפת 21 ביפו. בית־הספר מנוהל על־ידי הכנסייה הסקוטית, ובמסדרונותיו מתנגנת השפה האנגלית, בקולות מהוסים, בניחוח צונן שלחוץ לארץ. אני מנסה לשתול את אסיה גוטמן בין קירות האבן הקרים, כל־כך קרוב ל“חוויה הישראלית”. פרוטסטנטית על־פי ההלכה, בעיניה הענקיות, כחולות־ירוקות, ושׂערה החלק יורד אל הכתף בתסרוקת ‘קארה’ קצרה.

במשרדה של המנהלת, מנסים לשווא לחפש את שמה של אסיה בכרטסת. השם גוטמן נדיר למדי במקום הזה, ורישומים משנות ה-30 אין. “נסי אולי במשרד הראשי שלנו בסקוטלנד, אבל אני לא מאמינה שהם שומרים תיקים של תלמידות 60 שנה אחורה”, אומרת המזכירה.

ההורים ושתי הבנות, אסיה וצילי, התגוררו בדירה שכורה בת שלושה חדרים בקומת קרקע, ברחוב בלפור בתל־אביב. “ביתם התנהל בצורה ייקית, יפה וסולידית”, נזכרת חנה זלוטופולסקי, חברתה של האחות הצעירה. “בחג המולד, ליד האשוח, היו מארחים קצינים אנגליים ורופאים יהודיים, עמיתיו של האב. השנה היתה 1943, ואסיה היתה בת 16, יפה מאוד, גאה, לא רגילה. גם בגלל אופיה העקשני, גם בזכות הופעתה. היא הרשתה לעצמה להיות אגואיסטית”.

לאחר שסיימה את “תביטה”, למדה אסיה במשך שנה אחת לבחינות הבגרות הבריטיות. היו לה נטיות ספרותיות, והיא הצטיינה בשפות.

“אסיה לא התאקלמה בארץ”, מספרת חנה שליט, חברתה הקרובה. “שפת אמה היתה גרמנית, ומשפחתה הוטלה לכאן בגלל הרדיפות, לא מתוך ציונות. היא אמנם דיברה עברית ולא נראתה חריגה, אבל הרקע שלה היה מקור לקונפליקטים. החלום שלה היה לחיות באנגליה”.

חנה שליט, שיער אפור וקצר, נאה מאוד, מבוגרת בשלוש שנים מאסיה. אני מנסה לדמיין את שתיהן בימים בהם היתה שליט אליבי לאסיה: “לאסיה היה מאהב, סמל בחיל האוויר הבריטי. מדי פעם היתה מתחמקת לסוף שבוע איתו, ומספרת להוריה שהיא ישנה אצלי. משום־מה, הם האמינו לה. תמיד היתה מוקפת מחזרים, גברים לא משו ממנה”.

מאהב, קוראת חנה שליט לחבר הבריטי של אסיה גוטמן. זה מוזר, כי הרי אסיה היתה רווקה, בוגרת די הצורך, עומדת ברשות עצמה. דומה ששליט בחרה מבלי־משים במלה שעל גבול החטא, מתוך הידיעה של מה שאירע שנים אחר־כך. כאילו סופה של ההשתלשלות, צובע את הדרך שהובילה אליו.

“חשבתי את אסיה לקלת־דעת”, מודה שליט. “היא קראה ספרים, אבל מעולם לא היו לנו שיחות מעמיקות ממש, למרות שבמשך שלוש שנים הייתי החברה הקרובה אליה ביותר. היא היתה בחורה עליזה מאוד, עם עליצות כמעט לא טבעית. כאשר ראיתי פעם בעיתון אנגלי שיר שתרגמה, התקנאתי בה, וחשבתי, הנה, זה מוכיח שאדם יכול להשתנות, ואולי זה מוכיח שלא הכרתי אותה ממש”.

עם סיום המנדט הבריטי, אספה משפחת ד"ר גוטמן את מיטלטליה, והמשיכה לנדוד. ההורים וצילי השתקעו בקנדה. בתצלום קטן, שחור־לבן, נראית האם בכובע מעוטר פרחים, האב במגבעת. “לחנה, מהמשפחה הקודרת, ונקובר 1951”, רשמה צילי גוטמן על גב התמונה ששלחה לחברתה חנה זלוטופולסקי. אסיה נישאה לג’ון, החייל האנגלי שלה, ועזבה איתו את הארץ.

“אני לא יודעת אם זו היתה אהבה גדולה, או שפשוט היתה מוכנה לעשות הכול כדי לצאת מכאן”, מהרהרת חנה שליט.

אחרי שלוש שנות נישואים, התגרשה אסיה מג’ון, ונישאה לדייוויד וויוויל, משורר קנדי צעיר. וויוויל נשלח לבורמה מטעם ה“בריטיש קאונסיל”, והשניים שהו שם שנים אחדות. לא נולדו להם ילדים. אסיה היתה עדיין נשואה לו ב־1961, כאשר הצטלבה דרכה בראשונה בדרכם של סילביה פלאת וטד יוז. שנה וחצי אחר־כך, התאבדה פלאת.

* * *

ליד דמותה של סילביה פלאת, מחווירה אסיה גוטמן. למקרא שיריה, סיפוריה ומכתביה של פלאת, נדמה כי מלאך נגע בה בשרביטו וחנן אותה בכושר ביטוי, בלב מרגיש, בשמחת חיים, באהבת אדם. וכמו בכל האגדות, לא הִרפּה ממנה בטרם הניח בתוכה גם זרע של מרה־שחורה.

סילביה, בתם של אורליה ופרופ' אוטו פלאת, היתה ילדת פלא. כאשר נישאה אורליה לאוטו, מומחה עולמי לדבורים, מבוגר ממנה ב־21 שנה, זנחה את לימודיה לדוקטורט והתמסרה לגידול הילדים ולטיפוח הקאריירה של בעלה. אבל בהיות סילביה בת 9 ואחיה וורן בן 6, נפטר האב מסיבוך של מחלת הסוכרת.

תחושת הנטישה הזאת, הכעס על האב והגעגועים אליו, הזינו את הילדה לאורך חייה ומצאו את ביטויָם ברומן “פעמון הזכוכית”, שבו הגיבורה, סטודנטית צעירה שאיבדה את אביה, שולחת יד בנפשה.

כדי לפרנס את ילדיה, שבה האם לאוניברסיטה, ובתוך שנים מעטות היתה אף היא פרופסור. יפה מאוד, תמירה, היתה סילביה סטודנטית מצטיינת, שזכתה בכל הפרסים האפשריים. היא למדה במוסדות־חינוך מעולים – וולסלי־קולג' וסמית. את שירה הראשון פרסמה בגיל 8, ומאז לא חדלה לכתוב. בשנים מאוחרות יותר, חתמה חוזה לפרסום ראשון של כל שיריה ב“ניו יורקר”. עיתון הנשים “מדמואזל” בחר בה לסיבוב במנהאטן, כדוגמנית במקומות בילוי נוצצים.

לא מפתיע שזכתה במלגה של “קרן פולברייט”, לשתי שנות לימוד באוניברסיטת קיימברידג'. שם, באנגליה, פגשה את המשורר בן־גילה טד יוז. לראשונה בחייה חשה שאינה צריכה לחפש יותר.

“כל חיי, כל הצער והעמל נועדו רק לשם התכלית הזאת”, כתבה לאמה באחד מ־700 המכתבים האישיים מאוד, שתיעדו את 13 השנים מאז צאתה ללימודים ועד מותה. “כל הדם שנשפך, כל המלים שנכתבו, האנשים שאהבתי, כולם היו אימונים, כדי להכשיר אותי לאהבה… איני יכולה לדמיין איך חייתי פעם בלעדיו. הוא הגבר הנאה, המבריק, היצירתי והיקר ביותר בעולם. כל מחשבתי נסבה עליו, איך להשׂביעו נחת ולהנעים לו…”

סילביה פרחה. ביולי 56', ארבעה חודשים אחרי שהכירו, נישאו. “אני חשה שאני חיה עם הבבואה הזכרית של עצמי”, כתבה לבני משפחתה. “אני יודעת שלא נועדתי להיות אשה לבד, אשת קאריירה… אני אהיה אחת המשוררות היחידות בעולם שהיא אשה מלאה ומתרוננת, לא אשה גברית מרירה ומתוסכלת, ההורסת את הגבר בסופו של דבר”. היא היתה אז בת 24.

מקץ שנתיים עזבה את החיים האקדמיים וביקשה להתפרנס משירתה. היא האטה את הקצב, ושקעה באימהות ובחיי הנישואים.

הם חיו בדירה זעירה ליד גן החיות של ריג’נט פארק. קומה ראשונה, חדר שינה שיש בו מקום רק למיטה כפולה. מכונת כתיבה עמדה על השולחן הקטן שליד החלון, והם כתבו בה במשמרות: האחד כותב, השני משגיח על הבת הפעוטה, פרידה, שנולדה באפריל 1960. בלילה היו מסלקים את השולחן ומפנים מקום לעריסת התינוקת.

טד נחל הצלחה גדולה מאוד. ספרו הראשון “נץ בגשם”, התקבל באהדה וזכה בפרסים בארה"ב. הספרים הבאים לא הכזיבו. טד, גבר גבוה, בז’קט קורדרוי שחור ונצחי ובמכנסיים שחורים, הפך חביב התקשורת. לעתים קרובות הוזמן לקרוא משיריו ברדיו ובטלוויזיה.

“השמות שבחרנו לשלושת ילדינו הבאים”, כתבה סילביה לאמה בהיותה שוב בהריון, “הם מייגן, ניקולס וג’יקוב. מוצאים חן בעינייך?” ניקולס נולד ב־17 בינואר 1961. באותה תקופה, כבר נכנסה אסיה גוטמן לחייהם.


האזכור הראשון של אסיה הוא במכתב לאורליה פלאת ב־13.8.61. סילביה כותבת שהיא וטד חולמים לעבור לבית בכפר לקראת הולדת הילד השני, ומפרסמים מודעה להשכרת דירתם הלונדונית. אסיה ובעלה נענו למודעה ושכרו את הדירה.

זו היתה, ככל הנראה, פגישתם הראשונה של טד יוז ואסיה גוטמן. לאחריה, עברו סילביה וטד לבית־רעפים כפרי, במחוז דבון. טד הִרבה לנסוע ללונדון, להקלטות בבי.בי.סי. סילביה נשארה בכפר עם הילדים. באחד מסופי השבוע אף אירחו בביתם את אסיה ודייויד וויוויל. “משורר קנדי צעיר ונחמד ואשתו האינטליגנטית והנאה מאוד באים אלינו לסוף השבוע”, כתבה לאימה.

בסוף יוני, הגיעה אליהם אורליה פלאת לביקור. סילביה אמרה לאימה בגאווה: “יש לי כל מה שרציתי אי־פעם בחיים: בעל נפלא, שני ילדים מקסימים, בית יפה והכתיבה שלי”. אבל האם חשה שבקיעים חמורים התגלעו בנישואים, ומתח כה רב שרר באוויר, עד שהעדיפה לשכור חדר בכפר עד תום ביקורה. זו היתה הפעם האחרונה שראתה את סילביה בחיים.

אחרי מותה של הבת, הוציאה האם את המכתבים בספר LETTERS HOME. בהערת שוליים על ביקורה, רשמה: “טד נהג להיפגש עם אשה אחרת, וקנאתה של סילביה לא ידעה גבול”. אין היא מציינת אם דבר קיומו של הרומן נודע לה מסילביה עצמה, או לאחר זמן. מכתביה של סילביה עצמם דיסקרטיים מאוד. השם “אסיה” אינו נזכר בהם.

מכתבה הבא של סילביה היה מה־27 באוגוסט, 1962. “אני מקווה שלא תהיי מופתעת או מזועזעת מדי לשמוע שאני מנסה להשיג הסכם פירוד מטד… פשוט איני יכולה להמשיך ולחיות את החיים המשפילים והמיוסרים שחייתי, שעצרו את כתיבתי והרסו לי את השינה ואת הבריאות… אני רוצה להחזיר לעצמי את המשקל והבריאות שאיבדתי בששת החודשים האחרונים הללו”.

טד עזב ללונדון. על הצעת האם לבוא עם ילדיה לחיות בארצות־הברית, השיבה סילביה שהיא מסרבת לסגת לתוך הרחם. “אם אתחיל לברוח עכשיו, לא אעצור לעולם. כל חיי אשמע על טד, על הצלחתו, על גאוניותו… לכן, אני נוסעת השבוע ללונדון, לעמוד מול כל המכרים שלנו ולומר להם בשמחה ובלב שלם שאני מתגרשת מטד, כדי שלא יחשבו אותי לרעיה כפרית עלובה. איני מתכוונת להתרחק מהמכרים המקצועיים האלה, רק משום שהם יודעים, או כי אני עלולה לפגוש את טד עם מישהי אחרת…”

מכתביה של סילביה מעידים על התמודדות קשה. אחת לכמה ימים, היא כותבת מכתב נואש ומבקשת שמישהו מבני המשפחה יבוא לשהות איתה. למחרת היא נסוגה, כותבת מכתב בהול, מתביישת שהיתה מוכנה להטריח אותם. “נסה לשכנע את אמא שנרפאתי”, היא כותבת לאחיה וורן. “רק מבחינה גופנית אני בסכנה, מבחינה נפשית אני בסדר גמור. כותבת טוב מאי־פעם, מ־4 בלילה עד 8 בכל בוקר. לא סיפרתי לאמא שכמעט מתִי משפעת”. כאשר באה אחות בריאות הציבור לשקול את התינוק, נדהמה מרזונה של האם הצעירה. אשה נטושה הכותבת כל לילה במשׂרה מלאה כדי לפרנס את ילדיה.

אלפרד אלווארז, המבקר הספרותי של ה“אובזרוור”, היה אחד מידידיהם הקרובים של הזוג יוז־פלאת. ההיכרות החלה על בסיס מקצועי, אך התחזקה והפכה לקשר אישי הדוק, גם בזכות צרות דומות: גירושין קשים מאוד של הזוג אלווארז, וניסיון התאבדות כושל מצדו.

בסוף ספטמבר 1962, שישה חודשים לפני מותה, צִלצלה סילביה בדלת דירתו של אלווארז בלונדון, לבושה בהידור, עליזה, עם תספורת חדשה. סיפרה שהיא מחפשת דירה, והוסיפה כבדרך אגב שהיא והילדים גרים לבדם. הוא זכר את פגישתם האחרונה על הדשא בדבון, ונראה לו בלתי־אפשרי שמשהו יפר את האידיליה הזאת. אבל הוא לא שאל, והיא לא נידבה מידע. במקום זה, דיברה על התשוקה לכתוב, על דיבוק שמוליד מתוכה שיר ביום ואף יותר. “ואז עלה בדעתי שאולי לכן נפרדה מבעלה. כאשר שני משוררים שאפתנים, מקוריים ופוריים כאלה מתאחדים בברית הנישואים, כל שיר של האחד כאילו נעקר מהשני ונגזל ממנו”.

“הקושי הגדול ביותר”, כתבה סילביה לאמה מלונדון בנובמבר, “הוא שטד נמצא בשיא תהילתו, וידידיו הם אלה שנותנים לי עבודה… אני שוהה אצל זוג פורטוגזי נפלא, הבחורה היא ידידה של חברתו של טד, והם רואים עד כמה אני מלאה עניין בחיים, וכולם מתפעלים מהיותי משוללת כל קנאה או צער… נפלא לחיות בנפרד מטד. אני לא נתונה עוד בצילו, וזו הרגשה שמימית להיות נאהבת בזכות עצמי… אולי אפילו אשאל שולחן לדירתי מחברתו של טד – אני יכולה להיות נדיבה כלפיה עכשיו. לה יש רק משׂרתה במשרד פרסום והיהירות שלה… והכול רוצים בימינו להיות סופרים… ייתכן שאני ענייה מבחינת חסכונותי בבנק, אבל עשירה בהרבה, בכל המובנים האחרים, ואיני מקנאת בהם כלל. התינוקות שלי והכתיבה שלי הם כל חיי, ואשר להם, שייהנו מהפרשיות ומהמסיבות שלהם, פוף!”


בלונדון, בדירות נפרדות ובמעגלים שנמנעים מלהיפגש, חיו סילביה עם ילדיה, וטד עם אסיה, שעזבה למענו את בעלה. זו היתה אחת התקופות היצירתיות ביותר של פלאת, אך השירים שכתבה היו כה מיואשים והרסניים, עד שהשבועון ששלחה אותם אליו, החזיר את כולם.

בחייה האישיים, היתה דווקא קלילה מאי־פעם, נמרצת ומלאת תוכניות. במאמץ כספי ניכר שכרה לחמש שנים בית מקסים, שבעבר גר בו המשורר הנערץ עליה ויליאם באטלר ייטס. תוכניותיה ומכתביה אינם מעידים על אדם שרוצה לשים קץ לחייו.

לאלפרד אלווארז סיפרה, שתאונת המכונית שאירעה לה כמה חודשים קודם־לכן בדבון, לפני שטד נטש אותה, היתה סטייה מכוונת, ניסיון מודע למות. על ניסיון התאבדות זה, כתבה פלאת את שורותיה הידועות:

“עשיתי את זאת עוד פעם./ בשנה אחת מכל עשר/ זה עולה בידי…/ אני רק בת שלושים/ וכמו החתול, יש לי עוד תשע פעמים למות./ זו, מספר שלוש…”

היא ראתה את המוות כאתגר גופני, כהתנסות, כמו קפיצה על מדרון סקי בלי לדעת לגלוש, כפי שעשתה בת־דמותה ב“פעמון הזכוכית”. המוות היה בעיניה חוב שעליה לשלם אחת לעשר שנים, ולצאת ממנו שלמה. התשלום הבלתי־אפשרי הזה היה כרוך בפנטזיה של פגישה מחודשת עם אביה. בשירה “אבא” כתבה לו:

“בגיל עשרים ניסיתי למות/ ולשוב, לשוב, לשוב אליך./ חשבתי שאפילו העצמות, יספיקו”.

נסיון ההתאבדות בגיל 20 תוכנן זמן רב מראש. במשך תקופה ארוכה גנבה גלולות. היא השאירה פתק מטעה לכסות על עקבותיה, הסתתרה בפינת מרתף חשוכה אחרי שסידרה מאחוריה את קורות העץ שהזיזה, ובלעה 50 גלולות שינה. היא נתגלתה במקרה, וניצלה רק בנס.

אלווארז סבור שכאשר מצאה עצמה שוב בלי טד, שבו אליה הייאוש והייסורים שחשה אחרי מות אביה. הכאב שהצטבר בפנים, פרץ החוצה.


החורף של 1963 היה הקשה ביותר זה 150 שנה. הרכבות קפאו על הפסים, משאיות ניטשו על הכבישים, צינורות קפאו, העומס על מערכת החשמל גרם להפסקות חשמל תכופות. הדבר נמשך שבועות רצופים.

סילביה נעשתה מדוכאת. הרופא רשם לה סמי הרגעה והמליץ שתלך לטיפול נפשי. לאחר היסוסים ודחיות, כתבה וביקשה פגישה עם פסיכיאטר. תשובתו הגיעה יום או יומיים אחרי מותה. זו היתה רק אחת החוליות בשרשרת של תאונות וטעויות שלא הצליחו לבלום את מותה.

אם 10 שנים קודם־לכן, בניסיון ההתאבדות הקודם, עשתה כל מאמץ שלא ימצאו אותה בזמן, הרי שהפעם היה לה עוגן בחיים: הילדים. היא היתה אם מסורה ודאגנית מכדי שתאבד את ילדיה, או תניח להם לאבד אותה, כך התרשם אלווארז.

במשך תקופה ארוכה חיפשה מטפלת לילדים, כדי שתתפנה יותר לכתיבה. עתה הודיעו לה מסוכנות־תעסוקה פרטית שמצאו נערת “או־פר” אוסטרלית, והיא תגיע ביום שני, 11.2.63, בתשע בבוקר.

הבית היה קר, הפסיכולוג לא התקשר, הילדים הקטנים העיקו. כדי להירגע, יצאה איתם ביום שישי לחברים בחלק אחר של לונדון. היא תכננה להישאר עד יום שני ולשוב מוקדם בבוקר לפני בוא המטפלת. משום־מה התחרטה והחליטה לחזור בראשון בערב. הידידים התנגדו, אבל כיוון שהתעקשה ונראתה עליזה מכפי שהיתה זה זמן, הניחו לה ללכת. ב־11 באותו לילה דפקה על דלתו של הצייר הזקן שגר מתחתה וביקשה בולים. היא השתהתה אצלו והאריכה בשיחה, עד שהתנצל שהוא עייף. היא נפרדה ועלתה לדירתה.

בשש בבוקר, נכנסה לחדר הילדים והשאירה לפרידה ולניקולס צלחת עם פרוסות לחם וחמאה, ושתי כוסות חלב, למקרה שיתעוררו רעבים לפני בוא המטפלת החדשה. היא נכנסה למטבח, אטמה במגבות מטבח את הדלת והחלון, פתחה את תנור האפיה, הכניסה את ראשה ופתחה את ברז הגז.

הבחורה האוסטרלית הגיעה בתשע בדיוק. היא צלצלה ודפקה זמן רב, אבל איש לא ענה. אז הלכה וחיפשה טלפון ציבורי לטלפן לסוכנות ששלחה אותה, לוודא את הכתובת. אחר־כך שבה והקישה בדלת. השכן מלמטה היה חירש, וישן בלי מכשיר השמיעה שלו. חדרו היה מתחת למטבחה של סילביה והגז שדלף העמיק את שנתו. היא טלפנה שוב, ומעבידיה הורו לה לוותר ולחזור. השעה כבר היתה 11. אבל הפעם, שיחק המזל. פועלים הגיעו לעבוד בבניין. לריח הגז, פרצו הפועלים את דלתה של סילביה ומצאו אותה שרועה במטבח. היא השאירה פתק ועליו כתבה: “טלפנו לד”ר…", עם המספר. אבל הם איחרו את המועד.

לפי כל הסימנים, לא נועד ניסיון ההתאבדות הזה להצליח. אחרת לא היתה סילביה משאירה טלפון של הרופא, ובוחרת את שעת ההתאבדות סמוך לבואה של המטפלת. היא חשבה שבתאונת המכונית המכוונת כמה חודשים קודם, כבר פרעה את החוב הנדרש ממנה אחת לעשר שנים, והוכיחה שהיא טיפוס שורד. אולי הפעם ניסתה לנצח את תחושת המוות אחת ולתמיד: לרדת לתוכו, ולעלות שלמה.

* * *

סילביה סילקה עצמה מהדרך, אבל דמותה הוסיפה להיות קיימת ביתר־שאת. טד יוז, כמשורר וכבעל, נשאר יורש עיזבונה של פלאת, ועד היום הוא עורך את המהדורות החדשות של כתביה. מעתה, הפך אחראי להנצחת דמותה. במותה, תפסה אשתו תפקיד מרכזי יותר בעולמו, מכפי שהיתה אולי בחייה. גם הילדים היו תזכורת חיה.

הקשר בין אסיה גוטמן ויוז לוּוה עתה במטר של האשמות והפניות עורף מצד ידידיה ומעריציה הרבים של פלאת, שהיו גם עמיתיו של יוז. גם בחייהן היתה כף המאזניים נוטה תמיד לזכותה של סילביה, ואילו עכשיו, עוד הלך המוות והאדיר את דמותה.

אסיה טיפלה בילדיו של יוז. ב־1964 נולדה להם בת משותפת, שורה. אסיה ניסתה לבנות לעצמה חיים, אבל סילביה ליוותה אותה לכל מקום.

אחרי שנים של ניתוק מהשפה העברית, קראה אסיה גוטמן שירים של עמיחי שהתפרסמו באנגליה, והם עוררו בה געגועים. יהודה עמיחי: “הקשר בינינו נוצר דרך טד יוז. באוגוסט 67' הופעתי ב’פסטיבל האנגלי הגדול לשירה', וקראו שם באנגלית כמה שירים שלי שתורגמו בידי אחרים. אחרי הפסטיבל פנה אלי יוז, והציע שאסיה תתרגם משירי. ביקרנו, רעייתי חנה ואני, בביתם בדבון, והתיידדנו מאוד. ילדיהם של טד וסילביה נעדרו באותו יום, היתה רק שורה. אסיה עשתה עלי רושם של בחורה מאוד נאה וחכמה, ואומנם תרגמה ספר שלי”שרויה באהבתה המיוסרת לטד יוז, בחרה אסיה לתרגם את שורותיו של עמיחי:

“מר ונמהר בא הקץ/ אך איטי ומתוק היה הזמן שבינינו,/ איטיים ומתוקים היו הלילות,/ כשידי לא נגעו בייאוש זו בזו/ אלא, באהבה, בגופך, שהפריד כך ביניהן./ וככל שאנחנו מתרחקים מן האהבה,/ אנו צריכים להרבות בדיבור…”

עם חלוף הזמן, התקשתה אסיה להתמודד עם דמותה של סילביה. היא ניסתה להתנתק מטד, ושכרה לה ולשורה דירה בלונדון. שם פגשה אותה הסופרת אידה צורית, בסוף 1968. אסיה קיבלה עתה לתרגום מחזה של צורית, “משחק אחרון”, העוסק באשה בודדה כבת 40, שנעזבה על־ידי בעלה. צורית התרשמה שלהיטותה שלאסיה לתרגם את המחזה, היתה מתוך כורח פנימי.

“יש לי קושי נפשי לחזור לאותם זמנים ולדבר על אסיה”, אמרה לי אידה צורית בטלפון, והפנתה אותי למאמר שכתבה ב“מאזניים” לפני שנים אחדות.

פגישתן הראשונה היתה בדירתה של אסיה, באחת השכונות הדרומיות של לונדון. “אסיה הגישה תה ועוגיות, ונדמה היה ששורה בחדר אווירה ביתית שלווה, תרבותית ונינוחה”, כתבה צורית. “ובכל־זאת, היה משהו מאוד לא נוח, מנוכר ועצוב בחדר הזה ובאשה היפהפייה והמופנמת הזאת, שראתה צורך להסביר לי, הזרה לה, כי היא חיה לבד עם ילדתה היחידה, שנולדה לה בשנות ה־30 המאוחרות של חייה”.

כשהצביעה צורית על הדמיון בין טד יוז ושורה, הפטירה אסיה בחיוך עצוב שטד אדיש כלפי הילדה. עם זאת ציינה את מסירותו הרבה לילדיה של סילביה. “מעולם לא שמעתי בכי מר, קורע־לב, כזה של שורה”, כותבת אידה צורית. “שורה היתה ילדה חיוורת, בעלת פני גוזל מוארכות, שדומה כאילו לא נחשפו מעולם לשמש. תינוקת קודרת שבכל הפעמים שפגשתיה, תמיד בשעות הערב, לא ראיתיה מחייכת. אסיה הרבתה להתנצל, גם על דיכאונה. ובהשוותה עצמה לחברותיה הגרושות, גם הן אמהות לילדים קטנים, דיברה בהערצה על יכולתן להתמודד עם מצבן והדגישה את כישלונה שלה. ניכר היה בה שהיא מתקשה מאוד לשחק את התפקיד של ‘אשה לבדה’ או ‘אשה משוחררת’ שהחברה מצפה ממנה כי תמלא, שעה שהיא מטבעהּ ‘אשת־איש’ שנועדה לחיות בצדו של גבר בחיר־לב… בשל אהבתה הכאובה לטד, לא היה לבה פנוי למחזרים הרבים ששיחרו את קרבתה”.

יום אחד, כאשר נכנסו צורית ואסיה גוטמן למסעדה בקרבת משרד הפרסום שבו עבדה אסיה, נתקלו באשה שנעצה באסיה מבט קשה והפנתה לה את גבה. “זו אחת מאלה שלא סולחות לי את מותה של סילביה”, לחשה אסיה לצורית. גם אמו של טד ראתה באסיה את האשה האפלה שעשתה כישוף בבנה ותלתה בה את האשמה במותה של סילביה.

היא סיפרה לצורית שקיבלה גלולות נגד דיכאון. את ההצעה לקבל טיפול נפשי דחתה. נראה היה שהיא נרתעת מפני חזרה־כפויה על דפוסי ההתנהגות של סילביה פלאת. לבסוף, אמרה שבלאו־הכי אין לה כסף לטיפול ממושך, והיא תנסה את הגלולות.

יהודה עמיחי: “ידעתי על מצוקתה של אסיה. טד סיפר לי, הרי היינו קרובים מאוד. אבל לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך”.

ב־23 במרס 1969 עמדה אסיה גוטמן לנסוע עם טד לסקוטלנד, לראות בית בודד על צוק, שהוצע למכירה. היא קיוותה שאם תגור בבית משלה, ייקל עליה להתרחק מצִלהּ של פלאת. משום־מה, לא יצאה הנסיעה לפועל. באותו יום מסרה להדפסה את התרגום ל“משחק אחרון”. בתמונה האחרונה הגיבורה עומדת ליד חלון פתוח. כפי הנראה כדי להשליך עצמה למטה. יומיים אחר־כך, ב־25.3.69, העבירה אסיה מיטה מחדר השינה אל המטבח, הכינה לעצמה ולשורה בת הארבע שיקוי שהמֵסה בו גלולות שינה וגלולות הרגעה, אטמה את המטבח, פתחה את ברז הגז, חיבקה את הילדה, שכבה לידה על המיטה, וכך נרדמו שתיהן לנצח.


אידה צורית שמעה על מותה של אסיה בטלפון מטד יוז. היא ובעלה, הסופר אהרון מגד, היו בין קומץ האנשים שנאספו בכנסייה. על הבמה עמדו שני הארונות, האחד גדול והאחר קטן. לאחר תפילת האשכבה הורדו הארונות לשריפה. האפר נטמן בבית־העלמין הקטן הסמוך לכנסייה. עיתוני לונדון לא דיווחו על מותה של אסיה. הסטטיסטיקה בלעה אותה בתוך מאה מעשי ההתאבדות שהיו באנגליה באותו שבוע.

אף שפרסם את ספרו “האל הפראי”, ספר החוקר את התאבדותם של יוצרים, שנתיים אחרי מות אסיה, אין אלפרד אלווארז מזכיר אותה ולו במלה אחת, לא בפרק העוסק במותה של סילביה ולא בהקשר אחר. אין ספק שבהיותו מעורה בחוגי הספרות וידיד קרוב של סילביה וטד, ידע היטב מיהי האשה האחרת בחיי יוז. ההשתקה הזאת היא ניסיון לגונן על אדם, משורר דגול, אשר נושא זה מספר שנים את התואר “פואט לוריאט”, משורר לאומי.

“יכול להיות שנמשכו אליו נשים בעלות מבנה נפשי דומה שהגיבו על הנטישה באותו אופן”, מהרהרת חנה שליט, חברתה של אסיה גוטמן. “אני רק לא מבינה למה היתה צריכה לקחת איתה את הילדה. צריך מאוד לכעוס על גבר, כדי לבחור בנקמה כזו, להשמיד את עצמה ואת הבת”.

“למה היא לא כתבה לאחותה בקנדה שתיקח אליה את הילדה?!” כועסת חנה זלוטופולסקי, חברתה של האחות. “היא שכחה שיש לה משפחה?!” אולי, כאשר כשל כוחה של אסיה, עשתה מתוך צלילות נוראה את המעשה הרחום היחיד מבחינתה, ולקחה עימה את בתה, שלא להשאירה לבדה בעולם עוין שבו תהיה שעיר לעזאזל.

אסיה לא גרמה למותה של סילביה. גוטמן מילאה תפקיד מקרי בחייה של אשה, שצעדה שנים רבות בשני נתיבים מקבילים, של חיים ושל מוות. אבל סילביה תרמה למותה של אסיה. דמותה שהלכה וגדלה ניזונה מחומרים לא מתכלים: הצלחה, כאב ואשמה. עם דמות כזאת לא יכלה אסיה להתמודד. ודמות כזאת, כיוון שכבר מתה פעם אחת, אי־אפשר להמית פעם נוספת. סילביה הלכה ודחקה את אסיה מן החיים, באמצעות שיריה שהוסיפו להתפרסם, באמצעות ילדיה שהוסיפו לחיות בבית, באמצעות רגשי האשמה. היה ברור לאסיה שסילביה רק תלך ותגדל. וכיוון שלא יכלה להוציא אותה מן התמונה, לא נותר לה מוצא אלא לצאת משם בעצמה.

* * *

פרידה יוז, בתם של סילביה וטד, עוסקת באמנות ובכתיבה וחיה באנגליה. הבן ניקולס סיים את אוניברסיטת קיימברידג' והוא ד"ר לדיג, חי כרגע באלסקה. טד יוז ואשתו הנוכחית גרים בבית בדבון. אין להם ילדים.

המלצות קוראים
תגיות