כ“ה באייר תש”ט – 24.5.1949

בפתיחת ועידת ההסתדרות    🔗

את פתיחת ועידת ההסתדרות הראשונה במדינת־ישראל אפשר לראות כהזדמנות מתאימה לספר על הכיבושים ההיסטוריים, הצבאיים והמדיניים שהיו לעמנו בשנה זו מאז קום המדינה ועד קבלתנו לאומות המאוחדות. לא אעשה זאת, כי נדמה לי, שאין עדיין רשות לגמור את ההלל על מה שנעשה, כי המהפכה ההיסטורית שהתחוללה השנה היא עדיין בראשיתה, והתעודה הגדולה שנפלה בחלקו של דורנו בהישג המהפכה הזאת, רק מתחילה עכשיו. ועלינו לא לראות מה היו הכיבושים והנצחונות, אלא מה המשׂימה המוטלת עלינו ומה הם הקשיים העומדים לפנינו במילוי משׂימה זו. נניח לדורות הבאים את הערכת הימים האלה.

*

אנו חייבים לקבל על עצמנו להמשיך במעשה, אשר הבאנו אותו רק לשלבו הראשון, כי עכשיו הגענו לשלב הקשה ביותר. אמנם, מה שקרה השנה מקל מבחינות רבות על עבודתנו. שוב אין הגבלה מלאכותית, אין הפרעות־זדון, אין כבלים של שלטון זר. אבל משום כך גם המעמסה שהוטלה עלינו כבדה הרבה יותר מאשר היתה, והיא תלך ותכבד, כי מעכשיו כל האחריות מוטלת אך ורק עלינו. רק אנחנו הננו הנתבעים ורק אנחנו נישא באחריות אם ניכשל.

שנה זו נתנה לנו שלטון יהודי, ובתוכו רוב פועלי. שנה זו פתחה לנו את השערים לרווחה בפני כל גולי־ישראל הרוצים לשוב, שנה זו העמידה את אדמת המולדת לרשותנו. אני רוצה להדגים בשני מספּרים את השינוי שהתחולל השנה, לא רק למען עמוד על הכיבוש, אלא למען הבין את המעמסה ואת האחריות.

עליה – בשלושים שנות המנדט מאחרי מלחמת־העולם הראשונה ועד קום המדינה עלו לארץ 420 אלף יהודים, בממוצע 14 אלף לשנה. מאז הוקמה המדינה במשך שנה אחת עלו 213 אלף, כמספר שעלו במשך 15 השנים הקודמות, אבל עלו וטרם נקלטו.

אדמה. – במשך 70 שנות פעולתנו, מאז יסוד פתח־תקוה עד הקמת המדינה גאלנו כמיליון ושמונה מאות אלף דונם אדמה, כ־25 אלפים דונם לשנה בממוצע. עכשיו עומדים לרשותנו למעלה מ־20 מיליון דונם. בקצב שעד הקמת המדינה היו נדרשות 800 שנה למען נגיע לשטח כזה. אבל האדמה שברשותנו ריקה ושוממה.

*

שתי דוגמאות אלו מרמזות מה היא התמורה שהתחוללה, מה הם הסיכויים אשר נפתחו ומה היא המעמסה והאחריות אשר הוטלו עלינו. אנחנו עומדים בראשית המהפכה, והתעודה ההיסטורית הגדולה אשר דורותינו לקחו על עצמם – השגת חזוננו הציוני והסוציאליסטי – הגיעה עכשיו שעתה לביצועה המלא. רק השנה נפתחו לנו האפשרויות הממשיות המחייבות לשני דברים היסטוריים גדולים, אשר חזונם פירנס את מלאכתנו: קיבוץ־גלויות ומשטר סוציאליסטי. ביצוע חזון זה במלואו בדורנו – זוהי התביעה שההיסטוריה מַפנה עכשיו אלינו, ובפתיחה לוועידה זו אני רוצה לעמוד על עקרונות אחדים, שלדעתי הם מַתנים את אפשרות הביצוע. אינני מתכונן למַצות סוגיה זאת, אלא רק לסַמן קווים אחדים, ובראש־וראשונה בענין עצמאותנו. אנחנו כבשנו לנו השנה את עצמאותנו הפוליטית. ואני מדגיש את המלה „כבשנו“, לא מתוך התעלמות מן העזרה הרבה שקיבלנו גם בשנים הקודמות, וביחוּד בשנתיים האחרונות, מכמה וכמה מדינות גדולות וקטנות, במערב ובמזרח, לפני החלטת האומות המאוחדות ולאחר החלטתן, וגם לא מתוך כפיית טובה לעזרה זו שניתנה לנו, אלא מתוך ציוּן האמת הפשוטה שעזרה זו לא היתה עומדת לנו, אילולא היינו מוכנים ומוכשרים להילחם על עצמאותנו.

לא נזכור בזעם ובטינה שהאומות המאוחדות, לאחר החלטתן החגיגית וההיסטורית להקים את מדינת־ישראל, הניחו אותנו לנפשנו, כאשר חמש חברות באומות המאוחדות, המדינות הערביות, הכריזו מלחמה על החלטת האומות המאוחדות, ומה שחמוּר יותר – על קיומנו בארץ זו. רק בעוצם ידינו, בכושר עמידתנו ומלחמתנו כבשנו את העצמאות.

*

אך העצמאות הפוליטית בלבד אינה מספיקה. המדינה היא לא מטרה, אלא אמצעי, המדינה היא לא סוף אלא התחלה, ולמען ביצוע המשימה ההיסטורית אשר מדינתנו צריכה לשמש לה אמצעי ומנוף – דרושה לנו קודם כל עצמאות מוסרית ואינטלקטואלית, שהיוותה יותר מארבעים שנה את תכונתה המיוחדת של תנועת־הפועלים הארצי־ישראלית, שידעה לפרוץ לה דרך חדשה גם בציונות וגם בסוציאליזם. תנועה זו לא הסתפקה במורשה החשובה אשר קיבלה ממוריה העברים, הוגי־הדעות של חיבת־ציון ושל התנועה הציונית, אלא העיזה – בראותה שהתורה הישנה, אשר התנועה הרשמית הנחילה לה, אינה מוליכה למטרה – לָסוֹל לה דרך חדשה, תחילה מתוך בדידות גמורה, מתוך התנכרות של התנועה הציונית, אחר־כך מתוך הנחלת ערכיה לכל רחבי התנועה והטבּעת חותמה עליה. היא גם העיזה, יחד עם המורשה העשירה אשר קיבלה מתנועת־הפועלים העולמית, לפרוץ לה דרך חדשה, לא־מקובלת, כאשר היא מצאה שהתורה המקובלת אינה הולמת את צרכיה ונסיבותיה.

אציין את ההתישבות העובדת – נשמת רוחה של תנועתנו בארץ. שום תנועת פועלים בעולם ולא שום תנועה אחרת לא הלכו בדרך זו. גם מורים גדולים של תנועתנו בזמן הראשון שללו את האפשרות של הקמת ההתישבות העובדת; די להזכיר שני שמות – בר ברוכוב ויוסף אהרנוביץ בראשית תנועתנו.

ולא רק עצם ההתישבות העובדת היה חידוש בתנועת־הפועלים העולמית, אלא דרכי ההתישבות הזאת נשארו עד היום הזה מיוחדות לתנועתנו. לא העתקנו את דרכי התישבותנו משום ארץ, גם לאחר התמורות ההיסטוריות הגדולות אשר התחוללו בעולם וגם לאחר שקמו ממשלות־פועלים בעקבות מלחמת־העולם. עד היום הזה ההתישבות העובדת שלנו טבוּעה בחותם מיוחד, שאין דומה לו בשום ארץ אחרת. ועשינו זאת לא מאהבת המקוריות, אלא מפני נסיבות היסטוריות מיוחדות, שבהן הוטל על הפועל העברי לבצע את שליחותו ההיסטורית, שבלי הדרכים החדשות לא היה מסוגל לבצע אותה. וכוחה של תנועתנו בזה שהיא העיזה ללכת בדרכים לא־מקובלות ואינה כפופה לדוֹגמות מוּסכּמות ויש ביכלתה לכבוש לעצמה דרך חדשה ההולמת את שליחותה.

דוגמה שניה – הסתדרות העובדים. מסופקני אם עד היום הזה יש בארץ אחרת הסתדרות־עובדים דומה להסתדרותנו במבנֶהָ, בכלי פעולתה ובדרכי פעולתה. ושוב, לא מפני אהבת המקוריות אלא מפני הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות והתנאים שאינם דומים בשום תנועת־פועלים אחרת. לא לארגן מעמד־פועלים קיים בתוך משק קיים היא נקראה, לא להכין אותו לכיבוש השלטון, לתפיסת המשק למען בצר אותו ברוחו; עליה הוטל מעשה־בראשית – יצירת מעמד־פועלים, יצירת משק חדש.

היינו נאלצים לחשל לנו צורות ודרכים חדשות אשר יהלמו את התנאים ואת התפקידים המיוחדים אשר הוטלו עלינו, ולא נתַנו לכבול עצמנו בהלכות פסוקות ובדוגמאות שאוּלות. ותיקי הסתדרות העובדים, אלה שזכו להיות בועידותיה הראשונות, עוד זוכרים את הוויכוחים, אשר היו לנו עם חברים שבאו אלינו בשם תורות מקובלות בעולם, וניסו לפסול מבנה זה של ההסתדרות. הלכנו בדרכנו־אנו – ואין לנו כל יסוד להתחרט עליה. בזה כוחה המוסרי של תנועתנו.

דוגמה שלישית – היא אולי המקור לאותם שני הדברים אשר הזכרתי. תנועתנו יצרה לא רק מושג חדש, שעדיין אין למצוא לו תרגום בשום לשון אחרת, – כי כל המלים שמנסים להלביש מושג זה, אינן ממַצות כל תכנו – היא יצרה תופעה היסטורית חדשה, שהיום אנו קוראים לה בשם חלוציות, שגם היא בראשיתה נפסלה ע"י חלק מראשוני תנועתנו ומוריה.

בכוח החלוציות ובכוח החינוך החלוצי הפכנו, בניגוד לחוקים מדעיים, כביכול, בני־עיר לבני־כפר, תלמידי ישיבות וגימנסיות – לפועלים, ובני חנוונים – לבוני־שממה. בכוח זה הקימונו קיבוצים ומושבים, חינכנו נוער לעבודה, ליצירה ולמלחמה, ובכוח זה עמדנו במערכה הגדולה השנה. עצמאות מוסרית ואינטלקטואלית זו דרושה לנו עכשיו ביתר־שאת.

היינו למדינה, מעכשיו נופיע על הזירה הבינלאומית, וניתקל בפועל בבעיות עולמיות, לא בספרים או בדיסקוסיות פנימיות, אלא כגורם בינלאומי הקובע יחד עם עמים אחרים גורל השלום והמלחמה בעולם. בפורום הבינלאומי באומות המאוחדות ובצירויות מדינתנו בכל הבירות בעולם, יתָקלו שליחינו בגורמים ובכוחות בינלאומיים על כל הניגודים והסכסוכים הבינלאומיים, וניתבע לקבוע עמדה לא מתוך שעבוד לאינטרסים והוראות זרים, ולא מתוך קביעה שאחרים יקבעו לנו – אלא מתוך ראייתנו־אנו את צרכי אומתנו והצווים השליטים בגורלה ובמעמדה בארץ ובעולם.

אנו חיים בעולם מסוער ומסוכסך, בעולם של ניגודים אמיתיים ומדומים, מנופחים ומוּסווים. ולא נקיים מדינתנו ולא נבצע השליחות ההיסטורית המוטלת עליה, אם לא נדע בתוך הסבך העולמי הזה לראות ראִיה עצמית את הנעשה בעולם, לבור דרכנו אנו מתוך התנאים והצרכים ההיסטוריים שלנו, בלי להשתעבד למישהו ובלי לחקות אחרים. עצמאות אינה דבר אבסולוטי. אין שום עם בעולם עצמאי במאה אחוזים. כל עם יש לו זיקה – פוליטית, כלכלית ומחשבתית – לעולם, לכוחות ולגורמים השונים בעולם. אבל זיקה, ולא שעבוד – לא שעבּוּד מדיני, לא שעבּוד כלכלי ולא שעבוד מחשבתי. לראות בעיני עצמנו, לשפוט בשׂכל ובמצפון שלנו, לקבוע דרכנו מתוך ראיית הצרכים ההיסטוריים שלנו, אשר יביאו אותנו, בתנאינו־אנו, בדרך המוליכה אותנו לקראת חזוננו ההיסטורי, שהוא ביסודו חזון אוניברסלי עולמי. אבל דרכנו אליו, כבני העם היהודי, לא יכול להיות דרכם של בני עמים אחרים. כי דרכנו למשטר סוציאליסטי לא יתכן בלי קיבוץ־גלוןיות ובלי בנין נשַמות הארץ.

*

דרושה לנו לא רק עצמאות פוליטית ומוסרית ואינטלקטואלית. עלינו לבצע גם עצמאות כלכלית. ואל נשלה את עצמנו שעם הכרזת המדינה ועם גילוי יכלתנו להגן עלינו בכוח עצמנו, הבטחנו את עצמאותנו במלואה. בלי עצמאות כלכלית אין בסיס מוצק לעצמאות המדינית. יתר על כן: בלי עצמאות כלכלית לא נבצע לא קיבוץ־גלויות ולא משטר סוציאליסטי.

השנה עלו לארץ 200 אלף – ואין זה המכסימום האחרון. קליטת 200 אלף לשנה מחייבת הון של חצי־מיליארד דולר לשנה, לפחות. היא מחייבת 60–70 אלף יחידות־שיכון חדשות, והקמת 12 או 15 אלף יחידות־חקלאיות חדשות לשנה. באמצעים הפנימיים אין בכוחה של מדינתנו לבצע קליטה זו. כל הכנסתה וכל רכושה הקיימים לא יספיקו לכך.

אולם יש לנו קושי נוסף. מדינה צעירה וקטנה זו מכניסה מיצרכים, חמרים, מכונות וכלים מן החוץ בערך פי־שלושה מאשר היא מוציאה (ההפרש בין האכספורט והאימפורט שלנו הוא כמעט 5 מיליון לירות לחודש). ואם לא נמצא דרך לעצמאות כלכלית – או שנבוא לידי פשיטת־רגל גמורה וכשלון מוחלט, או לידי שעבוד כלכלי גמור לבעלי־הון זרים וממשלות זרות. והדרך היחידה הכלכלית היא האדרת כוח־הייצור שלנו ובממדים גדולים – פיתוח חקלאי וחרשתי בקנה־מידה רחב, הנעשה מתוך הרמת פריון־העבודה, שימוש באמצעי־ייצור חדישים ומשוכללים ביותר ושיטות־עבודה מתוקנות ביותר, אשר ירימו את התפוקה שלנו, יגדילו את היצוּא, יצמצו את היבוא, יוזילו את המחירים. על־ידי כך נצמצם את התלות שלנו בהון זר ובאכספורט, נמשוך לארץ הון־השקעה, נאדיר יכלתנו לבנות את הבתים ולהקים ישובים חקלאיים ובתי־חרושת ונעלה את רמת־החיים. בלי האדרת כוח הייצור והרמת פריון־העבודה והוזלת המחירים – לא נקלוט עליה ולא נהיה עצמאיים.

*

תכנית הצנע אינה אלא הוראת־שעה. צנע הוא הכרח זמני להילחם באינפלציה של ימי־מלחמה ולהוריד המחירים המנופחים. אנו רוצים להוריד יוקר־המחיה ולא רמת־החיים. להיפך, מגמתנו היסודית היא העלאת רמת־החיים בהדרגה ובהתמדה. לנו הכרחית רמת־חיים גבוהה אם אנו רוצים בקיבוץ־גלויות. עלינו לעשות מדינת־ישראל לאבן שואבת, לכוח מושך יהודים לא רק מארצות עניות ומדולדלות. רוב העם היהודי שנשאר לפליטה, חי בארצות עשירות ומפותחות. בלעדיהם לא יקום קיבוץ־גלויות. הם יעלו לארץ לא רק בכוח האידיאולוגיה, ולא רק מתוך השפעה מוסרית, אלא בכוח המושך של חיינו בארץ, בכוחה של עצמאותנו ועשירות חיינו החברתיים והחמריים. אין אנו מתכוננים להתחרות עם שכנינו בתנאי־חיים ירודים, בעבודה זולה, בהסתפקות במועט. אנו רוצים להתחרות בארצות המפותחות והעשירות ביכולת הייצור וכושר העבודה, בפיתוח המדע והטכניקה, בעָצמה האינטלקטואלית והאמנותית, ברמה הגבוהה של חיינו הרוחניים והחמריים.

אנו נעמוד בחלק זה של העולם רק בתרבות גבוהה. גם את בטחוננו ותרבותנו לא נקיים אלא ביכולת־ייצור מכסימלית וברמת־חיים גבוהה, בפריון גבוה ובכיבושי־המדע העליונים. עלינו להגיע לשיא היכולת היוצרת ולאיכות מעולה בעבודתנו. אחרת לא נבצע את המשימה המוטלת עלינו: קליטת מאות אלפים של עולים והפרחת אותם 20 מיליון הדונם העומדים עכשיו לרשותנו.

תנועתנו מראשית ימיה ידעה להפיק מקרבה אותו הכוח המהפכני הקונסטרוקטיבי, שהוא־הוא אשר הביאנו עד הלום, ושאנו קוראים לו בשם חלוציות. אין טעות מסוכנת וחמוּרה יותר מדברי־ההבל שעם הקמת המדינה אין לנו צורך עוד באמצעים חלוציים ובצורות־התישבות חלוציות שבנו את הקיבוץ והמושב.

עם הקמת המדינה הקימונו כלי־ביצוע אדיר, שלא היה בידינו קודם לכן. היו לנו עד עתה שני כלים: הסתדרות העובדים וההסתדרות הציונית. בשני הכלים האלה עשינו פלאות. עכשיו הקימונו כלי חדש, העולה ביכלתו ובאפשרויותיו על כל מה שהיה לנו עד עכשיו. אולם תהיה זאת טעות – וטעות פאטאלית – לחשוב כי רק בכוח הכלי הזה, המדינה, בכוח החוק והמנגנון הממלכתי בלבד, נעשה את מלאכתנו.

עדים אנו לדוגמה מבהילה של חולשת המדינות סביבנו: בצפון, במזרח ובדרום. מדינות אלו, יש להם כוח, שלטון ומנגנון לא פחות מאשר לנו, ומה ירוד מצבן, מצב אוכלוסיהן, צבאן ומשקן. לא בכוח שלטון אפשר לעשות הכל. אין לזלזל באפשרויות הטמוּנות בשלטון עצמי, אבל אין המדינה כל־יכולה, אין היא יכולה לצווֹת על הנוער בארץ, על הנוער במרוקו ובצרפת, ללכת ולהתישב בנגב, ליישב השממה. בלי שנוכל לעורר, לטפּח ולהאדיר את הכוח החלוצי, את התנופה החלוצית של הנוער שלנו בארץ ובגולה, לא יעמוד לנו גם כוח המדינה.

ראינו השנה איזה נוער מבורך הקים הישוב, את גח“ל ומח”ל. ואם־כי דוּבר עכשיו רבות על המשבר בתנועה הקיבוצית והחלוצית, איני יודע עד כמה יש ממשוּת בדיבור זה. ואם אפילו יש איזה משבר חולף, פרי הזעזועים והמתיחות של הימים הקשים האלה, ימי־המלחמה, הרי לא דלל המקור החלוצי, ולתנועה הקיבוצית והמושבית נפתחו דווקא עכשיו – עם ראשית העליה הגדולה ואפשרויות ההתישבות רחבות־המידה – שדות פעולה, כאשר לא היו עד כה. לצורות־ההתישבות החלוציות שלנו נתכנו דווקא עכשיו, עם הקמת המדינה, נצורות וגדולות.

המדינה איננה יכולה לצווֹת על חלוציות. אבל למדינה יש מכשיר אדיר־אונים לסייע לצמיחתה ולגידולה של התנועה החלוצית. המדינה יכולה לחייב, ואני מאמין שהיא תחייב כל נער ונערה, בלי יוצא מן הכלל, מן העיר ומן הכפר, עשירים ועניים, בני פועלים ובני בעלי־בתים, שילכו להכשרה חקלאית למינימום של זמן מסוים. המדינה יכולה ואני מאמין שתעשה זאת, לחייב כל ילד וילדה בישראל ללמוד מקצוע־עבודה. היא אינה יכולה לצווֹת על הנוער היהודי שהוא יתקשר דווקא לקרקע. אבל המדינה יכולה להיות גורם כביר בהפניית העליה לקרקע ולחקלאות. וההתישבות העובדת צריכה לעמוד לרשות המדינה בהפניה זו.

שני גופים כבר עשו משהו חשוב בכיווּן זה: המושבים והקיבוץ המאוחד. אבל מה שהם עשו – אינו מספיק. לא די לסייע לעולים ללכת לכפרים הנטושים. לא די ללכת אל העולים ולהביא אותם אל משקי־הקיבוץ הקיימים. יש לנו בעיה של רבבות עולים, שמוכרחים להפנותם לחקלאות; ויש לנו בעיה של שטחים ענקיים, ולא רק השטחים המצומצמים של המשקים הקיימים, שמוכרחים לעבד אותם ע"י העולים האלה ובתנופה חלוצית רבה של ותיקי ההתישבות והנוער.

ואם ההסתדרות הציונית, חסרת כוח התחיקה ובתקציב דל, כבולה ע"י חוקים של שליטים זרים ועוינים, יכלה, מתוך שותפות עם התנועה החלוצית של פועלי ארץ־ישראל, להקים את המפעל ההתישבותי הזה – הרי לא יבּצר, מתוך שותפות אמיתית חלוצית של המדינה עם הכוח ההתישבותי שלנו, להפנות להלכה ולמעשה את העולים החדשים לעבודה חקלאית, לאו־דווקא במשקים הקיימים, אלא, מתוך הישענות על המשקים הקיימים האלה, כמנוף וכמדריך, להפנותם לשטחים הרחבים העומדים עכשיו ברשותנו. בתנועה התישבותית חדשה של המוני עולים, יגדל הכוח המושך של המפעל ההתישבותי הקיים, לכל צורותיו, והמחסור שלו ברזרבה של ממשיכים, יתמלא מתוך הנער והעולים הצעירים.

עם המהפכה הפוליטית שהתחוללה בימינו ועם הכלי האדיר שהקימונו, לא עברה שעתם של הכלים הישנים ושל אותן הדרכים אשר ידענו עד היום, אלא להיפך: אותם הכלים הישנים צריכים עכשיו להתאזר ולהאדיר תנופתם החלוצית ומאמציהם ההתישבותיים, למען בַּצֵעַ, בשותפות עם הכוח ההיסטורי אשר קם לנו, את המשימה הגדולה והכפולה אשר ראשוני חלוצינו ציפו לה, בלי לחלום שעוד בחייהם יזכו לראות אפילו קצה התגשמות החלום.

זכינו לראשית המהפכה ההיסטורית שלנו. ודורנו זה, אשר ביצירתו החלוצית ובמלחמתו הנאמנה הביא אותנו עד הלום, מותר לו – וגם נראה לי, שומה עליו – להעיז ולהאמין שלא יבּצר ממנו ביצוע המשימה ההיסטורית עד תומה, והחזון אשר ליווה אותנו בראשית צעדינו – עוד יקום במלואו בימינו.