רקע
דוד בן־גוריון
השנה החולפת בחיי הפועלים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הועד הפועל ־ המרכז לתרבות ולחינוך ־ המחלקה להסברה; 1964

עולם קטן זה של משפחת הפועלים בארץ־ישראל – כמה פעוּטים ודלים לכאורה חייו ומעשיו. עולם זה אינו מצטיין לא בכמוּת גדולה ולא באיכוּת מרהיבת־עין. אין כאן חזיונות מבריקים ודרמות נשׂגבות; אין תנוּעות אדירות ומלחמות מרעישות. הכל מִצְעָר, פעוט, חדגוני – כך נדמה לזר, למתבּונן מבחוּץ בחיי הפועלים בארץ־ישראל. אבל כל מי שחי בעצמו בתוך עולם קטן זה; כל מי שנושא בלבו את שאיפותיו וחולם את חלומותיו וכל מי שעובד את עבודתו ולוחם את מלחמתו, יודע ומכיר כמה עשירים, מלאים ועמוקים החיים הללוּ; כמה יופי סמוּי מן העין צפוּן בתוכם; כמה גבוּרה נעלמה מפעמת, וכמה שירה אילמת מפכּה בתוך הקומץ הקטן של העובדים־הלוחמים. ורק זה יודע מה גדולה פה המלחמה המתפרצת כפעם בפעם בתוך הלבבות – אותו הקרב הפנימי בין תקוה ויאוּש, אמוּנה וספקות, חדוה וצער, התרוממוּת הרוּח ודכדוּך הנפש, פריחה וכמישה, מאמצי הרצון ואפיסוּת הכוחות – אלה הסימנים המובהקים של חבלי יצירה…

אין מגמתי פה לספר על זה. עכשיו, בעמדנוּ על מפתן השנה החדשה, רוצה אני רק לרשום רשימות קצרות מחיי הפועלים במשך השנה החולפת, זאת אומרת, לציין את המאורעות, המעשים והנסיונות היותר חשוּבים, שפעוּלתם היתה ניכּרת בשעתם ויש להם ערך ידוּע גם לעתיד.

מצבם החמרי של הפועלים הוּרע בשנה זו במרכז היותר גדול של הפועלים העברים – בירושלים. התמעטות הכנסות ה“חלוּקה” מבחוּץ והרקבון המכלה את בנינה מבפנים, שהביאוּ השנה את הישוב הישן לידי משבר, הראוּ את פעוּלתם גם על מצב הפועלים ובעלי־המלאכה – והרבה מהם נשארוּ בלי עבודה ובלי לחם. המוצא היחיד מהמצב הרע היתה ההגירה. להגירה גרמוּ עוד סיבות אחדות, כגון חוק הצבא1. עזבוּ את הארץ הרבה פועלים ובעלי־ מלאכה, בעלי־משפחה ורוָקים. רק חלק קטון מהם פנוּ לפנים הארץ – למושבות ולחיפה (לעבודת הטכניקוּם).

ההגירה פגעה על פי רוב בפועלים מפותחים, והיא גרמה לא רק להפסד כמוּתי, אלא גם איכוּתי. אבדוּ לנוּ הרבה כוחות פרודוּקטיביים, בריאים, ודווקא באותו המקום שניזקק כל כך לכוחות כאלה.

התסיסה הציבוּרית הגדולה שנתעוררה בירושלים לרגל המשברים במוסדות החסד לא נתפשטה בקרב המוני הפועלים2. הללוּ נשארוּ ברובם אדישים לכל עבודה ציבוּרית והסתדרוּתית. רק מועט קטון השתתף בתנוּעת הבחירות לוַעד העיר. כמקודם, רחוקים הם מהרוּחות המנשבות בקרב הפּועלים החדשים, ואינם חשים עדיין שוּם צורך להתאחד, להסתדר לשם הגנת עניניהם המשוּתפים והטבת מצבם. בית־הועד לפועלים, שנוסד אשתקד בקיץ, ונתקיים בעמל רב במשך חצי שנה, נסגר סוף סוף לרגל חוסר ההתענינות והתמיכה מצד המוני פועלים. גם אגוּדת פועלי הדפוס, שנתחדשה בתחילת השנה, כמעט שנתפרדה שוּב, הודות לרשלנוּתם ואדישוּתם של הפועלים. כל זה מראה לנוּ, ש“חומת ירושלים” עדיין לא הובקעה, ועוד הרבה עמל ועבודה דרושים כדי לכבוש את ה“מבצר” הזה.

המקום היחיד שבו התבצר מצב הפועלים בירושלים – זהוּ “בצלאל”. השנה נפתחוּ פה מחלקות חדשות, ונתרבה מספר הפועלים. עכשיו עובדים פה כשלוש מאות פועלים, מהגיל היותר צעיר (בני 10–8( עד הגיל היותר זקן (בני 60–50). אך במקום האור שם הצללים. מוסד זה, שנוסד ונתמך בפרוּטות העם, ושחייהם ועתידם של שלוש מאות משפחות פועלים קשוּרים בו – אין לפועליו כל דעה בהנהגתו, וגורלם של שלוש מאות העובדים נמצא כוּלו בידי ההנהגה האקטיבית. לשווא ניסוּ הפועלים לדרוש את זכוּתם, וגם ערכוּ שביתה; ההנהגה הבטיחה למלא את דרישתם – אבל לא קיימה את הבטחתה.

מצב הפועלים ביפו לא נשתנה כמעט השנה. כל השנה, כמו בשנה הקודמת, לא פסקה היציאה מן הארץ והכניסה אליה. רק בחיפה נתרבה השנה מספר הפועלים, לרגל ההכנות לבנין הטכניקוּם. אבל אלה לא נוספוּ מחוץ־לארץ, אלא הובאו הנה מיפו, ובעיקר מירושלים. מלבד העבודה הזמנית בטכניקום ובנמל תל־אביב, לא נוספו השנה מרכזי עבודה חדשים בשתי ערי החוף האלה.

הרבה יותר עשירים ומלאי חליפות ותמורות הם חיי הפועלים במושבות. אף כאן לא נתחוללו שינויים כמותיים חשובים. מספר הפועלים החקלאים כמעט שלא נתרבה ולא נגרע במשך השנה הזאת. אבל כאן נתהוו שינויים פנימיים ונעשו נסיונות חדשים שערכם רב מאד בשביל כל עבודתנו הישובית.

קודם כל אזכיר את הנסיון ליסד מושב של פועלים על יסוד חדש: על יסוד החרושת. כוונתי ל״מושבת״ בצלאל בלוד3. בנסיון זה שמנו הרבה תקוות. קיוינו שזה יהיה התחלה ליסוד ערי־גנים, שעבודת האדמה וחרושת המעשה מתאחדות בהן. מושבים כאלה היו יכולים לשמש מעבר קל מחיי העיר לחיי הכפר והיו נותנים את האפשרות להתישבות המונית, משום שפה מספיקים אמצעים מצומצמים. ועוד יתרון לזה, שהמתישב עומד תיכף ברשות עצמו, כי הוא מרויח מיד מפרי מלאכתו. לפי שעה לא נתאמתו התקוות האלה. המתישבים ב״מושבת״ בצלאל אינם שבעים רצון ממצבם ורוצים לברוח משם חזרה ירושלימה. ראשית, אין להם תנאים הכרחיים לקיומם (כגון מים), ושנית, אינם עומדים ברשות עצמם, אלא תלויים לגמרי בדעת המשגיח העומד על גבם. השעבוד הזה הוא קשה, עד שהביא אותם כבר לידי שביתה. מובן מאליו שמזה אי־אפשר עוד לדון בכלל על טיבו של מושב כזה.

כשנעבור מפה למושבות החקלאיות ניפגש קודם כל בחזיון אָפיי אחד – התרוקנות המושבות מפועליהם העברים והתרכזוּתם של אלה בחוות. חזיון זה התחיל עוד אשתקד והובלט ביחוד השנה. מושבות הגליל התחתון, שהעסיקו לפני שנים אחדות עשרות פועלים עברים – כמעט שנתרוקנו עכשיו לגמרי מפועליהן, ומלבד השומרים העברים אין אנו מוצאים שם אלא אי־אלה פועלים יחידים. כך הדבר גם בזכרון־יעקב. וגם ביהודה (בראשון וברחובות) אין עכשיו פועלים אשכנזים. רוב הפועלים הלכוּ ונתרכזוּ בחווֹת ביהוּדה ובגליל (לוד4, חוּלדה, כנרת, דגניה, מרחביה, פוריה ומגדל). נשארוּ במושבות רק שני סוגים מיוחדים: תימנים (ברחובות ובראשון),משגיחים ובעלי נחלות קטנות (בפתח־תקוה). כאן יש לפנינוּ מגמות ברוּרות המראות לנוּ על זרמים קבוּעים בחיי הפועלים, בהתאם לטיב החומר האנושי המחלק את הפועלים לסוּגים שונים. אנו רואים פה שנשארים קיימים בעבודתם רק אותם הפועלים המתאימים ביותר על פי מצבם האובייקטיבי ותנאי העבודה. מצד אחד התימנים, שצרכיהם מועטים ורגילים לעבודה, ובעלי משפחות – תפשוּ עמדה כלכלית קבוּעה בתוך המושבות והם הולכים ומתערים בעבודתם. מהצד השני, מהפועלים האשכנזים נשארים רק אלה שתפשוּ את ענפי העבודה היותר עליונים – את ההשגחה וההנהלה של העבודה. וגם מפועלי הסוג הזה מתבצרים ביחוּד אלה שהצליחוּ לרכוש להם נחלה קטנה, משק ביתי זעיר. כל שאר הפועלים שלא עזבוּ את הארץ והעבודה הלכוּ ונתרכזוּ בחווֹת. הרבה – מפני שהתנאים בחווֹת יותר טובים משבמושבות; השכר יותר גבוה, תנאי העבודה יותר נוחים וכדומה. אך לא כוּלם באוּ לחווֹת מהטעמים החמריים האלה. בין הפועלים של החוות יש כאלה שקָצָה נפשם בעבודה הסיזיפית במושבות במלחמה הקשה והבלתי־פוריה את יחסם של האיכרים לעבודה העברית, וביקשוּ להם מקום עבודה שרשמם יהא ניכּר בכל מהלך חייו ושבו יוּכלו להביא לידי גילוּי את רצונם, יזמתם וכשרון יצירתם. אלה הם הפועלים שנסתדרוּ בקבוצות וקיבלוּ את העבודה בחווֹת באחריוּת משותפת ובלי השגחת פקיד, העומד על גבם. הנסיון הראשון של קבוּצה כזו נעשה עוד לפני שנתיים. זה היה באום־ג’וני (היום דגניה). הנסיון עלה יפה. השנה נתכוננו קבוצות כאלה בדגניה, במרחביה ובלוד־חולדה, וגם בפעם הזאת התוצאות בכללן משביעות רצון. נסיון מעין זה נעשה גם במקצוע המטעים. בחדרה נתיסדה השנה קבוּצה במטרה לקבל בקבלנוּת את כל עבודת הפּרדסים. הנסיון הזה לא עלה יפה. הקבוצה נתפרדה. אולם כאן פעלוּ סיבות מקריות, אישיות ועוד ואי־אפשר לחוות דעה בכלל על כוח קיוּמן של קבוּצות כאלה במקצוע המטעים.

השנה הונח היסוד להגשמת הנסיון של ההתישבוּת המשוּתפת של אופנהיימר במושבה החדשה מרחביה. לפי שעה עומדים רק בתקוּפת ההכנה הראשונה, ועדיין אי־אפשר להגיד כלוּם על־דבר התוצאות. אך כמעט שנתברר כבר ששיטת ההתישבוּת המשותפת יש לה אחיזה בחיים הארצישראליים ומתאימה במידה ידוּעה להלך־רוּחם של הפועלים, ואם התישבוּת זו תלך בדרך שסימֵן לה אביה הרוחני אופנהיימר או בדרך שהחיים והמציאוּת הארצישראלית יתווּ לה – יש יסודות מספיקים להאמין שלהתישבוּת המשוּתפת בכלל יש עתיד גדול בארצנוּ.

מההתחלות החשוּבות שיש להן ערך גדול לביסוס מצב הפועלים במושבות צריך להזכיר גם את בנין הבתים לפועלים בפתח־תקוה ובחדרה. הבתים הללוּ נבנוּ מכספי הקוּפה הלאוּמית5 ומסכוּמים שונים שנתיחדוּ לכתחילה למטרה זו. דבר זה בא למלא אחד הצרכים היותר הכרחיים בחיי הפועלים. אולם חבל שהבתים לא נבנוּ במקומות שזקוּקים לזה ביותר ובמושבות שיש שם מספר הגוּן של פועלים קבוּעים ובעלי־משפחות – התימנים ברחובות ובראשון־לציון. הבתים, או יותר נכון – הצריפים, שנבנוּ פה על־יד המושבות, אינם מספיקים לכל המשפחות, והרבה מהן מוכרחות להתגולל ברפתים ובמרתפים בדוחק גדול – וזה מכביד בעד התערוּתו הגמורה של האֶלמנט הנחוּץ הזה במושבות.

הנסיונות וההתחלות החדשות במקצוע הישוּב הקרקעי נתנוּ דחיפה לפועלים החקלאים להתעוררוּת המרץ הציבורי והפּעוּלה ההסתדרוּתית. בשנים האחרונות גברה בקרב הפועלים האדישוּת לעבודה ציבוּרית ולכל נסיון של סידוּר הכוחות. ובאותה שעה דווקא גדלה ההתענינוּת של החברה הארצישראלית, של המוסדות הלאוּמיים בשאלת העבודה העברית, לא רק להלכה אלא גם למעשה. התענינוּת זו שנתבטאה בבנין הבתים, ביסוּד מושבות של פועלים, בסידוּר הקבוּצות המשוּתפות, במשיכת פועלים מזרחיים לתוך המושבות וכיוצא באלה. אכן, “שאלת הפועלים”, כלומר, שאלת העבודה העברית במושבות, לא פחות משהיא שאלת הפועלים הריהי שאלת האיכרים ושאלת הישוּב הכללית, משוּם שהיא נוגעת ביסוד קיוּמו של כל הישוּב החקלאי והיא יכולה להיפתר פתרון גמוּר ומספיק אך ורק על־ידי הכוחות המשוּתפים של המושבות והמוסדות הלאומיים שלנוּ. אבל הן החלוּץ והמורה־דרך בפתרון שאלה זו יכול וצריך להיות הפועל בעצמו. ודווקא במקצוע זה נתגלתה אצל הפועלים ליאוּת ואפיסוּת־הכוחות בשנים האחרונות. רוב הפועלים לא התעניין כלל במצב הפועלים וכל השאלות הכרוכות בזה, והמועט האקטיבי, שהיה מסודר בקבוצות שונות, כגון ב“השומר”, בקבוצות האריסוּת המשוּתפת, הצטמצם אך ורק במסגרת עבודתו הצרה, שבה השקיע את כל מרצו ומסירוּתו, אונו וזמנו, ולשאלות והתעוּדות הכלליות של הפועל לא שׂם לבו כל עיקר. אבל המציאוּת הציגה השנה לפני הפועלים החקלאים שאלות חשוּבות שדרשוּ את פתרונן, ועל־ידי כך ניתנה דחיפה להתעוררוּת היזמה הציבוּרית בקרב הפועלים. בתחילה בגליל ואחר כך ביהוּדה נתאספוּ הפועלים לאסיפה כללית לברר את השאלות העומדות לפניהם ולברוא את היסוד להסתדרות הכללית של פועלי המושבות. בשתי האסיפות האלה דנוּ הפועלים על יחסם למושבה הקואופרטיבית של אופנהיימר ועל דבר אָפני הסתדרותם. נבחרוּ ועדים מרכזיים שעליהם להיות באי־כח הפועלים בכל עניני העבודה, והם צריכים לסדר בכל מושבה וחוה וֹעד־פועלים מקומי שיעמוד אתם בקשר תמידי בכל מה שנוגע לפועלים. צריך להודות שעדיין לא נראתה פעוּלת ההסתדרוּת. בגליל כמעט שבטלה ההסתדרות לגמרי. חברים אחדים של הועד נאסרוּ (לרגל המאורעות במרחביה6) ושאר החברים אינם עושים כלוּם. סימן־חיים כל שהוּא הראה הועד שביהודה. הוּא התעסק במקצת במשיכת פועלים מזרחיים מירושלים לתוך המושבות. אך גם פה אין רישוּמו ניכר בחיי הפועלים. מלבד האדישות הציבוּרית של הפועלים גרמוּ לזה גם במקצת תנאי חייהם של הפועלים המכבידים על כל עבודה ציבוּרית. הפועלים האקטיביים עסוּקים בעבודתם המקומית ואינם יכולים להתמסר כדבעי לפעולה ציבוּרית רחבה. כאן מורגש צורך במשרד עבודה מרכזי שבו תתרכז כל העבודה ההסתדרותית והאינפורמציונית של הפועלים, ובכדי שמשרד זה יהא מוכשר לעבודה נחוּץ שיהיה גם בעל אמצעים חמריים מספיקים.

נצחונות חדשים נחל בשנה זו הענף היותר צעיר של העבודה העברית – השמירה. דהרות סוּסי החיילים העברים וצפירות השומרים בלילות נשמעות כבר בכל מושבות הגליל התחתון (מלבד מלחמיה), בחדרה ובחווֹת שביהוּדה – עוד מעט וגם ברחובות ישׂתרר השומר העברי. ובכלל הולך רעיון השמירה העברית, שלפני שנים אחדות נחשב בעיני ה“פיקחים” לרעיון רוּח, וכובש את הלבבות. בפתח־תקוה ובכפר־סבא הונהגה שמירה עברית חלקית, וגם בשאר המושבות נוטים יותר ויותר לשמירה עברית. מובן שלא מתוך הכרה לאוּמית, לא מתוך הרגשת החרפה והעלבון של השמירה הנכרית, שלא היתה אלא הכנעה, התרפסוּת ותשלוּם מס תמידי לגנבים ולשודדים ש“יגנוּ” על רכוּש היהודים וחייהם, אלא מתוך חשבונות פשוּטים, מתוך שיקוּל ההפסד החמרי הכרוּך בשמירה הזרה, ומתוך הוכחה שהדפיציט של השמירה העברית הוּא יותר קטן משל השמירה הזרה – קיבלוּ איכרינוּ שומרים עברים. ומובן, שלא כל המושבות הספיקוּ כבר לעשות את החשבון המסובך הזה – שהרי סוף־סוף לא דבר קל לעשות חשבון מדוּיק מכל הגניבות והמעילות של השומרים הזרים…

וחשבונותיהם של יוצרי השמירה העברית? חשבון ברוּר וקצר: נצחונות וקרבנות… עוד שנַים נפלוּ השנה הזאת, החברים יחזקאל ניסנוֹב ממרחביה וצבי ברטנובסקי מסג’רה.

לא רבים היו השנה המאורעות שבהם נשתקפה עמדתם הסוציאלית של הפועלים. אך גם מהמעטים יכולים אנו לעמוד על טיב המגמות השולטות בעולם המחשבות של הפועלים בארץ־ישראל.

במחצית השנה הראשונה פרצו במקומות אחדים שביתות; בחיפה (בבית־החרושת של “עתיד”), בירושלים (בדפוס לוי וב“בצלאל”), ובכנרת (בחוה הלאומית). בכולן לא הציגו הפועלים דרישות חמריות, ונלחמו רק נגד שרירות לבה והתנהגותה הגסה של הפקידות. דעת־הקהל היתה על פי הרוב על צד הפועלים. בשביתות השתתפו גם אותם הפועלים שהם להלכה נגד פוליטיקה פרולטרית־מעמדית. לא הועילה הפעם אפילו הטענה השגורה בפיות ה“לאומיים האמיתיים”, שהשביתה עלולה להפחיד את בעלי־הרכוש הרוצים להשתקע בארץ־ישראל, הפועלים הכירו למעשה באמיתות העיקר הסוציאלאי העברי, שאין הפועלים צריכים לוַתר על עניניהם המעמדיים לטובת עניניהם הלאומיים, משום שהפוליטיקה הלאומית היותר עקיבית היא הפוליטיקה הפרוליטרית של הפועלים. הפועלים עמדו על דרישותיהם – וניצחו. רק ב“בצלאל”, במקום שהפועלים אינם מסודרים כמעט לגמרי וגם חברתם אינה מפותחה, לא נהנו הפועלים מנצחונם, כי הפקידות לא קיימה את ההבטחות שנתנה לפועלים, כמו שהזכרתי כבר לעיל.

על חדירת הרוח הסוציאלאי־העברי לתוך הפועלים מעידה גם חגיגת מאי, שחגגו בשנה זו שלושת קלובי־הפועלים בירושלים, יפו וחיפה. בחגיגות האלה השתתף המון פועלים בלתי־מפלגתיים. התעמולה הפועלי־ציונית מצד אחד והתפתחות המציאות העברית בארץ־ישראל מהצד השני מכניסות לאט־לאט, אך בצעדים בטוחים, את ההכרה בלב הפועלים, ששני המומנטים של הסוציאלאיות כרוכים זה בזה וקשורים יחד בקשר פנימי, אורגני; שהפועל אינו יכול להבדיל את האינטרסים הלאומיים מהאינטרסים הפרוליטריים שלו, וכי כל מה שמביא לידי הסתדרותו, התפתחותו, הרחבת זכויותיו החברתיות ותגבורת כוחו החמרי והרוחני של הפועל – מביא על־ידי זה גופא תועלת לאומית כללית.

לא רבים היו המאורעות, המעשים והנסיונות. אך הן אלה רק גרעינים. המכיר את תורת־החיים וחוקי הגידול והצמיחה יודע כמה יתרבו הפירות במשך הזמן, אם רק הגרעינים ייקלטו והאדמה פוריה. נחוצה רק עבודה מתמידה, בלתי־פוסקת. סוף השׂכר – לבוא.

“האחדות”, מס' 48־47, כ“ט אלול תרע”א



  1. לאחר מהפכת “התורכים הצעירים” נתחייבו גם העדות הלא־מוסלמיות בעבודת הצבא, והדבר גרם לתנועת יציאה של יהודים ונוצרים.  ↩

  2. הכוונה לשכבות העמלים שב״ישוב הישן״.  ↩

  3. ב־1911 התישבו בבן־שמן, ביזמתו של בית הספר ״בצלאל״ בירושלים, צורפים מתימן. לפי התכנית עמדו ראשי המשפחות לעסוק במקצועם, והנשים והילדים — בחקלאות ובמשק הבית.  ↩

  4. בן שמן  ↩

  5. קרן קימת לישראל.  ↩

  6. לאחר שנהרג אחד המתנפלים על שומר השדות של מרחביה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות