רקע
דוד בן־גוריון
"חוקה אחת"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הועד הפועל ־ המרכז לתרבות ולחינוך ־ המחלקה להסברה; 1964

למרות הוכחותיהם של מנַבלי־העט מצד בעלי־הפרדסים שלנו ביצירותיהם המדעיות והפיוטיות (עיין ב“יזכור” או ב“הצפירה”), הרי שאלה זו של העבודה העברית במושבות הולכת ומקבלת את פתרונה, אף כי, לפי שעה, פתרון זה הריהו יותר תיאוֹרי ממעשי.

הנסיונות הישוביים השונים ועבודת־המוח המרובה בחיפוש הדרכים והאמצעים לפתרון השאלה היסודית של הישוב לא עלו בתוהו. את התוצאות המושגות אפשר לסכם בשתי ההנחות הללו:

א) הטבה והקלה בתנאי חייהם של הפועלים, הנמצאים כבר במושבות, על־ידי יצירת משק ביתי פעוט;

ב) משיכת אלמנט חדש לעבודה הקרקעית, מתוך אותם היהודים המזרחיים המתאימים מעיקרא יותר, על פי טבעם, הרגליהם וצרכיהם, לתנאי העבודה במושבות.

מצד אחד נוכחנו, שאין הפועל יכול להתקיים במצבו אם נוסף לקושי הרב של תנאי העבודה והמשכורת עליו לסבול גם מהיוקר של צרכי האוכל והדירה. ואם אי־אפשר להרים את המשכורת עד כדי שתספיק לפועל קוּלטוּרי – הרי מן ההכרח לברוא אמצעים כאלה שיקטינו עד כמה שאפשר את הוצאותיו מבלי להפחית את צרכיו ההכרחיים. מטרה זו מושגת במידה מרובה במושבי־הפועלים שחושבים ליסד ובמקצת גם על־ידי בתי־הפועלים שנוסדו בפתח־תקוה ובחדרה.

אולם, מאידך גיסא, ראינו שעיקר הקושי של שאלת הפועלים האַגרריים נובע מתוך חסרון חומר אנושי מתאים מעיקרא לעבודה הקרקעית בתנאים הארצישראליים. כמה שלא יוטבו תנאי חייהם של הפועלים המצוּיים כעת במושבות ובחווֹת – בּרי, שרובם יעזבו בהקדם או באיחור את עבודת השדה, מפני הטעמים הידועים, שנתבררו כבר לא פעם ושתים.

במובן זה נעלה מכל ספק, שכניסת הפועלים התימנים למושבות, שהתחילה לפני שלוש שנים, ושהולכת עכשיו ומסתדרת, הריהי הופעה חשובה מהמדרגה הראשונה, בחיי הישוב. כי פה נמצא המפתח לפתרון הרדיקלי של שאלת העבודה העברית במושבות, היה זמן שדרשו כניסה זו לגנאי. לפני שנתיים או שנתיים וחצי היו נשמעות מעל אחד העתונים המקומיים טענות נגד התימנים, שהם רק דוחקים את רגלי הפועלים האשכנזים, והפסדם עולה על שכרם. עכשיו, מסופקני אם יש עוד אחד בין המתענינים בשאלות הפועלים הקרקעיים, שלא הכיר את היתרון הגדול של התימנים בשביל העבודה במושבות, את ערכם הכלכלי המיוחד, שהולך וגדל בה במידה שמספרם מתרבה במושבות. ולא רק ערך כלכלי בלבד; על־ידי כניסת הפועלים התימנים מתבצרת גם העמדה המדינית שלנו, על־ידיהם הננו מתעשרים בנתינים עותומנים חדשים במושבותינו – ואַל יהא דבר זה קל בעינינו! עכשיו, כשאנו זקוקים כל כך לכוח והשפעה מדינית בפנים הארץ, וכמעט כל המהגרים ממזרח אירופה עומדים בדבקות עקשנית כזו בנתינוּתם הזרה – הרי אין כוחנו המדיני יכול לגבור אלא על־ידי כניסת מהגרים עותומנים.

אך אין, כנראה, אַליה בלי קוץ.

כניסת התימנים למושבות גוררת אחריה את אחד הפצעים היותר מכאיבים בגוף עמנו: ריסוק־האיברים, ההתפוררות וההתפרדות לאשכנזים, ספרדים, תימנים וכו'. וההתבדלות לקהילות שונות. עד עכשיו נהנינו משפעה ציבורית זו רק בערים, עתה הרי נטעם מזה גם במושבות. התימנים הבאים למושבה אינם מתמזגים את יתר תושביה, אלא מכוֹננים מעין “מושבה בתוך מושבה”. במדור מיוחד, מובדלים ומורחקים בכל חייהם הציבוריים והמשפּחתיים מהבלתי־תימנים, הם מסדרים להם קהילה מיוחדת, ושני הצדדים, האשכנזים והתימנים, מביטים זה על זה כעל שני עולמות שונים, זרים.

אמנם גם הפועלים האשכנזים נשארו זרים במושבה, ואף עליהם הביטו ומביטים האיכרים ובעלי־הנחלות, אלה “האזרחים העיקריים”, כעל יסוד נכרי, שאין לו במושבה ולא־כלום, וגם הם אינם יכולים להשתתף בחיים הציבוריים של המושבה, ומשוללים זכות הבחירה; אבל הבדל זה הוא רק מעמדי, הבדל במצב הרכושי. הפועל האשכנזי, אף כי הוא משקיע את כל כוחותיו במושבה ומעשיר אותה בעבודתו ועובד להפרחתה הרוחנית, אך מכיון שאין לו נחלה, הרי “מן הדין” שיהא נחשב כזר. לזה כבר התרגלנו, ולא רק בארץ־ישראל. כך דרכו של עולם.

אולם זרוּתם זו של התימנים היא ממין אחר. כאן יש, מלבד ההבדל המעמדי, גם הבדל “לאומי”. זרוּת זו היא לא רק משפטית אלא גם – ובעיקר – נפשית. כאן יש לפנינו שני מיני יהודים משתי מדרגות: המדרגה הראשונה – יהודים סתם, בלי שם־לוַאי, והמדרגה השניה – יהודים “תימנים”. בוַדאי הננו אין־אונים כלפי קיר ההתנכרות וההתרחקות שהוקם במשך מאות, אפשר להגיד אלפי שנה. קרעים של עשרות דורות אינם מתאחים במעוף־עין אחד, וגם בארץ־ישראל לא יתוקן בתנודת־יד אחת מה שקילקלו חיים הגלוּתיים במשך זמן ארוך כה

אך יש סביבה אחת ששם יכולים ומחויבים להרוס את המחיצות ולבטל את התחומים – זוהי סביבת הפועלים. כאן אין כל מקום אף לנדנוד של הגבלה, אף לצל של התבדלות־בכוונה. כאן מחויבים הפועלים־סתם, בלי שם־לואי, להתיחס לחבריהם בשם־לואי כלחברים שווים. פה אין בעלי־זכויות ומשוללי־זכויות, מיוחסים ופחותים. בכל מפעליהם, הסתדרויותיהם ומוסדותיהם צריכים הם להתאמץ שהפועלים התימנים ישתתפו שם, ועל יסודות שווים.

כמדומה, שדבר זה כל כך ברור, פשוט ומובן מאליו, עד שאין כל צורך לבררו ולבססו עוד. האם יש אף פועל אחד שיחלוק על זה?

להלכה – כן. אף כי במעשה לא נעשה עדיין שום צעד מצד הפועלים האשכנזים להתקרב לתימנים. והלא ברחובות יושבים כבר פועלים תימנים יותר משלוש שנים. והיו כבר שתי אסיפות כלליות של פועלי המושבות ביהודה, אך שתיהן היו אסיפות של פועלים אשכנזים בלבד. ואותה ההסתדרות הבלתי־מפלגתית של הפועלים החקלאים, שנוסדה ונתבטלה וחזרה ונוסדה, גם היא מקפת רק את הפועלים האשכנזים.

אמנם לא כל כך נקל להכניס את התימנים לתוך החיים ההסתדרותיים, למשוך אותם לעבודה ציבורית משותפת. אך צריך לנסות, לעבוד. באסיפות הכלליות לא דיברו אפילו על זה. נתקבלה החלטה “לבוא בקשר עם הפועלים העירוניים”, ולא זכרו להוסיף גם את הפועלים במושבות שלא נולדו תחת שמי רוּסיה!

ברם, יחס זה נתבטא עד עכשיו רק ב“שב ואַל תעשה”. עכשיו נעשה מצד קבוצה אחת של פועלים מעשה חיובי, המדגיש בפירוש את ההבדל שיש בין שני מיני הפועלים, את היתרון של האשכנזים על התימנים.

ב“האחדות”, גליון 20, אנו קוראים במכתב מראשון־לציון: הועדה שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב־פועלים על אדמת חובבי ציון1 עיבדה את התנאים האלה:

1) כל חבר מקבל 7 דונם וכו'.

2) כל חברי המושב מקבלים שטח קרקע שווה.

3) מ־350 הדונם צריך להפריד 60־50 דונם בשביל מושב מיוחד של תימנים בן עשרים איש.

חברי הועדה, שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב של פועלים, לַמדונו, שלושת הדברים האלה:

  1. פירושה של מלת “חבר” מה הוא? האם זה תואר נכבד המיוחד רק למיוחסים שיש להם פספורט רוסי, או כל פועל יכול להתעטר בעטרה זו?

  2. מאיזה טעם צריך להפריד תחום־מושב מיוחד בשביל יוצאי תימן?

  3. משום מה נחוץ ל“חבר” 7 דונמים בשעה של“תימני” מספיקים 3 דונמים?

היו ימים (כמובן שזה היה בימים הטובים ההם של הפקידות הבארונית) וראשון־לציון היתה אסורה בלינה לכל “זר”; בזכרון־יעקב לא היו ה“זרים” רשאים אפילו להתפלל בבית־הכנסת של ה“אזרחים”, ועוד היום יש שם בית־תפילה מיוחד לזרים. מנהגים כאלה היו נאים לפקידות, והפקידות היתה נאה להם. אבל, שיחדוֹר יחס מעין זה גם לתוך הפועלים – זה מוזר קצת.

הפועלים האשכנזים עולים בוַדאי על התימנים. התפקיד שהם ממלאים עכשיו בחיי הישוב הוא בוַדאי פורה יותר מזה של התימנים. עדיין לא העריכו כראוי את כל מה שהכניסו הפועלים, שבאו במשך שבע השנים האחרונות מרוּסיה, לתוך הישוב הארצישראלי בכל המובנים; עד כמה הם עזרו לטהר ולרענן את האטמוספרה המחניקה, שנשארה מתקופת האפוטרופסות; עד כמה עזרו לבער את הרקבון שאכל את כל הסביבה הארצישראלית; עד כמה שהם חיזקו וביצרו את הישוב בגליל התחתון; עד כמה העשירו את החיים החברתיים והקוּלטוּריים של הישוב, מלבד אותו התפקיד הישר הגדול שמילאו בפתרון שאלת הפועלים. במובן זה התימנים בודאי נופלים מהם לאין ערוך. אך מה ענין יתרון רוחני אצל הגבלות חמריות בחיי הפועלים ותחומים ביחוסים שבינם לבין עצמם?

הפועל העברי צריך לזכור תמיד שעליו להיות לא רק בונה הישוב, אלא גם מוֹרהו במובן היותר רחב ועמוק של מלה זו. וכשם שהוא בורא בעבודתו הגופנית ערכים חמריים חדשים כן הוא צריך – לא פחות מזה – ליצור בחייו הרוחניים ערכים חברתיים חדשים של אמת אנושית וצדק אנוֹשי.

וקודם כל עליו לחרוֹת בזכרונו: בסביבות הפועלים, ביחוסיהם ההדדיים אין כל פריבילגיות, הפרשים ומדרגות. החוק היחיד השורר פה, הציווּי המוחלט – זהו שויון גמור בלי כל יוצא מן הכלל, בשום מקום ובשום דבר!

“האחדות” מס' 26־15, י“ד ניסן תרע”ב


בביקור ברוסיה.png

בביקור ברוסיה, 1911


ספר ראשון על סוציאליזם.png

מתוך מכתב לאביו..png

מתוך מכתב לאביו, לפני צאתו ללמוד באוניברסיטה


באוניברסיטה למשפטים בקושטא.png

באוניברסיטה למשפטים בקושטא, 1914, ד. בן־גוריון, י. שוחט, י. בן־צבי עו"ד סטרומזה


המערכת הראשונה.png המערכת הראשונה של “האחדות”: רחל ינאית, ד. בן־גוריון, י. זרובבל, י. בן־צבי


קבוצת חברי פועלי ציון.png

קבוצת חברי “פועלי־ציון” לפני גירוש ד. בן ־גוריון וי. בן־צבי מן הארץ, 1915.

יושבים: ד. בלוך־בלומנפלד, א. ש. ואלדשטיין, ד. בן־גוריון, י. זרובבל

עומדים: י. א. יאבלונקין, י. בן־צבי, מ. כרמון, י. יציב, א. המפיל




  1. הכוונה לנחלת־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות