רקע
דוד בן־גוריון
תנועתנו שונה מכל תנועת פועלים אחרת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ; 1964

החבר גוטהלף1, שיש לו גם עבר חלוצי וגם עבר מפלגתי, השמיע לנו בועידה זו תורה חדשה: “ההסתדרות היא “לייבּור פּאַרטי” שלנו (מפלגת-העבודה הבריטית), והמפלגות − אלה הן הסיעות בתוך המפלגה הזאת”. אינני יודע מאיזה זמן מחייב החבר גוטהלף סיעות במפלגה פוליטית. אולם תמה אני לתורה זו על ההסתדרות ותפיסה זו של מפלגת-העבודה הבריטית. ה“לייבּור פּאַרטי” באנגליה ענינה העיקרי הוא בחירות פּוליטיות, תעמולה פוליטית וחינוך פוליטי של ההמונים. מעולם לא שמעתי שמפלגת העבודה הבריטית עוסקת בהתישבות, בחלוקת עבודה, בהקמת בתי-ספר, ביצירת משקים חקלאיים וחרשתיים, בהקמת תחבורה וקבלנות קואופרטיבית, במלחמה מקצועית של הפועל השכיר ואין היא חותמת על חוזי עבודה עם המעבידים. טלו את כל אלה מההסתדרות – ולא ישאֵר ממנה כמעט ולא-כלום, גם אם תוסיף לעסוק בבחירות לעיריית תל-אביב ולקהילת ירושלים. אפילו המפלגות אצלנו – בטרם היות ההסתדרות - עסקו בעיקר בעליה ובהתישבות ובחינוך ובהגנה ובכל שאר הדברים שהם עיקרי חיינו, ומעט מאד עסקו בבחירות. הייתי חבר למפלגת “פועלי-ציון” בארץ מיום היוָסדה ועד התחסלותה, לשם הקמת אחדות גדולה יותר, ואיני זוכר כי השתתפה אף פעם בבחירות לקהילה, לעיריה או לפרלמנט – אם כי בימים ההם היו גם פרלמנט וגם עיריה וגם קהילה. ואין זה מקרה שכל כך שונות המפלגות בתוכנו מהמפלגות של פועלי העמים האחרים, או מהמפלגות שלנו בגולה.


 

פחד שווא מפני הסתדרויות מקצועיות ארציות


במרכז חיינוּ עמדו תמיד – ועוד יעמדו הרבה זמן – מאמצי יצירה להקמת מעמד עובד לבנין מולדת, ליצירת משק ותרבות וחברה. ותוך מושגים והשוואות משובשים וחסרי-שחר מנסה החבר גוטהלף ללמד אותנו מה לעשות ומה לא לעשות. הוא מזהיר אותנו לא ללכת שוֹלל אחרי המפלגה המציעה הקמת הסתדרויות ארציות של פועלי חרושת ובנין והובלה וים – נוסף על ההסתדרויות הארציות הקיימות של חקלאים, פקידים, פועלי רכבת ומהנדסים – בתוך ההסתדרות הכללית ותחת מרוּתה העליונה, באשר אלה הם “טרייד-יוּניוֹנים”, רחמנא ליצלן, ו“טרייד יוניונים” כיודע היו בעוכרי תנועת הפועלים באוסטריה והכשילו את השביתה הכללית באנגליה. אולם לא שמענו מפיו מדוע לא קרה מה שקרה באוסטריה גם לפועלי בלגיה והולנד וסקנדינביה – אם כי גם אצלם התקיימו “טרייד-יוּניוֹנים”; ולא להסביר לנו מדוע לא קרה באנגליה במלחמה זו מה שקרה בצרפת. אם כי צורת הארגון המקצועי בשתי ארצות אלו אינה שונה זו מזו ביסודה, אף על פי כן יכלו קומץ קומוניסטים, שהתנגדו אז למלחמה, להכניס רעל והרס לתוך המוני הפועלים הצרפתים ולערער – יחד עם מאתיים המשפחות העשירות, שהשתלטו על המשק הצרפתי – את מאמץ המלחמה של העם הצרפתי; ולעומתה אנגליה, בה עמדו המוני הפועלים איתנים במלחמתם נגד היטלר גם כשארצם נשארה לבדה ובודדה במערכה, גם כאן ניסו הקומוניסטים באותו הזמן להטיף להשלמה עם היטלר (ובעצמי נוכחתי בכמה אסיפות כאלו בימים שלונדון הופצצה יומם ולילה, ואש ומות נתכו בלי הרף על בירתה של אנגליה) – ואף על פי כן לא חדר הרעל הקומוניסטי לתוך המוני הפועלים. ואף באנגליה היו כמה משפחות עשירות – אמנם בלי אותה ההשפעה של האוֹליגרכיה הפּלוּטוֹקרטית בצרפת – אשר התנגדו למלחמה בהיטלר.

ואני מוסיף ושואל: מדוע הצליח אדולף היטלר להשתלט בגרמניה ללא כל התנגדות של מעמד הפועלים, אם כי פה היו שבעה מיליון סוציאליסטים וחמישה מיליון קומוניסטים, ומדוע לא הצליח אוסואלד מוסלי להשתלט או אפילו לרכוש השפעה כלשהי באנגליה, ופועלי אנגליה עמדו בנסיון, אם כי לא היו מיליוני סוציאליסטים ואף לא רבבות קומוניסטים?

אין אני חייב לחזור עכשיו לויכוח על האיגוד המקצועי, כי בינתיים הוחלט הדבר בועידה, כפי הצעת המפלגה; אולם תמוה הדבר שהחבר גוטהלף, המפחיד אותנו בכל מיני סכנות הכרוכות, כביכול, בארגונים ארציים, לפי הדוגמאות המשובשות שהביא לנו מוינה ומאנגליה, אינו רואה שאפילו הכשלונות אשר הוא ציין נבעו לא מהמסגרת הארצית של ההסתדרות המקצועית, אלא מתוך היוֹת ההסתדרות הארצית בלתי-קשורה להסתדרות כללית והיוֹתה פטורה ממרוּת כלל המעמד, מה שאין כן פה; אצלנו ההסתדרוּיות הארציות הקיימות (פקידים, רכבת, מהנדסים, חקלאים) והמוּצעות (בנין, הובלה, ים, חרושת) כפופות לכתחילה להסתדרות הכללית ( שאינה מפלגה פוליטית), וכל ארגון מקצועי וכל מוסד משקי מרותה העליונה של ההסתדרות מוטלת עליו מראש.


 

על מה מתמודדות המפלגות?


גוטהלף, הרואה בהסתדרות העובדים מעין “לייבּור פּאַרטי”, מבכּר “התמודדות” של מפלגות על “התמודדות” של ארגונים מקצועיים, כי מפלגות נאבקות לדעתו על יותר ציונות, על יותר חלוציות, על יותר סוציאליזם, ואילו ארגונים מקצועיים “מתמודדים” על אינטרסים אנוכיים נפרדים.

אינני מבין את הפחד הזה מפני “התמודדות” פועלי הרכבת עם פועלי בנין, ואיך ומתי תבוא “התמודדות” זאת. האם תציג הסתדרוּת פועלי הרכבת רשימה בבחירות להסתדרות פועלי הבנין ו“תתמודד” עם הרשימה המתחרה של הסתדרות הפועלים החקלאים? לפי עניות דעתי לא תהיה “התמודדות” בין הארגונים המקצועיים הארציים כשם שאין “התמודדות” בין מועצות הפועלים העירוניות, וכל ההשוואה הזאת בין “התמודדות” של מפלגות ו“התמודדות” של ארגונים מקצועיים אין לה שחר.

אולם אני מעז לכפור בברכה ובתוכן החיובי של ה“התמודדות” בין המפלגות, שהחבר גוטהלף מלמד עליה זכות. אני אינני בלתי-מפלגתי ואיני שולל את הצורך בקיום מפלגה; להיפך, אני רואה בה צורך חיוני. אבל אני סבור שלמעמד הפועלים יש צורך רק במפלגה אחת ותיתכן רק מפלגת-פועלים אחת, וכל היתר – כנטול דמי; ואני שולל בהחלט הדעה שה“התמודדות” בין המפלגות היא “התמודדות” על יתר ציונות, על יתר חלוציות, על יתר סוציאליזם. מי מהמפלגות טוענת שהיא ציונית יותר מחברתה? אין אני מאמין שהגושים נאבקים בתוכנו מפני שפלוני הוא פחות ציוני או יותר ציוני, פחות חלוצי או יותר חלוצי, פחות סוציאליסטי או יותר סוציאליסטי. מי יאמר לי כי ל. לויטה או דוד צירקין הם פחות או יותר ציונים מיעקב אורי או מיוסף ברץ? מי יאמר לי שהחברים בגבעת-ברנר ונען וחוּלתה ודפנה ובית-הערבה ועוד משקים בקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב לסיעה ב', הם יותר חלוציים או פחות חלוציים מהחברים בתל-יוסף, אשדות-יעקב, כפר-גלעדי, עין-חרוד, אפיקים ועוד משקים בקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב למפלגת פועלי ארץ-ישראל? ומי יאמר לי שיעקב חזן או מרדכי בנטוב או יעקב ריפטין הם יותר מהפכנים מאליהו גולומבּ או משאול מאירוב או מלוי שקולניק, או שמרחביה ומשמר-העמק הם יותר סוציאליסטיות או פחות סוציאליסטיות מחולדה ומגבע או מגבעת-השלושה וכנרת?

מישהו מהתוַכחים העיר שאני כאילו מיתמם באמרי שאיני מבין עד היום הזה מדוע שער-הגולן ודגניה ואשדות-יעקב ואפיקים ובית-זרע אינם בגוף קיבוצי אחד. באמנה שאיני מבין, כשם שאיני מבין מדוע י. טבנקין וש. לביא וי. חזן וי. שפרינצק ופ. לוביאניקר ומ. יערי אינם במפלגה אחת!

על מה “מתמודדים” אצלנו אנשי המפלגות והסיעות? לא על עיקרי הדברים – ועיקרי הדברים הם בעינַי אותם הדברים שכל אחד מאתנו ימסור את נפשו עליהם. האין אנו מאוחדים בעיקרי-חיים אלה? “מתמודדים” על שינוי גירסה וסגנון, ו“מתמודדים” באשר קיימות בתוכנו מחיצות תפלות ומלאכותיות. אם קיים בתוכנו על שאלות מדיניות, תרבותיות וישוביות – הריהו קיים בתוך כל מפלגה ומפלגה, ורק בכוח המשמעת המפלגתית מופיעות בועידה חטיבות מלוכדות זו נגד זו. אילו היו כל החברים חפשים בהצבעה היו חברי סיעה זו מצביעים עם חברי סיעה אחרת במקרה אחד ועם סיעה שלישית במקרה שני, והחברים שבכל סיעה היו מתחלקים ברוב ההצבעות, כי איני מכיר אף שאלה חדשה אחת שנתעוררה בחיינו מאז קמה ההסתדרות שלא חילקה את כל הגושים וכל הסיעות וכל המפלגות, ובכל פעם יש צירופים אחרים, והחברים שהיו תמימי-דעים אתמול בשאלה אחת, נחלקים ביניהם היום בשאלה אחרת. והוא הדין להיפך. רק קיום המחיצות הנפרדות משַׁווה לויכוחים אלה לא אופי של בירור חברי – אלא של ניגוד מפלגתי. תהרסו את המחיצות המפלגתיות והסיעתיות וחלק גדול של הויכוחים בינינו יחוסל, רוב הניגודים הרעיוניים יתרוקנו מתכנם, הצירופים המקובלים הקיימים עכשיו יתערערו, ואח ימצא את אחיו – בתוך המחנות האויבים, כביכול. לא הניגודים הרעיוניים בונים את המחיצות בקרב ציבור הפועלים, אלא להיפך, בעקב המחיצות הסיעתיות מתבצר הניגוד המדומה. וניגוד מלאכותי זה מתגבש בנוסחאות חנוטות ומקודשות, שאין בהן כלום מן התוכן הגרעיני, אלא מן הקליפה החיצונית בלבד.

תנועתנו נאבקת מאז ועד היום נגד השעבוד למלים ולנוסחאות. אני זוכר את ישיבות ועדת האיחוד לפני יסוד “אחדות-העבודה”. בועדה זו השתתפו שני באי-כוח של “פועלי-ציון” וארבעה באי-כוח של הבלתי-מפלגתיים. באי-הכוח של “פועלי-ציון” היו: הח' י. בן-צבי ואני עבדכם, ובאי-הכוח של הבלתי-מפלגתיים היו: י.טבנקין, ש. יבנאלי, ברל כצנלסון וד. רמז. ואנחנו, ה“פועלי-ציוֹניקים”, רצינו שבמצע האיחוד ייקבע המונח “מעמד הפועלים” והבלתי מפלגתיים, החברים טבנקין ורמז ויבנאלי וברל, רצו: “מעמד העובדים”. אנחנו רצינו במונח “תנועת-הפועלים”, והבלתי-מפלגתיים דרשו – “תנועת-העבודה”, לפי הנוסח המקובל ב“הפועל הצעיר”. ואני אמרתי אל לבי: איחוד כל הפועלים ויצירת מסגרת מעמדית שלמה ומלאה חשובים יותר מהמלה מעמד-פועלים או תנועת-פועלים, אולם לא קל היה לשכנע את חברַי שהענין הפועלי חשוב מהמונח הפועלי, ובמשך ימים ניטשה מערכה כבדה בועידת “פועלי-ציון” בגלל הבדלי מלים ומונחים אלה ואנחנו ויתרנו. ועידת “פועלי-ציון” החליטה פה אחד לתת יד להקמת “אחדות-העבודה”. ואין לי כל יסוד לחשוב שטעינו.


 

מה פירושו של ויכוח מילולי?


לאחר שנוסדה “אחדות-העבודה” נתקלנו שוב בויכוח על מלים ונוסחאות. זה היה בועידה השניה של ההסתדרות הכללית. היינו צריכים לקבוע את החוקה. כי בועידה הראשונה, בועידת-היסוד, קמה ההסתדרות בלי חוקת-יסוד. בפרק על חוק פעולתה של ההסתדרות הצענו סעיף על “הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה”. כשהובאה ההצעה הזאת למליאה של סיעת “אחדות-העבודה” קמה סערה. שני חברים “מהפכנים” דרשו שיהיה כתוב בפשטוּת ובעקביות הנהלת “מלחמת המעמדות”. שני המהפכנים האלה היו הרצפלד וקולר. וכולכם מכירים היטב את הרצפלד. הוא יודע להילחם ולעמוד על שלו, ואותו הלהט שהוא מכניס במפעל ההתישבותי הכניס באותה ישיבה במלחמת-הקודש על נוסח “מלחמת-המעמדות”. אולם הרוב הגדול של הסיעה עמד על הנוסח המפשר של" מלחמת מגן ושחרור" – בשביל דרכי שלום עם “הפועל הצעיר” ועם “השומר הצעיר”, ששניהם פחדו אז פחד מות מהמונח “מלחמת המעמדות”. ושוב, לאחר שעברו הרבה שנים, נראה לי שצדקנו אז, ומלחמת המעמדות של פועלי ארץ-ישראל לא הפסידה מאומה בגלל הנוסח שנתקבל אז גם על דעת “השומר הצעיר” וגם על דעת “הפועל הצעיר”.

לאחר שכפרתי קרוב לארבעים שנה בחשיבותן של נוסחאות נוּקשות שאין תוכן כברן, באים עכשיו חברים – ברל רפטור, ל. לויטה, י. ריפטין ועוד – ומאשימים אותי (מתוך נימוס אין הם מזכירים את שמי), שאני נועץ חרב בתנועת הפועלים בגלל ויכוחים מילוּליים על נוסחאות ומחלק את הציבור לא על ענינים אלא על מלים – באשר אני נלחם יחד עם כל התנועה הציונית (ונדמה לי – יחד עם כל העם היהודי) על הקמת מדינה יהודית.

חזן הגדיל לעשות: הוא מקטרג עלי שבמקום ביצור בית-ההסתדרות אני “מכניס לתוכה חומר-שריפה חדש”. אני, כידוע, הייתי כל ימי מבעיר בעֵרוֹת והתמַחיתי בפילוגה של תנועת הפועלים, ולאחר שבעזרת לויטה וברל רפטור הוקמה “אחדות” מלאה ושלמה2 בתנועה הקיבוצית והחלוצית ובהתישבות העובדת ובתנועה הציונית-הסוציאליסטית, ובכל רחבי ההסתדרות איך פרץ וצווחה ימים ושנים – באתי אני, המוּעד התמידי לסכסוכים ולפילוגים, וזרקתי פצצה חדשה במחנה הפועלים הבערתי אש בבית-ההסתדרות.

מה איפוא הדבר שהשבית מנוחתם של לויטה ושל חזן? ביקרתי, כידוע בבולגריה וראיתי משהו ממצב היהודים בארצות ה“משוחררות” ומהצפוי להם לאחר הנצחון של בעלות-הברית. חזרתי משם מזועזע ונפעם ומלא חרדה. לא העלמתי את אשר ראיתי, וסיפרתי על הצורך הבוער והרצון הלוהט של יהודי בולגריה לעלות ארצה מיד, על נעריהם וזקניהם, באשר גם בבולגריה החדשה, שאין בה לא שלטון פאשיסטי ולא משטר אנטישמי ולא חוקי הפליה – אלא דמוקרטיה, חירות, שלטון כוחות-המחר ויחס הוגן למיעוטים – אין כל תקוה וסיכוי ליהודים; ולמרות הלחץ המתגבר של היֶבסקציה יש לרוב הגדול של יהודי בולגריה רק משאת-נפש אחת: למהר ולצאת ולעלות ארצה. והם רוצים למהר, באשר מצבם מיואש, ובאשר הם מפחדים שאם יחכוּ – לא יוכלו אולי לעלות גם כששערי הארץ יהיו פתוחים לרווחה; כי לא יתנו להם לצאת… וגדולה החרדה, ואני מודה: גם בלבי גדולה החרדה לגורל שארית זו של ארבעים וחמשת אלפים יהודי בולגריה, ולא העליתי על הדעת שהדרישה למאמצים פוליטיים וישוביים להעלותם לארץ בזמן הקרוב ביותר הוא חטא אשר לא יכופר. אבל לא כן יחשבו לויטה וחזן ועורכי “משמר”3.

אנשי “משמר” סבורים שאין תביעת העליה המהירה הולמת את הציונות הגדולה, ושדאגת יהודי בולגריה היא מחוסרת יסוד, באשר הם חוסים עכשיו בצל “כוחות-המחר”, ונפשו של חזן סולדת כשהוא שומע את המלה “העברה” (איני יודע אם גם העברת מיליונים גולים ופליטים צ’כים ורוסים ופולנים ואיטלקים חזרה לארצם מסלידה אותו, או רק העברת יהודים לארצם מדריכה את מנוחתו). חזן וחבריו אינם רואים את הדחיפות הטרגית והדוחקת של עליית שרידי יהדות אירופה. לדידם יש פנאי ואין להיחפז, וטובה סבלנות, ויהודי אירופה יכולים לחכות ולסמוך בינתיים על כוח-המחר. אבל מה לעשות וליהודי בולגריה אין סבלנות ואינם רוצים לסמוך גם על בולגריה של מחר ומתפרצים לעלות ארצה מיד; הנעמוד לימינם בכל נפשנו ומאודנו בהתפרצותם זו או לא?

הלזאת תקראו “ויכוח מילולי”? אם יש ענין שעליו יש להתוַכח ולריב – הריהו ענין זה.


 

מולדתו של מי היא ארץ-ישראל?


אני מודה: לא עם כל נוסחה אני מוכן להתפשר ולהשלים בלב שקט. אם אני שומע שהחבר ריפטין מכריז, אגב ויכוח על איגוד מקצועי, ש“פתרון חד-לאומי אינו מקל על יצירת חזית משותפת בין פועלים יהודים וערבים”, וש“ארץ-ישראל היא מולדת משותפת לעם היהודי ולעם הערבי” – אינני יכול לעבור על זה בשתיקה, כי אני רואה בנוסחה זאת לא רק סילוּף מושג יסודי של תנוּעתנוּ, אלא נזק פוליטי חמוּר. אני מבחין בין הויכוחים הפנימיים בענינים הנוגעים רק לנו, ובין הויכוחים שלנו בהקשר ליחסי-חוץ. ביחסים שבינינו, בניסוח הויכוחים הפנימיים שבתוכנו, נוכל להתפשר; אם אני אומר, שאני רק ציוני סתם וחזן אומר שהוא ציוני “גדול” נשתווה פחות או יותר בציונות שלנו. אבל כשאנו עוברים לשטח של יחסים בינלאומיים, וכוחנו בעולם זה איננו גדול כל כך, והכוח הפוליטי שיש בידינו אינו אלא רצוננו וּנכונותנו לעמוד במלוא יכלתנו מאחרי הרצון הזה, ואנו משתמשים כלפי חוץ בנוסחאות משובשות – הרי זה עלול לערער את מלחמתנו המדינית.

הנוסח של ריפטין על “מולדת העם היהודי והעם הערבי” הוא משובש, מפני שארץ-ישראל היא אמנם מולדת הערבים היושבים בתוכה, אבל לא של העם הערבי, בשעה שלגבי היהודים היא מולדתו של העם היהודי, ולא רק היהודים היושבים בתוכה.

ואם אני שומע, כי החבר בנטוב, חבר ההסתדרות ושליח הישוב, מודיע באמריקה, שארץ-ישראל, לאחר שיהיה בה רוב יהודי, תצטרף לפדרציה הערבית – אני חייב להסתייג מזה ולשאול בשם מי נמסרה ההודעה הזאת: בשם התנועה הציונית? בשם הועד הלאומי? בשם ההסתדרות? בשם חזית השמאל? בשם “השומר הצעיר”? מתי ואיפה דנו והחליטו על כך, ומדוע לא שמענו על הדיון הזה?


 

התפקיד המרכזי של השעה – העלאת יהודים רבים מארצות שונות


נשאלתי על-ידי החבר זרובבל: מה הן התכניות של ההנהלה בשביל עליה גדולה? יש לו לזרובבל זכות מוסרית להציג שאלה כזאת, ולי יש הזכות לענות, כי אני עומד כאן כאחד משליחי פועלי ארץ-ישראל בהסתדרות ולא כשליח הסוכנות. לא רציתי בכנס זה של הועידה להעמיד מחדש את השאלה המדינית ולא מפני שאני סבור שזמנה עבר או טרם הגיע. יותר ויותר הולכת ומתבררת לי אַקטוּאַליוּתה, דחיפוּתה ורצינוּתה. אבל הייתי סבור שדי לנו, אם לאור המציאות האיומה, שמתחילה לאט לאט להתגלות בפנינו, נטפל בכנס זה באופן רציני בבדק-הבית.

אבל כשדנים כאן (ואי-אפשר כמעט שלא לדון) גם על השוֹאה וגם על זעקת העליה, וחבר שואל: מה הן התכניות לעליה רבתי? הרי אני כאחד החברים, לא כבא-כוח הסוכנות, חייב תשובה.

ואני רוצה קודם כל להגיד, שאינני מקבל את התורה הציונית שהשמיע לנו החבר ג. לנדואֶר בויכוח זה.

החבר לנדואֶר חילק את היהדות לשלושה גושים: יהדות אירופה, יהדות רוסיה ויהדות אנגלו-סאכסית. כמדומני שהוא שכח את יהדות המזרח. החבר לנדואֶר חושש שחלק גדול של יהודי אירופה לא יוכלו לצאת מארצות מגוריהם. אני שותף לחשש זה, וזהו לדעתי הסיוט התלוי על ראש יהודי אירופה, ואשר אינו יכול שלא להחריד אותנו. אולם גם אם יתנו להם לצאת אין לנדואֶר סבור שיציאת אירופה עומדת או צריכה לעמוד על הפרק, ואין לדעתו להיכּוֹן לעליה גדולה לא מאירופה ולא מארצות המזרח. את נקודת-הכובד של התפקיד הציוני רואה לנדואֶר באמריקה, והוא – להנחיל ליהודי אמריקה את התורה הציונית בטהרתה, שיבינו שלא מתוך אנטישמיות אלא מתוך “השקפת-עולם” ציונית צרופה צריך ציוני לעלות ארצה. לא מעליית יהודי אירופה והמזרח – אלא מהעמקת האידיאולוגיה הציונית בקרב יהדות אמריקה תבוא הגאולה.

איני שולל את הצורך בהעמקת ההבנה הציונית באמריקה. קצת יותר מהחבר לנדואֶר אני חושש שהמציאות המרה תסייע לנו, לצערנו, ושגם מאמריקה תבוא עליה, לא רק מתוך אידיאולוגיה צרופה. לצערנו, אנו נעמוד – גם לאחר מפלתו הגמורה של היטלר – לפני החרפת צרת ישראל ולא המתקתה. ומצבם של השרידים באירופה, מלבד חלק קטן מהם, נעשה ללא נשוא. התפקיד המרכזי העומד עכשיו בפני התנועה הציונית הוא לא פתיחת בתי-ספר ציוניים טובים ליהודי אמריקה – אלא הסעת המונים, מאירופה, מארצות המזרח ומארצות אחרות, לארץ-ישראל.

אינני מאמין באידיאולוגיה צרופה, שתביא לידי עליה המונית לארץ. כל העליות לארץ היו פרי האהבה והקשר ההיסטורי לארץ, אבל גם פרי הלחץ והמצוקה שבגולה. והסרת הטבעת פעלה יותר מלהקת נביאים. כשתוקם מדינה יהודית תשמש היא גופא כוח מושך כביר. אולם לפי שעה אינו מספיק כוחה המושך של הארץ, אלא אם נוסף עליו כוחה הדוחה של הגלות.

לא באמריקה מונח בשלב זה מרכז הכובד של הגשמת הציונות, אלא באירופה ובארצות המזרח. בשביל יהודי פולין ובולגריה ורומניה ויוון ופרס ותימן ועוד – העליה המהירה לארץ הוא ענין חיוּני. אמריקה חשובה – באשר שם יש מנוף חזק למלחמתנו המדינית שתאַפשר עליה והתישבות רבתי. לא תורה ציונית, אלא הגשמה ציונית – והגשמה בקנה-מידה רחב – עומדת עכשיו על הפרק.


 

הייתכנו עליה גדולה וקליטתה בלי סמכות ממלכתית ואמצעים ממלכתיים


אני חוזר לשאלתו של זרובבל: היש תכנית לעליה רבתי? – יש ויש, והוא יודע אותה. כמובן, היא עדיין בגדר “נוסחה”. כשאנחנו מתכנסים אין אנו יכולים להניח על השולחן את הבתים לשיכון, ואת האדמה להתישבות ואת הספינות לעולים, ואת בתי-החרושת לעבודה. פה – אנחנו משתמשים בנוסחאות. ספינות לעולים בועידה – אינה אלא נוסחה; אדמה להתישבות – שוב רק נוסחה; עליה גדולה – גם זו רק נוסחה.

ואם, כמו שסבור החבר לנדואֶר, גם להבא יבוא אלינו רק מעטים, זעיר מפה וזעיר משם, הרי אין כל צורך בתכנית חדשה. יש קרן-היסוד, ויש הקרן הקיימת, נעשה מאמץ בישוב, בהסתדרות, בגושים ההתישבותיים, במושב ובקבוצה, להעלות את המעטים ולקלוט אותם ולדאוג לשיכונם ולישובם. וזאת נעשה גם אם יישאר הספר הלבן ולא יתנו לנו רשיונות עליה נוספים ולא ירשו לנו לרכוש קרקעות חדשים. אבל אינני מקבל בשלווה פילוסופית פרספּקטיבה “מיושבת” ו“מעשית” זו. איני מקבל את הפרוגרמה של החבר לנדואֶר ואני רואה את התפקיד ההיסטורי הדחוף והבוער של התנועה הציונית בהעלאה מהירה של המונים גדולים – וזאת לא נעשה רק בכוחות הישוב, ועל-ידי הקרנות בלבד, ואף לא במשטר הפוליטי הקיים ואף לא הקודם. עליה והתישבות גדולה לא יקומו בלי משטר פוליטי חדש.

עליה של מאות אלפים, התישבות של עשרות אלפים על שטחים גדולים, בנין חרושת ענפה, מפעלי השקאה רבים, לא יבוצעו בלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים. התכנית שנשאלתי עליה מורכבת משלושה סעיפים: א) פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית. ועכשיו, לאחר שחרור חלק גדול של אירופה, יש להוסיף עוד סעיף, לא פחות חשוב: חופש יציאה ליהודים; ב) שלטון הסוכנות היהודית על העליה ועל ההתישבות; ג) ארץ-ישראל כמדינה יהודית.

אנו נדרשים להגביר מאמץ הישוב, להרחיב הקרנות הלאומיות, להאדיר ההעפלה החלוצית, להעמיד את כל אחד ואחד מאתנו לרשות הפליט והעולה. וזאת עלינו לעשות בכל התנאים ובכל הנסיבות. אולם באלה בלבד לא נבצע עליה גדולה, המונית, לא נציל ולא נעלה שרידי היהדות באירופה – שגם לאחר מיגורו של היטלר לא ניצלו מכליון והתנוונות ולא עברה הסכנה שיאבדו לעם היהודי ולארצו.

כמליון יהודים מועמדים לעליה מיד לאחר תום המלחמה. ואין זו “נוסחה מילולית” אלא מציאוּת דווּיה ומשוועת. עדיין איננו אדונים לגורלנו; וישנם עמים גדולים יותר מן העם היהודי ואף הם אינם אדונים על גורלם; אבל מה שקרה לעם היהודי לא קרה לשום עם אחר, לא לצ’כים ולא לפולנים. וקרה לנו מה שלא קרה לשום עם אחר, באשר אנחנו לבדנו עם בלי מולדת ובלי עצמאות, כלומר – בלי מדינה.

העם היהודי נאבק עכשיו על מולדתו ועל עצמאותו, כלומר, על מדינה יהודית. זהו הלהט, זהו הרצון היוקד בקרב מיליונים יהודים, בקרב אלה שהלכו לטבח, בקרונות המות ובקרב אלה שנשארו בחיים. הלזה ייקרא ויכוח מילולי? איש מכם לא הראה עד היום דרך אחרת לביצוע ממשי של עליה גדולה והתישבות המונית. הסבורים אתם ששלטון זר יבצע עליה והתישבות רבתי של יהודים? מי הוא השלטון המופלא הזה, איפה ומתי ראיתם כמותו? איזו דוגמה לכך מצאתם בכל דברי ימי העולם? או סבורים אתם שעליה המונית והתישבות רחבה ייתכנו בכל התנאים הפוליטיים ובכל משטר שהוא? בירור זה נמשך בתוכנו זה שנים, והשאלות ששאלתי עכשיו הצגתי כמה וכמה פעמים לחברים החולקים על התכנית הציונית המדינית ואף פעם לא קיבלתי תשובה, לא בכתב ולא בעל-פה. אם אתם באמת יודעים דרך מדינית אשר תבטיח עליה והתישבות גדולה בלי הענקת השלטון לסוכנות היהודית על עליה והתישבות ובלי הקמת מדינה יהודית – מדוע אינכם מגלים לכולנו, לכל התנועה הציונית, לכל פועלי ארץ-ישראל, את דרככם? ולאחר שלא עשיתם זאת במשך כל הויכוח – האין לנו הזכות לחשוב שאין לכם כל דרך?

דרכה של התנועה נתונה וברורה. בהתאם לדרך זו הגישה הסוכנות היהודית בתזכיר מיוחד לממשלה הבריטית את תביעות העם היהודי. התזכיר נמסר במלואו לועד הפועל הציוני. כאן אקרא לפניכם רק שני סעיפים:

“הסוכנות היהודית פונה אל ממשלת הוד מלכותו בקריאה לפתוח בתקופה חדשה לארץ-ישראל ולעם היהודי, להסקת המסקנות ההגיוניות מהצהרת בלפור, לפי כוונתה המקורית. הסוכנות היהודית רואה הכרח בשלב זה, שתתקבל החלטה הקובעת את ארץ-ישראל כמדינה יהודית, שבה יהיה העם היהודי חפשי לבצע את גאולתו על-ידי התישבות רחבת-מידות, והשגת הקוממיות הלאומית השלמה”.

“התכנית המדינית המוּתווה כאן מחייבת בראש וראשונה גידול מהיר ביותר ככל האפשר של האוכלוסייה היהודית. שני דברים הם דחופים: א) ליצור בארץ-ישראל רוב עברי כדי להבטיח את מילוי תפקידה היעיל של המדינה היהודית; ב) להעלות ולהעביר את ניצולי הטרגדיה האירופית, רובם של אלה, אם לא כולם, ולכל הפחות הילדים שבתוכם, שיפלו בין כה וכה למעמסה על כספי הציבור למשך זמן רב אחרי הפסקת המלחמה. כספים אלה יוצאו בהרבה יותר תועלת על התישבותם בארץ-ישראל. מלבד ניצולי אירופה, הקיבוצים העיקריים המועמדים לעליה הם: א) הפליטים המפוזרים בעולם כולו אשר לא נקלטו בארצות מושבם; ב) התושבים היהודים של אותן ארצות המזרח שבהן נשקפת סכנה מתמדת לבטחונם ולרמת קיומם; ג) היהודים בארצות הדוברות אנגלית, שבתוכם הולכת ומתפשטת התנועה לעלות לארץ-ישראל”.


אחד האישים הבריטים שערכו ומשקלו בחיים המדיניים באנגליה אינו קל, וידיעתו במציאות הבינלאומית ובזו של המזרח התיכון אינה קטנה – קרא את התזכיר הזה ומצא שהוא מתקבל על הדעת. וגם באמריקה, כידוע, יש אישים בעלי ערך ומשקל שתומכים בקווים הכלליים של פתרון זה, ואף על פי כן אני חוזר ומתרה שבל יחשוב אדם שהמדינה העברית מונחת בקופסה. אפילו קריעת הספר הלבן לא תהא מלאכה קלה. אבל גם בשטח הפוליטי כמו בהרבה שטחים אחרים אין לנו הרבה ברירות. דרכנו גזורה.


 

משטר ממלכתי-ציוני – ערוּבה יחידה להצלת שרידי השואה


החבר לנדואֶר ציין בדבריו עובדה חשובה, אבל משום מה הסיק מתוכה מסקנה ציונית הפוּכה.

הוא אמר, שאחרי המלחמה הזאת יהיה הכרח להעביר באירופה 30 מיליון איש מארץ לארץ. אינני יודע עד כמה המספר הזה מדויק, אבל ודאי יש מיליונים רבים – מיליונים צרפתים שהובאו לעבודה בבתי-חרושת בגרמניה, מאות אלפים ואולי מיליונים איטלקים, צ’כים ופולנים ובני עמים אחרים – אשר הועברו מקצה אחד של אירופה לקצה השני, ויצטרכו להעבירם ממקום למקום. החבר לנדואֶר מדבר על כך כעל עוּבדה מובנת מאליה. אולם אין הוא יכול להעלות על הדעת, שבתוך הדאגה להעביר 30 מיליון איש מארץ לארץ לא יהיה מקום ורצון ואמצעים להעביר מיליון אחד של יהודים לארץ-ישראל. העולם יעמוד לאחר המלחמה בפני פרובלימות ענקיות. במשך השנים האלו קרו דברים אשר לא קרו מעולם ויש סיכוי שבין המיליונים המועברים יהיה מישהו אשר יהיה מעונין גם להעביר מיליון יהודים מאירופה.

לשם כך עלינו להירתם בעול – והייתכן שלא נירתם בתמצית כוחנו? עלינו להילחם על משטר מדיני ועזרה בינלאומית אשר יאַפשרו את הדבר הזה. לכך יידרשו גם אמצעים כבירים, וגם סמכויות ממלכתיות רחבות.

צדק לנדואֶר: אפילו עליה של עשרים אלף ילדים ידרשו אמצעים כבירים שאינם בידי הישוב. ולא נוכל להסתפק בעליית עשרים אלף ילדים – אם כי רבים מאתנו סיכנו את חייהם למען הציל אפילו ילד אחד בלבד ולהעלותו ארצה. הסתירה, כביכול, בין עליה בכל התנאים, גם עליית מעפילים בודדים, ובין עליית המונים בקנה-מידה ממלכתי, היא סתירה מילולית ומדומה. לא זה לעומת זה. את הצורך הבוער להעלאת המונים גדולים לא בדו מלבם מבעירי-בערה. אנו חיים בתקופה קטסטרופלית, ועם תום המלחמה לא תיתם הקטסטרופליוּת. אין מנוס ואין מפלט מתביעות מדיניות וממאבק מדיני. ושלוש התביעות המדיניות שנוסחו לפני יותר משנתיים על-ידי הועד הפועל הציוני ונתקבלו בכל רחבי התנועה אינן אמצאת איש-תככים מסוכן אשר בדה את “בילטמוֹר” כתכסיס מחוכם לצרכי מלחמה פנימית בתנועת הפועלים, אשר ידע בלהטיו ובכשפיו להרקיד על פי חלילו את כל העם היהודי – את יהודי אמריקה וקנדה ואנגליה ודרום-אפריקה ואוסטרליה וצרפת ובלגיה ועוד ועוד. דברי הבל אלה אינם ראויים אפילו לגנאי. המלחמה למשטר ממלכתי ציוני בארץ היא מלחמת הקיום וההצלה של העם היהודי.

במועצת ההסתדרות נ"א, במארס 1944, כשדנו על הוראות למשלחת לקונגרס הפועלים הבינלאומי והסברתי את המדיניות הציונית כפי שהוגדרה בועד הפועל הציוני בנובמבר 1942, נשאלתי איך ומתי יקומו שלוש התביעות. ויוּרשה לי לסיים בתשובה שנתתי אז:

"אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת שערים לעליה, שלטון יהודי על עליה, מדינה יהודית – הם כולם תביעות אַקטואַליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא?

– – – "מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. אם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון – איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים: בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אני יכול גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה.

– – – “ואם מי שהוא ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה, לא בשם ההנהלה, ולא בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי ל”תכנית בילטמור" הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך".

דברים אלה נאמרו לפני עשרה חדשים, בסוף מארס 1944. מאז נשתחררו רוב ארצות אירופה: צרפת, בלגיה, הולנד, רומניה, בולגריה, יוון ועוד. ומכל מה שראיתי ושמעתי במשך עשרת החדשים האלה נתברר לי שאין זה פירוש לתכנית – אלא הכרח מר וטרגי ודחוף, תקוַת ההצלה האחת לשארית אירופה.


י“ט שבט תש”ה.




  1. יהודה גוטהלף היה ציר הועידה מטעם התנועה “לאחדות העבודה”.  ↩

  2. הדברים נאמרו זמן קצר לאחר פילוגה של מפא"י, שהביא גם לידי פילוג של הקיבוץ המאוחד.  ↩

  3. עתונם של “השומר הצעיר” והליגה הסוציאליסטית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות