רקע
דוד בן־גוריון
ביובלה של דגניה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: הועד הפועל – המרכז לתרבות ולחינוך – המחלקה להסברה; 1964

בישיבת מרכז מפא“י בדגניה, י”ב בכסלו תשכ"א – 1 בדצמבר 1960

יש מאורעות המסעירים בשעתם את הציבור וממלאים דפי העתונות. אם הדברים מתרחשים בארץ שיש בה פרלמנט – הרי הם מדובבים חברי הפרלמנט, ויושבי־קרנות עוסקים בכך יומם ולילה, אבל במשך הזמן הם צוללים לתהום הנשיה ואין זוכר אותם. ויש מאורעות, שבשעתם אין איש שׂם לב אליהם ואין זכר להם בשום מקום; לא מתוַכּחים ולא כותבים עליהם, אבל הם פותחים תקופה חדשה, או מבצעים מעשה היסטורי גדול. ואם כעבור שנים אתה תוהה ומחפש עקבות ראשיתו של מעשה בעתונות של אותה תקופה – כמעט אינך מוצא בה כל זכר, ואתה מתפלא לקהוּתם של בני אותו הזמן, בו התחולל המעשה המַפרה, והם לא ראו ולא הבינו. לפעמים גם העושים עצמם לא הרגישו בגדלות המעשה שעשו. דבר זה חל במידה רבה על דגניה בראשיתה.


לי זכור הדבר – לפני היותו. עבדתי לפני חמישים ושתים שנה ויותר במקום זה לפני שנוסדה דגניה. הייתי פועל בחוַת כנרת של הקרן הקיימת, שהשתרעה משני עברי הירדן וכללה גם אדמת אום־ג’וני והייתי בארץ כאשר קמה הקבוצה בדגניה, ואינו זוכר שמישהו דיבר אז על כך, או שדנו על כך בעתונות. בימים האחרונים הרהרתי: אולי זכרוני בגד בי, כי סוף־סוף עברו מאז כחמישים שנה. עלעלתי בעתונים מהימים ההם, גם בעתון “הפועל הצעיר” וגם בעתון “האחדות” – השבוּעונים של שתי מפלגות הפועלים שנתקיימו בימים ההם. מצאתי דברים על מאורע אחד, שקדם ליצירת דגניה וגרם במידה רבה להתהווּתה. הכוונה לשביתת פועלי חוַת כנרת. שביתה זו עשתה רושם בשעתה, באשר היא נעשתה על אדמת הקרן הקיימת וקשור בשמו של ד“ר א. רופין המנוח. בימים ההם לא היה עדיין כל כך מקובל ולא העריכוהו כפי שאנו יודעים להעריכו היום; הוא היה אחד האישים המפוארים ביותר, שקמו בתולדות הפעולה ההתישבותית של התנועה הציונית. השובתים בכנרת היו מטובי הפועלים בארץ בימי העליה השניה והשביתה היתה נגד מנהל החוָה ד”ר ברמן, שטען כי ההפסדים נגרמים על־ידי העבודה העברית. השביתה נסתיימה בכך, שגם הפועלים השובתים וגם המנהל, שנגדו נערכה השביתה, עזבו את המקום. דבר זה עשה רושם בארץ. אבל ד“ר רופין, הממונה העליון על פעולת ההתישבות של ההסתדרות הציונית בארץ, היה איש מקורי, בלתי־כבול להרגלי מחשבה ולעבָרוֹ המסחרי, והחליט לעשות נסיון חדש – למסור חלק מאדמות הקרן הקיימת, זה שבעבר הירדן (אדמת אום־ג’וני), לקבוצת פועלים, שיעבּדוה על אחריות עצמם. נסיון כזה כבר נעשה מקודם על־ידי מנהל חוַת יק”א בסג’רה, אליהו קרויזה, והצליח. קבוצת הפועלים בסג’רה, שנקראה בשם “קולקטיב”, גמרה עבודתה בסוף השנה ברווח, נוסף על משכורתה החדשית, והנסיון נמשך עוד שנה – ושוב בהצלחה, ואחרי שנתיים נתבטל משום־מה. איני יודע אם ד"ר רופין ידע על נסיון זה או לא. הוא מסר אדמת אום־ג’וני לקבוצת פועלים במשכורת של חמישים פרנק לחודש לכל פועל ובתנאי שאם יהיה בסוף השנה רווח – יחולק שווה בשווה בין הפועלים ובין הקרן הקיימת. השנה נסתיימה ברווח, והוכח שהפסדי חוַת כנרת לא נגרמו על־ידי עבודה עברית. הקבוצה נשארה לעבוד עוד שנה, בתנאי השנה הקודמת ולבסוף החליטה להישאר במקום בקביעות. זה היה חידוש גדול – אבל לא עשה עדיין כל רושם בארץ. למלה “קבוצה” בימים ההם לא היתה עדיין המשמעות שקנה מונח זה בימינו. לקבוצה היתה, בכל הימים, לפני עשרות ומאות שנים, משמעות של חבוּרה, והעובדה שחבוּרה עיבדה אדמות אום־ג’וני בלי מנהל לא עשתה כל רושם. איש בארץ לא ראה בכך משום מעשה חשוב ומחַדֵש. לא דוּבר על כך בעתונות. עיינתי בספרוּת הימים ההם, עד תחילת מלחמת־העולם הראשונה, ולא מצאתי למעשה זה כל זכר. לאחר חיפושים מרובים מצאתי משהו בזכרונותיה של שרה מלכין, אבל בשנים־עשרה העמודים של זכרונותיה תפס ענין אום־ג’וני רק שתי שורות. היא באה לארץ־ישראל בשנת 1905 ועבדה בפתח־תקוה, אחר־כך הלכה לגליל, לסג’רה, משם לחדרה. ולבסוף היא מספרת בזו הלשון: “קבוצת חברים של הקומונה בחדרה הלכה לעבוד על דעת עצמה באדמות הקרן הקיימת ולהחליף פועלים”. איש לא שם לב לדבר זה, וזה לא היה חדש. כאמור נעשה דבר כזה בסג’רה שנים אחדות לפני קבוצת אום־ג’וני.

חיפשתי בדבריהם של אנשי דגניה עצמם. מצאתי משהו בדברי אחד החברים של קבוצת דגניה, שאיננו עוד אתנו היום – יוסף בוסל ז"ל. אבל מי שקרא דברים אלה בשעתו לא היה מעלה על דעתו ליחס להם משמעות רבה או מיוחדת.

לפני שאצטט דברי בוסל אני רואה חובה לומר, שאי־אפשר להבין התהווּתה של דגניה, חשיבותה והתפתחותה בלי לדעת מהותו של “הפועל הצעיר” בימים ההם. הייתי אז בר־פלוגתא של “הפועל הצעיר”, שהתנגד לסוציאליזם, אבל הוקרתי את החיוב שבו. “הפועל הצעיר” באידיאולוגיה שלו, בניגוד למפלגת “פועלי־ציון” שנמניתי עם חבריה, לא הקיף עולם ומלואו, והפרוגרמה שלו נתרכזה בפסוק אחד, שבו, כמו בתא הראשון של העוּבּר ברחם אמו, היה גלום כל הישוב וכל מה שעתיד לצאת ממנו, לא רק בימינו אלא גם בימים יבואוּ. והפסוּק הוּא: “התרבוּתו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. דברים פשוטים אלה, מובנים מאליהם בימינו, אבל אז היה בהם חזון רחוק מאד מהמציאות הקיימת, חזון שטובי הוגי חיבת ציון לא האמינו בהתקיימותו, ואנשי העליה השניה, גם חברי “הפועל הצעיר”, גם חברי “פועלי־ציון” וגם בלתי־מפלגתיים – אלה היו שלוש החטיבות בציבור פועלי ארץ־ישראל בימים ההם – ראו בחזון זה תפקיד חייהם: ישוב יהודי ומשק יהודי בכפר ובעיר מיוסד על עבודה עברית. “הפועל הצעיר” התרכז והצטמצם אך ורק ברעיון זה.

בוסל אמר את דבריו בועידה של “הפועל הצעיר” בשנת 1911, והם מובאים ב“ספר בוסל”. אילו לא ידעתם מה נעשה בדגניה במשך חמישים שנות קיומה ומה נעשה בישובים אחרים – אילת השחר, כפר גלעדי, משמר העמק, עין־חרוד, עין־גדי ויטבתה – מסופקני אם הקטע שאקרא מדברי בוסל היה אומר לכם משהו. אבל בדברים אלה גנוזים שרשי המפעל הקיבוצי הנהדר והמופלא שקם בחמישים שנים אלה.

ואלה דברי בוסל:

“האידיאל שלנו אינו צריך להיות – לברוא פרוליטריון קרקעי, כי אם לפַתּח אלמנט של עובדי אדמה, אם בתור פועלים אצל אחרים, או בתור עובדים אצל עצמם. אני מדבר על שיטה שתתן באמת חופש אינדיבידואלי לפועל ושגם לא יצטרך להשתמש בעבודתם של אחרים. צריך לזכור, כי אחד החסרונות היותר עיקריים שיש במצבו של הפועל עתה הוא, כי הפועל הנהו יותר נפעל מפועל, יותר ממלא פקודת אחרים מאשר את מצוַת שׂכלוֹ ובקיאוּתו. כי בעבודת האדמה דרוּש כשרון היצירה, כשרון ההמצאה”.

איני בטוח אם כל החברים יודעים שקבוצת דגניה, זו הקבוצה של חברי הקומונה בחדרה, לא התכוונה כלל וכלל להתישב בקביעות באום־ג’וני (או דגניה – בשמה העברי).

היה אז ויכוח ב“הפועל הצעיר” אם פועלים צריכים להתישב על האדמה – אז קראו לכך “להתאכר” – או לא. אחד מטובי מנהיגיו של “הפועל הצעיר”, יוסף אהרונוביץ, טען, שתפקידנו הוא להיות אך ורק פועלים שכירים, ולא “להתאכר”. זאת יעשו “בעלי־בתים”. אנשי קבוצת דגניה, כאמור, לא חשבו כלל בתחילה להתישב בקביעות על האדמה. הם באו להוכיח, שפועלים יהודים יכולים לעבוד בלי מנהלים ובלי לגרום להפסדים. וכאן היה טמון הגרעין של היצירה הגדולה, שלפי שעה אין דוגמתה בעולם – גם לא בארצות המכוּנות בשם “סוציאליסטיות” – של משק קיבוצי, של קומונה של פועלים העומדים ברשות עצמם. הדחף העיקרי היה להבטיח עבודה עברית. רבים אולי יראו בכך מגרעת ואני רואה בכך כל הגדלוּת והאיתנוּת של אנשי הקבוצה הראשונה. כי שאלה זו – אם הארץ תיבּנה בעבודה עברית או לא – היתה השאלה הגורלית של העם היהוּדי. בלי עבודה עברית לא היה קם שום דבר חדש בארץ, שום ישוב עצמאי, אלא היתה נוצרת כאן – בארץ המולדת – גלות, ואולי גלות יותר מכוערת מאשר בארצות אחרות, באשר הסביבה היתה – ועדיין הינה – מכוערת יותר מאשר היתה ברוב ארצות הגולה באירופה, שמשם באה כמעט כל העליה עד הקמת המדינה.

עובדי אום־ג’וני מיצו רעיון העבודה בכל היקפו ועמקו. אותם 12 או 15 הראשונים, שבאו לעבוד באום־ג’וני בלי מנהל מן החוּץ, נוכחו לדעת, כי עבודה עברית תיתכן, ותיתכן לאו דוקוא בעבודה שכירה. המוּנח “עבודה עצמית” עוד לא היה קיים אז וחסרונו של מונח זה הביא את בוסל לדבר סחור סחור, ש“הפועל הוא יותר נפעל מפועל, יותר ממלא פקודת אחרים מאשר את מצוַת שכלו ובקיאוּתו”. אחרי שנתיים של עבודה שכירה – כי חברי דגניה, כפי שכבר נאמר, היו מקבלים משכורת חדשית של 50 פרנק לאיש – הגיעוּ למסקנה שאין צורך לנדוד ולחפּשׂ מקום־עבודה אחר ויש לבסס ישובם לא כ“נפעלים”, כ“ממלאי פקודת אחרים” – אלא כפועלים המקיימים “מצוַת שכלם ובקיאותם”, כלומר ישוב בלתי־תלוי לגמרי באחרים, אלא בהם עצמם. והקבוצה קיבלה מאז משמעוּת חדשה, מחדשת, של ישוב עובד לכל משמעוּתו העמוּקה.

רוצה אני לעמוד על השאלה: מהו הרעיון המרכזי של הקבוצה או של הקיבוץ (לפנים הבחינו בין שני אלה; בימינו שתי מלה אלה הם שמות נרדפים לדבר אחד). ועלי לבקש מהחברים שיזדיינו בקצת סבלנות, כי עומד אני להשמיע דברים אפיקורסיים, בלתי־מקובלים, ואולי גם מרגיזים. החבר יצחק מאור, החי שנים רבות בקיבוץ, אמר, כבדרך אגב, שמהות הקיבוץ הוא – שויון. אני מעֵז לשלול שלילה מוחלטת את הדעה כי מהות הקבוצה והקיבוּץ הוא שויון.

מכיוָן שאני משוכנע שיצירתה של דגניה היתה לא רק מאורע מקומי ולא רק מאורע ארצישראלי או יהודי בלבד, אלא מאורע עולמי, ולקיבוץ יש משמעות כלל־אנושית – אני רואה חשיבות רבה בכך, שנראה בעינים פקוחות מהותו וחשיבותו האמיתית של הקיבוץ. זה לא שויון. אין זה מקרה שביחס לקיבוץ מדברים על חיים קולקטיביים, קוֹמוּנַליים ולא על חיים אֶגליטריים. בקיבוץ יש שיווּי־זכוּיות, אבל אין שויון, באשר בקרב אנשים אין שויון, ולא יתכן שויון, ולא נחוּץ שויון. לגבי זכוּיותר יש צורך שכל האנשים יהיו שווי־זכוּיות, אבל אין שני אנשים שהם שווים זה לזה: אין שויון בעבודה; אין שני אנשים המסוגלים לעבוד במידה שווה אותה עבודה; אחד חרוּץ יותר, אחד – פחות; אחד רגיל בעבודה – אחד לא. ואין שויון בצריכה: יש אדם שרבע ככר לחם משביע אותו, ויש אדם הזקוק לפחות מזה או ליותר מזה. אין שויון בגודל המשפחה: אחד נשוּי ואחד רוָק, אחד יש לו שני ילדים ואחד – ארבעה או גם חמישה. גם טעמם של חברים בקיבוץ – כטעמם של אנשים בכל מקום אחר – אינו שווה. אין שויון בשכל, אין שויון בנסיון, אין שויון בקומת האדם, אין שויון בתלבושת, אין שויון באינטרסים הרוחניים. ואין כל אידיאל, כל מוֹתר בשויון. רק רובוטים יכולים להיות שווים זה לזה, ולא אנשים חיים.

לקיבוּץ יש תוכן יותר עמוק, יותר עשיר ויותר אנושי, והייתי אומר: יותר קוסמי ויותר אלוהי משויון – וזה שוּתפוּת. הקיבוץ עומד על שותפות מַכסימלית של חבריו. שותפות זוהי התכונה האנושית והקוסמית הגדולה, החיוּבית והמַפרה ביותר בהיסטוריה ובטבע. מה זה עם? שותפוּת של זכרונות היסטוריים, שותפות של תקווֹת, של סכנות, של לשון, של תרבות, של גורל. מה זאת משפחה? שותפות גופנית ונפשית, שותפות בחיי מין, באהבה לילדים, שותפות של דאגה ושל מסירות הדדית. מה זו מפלגה? שותפות של ערכים ושל משימות ופעולות המכוּוָנות להגשים ערכים אלה. מה זה מעמד? שותפות של תנאי חיים, של סבל, של מַאוַיים. ואין מושג יותר חיובי, מַפרה, רב־תוכן מאשר שותפות בחיי עם, בחיי חברה, בחיי משפחה, והאידיאל האנושי העליון – שותפות המין האנושי. בקיבוץ ובקבוצה מתגשם עיקרון השותפות יותר מאשר בכל חֶבֶר אנושי. הקיבוץ בנוי על שותפות כלכלית, חברתית ותרבותית, לא כשאיפה – אלא כהוויה, כחוויה; לא רעיון ואידיאל – אלא מציאוּת חיה, מתמדת.

חבר צעיר, חדש, ותיק, רוָק, בעל־משפחה, צעיר, זקן – כולם שותפים למשק, לעבודה, לאחריות, להנאה, לצער, לרווחה, למצוקה; הביטוי התיאורטי של הקיבוץ (קוֹמוּנה בלעז) הוא לא שכר שווה לכל אחד, אלא “לכל אחד – לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכלתו”. זהו עיקרון של שותפות ולא של שויון.

זוהי משמעותה הגדולה של התנועה הקיבוצית וזוהי הבשורה הגואלת שהיא נושאת בתוכה לעובד, לעם ולאנושוּת. דרך הגאולה היא דרך השותפות. המעמד העובד ישתחרר; אם להשתמש בסגנונו המגומגם של בוסל – יחדל להיות “נפעל” ויהיה “פועל”; לא יהיה זקוק למלא פקוּדת אחרים, זרים, מעבידים, אלא יקיים “מצוַת שכלו ובקיאותו” – אם ידע לשתף פעולה. גאולת העובדים היא בשותפותם – בשותפות השאיפה, בשותפות המאבק, בשותפות הביצוע. השותפות היא דרך הגאולה היחידה של עמנו. במידה שתגדל שותפות ההכרה היהודית, שוּתפות התרבוּת היהוּדית, שוּתפות הגורל היהודי, שותפות בבניית הארץ, משוּתפוּת מינימלית של אהדה עד שותפות עליונה בהגשמה – בה במידה תתקדם גאוּלתנוּ. היהוּדים בזמננו נחלקים ל“דתיים” ול“חילוניים”. איני נוטה להשתייך לא לראשונים ולא לאחרונים. אני מאמין בשותפות יהודית עליונה, בשותפות עבָרנוּ ועתידנוּ, שלכוּלנוּ חלק בה, אם מעט ואם הרבה.

גם גאולת המין האנושי תלויה בהגברת השותפות בין עם לעם. אנוּ עדים בימינו להשתחררות עמים – באסיה ובאפריקה, ושנה שנה מתרבים חברי הארגון של האומות המאוחדות. העם בדאהומי שווה־זכוּיות לעם בארצות־הברית. לכל אחד מהם יש זכות שווה בעצרת האו"ם. אבל כל עוד לא תקום בין העמים שותפות כלכלית ותרבותית וכל עם יוכל ליהנות מכל מתנות הטבע והידע האנושי לפי יכלתו ולפי צרכיו – אין לשויון זה ערך רב. רק אם כל העמים יהיו שותפים גמורים בכיבושי הטבע, בהישגי המדע, באוצרות התרבות – רק אז יקום חזון נביאינו “לא ישר גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

שותפות אנושית קיימת מבראשית ימי האדם, אבל היא היתה מוגבלת לחוג אנושי מצומצם – למשפחה, לשבט. התקדמות האדם באה עם התרחבות תחומי השותפות, ממשפחה לשבט, משבט לאוּמה; ואנוּ עומדים בימינו על סף השותפות של המין האנושי – או חורבנו.

בהקמת ארגון האוּמות המאוחדות נעשה צעד ראשון לשותפות אנושית – אבל עדיין אין זו אלא מסגרת ריקה מתכנה האמיתי של שותפות: בלי שותפות בנכסי הרוח והחומר של העמים המתקדמים והמפותחים ביותר – מסגרת זו אין בה ממש, וזכוּת גדולה היא לישראל הקטנה והצעירה שהיא תורמת – במידת יכלתה הצנוּעה – להגברת השותפוּת בידע, בחינוך, בתרבות, בבריאות.

עצמאות העמים המשתחררים מעול זר תהיה פיקציה אם לא ישתפוּ אותם בהקדם האפשרי ברכוש החמרי והרוּחני שצברו העמים העשירים. המשטר שאליו נשואות עינינו – ולא חשוב באיזה “איזם” נכנה אותו – הוא משטר של שוּתפוּת בין כל אישי העם, כלומר עם שאין בו “נפעלים” ו“פועלים” לפי הטרמינולוגיה של בוסל, כלומר נותני פקוּדות ומקבלי פקוּדות, מעבידים ועובדים, אלא החברה כולה בנויה על שוּתפות שמבטיחה לכל איש את צרכיו ולוקחת מכל איש לפי יכלתו. הגאולה לא תהיה שלמה עד ששותפוּת זו תהיה נחלה פנימית של כל עם – ונחלה משוּתפת של כל העמים – שוּתפוּת בינלאומית אמיתית.

מסופקני אם הקבוצה הראשונה שבאה מחדרה – שבה חיתה כקומונה – לאום־ג’וני ידעה מלכתחילה מה שהיא עומדת לעשות. הם הגיעו לשותפות קיבוצית מלאה אחרי גישושים של שנים אחדות – מתוך דבקות עמוקה ברעיון העבודה ונאמנות מתמידה במבצע העבודה, שהפכה אותם מ“נפעלים” ל“פועלים”. וכשהקבוצה הגיעה למרום הכרתה וחדלו להיות פועלים שכירים, המקבלים שכר שווה, והפכו לקומונה, לשותפות כשיטת־חיים – רבו השוללים והמתנגדים, שטענו כי שותפות כזו לא תיתכן: הפועל החזק והפועל החלש, הפועל בעל־המקצוע והפועל מחוּסר המקצוע, הפועל שיש לו משפחה גדולה והפועל שאין לו משפחה – לא יוכלו להיות כולם כאחד שותפים למשק ולפרי המשק. אבל קיומה של דגניה במשך חמישים שנה, וצמיחת עשרות ומאות קיבוצים בכל חלקי הארץ הוכיחו שהדבר אמנם יתכן – וברכתו רבה וגדולה.

כי השותפוּת היא יסוד היקום, העיקרון הנצחי של הקוסמוס. מחלקיקי האטום שאינם נתפסים בעין ועד מערכות השמשות לאין־סוף – הכל מהווה יחידה אחת עולמית, נצחית; אף אטום אחד אינו הולך לאיבוד, אף אטום אחד אינו בודד – אלא יש זיקה לכל הסובב. יש השפעה הדדית, זיקה הדדית, יניקה הדדית. הדברים פושטים צורה ולובשים צורה – והקשר ההדדי אינו נפסק לעולם. זה חל על החי, על הצומח ועל הדומם. כולם תלויים זה בזה – ביודעים ובלא־יודעים.

איני בטוח אם הדור השלישי בדגניה יודע, כי הבתים הראשונים בדגניה נבנו לא בעבודה עברית ובודאי אין לחשוד את יוצרי דגניה, שלא היו נאמנים לעבודה עברית. אבל לא היו אז בארץ בנאים עברים. ואלמלא ההכרה בחשיבות העבודה לא היו לנו עד היום בנאים וספנים וטייסים עברים, כי אלה לא היו קיימים כמעט בשום ארץ אחרת. אולם הכרת חשיבות העבודה וערכו של העובד הביאה לידי “התרבוּתו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. והכרת העבודה כעיקרון יסודי בחיי אדם וחברה מוליכה לשותפות בעבודה ולחירות העבודה ולשלטון העבודה. זהוּ הלקח ההיסטורי הגדול, שתנועתנו, ודגניה בראשה, נתנו לא רק לתנוּעת הפועלים הארצישראלית אלא – אני מאמין באמונה שלמה – למין האנושי כולו. ועבודה פירושה גם עבודה גופנית וגם עבודה רוחנית. ועיקרון השותפות מחייב שלא יהיה פער בין עבודה גופנית ורוּחנית. השוּתפות השלמה והמלאה בחיי אדם וחברה אומרת: שותפות בנכסי החומר ונכסי הרוח של האדם, ולכל אדם – לפי צרכיו, ומכל אדם – לפי יכלתו.

בשבוע שעבר ביקרה אצלי משלחת ממאלי – מדינה חדשה באפריקה השחורה. שאלתי חברי המשלחת: התוכלו להקים קיבוץ במאלי? ענו לי: לא. מדוע? – שאלתי. השיבו לי: לקיבוץ נחוצים פילוסופים, ואצלנו אינם. גם הם השתמשו בסגנון מגומגם כבוסל בשעתו; כשהם אמרו “פילוסופים” התכוונו לאישים בעלי ערכים עליונים. אבל אם היום אינם – אין כל סיבה שלא יהיו מחר. במידה שתרבה השותפוּת הבינלאומית – יהיו גם הערכים העליונים נחלת כל העמים.

איני שותף לרגש־הנכאים, הבוקע לעתים תכוּפות בכינוסי הקיבוצים. קובלים, שאחוז הקיבוצים בחיי הישוב הולך ופוחת. איני בטוח כל כך בחשבון האחוזים, אבל החשבון בכללו הוא מוטעה. דגניה היא שיא, אבל אין שיא בלי מסד, והמסד – מן ההכרח שיהיה רחב וגדול פי כמה מהשיא, והמסד הוא העבודה. מסד זה היה נעדר ברוב הגדול של עמנו בגולה, והוא נעדר גם עכשיו, אולי יותר מאשר לפני שנים. מסד זה הולך וקם רק בארץ. זוהי אחת התמורות המופלאות בחיינו. תמורה שניה היא הסתמכות על עצמנו ועל כוחנו – ללא תלות בזרים. שתי תמורות עיקריות אלה בתקומתנו לא הושלמו עדיין – כשם שלא הושלם עדיין קיבוץ־הגלוּיות הנדרש והאפשרי. ואי־אפשר להתעלם מהשואה שהשמידה לא רק ששה מיליונים של יהודים – שליש של העם היהודי בעולם – אלא אותם ששת המיליונים שהם היו מניחי היסודות לגאולתנו הלאומית ונושאי התמורות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שהצמיחו התישבותנו המחודשת וערכי המוּסריים והרעיוניים.


נסתם המקור הראשי, ממנו שאב מפעלנו המהפכני היוצר כוחותיו המַפרים. אילמלא קרה, מיד אחרי השואה, הנס הגדול של תקומת ישראל העצמאית – ספק אם היה קיום לכל המעשה שעשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מאז יסוד פתח־תקוה בשנת 1878. במדינה ניתן לנו המכשיר האדיר, מכשיר של שותפות – הפעם שותפות ממלכתית – המסוגל לחולל תמורה גואלת בחיי עולים, שכאילו אינם זקוּקים ומוכשרים לתמורה זו. תמורה זו מתחילה מאָלף – ולא ביום אחד תגיע עד תו, כאשר הגיעו אליה יוצרי דגניה. עלינו להתחיל להנחיל למאות אלפים עולים ערכי־יסוד, שההיסטוריה האומללה בארצות מוצאם שללה מהם במשך מאות שנים. גם מדינה, כמו הקיבוץ, היא מכשיר של שותפות, מכשיר שיש בכוחו לחייב, מה שאין בכוחו של קיבוץ, אבל אין בכוח המדינה להקפיץ לשיא את אלה שאינם מסוגלים להגיע לשיא מכוח עצמם. על המדינה להבטיח את המסד: הכושר והאפשרות של עבודה, ובימינו, יותר מאשר לפני חמישים שנה, הכושר והאפשרות של עבודה תלויים ביֶדע, ואין משימה פנימית חשובה יותר מסתימת הפער בידע בין שרידי יהדות אירופה ובין העולים משוללי הידע במשך דורות בארצות מוצאם.

משימת דורנו – הדור שלאחרי השואה ואחרי הקמת המדינה – היא כינון השותפוּת הרוחנית והחמרית בין העדות ובני העדות שהפיזור בגולה הפריד ביניהם לא רק במרחקים גיאוגרפיים, אלא גם במרחקים תרבותיים. מדינה יש לה כוח כפיה – אבל אין היא יכולה להתקיים על כפיה, אלא על שותפות, על הרגשת השותפות ההיסטורית של בני עם אחד. שיווּי־זכויות כלפי החוק הקיים בישראל, כשהוא בלבדו, אינו מבטיח שותפות זו. בלי שיתוף כל אזרחי המדינה בנכסי החומר והרוח הנוצרים במדינה – השויון הפורמַלי אין בו ממש ואין לו ערך רב.

דגניה הולידה לנו לא רק עשרות קיבוצים בכל קצות הארץ. בלי דגניה לא היתה קמה גם נהלל וגם כפר־יחזקאל; ובלי נהלל וכפר־יחזקאל – לא היוּ קמים מאות מושבי־העולים בשנים המעטות שלאחר הקמת המדינה.

דגניה ובנותיה הן ילידות החלוציות האישית של יוצרי תנועתנו ומניחי היסודות של מדינת ישראל. מושבי־העולים הם ילידי היזמה החלוצית של מדינת ישראל. החלוציות האישית היתה כל השנים נחלת יחידים – גם בעליה הראשונה, גם בעליה השניה ובכל העליות שבאו אחריהן. החלוציות הממלכתית חלה על כלל האזרחים, אבל כוחה מוגבל. היא מכינה האפשרויות של התעלוּת האדם, אבל אין בכוחה לגזור על האדם להתעלוֹת. תביעה זו באה רק מבפנים ויונקת מהדוגמה החיה. החלוציות האישית כוחה בעומק, החלוציות הממלכתית כוחה ברוחב. רק במיזוג שני סוּגי החלוּציות האלה נשתלט על שני הממַדים של התמורה, שעלינוּ לחולל בהמוני העולים. בחלוּציוּת ממלכתית נכונן את המסד; הדוגמה החיה של החלוּציוּת האישית תעלה אותנוּ עד השיא.

יובלה של דגניה הוא חג גדול, לא רק של תנוּעת הפועלים, אלא של האומה. באחד העתונים נשאלה שאלה: מהו החג של דגניה, וכי לא קדמה לה פתח־תקוה? מובטחני, שחברי דגניה יגידו כמונו: הבו גודל למיסדי פתח־תקוה; להם זכות ראשונוּת; בלעדיהם לא היה קיים אולי בכלל כפר עברי. היתה דרושה העזרה רבה, יזמה חלוצית ותנופת חזון להקים כפר יהודי ראשון בדורותינו. אוּלם דגניה תיקנה מה שעיווּ ממשיכי המיסדים של פתח־תקוה, ולא רק תיקנה – אלא חידשה.

אבל יובלה של דגניה אינו חג בלבד – אלא אתגר לתנוּעה, אתגר לנוער. הנוער בימינו גילה מעשי גבורה רבים, שלא רבים כמוהם בתולדותינו, במלחמת הקוממיות, במִבצעים רבים שבאו אחריה, במערכת סיני. אולם לא קשה לאדם הרגיל ביותר ליהפך לגיבור ברגע דרמתי. יצירת דגניה אינה פרי התרוממות־רוח ברגע דרמתי מסוים; זוהי התאזרות רוחנית ותנופה יוצרת ונאמנות לחזון כל ימי החיים.

זוהי המשמעות של האתגר הבוקע מיצירתה וחידושה החברתי והאנושי של דגניה.


המלצות קוראים
תגיות