בועידה השמינית של ההסתדרות ו' ניסן תשט"ז – 18 במארס 1956

חברים, אני אפתח בארבע שאלות “מה נשתנה”?

א) במה נשתנתה הסתדרות העובדים מכל הסתדרויות העובדים בארצות אחרות?

ב) במה נשתנתה מדינת ישראל מכל שאר המדינות? ג) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה ההסתדרות?

ד) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה המדינה? ואולי שאלת השאלות היא – כיצד נשנה את המחר מתוך נאמנות ליעודי ההסתדרות והמדינה?

אך לפני שאנסה לענות על השאלות, אני רוצה להביע הסכמתי המלאה לתביעה שהשמיע הבוקר החבר נמיר על דצנטרליזציה ודמוקרטיזציה (אני מבקש סליחה על המלים הזרות) של הארגון המקצועי. אני הסכמתי לכך עוד לפני אחת־עשרה שנה, בועידה הששית של ההסתדרות, שבה הצעתי:

א) להקים הסתדרויות ארציות לפי תעשיות;

ב) להחליט על עצמאות האחריות, ההגדרה וההכרעה העצמית של הסתדרויות אלה בפעולות המקצועיות, תוך מסגרת כללית ומתוך זיקה למרות הכלל.

ועכשיו אשוב לשאלות שהצגתי.

מבנה הסתדרות העובדים היה שונה מלכתחילה ממבנה הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות. הסתדרותנו נועדה להיות גם ארגון מקצועי, גם איגוד קואופרטיבי, גם מוסד חינוכי וגם חברה לעזרה הדדית. אבל שוני המבנה אינו ממצה יחוּדה העיקרי והמַהוּתי.

לא הצרכים השוטפים של חבריה, מיסדיה ובוניה הביאו ליסודה ההסתדרות ועיצבו דמותה ומגמותיה, אלא חזונם ההיסטורי, הלאומי והחברתי. מיסדי ההסתדרות ראו עצמם כנושאי שליחות היסטורית של עמם, שליחות לחידוש מולדת ואומה ובנין מדינה עברית וחברת־עובדים.

מיסדי ההסתדרות היו יוצרי ערכים חדשים, משַׁני אורח־החיים של העם, כּובשי עבודה ואדמה, הגנה ותרבות עברית, הופכי סדרי החברה והטבע. המניע החלוצי היה רוח החיים ביסוד ההסתדרות ובפעולתה. ריכוז העם במולדתו המתחדשת כעם בן־חורין שוה־זכויות במשפחת העמים החפשים והפיכת העם לעם עובד ללא מעמדות, ללא קיפוח והפליה, ניצול ושעבוד – היתה המגמה המכַוונת בפעולת ההסתדרות.

משום כך לא ראתה ההסתדרות עצמה אך ורק כנציגת הפועלים המעטים הנמצאים בארץ, השקודים על סיפוק צרכי חבריהם, אלא כשליחת המוני ישראל בגולה שיש להעלותם ארצה, לשנות באופן יסודי אורח חייהם, להשרישם בעבודה יוצרת בכפר ובעיר, ביבשה ובים, להנחילם לשון־עמם המאַחדת דורות וגלויות, לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם והיא משמשת מופת לאנוֹשוּת הנאבקת על גאוּלתה.

בכל ענפי פעוּלתה ההתישבותית, המקצועית, התרבותית והחברתית, ראתה ההסתדרות לפניה גם צרכי יום־יום של האדם העובד וגם הצרכים ההיסטוריים של האומה והמדינה. היא שקדה על הטבת תנאי העבודה והשכר ועל הרחבת כושר הקליטה של הארץ; על הקמת חקלאות עובדת ועל היחָלצוּת המתישבים לצרכי עליה וקליטת עולים; על חינוכו והעלאת רמתו הרוחנית של העובד ועל הנחלת אוצרות הרוח היהודי והאנושי לעם; על גידולה של הסתדרות העובדים ועל הגברת העליה; על שמירת זכויותיו האזרחיות והאנוֹשיות של מעמד העובדים ועל מעמדה הבינלאומי ושאיפותיה המדיניות של אומתו וזכוּיותיה ההיסטוריות במולדתה; על שויון הפועלים בישוב ועל מיזוג גלויות ומחיקת הבדלי עדוֹת ושבטים; על הגמוניה של תנועת הפועלים בישוב ובציונות, ועל אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו; על עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביַמאוּת ובאויר – ועל הקמת מדינת היהודים.

ההסתדרות היתה מבצר־עוז לעובדים ומשען נאמן לעם ולמולדת, ויצרה תאי חברה חדשים בנוּיים על עבודה עצמית, עזרה הדדית, שותפות ושויון – והיחלצות מתמדת לצרכי עליה, התישבות והגנה.

עם הקמת המדינה בוצע שלב ראשון בהגשמת החזון שהקים את ההסתדרות וכִיוֵן פעולותיה – אולם אחריותם ושליחותם ההסיטורית של פועלי ישראל לא נסתיימו אלא התרחבו וגדלו. גם מדינת ישראל, עם היותה עמוסה בכל המוטל על מדינות אחרות, היא יחידה במינה ושוֹנה מכל המדינות בעולם.

מדינה מורכבת מארץ, עם ועצמאות. במדינת ישראל נמצא רק אחוז קטן של העם; בימי יסוד המדינה – רק ששה אחוזים, בימינו אלה – 13%. למעלה משמונים וחמישה אחוזים של העם היהודי מפוזרים בעולם, בכל חמש היבשות והאיים – ותלויים בחסדי־זרים. הארץ ברובה הגדול, גם הארץ המקוצצת והמבותרת שגאלנו לפני שמונה שנים, היא שוממה וריקה ביותר משבעים אחוז מאדמתה. עצמאותנו היא לפי שעה מדינית בלבד. במובן הכלכלי אנו תלויים בעזרת חוץ. וגם העצמאות המדינית נתונה בסכנה מתמדת, כי שכנינו, הרבים מאתנו פי כמה, חורשים מזימות למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. ומשימותיה הראשוניות של המדינה הן: קיבוץ גלויות רב־ממדים ובקצב מהיר בתחומי האפשרות ההיסטורית; כינון הריסות המולדת, הפרחת השממה ואיכלוּס כל חלקי הארץ; קיום ריבונתוה של המדינ, הבטחת שלומה וביצור בטחונה.

אך עלינו לעמוד עכשיו בכל הבהירות והחריפות על האמת המרה, כי בתקופה זאת אין העם היהודי בישראל ואין ציבור הפועלים המאורגן בהסתדרוּת ערוכים לקראת משימות אלה המַתנות עתידנו וקיומנו. ואיננו ערוכים הן בגלל השינויים אשר נתחוללו בעם ובציבור הפועלים מאז היוָסד ההסתדרות והן בגלל ירידת המתח החלוצי והזיקה ליעוד ההיסטורי והתרופפות האחדות הפנימית בתוך מחננו אנו.

כעשרים ושבע שנים עברו מזמן יסוד ההסתדרות עד הקמת המדינה. במשך תקופה זו חלו שינויים רבים ועצומים, כמותיים ואיכותיים, במבנה ההסתדרוּת, בכוחה, בהרכב חבריה, במניעה הפּנימיים ובדמותה המוסרית והחברתית – כשם שחלו שינויים גדולים ורבי ערך ומשמעוּת בחיי העם כולו.

אעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות: בכסלו תרפ"א נוסדה ההסתדרות על־ידי 4433 חברים. כל הישוב היהודי מנה אז בערך ששים וחמשת אלפים נפש, וחברי ההסתדרות היוו אז 6.8% מכל הישוב. בעת יסוּד המדינה מנתה ההסתדרות 175,659 חברים. הישוב מנה אז 650,000 נפש. חברי ההסתדרות היווּ אז 24% מכל הישוב. במשך 27 שנים גדל הישוב פי עשרה, ההסתדרות – פי ארבעים בערך.

בתקוּפה זו התבצר הארגון המקצועי ורבו כיבושיו החמריים והחברתיים. הוקמו ונסתעפו המוסדות המשקיים ומפעלי העזרה ההדדית – בנק הפועלים, “המשביר”, “סולל־בונה”, “תנובה”, הקואופרציה האשראית והקבלנית, קופת־חולים, “משען”, “מדור לדור” ועוד – וההסתדרות נעשתה לגורם כלכלי ראשון במדרגה בישוב.

במחצית היובל הראשונה של ההסתדרות כבשה מגמת האיחוד בתנוּעת הפועלים כיבושים גדולים בארץ ובגולה. שתי מפלגות העליה השניה: “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”, וממשיכיהן בעליה השלישית, התמזגוּ לכוח פוליטי מאוחד עם הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1930 בארץ, ואיחוד “פועלי־ציון”, צ.ס. ו“התאחדות” בגולה. על־ידי כך הגיעה תנועת הפועלים למעמד מדריך ומכַוון בישוב ובתנועה הצינוית והקנתה חלק גדול מערכיה לתנועה הציונית כולה. בתקופה זו השיגה המלחמה על עבודה עברית כיבושים מכריעים בתעשיה, בבנין וגם בחקלאות ובים. ונצחון זה, יותר מכל גורם אחר בתולדות הישוב העברי, הכשיר הקמתה של המדינה היהוּדית.

הגידול המתמיד של ההסתדרות העלה משקלם של צרכי החברים, ונצטמצם המניע החלוצי, ותביעות החזון והשליחות ההסיטורית נדחקו יותר ויותר על־ידי תביעות הצרכים השוטפים של ציבור העובדים הגדל, שלא כולם באו לארץ ולעבודה ולהסתדרות אך ורק מתוך מניעים רעיוניים; בעשר השנים האחרונות לפני הקמת המדינה גברו גם המגמות המפרידות והמפַלגות בציבור על חשבון מגמות האיחוד והליכּוד. אולם על אף ליקויים אלה נתקיימה כל הזמן ההגמוֹניה הרעיונות בהסתדרות בידי הכוחות החלוציים ונושאי־החזון, וההתישבות העובדת היתה הכוח המוסרי המכריע והמכוון בציבור הפועלים, אם כי מבחינה כמותית עלה עליה ציבור פועלי העיר. וגם בציבור זה פָּעם עוד במידה לא קטנה החזון ההיסטורי שיצר את ההסתדרות וכיוֵן פעולותיה.

מקורות העליה, שמהם נבנתה תנוּעת הפועלים בארץ לפני הקמת המדינה, נבעו בעיקרם מיהדות אירופה המזרחית והמרכזית והדרומית. מיהדות זו שאבה ההסתדרות לא רק כוחות אנושיים – אלא גם ערכיה הרוחניים וחזונה ההיסטורי. השוֹאָה שבאה על יהדוּת זו היתה גם האסון הגדול ביותר שבא על ההסתדרות.

במאה התשע־עשרה ובעשרים השנים הראשונות של המאה העשרים היה העם היהודי בעיקרו עם אירוֹפּי. בסוף המאה השמונה־עשרה מנה העם היהודי בערך שני מיליונים ורבע, מהם ישבו כששים אחוזים באירופה, בעיקר באירופה המזרחית. בסוף המאה התשע־עשרה מנה העם היהודי 10.5 מיליון, מהם ישבו למעלה מ־83% באירופה. במזרח אירופה בלבד נתרכזוּ אז למעלה מששים אחוזים של העם היהודי. בארצות אלו נולדה במאה התשע־עשרה הספרות העברית החדשה, הספרות היהודית, תנועת חיבת־ציון, תנוּעת הפועלים היהודית, ההגנה העצמית, ופה מצאה התנועה הציונית, שנוסדה בשנים האחרונות של המאה התשע־עשרה, משענה העיקרי. מארצות אלו באה התנועה החלוצית הראשונה, ויוצאי ארצות אלה יִסדוּ הישוב העצמאי בארץ.

הזיקה של יהדוּת מזרח אירופה לארצות מגוריה היתה חלשה. יהודי רוסיה, פולין, ליטא, גליציה, רומניה ועוד, לא ראו עצמם חלק מהעם השליט, והמונים נדדו לארצות עבר הים. משנת 1880 עד 1914 נדדו מאירופה המזרחית למעלה משלושה מיליונים יהודים, ועד תחילת מלחמת־העולם הראשונה עוד כמיליון אחד, ואף על פי כן היתה היהדות האירופית רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי עד מלחמת־העולם השניה. בתחילת 1940 מנה העם היהודי למעלה מ־16 וחצי מיליון. מהם ישבו עדיין באירופה קרוב לעשרה מיליונים, אולם כשלושה מיליונים של יהודי רוסיה היוּ כבר מנותקים מאז המהפכה הבולשביסטית משנת 1917 מהעם היהודי בעולם, והעליה לארץ באה מארצות פולין, ליטא, רומניה, הונגריה, גרמניה, צ’כוסלובקיה ושאר ארצות אירופה.

והנה באה השואה הגדולה, אשר כמוה לא היתה אף בהיסטורית רבת־הפּורענוּיות של העם היהודי, ויהדות אירופה, אשר ממנה בא לנו כל המאור הרוּחני והמוסרי במאתים השנים האחרונות־ נחרבה, נהרסה ונשמדה ולא נשארו ממנה אלא אוּדים מועטים, מדולדלים וחסרי־אונים, ונסתם לעולם הגולל על המַעין הגדול אשר ממנו שאבה התקומה היהודית בדורות האחרונים את אונה, כשרה, אמצעיה, נכסיה, חזונה, אנשיה וכוחותיה המגשימים.

ונדמה היה כאילו נשמטה הקרקע מתחת כל מפעל התקומה אשר חלוצי יהדות אירופה הניחו יסודותיו הראשונים במשך שלושה דורות, כי נחרב המקור והמשען העיקרי של המפעל – המקור האנושי. בוני המולדת ומחדשי העצמאות אשר עשו בשליחות העם בארץ – איבדו את עמם, שָׁכלוּ את חבריהם, אחיהם וממשיכיהם, בטבח אכזרי שאין דוגמתו בתולדות אדם, וכאילו הקיץ הקץ על מאמצים חלוציים של שלושה דורות ועל תוחלת אלפי שנים של עם. ואז בא הפלא הגדול: קמה מדינת ישראל, כשששת המיליונים באירופה, אשר הניחו יסודותיה וציפוּ לבואה, אינם.

גם המדינה וגם ההסתדרות לא נוצרו יש מאין. ההסתדרות בשמה ובצורתה הוקמה בחנוכה, כ“ג־כ”ח בכסלו, תרפ“א – 4–9 בדצמבר 1920. אולם גרעיני ההסתדרות נזרעו וצמחו בראשית העליה השניה, כשהוקמו שתי מפלגות הפועלים – “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון" (המאוחדים כיום במפלגת פועלי ארץ־ישראל), “החורש” בגליל, “השומר”, הסתדרויות הפועלים החקלאיות ביהודה, בגליל ובשומרון, והאגודות המקצועיות בירוּשלים וביפו. כמה ממפעלי ההסתדרות קדמו ליסוּדה, כגון: “המשביר”, קופת־חולים, הקבוצה, מושב העובדים, עתונות הפועלים, הקואופרציה היצרנית. כולם נוצרו עוד בימי העליה השניה, ומכל אלה צמחה אחרי מלחמת־העולם הראשונה ההסתדרות הכללית.

גם המדינה לא הוקמה ב־14 במאי 1948 יש מאין. קדמו לה שבעים שנות התישבות והתעצמות יהודית מחודשת בארץ. וגם בראשית המדינה היה החזון.

בזמננו קמו הרבה מדינות חדשות, והן כולן משני סוגים. סוג אחד של מדינות, אלה שהיו לפנים עצמאיות ובמשך הזמן נכבשו על־ידי שליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן, על־ידי התמרדות והתקוממות מאוּרגנת, ואם לרגל מלחמות שכנים שהביאו לידי תבוסת הכובשים. כך קמו המדינות בארצות הבלקנים, במזרח־אירופה ומרכזה, הודו, בורמה, ציילון ועוד, ביבשת אסיה. ויש סוג שני, שקמו מתוך הגירה לארצות שנתגלו מחדש והמהגרים היו כפופים זמן רב לשליטים האירופים, ששפכו ממשלתם על הארצות החדשות – באמריקה, באוסטרליה – עד שהמתישבים החדשים נתגברו ויצאו לרשות עצמם, בארצות־הברית, המדינות באמריקה הלטינית והדומיניונים הבריטיים בקנדה, בניו־זילנד ובאוסטרליה.

מדינת ישראל אינה שייכת אף לאחד משני הסוגים האלה. אין ארצנו אדמה שנתגלתה מחדש. זוהי אחת הארצות העתיקות ביותר בתבל, וקורותיה ידועות זה כארבעת אלפים שנה, ועוד בימי קדם תפסה ישראל מקום מרכזי בתולדות התרבות האנושית. כמו־כן אין ישראל שייכת לסוג המדינות שעמיהן נשתחררו ועמדו ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד לשלטון זר. העם אשר חידש מדינתו בימינו היה מנותק מהארץ קרוב לאַלפיים שנה ונפוץ בקרב כל עמי תבל, אם כי נשאר תמיד שׂריד יהודי בארץ, אבל תנוּעת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת ישראל החלה בעצם לפני זמן לא רב, רק לפני כשבעים וחמש שנים.

מדינת ישראל היא ילידת חזון היסטורי; חזון זה טוּפח בנשמת העם היהודי במשך דורות. תקומת ישראל היתה חיה אלפי שנים בלב העם היהודי המפוזר, המנותק ממולדתו, הגָמוּל מעבודה ומאדמה.

חזון העם הקים את המדינה, אבל המדינה עוד לא הגשימה את חזון העם. בקרב 650,000 היהודים אשר נמצאו בארץ ביום יִסוּד המדינה, היו לא מעט תמימים אשר האמינו, כי המדינה באה להקל על חיינו שחָייִנוּ תחת שלטון המנדט הבריטים או בתפוצות. הם לא הבינו מהי האחריוּת והמעמסה הכבדה הכרוכה בעצמאוּת יהודית בישראל זו, שקמה בתנאים הגיאופּוליטיים שבהם היא נתונה ובתקופה ההיסטורית שבה קמה.

משלוש בחינות – מבחינת בינלאוּמית, מבחינת הארצות השכנות ומבחינת מצבו של העם היהודי בעולם – הוּרע מזלה של ישראל מאז קומה לפני כשמונה שנים. העולם היה מפוּלג לשני גוּשים יריבים והמתיחוּת ביניהם הלכה וגברה ונקרא לה שם חדש: מלחמה קרה, וספק אם מתיחוּת זו תעבור בקרוב או תתמעט. אָמנם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש הגושים היריבים נתנוּ ברכתן להקמת מדינת היהודים בחלקה של ארץ־ישראל, ושתיהן הכירו בה מיד לאחר קומה, תחילת ממשלת ארצות־הברית, ומיד אחר־כך ממשלת ברית־המועצות. אולם המתיחות הבינלאומית הגוברת נתנה אותותיה במצב הבינלאוּמי של ישראל, וה“העיסקה הצ’כית” היא רק ביטוי חדש וחריף של תהליך לא חדש שהחל עם המהפכה הבולשביסטית ונתגבר אחרי מותו של לנין.

מדינת ישראל נקטה מאז נוסדה ועד היום הזה קו של ידידות עם כל המדינות שוחרות השלום מבלי לבדוק במשטרן הפנימי. ולמרות התנגדותה הפרינציפיונית והמתמדת של ברית־המועצות לציונות, שהגשמתה היא נשמת אַפה של מדינת ישראל, חתרה ממשלת ישראל כל השנים, בכל הרכב שהוּא – ובממשלת ישראל היה כל השנים רוב פועלי – ליחסים תקינים עם ברי־המועצות, כמו עם שאר המדינות בקווי־היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה, שבה לא השתתפו שתי המפלגות שהיו אז מאוּחדות במפ"ם, נאמר, כי “מדיניות החוץ של ישראל תהא מוּשתתת על נאמנות לעקרונות המוּנחים ביסוֹד מגילת האוּמות המאוחדות וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארצות־הברית וברית־המועצות”.

בקווי־היסוד של הממשלה שקמה אחרי הבחירות לכנסת השניה (17.10.51) נאמר, כי “הממשלה תטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”. בקואליציה המוּרחבת שקמה בסוף דצמבר 1952 (בהשתתפות “הציונים הכלליים”) נאמר שוב: “טיפּוּח יחסי ידידות ועזרת גומלים עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”. ורק בממשלה שהוקמה אחרי הבחירות לכנסת השלישית, שבה משתפות שתי מפלגות פועלים שהיו כל השנים באופוזיציה, נוסף לסעיף הקבוּע על “טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”, סעיף חדש על “הידוּק קשרים עם כל הארצות המסייעות לבטחונה ולפיתוחה של ישראל וּמאַפשרות לקיבוצים היהוּדיים בתוכן להשתתף בבנין הארץ ולעלות אליה”. דווקא ממשלה זו ראתה צורך להדגיש, כי מעמדה של היהדות באחת המדינות הוא גורם חשוב ביחסינו עם אותה מדינה.

מדינת ישראל אינה רשאית להתעלם מהעוּבדה, כי בשתי המעצמות העומדות בראש הגוּשים היריבים נמצאים המרכזים היהודיים הגדולים בתפוּצה: בארצות־הברית למעלה מחמישה מיליונים יהודים, בברית־המועצות למעלה משני מיליונים, שהם יחד כשבעים אחוז מיהדוּת הגולה. לשני מרכזים אלה היה חלק מכריע במפעל שהביא להקמת המדינה. היהדות הרוסית, שמנתה בתקופת הצארים כחמישה מיליונים, הוציאה מתוכה ראשוני החלוצים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, ובניה עמדו בראש בוני הישוב ותנועת הפועלים מאז ועד קום המדינה. היהדות אמריקאית, שבתחילת המאה התשע־עשרה מנתה רק כמיליון יהודים, נעשתה בחמישים השנים האחרונות למרכז היהודי הראשון בגולה, גם במספרו, גם בעשרו וגם בהשפעתו המדינית. לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כשנוּתקה יהדות רוסיה מעל העם היהודי אחרי המהפכה הבולשביסטית, התיצבה יהדות אמריקה בראש תומכי המפעל הארצישראלי בהונה ובהשפעתה המדינית.

המשׂימה הראשית של מדינת ישראל – קיבוּץ גלויות ובנין משק עצמאי, כמעט שלא היתה אפשרית בלי ההשתתפות והעזרה של יהודי אמריקה, ובמידה רבה גם של הממשלה האמריקאית. יהדות רוסיה, המונה עכשיו כמחצית יהדוּת אמריקה, אין ביכלכתה להשתתף, זה כשלושים שנה, במפעל הארצישראלי; לא באנשיה, לא בעזרה חמרית ולא בעזרה מדינית. למעשה, שתי הארצות הגדולות כמעט שאינן תורמות לקיבוץ גלוּיות בפועל – יהדות רוסיה מפני שאינה יכולה ואינה רשאית, יהדות אמריקה מפני שאינה רוצה, כי היא רואה עצמה כחלק אורגני של ארצות־הברית. אנו בטוחים, כי בשתיהן לא נאמרה עוד על־ידי היהדות המלה האחרונה; ההיסטוריה אינה קופאת על שמריה, ועוד מועד לחזון. נוער יהודי מאמריקה ינהר ארצה, וברוסיה ייפתחוּ פעם השערים לעליה.

מבחינת הסביבה הגיאו־פּוליטית שונה מצבה של ישראל בימינו שינוי יסודי ממה שהיה בימי הבית הראשון או אפילו בימי הבית השני. בכל התקוּפות היתה ישראל מדינה קטנה ובין שכנותיה היו מעצמות אדירות: מצרים וּבבל בימי בית ראשון, פּרס ויוון, ואחר כך הפרתים והרומאים בימי בית שני. אולם ישראל קמה בשלישית לאחר שכל המזרח התיכון וכל צפון אפריקה, ממצרים ועד מרוֹקוֹ, נכבשו על־ידי דת האיסלם, והלשון הערבית היתה ללשונם של כל העמים השוכנים על גדות ים התיכון המזרחי והדרומי־ מבּבל, סוּריה ולבנון ועד מצרים, לוּב, תוניס, אלג’יר ומרוקו – המונים כשבעים מיליון נפש. לפני 1914 לא היה אף אחד מהעמים האלה עומד ברשות עצמו. רוּבם היו משוּלבים בקיסרוּת העוֹתוֹמנית או נתוּנים תחת שלטון בריטי, צרפתי, איטלקי וספרדי. היום אנו מוּקפים תשע מדינות עצמאיות: לוב, מצרים, סוּדן, סעודיה, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק – כולם דוברות ערבית, מוּסלמיות, ורק באחדוֹת מהן (מצרים, בבל, סוּריה, לבנון) יש מיעוטים נוצרים, יהודים, כורדים ודרוזים. שטח המדינות האלה הוּא 3.5 מיליון מיל מרובע (שטח הגדול פּי 438 משטח ישראל), ומספּר אוכלוסיהן 51.2 מיליון (פּי 30 מאוכלוסי ישראל).

ארבע הארצות הגובלות ממש עם ישראל – מצרים, ירדן, סוּריה, ולבנון – תופסות שטח של למעלה מ־500,000 מיל מרוּבע, פּי 62 משטחה של ישראל, ואוכלוסיהן הן 29 מיליון, פּי 16 מישוּבה של ישראל. שש מהמדינות הללוּ עשוּ בנו מלחמה מיד לאחר הכרזת המדינה: מצרים, ירדן, סוּריה, לבנון, בבל וסעודיה, ואף אחת ממדינות ערב אינה מכירה בקיוּמנוּ. גם שלוש הארצות הצפון־אפריקאיות, שאינן עומדות עדיין ברשות עצמן לגמרי – תוניס, אלג’יר ומרוקו – נלחמות עכשיו על עצמאוּתן, ומלחמתן אינן עולה בתוהו.

ספק אם יש עוד מדינה בעולם שבעיית בטחונה היא כה חמוּרה כזו של ישראל. בעל־בריתה הנעמן היחיד של מדינת ישראל אשר בא ויבוא לעזרתה בכל עת ובכל תנאי – היא יהדות העולם, ומשום כך מצבה, חירוּתה וחופש פעוּלתה של היהדוּות בארצות שונות נוגעים בנוּ לא רק כיהוּדים, כחלק מן העם היהוּדי, אלא מַתנים במידה מרוּבה עתידה, קיוּמה, בטחונה וגידוּלה של ישראל. ומדיניוּת החוץ של ישראל מוכרחה לקחת בחשבון בשוּרה הראשונה את זיקתה ליהדות העולם ומצבה של יהדוּת זו בארצות שונות. מבחינה זו אבדן יהדוּת אירופה היא המכּה האנוּשה ביותר שהוּכּתה מדינת ישראל עוד לפני היוָלדה, ורוב הקשיים שנוצרוּ במדינה בשנים אלה מקורם בפורענות איומה זו.

לאחר קום המדינה עלו ארצה כשבע מאות אלף עולים, בתוכם כמעט כל שׂרידי קרבנות הנאצים אשר הצליחו להימלט מכבשני האש בטרבלינקה, אושוויץ, דאכאו ועוד – והשאר, גוֹלי ארצות המזרח, אפריקה ואסיה, בעיקר ארצות האיסלם. הדבר האָפייני של העליה לאחר הקמת המדינה הוּא ניתוּק הקשר או הזיקה בין העליה ובין הציונוּת. העולים אינם ציונים, והציונים אינם עולים, מחוּץ ליחידי־סגוּלה. המדינה פּתחה לרווחה שערי הארץ לכל יהוּדי – ומלבד שארית הפּליטה של טבוּחי הנאצים עלוּ בהמוניהם רק יהוּדי ארצות האיסלם.

המדינה קלטה בשבע שנים יותר משקלטה הארץ במשך שבעים שנה לפני קום המדינה, וגם הסתדרות העובדים גדלה בשבע שנים אלה יותר מבּעשרים ושבע השנים שחלפוּ מאז יסוד ההסתדרות ועד הקמת המדינה. בתחילת 1948 מנתה ההסתדרות 175,656 חברים, בתחילת 1956 נמנים עמה 552,145 חבר. אולם הגידול הכמותי הרב אינו צריך להעלים השינויים האיכותיים השליליים שנתהווּ גם במדינה וגם בהסתדרוּת. נעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות. שינויים אלה לא נתחדשו עם העליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר המדינה. סימניהם התגלוּ עוד כמה שנים לפני כן והשינוּי העיקרי הוא שלאט לאט פּינה המניע החלוּצי את מקומו לצורך האישי, המקצועי והמשקי; לחץ האינטרסים דחק שכינת החזון, ונושאי השליחות ההיסטורית כוחם הלך ופחת לעומת כוחם של נציגי האינטרסים, והמפעלים ששימשוּ אמצעי למטרה ההיסטורית של המעמד בכללו, כשליח האוּמה – נהפכוּ מעין מטרה לעצמם.

אין ניגוד מוכרח בין חזון ובין אינטרסים, אבל אין גם זהוּת שלמה ביניהם. בראשית התנוּעה, לא רק בימי העליה השניה, אלא גם בימי העליה השלישית, בשנים הראשונות ליסוּדה ולגידוּלה של ההסתדרוּת עד התיצבוּת פּועלי ארץ־ישראל בראש התנוּעה הציונית, היה החזון ההיסטורי שליט בתנוּעה ומכוון פּעוּלותיה. בדין־וחשבון הראשון שמסר הועד הפּועל מפעוּלת ההסתדרות מיום יסוּדה עד הועידה השניה – בשבט תרפ"ג, 1923, לפני 33 שנים – יכול היה נציג הועד הפועל לסיים סקירתו במלים גאות אלה:

“הסתדרוּתנוּ, הסתדרוּת פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנוּעת הגאוּלה של העם, מרכז תנוּעת הדם של עורקי תחייתנו הלאוּמית והסוציאלית. תנוּעתנוּ, תנוּעת הפּועלים העברית בארץ־ישראל, היא התמצית המגוּבּשת של כל התסיסה הגדולה, הלאוּמית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנוּ. תנוּעתנוּ היא הביטוּי המרוּכז בשׂפת המפעלים והמעשים של מאוַיי התקופה ושאיפות השחרוּר וההתחדשוּות המפעמות ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ”.

האפשר גם היום להגדיר ולתאר ככה את הסתדרות העובדים?

אני עונה על שאלה זו בשלילה. וּמשני טעמים: שלילי וחיוּבי:

1) כָּהָה אוֹרוֹ של החזון בציבור הפועלים, נתרופפה אחדוּתו, ירד המתח החלוצי, נחלשה הערבוּת ההדדית וגדל כוחו של האינטרס החלקי־האישי, המקצועי, המשקי, הגוּשי והמפעלי;

2) במדינת ישראל קם מכשיר יותר יעיל, רב־אונים וכולל מהסתדרות העובדים. ועלינוּ להסיק משתי עוּבדות־יסוד אלה המסקנות המוּכרחות.

בתקוּפת המנדט הבריטי מילאה ההסתדרות תפקידים ממלכתיים מתוך הכרת שליחוּתה ההיסטורית, ומתוך חוסר כלים ממלכתיים יהוּדיים. המשכת תפקידים אלה לאחר יסוּד המדינה היא מעמסה מיוּתרת על ההסתדרוּת ופגימה קשה במדינה. כדוגמאות אציין לשכת העבודה ומקורות מימי הארץ. למען הבטיח חלוּקת־עבודה צודקת ויעילה – וגם הצדק וגם היעל בחלוּת העבודה הם חיוּניים לעובד ולמשק – יש צורך בלשכת־עבודה ממשלתית בשיתוף העובדים והמעבידים. ונדמה לי, שאין צורך להוכיח, כי מקורות המים בארץ והשליטה המלאה על המים וחלוּקתם צריכים להיות בידי המדינה, ואך ורק בידיה. המים הם המפתח הראשי לפיתוּח, וההסתדרות רשאית להתגאות במפעלה החלוצי לחישוּף מקורות מים נעלמים להפראת האדמה הצחיחה, שהחלה להיעבד בידים עבריות. אולם משקמה המדינה קם הגואל הטבעי למקורות המים הגנוּזים ולהפרחת השממה, והמפתח צריך להימסר לבעליו ההיסטוריים.

אין ההסתדרות יריבה או בת־תחרותה של המדינה, אלא עוזרה הנאמן ומשענה המסוּר. היה זמן שההסתדרות אירגנה, ציידה והפעילה את ה“הגנה” ומילאה בתקוּפה ההיא שליחות לאוּמית רבת־הוד וּגבוּרה, כאשר עשה “השומר” בזמנו. אבל עם הקמת המדינה – הבטחון הוּא משׂימה ממלכתית ראשונית, וצבא־הגנה לישראל, אם כי רובו מורכב מעובדים ובני עובדים – כפוף לרשות אחת ויחידה, לרשות המדינה ומוסדותיה המוסמכים. מבלי לעמוד על פּרטים אני סבוּר, שיש לקבוע כלל יסודי: כל שירוּת הדרוּש לכלל האזרחים – על המדינה לעשותו.

כשאני אומר מדינה, אין הכוונה למנגנון הממלכתי דווקא. שירוּתים רבים אפשר לקיים בצוּרה יעילה יותר על־ידי ארגוּני הנהנים והצרכנים, כמו למשל שירוּת הבריאות. יהא זה משגה כבד והפסד חברתי וציבורי, אם, למשל, השירות הרפוּאי ייהפך כולו לשירוּת המתנהל על־ידי מנגנון פּקידוּתי של המדינה, לאחר שהרוב הגדול של האזרחים במדינה, ובראשם חברי ההסתדרות, אירגנו בכוחות עצמם עזרה רפוּאית על־יסוד עזרה הדדית, שהגיעה לרמה גבוהה. אוּלם המדינה חייבת להבטיח ביטוּח־בריאוּת כללי לכל האוכלוסין במדינה, וכל מי שאינו חבר בארגוּן מבוּטחים של קוּפּת־חולים, יקבל עזרה רפוּאית ישר על־ידי מוסדות המדינה, אבל יש לשמור על האוטונומיה של ארגוּני המבוּטחים בקופת־חולים ויש לעודד גם שאר התושבים שיצטרפוּ לארגוּנים אלה.

זוהי תפיסה סוציאליסטית או ממלכתית מסולפת הרוצה בריכוז כל הפעוּלות האזרחיות וכל המפעלים בידי המנגנון הממלכתי. כשם שהמדינה חייבת לעודד השלטון העצמי במקומות – בעיריות ובמועצות המקומיות – כך היא צריכה לאַמץ היזמה העצמית של ציבורי אזרחים בכל צרכי ציבוּר, שאינם צמוּדים לתחומים טריטוֹריאליים. אולם כל דבר שהוא ביסודו צורך ממלכתי כללי, וההסתדרות טיפלה בו לפני יסוּד המדינה, באשר לא היה מכשיר ממלכתי יהודי בימי המנדט – אין ההסתדרות צריכה להוסיף לטפל בו, אלא הוא צריך לעבור לרשות המדינה.

היקף־הפעולה המיוּחד להסתדרות לא יצטמצם, גם לאחר יסוד המדינה, בפעוּלה מקצועית וקואופרטיבית, לפי הנוהג של התנועה המקצועית בעולם. גם עכשיו עלינו לראות ההסתדרות לא רק כארגון אינטרסים קיימים, אלא כשליח ההיסטוריה היהוּדית וחלוץ מַגשים של העם שיתכנס במולדתו. ההסתדרות תחדל למלא תפקיד יוצר ומהפכני, אם לא תהיה גם להבא ברית מחַדשי מולדת ואומה ובוני מדינה למופת. זאת אומרת, חברת עובדים ללא מעמדות, קיפוח, אַפליה וניצול. והיא תעשה שליחוּתו ההיסטורית של המעמד העובד, אם יחד עם פעוּלתה המקצועית תהיה בשוּרה הראשונה כוח מחנך ויוזם חלוצי, ותעלה בראש וראשונה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, ותבין מעמדה בעם כערך המרכזי המקיים ובונה את האומה והמולדת והחברה החדשה.

המאבק על עבודה עברית, יותר מכל גורם אחר, הכשיר תקומתה של מדינת ישראל. במדינה נסתיים מאבק זה בנצחון מלא וסופי, ובתוך המדינה שהחוק היסודי שלה הוא חוק השבוּת – אין עוד הבדל בין עבודה עברית ועבודה לא עברית. כל פועלי ישראל, יהודים ולא יהודים, שווים בזכוּיותיהם ובחובותיהם. מציאות מיעוטים לאומיים בישראל אינה פוגמת במהוּתה העברית של המדינה, ועבודת פועלי המיעוטים אינה מפחיתה ממשקל העבודה העברית המונח ביסודו של משק המדינה. אולם במדינה, יותר מאשר בישוב תחת שלטון זרים, עלינו להיאבק על ערך העבודה, על כושר העבודה, על רמת פריונה ומעמדה בעם. והמאבק הפעם הוא לא רק בין הפועלים ונותני העבודה – אלא בקרב הפועלים עצמם.

עלינו לראות בלי כל הונאה עצמית השינוּיים שנתחוללו בתוכנו מאז קום ההסתדרות, וביחוד מאז קמה המדינה. החזון הוליד את שתיהן, אבל שתיהן אינן ניזונות עכשיו רק מהחזון. חלו שינויים עמוקים בתוך ציבור הפועלים, ושינויים עמוקים יותר חלו בקרב העולים. דמות פועלי ישראל היום אינה כדמות הפועלים בימי יסוּד ההסתדרות, ודמוּת העולים לאחר קום המדינה אינה כדמוּת העולים משנות השמונים במאה ה־19, עד פרוץ מלחמת־העולם השניה. בעבודה ובעליה פועל עכשיו בעיקר מניע ההכרח והצורך האישי ולאו דווקא מניע החזון והיעוּד ההיסטורי. ציבור הפועלים אינו קרוּץ עכשיו מאותו החומר האנושי ממנו נבנו העליה השניה והשלישית; נשתנה לא רק הטיפוס האנושי אלא הנסיבות המשקיות, החברתיות והמדיניות; והעליה באה עכשיו מארצות מרודות, משועבדות ומשעבדות, השקועות עדיין במשטר פיאודלי של ימי־הביניים; ורוב העולים לא ידעו מאבק השחרור הלאומי והסוציאלי וכיבושי ההשכלה העברית והכללית, אשר עיצבו דמותם של רוב העולים עד לאחר מלחמת־העולם השניה.

עולים לארץ מתוך מצוקה, אם כי לאור חזון משיחי, והולכים לעבודה ולהתישבוּת, ואין זה פוגם בערך העליה. גם בעבודה ובעליה החלוצית היה גרעין של הכרח, והעולים ארצה מתוך מצוקה ואונס מביאים ברכה רבה לארץ ומקרבים את הגאולה. גם העולים מגלוּיות מרודות נעשו ברבבותיהם לכוח בונה ויוצר בארץ, נקלטו בעבודה ובהתישבות, והם מפריחי השממה בדרום ובגליל ובפרוזדור ירושלים ומגבירים בטחונה של ישראל.

אבל ההכרח שמביא לעליה עלול לדחוף גם לירידה. וההכרח שמביא לעליה ולהתישבות – אם לא יתעלה ויתעשר בערכים וביעודים לאומיים וסוציאליים הקורנים מתוך העבודה וההתישבות, עלול בנסיבות משתנות להתנדף ולהעביר העובדים והמתישבים לעיר, למסחר ולרוֹכלוּת. המעבר של יהודי הגולה, הגמולים מאות שנים מעבודה ומאדמה – לעבודת אדמה ולעמל כפיים במולדתם, היתה המהפכה העמוקה, הקשה והפוריה ביותר שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים בארץ. רק בכוח מערכה זו נתעצם הישוב וחודשה ריבונוּת ישראל. ריבונות זו לא תתקיים – אם מהפכה זו לא תתמיד ולא תגבּר חיילים במדינה. ויותר מכל הסכנות החיצוניות המאַיימות על קיוּמנוּ, צפוּי לנוּ הרס פנימי אם המעיינות הפנימיים, המוסריים והחברתיים, שמהפכה יוצרת זו שאבה כוחה מהם – יסתתמוּ וייבשוּ.

ואל נתגעגע לשווא ל“ימים הטובים ההם”, ימי הזוהר האנושי והעבודה החלוצית של העליה השניה והשלישית. ימים אלה עברו ללא שוב, כשם שעברו ימי הזוהר והגבורה של “השומר”, של “ההגנה”, של עליה ב'. ואל נזלזל בכוח הצרכים וההכרח שנעשו בימינו לכוח מניע רב־אונים בעם ובמעמד העובד, כי קם לנו בימים אלה מכשיר אדיר שבעזרתו ובכוחו אנו יכולים לבצע מפעלים ולשנות סדרי החברה והטבע כאשר לא יכולנו לעשות זאת בימי הזוהר והגבורה של החלוּציות הצרוּפה: קמה לנוּ מדינה ריבונית, שיש ביכלתה לגייס כספים ואנשים בכוח החוק ולהקים מפעלים רחבי־מידות ורבי־אמצעים שלא חלמנוּ עליהם ב“ימים הטובים ההם”, ודוגמה מובהקת של היכולת המוגברת של המדינה הוּא צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מיוסדת כוּלה על התנדבוּת, ואילו בצבא־הגנה לישראל משרתים אלה הרוצים ואינם רוצים. והמדינה נעשתה לכוח מחנך, יוזם, בונה, מישב, מפַתח, כאשר לא יכול להיות שום ארגון מתנדבים לפני הקמת המדינה. והכיבושים העצומים והרבים שכבשנו בשמונה שנים אלה, כיבוּשי אדמה, עליה, חינוך, משק, מעמד בינלאומי – כוּלם פרי המדינה. התקדמוּתנוּ, התעצמוּתנוּ וּביצוּע חזוננוּ בעתיד לא יתוארו כלל בלי כוחה ויזמתה של המדינה. אבל אין המדינה כל־יכולה, ודמוּת המדינה אינה נתונה מראש, והגמוניה פועלית אינה מובטחת מאליה, ולא בכל הנסיבות תשתמש המדינה בכוחה וביזמתה לבצע אותן המשימות אשר בשליחוּתן עשינוּ זה חמישים שנה ומעלה, מאז הורם דגל העבודה על המפעל הארצישראלי.

תעוּדתה הנוספת של תנוּעת הפועלים, נוסף על הפעוּלה המקצועית והקואופרטיבית לאחר הקמת המדינה, היא משום כך כפוּלה:

א) לעצב דמות המדינה ולהכשירה לבַצע יעודי הגאולה הלאומית והסוציאלית בשלמותם, ולחנך ולארגן ציבור הפועלים לתפקיד זה;

ב) ליזום פעוּלות חלוּציות בשטח החינוכי, המשקי והחברתי, שאין לעשותן בכוח הכפיה והחוק והמנגנון הממשלתי בלבד.

ואתחיל מפיזור האוכלוסין. מסיבות מדיניות, חברתיות ופסיכולוגיות – שלטון זר, חוסר קרקע, הרגלי עם גלותי – נתרכז הישוב היהודי ברוּבו ברצוּעה צרה על חוף הים ובשלושה כרכים. שני האזורים היחידים במדינה שיש להם רוחב ולא רק אורך – הם הגליל והדרום. בשניהם יש שטחים ריקים מכל ישוב יהודי, ושני שלישֵׁי הארץ בדרום הם שוממים בכללם. לא נגיע לעולם לעצמאות כלכלית ולא נקיים בטחוננו אם שטחים אלה לא יאוכלסו ולא ייבּנו על־ידי חקלאות ומלאכה ותעשיה יהוּדית. להלכה, כל חלקי תנוּעת הפּועלים מכירים, כי פיזוּר האוכלוסין ואיכלוּס השטחים הריקים הוּא צורך חיוּני וגורלי של המדינה. למעשה, עושים כוּלם ההיפך. כל הגוּפים של ההתישבות העובדת מקיימים מרכזיהם בתל־אביב דווקא. מרכז ההסתדרות החקלאית שוכן בתל־אביב. כל משק פּועלים הזקוּק לבנק הפּועלים חייב לבוא לתל־אביב. כל הנצרך למוסדות הממשלה חייב לדפּוק על דלתי המשרדים הממשלתיים בירוּשלים או בתל־אביב. אפילו המשרדים העוסקים בפיתוח הנגב, נמצאים בתל־אביב. בעיר זו מרוּכזים כל מוסדות ההסתדרות, וכמוּבן שפה מופיעים כל עיתוני הפּועלים. ובתל־אביב, בירוּשלים ובחיפה מתרכזים כל הסופרים, כל אנשי הרוּח, כל טוֹבי המורים והרופאים וכל מוסדות המדע והמחקר וכל הוצאות־הספרים, ורק חלק קטן, מִצְעָר, של הנוער החלוּצי וחלק ניכּר של העולים החדשים הולכים לסְפָר, לגליל, לדרום ולנגב.

קיימת תנוּעה ברוּכה “מן העיר אל הכּפר”, ונעשית פעוּלה מוּצלחת “מהאניה להתישבוּת”. אבל מוסדות הממשלה, ההסתדרות, מפלגות הפּועלים והגוּפים ההתישבוּתיים מצריכים ללכת מהכפר אל העיר. ואם אין אנוּ נושאים רעיון פיזוּר האוכלוסין לשווא – עלינו להתחיל מ“פּיזוּר” המוסדות; בנצרת ובבאר־שבע, בבית־שאן, בצפת ובאילת – צריכים להימצא מוסדות הממשלה, ההסתדרות והגופים ההתישבותיים ומכוני מחקר ומדע, שלא יצטרכוּ גזברי המשקים ומנהליהם לכתת רגליהם לתל־אביב ולירוּשלים בכל שבוּע לקבל מִלווה, לפרוע שטר, להבטיח תקציב ולקבל עצה טכנית וּמַדעית. אין גם כל סיבה מדוע לא תופיע מהדורה דרומית של “דבר” בבאר־שבע או באשקלון, ומהדורה צפונית בנצרת או בבית־שאן או בצפת. לא כל החומר בא לעתון ברגע האחרון, והמרחק מתל־אביב לנצרת ולבאר־שבע אינו יותר משתי שעות, ואפשר להעביר שמה בעוד מועד כל החומר העיקרי. פּיזוּר מוסדות זה מחייב ראשי התנוּעה ומנהלי המוסדות לעזוב את תל־אביב ולהתישב בצפון ובדרום. ואם מהם נבצר הדבר – איך ידרשוּ זאת מאחרים?

כבר אמרתי שעם הקמת המדינה נפתרה לחלוּטין בעיית העבודה העברית – אבל המאבק על העבודה לא נסתיים. הוא אולי רק מתחיל. רוב העולים לא היו מתפרנסים מעבודה בארצות גלוּתם. גם רבים מהפועלים הותיקים אין להם הכרח להישאר פועלים. ובלי מאבק רעיוני, מוּסרי וממלכתי להרמת ערך העבודה בעם – גם עבודה גוּפנית וגם עבודה רוּחנית, במקום תיווּך, רוכלוּת ומסחר, או פּרנסות גרוּעות מאלה – ובלי נקיטת אמצעים על־ידי המדינה, ההסתדרות והגוּפים ההתישבותיים להגדיל מספּר העובדים היצרניים על חשבון השירוּתים והתיווּכים היתרים, תגדל הנטיה בעם לעזיבת העבודה.

ונחוּץ מאבק מוּסרי רעיוני וממלכתי והסתדרותי לא רק על ערך העבודה – אלא על הגבּרת תפוקתה של העבודה. רמת התפוקה שלנו נמכוה מרמת־החיים שלנו, והפּער המסוכן הזה מתמלא מתמיכה חיצונית. הגענו בארץ לרמת־חיים גבוהה יותר מזו שבכמה מארצות אירופה – אבל היא אינה מבוססת על פּרי עבודתנו. בלי רמת תפוּקה בעבודה שתשחרר אותנו מתלות חיצונית אנו הורסים הבּסיס המוּסרי של רעיון העבודה של תנוּעת הפּועלים, ואנוּ מערערים עצמאוּתנו וריבונוּתנוּ; דיבוּרינוּ נגד פּאראזיטיוּת וניצוּל עבודת זרים הם דברי־הונאה, כל עוד אנוּ מעלים רמת חיינוּ על חשבון עזרה מן החוץ.

בלי מאמץ מתמיד, גם של המדינה וגם של ההסתדרות, להעלות רמת התפוקה של העבודה ולהשביח טיב התוצרת שלנו, ובלתי התנאת רמת החיים ברמת התפוקה, בלי התנאת גודל השכר בגודל התפוקה – נידרדר במדרון כלכלי ומוסרי, שידחפנו לתהום ההתמוטטות וההרס. עצמאוּתנו הכלכלית תלוּיה קודם כל בהגדלת תפוקת העבודה וביעוּל הנהלת המשק, למען הקנות לתוצרת כּושר התחרות בשוּק הבינלאוּמי. בלי יצוּא הולך וגדל – אין לנוּ עתיד כלכלי, והיצוּא לא ייתכן בלי הוזלת הוצאות היִצוּר. לא הורדת השכר, אלא העלאת התפוּקה – היא המפתח לעצמאוּת כלכלית. הערך המכריע שהיה למאבק על עבודה עברית לגבי כינוּן המדינה – יש עכשיו למאבק על עבודה יעילה, כלומר על הרמת התפוּקה למען קיוּם המדינה והתעצמוּתה.

תנוּעת הפּועלים הארצישראלית לא קיבלה התורה שהטיף לה גם ברוכוב, כי יעוּדו של המעמד הבורגני ליצוֹר, ויעוּדו של מעמד הפּועלים – לשחרר. אחרי חיפּוּשים וגישוּשים למען הבטחת בנין המולדת על־ידי עבודה עברית, הגיעה העליה השניה, ואחריה גם העליה השלישית, לידי מסקנה, שעל הפועל בארץ להיות לא רק שכיר הנלחם על הטבת תנאי העבודה, אלא עליו להיות בעצמו מתישב וּבונה משקים בכפר ובעיר. היזמה המשקית של ציבור הפּועלים בתקוּפת המדינה נדרשת ביתר שׂאת, כי המדינה פתחה לפנינוּ שטחים נרחבים אשר לא ייבּנוּ בכוח הרדיפה אחרי בצע ורווחים; בלי היזמה החלוּצית ובלי העזרה הממשלתית המתוּכננת והמכוּונת, לא נאַכלס המרחבים הריקים והשוממים. אבל גם באזורים המאוּכלסים דרוּשה היזמה המשקית של ההסתדרות ומפעליה הכספיים, הקואופרטיביים, הקבּלניים והיצרניים – בתנאי שגם פה ימלאוּ תפקיד חלוּצי בהעלאת רמת התפוקה, בהוזלת המוּצרים ובהשבּחת טיב התוצרת. על משקי ההסתדרות להוכיח כָּשרם הסגוּלי לבַצר עצמאוּתה של המדינה, לעבוד יותר טוב, למַעט בשירוּתי תיווּך המיַקרים התוצרת ולהוריד המחירים.

בעצם בעלוּת ההסתדרות או בעלוּת המדינה על משקים אין כל יתרון וערך חברתי ולאוּמי, אם אין בעלוּת זו אמצעי להגבּרת היִצוּר ולביצוּר עצמאוּתנוּ הכלכלית. משקי הפּועלים יתנוונוּ גם בעשׂותם רווחים, אם לא יצליחוּ לגלות יזמה חלוּצית בשטחים ריקים ושוממים, ואם לא יעלו פּריון העבודה ולא יוזילוּ המוצרים בכל שאר חלקי הארץ. בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, יש כר נרחב לשוּתפוּת נאמנה בין ההסתדרות ובין המדינה.

המשׂימה הקשה אוּלי ביותר שהטילוּ עלינוּ השינוּיים בהרכב העליה לאחר אבדן יהדוּת אירופה – היא מיזוּג גלוּיות. מי שרואה בעם בארץ חלוּקה לשני מעמדות בלבד – בּוּרגנוּת ופרוליטריון – חי בעולם הדמיון של נוסחאות שאין להן כל זיקה למציאוּת חיינוּ. אני מפקפק אם המעמד העובד בארץ חלה עליו ההגדרה המַרכּסיסטית של הפרוליטריון. בעזרת העם יצרוּ לעצמם פּועלי ישראל משקי חקלאוּת, חרושת, מלאכה, תחבורה ימית, כאשר אין לשוּם מעמד פועלים בעולם. מדינת ישראל אינה סוציאליסטית. אבל היא גם אינה קפּיטליסטית. יש במדינה משקים קפּיטליסטיים, ועלינוּ לעודד זרם הון פרטי ויזמתו הפּרודוקטיבית וכן לשקוד על הצלת ההון היהוּדי בגולה. אבל מרוּבים במדינה גם משקים פּועליים וגם משקים ממלכתיים ורוב העובדים השׂכירים, למעלה משבעים אחוּז, הם עובדי משק המדינה או עובדי ההסתדרות. הסתדרות העובדים אינה הסתדרוּת של פועלים שׂכירים בלבד, כתנוּעה המקצועית בכל שאר הארצות. בתוכה מאוּגדים מתישבים חקלאים, שבידם רוב האדמה המעוּבּדת במדינה, בידם קואופּרטיבים של תחבוּרה, קואופּרטיבים יצרניים ביבשה ובים, מפעלי חרושת גדולים. הרכבת, מפעלי החשמל, ים־המלח, המכרות ועוד – הם משקי המדינה. הרקמה המשקית והחברתית בארץ היא יחידה במינה, ואין להכניסה למיטת־סדום של הגדרות סוציולוגיות שצמחוּ במציאוּת שונה לגמרי.

החלוּקה רבת־המשמעות המיוּחדת לנו והמציגה בפנינו תביעות חמורות היא החלוקה בין הישוב הותיק ובין רוב העולים החדשים. הבדלים מעמדיים היוּ בישוב גם לפני יסוּד המדינה, אבל אז היינו עם אחד, לא רק בכוח אלא בפועל, ואחידוּתו של העם נתגלתה ונתחשלה ביתר שׂאת במלחמת הקוממיוּת. אין אנו מהווים עכשיו עם אחד בפועל, והפער בין הישוּב הותיק וחלק של הישוּב הישן שנשתרש כבר בארץ ובין רוּבו של הישוּב החדש – שלא נשתרש עדיין – צופן בחוּבו סכּנות חמוּרות גם לבטחונה של המדינה וגם למעמדה של תנוּעת הפועלים בעם.

תושבי המעבּרות וישוּבי העולים הם מבחינה כלכלית וחברתית חלק של המעמד העובד. אבל אחדוּתו ואחידוּתו של המעמד העובד אינה נתוּנה מאליה ומחוּיבת המציאוּת. אין זה מן הנמנע, שהמוני עובדים יתנוּ ידם לאויביה המוּשבעים של תנוּעת הפּועלים. דבר זה קרה גם בארצות יותר מבוצרות. אפילו חברי ההסתדרות, שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ, גם של העם כולו, אין זיקתם הרעיונית והחברתית לערכי תנוּעת הפּועלים נתוּנה ומובטחת מראש. בימי העליה השניה והשלישית היתה זיקת החבר להסתדרות בשורה הראשונה זיקת רעיון וחזון. עכשיו זוהי בעיקר זיקת אינטרס. אמנם אין סתירת מוּכרחת בין זיקת החזון ובין זיקת האינטרס. אך במה דברים אמורים? – אם האינטרסם הוּא אינטרס הכלל. לרבים, לחלק גדול מחברי ההסתדרות, זיקת האינטרס היא אינטרס אישי, לכל היותר מקצועי, מקומי, גוּשי. אינטרס זה אינו מזדהה בשלמוּתו עם החזון, ולפעמים הוּא סותר אותו, ופועל שהוא חבר ההסתדרות יכול לתת ידו למפלגה פאשיסטית או לארגון אחר העוֹיין לתנוּעת הפּועלים ולשליחוּתה בעם.

המדינה יכולה להתברך במאות הישובים החקלאיים שהוקמו על־ידי העולים החדשים מכל העדות ומכל הגלוּיות. אולם הפּער החברתי, התרבותי והרוחני, במקומו עומד. אם לא נצליח לשלוח לכל ישוב־עולים צוות של מורים, אחיות, רופאים ומַדריכים מנוסים בחקלאוּת, בבטחון, בחיי חברה – אין כל בטחון שישובים אלה יעמדוּ ביום פקוּדה. וגם בימי שלום הם עלולים להיות טרף לדימַגוגיה ימנית ושמאלית ולתת יד לכוחות עוינים למדינה ולכוחות המתנכּלים לתנוּעת הפועלים.

עד עכשיו עשו משהו לישובי העולים אנשי המושבים, הותיקים והצעירים; אולם חיזוקם המוּסרי והבטחוני של הישובים וסתימת הפער ביניהם ובין הישובים הותיקים מחייבים הליכה של אלפי צעירים מובחרים לא רק מההתישבות העובדת – כי אין להעמיס כל העול על התישבות זו – אלא גם מהעיר ומהמושבה בלווית מורים מובחרים, אחיות ורופאים, שישתקעו בישובי עולים אלה ויחיו אתם יחד.

ההתעוררות בקרב פועלי העיר והמושבה ללכת לישוּבי הסְפָר לזמן־מָה – היא סימן טוב לציבור הפועלים. הליכה זו לשבוּע או לשבוּעיים נותנת אולי יותר להולכים מאשר לישובים. פועלי העיר והמושבה, החוזרים מביקורים אלה, מביאים אתם ריח השדה ונשימת הגבורה של חיי־הספר – אבל אין היא פּותרת בעיית ישובי העולים. כאן דרוש חריש עמוק וממוּשך. רק שוּתפוּת רבת־ימים בין טובי הנוער בישוב הותיק ובין העולים יסתום הפער הרה הסכנות הבטחוניות והחברתיות.

אסוּר לנו גם להתעלם מהעוּבדה, כי רבבות חברים הנמנים עכשיו עם ההסתדרות לא קיבלו כל השׂכּלה יהודית ואנושית; רבים מהם גם לא יודעים קרוֹא וכתוֹב. איני יודע אם יש תקנה לזקנים ולקשישים למעלה מגיל חמישים, אבל המרכז לתרבות של ההסתדרות חייב לתכנן ולבצע שיטת חינוך מינימלית, כדי השׂכּלת בית־ספר יסודי, שיינתן לכל פועל ופועלת במספּר שנים קצובות. צבא־הגנה לישראל עשה זאת והצליח. ידעתי ההפרש בין מסגרת הצבא ובין מסגרת ההסתדרות, אבל אין להירתע מהקשיים. חברוּת בהסתדרוּת של פועל שאינו יודע לקרוא היא פיקטיבית, ואוּלי גם גרוּע מזה.

אינני מאלה המזלזלים בחשיבות מנגנון ומסים וסדרים בקיוּם ההסתדרוּת. בלי כל אלה לא תיכּון ההסתדרות. אבל אין אלה אלא הפּיגוּם, ולא הבנין עצמו – בנין ההסתדרות הוּא נפש הפועל, הכרתו, מסירותו, זיקתו הרעיונית והמוסרית ליעוּדי מעמד הפועלים ולשליחותו ההיסטורית בעם.

ומכאן אני בא לתפקיד אנשי הרוח והמדע בתנוּעתנו ובמפעלנו. עוברת על האנושות מהפכה עמוקה שלא היתה כמוה זה אלפי שנים: המדינה, הבטחון, המשק בכל ענפיו, נעשים יותר ויותר תלוּיים במדע ובטכנולוגיה. המדע הולך ונעשה לאחד הגורמים העיקריים היום־יומיים בפיתוּח החקלאות והתעשיה ושאר ענפי המשק, וכמו־כן בשמירת הבטחון. גילוּיי המדע הפיסי, החימי והביולוגי ושכלוּלי הטכניקה משנים בימינו כל תנאי החיים, הבריאוּת, הריבוּי הטבעי, התפתחות המשק ופריון העבודה. המדינה ותנוּעת הפועלים חייבות לראות בפיתוח המחקר המדעי ובחינוך אנשי מדע – ובשם מדע אני מתכוון למדעי הפיסיקה והביולוגיה – אחת המשימות המרכזיות של פעוּלתן החינוכית, המשקית והבטחונית. החינוך האנושי לא יוכל להצטמצם רק בהשכלה מדעית. ויש שטחי רוח אחרים, שהשם מדע אולי אינו הולם אותם, אבל חשיבותם אינה קטנה ממדעי הטבע, כגון: היסטוריה, ספרוּת, פילוסופיה, סוציולוגיה, אמנוּת, ולא עוד אלא שיש סכנה בחינוך מדעי במוּבן הצר, כי המדע מסועף ומפוּצל, ומוּמחה חייב להקדיש כל חייו לחקר ענף חלקי מצוּמצם במדעים, ובלי השׂכּלה אנושית רחבה יתרושש האדם. ולכן המדינה, וזאת אומרת – גם תנוּעת הפּועלים, אינה יכולה להסתפּק בחינוך ובמחקר מדעי בלבד, אלא היא חייבת לטפּח כל נכסי הרוּח של העם היהוּדי והאנושות כולה. אוּלם חובה עלינו להדגיש דווקא מבמה זו, כי אם לא יעמיקו אנשי הרוח את קשריהם הרוחניים והחברתיים עם אנשי העבודה – הם לא יַפרוּ ולא יעלוּ תרבּוּת העם. רק שיתוּף נאמן בין עובדי הרוּח ובין אנשי העבודה יעשירו יצירתנו התרבותית והכלכלית כאחת. וגם לגבי אנשי הרוח והמדע יש לנקוט ב“פיזוּר אוכלוסין”. חוקרי הנגב, למשל, לא יתרמוּ מלוא יכלתם למחקר המדבר אם לא יתישבוּ במדבּר. המהנדסים והחימאים, הקשורים עם מפעל ים־המלח, הפוספאטים או מכרות אחרים בנגב – צריכים לשבת בבאר־שבע, באילת או באחד המרכזים החדשים שיקוּמוּ בערבות הנגב. – –

ועלי לומר דבר בלתי פופולרי, שאולי כל המפלגות בהסתדרות יחלקו עליו, אבל אני רואה חובה מוסרית להגיד זאת בדברים ברורים ומפורטים: כל נסיון להעלאת רמת־החיים עכשיו בעיר ובמושבה בתוך הישוב הותיק (ואני מוציא מן הכלל פועלים מעטים המשתרכים למטה מהמינימוּם ההכרחי) – הוא חטא שלא יכופר נגד התגוֹננותנו הצבאית ונגד התחייבויותינו כלפי העליה החדשה וצרכי ההתישבות על הגבולות במרחבי הדרום והנגב. מי שאינו נושא בעול האחריות למדינה, לבטחון, לעליה ולהתישבות – יכול כמובן בהבל־פיו להבטיח גם הגבּרת הכּוֹננוּת הצבאית וגם הגדלת העליה וגם הרחבת ההתישבות וגם חיסול המעברות וגם ריבוי השיכון בהתישבות הותיקה וגם העלאת שכר הפועלים וגם הורדת המחירים וגם יציבות המטבע ואיזון התקציב. במציאות אין כל הדרישות הללו מתישבות יחד; למעשה הן סותרות זו את זו, ועלינו לקבוע מהי העדיפות ההיסטורית בשעה זו. לדעתי יש רק שלוש עדיפוּיות ובסדר שאני מונה אותן: כוננות צבאית, התישבות חדשה, קליטת עליה נוספת. וכל דבר שעומד בסתירה לשלוש תביעות אלו – מן ההכרח לדחותו בשעה זו.

בהעלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה בימים אלה אנו מגדילים הפער בין הישוב הותיק ובין העליה החדשה. פער זה מהווה סכנה חברתית פנימית ובטחונית חיצונית, ועלינו לשקוד על סתימתו ולא על הרחבתו. העליה החדשה היא כמעט הכוח הבונה היחיד, המרחיב בפועל תחומי המדינה, מישב את השטחים הריקים בגליל, בפרוזדור ירושלים, בדרום, ובאופן זה היא גם הכוח העיקרי אשר, מחוץ לצה“ל והנוער החלוצי הישראלי, מגביר בטחוננו על הגבולות ובדרום, שמשם עלולה להיפּתח בימינו הרעה. וכשם שעלינו עכשיו, בתוקף צו גורלנו, לצייד ככל האפשר צה”ל בכלי־מגן יעילים ומספיקים, כך עלינו לדאוג עכשיו לחינוכה, לקליטתה ולמיזוגה של העליה החדשה. העלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה ובישוב הותיק בכללו בשעה זו מן ההכרח שתיעשה על חשבון הכוננות הצבאית ועל חשבון ההתישבות והעליה החדשה.

כל העם בישראל, ובראש וראשונה ציבור הפועלים המלוכד בהסתדרות גדולה ורבת יצירה ואחריות זו, ייבחנו עכשיו – אם ידעוּ להעדיף צרכי בטחון, העליה וההתישבות על כל צורך אחר.

ואני חייב לסיים בדבר שאין בסמכוּתה של ההסתדרוּת להחליט עליו, אבל חובה להשמיע אותו בועידת ההסתדרות, והוּא: אחדוּת פּועלי ישראל. הפּילוּגים בתנוּעת הפּועלים, יותר מכּל גורם אחר, הפחיתוּ כָּשרה החלוּצי, החלישוּ כוחה היוזם והיוצר והנמיכו קומתה המוּסרית. פּילוּג זה, אם יתקיים לאורך ימים, עלוּל, יחד עם השינוּיים האחרים שחלוּ בעם ובציבוּר הפועלים כולו – לערער עד היסוֹד מעמדה המדריך והמכַוון של תנוּעת הפּועלים במדינה.

ביסוּד הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית נעשה נסיון מאומץ ומוּצלח להביא לידי שיתופן של כל מפלגות הפועלים בממשלת ישראל – על בסיס קווי־יסוד מוסכמים. בקווי־היסוד מצאו כל מפלגות הפועלים, ממפ"ם ועד הפועל המזרחי, המצע הרעיוני המשוּתף לכוּלן. וכל פּועל יוּכל לשאול בצדק: מדוּע לא הלכו כל המפלגות האלו לבחירות יחד על יסוד מצע משוּתף זה, אם הוא משותף באמת? ואם השיתוף במצע אינו אמיתי ואינו עמוק – לא יהא לו קיוּם. בנוסחאות מוּצלחות המטליאות קרעים ואינן מקרבות לבבות ואינן מחייבות לאחריוּת משוּתפת – אין ערך ממשי ובר־קיימא. ובדיון עם חברי המפלגות על הרכבת הממשלה הובעה לא פּעם חרדה ותקוה: חרדה – שאם הדבר ייכּשל, יוּרע המצב בתוך התנוּעה והקרעים יתעמקו; תקוה – שעבוֹדה ואחריוּת משוּתפת במדינה יביאו לידי קירוּב לבבות ואיחוּי הקרעים. אחדות פּועלים אינה צריכה להתבסס על קולקטיביוּת רעיונית ושפה אחת ודברים אחדים. אין מפלגת־פועלים אחת בארץ שאין בתוכה חילוקי־דעות. אחדוּת הפועלים תיתכן אך ורק על בסיס הערכים המשותפים המונחים ביסוֹד מפעלנו היוצר והמהפכני בארץ, ועל חופש ויכוח, ויכוח חברי, בשאלות השנוּיות במחלוקת.

אני בטוּח כי דמותה של המדינה, כוחה להתגבר על קשיים פּנימיים וחיצוניים, ובעיקר משקלה ומעמדה של תנוּעת הפּועלים בעם ובמדינה, תלוּיים במידה רבה ביכלתן של המפלגות המשתתפות בממשלה להתאַחד איחוּד פּוליטי. אני בטוּח כי זה הרצון העמוק והכּן של רוּבם הגדול והמכריע של פּועלי ישראל. ואם כי ועידה זו אינה יכולה להחליט על כך, אין היא פּטוּרה מלהשמיע קריאה זו. מן ההכרח שקריאה זו תישמע במוּקדם או במאוּחר.

בשעה גורלית זו נתבעים פּועלי ישראל להיות מופת לעם כולו בישראל ובתפוצות – בהתנערוּת מוּסרית ובתנופה חלוּצית – למיזוּג גלוּיות, להפרחת השממה, לפיזוּר האוכלוסין, ליזמה משקית, להרמת ערך העבודה, יכלתה ותפוקתה, לצמצוּם השירותים, להגברת העבודה היצרנית, להעמקת הזיקה הרעיונית והמגשימה, לחזון התקוּמה הלאוּמית והסוציאלית, להגברת הנאמנוּת והעזרה למדינה, לחיזוּק הבטחון והכוננוּת הצבאית בחזית ובעורף, לגיוּס הנוער להליכה לכפר ולישוּבי הספר, למרחבי הדרום ולישובי עולים, ואחרון אחרון – לחידוּש אחדוּתה ושלמוּתה הפּנימית של תנוּעת הפּועלים בהסתדרוּת־עובדים כוללת אחת ובמפלגת־עבודה מאוּחדת ויחידה.

דברי־פתיחה בועידת הסתדרות הפקידים

לועידה זו יש זכות מיוחדת שלא היתה לועידות הקודמות: בה משתתפים פקידי מדינת־ישראל, ויוּרשה לי להקדיש הערותי המעטות לענף חדש זה בהסתדרותנו. עלי לעשות זאת כל עוד אני עצמי כלול בענף זה, כי איני יודע מה יהיה בועידות הבאות. הסתדרות הפקידים שומרת על מקום־העבודה של כל אחד מחבריה, אך משום מה נראה לי שאין זה מענינה לשמור על מקום־עבודתי־אני.

ודאי ידובר פּה לא מעט על זכויות הפקידים ותביעותיהם. עלי לעמוד הפעם בעיקר על חובותיהם, חובות למדינה ובמדינה.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו למדינה שני תפקידי־יסוד בלבד: משפט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני־ישראל בויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה את תחומי פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת־החיים של האוכלוסין וכדומה.

מדינת־ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי, המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית של מדינה זו ומַפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ הגלויות.

ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת־ישראל לפעול בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן־חורין אין כופים חוקים על הציבור – אלא העם עצמו עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי ואין המנגנון הממלכתי שולט בעם אלא משרת אותו וממלא את צרכיו באמונה.

מידת־הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן־חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה. והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – גדולה יותר הנאמנות של פקידיה וגדול האֵמוּן והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים, באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפלים בצרכיו הקולקטיביים.

היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת־ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.

המשׂימה הגדולה והקשה של קיבוץ־גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון, העלאת פריון העבודה, טיפוח מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי העם ובלי יזמה חלוצית בכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמוֹר בהתישבות; וההתנדבות והיזמה נדרשות לא רק מבני־הארץ אלא מכל העם היהודי שבתפוצות.

ואף על פי כן לא נגרע מערכם החיוּני של החוק והמנגנון הממלכתי גם במדינת־ישראל.

רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבשו במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה ייעשה בשוּרה הראשונה על־ידי עובדיה, כי המשׂימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.

פקידות ציבורית היתה לנו גם בכל ימי גלותנו; היו פרנסים נבחרים ולא־נבחרים. גם להסתדרות הציונית היתה בחמישים השנים האחרונות, ועוד יש לה גם עכשיו, פקידות רבת־פעלים שאין להתבייש בה. היתה פקידות בישוב, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה את מלאכתה באמונה. עכשיו יש לנו ענף חדש ורב־ערך: פקידות מדינת־ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות בכל מקום ובכל זמן – כושר־פעולה, חריצות, נאמנות – יידָרשו גם לפקידות המדינה, אךְ אלה בלבד לא יספיקו.

גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת־ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, עול משולש כבד מנשוא – בטחון, קליטת עליה והתישבות רבתי – אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.

שלוש משימות אלו הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מַתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה ייבּחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרה – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו – במדינה וּבעם – נתבע ליזמה חלוּצית והתנדבוּת מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה בתולדות עמנו.

ותביעה זו מכוּונת בראש וראשונה לעושי־דברה הראשונים של המדינה – לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים, אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה. הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת־ישראל, מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור. בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובנינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבוד המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים, ואיני יודע מה היה כשרנו הממלכתי בימים הקדומים, כשהיינו עומדים ברשות עצמנו. עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאַין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. וכשאני אומר “אינם מספיקים”, אני מתכוון קודם כל לעצמי ולחברי בממשלה. עלינו להתעלות על עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה החבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מכסימלית של סגולות־רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינו עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. אנחנו עם קטן ודל, עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. שׂוּמה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה ההר ולהגיע לפסגה, לשיא. ולאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שאין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא – אינו היום אלא שלב לשיא חדש, גבוה יותר. על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי־הרף ובלי־ליאות את כושר פעולתו, את פריון עבודתו, את רמת ידיעתו, את מידת חריצותו, ולשפר את טיב מלאכתו ואיכוּתה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן־עבודה תובעת מעובדיה, אלא ההיסטוריה העברית היא התובעת זאת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה את מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצוּת מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – האזרח, האדם החי. עובד המדינה, מן ההכרח שייפגש יום־יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם מסַפקת המדינה. עובד המדינה נפגש אתו עוד בחוץ־לארץ – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו בנמל, כשהעולה מגיע לחוֹפי המדינה. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה־האימונים, כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא־הגנה לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת־העבודה, במשרדי הבריאות, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם הפונה לעובד המדינה אינו רואה את המדינה כולה; הוא רואה שליח המדינה ועל פיו הוא שופט את המדינה. ועובד המדינה לא יצא ידי חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה ולא יפגוש את האדם החי – הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטוּאיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי־שיחו וגם בחסרונותיו ובליקוייו.

מדינת־ישראל נבנית על־ידי עם דווּי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, והוא סבור שהמדינה היא כל־יכולה ועליה לספּק את כל צרכיו ומיד, בלי לדעת ובלי להתעניין אם יש או אין בידה האמצעים והיכולת. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר, וכך עושים רבים, לא אחד, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומיגע, כאוּב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש הפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית, כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ובמצב־רוחו, גם כשהוא בא בתביעות בלתי־מצודקות ובלתי־מעשיות. עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת־אדם ואהבת־ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק־אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עוינת וזרה, וללכד אותו לחטיבה לאומית, תרבותית וחברתית, ולהשריש אותו במולדת, לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחוה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה המוטל על המדינה – עליהם להצטייד ביעילוּת מלאה, בנאמנות שלמה ובאהבה רבה, למען תצלח שליחותם.

ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, זאת אומרת, העובדים בשדה ובבית־החרושת, בנמל ובשדה־התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית הספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי, ציבורי או פרטי, עבודת־יד ועבודת רוח, במישרין ובעקיפין – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת־ישראל, מעצבי דמות האומה המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.

ומעומק לבי אני מאחל לעובדי־מדינה אלה שיצליחו לעשות עבודתם ביעילות מכסימלית ובנאמנות מלאה ומתוך אהבה, גם למדינת־ישראל וגם לאדם בישראל – כי רק באלה נעשה חובתנו, ורק באלה נהיה ראוּיים לשליחות שנפלה בגורלנו.

כ“ב סיון תש”ט

כלאחד מאזרחי מדינת ישראל ועובדיה, תרשו נא לי להביע דעה באחת השאלות שהועמדו או צריכות לעמוד בועידתכם:

תרומתכם לאיחוד כל העובדים והפועלים בהסתדרות־עובדים כללית (או כפי שקוראים לזה – הצטרפות להסתדרות העובדים).

אני רואה בהתפצלות העובדים לפי השקפות פוליטיות ודתיות נזק חמוּר לעניני העבודה והעליה מצד אחד, ולאחדות האוּמה וצביוֹנה המיוחד – מצד שני.

אני יודע ומעריך עמדתכם בשאלת הדת, אולם גם מבחינת השקפתכם הדתית איני משוכנע שאתם מועילים לדת בהתבּדלוּתכם מכל ציבור הפועלים בעניני עבודה וחברה ומדיניוּת. פעם עשתה זאת אגודת־ישראל ביחס לכלל היהודי, ואיש מהם לא יגיד שחיזקו על־ידי כך את הדת בתוך הכלל. וטוב שהם נוכחו בטעותם ואין הם פורשים עוד מכלל האוּמה.

איני סבור שיש ל“המזרחי” יסוד להצטער על שלא נשמע בענין זה לדעת ה“אגודה”, והשתתף עם ה“חפשים” וה“אפיקורסים” בהסתדרות הציונית. לא העם היהודי, לא הדת היהודית ואף לא העמדה של “המזרחי” סבלו מזה, להיפך.

בהתבדלותכם מכל מחנה הפועלים בעניני עבודה, חברה, התישבות, קואופרציה, משק ועוד – אתם הופכים בעיני רוב העובדים את הדת לקרדוֹם פוליטי־מפלגתי ומרחיקים מעליכם המוני פועלים דתיים ומספר גדול יותר של פועלים “מסורתיים” שאינם שומרים אולי כל מצווֹת השולחן־ערוך, אבל אין לראות בהם שונאי־דת; ואתם מסייעים (בלא יודעים) לחוגים אנטי־פועליים להסתייע בנימוקים דתיים כביכול נגד עניני ציבור הפועלים.

העוּבדה שאתם משתתפים יחד עם לא־דתיים בכל ארגון והסתדרות ומפעל, מחוץ למסגרת העבודה והעובדים, קשה להסביר אותה באופן מניח הדעת, ומתקבל הרושם אצל הרבה פועלים שכוחות ריאַקציוניים משתמשים בכם לנגח את ציבור־הפועלים המאורגן – בעניני עבודה, זכויות מוניציפליות, מדיניוּת וכו'.

נדמה לי שבהתבּדלוּתכם זו אתם גם מחבלים באחת המטרות הרוחניות שלכם. אם רוצים לבנות הווי יהודי, ללא כפיה ואונס דתי (וגם אתם, כמדומני, מתנגדים לכפיה בעניני דת), אם רוצים לשמור על הצביון היהודי של חיינו, על צביונם של חגינו ומוֹעדינוּ, שיהיה משותף גם לאלה שאינם מקפידים על השולחן־ערוך, ורוצים לבצר האחדוּת היהודית במידה המכּסימַלית – אין דרך מעוּלה יותר מִשבת־אחים של כל העובדים במסגרת אחת. ברור שזה לא ייתכן בלי כבוד הדדי וסוֹבלנוּת הדדית, שאינה כוֹפה בעניני מצפוּן ודת ואינה פוגעת פגיעה גסה ברגשות חברים; ואיני מניח שסוֹבלנות זו וכבוד הדדי זה אין למצוא בתוככם ובתוך המוני העובדים בהסתדרות.

אבל אין להתעלם מהעיקר – מהאינטרס המשותף ומהחזון המשותף של כלל העובדים בכפר ובעיר, ומהיעוד החלוצי הצפוי לו, והתבּדלוּתכם, מן ההכרח שפוגעת קשה בעיקר זה ומסלפת בהכרח את דמותכם וגם את דמותם של שאר הארגונים הנפרדים שנשענים עליכם. איני יכול למצוא שום דבר לא ב“תורה” ולא ב“עבודה” שמחייב או מכשיר אפילו את הפירוד הזה – אלא אם הסתדרות העובדים חשודה על כפיה בעניני דת ומצפון או אי־התחשבות בּרגשוֹת ובצרכים המיוחדים של חבריה הדתיים. לפי מיטב ידיעתי אין היא חשודה על כך.

ואם מוּתר ל“איש מן החוץ” להביע דעה – הייתי מיעץ לועידתכם בכל הרצינוּת שתעיינו מחדש, ובלי דעה קדומה, בשאלה חשובה זו.

מדינת־ישראל עומדת בפני מבחנים חמוּרים, וכל פירוד מיותר ובלתי־הכרחי מכביד על מלחמת קיומה הקשה, וביחוד כשפירוד זה פוגע בציבור המהווה בהכרח רוב בנינו ורוב מנינו של העם – בציבור עובדי הכפר והעיר; יותר מדי גדולה אחריותו ההיסטורית של ציבור זה בפני העם היהודי ועתידו, שירשה לעצמו התפצלות והתפרדות שאין בהן הכרח.

כשם שהשתתפותכם בהסתדרות הציונית לא פגעה בעקרונות הרוחניים שלכם ולא חייבה את כל ההסתדרות הציונית לקבל את השקפתכם המיוחדת – כך השתתפוּתכם יחד עם כל שאר העובדים בהסתדרות כללית אחת לא תפגע בעקרונות הרוחניים שלכם ולא תחייב את כל ההסתדרות הכללית לקבל השקפתכם המיוחדת. ובתוך ההסתדרות תצליחו בלי ספק לנטוע בלב הציבור כולו יותר כבוד והערכה לערכי המסורת – מאשר תעשו במחיצה נפרדת.

זכיתי לעבוד עם חבריכים יחד כשהייתי מזכיר הסתדרות העובדים הכללית ואני שמח שזכיתי לעבוד עם חבריכם בסוכנות היהודית ואחר־כך בממשלה הזמנית והקבועה למדינת־ישראל.

יודע אני חילוקי־הדעות, אבל מאמין אני גם בקשרים ובאחריות המשותפת, ואני תפילה שהמשותף יתגבר על המפריד, ותמצאו דרך נאותה לשמור מכל משמר על הערכים המיוחדים שלכם ולעבוד שכם אחד עם כל ציבור העובדים בכל אותם הענינים המשותפים לכולם.

ט' חשון תש"י.

באסיפת פועלים בחיפה, במלאות ארבעים שנה להסתדרות,

כ“ו טבת תשכ”ג – 22.12.1962

לא הייתי נוכח בועידת היסוד של ההסתדרות, כי נשלחתי אז יחד עם קפלנסקי עליו השלום, מטעם “אחדות העבודה”, ללונדון בשליחות מדינית למפלגת העבודה. אולם השתתפתי בחבלי הלידה של ההסתדרות מראשיתם – והללו נמשכו כשלוש שנים – ובועידה השניה של ההסתדרות, בכ“ג שבט תרפ”ג, מסרתי דין־וחשבון על פעולת ההסתדרות בשתי שנותיה הראשונות, שנמשך שש שעות ונפסק בתחילתו על־ידי הופעתו של פרופסור אלברט איינשטיין בועידה, שאמר: “בהערצה ובהשתוממות ראיתי בירושלים את עבודת הבנין שלכם והוגד לי, שהולכים אתם לבנות הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת. נוכחתי לדעת, שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידכם”. בשני משפטים אלה מיצה גאון האנושות במאה העשרים את יחודה של הסתדרות העובדים ויעודה. אין ספק, שעד הקמת המדינה – ואיני יודע אם איינשטיין חלם עליה והאמין בקיומה – היתה ההסתדרות היצירה הגדולה ביותר בישראל, גם בארץ וגם בעם. אני מפקפק אם גאון המדע בדורותינו שיער, שמשלושת חברי הנשיאות בועידה ההיא, שהוא נכח בה, יהיה אחד מהם הנשיא השני במדינת ישראל, אחד – היושב־ראש הראשון של הכנסת, והשלישי – ראש־הממשלה הראשון בישראל. מובטחני, כי שלושת חברי הנשיאות האלה לא העלו כלל וכלל דבר כזה על דעתם. ואף־על־פי־כן אני יודע, כי יוזמי איחוד הפועלים לפני יותר מארבעים שנה – אם כי מספר הפועלים העברים אז לא הגיע אלא לאלפים אחדים – ידעו היטב מהו היעוד ההיסטורי של הפועל העברי בארץ־ישראל. בועידת האיחוד הראשונה, שנתקיימה בפתח־תקוה, כשנתיים לפני יסוּד ההסתדרות, נתקבלה החלטה הדורשת: “ערבות בינלאומית ליסוּד מדינה עברית חפשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־העמים.” עד כמה שידוע לי היתה זו ההחלטה הראשונה, שנתקבלה אי־פעם באיזו מפלגה ציונית שהיא, על מדינה יהודית בארץ־ישראל.

הדין־וחשבון שלי בועידה השניה של ההסתדרות סיימתיבהגדרה על מהותה של ההסתדרות:

"הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירות וכמוסות כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

"תנועתנו, תנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

"בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקוה וחזון יונקים הם.

“עשרות דורות של מאוַיי־הגאולה וחבלי־משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעוֹרים בתנועתנו, בתנועה זו, שראשיתה העליה מהגולה, ואחריתה בעבודה בארץ – מי ישורנה”.

לפני שבועות אחדים ציין חבר צעיר, כבן 22, מקיבוץ עין־גב, באסיפת צעירים בבית ברל, את ההבדל בין הדור הצעיר, בני גילו, שגדלו ונתחנכו במדינה, ובין הקשישים שהגיע ולגיל בגרות לפני חידוש המדינה. הוא אמר דבר שכדאי להרהר בו, אם כי אינו נכון במאה אחוזים: “לכם, שגדלתם ונתבגרתם לפני קום המדינה – טען – הקמת המדינה היתה בגדר נס. ואילו לי ולבני גילי, שגדלנו מילדותנו או מנעורינו במדינה (הוא היה בן תשע בהכרזת עצמאותנו) המדינה הוא דבר טבעי, שאין בו שום פליאה”.

גם חבר ההסתדרות בימינו מקבל כדבר טבעי קיומו של ארגון זה, יחיד במינו, המונה למעלה משבע מאות אלף חברים. אולם החברים שהיו ביסוּד ההסתדרות, וכמה שנים לפני יסוּדה, ידעו בכמה קשיים וּויכוחים פנימיים, ובכמה ספקות והתלבטויות, קם ארגון זה. אבל היתה אז הרגשה שהפועל העברי בארץ נושא שליחות היסטורית גדולה, גם לאומית וגם חברתית; והרגישו שלשם כך עליו ללכד שורותיו ולפעול מתוך אחדות פנימית, אחדות שלמה, כוללת: מקצועית, תרבותית ומדינית כאחת. זה היה הרעיון של “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה באדר תרע“ט (1919). בקובץ “אחדות העבודה”, שהופיע ביפו בשנת תרע”ט, מסופר:

“שאלת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל להסתדרות אחת הוצגה לראשונה בכל מלואה בתוך גדוד המתנדבים הארצישראלי; השאלה נתעוררה לרגל פגישת חברים מ”פועלי־ציון" שבארץ־ישראל (אשר עלו בגדודי המתנדבים האמריקנים) עם חברי הסתדרות הפועלים החקלאים אשר בגדוד הארצישראלי. בפגישות השונות, בשיחות ובמעשים נתגלתה הבנה הדדית בשאלות היסודיות של חיי העבודה ועתידה, של בנין הארץ על־ידי העובדים וברוח העבודה הסוציאלית, של יצירת תרבות עברית עממית, של איחוד הכוחות בגולה לבנין העם ברוח הציוניות־הסוציאַלית, וההכרה של נחיצות איחוד הכוחות לפעולה משותפת – נתחזקה בגלל הרגשת החשיבות המיוחדת של המצב הנוכחי, לקראת העבודה הצפויה לנו. במדבר תל־אל־כביר, מקום חנייתם של הגדודים, היו השאלות מתבררות בקבוצות, קבוצות. באסיפות פומביות נקראו הרצאות בנידון על־ידי ד. בן־גוריון וברל כצנלסון. סודרה גם ועדה, אשר אליה נכנסו חברי “פועלי־ציון”, “הפועל הצעיר” ובלתי־מפלגתיים – לעבד את תכנית האיחוד".

רעיון איחוד פועלי ארץ־ישראל קדם אצלי לעלותי לארץ. בן־עירי, שלמה צמח, שעלה ארצה שנה לפנַי, היה יחד עם עוד שלושה מבני־עירי ממיסדי “הפועל הצעיר” בראשית 1906. באמצע 1906 הוא חזר לזמן־מה לפלונסק וסיפר לי על “הפועל הצעיר”. אני הייתי אז חבר “פועלי־ציון”. בשיחה התברר, שאין בינינו כל חילוקי־דעות והסכמנו לאחד “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר” בארץ. הדבר לא נסתייע, אולם בועידת־היסוד של “פועלי־ציון”, בסוכות 1906 במלון “ספקטור”, הרציתי על יסוד הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ. נתעורר ויכוח לא על עצם הרעיון ההסתדרות הכללית, אלא אם לכתוב בפירוש הסתדרות של פועלים יהודים – או של פועלי ארץ־ישראל (כלומר גם ערבים). ישראל שוחט היה מהראשונים שתמך בדעתי לפרש הסתדרות כללית של הפועלים היהודים בארץ. אחרי ויכוח ארוך הוחלט ברוב גדול שייאמר בפירוש “הסתדרוּת כללית של פועלי ארץ־ישראל”.¹ נסיון ראשון לארגונה נעשה בפתח־תקוה בתרס"ז (1907), אולם “הפועל הצעיר” התנגד לכך.

כשחזרתי, יחד עם י. בן־צבי, מגלות אמריקה עם הגדוד העברי ונפגשנו בתל־אל־כביר עם הגדוד הארצישראלי שבו שרתו ש.יבנאלי, ב.כצנלסון, דב הוז, א.גולומב, ל.שקולניק־אשכול ורוב פועלי ארץ־ישראל – נזדמן לידִי הקובץ “בעבודה” ובו מאמר של ברל כצנלסון בשם “לקראת הימים הבאים”. קראתיו ושמחתי לראות, שאנו תמימי־דעים בכל השאלות שנגע בהם המאמר. מיהרתי אל ש.יבנאלי (היה בלתי־מפלגתי), שהכרתיו עוד מעבודתנו במושבות הגליל (הוא עבד ביבנאל, ואני עבדתי בסג’רה, אבל נפגשנו יחד ונתידדנוּ), ואמרתי לו: “קראתי דברי ברל, ואיני רואה כל יסוד להיותנו נפרדים זה מזה”. לפי הצעתו נפגשנו עם ברל ובפניו חזרתי על דבריו. בגדוד הארצישראלי היו כמה חברים מ“הפועל הצעיר”, שמרדו בהחלטת מפלגתם נגד ההתנדבות לגדודים, ביניהם היה ל.שקולניק, וברל הציע להיפגש עם אנשי “הפועל הצעיר” באהלו של שקולניק. נפגשנו – והוחלט על עריכת אסיפה פומבית בענין זה, ושנינו, ברל כצנלסון ואנוכי, דיברנו על איחוד כללי וכולל של פועלי ארץ־ישראל. הדברים היכו גלים בגדודים, והד הדברים הגיע גם לארץ.

כשקיבלתי חופשה ושבתי לארץ־ישראל נפגשתי עם י. שפרינצק ושוחחתי אתו על האיחוד – אבל לא עלה בידי לרכוש אותו לרעיון זה. לאחר שסתרתי את כל נימוקיו נגד האיחוד, אמר לי: “יש לנו סגנון אחר מאשר ל”פועלי־ציון“, ולא נוכל לוַתר על סגנוננו”.

באותו זמן נתעוררה גם יזמה מקבילה – לאַחד שלוש הסתדרוּיות הפועלים החקלאיות שהתקיימו אז בנפרד: הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון והסתדרות פועלי הגליל. נבחרה ועדה לאיחוד שלוש ההסתדרויות האלה להסתדרות ארצית אחת, וגם לברר אפשרות איחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל.

“חברי הועדה פנו לועדים המרכזיים של מפלגות “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון", בדבר עיבוד תכנית משותפת לאיחוד פועלי ארץ־ישראל. לועדה עצמה לא היתה תכנית מוכנה. “הפועל הצעיר” הסתלק מהשתתפות בבירור השאלות ועיבוד התכנית בהודעה, שהוא אינו נכנס בשום משא־ומתן, היכול להעמיד על הפרק את שאלת ביטול המפלגה או טשטושה. “פועלי־ציון” הסכימו לבירור השאלות, ואחרי ישיבות אחדות משותפות הסתדרה ועדת־האיחוד, אשר עליה היה לעבד הצעת התכנית ולברר את הרעיון ברבים. לועדה נכנסו: ד.בן־גוריון, י.בן־צבי (“פועלי־ציון”), י טבנקין, ש.יבנאלי, ב.כצנלסון וד.רמז (בלתי־מפלגתיים), שחתמו על הצעת תכנית האיחוד, שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון בשם “התאחדות מעמד העובדים בארץ־ישראל – אחדות העבודה”.

"בהתאם לעבודת הועדה הוחלט לקרוא: על פי הזמנת הועדה החקלאית – ועידה כללית של הפועלים החקלאים; על־פי הזמנת ועדת האיחוד – ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל, בעיר ובכפר, ושל המתנדבים בגדודים מאמריקה, מקנדה ומארגנטינה.

“מפני מפריעים חיצוניים אשר לא פסקו היתה הועידה הולכה ונדחית מפעם לפעם, עד אשר סוף־סוף עלה הדבר לסדר בפתח־תקוה את הועידה של ההסתדרות החקלאית ביום כ”ד אדר א' תרע“ט, ואת הועידה הכללית – תיכף לאחריה, בימי כ”ו–ל' אדר א'.

“לועידת ההסתדרות החקלאית בפתח־תקוה קדמו ביפו ועידות של שתי המפלגות: “פועלי ציון” ו”הפועל הצעיר". הראשונה נתקיימה בהשתתפות החברים שבאו כמתנדבים מאמריקה וקנדה והיתה פתוחה לקהל. על תכנית האיחוד הרצה ד.בן־גוריון. אחרי ויכוחים סוערים ומשא־ומתן רב נתקבלה הצעת האיחוד פה אחד, בתוספת הצעות לשינויים בשם ובתקנות. ועידת “הפועל הצעיר” היתה סגורה, והחלטתה לא נתפרסמה בקהל עד לשעת היאסף הועידה החקלאית.

"הבחירות לועידה החקלאית עברו בכל מקום לפי סיסמה אחת: בעד האיחוד או נגדו. כל עשרים וחמשה אנשים שלחו ציר ולועידה (יצאו מן הכלל הנקודות הישוביות הקטנות, שהותר להן לשלוח ציר גם בחצי המספר הנ"ל). נבחרו בסך הכל 58 צירים לועידה החקלאית. מהם נבחרי “פועלי־ציון” – 19, נבחרי “הפועל הצעיר” – 11, בלתי־מפלגתיים (בהם גם חברי “הפועל הצעיר”, מחייבי האיחוד) – 28.

“בועידה הכללית של פועלי העיר והכפר השתתפוּ 81 ציר; מהם – 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של החיילים המתנדבים שהגיעו מחוץ־לארץ. כולם יחד היו באי־כוח של 1871 איש” (קובץ “אחדות העבודה”, 1919)

לפני הועידה אירעה תקלה. בישיבת הועד הזמני (כך קראו אז למה שנקרא אחר־כך הועד הלאומי של יהודי ארץ־ישראל) עמדו לבחור ששה צירים שיצטרפו למשלחת ההנהלה הציונית לועידת־השלום, העתידה להתכנס ולהחליט על גורל הצהרת בלפור והמנדט הארצישראלי. היה הסכם חשאי ששנים מהששה יהיו פועלים: אחד מה“פועל הצעיר” ואחד מ“פועלי־ציון”. המועמד של “הפועל הצעיר” היה י. וילקנסקי, המועמד של “פועלי־ציון” – אני. אנחנו כולנו הצבענו בעד וילקנסקי ושאר ארבעת הצירים “הכלליים” המוּסכּמים. אולם הפועלים הבלתי־מפלגתיים – ובראשם י טבנקין – סירבו להצביע בעדי, ולא מפני שהתנגדו לי אישית; להיפך, היחסים בינינו היו מאד חבריים, אלא לא רצו להצביע בעד מועמד של “פועלי־ציון”, ונמנעו מהצבעה, ועל־ידי־כך נבחר במקומי האיכר אייזנברג מרחובות. רבים מחברי, שלא היו מלכתחילה נלהבים לאיחוד, אמרו לי: “אתה רואה מי הם? ועם אלה אתה רוצה להתאחד”. והאיחוד הועמד בסכנה. אני עניתי לחברים: “אתם רואים מהו הנזק של פירוד? כשנהיה מאוחדים לא יקרו דברים כאלה”. תמכו בי בכל כוחם בעמדה זו – י. בן־צבי, רחל ינאית וד"ר ואלדשטיין. הקרע נתאחה והמשא־ומתן על האיחוד לא נפסק.

תחילה, כאמור, נתקיימה ועידת הפועלים החקלאים. בועידה היו מיוצגים כשבע או כשמונה מאות פועלים חקלאים. שנים מצירי “הפועל הצעיר”, שלמה לביא ובן־ציון ישראלי, הצטרפו, בניגוד למפלגתם, למחייבי האיחוד שבקרב הבלתי־מפלגתיים. הויכוח הגדול על האיחוד נתקיים בועידה זו. הרצאת היסוד בראשית הועידה נישאה על־ידי ברל כצנלסון והיא נתפרסמה במלואה בקובץ “אחדות־העבודה” משנת 1919 בשם “אחדות העבודה”. עיקרי רעיונותיו, שלא נתישנו גם בימינו אלה, נתמצו בדברים אלה:

“הוויתנו כיום, אחרי התמזגות מודרגת של שנים, מאפשרת את האיחוד. השאיפה ליצירה, פעולה פוריה ושלֵוה, מחייבת אותי, אולם רב יתר מחייבת את איחודנו העליה החדשה. כל מה שהיה לנו עד עתה: ביל”ו, הפועלים והאיכרים הראשונים, תנועת העבודה, השמירה, הדיבור העברי, ההתנדבות לגדוד – כל זה הוא רק זעיר־אנפין לעומת התקוה; בת־קולה של הגאולה דופקת בכוח ועוז על הלבבות ופותחת שערים. אולם הארץ, הארץ – התדעה היא לקבל את עוֹליה שָׁביה? להלכה מוסכם הדבר, אולם מה רב המהלך מן ההסכמה ועד ההגשמה. להגשמת רעיונות של מחר נחוצים מניעים כבירים. נחוץ להתגבר על הֶרגלים, הקבָּלַת פני העליה החדשה תדרוש לא רק אמצעים כספיים ענקיים – כי אם גם רצון והבנה, יחסי־אדם ועזרת־רֵעים. אולם איך תיעשה עבודה זו? האפשר לתאר כי תיעשה אף היא כנופיות כנופיות, כששנים או חמישה אוחזים בטלית? הנפגוש את העולה במחיצות, בשאלת מי אתה, מאני שלומנו? נתאחד ואל נשאיר כל סדק לכניסת רוחות פשרה ורפיון לאומי. פירצה קוראת לגנב. לנו, לכלל הפועלים המאוחד, אין להיסגר מפני הרוחות החדשות המנשבות. שלשלת ההיסטוריה היא אתנו – וכל החוגים אשר בתוכם מפכים מעינות החלוציות ועליית העבודה הם בעלי־בריתנו הטבעיים. רצון האיחוד עוד מרחיק – צפוּנה עוד התקוה לרכז סביב לפועל המאוחד בארץ את פזוּרי הרוחות בגולה הנאמנים לעבודה ולשאיפותיה בארץ. כיצד ייבנה האיחוד הסידורי של פועלי ארץ־ישראל? – על יסוד האחדות שבחיים, לא על יסוד של סעיפי אמונות והלכות דעות. כל תנועת שחרור דורשת חירות מחשבה והרגשה. השאיפה המאחדת היא: ליצור את חיי העם העברי בארץ־ישראל כקהילת עובדים בני־חורין ושָׁוֵי־זכויות, החיה על יגיעה, שַׁליטה ברכושה ומסדרת עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה. יסודותיה: הלאמת הקרקע, הון לאומי ליצירת המשק ולמלוה לעובדים. עליה עממית, קבוצות־עובדים חפשיות המנהלות את עבודתן ברשותן, תנועה חלוצית המפלסת בחייה דרכים לעם, תחיית הלשון העברית והנחלתה לעם, תרבות עממית מקיפה".

אחרי הרצאת ברל החל הויכוח. תחילה סירבו חברי “הפועל הצעיר” להשתתף בויכוח עד שקם יבנאלי ותבע בכוח רב ובהתרגשות עמוקה מחברי “הפועל הצעיר” שיבררו מהו הבסיס המוסרי המבדיל אותם מן הרוב. אליעזר יפה ויוסף שפרינצק ענו ליבנאלי:

“התוַכחנו בינינו. שלושה חדשים היו ימי בירור טרגי בינינו. הבסיס המוסרי להתבדלות הוא מתוך הכרה ואמונה בכוחות עצמיים. יש מחיצות, ואין בכוח אמירת ‘אמן’ להפיל את המחיצות. אף רגע איני מטיל ספק בכוונתכם הטובה, אבל זהו רק אֶכספרימנט שאין אנו מאמינים בו. אנחנו קבוצת אנשים המקושרים על יסודות מסוימים לנו: עבודה ושפה; תגידו כי התוכן אחד הוא, אולם ההבדל הוא בסגנון”.

י. טבנקין ענה לדברי שפרינצק:

“עד עכשיו היו לנו קבוצות בודדות בארץ, ואם המפלגתיות הרעילה את חיי הקבוצות בארץ, הפריעה לפעולת הסתדרות העבודה הישובית, עיכבה בעד התפתחותה החפשית – מה יהיה בעבודה הישובית הרחבה העומדת לפנינו? אם עבודתנו הישובית, המדינית, התרבותית היא אחת, משותפת לכולנו, אם במקצועות אלה של פעולה ציבורים אין בינינו הבדלים – ואין אתם יודעים להראות על הבדלים כאלה – אזי ביטול הפילוג הישובי, המדיני והתרבותי הוא חובה. נחוצה לנו עתונות אחת אשר תדבר בשם כולנו; הפירוד כרגע הוא רק פרי המסורת – מפני זה קשה אפילו לתפוס אותו”.

שלמה לביא אמר:

“לי ביחוד, בתור חבר של “הפועל הצעיר”, קשה ההרגשה שאני עומד להיפרד ממסיבתי. אבל מרגיש אני שעלי לעשות זאת. עלינו להתאחד בכדי להפיל את הקירות האלה אשר אינם נותנים לנו להבין איש את רעהו. יש לנו, לכולנו, רק דבר אחד: גאולת העם והארץ. מה שמחוץ לזה – אינו יכול לעמוד בפני איחודנו”.

תוך כדי המשך הויכוח הכניס פרנקל בשם “הפועל הצעיר” הודעה, וזו לשונה:

“ועידת “הפועל הצעיר” מיום כ”ב־כ"ג אדר מאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצת ראשון־לציון, האומרת, כי “אין הועד המרכזי נכנס במשא־ומתן של איחוד כזה אשר יש בו טשטוש המפלגה” – אולם מציעים "לשם התאמת הפעולה ואיחוד נוצר מוסד מכַוון (רגולטיבי) בצורה של משרד עבודה מאוחד. חוג הפעולה של משרד העבודה הוא:

א) להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה, מתוך הסכם ואינפורציה הדדית;

ב) המשרד המאוחד מביא במקרים האפשריים לידי הבעה משותפת את רצונו המשותף של כל ציבור הפועלים וחלקיו המאורגנים בשאלות ידועות;

ג) החזקה והנהלה של מוסדות משותפים לכל פועלי הארץ במושבה ובעיר, כמו לשכת עבודה מרכזית וכו';

ד) משרד העבודה המאוחד נוצר על־ידי ביאת־כוח שווה מצד “הפועל הצעיר”, “פועלי־ציון” וההסתדרות החקלאית. הרחבת המוסד הזה נעשית בהסכם הדדי מוחלט של שלושת החלקים הללו".

י. טבנקין השיב להצעה של “הפועל הצעיר”:

“אנו הצענו הצעת איחוד. “הפועל הצעיר” הציע הצעה של פירוד. הרכבת משרד העבודה, זה שהוצע פה, אינו מתאים לדרישות האלמנטריות של שויון כללי. כי חבר המפלגה ישתתף פעמיים בבחירת ביאת־כוח הפועלים: גם על־ידי המפלגות, וגם בתוך ההסתדרות. יש בהצעה זו גם הבטחת ההגמוניה של המיעוט, כי אין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק הסכמת המיעוט. ויש גם ביטול המוסד כולו. ממה נפשך: אם אין חילוקי־דעות – למה הפדרציה? ואם יהיו – הלא אי־אפשר יהיה להחליט כלום ולפעול מבלי להסכים תמיד למיעוט, איזה שלא יהיה”.

הצעת האיחוד, כפי שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון, הועמדה להצבעה שמית, ונתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי “הפועל הצעיר”, שנתכנסו שוב לדון בשאלת האיחוד.

מיד אחר־כך נפתחה ועידת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל, מן הכפר ומן העיר. היו מיוצגים 1871 איש. זה היה בכ' אדר תרע"ט (1919).

אחרי ויכוח של יומיים נתקבלה התכנית פה אחד, אך התעורר ויכוח חריף על השם. אחדים מ“פועלי ציון” עמדו בכל תוקף על כך, שהאיחוד ייקרא בשם “מפלגה”. ברל והבלתי־מפלגתיים תבעו בכל תוקף השם “התאחדות”. הדבר היה בחמש לפנות בוקר, ובגלל שאלת השם עמדה הועידה בפני התפוצצות. הייתי יושב־ראש, והחלטתי להפסיק הישיבה, כדי שהצירים ינוחו ויירגעו. הדבר הועיל. כשנתכנסנו שוב בעשר בבוקר נתקבל השם “התאחדות ציונית־סוציאלית של פועלי ארץ־ישראל – אחדות העבודה”. הועידה הבינה שיש לשים הדגש על אחדות, כפי שאמר אז י. טבנקין:

“אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליזם וכו' – למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבות הימים לעם עובד עברי”.

יסוד “אחדות העבודה” בשנת 1919 היה מפעל־האיחוד החשוב והראשון בתנועת הפועלים בארץ, הראשון ולא האחרון, והוא שהביא לידי הקמת הסתדרות העובדים הכללית, שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת, שכן גם “אחדות העבודה” עצמה היתה יצירה חברתית חדשה, ללא דוגמה קודמת. אולם כרגיל בין יהודים הוחרפו היחסים בין “אחדות העבודה” ובין “הפועל הצעיר”. “הפועל הצעיר”, עם היותו בעיקר מפלגה מדינית, התחיל עוסק בכל הענינים המקצועיים של פועלים, שכרגיל עוסקת בהם רק הסתדרות מקצועית.

וכאן יש לציין זכותו הגדולה של יוסף טרומפלדור, שחזר בימים ההם מרוסיה ארצה. כידוע, הוא היה פה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה. לאחר פרוץ המלחמה יצא את הארץ כנתין רוסי, והקים באלכסנדריה של מצרים גדוד נהגי הפרדים – הגדוד היהודי הראשון, שהוקם במלחמת־העולם הראשונה בצבא הבריטי. לאחר תבוסת הצבא הבריטי בגליפולי, שלשם נשלח הגדוד של טרומפלדור, חזר טרומפלדור לרוסיה ויִסד את “החלוץ”. היה בדעתו לארגן צבא יהודי שיעלה לארץ, אבל בינתיים פרצה המהפכה השניה, המהפכה הבולשביסטית, והדבר נעשה בלתי־אפשרי, וטרומפלדור שב ארצה, לאחר יסוד “אחדות העבודה”. כשראה הפולמוס החריף בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – פרסם ב“קונטרס” (שבועון של “אחדות העבודה”) וב“הפועל הצעיר” הצעה, שפועלי ארץ־ישראל יבחרו צירים למועצה אשר תקים מוסדות משותפים:

1) לשכות עבודה;

2) לשכות מודיעין;

3) קופת חולים;

4) בתי־הגירה;

5) בתי־אוכל;

6) שעורי־ערב;

7) קופת־הלוואות.

המועצה תעזור גם בסידור אגודות מקצועיות.

“אחדות העבודה” לא היתה שלמה עם הצעה זו, אבל חובת האיחוד קדמה אצלה לכל דבר, ופירסמה מיד תשובה, שבה ביקרה פרטי ההצעה ויסודותיה, ועם זאת הודיעה שהיא מוכנה לקבל את ההצעה בלי דחיות ועיוּנים.

ב“הפועל הצעיר” עוררה ההצעה ויכוחים וספקות. י. טרומפלדור לא זכה לראות בקיום הצעתו, כי בי“א אדר תר”פ נפל יחד עם עוד שבעה חברים וחברות על הגנת תל־חי.

כעבור חודש נתפרסמה ב“קונטרס” מיום י“ד ניסן תר”פ (1920) הצעה חדשה על איחוד בחתימת “חבר”. הצעה זו הרחיקה לכת מהצעת טרומפלדור. היא קראה לכנס ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל – להקים ברית של כל האגודות המקצועיות, שתנהל כל הענינים המשותפים של ציבור העובדים. הועד העליון של הברית יהיה באוּת־כוח יחידה בכל הענינים הישוּביים והמעשיים של ציבור העובדים בארץ ולמפלגות הפועלים לא תהיה הזכות לטפל למעשה באותן הפעולות הנכנסות לחוג הענינים של מוסדות הפועלים המשותפים (לשכת העבודה, קופת־חולים, ועדת התרבות, בנק הפועלים, משרד טכני ועוד) או של האגודות המקצועיות, שבהן יסתדרו כל הפועלים והעובדים.

לאחר משא־ומתן ממושך נתכנסה ועדה משותפת של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” (הוגו ברגמן, ש. יבנאלי, ד.סברדלוב, ז.רובשוב, ד.רמז, אליעזר שוחט) והסכימה לכנס ועידה כללית של כל פועלי ארץ־ישראל לשם קביעת הפעולה המשותפת לכולם ויצירת המוסדות הדרושים לכך. אולם הותנה במפורש, על־פי דרישת “הפועל הצעיר” כי “שאלת ביטול המפלגות אינה נכנסת לסדר היום של הועידה הכללית”.

הועד הפועל של “אחדות העבודה” החליט לקבל הצעות הועדה, ועם זאת ראה חובה לגלות דעתו, כי לא השיתוף הבלתי שלם, השומר על הפירוד המפלגתי ביסודו, הוא אשר יבטיח בנין העבודה בארץ ועמדת הפועלים בתנועה הציונית.

ועידת היסוד של ההסתדרות נתכנסה בחיפה בימי כ“ד–כ”ח כסלו תרפ“א (סוף 1920) בהשתתפות 87 צירים אשר יִצגו 4433 בוחרים, מהם היו 37 של “אחדות העבודה”, 26 של “הפועל הצעיר”, 16 של גוש “צעירי ציון”, “החלוץ” ו”השומר הצעיר“, 2 של מ.פ.ס.ע.² ושנים של קבוצות מיוחדות, שמהם הצטרף אחד ל”אחדות העבודה“, ואחד – ל”הפועל הצעיר".

בועידה הוצעו שלוש הצעות ארגוניות: של “אחדות העבודה”, של “הפועל הצעיר” ושל “החלוצים והעובדים החדשים”. כיסוד נתקבלה הצעת “אחדות העבודה” ליצור “הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”. לסעיף השני של הצעת “אחדות־העבודה”, כי “ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ החיים על יגיעם, מבלי לנצל עבודת זולתם לשם סידור כל הענינים, הכלכליים, התרבותיים של כלל העובדים בארץ ובנין חברת־העובדים העברית בארץ־ישראל”, דרשו חברי “הפועל הצעיר” להקדים המלה “וגם” ולפני המלה “התרבותיים”, וזה נתקבל.

הזכרתי בתחילת דבָרי חבר צעיר מעין־גב על יחסו ויחס בני גילו למדינה כדבר טבעי. אותו דבר חשים עכשיו מאות אלפי חברי ההסתדרות, שנצטרפו אליה ב־20–25 השנים האחרונות כלפי הסתדרותם – שקיומה הוא דבר טבעי ומובן מאליו. זוהי, לדעתי, הרגשה מוטעית. גם ההסתדרות וגם המדינה אינן נתונות עדיין, ובלי ה“נס” שהקים את המדינה, ובשעתו גם את ההסתדרות, אינו בטוח אם שתיהן יקיימו את יעודן.

לא אעמוד כאן על ההבדל שבין ההסתדרות והמדינה. צדק דוד רמז המנוח בקראו לפני קוּם המדינה את ההסתדרות בשם “מדינת ההסתדרות”. ההסתדרות נוסדה בהכרה ובמכוּון כברית בוני מדינה, ולפני קום המדינה היה מוטל עליה למלא תפקידים ממלכתיים כלליים, מה שאין כן עכשיו, כשיש מדינה יהודית ריבונית. אולם אני רוצה לעמוד כאן על הצד השווה שבין ההסתדרות והמדינה. הדבר שהתכּוַנוּ להקים בועידת פתח־תקוה בשנת 1919, ואחר־כך בועידת חיפה בסוף 1920, היה – עם עובד בן־חורין, המסדר כלכלתו תרבותו ברשות עצמו.

בהקמת המדינה התכּוַנוּ לקיבוץ גלויות. איני אומר קיבוץ כל הגלויות, כי איני יודע אם זה ייתכן; והתכּוַנוּ לעַצב פה עם עברי שיהיה לעם־סגולה ולאור־גויים במשטרו, תרבוּתו, במבנה חברתו, בעצמאותו הרוחנית, הכלכלית והמדינית, ובאורח חייו המושרשים בנבואה הישראלית ובכיבושי המדע. וזוהי אונאה עצמית מסוכנת להניח כי כבר הגענו למצב נורמלי שאינו זקוק ל“נס”. ואמנם המדינה הוקמה ב“נס” – והנס היה הרוח החלוצית, שפעמה בלב בוניו והכרת השליחות ההיסטורית שהפעילה את העושים. בלי הרגשת האחריות הגדולה, בלי עירוּי הכוחות המופלאים הגנוזים באדם הישראלי, בלי הכושר והרצון החלוצי להפעילם בחיי יום יום, ולא רק ברגע דרמתי של סכנה בולטת, אלא בתמידות, בעבודה, בהתישבות, בחינוך, בקליטת עולים, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון המדינה, בהעלאת האדם – גם ההסתדרות וגם המדינה יכזיבו. לא כל הקיים מובטח בקיומו; והעיקר אינו במסגרת – אם כי רחוק אני מלזלזל במסגרת, לא זו של ההסתדרות ולא זו של המדינה, שתיהן יקרות. אבל רק האדם בהסתדרות והאדם במדינה הוא שיקבע את גורל שתיהן ואת אָפין וערכן. אילו הייתי רוצה למצות בפסוק אחד במה תלוי גורל הכלים העיקריים האלה, הייתי אומר: אם האדם המכונס בתוכם ידע להיות לא רק תובע מאחרים, אלא קודם כל – תובע מעצמו. גדולתם של יוצרי ההסתדרות וגדולתם של מיסדי המדינה היתה בכך, שהם קודם כל תבעו מעצמם, ובעצם הם תבעו אך ורק מעצמם. ואין זה מקרה שיש זהות רבה בין מיסדי ההסתדרות ובין מיסדי המדינה. תביעה מעצמו – זהו הסימן הבדוק והנאמן של מה שקוראים בשם חלוציות.

איני יודע אם כל אותם 4433 הבוחרים לועידה הראשונה של ההסתדרות, וכל אותם 650,000 היהודים שהיו בשנת יסוד המדינה ובניהם ניצחו במלחמת הקוממיות, היו חלוצים, אבל רק בזכות אלה שהחלוציות היתה המניע המתמיד בחייהם ובמעשיהם – נוצרה ההסתדרות וקמה המדינה.

יתכן שרוב חברי ההסתדרות בימינו יש להם רק זיקת אינטרס ותועלת למדינה. אין בכך כל אסון. יתכן שרוב אזרחי המדינה הם רק שומרי חוק ולא יותר. אף בכך אין כל נזק. אבל היעודים של ההסתדרות והמדינה יכזיבו אם בשתיהן לא יפעל כוח חלוצי, עתיר־חזון ורב־תושיה, וידריך פעולתו. זוהי התעודה המוטלת על המפלגה גם בהסתדרות וגם במדינה.

ואסיים דבָרי בסעיף הראשון של “ציוּני דרך” אשר הצעתי לועידת המפלגה ביום 18.5.56:

“המפלגה אינה מטרה לעצמה. צרכיה, תועלתה ומעמדה אינם זכאים להכריע בקביעת דרכה. רק נאמנות מלאה ובלתי־מסויגת לצרכים, לערכים וליעודים של העם, המדינה והמעמד העובד; רק מילוּי השליחות ההיסטורית של שלושת אלה להלכה ולמעשה, הקנו למפלגת פועלי־ארץ־ישראל כָּשרה ומעמדה כמדריך העומד בראש פועלי ישראל, המדינה והעם. ורק נאמנות מתמידה זוֹ תקבע ותבטיח מעמד זה של המפלגה גם להבא”.

בישיבת מרכז מפא“י בדגניה, י”ב בכסלו תשכ"א – 1 בדצמבר 1960

יש מאורעות המסעירים בשעתם את הציבור וממלאים דפי העתונות. אם הדברים מתרחשים בארץ שיש בה פרלמנט – הרי הם מדובבים חברי הפרלמנט, ויושבי־קרנות עוסקים בכך יומם ולילה, אבל במשך הזמן הם צוללים לתהום הנשיה ואין זוכר אותם. ויש מאורעות, שבשעתם אין איש שׂם לב אליהם ואין זכר להם בשום מקום; לא מתוַכּחים ולא כותבים עליהם, אבל הם פותחים תקופה חדשה, או מבצעים מעשה היסטורי גדול. ואם כעבור שנים אתה תוהה ומחפש עקבות ראשיתו של מעשה בעתונות של אותה תקופה – כמעט אינך מוצא בה כל זכר, ואתה מתפלא לקהוּתם של בני אותו הזמן, בו התחולל המעשה המַפרה, והם לא ראו ולא הבינו. לפעמים גם העושים עצמם לא הרגישו בגדלות המעשה שעשו. דבר זה חל במידה רבה על דגניה בראשיתה.

לי זכור הדבר – לפני היותו. עבדתי לפני חמישים ושתים שנה ויותר במקום זה לפני שנוסדה דגניה. הייתי פועל בחוַת כנרת של הקרן הקיימת, שהשתרעה משני עברי הירדן וכללה גם אדמת אום־ג’וני והייתי בארץ כאשר קמה הקבוצה בדגניה, ואינו זוכר שמישהו דיבר אז על כך, או שדנו על כך בעתונות. בימים האחרונים הרהרתי: אולי זכרוני בגד בי, כי סוף־סוף עברו מאז כחמישים שנה. עלעלתי בעתונים מהימים ההם, גם בעתון “הפועל הצעיר” וגם בעתון “האחדות” – השבוּעונים של שתי מפלגות הפועלים שנתקיימו בימים ההם. מצאתי דברים על מאורע אחד, שקדם ליצירת דגניה וגרם במידה רבה להתהווּתה. הכוונה לשביתת פועלי חוַת כנרת. שביתה זו עשתה רושם בשעתה, באשר היא נעשתה על אדמת הקרן הקיימת וקשור בשמו של ד“ר א. רופין המנוח. בימים ההם לא היה עדיין כל כך מקובל ולא העריכוהו כפי שאנו יודעים להעריכו היום; הוא היה אחד האישים המפוארים ביותר, שקמו בתולדות הפעולה ההתישבותית של התנועה הציונית. השובתים בכנרת היו מטובי הפועלים בארץ בימי העליה השניה והשביתה היתה נגד מנהל החוָה ד”ר ברמן, שטען כי ההפסדים נגרמים על־ידי העבודה העברית. השביתה נסתיימה בכך, שגם הפועלים השובתים וגם המנהל, שנגדו נערכה השביתה, עזבו את המקום. דבר זה עשה רושם בארץ. אבל ד“ר רופין, הממונה העליון על פעולת ההתישבות של ההסתדרות הציונית בארץ, היה איש מקורי, בלתי־כבול להרגלי מחשבה ולעבָרוֹ המסחרי, והחליט לעשות נסיון חדש – למסור חלק מאדמות הקרן הקיימת, זה שבעבר הירדן (אדמת אום־ג’וני), לקבוצת פועלים, שיעבּדוה על אחריות עצמם. נסיון כזה כבר נעשה מקודם על־ידי מנהל חוַת יק”א בסג’רה, אליהו קרויזה, והצליח. קבוצת הפועלים בסג’רה, שנקראה בשם “קולקטיב”, גמרה עבודתה בסוף השנה ברווח, נוסף על משכורתה החדשית, והנסיון נמשך עוד שנה – ושוב בהצלחה, ואחרי שנתיים נתבטל משום־מה. איני יודע אם ד"ר רופין ידע על נסיון זה או לא. הוא מסר אדמת אום־ג’וני לקבוצת פועלים במשכורת של חמישים פרנק לחודש לכל פועל ובתנאי שאם יהיה בסוף השנה רווח – יחולק שווה בשווה בין הפועלים ובין הקרן הקיימת. השנה נסתיימה ברווח, והוכח שהפסדי חוַת כנרת לא נגרמו על־ידי עבודה עברית. הקבוצה נשארה לעבוד עוד שנה, בתנאי השנה הקודמת ולבסוף החליטה להישאר במקום בקביעות. זה היה חידוש גדול – אבל לא עשה עדיין כל רושם בארץ. למלה “קבוצה” בימים ההם לא היתה עדיין המשמעות שקנה מונח זה בימינו. לקבוצה היתה, בכל הימים, לפני עשרות ומאות שנים, משמעות של חבוּרה, והעובדה שחבוּרה עיבדה אדמות אום־ג’וני בלי מנהל לא עשתה כל רושם. איש בארץ לא ראה בכך משום מעשה חשוב ומחַדֵש. לא דוּבר על כך בעתונות. עיינתי בספרוּת הימים ההם, עד תחילת מלחמת־העולם הראשונה, ולא מצאתי למעשה זה כל זכר. לאחר חיפושים מרובים מצאתי משהו בזכרונותיה של שרה מלכין, אבל בשנים־עשרה העמודים של זכרונותיה תפס ענין אום־ג’וני רק שתי שורות. היא באה לארץ־ישראל בשנת 1905 ועבדה בפתח־תקוה, אחר־כך הלכה לגליל, לסג’רה, משם לחדרה. ולבסוף היא מספרת בזו הלשון: “קבוצת חברים של הקומונה בחדרה הלכה לעבוד על דעת עצמה באדמות הקרן הקיימת ולהחליף פועלים”. איש לא שם לב לדבר זה, וזה לא היה חדש. כאמור נעשה דבר כזה בסג’רה שנים אחדות לפני קבוצת אום־ג’וני.

חיפשתי בדבריהם של אנשי דגניה עצמם. מצאתי משהו בדברי אחד החברים של קבוצת דגניה, שאיננו עוד אתנו היום – יוסף בוסל ז"ל. אבל מי שקרא דברים אלה בשעתו לא היה מעלה על דעתו ליחס להם משמעות רבה או מיוחדת.

לפני שאצטט דברי בוסל אני רואה חובה לומר, שאי־אפשר להבין התהווּתה של דגניה, חשיבותה והתפתחותה בלי לדעת מהותו של “הפועל הצעיר” בימים ההם. הייתי אז בר־פלוגתא של “הפועל הצעיר”, שהתנגד לסוציאליזם, אבל הוקרתי את החיוב שבו. “הפועל הצעיר” באידיאולוגיה שלו, בניגוד למפלגת “פועלי־ציון” שנמניתי עם חבריה, לא הקיף עולם ומלואו, והפרוגרמה שלו נתרכזה בפסוק אחד, שבו, כמו בתא הראשון של העוּבּר ברחם אמו, היה גלום כל הישוב וכל מה שעתיד לצאת ממנו, לא רק בימינו אלא גם בימים יבואוּ. והפסוּק הוּא: “התרבוּתו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. דברים פשוטים אלה, מובנים מאליהם בימינו, אבל אז היה בהם חזון רחוק מאד מהמציאות הקיימת, חזון שטובי הוגי חיבת ציון לא האמינו בהתקיימותו, ואנשי העליה השניה, גם חברי “הפועל הצעיר”, גם חברי “פועלי־ציון” וגם בלתי־מפלגתיים – אלה היו שלוש החטיבות בציבור פועלי ארץ־ישראל בימים ההם – ראו בחזון זה תפקיד חייהם: ישוב יהודי ומשק יהודי בכפר ובעיר מיוסד על עבודה עברית. “הפועל הצעיר” התרכז והצטמצם אך ורק ברעיון זה.

בוסל אמר את דבריו בועידה של “הפועל הצעיר” בשנת 1911, והם מובאים ב“ספר בוסל”. אילו לא ידעתם מה נעשה בדגניה במשך חמישים שנות קיומה ומה נעשה בישובים אחרים – אילת השחר, כפר גלעדי, משמר העמק, עין־חרוד, עין־גדי ויטבתה – מסופקני אם הקטע שאקרא מדברי בוסל היה אומר לכם משהו. אבל בדברים אלה גנוזים שרשי המפעל הקיבוצי הנהדר והמופלא שקם בחמישים שנים אלה.

ואלה דברי בוסל:

“האידיאל שלנו אינו צריך להיות – לברוא פרוליטריון קרקעי, כי אם לפַתּח אלמנט של עובדי אדמה, אם בתור פועלים אצל אחרים, או בתור עובדים אצל עצמם. אני מדבר על שיטה שתתן באמת חופש אינדיבידואלי לפועל ושגם לא יצטרך להשתמש בעבודתם של אחרים. צריך לזכור, כי אחד החסרונות היותר עיקריים שיש במצבו של הפועל עתה הוא, כי הפועל הנהו יותר נפעל מפועל, יותר ממלא פקודת אחרים מאשר את מצוַת שׂכלוֹ ובקיאוּתו. כי בעבודת האדמה דרוּש כשרון היצירה, כשרון ההמצאה”.

איני בטוח אם כל החברים יודעים שקבוצת דגניה, זו הקבוצה של חברי הקומונה בחדרה, לא התכוונה כלל וכלל להתישב בקביעות באום־ג’וני (או דגניה – בשמה העברי).

היה אז ויכוח ב“הפועל הצעיר” אם פועלים צריכים להתישב על האדמה – אז קראו לכך “להתאכר” – או לא. אחד מטובי מנהיגיו של “הפועל הצעיר”, יוסף אהרונוביץ, טען, שתפקידנו הוא להיות אך ורק פועלים שכירים, ולא “להתאכר”. זאת יעשו “בעלי־בתים”. אנשי קבוצת דגניה, כאמור, לא חשבו כלל בתחילה להתישב בקביעות על האדמה. הם באו להוכיח, שפועלים יהודים יכולים לעבוד בלי מנהלים ובלי לגרום להפסדים. וכאן היה טמון הגרעין של היצירה הגדולה, שלפי שעה אין דוגמתה בעולם – גם לא בארצות המכוּנות בשם “סוציאליסטיות” – של משק קיבוצי, של קומונה של פועלים העומדים ברשות עצמם. הדחף העיקרי היה להבטיח עבודה עברית. רבים אולי יראו בכך מגרעת ואני רואה בכך כל הגדלוּת והאיתנוּת של אנשי הקבוצה הראשונה. כי שאלה זו – אם הארץ תיבּנה בעבודה עברית או לא – היתה השאלה הגורלית של העם היהוּדי. בלי עבודה עברית לא היה קם שום דבר חדש בארץ, שום ישוב עצמאי, אלא היתה נוצרת כאן – בארץ המולדת – גלות, ואולי גלות יותר מכוערת מאשר בארצות אחרות, באשר הסביבה היתה – ועדיין הינה – מכוערת יותר מאשר היתה ברוב ארצות הגולה באירופה, שמשם באה כמעט כל העליה עד הקמת המדינה.

עובדי אום־ג’וני מיצו רעיון העבודה בכל היקפו ועמקו. אותם 12 או 15 הראשונים, שבאו לעבוד באום־ג’וני בלי מנהל מן החוּץ, נוכחו לדעת, כי עבודה עברית תיתכן, ותיתכן לאו דוקוא בעבודה שכירה. המוּנח “עבודה עצמית” עוד לא היה קיים אז וחסרונו של מונח זה הביא את בוסל לדבר סחור סחור, ש“הפועל הוא יותר נפעל מפועל, יותר ממלא פקודת אחרים מאשר את מצוַת שכלו ובקיאוּתו”. אחרי שנתיים של עבודה שכירה – כי חברי דגניה, כפי שכבר נאמר, היו מקבלים משכורת חדשית של 50 פרנק לאיש – הגיעוּ למסקנה שאין צורך לנדוד ולחפּשׂ מקום־עבודה אחר ויש לבסס ישובם לא כ“נפעלים”, כ“ממלאי פקודת אחרים” – אלא כפועלים המקיימים “מצוַת שכלם ובקיאותם”, כלומר ישוב בלתי־תלוי לגמרי באחרים, אלא בהם עצמם. והקבוצה קיבלה מאז משמעוּת חדשה, מחדשת, של ישוב עובד לכל משמעוּתו העמוּקה.

רוצה אני לעמוד על השאלה: מהו הרעיון המרכזי של הקבוצה או של הקיבוץ (לפנים הבחינו בין שני אלה; בימינו שתי מלה אלה הם שמות נרדפים לדבר אחד). ועלי לבקש מהחברים שיזדיינו בקצת סבלנות, כי עומד אני להשמיע דברים אפיקורסיים, בלתי־מקובלים, ואולי גם מרגיזים. החבר יצחק מאור, החי שנים רבות בקיבוץ, אמר, כבדרך אגב, שמהות הקיבוץ הוא – שויון. אני מעֵז לשלול שלילה מוחלטת את הדעה כי מהות הקבוצה והקיבוּץ הוא שויון.

מכיוָן שאני משוכנע שיצירתה של דגניה היתה לא רק מאורע מקומי ולא רק מאורע ארצישראלי או יהודי בלבד, אלא מאורע עולמי, ולקיבוץ יש משמעות כלל־אנושית – אני רואה חשיבות רבה בכך, שנראה בעינים פקוחות מהותו וחשיבותו האמיתית של הקיבוץ. זה לא שויון. אין זה מקרה שביחס לקיבוץ מדברים על חיים קולקטיביים, קוֹמוּנַליים ולא על חיים אֶגליטריים. בקיבוץ יש שיווּי־זכוּיות, אבל אין שויון, באשר בקרב אנשים אין שויון, ולא יתכן שויון, ולא נחוּץ שויון. לגבי זכוּיותר יש צורך שכל האנשים יהיו שווי־זכוּיות, אבל אין שני אנשים שהם שווים זה לזה: אין שויון בעבודה; אין שני אנשים המסוגלים לעבוד במידה שווה אותה עבודה; אחד חרוּץ יותר, אחד – פחות; אחד רגיל בעבודה – אחד לא. ואין שויון בצריכה: יש אדם שרבע ככר לחם משביע אותו, ויש אדם הזקוק לפחות מזה או ליותר מזה. אין שויון בגודל המשפחה: אחד נשוּי ואחד רוָק, אחד יש לו שני ילדים ואחד – ארבעה או גם חמישה. גם טעמם של חברים בקיבוץ – כטעמם של אנשים בכל מקום אחר – אינו שווה. אין שויון בשכל, אין שויון בנסיון, אין שויון בקומת האדם, אין שויון בתלבושת, אין שויון באינטרסים הרוחניים. ואין כל אידיאל, כל מוֹתר בשויון. רק רובוטים יכולים להיות שווים זה לזה, ולא אנשים חיים.

לקיבוּץ יש תוכן יותר עמוק, יותר עשיר ויותר אנושי, והייתי אומר: יותר קוסמי ויותר אלוהי משויון – וזה שוּתפוּת. הקיבוץ עומד על שותפות מַכסימלית של חבריו. שותפות זוהי התכונה האנושית והקוסמית הגדולה, החיוּבית והמַפרה ביותר בהיסטוריה ובטבע. מה זה עם? שותפוּת של זכרונות היסטוריים, שותפות של תקווֹת, של סכנות, של לשון, של תרבות, של גורל. מה זאת משפחה? שותפות גופנית ונפשית, שותפות בחיי מין, באהבה לילדים, שותפות של דאגה ושל מסירות הדדית. מה זו מפלגה? שותפות של ערכים ושל משימות ופעולות המכוּוָנות להגשים ערכים אלה. מה זה מעמד? שותפות של תנאי חיים, של סבל, של מַאוַיים. ואין מושג יותר חיובי, מַפרה, רב־תוכן מאשר שותפות בחיי עם, בחיי חברה, בחיי משפחה, והאידיאל האנושי העליון – שותפות המין האנושי. בקיבוץ ובקבוצה מתגשם עיקרון השותפות יותר מאשר בכל חֶבֶר אנושי. הקיבוץ בנוי על שותפות כלכלית, חברתית ותרבותית, לא כשאיפה – אלא כהוויה, כחוויה; לא רעיון ואידיאל – אלא מציאוּת חיה, מתמדת.

חבר צעיר, חדש, ותיק, רוָק, בעל־משפחה, צעיר, זקן – כולם שותפים למשק, לעבודה, לאחריות, להנאה, לצער, לרווחה, למצוקה; הביטוי התיאורטי של הקיבוץ (קוֹמוּנה בלעז) הוא לא שכר שווה לכל אחד, אלא “לכל אחד – לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכלתו”. זהו עיקרון של שותפות ולא של שויון.

זוהי משמעותה הגדולה של התנועה הקיבוצית וזוהי הבשורה הגואלת שהיא נושאת בתוכה לעובד, לעם ולאנושוּת. דרך הגאולה היא דרך השותפות. המעמד העובד ישתחרר; אם להשתמש בסגנונו המגומגם של בוסל – יחדל להיות “נפעל” ויהיה “פועל”; לא יהיה זקוק למלא פקוּדת אחרים, זרים, מעבידים, אלא יקיים “מצוַת שכלו ובקיאותו” – אם ידע לשתף פעולה. גאולת העובדים היא בשותפותם – בשותפות השאיפה, בשותפות המאבק, בשותפות הביצוע. השותפות היא דרך הגאולה היחידה של עמנו. במידה שתגדל שותפות ההכרה היהודית, שוּתפות התרבוּת היהוּדית, שוּתפות הגורל היהודי, שותפות בבניית הארץ, משוּתפוּת מינימלית של אהדה עד שותפות עליונה בהגשמה – בה במידה תתקדם גאוּלתנוּ. היהוּדים בזמננו נחלקים ל“דתיים” ול“חילוניים”. איני נוטה להשתייך לא לראשונים ולא לאחרונים. אני מאמין בשותפות יהודית עליונה, בשותפות עבָרנוּ ועתידנוּ, שלכוּלנוּ חלק בה, אם מעט ואם הרבה.

גם גאולת המין האנושי תלויה בהגברת השותפות בין עם לעם. אנוּ עדים בימינו להשתחררות עמים – באסיה ובאפריקה, ושנה שנה מתרבים חברי הארגון של האומות המאוחדות. העם בדאהומי שווה־זכוּיות לעם בארצות־הברית. לכל אחד מהם יש זכות שווה בעצרת האו"ם. אבל כל עוד לא תקום בין העמים שותפות כלכלית ותרבותית וכל עם יוכל ליהנות מכל מתנות הטבע והידע האנושי לפי יכלתו ולפי צרכיו – אין לשויון זה ערך רב. רק אם כל העמים יהיו שותפים גמורים בכיבושי הטבע, בהישגי המדע, באוצרות התרבות – רק אז יקום חזון נביאינו “לא ישר גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

שותפות אנושית קיימת מבראשית ימי האדם, אבל היא היתה מוגבלת לחוג אנושי מצומצם – למשפחה, לשבט. התקדמות האדם באה עם התרחבות תחומי השותפות, ממשפחה לשבט, משבט לאוּמה; ואנוּ עומדים בימינו על סף השותפות של המין האנושי – או חורבנו.

בהקמת ארגון האוּמות המאוחדות נעשה צעד ראשון לשותפות אנושית – אבל עדיין אין זו אלא מסגרת ריקה מתכנה האמיתי של שותפות: בלי שותפות בנכסי הרוח והחומר של העמים המתקדמים והמפותחים ביותר – מסגרת זו אין בה ממש, וזכוּת גדולה היא לישראל הקטנה והצעירה שהיא תורמת – במידת יכלתה הצנוּעה – להגברת השותפוּת בידע, בחינוך, בתרבות, בבריאות.

עצמאות העמים המשתחררים מעול זר תהיה פיקציה אם לא ישתפוּ אותם בהקדם האפשרי ברכוש החמרי והרוּחני שצברו העמים העשירים. המשטר שאליו נשואות עינינו – ולא חשוב באיזה “איזם” נכנה אותו – הוא משטר של שוּתפוּת בין כל אישי העם, כלומר עם שאין בו “נפעלים” ו“פועלים” לפי הטרמינולוגיה של בוסל, כלומר נותני פקוּדות ומקבלי פקוּדות, מעבידים ועובדים, אלא החברה כולה בנויה על שוּתפות שמבטיחה לכל איש את צרכיו ולוקחת מכל איש לפי יכלתו. הגאולה לא תהיה שלמה עד ששותפוּת זו תהיה נחלה פנימית של כל עם – ונחלה משוּתפת של כל העמים – שוּתפוּת בינלאומית אמיתית.

מסופקני אם הקבוצה הראשונה שבאה מחדרה – שבה חיתה כקומונה – לאום־ג’וני ידעה מלכתחילה מה שהיא עומדת לעשות. הם הגיעו לשותפות קיבוצית מלאה אחרי גישושים של שנים אחדות – מתוך דבקות עמוקה ברעיון העבודה ונאמנות מתמידה במבצע העבודה, שהפכה אותם מ“נפעלים” ל“פועלים”. וכשהקבוצה הגיעה למרום הכרתה וחדלו להיות פועלים שכירים, המקבלים שכר שווה, והפכו לקומונה, לשותפות כשיטת־חיים – רבו השוללים והמתנגדים, שטענו כי שותפות כזו לא תיתכן: הפועל החזק והפועל החלש, הפועל בעל־המקצוע והפועל מחוּסר המקצוע, הפועל שיש לו משפחה גדולה והפועל שאין לו משפחה – לא יוכלו להיות כולם כאחד שותפים למשק ולפרי המשק. אבל קיומה של דגניה במשך חמישים שנה, וצמיחת עשרות ומאות קיבוצים בכל חלקי הארץ הוכיחו שהדבר אמנם יתכן – וברכתו רבה וגדולה.

כי השותפוּת היא יסוד היקום, העיקרון הנצחי של הקוסמוס. מחלקיקי האטום שאינם נתפסים בעין ועד מערכות השמשות לאין־סוף – הכל מהווה יחידה אחת עולמית, נצחית; אף אטום אחד אינו הולך לאיבוד, אף אטום אחד אינו בודד – אלא יש זיקה לכל הסובב. יש השפעה הדדית, זיקה הדדית, יניקה הדדית. הדברים פושטים צורה ולובשים צורה – והקשר ההדדי אינו נפסק לעולם. זה חל על החי, על הצומח ועל הדומם. כולם תלויים זה בזה – ביודעים ובלא־יודעים.

איני בטוח אם הדור השלישי בדגניה יודע, כי הבתים הראשונים בדגניה נבנו לא בעבודה עברית ובודאי אין לחשוד את יוצרי דגניה, שלא היו נאמנים לעבודה עברית. אבל לא היו אז בארץ בנאים עברים. ואלמלא ההכרה בחשיבות העבודה לא היו לנו עד היום בנאים וספנים וטייסים עברים, כי אלה לא היו קיימים כמעט בשום ארץ אחרת. אולם הכרת חשיבות העבודה וערכו של העובד הביאה לידי “התרבוּתו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. והכרת העבודה כעיקרון יסודי בחיי אדם וחברה מוליכה לשותפות בעבודה ולחירות העבודה ולשלטון העבודה. זהוּ הלקח ההיסטורי הגדול, שתנועתנו, ודגניה בראשה, נתנו לא רק לתנוּעת הפועלים הארצישראלית אלא – אני מאמין באמונה שלמה – למין האנושי כולו. ועבודה פירושה גם עבודה גופנית וגם עבודה רוחנית. ועיקרון השותפות מחייב שלא יהיה פער בין עבודה גופנית ורוּחנית. השוּתפות השלמה והמלאה בחיי אדם וחברה אומרת: שותפות בנכסי החומר ונכסי הרוח של האדם, ולכל אדם – לפי צרכיו, ומכל אדם – לפי יכלתו.

בשבוע שעבר ביקרה אצלי משלחת ממאלי – מדינה חדשה באפריקה השחורה. שאלתי חברי המשלחת: התוכלו להקים קיבוץ במאלי? ענו לי: לא. מדוע? – שאלתי. השיבו לי: לקיבוץ נחוצים פילוסופים, ואצלנו אינם. גם הם השתמשו בסגנון מגומגם כבוסל בשעתו; כשהם אמרו “פילוסופים” התכוונו לאישים בעלי ערכים עליונים. אבל אם היום אינם – אין כל סיבה שלא יהיו מחר. במידה שתרבה השותפוּת הבינלאומית – יהיו גם הערכים העליונים נחלת כל העמים.

איני שותף לרגש־הנכאים, הבוקע לעתים תכוּפות בכינוסי הקיבוצים. קובלים, שאחוז הקיבוצים בחיי הישוב הולך ופוחת. איני בטוח כל כך בחשבון האחוזים, אבל החשבון בכללו הוא מוטעה. דגניה היא שיא, אבל אין שיא בלי מסד, והמסד – מן ההכרח שיהיה רחב וגדול פי כמה מהשיא, והמסד הוא העבודה. מסד זה היה נעדר ברוב הגדול של עמנו בגולה, והוא נעדר גם עכשיו, אולי יותר מאשר לפני שנים. מסד זה הולך וקם רק בארץ. זוהי אחת התמורות המופלאות בחיינו. תמורה שניה היא הסתמכות על עצמנו ועל כוחנו – ללא תלות בזרים. שתי תמורות עיקריות אלה בתקומתנו לא הושלמו עדיין – כשם שלא הושלם עדיין קיבוץ־הגלוּיות הנדרש והאפשרי. ואי־אפשר להתעלם מהשואה שהשמידה לא רק ששה מיליונים של יהודים – שליש של העם היהודי בעולם – אלא אותם ששת המיליונים שהם היו מניחי היסודות לגאולתנו הלאומית ונושאי התמורות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שהצמיחו התישבותנו המחודשת וערכי המוּסריים והרעיוניים.

נסתם המקור הראשי, ממנו שאב מפעלנו המהפכני היוצר כוחותיו המַפרים. אילמלא קרה, מיד אחרי השואה, הנס הגדול של תקומת ישראל העצמאית – ספק אם היה קיום לכל המעשה שעשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מאז יסוד פתח־תקוה בשנת 1878. במדינה ניתן לנו המכשיר האדיר, מכשיר של שותפות – הפעם שותפות ממלכתית – המסוגל לחולל תמורה גואלת בחיי עולים, שכאילו אינם זקוּקים ומוכשרים לתמורה זו. תמורה זו מתחילה מאָלף – ולא ביום אחד תגיע עד תו, כאשר הגיעו אליה יוצרי דגניה. עלינו להתחיל להנחיל למאות אלפים עולים ערכי־יסוד, שההיסטוריה האומללה בארצות מוצאם שללה מהם במשך מאות שנים. גם מדינה, כמו הקיבוץ, היא מכשיר של שותפות, מכשיר שיש בכוחו לחייב, מה שאין בכוחו של קיבוץ, אבל אין בכוח המדינה להקפיץ לשיא את אלה שאינם מסוגלים להגיע לשיא מכוח עצמם. על המדינה להבטיח את המסד: הכושר והאפשרות של עבודה, ובימינו, יותר מאשר לפני חמישים שנה, הכושר והאפשרות של עבודה תלויים ביֶדע, ואין משימה פנימית חשובה יותר מסתימת הפער בידע בין שרידי יהדות אירופה ובין העולים משוללי הידע במשך דורות בארצות מוצאם.

משימת דורנו – הדור שלאחרי השואה ואחרי הקמת המדינה – היא כינון השותפוּת הרוחנית והחמרית בין העדות ובני העדות שהפיזור בגולה הפריד ביניהם לא רק במרחקים גיאוגרפיים, אלא גם במרחקים תרבותיים. מדינה יש לה כוח כפיה – אבל אין היא יכולה להתקיים על כפיה, אלא על שותפות, על הרגשת השותפות ההיסטורית של בני עם אחד. שיווּי־זכויות כלפי החוק הקיים בישראל, כשהוא בלבדו, אינו מבטיח שותפות זו. בלי שיתוף כל אזרחי המדינה בנכסי החומר והרוח הנוצרים במדינה – השויון הפורמַלי אין בו ממש ואין לו ערך רב.

דגניה הולידה לנו לא רק עשרות קיבוצים בכל קצות הארץ. בלי דגניה לא היתה קמה גם נהלל וגם כפר־יחזקאל; ובלי נהלל וכפר־יחזקאל – לא היוּ קמים מאות מושבי־העולים בשנים המעטות שלאחר הקמת המדינה.

דגניה ובנותיה הן ילידות החלוציות האישית של יוצרי תנועתנו ומניחי היסודות של מדינת ישראל. מושבי־העולים הם ילידי היזמה החלוצית של מדינת ישראל. החלוציות האישית היתה כל השנים נחלת יחידים – גם בעליה הראשונה, גם בעליה השניה ובכל העליות שבאו אחריהן. החלוציות הממלכתית חלה על כלל האזרחים, אבל כוחה מוגבל. היא מכינה האפשרויות של התעלוּת האדם, אבל אין בכוחה לגזור על האדם להתעלוֹת. תביעה זו באה רק מבפנים ויונקת מהדוגמה החיה. החלוציות האישית כוחה בעומק, החלוציות הממלכתית כוחה ברוחב. רק במיזוג שני סוּגי החלוּציות האלה נשתלט על שני הממַדים של התמורה, שעלינוּ לחולל בהמוני העולים. בחלוּציוּת ממלכתית נכונן את המסד; הדוגמה החיה של החלוּציוּת האישית תעלה אותנוּ עד השיא.

יובלה של דגניה הוא חג גדול, לא רק של תנוּעת הפועלים, אלא של האומה. באחד העתונים נשאלה שאלה: מהו החג של דגניה, וכי לא קדמה לה פתח־תקוה? מובטחני, שחברי דגניה יגידו כמונו: הבו גודל למיסדי פתח־תקוה; להם זכות ראשונוּת; בלעדיהם לא היה קיים אולי בכלל כפר עברי. היתה דרושה העזרה רבה, יזמה חלוצית ותנופת חזון להקים כפר יהודי ראשון בדורותינו. אוּלם דגניה תיקנה מה שעיווּ ממשיכי המיסדים של פתח־תקוה, ולא רק תיקנה – אלא חידשה.

אבל יובלה של דגניה אינו חג בלבד – אלא אתגר לתנוּעה, אתגר לנוער. הנוער בימינו גילה מעשי גבורה רבים, שלא רבים כמוהם בתולדותינו, במלחמת הקוממיות, במִבצעים רבים שבאו אחריה, במערכת סיני. אולם לא קשה לאדם הרגיל ביותר ליהפך לגיבור ברגע דרמתי. יצירת דגניה אינה פרי התרוממות־רוח ברגע דרמתי מסוים; זוהי התאזרות רוחנית ותנופה יוצרת ונאמנות לחזון כל ימי החיים.

זוהי המשמעות של האתגר הבוקע מיצירתה וחידושה החברתי והאנושי של דגניה.