דוד בן־גוריון היה בשנות פעילותו בהסתדרות מראשי מכווניה של המפלגה המנהיגה – קודם “אחדות העבודה” ולאחר־מכן מפלגת פועלי ארץ־ישראל – ועד היום הוא מנהיגה המוּכּר. לא היתה שאלה משאלות הישוב והתנועה הציונית שלא דן בה במאמריו ובנאומיו, והם מהוים מסכת שלמה, ציונית־סוציאליסטית. המביא לבית־הדפוס נתן לבו לצמצם את המבחר בעניני ההסתדרות בלבד ולהפרידם מענינים אחרים, שאין להם נגיעה ישירה אליה. אך לא ניתן לו הדבר במלואו. שכן ההסתדרות מעולם לא הגבילה את עצמה בענינים הפרופסיונליים של הפועלים, והיא חתרה להרחיב את תחומי פעולתה ולהאדיר את השפעתה על כל המתרחש ומתהווה בישוב העברי בארץ ובתנוּעה הציונית; ולא נעשה דבר חשוב בהסתדרות בלי בירורים וּויכוחים, שהם באו לידי ביטוי התפיסות השונות של המפלגות והזרמים שבתוכה. הדבר משתקף פה ושם במבחר, שהוכלל בו גם הויכוּח במועצת ההסתדרות נ"א בחודש מארס 1944: אם לחייב את שליחי ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאומי בלונדון לתמוך בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית (“לכונן את ארץ־ישראל כמדינת יהודים”). לויכוח הזה, “המדיניות הציונית ופועלי ארץ־ישראל”, שהיה מדיני ובעל חשיבות היסטורית מיוחדת, נתלווה גם ויכוח על גבולות סמכותה של ההסתדרות להטיל על שליחיה הוראות מחייבות בשאלות שיש בהן חלוקי־דעות.

הדברים במדור “חוליות ראשונות” נכתבו 7– 10 שנים לפני יסוד ההסתדרות, ובכל זאת ראה המביא לבית־הדפוס צורך לכללם בספר, שכן יש בהם ראשי פרקים לתפיסתו הרחבה של דב“ג על התארגנות הפועל העברי בארץ, שהנחתה אותו בכל שנות פעילותו בהסתדרות: עצמאותו של העובדה העברי (בפרק “הקפא”י והמשרד הפועלי־ציוני בארץ־ישראל") ושלילתה של שיטת ה”פקידות" מן החוץ (בפרק “הפקידות והפועלים”); חיוב הפעולה ההתישבותית של הפועל, בניגוד לשיטת ההתישבות של המושבות (בפרקים “עין גנים” ו“כפר סבא”); התנגדות חריפה להפליה שבטית בתוך תנועת העבודה (בפרק “חוקה אחת”); כוֹללוּת ההסתדרות (בפרק “הסתדרות פועלים כללית ומקפת”). ועל הכל – הכרת ערכו העצמי של הפועל העברי והכרת שליחותו הלאומית ההיסטורית, שמיצה אותה בפסוק, שנכתב עוד לפני ועידת אום־ג’וני: “כי אם יש למי שהוא הזכות לבוא ולהכריז בגאון: ‘אם אני כאן – הכל כאן’ – אין זה אלא הפועל העברי”.

הדברים במדור “בשער התקופה החדשה”, שנאמרו כשנתים לפני יסוד ההסתדרות, מקפלים בתוכם את חזונה, תורתה ופעלה של תנועת העבודה בישראל.