רקע
ר' בנימין
משה אליהו ז'ק: משהו לדמותו
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

מגל־המוות קוצר עתה במחנה־הסופרים מלוא־חפניו. בפחות משבועיים נלקחו מאתנו שלושה סופרים מבחירי הכשרונות: לופבן, ביילין ועתה גם ז’ק.

פינתו בכרם־הספרות היתה צנועה ומיוחדת. לא פובליציסט ולא בלטריסט, אלא חוקר יפה־רוח. הוגה מחשבות מסוגיות חיי־הנפש וחיי־הלשון. מעמיק הגות ושוזר את הגיגיו בדקות־הביטוי, בנעימה של שירה כבושה. גדולה היתה ידיעתו האינטימית בשירת־הזהב של משוררי־ספרד. אך גם את גדולי התקופה האחרונה ליווה בהבנה עמוקה. בייחוד גילה מכמנים בכתבי עגנון. מיטב מסותיו נאספו בשני קובצים: ‘מסביב’, ‘בין השלבים’. קובץ שלישי עומד להופיע בקרוב במוסד הרב קוק בשם ‘ארוגות’.

ז’ק האדם היה בבואה של ז’ק הסופר. סמל עדינות והגינות, של חיבת האדם והחברה; תלמיד־חכם־פילוסוף שלא נמצא רבב של טינה על בגדי־נפשו. הוא היה אהוב ומכובד על הכל. איש צנוע ויושב־אוהל, אך עשיר במתות־הנפש נלקח מאנשי־העט העברים. בתוגה פנימית וחרישית נלווהו ברגש אל בית־עולמו.

(י“ז אלול תש”ח)


האיש וכתביו

מבוא לספרו ‘ארוגות’

יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,

רוֹקְמִים חַיֵיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה

חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת.

מאז כתב ביאליק שורות־זהב אלו, זה ד“ל שנים, כבר השתמשו בהם המספידים פעמים רבות. ואולם דומה כאילו נכתבו בעיקר ובייחוד על זה האיש, שספרו השלישי האחרון מוגש בזה לקהל המצומצם של מוקיריו־מעריציו. כי אכן היה ר' משה אליהו ז’ק, זכרו לברכה, אמן הצנע וההסתר והשתיקה. בחשאי בא, עמל ויגע בתורה, בחשאי עלה על שלבי־המחקר, העלה את מחשבותיו על הנייר. פירסם שני ספרים: ‘מסביב’ לפני עשרים שנה, ‘בין השלבים’ לפני תשע שנים; בחשאי חלה את מחלתו האנושה בימי הפגזת־ירושלים ועבר בסוף־ימיו לבית־החולים ‘ביקור חולים’ בירושלים; שעות מספר לפני מותו, ט”ז באלול, עוד שח עם ידיד והביע תקוה, כי בקרוב יגיה בעצמו את ספרו זה – והסתלק ואיננו.

בכתביו אין כמעט כל רשמים אוטוביוגרפיים, אך ידידיו המקורבים ביותר רשמו קצת ציונים, שיש להם ערך. נתן גורן מעלה ב’גליונות' (אלול, תש"ח) את דמותו מגיל י“ד ואילך. כבר אז היה לו מטען של עבר: יליד קמניץ־ליטובסק, למד בבריסק, עבר לנברודוק לישיבת ר' יוזל והגיע באחרונה לישיבת סלבודקה לבית מדרשו של ה’סבא‘, לעיר מולדתו של גורן. זה רושם: בודד ותפוש־הרהורים התהלך בישיבה… מראה זר ובודד הטעון רחמים… לפני הגמרא עשה רושם שהוא מרחף בעולמות העליונים. גם בשעת לימוד ‘המוסר’ ישב צמוד־שפתים… גם כשנתפס לקריאת ספרי השכלה ומחקר חרד בקלות כבחמורות, אף־על־פי שהציץ – לא נפגע, שכן נתגדל בבית יראים ושלמים, ענווי־רוח וגדולי־תורה, צדיקים ממש. משם עבר לקובנה. גם בימי־רעב לא פסק מספרי עיון ומדע. תלונה לא נשמעה מפיו ומכתביו שפעו גדלות־נפש. משאת־נפשו אז – בית־מדרש־לרבנים של הילסהיימר בברלין. אך הגיע רק לאודיסה. היה היחידי באודיסה שאינו מוציא מפיו אף מלה אחת מחוץ לעברית. נכנס לחנות ומדבר עברית, לחשמליה ומדבר עברית לגויים. מוציא על חשבונו קובץ ‘טל’ וחוברות ציוניות. לבסוף בא לצרפת ומתמכר לחכמה ומדע. מלחמת־העולם הראשונה משליכה אותו מחדש לזרועות־התלאות. שבוי בגרמניה. עבד במכרות. כתום המלחמה מתגלים בו שם כוחות רעננים. ב’התקופה’ לשטיבל וב’אשכול' הוא מתחיל מפרסם את מסותיו. משפחה, מעמד בחברה, פוריות בעבודה. מופיע קובץ־מסות ראשון: ‘מסביב’. עליית־היטלר מעבירה אותו לארץ־ישראל. הוא מאלה שעברו את ‘ים הגלות ונתונים כאן במצוקת הגאולה’ (‘בין השלבים’, עמ' קנח). כמה שנים הוא גר בבית הכרם. הוא, א. מ. ברכיהו זכרו לברכה, ד”ר יחזקאל קויפמאן, ד“ר צבי ויסלבסקי, ד”ר בן ציון דינבורג, אני, מזדמנים שם לעתים יחד בבית ד"ר א. א. קבק זכרו לברכה, מבלים שעות בשיחות־סופרים, עתים מצטרפים עוד אורחים־אורחות מבית־הכרם, ירושלים, תל־אביב, חוץ־לארץ. מה טוב ומה נעים שבת סופרים גם יחד. נעימות בפניו נצח. כעין אביב מתמיד. אותו הרגש כשאני סר לעתים לדירתו בבית החוקר ר' אליעזר אילנאה זכרו לברכה. דירה נאה, סדר, שקט, נועם. ולא ידע האורח, כי אז גם אז, בעצם ימי האידיליה והשלווה וסדר־עולם כתיקונו, חי האיש על הצמצום שבצמצום, התפתל ביסורי־קליטה, ובשנים האחרונות גברו גם עצמו הדחק והמחסור והוא פורש את וילון־הסתר על רזי־חייו ולא ידע זר את מצוקותיו.

אף יצירתו הספרותית לא היתה יכולה להוציא לו מוניטין ברבים. הוא לא היה תלוש מן החיים המתהווים בארץ. הוא התעניין בהם והסתכל בהם יפה־יפה, אך פינתו בכרם־הספרות היתה מוצנעת ומיוחדת. הוא לא השמיע קולו כפובליציסט ולא ריתק לבבות כבלטריסט. לא חקר בעבר ולא דרש אל ‘חכמת ישראל’ בשטחים המקובלים. הוא היה קול דממה דקה. הוא העמיק בחזיונות־החברה, במכמני־הלשון, במסתרי־השירה, בסוגיות חיי־הנפש. והוא שזר את הגיגיו בדקות־הביטוי, בנעימה של שירה כבושה. היתה לו זיקה נפשית עמוקה, היינו אהבת־נפש, לשירת־ישראל בדרגותיה העליונות שבכל הדורות והוא מתח־שזר חוטים דקים־עדינים משירת כוכבי־ספרד לשירת כוכבי־דורנו, כי למרות מרחקי הזמן והמקום, הנסיבות וההשפעות ‘רוח אחת מחיה את שירתנו, והקצוות נוגעות זו בזו’ (‘בין השלבים’ עמ' קסט). את כל זה הוא מגיש כיין־הרקח לקורא אשר חכו יטעם וירגיש בכל אלה. אך קורא יקר זה הוא – כסופר זה – קצת יקר־המציאות.

טול דוגמא אחת: כולנו יודעים מה עצום ומתמיד הוא הוויכוח בחיי החברה והיחיד. בעצם אינו פוסק אפילו יום אחד. תענית־שתיקה היא אולי קשה מתענית־אוכל. הוויכוח נמשך בין הקדוש ברוך הוא ומלאכי־השרת, בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, בין נביא לנביא, לבין בית־הלל ובית־שמאי, בין התנאים והאמוראים, עד ימינו אלה ועד אחרית־הימים, וכישראל כאומות־העולם. וכולנו, כל עוד תאוות־החיים שלטת בנו, שמים אזננו כאפרכסת לוויכוח זה או אחר, מסכימים ועונים אמן או דוחים ורוגשים, וזה כל האדם וזה כל החיים. אך זה האיש ז’ק שונה בזה מאחרים. מענין אותו לא על מה מתווכחים אלא כיצד מתווכחים; הוא מסתכל במהות הפנימית של הוויכוח, במורפולוגיה שלו, בתקוותיו ונטיותיו. את כבשונו של הוויכוח הוא מגלה במסתו ‘הוויכוח’. את הנחותיו אתה יכול להפוך להלכות ולסדרן במאות סעיפים. אך הוא מוסר לך את הנחותיו במאור־פנים, במבט־של־חן, משלב אימרה לאימרה וחן־הרצאה לדבריו ונועם־הסגנון.

או טול דוגמא אחרת, מן העמוד הראשון של הספר אשר הוא פה לפניך. ‘עד שלא יצאה המחשבה לאויר העולם היו מתרוצצים בה תאומי ספק והודאי וכל עצמה לא היתה אלא תערובת בלולה של הן ולאו, מן עיסה רכה ותפוחה, שנפחה מרובה מקמחה. תחילתה מושכל ראשון כגרגיר של דוחן, אמצעיתה סברא הגדולה כזית או כתמרה, וסופה הררי התלויים בשערה’. ‘ואילו משניתן לה קול ונתגלמה בדיבור, מיד הוכרעה הכף לצד הברי ונשתכח השמא, פרחה ההשערה ונתאששה הסברא’. פה המכוון הכרת שני העולמות ‘מחשבה וביטוי’ והרצון הוא לרתק את מבטנו אל מהותו של כל אחד מהם ואל צורתו. אנו נדרשים לשים לב, כי בתחילה ההן והלאו גרים בכפיפה אחת ואחר גובר האחד ובעזרת הקול הוא דוחה את השני. אך כל זה מועבר פה לפרטיו דרך משקפת־מגדלת ואתה נאלץ לצעוד לאטך אחרי איש־המסה ולבחון את רוחך, אם אתה מסכים אתו או ממאן. והנה בכל שורה יש כמעט מראה חדש, הנחה חדשה ומבחן חדש. שומה עליך להבין וקלוט את הפרטים וגם לחברם יחד. מזכיר הדבר במידת־מה דרוש חבד"י בדרגה גבוהה, אלא שכאן הצורה היא כלילת־יופי והדובר אתך הוא פסיכולוגוס־מדריך והוא מביט אליך במאור־פנים, כאדם שלוחש: הלא תלך אחרי, אחי.

ירושתו של ז’ק אינה גדולה בכמות, אבל רבה היא באיכות. מקופל בה רכוש עיוני רב לאוהבי־הגות. אין להשתער עליו בבת־אחת אך יש לכבוש אותו קמעא־קמעא. בשיעורים מדודים.

ומן הזוך והזוהר של הכתבים פונה הזכרון את בעל־הכתבים. כי ז’ק האיש פירוש נאמן הוא ובבואה נאמנה לז’ק הסופר, סמל העדינות וההגינות והדקות. מסתכל יפה ורוחש חיבה מתוך הבנה ליחיד ולרבים, לכל הנברא בצלם. תלמיד־חכם־פילוסוף שלא נמצא מעולם רבב של טינה בבתי־נפשו ‘מלבר ומלגיו’. לא הציג תביעות אך הגיש תודה מקרב לב. סח לי חבר: בהופיע ספרו ‘בין השלבים’ כתבתי עליו רצנזיה עניינית. באחד הימים בא והביע תודה. ‘אם היית מגיש לי כוס מים, האם לא הייתי מחוייב להודות לך? ואתה, בכל אופן, הגשת יותר מכוס מים’. כזאת היתה הגישה, עשייה שלימה, דממה ותודה עמוקה, לבורא עולם ולברואים כאחד.

פתחו את ספרו־ספריו. קראו בהם לאט. בואו שעריו בדממה.

(כא אייר תש"ט)


המלצות קוראים
תגיות