הוא הופיע בראשונה בספרו על שפינוזה בהוצאת ‘תושיה’ והמשיך לכתוב על נושאים פילוסופיים. בתרס“ג הוא מפרסם ב’לוח־אחיאסף' מעין שירים בפרוזה. בימי פולמוס אוגאנדה הוא נעשה אוגאנדיסט נלהב. עם פרעות־אוקטובר בשנת תרס”ה הוא מגיע לשיא בעבודתו הפובליציסטית־האידיאולוגית. את מאמריו פירסם אז ב’הזמן' בוילנה. ספק בעיני, אם במאמריו שכתב אחר כך עבר על השיא ההוא. יעקב פיכמן כתב לפני זמן־מה, כי ברנר הביע אז את חרדת־האומה. אשר לחרדה היתה שותפות־הרגשה לצייטלין ולברנר, ואולם אשר לכוח הספרותי עלה אז צייטלין על ברנר ללא־דמיון. ברבות הימים נתחזק בו היסוד הדתי וקיבל יותר ויותר את הצביון של התקופה האחרונה. ברנר, גנסין וצייטלין היו קשורים קשרי ידידות ואהבה. ואני קרבתי לברנר ולגנסין, אך המגע עם צייטלין היה רופף מאד. הוא היה הסופר הראשון, שכתב עלי רשימת־ביקורת רצינית, היחידי שעמד על קצת החידוש שבמסה ‘מגילת שיגיון’ שלי. רשימה זו נתפרסמה ב’הזמן', וזה הגיע אז ללונדון רק לאולם הקריאה של המסיתים. מה עשה ברנר? סיכן את נפשו והוציא אותו גליון מן האולם שלא ברשות ושלח אותו אלי. אך יחסי אל צייטלין היה בעיקר יחס קורא לסופר. בהגיע אלי דבריו הגיתי בהם, אבל לידי יחסי חברות וידידות לא הגענו. אכן, גם נפגשנו שלוש פעמים, אחת בירושלים ושתים בווארשא, אך לידי שיחה של ממש לא הגענו. לא הספקנו לסלק הצידה את המחיצות החוצצות בין אדם לחברו.

ראיתיו בראשונה בירושלים. לא מלון, לא מסיבת סופרים, אלא חדר פשוט בטעם הישוב הישן בשכונת זכרון־משה. ובאמצע החדר ליד שולחן פשוט יושב יהודי גרמי קצת, בעל שערות צהובות המסתערות על פניו גם מלמעלה וגם מסנטריו, לבוש כמעט בטעם הישוב הישן, נטול כל סממנים של סופר־פייטן־עתונאי. מחוסר כל הופעה של מזורז־ממולח, של ליטוש ושינון, של בדיחה וחידוד, של יפעה וברק־עינים. אלא שבכל זאת העינים הן הנקודה המרכזית באישיות זו. דומה כאילו הן מסתכלות בלי הרף לחלל־העולם, כאילו הן תוהות ושואלות את האדם היושב ממולו: ‘שמא אתה, הזר, תענה על השאלות המציקות, תמצא את פשר־החלום?’ ירושלים, זכרון־משה, חדר פשוט. אור יועם. בחוץ הרחש הרגיל, ופה בפנים יושב אדם כמעט משמים, כמעט קודר בלחץ אימים וחזון. לא נפתח סגור־הלב. מה ששיתף אותנו לפני עשרים שנה כאילו צלל בים־הנשיה. הבלי־הנעורים. ודאי ששוחחנו משהו אלא שמכל השיחה המקוטעת נשאר בזכרון והמה לעתים אחר־כך בלב רק פסוק קצר אחד: ‘אמנם אין זו הפקידה, שאנו מצפים לה, אלא שהיא בכל־זאת משהו מן הפקידה’.

לאמור, פה ישב אדם על מדוכה זו: פקידה, שעת־רצון, אתחלתא דגאולה אשר תלך ותחזק מחר־מחרתים, או שעשועי־מדוחים ויצר־לב־האדם בעלמא. על מדוכה זו ישב ביחידות ובצער והוא הסיק: בנין זה הוא ודאי מתוך שעלה הרצון לפני רבון־כל־העולמים, אלא שכל זה אינו לפי שעה אלא מעין פתיחת דלת קטנה, פתיחת תא, פרוזדור, אפשרות, עוד לא הטרקלין, עוד לא ‘בשופר גדול יתקע’, עוד לא הפקידה השלמה.

בבואי אחר שנים לווארשא, סרתי אל ביתו ושוחחנו שיחת־חולין. ובבקרי אחר כך במערכת ה’מומנט', מצאתיו שם בישיבת המערכת. בשתי הפגישות האלה לא נוסף משהו של ממש. גם בקרן־זוית בביתו וגם ליד שולחן־המערכת נדמה לי כאורח, כזר, כאילו הוא כאן ומחשבותיו אינן כאן. כאילו כל חייו התכווצו בהבעת התהיה והשאילתא שבעינים…

(תש"ה)

ידידי־יקירי! היש בימים האלה, בעמדך על סף הששים, פינה חבויה בלבך לאגרת־ברכה עוד אחת? זכות קטנה אחת יש לי ביחסים שבינינו זה עשרות בשנים: לא הרביתי להטרידך, להפריעך, לשדד את עתותיך. לא באגרות ולא בשיחות שבעל־פה. המעט מה שהיה בינינו היה תמיד אל הענין, אם ספרותי־עיוני ואם ענין־שבמעשה ושבפעולה. לא שוחחנו שיחה בטלה. לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו ואף לא דיברנו דופי. ואם באתי לעתים בצל־קורתך, בחינת ‘הביאני המלך (מאן מלכי? רבנן) חדריו’, והשרו הספרים הנבחרים, השקולים, רבי־התוכן והעיון אשר בארונות־הקיר ואשר על שולחן־עבודתך, מרוחם גם עלי. אך האם חטא הוא הזקוק למחילה ולסליחה, כי ידבר איש עם בן־דורו אחת לששים שנה מעט דברי חיבה ושלום וברכה? אתמהה. כן, ידידי־יקירי. עודני זוכר את הפסיעות הראשונות, אולי פסיעתך הראשונה בהיכל־הספרות. אלו העמודים המעטים, הסיפורים ב’המעורר' שהיה בהם משהו על אחד־העם. כן, היתה לנו שלישיה משותפת באותן השנים: הרצל, אחד־העם, ברדיצ’בסקי. הם עמדו במרכז. הם היו בעלי כיוונים וגילויים שונים, אבל שלשתם יחד עמדו במרכז. ואתה, בעמודיך המעטים־הספורים ההם, ניסית למצות את יחסינו אל אחד־העם. משנה ראשונה זו משלך לא היה בה עדיין מן ההיקף ומן האופק ומן העומק, שנחשפו במרוצת־השנים במסותיך המהוקצעות. לא נגלית אלינו כעילוי בכיר, הנותן מן השעה הראשונה ממיטב־תנובתו. לא זכית מיד, עם פשיטת־היד הראשונה, מן ההשראה־דלעילא ומחסד־מרומים, מחסד־שבחסד. לא זה היה דרכך. אך עם־כל־זה נמשך כבר אז הלב אל העמודים המעטים, הספורים. משהו חדש הודיע כבר פה את דבר בואו. חדש ושונה. שונה גם מן הטוב אשר הוקרנו וחיבבנו אצל בחירי סופרינו מאז, אצל פרישמן ובריינין – וברנר. משהו Sui generis החדש היה יושר המחשבה, הרגשת־האחריות על הדברים־שבכתב, קול דממה דקה, מיצוי הדין עד תומו, הצנע לכת. לולא דמסתפינא הייתי אומר: היה כאן משהו משיחת בעלי־מוחין ב’שטיבל' בין תפילין של רש"י ותפילין דרבנו־תם. הקרקפתא ללא־תפילין, אך הטלית על הראש והמחשבה צחה, צלולה, מעמיקה לאור שחרית, והדיבור זך, טהור, שקול־שקוף.

כן, ידידי־יקירי! שנינו נפגשנו אז, זה קרוב לארבעים שנה, באכסניה ספרותית אחת, ב’המעורר'. מעין בימה לצעירים, לאלה אשר כרתו ברית־חיים בתקופה קשה עם המלה העברית ועם הספרות העברית. אחדים ירדו כאשר עלו ועקבותיהם נעלמו, אחדים המשיכו כאשר התחילו, ורק אחדים המשיכו וגם עלו וגם עשו בדים ופארות להפליא. ואתה אחד המצויינים שבהם. ארוכה היא הדרך בין אותם עמודים ראשונים ועד ספריך האחרונים. אך זו היתה דרך־הכבוד. תמיד היית בבחינת ‘ואלה מוסיף על הראשונים’. מה שרכשת בפרק־זמן אחד לא שקע אחר־כך בים־הנשיה, במקום אשר לא יזכר ולא יפקד, אלא שימש הכנה למאמץ חדש. הן לא אבייש אותך אם אנחש כי היסוד היה – התורה. ש"ס. הסוגיא לעמקותה. ולהסתעפותה. התמדה המביאה לידי ידיעה והכרה והבחנה. ידיעה הנקנית מתוך ריכוז־הנפש ושימת לילות־כימים. זה היה היסוד, קרש־הקפיצה. והקפיצות היו רבות.

אחת לששים שנה הלא מותר, ידידי־יקירי, להגיד משהו ממה שרוחש הלב: אני משתאה להיקף הקפיצות האלה כמו לעומקן. אתה דן על יעקב ואסרמן באותה התמכרות כמו על אייזיק הירש ווייס. אמנם גם אנו, הפיליטוניסטים־ללא־תקנה, עושים כך, אך מה רב ההבדל! אנו אימפרסיוניסטים. אנו עמא־דפזיזא. אנו מתרשמים ורושמים מניה־וביה. אנו צפרי־דרור, שאינן מקבלות מרות. אנו פותרים את החלום לפי ההשראה. משהו מן האמת יש גם בחבריא שלנו. אבל רק משהו. יש מקום ליחס של ‘כבדהו וחשדהו’. לא כן אתם. כאן יש יסוד מוצק. כאן יש בדיקת־החמרים ובחינת־המזיגה. כאן יש ממתכונת של מדע ומיסורי־המדע. וזהו הפלא, כשאתה עוסק באחד הנושאים נדמה שאין לך בעולמך אלא הנושא הזה. אך מיד באים הנושא השני והשלישי ומזימים את ההנחה הראשונה. אין זאת כי אם לכל נושא ונושא ניתן מן החיבה של היוצר ליצירתו. כן, יקירי־ידידי. כאלה גם אלה, כפיליטוניסטים וכחוקרים, הלא מרגישים בעומק־לבם מעין התבטלות בפני היוצרים בשיר ובפרוזה. גלוי לפניהם וגם כמוס אתם, כי תו־הנצח יחובר אך אל היצירה הראשונית בשיר ובפרוזה. ועם כל זאת יש ממתק היצירה גם במסה המעולה והמזוקקה. ואשר לך הרי אני חושד בך כי על אף קפדנות החקר וחומר ההבעה יש בגנזי־נשמתך גם משהו מן השיר, יש בלוחות־לבבך גם מן הסממן האגדי. אחרת, כמדומני, אי אפשר לכתוב מסה נפלאה כזו שלך על עגנון, למשל.

האדבר גם על ספרך המונומנטלי לתולדות הספרות העברית החדשה? או על ספריך האחרונים? או על שאר עבודותיך? ואני לא באתי לסיים ל’כולהו שבחי דמרא'. אני לא אדבר גם על לחובר האדם, החבר, על לחובר שבשיחה. ודאי: מענין גם ‘האנושי, האנושי ביותר’. הנה אתה עומד עתה על סף הששים, על סף־הזקנה. האפליג בשבח הזקנה? והיא אינה אלא שערוריה עולמית. היטב אשר אמר אנאטול פראנס: האדם היה צריך להברא זקן וכל מה שהוא מוסיף שנים היה צריך להיות צעיר יותר, עד אשר יהיה צעיר כילד קטן ביום היולדו. אך הנעשה אין להשיב. נגזרה עלינו גזירת־הזקנה והיא לא מן הנסיונות הקלים ביותר שבחיים. היא מאיימת בחולשות, במרד האברים והחושים. יש לה רק תרופה אחת אמיתית: אריכות ימים ושיבה טובה. אז יש שהיא נעשית כוס־של־ברכה. אז יש התגברות והתרעננות. אז יש שאתה מרים ביום אחד משא כזה, שמקודם בזבזת עליו חודש ימים. וזאת הברכה אשר לי אליך כיום הזה: זכה־נא אתה בכוס של ברכה כזאת והוסף בדים ופארות לאלה אשר העלית עד עתה!

(כ“ז כסלו תש”ד)

הוא נתן לנו בנ"ח שנותיו מה שלא נתן לנו כמוהו שום אחד מבני דורו: חיבה החודרת לשערי־אהבה, התרפקות המגיעה לדבקות, חסידות של ותיקות, בינה של תבונה. הוא נתן לנו מן המתק ומן המאור שבגליציה. הוא ראה גם את הפגמים וחש בכל כובד־הטומאה. לא קלים היו חייו, ולא רכרוכית־סנטימנטלית מתוקה היתה נשמתו. הוא התלבט ונאבק קשה. אך הוא היה מחוסר כל יכולת לשנוא, נעדר כל כושר להגיד: חייב. הוא הוסיף חפור וצרף, עד שגם הפגום נזדכך במידת־מה והטומאה כיבסה שמלותיה וטהרה. הדוגמה השגורה אצלנו היא: ר' לוי יצחק. אכן הוא היה ממשיכיו בדור קשה זה.

על מפעלו בשדה־הספר לא אדבר פה. בשגם קידמני דב קמחי במסתו הנלבבת ב’הארץ' מיום ו' תמוז. אין מן הצורך לחזור בנוסח חדש על דברים, שכבר נאמרו בלב רגש ובידידות־אמת. אגיד רק זאת: האם אין אנו בני־גליציה חשודים ונאשמים על פרסום הדדי? יש בזה קורטוב אמת. אין אנו יכולים לנשום בעולם של אדישות, או אפילו רק של קרירות חיצונית־מלאכותית, כדרך אחינו הנעלים בני־ליטא (ראה בזה תיאוריו הנפלאים של י. ד. ברקוביץ בספרו ‘הראשונים כבני אדם’). אך ראה זה פלא: אנו אהבנו אהבת־נפש את זה האיש שלום שטרייט, והוא גם שפע אהבה אל חיקנו, ובכל זאת לא פינקנוהו ולא פירסמנוהו בחייו. כאן האהבה היתה כל כך שוֹפעת ומובנת מאליה, שלא היה כל צורך וכל מקום בדבר־שפתים.

עקת־לב צובטת את נשמתי בהגותי בו. ראיתיו בזרוח נר חייו, ראיתיו כשדעך. ראיתי את כל המעגל, ראשיתו ואחריתו. הייתי פה לפני שעלה ארצה עם בני העליה השניה. הוא היה לי מעודד ומחזק ומסייע בכמה מומנטים וענינים. נשארתי פה אחרי אשר כרע־נפל. מיטב חברי וידידי יורדים שאולה זה אחרי זה. למי אני ממשיך ואוחז עוד בעט־סופר? למי?

(תמוז תש"ו)

כי נח נפשיה

כ“ח בסיון. – בכ”ה סיון ליווינו לבית־עולמו את אחד החביבים מבין הסופרים העברים, את שלום שטרייט, או כמו שקראנו לו במודעות־האבל ובהספדינו: ר' שלום בר' יעקב שטרייט. פתאום מת האיש בעודנו בנ“ח שנותיו. מספר שבועות לפני־זה נסתבך בצהרי־יום בחצר־ביתו בפתח־תקוה ושיבר את רגלו. ביום כ”ד סיון עמדו לעשות לו ניתוח; אך מספר רגעים לפני כך אחזו שבץ־הלב וימת. מותו־פתאום הדהים את עולם־הסופרים ואת החוגים הקרובים אליו. כי זה האיש שלום היה אהוב ואוהב לכל. אפשר שהיה בנקודה עדינה זו חד־בדרא. כי אהבתו לא היתה שטחית, סנטימנטאלית, עריבה־מתוקה, אלא משהו עמוק, משהו ממהות־הנפש. מדביקות רוח ברוח. משהו מן המסופר על בחיר האבות: ‘ויוותר… לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר… ויאמר: שלחני כי עלה השחר, ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני’. אהבתו היתה פרי האבקות, הוא חתר להגיע לשרשי היצירות ויוצריהם, ורק אז הגיע גם לאהבתם. ביום פטירתו כתב דוד שמעונוביץ ב’דבר': ‘חמימות של ריעות כנה, של אחווה, של דרישת טוב נבעה מכל ישותו, אך היא נבעה לא מהשטח העליון, כי אם ממעמקים, בדיבורו כבכתיבתו מורגש היה תמיד איזה מאמץ הדולה ממעמקים, לעתים רחוקות מזדמן אדם בעל עין טובה ולב טוב כמוהו’. ויעקב רבינוביץ כתב בו ביום באותו עתון: ‘בחיבתו לספר ולסופר היה כמעט יחיד. הנאתו מיצירה ספרותית היתה כמעט גופנית־גשמית. ומתוך עונג זה באו לפרקים התפעלותו ודביקותו היתירה. למעט דמותו של סופר או של ספר לא היה מסוגל’. הוא היה מאנשי העליה השניה, כי בהיותו בן תשע־עשרה, בערך בן־גילו של עגנון, עלה עוד בשנת תרס“ח ארצה. והוא היה מראשוני־העולים מגאליציה. הוא היה קורא, סופר, חקלאי, מורה, מנהל. אך הוא היה בעיקר פלג־גוף, כי הגוף השלם נקרא ‘האחים שטרייט’, שני אחים. ישעיהו הבכור, יבדל לחיים ארוכים, ושלום הצעיר. ישעיהו עלה ארצה עוד בל”ג בעומר תרס“ז, יחד עם עגנון. ושלום בא אחריו בתחילת תרס”ח. מן אז ועד יומו האחרון חיו שני האחים ביחד, בבית אחד, וביתם היה מרכז ישובי קטן. ישעיהו היה בעיקר איש־המעשה, ושלום היה איש־הרוח. אבל הללו היו תחומים חיצוניים, כי ישעיהו אהב ואוהב גם את הספרות ובקי בה, ושלום נשא גם בעול־המעשים. הם בנו להם את ביתם קצת מחוץ למושבה. הם נהגו בענווה ובצניעות ולא הלכו בגדולות. אך בלי משים נמצאו במרכז־הפעולות. ביתם שימש מצד אחד מרכז לסופרים. אי־אפשר היה לסופר לבוא לפתח־תקוה בלי להכנס לבית ‘האחים שטרייט’. ומצד אחר היה זה הבית המרכזי לעולי־גאליציה. פה מצאו עידוד, הדרכה. האחים הללו לבדם העלו עשרות משפחות מקרוביהם ומכיריהם. עוד לפני השואה. בהתמדה, בעקשנות ובלי ליאות. איני מכיר עוד משפחה, שעסקה בעליית קרובים במידה מרובה כזו במשך עשרות בשנים.

מאליו מובן, כי לא היתה שאלה תרבותית־חינוכית־כלכלית בפתח־תקוה, ולעתים גם מחוץ לתחומיה, בלי השתתפות עמוקה של שני האחים המופלאים. בדיונים כאלה היית בטוח, שתשמע את דעתו השקולה, המעשית והיבשה קצת של הבכור, ומיד אחריו את דעתו הנלהבת והנרגשת של הצעיר. בין כך ובין כך נתחוורו הענינים והיה קל להגיע לידי החלטה. מזכיר אני לדוגמא את עליית התימנים לפני מלחמת־העולם הראשונה, בעיקר בשנת תרע"ג. ואותה שנה העלינו בערך אלף וחמש מאות נפש, מה שנחשב לעליה גדולה בימים ההם. ש. יבנאלי היה אז שליח־מצוה בתימן עד סיכון־חייו בפשטות גמורה. ואני הייתי המארגן את הפעולה הזאת בארץ, ונעזרתי במידה מרובה על־ידי שני האחים האלה. וכך נשתזרו הענינים וישעיהו הבכור נעשה למנהל של באנק מקומי בפתח־תקוה ומן המשפיעים בשטח־הכלכלה, ושלום הצעיר יסד לפני עשר שנים גימנאסיה מקומית והיה מנהלה עד יומו האחרון. כל זה היה גידול טבעי, אורגאני, כצמרת האילן הגדול מן השתיל הקטן. שני האחים גם יחד הרבו לעשות את הטוב ואת המועיל לישוב ולתרבות־העם. אך הלב המה בייחוד לאח הצעיר, למבטי עיניו החולמות, לשיחתו הנלבבת. מאה פעמים ואחת הלכתי לאותו בית בקצה־המושבה בפתח־תקוה, ותמיד ידעתי, כי מחכות לי שעות טובות ונעימות. ותמיד לא התאכזבתי. ולא הייתי יחידי בדבר הזה. מלבד הגליצאים שבינינו, שכבר אין להם תרופה עולמית, שאף אם תכתוש אותם בתוך המכתש לא תסיר מהם את עודף רגשנותם, הרי הרגישו כך גם י. ח. ברנר זכרו לברכה, וגם י. רבינוביץ, יעקב פיכמן, סופרים מכל הגלויות, מליטא הכבושה ומאשכנז, ואף מארצות הברית. אכן כולם מיהרו־חשו לפתח־תקוה ביום פטירתו של שלום זכרו לברכה. כולם הרגישו באבדן אח יקר.

עבודתו הספרותית לא ניתנה לו בקלות. התחיל בסיפורים קטנים, פירסם סיפור גדול – ‘חוה שטרן’ – באחד מכרכי ‘התקופה’, אך התייחד בעיקר בכתיבת מסות על סופרים ויצירותיהם. עוד בחייו הופיעו שלושה ספרים משלו: ‘בעלות השחר’ ושני כרכים ‘פני הספרות’. הוא היה קבוע בבימות הספרות שבארץ, בייחוד בירחון ‘גליונות’. במסה ספרותית מצא את המבע למהותו. הבנת היצירה, קשריה עם מה שקדם לה מן הדורות הקודמים ועם בנות־דורה, המאחד שבה, השפעתה על אחרים – כל גופי־הלכות אלו העסיקוהו עד מאוד. עונג לקרוא את היצירה ועונג לדון עליה, לרוממה ולנשאה, לעמוד על היופי הגלוי והמכוסה. למה אכחד? הוא היה הגליצאי הטיפוסי, גליצאי שבגליצאי. הוא היה חסיד, נגוע בדבקות, נגוע באהבה. הוא היה יכול רק לקרב ולא לרחק. את כל הדורות, את כל הזרמים. הוא היה האופטימיסטן ללא־תרופה. אפילו בימים האחרונים, כאשר רבים וכן שלמים הלכו קדורנית, אימרתו היתה: ‘תראו שיהיה טוב’. למה אכחד? בעיני ראיתי ובאָזני שמעתי, כשהוא מתפלל בחדרו, עטור בטלית ותפילין, בדבקות וברוב־רגש. אך הוא לא דחה חלילה את המשכילים ואת האפיקורסים. מאמרו האחרון ב’גליונות' מוקדש לי. ח..ברנר זכרו לברכה, כ"ה שנים להרצחו. בעשרה סעיפים הוא מתנה את שבחיו ואת גדלותו. בחינת ‘כולך יפה רעיתי, ומום אין בך’. האומנם לא חש בכל פגם, האומנם נעלמו מעיניו פסוקים כואבים־צורבים? הם לא נעלמו. הם גרמו לו סיוט. הוא נאבק בהם. הוא גם מרמז עליהם. אך לאחר שהוא מעבירם בכור־המעבדה שלו, שוב אינם פגמים, אלא משהו מצללים הדרושים להשלטת האורות. בקיצור, הוא היה מעין גילגול של ר' לוי יצחק, שאותו ודאי אהב אהבת־נפש ואת ניגוניו שר בדבקות עילאית. במתיקות. צרף לזה עיניים חולמות, הבעת־פנים במחציתה נשיית ובמחציתה ברונזה חטובה־פתוחה קמטים־קמטים, ותבין על שום־מה היה אוהב־אהוב. וודאי שהיו כאלה, שנהנו ממנו לא רק עצה ותושיה, אלא גם עמל־ידים וריצת־רגלים וגם זוזים ודינרים. אבל גם אלה שבאו אליו רק לשם שיחה־בעלמא אהבוהו עד־מאד.

דיברתי ארוכות על שלום שטרייט הסופר־האיש. בפעם הראשונה בחיי. עד עתה לא פירסמתי, כמדומני, עליו אף שורה אחת. לא עליו ולא על אחד מספריו או מאמריו. האם אין ‘מאשימים’ אותנו הגליצאים, שאנו מפרכסים זה את זה? אך ראה זה פלא: אהבתי את ר' שלום בן ר' יעקב אהבת־אח, קראתי לו ‘שלום’קה’, כתבתי לו כמעט תמיד ‘שלום לשלום!’. ואך לא פירסמתי עליו שורה אחת. ההתרעם עלי? אני מניח שלא. אגרותיו אלי היו ספוגות אהבה וידידות והיו יקרות לי גם באותיותיהם היפות. חושבני, ששום צל לא העיב את יחסינו. אך נחרתו בזכרוני בייחוד שיחות אחדות.

ומכיון שפה גם מעין רשימות ביומן אספר משהו גם על ההלוויה. לא ידעתי מאומה על־דבר מחלתו. ואני יושב בכפר עציון, הרחוקה מירושלים, מתל־אביב, מפתח־תקוה. ביום מותו חליתי בכמה מיחושים, גם בעיניים. כבר נעצבתי אל לבי, שמא לא אוכל בו ביום לסיים מסכת מועד קטן, כאשר התחייבתי לחברת ש“ס. אחר הצהרים הוטב לי וסיימתי. לאחר־כך ביקשתי לקרוא דווקא את מאמרו האחרון של שלום שטרייט ב’גליונות' על ברנר. חפצו לקרוא אותו לפני וסרבתי וקראתי בעצמי. בלילה נודע לי על־ידי הראדיו דבר מותו פתאום. מיד החלטתי לנסוע בבוקר השכם ללוויה. אך איך מעלימים את הדבר ממרת דבורה תחיה, שהיא גם היא היתה חולה בו ביום, וגם היא היתה ידידת־נפש לשלום’קה? (היה מעשה, רק לפני ל"ז שנים, והוא והיא שהו בירושלים, ובאותם הימים ירד שלג עצום, עד שסגר את דלתות־הבתים. אין יוצא ואין בא. אותו יום ישבה מרת דבורה, שעשתה בירושלים כמורה מתנדבת, כמעט בתענית. מה עשה שלום? השיג באיזה אופן קביים והוריד לה אוכל דרך החלון…) בקיצור: הערמתי כמה ערמות ‘דיפלומאטיות’, קמתי בארבע וחצי בבוקר, טולטלתי כמה טלטולי־דרך והגעתי עוד שעה לפני הלוויה. מחזה, אשר כמעט לא חזו עיני בארץ, ראו עיני. שמעתי בכי, שעוד לא שמעתי כמוהו. כמה מן הנשים של המשפחות, שהוא העלה מן הגולה ודאג להתבססותן בארץ, ישבו מסביב למת היקר ובכו בכי־תמרורים: הוי אבינו, הוי מצילנו, למה עזבתנו?… וכשהעמידוני לפני בית־הכנסת הגדול להספידו התחלתי בזו הלשון: כי נח נפשיה דר' שלום, כאשר ר' שלום שלנו מת בנ”ח שנותיו, הספידו אותו ואמרו: הוי, ידיד, הוי אח! בלי משים תפסתי את הסגנון של סוף מועד קטן… אף הדגשתי, שהוא הכניס לאוצר־חיינו מן המשופר והמעודן של גאליציה, וכי הוא היה בפתח־תקוה זו, שנוסדה בשעתה בקדושה ובטהרה ובגבורה, חוליה מקשרת בין העבר והעתיד. אף לא העלמתי את פעולותיו למען התימנים ואת השתתפותו בועידת הסופרים למען השבת. – אכן לוויה גדולה כזאת לא ראיתי עוד בפתח־תקוה. השתתפו מכל החוגים. באו גם ממרחקים.

שני אחים עלו ארצה לפני ל"ח שנים בפשטות ובצניעות. לא בלטו ולא ביקשו להתבלט. והנה כבשו את הלבבות ונהיו אנשים מרכזיים. האחד נלקח מאתנו בלא עת. יאריך ה' את ימיו של האחר, ויזכה לראות בגאולת עמו, ובה ינוחם.

(כ“ז תמוז תש”ו)

ועל הכל: אוהב ישראל

מלים אחדות אחרי מטתו של סופר עברי, שהלך בימים האלה לפתע פתאום לעולמו: ר' שלום בר' יעקב שטרייט מפתח־תקוה. מבני העליה השניה, מן המניינים הראשונים של עולי גאליציה. חקלאי מסור ונאמן לעבודה עברית, סופר ותיק, מורה ומחנך מובהק – ועל הכל: אוהב ישראל בכללות ובפרטות. עשרות משפחות העלה מן הגולה עוד בימי השלום, והללו הקיפו את ארונו בבכי תמרורים: הוי אבינו! הוי מצילנו! הוא היה אהוב לבריות ואהוב למקום, כי היה בעל נפש יקרה־נאצלת, חוננת ואוהבת. היה בו זיק של ר' לוי יצחק זצ"ל, אשר את ניגוניו זימר בדבקות עילאה. הוא לא היה יכול למצוא פגם במי שהוא. הוא נאבק עד שמצא לו צד זכות. הוא היה ציוני נאמן ומוקיר תורה ומצוה. בבואי לביתו בשנים האחרונות מצאתיו עטור בתפלין ועטוף בטלית ארוכה ומתפלל בדבקות של חסידים. אף הוא נכח ב’מועצת הסופרים למען השבת' בירושלים ונשא שם את דבריו. בגימנסיא אשר ייסד וניהל השתדל להשריש בלב התלמידים חיבה והערצה לקדשי ישראל. אף כתב על זה מאמר בחוברת המאה של הירחון ‘גליונות’, וכשתמהו עליו חבריו חזר וכתב על הנושא בארוכה זמן קצר לפני מותו ב’הדואר' מניו־יורק בגליונות מאדר ב' השתא. באחד הקטעים האלה הוא בוחר למוֹטוֹ את הפסוק מתפילת ערבית:

כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ

וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

בקטע הוא מצטט דברי הכוזרי: ‘כי לא ייתכן להתקרב אל האלוהים כי אם במעשים מצוּוים מאת האלוהים’, והוא מצטט מה שכתבתי על היהודי הדתי שהוא ‘חייל פשוט בצבאות ישראל, שלעולם לא יהא עריק ולא ימלט מן המערכה’. והוא ממשיך: ‘תבקש ותיווכח שייחודה של היהדות בסגולת עשייתה’.

יהי זכרו ברוך!

(סיון תמוז תש"ו)

‘אין זכרון לראשונים… אל תתפלא, איפוא, בראותך בין אזרחי־העתיד שבעמנו אנשים המועלים בשליחותם. בחייהם גרים הם בארץ־לא־להם; וחושם אומר להם, כי לאחר מותם, כשיגיעו לארצם וידפקו על שעריה, לא יהיה להם פותח; – ובמה יחזק לבבם לעמוד לפני הציבור כפוי־הטובה ולשרתו ימים רבים? – על כרחם שהם מתייאשים ופורשים לדרכים אבלות: יש מהם ממעיטי דמות־אומתם, היוצאים לנטור כרמי־זרים בתקותם למצוא שם את שערי העולם־הבא; והערערים שבחבורה כובשים את יצירתם ונמקים עמה בחרפת השתיקה’. תוגת־עולמים מבצבצת פה בתוך השיטין וביניהם. אתה תוהה לאיזה סוג מהסוגים האלה מתייחס כותבם. ברור דבר אחד: לא לאלה שיצאו לנטור כרמי־זרים. שם כותבם היה ש. ב. מקסימון והדברים האלה לקוחים מעמוד ט"ו שב’גוילים', זה ספר־מעט אשר השאיר אחריו (הוא נולד בי“ט בכסלו תרמ”ב בעיר סקוירה בפלך קיוב, שהה זמן־מה בשוויץ, נתגלגל לונדונה והלך, תרע“ג, לאמריקה. בשנת תרפ”ח הוציא את הקובץ ‘גוילים’. תרפ“ט ביקר בארץ. אשתקד, בכ”ו סיון, מת בסינסינטי. לא היו ימים מרובים והעלו את ארונו לקבורה בארץ־ישראל).

פעמיים ראיתיו.

ראיתיו בראשונה בלונדון. ‘דוברי עברית’ המעטים ערכו בצנעא נשף־חנוכה ובבואי שמה מצאתיו קורא כמעט בפשטות, אבל גם בנעימות מכתבי שלום־עליכם. היה בקריאה זו מטוב־לב, מקורת־רוח, אבל גם נימה חדגונית. נהניתי מאד מן הקריאה הזאת, אך דבר מקרי זה גרם, שהרושם הראשון שלי העמידו במדור המבדחים. אף כובד־ראש בשיחתו והקצב בתהלוכותיו לא שינו את הרושם הזה… נדמה היה כי הרצינות היא רק מעין מסווה, מעין התחפשות, כי בחגווי־שפתיו ילון הליצן. פגשתיו אחר־כך בחדר־העבודה של ברנר, לאמור: באותו חדר, שבו עמד ברנר לפני תיבת האותיות ועסק בסידורן וששימש לשעות גם ‘חדר־מערכת’ בשביל ‘המעורר’. בין המעטים־הספורים, שסרו לעתים אל החדר הזה, היה הוא חטיבה מיוחדת. אדם גרמי לבוש בגדי־עובד, מדבר בפשטות. טוב־לבו נשקף מבין ריסי־עיניו. סיפרו שהוא חי בצמצום גדול, מכבס בעצמו את לבניו ונותן את רובי־עתותיו להשתלמות עצמית, ללימודים ולקריאה. היה הרושם, שאדם זה, אינו חריף ביותר, אלא ששקידתו מסייעת לו. ושוב היה הרושם, ששאלות־מוסר מעסיקות אותו, בחינת ‘וחשב עם קונהו’.

לפני חמש שנים, בתמוז תרפ"ט, נפגשנו בשנית. בתנאים אחרים ובמסיבות אחרות. לא במזרחה־של־לונדון, בימות הגשם המתמיד והערפל המקהה, ברפש ובלכלוך, כי אם ביפה שבערים, בחיפה, על גב־הכרמל, צופה פני ים כחול. לא חדר צר ואפל, בית ועד ל’דוברי־עברית‘, או חדר־עבודה בבית־דפוס נארודיצקי, כי אם מלון מרווח ‘הדר הכרמל’; ואף הדיבור חרג משכבר ממסגרות המעטים, מן ה’מרכאות’ הכובלות ונעשה לדבר־שבטבע. נשתו אי־שם גם האנשים. אני שוב נכנסתי לאותה חורבה, שבה בת־קול מנהמת כיונה והשומעים עונים אָמן. והוא? כן, מה הוא? הקם גשר, הנשאר קשר בינינו?

הוא נשאר אדם גרמי כשהיה, אך הפשטות פינתה מקומה לעידון רוחני צנוע. פגה הגשמיות המופלגה שהיתה שרויה עליו באותם ימי־לונדון. שוּנה גם הלבוש. הוא לבש שחורים. מראה תלמיד־חכם מערבי. נמחק כליל הרושם הראשון מקריאת הסיפור על טוביה החולב ובתו. אדם מרוכז במחשבותיו ובחשבונותיו, חשבונות העולם הפנימי־הנפשי. ‘וחשב עם קונהו’. ובאחד־הימים הוא פורש לחדרו וחוזר אל האולם ומושיט לי תשורה את גויליו. על השער כתב בתוך השאר: ‘זכר לימים עברו ורמז לימים יבואו’.

לימים יבואו? הנה החלום והנה פשרו. עברו שנים מעטות ואדם־גיבור זה כרע נפל. בדמי־ימיו. במקרה משונה. הורעל במחלת־שיניים. רק את ארונו העלו לארץ.

הנה הגשר והקשר. הנה הרמז לימים יבואו.

הוא נולד בסקווירה, בעיר־מולדתו של אחד־העם, כמדומה גלה למקום־מדע בשוויץ, גלה אחר־כך לעולם האנגלו־סאכסי ונשתרש בו במידה מרובה, הוא קיבל השפעות שונות, אבל חזקה ביותר השפעה אחרונה של תרבות אנגלית־אמריקנית. הוא ממיטב הכוחות בסופרינו מחוג זה.

אך זוהי הירושה האחת, המסודרת, היחידה: קומץ ‘גוילים’. קובץ מאמרים. רמ“ז עמודים. נקוד על רמ”ז; ללמדך שהיה אדם בעל שאר־רוח, שלא ביזבז זמנו לבטלה, שקד על התורה ועל החכמה, הגה רבות, תיכן תכניות, טפחות ימיו היו נתונים־נתונים למעולים שבאדם, ובכל־זאת לא נשתייר ממנו אלא רמ"ז עלים. כל־שהוא. היש פתרון בקטע אשר הובא כאן בראש הרשימה? ההיה הוא גם־הוא בין אזרחי־העתיד שבעמנו, שמעלו בשליחותם? בין ‘המתייאשים ופורשים לדרכים אבלות’? בין ‘הערערים שבחבורה הכובשים את יצירתם ונמקים עמה בחרפת־השתיקה’? או היש לחפש את פתרון החידה בפינה אחרת? ההיו מעצורים אחרים?

מ. א. ז’ק מתחיל את מסתו הנאה עליו (‘ספר השנה של ארץ ישראל’ תרצ"ג) בפסוק זה: ‘הקרובים, שעמדו במחיצתו, בדקו את גויליו לאור־חייו ואמרו: תנא ושייר’. והוא מסייג אותה בפסוק זה: ‘הרחוקים, שמכירים את הסופר, מבקשים ללמוד את הסתום מן המפורש ולראות את האיש מתחת ללבוש־הסופר, אלא שהסתום מרובה על המפורש, שהניח את תורתו באמצע והלך לעולמו קודם זמנו’.

את ספר־מעט זה, את ירושתו הרוחנית היחידה הקדיש, כמעט היינו אומרים: כמובן־מאליו, לאחד־העם. אך יש ענין להביא את ההקדשה כצורתה, כי גם הצורה מלתא הוא:

לאחד העם

המורה והידיד

בדחילו ורחימו

המחבר

כאן כל מלה היא רבת־משמעות. כי אחד־העם היה החויה הגדולה בחייו. אולי חסרות פה המלים: בן־העיר. אבל כבר למלה: הידיד יש משקל רב. אולי כדי להפחית מעט מן המשקל הזה באות מלות־ההערצה הלקוחות מעולם־החסידות, מעולם של אי־שלטון־השכל: בדחילו ורחימו. ללמדך כי לא שכח המקדיש ואף לא הסיח את דעתו לרגע מעיקר־העיקרים: המורה. רבים קראו לאחד־העם: המורה, אבל לא רבים היו קרואים להיות תלמידים. ומכל שכן בחינת ‘תלמיד־חבר, שטיפס ועלה ממדרגה למדרגה עד שעמד במחיצת רבו’ (ז’ק). אך בעצם רב האושר להיות תלמיד סתם. כי מי ומי יאות כיום הזה, יום המרדנות הגדולה והנבובה, להיות תלמיד? להוביל, לפחות במובן הרוחני, ‘מאניה לבי מסותא’? להקשיב רב קשב לשיחת־חולין ולשיחת־קודש כאחת? אך בעל־הגוילים היה אחד המעטים שבדור. הוא קיבל עליו עול מלכות מורה. הוא היה אחד מנושאי־הכלים הצנועים ביותר. לא הדגיש את ישותו, אף־על־פי – ניתן לשער – שהרגיש את ישותו. אף הידידות שנחן בה מאת הרב לא המעיטה ממידת היראה והאהבה.

כזה הוא צביונו ברמ“ז העמודים האלה. תלמיד ואמן העומד בכל התחמושת ושומר על הגחלת הקדושה. הוא נושב בה ולעתים הוא גם מרחיב את להבתה הכבושה. כי עתים הוא רואה – מה רב הפלא! – מה שרבּוֹ אינו רואה. ב’רעיא מהימנא', המדבר על משה רבנו עליו השלום הוא מספר, שפעם אחת הוא ורבו ‘עמוד עמדו באוצר־אמנות אחד, לפני פסל משה של מיכאל אנג’ילו. התלמיד בן־בית היה בהיכל־האמנות הלז, והרב – אורח’. הנה כי כן: היו היכלות, שבהם היה התלמיד בן־בית והרב אורח… ושמא תאמר: זה רק באוצר־האמנות, בהיכל הצורה והתמונה והדמות, בעולם המידות והקוים והצבעים והגוונים ובנות־הגוונים ומשחק זהרורי־השמש וקמטי־הצללים? שמא תאמר: אך ורק בש”י עולמות אלו? ולא כן הדבר. דוק ותמצא כי ‘בדעתו של התלמיד נתעוררו… הרהורים אחרים, שהיו לו לבדו’. כי גם בעולם הנשמה מחולק היה לבו של התלמיד מרבו. כי עינו של התלמיד ראתה את נשמתו של משה רבנו בצורה אחרת, בתוכן אחר, במהות אחרת. ואת מחשבתו הוא משרטט ב’רעיא מהימנא‘. יש רק לתמוה מעט, שלא נזכר בעל הגוילים, שבעצם עמדתי על שאלת משה זו עוד בחוברת ג’ של ‘המעורר’ במאמרי ‘עיונים’. באותו מאמר (הוא ישנו גם ב’על הגבולין') שרטטתי בראשיתו את תמצית מאמרו של אחד־העם, כדי מתן מצע לחלוק עליו. וכמה נהנה ברנר משרטוט זה!

היו, כנראה, מעצורים פנימיים בבית־העבודה הרוחנית אשר לו שמיעטו את התוצרת, את הפוריות. אחד מהם: הצורה. הוא היה נאמן לרבו גם בנקודה זו: בהחשבת הצורה. המאור שבספרות הרב, ה’פירורים' – שבעצם אינם פירורים אלא יצירות נהדרות, מחוטבות מן השפריר שבעברית מימות דור ודור – דרשו לעשות כמתכונתם. ומה שנאצל אצל הרב מעצמותו, בחינת צורה הנובעת מעצם־החומר, מעצם־מגד־המחשבה – זה היה ענין של יגיעה ועמל רב אצל התלמיד. היו לו חבלי־סגנון ולבטי־צורה. ואולי גם אלו עיכבו ועצרו. ואין הוא יחידי בכגון דא בקרית־ספר שלנו, שלבטי צורה וסגנון סותמים אצלם את מעין היצירה, שבעצם הוא מעין עשיר ושופע ומקור לא־אכזב.

דרכו בעולם העיון היה הדרך האנאליטי. ‘כל החילוקים והדקדוקים, שנאמרו בזה, אינם אלא ציוּנים בדרך המחשבה, שיקלו את ההתבוננות בענין המדובר’, והוא לא חש, שיש אשר מרוב השתדלות להקל הכביד אף הכביד. ביחוד בולט הדבר במאמרו העיוני הגדול ביותר: ‘שלילה וסתירה’. כאן הוא רואה אפילו הכרח לעצמו (כדוגמת אברהם מאפו בראש ‘אשמת שומרון’ על־ידי לוח־הנפשות העושות בסיפור) לבוא לעזרת הקורא על־ידי הציור:

אך גם בעולם הלשון והצורה היה מושפע גם מאחרים, בייחוד מברדיצ’בסקי. הנה דברים אחרים ולשון אחרת בפיו, אשר כבר הובאו במסתו של ז’ק, והמצלצלים כמו מעולם אחר (שם, עמ' קס"ח):

הכל הולך ומשתלשל מן הטמיר אל הנעלם: מתוהו ובוהו יוצא הערפל הקדמון, ומתגבש והווה שמש לוהטת; השמש עוטה קליפה דוממה, והווה אדמה; הדומם אשר על פני האדמה נהפך לחי, המתנשא על יוצרו הדומם ורודה בו; החי מתעלה לבעל־נשמה, אצולה משכל־העולם, הקמה במקורה ונותנת בו דופי. ובמלוא צבאם – תשוב הנשמה ותיבלע באין סוף, החי ישוב לעפרו, והעפר עתיד לשוב לתוהו ובוהו הראשון.

בייחוד היה אוהב לתת למחשבתו צורה פתגמית, דרך משל: ‘מנצרת יצאה הקריאה: אראה בנקמה; ומיבנה – אראה בנחמה’ (עמ' רכ"ט).

הקובץ בכלל מחולק לשלושה מדורים: מדור לאישים, מדור לשאלות חיים ומדור לעיונים. במדור האישים עושות רושם מיוחד שתי המסות על אברהם רובינסון ועל שלמה רובין. בראשונה מתנה הידיד על אבדן רע־נעורים בדמי ימיו, ובשניה שקדמה בזמן, מדבר המעריץ, החסיד, התלמיד־מרחוק, אוהב המדע והטוהר. וכך מסתיימת אותה מסה:

כד הוינא טליא, הייתי תמה על האגדה של ל“ו צדיקים נסתרים שעליהם העולם עומד, ראשית: במה זכה המספר הזה, ל”ו, יותר ממספרים אחרים – כל“ב, מ”ב ודומיהם – העולים עליו בקדושה? ושנית: מפני מה נסתרים הם? הלא טובים מהם הנגלים, שהם עלולים להיות למופת לאחרים בדרכיהם¹ – את הקושיא הראשונה השארתי, כמובן ב’תיקו': והשניה נתרצה לי משגדלתי ויצאתי אל עולם־המעשה והתבוננתי בתהפוכותיו. נסתרים דוקא: כי עולם כעולמנו, שרוב יסודותיו מתערערים על־ידי אהבת־הבצע ואהבת־הכבוד וההתפארות בשוא, האיך היה יכול להתקיים בלי צדיקים נסתרים: נסתרים שיעסקו במעשים טובים ולא יבקשו תשלומים, ולא יחזיקו טובה לעצמם, ולא יקראו על נפשם: כהנא אנא, גברא רבא אנא – אברך.

אף הוא, בעל ה’גוילים' היה מן הנסתרים האלה. נסתר היה בחייו וקל־וחומר במותו.

(תרצ"ד)

עם פטירתו של א. מ. ברכיהו זכרונו לברכה, נגנז אחד הותיקים מגוון אחר, מהוגי הדעות, מן החושבים חישוב רב דוקא, מן השוקלים את דבריהם, מן המנתחים ההגיוניים; ואין צורך להוסיף, שכל המלאכה האטית והכבדה הזאת היתה נתונה לישראל, לתחיתו המדינית, לערכיו ולנכסי־הרוח שלו. לפני שבע עשרה שנה, לרגלי יובל הששים, עלו ביאליק ודרויאנוב ירושלימה וקישטו בנאומיהם כבדי־ההגות את נשף־הכבוד שנערך לו אז. בשנים האחרונות היה קצת בודד במועדו. הוא ידע גם לכתוב בקלות, אך לא נמשך לצד זה. חייו השקטים וע"ז שניו נסתיימו בירושלים ביום שלג וסופה. אולי יש גם בזה מן הסמל של הדור.

(תש"ו)

מגל־המוות קוצר עתה במחנה־הסופרים מלוא־חפניו. בפחות משבועיים נלקחו מאתנו שלושה סופרים מבחירי הכשרונות: לופבן, ביילין ועתה גם ז’ק.

פינתו בכרם־הספרות היתה צנועה ומיוחדת. לא פובליציסט ולא בלטריסט, אלא חוקר יפה־רוח. הוגה מחשבות מסוגיות חיי־הנפש וחיי־הלשון. מעמיק הגות ושוזר את הגיגיו בדקות־הביטוי, בנעימה של שירה כבושה. גדולה היתה ידיעתו האינטימית בשירת־הזהב של משוררי־ספרד. אך גם את גדולי התקופה האחרונה ליווה בהבנה עמוקה. בייחוד גילה מכמנים בכתבי עגנון. מיטב מסותיו נאספו בשני קובצים: ‘מסביב’, ‘בין השלבים’. קובץ שלישי עומד להופיע בקרוב במוסד הרב קוק בשם ‘ארוגות’.

ז’ק האדם היה בבואה של ז’ק הסופר. סמל עדינות והגינות, של חיבת האדם והחברה; תלמיד־חכם־פילוסוף שלא נמצא רבב של טינה על בגדי־נפשו. הוא היה אהוב ומכובד על הכל. איש צנוע ויושב־אוהל, אך עשיר במתות־הנפש נלקח מאנשי־העט העברים. בתוגה פנימית וחרישית נלווהו ברגש אל בית־עולמו.

(י“ז אלול תש”ח)

האיש וכתביו

מבוא לספרו ‘ארוגות’

יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,

רוֹקְמִים חַיֵיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה

חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת.

מאז כתב ביאליק שורות־זהב אלו, זה ד“ל שנים, כבר השתמשו בהם המספידים פעמים רבות. ואולם דומה כאילו נכתבו בעיקר ובייחוד על זה האיש, שספרו השלישי האחרון מוגש בזה לקהל המצומצם של מוקיריו־מעריציו. כי אכן היה ר' משה אליהו ז’ק, זכרו לברכה, אמן הצנע וההסתר והשתיקה. בחשאי בא, עמל ויגע בתורה, בחשאי עלה על שלבי־המחקר, העלה את מחשבותיו על הנייר. פירסם שני ספרים: ‘מסביב’ לפני עשרים שנה, ‘בין השלבים’ לפני תשע שנים; בחשאי חלה את מחלתו האנושה בימי הפגזת־ירושלים ועבר בסוף־ימיו לבית־החולים ‘ביקור חולים’ בירושלים; שעות מספר לפני מותו, ט”ז באלול, עוד שח עם ידיד והביע תקוה, כי בקרוב יגיה בעצמו את ספרו זה – והסתלק ואיננו.

בכתביו אין כמעט כל רשמים אוטוביוגרפיים, אך ידידיו המקורבים ביותר רשמו קצת ציונים, שיש להם ערך. נתן גורן מעלה ב’גליונות' (אלול, תש"ח) את דמותו מגיל י“ד ואילך. כבר אז היה לו מטען של עבר: יליד קמניץ־ליטובסק, למד בבריסק, עבר לנברודוק לישיבת ר' יוזל והגיע באחרונה לישיבת סלבודקה לבית מדרשו של ה’סבא‘, לעיר מולדתו של גורן. זה רושם: בודד ותפוש־הרהורים התהלך בישיבה… מראה זר ובודד הטעון רחמים… לפני הגמרא עשה רושם שהוא מרחף בעולמות העליונים. גם בשעת לימוד ‘המוסר’ ישב צמוד־שפתים… גם כשנתפס לקריאת ספרי השכלה ומחקר חרד בקלות כבחמורות, אף־על־פי שהציץ – לא נפגע, שכן נתגדל בבית יראים ושלמים, ענווי־רוח וגדולי־תורה, צדיקים ממש. משם עבר לקובנה. גם בימי־רעב לא פסק מספרי עיון ומדע. תלונה לא נשמעה מפיו ומכתביו שפעו גדלות־נפש. משאת־נפשו אז – בית־מדרש־לרבנים של הילסהיימר בברלין. אך הגיע רק לאודיסה. היה היחידי באודיסה שאינו מוציא מפיו אף מלה אחת מחוץ לעברית. נכנס לחנות ומדבר עברית, לחשמליה ומדבר עברית לגויים. מוציא על חשבונו קובץ ‘טל’ וחוברות ציוניות. לבסוף בא לצרפת ומתמכר לחכמה ומדע. מלחמת־העולם הראשונה משליכה אותו מחדש לזרועות־התלאות. שבוי בגרמניה. עבד במכרות. כתום המלחמה מתגלים בו שם כוחות רעננים. ב’התקופה’ לשטיבל וב’אשכול' הוא מתחיל מפרסם את מסותיו. משפחה, מעמד בחברה, פוריות בעבודה. מופיע קובץ־מסות ראשון: ‘מסביב’. עליית־היטלר מעבירה אותו לארץ־ישראל. הוא מאלה שעברו את ‘ים הגלות ונתונים כאן במצוקת הגאולה’ (‘בין השלבים’, עמ' קנח). כמה שנים הוא גר בבית הכרם. הוא, א. מ. ברכיהו זכרו לברכה, ד”ר יחזקאל קויפמאן, ד“ר צבי ויסלבסקי, ד”ר בן ציון דינבורג, אני, מזדמנים שם לעתים יחד בבית ד"ר א. א. קבק זכרו לברכה, מבלים שעות בשיחות־סופרים, עתים מצטרפים עוד אורחים־אורחות מבית־הכרם, ירושלים, תל־אביב, חוץ־לארץ. מה טוב ומה נעים שבת סופרים גם יחד. נעימות בפניו נצח. כעין אביב מתמיד. אותו הרגש כשאני סר לעתים לדירתו בבית החוקר ר' אליעזר אילנאה זכרו לברכה. דירה נאה, סדר, שקט, נועם. ולא ידע האורח, כי אז גם אז, בעצם ימי האידיליה והשלווה וסדר־עולם כתיקונו, חי האיש על הצמצום שבצמצום, התפתל ביסורי־קליטה, ובשנים האחרונות גברו גם עצמו הדחק והמחסור והוא פורש את וילון־הסתר על רזי־חייו ולא ידע זר את מצוקותיו.

אף יצירתו הספרותית לא היתה יכולה להוציא לו מוניטין ברבים. הוא לא היה תלוש מן החיים המתהווים בארץ. הוא התעניין בהם והסתכל בהם יפה־יפה, אך פינתו בכרם־הספרות היתה מוצנעת ומיוחדת. הוא לא השמיע קולו כפובליציסט ולא ריתק לבבות כבלטריסט. לא חקר בעבר ולא דרש אל ‘חכמת ישראל’ בשטחים המקובלים. הוא היה קול דממה דקה. הוא העמיק בחזיונות־החברה, במכמני־הלשון, במסתרי־השירה, בסוגיות חיי־הנפש. והוא שזר את הגיגיו בדקות־הביטוי, בנעימה של שירה כבושה. היתה לו זיקה נפשית עמוקה, היינו אהבת־נפש, לשירת־ישראל בדרגותיה העליונות שבכל הדורות והוא מתח־שזר חוטים דקים־עדינים משירת כוכבי־ספרד לשירת כוכבי־דורנו, כי למרות מרחקי הזמן והמקום, הנסיבות וההשפעות ‘רוח אחת מחיה את שירתנו, והקצוות נוגעות זו בזו’ (‘בין השלבים’ עמ' קסט). את כל זה הוא מגיש כיין־הרקח לקורא אשר חכו יטעם וירגיש בכל אלה. אך קורא יקר זה הוא – כסופר זה – קצת יקר־המציאות.

טול דוגמא אחת: כולנו יודעים מה עצום ומתמיד הוא הוויכוח בחיי החברה והיחיד. בעצם אינו פוסק אפילו יום אחד. תענית־שתיקה היא אולי קשה מתענית־אוכל. הוויכוח נמשך בין הקדוש ברוך הוא ומלאכי־השרת, בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, בין נביא לנביא, לבין בית־הלל ובית־שמאי, בין התנאים והאמוראים, עד ימינו אלה ועד אחרית־הימים, וכישראל כאומות־העולם. וכולנו, כל עוד תאוות־החיים שלטת בנו, שמים אזננו כאפרכסת לוויכוח זה או אחר, מסכימים ועונים אמן או דוחים ורוגשים, וזה כל האדם וזה כל החיים. אך זה האיש ז’ק שונה בזה מאחרים. מענין אותו לא על מה מתווכחים אלא כיצד מתווכחים; הוא מסתכל במהות הפנימית של הוויכוח, במורפולוגיה שלו, בתקוותיו ונטיותיו. את כבשונו של הוויכוח הוא מגלה במסתו ‘הוויכוח’. את הנחותיו אתה יכול להפוך להלכות ולסדרן במאות סעיפים. אך הוא מוסר לך את הנחותיו במאור־פנים, במבט־של־חן, משלב אימרה לאימרה וחן־הרצאה לדבריו ונועם־הסגנון.

או טול דוגמא אחרת, מן העמוד הראשון של הספר אשר הוא פה לפניך. ‘עד שלא יצאה המחשבה לאויר העולם היו מתרוצצים בה תאומי ספק והודאי וכל עצמה לא היתה אלא תערובת בלולה של הן ולאו, מן עיסה רכה ותפוחה, שנפחה מרובה מקמחה. תחילתה מושכל ראשון כגרגיר של דוחן, אמצעיתה סברא הגדולה כזית או כתמרה, וסופה הררי התלויים בשערה’. ‘ואילו משניתן לה קול ונתגלמה בדיבור, מיד הוכרעה הכף לצד הברי ונשתכח השמא, פרחה ההשערה ונתאששה הסברא’. פה המכוון הכרת שני העולמות ‘מחשבה וביטוי’ והרצון הוא לרתק את מבטנו אל מהותו של כל אחד מהם ואל צורתו. אנו נדרשים לשים לב, כי בתחילה ההן והלאו גרים בכפיפה אחת ואחר גובר האחד ובעזרת הקול הוא דוחה את השני. אך כל זה מועבר פה לפרטיו דרך משקפת־מגדלת ואתה נאלץ לצעוד לאטך אחרי איש־המסה ולבחון את רוחך, אם אתה מסכים אתו או ממאן. והנה בכל שורה יש כמעט מראה חדש, הנחה חדשה ומבחן חדש. שומה עליך להבין וקלוט את הפרטים וגם לחברם יחד. מזכיר הדבר במידת־מה דרוש חבד"י בדרגה גבוהה, אלא שכאן הצורה היא כלילת־יופי והדובר אתך הוא פסיכולוגוס־מדריך והוא מביט אליך במאור־פנים, כאדם שלוחש: הלא תלך אחרי, אחי.

ירושתו של ז’ק אינה גדולה בכמות, אבל רבה היא באיכות. מקופל בה רכוש עיוני רב לאוהבי־הגות. אין להשתער עליו בבת־אחת אך יש לכבוש אותו קמעא־קמעא. בשיעורים מדודים.

ומן הזוך והזוהר של הכתבים פונה הזכרון את בעל־הכתבים. כי ז’ק האיש פירוש נאמן הוא ובבואה נאמנה לז’ק הסופר, סמל העדינות וההגינות והדקות. מסתכל יפה ורוחש חיבה מתוך הבנה ליחיד ולרבים, לכל הנברא בצלם. תלמיד־חכם־פילוסוף שלא נמצא מעולם רבב של טינה בבתי־נפשו ‘מלבר ומלגיו’. לא הציג תביעות אך הגיש תודה מקרב לב. סח לי חבר: בהופיע ספרו ‘בין השלבים’ כתבתי עליו רצנזיה עניינית. באחד הימים בא והביע תודה. ‘אם היית מגיש לי כוס מים, האם לא הייתי מחוייב להודות לך? ואתה, בכל אופן, הגשת יותר מכוס מים’. כזאת היתה הגישה, עשייה שלימה, דממה ותודה עמוקה, לבורא עולם ולברואים כאחד.

פתחו את ספרו־ספריו. קראו בהם לאט. בואו שעריו בדממה.

(כא אייר תש"ט)