משפחות סופרים - שער ראשון
מאתר' בנימין
פרץ סמולנסקין: איש המעבר
מאתר' בנימין
בהיותנו צעירים לימים גם אנו, קרה לנו עם פרץ בן משה סמולנסקין בשנית את אשר קרה לנו בראשונה עם אברהם מאפו: לבנו הלך שבי אחר קסם־הסיפור. היה זה מומנט של השתאות, של פליאה ותמיהה, של חידוש בבית־מדרשה של הספרות. מימי התנ“ך והאפיקה אשר בתנ”ך הפרידונו ימים וארצות, מדבריות ותרבויות. בערבות מזרח־אירופה קראנו את הסיפור על יוסף, על רות, על כמה דמויות אחרות, כקריאתנו את הסיפור על מעשי־בראשית, – כצלילים ערבים־נוגים מימים, אשר נגוזו־חלפו ודבר אין להם עם חיינו אנו, עם עסקינו אנו. ואם באה תקופת־פריחה שניה למלה העברית תחת שמי־ספרד ובצל תרבות־ערב, הנה לא הקיפה את כל שדות־החזיון. מאחותה הערביה הביאה האוהלה את הוד השיר ועוזו, בו חוללה נפלאות. לסיפורי תתר“א לילות, אשר רק עתה החלו להתרקם, לא שמה לב. אחר־כך בא רמח”ל ויצר דראמה בעברית. ועל סף הספרות החדשה עמד יצחק ארטר ויצר את הסטירה. ואולם מאפו וסמולנסקין יצרו את הסיפור.
לאמור: מאפו הקדים. ייאמר: כ"ב שנה, כמנין האותיות אשר לעברית, ישב הלז ודגר על סיפורו הראשון, מנה וספר כל מלה, שקל כל מליצה, העריך כל פרט. אדם חי בקובנה ורואה חלום בהרי־ירושלים. אדם חי בגולה אשר ברוסיה ומתהלך ברוחו עם מלכי יהודה וישראל, עם חוזים ויוגבים, עם רואים ורועים.
לאמור: מאפו התחיל טווה את הפתיל במקום אשר נקרע: בסיפורי התנ“ך ובמתכונת האפיקה אשר בתנ”ך. הוא גשר גשר על פני מועדים, על פני ימים וארצות, על מדבריות ותרבויות. הוא עשה מעשה־קוסם: הפך מציאות להזייה והזייה למציאות.
מאפו היה הראשון. בינו ובין סמולנסקין עמד סיפור לועזי, מלא דמיון לוהט, פתוס־שבתמימות, ומתורגם בכשרון רב ובהתמסרות מרובה, בדביקות של קידוש־השם: ‘מסתרי־פאריז’. הוי, מה דאב לבנו לגורל רודולף ושרה, כמה חיבבנו את חרבונה, כמה ניאצנו את ‘המורה’ ואת חברתו רעת־המעללים. אך הימים לא ארכו – ונמוג החזיון ונשכח. הוא לא נאחז בנימי־לבותינו. לא היה גם ראוי לכך. ולא היה כל קשר בין גיבוריו המדומים ובינינו. (אך המחבר, איג’ן סי, חשב לתומו כי הוא עולה על חזיונות פלובר).
ונתחולל חלל בלבותינו ובאה שעה של שיעמום וריקנות. ואז בא סמולנסקין וכבש את לבותינו בסיפורו ‘התועה בדרכי החיים’. איזה שם מוזר ואיזה תוכן רב־עליליה, מסודר במתכונת סיפורי־האנגלים. הוא לא דגר כ“ב שנה על כתיבת־סיפורו. הוא לא מנה וספר את האותיות, המלים והפסוקים. אדרבה, דומה, שהסיפור מתפרץ מעטו, עט סופר מהיר, כהתפרץ שיחה סוערת מלב האוהב, הידיד היחידי תחת רקיע־הכוכבים, כהתפרץ אשדות־הרים אחרי מטרות־עוז. דומה, שהסיפור נכתב אגב הליכה, אגב ישיבה, בבית־הקהוה ובבית־הדפוס – ככתוֹב אחר־כך הרצל את ‘מדינת־היהודים’. והוא לא סיפר על אמנון המתגעגע בשבי על אהובת־נפשו או על תמר בת־השוע המתרפקת בזכרונותיה על בחיר־לבבה, או חבלי איג’ן סי, או נשגבות־שילר על מארקיז פוזה בחזיון ‘דוֹן קאַרלוס’. הוא סיפר לנו על המון בריות, שהיו בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו. הוא סיפר על הנער־’המשורר' העוזר לחזן, על ה’רבי' ועל ‘חסידיו’, עליהם ועל נשיהם, על בחור־הישיבה הנודד למעבר לגבולים ועל מאות טיפוסים אחרים. הוא נגע בנימי־לבותינו. הוא תיאר אותנו בעצמנו. הוא סיפר לנו בצהרים את אשר חשבנו אמש בשכבנו ובבוקר בקומנו. הוא הוציא את הבד הגדול מנרתיקו וכתב עליו בחרט נאמן את הסיפור הגדול בעל ארבעה חלקים, בעל תתר”א עמודים. הוא נתן לא ליריקה שבאידיליה, אלא דראמה שבסיפור.
ואף הוא הוסיף כמה סממנים.
הוא הוסיף את נופך־ההומור. לא סאטירה, לא עקיצה חדה ודקה, שהיא נוצרת אגב ניקור וחיטוט, אגב ריכוז־המחשבה, אגב מרירות והתמרמרות, אלא צחוק רחב ותמים, שהוא מתלווה לאיש חי אגב סיפור־המעשה, אגב שטף־סיפורו: הומור, שנעשה צבע הסיפור וחלק ממהותו. והוא הוסיף את הפאתוס שבנשגב. גדעון, בחור ישיבה, מדבר עם רעהו על ישעיהו הנביא. הוא מדבר, לכאורה, באזני רעהו, אך אנו גם אנו עושים אזנינו כאפרכסת. אנו שומעים דברים נלהבים, לא שמעה אָזננו עד כה. אנו רואים את הנביא בזוהר חדש. פתאום נתגלה לנו, כי ישעיהו אינו בעיקר ענין לימודי, ענין למבארי מקראות קשים. פתאום חדל גם הדגש החזק להפיל עלינו אימתה ופחד. אמנם, גם ה’ביאור' דיבר על נועם־מליצותיו ועוז־חזיונותיו. אולם ב’ביאור' היו מליצות וכאן היו – חיים. כאן היו דברים אחרים, כאן הורגש אחרת. בחור־הישיבה לא ביאר, אלא הרעים בקולו, קול עז, על ערך הנביא ותפקידו, ואנו הרגשנו, שיש איזו קונגיניאלות בין מתנת־הנבואה ובין האיש המספר לנו את הדברים האלה. – אכן, גם על שקספיר דובר לנו בסיפור של סמולנסקין. צוהר לתרבות אנגליה הגדולה והרחבה.
והוא הוסיף עוד דבר־מה: נימה דתית. אכן כפרדוכס ישמע הדבר, אבל אמת הוא. משל־הדיוט: ‘רוצה אדם להכיר יהודי דתי – יבקש בין האפיקורסים של דור־ההשכלה’. עומק־ההכרה במשל זה. פרץ בן משה סמולנסקין היה אדם ריליגיוזי בתוך־תוכו. זה כוחו – לאלהיו. הפתוס הנשגב אשר בנפשו גרם לכך. באמצע־סיפורו, בקצה החלק השלישי, הוא כותב לפתע־פתאום פרק־שירה בשם ‘יום־הכיפורים’ (כך כותב טולסטוי בחלק האחרון של ‘אנה קארינינה’ פרק שירה על האביב). הוא יוצר ‘שטימונג’ [=הלך נפש] של ‘כל נדרי’ ו’נעילה' ביחד – ובסופרלאטיב. וכמה יפה פרק זה וכמה זיעזע את נשמותינו, בהיותנו גם אנו צעירים לימים! היהודי בהול הוא על עסקיו, על סיפורי־מעשיותיו. הבהילות היא חלק ממהותו. הסמל אשר לו – הרכבת הבהולה לדרכה. יוצא, שהיהודי ברכבת הוא יהודי שביהודי, כפול־שמונה, כדג במימיו. אך יש, לגודל הפלא, אשר היהודי ברכבת יפסיק את עסקיו, את סיפורי־מעשיותיו ויקום ויאמר: ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’…
כזה הוא בן־עמנו וכזה הוא המספר פרץ בן משה סמולנסקין.
הוא הטיל סערה בלבבות.
הוא היה מלך־המספרים בעברית. רומניו זכו למהדורות חדשות עוד בחייו וכמה מסיפוריו תורגמו לועזית. הוא ידע, כי רכש לו את לב־הקורא. רבים ניסו לחקות את דרכו. אך הוא לא בא רק לספר את סיפוריו, ליצור ‘שטימונג’, ולבדח ולשעשע, להתל ולעקוץ, – הוא בא להטיל סערה בלבבות, לזעזע, להרתיח מצולה, להינבא. ‘כי לעוררך אני בא’.
על שער־הקונטרס ‘ביקורת תהיה’ כתב בתורת מוטו:
שמעו נא, המבקרים!
אל דרך החנפים אל תלמודו!
ומגידופי־המחברים אל תחתו,
כי יחתו האוילים מהמה! –
והוא לא חת. הוא בא לעורר מלחמה והוא נשאר נאמן לגורלו.
הוא היה בן־המעבר. ויחיד בדורו היה.
דור־ההשכלה, אשר קדם לו, ידע רק את היחיד בישראל ועשה כוונים לתיקון־נפשו של היחיד. השכלתו, מאור־שכלו, שיפור נימוסיו, תיקון־פרנסתו, – בזה הגו ועל זה חשבו. ‘הפעולה הציבורית המשותפת עוד לא באה בחשבון. אף במחשבה על הציבור היה כבר כדי להטריד, כדי לגזול את המנוחה, מנוחת־הנפש, הדרושה כל כך לחוקר ולפייטן. אין גם צורך בכך. יתקן כל יחיד את עצמו וממילא יתוקן גם הציבור, הסכום הכולל של היחידים’. חיים זליג סלונימסקי מעבר מזה ואד“ם הכהן מעבר מזה היו גיבורי התקופה ההיא. נתעדנה השירה על־ידי מיכ”ל, נתאזרה עוז על ידי יל"ג הצעיר. אך עדיין לא יצאה מתחום־היחיד. הציבור מאן דכר שמיה. הוכשר הדור ל’חברת מפיצי־ההשכלה'. רק מעבר לגבולין, רק במערב נוסדה חברת ‘כל ישראל חברים’. המושג ‘חיבת ציון’ התחיל רק מהבהב. פינסקר עוד לא כתב את הקונטרס על שחרור עצמנו. ובן־יהודה טרם ישאל את ‘שאלתו הבוערת’. קלישר והס רק התחילו לעורר את הלבבות.
אך אז, כבר אז, ניבא הוא לשחרור: כבר אז בער ולהט רוחו הגדול של סמולנסקין.
הוא היה הפובליציסטן הראשון בעברית, שהיה בעל שיעור־קומה גבוה. בכתבו מאמר־ספר לשאלת־הזמן, דומה כאילו מאחורי המאמר־הספר עומד לגיון. הוא השתמש במלה העברית כמו בתרועת־מלחמה. הוא עשה את ירחונו־בימתו בחינת Headquarters.
הוא לא שאל את שאלת יל"ג:
הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי,
אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי־צִיּוֹן הִנֵּנִי? –
הוא לא שאל בתרפים: הוא חש עתידות. לו ברור היה, שהוא לא האחרון, אלא הראשון, לא המסיים, אלא המתחיל, לא המספיד, אלא המנבא: הרץ ההולך לפני הדורות אשר יבואו.
ואף לא שאל את שאלת אחד־העם: האמנם אני עוד פרנס לפי הדור הזה? או שאלת ברנר אשר ב’המעורר': האם ירחוני הוא צורך־המונים? – הוא הרגיש בתפקידו בחיי־עמו וידוע ידע, כי ירחונו הוא, ‘השחר’, פרוש על ההרים, לפני בוא שמש־ההמונים; כי ההמונים בוא יבואו, ואוי, אוי להם, אם יתמהמהו ולא ימהרו לבוא. ‘חי אני אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם’.
היפלא הדבר, כי חולל תנועה? – רבים נתגייסו לעבודה על ידו. היה עונג וששון להישמע לו, שלא על מנת לקבל פרס. ד"ר שלמה רובין קפץ ונשבע, שיתן מפרי־עטו מדי חודש בחודשו – והעשיר את הספרות בכמה ספרים חשובים. ורבים אשר עשו כמותו.
רבים אהבוהו אהבת־נפש, התפלאו על כוח־עבודתו, על מסירותו ל’השחר', שלא פירנס את עורכו. והוא כתב את המאמר הראשי בהמשכים, את הרומן בהמשכים, והמון עניינים אחרים. שנה אחר שנה. וגם מן העסקנות לא משך את ידו, את עתו־עטו.
ספריה שלמה יצר. ספרים וסיפורים, סיפורים וספרים. בעלי אחדות פנימית, בעלי נפש אחת, לשון אחת, בעלי סגנון אחד. ניתנו מרועה אחד. כל זיוף־קול, כל טישטוש עצמיות לא נמצאו בו. וברור, שלא הריק את המעיין. אילו לא מת בחצי־ימיו, היה מוסיף לתת את תנובתו, היה מטביע עוד יותר את צביונו על מהלך־הספרות.
באמצע ימיו מת, זה ארבעים שנה. את הספר, בה"א הידיעה, לא כתב. בכל אלה. אפשר, לא הספיק. את ‘לישרים תהילה’ קראו לפני מאה שנה ויקראו אחר מאה שנה. גם ‘אהבת־ציון’ לא תירא בהתחלף הדור. אך ספריו של סמולנסקין כבר אינם עומדים כיום במרכז־התעניינותנו. תשומת־לבנו אליהם היא היסטורית־לימודית. וסיפוריו נקראים, אמנם, עוד בעונג על־ידי הדור הצעיר, אך אינם מרתקים את מורשי־לבו.
גורל טראגי הוא זה, המלווה את איש־המעבר. מן השעה הוא יונק, היא זכותו הגדולה והשפעתו היא לשעה. זהו גם גורלו של סמולנסקין. אך בזמנו היה הוא המנהיג הבלתי־מוכתר. היתה השפעתו מורגשת לאין ערוך. הרגישו זאת בחייו והרגישו זאת במותו. המנוח ד"ר יעקב שמואל פוקס, עורך ‘החוקר’, שלמד אז בברלין במחלקה העליונה בגימנסיון, כתב אז באגרת אל אהרן קמינקא כי ביום ששמע כי סמולנסקין מת, ביקש חופש מאת הפרופיסור, באשר אי־אפשר לו להתרכז ולהקשיב ללקחו. וזה הבין לרוחו.
לפני ארבעים שנה הובל לקברות. כולנו תלמידיו ומי־מעיינותיו שתינו כולנו. נרכין גם אנו כאן, בירושלים, בעצרת־עם של מאות איש ואשה, את ראשנו בפני הקבר אשר במיראן, בפני האיש הגדול הזה, אשר את כל חייו, את כל רוחו נתן ל’עם־עולם' – ובעין יפה.
הלא כה דברי־הפייטן: ‘מי שפעל לדורו, פעל לכל הדורות!’
[תרפ"ה]
שלמה רובין: מחקר לשם מחקר
מאתר' בנימין
כשאתה הוגה את השם הנכבד: ד"ר שלמה רובין, אתה עוזב מבלי משים את לשון־החפזון של ימינו אלה ואתה מדבר רגע בשפת העברים. מלים, מבטאים ביבליים עולים כמו מאליהם על שפתיך: ‘נאסף אל עמו’ ‘זקן ושבע ימים’.
וכשאני הוגה את השם הנכבד של הגליצאי הגדול, עולים על לבי שמות וזכרונות יקרים כל־כך, חביבים כל־כך, הרי אני נזכר בשלשלת־יוחסין שלמה של יקירי ישראל בגליציה, החל בשמשון בלאָך הלוי, ר' נחמן קרוכמל ואחוזת־מרעיו וכלה בד"ר שלמה רובין נוחו עדן ובחברו הגדול אשר עודנו מתהלך בתוכנו פרופ' דוד היינרייך מילר. ויחד עם זה אני נזכר בנהר פרוט העובר את העיר צ’רנוביץ וברוכסי־ההרים של בוקובינה עם שפעת יערות־אלונים אשר עליהם – התחנות הראשונות של משכילי־גליציה. עוד עתה מתהלכים במקומות האלה סיפורים ואגדות על עלומי ימי האנשים האלה, על התור הראשון של רובין, מילר, טלר וחבריהם.
ואיזו תמונה של תום וענוות־צדק, של שקט ושאננות, של מחקר לשם מחקר, של ‘הגיבור בתור חוקר’ ניצבת לפניך. חסרים כל צבעים מוגזמים, כל אפקטים רועשים.
קול דממה דקה…
קול דממה דקה.
הוא חי כל ימיו בשקט ובבת־צחוק על שפתיו. הוא נתן את כל ימיו, את כל כוחו, את כל אוצרות־רוחו לעמו, מבלי דבר דבר, מבלי בקש דבר, מבלי לבוא באיזו טענה, באיזו תביעה. והוא נאסף אל עמו בשקט, במתינות, לאט־לאט, באיזו בת־צחוק על השפתיים…
איזו תמימות! איזו ענוות־הרוח! הוא היה בן משק הפילוסופיה. במקצוע זה נטה אחר בן־עמו הגדול: שפינוזה. ספריו הפילוסופיים בגרמנית עשו תמיד איזה רושם. ואולם לאחר שהמטיר עליו שד“ל אש וגפרית – באיזו חיבה, באיזו הוקרה דיבר הוא בשד”ל! בתור שפינוזאי הכיר את אמיתותו של הכלל הגדול: אל הצטער והתמרמר, אַל שמוח ואהוב, כי אם להבין. הוא הבין את מתנגדו. ואולם בלבו העברי עלה על מורהו: הוא אהב את מתנגדו.
ויחסו אל סמולנסקין! בידיעותיו עלה שבעתים על בעל ‘השחר’, ואולם הגליצאי הגדול, – ביחד עם בראנדשטטר וחבריו, – חש את האש הקדושה אשר בלבב סמולנסקין ומיד נתן אל ידו לידו. בלי אומר ודברים הרבה: מבלי להתריע על זה בקהל.
קול דממה דקה.
קול דממה דקה.
הוא חי מעין החיים הארוכים של גיתה ובכל הימים האלה היה כמעיין הנובע. עוד בשנותיו האחרונות כתב את ‘חידות־העולם’ וכתב גם מאמרים מקוריים יפים ומהוקצעים. אחרים דיברו על דבר ההשכלה, לחמו בעד השכלה והוא לא דיבר ולא לחם, אלא הביא אותה מלוא־חפנים האוהלה…
ובאים האנשים הטובים, בני דורנו וימינו אלה, ורואים גם בזה איזו כוונה מסותרה להלחם, איזה חשק לסתור, להרוס, לקרקר קיר.
התמימים! עשו את המקרה לחוקה. משום שהתעסק על פי נטייתו במסתרי האמונות והדתות, רואים הם בזה כוונה מיוחדת. את הרהורי־לבם הם מכניסים בו.
לא. הוא לא היה הורס וסותר אלא יוצר ובונה. רוחו אהבה את הסינתיזה, חיבור דברים אשר לכאורה הם רחוקים זה מזה. וידיו עסקניות היו בבנין החיבור הזה, בלי לאות ובחדוות־נפש מתמדת.
‘מעיין הנובע’ – זהו הקו המציין ביותר. לפיכך כתב את ספרו הנחמד על דבר התלבושת של העבריה בימים מקדם, שאין בו שמץ מלחמה והריסה. לפיכך תירגם באופן מצוין את ‘ספר היובלים’ ועוד ספרים גנוזים. לפיכך לא חדל מתת את תנובתו.
יוצר היה ואהבת־היצירה לא פסקה ממנו.
אנשי־המחשבה משחרות־דורו, וילהלם הומבולדט וחבריו, רואים את אושר־האדם באשרו הפרטי, כשהוא חי את מידת־ימיו בטוב ובנעימים, וביחוד כשהוא מוציא לפועל, לאור, את כל סגולותיו וכשרונותיו הנרדמים בקרבו.
ואם מנקודה זו אשפוט על ר' שלמה רובין הרי אין לבכות הרבה. הוא טווה וארג את ארג־רוחו כל הימים. כאילו לא קמו לו כל משטינים וצורי־מכשול על דרכו. וגם לגורל־מפעלו איני דואג. בה בשעה אשר אך עין חכם־היסטוריה תחדור לאוצרות סמולנסקין, למאמריו של ליליינבלום, הנה ימצאו ספריו של רובין תמיד חוג קוראים והוגים בקרב עמנו. הוא עבד עבודה לדורות.
ולמה מתכווץ בי לבי לשמע פטירתו מן העולם? ולמה רוחי בי הומה והוגה נכאים?
– שלושה מתו במרחק־שנים אך בעונת־ימים אחת – פרץ בן משה, משה לייב ליליינבלום ושלמה רובין, שלשתם היו קודם לכל: יהודים גדולים. סמולנסקין ינק הרבה מן החוץ. דומה הדבר, כאילו המצויינים שבנו לא דיים בחלב המקורי. הם צריכים ליהנות מכמה וכמה מקורות ובארות. צאו וראו בבן־עמרם, בבן־מימון, בר' יהודה הלוי, בהרצל…
סמולנסקין ינק הרבה מן החוץ. ואולם הוא היה כולו חטיבה יהודית. בנאצל ובפגום, בצל ובאור. בריינין מספר, כי איזה זמן היה סמולנסקין עוסק בהלוואה־בריבית. עסק יהודי, שראשו עולה עד שיילוק. וכל ספריו ומעשיו ועבודת־ימיו של סמולנסקין מספרים על מלחמה מתמדת בעד הטוב, הצדק והיופי מבלי לבקש גמול ותשלום.
סמולנסקין – אתה מוצא בו את הפתוס של הנביא העברי. ליליינבלום – אתה מכיר בו את פרצופו של העסקן העברי. ורובין – אתה רואה בו את החוקר והוגה־הדעות העברי. ואין אני מתכוון פה לאיזו שיטה ולאיזה חוקים מוצקים, אלא לרוח החיה, למהות ולשורש הנשמות.
ועכשיו כשעמוק־עמוק בקרבנו מפעפעת רוח זרה, כשנשמת אחרים מתדבקת בנו יותר ויותר, האם לא יתכווץ הלב, האם לא יהמה הרוח עם פטירת ‘היהודי האחרון’?
[תר"ע]
אליעזר בן יהודה: מאורותיו וצלליו
מאתר' בנימין
א. בסירה מקושטת־פרחים
אחי! אתה אומר: עליך המצוה לכתוב לנו על בן־יהודה, שהרי אתו היית, אתו נפגשת ואתו הלוך הלכת בארחות־החיים. ושוב אתה אומר: עליך החובה לכתוב קושט־דבר־אמת, לא לשאת פנים, לא לעצום עינים בפני דפים מטושטשים, פגומים במסכת־חייו. אידיאליזציה למה? יעמוד ‘מורה מורנו’ בן־יהודה לפנינו, כולו כמו־שהוא, באורותיו וצלליו. בו אנו חפצים, בצדקתו ובחטאו, ולא בחסר ויתיר, ולא בכחול־הזיוף, יחי הזיוף אפילו לשמה, לשם כוונה טובה, הגונה, מוסרית, לאומית או יפעתית. אין צורך בפסלי־שיש, אלא בדם־אדם רותח ומפרכס, אם למשכן ואם לעגל. לב מי יהגה בו, בלי שיעמוד האיש מלוא־קומתו לפניו? וממי נעלם, כי הצל אורב לאור וכי במקום גדלותו שם גם חולשתו? כי האור והצל מעורים זה בזה? הבה לנו את בן־יהודה, אשר חזו עיניך! נעניתי לך, אחי. אמנם, על קרבן רענן יפה השתיקה, הרכנת־ראש שבדממה. במה הדבר אמור? כשיש שתיקה, כאשר בני־אדם מלווים חרש את חברם, צועדים מדודות, מתון־מתון, נזכרים בהרפתקאות ימים חלפו ולא ישובו לעולם, מהרהרים־מערערים אגב כיווץ־הלב במתרחש לבוא, בקצרה: נועצים מבט אילם בים־הזמן ובחבר זה, שחצה בסירה רבת־שנים את גליו, ועתה נעלם מאתנו לעולמים.
וְהַחַיִים וְהַמָּוֶת אַחִים
שִׁבְתָּם יַחַד,
אִישׁ בְּאָחִיהוּ יִדְבָּקוּ.
ואולם בשעה שהכל מדברים, בשעה שנדמה כאילו אומרים להמיתו מחדש מיתת־דיבור, בשעה שמעמידים את ארונו ליד כל קרן־זווית, וכל הפיות וכל העטים ננעצים, ואך אין אתה שומע את הדיבור אשר ממך ואשר לך הוא – בשעה כזאת מצוה וגם החובה לדבר.
אכן, קמה גם נהיתה נבואת ברנר: לא שלחו חכמים לסקול את ארונו. הלוויה כזאת לא ראתה ציון החדשה מימיה. מעין זה היה גם במות סטרינדברג ובהיקברו. לא רק כאילו נתפייסו קנאי־הימין, אלא גם חרדי־השמאל. היתה הרגשת־נעילה, הורדת הוילון האחרון. עימעמה ההרגשה: הוא לא יחטא עוד לנו, ואף אנו לא נחטא עוד לו. חדל רוגז. היתה הרווחה. אך אלי באה עוד הרגשת־לוואי: ידידים היינו. גדולה אהבה, אך גדולה שבעתיים ידידות. יד ביד כי תשולב ועין כי תביט בידידות אל עין.
צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן,
נָעַמְתָּ לִי מְאֹד.
נִפְלַאתָה1 אַהֲבָתְךָ לִי –
מֵאַהֲבַת נָשִׁים.
אהבת־נשים אינה פוסקת עד זיקנה ושיבה. היא מנת כל גבר. היא אינה זקוקה לסיוע מיוחד. אך אהבת־רעים היא יקרת־המציאות, מתת אלוה ממעל, מנת יחידי־סגולה, והיא מותנה בתנאים ידועים. והיא ניתנה לי מאת הנעדר. זה אשר את משכבו הציעו לו מקרוב על אדמת חב"ד בהר הזיתים – ידידי היה. כנחל שוקט היתה ידידותנו. המות גילה לי רז זה. המות הוא פרשן־עמקן מאין כמוהו. המות והידידות. חיים בני־אדם, חיים ומתהלכים במהלך ידוע, בביאור ידוע, והנה בא הוד־המות ומגלה את הלוט־הלוט ומבאר הכל מחדש ומיטיב לבאר.
ואני ראיתיו במצבים שונים, בזמנים ובמקומות שונים, אך עכשיו אין אני רואהו אלא במצב אחד, – כשהוא יושב בחדר־ספריו בקומה התחתונה, המופנה אל הסימטה הנקיה, אל סימטת בני־חבש, והוא יושב בקרן־זווית, לפני השולחן הארוך המכוסה תמיד ספרים פתוחים (ותמיד באותו הדף), וליד החלון הפונה לצד הסימטה. היום יום מימי האביב או הקיץ, או סתם יום שמש זורחת. השעה לפני צהרים, הוא בחזקה שכבר עבד חצי יום, הוא לבוש מפלגא ולעילא רק כתונת לעורו, כתונת מגוונת, בלתי מכופתרת כהוגן, פתוחה קמעא לאויר; אין איש זולתנו בחדר, והוא יושב לו ישיבה מתוך קורת־רוח, מדבר ומרבה לדבר (מרגלא בפיו: ‘לי יש פנאי’), כשבת־צחוק של הנאה, של רוח אידילי, ניצבת בקרן־זוית של השפתים, ועיניו נוצצות מתוך מנוחת הנפש וחדוותה. העינים הללו! בעיקר אין אני רואה עכשיו לא את הגוף הצנום, לא את השערות האדמדמות־הצהבהבות, לא את כל הגוויה, הדומה משהו לזו של אחד־העם; בעיקר אין אני רואה אלא את מבט־עיניו, אין אני שומע אלא את קילוח־דיבורו. כך מביט וכך מדבר רק הידיד, הקרוב אליך. נפלא! מעולם לא הוכיחני על שיצאתי ל’תרבות רעה‘, על שרגלי עמדו שוב בחורבת־הדורות, באותה חורבה של ר’ יוסי, שבה בת־קול מנהמת יומם אף לילה, בקצרה: על ששניתי ופרשתי ונהייתי שוב יהודי של יהא־שמיה־רבא. הוא, שנלחם מלחמת־תנופה בדת ותורה, הביט על כל זה ברחבות־הנפש. אחרים, קטנים ממנו לאין־ערוך, התחילו, לרגלי מקרה עגום זה, בדלים ממני והפסיקו את ה’יחסים'. קנאים מעטים, מן הותיקים ומהדרים מן המהדרים, פגעו בי ולא רצו לדור אפילו בשכונתי. חזרה ונשנתה אותה הקומידיה הקטנה של ד"ר שטוקמן בדראמה של איבסן, כאשר הוא, היחיד, אומר להפריע את מלאכת מעיין־הישע על אדמת־ביצה. אפילו ברנר סבל מעט מזה (או כמו שאומר הלועז: Mitleidenschaft gezogen wurde in [=נמשיך להיות אח־לסבל]). בכלי־מיבטא מסיטרא־דשמאלא נדפסה ביקורת שלילית על ‘האדמה’ שלו ובתור הוכחה נזכרה העובדה העגומה, כי גם אני השתתפתי באותו ירחון. רק בן־יהודה לא נע ולא זע. קילוח השיחה, נשאר כמו שהיה: פנימי, יסודי, ידידותי, גלוי־בתכלית ונלבב־בתכלית. קילוח השיחה היה אפילו עליז, שובב, נחפה ברצי הבנה מלאה. הוא קיבל את העובדה ולא עורר שאלה. ואני אמרתי אל לבי: אכן, יש פלדוובל קטן־רוח ויש גיניראל גדול־רוח. והוא היה גיניראל. אומץ־רוח של מצביא, של מפקד היה בו. אך מקרה הוא שלא שלח את ידו בצבא, שלא שימש את נפוליון, שלא היה חברו של טרוצקי, אלא עסק בספרים ועתונות וחיי־ציבור והחיאת־לשון. והיתה בו מגדלות־הרוח של מצביא, המתיחס בגודל־נפש, בהבנה מלאה למנוצחים, בה בשעה שהפרחחים עודם נוהגים איבה, לעג־שאננים וקטנות־המוח. הוא התפאר, כי כבר הספיק להחריב את הדת, לאמור: להכות את צבא־הדת שוק על ירך. וזאת לא היתה התפארות־שוא. זאת היתה הכרה. והכי על אויב אשר כזה יתעורר? לא, הוא חשבו למנוצח, הראוי לחנינה. ‘סאנקציות’ לא ביקש. במכתבו הארוך אלי בדבר ימי־מאסרו הוא מדבר גם על זה בהבנה מלאה. מנקודת־מבט של ‘במלחמה כמו במלחמה’. מלשינות אתם אומרים? שקטו, יהודים. אילו היה הוא קנאי דתי, היה עושה למעלה מזה. היה עוקר את ההורסים מן השורש, היה צולה אותם על המוקד. לא, זה היה לו עתה אויב מדומה, אויב עלוב בעצם, צל־אויב. את אבק־השריפה אשר לו שמר לאויבים אחרים ויותר חזקים.
או יש אשר חדר־הספרים עודו בקומה העליונה והאור חודר דרך החלונות משני קירות; הימים ימי־שקט, לפני פרוץ הסופה, והתורכי אז בארץ, אך קרני־המישוש מושטות כבר מול ערב – והוא מוסר קטעי־שיחה עם בעיד אלחוסיני, הערבי הכי־נכבד אז בירושלים; אין איש זולתנו בחדר; השיחה כאילו כבר נסתימה, אך לא, הוא אינו יכול להתאפק, לעצור בלשונו; הוא מוכיחני גלוי על אשר באחד ממאמרי ב’העולם' אשר באודיסה דיברתי דופי גם בעתוניו. הוא יצא מאצטגנינותו, מדבר ברגש, הקול רועד מעט והוא כבוש מעט ובעיניו נוצצו רסיסי־דמע… נפוגותי עד מאד. עד־אז לא ראיתיו רגשני. לא ראיתי בת־עינו דומעת. ניכר, כי נפגע עד־מאד מן המעשה אשר עשיתי. הוא גם ביאר את מקור העוצב. היתכן? היתכן כי ידיד יכתוב כזאת? ענין הידידות תפס מקום רב. העולם נחלק לשניים: ידידים ואויבים, מאהבים ומשנאים. מה שבאמצע – דומן שאינו שווה בשימת־הלב. זוהי מתכונת בני־שם. האנגלים יצקו את המימרה: ‘צדק או עוול – מולדתי’. אך בני־שם עוד הקדימו ואמרו: ‘צדק או עוול – שבטי’ שבט בנימין מגן עד כלות־הכוחות על בני גבעה, אף־על־פי שבודאי גם הוא היה מתעב את המעשה הרע אשר אלה עשו. בתולדות ערב מסופר על מלחמה, שארכה ארבעים שנה בין שני שבטים ושהחריבה כמעט את שניהם. הסיבה היתה חטאו של אחד הנכבדים משבט אחד. אביו של זה, שהכיר בחטא בנו, רצה למסור אותו בידי השבט השני ולמנוע את התפרצות־המלחמה. אך נשיאי השבט מיחו, ובחרו במלחמה ממושכה מאשר להשאיר אפילו את החוטא, את העבריין שביניהם, בלי הגנה. מחמד רצה לבטל את כוח־השבט וניסה להעמיד במקומו את כוח הקיבוץ הדתי. אך מכיון שכל הערבים תוכו לאיסלם, ממילא חזר וניעור רגש השבט ולא נעקר עד היום הזה. אף רגש־המשפחה של בן־יהודה היה עצום מאד. ואילו במקום השבט באה הידידות. לא יחידי היה בדבר זה. אתה מוצא כחזיון הזה גם אצל שרידי הבילו"יים והקרובים אליהם. גע באחד מהם ועדת־דבורים תקיפך. כי מעבר לידידות יש דבר־מה הנקרא אוביקט ומאזני־צדק; כי יש למושך בשבט סופר דבר־מה הדומה למתימטיקה, אשר אין אהבה או שנאה חלה עליו כלל, – דבר זה הוא מעבר ליכולת־התפיסה של אנשי־גזע אלה.
או יש אשר אנו הולכים אז אל הספריה אשר לדומיניקנים; הוא מציגני לפני ה’אבות' ומשיג בעדי את רשיון הביקור והשימוש בספרים. אגב־שיבה אנו מדברים במילונו והוא שוב נרגש וקולו רועד־רועד. ניכר כי הקול בוקע ועולה ממעמקי ההרגשה. והוא אומר לי: אם אזכה ואכתוב את המלה האחרונה במילון, אז אצטרך לסייעתא־דשמיא, כדי שהלב לא יתפקע מהתרגשות… ואנו ממשיכים את דרכנו מחרישים, שקועי־הרהורים והדממה עוטרת את הככר.
או יש אשר אראהו עוד בפגישה הראשונה. הוא יושב וקורא ברוב קפדנות את ‘מדרש הנעלם’. על שאלתי הוא נותן מענה, בלי גרוע עין מן הספר. נדמה: הוא בולע את השורות, רודה בהן ומדביר אותן; אגב־קריאה ואגב־דיבור ישרטט את המקומות הנחוצים. ויהי אז בעיני גם המשרטט ל’מדרש נעלם'. –
ב. תולע
יכיר את בן־יהודה רק מעט מי שיראה בו אך את החוסן, את תקיפות־הרוח, את היד החזקה, את הלוחם לעברית, את מחריב הדת, היהדות; גם למטבע שלו יש לו לגודל התימה, שני צדדים: תקיפות לאין־שיעור מצד אחד ורכות לאין־קץ מצד אחר. רכרוכית של נשים. אלא שהיה גדול גם בתקיפותו וגם ברכותו. את גדלותו חשתי בעיקר בכל פגישה־שביחידות, באין אחר אתנו. במדע המיטאפסיכולוגי היו נתקלים – לפני ד"ר שרנק־נוטצינג – באותו קושי, כי המדיום היה נפגע מכל פנים חדשות שבחבורה; ויצא כי אותם הנסיונות, שהיו מצליחים ביחידות, שוב לא עלו יפה בשעה שרבּוּ המשתתפים. מעין זה היה משפטו של בן־יהודה. כלעומת שרב מספר המשתתפים, כן קטן חנו, כן הלך הלוך והתכווץ, הלוך והצטמצם. בהיותו לבדו, בא הוא לידי בליטה, היה הבודד הגדול. ברבים היה בבואה לרבים. קרני־מישוש לו דקות־מן־הדקות והוא חש את צפוני־המאוויים של הרבים ונשמע להם ומציית להם. הלוחם הכביר בשער היה איש־השלום בבית. יוצא, שהיו בעצם שני בן־יהודה. יש שנגלה האחד, הגדול ביותר, ויש שנגלה השני, המצוי ביותר. מכאן היחס השונה אליו גם בין אנשים תמימי־רגש.
על עמודי שבועון עברי בארץ־ישראל נדפס פעם כתב־אשמה על בן־יהודה. בסופה של אותה קטגוריה נאמר בערך: ‘השאלה היא, אם לפרסם את העובדות האלה או לא. ר’ בנימין אומר: לא. ברנר אומר: הן. אתם עשו כפי רוח בינתכם'. לאמור: אותו כתב־אשמה נכתב רק בתור חומר למאמר בצירוף ‘צריך־עיון’ בצדו. למעשה יצא, שנתפרסם עם הצריך־עיון. לחזור ולפרט את כל הענינים האלה – לא כדאי. מספיק לתפוס את הקו העיקרי. במה היינו מחולקים? – ברנר נגלה לו אז בן־יהודה המצוי והוא דן אותו באיזמל הביקורת כדין איש מצוי. ואני חזיתי ביותר את בן־יהודה הבודד, המיוחד, היוצא מן הכלל, אשר לא ימד באמת־המידה של הכלל. למוד את הגדול כקטן, – זאת אומרת: להתנהג אתו שלא כשורה. כולנו מבינים, שיש הבדל בין הבא־בשנים ובין מי שלא הגיע עוד לפרקו. ומדוע זה לא נכיר, שיש הבדל איכותי בין הבלתי־מצוי ובין המצוי? אף היהדות מפלה בין זה לזה. היא חשה, כי יצרו וסבלו של זה מרובים משל אחרים – והיא מניחה, כי אין להרהר אחריו. מידה זו רבתה ביחוד בעולם־החסידות.
בעיקר לא היו כל החטאים האלה אלא חטא אחד: חטא העתונאי. אין להעלים, כי עתונו, באיזה שם מקרי ובאיזה גילגול שהוא, לא היה כלי־מבטא אידיאלי ביותר. בדור שבו כבר זרחה שמשו של אחד־העם, מי שהרים לאין־ערוך את הגובה המוסרי של חכמת־העריכה, היה הניגוד מורגש עוד יותר. הניגוד קיבל לפרקים צורה של פצע עמוק. עתונו נוצר בעיקר למלחמת־הלשון, להפצת ההשכלה ולמלחמתה. הוא גם שימש מכשיר לחידושי־הלשון, לבריאות חדשות מתוך התעשיה העצמית. מה שנתחדש בבית־מדרשם של אחרים נפסל. הנצחונות של מדעי־הטבע נמסרו בסגנון חגיגי, כדין נצחונות בעלי־ברית, כדי לכרות אוזן להשכלה. אך באותו סגנון נמסרו גם חדשות־המשפחה, עד שהעתון קיבל צורה של רשות פרטית, של התנפחות ‘חצרנית’. מתהלכת המימרה של ‘אשתנו ילדה בן’. והבין לא יכלו וסלוח לא יכלו על שהעתון העלים עין ממומי־הציבור, על שהשתמט מביקורת ציבורית, או שעשאה מידרס לעניינים פרטיים (כגון ‘הנרגנות הגדולה’ כלפי ענתבי בשעתה, שנסתיימה, כעבור זמן־מה, בדברי־חונף). בימי הפקידות הבארונית לא הוקיע את זדון־לבה ואת שערוריותה. הפנייה, הנטייה בכל. שוב ענין הידידים והאויבים. אללי! מן ההכרח ההגיוני לחשוב, שלא בלבד האהבה והשנאה, גורמים נפשיים, גזעיים בעצמם, השפיעו על מידת הביקורת. בני־ירושלים הליזו, כי גם מוסדות־החלוקה ידעו לחסום את הדרך בפני הביקורת. אוי ואבוי! נלחום נלחם העתון על קדושת השפה העברית. אך אפילו בתחום־שבת של השפה לא נשאר העתון נאמן לעצמו, לא נשא את הדגל בגאון, לא שמר עליו תמיד מפני הרבב. אותו כתב־האשמה דן בעיקר על חטאים בנידון זה. אף עמדתו בימי מלחמת־הלשון לא היתה einwandfrei [=ללא ערעור] לגמרי, נתנה מקום ללזות־שפתים. לולי ‘החרות’, עתון של ספרדים, של בן־עטר ועזריאל, שהיתה אתנו ולא נשמעה להצעות בעל־פה ובכתב לקבלת תמיכה מצד ‘עזרה’, אפשר שלא היינו נוחלים נצחון מכריע. אף שותפות בנו עם המומר פיינגולד להוצאת העתון לא העירה את התנגדותו. הוא אמר בהיתול די רציני: כלום נלחמתי בגבאי הכוללים האשכנזים על שגנבו מכספי־החלוקה? אני נלחמתי בהם על שלא גנבו. והוא הסביר את השקפתו: חכמי הספרדים וגבאיהם, שהיו מחלקים את כספי־החלוקה שלהם בינם לבין עצמם, נתעשרו על־ידי כך, קנו שדות וכרמים, רכשו מגרשים ובתים ונהיו לעמודי־הישוב. ואילו גבאי האשכנזים – מתוך שבדרך־כלל חילקו את כל מעות החלוקה לעניים, יצא, שהעניים לא נהנו אלא פרוטות וגם הם נשארו דלים ואביונים, והישוב לא הרויח מזה כלום. כזאת היתה השקפתו, – בבור־לב ובתום־לב. מכאן אי־האימון בחלוצים, הדומים במובן ידוע לבני הכוללים העניים. הישוב יכול להיבנות על־ידי בעלי־רכוש, על־ידי אנשים המסובלים בקניינים חמריים, מעשיים, כספיים. הפייטן ירחף בשמים, והכסף ישלוט בארץ. כזאת היתה ההכרה, שלו ושל רבים מעמודי־הישוב; והוא, בהיותו בעצם גלוי־לב, לא האפיל עליה. גם אין בדעתי להאפיל על הצדדים האלה, אין בדעתי בכלל להאפיל על דבר־מה. אין תועלת בערפל. יהיו הענינים מוקפים אור מסביב. האור הוא יסוד־נצח. טוב הצל ונוח להסתופף בו, אלא שאינו יכול לשמש יסוד לבנין, לחשבונו־של־עולם, של האישיות. ואני נגעתי בצדדים אלה של אישיות זו עוד ב’המעורר‘. בחוברת אחרונה, על העמוד האחרון. אותה רשימה, שבן־יהודה קראה אחר־כך בשימת־לב, כך נסתיימה: ‘הה, מה זה יהמה לבי ורוח נכאה מה זו עושה? אי לך, גניוס אומתנו! גם לחגיך אי־אפשר בלי טיפה מרה, בלי רוח־עצבת…’ אלא שמצאתי שם צד־זכות ועלי־תאנה. לתומי חשבתי: אדם זה מביט על המילון כעל מפעל־חייו ומתיחס בקלות ראש לעתון־סמרטוט; לכל היותר יעריכו כקרדום לחפור בו. כן. המלה ‘סמרטוט’ שאין אני רגיל בה, נזכרה גם בפירוש. אך שבתי וראיתי, כי שגיתי. הוא לא חשב כלל את עתונו לסמרטוט. עליו גאוותו. ילד־שעשועים היה לו, גולת־הכותרת. הוא הוכיחני על השתתפותי ב’החרות’. בעיניו נוצצו דמעות בדברו אתי על חטא שחטאתי בבקרי את עתונו. ושוב: מרגיש אף מרגיז הרעיון, כי הגדול, הבלתי־מצוי, עוסק בסמרטוטים. אם לפרקמטיה, ילך וימכור גפרורים בשוק או יסחר בשטרות, ואל יסאב את הקודש ואל יעשה את המלה העברית חולי־חולין. אמת: הכרכורים הקשים ביותר לא נעשו ישר על־ידו. אמת גם זאת: העתונות העולמית הגדולה, זו של הנורטקליפים למיניהם, אינה בעצם אלא זונה סוררה, שפחה חרופה, מכורה בעד בצע־כסף; אומנות של לסטים ושל בדחנים. הוא גם הוא, בדברו אתי על כשרון־ההתנפחות של עתונאי אחד, הזכיר את המאמר: מה דלדידן הוה מומא – לדידהו לא הוה מומא. ואמת גם זאת: תור־הזהב של העברית עבר. היא חדלה מעמוד ברשות־עצמה. היא מפלגתית בעצם גם בשעה שאינה מכריזה על זאת ולא מיבעי כשהיא מודה בדבר. היא נשמעת לאיזו אקסקוטיבה, זאת אומרת: לאיזה מטומטמים העומדים בראש, לאיזה רוב מגושם, לאיזה המון צפוף. כאן גם כאן פצע עמוק, אשר לא מהרה ירפא. אחד ממשוררינו ציין באזני: קוֹרוּפציה. אחד מסופרינו, מי שהקדיש את מיטב־חייו לפובליציסטיקה העברית, כתב אלי: ‘זה שנים שלא קראתי מאמר בעברית, שיהי כדאי להתחשב אתו’. וזה בשנים המכריעות, לאחר הדיקלראציה. ואני יכול עוד בדוחק להבין העלמת־עין מפקידי־נדיב. אך הבן לא אוכל העלמת־עין ממנהיגי תנועה עממית ומפקידיה. אויה! יש אשר נדמה לי, כי הרוח החיה כיום בעתונותנו הוא Lakeiengeist [= רוח משרתים]. אין עצמיות ואין מעיין האמת. אפילו שתיקה זו במשך שנים בדבר משכורת־הנסיכים של גדולינו ו’חברינו' אומרת דבר־מה. ויאמרו מה שיאמרו: אני רואה בכמה ממאמריו־פאראדוכסיו של בן־יהודה בשנים האחרונות התלקחות רוח הלוחם מקדמת־דנא. הוא קם והתרומם אחרי נפלו. אני מודה ומתוודה, כי כמה דברים במאמריו האלה אשר הרגיזוני בשעתם, נתבררו לי אחר־כך כאמיתיים. אלא שבכל אלה אין להאפיל על הצדדים השליליים, בכל אלה לא תרגע הנפש, זאת הנפש הפאטאלית, המקולעת לעולמים בכף־הקלע, זאת הנפש הכמהה ונכספת לאמת מוחלטת, למוסר מוחלט, לשלימות מוחלטת ולטהרה מוחלטת. – ואין – וצר – – –
ג. מאין ולאן
כִּזְרֹחַ הַחַרְסָה בַּגַּנִּים
בִּנְאוֹת דִּשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר
כן, לשעבר, בזרוח עוד שמש הארץ לתוך חלון חדרי והוא עודו מתהלך אתנו עלי־אדמות, רשמתי את הדברים האלה:
'גיבור הוא. לית מאן דפליג. מקומו איתן בדפי ה“דוריה” [ההיסטוריה] העברית והעולמית. אך פי־שנים ברוחו. הורמיז ואהורמיז ירדו כרוכים בנשמתו. ויש אשר נדמה, כי כגודל הורמיז כן גודל האורמיז.
הורמיז – זהו גיבור האומה, קנאי לכבודה, אביר לשונה, איש תם יושב אהלי המילון, רב־פעלים, למדן ונקדן ושקדן.
מפלגא ולעילא הורמיז. זה הטיף לאור, שר לקדמה, לשיחרור, לציון, לעברית, לעבודה.
ומפלגא ולתתא אהורמיז. וזה עמד בעדת חנפים, תקיפים, אוגנדה, קלקול השפה, ליבנטיניות, “אפנה”, “אטון־מצרים”'.
אך גם שם נאמר, כי בשל אהורמיז, בשל ‘שמחזאי ועזאל’ לא נשכח את הורמיז, את מבשר־האור; כי לא ינוח שבט אהורמיז על גורל הורמיז. ואמנם, כל פרשת אהורמיז אינה אלא צדדית, זמנית ואינה נוגעת לעצם־ההופעה. עוד שנים מספר ואיש לא יזכור את אהורמיז ולא יעלהו על לוח־לבו, ולנצח־עולמים ינון אך שם בן־יהודה מחיה־הלשון. זוהי גדולתו עולמית וזוהי תפארתו־כבוד. לא רק בתחום־שבת שלנו. אין רבים כמותו גם מחוצה לנו. כי הנשמע כזאת מאז ומעולם, כי ביום אחד יקום איש אחד בלתי־נודע ולא שם לו ולא כוח ולא כסא־מרומים ויאמר ללשון מתה: חיי! בדמיך חיי! וכן יהי? וכזאת עשה הגוץ הזה, השחוף הזה, גרוגרת דר' צדוק הלזו. יתהלל לו וואגנר במנגינותיו, יתפאר ויתרומם לו איינשטיין ביחסיו – הלז יתירה עשה. הוא יצר נגינה למתה, הוא ברא יחסים לרפאים. הוא הסב את גלגל־הזמן אחורנית ויאחז בשלבי־הגלגל מלפני אלפים שנה, עת העברי עוד עברית ידבר. הוא החיה מתים. הוא שם חדשות בארץ. בלי־משים נזכר אתה שוב באותו בן־שם, בן למשפחה עניה, רועה־צאן בנעוריו, ולא שם לו ולא כסא במועצת שועי־מכּה. והנה יצק לו מימרה קלילה: אין אֵל אלא האל ומחמד שליח־האל. ובכוח מימרה קלילה זו יצר עולמות והפיל עולמות.
נזכרה פה הקבלה רבתי זו מלפני אלף ושלוש מאות וחמשים שנה, כדי ללמדך עיקר גדול אחד. כדי ללמדך, שעל מעשים מסוג זה, מפורמאט זה אי־אפשר להוציא משפט מוחלט. כאן דרושה פרספקטיבה של דורות, של מאות בשנים. בוא וראה כי גם מעשה־רב של מרטין לותר ניתן להערכות שונות, כפי מצב־השעה ויחס־המעריך. הוא מרד ברומא – הרי יש כאן מקום לכבוד ותפארת. אך הוא גם הפריע את מהלך הריניסאנס, והרי יש מקום להצטער. הוא שיחרר את גרמניה, וזה נותן טעם לשבח. הוא קרע את גרמניה לשנים, וזה נותן טעם לפגם. קארלייל מהלל, וניטשה מחלל. אם לדיתיראמבים, – אין לך אדם יותר ראוי לזה מאליעזר בן־יהודה, איש־ירושלים. ואולם אם למצות את עומק־הדין, אם להערכת־אמת, בלי משוא־פנים, בלי משפט קדום, מקובל, הרי יש מקום רב לפקפוק. אל אלהים הוא היודע ורואה מראש, אם לא שילמנו מחיר גבוה מעט בעד תחייתה של לשוננו הקדושה. קברניטי־הספרות בשעתם לא סמכו את ידיהם על תחייתה. ענין זה של תחיית־מתים הוא עניין אחראי במקצת. המתים – דין הוא שימותו וינוחו בשלום על משכבותם. חוק הוא מחוקות־הטבע. אם עם־ישראל חדל מדבר בשפתו, אפשר שהיה בזה מן ההכרח הטבעי. ואל תעירו ואל תעוררו עד שתחפץ. תחיית־המתים היא עניינם של אלים ולא של בן־אדם־תמותה.
כִּי אֶל בְּנֵי אֵלִים
לֹא יִדְמֶה, לֹא יִשְׁוֶה
לְעוֹלָם הָאָדָם.
אִם עַד כּוֹכָבִים
יַעֲלֶה שִׂיא רֹאשׁוֹ –
הֵן מַעֲמָד לֹא תִמְצָא
כַּף רַגְלוֹ חֲרֵדָה,
וְהָיָה כְמִשְׂחָק
לַעֲרָפֶל וָרוּחַ.
אף בן־יהודה היה כמשחק לערפל ורוח. עצם תעשיית־המלים שהיתה הכרחית, הרבה מן הערפל ומעט מן הרוח בה. לא רק שהכשיר את כל השרשים הערביים, הקרובים קירבת־גזע, אלא בכלל כל השרשים האפשריים. קום קרא את הרצאתו בזכרונות ועד־הלשון. אפילו ראשי־תיבות כגון ‘חשמה’ ו’לעלן' באו בחשבון. אך בזה לא כל הרעה ולא עצם־הרעה. הרעה היא, שהחיה מלים והמית, הה, את הרוח. הוא בעצמו, בהיותו עוד חניך בית־המדרש הישן, כתב עברית יפה. אך בבית־מדרשו השתרר בליל־שפה, מין ז’רגון אשר לא כתוב בתורה. לשון בת־יומה, שמעט בה ממכמני תרבות עתיקה. לשון של ‘כלי־זמר’ ומבריחי־סוסים. גם בעלי חוש לשוני כיון שנכנסים הם לאותו חדר, מיד קהה חושם וניטל כשרונם. ולבי אומר לי, שאין זה מן המקרה ולא מזדון־לב. לבי אומר לי, כי יש כאן מן ההכרח הפנימי, אף כי עוד לא התגלה לעינים. כבר עמד ד"ר קלוזנר על זה, כי עצם מלחמת־הדת של בן־יהודה היא באיזו מידה תוצאה מחפץ תחיית־הלשון. רבים מאתנו פרקו עול תורה ומצוות, אך בן־יהודה עשה זאת בדחילו־ורחימו. בשימו לחם־חמץ על שולחנו ולא שעה אל יקהת־אם, אל תחנוניה ואל דמעותיה, בהיהפך לה ליל־שימורים לליל תשיעי באב – היה לו זה מתחיית־העברית. רבים נהו אחרי אוגנדה; אך בן־יהודה, בהתלהבותו לאוגנדה עד כדי הביאו את יהושע ברזילי להקאת־דם, היה גם בזה נאמן לתחיית־הלשון. בוא וראה, שכל אותם הדברים השלילים אינם נחלת אותו חדר בלבד. דוק ותמצא את דמות־דיוקנם בכל הישוב החדש, המילולי, עד־כמה שגידולו וחינוכו בקדושה, בארץ התחיה, ואינו בא מן הגולה. העקרות הרוחנית מפליאה. בבואה שלה היא הגימנסיה העברית בתל־אביב, אשר כבר כימי דור ימיה. לא נזכיר לשם השוואה את השמות המקודשים של ‘מיר, אישישוק, וולוז’ין’. נדמה, כי גם עיירות נידחות במדינות מדולדלות הוציאו יותר פרי־תנובה מ’מרכז רוחני' זה. וגדולה התימה: הרי לך בית בצורת ארמון, מפולש, רב אורה, רב־מכשירים, ספרים; הרי לך ‘כוחות הוראה’ מעולים, בעלי השכלה גבוהה, חלוצי־התחיה; הרי לך המלה האחרונה של חכמת הפדגוגיה ונסיעות תכופות למערב לשם ‘השתלמות’, לשם יניקה מן המעין; הרי לך במוסד זה ובדומים לו בארץ אלפי תלמידים, מיטב הנערים והנערות, בעלי־מוח ובעלי רגש. והתוצאה – אפס. אם ראית אחד מהם, שיש בו לחלוחית־מה, חזקה שהביא אתו דבר־מה מבחוץ. בעיקר־הדבר, כל הישוב הזה אינו אלא הגימנסיה. עקרות ושטחיות. דור המילול והדיבור, וגם הדיבר אין בפיו. האם אין בכל זה איזה מום פנימי, מכוסה? האין כאן מישגה, תעתוע, מצוה הבאה בעבירה?
אך אולי מגזים אני? אולי העמסתי על כתפי יותר מאשר תוכלנה מלט משא? הנה אחרישה ואחרים ידברו במקומי. איש לא יפון בבור־לבם, בטוהר־רוחם.
ידבר נא י. ח. ברנר. מורה היה שם שלוש שנים. אהוב למעלה בכיתות הגבוהות, ונחמד למטה – בכיתות הנמוכות. ועינים לו לראות מאין כמוהו ואזנים לשמוע ורוח בו לשפוט את אשר ראה ושמע. הנה קטעים מרשימותיו:
‘מהתחלה’ – ‘התקופה’ ספר ששה עשר, 31–32:
החבריא דוברת עברית, השפה השוררת בבית־הספר, אבל היא אינה דוברת; היא מגמגמת. זוהי חבריא של צעירים אילמים כמעט, צעירים בלי לשון כלל. יוצאים מפיהם מיכנית איזה צלצולי־הברות, הדומים לעברית החדשה, אבל בלי קשר, בלי טעם. מלה עברית, שיודעים אותה, משתמשים בה, בה בלבד או בצירוף עם עוד מלה, אבל מבלי לבנות מן המשפטים הקטועים שום מאמר שלם.
הדלות הנוראה בביטוי, בכלי־המחשבה, מתבלטת עם כל נסיון הכי־קלוש לדבר על ענין יוצא מגדר המשחק בקלפים.
המלה העברית נשארה זרה לנכרים הללו: אינה מקשרת, אינה מרוממת, אינה מגידה כלום. אולי מפני זה הם ממהרים כל־כך להפסיק או ‘להעמיד את הויכוח’, כמו שהם אומרים, מדי יתקרב מי־שהוא אל תוכן מסוג נאצל קצת. כל אותו הסיפוק הנפשי הגדול אצל בן־הספר, המתקבל על־ידי החדירה לתוך שירת שפה קרובה, חסר כאן מעיקרא.
וידבר נא מ. י. בן גוריון. הנה קטעים מדבריו (‘בשדה ספר’, ח"א, פז–פט):
הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק, רחוק מאד משפת החוזים והחכמים.
קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחילה על־ידי שפה שאינה עברית, וראו עד־כמה רחוקים הם ביסוד־נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי.
השפה היא דבר טבעי וגידולה יבוא מאליו על־ידי נטיעת ניצנים של לשון. ואולם אין היא דבר מלאכותי הנעשה על־פי חשבון והגיון.
הספר היה לנו לשפת־האם, הספר העתיק והבלתי־מסודר, הספר העתיק באוריו ובצלליו, ואף־על־פי שמרובים צלליו. אולם במקום שהאם והמורים מדברים עברית, יש לנו רק צל שפה עברית, ועוד יותר – תחסר לגמרי מחשבה עברית.
בכל אשר גדל בחוג־הלשון העברי ואשר כולו עברי אין לב חי ודברים חיים. אין מחשבה של חיים ואין ארחות חיים; צפרים מדברות בלשון בני־אדם. נחנק הכל בלבם של אלה, לרגלי שפה עשויה זו. דוקא במקום שאמרנו להיטיב – הרעונו; דוקא במקום שעל־פי השכל צריכה היתה הברכה להיות שלטת במעשי־ידינו – באה מארה.
את נפש בניכם תשחיתו בשפה עשויה בידים; את נפש בניכם אתם קובעים, ואל תאמרו אלה יוציאו לכם פירות, או כבר הוציאו פירות.
וכן (‘מחשבות ותורות’, ח"א, קמה):
יפול כל הצעיף מהגעגועים החזקים, אשר פרו בלבנו עד־הנה. הרי החלום הארוך – והרי הפתרון! היה תהיה יהדות הדורות ארץ־ישראלית, כלומר, בן־יהודית, או לא תהיה כלל בעולם. ואנו אומרים לנפשנו: למה היה כל העמל הרב של כל המועדים והתקופות וכל הטורח הרב שבקרבנות התולדה והגולה. – אמנם בימי־הגולה הארוכים לא היתה פת לאכול ותמק נפשנו ברעבון, אבל פתו של בן־יהודה, הפת הארץ־ישראלית, כפי צביונה עתה וכל מהלכה, היא אולי גרועה מרעבון ממש. היא אינה משביעה, אינה משביעה, לא את הגוף ולא את הנפש…
ד. צמר
אני ניצב, בחזון לבי, ליד צוק־סלע, בינות לעצים עבותים, לרגלי ההר. החמה שוקעת במדורות. למולי איש עולה מן הארץ ומעדנות ישרך את דרכו. אכיר מראהו ואשמע קולהו:
– הארכת למעניתך ועל שני דברים עיקריים פסחה מחרשתך.
– מה הם?
– ‘שאלה נכבדה’.
– בזה הקדימו אחרים.
– והמילון?
– ענין לבלשנים. אף אין בו מן החידוש. היו לפניו ויבואו אחריו. החידוש הוא רק ביסוד המחיה.
– ואותו ביטלת תכלית ביטול…
– מחילה. רק סיכומו של דור אחד סיכמתי. בפירוש אמרתי: דור דור וסיכומו. כזה הוא מפעלך. בכל דור ישפטו מחדש. ועוד גם זאת: מפעלך, כזה של בן־מכה וד"ר לותר, לא ישוב אחור. עכשיו אין לסגת אחורנית. אתנו היא, העבריה המדברת, ואתנו תהיה בכל אשר נלך. עכשיו אין לנו אלא לטכס עצה על השיכלול ועל השיבוח. עתה הננו ‘לאחר המעשה’. ואת המעשה הזה, המכריח, עשית אתה, אתה…
ובדברי את הדברים האלה והנה קרן עור פניו, נגוז ויעלם.
ובהעלמו לנצח – והנה נידלדלתי גם אני.
[וינה תרס"ג]
-
“נִפְלֵאתָה” במקור – הערת פב"י ↩
נחום סוקולוב: משובב נתיבות
מאתר' בנימין
את מפעל־חייו של סוקולוב יכול אתה לשרטט בשלושה קווים: הסופר, הציוני והמדינאי. וצריך להוסיף, שכל תקופה אחרונה מוסיפה על הראשונה, מבלי שתתיש כוחו במשהו. דומה הוא לאותו האילן, שכל מה שהוא מזקין כוחותיו מתרבים ובדיו החדשים אינם גוזלים מענפיו הראשונים.
רשאי אתה לשער, שאילו לא בא הקוסם הגדול תיאודור הרצל, ואילו לא הוציא הלז את התנועה הלאומית מחוגו הצר, ואילו לא הפכה מחיבת ציון לציוניות, כי אז היה אולי נחום סוקולוב נשאר בתחום־הספרות ולא היה פורש הימנה רק במקרים יוצאים מן הכלל. כיוצא בזה אפשר להניח, שאילו לא בא קנטור ויסד את היומן העברי הראשון, כי אז היה אולי סוקולוב מסתפק ב’הצפירה' השבועית ולא היה הולך בגדולות של עתון יומי. כי זה היה הקו המציין באָפיו של נחום סוקולוב, שהוא עצמו אינו מתפרץ, אינו אומר לכבוש את העולם, אינו נלחם בעד ‘חלקו תחת השמש’. הוא אינו ממפלסי־נתיבות כי אם ממשובבי־נתיבות. זה הכלל: כל עבודה אשר יגע בה הוא, הברכה שורה עליה. הוא היה בולט בתור אישיות פינומינלית גם אילו נשאר בתוך ד' אמות של תחום־הספרות. ד' אמות? זה לא. במקום שהוא עובד, ממילא התחומים מתרחבים ומתפשטים, ממילא פורצת האורה פנימה, ממילא נכנסים קניני־חוץ האוהלה. אם גורדון וביאליק היו למשוררי־הדור, אם מנדלי מוכר ספרים וי. ל. פרץ היו למספרי־הדור ולילינבלום ואחד־העם להוגי־דעות שבדור, הנה היה סוקולוב לסופר־הדור. בנידון זה היה אחד ואין שני לו להחבירה. כי למרות פוריותם של בריינין וברנפלד בשעתם, הנה חרש כל אחד מהם רק מעניות ידועות בשדה־הספרות, ואולם סוקולוב חרש את כל השדה.
הקורא העברי ידע את נ. ס. הכותב את פרק ‘דברי הימים’ ב’הצפירה‘. מידי יום ביומו ושנה אחרי שנה. ובחיים הרי יש מצבים שונים ומצבי־רוח שונים, הרי יש ימי־ששון וימי־אבל, הימים אשר בהם תשתפך הנפש על כל גדותיה וימים אשר בהם תתכווץ לתוך קרן־זוית. ואולם כל זה לא נגע לענין. אם ישב במערכת או נדד למרחקים – והוא נדד נסע יותר מכל סופר עברי – אם עלה הרים או הפליג בספינה, מאמרו הקבוע ב’הצפירה’ לא חסר. כבר הדבר הזה היה לפלא. כבר במאמרי־פוליטיקה אלה וכבר בנסיעות תדירות אלה לארצות־המערב היתה, באיזה מובן, הכנה נפשית ומין בית ספר עצמי לסוקולוב הציוני והמדינאי. ואולם בשבילו היה דבר זה ‘כמשחל ביניתא מחלבא’. הוא לא היה זקוק לשום קמיטת־מצח. זה היה בשבילו עניין של שעה קלה ובשבילו כייל היום עוד הרבה, הרבה שעות עבודה. אכן, הוא לא רק שר שירת־העבודה, אלא היה לה לסמל. בזכרוני עולים מאמרים למאות ולאלפים במקצועות שונים, שהצד השווה שבהם, שתמיד היה להם ברק, יפעה, תוכן, ידיעות, הבנת העולם והחיים. אך גם עבודה זו לא הניחה את דעתו. קבצי ‘האסיף’ ו’ספר השנה', תירגומים של כמה ספרים, חיבור ספרים מקוריים וסיפורים מקוריים, חקירות בדברי ימי־ישראל – בכל אלה עסק, בכל אלה עשה, והכל בקלות, בחדוה, בטאקט, באמנות־החיים.
בעצם ימי הפריחה והלבלוב, השפע והעתרת פגש בציונות, בהרצל. רושם אחד לא ימוש מזכרוני. זה היה עוד לפני הקונגרס הראשון, לפני בזילאה. לסוקולוב הגיעו ידיעות, כי השולטן בקושטא עוין את תעמולת הרצל וגם גזר גזרות חדשות על הישוב, כמו־כן שמועה שמע כי ‘הנדיב הידוע’ אינו הולך אחרי שיטת הרצל. תחת רושם הידיעות והשמועות האלה כתב סוקולוב מאמר־אזהרה. מאמר חריף לפי מושגי־הימים ההם. כשהגיע הגליון לוינא, מיד התרגש הרצל, התגעש והתרגז וכמעט שבא לידי הפיכת הקערה על פיה. אך בעבור הסערה נסע עוד בו ביום אל ציר תורכיה אשר שם, וקיבל ידיעות רשמיות, כי היחס בקושטא לא נשתנה לרעה וכי שום גזירות חדשות לא נגזרו. נשען על הידיעות האלה, פנה הרצל במכתב אל ‘הצפירה’ והעמידה על הטעות שבדבר. המכתב הצטיין בבהירותו, בפשטותו והגיונו ויחד־עם־זה רעדו בו עוד נימים מן ההתרגזות הקודמת. במכתב זה משך הרצל את סוקולוב כמו בחבלי־קסם. הוא פירסם מיד את המכתב בצירוף תשובה ארוכה, שנמשכה כמעט על כל הגליון ונסתיימה במלים המציינות: ‘וסוף הכבוד לבוא’. הוא הרגיש כי זהו השינוי, כי זהו המרחב, כי זה האש הרצל הוא הקוסם העשוי להוציא את התנועה הקטנה והדלה לדרך סלולה וכבושה. אמנם, לכנסיה הראשונה בבזילאה הלך עוד בתור אורח, בתור מסתכל מן־הצד, למרות מה שקיבל בעצת מיכל ברקוביץ הזמנה מיוחדת מאת הרצל לבוא בתור משתתף. בצדק יכול היה לרמוז פעם ב’ספר השנה', כי הוא לא נדחק פנימה אלא נתבקש להכנס. אך בזילאה וקסם־הפגישה עם הרצל עשו את שלהם. ולא היו ימים מרובים וסוקולוב היה לנושא־כליו של הרצל ואחד מעוזריו הנאמנים. לבו של סוקולוב אוהב־היופי וחובב־התרבות הלך שבי אחרי איש־התרבות, אחרי איש הדמיון והכשרון. ולא הרצל ולא הוא ולא אחר פילל אז, כי עתיד סוקולוב להשלים את עבודת הרצל.
מה שנתן אחר־כך סוקולוב לתנועה הציונית, חי עוד בזכרון־רבים. מה שעשה בתור מדינאי לא מש עוד מזכרון בני־הדור. הן זוהי ההיסטוריה החיה, הן זהו ההווה! סוקולוב היה המדינאי המכובד של עם־ישראל. גם בעולם המדיני, כמו מקודם בעולם הספרותי והציוני, לא בסופה וסערה דרכו. ישוב דעתו לא יעזבנו, ותמיד הוא שוקל בפלס כל צעד וכל אומר. ויצמן לקח לבבות בפרדוכסיו, באמרות שנונות הקולעות אל המטרה, ברוח ההתקוממות הגדולה. סוקולוב כובש את הלבבות בפיקחותו הרבה, באצילות־נפשו, בבינתו הגדולה, בתלמיד־חכם שבו. הוא הנבון שבחבורה. אשר על כן בכל מקום אשר הקושי המדיני גדול ביותר – שם מקומו.
[תרע"ז]
לדמותו
סוקולוב הוא הדמות הליגנדרית כיום בספרותנו. משונה הרעיון כי העט המפיק מרגליות בשעה זו, הוא שהקסים את אבותינו ואבות אבותינו. לכאורה, הכל פשוט אצלו בתכלית־הפשטות. כל גופו נוטה לקראת השמש, אין קמט בחגוי־הגיונו, הוא המשביר הוא גם המסביר. לכאורה, הוא הסופר המפורסם ביותר, הוא האיש אשר עבר ארצות וימים, הכל קראוהו, ראוהו, שמעוהו. ובכל־זאת לא נתפרש עוד כהלכה ולא הוקף עוד כראוי. מפליא הדבר, שאין לנו עוד היום ספר מקיף על סוקולוב, ספר שיתן לנו את כל דמותו. נכתבו עליו מסות יפות, אבל לא נכתב עליו הספר. נקבצו פעם בפעם חלק מכתביו, אך לא אנתולוגיה של כתביו. לא חסרו לו תלמידים, אך חסר לו החסיד והמסור. בשביל שהוא מחלק מלוא חפניים לכל, לא הזמין אליו החדרה את המעטים ואת הבודדים. הוא הסופר לעם, סופר לכל, רבן של כל בני הגולה, ולא הבחינה העין בזהב־פרוים אשר בעפרותיו ולא ניסה איש לאסוף מן הזהב. הוא נתן את עצמו כולו לעם. היה לרוח מרוחו, והוא גופו כאילו נעלם ונגוז. דמות ליגנדרית.
[שבט תרצ"א]
רחשי קורא: איגרת
סבא יקר ונערץ!
ראשית כל: אל נא תדחה את השם ‘סבא’ המפזז ומכרכר היום בפעם הראשונה לעיניך. אל נא תוציא אל המערכה את צעירותך המופלגה, את רעננות נשמתך, את יכלתך להרגיש כל בן־זעזוע, כל גוון־מחשבה שנולדים ביום אחרון. לא בזה תלוי הדבר: מישנת־השנים אינה זזה ממקומה. בן שבעים לסבאות. לא תועיל שום אפילאציא. על כרחך אתה סבא! כדאי להשתמש בלשונך אתה: זוהי ‘גזרה קדומה, אשר כולנו כאין וכאפס נגדה’. למעשה, הרי היית כבר מזמן ראש הסינאט בספרותנו. ובכל־זאת החרשנו ולא קראנו לך בכינוי. אך היום – שאני.
שנית: אל נא תבהל מפני עצם האיגרת. אין כאן מאמר נוסף לכל המאמרים הרבים הנכתבים עליך כיום. אין כאן מסה ספרותית. אין כאן נסיון לתת כּרקטריסטיקה מקיפה וכוללת. אלא מה יש כאן? איגרת יש כאן. איגרת של שלמי־תודה. איגרת של קורא. איגרת של אחד מאלפים ורבבות הקוראים, אשר אליהם דיברת בשרשרת־הזהב הזאת של עשרות שנות עבודה פוריה. אני הנני אחד מאלה. אחד מהמון האנשים שלקחו ממך בלי־הרף, בכל ימי־חייהם, ומאומה לא נתנו לך. ומעולם גם לא ניגשו אליך ואמרו: תודה לך, המשביר־המסביר. כך דרכו של האיש אשר הקדוש־ברוך־הוא חננו דעה וכשרון במידה מפליאה. הוא זורע על ארץ רבה. הוא זורע על פני העתים. הוא אינו יכול להכיר כל ערוגה וערוגה אשר עליהן הפיץ את זרעוניו. הוא מדבר לקהל ואינו מדבר ליחידים. והיחידים נהנים והולכים ושותקים. ודא עקא, סבא נערץ: הם שותקים גם כאשר הם נפגשים אתך בדרך־חייהם. דבר־מה בולם את פיהם לבלתי יוציאו הגה. דבר־מה? האם זוהי יראת־הכבוד? האם זוהי אימתא־דרבנן? האם זוהי ההרגשה: אתה עומד לפני אדם אשר אגב־עפעוף־עין הוא חודר לכל בתי־נפשך? אשר לא תגיד לו דבר והוא לא ידע? בחינת ליכא מידי דלא רמיזא ביה וליה? יהי איך שיהי: הם שותקים. הם מדברים על ענינים אחרים ושותקים בנקודה חשובה זו. הרי אני אחד השותקים האלה. הרי למולך ישבתי ואת קולך שמעתי וגם ערכתי מכתבים וגם נתכבדתי בתשובה. ובכל אלה שתקתי בנקודה חשובה זו. אך זה היום לא נשתוק. זה היום נסיר את בלימת־הפה. זה היום אדברה גם אני מעט. כאחד מיחידים רבים.
האם לא מקרה מוצלח היה הדבר, כי הכרתיך בקצוי־גליציה וכי שיחרתיך משחרות־ילדותי? כן, מקרה מוצלח היה הדבר. היה בעיירה איש־יהודה אחד ויהודה לבינר שמו. התזכרהו? ויהי האיש כותב לפרקים ב’הצפירה' ומקבל אותה חנם במשך שנים רבות. ושכן היה לי האיש וטוב־לב מאד ויתנני לקרוא אותה יום־יום ושנה־שנה. וככה נתוודעתי אליך משחרות ילדותי. ככה ליויתי מרחוק את דרכך עשרות שנים, צופה ומביט מקצוי־גליציה, דבק בך ולומד כל מבטא, קולט כל רעיון, תופס כל נקודת־מיפנה. לא ידעת אולי אז, כי אתה יושב בוורשוי ומצודת־חינוכך פרושה על ארץ רבה. לא חסרו באותה עיירה אנשי תורה והשכלה, גם הוגי דעות ופילוסופים. יוּם וקאנט, שקספיר ומולייר, מיל והלמהולץ היו ידועים בבית־המדרש. על שפינוזה כתב גם אחד מאתנו. דון קארלוס היה לחם־חוקנו. עם יה“ש, יל”ג וסמולנסקין גרנו. אך אינה דומה קריאת ספר לקריאת עתון יומי. עתון שמתקשר יום־יום עם מקרי־החיים. סופר שמסביר לך יום־יום את העולם הגדול ואת העולם היהודי. זוהי פעולה חינוכית שאין ערוך לה.
במרכז פעולה זו דלק נר אחד: נר־השכל, נר־ההגיון, אולי המלה ‘דלק’ היא כבר פאתיטית במידה ידועה ואינה הולמת. לא דלק אלא האיר. סתם האיר. דרכו של נר להאיר. לא היו מיסתורין. לא היתה קמיטת־מצח. לא היתה תנועה. הימים עוד לפני תנועה. הימים לכאורה ימי־שקט. יש פנאי. בני־אדם מעיינים בספר ומעיינים בחיים. ושם במטרופולין של פולין יושב ראש־המעיינים, ראש־המסבירים. והכל בקלות ובנעימות. דומה: לא מלבו ולא מראשו הוא מוציא מלים כי אם מלבך ומראשך. הוא רק מסביר לך את אשר אתך. הוא נותן לך משלך. הוא חושף נסתרות שבך ועושה אותן לנגלות. דומה: הבטה אחרת מאשר לו אי־אפשר. מפיו אתה שומע פשט־הדברים ושכל־הדברים וחכמת־הדברים. אך למעשה אין כאן אלא ים גדול של פדגוג נפלא, אשר אל כל אשר יחפוץ יטך. וכך הוא נוהג אתך לא יום, לא שנה ולא שנתיים, כי אם עשרות בשנים. לכאורה הוא כותב רק על ‘דברי הימים’. מספר לך על ביסמארק ועל קריספי ועל אילי איטליה ועל גלאדסטון. אך יש שהוא כותב עשרות מאמרים בשם ‘לכו נא ונוכחה’. או יש שהוא מתאר לך את קלסתר פניו של לואיגר. או יש שהוא נוסע לאיטליה וכותב לך עשרות פרקי מסע.
ואם כל זה הוא בגדר מאמר, הנה לאחר מותו של הנ"ץ הוא נוחת דרגה אל הפיליטון. הוא נעשה ‘אורח לשבת’. הוא מתגלה כפיליטוניסטן רב־כח. אתה קורא את דבריו בהמית־לב ובהלמות־לב. ציור כמו זה על יוסף כהן צדק נחרת עמוק־עמוק בזכרונך. כוחו מתגלה בפשטות כבאצילות. אי שם הוא אומר: ויהא שהספרות והעתונות אינן אלא חנות – כלום החנוונים אינם מצווים על מידות הגונות? הוי, אלי, כמה היינו צריכים לשנן אימרת חכמה זו גם היום!
אך בלי משים עברתי מפסי האיגרת לפסי המאמר והמסה, ובזה לא חפצתי. ראה, סבא נערץ, לא דיברתי פה על ההיסטוריון, על החוקר, על השפינוזיסט, על המספר, על הבלשן, על המדינאי, אני דיברתי אך ורק על הסופר, על הפובליציסט והפיליטוניסט, על המחנך של הדור. וראה, סבא נערץ, מיום שחדלת – נתייתם הכסא. יש לנו סופרים, אך אין לנו הסופר, אין לנו המחנך, אמן־פדגוג. אין לנו אב ואם. אנו כולנו הננו ממלאי־מקום גרועים מאד. ‘פני הדור כפני הכלב’. וראה, סבא נערץ, השעה שעת־חירום. שעת חילוף־משמרות. אנשים לאלפים ולרבבות מדוכאים, מיואשים. בין אם הם מדברים ‘אשר עם לבבם’, ובין אם הם שותקים. בין אם הם מצביעים בעד רשימה זו או אחרת, ובין אם הם נמנעים מהצביע. קוראים לזה משבר מדיני חמור. אך במטותא, האין־יש שזהו משבר הסופר? האין־יש כי גלה כבוד מישראל באשר גלה הסופר מישראל? האין־יש כי לתקופה כזו נתכוון אותו תומאס קרליל באמרו, כי יש שהיא משוועת לסופר – ואיננו? אי המחנך הגדול, מורה הדרך, האמן הפדגוג, אשר ימשוך את הדור אחריו כבחבלי־קסם וינהלהו ברוב דעת ותבונה? שובה, שובה, הסופר־המורה!
[ד שבט תרצ"א]
גדול סופרי ישראל
עם מותו נעלם מבימת־החיים אחד מגדולי־העסקנים וגדול־סופרי־ישראל במשך שלושת הדורות האחרונים. דמותו אינה זקוקה לתיאורים, באשר הוא היה מן המפורסמים ביותר. הוא היה גאון־פלאים בכמה וכמה מובנים. עד ימיו האחרונים הפליא את קוראיו במאמריו ובכוח־עבודתו. והנה לפתע פתאום נדם הכנור לעד.
סוקולוב לא התרחק מעולם ממקורותיה הנאמנים של היהדות. סיפרו עליו, שמעולם לא עבר עליו יום בלי לימוד־בגמרא. בייחוד דוקא בימים של התרגזות וסערות־הנפש ביקש מפלט וריכוז על־ידי עיונים בתלמוד. מן הלימוד הזה הכניס גם אלפי חידושים בלשון. ואמנם, בלי שהיה להוט אחרי חידושים היה אחד מגדולי מחיי־הלשון העברית וממחדשיה.
מותו מציין חתימת תקופה גדולה בישראל. זכרו לברכה!
[סיון תרצ"ו]
דוד פרישמן: מכתב אל ידידתו
מאתר' בנימין
ובכן היה עלינו בימים האלה לרשום לנו לזכרון שני מאורעות חשובים: מתן המנדט והילקח ידידך הגדול. לא פיללתי, כי יטול גם עלי לדבר באזניך את דבר־התנחומין. לאמור: לבאר את גודל האבידה אשר אין לה תמורה, את גודל החלל אשר חלל זה השאיר אחריו. איזו שמיטה! ידוע ידענו כל ימי חיינו, עוד בהיות אתנו מנדלי, פרץ וכו', כי רק מתי־מספר בתוכנו ראויים הם לכהונה גדולה במקדש־ספרותנו. ואיככה, הה, איככה זה נהיה הדבר, כי דוקא מתי־מספר אלה נגדעו בזה אחר זה במשך שמיטת־שנים אחת? זה אשר עליו אנו מתאבלים כעת, לא היה הגדול שבכולם, הנצחי שבכולם. ואולם לשיעור־קומה ולשיעור־אורה ומישרים הרי הגיע זה כמה, זה כמה, ואף אחד מהם לא עשה כל־כך את כהונתו במקדש־הספרות קבע ועיקר ולא ראה בה חזות הכל, את כל חזון לבו וחייו כמוהו. עוד פעם: איזו שמיטה!
אכן חוק ההתפתחות חל גם בו, למרות היותו מבתחילה ומעיקרא ילד־הפלאים, שר־הכשרון, חביב־הגניוס בספרותנו. די לקרוא את מכתביו אליך, גברתי, על דבר הספרות רק מלפני חצי־יובל שנים ולהשוותם עם מאמריו ורשימותיו מתקופותיו האחרונות, למען ראות את ההבדל ואת הגידול. אותה ונוס, העולה פתאום במכלל יפיה ושלימותה מקצפי־הים, אינה אלא יצור מיתולוגי בלבד. מעבר למיתולוגיה הענין הוא אחר לגמרי. מעבר למיתולוגיה אין קפיצות ואין נסים ונפלאות. גם הארז אשר בלבנון יגדל וישגשג רק ברבות הימים. איזה גידול? זה הגדל. זהו הקולט תמיד, זה אשר יגיעתו לא תחדל, זה הפושט חומר וצורה ולובש חדשים תחתם. אלה ‘תולדות השלמת האדם’. אלה תולדות האדם הגדול, הסופר הגדול. בד ופארה מעל בד ופארה. עלה וציץ על־יד עלה וציץ. ברזל־עשת יובא באש והיה לפלדות. –
אכן הוא היה מורה־דרך לא רק לאחרים, כי־אם גם לעצמו; הוא לימד וגם למד; הוא חשף בלי חשך את מכמני־נפשו וערג גם על אפיקי־הדורות; הוא, היחיד, ניזון גם מסגנון הרבים, מיגיעת חברים מוארי־הכשרון. בהינשא הגלים וירומו גם מפרשי־סירתו. נעימה ההכרה, כי הוא הלך באיזו מידה מן־הצד, אף מנגד. הוא היה ראשית לכל מושרש בזמנו, בחוגו, בבית־אבא, בטל־ילדות מיוחד, באוירה מיוחדת של מקומו ואורח־חייו. וזוהי ממידת גדולתו, שלא שירש את שרשיו, שלא התנכר, שלא התחפש בבגדי־צבעונין של אחרים, שלא ביטא רגשות־הזולת, אלא ביטא, יצר וגילם את־עצמו. שהרי גם זה מטיבו של האדם הגדול, מעצם־מהותו, שהוא גם היוצר וגם היצור,הוא הקובע וקולע אל המטרה והוא־הוא גם עצם־המטרה. זוכר אני אַחד־המאמרים, שפירסם לפני עשרות בשנים ב’הצפירה'. הוא היה כתוב כהלכה, חריף ומבושם, הגיוני מאד וגם רגשני מאד, מזועזע ומזעזע. מי שכתב אותו מאמר היה מסוגל לעשות גדולות גם במקצוע המאמר, להעלותו כמה דרגות ומעלות. אך הוא בצדק מנע את־עצמו מבית־מדרש זה. רבותיו הגדולים, אשר על ברכיהם השתעשע ולאורם ראה אור, לא יצאו אל הרחוב, לא נלחמו בו ולא הטיפו לו, לא הסתדרו, לא גישרו גשרים בינם לבינו; לא אמרו: לחם־שערים! אלא אמרו: מציאות לעומת מציאות, מציאות אוירית אפילו, מציאות דמיונית במקצת, דקה וקלילה, מחוסרת טריטוריה ולא באמת־המידה תימד, – ובכל־זאת מציאות, ובכל־זאת מעין אותה נקודה, מעין אותה אחיזה מה־שהיא של ארכימדס, אשר ממנה יתד וממנה פינה למהפכת־אמת, למהפכת־יסוד, למהפכת־המהפכות: למהפכת־הפנים. הם עמלו ויגעו בשירה ובמדע ובחקירה ובכל דבר־חכמה; הם עמלו ויגעו לכאורה לעצמם, לדורם, לשעתם; אך ההכרה חיתה בהם, כי הם נמצאים על־יד מעיינות־עד, אשר מהם ישקו את עדרי־העתיד. מכוון אני אל העיירה ויימאר. רק מתוך פרספקטיבה זו, מתוך אצטגנינות זו עלינו לגשת גם אל מתנו הגדול. כאן מפתח נאמן להבנתו־צדק.
ומכאן, גברתי, רק עוד פסיעה אחת להבנת צד אחר בידידך הגדול: האוניברסליות! רבותיו אלה, ויצורף אליהם הקוסם הבריטי, ויליאם שקספיר, וכל יתר חמודות־בריטניה, – אשר כולם ביחד הטביעו עליו את חותמם עוד בשחרות־ימיו ואשר כולם ביחד כהו מעט וגם קהו מעט לדור החדר, חניך צרפת ורוסיה וסקנדינביה, – רבותיו אלה הרי לא עגו עוד עוגה מובדלת, לא היו עוד מומחים לאותו דבר, לאותו מקצוע מיוחד; לא חילקו עוד יפה־יפה את הבריאה ואת הנפש ואת השירה ואת החכמה חלקים־חלקים, נתחים־נתחים; אלא איזו אחדות תמה ותמימה חיברה את כל אלה יחד. לא הוגד עוד: חטיבה! לא אמרו עוד: פלוני הוא בעל האידיליה ואלמוני הוא בעל הבאלאדה ואיקס כוחו וגבורתו בניתוח הנפשי ואיפסילון הוא בעל־המכחול לתיאורי־הטבע. לא שמו עוד לב להצלחה מיוחדת במקצוע מיוחד, לוירטואוזיות מיוחדת, אלא לסך־הכל של הידיעות והכשרונות, לעתרת־השפע של האישיות. יד כל אחד היתה בכל. הרדר כתב מחקרים בכתבי־הקודש. אף ווֹלטיר פיזר נתן חילו למקצועות שונים וענינים שונים. הבריאה והאדם והשירה והמדע היו עוד ענין אחד לענות בו, הכל לפי הצורך שבשעה ולפי מצב־הרוח שבשעה. ואף ידידך הגדול הלך בעקבותם. הלך? מבטא זה אינו מדויק כל־צרכו. שהרי לא היתה כאן כוונה, הכרה ברורה, החלטה מסוימת. שהרי גם זה קו מציין בקלסתר־פניו, שאף אשר למרות היותו כולו פיקחות, שנינות, פלס ומאור, למרות היותו כמו יתר חבריו־לגורל בשנת־פחדים זו, כברנר, ובן גריון ואיש־הורוויץ, דבק באבוקת־השכל ובאמונת־השכל, הנה נשמע בכל־זאת בריתמוס־חייו לאיזה צווים נסתרים וכמוסים, שנבעו מתוך מעיינות חבויים שבנפש, – מתוך אישיותו. הוי אומרת, איפוא, כי אישיות זו התפתחה והשתרגה על־פי אימפולסים אחרים מאלה השולטים בשעה זו וברגע זה. לזרא ושלא במקומה היא, איפוא, השאלה: באיזה מקצוע היה כוחו גדול ולתוך איזו רובריקה עלינו להכניסו ואיזו גושפנקה מקצועית עלינו לשים עליו. מתוך חפש מחופש כזה בא משכבר הימים פיקח־תם אחד לידי מסקנה, כי הוא לא היה לא שקספיר ולא דיקנס ולא היפוליט טן וכו' עד סוף כל ה’לא' שבעולם. אמת ויציב! הוא באמת לא היה אף אחד מאלה! אבל הוא היה דוד פרישמאן! אבל הוא היה sui generis [מיוחד במינו] אבל גם הוא נוּשק משפתי הגניוס! אבל גם בו דבק שמץ־מה, קונגניאליות־מה ליוצרים מסוגים שונים ומדורות שונים. –
ארכו הדברים, גברתי, ו’עדיין בן־זומא מבחוץ‘; ועדיין אין בידינו אלא מבט רפרופי מסביב לאילן, מבלי לשהות במאומה על כל בד ובד. ואמנם, מי יתנה היום את תוקף הכל? ומי ישער את כל אשר אבד? הגיעי בעצמך: ומה אם מנדלי היה מת בגילו של פרישמאן – איזו צורה מטושטשה היא משאיר? אנו אין לנו כיום רק תפילה אחת: יאספו נא הבדים אשר השאיר למקום אחד ואז יראה הכל ויוגד הכל. והרשי־נא לי ללחוש באזניך: אז לא תישכח גם חיבת־היהדות שלו, חיבה זו שבערה בקרבו מבפנים ואשר בכל־זאת הגיעה אפילו לידי קריאה: ‘אל תגעו בחדרי!’ ונתבטאה ביתר־הסבר במאמרו ב’העתיד’. לא לחנם כתב לנו הוא, שפיקפק לא רק בעיקר הדתי, אלא, ועוד יותר, בעיקר הלאומי, את ציור־הגעגועים הכי־נחמד לנסיעה לארץ־ישראל וגם את ספר־הנסיעה לארץ־ישראל בעצמו הכי־נחמד, המתחיל והומה באותו פסוק ‘חלחלה לא אדע שחרה’… כולו כיין המשומר. כן, הוא לא יישכח! משלו יצלצל תמיד באזנינו, בלבנו, בנפשנו, גם בשעה שלא נתכוון לזה. ואם כתב פעם לסופר צעיר: ‘חמודות לי דבריך. זוהי מליצה וגם אמת’, והיה גם זה פסוק־פרישמאן. לאמור: ישר, שקוף ומואר – ובלי גיחוך.
ארכו הדברים, והוא הלא שונא־אריכות היה. במות הרצל כתב הוא לנו, אחרי קינת דוד לשאול ויהונתן, את הנקרולוג הכי קצר והכי־יפה במשכיות ספרותנו. התזכרי? הוא הרגיש והדגיש, כי גם מות־בלי־עת של הרצל מידי פיה נאמנה היה לו. האין־יש כזאת גם בנוגע לו? האין־יש לנו ההכרה, כי בלא־עת גוע גם הוא וכי רק החל להרים את כנפיו? כי רק התכונן ללכת לארצות חוילה ואופיר? האין־יש כי תיף השמש ותרב את זוהר־הרקיע לפני צללה הימה?
בוא שלום, מורה־ביקר, סופר נאמן. הומה הלב לזכרך. –
[וינה, חצי אלול תרפ"ב]
ראובן בריינין: שרטוטים
מאתר' בנימין
לדבורה
לא. אי־אפשר לי לכתוב על בריינין ככתוב על סופר. להעריך את מפעל־החיים, לקבוע את התקופה. רק אחת יחיה האדם תחת השמש ורק אביב אחד יחיה. ואביב חיי אני קשור עם השם הזה, קשור עם אותם הימים מברלין־שרלוטנבורג, עם אותה קומה זקופה, חטובה, עם אותו הראש היפה, רב־התלתלים, עם אותו זוג עינים חולמות, חודרות, מזהירות.
שלש בית"ין גדולות גרו אז בשבילנו, פרחי־הכהונה של הספרות העברית, בברלין: ב’רנפלד, ב’ריינין, ב’רדיצ’בסקי. אך במרכז־חיינו עמד בריינין. תמיד היינו סביבו. בביתו הנאה בשרלוטנבורג, ברכבת המובילה אל העיר, אל המסעדה אשר שם תתאסף ‘שפה ברורה’ ושם ירצה הוא את הרצאתו, בדרך חזרה. הכל היה חוט אחד, שלשלת אחת, שלשלת הספרות העברית. על קוטב זה נסבו השיחות, ההרצאות, הויכוחים. בנקודה זו נבלעה כל הישות, כל המציאות.
כי בריינין אהב את הספרות העברית, את המלה העברית. הוא ראה בה חזות־הכל. אהבה לשמה. היא קסמה אותו, כשהיא לעצמה. הוא אהב כביכול את השכינה שבשפה העברית, את הנשמה שבה. לברנפלד היתה העברית אמצעי לכתוב דברי־חכמה, לברדיצ’בסקי אמצעי לדברי־מרד וצקון־לחש, לברנר אמצעי לבטוי צער־החיים. ואולם לבריינין לא היתה אמצעי. היא היתה לו תכלית בפני עצמה. באהבתה שגה תמיד. אף לא העלים את אהבתו בהעויות־חן. הוא היה אופי שקוף גם בזה. הוא אמר לי פעם: אלמלי הייתי עשיר ולא הייתי זקוק לכתוב עברית מתוך הכרח, הייתי גם כן יושב כל הימים וכותב עברית מתוך עונג.
הוא יצר סביבו אטמוספירה עברית. אנשים, אשר חדלו לכתוב עברית התחילו לכתוב מחדש תחת השפעתו. ואנשים, אשר עוד לא ניסו את הנוצה, היו מוכרחים לנסותה. יש אשר הכיר בטביעת־עין, מי שעתיד להיות סופר עברי. אלי שבשמים! הלא הוא הכניס גם אותי תחת כנפי השכינה העברית. הוא הוא שהטיף, שגילה, שלעג והכריח לשבת על האבנים ולנסות. בעטיו כתבתי את מאמרי הראשון ב’לוח־אחיאסף' תרס"ג, שנערך על ידו. והנה כאן, לשם תיאור היחס שלו אל סופרים מתחילים, שורות אחדות ממכתבו אלי אחרי קראו את מאמרי:
‘קראתי את רשימותיך בשים לב. הא לך משפטי: בקראי את דבריך התעוררו בלבבי ספקות, ערעורים, שאלות וניגודים, אבל קשה לי להתאפק בלי להדפיס את המקומות היפים ברשימותיך, ויש בדבריך גם מקומות המסוגלים לעורר את המחשבה’. ‘בכלל הנני מברך אותך על יצירתך הספרותית הזאת. לא העלית גרה. ערבת את לבך להגיד דבר אשר הרה רוחך, על־כן יישר כוחך’.
להוסיף צריך, כי מכתב זה נשלח אלי דרך הפוסטא המהירה, מעשה־טלגראם, כדי שיקדים לבוא ויגיעני שעות אחדות קודם.
והנה עובדה אחרת. לביתו מתפרץ בחור אחד מגליציה. הבחור אומר אליו: אין אתה מכירני אבל אני מכיר אותך, ובשביל כך פונה אני אליך. מסעי הולך בעוד שתי שעות וחסר לי סכום פלוני (סכום לא קטן). הלוני את הסכום הזה. בריינין נכנס אתו בשיחה. הוא רואה, כי הבחור הוא צנא מלא ספרי. איש אשר שאר־רוח לו. בריינין מוציא את הסכום הדרוש ונותן לו. הוא מלוה אותו אל הרכבת. הוא נקשר אליו בעבותות־אהבה. שם הבחור הזה נתפרסם אחר־כך למדי. זה היה המנוח דוד נימרק. הוא אמר אחר־כך: איני יודע, אם עלי לברך את בריינין או לקללו, אבל הוא עשני לסופר.
ואני צריך רק לעצום רגע את עיני ומומנטים רבים כאלה צפים ועולים בזכרוני. או יש אשר אנו, פרחי הכהונה, יושבים בחדר־האורחים בלחש מסביב למיחם הנוצץ, גומעים את התה ומתלחשים. כי בחדר־הכתיבה יושב הוא על עבודה תכופה, שנדרשה ממנו על־ידי הטלגרף, ואנו בטוחים כי בעוד שעה יהיה שכר לשתיקתנו והוא יקריא לפנינו את רשימתו לגליון־החג לפני הישלחה. או יש אשר לבדנו אנו בחדר־הכתיבה. יום־קיץ לאחר־הצהרים. שקט מסביב. דרך החלון הפתוח חודרים קוי־השמש בינות לענפי־אילנות והם מתלבטים על שחור־תלתליו. הוא יושב לו על הנדנדה ושקוע בהזייה. על מה? על הסנהדרין אשר בירושלים? על הפרלמנט אשר לעם היהודי? אחת היא. הוא משתף אותי בהגיונותיו ואני מוקסם ממראה־עיני וממשמע־אזני. לפני מראה נחמד, נהדר. לפני מקסם אביב־החיים.
האדבר גם על הקציר הספרותי? הוא לא נאסף עוד הגורנה, אבל הוא עומד כמו חי לפני. הנה הביוגרף, תלמיד מובהק בבתי המדרש של היפוליט טין וגיאורג ברנדס. הנה בעל הנובילה הקצרה, המצומצמת, שכאילו מתכווץ הלב לקריאתה. הנה המאמר החטוב יפה. הנה המכתב המשמש גם הוא דוגמה נאה. רב העושר והוא מחכה לגואלו. ומה הפלא? בריינין הביא אל הספרות מוח הוגה מחשבה, לב רגש, חושים חדים וערים, כוח־עבודה בלתי־רגיל ואהבה אין־קץ. היש להתפלא, כי עשה פרי־תנובה? מי שסיפק את דרישות־השעה, הוא פעל גם בעד חיי־נצח. הוא יצר את הסגנון הנורמלי בעברית (אחריו יכול היה להתפצל לסגנונים שונים). מפעל־חייו נבלע בבשורה ודמה של ספרותנו. אף הרצאותיו ושיחותיו היו מעיין חי של תורת־הספרות ומלאכת־הכתיבה. ואם מי שהוא לימדני דבר־מה במלאכה זו, הנה הוא האיש. זה מורי ואנוהו. גם ברוך יהיה.
ויודע אני את מפעל־חייו באמריקה. יודע אני, כי היה חבר לועדת־החמשה בשנות־המלחמה, יחד עם ברנדיס, פרנקפורטר ועוד. עוד היום כאשר ידבר על ברנדיס יהיו דבריו פרק־שירה. אך למרות זאת, כאשר אני נזכר בימי ברלין, יש אשר עם לבי לקרוא: אמריקה, אמריקה, עד מתי תגזלי מאתנו את ראובן בריינין, את בריינין העברי?
[ירושלים, ז' כסלו תרפ"ו]
מלך־ביניים
הוא מלך בלבבות בין־הפרשיות, בתקופת־הביניים שבין סמולנסקין ואחד העם. באותו חלל שנתהווה עם הפסקת אור ‘השחר’, שבקע ועלה, ולפני בוא מי ‘השלח’, ההולכים לאט; בשעה ששקעה השמש האחת, שמש ההתעוררות והיקיצה וההתלהבות, ולא זרחה עדיין השמש השניה, שמש הבינה וההתעמקות; בשעה שכל המושג: ספרות־עברית כאילו דעך, כאילו היה רק חלום נעים, נטול־מציאות, – בא הוא והרים נס־הספרות והניף דגלה בכיוונים שונים, וחיזק ידים רפות, ואימץ רוחות ועורר תקוות ומשך אחריו זקן ונער. זה היה תפקידו הגדול בשעת־משבר. ולא ידעו להעריכו כמו זולת אלה שהיו מפרחי־כהונה באותה שעת־משבר. לא שנהרס הכל, לא שלא היו אפילו אמנים, במות ספרותיות, סופרים מובהקים, אנשי צורה. אך עם מותם של סמולנסקין ויל"ג ולפני היות ‘השלח’ לא היה סופר מרכזי, לא היה נושא דגל, לא היה איש שכל הלבבות פונים אליו. וסופר כזה היה הוא. סגנונו וחיתוך־דיבורו ריתקו את עין־הקורא. תבעו תביעה גדולה. הוא הרים אז בכלל את המושג ספרות ונתן אותו עליון. הוא עטרהו ענני כבוד וחשיבות לאומית לאין־ערוך, בראותו אותו ממלא את כל התפקידים הרוחניים, הציבוריים, החינוכיים, שאצל אומות־העולם הם מסתעפים למוסדות שונים ומגוונים. היה לו הכשרון לתת משקל לדבריו, לפסוקיו, לדבר בטון של מורה־מדריך, להופיע גם כאיש־הסמכות לגבי ספרות־העולם, אף לעורר את הרושם כאילו לא נברא הוא אדם יחידי, אלא מסביב לו יש רבים וכן שלמים, הוגי מחשבות ופייטנים, חוזים ומנהיגים, אשר למשמעתו יסורו ואשר אתם ביחד הוא מוציא ומביא. לא היה בזה משום אחיזת־עינים. היה בזה מן האמונה, מתום־השליחות, מצורך־השעה. אדם צעיר זה באותו פרק זמן, אדם רב־כשרונות זה, שרף כל הגשרים מאחוריו, לא בחר לא ברפואה ולא באומנויות מפוארות בכיוצא בה, אף לא להיות סופר לועזי, אלא אך ורק להיות סופר עברי. אחרים היו גם סופרים עברים, הוא היה אך ורק סופר עברי. אף לא איש מדע עברי, לא חוקר ולא רב ולא מלומד, אלא אך ורק סופר עברי. איש העת והעט. איש הציפייה והשמועה והעט. איש הרגש והמכחול. סופר עברי – ודי. משמע שזה עניין. משמע שהוא ימלא תפקיד גדול. ראשית כל ישב על כס סמולנסקין. בעל ‘השחר’ החל, והוא יגדל ויגדיל ממנו. בעל ‘השחר’ בא באריכות־דברים, בלי תרבות המלה השקולה, ביזבז אוצרות־הלשון ותיאורים והרגשות, והוא יכתוב בקצב, בטון כבוש. הוא יהיה אירופי יותר, מערבי יותר. הוא יהיה מורה לעם הזה. ראשית כל יפתח את הבקורת, אשר את מאורותיה ראה ומלשד־שדיה ינק. הוא יכתוב את המסה המהוקצעת. הוא יהיה בראנדס העברי. והוא ימשוך אחריו כוחות צעירים. הוא יגלה כוחות חדשים ויעוררם ויעודדם. הוא יקים אסכולה. ואף את הזקנים ששירתו ופרשו יחזיר אל המערכה. הוא יאסוף את חיילותיו מזה ומזה, ‘ממזרח וממערב’ כאחד. כזאת, כנראה, היתה המגמה. כאלה היו השאיפות. והוא באמת עורר תקוות, חולל תנועה. הוא הרים נס ודגל.
הוא לא הצליח על כס־מלכותו. חסרו כוחות־הפנים. גורלו היה להיות רק מלך־ביניים. הוא לא המשיך בהוצאת ירחונו, שהופיע רק לסירוגין ורק בחוברות בודדות אחדות, שאמנם רק בתור שכאלה השפיעו הרבה, עוררו וגירו. קל־הכתיבה היה ואיש־העבודה ואף איש רציני ומחונן באמת בקרני־מישוש – גם זה אחד הצירופים משלו, כשם שהוא, כמדומה, טבע את המלה ‘ירחון’ – וגם בכשרונות, ואף־על־פי־כן לא הצליח. אולי מי שאומר רק ספרות גם ספרות אינו אומר. לא היו לו אידיאות משלו. הוא היה בתוך הזרם ולא בראשו. הוא היה מתווך ולא חורש (תרתי משמע) עמוקות. ואף מארגן ומרכז לא היה. אולי חסרה לו התלהבות מתמדת. לא היו ידים לפעלו. אך פעלו לא היה לריק. הוא זרע ואחרים חרשו וקצרו. אחרים התעודדו בינתים ועשו. באו ‘אחיאסף’ ו’תושיה' אחד־העם ובן־אביגדור, ‘הצופה’ ו’השלח'. תמה וגם נשלמה מלכותו. הוא היה יכול לעזוב את הכס. אלא ששוב עלה עליה חדשה. לא כהולך בראש אלא כאחד הסופרים המעולים. הוא התחיל באמת לכתוב את המסה היפה, את הפיליטון הרציני־המלבב. אמנם, הוא היה רק מתווך אבל מתווך בטעם מערבי, רב־תוכן, משופר־הצורה. לא מערבי מלפני דור אלא חדש שבחדש. שוב זרחה לו השמש. מוינה עבר ברלינה וגם בזה היה טעם־לשבח. הוא היה שם האיש המרכזי לספרות, לתרבות עברית. הימים ימי עליית כוכבו של אחד־העם. בעצם, בא זה במקומו של סמולנסקין, היה הוא הנשיא בריפובליקה הקטנה של הספרות העברית. אך בריינין היה מן השרים הראשונים במלכותו. בעל תיק של מיניסטר. ועדיין היה לבו שלם עם הזרם ועם עצמו ועם דורו. לא ידע קרע בנפשו. ניתן לו עוד ליצור מתוך שלימות זו. לא כל אחד מחוייב להיות ראש וראשון. אבל כל אחד מחוייב להיות שלם עם עצמו, לתת את חלקו מתוך שלימות זו, מתוך הרמוניה זו. לא טוב היות האדם לבדו, יחידי, בלתי־מחובר. מוטב שיש תנועה מסביב, חברותא, שכוכבים חדשים מתגלים בשירה, במחשבה, בביקורת. טוב לגלות כוכבים וטוב להיות כוכב בין כוכבים, מכל־שכן בין כוכבים ראשונים. אשריו, כי כזה היה באותו פרק שני.
לאמור: עד כמה שהכבוד הפרטי הוא ענין רציני־חיוני גם לאיש־הרוח, כמעט תנאי מתנאי־קיומו, בייחוד לזה שעומד במרכז, היה הדבר בסדר. לא דעך אז כוכב־הכבוד, אלא עמד איתן. בריינין ישב אז ‘בכבודו של עולם’. ברלין פרחה ועמה פרחה אז גם יהדות של ברלין. היא היתה דינאמית ומרכזית, היא שימשה אז מקום־מעבר ותחנת־מיפקד גם לדבּרי יהודי־רוסיה, וראובן בריינין תפס בכל אלה מקום מכובד. הוא ראש לצעירים, הוא בין מחיי־הלשון, הוא המרצה המושבע ב’שפה ברורה' בברלין, הוא הקובע כביכול חוקים להתפתחות־הספרות והוא המרצה על החוקים ועל היוצרים כאחד. הצעירים מסתופפים בצילו, אך לו מהלכים גם בספירות אחרות. לא יתואר קונגרס ציוני בלי מכתביו־תיאוריו. הוא מסיח עם זולא ועם בראנדס, עם הרצל ועם נורדוי, ועם אחרים מגדולי־הדור. הוא משמש כוח מושך. אף דמותו עמדה לו. גבה־קומה, ועינים לו יפות־מבריקות, ושערות לו שחורות כעורב. לא היה זה סתם יופי. לא היה בו מיסוד המתיקות או האצילות. אבל בקומו לנאום היה משהו, שנטע יראת־הכבוד. גבות־עיניו העבותות הביעו קפדנות. הטילו איום. אך מיד בא ברק־העינים והביע גם חיוך – מעין סליחה מתוך הבנה וטוב־לב. אנחנו אהבנוהו וגם הערצנוהו. יש שהוא סגור בחדר־עבודתו, ישב על האָבניים, ואנו, פרחי־כהונה, יושבים בחדר השני, המיחם הנוצץ והמהביל על השולחן, אנו גומעים את כוסות התה, גומעים ומתלחשים, כדי שלא להפריע. כי נדרש טלגראפית (באותו פרק זמן מתחיל הטלגרף לשרת גם עתוני־ישראל) לכתוב לגליונות־החג, כי עתוני־ישראל אינם יכולים לוותר עליו, בייחוד עת התקדש חג. יותר מזה: בהבהל ‘הצפירה’ מפני הופעת ‘הצופה’ בא איש ‘הצפירה’ ברלינה והציע לבריינין תשלום חדשי הגון, לא כדי שיכתוב ב’הצפירה' אלא כדי שלא יכתוב ב’הצופה'… כל־כך חשובה השתתפותו או אי־השתתפותו.
כן, מצד נקודת־הכבוד הענין בסדר. אך מה מצד נקודת־הכסף? כאן יורד המסך. יתכן שהיתה התלבטות והתאבקות. את ספרו על סמולנסקין הוא כותב בששה שבועות ובתנאים קשים מפני הלחץ, זה הדחק. אמנם, הוטב המצב בספרות ובעתונות בשתי השפות, שבהן הוא כותב. אך עלתה גם ההוצאה. יתכן שהמצב קשה. המסך יורד.
אך הנה ניבעה פרץ גם בנקודה ההיא, בנקודת־הכבוד. התרחש דבר־מה שנגע, שפגע, שפצע. קרה שאחד־העם הניח את שרביט־העריכה מידו. ערך ופירש. מי יבוא אחריו? מי יחזיק בשרביטה? שאלה עדינה. שרביט זה מתן־שכרו קבוע מדי חודש בחדשו. המחזיק בו משתחרר מן ההתאבקות המתמדת. אך השרביט חשוב גם מפני הכבוד. לחוברות ירוקות־כחולות אלו מחכים ומצפים. הן יצרו יחס של דרך־ארץ. גובה להן של ירחון אירופי. הצעירים מתמרדים, אבל – אינם מבטלים. בריינין השלים כאשר אחד־העם עמד בראש, כשם שהיה יכול להודות גם בסוקולוב, בברנפלד, בפרישמן, אפילו בברדיצ’בסקי. אך ברור, כי בהסתלק אחד־העם מכהונתו, צריכה היא לעבור אליו. אך לא כאשר דימה כן היה. עברו עליו לסדר־היום. השרביט נמסר, בהכרעת אחד־העם, לאחד צעיר. ודבר זה פצע. אמנם, צעיר בעל־זכויות, ואילו נדרש בריינין לחלק אתו, כמו שעשה אחר־כך ביאליק, את המלוכה, אפשר שהיה סובר ומקבל. אבל לעבור לגמרי עליו לסדר־היום, לסלקו הצידה, כאילו לא היה – זה הכאיב עד מאד. אמנם ירד המסך גם על נקודה זו. חניך־המערב ידע להבליג. אבל האיש נפצע. ואולי היו מזה גם תוצאות רחוקות.
והנה פרק שלישי: הוא עובר לארצות־הברית. תם פרק־ברלין. מה יפה היה בהפתח חדר־הכתיבה והוא ישב על כסא־הנדנדה, כשאחרוני זהרורי־השמש מרצדים על שערות־ראשו השחורות כעורב, כשהם כאילו מבליטים ומעדנים את דמותו; מה נעים היה להאזין לשיחתו. אך כל זה פסק. הוא נתלש מפה ולא נשתל שם.
אחר שנים רבות ראיתיו כשעלה ארצה. מה נשתנה! הוא דיבר והרצה בלי הפסק, כמו מתוך הכרח ואונס. ואחר יצא את הארץ. ואחר נסע גם לרוסיה הסוביטית. ואחר באו שמועות מוזרות. לפני נסעו שמה ואחר נסעו. יורד המסך.
הוא ירד לשנים רבות. בשנה אחרונה עלה לעתים. ב’רמה' אשר לרפאל שוחט פירסם דפים מיומון, שפתחו אשנב ללבו, אם כי לפעמים העלו גם הד לא טוב. עוד לפני מספר חדשים שאלתי שאלה וקיבלתי תשובה. באמצעות רפאל שוחט. אכן הוא גם הוא מלך בישראל. לפחות בתקופת־ביניים. מילא שליחות יחיד. שלום לעפרך, מלך־ביניים!
תוספת:
ואחרי כל מה שנאמר לא יהא המצפון שלם, אם איש־העט לא ידבר מעט גם על יחסו הוא. אילו הלך המנוח לעולמו לפני מספר שנים, היו העברים עורכים אזכרות רבות. כיום שותקת העדה העברית, אך החובה האישית אינה שותקת.
ואני בבואי לפני מ' שנה, צעיר אין־זכויות, מעיירת־גליציה ברלינה, נמצאתי בין שני מגניטין: ברדיצ’בסקי ובריינין. וגבר בתחילה הראשון. ואפשר שהשני חש בדבר, ואף נפגע מעט מן הצורה שבדבר. אך בדמוֹתו לראות בצעיר ניצוץ של כשרון גברה והכריעה חיבת־הספרות. עוד שמורה עמי אגרת שלו אחרי קראו בכתב־יד את רשימותי ללוח־אחיאסף שערך. אגרת־ברכה היא של רב־הסופרים למתחיל, אגרת סמיכה של כהן גדול בהיכל הספרות לאחד המתעתד זה עתה לעלות על הדוכן. ואגרת זו אינה כתובה בחפזון. כאשר תרוץ הנוצה, אלא בכובד־ראש, אף קצת באריכות, בשיקול אורות וצללים, כשופט רב־אחריות העורך תעודה חשובה. האותיות יש שהן ארוכות ומודגשות כמו מתוך הכרעה קפדנית ללא משוא־פנים. – אך מה הם הכתמים הזרועים פה ושם על פני האגרת? לא כתמי־דיו הם, כי אם אגלי־דמע, שירדו לתומם על פני האגרת והכתימוה. שה אובד היה בן העשרים ושתים, תועה בשבילי חייו, תמוה בעיניו ובעיני זולתו, לא ידע את נפשו (היודע הוא כיום?), לא ידע את זכותו לעזוב את פועל־אביו ואת חנות־אמו ולדבוק בשיטין. אך הנה כבשוֹ ועברוֹ הרוח, כגבר עברוֹ יין, וישב וכתב וחטב ושלח לרב־הסופרים, ועתה אגרת־ברכה בידו, שלוחה על־ידי הדואר המהיר, ובה ברכה־בשורה: עלה, צעיר, לדוכן, עלה כי כהן אתה לאל עליון!
וכך נשרו, כנראה, אגלי־מים מגולות־עינים ובאו באגרת והם אצורים בה עד היום הזה.
אומרים: הוא חטא. שימש בכהונה גדולה רוב שנים – והחמיץ. מביאים ראיות. איני יודע. תמהתי וכאבתי לשמוע. אומרים שהתמכר. אך איש מהימן סח לי: בעצם אותם הימים ואחריהם, לולא עזרת אחד מנדיבי־הספרות הגדולים שהיתה לו, היה אובד בעיניו. אולי המשפט כולו טעון ריביזיה. וכבר אמר רבי יונתן: ‘כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה’ (שבת נה:) למרות הראיות בבראשית לה.
וכרבי מאיר לגבי בן־אבויה אני נושא תפילה לאל עליון: אל מוחל עוונות, המצא נא מנוחה נכונה לנשמת מורי־מדריכי בספרות, בלאומיות, באהבת־דלים, בכמה מידות נכונות, הסופר הגדול לדורו, ראובן בן מרדכי בריינין!
[תשרי ת"ש]
ועוד משהו עליו
רפאל שוחט היטיב עמדי ושלח אלי את מחברתו ‘ראובן בריינין בקץ ימיו’ והמחברת הקטנה עושה רושם ביחסה החם, הלבבי ובמסירת קוים מעניינים. הנה הפגישה הראשונה בין בעל־המחברת ובין הסופר הפצוע בלבו. על השאלה הפשוטה ‘ובכן, מה שלומו, מר בריינין?’ יוצאות מעמקי־גרונו המלים האלה: ‘הם… הכוני… פצעוני… הלמוני… אילמוני… הם… הבנים ילדי־רוחי… אשר גידלתי ורוממתי והם פשעו בי…’ ובדברו ככה החלו דמעות נוזלות מעיניו, מתגלגלות על לחייו הצנומות וטובעות בשערות זקנו. לאמור: גדולה היתה הבדידות, עמוק היה הפצע בלב, אחר הפרישה מן הציבור מרצון ומאונס, אחרי החטא שגם הוא היה רפוד כוונות טובות. ובמגע ראשון עם בן־אדם, שבא אליו מתוך כוונה טובה, שהסיח את דעתו מן החטא, נתבקעה הקליפה החיצונית של אדישות, ומה שהיה צפון במעמקי־הלב בקע ועלה. ושוב התחיל לכתוב עברית ובתנאים נוראים ואיומים. הדיבור כמעט שלא היה אתו, הוא היה משותק במידה מרובה, לפניו היה מונח לוח אלפא־ביתא ובידו הרועדת היה מראה על האות הדרושה לו. וכך היה מדבר וכותב. וביחד עם זה אותו ג’נטלמן מקדמת־דנא. אינו מוותר על תגין של יחסי־כבוד, אינו שואל ישר אלא מתחיל את פסוקו: ‘תאבה נא בחיבתך להגיד לי…’ וביחד־עם־זה אותה ההקפדה על סגנון עברי מלוטש כבימי־חרפו. אינו מוותר על אף פסיק אחד מכפי שנראה לו דרוש ונחוץ. אין אלו קטנות בעיניו. פעם אחת נתגלע בינו ובין בעל המחברת ויכוח עצום על פסיק אחד במאמר, שמסר בריינין בשביל ‘רמה’. לא הפריע קשי־הדיבור. הוא לא רצה לוותר על הפסיק אשר לו. ואפילו כאשר הובטח לו הפסיק, לא נחה דעתו. חשש שמא יבגדו בו, למחרת ציווה לטלפן, כי למען השם לא ישנו אפילו כקוצו של פסיק…
לאמור: יחסו אל מלאכתו של הסופר העברי נשאר בטהרתו כמו בהלו נר השחרות על ראשו. הוא הבטיח לכתוב מאמר בשביל ‘בצרון’, אבל מה נצטער, כאשר החוברת הראשונה נראתה לו חיוורת וחסרת־חיים. באותה ג’נטלמניות ענה הוא על כל המכתבים שהגיעוהו והוגיעוהו. באותו יחס היה קורא כמעט את כל העתונות העברית לכל סוגיה מארץ־ישראל. וביחס זה הכין לדפוס את הכרך השלישי מכל כתביו. בראש־חודש חשון הוא כותב: ‘בשובי מבית בתי במונטריאל הורע עוד מצב בריאותי וקשתה עלי התנועה עוד יותר. בינתיים נצטברו על על שולחן עבודתי עלי־ההגהה, אשר שלח לי המדפיס, בהאיצו בי למהר להשיבם אליו. אז חגרתי את שארית כוחותי והחלטתי בנפשי לעשות את ההגהה האחרונה ויעבור עלי מה’. ואכן ביום י“ז בכסלו הוא מסיים את עבודת־ההגהה, בוחר במין הנייר שעליו יידפס האחרון שבספריו. אותו ערב הוא עולה על משכבו במנוחה מתוך הרגשה, שגמר את עבודתו הקשה אשר העיקה עליו כמשא כבד. בבוקר, ח”י בכסלו, בשעה שמונה הוא סוגר לנצח את עיניו הפיקחות־החודרות־היפות… הרופא, שבודקו חצי שעה אחר־כך, קובע כי לא מת מיתת־מחלה אלא פשוט כילה את מנת־חייו.
כה חי ראובן בריינין באחרית־ימיו. כה מת אחד מן האריות שבחבורת הסופרים העברים בדורות האחרונים, אחד מאבותיה הנאמנים של הספרות החדשה.
מתוך דפי המחברת הקטנה יוצאת בת־קול של בדידות גדולה ועלבון־הבדידות. הוא היה ארי בין אריות ובאחד הימים טעה ותעה ופגם וחטא והוא נפל לתוך תהום עמוקה של בדידות. החרם והנידוי והשמתא בצורה ישנה כאילו עברו ובטלו מן העולם. שוב אין מדליקים נרות שחורים ואין מוציאים ספרי־התורה מארון־הקודש ושוב אין תוקעים בשופרות. אך בגרעינו ובפנימיותו החרם חי וקיים. בתלמוד בבלי מסופר בכגון דא: ‘חברים בדלים ממך’. כדבר הזה קרה לראובן בריינין. איש לא החרימו פומבית, אך ביום אחד נמצא בודד במועדו. חברים בדלו ממנו. הוא חי כמו בתא סגור, כאילו קמה מחיצת־ברזל בינו ובין חבריו. קם ראשית־כל קיר של אי־ידיעה. מצד השני של הקיר ההוא היה מקום לכל מיני שמועות פורחות, לעזים, דבות. אלי! אני מוצא גם עצמי במחברת קטנה זו. שורות מעטות וצנועות כתבתי לרפאל שוחט לפני שנה. כתבתי: ‘מה שלומו של בריינין? האם הוא ממשיך להתעניין בחזיונות הספרות העברית?’ ושורותיים צנועות ודלות אלו נערכו כבר כאות ידידות וזכרון, היו לרצון, ריככו־חיבשו מעט. אלי! אילו ידעתי אז מה גדול הצמאון מצד הקיר האטום ההוא למלה לבבית, האם לא הייתי, למרות הטרדות והתלאות, עורך אליו אגרת־שלומים? ואולם היו גם חברים שלא בדלו. שאול טשרניחובסקי ונחום סלושץ, למשל, שלחו את ספריהם עם כתובות של חיבה ואהבה לזכר אהבת־הנעורים מן הימים הטובים ההם. וביום קבלו ספר כזה היו השמחה והאושר שרויים בבתי־נפשו, היה קורא בו בצמאון, רושם ציונים בשוליו ומקוה לכתוב עליו ‘לכשירחיב’.
ועתה עוד קומץ הערות לנקודות עיקריות. סוף־סוף לא נספד ולא נערך כהלכה. סוף־סוף רק פעם אחת ימות אדם עלי אדמות ואחרי מותו רשאי הוא, אם בין הסופרים הגדולים חלקו, לדרוש מעט סבלנות מאת הקורא ומעט ‘שטח־מחיה’ בבימה המוקדשת לספרות. איני בא ללמד זכות עליו, בשגם איני בקי בסוגיה זו, איני בא אלא לברר מעט, להבין מעט. איני בא להצדיק אותו, אבל אני בא להצדיק אותנו, שנהיה אנו כשרים וכנים בהערכתנו.
איני יכול לפענח את חידת־החטא. אבל אני יכול להבין מה שקדם לזה. הוא היה הסופר הציוני המובהק ביותר. הוא רצה בספרות עברית חדשה, בתחיית־העם, השפה והארץ. הוא הביע את מאויי־הדור. לילינבלום ואחד־העם היו חובבי־ציון בכל לבם. אבל לא האמינו בתחיית הלשון ולא נתנו את נפשם על תחייתה. והוא נכנס בעובי הקורה. פרישמן וברדיצ’בסקי עמדו מן הצד, סוקולוב התנגד לעתים, ברנפלד לא היה קבוע בדעתו. בריינין היה היחידי שהתמזג עם התנועה. בבוא הרצל היה הוא הראשון שדגל בדגלו. היה מן המבריקים, נשא את שובל־ציון ואת שובלה של העברית רבות בשנים. עמד במערכה יום־יום ושעה־שעה, בעוד כוחו חדש עמו ומוחו רענן ולבו דופק ומפעם. אך דוק ובדוק ותמצא כי דגל תכלת־לבן אשר לו הכיל עוד דבר מה: אמונה בליברליזם, באידיאלים של המהפכה הצרפתית, בהומניזם. הוא שפירסם ב’מזרח ומערב' את מאמרו של קלווריסקי בסוגיה זו. בבוא השמועה על רצח ז’ורס בכה כילד. הציונות היתה בדמו, השפה העברית היתה חיי־נפשו. בכל זהב־העולם אי אפשר היה להשפיע עליו, כי יבגוד במשאת־נפשו ובחיי־נפשו. אלא שהוא לא היה ‘מעור אחד’. לא אמר: עמי ואפסו עוד, אלא האמין בזיהוי שבין האידיאל הלאומי והאנושי, חשב כי שניהם מתלכדים וצועדים קדימה לנוגה כוכבים רמים ולא יתפרדו. האמנם קשה להבין, כי הוקדם מן ההפיכה הגדולה ברוסיה, אולי גם מאישיותו של לנין (אשר גם אורי צבי גרינברג החוה לה קידה), שלא רצה לראות במוסקבה (שלא נתגלתה עוד בניוולה הסטאליני) את פרצופה כמו שהוא, ונתעה לראות בה את ערכי הטוב והאושר? כי הוקיר את השינוי העצום ביחס ליהודים ונתעה להאמין גם בהצלחת ההתישבות בבירוביג’אן. הוא לא היה יחידי בזה. יכולתי לקרוא בשם של אחד הדגולים בין בוני־הארץ שהוא גם דימה, כי שם עולם חדש וטוב הולך ונבנה ואף נסע שמה לראות בעיניו ואף הרהר שמא כדאי והגון להצטרף לאותו בנין. ראובן בריינין לא ראה בזה סתירה לבנין ציון. ביחד־עם־זה איבד את שיווי המשקל. על־ידי הסתבכות טראגית ירד מן המסילה, מכלל שלומי־אמוני־ישראל יצא ולכלל אחר לא בא. אך ההיה כאן חוק מחוקי־החיים? או מקרה־אסון? חידה היא ומי יפתרנה. אין בידינו דעת השתלשלות־הדברים, ואולי לא נדעם לעולם. אך מה שקדם לה אפשר להבין. ושוב: אין אני מכחיש את עצם־החטא. אבל אני אומר: כי עצם־החטא הוא עניין גדול במשק־הבריאה ובתכניתו של הבורא. ואני אומר: אדם שנכשל פעם וחטא פעם ואיבד פעם את עשתונותיו ולא עמד בנסיון, אף על פי שחטא – אדם הוא. ודבר גדול גדול לימדונו רבותינו, זכרם לברכה: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, לעיני־השמש – אל תהרהר אחריו בלילה. ועכשיו אני כך מפרש את המאמר: ‘כל האומר ראובן חטא’ ולכן חדל מהיות ראובן, ‘אינו אלא טועה’. ראובן הוא ראובן, גם לפני החטא וגם לאחריו.
ודבר־מה על שקיעתו כסופר עוד לפני החטא. לחובר ודב שטוק במוסף ל’דבר' מרמזים או מדברים בגלוי על שקיעה זו. אף אני כאילו אמרתי במאמרי הקודם, כי שקיעה זו נבעה מתנאי־הפנים. אך אני חוזר עתה ממה שאמרתי. ראובן בריינין לא היה מין כוכב שעולה פתאום ודועך פתאום. הוא היה איש הכשרון והעבודה, איש ההתפתחות. חושיו ויצריו עמדו לו עד קץ ימיו, לא היתה סיבה פנימית לשקיעה וירידה. עינינו הרואות, כי מנדלי מוכר ספרים וסוקולוב ופרישמן וברדיצ’בסקי כמה שהזקינו הגבירו חילים, עלו מעלה ולא שקעו. שלום עליכם כתב על סף הזקנה: ‘אנו הולכים ונעשים צעירים’. אל תקבלו בקלות את התיזה של השקיעה. שנים לפני מות ברנר שמעתי מפי מורה־היסטוריון־מבקר, כי ברנר הוא כבר אינווליד ספרותי. ואחר פסק־דין זה כתב ברנר ממיטב כתביו. עלי, הדל באמת ממעש, שמעתי לפני עשרים שנה מתלחשים לאמור: כלו נגינותיו. אך, כנראה, לא כלו. באו אי־אלו נגינות חדשות. ומשום־מה היה דוקא ראובן בריינין מחוייב לשקוע ולרדת? לא כן. לא סיבה פנימית אלא סיבה חיצונית היתה כאן. תנאים חיצוניים – עקירתו לאחר עבור ימיו מאירופה, תלישתו ממקום צמיחתו וגידולו. נתלש מכאן ולא נשתל מכאן. זוהי הסיבה. לפחות אחת הסיבות.
משה קליינמן במאמרו ב’דבר' סיפר על יחסו הקשה של בריינין למומרים – אפילו מאונס ידוע – שחזרו בהם. דב שטוק ב’מוסף' בנה על סמך זה בנין של השערות. נדמה לי, שלא קלע אל המטרה. שאותו יחס מתבאר באופן פשוט יותר. אבל אין כאן מקום להאריך. ומי־שהוא ב’גליונות' רואה את עצמו גם כן מחויב לכתוב על ‘ראובן בן אשר בריינין’. להתווכח אתו – מיותר.
כללו של דבר: ביום ח"י כסלו הלך לעולמו סופר עברי, שהיה בשעתו סופר מרכזי, מקובל לכל הקוראים, מכובד על כולם, בלי הבדל סיעה, גיל, ‘שיכבה’ ו’משמרת‘. סופר מבשר שהביע את שאיפות הדור בצורה מלבבת. היטיב אשר כתב דניאל פרסקי ב’הדואר’: ‘התפעלתי מבריינין, מפני שהוא עצמו התפעל מכל דבר’. התפעלות פירושה אמונה, תקוה, בטחון. סמי מכאן אירוניה, סאטירה, מהתלות. כאלה היו מחלקם של מנדלי, פרישמן, במקצת גם של סוקולוב. סמי מכאן גם ותיקות חסידית, דבקות אישית כזו של ברדיצ’בסקי. בריינין לא לעג, לא התלוצץ, אף לא שר בפרוזה כהלל צייטלין, אבל התפעל – ובטון כבוש. ובזה כבש את הלבבות, התפעלות פירושה גם סוגיסטיה. הכשרון לשתף את הזולת בהרגשתך אתה, ובזה היה כוחו.
והוא נשאר נאמן לעצמו. עינו נשארה נשואה לציון. המחנה הציוני עזב אותו, אך הוא לא עזב את המחנה. הוא חשב את עצמו לקרבן הציבור. הוא שיתף את גורלו לגורלם של אחרים. בכתבו לפני שנה את מאמרו העברי על גאסטר, אמר לרפאל שוחט: ‘רואה אתה: לא יחידי אני בגורלי. גם גאסטר סבל. גם נורדאו מת בבדידותו הרחק מן העולם הציוני. גם א. אין רישומו ניכר. ואפילו הרצל אף הוא לא בחטאו מת…’ ובהזכירו את שמו של הרצל נאנח אנחה עמוקה, פסק מלרמז בעפרונו על פני לוח האותיות וכבש את ראשו. בצד הטראגי של אותם הגדולים אולי מצא מעט תנחומים בבדידותו הגדולה ובעלבונו העצום.
[ת"ש]
עולמו של סופר
ראובן בריינין מת ביום י“ח כסלו הת”ש, לפני שלש שנים. ירחים מספר לפני מותו התקין לדפוס את הכרך הראשון מזכרונותיו – מספר־הלילות שלו, שהוא אוצר בלום רשימות שכתבן לרוב בלילות, אחרי גמרו את עבודותיו האחרות. רשימות אלו היו מעין שיח עצמי של הסופר, מעין דיאלוג. הוא סיפר לעצמו את קורות־היום, את רשמיו ואת הרגשותיו. הוא דיבר משפטים עם עצמו ועם אחרים. הוא התרעם, קרא תגר על עצמו ועל אחרים, הוא המה, הוא בכה את בכיו, הוא ראה את כל הנלעג בחייו הוא ובחיי־אחרים, לעתים רחוקות גם צחק, אלא שההומור הטבעי היה ממנו והלאה. הוא היה מוכשר ליסר בשוטים, אך לא היה מוכשר לבדח את עצמו ואת אחרים. הוא גם לא ידע את הרז ואת הרמז. הוא ידע את הקו הארוך (והשחור), את הדיבור הפשוט. פסוק שבא לעטו הוא חזר וכפל ושילש אותו במלים שונות. הבהירות היתה לו תכונה טבעית.
כל זה יש בספרו ‘זכרונות’. לא ששקע בזכרונות על ימים שעברו וניסה להחיותם ברוחו. דוקא לכך לא היתה לו נטיה, כנראה. מה שעבר – עבר, ושוב לא דחף אותו לתארו. משום־כך מעטות כל־כך הידיעות על חיי־נעוריו. הוא מתרשם מן היום האחרון, מן העונה האחרונה, מן הספר האחרון או גם מן המאמר האחרון, מן הפגישה האחרונה. אלא שבראשית־ימיו היה מתעורר לכתוב את רשמיו רק אם היה יכול לפרסמם מיד או להכניסם באיזה ספר, כגון ‘רשימות אמן עברי’. ובאחרונה קם ורשם בספר מכל הבא ביד ודוקא שלא על מנת לפרסמם. זו היתה מעין ‘גניזה’ משלו. זה היה נסיון לחיות את עולמו בשלימות. לא להתחשב שום חשבון עם מי־שהוא או עם משהו. הוא ידבר כאשר עם לבבו ועם נפשו בה בשעה, בו ברגע. לא איכפת אם הדברים לא ינעמו לחיך הקוראים, אם גם ישרטו שרטת בנפשם, מפני שלא מפיהם הוא חי ואין הוא תלוי אפילו בחיוך קל אשר על שפתם. הוא אפילו אינו רואה אותם בעיני־רוחו בשעת־כתיבתו. יותר מזה: גם את עצמו מאתמול אינו רואה. לא איכפת, אם דבריו מהיום יסתרו את דבריו מאתמול. הוא רוצה להיות נאמן לעצמו בשעה זו, ברגע זה. ברוח זה כתב הסופר ראובן בן מרדכי בריינין אלפי דפים. כתב לא בשביל לקנות לו פרסום בחייו, לא כדי להרויח בהם את לחמו, או לרכוש לו סכומים לשם שעשועים. הוא כתב מפני שמוכרח היה לכתוב. מישהו תחב לו את העט לתוך אצבעותיו ואמר לו: כתוב. מישהו ציוה לו: דבר! ודיבר. לא צעצועים כאן. לא סלסול, לא השתעשעות־הנפש, אלא פקודה, צו, בית־דין, כסא־למשפט, עדות, רוח ממרום, כאב אנוש, בכי, דמעות בלתי־חנוקות, לעג עצמי, תקוה, ריב אדם עם גורלו ועם אלהיו.
ראובן בן מרדכי בריינין היה הסופר בדורו, הכוכב בדורו, היה נציג הספרות בשעתו. אחרים היו חוקרים, פילוסופים, משוררים, מספרים, מתרגמים, עובדים חרוצים, פיליטוניסטים, מהפכנים וכיוצא בהם. אך ראובן בן מרדכי בריינין היה בעיקר הסופר, היה הגשמת האידיאה של הסופר העברי, נשא על גבו את הבעייה של הספר העברי, של העתון העברי, של המחשבה והשאיפה. הוא היה אדם יפה להפליא, ואני חמדתי את קרבתו. לא הרביתי שיח אתו, אבל אהבתי לשבת תחת קורת־גגו ולשמוע את שיחתו עם אחרים, עם אורחים ואורחות, עם ריבה נאה, עם סופר מתחיל, עם בעלי זרמים פוליטיים. כי הוא לא היה קמצן בשעות. מכיון שישב אל שולחנו מספר שעות וכתב מה שכתב בשביל העתון העברי או האידישי, שוב נתפנה לכל מיני דברים, לשיחות, לביקורים בתיאטרון או באסיפה ציונית, להרצאות
ב’שפה ברורה'. כמדומה שמעולם לא אמר אין לי פנאי. מעולם לא נתן את דבריו לשיעורים. הוא הרצה בחשק ואגב הרצאה נתעוררו בו מחשבות ורגשות והוא לא גירשם מעל פניו אלא קיבל אותם בזרועות פתוחות ויוסף לשאת דברו בקהל על גוי ואדם, על ספרות וכהניה, על ציון ומקראיה. כי הוא היה קרוא לדבר על כל אלה, לחרוץ משפטו עליהם. הרצאתו היתה גם לקח של מורה וגם כסא למשפט. הוא היה אחראי להפצת דעות ישרות בקהל וגם לחרוץ משפט צדק, משפט אובייקטיבי, משפט שיוכל להכנס להיכל־ההיסטוריה ולא ליבוש בפני אחרים, בפני גדולי־הדורות. הוא נשא על גבו אחריות בפני הדורות הקודמים וביחוד בפני דורו הוא, דור התבונה הטהורה וגם דור הרגשות הטמירים. ימי מיפנה, ימי מעבר. בין דור ודור. ועל מפתן הימים ההם עמד הוא ונשא באחריות. הוא הראשון המפרסם בעברית מסה על פרידריך ניצשה מבשר החדשות, והוא גם הכותב תחת שם בדוי מחקר על הלמהולץ, בעל המדע המדויק. הוא יונק מכמה שפות ומכמה מיני ספרות. הוא משוטט בכל. הוא מושיט קרני־מישוש (הביטוי בעברית משלו) לכל צד, כי על כך הוא אחראי.
הוא הרגיש עצמו נציג התחיה העברית, נציג הספרות העברית. במשך חייו הגיע לידי כך, כי בבוא אליו השמועה על רצח ז’ורס הוא פורץ בבכי (סח לי ר' יהודה קויפמן אבן־שמואל). אבל באותו פרק־זמן שהכרתיו, ואפילו על פי הדמות העולה מתוך הכרך הראשון של הזכרונות, הוא עדיין שקוע בראשו ורובו בתוך התחום העברי. רואה עצמו – אולי אפילו בלא יודעים ובלי כל שמץ של התנפחות – נציג העברית. בבוא הידיעות על הועידה לאידיש בצ’רנוביץ הוא אומלל. ממש אומלל. זה לו חורבן חדש וחמור, חורבן־חייו, חורבן שאיפותיו ותקוותיו. כך מרגיש רק נציג רשמי־עצמי. מעין זה היה גם בשיחותיו עם גדולי־האומות. אי־שם ב’המליץ' פירסם את שיחתו עם אמיל זולא, עוד מלפני משפט דרייפוס. ודאי שהדגש החזק הוא בתשובותיו של זולא. אך יש גם ענין בשאלות, בטוֹן שבהן, בבין השיטין שבהן. כך מדבר נציג־נסיך. תמה אני שלא חזרו והדפיסו מחדש את השיחה רבת־הענין ההיא. –
אוי לי: כנציג־כנסיך עברי היה בעיני זה הסופר ראובן בן מרדכי בריינין ואני חמדתי בחייו את קרבתו. על כל פרכוסיו, על כל חוסר האחדות, על כל כף־הקלע של חיי־שעה, על כל זקיקותו המתמדת להלואה, לגמילות־חסד, כדי לפרנס אשה וילדים חמשה, כדי לכלכל שיבת אם אהובה, כדי לסייע בידי אחים אהובים, כדי לגור בדירה כמעט יפה בשרלוטנבורג, כדי לבזבז לעתים לא רק אגורה אלא גם דינר, כדי לחונן עניים ולקנות אולי גם זר־פרחים לריבה נאה. ובאחד הימים הוא כנראה במשבר נפשי עצום. באחד הימים הוא מתחיל לכתוב את ספר הזכרונות המשונה, על כל אי־הצדק ואי־היושר שבו. כותב רשימות, מסות, מאמרים ומשקע אותם ב’גניזה', שלו, בצרור הזכרונות האלה. מה היה טיבו של המשבר? שנים כתב מדי לילה בלילה ושנים פורש. נעלם בריינין הברליני־שרלוטנבורגי, הפריזאי, הלונדוני, ומופיע בריינין חדש, קנדי(!), ניו־יורקי. גלגולי־נפש וגלגולי־חיים. אך שוב הוא שב לעבודתו־ליל, לגנובתו־ליל. אלפי דפים. ‘מוטב שכתבי־ידי ירקבו בזויתם הנסתרה ואל אשפיל את נפשי לבקש לי מצנטים, או להתחנן לפני הקהל העברי, כי יחוסו עלי ויבואו לעזרתי בהוצאת כתבי’. אך הוא כותב, כותב, מדי ליל בליל. בשתוק ההמולה מסביב, בהחריש המית־היום. מי שהיה פעם נציג־נסיך עברי מתיחד בנכר עם אלפי דפיו ומוסיף עליהם. רק בעברית. כל עוד האצבעות מחזיקות בעט. ונמצא באחד הימים המצנט המשונה: ישראל מ"ץ. הוא בעצמו בא. הוא שהוציא את הכרך השלישי – הראשון, בעל 480 עמודים גדולים. נמצא גם נושא הכלים המשונה: רפאל שוחט. אלא שהלז מיהר ומת אחרי מות נסיכו. נשאר רק מ"ץ. הימשיך להוציא, או שיתקיים: ‘שכתבי־ידי ירקבו בזויתם הנסתרה’… בידי מי הכתבים האלה? מי שומר עליהם? מי נוטר אותם? הן אין כדוגמתם.
אויה, נדמה לי, שאני גם אני הנני מן האחרונים, שראו פעם בחייהם את ראובן בן מרדכי בריינין בהלו נרו על ראשו, ושראו בו נציג־נסיך עברי. בלכתנו אחריו לא ישאר זוכר ופוקד.
[ז' כסלו, תש"ג]
עם ספר זכרונותיו
באחד הימים, 22 באוקטובר 1906, מתחיל הוא את ספרו הגדול, את ‘הגניזה’ שלו, המכילה אלפי דפים. לא כל הקדמה. הרשימה הראשונה מוקדשת לאדם יקר – שלא מצא חן וחסד בעיניו: אוטו ורבורג. הוא ביקרו בביתו וסח אתו ארוכות, והרושם הכללי: שלילי־ניגודי. השלילה והניגוד צומחים משני שרשים: מפאת ההבדל שבין הרצל ובין ורבורג וכן בין בריינין גופא וורבורג. לשמועה כי וורבורג ימלא מקום הרצל – ‘יחרד בשרי’. שהרי הם רחוקים זה מזה יותר ממזרח ומערב. ‘המה שני גזעים, יושבי שני כוכבים רחוקים’. ואחרי השוואה זו באה הקבלה אישית. ורבורג הוא בעיניו בורגני עשיר, כבול בחוגו, משועבד לההרגל. לעולם לא יעשה מידחה אך גם לעולם לא יצמיח פרח חדש. די לו במה שכבר נברא. הוא שבע. ודאי שהוא ‘עושה עבודתו באמונה, ממלא את חובתו ביושר לבב ושומר תפקידו בדיוק’. אך מה הרבותא? מטרלינק שומע את שפת הפרחים, אך ורבורג מוצא גם באנשים חיים רק מספרים, עובדות זעירות, מציאות יבשה ועניה. לעומת זאת בריינין בעיני עצמו פרוליט רוחני, צפור־דרור, מחדש, מבקר, מנסה ליצור, שונא כבלים ומשברם. והנה גם ההבדל המעמדי. ‘הוני – דאגותי, ורכושי – יסורי… אין שדה מוצק תחת רגלי והקרקע מתמוטט תמיד מתחתן… יום כי יעבור על בני־ביתי בשובע ללחם הנני מקבל כחסד־המקרה, כמתנת־ההשגחה… ובכל פעם שיש לי פגישה קרובה עם אנשים כאוטו ורבורג הנני מרגיש בקרבי מעין התפוצצות פנימית. הלב סוער והומה’.
הנה ניתנה לנו ברשימה ראשונה להציץ גם מאחורי הרשימה, מאחורי ‘ספר הזכרונות’, שהחל בו בו־ביום ללא הקדמה. הלב המה וסער. הלב היה בלתי־מרוצה. הלב דרש את ביטויו. אך אי־אפשר היה ללב להתבטא בגלוי. גם זה האיש בריינין, שהוא ‘שונא כבלים ומשברם’ נתון בכבלים. אין לו בימה משלו. עריכת ‘השלח’ עברה מאחד־העם לקלויזנר ועליו פסחו. ואף אילו היתה לו בימה משלו, ספק אם היה יכול לדבר בגלוי כאשר עם לבבו. כי זה האיש בריינין הוא גם ציוני נאמן, ואי אפשר לו לדבר על ורבורג ברבים כאשר עם לבבו בלי שיזיק לציון. גם אי אפשר לו לדבר ברבים על דברים שבינו לבינו. יש כבלי־מדיניות ויש כבלי־הנימוס. הנימוס הטוב והעדין דורש, שיהא הסופר ממעט לדבר על עצמו. אך הלב סוער והומה. הלב קיבל ברצון מרותו של הרצל, באשר הוא היה נסיך־הרוח. אך ‘קשה עלי, אי אפשר לגמרי, לקבל מרותם, בכל ההוראות הקרובות והרחוקות של מלה זו, של אנשים כורבורג’. ובמצב כזה מוצא לו הלב הסוער מוצא מיוחד: ‘ספר הזכרונות’, גניזה, בית־אוצר או בית־קברות ספרותי. אדם מתיחד עם נפשו. בגילוי לב גמור. בלי לב ולב.
כזו היא הרשימה הראשונה. וכמעט כמוה כשניה: על הפרופ' לודוויג שטיין מברן. בריינין שופך עליו בגניזה שלו את כל זעמו, מבטלו כעפרא דארעא: טפוס שלילי של פרופיסור יהודי במערבא. שטחיות פלילית, סגנון נפוח, ממולח ומתובל בכל המלים המלאכותיות החדשות. בקשת־האמת זרה לו. שביבי אש־עשויה, אור בלי חום. כרוֹז הקרקס, ‘ארטיסט’ ולא איש־המדע. בורגני שבע, מתקשט, רודף־רשמים, קופץ בראש. כי הוא יושב ראש בהרבה קונגרסים של מדע, פילוסופיה, ספרות. אף מהלכים לו בין שליטי־עולם. קניינים רוחניים באמת אין לו. בקרבו פנימה אין מאומה. מה שיש לו הוא משא, סבל רוחני: אוצר של פראזות פילוסופיות, מדעיות. קמצן איננו. במקום ביטוי מדעי אחד הוא נותן מאה. הוא בן הגלות ופרי האמנציפציה בגלות. ‘הרבה, הרבה יכולתי לכתוב על דבר לודוויג שטיין, אך מלאכה זו לא נקיה היא לי’. ובכן גם ב’ספר הזכרונות‘, גם ב’גניזה’ אשר לו אין הוא רוצה להתלכלך יותר מדאי. הוא מתרחק קמעא מן הכיעור. הוא מונע עצמו מן הרכילות ומלשון־הרע. הוא רק מוסר את רשמיו. הוא מתפרק ממטענו. הוא אז בן ד"ם שנים, הוא הגיע אז לגילו של הרצל, הוא גם נמצא במשבר נפשי ידוע. הוא בלתי־מרוצה, הוא אינו יודע את נפשו. רשמים המעיקים עליו אין הוא יכול להביעם ברבים. אף אין לו ידיד וריע להסיחם באזניו. הוא במבוכה, הוא בודד. בצר לו הוא מתחמק אל נפשו, אל עטו, אל רעו הנאמן, אל המלה העברית. בצר לו הוא מוצא מפלט ב’ספר הזכרונות'.
עד מהרה מתחבב עליו המפלט. עד מהרה הוא חש את מתקו ואת דבשו. בשתי הרשימות הראשונות הוא עוד איש־ריב ואיש־מדון, הוא מתמרמר וקורא תגר. הוא מחפש בחיים את רוח־הקודש, את מעוף־הרוח, את ‘הרצל’, והוא נרתע לאחור מפני היובש של האחד ומפני הגנדרנות של השני. אך הרשימה השלישית היא כבר מגוון אחר לגמרי. היא אינה זקוקה כלל להסתר־דבר, להעלמה. היא היתה יכולה להתפרסם כמסה נחמדה. היא שיר־השירים – לאלינורה דוזה, לשחקנית הגדולה ביותר של הדור הקודם, הוא נרעש ונסער ממשחקה. לא ‘קוהלת’ כאן, הבא לסכם את החיים, אף לא ממשל משלים וקובע פתגמים למלחמת־החיים, אלא שיר־השירים. לב צעיר, חי, ער, תוסס, מפרכס, נלהב, נרעש בכל תהומות־נפשו. כזה עוד היה ראובן בן מרדכי בריינין באותה שעה. שמע מינה, שהיה אדם ישר והגון. שמע מינה שהיה אדם טרגי.
אך ברשימה הרביעית הוא שוב בתחום הפנים: סוקולוב. ‘עוד הפעם פגישות אתו בברלין. הנה גם הוא נודד, גם הוא ניסח מעל אדמתו, נעתק מסביבתו’. לאמור: אח לצרה, לגורל. ואם גם ‘תהום עמוק מבדיל ביני ובין נ"ס’ הרי בכל זאת ‘הנני אוהב ומכבד אותו’. אך האהבה והכבוד אינם שוללים את ההערכה. עוד ב’לוח אחיאסף' תרס“ג פירסם בריינין מסה נחמדה על סוקולוב. אך פה הוא משרטט את דמותו מחדש. הוא רואה בחייו ‘חליפות וצבא כבעשיית־כשפים’. הוא ראה בו מעלות ומורדות. הוא זוכר את ‘סוקולוב בתור מתנגד לחיבת־ציון ומטיף לארגנטינה, סוקולוב השופך לעגו על הרצל החולם’. הוא מזכיר כי 'נ”ס היה מטרה לחצי דבה מתועבה' ויצא ממנה בשלום. ובסך הכל: ‘חסרה לו דעה קבועה, נקודה מוצקה שממנה לא יזוז. רך הוא כקנה, נמשך הוא אחרי הזרם, נסחף הוא עם הגלים. שדרתו ספוגית יותר מדי’. לאמור: כשם שלא חדר לפנימיות ורבורג כך לא חדר גם לזו של סוקולוב. לפיכך יש לו לבריינין ספיקות ופקפוקים ברשימה רביעית זו משנת תרס“ו. לפיכך עוד חוצץ התהום ביניהם. אך בהערה לאותה רשימה הוא מוצא לו לחובה להודות כי טעה. 'סופו הנאה והנשגב של נ”ס מוכיח על תחילתו‘. ו’דמות־תבניתו של איש־הפלא הזה, בכל שיעור קומתה, בכל צביונה ובכל יקרת ערכה' נרשמה בכרכים הבאים. לאמור: הוא דובר־אמת בכרכים אלו. הנזכה לראותם?
אך אינו מודה שטעה בנוגע לנושא הרשימה החמישית, האחרונה אשר תפקד פה בשמה: שלום אַש. אותה שעה זכה אַש להצלחה יוצאת מן הכלל. חזיונו ‘אל נקמות’ נתקבל והוצג ב’תיאטרון הגרמני' המהולל של ברלין. מובן שמאורע זה עשה רושם עז בחוגי הסופרים והמבקרים. אך ‘ואני קשה־עורף הנני: לפני ההצלחה העיוורת אין אני כורע. השקפתי על אַש היום היא של אתמול. אדוני “התיאטרון הגרמני” אינם בעיני בית־דין גבוהה של אמנות’. והוא מנתח ומסביר את סוד ההצלחה, אך משפטו הוא שלילי לגמרי. אין הוא מוצא בחזיונות אַש מאומה: ‘לא חיים, לא הסתכלות, לא טיפוסים, לא פסיכולוגיה, לא דיאַלוג חי או דק ויפה, לא צל של כשרון דרמתי’. כך בשנת תרס“ו. הוא מנבא לו, כי לא יחזיק מעמד. ‘יסודו מעפר וסופו לעפר’. אך בהערה משנת תרצ”ח הוא מודה, כי נבואתו זו לא נתקיימה אלא שהוא נשאר קשה־עורף כמו בתרס"ו. הוא לא נכנע. ‘מעריציו כיום, ההולכים ומתרבים, הוכו בעוורון ואינם מסוגלים כלל לראות מה שיש באיש באמת, ומה שאין בו’. זקן מורד וממרה, לא הרי אַש כהרי סוקולוב. –
חמש רשימות ראשונות. הן נותנות רק מושג־מה מזה הכרך הראשון של ‘ספר הזכרונות’ בן ארבע מאות עמודים גדולים בערך (הכרך מכיל עוד כמאה עמודים מרשימות שכבר נתפרסמו מקודם). ספר רב־ענין, ספר מרעיש את לב הקורא, בין אם לבו כלב הסופר ובין אם הוא שולל את כל דבריו. ספר וידוי. ספר של גילוי־לב. ספר טרגי. אימתי נזכה להמשך, לכרכים הבאים? אל נא יתמהמהו!
ועוד ידובר גם בכרך זה. אין אני יודע לו חבר בספרותנו של הדור האחרון. –
בראש הכרך באה תמונתו. כאיש כתמונתו. –
[טבת תש"ג]
שעות עמו
לזכר פרומה קויפמן ז"ל, ידידת בריינין
בקורות־חייו יש מקרה משונה, שזעזע למספר ימים את הצבור היהודי בארצות הברית וזעזע ביחוד אותו בעצמו. ביום 3 בינואר 1924 הוא רושם בספר זכרונותיו:
‘יום גדול היה לי. את כל שעות היום והערב הקדשתי במעשה ועיון להתוודעותי עם ‘האדם היערי’ (דער וואַלד־מענש), כמו שכיניתיו. גיליתי נזיר עברי, שהוא מתגורר (זה שתים עשרה שנה) ביערות המדינה. – קדוש וטהור הוא. זהו האדם היותר מעניין שגיליתי באמריקה. אכן גם בימינו ישנם עוד נזירים החיים במערות ויערות. יהודים קדושים וטהורים. שם הנזיר הלבוש סמרטוטים אברהם קלוגמן. בכל סביבותיו כינוהו ‘המשוגע’, ואיש לא התעניין בו. אנכי הנני הראשון שגיליתי בו אדם נפלא, חושב וירא שמים, שיש לו השקפת־עולם משלו, שהוא חי על פיה. ורצונו כל כך חזק עד שהיה יכול ליסד כת חדשה, או גם דת חדשה’.
בו ביום הוא מחליט לכתוב עליו ב’דער טאָג' ארבעה מאמרים, כדי לתת תיאור שלם מדמותו. והוא גם מקיים את החלטתו. מאמריו מופיעים כסדרם בימי 14 – 15 – 16 – 17 בינואר. כבר בהתפרסם ביום 14 בינואר בבוקר המאמר הראשון הוא מעורר סנסציה בכל חוגי היהודים והכל מסיחים בו. ואולם מה גדלה עוד ההתרגשות למחרתו, בהוודע כי דווקא ביום שנדפס המאמר הזה נהרג הנזיר הקדוש, בלכתו לפי תומו בערב ביער, על ידי רכבת נוסעת על פסי־הרכבת. גליונות ה’טאָג' עוברים בו ביום מיד ליד. משוחחים בקבוצות־קבוצות על המאמר ועל הנזיר הנפטר. בו ביום מטלפנים לבריינין מן המערכת את הידיעה אשר ‘הבהילתני והחרידתני עד היסוד’. עוד מעט מטלפנת אליו קהילת פריהולד את בקשתה ‘לבוא להספיד את הקדוש הנפטר, כי שם תהיה קבורתו’. עוד מעט מופיע ציר־הקהילה, ‘מי שהיה פועל וסוציאליסט’, ויבקשו בשם הקהילה לנסוע אתו אל הקבורה. ו’אף כי הייתי באותו בוקר חלש ושבור בגופי, מחמת עבודתי הספרותית הקשה כל הלילה הקודם, בכל זאת דחיתי את כל עבודותי שחיכו לי אל שולחן כתיבתי, והתגברתי על רפיוני. ואסע עם הצעיר לפריהולד. שעות ארוכות ארכה הנסיעה במסילת־הברזל לשם. כל הדרך הייתי במצב רוח מדוכא מאד. סופו המר והמשונה של האדם היערי, שבכל אופן היה חסיד וצדיק, איש אמת, קדוש וטהור, שוויתר מרצונו הטוב על כל הנאה גשמית, ושהתפרנס רק מעמל כפיו ולא קיבל משום איש אף פרוטה אחת, אף אם הפצירו בו לקבל שקלים – המות שחטפו פתאום בלכתו בדרך, פרש גם עלי צילו. ראיתי במיתתו הקשה והמשונה של הנזיר איזה אות. רמז, אזהרה, וגם סמל לדרכי ההשגחה העליונה הנפלאה‘. הצרור שנמצא ליד ההרוג הכיל: מסכת סנהדרין, תורה עם פירוש רש"י, ה’תניא’ של רבי שניאור זלמן, ‘ספר־הברית’ לרבי פנחס, סידור, טלית־ותפילין, ולא יותר. לא כתונת ולא גרבים, כי לא לבש כאלה בי“ב שנות חייו האחרונות. פניו הפיקו הוד ואימה, הוד־מלכות ואימת־מות. גם לובן גופו וחיתוך־אבריו שנשארו שלמים העידו על גוף אציל ובנוי לתפארה. בשיחתו לפני מספר ימים עם בריינין אמר על מי שהוא: ‘הוא מפרפר בין החיים ובין השאר’. בריינין אליו: 'מה כוונתך ב”השאר“? האם רצית לומר “מפרפר בין החיים והמות”? הנזיר לבריינין: 'אסור להוציא דבר מגונה מפינו, על כן אמרתי ו”השאר". בריינין שוקע בחידת החיים והמות של האדם המופלא הזה. בין השאר עולה על דעתו, שכאילו מאמריו עליו היו פוגמים את חייו. ‘לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’.
‘סופו המר והמשונה של האדם היערי, שבכל אופן היה חסיד וצדיק, – המות שחטפו פתאום בלכתו בדרך פרש גם עלי צלו. ראיתי… איזה אות, רמז, אזהרה, וגם סמל… לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’. שש עשרה שנה לפני מותו של בריינין קרה המקרה המזעזע הזה. שנים ‘לפני החטא’ של בריינין. שנים לפני שהיה גם הוא, בתוך־תוכו של כרך, מעין אדם יערי. הוקמה מחיצה בינו ובין החברה אשר עליה נמנה. מעין קיר אטום. מעין נידוי ושמתא. שונים ומשונים היו גלגולי חייו של הסופר המזהיר לפני זה וגם לאחר זה. שתוק־האברים. והמפליא מכל: למעלה מעשרים שנה הוא כותב את הספר המופלא שלו, ספר הזכרונות, הדפים מצטברים לאלפים, מעין ‘גניזה’ ענקית. הוא, העתונאי החרוץ, אינו אץ לפרסם וגם אין אפשרות לכך. מופיע החסיד האחרון, נושא הכלים האחרון: רפאל שוחט. מופיע גואל לכתבי־היד, רבי ישראל מ“ץ. ו’הנה בא אלי מ”ץ מעצמו‘. ובריינין – מכין את הכרך הגדול הראשון של אלפי הדפים האלה. אך זמן מצער אחרי עבודה זו חטפו המות בזרועותיו. זמן מצער אחריו מת גם החסיד האחרון, נושא־הכלים האחרון. שוב משתררת דומיה מסביב לקברו של הסופר הנערץ. ו’הכרכים הבאים של כל כתביו יופיעו כסדרם על פי התכנית הכללית שהתווה המנוח’. לא. הם לא הופיעו מאז. לא שמענו על הופעתם. אף לא על הכרכים של הזכרונות הנפלאים. ‘לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’. הוא ונושא־כליו אתו.
אך זה הכרך שהופיע הוא אוצר יקר. אילו היה אפשר להושיט את היד מעבר לאוקינוס וללחוץ בתודה את יד מ"ץ, הייתי עושה זאת ברצון רב. בספר זה חי זה האיש ראובן בן מרדכי בריינין גם היום. זה שכבש את לבנו בהיותנו צעירים גם אנו. זה שגם הנזיר ההוא התגעגע כל ימיו לראותו, ובגללו יצא מגדר־השתיקה. בספר זה העיז להיות יותר מסופר. בלי קישוט והתייפות. לתאר כמו את בני דורו ואת עצמו. על כל הרפיונות וגם על כל האורות. לא תמיד ראייתו נכונה. לא תמיד יש לו הפנאי לכך, מצב־הרוח לכך. הוא איש־ההשראה. יש לו השקפות והרגשות משלו ולא תמיד הוא מצליח להשתחרר מהן ולראות את החיים מנקודות־מבט אחרות. אך תמיד הוא רציני. מתרשם ורושם. מציל מים־הנשיה לים־הידיעה. הדפים האלה הם אֶנציקלופדיה של התקופה. כולנו כלולים בהם, בין אם נקראנו בשם ובין אם לא נקראנו. דמויות לאלפים מופיעים, גדולים וקטנים. דמויות גדולות וקטנות. זו השלהבת המתמדת לתקומת־העם, לתחית־השפה, לגאולה, לחירות, לאמת, לעצמאות, לתור אדם־המעלה, להשתלמות. גם זו הפקפקנות המתמדת, זה הנסיון לראות את הדברים מאידך גיסא. אחד מנבוכי־החיים. מנבוכי־התקופה. מחפש תמיד. עתים תם ותמים ועתים נבון ופיקח. מוכן תמיד לעזור, להציל, ללמד, להורות, לבאר. קולט תמיד ופולט תמיד. עובד חרוץ, מרצה־לתיאבון. משברים נפשיים. התאזרות מתמדת לעלות, להטהר. מאבות הגדוד העברי במלחמה ההיא. וכל זה ואלף ענינים אחרים בקובץ זה, בכרך זה. ספר־העדות, ספר־הקורות. ספר מיוחד במינו. אין אני יודע חבר לו בתקופה האחרונה. אין פה המקום לדבר עליו בפרוטרוט. משהו כתבתי עליו גם ל’מאזנים' וגם ל’מחברות לספרות'. אבל עוד הרבה יש לומר עליו ולכתוב עליו. עוד יעשו זאת רבים. השתיקה של שלש השנים האלה אינה מוכיחה מאומה. ודאי היתה גם בזה יד ההשגחה. אך היא לא תסתיר פניה לנצח מאחד מבחירי בניה־סובליה בתקופה האחרונה.
[ירושלים, ו' כסלו תש"ג]
שמעון ברנפלד: נשימה ארוכה
מאתר' בנימין
ראשית כל: אל בהלה וחפזון. מדובר פה לא על זה שהסתכל בתרפים של הדור וכתב לפי זה את המאמר האחרון או את הרשימה האחרונה. המדובר פה יסוב על שמעון ברנפלד, סופר שעודר בכרם־ספרותנו זה חמש עשרות שנים, על אחד מן הגוורדיה הישנה, מימי יהודה ליב גורדון ופרץ בן משה סמולנסקין, וד"ר שלמה רובין ומשה ליב ליליינבלום ודוד פרישמן, וכו‘. כולם, כולם הלכו לעולמם, מי לפני ארבעים שנה, מי לפני שלשים וכו’, ורק הוא לבדו שרד מן הדור ההוא. דורות של סופרים1 קמו אחריו, נצצו ונבלו וגוועו, ורק הוא החזיק מעמד, רק הוא לא מש מאוהל הספרות. חמשים שנות עבודה ויצירה, חכמה ומלאכת־כפים נשקפות לנו מאוהל־תם זה!
הוא התחיל את עבודתו עוד במחיצתו של דוד גורדון. הזוכרים אתם את שם האיש הזה? לא? חבל מאד. הוא היה איש יקר, בעל נפש, אוהב עמו. אילו קראתם את מאמרו של ברנפלד עליו לפני מספר שנים ב’העולם' הייתם מכירים את האיש ואת ערכו. הוא גר בעיר קטנה בפרוסיה, ליק שמה, ושם ערך את העתון הראשון בעברית, ‘המגיד’. הוא גם היה מן הראשונים שהטיפו לחיבת־ציון. וברנפלד הצעיר היה עוזרו ויד־ימינו. ממדינת גליציה, ארץ־מולדתו, נתגלגל לליק והתחיל שם לכתוב את מאמריו או, כלשון המליצים בימים ההם, לשאת את מידברותיו על גוי ועל אדם, על עניני־מחקר ועל עניני־חיים. צעיר היה האיש, בן עשרים, והמושג סופר עברי כמעט עוד לא בא לעולם, והנה הוא ישב בעיירה זרה אל שולחן־הכתיבה לעשות באותיות העבריות מלאכה חדשה, לא שיערוה ראשונים. ומן־אז המשיך את עבודתו. יש שנפסק קולו לרגע, יש שנמשך אל הלימודים, אל הפילוסופיה ואל הבלשנות ואל ההיסטוריה ואל האקונומיה ואל חקירת כתבי־הקודש ואל כתבי שפינוזה וקארל מארכס ואל השירה ואל כל הענינים אשר עוד אביו נמשך מעט אליהם והוא גם כונן את הכיוון לרוח־בנו. (אנו כולנו מתחילים את חיי־הספרות כמעט רק אתנו לבדנו, ואולם ברנפלד הוא, במובן ידוע, בן־אבהן בספרות, ולכן הוא מצטייר באמת בעיני כחזיון2 בן מאה שנים, כי יש כאן רציפות הזמן, והשרשים נעוצים עוד בהשכלת יוסף פרל). או יש אשר הלך אחרי הזמנת קהילת בלגראד אשר בסרביה וישב שם מספר שנים על כסא הרבנות והכיר את העולם הספרדי מלפני ארבעים שנה והרחיב את חוג מבטו לגבי ‘קהלות־יעקב’ ושבטי־ישראל. אך אם נפסק קולו, הנה לא נפסקה עבודתו. כי לא ידע האיש לאות, כשם שלא ידע חולשות אחרות, כי־אם עמד בשטף כל החיים, בתוך הזרם, בתוך ים החיים והמחשבה והעיון, בולע ופולט, לוקח ונותן, מסכם ומקיף. כי הוא משחרות ימיו איש פשוט עד מאד, בלי העויות ובלי תביעות. כי הוא גם על־פי טבעו ומהותו ושורש־נפשו נין ונכד לד"ר הומניטרי, אשר הסיסמה שלו היתה:
Edel sei der Mensch,
Hulfrich und gut.
[אָצִיל יְהִי הָאָדָם
רַב־עֵזֶר וָטוֹב]
חרוז פשוט ועדין זה כתוב בראש אחד משיריו הנפלאים של גיתה הזקן, שהיה לפנים צעיר גם הוא. חרוז פשוט ועדין זה ביטא לפנים נשמה של תקופה. ובמטותא, אל תתביישו בשירי גיתה. גם ברנפלד הזקן אינו בוש בהם. ברנפלד הזקן, משולל חוש־הראות, מבקש שיקראו לפניו משירים אלה יום־יום. זוהי אהבת־נעורים, זוהי גירסא־דינקותא. אין הכוונה למלים, לריתמים. הכוונה היא לנשמה, הכוונה היא לתרבות, לדרך־ארץ שקדמה לתורה של ביסמארק ומולטקי, לתורה חדשה של ‘דם וברזל’. לתרבות שחלמה את חלום האחוה והידידות בין הבריות. איך שר בנעוריו הפייטן השני על אדמת גרמניה? ‘היו חבוקים, מיליונות! נשיקת פי לכל נברא בצלם!’ כן, היתה זאת תקופה הומניטארית נהדרת, תקופה שהניבה ציצים ופרחים יקרי־ערך, תקופה של ביטול סוגים וסייגים, של הכרזות גדולות, אוניברסאליות, תקופה של התחדשות ותקומה בלי שטבעה בנהרי־נחלי־דם. כשתעיין בדבר תמצא, כי ברוך שפינוזה שלנו, הפילוסוף היהודי המוחרם מאמשטרדם, היה בין משובבי־הנתיבות האלה. הוא שהטיף ראשונה בתוקף ואון לסבלנות דתית ואזרחית. כל אלה אבירי־ההומניטריות את מימי היהודי מאמשטרדם שתו. הסבלנות הגדולה קשורה באיזו מדה בחזיון היהדות, באמרותיהם הנשגבות של חוזי־ישראל. הם אשר במשאת־נפשם על אחרית הימים זרעו את זרע־ההתקדמות על פני שדמות־ההיסטוריה. טול את החוזים האלה אשר על אדמת יהודה ואפרים ויתהווה חלל גדול בתרבות הכללית. טול את אלה ואין לך לא שפינוזה ולא אראסמוס, לא לסינג ולא הרדר, לא גיתה ולא שילר, לא מרכס ולא לאסאל. מה שיש בנצרות מיסוד ההתקדמות – מאת האם־היהדות לוּקח. אשר על־כן היהדות היא חזיון שעוד לא נגמר ולעולם לא יגמר, אלא הולך ומתחדש בכל דור ודור ועוד עתיד להתחדש. אשר על־כן היהדות אינה, כדי להשתמש בדיברת אחד המרצים על ברנפלד, לא בטבעת פלונית ולא בחוליה אלמונית, כי־אם בשלשלת כולה, שלשלת־הדורות ושלשלת־הדעות. אשר על־כן יש ענין לבאר את היהדות, להסבירה ולפרש אותה ולהתאבק באפר חכמיה. ואם שבעים או שמונים או תשעים ומאה שנה יחיה האדם ומצא לו ענין רב־ענין בכל הדברים האלה. ‘לכל תכלה ראיתי קץ – רחבה מצותך מאד’.
ובכן, ראשית כל: אל בהלה וחיפזון. אפילו שתי הנקודות שבין המלים ‘כל’ ו’אל' אפשר שאינן פה במקומן. כי המדובר פה על שמעון ברנפלד, על סופר שאינו להוט כלל וכלל אחרי להטי־המודרניות, על סופר שהוא משחרות־ימיו פשוט עד מאד, פשוט עד־כדי־כך, שאינו מרגיש ואינו מדגיש גם את פשטותו. על סופר שהוא, אם אפשר לומר כך, עוד מלפני זמן התפשטות פסי מסילת־הברזל בעולם. יותר נכון: על סופר שהוא בין אלה שהכניסו את צקלון־ספרותנו אנו לתוך הפסים האלה, לאלה שכתבו כמעט בשפת־הדבור, בלי שבעה נקיים, בלי קמיטת־המצח, על אלפי ענינים ונושאים, על עניני־מחקר ועניני־חיים, על עניני־נצח ועניני השעה, על ‘דור תהפוכות’ ו’דור חכם‘, על ‘דעת אלוהים’ ועל ‘רפורמציון’, על השכלה ולאומיות, על סופר שכתב על כל הדברים האלה באופן טבעי מאד, בחינת חטוף וכתוב. וותר על שינת צהרים – וכתוב, כתוב כדבר איש אל רעהו, בלי ו’עיין’ שם, בלי ‘ורמינהו’, בלי אשר ידגיש הכותב את חכמתו העמוקה כים ואת אשר הוא חידש בעצמו, מדעתו, ואת אשר הוא צפה מראש וחזה וניבא מראש וגם בא חזונו. המדובר פה על אחד שקיבל את אמרתו של שפינוזה כמו־שהיא: עניני העולם הזה אין לשמוח עליהם ביותר ואין להתעצב עליהם ביותר, אבל יש פשוט להבינם. לא יותר. עד כמה שאפשר ביושר וביחס הוגן, אך גם לא בקנאות טיפשית. לא בקביעת־הדברים כמסמרות נטועים, כיתד בל תמוש לעולם. שוטה שבעולם, מה חפץ יש בדוגמאטיות נוקשה, מה עונג יש בה? דוגמאטיות יש רק בהנדסה וכדומה לה. החיים שוטפים. החיים משתנים ככרום. וזהו עזוזם וזוהי תפארתם. שור! לפני הצהרים נערמו עננים ואֵבל כבד רבץ על הבריאה ויגון לוחץ הכביד על כל יצוריה, ולעת־ערב היתה רוח אחרת, היתה הרווחה, והשמש שקעה ברוב־קסמים ושונו פני תבל – ואתה תהגה ותדבר לעת־ערב את אשר הגית ודיברת לפני־הצהרים? לא יתכן כדבר הזה. נשתנתה המציאות, נשתנו הלבושים וממילא נשתנו גם המבט והביטוי. האם לא כן? ומדוע רשאי הפייטן להשתפך בשירות חדשות לבקרים, לבכות ולרון, ככל אשר יעלה הרוח? מה החרצובות, אשר אתם אומרים לשים על רוח הסופר הפרוזאי? האם בשביל שאין הוא שוטה־בחרוזים, האם בשביל שהוא משיח ישרות את אשר עם לבו, האם בשביל שעטו הוא קולמוס ללבו, הפסיד? חי גיתה־שפינוזה, כי לא יתכן כדבר הזה!
ואולם אם נאמר פה ‘נשתנתה המציאות’, הרי זוהי הפלגה, שיטפא דלישנא. באמת, נשתנו רק הלבושים, אבל המציאות נשארה כמו־שהיתה. בוא וראה, שאפילו הלשון נשארה כמו שהיתה, הוא הסופר אשר שפתו היא מדרשית־דיבורית־חילונית, בלי צעצועי־מקרא וקישוטי־מליצה, הוא גופא אינו גורס מאידך גיסא את שפת־הדיבור שלנו, שהיא כאילו רק קובץ־מלים, בלי טיח פנימי, בלי מיץ־המסורת, בלי רציפות היסטורית. קלוקל. הוא אומר בהיתול: דברו־נא יהודית, אך לא בן־יהודית. השפה נשארה כמו שהיא, שפת־דיבור אמנם, אבל שפת־דיבור של בית־המדרש, של תלמידי־חכמים. וגם הנושאים נשארו כמו שהיו. בן העשרים כותב על שפינוזה ועל לסינג ובן השבעים כותב על שפינוזה ועל לסינג. אין מהפכה, אין שינוי־המהות. נוספו עוד חמישים שנה, נוספה קריאה מרובה, עיון, שיתוף־השטף, אך בעצם לא נשתנה הרבה. העולם בעוד חמישים שנה הוסיף עוד פרקים ל’ספר הדמעות', אך לא הוסיף הרבה על אלכסנדר הומבולדט ועל אחיו וילהלם ועל יל“ג ועל צונץ ועל שי”ר ועל כל מה שהיה לפני חמשים שנה. המציאות העולמית נשארה, המציאות היהודית נשארה, אף החילוק שבלב היהודי בין תרבות עברית ותרבות יהודית־גרמנית נשאר. ברנפלד עבד בשתי הרשויות גם יחד. כיום בובר ורוזנצוייג מתרגמים מחדש תנ"ך לגרמנית. מקודם תירגמו מנדלסון, פיליפסון, צונץ, הירש ובינתיים תירגם ברנפלד. בידיעה ובפשטות ובחן ובעממיות. תירגומו הוא הנפוץ ביותר בין יהודי גרמניה.
אך כל הדברים האלה הרי נעשו בין־השמשות. עבודת־היום היתה בעברית. הוא ואחרים כתבו מאמרים ורשימות. אך הוא כתב גם ספרים, ספרים, ספרים. כי אם נאמר למעלה, כי ברנפלד הוא בין אלה שהכניסו את צקלון־ספרותנו לתוך הרכבת, הרי מן החובה לציין, כי זוהי גם גבולו. עד הרכבת הלך ולא יסף. האוטומוביל, ה’מגדל הפורח באויר' או, כדיברת המליצים בימים ההם ‘המהלך על כנפי רוח’, בקיצור: האוירון, נשארו זרים לו. גם הראדיו. הוא אינו אץ־רץ. הוא יושב אתך בתא־הרכבת ומבאר לך אגב שיחה ארוכה באר היטב את כל הענין, החל בהנחות ראשונות וכלה במסקנות אחרונות, הוא המסכם הגדול, המכיר שטחים כבירים בחזיונות התרבות של ישראל, ויש שהוא בא בהם לידי בקיאות מיוחדת ולידי שליטה של מומחה. הוא בעל הנשימה הארוכה, אשר לפני רוחו עומד הקורא בעל ההקשבה הארוכה והסבלנות הגדולה. הצמצום החדש, שהוא תוצאה מבהלת הזמן הזה, מאי־סבלנותו, מחפצו ללמוד תורה כולה על רגל אחת, ברמז אחד, בלחישה אחת או גם בקריצת־עין, מעשה אובות וידעונים – את כל זה אינו גורס ואינו יודע. הרכבת היא הגבול מעבר מזה, ברדיצ’בסקי הוא הגבול מעבר מזה.
לא, באמת בלי בהלה וחפזון. אין הוא מן הסופרים הצעירים דהאידנא, שבעצם הוא מחבב אותם ואינו זורק בהם מרה. אדרבה. ‘נצחוני בני’. אלא שלא דרכיהם דרכיו. אין הוא מן המצפצפים והמהגים, הוא מן ההוגים והמדברים. במקום שאחרים כותבים מאמרים, רשימות, טיף־טיף, כתב הוא ספרים, ספרים, ספרים. ואת מהותו לא שינה. הוא אינו מתחרה את האוטומוביליסטים ואת האוירינוסטים. חמשים שנה הוא עובד את עבודת־הספרות – על־פי דרכו. מאור עיניו ניטל ממנו, שוב אינו מבדיל בין נייר לבן לשחור, אך עבודתו אינה פוסקת. שכר־הסופרים אינו מספיק לשלם לצעיר הכותב מפיו – אך עבודתו אינה פוסקת. הוא התחיל עוד בימי ‘המגיד’, אך לידי התחדשות בא עם ‘השלח’. הרבה אכסניה עושה, וזו של אחד־העם היתה לו לישועה גדולה. הרי זה חזיון מענין: מרוסיה בא האור ומגליציה באים שמשי־האור. מה שהיה שלמה רובין לפרץ סמולנסקין היה שמעון ברנפלד לאחד־העם ולפרישמן: העוזר הנאמן, המשען הבטוח. ערוך אליו כרטיס ואתה בטוח בפרי־עטו. אם הוא שוכב על ערש־דוי מיד יבריא ויכתוב את מאמרו. אם הוא קבור באדמה – מיד יקום מקברו ויכתוב את מאמרו. תמן שנינו: ‘חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן־זכאי ואלו הם…’ ומקשים העולם: וכי רק חמשה תלמידים היו לו? אלא הם היו החשובים שבין תלמידיו. כיוצא בזה אפשר לחשוב את שמעון ברנפלד לאחד המעטים ששמרו על הגחלת הלוחשת שלא תכבה, שעשו לספרות העברית שלא תשתכח מישראל. אחרים דיברו על ספרות. אך אם פירוש ספרות הוא ספרים, הנה הוא, שכתב אותם, הוא מאלה המעטים שהחזיקו את הדופק שלה. והוא כתב מכל הבא ביד, לא בלי ברירה ובחירה. תמיד בחר בנושאים הקרובים ללבו, למעייניו בתרבות־ישראל. ואם לא הבריק, ואם גם לא ביקש להבריק, לחדש, ואם רצה רק להעמיד את הדברים על אמיתותם ועל פשטותם, הנה לא היה גם בית־מדרשו בלי חידושים. אף היה לפעמים חידוש גם בהרצאה וגם ב’גישה' אל הנושא, כמו שאומרים המחדשים כיום. מאמרים מעין ‘ארנסט רינאן’ או ‘אח רחוק’ העסיקו אותנו למדי, היו לנו ‘כצל סלע כבד בארץ עיפה’. חשנו בהם מהמית־הרוח.
האדבר באחרונה גם על ברנפלד האדם? הוא היה לי בברלין אחד משלושת הבי"תים (הוא, ברדיצ’בסקי ובריינין), אשר אליהם סרתי בימי־חרפי. והוא לי זכרון נעים. הוא אינו בלי הומור. כשהוא פוגשני באחרונה ברחוב ומודיעני את מספר דירתו החדשה, שהוא 81, הוא מוסיף: וסימנך פה, ואם תמצא לומר: הרי פה הוא 85, ואולם בשביל ברלין גם זה טוב'. ואולם לא, איש כברנפלד הוא אדם טוב לא רק בשביל ברלין. האנשים הטובים אינם זרועים למכביר בשום מקום, אינם מרובים גם בארצנו החמודה, שאין לה פנאי לחוג כראוי את יום הולדת השבעים של ברנפלד. אך ברנפלד הוא אדם שיש לו פנאי, אדם שדלת־ביתו פתוחה לרווחה לכל אדם, ששומע תמיד ועונה ועושה תמיד בצרכי־ציבור וצרכי־ספרות מה שאתה מבקש ממנו. כזה היה גם יחסו אלי, שנזדמנתי אליו כצעיר ללא־זכויות. היתה ההרגשה, שהוא מלמדך־להועיל, מלמד־חבר, טוב־לב, בלי נטילת־שררה לעצמו. אין מחיצה בינו ובינך. בשטף הוא עומד והוא מכניס גם אותך לתוך השטף. אין שום דבר חוצץ. אף לא ערימת־השנים. –
ואם הדברים שאני כותבם פה, בשכונת בית־הכרם אשר בירושלים, יגיעו גם אליו, לאותו בית מספר 81 באחד הרחובות בשארלוטנבורג, הייתי רוצה להגיד עוד דבר־מה: הייתי רוצה להגיד, כי זכרונות ב’רשומות' מצטיינים בחן מיוחד. יש שם דבר־מה שאיננו בשאר־כתביו. עזב הסופר את הציבור ואת ההיסטוריה ואת המדע ואת החקירה ונכנס האוהלה והראה את האדם באוהל. אשר על־כן יש שם איזו כפילות נעימה, יש שם פשט פּלוס רגש פנימי. בלי משים נקרע שם חלון להבנת האיש ושיחו, להבנת כל אותם האידיאלים האנושיים־היהודיים, שליפפו אותו רבות בשנים. אותו תיאור של אביו, ואותה רדיפה מצד חסידי זידיטשוב, אותם הקשרים עם השכלת טרנופול ויוסף פרל – כל זה מבאר הרבה. זהו נתיב ביתי שהשתלב עד הנתיב הכללי. ואותו אופן־כתיבה מעורר צפיה למה שעוד עשוי לבוא. כי הפירות המבושלים ביותר דרכם לאחר ביותר. ומי שפעל באמונה במשך שלשה דורות – גם דור רביעי יבוא בקהל לו.
[שבט תר"ץ]
חזיון תוגה
לא יובל היום, אף לא חצי יובל, אלא סתם זכרון. לא, זכרון מעציב מעט. נפגשתי בשמעון ברנפלד לפני חצי־שנה. מצאתיו ער, רענן, פורה. כרוחו אז רוחו עתה. קלחה לה שיחתנו, שיחת סופר תלמיד חכם, כמו לפני שלושים שנה, כמו לפני עשרים שנה. אבל מצאתיו במצב עגום מאד, שלא כדרכו. משום מה? משום שהוא עזוב לנפשו, לקירות־חדרו, עזוב בכרך הגדול של ברלין. עוברים ימים בלי שידי עברי מאחיו מדפקות על דלת זו, בלי שישמע מלה עברית. והוא – אור עיניו אין אתו. הן נחרבו ונהרסו על ידי עבודה בלתי־פוסקת בשדה־הספרות. למרות אזהרת הרופא.
ועוד דבר־מה: מוכרח הוא לחדול מתת את דבשו ואת מתקו. דבורה השובתת מאונס. יש לו מעות להרצות ושולחני אָין. עשרות־עשרות שנים נתן כוחו לספרות, יומם וליל, בהתעוררות בלתי נחלשת. עשרות־עשרות ספרים כתב, מאות, אלפי מאמרים איזן, חיבר. חיי־אדם שוקעו בעבודה זו. היא חביבה, יקרה גם כיום. פיסגת־המאוויים. היא מרעננת, היא מגינה, היא מחשלת. היא מחברת עם החיים. לא שכר לנפשו הוא דורש. רק שכר למזכיר, לזה שיבוא לשעות מספר לביתו ויכתוב מפיו את הדברים, הערוכים כבר במוחו מראש, פסוק בפסוק ופסוק בפסוק. אך דא עקא: גם השכר הזעום הזה אין העבודה הספרותית מכניסה כיום. שובת קרדומו בשל פרוטותיו. זכות על העבודה הוא דורש.
כה סח לי סופר ישיש, מכובד, יקר. סח סתם. כפילוסוף. כדבר איש אל רעהו.
שעה אחר כך הרציתי בקלוב העברי בברלין. עמדתי באולם מואר ובין אנשים חיים־רואים. האולם היה מלא. שמעו, הקשיבו, התווכחו. ואני אמרתי לנפשי:
האין יש בין מאות העברים האלה צעיר או צעירה אשר רוחו או רוחה ינדב לבקר את הסופר הישיש שעות מספר בשבוע ויכתוב מאמר מפיו?
פסוקים אחדים המו־תססו בי: ‘והדרת פני זקן’; ‘עינים הייתי לעור’. כמה יופי אנושי במקראות האלה. ו’אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא'. כמה טראגיזם במקרא זה. מה לנו יובלות־תפארת, אם המעשה הפשוט איננו אתנו?
מאז עברה חצי־שנה. ועדיין אינני פוגש מאמר מאת שמעון ברנפלד על טורי־עתונינו.
חזיון־תוגה, ואולי חזיון פילוסופי. היינו הך.
[יג שבט תרצ"ג]
חוטב עצים
ואחרי בריינין – ברנפלד. זהו בעצם הסדר3. הם היו מן ‘הזוגות’ בספרותנו במשך כמה שנים, ודין הוא שנעלמו גם יחד. הם עדרו שניהם בשדות של ‘השלח’ שהביאה לנו את מאמרו המרדני של בריינין על יל“ג הביאה לנו גם את מסתו החמודה של שמעון ברנפלד על ‘אֶרנסט רינאן ויחסו אל היהדות’. לבני הדור הזה קשה לתאר, איך התענגנו אנו, צעירי־הדור בשנת תרנ”ז, על המסה ההיא. היא היתה לנו כדבש למתוק. לא ידענו עד אז, כי אפשר לכתוב על נושא יבש כזה בצורה מקסימה כזאת. עוד מקודם שמענו־קראנו על רינאן, אבל מסה זו הכניסה אותו לתוך חוג־אָפקנו. מעתה קרוב היה לנו גם קרוב. ואם בריינין כבש את לבנו במרדנותו, הרי לא חסרה לעתים גם נימה זו לגמרי אף אצל הפשטן ברנפלד. בריינין התקיף את יל“ג על עסקי־יופי וברנפלד התקיף את היינה על עסקי אמת ויושר וטוהר־המידות ודרישות־המוסר. ואם י. ל. פרץ קיטרג על בריינין בגלל חילול שמו של יל”ג, הרי פרישמן התרעם אף התרעם על ברנפלד עקב ‘אח רחוק’.
הוא היה מן הבי“תין ששלטו אז בעולמנו בברלין: בריינין, ברדיצ’בסקי, וברנפלד. קצת מן החוץ עמד אז אדם צעיר וגם כן ממשפחת הבי”תין: בובר. אך אם בריינין וברדיצ’בסקי סימלו כיוונים ומהלכים, הנה היה הוא הפשטן־שבחבורה, שלא סימל שום זרם ושום כיוון ואף לא עשה כיוונים למשהו. הוא לא התכוון אלא לבאר דבר פלוני־אלמוני. הוא לא הפשיל את שרווליו ולא הטיל אימה, גם כשהרים לכאורה משאות כבדים. הוא לא הגזים בכובד־המשאות אלא, להיפך, הפחית ממשקלם. הוא סח אתך שיחת־רעים פשוטה. אם הוא נדרש ממך ללכת ולדבר ולהרצות עשה זאת מיד, בלי שהיות ובלי להעריך זאת במשהו. כמה שנים שימש ברבנות ובאָחד־הימים פשט חלוק־הרבנים. ודבר מה לא־רבני היה טבוע בו. הוא היה חוטב־עצים אפילו בלי מעט היהירות של חוטב־העצים המובהק. תירגם את כל התנ"ך תרגום חשוב ומועיל בשעתו, שהיה גם נפוץ במידה מרובה בלי שהכריז במשהו על עבודתו. ומה שעשה בספרות העברית, הרי זה מן המפורסמות. אי־אפשר היה בשעתו לחשוב על בימה ספרותית בלי השתתפותו הפוריה. אך בשבתך לעומתו בביתו לא הרגשת בריחם של עט ודיו, לא היתה כל אתמוספירה מיוחדת של אדם השקוע בראשו ורובו במחקרים שונים. נועם של בעל־בית הגון (בצירוף של אשת חיל) היה שפוך על ביתו. לא חשת באימתא־דרבנן. היה נעים להמתיק שיח אתו. אתה שואל אותו למספר בית־מגוריו והוא עונה דרך הלצה: ‘שמונים־ואחד, וסימנך פה. ואם תאמר: הרי פה בגימטריא שמונים וחמש? ויש לתרץ: בשביל ברלין גם זה טוב’. עתים היתה גם חריפות בשיחתו, שלא באה לידי ביטוי בעטו. על אחד־העם הביט ביחסי־כבוד אך ביחד עם זה חשבו לאדם הפרוש מן החיים ולפיכך אינו בקי בדרכי־החיים. הרצינות הגדולה של אחד־העם וחמימותו הרבה הפליאוהו. משום־מה, ר' אשר, אתה מתפלא כל־כך על שמסרסים את דבריך? כלום אין זה מן הנוהג־שבעולם? ומשום־מה אתה מזועזע של שפלוני העורך לבימה יהודית במערבא החזיר לך את ‘השלח’? האם הוא יודע לקרוא עברית? ומשום־מה, ר' אשר, ענית ללילינבלום על טענתו, שנחשון קפץ לתוך הים, כי אמנם נחשון ידע שלתוך הים הוא קופץ ובכל־זאת קפץ, ולמה לא ענית לו, כי קפיצת־נחשון אינה כל־עיקר אלא דברי־אגדה? כך שטפה לה שיחתו בנעימות – ובהתפלאות. כי גם הוא התפלא, אם על אחד־העם ואם על פרישמן ואם על אחרים. ולאו דוקא על־פי שיטה. איש־שיטה לא היה מעולם. פעמים היה עלול לגלות כמה פנים בדעה ולכתוב היום אחרת מאשר כתב אתמול, בלי להרגיש בסתירה שבדבריו. הוא היה אמיתי בשני המקרים גם יחד. אתמול ראה צד אחד של המטבע והיום ראה את הצד האחר. לא הוא נשתנה, אלא המטבע הפך מצד אחד למשנהו. לפסוק הלכה על פיו קשה היה, אבל לקרוא את דבריו היה נעים, ולא רק נעים בלבד.
לא הרבה נכתב בחייו עליו. אם איני טועה, כתב עליו זלמן אפשטיין זכרו לברכה ב’האשכול'. מפורסמת מסתו של ברדיצ’בסקי עליו. אולי כתבו עוד אמרים. בשבועון ‘מאזניים’ כתבתי עליו גם אני ליובל־השבעים. במצב של עכשיו לא ירבו לכתוב עליו גם עתה. נטרפה השעה עלינו יותר ויותר. ובכלל, יש סופרים שהרבו לכתוב דברי הערכה ונקרולוגים על אחרים, אבל אם לא חכמו ולא הכינו בעצמם את הנקרולוג המתאים להם, לא ימצא אחר אשר ידע וישכיל ויחפוץ לעשות את הדבר הזה.
ובעצם, אין הרבה לכתוב עליו. את הכל אפשר להגיד במלים מעטות. ידע הרבה, עבד הרבה, היה כשרון ספרותי למעלה מן השכיח. משמונים שנות־חייו היו למעלה מששים מוקדשות לתורה ולתעודה, למחקר ולהסבר, היפרה את הספרות העברית בתקופת־מעבר, נתן בה את הלחם ואת הבשר, כתב את הספרים הגדולים, ההכרחיים, פרי יגיעה של עשרות־שנים, היה מיוצרי הסגנון הפשוט־התם־הבהיר־המלבב, הנוח גם לדיבור, סגנון שאינו מרותק אל מליצות ראשונים ואחרונים, גם לא אל מליצות־המערב, דרש־חיפש את הטוב ואת האושר, את האור ואת התבונה, היה מראשוני־חובבי־ציון, כתב אולי את המאמר העתונאי הראשון לחיבת־ציון, כמדומה עוד לפני דוד גורדון, והיה ביחד עם זה אדם ענוו ופשוט וישר עד־מאד. זה הכל. איש־מישור. ים ללא גלים ומשברים. ים שוה־מצב ערב ובוקר וצהריים. זה הכל. אך עתים התרגשו בכל־זאת בני־גלים גם בו. עצם התנגשותו עם ש"י איש־הורוויץ חורגת ממסלול הרגיל. כמו־כן אתה מוצא לעתים במאמריו שורות של המית־נפש גדולה, של הבטה לפני־ולפנים, של עצבות עמוקה. ועתים אפילו כל המאמר טבול כמו בצבע נפשי אחר, עמוק יותר. דרך משל זכרונותיו על אביו ועל ימי־ילדותו שנתפרסמו ב’רשומות'. זה הכל.
זמן לא־רב לפני עלות אשמדאי־היטלר, ביום נפילתו של ברינינג, באתי באחרונה ברלינה. דחקה עלי השעה ושכרתי מונית למען אבקר, לפחות, שנים ממשפחת הבי"תין – בירנבאום וברנפלד. לכאורה היו אז שני עולמות נפרדים, אך בשבילי הכילו שניהם זכרונות־נעורים וידידות־נעורים. ואולי לא היו עולמות נפרדים כל־כך כמו שיתואר. את בירנבאום מצאתי בצד מזרח בבית־הכנסת, שהאפילו עליו צללי־ערב, כשהוא שקוע בתפילת שמונה עשרה של מנחה־מעריב. החוזה הגדול! הלב הגדול! מה חרש הזמן עמוקות על תלמי־מצחו. מה עמקו עצבונות על תהפוכות החיים. מה עמקה תחושתו את הבאות, את הצרות הבוקעות ועולות. על יראת־שמים לא הרבינו דוקא לדבר. דיברנו על קרקע ועל הקרקעות גם בארץ וגם בגולה. יכולתי לסייע במשהו לשאיפותיו אלו, לרצונו להציל כמה שאפשר לו להציל. ומבירנבאום אל ברנפלד. מה עצמתם, זכרונות־נעורים! אך נפגשנו ומיד שטפה לה השיחה, שיחת מכירים מקדמת דנא, כבימים ההם. רק הנועם, אשר היה שפוך מקודם על פני הבית, נגוז ויעלם. צללים הגיחו והאריכו מכל צד. עצבות־מעמקים בקעה ועלתה. כאן דוקא היה לשיחה גוון של יראת־שמים. הוא פירסם אז ב’העולם' שורה של מאמרים, שהיתה בהם מעין קריאה לתשובה, לתיקון המעשים והמידות, אף לשיפור השפה העברית בארץ. מטבע הדברים ששוחחנו בזה. לבדנו היינו בחדר, זולתי אותו ו. פיליפשטיין, אותו ציוני ותיק ונאמן, מורי בכמה מובנים, אשר לא זז מאתנו אף לרגע ויקשב רב־קשב.
ועתה עצם, סוף־סוף, את עיניו והלך לעולמו. אחרי מות ראובן בן מרדכי בריינין. אפשר שהבין סוף־סוף, שאין טעם להתעקש יותר ואין נימוק לחיות עוד. אדם למות יולד. ועת לכל חפץ. עתה אינו תלוי עוד באותו אשמדאי. עתה אינו זקוק עוד לסרטיפיקאט מאת ממשלת פלשתינה (א"י). הוא השיג את הסרטיפיקאט הכשר ביותר – ובלי אלף לא"י…
[כז אדר־א ת"ש]
צבי שפירא: על חייו ואישיותו
מאתר' בנימין
הוא מפורסם עד מאד ובלתי־ידוע כאחד. שמו ידוע ברבים ומהותו אינה ידועה כיום אפילו למעטים. מכירים אותו בתור מציע ראשון ליסוד הקרן הקיימת ולאוניברסיטה ישראלית בירושלים. אך אינם יודעים את תולדותיו של האדם המופלא הזה ואת יחסו ליהדות הדתית.
צבי שפירא נולד באלול ת“ר (16/8) בעיירה ארזוילקן, קרוב לגבול הפרוסי. אביו, שנמצא בקרבת משפחה עם הגר”א ור' אליהו קלישר ז“ל, ישב כל ימיו על התורה ועל העבודה. הנער נתפרסם מיד לעילוי מופלא. בהיותו עוד צעיר לימים קיבל סמיכה וגם קיבל רבנות וניהל ישיבה שיצאו לה מוניטין לתהילה. אך אז גובר עליו החשק ללמוד מדעים. אביו מסכים לכך אך דורש ממנו, כי יעסוק דוקא בלימודי חול וביחוד בלימוד המתמטיקה, שאין לפניה אלא אמיתיות מוחלטת ‘ואינה באה בניגודים עם האמונה האמיתית’. בן כ”ז הוא בא לברלין בלי כל אמצעים. מכירו, בן הרב ר' ישראל סלנטר, מיעץ לו לשוב לרוסיה. אחרי חצי שנה הוא מתקבל באקדימיה לתעשיה והוא כבר מתקן את חיבוריו של מכירו… מסיבת מחלה קשה הוא מוכרח להפסיק את לימודיו. הוא נכנס לעולם המסחר ועושה גדולות גם במקצוע זה. אך בהיותו כבר בן ל"ח חשקה נפשו שוב בלימודים כלליים והוא נוסע עם אשתו להיידלברג. רעיונותיו מביאים את מוריו לידי השתוממות. הוא כותב: ‘לא היה כלל בכחי להפסיק את מהלך מחשבותי… יש פרקים בספרי שנתהוו ועובדו במקצת או לגמרי מתוך שינה’. ספרו מקנה לו שם גדול. פרופיסור אחד כותב: ‘מן הספר הזה מתחיל שינוי במתימטיקה’. ב־1880 הוא מקבל את התואר דוקטור. שלוש שנים אחר כך הוא מתמנה שם לפרופיסור באוניברסיטה.
וכל כמה שהתעמק יותר במדעים כן התחזק רוחו בתורת ישראל. אם זמן ידוע היה נחשב לאחד הלוחמים בעד ההשכלה, הנה הוא עומד מעתה על ערכן של תורה ומצוה. מ. אוסישקין אמר לי עליו: ‘הוא היה חרד קיצוני. היה מניח שני זוגות תפילין’. (על דעותיו הדתיות נתפרסם לאחר מותו מאמר ארוך ב’המליץ' ומן הראוי היה לחזור ולהדפיסו). ספרו הראשון בגרמנית היה תרגום הספר המתימטי ‘משנת מדות’ עם פירושיו והערותיו. בשנת תרמ"ב הוא מפרסם את רעיונו לייסד האוניברסיטה, שממנה ‘תצא תורה, חכמה ומוסר לכל בית ישראל’. היא צריכה להיות נחלקת, לדעתו, ‘למחלקות א) אלקיות, ב) חכמות עיוניות, ג) חכמות מעשיות’. באותם הימים נולד בלבו גם הרעיון על־דבר ייסוד קרן קיימת לישראל והוא מציע את רעיונו לאסיפת חובבי ציון המפורסמת בקאטוביץ. אותה הצעה מתחילה באותם הפסוקים המפורסמים:
נצייר נא לנו, כי אבותינו בצאתם לגולה, הבטיחו באחריות איזה סכום, לו גם קטן ביותר, לדורות הבאים; הלא יכולנו עתה לרכוש בו נחלאות גדולות, אך מה שהם הזניחו מתוך היסח־הדעת עלינו לעשותו בשבילנו ובשביל בנינו אחרינו.
הוא מתחיל מפרסם שורה של מאמרים שיש בהם רגש לוהט באהבת עמו, ארצו ותורתו. כאשר בריינין מזמינו בשנת תרנ"ד להשתתף בירחון ‘ממזרח וממערב’ ומוכיחו על שנאלם דומיה הוא עונה לו:
ידוע תדע כי לא שניתי, כרוחי אז כן רוחי עתה וכן אקוה כי יהיה כל ימי צבאי. רוחי לעמי ולבי לשפתו ולחייו ונפשי קשורה בדלותו ושפלותו האוכלת את חצי בשרו, ובגאונו ותפארתו מלפנים בהר־הקודש בירושלים אשר ממנו תקותו ותוחלתו. אפס כי חדלתי מכתוב ומקרוא באזני אחי, בראותי כי מעטים המה מאד המבינים לרוחי וגם בלל ה' את שפתנו וגם חלק לבנו. לא יבין איש את רעהו, כרוב מחלותינו כן רבו רופאינו אליל. מות בכפם וחיים בלשונם, וגם אלה הבוחרים בחיים – חיי איש ואיש יחפצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם. ואנכי לא כן עמדי. את ישראל אהבתי וחייו אדרוש, ומה בצע כי נושיבהו על אדמה אחרת, או כי נתן לרבים מזון ומחיה וגם כבוד תחת קלון ננחילהו, אם כל חיי רוחו נגזול ממנו. וזה הדבר אשר הביאני להביט גם על ההשכלה לא כאשר הסכינו רבים מאחינו. הם כותבים ואני כותב. הם רוצים להפוך אנשים בלתי־משכילים למשכילים ואני רוצה להפוך יהודים בלתי־משכילים ליהודים משכילים. – משכילים הרבה יש בעולם ואם נרבה עליהם אין השכר שקול בנזק החיים הרוחניים־המוסריים אשר אנחנו מאבדים באומה זו. – להפיץ דעת בעם דבר נקל מאד. ימי דור אחד מספיקים לכך. אבל כמה דורות יחלופו עד אשר יצלח להפיח רוח חיים בעצמות עם שכבר מת. אמנם כן גם כאלה וכאלה עברו על עמנו וגם שב פעמים שלש לתחיה אחרי מותו. אבל כמה נסים ונפלאות היו דרושים לתחיתו. למה נשוב נמיתהו ונטריח אחרי כן כל פמליא של מעלה להקיצו לתחיה?
הוא מפרסם ב’ממזרח וממערב' תחת השם הקיבוצי ‘חכמים הזהרו בדבריכם’ שני מאמרים: ‘כח החיים’ (שנתפרסם עתה מחדש ב’הד') ו’החקירה והקבלה'. חבל שבריינין לא שקד על הוצאת ירחונו. לולא זאת יש להניח שפרופסור שפירא היה ממשיך לפרסם בו את מחקריו, שהיו מאירים את עיני הדור בחכמתם הדתית־המדעית. –
הוא היה בכלל אישיות לוהטת. בתחילה התנגד להרצל, אך משהכירו העריצהו בכל לבו ואהבהו כאהבת אב את בנו־יחידו. כאשר התחילה מלחמה נגד הרצל, שלא נרתעה גם מפני התנפלויות וחשדים אישיים (גלגל הוא החוזר בעולם!), הכין פרופיסור שפירא הצעה לקונגרס השני: ‘הולכי רכיל ומוציאי דיבה לא יבואו בסוד הקונגרס’. הוא כתב אז מאמר בשביל עתון ירושלמי כשעיניו זלגו דמעות. אותו מאמר ששמו ‘שלום’ מתחיל בדברים אלו, שמגודל ערכם וחבתם אני מעתיקם פה בצורת שיר:
'שלום לך ציון,
שלום לך ירושלים, עיר הקודש,
שלום ליושבים לפני ה' בבתי מדרשותיך,
שלום לשופכי דמעות ולב על חרבותיך,
שלום למחכי בנין הריסותיך,
שלום למשדדי אדמתך, לזורעים בדמעה ולקוצרים ברנה,
שלום למכונני מושב לבניך,
שלום לחורשי נירך'…
והמאמר מסתיים:
אסיר ציון, המתפלל בכל יום, כי יזכהו ה' ללמד לעמו בבית מדע התורה, החכמה והעבודה אשר נזכה לכונן בארץ־ישראל.
הוא התרגש ובכה בכתבו את הדברים האלה ואמר: ‘התקום תקותי?’ – והיא לא קמה, כי בהידפס המאמר, כבר לא היה כותבו בחיים…
ואולי הרגיש עוד מקודם כי המות אורב לו. בהיותו בקונגרס הראשון ובראותו שם צעירים רבים, חניכי־הטמיעה, שבים לעמם, בא לידי התרגשות גדולה. ל. יפה1 מספר: 'קם הפרופיסור שפירא. על מצחו הגבוה יורדות ורועדות שערות הכסף. פניו פני נזיר, כחושים ודלים, מוארים בזוהר פנימי, העינים הגדולות והחולמות בוערות באש. הוא נואם ובוכה ודמעות בעיני כל המסובים. הוא מראה על הצעירים הממלאים את האולם וברגש סוער הוא אומר: ‘ערירי אנכי, אין לי בנים, אך מי ילד לי את אלה? רב לי, אמותה הפעם!’
הוא שב מאושר. נכנס בהתלהבות לעבודת התעמולה. הוא הוזמן לאסיפה חשובה לקלן. אך בהיותו אז חש בגופו אסר עליו הרופא את הנסיעה. הוא לא נשמע. הוא נסע. אחרי נסיעתו בא אחיו, שו"ב מקניגסברג, לבקרו מכיון שלא ראהו זה כ' שנים. אך הוא לא ראהו עוד. פרופיסור שפירא בא לקברות בקלן, והוא אז עוד לא הגיע לששים.
[כסלו תרצ"ב]
מלואים
קשה, קשה עד מאד הפרידה מאיש אשר כזה. דומה שכבר סתמת עליו את הגולל וכבר העמדת סוף פסוק, – ולא כן הדבר. שוב הומה בך איזה פסוק משלו, שוב נזכר אתה בקו משלו, – והחשבון מתחיל מחדש ולא ינוח. הוא התאונן על אלה הלאומיים־החילוניים, כפי שנקראם היום, על ‘אלה הבוחרים בחיים’ לכאורה, אלא שהם גם ‘חיי איש ואיש יחפוצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם’. והוא מוסיף: מה בצע בהתישבות, בכלכלה בריאה, בכבוד לאומי לישראל ‘אם כל חיי רוחו נגזול ממנו?’ הדברים כתובים בשנת תרנ"ד, שנים אחדות לפני הווסד ‘השלח’ על־ידי אחד־העם, שנים לפני2 כתיבת ‘מדינת היהודים’ על ידי הרצל, שנים לפני הווסד ההסתדרות הציונית וכל המסתעף ממנה, – באותן השנים ישב פילוסוף יהודי בודד וגלמוד באחת מערי־המערב, בוער באהבת־הארץ וביחד עם זה חש בקרעים שעתידים להתפרץ וכאב את כאב־היהדות. ומה אילו האריך ימים ואילו חי במצוקה שלנו? לאן היה מגיע, לאיזו מסקנות?
שאלה היא. הוא לא מצא סיפוק בחיי איש ואיש, אף לא בחיים ‘ככל הגויים’. ‘חיי עמנו’ נגעו עד לבו, ‘חיי־רוחו’ דרש. אך מה המובן בכל אלה. כששאלו פילוסוף גדול ממנו, את הרמן כהן, מה עול מצא בכל זאת בציונים? גחן ולחש: ‘הללו – רוצים להיות מאושרים!’ זה היה בעיניו חטא כבד מנשוא. יהודי שרוצה באושר, בחיי איש ואיש‘, בחיי עם ‘ככל הגויים’ היה בעיניו כ’דיזירטיר’, כבורח מן המערכה, כנס מפני המרטירולוגיא, כנרתע מפני התהום, במלים אחרות: כבוגד בחזון הנביאים, כפורע ביעוד הנשגב של העם הנבחר (אם הבינותי כראוי את דעתו של כהן, מה שעדיין לא ברור בעיני). ואולם ברור שזאת לא היתה הרגשת פרופיסור צבי שפירא. הוא ידע, כי יעוד ישראל אינו קשור בגולה כי אם להיפך. הוא ידע כי הנביאים גופא נולדו בארץ ולא בגולה. כי הם יכלו להולד רק בארץ. והוא ידע כי המרטירולוגיא גופא אינה נגמרת בכניסה לארץ. עצם יסודי־היהדות יש בהם למזוג כוס־יגונים במידה מספיקה. והוא באמת התחיל לשתות מכוס זו – עוד בשנת תרנ"ד. הוא הדמות הטראגית הראשונה על שדה־התחיה, ששרשה הניגוד שבין יהדות ולא־יהדות…
אדם גדול היה. משלנו היה – ואנחנו לא הכרנוהו. מה נואלנו! –
אדם יקר היה. משרידים היחידים. נאמן לאביו ולתורת־אביו. נאמן לעיירה ולתורת־העיירה. משתוקק היה לקידוש־השם וגם נפטר על קידוש־השם וגם נקבר בין אלה שמתו על קידוש־השם. ואם שכחנוהו עד עתה לא נוסיף לשכוח אותו עוד. עמנו יהיה. עם עשרה ראשונים אשר לנו. –
אנו מחזירים לעצמנו את האבידה אשר אבדה לנו. –
[כסלו תרצ"ב]
קונה עולמו בשנה אחת
שמות ישנם בתוך לוחמי הרעיון הציוני, שדי להעלות אותם בזכרון ומיד יציפך גל של חמימות־הלב ואהבה והוקרה. אחד השמות האלה הוא פרופ' צבי שפירא זכרו לברכה, בעל הרעיון של הקרן הקימת, שעתה נמלאו ארבעים שנה ללכתו מאתנו, שבשנת צ“ח זו נמלאו צ”ח שנים להולדתו. יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ברעיון אחד. אף פרופ' שפירא קנה עולמו בשנה אחת, זוהי השנה הראשונה בין הקונגרס הראשון והשני, והוא קנה עולמו בשני רעיונות: רעיון הקרן הקימת ורעיון האוניברסיטה העברית.
ההשגחה העליונה חננה אותו בשתי מתות יקרות: במוח גדול ובלב טהור. מוחו הגדול נתגלה עוד בימי־ילדותו. הוא ילד־פלאים, עילוי. הוא מגיע לרבנות ולהנהלת ישיבה בשעה שאחרים, בעלי־כשרון גם הם, יושבים עוד על ספסל־התלמידים. אך הנה תקפתו רוח־ההשכלה ואהבת־המדעים והוציאה אותו מרבנותו ומישיבתו, והוא מתחיל את חייו מחדש. הוא מתלבט לבטים קשים. בלבו הוא קשור עם אביו הדגול, עם המסורת, עם נחלת־קדומים, בעוד אשר ההשכלה והמדעים מחוללים מהפכה ברוחו. ברוחו נלחמים אראלים במצוקים. למלחמת־הרוח מצטרפת מלחמת־החיים הקשה. הוא נתון ללימודיו הכלליים, ביחוד למדעי־המתימטיקה. ויש אשר אוכל לא יבוא אל פיו. הוא סובל מחסור וכפן. הוא נופל למשכב וחולה קרוב לשנה. הוא מסתלק בגזירת־הרופאים מלימודיו ועובד במשרד מסחרי. אך ההתפתחות הרוחנית אינה פוסקת. באחד־הימים, הוא חוזר אל לימודיו, הוא נמשך אליהם בכח־איתנים. ‘יש פרקים בספרי שנתהוו ועובדו במקצת או לגמרי מתוך שינה’. בזמן קצר הוא מתדקטר. עוד שנה והוא דוצנט פרטי. עוד מספר שנים והוא פרופיסור באוניברסיטה המפוארה מאות בשנים של היידלברג – שלא מן המנין.
לאמור: המחסור לא פסק מביתו גם אז. מתימטיקה אינה ענין לרבים ויש עוד למקצוע זה כמה פרופסורים אחרים באותה אוניברסיטה ולא רבים פונים אליו, והוא אינו בעל משכורת קבועה. אלא שהוא ממשיך בעקשנות את עבודתו המדעית השוטפת בשפע רב. עבודה לשמה. ומכבר הגיע למצב של הרמוניה נפשית והשלים בין העבר והמסורת ובין ההווה והמדע. הוא בנה לו השקפת־עולם פילוסופית־הסטורית משלו. יש שהיה מרצה עליה לפני צעירים המשכימים לפתחו. מסות אחדות, שפירסם בזה בעברית, מראות עד כמה התעמק בשאלות אלו והגיע עד השיתין, ועד כמה הלכה עתה עבודת־המוח הקדחתנית שלובת־זרוע עם הרגש הבוער בלב. מין פאוסט שהגיע לחוף־מבטחים, לא בשביל שעשה חוזה עם מפיסתופל, אלא משום שנצחו בלבו.
רחוק מתחום־המושב, רחוק מחיי יהודי־רוסיה הוא חי עכשיו חיי יהודי שומר־מצוה כדת וכדין. אך הוא לא סתם משמר. בהתעורר רעיון חיבת־ציון והקמת־העם היה לאחד ממטיפיו הדגולים. בכוח־איתנים נמשך אליו. כשאתה קורא את מאמריו אתה מרגיש, שאין הוא מחקה אחרים וטוחן קמחם של אחרים. הוא חוצב להבות. המתימטיקן הזה נעשה מעין משורר. הוא מוצא בחובו קולות ליריים. הוא בוכה ענות־עמו, את שברו הגדול מבית ומבחוץ, והוא כינור לתקותו, לתקומתו על הרי ציון וירושלים.
וכידוע הוא מוסיף נופך משלו. עוד בשחרית־התנועה של חיבת־ציון, עוד הרבה שנים לפני הקונגרס הראשון, הוא מטיל לתוך הציבור את שתי ההצעות על ייסוד הקרן הקימת והאוניברסיטה. הוא מטלגרף את הצעתו על הקרן הקיימת לועידת חובבי־ציון בקאטוביץ. הוא עושה לה נפשות במאמרים. אך דבריו עוד לא מצאו הד. לא איכשר דרא. הוא נוסע לברלין לדון עם חכמים ומלומדים על ייסוד האוניברסיטה. מנענעים לו בראש, אומרים לו: יפה דרשת, דבריך טובים ונכוחים. אך הדבר אינו יוצא מגדר הסכמה שבפה. אילו קמו אז עשרה חכמים והיו עולים לארץ והיו כבר אז מניחים את היסוד לאוניברסיטה, יתכן כי ההיסטוריה שלנו היתה מקבלת צורה אחרת…
לא איכשר דרא. וכדור כחכמיו. הוא היה איש־המוח, איש־הרגש, אך לא איש המעשה. הוא היה מוכן לקחת מקלו ותרמילו ולעלות לציון. הוא היה מוכן ללמוד מחדש מקצועות חדשים, כדי ללמדם בציון. אך גם הוא לא עלה לציון. הוא חזר אל ספריו אשר היו מרכז־חייו. ובראותו את חולשת־התנועה מסביב קיבל גם הוא את תורת ההמתנה הארוכה וההכנה הממושכת, אשר אחד־העם היה לה לפה. ובהופיע הרצל היה גם הוא מן הספקנים וחשש שמא יבולע לציון על ידי האיש החדש והזרם החדש. בספקות קשים ומרים נסע לקונגרס הראשון בזילאה. אך שם נוצח. באש־קודש ובהתלהבות־נעורים התמסר לציונות של הרצל. בקונגרס הראשון הציע את שתי הצעותיו: קרן קיימת ואוניברסיטה. הוא מסר אותן בידים אמונות. עוד עברו שנים למימושן. אך הן כבר היו לנכסי־צאן־ברזל של התנועה. כעבור חמש שנים נלחם הרצל כארי בעד ייסוד הקרן הקיימת, כעבור מספר שנים התמסר ויצמן לייסוד האוניברסיטה העברית, שהיא חגגה השנה את חג ‘בר־מצוה’ שלה.
שנה זו האחרונה בחייו היתה גם השנה המאושרת ביותר בחייו. הוא ראה בעיניו כי יש תקוה. הוא חי בפרפורי התקוה. השפעתו על כל הבאים בקרבתו היתה עצומה. למרות איסור הרופא נסע לועידה הציונית בקלן. שם חלה ונפטר, כשהוא הוגה עד רגעיו האחרונים בתחית עמו, בתחית ציון.
מאז עברו ארבעים שנה. שמו מתנוסס בתור ראשון בכרך הראשון של ספר הזהב של הקרן הקיימת. המשורר לייב יפה, כיום אחד משלושת המנהלים של קרן־היסוד, כתב עליו מחברת יפה ב“לנוער”, בספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת. שם נאספו גם מבחר מאמריו ושם ניתנה גם ראשית האוטוביוגרפיה שלו, שתירגמתיה מכתב־יד הגרמני. הרוצה להכיר את הדמות היקרה הזאת בשלמותה, מוטב שיפנה אל המחברת הזאת. דמות יקרה זו תלווה אותנו דרך כל הלבטים והקוצים שאנו נתקלים בהם עד הגיענו גם אנו לחוף מבטחים, לחוף גאולתו השלימה של ישראל בארצו.
[תרצ"ח]
מנחם מבש"ן: אמן סגנון המקרא
מאתר' בנימין
עוד לפני דור אחד אי־אפשר היה לתאר, כי במשך עשרות שנים יחולו שינויים כבירים כאלה בלשוננו העברית. עוד לפני דור אחד שלט הסגנון המקראי בספרותנו וטובי הסופרים ידעו להשתמש בו כהלכה. עוד מנדלי מוכר־ספרים ובן־יהודה, אבות הסגנון החדש, כתבו בתחילה בלשון־המקרא. אך עם התפתחות העתונות היומית מצד אחד ועם החפץ לעשות את לשוננו מדוברת בחיי יום יום מצד אחר היה מן ההכרח לעזוב את הסגנון המקראי ולקבל תמורתו את סגנון המשנה והמדרש, שהוא עממי וגמיש יותר. גם סגנון־המקרא הוא במובן ידוע פשוט, ישר ושקוף כגון בסיפורים ודברי הימים. ואולם אפילו בספירה זו הוא מעשה ידי־אמן, פשטות מדומה הנשמעת למיכאניזם מורכב, דק ועדין, עולם־בפני־עצמו, לא יפתח אוצרו ולא יגלה סודו כי אם לאנשי־סודו, לאלה הנכנסים בו לפני ולפנים, השואפים את רוחו, השוקדים על דלתותיו יום־יום, בכל לבבם ובכל נפשם. גם מסירות־נפש זו אינה מספיקה. דרוש עוד תנאי אחד: דרושה נימה לירית־פיוטית או תכונה של מלאכת־מחשבת בלב הכותב, למען אשר ידע ליצור בסגנון זה כדמותו וכצלמו, יצירה נעימה ומשיבת־נפש. מי אשר יחסר את הנימה או את התכונה הזאת לא יצלח למלאכה זו. הוא יצעד כמו על צרורות־אבנים ולא יעשה פרי ישוה לנו. לא כן הסגנון המשנאי־מדרשי. הוא פתח חרצובות־הלשון, הוא כולו פשטות, הוא שפת החיים הפשוטים, גם שפת הרב אל תלמידו, שפת הדורש בבית־הכנסת, שפת המחוקק והשופט. כבר מטעם הדקדוק באה הקלה רבה. ‘נכסים מעטין הבנות יזוֹנוּ והבנים – ישאלו על הפתחים’ (ב"ב, ט, א), אין הבדל בעתיד בין זכר לנקבה. אין צורך לדייק כדי למצוא את הצורה הקשה המתאימה לנקבה. נתמעטו נכסי־הדקדוק, נתקפחה שדהו ונדמה כאילו השפה כולה שואלת על הפתחים. מעתה היתה הרווחה, אין עוד צורך בחוש לשוני עמוק, אין הכרח להבין משל ומליצה, מעתה הכתיבה היא מלאכה ולא חכמה, מעט לימוד והרגל ולא מתת שמים, חזון הרבים ודבר השווה לכל נפש ולא רשות מעטים ויחידי־סגולה. כל הרוצה ליטול את השם – יבוא ויטול.
חוקי־החיים גרמו למהפכה בשפה בימי הבית השני ואחריו והם גם שהורידו בדור האחרון את הלשון המקראית מכּס־ממשלתה בימי ניצני־ההשכלה וימליכו תחתיה את לשון המשנה והמדרשים והאגדה והרמב“ם. ושוב אנו עדים, כי גם בסגנון החדש והמחודש חלים שינויים. מעבר מזה מתגברת הוולגאריזאציה של הלשון, שאינה אלא חיקוי תפל לסגנונות לועזים מקולקלים, ומעבר מזה מגיע גם הסגנון הזה לידי דקות ועדינות, לידי ליטוש ושכלול אמנותי עד־להפליא. די להזכיר בקשר עם זה את נפלאות סגנונו של ש”י עגנון. פה מגיעה היכולת הסגנונית לידי גובה קלאסי. ובין מדרגות השפל והגובה הללו יש גם מדרגת־ביניים, אלה המחברים מעדנות את לשון המקרא והמשנה ומיזגו להם מזיגה חדשה ומעולה.
ואף־על־פי שיש כאן שלטון חוקי־חיים, ואף־על־פי שאין להחזיר את גלגל־הזמן אחורנית, הרי בכל־זאת ידאב הלב על אבדן כלי־חמדה זה, שלשון־המקרא שמו. ואם לשון זו אינה יכולה להיות היום לשון־הרבים, הרי טוב כי יש אתנו עוד כיום יחידים שרידים השולטים בלשון זו כטובי המליצים והסופרים בדורות שעברו מימות אֶרטר, גינצבורג, שוּלמן, מאפו ועד ר' זאב יעבץ וחבריו. אחד המעטים האלה, אחד ומיוחד בהם הוא הישיש הסופר הפייטן מנחם מבש“ן, אשר זה עתה הגיש לנו מנחה חדשה ודשנה: ספר שני של כתביו. ככל אשר הלשון העברית הולכת ומתרחקת מסגנון־המקרא כן הולך הוא ומתקרב אליה, מתרפק עליה באהבה, שומר את סודה, מגלה את חמודות־צפונותיה ועושה בה נפלאות. אם הסגנון המחודש מגיע לידי גובה קלאסי ביצירותיו של ש”י עגנון, הנה הסגנון המקראי של היום מוצא לו את ביטויו המופלא ביותר בכתבי מבש"ן. חוש בלשני דק, נימה לירית קלה, רחשי־לב ומלאכת־מחשבת חוברו להם יחדיו, כדי להוציא מלאכה מתוקנה, מלוטשה ומשוכללה. הוא עובד את מלאכת הספרות רבות בשנים. תחילתו נעוצה עוד בדור הקודם. בייחוד הרבה לעשות בעבודת־התרגום. אין מספר לספרים אשר תירגם ברוב כשרון ודעת. לא רק במקצוע הבלטריסטיקה ודברי־הימים, כי אם גם במקצועות אחרים (כגון ספרו של אֶטינגר וכדומה). פה ושם פוגשים גם את כתביו בשיר ומליצה. אך לידי הכרה שלמה אפשר להגיע על־יד כתביו, שהוא הולך ומפרסם במאמצים מרובים בשנים אלו. ובמובן זה עשיר בייחוד ספרו השני, שיצא זה עתה, בשעת המשבר הקשה – למרות המשבר.
לא יפלא אם נמצא בכתבים אלו גם דין־ודברים בשאלות הסגנון המקראי. הוא מוצא, כי אביו אשם בסגנונו הוא. אביו פיתה אותו לשקוד על התנ“ך וגם פשוט קנה אותו לשם כך. בהיותו נער קטן שילם לו אביו חמש פרוטות בעד הפרשה בישעיה בתהילים וכו'. אהה, הפרוטות שהרוויח אז היו בעוכריו. הוא שגה באהבת התנ”ך ‘יותר מדי’. הוא נעשה ‘תנ"כיסטי’. רוח התנ“ך בא בקרב רוחו והיו לרוח אחד. פרץ רחב ניבעה בינו ובין שאר־הסופרים. הם כותבים והוא כותב. הם כותבים עברית ‘טבעית’, ‘חיה’, ‘אירופית’ (לאמור: רוסית, פולנית, גרמנית, ז’רגונית או אנגלית) והוא כותב עברית־עברית; כי יכתבו המה (המדובר, כמובן, לא על המעולים שבהם) והכיר הקורא את הלשון אשר היו אמונים עליה מנוער; וכי יתרגמו המה – ונשקפה לשון־המקור מתחת למעטה העברי. והוא נשאר תנכ”י, ‘בן שם’ (אחד הכינויים הספרותיים שלו), נסוג אחור, גר ותושב בקרית־ספר… ויש אשר יקבול על אביו:
מֶה עָשִׂיתִי לְךָ אָבִי, כִּי כֹה עֲכַרְתָּנִי?…
אך זוהי, כמובן, הרגשה חולפת. עד מהרה יתנחם ולא ינחם. הוא עוד מקוה לתחיית הלשון המקראית ‘ובארץ מולדת הנביאים שם תחל דרך התשובה הזאת’ (עמ' 411). ובינתים הוא ממשיך את דרכו הוא.
הקובץ השני הזה של כתביו מכיל דברי חזון ואגדה, משלים, ציורים, סיפורים ופיליטונים. רוב הדברים כבר באו בדפוס בשעתם במקומות שונים (גם ב’התור' וב’הד') ומעוטם הם כתבי־יד, המתפרסמים פה בראשונה, מסודרים באופן כרונולוגי, מתרע“ה ועד תרצ”ב, באופן שהד הימים שעברו צרור בתל“ב עמודים האלה. הקובץ מתחיל מ’אגדות־בראשית'. אחת עשרה אגדות ניתנות פה וכל אחת מהן הוא פרק־שירה. זה מקרוב הילל ביאליק את ‘מעשי בראשית’ של המשורר יעקב כהן. יש, כמובן, הבדלים בין ‘מעשי בראשית’ של כהן ובין ‘אגדות בראשית’ של מבש”ן. אין אחד מחקה את השני. תמימותו הנפשית והלבבית של מבש“ן ביחד עם שליטתו העצומה בלשון המקרא עומדת לו ליצור אגדות יפות מקוריות וברוח ישראל. ביחד־עם־זה מנשבת באגדותיו גם רוח הזמן החי. לדוגמא יכולה לשמש האגדה החמישית: ‘אהלי שם ועבר’. ליסוד משמש המקרא: 'ויתהלך חנוך את האלהים – ואיננו – כי לקח אותו אלהים – ', וכן האגדות התלמודיות על בית־המדרש של שם ועבר. מבש”ן רואה בחנוך את איש־הרוח אשר ראה לעת זקנתו כי השחית העם את דרכו, השליך אחרי גוו את הרוח ואת חיי הרוח ו’יצר לו ויתהלך קודר כל היום', ויתחנן אל האלהים כי יעלהו אליו ‘ולא תראינה עיני ברדת רוח האדם מטה כרוח הבהמה’. תפילתו נשמעה. אך לפני העלותו טמן את מיטב פרי־רוחו, מגילות כתובות וחתומות, במערה אשר בצלע הר אררט. המגילות האלה נגלו אחר־כך לשם בן נח וממנו עברו לבית אברהם העברי…
אי אפשר לעמוד על כל המדורים האלה לפרטיהם. טבעי הוא הדבר, כי כל רשימה עומדת בפני עצמה. הכתבים האלה נכתבו במשך עשרות בשנים ולא ראי זה כראי זה. הצד השווה שבהם הוא יפי הסגנון, טוהר־המחשבה, תום־הרגש. תום זה מוציאו לפרקים מחוג בני־אדם האוהבים את החריפות והשנינה והוא מקרבו יותר אל עולם־הילדות. ואולם גם זה אינו מצדיק עדיין את ההתחמקות, אשר הספרות הרשמית־המודרנית שלנו נוהגת ביחס אליו. ביער עבות יש מקום לבעלי־כנף שונים מנעימי־רון ובספרות בריאה וטבעית יש מקום לסוגים שונים ולגוונים שונים. גם הספרים המתורגמים כיום מלועזית אינם כולם ממדרגה ראשונה ואף על פי כן יש להם חוג קוראים שלהם. חובת שומרי משמרת־הספרות לבצר גם לסופרים כמו מבש“ן את מקומם הם. אין ספק. שיש אלפי קוראים, שדוקא כתביו הישרים והתמימים של מבש”ן יכולים להיות להם למקור־ברכה. ואשר לכוחו בלשון העברית הנה אלו שרוצים להיווכח מאמיתת הדברים האלה ישוו נא פסוקים אחדים מן ‘הלב’ של אמיציס בתרגום מבש"ן לתרגומו של ניסן טורוב… ותרגומים כאלה וגם דברי־מקור יש עוד באמתחתו של הסופר הישיש ומן הראוי שיראו אור (בתוכם תרגום הדרמה ‘יוליוס קיסר’ לשקספיר).
ואיך שיהי יחס הספרות הרשמית של מבש"ן וחבריו, לנו אין ענין להשמע לפקודותיה. אנו רשאים וגם מחוייבים לתאר את הדברים כמו־שהם, בלי להיות קשורים לצו המודרניזם המוגזם. אנו רשאים ליהנות מן הטוב, גם כשהוא צומח וגדל בשדותינו אנו, גם כשהוא כולו תם וישר ומשולל טירוף העוית ונאפופים בטעם הדור החדש. וגם אתה, ישיש נכבד, אל תבהל אם אין פוקד את ספרך במערכות־המודרניים. אין דבר. אפשר שבאחרית הימים יקום גואל גם לכתביך אתה… והיה שמך עד לדור הזה, כי לא נשכחה בו גם מלאכת־מחשבת של לשון־המקרא.
[שבט תרצ"ג]
האחרון
הביוגרפיה שלו היא ענין לעצמו. לפני שש־שבע שנים, במלאת לו שמונים שנה, מסר ראשי־פרקים לאברהם אלמליח, בתנאי־מפורש אחד: שלא יפרסמם בימי־חייו. אפילו לחבר את רשימת הספרים שחיבר או תירגם אינו דבר קל מאד. מוזר, למשל, לזכור, כי פרישמן הצעיר, שהוריד כבר מזמן מכסאותיהם כמה מגדולי הסופרים הנערצים, וכבר נתפרסם אז למדי בספריו ובתרגומיו, נהג בו כבוד, כמעט שהתחנן לפניו שישתתף ב’היום' אשר ערך. זה היה ‘רק’ לפני חמישים ושמונה שנים – אוקטובר 1887 – והוא כותב אז אל מבש"ן בין השאר:
‘יוכל היות כי יודע אתה את שמי או יודע אתה, כי עושה אני עם המו"ל במערכת ‘היום’. לו ידעת עד כמה מכעיסים הקורספונדנטים את איש אשר כמוני במכתביהם ובעזרתם אשר הם יעזרו אותנו, כי עתה הבינות לתודה מה זו עושה, ועד כמה אני שמח בראותי איש מבין ויודע את אשר לפניו, בא להיות לנו לעזר. מי יתן והיה זה לבבך אלינו כל הימים לפקוד אותנו בפקודות טובות לעתים מזומנות… בטוח אני בך, כי לא תסיר עזרתך מעמנו, ולא תראינה עיני בבוא סופרים שאינם מהוגנים ואנחנו מוכרחים לפנות להם מקום, או יותר טוב, למלא בהם את המקום’.
כך דיבר אליו גור־אריה דוד פרישמן, כך דיבר אליו גם הארי שבחבורה: יל"ג. אחד ‘המיוחד’ היה בעיניו גם באגרותיו. כך ראוהו בני הדור ההוא. ראו בו משהו יסודי, איש שידיעותיו מאוששות וברורות, ושיש טעם, חן ושכל־טוב בדבריו, גם ישרוּת רבה.
מן המפורסמות שמבש"ן היה אמן הסגנון המקראי, האחרון בדורנו אנו. אלמאליח במאמרו הלבבי ב’הד המזרח' מזכיר כי גם ביאליק העריך מאד את סגנונו ואת יכלתו, כי ‘מעטים הם הסופרים בזמננו השוקדים על שמירת הלשון בטהרתה’ כמוהו, ואשר במאמריו יש ‘גם חזון־רוח והגות־לב נאמנים, ואלה ראויים להתקיים גם בזכות תכנם’. אלא שמן הראוי להגיד בזה משהו.
אנו כולנו, שבאנו אחרי מנדלי, אחד העם, פינס ועוד – נגמלנו מן הסגנון המקראי, נעתקנו ממנו. אפילו פרישמן, ששלט עוד עד להפליא בסגנון המקראי והתגאה בשליטתו זו (‘יהי ניטשה גדול עד לשמים, ואולם את הביביליה ואת סגנונה יודע יהודי כמוני בכל אופן יותר ממנו… יהי ביירון מי שיהיה, אבל לכתוב סגנון ביבלי יודע אני יותר ממנו’), עבר עוד בימי נעוריו גם לסגנון שלאחר המקרא. לפיכך אין אנו יודעים כראוי את הפלאים של הסגנון המקראי בידי אלה ששלטו בו באמת באמנות נפלאה. לי נודע דבר זה מידי הנסיון העצמי. בתרגמי מגרמנית לעברית את ‘כתבי משפחה עבריים’ להרצברג נתקלתי בחלקים שתורגמו כבר מקודם על־ידי פרץ סמולנסקין ויחיאל מיכל פינס. ואני עברתי על תרגומיהם פסוק בפסוק בהשואה עם המקור הגרמני, ורק אז נתגלה לי מה זה כוח לשוני־מקראי. פסוקים שבמקור כאילו אין לתרגמם כלל לעברית המקראית העניה והדלה במושגיה ובמלותיה תורגמו על ידיהם בקלות, בנעימות ובחן ולא נודע כלל כי באו אל קרבה. אז ורק אז למדתי את מידת הענווה לגבי השליטה בלשון העברית בפני הגדולים האלה.
בדורנו אנו שרדו רק שנים מאמני הסגנון המקראי: דוד ילין ומבש“ן. אך דוד ילין היה סופר רק לעת־מצוא והתפזר בשטחים שונים. לא כך מבש”ן. הוא היה בדור אחרון רק סופר, רק משורר. לא היה לפניו, כנראה, תענוג אחר, מאשר להשתעשע ולשעשע בשפת בן־אמוץ וחבריו. הוא חי בשפה זו. הוא חי גם ברוחו של מאפוּ. מסביב המו גויים, מטו ממלכות, מסביב קמו אסכולות חדשות גם בממלכת העברית בסגנון ובהרצאה. אך הוא עמד כסלע איתן, ממקומו לא מש, מסגנונו לא מש. לא וויתר אף על קוצו של יו“ד. בהטילי עלי להביא את תרגום הרצברג עד סיומו נזדקקתי בשני מקומות לחברים עוזרים, ואכן נעזרתי בשטח הפילוסופי על־ידי רא”מ ליפשיץ ובשטח הסגנון המקראי על־ידי מבש"ן.
בכלל הוא היה שש לעזור, שש לעבוד ולפעול. ואני הטלתי עליו פעם בפעם עבודות קשות והוא הרים עד מהרה משאות כבדים כנטל קל. לא אדבר על מאמרים רוחניים, כגון סקירה על ‘תשעה עשר מכתבים’ לר' שמשון רפאל הירש או על ‘הכוזרי החדש’ לד“ר יצחק ברויאר, שכתב לדרישתי בשביל ה’הד' שלי. אבל גם מחקרים סוציאליים או ביולוגיים להנס גוסלר או לד”ר חווקין תירגם מגרמנית או מאנגלית מעשה־ידי־אמן. ויכולת להיות בטוח תמיד, שהוא ישמור בנאמנות על כל תג ובן־תג. וגם למעלה מזה: לפני עשרים שנה כתב עקיבא אטינגר ספר באנגלית על בעיות ההתישבות והיה דרוש מתרגם נאמן. אילו שאלו אז בפומבי אם יש למסור ספר ריאלי־מעשי כזה בידי סופר מקראי כמבש“ן, היו כולם עונים בשלילה. ואני העזתי ומסרתי בידו את התירגום, והוא הצליח עד מאד. בכל הספר אפשר ששיניתי אחר־כך פסוקים אחדים, או החלפתי איזו מלים באחרות. ובכלל מה אהבתיו וכיבדתיו והוקרתיו! ולמה אכחד ולא אזכיר עוד פרט אחד רב־ענין: יש ספר אחד שיצא בשני תרגומים, אחד מסופר מן המהלך החדש שלנו (טורוב) ואחד מן המהלך הישן (הוא). שם הספר הוא, כמדומה, ‘הלב’ לדי אמיצ’יס. ואני השוויתי בשעתו פסוקים ופסקאות בשני התרגומים. והרגשתי אמרה לי, כי זכות הבכורה למבש”ן, כי לו נאה, כי לו יאה. לעושה נפלאות בסגנון מקראי לבדו!
אני מדבר לכאורה על משהו משעשע ומענג, על שאלות סגנון וצורה. ואולם מי מאתנו אינו יודע, כי זהו גם ענין רציני עד מאד, טראגי עד מאד. כי צל טראגי זה ליווה את מבש“ן בדור אחרון, השביע אותו ממרורים, עשה אותו כמנודה לחברים, סגר לפניו בימות ספרותיות, עשה אותו למין ‘חוני המעגל’? צל הסגנון המקראי. הוא נשאר כסלע איתן בשלו והדור פנה־הלך. הוא התעקש ולא וויתר והדור גם הוא לא וויתר ולא סלח. במרירות רבה היה אומר: 'בארץ מולדת התנ”ך אין אוהבים את הסגנון התנכ“י ואין זכות אזרח לסגנון התנכ”י‘. הוא בכלל לא היה מר־נפש, הוא היה עוד מאבות־התנועה של חיבת־ציון, הוא אהב את החיים ואת לשונם, ורק בדבר הזה לא נכנע. הוא נשאר בשלו. מכאן הצל הטראגי הפרוש על חייו… עד מכתבו האחרון מיום ‘כ“ט במרחשון תש”ה’. מה פשר הדבר הזה? תאמר שדבק במקרא מפני שלא ידע את הלשון העברית שלאחר המקרא? מפני קוצר־יד וחוסר־כשרון להסתגל ללשון ישנה־חדישה שלנו? ודאי שלא. הוא היה עוד, כפי שכותב אלי ידידו הנאמן ד“ר יעקב נאכט: 'מחובשי בית־המדרש בעיר מולדתנו יאסי ומפורסם לשבח בשקידתו, וכאשר אמר לי, סיים את כל הש”ס שלוש פעמים, והוא שעמד לו’. ונוסיף עוד: הוא למד את לשונות אירופה, עתיקות וחדשות, באופן יסודי מאד, ורק את מעט החידוש שלנו בשפתנו לא יכול היה ללמוד? ודאי שלא. ודאי שהסיבה היא עמוקה יותר.
כמדומה, שאין אתה עומד על חידת שפת מבש“ן אם אינך עומד על טיבו בכלל. הוא היה בכלל שונה מכולנו. הוא לא היה מפולפל, חריף, חד; והוא לא היה מבדח, מהתל, מתלוצץ. שתי תכונות־יסוד של החברה היהודית כיום חסרו לו. הוא היה כשושנה בין החוחים, או להיפך: כחוח בין שושנים, אבל על כל פנים שונה מאחרים. אי אפשר היה שלא להרגיש בזה. תמיד ישר־שכל ובר־לבב, תמיד תם ומתמם, תמיד מייחל לטוב, תמיד רציני וכמעט לבוש מחלצות חגיגיות. מותר לך להגיד, כי לא השתעשע בשפת־המקרא, אלא חי בה, באויר שלה, בתקופתה. ודאי שאברהם מאפוּ איש קובנו גדול היה לאין ערוך ממבש”ן, אבל שניהם היו אחים, בני משפחה אחת. מנדלי, אחד־העם, פינס ואחרים יצרו לשון המתאימה לטיב בני הדור הזה. מאפוּ ומבש“ן חיו ברוח דורות קדומים. הלשון החדשה היתה בעיני מבש”ן התנוונות, קלקול. יפה תיאר א. א. קבק את מאפוּ בסיפור ‘בחלל הריק’. גם מאגרותיו של מאפו מתקבל רושם כזה. שוחחתי בימי נעורי עם איש שהתיימר להיות תלמידו של מאפו וגם תיאר אותו בצורה זו. בדורנו אנו ייצג מבש"ן את הטיפוס הזה. הוא לא היה יכול לבגוד בסגנון המקראי ולהחליפו בסגנון לקוי. הוא נשאר נאמן. האחרון.
כן, זה היה צל טראַגי מריר וממאיר. נפשו יצאה לפרסם מדבריו ומתרגומיו בבמות המכובדות שלנו, והן סגרו לפניו את שעריהן. העורכים אמרו: אנו מכירים בערכך ויקר אתה לנו, איש־סגולה, אבל לנו מסגרת אחידה ואם תבוא בקהלנו ופגמת בספירתנו. ואני ערערתי בלבי וגם בשפתי על הנחה זו, חשתי כי לא יהא זה פגם אם לעתיד יפורסמו גם מדבריו, אך לא הצלחתי. שטויות שהתאימו למסגרת שלנו זכו, ואילו מיטב שלו לא זכה. ונעצב הוא ונעצבתי גם אני עמו. רק ב’הד' יכולתי לעתים לקבוע ברצון רב את דבריו. בייחוד נהניתי מתרגומיו.
הנה כי כן: איש קרוב לתשעים כותב באגרת אחרונה אל ידידו ד“ר נאכט ביום כ”ט מרחשון:
'אני לצערי מנותק מעולם הספרות ואינני קורא ואינני יודע מאומה מכל החדשות אשר תצמחנה בשדה־חמדתנו זו, והמעט אשר אני רואה – מעיר בי רגשי עצב ומרירות. הנה זה עתה בא לידי במקרה ‘לקט כתבים’ של ז. יעבץ ז"ל (יצא ע"י ‘מוסד הרב קוק’) ובמודעות העתון (היחידי!) שאני קורא (‘דבר’) ראיתי כי הוצאת־ספרים ‘עם עובד’ מוציאה תמצית מכתבי בוקי בן יגלי. הלא אלה הם קבורת ספרים! הלא את כתבי יעבץ, וביחוד קובצי האגדות שלו (‘שיחות מני קדם’ ו’שמועות מני קדם') ראוי להוציא כולם כמו שהם וכן כתבי בוקי בן יגלי, ולא לעשות מהם מין ‘תיקון שבועות’ או מיץ פרחים, הניתן להריח בו, והפרחים עצמם נסחטים, מושלכים, מובסים!… אני עודני חולה וכואב ואינני יודע אם עוד אשוב לאיתני. אבל רוח ממרום עוד לא חדל לפעמי ולבי ער, ואני כותב מזמן לזמן – כמעט על ערש דווֹתי – שירים, אשר נפשי יודעת מאד, כי טובים הם וראויים להתפרסם, אך העורכים אינם רוצים לקבל פרי עטי, וכבר נואשתי מהם וחדלתי לדפוק אל דלתותיהם…
הוא היה מאבות חיבת ציון ועשה הרבה גם בשטח החינוך. על זה כתב אלמליח במאמרו. את השדות האלה עזב אחר־כך לאחרים והוא המשיך בשדה הספרות. נתקיים בו המקרא: ‘בשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי’. השאיר בודאי המון כתבים ותירגומים, היה מזכיר במיוחד תירגומים מסיפורי זנגויל ותירגום בדראמה של שקספיר ‘יוליוס קיסר’. היכן כתביו כיום?
[טו בטבת תש"ה]
שלמה האלקושי: שרטוטים
מאתר' בנימין
את שמו שמעתי בראשונה, בהטעמה מפי ברנר. היו אז ימי ‘המעורר’ בלונדון. הוא לא דיבר עליו הרבה, אבל היה בדבריו מעין התרפקות של אהבה ראשונה. אם זכרוני אינו מטעה אותי גם כתב עליו באותן החוברות הראשונות. לא. לא טעיתי; כי בינתים הוצאתי את הכרך השמיני מ’כל כתבי י. ח. ברנר' ואמצא שם את דבריו עליו. הנה קטעים אחדים מהם:
'והולך אני אל אבותינו, אל אבותינו שבספרות, ומאזין אני לקולם. איך שיהיה – הם היו מאושרים ממנו.
אין אני הולך אל… לא! אין אני הולך אפילו אל… הולך אני אל אחד מאבותינו היותר טובים, היותר רצויים, היותר חביבים – אל זלמן אפשטין. הטובים, הקרובים והזרים. הנפשות העבריות הנאות. הרגשות הנאים, העדינים, נשמתו של שלמה האלקושי – מה תהמה, לבי?
נשמתו העדינה של שלמה האלקושי. זכרונות ילדותו בעודו באביב ימי־חייו ונר־אלהים טרם יכבה מעל ראשו – זכרונות שחרותנו באותם הימים…
ואותו הטל, שכבת הטל המשיבה נפש… ואותה ההתרוממות אשר אם אינה עמוקה ביותר, הנה יש ובגללה תקבל גם הפשרה צורה אחרת ותגיע למדרגת סינתיזה…
כי עינים נשואות – ואם לא למרחק – היו לאבותינו היקרים האלה. בני ‘תקופת המעברה’; משאת־נפש היתה לאלה ש’רגלם האחת עמדה כולה בתוך התחום והשניה צעדה על ארץ רבה'; צפיה לימות־המשיח היתה להם…
עד כאן מדברי ברנר בעמודים ראשונים לכרך שמיני מכתביו, ספר א'.
איני בטוח אם הוא כתב את הדברים האלה ממש ב’המעורר' או הם באו בספר מתוקנים בצירוף הוספות ושכלולים. בזכרוני כאלו כתב בראשונה רק שורות ואולי רק מלים. מ. פוזננסקי, מו"ל הכתבים, לא העיר מהו נוסח ראשון ומהו נוסח אחרון. אין גם נפקא מינה. גם בדבר ברנר באזני עליו כעל אהבה ראשונה – משמע שהיתה כבר שניה וגם שלישית. משמע שחמק־הלך לו במערכות־החיים. ואולם לבו המה־הלם לזכר סופר בעל לב הומה־הולם.
הסופר השני אשר דיבר באזני עליו התיחס אליו בביקורת. הוא הפליג בספינה יחד אתו ועם פינס. והנה ראה כי פינס אינו מדבר על המסורת אלא בבוקר השכם, עם הנץ החמה, הוא עומד עטור בטלית־ותפילין ומתפלל. והוא ראה כי פינס אינו מדבר הרבה על הומניות אבל הוא מטפל הרבה באשה זקנה שחלתה על הספינה. בלי אומר ודברים. טוב־לב שמתגלה במעשה, אולי גם אגב הלצה קלה, אבל לא בדבר־שפתים.
אותו סופר שני הוא דוקא אוהב שיחה בלי קץ. ואולם ההקבלה של בין שני אבות־הספרות, שנזדמנו לספינה אחת, העדיפה את האור לטובת איש־המוח פינס והטילה צל קל על איש־הרגש האלקושי.
פגישתי הראשונה אתו, פגישה מרחוק, אולי בלי חילוף דבורים, היתה בפתח תקוה. באחד הבקרים נמצאנו בחדר־האוכל של מלון גיסין. ראיתי לפני אדם במיטב שנותיו וכוחותיו, ההבעה אמרה בריאות, זריזות, התענינות. ראיתי לפני אדם אוכל כבן־אדם ומסיח כבן־אדם. והייתי נוטה לנטית הסופר השני.
זה היה בשנת תרס"ח.
אך הנה באו שנות המלחמה וגם עברו. הנה באו ארצה ביאליק ואחוזת־מרעיו. הנה מיסד ביאליק מסבת עונג־שבת ואני נפגשתי מחדש עם האלקושי. איזה שינוי במעט שנים. האדם במיטב שנותיו הפך סב. הוא נעשה פתאום הזקן הטיפוסי. חמקו־הלכו להן הבריאות והזריזות, השחוק הרענן, חדוות־החיים. האופטימיזם הנובע ראשית כל מן ההרמוניה שבפנים. נשארה רק ההתענינות. לא, היא הלכה וגדלה. היא הלכה והתמתחה והתרכזה. האיש קיבל צורה של מי שעומד על המצפה. של איש שאסור לו להסיח את הדעת אף רגע, של הממונה על תחנת־רדיו בספינה ענקית אשר חתחתים בדרכה.
רק אורח־לשבת הייתי לעתים במסיבת ‘עונג שבת’ בתל־אביב. אני בירושלים ורק לעתים אני סר תל־אביבה ומתענג במסיבתה. אך אם עצמתי אחר־כך את עיני ואם הקשבתי רב קשב, הנה צלצל באזני קולו של ביאליק והנה בלטו לפני עיניו התובעות ודמותו המרוכזת של שלמה האלקושי. שני אלה היו לי ה’עצם' של מסיבת ‘עונג שבת’ בתל־אביב.
ובאו פגישות בינינו. פגישות ספורות, מעטות. ושוב אותו הרושם. אדם שאינו מסיח שיחת חולין. אדם העסוק באיזה חשבון־נפש כביר ואולי גם חשבון־אומה.
פעם אמר לי: מקנא אני בך. אתה מדבר באזני חרדים. אתה מדבר כבן־הדור וכאיש־תרבות. ואף־על־פי־כן אין הם נכווים מדבריך. אתה מצאת את הטון הנאות. מה סודו של הדבר? ואני לא ידעתי ענותו דבר.
עתים היו חליפות־איגרות בינינו. בזמן האחרון בחרתיו לקרבן להביע לו באגרת את התפעלותי על הספור ‘בדרכי זרים’ לרחל פינברג, שקראתיו ביידיש ושהוא עומד להופיע עתה בעברית.
עתים שלח לי מפרי עטו, בשביל הירחון ‘ההד’ שאני משתעשע בו. מאמרו האחרון היה על החינוך התורני. הוא כתב אותו עוד לפני חצי שנה, אבל מכיון שתיק־המערכת היה שטוף במאמרי חינוך מרבה להכיל נתעכבה הדפסתו עד חוברת חשון, שיצאה רק לפני שבוע. במכתב מלפני חודש שאלני לגורל המאמר. בערכי את המאמר הזה לדפוס המה בי לבי למראה האותיות הכתובות באצבעות רועדות. עמדתי והוספתי משלי מאמר למאמרו בשם ‘האלקושי ומאמרו’. בין השאר כתבתי:
‘הוא מן הדמויות היקרות בקרית־ספר שלנו. עשרות־עשרות שנים הוא עושה את מלאכתו באמונה. איזה חום נפשי שופע ועולה מכל שורה. שפה נמלצה לו וגם נמרצה. לו רגש מעמיק וגם מחשבה מבחינה. אם ידובר על כהנים בהיכל הספרות – הוא אחד מהם, אחד ומיוחד’.
ועוד כתבתי שם: ‘במה כוחו גדול? בתמימותו שמגיעה לידי שיעור של גדלות’.
החוברת יצאה לפני שבוע, אך ספק הוא אם הגיעה עוד לפני עיניו התמהות־התובעות.
בספרו ‘אזכרת יצחק בן זלמן אפשטיין’ (124 עמודים, תל־אביב תר"ץ) המוקדש לזכר בנו יחידו, שנרצח בדמי ימיו ממש על־ידי השלטון הסובייטי על לא דבר (מה שגילתה אחר־כך גם חקירת בית־המשפט) מתאר אפשטיין איך עמד על קברו של בנו בעיר נכריה, יהודי אחד בכל השטח הרחב אשר מסביב, עמד וקרא בספר תהלים, עמד ואמר קדיש־יתום וענה לבדו אמן (עמוד 107). ועוד מקודם לכך, במות עליו רעיתו מעוצר צער ויגון על רצח בנה יחידה על עקדת יצחק שלה, הוא רושם (עמ' 81):
נמלאה בקשת האם השכולה. קדיש משנה החילותי להגיד, קדיש אחרי הבן וקדיש אחרי אמו. לממלא מקומי הייתי לבני האומלל. אבל מי ימלא לי מקומו, בבוא יומי אני? על קברי אני מי יגדל ומי יקדש את שמו הגדול של אלהים?
אני כותב את הדברים האלה בירושלים, ביום ח' כסלו ובשעת קבורתו של רבי שלמה האלקושי בתל־אביב. אין ספק בעיני, שבעיר העברית ימצא מי־שהוא שיגדל ויקדש את שם אלהים על קברו. אמנם לא גדולה העדה אשר ליוותה בפועל או ברוח את איש־הרוח לבית עולמו. אבל גם לא מעטו האנשים אשר לבם המה לחייו ולמותו.
זקן היה האיש, שבע ימים, שבע רוגז היה בלכתו מאתנו… אך גם צעיר מאד היה, ונשמתו בו נזדככה ונתעדנה והגיעה למרומים. לא דלה הירושה הרוחנית. אך היאספו, היאצרו מאמריו־רשימותיו? שאלה גדולה היא, שאלת־תרבות היא, ולא רק שאלת־כבוד.
[כסלו תרצ"ז]
מרדכי בן־עמי: הריתמוס של איש המוסר
מאתר' בנימין
שבועות מספר לפני מותו חזר פעמים אחדות ואמר, שהוא מרגיש חובה לכתוב עוד את זכרונותיו על שנים ממכריו מימי הנוער שלו: על קלמן שולמן ועל הביאולוג מ.ז. חווקין. בייחוד ראה לעצמו לכתוב על האחרון: ‘הרי זה היה ידיד־נעורים שלי ואיש לא תיאר עוד את קלסתר פניו כראוי’. וכבר יש בזה כדי להכניסנו במחיצתו המיוחדת של הסופר המנוח. הוא התהלך בינינו, אך הוא היה נעוץ בתקופה שקדמה לנו אולי בשני דורות. הוא האיש שנפגש עם פרץ סמולנסקין בימי תקופת ‘חיבת ציון’ הראשונה. אך הוא הכיר את יוצר ‘השחר’ עוד בהיות זה צעיר מתפרץ מתוך כתלי־הישיבה. (כמה משונה דבר זה, כשהנך נזכר, שסמולנסקין מת זה קרוב לחמשים שנה, וששמו היה כבר לנו, ששערותינו מלבינות בלי הרף, צליל מעבר לא־קרוב). ושוב: אנו חוגגים השתא את יובל החמשים של חיבת־ציון, אך הוא היה מאלה שעמדו במערכה עוד לפני החמשים האלה. הוא היה מן הראשונים־המכריעים: שאלתי פעם את בירנבאום לראשית נצנוץ הרעיון הלאומי ברוחו, והוא תיאר לי, כי הדבר התחיל עוד בהיותו לומד בגימנסיה ובלי שום השפעה מאחרים. כנראה, שכך היה גם אצל בן־עמי. בעצם ימי התגברות שאיפות־הטמיעה ובעוד הוא עצמו כאילו שט עם הזרם הכללי, הרי הוא פורש הצדה ונכנס לזרם חדש, שהוא היה לו לפה. הוא הכריע בנפשו והכריע גם בשביל אחרים. הוא הרים קול זעקה וזעקתו זיעזעה את אָשיות־הטמיעה. אין מן הצורך לתאר בפרוטרוט את קלסתר פניו, מפני שהם ידועים למדי. ניתן לו לתת ביטוי חזק לכל אשר הרגיש, אם לשבט ואם לחסד. היה לו הריתמוס של איש־המוסר ושל המוכיח לעמו. ליד קברו, כשהוטל עלי ברגע האחרון לדבר דברי־פרידה, בשם משפחת הסופרים העברים, על זקניה ועל צעיריה כאחד, אמרתי מלים אחדות שאולי הן עלולות לסכם במידת־מה את ישותו ואת מהותו. אמרתי, כי הוא היה קפדן כשמאי וחביב כהלל. אכן שתי התכונות היו תואמות ברוחו. רוח־רעש־אש וגם – קול דממה דקה. הוא זעם על קלקולי־החברה כמו על לקויי־הפרט. הוא היה איש־להבה לגבי כל ניוול, חברתי או אישי, אך הוא היה אולי גם הראשון במזרח־אירופה לנתינת דמות וביטוי להווי של העם במובן הטוב. עוד מנדלי העיד על עצמו, כי אין בכיתם של יהודים עלובים וקינותיהם בתשעה־באב מכאיבות את רוחו כקול נגינתם. באותה תקופה שבן־עמי התיצב בשורת־הסופרים לא היתה עדיין מובנת האגדה שבחיים כשם שלא עמדו על ערכה של האגדה שבספר. נזכור־נא, כי כעבור שנים התרעם עוד יל"ג על זאב יעבץ בגלל השתדלותו להחיות את האגדה. עוד פרישמן ראה הכרח להסביר, על שום מה הוא מתרגם את אגדות אנדרסן. ועל אחת כמה וכמה שלא תפסו את הפיוט שבחיים הדתיים־המקוריים של העם. הפרק על ‘יום הכיפורים’ בסיפור ‘התועה בדרכי החיים’, שנכתב על סף התנועה הלאומית, היה הפתעה עצומה. אך בין הראשונים שהתוו את הדרך היה בן־עמי, כשם שהיה מן הראשונים לחיבת־ציון, לרעיון ההגנה העצמית, לדאגת הטיפול במהגרים, אחד מראשוני ‘חובבי־ציון’ שסר להתראות עם הרצל עוד לפני הקונגרס הראשון ואשר רשמיו על הרצל בשעת פתיחת אותו קונגרס נשארו חיים ובולטים עד היום הזה.
הוא היה שריד מתקופה קדומה. מכאן גם הקו הטראגי, קו הבדידות, שליווה אותו בשנים האחרונות לימי־חייו. אך עם בוא הסיום כאילו נסתלק הקו הזה. איש־הזעם נהפך לאיש־השלווה. אלה שראוהו על מיטתו האחרונה תמהו על מנוחת־עולמים שהיתה נסוכה על פניו במשך כמה שעות. נדמה היה,שכאילו רק נרדם ועוד יקיץ לספר את זכרונותיו על שולמן ועל חווקין. שורת המלווים היתה מגוונת מאד והכילה אנשים מתקופות שונות ודורות שונים. ואולי היה גם בזה מן הסמל, שאחרי אשר דיבר הישיש אז"ר נמסר הדיבור לאדם שלא מן היהדות הרוסית. אות ומופת, שערכו לא הצטמצם בגבולות המדינה שבה ובלשונה פעל במרבית שנות־חייו. עוד קודם הספידוהו הרב אהרונסון וגם מר ישראל חבס בשם ועד הקהילה. כותב־הטורים האלה הוסיף לבסוף מלים אחדות בשם המשפחה הקטנה של הסופרים הדתיים, שהרגישה אליו קורבה מיוחדת, אך בכלל ראה בו המספיד פאר היהדות הרוסית ואחד מגדולי היהדות העולמית בשעה של תקופת מעבר והכרעה. הוא הזכיר באותה שעה את חרוזו של ביאליק, שאמנם כבר עבר לעתונות, אלא שכדאי לקבוע אותו גם פה:
לְבֶן עַמִּי,
לְאָדָם־גַּחֶלֶת וּלְאִישׁ־שַׁלְהָבֶת,
שֶׁאַהֲבָתוֹ גַם שִׂנְאָתוֹ עַזּוֹת כַּמָּוֶת,
וּבְרוֹתְחֵיהֶן גַּם אֲנִי לֹא אַחַת נִכְוֵיתִי
אֶת סֵפֶר שִׁירַי הַיּוֹם הֵבֵאתִי.
החרוז נמצא בהקדשת ספר שיריו, שמסתיימת עם המלים ‘באהבה עד מוות’.
[יד אדר־א תרצ"ב]
משולם זלמן גולדבוים: משורר נסתר
מאתר' בנימין
כשם שיש בכל דור ודור מספר צדיקים נסתרים, כך יש גם משוררים נסתרים: בני אדם תמוהים העוסקים כל ימיהם במשלוח־ידם, ואולם לעת־מצוא יכנסו חדר־לפנים־מחדר וישפכו את נפשם בשיר וחרוז. לרוב לא יגלו את מעשיהם לאחרים. שעת־השירה היא להם ענין פנימי־שפנימי, דבר פרטי לגמרי, הנוגע להם בלבד. יש אשר גם מידת הביישנות היתה בהם, לבל יוציאו את פרי עטם החוצה. בעיר מולדתי בלבד הכרתי כמה אנשים אשר רוח השירה נוססה בהם. על הזקן שבהם, ר' צבי צוורדלינג, כתב עוד מאיר הלוי לטריס ‘המליץ הגדול’. הצעיר שבהם, ר' א. ז. [=ז’פניק], כתב בהיותו בן י"ד שנה מספר שירים, שבהם ביטא את השקפת עולמו של שפינוזה. שנה אחר־כך כתב גם ספר פרוזאי בן שני חלקים על תורת שפינוזה. כאשר נתגלגלו במקרה שיריו וכתביו לידי ראובן אשר ברודס, אמר: ‘אין כצעיר הזה בכל גליציה!’ ואף־על־פי־כן לא פירסם עד היום הזה אף שורה אחת. כאשר גדלנו גם אנו ובאנו בחברתו שאלתיו, אם היה מסכים עוד לפרסם את ספרו על שפינוזה, ענני: ‘אילו באתי כיום לפרסם שיטה בפילוסופיה, הייתי בוחר לפרסם את שיטתי אני’… בוש אני להמשיך ולספר פרטים על האדם הנפלא הזה. כי נחבא אל כליו עד היום הזה ויכס עליו בצעיף הדומיה.
* * *
אף משולם זלמן גולדבוים, אשר עליו אני בא לדבר בזה, היה מן המשוררים הנסתרים האלה. הוא היה בן שבעים ואחת כאשר פירסם את הקובץ הראשון, העיקרי, של ספר שירים המכיל מאה וחמשים עמודים ובן שבעים וחמש כאשר פירסם את הקובץ השני המכיל רק ששים וארבעה עמודים. אך גם בהביאו את שיריו על מכבש־הדפוס לא שלח אותם על פני חוץ ולא מסר אותם למוכר־ספרים כי אם נתנם במתנה למספר ידידיו. אין פלא, איפוא, אם הוא לגמרי לא ידוע עד היום הזה.
הוא היה בן דור ההשכלה והיה נאמן לדורו, לעצמו. הוא נולד, כנראה, בשנת ת"ר על ברכי משפחת־משכילים בלבוב, שהיתה מכובדת עד מאד במשך כמה דורות, על אביו הוא אומר בין יתר הדברים:
אוֹהֵב עַמּוֹ, אַף חוֹבֵב עַמִּים, אִישׁ חַי רָב־פְּעָלִים,
כֹּהֵן צֶדֶק, יְרֵא אֱלֹהִיִם, אַךְ לֹא פָנָה אֶל הֲבָלִים,
רָצוּי לְאֶחָיו, וְגַם לְזָרִים, בִּגְלַל טֹהַר מַעֲלָלָיו
וּמַלְכּוֹ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיָּשֶׁת עֶדְיוֹ עָלָיו –
ועל אחיו הבכור הוא אומר בהערה לאחד משיריו: ‘אחוזת מרעיו היו החוקר הגדול נחמן קרוכמל והסופרים שמשון בלוך וד"ר ארטר. ועל כולם הוא מאד נעלה בענוות צדקו וחסדו ואמתו’. הוא אף הוא, צעיר אחיו, נתן בשיריו ביטוי לרוח הדור ההוא, למאור שבו, למיטב שאיפותיו ורצונותיו.
לאמור: זה האיש משולם זלמן גולדבוים לא היה איש קהלי־ציבורי ובכל מאה וארבעה עשר שירים ומכתמים (מהם רק שנים פרי תרגום) אשר בשני קבציו אין אף אחד אשר תכונת־תעמולה לו. הוא אינו נלחם בחסידים ואינו דורש תיקונים בדת. ניכר כי העלם בגר בשחרית־ימיו וניכר כי רכש לו את השקפת עולמו מתוך הומאניות רחבה, המאירה מתוך ספריהם של… הרדר, גיתה, וילהלם הומבולדט, אשר אדיר כל רצונותיהם להיטיב ליחיד ולהשכילו, לפתחו ולרוממו, כיד מתות־אלהים אשר בקרבו. הפעולה הציבורית המשותפת עוד לא באה בחשבון. אף במחשבה על־דבר הציבור כבר היה כדי להטריד, כדי לגזול את המנוחה, מנוחת־הנפש, הדרושה כל־כך לחוקר ולפייטן. אין גם צורך בכך. יתקן כל יחיד את עצמו וממילא יתוקן גם הציבור, הסכום של היחידים. גיתה חרז:
Es kehre jeder vor seiner Tür
Und bald gereinigt ist das ganze Quartier
[יְטַאֲטֵא כָל אֶחָד לִפְנֵי דַלְתּוֹ
וְעַד מְהֵרָה מְנֻקָּה כָּל הַשְּׁכוּנָה]
לא. משולם זלמן גולדבוים לא הלך בעקבות ארטר, לא ניסה לטאטא במטאטא־ביקורת את משכנות־יעקב. הוא לא פנה אל הציבור. הוא דאג לתיקון נשמתו הוא. הוא למד הרבה, הגה הרבה, עסק בפרקמטיא, ביישובו־של־עולם, אהב את הבריות, את קרוביו ואת מכריו, ביחוד את אשת־בריתו הראשונה. רוח השירה פיעמתו כפעם בפעם, ואולם בהיותו ‘מקשה לילד’ בשירה, הוציא מידי שנה בשנה רק שירים מעטים מתחת עטו. הוא אומר:
אַבְנֵי נֶגֶף לָרֹב, מִכְשׁוֹלִים הֲמוֹנִים
יִגְרֹשׁוּ שְׂעִיפַי – הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים! –
רוּחִי תְקַשׁ בְּלִדְתָּהּ – לָהּ צִירִים כְּמַבְכִּירָה –
אַךְ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה שִׁירָתִי אָשִׁירָה.
ובשיר אחר המתאר את כל עמלו להביע בחרוזים את רגשות־לבו, הוא אומר:
אָמַרְתִּי: חַמּוֹתִי, הֶאָח! מָלֵאתִי אוֹר.
לְשׁוֹנִי תַחֲצוֹב לֶהָבוֹת, וְיָדַי נוֹטְפוֹת מוֹר –
אַךְ אִשּׁי אוֹר מַתְעֶה, עוֹלֶה מִיוֵן מְצוּלָה,
וְאֶצְבְּעוֹתַי נוֹטְפוֹת דְּיוֹ, חֲשֵׁכָה בְּמַיִם בְּלוּלָה!
לא, הוא לא שר לציבור, לקהל, להמונים. בת־שירתו לא שימשה נשק אף במלחמתה של ההשכלה.הוא שר לעצמו. השאלה למהות־השירה, המעסיקה כל פייטן מן־הצד, משמשת נושא לכמה משיריו. אלא שלא מצא מענה לשאלה זו:
יַד הַמְּלִיצָה הוֹיָה בִי, לֹא אוּכַל אֲשַׁנֶּה,
ורוּחַ עָלַי תַחֲלוֹף, לֹא אֵדַע אֲכַנֶּה!
הוא היה משורר לעת־מצוא. מקרי־החיים קראוהו לשיר, אבל גם עולם הצמחים והפרחים, אף תגליות־המדע והמצאות טכניות. ‘האדם באוהל’ – זהו תוכן שיריו.
סֵפֶר מִלְחֲמוֹת הָעַמִּים הוּא שִׁיר שִׁכּוֹרִים –
שִׁכָּרוֹן וְלֹא מִיַּין, שִׁכָּרוֹן מִדָּם –
אַךְ מוֹצְאוֹת אִישׁ וְאִישׁ, בְּעֵינַי שִׁיר גִּבּוֹרִים:
יֵאָבֵק וְיָשֹׂר וְיוּכַל, בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.
יש בחרוז הזה מין בת־קול, אשר היינו רגילים לשמוע אותה רק אצל האחרונים ולא עלה בדעתנו לבקשה אצל משורר מגליציה משנת ת“ר. ואולם כן הוא. בת־שירתו דומה לפלג שקט, אשר קרני־השמש טובלות בו בדממה, בלי אשר יכה גלים ובלי אשר יתחולל הסער בקרבו. בת־שירתו היא גם בת־תקופתו, תקופת לטריס וסמואלי. אנו עומדים עוד אפילו קודם תקופת יל”ג. ספק, אם הכיר גולדבוים את אד“ם הכהן ובנו. הוא מתנהג בחרוזו בכבדות ובאריכות, כאילו הוא עולה בהר גבוה ונושם מלוא־חזהו. ואולם יש אשר נדמה לך לראות גם נגיעה קלה של כנף־השירה אשר למיכ”ל ולקונסטנטין אבא שפירא:
בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, כֹּל כִּי יָנוּחַ
וְעַל הַרְרֵי־צִיּוֹן כְּמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה,
אָז בָּא מִצָּפוֹן וַיִּגַּע הָרוּחַ
עַל כִּנּוֹר דָּוִד מִמַּעַל לוֹ תָּלָה.
רוּחַ בֹּקֶר לֹא־עָבוֹת, רוּחַ אֱלֹהִים,
רוּחַ צַח שְׁפָיִים כִּי נִשְׁקָף בִּדְמָמָה,
וַתִּקַּד צַמֶּרֶת־אַלּוֹנִיִם גְּבוֹהִים
וַיִּקַּד וַיִּרְעַשׁ כָּל צִיץ־הָאֲדָמָה.
וַיִּגְעַשׁ כִּנּוֹר דָּוִד, וְקַוָּיו נָעוּ,
וַיִּרְעֲשׁוּ מֵיתָרָיו זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל:
וְהָעָם מִסָּבִיב הוֹד קוֹלוֹ שָׁמָעוּ.
וּבִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ שָׂמוּ כָבוֹד לָאֵל.
אך סנטימנטים ציוניים כאלה מעטים הם בשני קבצי־השירים. השיר הראשון משנת תרט"ו הוא שיר־ידידות. שנה אחר־כך הוא מתרגם את שיר ‘העבודה’ ללאמארטין וכותב שירים מקוריים ברוח דור־ההשכלה. מובן מאליו, שהוא מעריץ את השפה העברית:
שְׂפַת עֵבֶר לֹא בָלְתָה, אַךְ הָיְתָה לְאֶבֶן –
אָכֵן לְאֶבֶן יְקָרָה, לָהּ בָּרָק, לָהּ זֹהַר,
כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְשֹׁהַם לָטֹהַר.
אך גם כשהוא כותב שיר בשם ‘את אחי אנכי מבקש’ הוא אומר תיכף בחרוז הראשון:
לֹא אָחִי מִבֶּטֶן, אַךְ אָחִי מִלְּבָבוֹת
והוא מפרט בכמה חרוזים:
מִי בַּעַל נֶפֶשׁ, מִי טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל?
מִי עוֹבֵד בְּשִׂמְחָה וִּבְדְמָמָה נוֹשֵׂא עֹל?
וביתר־ביאור:
מִי אוֹהֵב כָּל אָדָם, חוֹבֵב אִישׁ וָאִישׁ?
כִּבְנֵי שֵׁם, כִּבְנֵי יֶפֶת, וּבְנֵי חָם וְכוּשׁ?*
לאחיו אלה הוא קורא:
הִקָּבְצוּ, אַחַי, קְחוּ שֶׂרֶד וּמְחוּגָה,
וּמַקֶּבֶת וּמַחֲתָה וְאֲנָךְ וּבוֹאוּ אֵלַי;
וְנַעֲבֹד בְּשָׂשׂוֹן וְנִבְנֶה בְּלִי הֲפוּגָה
יַחְדָּו מָעוֹן לַיהוָֹה, הֵיכָל לְאֵל חַי!*
מִי הוּא זֶה הַהֵיכָל, אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ?
וְאַיֵּה נָא יְהוָֹה, אֲשֶׁר נִבְנֶה מָעוֹן לוֹ? –
אַתֶּם הַהֵיכָל בְּכָל הֲדָרוֹ וְהוֹדוֹ!
וּבְקִרְבְּכֶם יְהוָֹה – וְתֵבֵל וּמְלֹאוֹ בּוֹ!
ההיכל היכל־ההשכלה, היכל־ההומאניות, היכל־האדם. ובראותו, שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, את דור הלאומיות בוקע ועולה קרא ביגון (תרמ"ו):
אַחַי הָרְסוּ הֵיכָלִי
עָרוּ עָרוּ כָּל עֲמָלִי
חֲלוֹם נִשְׁמָתִי, בִּנְיַן מִקְדָּשִׁי.
ועוד הישיש בן שבעים וארבע, מחזיק ברעיון הפיזור ו’התעודה' ונותן לו ביטוי חזק בשירו ‘גלות החיל הזה’, המסתיים בשתי שורות אלו (תרע"ג):
כִּי בְּכָל הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס וְהַמְבִזּוֹת וְהַנְּאָצוֹת:
עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֲרָצוֹת
מִי עוֹבֵד בְּשִׂמְחָה וִּבְדְמָמָה נוֹשֵׂא עֹל?*
רעיון הבנייה והעבודה מעסיק אותו כפעם בפעם. כבר ראינו כי העלם בן ט"ז מעתיק את שיר ‘העבודה’ מאת לאמארטין. לסריה אחת משיריו הוא קורא בשם ‘מלהקת הבונים’ וחורז בראשה בתור מוטו:
בְּמִסְפַּר הַבּוֹנִים גַּם שְׁמִי יִמָּנֶה;
כִּי אָמַרְתִּי: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה!
והנה קטע מתיאור העבודה התעשייתית אשר באחד משיריו. איזה כוח ביטוי, איזו חדוות עבודה מבצבצת מתוך השורות האלה, לא נאמין למצוא כאלה בבן־גליציה משנת ת"ר:
וּלְאָן נִשָּׁא עֵינֵינוּ מִגְדָּלִים עֲשֵׁנִים יֵשׁ,
וְאֵד עוֹלֶה מִקַּלַּחַת מִמַּעַל לְגַחֲלֵי אֵשׁ,
וְאוֹפַנִּים יָסֹבּוּ, וְגַלְגַּלִּים יֵחָפֵזוּ,
יִדְחֲקוּ יַחֲלִיפוּ כֹּחַ לֵזוּ לָלֵזוּ,
וְהָאוֹפַנִּים יַחֲרֹשׁוּ יִקְצֹרוּ יָדוּשׁוּ
וְהַגַּלְגַּלִּים יִקְצֹרוּ, יִטְחֲנוּ, יָלוּשׁוּ,
יְנוֹפְפוּ פַּטִּישׁ, יַהֲלֹמוּ, יְרַקְּעוּ, יְתָאֵרוּ,
יִטְווּ יֶאֶרֹגוּ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה יְמַהֵרוּ,
וְזֹאת הַבְּרָכָה, בִּרְכַּת עוֹבֵד, הִיא בִּרְכַּת הַדְּרוֹר!
יִתְרוֹן הַדַּעַת וְהַלִּמּוּדִים, יִתְרוֹן הָאוֹר!
ובשיר אחר אשר יכנהו ‘אבן מקיר וכפים מעץ’ הוא מסיים:
אַשְׁרֵי עָמֵל וּבוֹרֵא, שָׂשׂ וְעוֹשֵׂה מְלָאכָה.
אַשְׁרֵהוּ בָאֹפֶל, כִּי בוֹ הַבְּרָכָה!
ולעומת זאת:
אִם בְּזֵעַת אַחֶיךָ מְצוֹא חַיִים תֹּאבֶה.
הוּא יַעֲמֹל וְיִרְעַב, וְאַתָּה זוֹלֵל וְסוֹבֵא –
הֲיָדַעְתָּ מָה אַתָּה? – זֹאת אַגֶּדְךָ חִישׁ:
אָז כִּנָּה אַתָּה! תּוֹלַעַת, וְלֹא־אִישׁ.
אף תורת משה היא לו תורת־העבודה, תורת הצדק, תורת האור והדרור:
לֹא לָתֵת אֶת הָאָרֶץ לְרוֹזְנִים מַתָּנָה,
וְלָרָשׁ אֵין כֹּל, בִּלְתִּי רַעֲבוֹנוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ,
אַךְ לְחַלֵּק כָּל הָאֲדָמָה מִדֵּי חֲמִשִּׁים שָׁנָה,
צִוָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים בְּיִשְׁרַת לִבּוֹ וּבְצִדְקָתוֹ.
ואף כשהוא כותב את השיר ‘יום מלכנו’ ומשלם בזה, כמו כל משוררי־גליציה, את מס שירו לקיסר פרנץ יוסף, הרי הוא מקדים ואומר:
לֹא עֶבֶד מֶלֶךְ אֲנִי, אִישׁ חָלָק אֵינֶנִי,
גַּבִּי כְחַלָּמִישׁ, וַחֲנֻפָּה רָחֲקָה מִמֶּנִּי,
לֹא אֶקֹּד וְלֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה, וּדְבָרִי לֹא אֲחַלֵּל
לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ וּלְפָאֵר וּלְהַלֵּל.
הוא אינו מהלל את פרנץ יוסף אלא עקב עמדתו המוצקה כלפי
הַחֲשֻׁכִּים, אוֹכְלֵי עַמָּם, הַכֹּהֲנִים וְהַשָּׂרִים
ועקב הגדילו את התעשיה. אף הקטע מחיי התעשיה לקוח הוא משיר זה.
אמרתי: כפלג זך וצח, אשר לא יכה גלים ולא יתחולל הסער בקרבו היתה בת־שיר זו. אך פעם אחת התחולל הסער. זה היה במות עליו אשת־נעוריו אחרי
אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה
שְׁנוֹת עֹנֶג וּרְנָנָה.
המאורע הזה הרעיש את מיתרי־לבבו. הוא נתן ביטוי לרגשותיו בשירים שונים:
בַּחֲצִי אָרְחִי קֶבֶר חָפַרְתִּי –
בְּרֹאשׁ הַפִּסְגָּה אָשְׁרִי קָבַרְתִּי –
שָׁם שֻׁדַּדְתִּי – שָׁם חֲבֶרְתִּי לֻקָּחָה –
וַעֲרִירִי אֶמְעַד לְעֵמֶק־הַבָּכָא!
ב’חצי־ארחו' – המיבטא מזכיר פסוק ראשון של שירת דאנטי – קרהו האסון, בהיותו עוד במיטב־שנותיו. שנה על שנה דגר על אסונו. יגון תוסס ונוסס קדח בלבו. אף השירים הליריים לא הגהו מזור. אז־גם־אז נתעורר לעשות זכר ל’שושנה אשר לו וכתב את הגדולה והחשובה שביצירותיו' את הדראמה המקורית ‘ידידיה האיסי’ אשר ‘שושנה’ היא הגיבורה הסימפאטית בו.
ואם הוא אמר בשיר ‘חלום נעורי’:
גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת כִּי אֲדַבֵּר, הֶאֱמַנְתִּי.
כִּי אָשִׁיר לְעַמִּי מַחֲזוֹת קוֹרוֹתֵיהֶם,
וְעַל בָּמוֹת־יִשְׂחָק אַצִּיגֵם לִפְנֵיהֶם.
הנה יש ביצירה זו, המשתרעת על מאה ושבעה עשר עמודים, מנתינת־טעם לחלום־לבנו. ועוד גם זאת: יש פה ושם ב’ידידיה האיסי' עמודים ושורות אשר אינם חזון נפרץ בשירת־ההשכלה.
יינתן איפוא מ’ידידיה האיסי' בפרק אשר יבוא, אם כי גם שירה זו רחוקה מאתנו מרחק־זמן ומרחק־אקלים. הן גורל דראמה זו כגורל מחברה, גורל משורר נסתר, ואף בשמה לא נודעה עוד בקהל. והן לא מרובות ביותר הדראמות המקוריות אשר הנחיל לנו אותו דור, דור ההשכלה. יתרון השיר הדראמאתי על יתר שיריו בכל הוא.
ואומר לך: בשירך חיה! – –
‘ידידיה האיסי’
‘לפנים בישראל – בעת עמוד לבית חשמונאים הכהן הגדול מאחיו והממלכה נכונה בידו, והכהנים הלכו הלוך וגדול והעם הלוך וחסור, וישגא אוצר ההיכל וידל ישראל – – אז התנזרו שלמים וכן רבים וישיתו אל המדבר פניהם, ויהיו לחבל נפרד, תרבות אנשים קדושים. וזה שמם אשר קראו להם: איסים (הרופאים) או בנאים’.
‘לא על נקלה בא איש בסודם, כי אם בעמל רב ויגיעת בשר, אחרי פזר הונו לאביונים והחרים כל רכושו – – וכאשר עברו לו ימי המילואים, ימים רבים, וגם ניסוהו במסות, ובהבחנו יצא נקי; אז קיימו וקיבלו אותו להיות כאחד מהם ויאמרו לו: אחינו אתה. וילבישוהו מדי־בד וישימו עליו אזור־פשתן ויתד על ירכו, לאות כי בונה תרבות הוא והרוס בל יהרוס: וכמעשה לבנת שמלותיו כן הלבינו מפעלותיו וכן צחו מחשבותיו’.
…' חלילה מהם מקחת מתן, כי שונאי־מתנות היו. כי אם בזיעת־אפם אכלו לחם צר. ואשר עבדו בפרך (כי לא חרשו בבקרים בשגם הם בשר) ואשר זרעו ויקצרו בארץ־תלאובות (כי במדבר התבודדו לבלתי הסיג גבול רעיהם), חלקו בין האחים ולכל הזר הקרב. ויפרסו לרעב לחמם'.
‘ויש אשר שמו עליהם כלי גולה ויתהלכו בארץ לארכה ולרחבה’… – ‘ויהיו אך זוועה בעיני־ההמון, כי בצע־כסף לא לקחו, ובמלכים לא התקלסו ושם אלהים לא הזכירו; על כן שוממו עליהם רבים. כי לכל תכלה ראו קץ, אכן מגמת האיסים רחבה מאד’.
אלה קטעים מתוך ההקדמה הפרוזאית, שלאחריה בא המבוא השירי. אנו נמצאים במדבר יהודה, לעת אשמורת הבוקר. עדת האיסים נאספה באוהל מועד אשר להם. בראשם נשיאם: חוני המעגל. הוא האישיות המעולפת סודיות ורזי־רזים בדראמה זו. כל האגדות הידועות עליו חוזרות ונשמעות, אלא יש אשר נוספו עליהן חדשות. האגדה על שנתו אשר ארכה שבעים שנה מקבלת עוד גוון חדש: הוא ישן כל אותן שבעים שנה של גלות־בבל. אנטיפאטר אומר עליו במערכה ראשונה:
הֲלֹא הוּא הַגֶּבֶר לֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת,
וִימֵי שְׁנוֹתֵינוּ, שִׁבְעִים שָׁנָה,
גַּם הוּא שְׁנָתוֹ, בְּצֵל שַׁדַּי הִתְלוֹנָן,
לְבַל יֵלֵךְ בַּחוּץ וְעֵינָיו תֶּחֱזֶינָה
הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמַם וּשְׂרֵפַת הַמִּקְדָשׁ – –
אָז הֵקִיץ גַּם חוֹנִי כְּאִישׁ נֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ
וַיּאמַר: חָלַמְתִּי חֲלוֹם שִׁבְעִים שָׁנָה!
וּמֵאָז וְעַד עַתָּה הוּא הוֹלֵךְ בָּאָרֶץ,
לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּהּ – וְיָדוֹ בַכֹּל;
וּפָנָיו לֹא יֵרָאוּ וְלוֹ הַכֹּל צָפוּי.
אך במבוא, באסיפת האיסים, אין אנו שומעים שום נסים ונפלאות. הנה ההתחלה של המבוא:
חוֹנִי: שֹׁמֵר מַה־מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר מַה־מִּלֵּיל?
מַלּוּךְ: אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ?
מְנַחֵם: וְכָל זָר לֹא קָרֵב, וְעַמְּךָ כֻּלָּם אַחֶיךָ.
חוֹנִי: שֹׁמֵר מֵאַיִן בָּאתָ? אֵיפֹה שָׁקַד שֹׁמֵר?
מַלּוּךְ: עַל הַמִּצְפָּה עָלִיתִי, לִרְאוֹת בִּבְנֵי הָאָדָם. וְשַׁבְתִּי בְּנֶפֶשׁ מָרָה מֵחֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר.
מתפתחים ויכוחים בשאלות העומדות ברומו־של־עולם. נוגעים בפרובלימות הקשות ביותר של האדם והטבע. אבל אין כאן מחקר עיוני כי אם הלך־נפש. הרוח מתרומם והוא מביע את רחשיו בשפה נמלצה. אין כאן שיטות פילוסופיות מסויימות, כי אם נסיון לחדור דרך ערפל אל זוהר־השמים. המשורר אומר בזה עוד בהקדמתו הפרוזאית:
ומנסתרות נקני, כי לא אחת ולא שתים על שפם יעטו יצורי־כפי, ומן הערפל ישמיעו קולם. והיו דבריהם גלויים ונסתרים, ועשתונות לבם שקופים אטומים; ועל כן תקצוף עלי ותדמה בנפשך כי התלתי בך, הקורא! – אך זכור־נא ואל תשכח, כי אנשים איסים לפניך העושים בלהטיהם כן. ואנכי מה כי תלינה עלי?
לא. לא נבוא בתלונות על המשורר על אשר יצוריו מתנבאים בסגנון שקוף־אטום. דרך משל:
חָפְשִׁי אָנֹכִי לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי,
אָכֵן הָרָצוֹן חָפְשִׁי אֵינֶנּוּ;
דְּרוֹר לִי לְמַלֵּא אֶת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי,
אָכֵן הַבְּחִירָה אֲסוּרָה בִנְחֻשְׁתַּיִם.
אף בל נשמע בקול היצר המפתה אותנו להוסיף איזו דוגמאות מן המבוא, באשר יש שם מקומות ופסוקים אשר אינם חזון נפרץ בים־שירתנו. נצאה מדבר יהודה ונבואה בשערי־ירושלים. השנה שנת ג' אלפים תרצ"ו והמועד אחרי חג האסיף. אנו נמצאים במערכה ראשונה בחדר אשר לשמעון בן שטח, איש שיבה, נשיא־הסנהדרין, אחי שלמינון המלכה, אשר מתה זה שנים, ודוד להורקנוס הכהן הגדול ולאחיו אריסטובלוס המלך. אנו מוצאים בחדר־הנשיא את אנטיפטר, נציב באדום וריע להורקנוס. אנו שומעים את מזימותיו ואת חתירותיו של אנטיפטר מתחת לכס־המלוכה של אריסטובלוס. ללא הועיל משחית הוא את דבריו על אוזן שמעון בן שטח. לבו של זה שלם עם מלכו.
כאשר שמעון יוצא אל החדר לראות פני אחד האיסיים השואל לשכנו, ינאם אנטיפטר את המונולוג המגלה את סתרי־לבו.
הַוָּה עַל הַוָּה, פֶּגַע וּפָגַע!
גַּם מִן צְחִיחַ הַסֶּלַע הַזֶּה
חִצֵּי לְשׁוֹנִי יִסּוֹגוּ לְאָחוֹר.
והוא מסיים:
וְאִם כֵּן הוּא אֵפוֹא, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי? –
עֶזְרִי מֵעִם רוֹמָא, הָרוֹדָה בְּכָל הַגּוֹיִם.
מתגלה, כי האיסי הצעיר הוא ידידיה בנו של שמעון בן שטח. אביו מציגו לפני אנטיפטר. כאשר זה נפרד והולך לו באות שושנה, בת ינאי המלך ושלמינון, אחות לכהן הגדול ולמלך, שולמית, בת אנטיפטר, ריעה לשושנה. שושנה, אשר זה שלושה חדשים הביאה דודה המלך אל ארמונו, מספרת על כל הטוב אשר מצאה שם. ורק דבר אחד איום ונורא, מטיל עליה אימתה ופחד: חלום קשה.
בַּחֲלוֹמִי – וְהִנֵּה בְגַנִּי אָנֹכִי,
וּלְפָנַי שֶׂה תָּמִים וְעֹפֶר אַיָּלִים
מְשַׂחֲקִים יַחַד,
וְכֶלֶב נֶאֱמָן מְרַקֵּד בֵּינֵיהֶם.
וּפִתְאוֹם וְהִנֵּה הַכֶּלֶב נוֹבֵחַ
וַיִּפֹּל עִם שֵׂיִי עַל עֹפֶר הָאַיָּלִים
לִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה.
ופתאום והנה חוני המעגל, ‘כמראה לי סיפרה מינקתי בילדותי’, ניצב לפניה ובמטה אשר בידו יכונן מבטיה אל שדה־המערכה:
וָאַבֵּט וְהִנֵּה – אֲהָהּ, דּוֹד יָקָר! –
שְׁנֵי אַחַי אֲהוּבַי בְּאֵיבָה נִלְחָמִים,
וְגַם שְׁנֵיהֶם, אֲהָהּ, יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים
וְהַכֶּלֶב בֵּינֵיהֶם מְלַקֵּק אֶת דָּמָם.
ובאותה שעה חוני ידובב באזניה:
עֲנִיָּה סֹעֲרָה, מָה אֲמֻלָּה לִבָּתֵךְ!
עֲטֶרֶת זָהָב, אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,
וְאַבְנֵי מִלּוּלִים, דִּמְעוֹת עֲשׁוּקִים;
וּמַעֲטֶה אַרְגָּמָן עֲקֻבָּה מִדָּם:
וְאַשְׁרֵי הָעֲנִיִּים כִּי הֵם יִירְשוּ חַיִּים.
וכדי להוסיף בלהה על בלהות־נפשה כאשר היא שואלת את השומרים לראשה: ההיה בזה חוני המעגל? הם עונים לה, כי ראו את צלם שלמינון אמה מתהלכת
מֵחֲדַר מִשְׁכְּבֵי אֵל סְטַרְטוֹן הַמִּגְדָּל
וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק…
על דברי שמעון בן שטח, כי אלה הם מחזות שוא ומדוחים, עונה שושנה:
וּבְכָל זֹאת נִשְׁבְּעוּ כִּי כֵנִים הַדְּבָרִים,
כִּי מִיּוֹם מֵתָה אִמִּי הִיא עוֹלָה מִקִּבְרָהּ
מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַהוּא,
לַחֲנוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָפַל שָׁדוּד
אַנְטִיגוֹנוֹס יְבָמָהּ – וְיָדֶיהָ בַּמָּעַל – –
עַל כֵּן לֹא מָצְאָה בְקִרְבָּהּ מָנוֹחַ
עַד יָקוּם לָהּ גּוֹאֵל מִבֵּין צֶאֱצָאֶיהָ
לְכַפֵּר בַּעֲדָהּ וּבְעַד כָּל בֵּיתָהּ.
שמעון בן שטח נשאר, כמובן, תקיף בדעתו, כי אלה הם חלומות־שוא. אך ידידיה בנו אחרת יחשוב. הוא רואה בחלומה חזון הימים הבאים: הורקנוס הוא השה התמים ואובד, אריסטובלוס קל־הרוח הוא עופר־האילים.
וְאַנְטִיפֶטֶר בֵּינוֹתָם מְרִיבָה נוֹבֵחַ,
וּשְׁלוֹמִית כְּנָחָשׁ בַּסֵּתֶר אוֹרֶבֶת,
עַד כִּי יִכָּרֵת מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים
כֹּהֵן וָמֶלֶךְ וְרוֹדֶה בְעַמּוֹ.
לבו בו הולך שבי אחרי ‘שושנה הברה’:
כְּדַבְּרָהּ רְתֵת – רָחֲפוּ כָל עַצְמוֹתַי.
וְלוּלֵי עָצַרְתִּי בְכֹחַ וָחַיִל,
אֲזַי דִּלַּגְתִּי מֵאַחֲרֵי כָּתְלִי,
וָאֶפֹּל עַל צַוָּארָהּ, וְאֶקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל:
שׁוֹשַׁנָּה הַבָּרָה! אֲחוֹתִי אָתְּ!
בקריאה זו יורד המסך של המערכה הראשונה. בעלותו שוב במערכה השניה, שנה אחר־כך בארמון הנשים, רואים אנו כי האינטריגה המדינית התקדמה כבר בהרבה. אנטיפטר מבקר בלילה את בתו ויחדו הם ממתיקים סוד, איך לחרחר ריב בין שני האחים ובין הצדוקים והפרושים. הנה תחלת המחזה הזה, כאשר אנטיפטר יבוא מן החוץ ויגש בלאט אל חדר שלומית:
שְׁלוֹמִית (מבעד לחדרה): מִי יָזִיד לָגֶשֶׁת בְּחִצִּים וּבְקֶשֶׁת?
אַנְטִיפֶטֶר (מלחש): עֲלֵה פֶתֶן וְנָחָשׁ, לִמְעוֹנֵן וּנְבוֹן לָחַשׁ!
שְׁלוֹמִית: אֵיךְ בָּאתָ הַפַּעַם, בֵּין בָּרָק וָרַעַם?
אַנְטִיפֶטֶר: בַּמָּטָר בֶּחָרָבָה וְשִׂמְלָתִי לֹא רֻטָּבָה.
שְׁלוֹמִית: וּמַה שְׁאֵלָתְךָ? וּמַה בַּקָּשָׁתְךָ.
אַנְטִיפֶטֶר: לְסַפֵּר וְלִשְׁמוֹעַ, לַהֲרוֹס וְלִנְטוֹעַ.
והם מספרים זה עם זה. ויש מעלות ומורדות לשיחה. היסוד הדראמאטי נותן טעם. שמץ־מה מן הסממנים אשר לשקספיר. השיחה נסבה גם על ידידיה. אף האיסיים הם כוח מדיני, שצריך להביאו בחשבון. שלומית מתאמרת, כי היא כבר צדה את לב ידידיה ועל ידו תשלוט בעדת האיסיים ותדע את כל צפונותיהם. אך המשך מאורעות אותו הליל מראה כי היא טועה בחשבונה. אך רגע קט נמשך לב ידידיה אחריה. אם גם בהשפעת סצינה מלאתי־רטט יחבקנה וינשקנה, הנה עד מהרה יתעשת וימשיך את דרכו, דרך הנזירות. אף שושנה ממלאה תפקיד דראמאטי במערכה זו. ויש בשיר שהיא שרה מריתמוס השיר אשר לגרטכן בחזיון פאוסט. לבסוף מתגלה, כי צלם שלמינון הוא שוב – חוני המעגל. ולא עוד, אלא שבסוף המערכה הוא ממנה את ידידיה ללמלא מקומו בקהל האיסיים.
אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, יִחַלְתִּי,
וּבְיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי – וְחַי לְעוֹלָם.
על קריאתו הנרעשת של ידידיה:
מוֹרִי, מוֹרִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי?
עונה חוני נמרצות:
יְדִידְיָה בֶן שִׁמְעוֹן, כָּלוּ יְמֵי מְגוּרֶיךָ!
בשנית יורד המסך והוא עולה בשלישית. במערכה השלישית אנו נמצאים ביער יהודה. ידידיה עודנו נסער עד־היסוד־בו על אשר נבחר לעמוד בראש־העדה. הוא מתייצב ביער על יד מצבת־אבן וקורא מונולוג רב־ענין המשתרע על פ"ה שורות. אחר ישב על האבן כאיש שומם. פתאום יקום וייך את הסלע במטהו פעמיים. והנה קול קורא אליו ממעמקים:
מַה לְּךָ פֹה, וּמִי לְּךָ פֹה, בֶּן אָדָם תּוֹלֵעָה?
יְדִידְיָה: מְבַקֵּשׁ אָנֹכִי, מְחַפֵּשׂ אָנֹכִי, בְּרוּחַ נְכֵאָה.
קוֹל קוֹרֵא: סֹב לְךָ צָפוֹנָה, וְלֵךְ לְךָ תֵּימָנָה, גֶּשׁ הָלְאָה, יֶלֶד.
יְדִידְיָה: סֹבֵב אֶל צָפוֹן, וְהוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, כְּבָר הָיִיתִי בֶחָלֶד.
קוֹל קוֹרֵא: פְּנֵה לְךָ יָמָּה, אוֹ אֶל הַקֶּדֶם בְּרַח מִן הַיַּעַר.
יְדִידְיָה: הָיִיתִי בַמִּזְרָח, גַּם עָבַרְתִּי בַּמַּעֲרָב, כִּי גָדַל הַנַּעַר.
קוֹל קוֹרֵא: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? מָה חֶפְצְךָ בְבֵיתִי? מַה פָּרַצְתָּ פָרֶץ?
יְדִידְיָה: אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אֶל בֶּטֶן הָאֲדָמָה, אֶל חוּג הָאָרֶץ.
קוֹל קוֹרֵא: מִי הֵאִיר לְךָ מַטָּה, בַּחֹשֶׁךְ, בַּעֲלָטָה?
יְדִידְיָה: מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, וְעַל רֹאשָׁהּ גֻּלָּה
שִׁבְעָה מוֹצָקוֹת לַנֵּרוֹת, וְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בּוֹעֲרוֹת.
וכה הולך ונמשך הדיאלוג בין הקול ובין ידידיה. דרך משל, הקול שואל:
הֶעָבַרְתָּ עַל קֶבֶר הָרָם בָּעֲנָקִים:
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם־פָּז, יָדָיו גְלִילֵי־כֶסֶף,
בִּטְנוֹ נְחֹשֶׁת, שׁוֹקָיו בַּרְזֶל מוּצָקִים,
וְרַגְלָיו נִכְלֵי יוֹצֵר חֶרֶשׂ וְחֶסֶף?
וידידיה עונה:
אֵיךְ יֵעָלֵם מֵעֵינַי וְהוּא סֵמֶל הַלְּאֻמִּים!
הַמּוֹשְׁלִים בְּרֹאשָׁם וְהַכֹּהֲנִים עַל יָדָם,
וְהַשָּׂרִים דְּשֵׁנֵי־אָרֶץ, וְחַיָּלִים עֲצוּמִים,
יָעִיקוּ תַחְתֵּיהֶם שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם.
וְלֹא יֵדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִי לָהֶם שִׁחֵתוּ,
וְכִי יִפְּלוּ גַם הֵם, אִם הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּ.
ושוב מתפתל הדיאלוג ויש אשר נשמע הד הפילוסופיה אשר במבוא. לבסוף שואל הקול:
וּמָה עוֹד תְּבַקֵּשׁ, אִם רָאִיתָ כְּמוֹ כֵן?
הַמְעַט לְךָ, בֶּן אָדָם, חֵלֶק בַּבִּינָה?
וידידיה עונה:
אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, לָהּ תְשׁוּאוֹת חֵן־חֵן,
אֶבֶן בָּחֲרוּ הַבּוֹנִים לִהְיוֹתָהּ לְרֹאשׁ־פִּנָּה,
אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ עַד שֶׁמָצָאתִי.
הקול:
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, לָהּ מְגַמַּת פָּנֶיךָ,
הַיָדַעְתָּ, בֶּן אָדָם, מַה זֹאת לְפָנֶיךָ?
ידידיה (יקוד על האבן וילחש):
אֱמֶת שְׁמָהּ וְלָהּ תְּשׁוּקָתִי.
והמזימה המדינית של בית־אנטיפטר הולכת וטווה את קוריה. הוא הצליח ליצור ברית בין הורקנוס ובין אריטס מלך־הערבים, וזה עלה עם חמשים אלף איש לצור על ירושלים, אשר הרעב יפיל בה חללים. לשוא מופיע שמעון בן שטח באוהל אנטיפטר ומנסה להשלים בין האחים.
הֲלֹא שָׁמַעְתָּ הַלַּיְלָה קוֹל שַׁדַּי וְאֵל זוֹעֵם?
עֵת אֶרֶץ רָעֲשָׁה וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַד,
וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַחוֹמָה
הֵלִילוּ: כִּי עַל אוֹדוֹת חֲזִיר מִיַּעַר
אֲשֶׁר הֶעֱלִיתֶם עַל הַחוֹמָה בִּמְקוֹם שֵׂה הָעוֹלָה
חָרָה אַף ד' וַיִּגְעַר בָּאָרֶץ.
זֶה דְּבָר הֶהָמוֹן! אַךְ נַפְשִׁי יוֹדַעַת
כִּי אֵין חֵפֶץ לֵאלֹהִים בְּעוֹלָה וָזֶבַח,
אַךְ מִפִּי עוֹלְלִים הַיּוֹנְקִים שָׁדַיִם צוֹמְקִים,
בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמּוֹתָם,
יֶעֱשַׁן אַף ד' וַיִּגַּע בֶּהָרִים
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.
לשוא. אנטיפטר לועג ועונה:
יֵחַתּוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם מֵהֵמָּה,
פֶּן יִהְיוּ בָּרַעַשׁ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם,
וַאֲנִי אִישׁ־מִלְחָמָה, יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְּרִיעָה,
עַל כֵּן לֹא אִירָא בְּהָמִיר אֶרֶץ.
אך פתאום מופיע חוני המעגל בתוך מחנה חיל־אריטס, וידבר אליהם ערבית כדברים האלה:
עַד אָנָה לֹא תֹאמְרוּ לְמַשְׁחִית הֶרֶף?
עַד מָתַי שִׂנְאַת־חִנָּם תַּפְרִיד בֵּין אַחִים?
עַד אָנָה בֶּן־הָאָדָם יֵצֵא לְטֶרֶף,
וְיִפְרֹשׂ לִשְׁכֵנוֹ צִנִּים וּפַחִים?
הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ; כְּעִבְרִי כָּעֲרָבִי!
ואם פליון, אחי אנטיפטר, קם אותה שעה על חוני המעגל וימותתהו, הנה המשיך תלמידו ידידיה את חזונו:
הַגִידוּ לַאֲרֵיטֶס: כֹּה דְבַר הַנָּבִיא:
בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם לֹא יָהֵל עֲרָבִי!
סָפַרְתִּי צִבְאוֹתֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲלָפִים,
אֲשׁוּרֵמוֹ, וְגַם קָרוֹב, עַל צַוָּאר נִרְדָּפִים.
הדברים עושים את פעולתם. צבאות אריטס מתפרצים מאת אנטיפטר ושבים אל מול גבול־ארצם. אך אנטיפטר עומד כצוק־סלע ולא ידע פחד:
הֵן פְּלֵיטַת עֲרָב בַּל תַּבְהִילֵנִי.
מְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי: רוֹמָא צוּר מַחְסִי.
והוא ובתו ממשיכים את מזימותיהם.
ובעדת האיסיים התחוללה מהומה במות חוני. קמו תלמידים אשר אמרו להפוך את הקערה על פיה: הם מטיפים תורת הזרוע, מעין דיקטאטורה של הטובים והישרים:
חֶרֶב עַל הַבַּדִּים. אֲדוֹנִי הָאֲרָצוֹת!
חֶרֶב עַל הַכֹּהֲנִים, מְאַשְּׁרֵי עַמִּים בְּתֹהוּ!
חֶרֶב עַל הַגְּדוֹלִים, טוּב־הָאָרֶץ יֹאכֵלוּ!
חֶרֶב עַל הָרוֹמִים, גּוֹיִם קְטַנִּים יְרוֹצֵצוּ!
כִּלָיוֹן חָרוּץ, אַחַי! עַל כָּל רָם וְנִשָּׂא.
אחרים יטיפו לדרך אחרת: מלחמה בשלום. כיבוש המשרות החשובות ביותר ועל ידי כך השלטת דרור וצדק בארץ. אך בעצם־המהומה מופיע ידידיה והוא מחזיר את עטרת־התורה האיסית ליושנה. למטיפי תורת הזרוע, תורת ‘הבושלביות’ הוא קורא:
אַךְ לֹא תֹאמַר לְרֵעֶיךָ: אֶל הָאֱמֶת מַטְּרָתִי.
וְזֶה דֶּרֶךְ חָדָשׁ, בְּעַד הָרָעָה אֶל הַטּוֹב:
כִּי שֶׁקֶר בִּימִינְךָ, וְרָעָה נֶגֶד פָּנֶיךָ!
לָכֵן אֲנִי קוֹרֵא אֶת הַקְּרִיאָה הַמָּרָה:
גֶּשׁ הָלְאָה נוֹכֵל, צֵא אִישׁ הַדָּמִים!
ושוב הוא מבאר את תורת האיסיים:
וְלַשְּׂרִידִים אֲנִי קוֹרֵא: פַּלְּסוּ מַעְגְּלֵיכֶם!
לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִיסִי, וְלֹא בִסְעָרָה דַרְכּוֹ,
אַךְ בִּדְמָמָה דַקָּה הוּא הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים.
וּמִי בַּז לְיוֹם קְטַנּוֹת וּפָנָה לְמַעֲלָה,
חָדַל לִהְיוֹת אִיסִי מִן הוּא וְהָלְאָה.
וַאֲשֶׁר יֵלֵךְ נְכוֹחוֹ בְמַעְגְלֵי הַצֶּדֶק
וּמִן הַחֶסֶד מוֹצָאוֹ וְאֶל הַחֶסֶד מְגַמָּתוֹ
וַאֲשֶׁר יִשָּׂא חֵטְא רַבִּים וְיַרְבֶּה לִסְלוֹחַ
וְלַמָּוֶת הֶעֱרָה נַפְשׁוֹ לְכַפֵּר עֲווֹן פִּשְׁעָם:
לָזֶה יִקָּרֵא אִיסִי, שׁוֹמֵר אֱמוּנִים!
בחמישית עולה המסך. הטראגדיה קרבה אל קצה. קרב המומנט אשר בו הוטל על ידידיה לעמוד בנסיון אחרון. קמו עדי־שקר, בוודאי על פי שלומית והעידו, כי ידידיה הרג את חוני המעגל. הסנהדרין הוציא פסק דינו למות. אמנם ברגע האחרון הם מבטלים את עדותם ומודים כי שקר ענו בידידיה. שמעון בן שטח אביו חושב, איפוא, לבטל את דין־המות. אך ידידיה מתנגד לזה:
אָבִי! אָבִי! הַאַתָּה נָשִׁיתָ חוֹק?
לֵאמֹר: כִּי יִנָּחֲמוּ וְשָׁבוּ אָחוֹר הַעֵדִים,
אַחֲרֵי יִגָּמֵר דִּין, אֲזַי לֹא יֵאָמְנוּ;
כִּי בֶּטַח מֵרֹךְ לֵב יָזוֹרוּ לְאָחוֹר.
שמעון בן שטח עוד מנסה להציל את נפש בנו. הוא מראה כי לא כצדוקים הפרושים ולהם יש הזכות לתקן תקנות לפי חפץ־החיים. אך ידידיה עומד על דעתו.
עֲשֵׂה נָא זֹאת, אֵפוֹא, אַךְ לֹא לְמַעֲנִי,
חַדֵּשׁ נָא, אֲבִי, מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים –
וּמִי יִתֵּן וְיָבוֹא יוֹם וּמִשְׁפַּט מָוֶת כָּלִיל יַחֲלוֹף
אַךְ לֹא לְמַעֲנִי תִבְרָא חֲדָשׁוֹת.
וְלֹא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן בֶּן הַנָּשִׂיא
הַדָּת נְתוּנָה, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.
עוד שמעון ממאן להמית את בנו רק בשביל כבודו. אף שושנה עומדת ומפצירה:
אַחֲלֵי, דוֹדִי, פַּלְטֵהוּ! וְלֹא יֵרֵד שְׁאוֹלָה!
לשוא. הוא יכרע לטבח. באותה שעה אומרת שושנה לשלומית:
תִּמְכִינִי שְׁלוֹמִית! הַגְמִיאִינִי יַּיִן לְפוּגָה!
וְנָבוֹכוּ שַׂרְעַפַּי וְאַל אֶרְאֶה בְמוֹת אֲהוּבִי.
שלומית (תשליך ראש בגביע. ותשק את שושנה):
מוּתִי, אַתְּ וְהוּא תוֹעֲבַת לְבָבִי!
חֲתַּן דָּמִים הוּא לָךְ – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לוֹ לְעוֹלָם!
שושנה נופלת מתה. נתקיים חלום לבה. המסך יורד.
דומה: די בסקירה מהירה זו למען תת מושג לקורא, מה רב העושר והכוח השירי אשר בחזון־תוגה זה. אין אנו יודעים על מה נשתאה יותר, אם על המרחק אשר בינו ובין יתר שירות דורו ומדינתו ואם על ההבדל אשר בינו ובין השירים האחרים אשר למשורר הזה עצמו.
בשירו ‘חלום נעורי’ אמר:
כְּבָר שַׁרְתִּי אֶת חָזוּת יְדִידְיָה הָאִיסִי
וּמִקְצָת מִמַּחֲזוֹת הוֹרְדוּס הָיָה בְכִיסִי
וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר זְמַן הַחַשְׁמוֹנָאִים
וּמִשְׁפַּט בֶּן יוֹסֵף עִם הָרוֹמָאִים.
והוא הולך ומונה את מספר הגבורים אשר העסיקו את רוחו:
וּמַרְאוֹת יְצִירַי הַנְּעִימִים וְהַנֶּאֱהָבִים
כֻּלָּם בְּמַחֲזֶה כְּבָר לְפָנַי נִצָּבִים.
והוא ממשיך ומתודה את גאון חלום־נעוריו:
שֶׁקְסְפִּיר עִבְרִי אֶהְיֶה, בְּלִבִּי אָמַרְתִּי –
וַיָּבוֹא הָאוֹשֶׁר וְהַכֹּל אֵחַרְתִּי!
גְּאוֹן־שִׂבְעַת־לֶחֶם, עַצְלוּת הָעשֶׁר
הִפְרִיעַ אוֹתִי מֵעֲבוֹדַת הַכֹּשֶׁר.
אכן, ב’ידידיה האיסי' הראה, כי היתה לו הזכות לשאת נפשו לגדולות.
האיש אשר העירני עליו הוא ידידי־ידידו הסופר מ. מבש"ן. זכרה לו אלהי לטובה.
ואזכיר גם זאת: אחרי התפרסם הפרק הראשון כתב אלי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ: ‘אמרתי להעירך, כי גולדבוים היה מן “הבונים החפשים”. אפשר היחידי ביניהם, שמסור היה בכל לב. וזה מפרש במקצת את שירי הבונים ואת בנין ההיכל – הוא שמח למצוא שם סמלים יהודיים. וטוב שהעמדת נפש לאדם נסתר ונשכח’. זה מפרש בהרבה גם את ‘ידידיה האיסי’.
יהודה לייב לנדא: דרמה ולאחריה
מאתר' בנימין
שבת פרשת דברים תרמ“ג בלבוב בגליציה. נצנוצים ראשונים של תנועת־התחיה. חבת־ציון מתעוררת ברוסיה, ברומניה, באנגליה, בווינה. בגליציה מתגלים צעדיה הראשונים של תנועת־התחיה בעבודה תרבותית. בלבוב הבירה נועדו המשכילים ויסדו בית ‘מקרא קודש’ להפצת הלשון העברית, 'ללמוד תנ”ך עם דקדוק לכל הבא שעריו מזקן ועד נער'. באו ‘לקחת לקח גם מתלמידי בתי הספר’. נמצאו מורים ‘אשר לקחו את המשרה על שכמם חינם אין כסף’. ביניהם המלומד המצוין הרב ד“ר י. י. קובאק. בין העסקנים – הרופא ד”ר בירר, מראשוני חובבי ציון, ממיסדי ‘קדימה’ בווינה. אך היום, בשבת פרשת דברים, נאספו החברים לשמוע הרצאה עברית מאת צעיר אחד, בס“ה בן י”ז שנים. ד“ר בירר מציג אותו לפני קהל הנאספים. ‘ישמח לבי להציג לפניכם צעיר לימים, רך בשנים ואב בחכמה, והוא יעלה היום הבמתה לשאת מדברותיו, להשמיענו בשפת עבר מחשבותיו אשר הוא חושב על העת החדשה והשכלת בני עמנו’. ואמנם, שם ההרצאה הוא: ‘ההשכלה החדשה או האסימילאטיאָן’ (המלים התבוללות או טמיעה עוד לא התאזרחו כראוי). כתום ההרצאה מרעישות מחיאות־הכפים את הבית. ואחר מעיר ד”ר קובאק כמה הערות. ביחוד חושש הוא שמא פגעו יותר מדאי דברי המרצה בביקורת על ההשכלה והוא אומר שיש שני מיני השכלה, טובה, ורעה, וביקורת המרצה פגעה ברעה ולא נגעה בטובה. הרצאה זו עם כל פרשת התכונה שהיתה לה נדפסה מטעם החברה ובסופה גם שיר גדול מאת המרצה בשם ‘יש תקוה’ ובסוף באה עוד בפרוזה ‘אחרית דבר’ – תשובה למבקרים משמאל.
כאלה היו צעדיו הראשונים של י. ל. לנדא בציבור ובשדה הספרות. קדמו לזה עוד שירים ורשימות ב’מחזיקי הדת‘, ב’נוגה הירח’, ב’האור' של י. ד. זילברבוש, ‘המזכיר’ ועוד. לאמור: ‘עילוי’. בחור שרכש לו ידיעות מרובות בתלמוד ובספרות ההשכלה ושמשך באהבה בעט־סופר. עוד הילד כתב לדרישת מו“ס תחינות בשביל הנשים וקיבל שכר… והוא ראה את אמו בוכה על התחינות האלה… אך העלם זוכה להכרה של התפעלות מטובי המשכילים בעירו, שהיא עיר הבירה במדינה, ורבים בה אנשי־מעלה. עוברת עוד שנה אחת והצעיר מפרסם דראמה היסטורית בחרוזים: בר־כוכבא. הצעיר קובע לו גם שם ספרותי לשירתו: היל”ל בן שכ"ר. תחת השם הזה עתיד הוא לפרסם עוד כמה חזיונות (שכ"ר – ראשי תיבות של שמות אביו).
כזו היתה ההתחלה. צעיר רב־כשרון ורב־רגש הוצא אל המערכה בשדה־הספרות. בשדה הזה עוברת תקופה של חילוף המשמרות. נקודת־הכובד של הספרות העברית עברה לרוסיה. גליציה שעמדה בראש במשך תקופה ידועה, היתה כבר אז מפגרת. היא חיתה על חשבון העבר, שגם הוא לא היה עשיר ביותר. הענקים נמצאו אז ברוסיה, וגם הם כאילו נטה יומם לערוב. תיישים מצד זה וגדיים מצד זה, אך הגדיים עוד רכים ועוד לא כבשו את מקומם.
לאמור: כשרון כזה של לנדא היה זקוק לסביבה ספרותית בעלת רמה ידועה. כי זה לא כשרון אלמנטרי פורץ גדרות, הוא לא היה עלול להיות ראש־מקהלה, אלא אחד מן המקהלה. ולו לא היתה מקהלה. המקום גרם, הזמן גרם. התהילות המוקדמות גרמו. יש התקדמות קיבוצית המסייעת לכל יחיד ויחיד שבקיבוץ. ויש אשר היחיד פורש לעצמו, תובע הרבה מעצמו, מכה עצמו וקורא לעצמו: גדל! ללנדא לא היה קיבוץ. והוא לא התאכזר על עצמו.
לנדא לא היה הראשון שחיבר דראמה בעברית. לפניו היו גדולים וקטנים. אך הוא היה הראשון אשר הדראמה משכה את רוחו כמעט בכל ימי חייו. והוא היה אולי הראשון שתבע הצגה עברית ושזכה לראות חזיונו העברי מוצג על הבימה.
הדרמה הראשונה שלו ‘בר־כוכבא’ עשתה רושם ידוע בקהל. דוד פרישמן כתב עליה ביקורת שלילית. ואולם עצם העובדה שפרישמן נטפל לנסיונו הדרמטי הראשון של המחבר הצעיר, יש בה משום כבוד. יש פה ושם בדרמה זו מנצנוץ כשרון, אפילו מן ההסתערות של ראשית־און, אבל בסך־הכל – פרי־בוסר, שהיה ראוי יותר לגניזה מאשר לפרסום. וכמוה כדרמה השניה שבאה אחרי שנתים, בתרמ"ו: ‘אחרית ירושלים’. אך הנה עברו עוד שנתים ולנדא הגיש שוב דרמה: ‘הורדוס’. ופה כבר התבשל כשרונו במידה מרובה. ואם גם דרמה זו לא עשתה את הרושם שהיתה צריכה לעשות, הרי יש לזקוף את הדבר במקצת על חשבון גליציה, שנדחקה לקרן־זוית ובמקצת גרמו לזה שתי הדרמות שנתפרסמו לפניה. הן שטבעו את המטבע של לנדא ושוב לא נתפנו לדון את הדרמה החדשה דיון אובייקטיבי.
אני חושב את החזיון ‘הורדוס’ ליצירה החשובה ביותר, שזכה לה לנדא בתקופתו הראשונה. התפיסה ההיסטורית, מבנה החזיון, מבנה כל מערכה ומערכה, הרצאת הדברים, הסגנון – בכל יש עצמיות ידועה, התבגרות, מלאכה הראויה להתכבד בה. המחבר יש לו ‘חולשה’ אל הורדוס, הוא רואה בו לא רק כח־איתנים, כי אם גם כח בונה, שגם כוונותיו, למרות־הכל, הן לרוב נכונות וטובות. הוא רואה בו לא רק חוטא־במזיד כי אם גם קרבן־שוגג. מתוך תפיסה מיוחדת זו הוא יוצר את מסכת השתלשלות־העובדות והוא יוצר גם את דמויות־הנפשות העושות בחזיון. לכאורה החומר ‘נתון’ מגנזי ההיסטוריה, אבל לנדא אינו מקבל את ההיסטוריה כפי שהיא נמסרת לו. הוא בוחן ובודק. הוא הופך בה ורואה בה בעיני חוזה חזיון. ההיסטוריה מאין היא שואבת? מיוספוס פלביוס, מן האגדה התלמודית, מן המסורת הנוצרית. אך זה האיש פלביוס אינו מהימן על לנדא, הוא ‘צד’, הוא אינו נייטרלי. האגדה התלמודית היא סתומה־עמומה וניתנת להידרש בכמה פנים. והמסורת הנוצרית אינה עומדת בפני הביקורת.
צעיר הוא עוד לנדא באותם הימים. בן כ"א. אבל הוא מגלה כח רב. הוא גדל עם הנושא. הוא כותב הקדמה פרוזאית ארוכה. היא מתחילה – בתורת מס לרוח־התקופה ההיא – בדברי־מליצה כדרך שהתחילו סמולנסקין ואחרים – הטובים שבמליצי הדור ההוא ועל־פי מתכונת שהיתה שלטת גם בסופרי־לועז. אבל עד מהרה הוא משתחרר מכבלי־המליצה והוא צולל בנבכי השאלה אשר לפניו. לו השקפה משלו, והוא מגן עליה בעוז־ההגיון. הדברים מקבלים גוון אחר.
יש כאן, איפוא, יצירה דרמטית חשובה מצד עצמה וחשובה בתור עדות על הכח הדרמטי הפוטנציאלי שהיה צפון ברוח המחבר, כח שבתנאים ידועים היה עלול להתפתח ולגדול. אך התנאים לא היו נוחים לכך. ומן החובה לרמז על התנאים האלה, שבעטיים לא נתן לנו מה שהיה עשוי לתת.
במקצת כבר רמזתי. חילוף משמרות בספרות, חוסר סביבה ספרותית הגונה בימי שחרותו. אף פרסום שתי הדרמות הקודמות, שהיו בוסר, הזיק לו עד מאד. כיון שבשתי הדרמות הראשונות היה חשוד על המליצה ועל שפת־יתר ועל כל מיני ליקויי־בוסר – שוב לא בדקו אחריו בשלישית. הוא היה בעיני הקהל בבחינת ‘עבר ושנה’. אמנם הדרמה עוררה ביקורת ידועה ב’הצפירה' וגם ב’הצבי' של בן־יהודה. מאמרים אלו לא קראתי, אבל נראה שהם דנו בעיקר על הטנדנציה אבל לא על השירה ועל הבנין הדרמטי. אף־על־פי־כן אפשר שלנדא היה מתגבר על המכשולים האלה והיה מבצר את עמדתו בספרות לולא בא מהלך חייו והטהו לצד אחר.
כי אחרי גמרו את לימודיו חי זמן ידוע באנגליה ואחר כך השתקע באפריקה הדרומית. ודבר זה חתך את גורלו הספרותי. כמעט כל הגליצאים שביצרו להם מקום מכובד בספרות העברית הם אלו שיצאו מגליציה ונכנסו למרכזים ספרותיים, אם בברלין בשעתה ואם בארץ־ישראל וכיוצא בזה. אלו שנשארו בגליציה – לא הצליחו. אלו שנגרפו לפינות נדחות – לא הצליחו. ודרום־אפריקה היתה – והיא גם היום – במובן הספרותי פינה נדחת. אין סביבה, אין חברים לכשרון ולשאיפה.
וכך היה לו ללנדא גורל מיוחד בספרות, גורל יחיד. גורל איש הנמצא בנקודת־ההיקף ולא במרכז או באחד המרכזים. יש התפתחות ידועה ביצירותיו – כמו בחייו – גם אחרי ‘הורדוס’. הוא קנה הרבה חכמה ודעת. רכש לו ידיעת כמה שפות וספרותן. עבד בכמה שדות מדע ומחקר. חוג־ענייניו גדל, האופק שלו רחב והתבהר. אבל יש שהדברים האלה נעשו מחוץ לקשריו עם הספרות העברית. בוא וראה: בקובץ האנגלי של מאמריו אתה מוצא שתי מסות נחמדות רבות־ענין על שני מוסיקאים יהודים גדולים: הלוי ומאירבר. ניכר, שהוא שקע בעולם־הנגינה והוא מדבר כשבע־רשמים. אילו כתב על העניינים האלה בעברית, הרי היה מכניס נימה חדשה. אבל בעברית הרי הוא דן ורן כמעט רק על מה שדנים ורנים אחרים. אין הוא הולך לפני המחנה אלא עם המחנה ובתוך המחנה. ובהיותו נמצא בפריפריה, בנקודת־ההיקף, הרי יוצא שהוא לעתים נגרר אחרי המחנה.
כאלה הם התנאים, המסיבות. רבים שקעו בתנאים כאלה לגמרי. הם הם ש’הבטיחו' הרבה, שעוררו תקוות, שהשאירו זכר נעים – ונעלמו ונגוזו וירדו מעל הבמה. זכור את דוליצקי באמריקה, את נפתלי הירץ אימבר באמריקה; זכור את ד“ר אהרנפריז. אף ד”ר יהושע טהאָן היה נותן יבול אחר אילו נקלע למקום חכמים וסופרים. אף ד"ר ניימרק עמד על הגובה רק בימי שבתו במרכז הספרותי בברלין; בבואו לאמריקה לא מצא עדיין מרכז חדש. ומי זוכר עוד היום את התקוות שעורר אברהם בן־יצחק בשיריו הנפלאים, הספורים?
לנדא נקלע לפינה נידחת. הוא שקע בעבודת יום־יום. הוא שקע בתרבות אנגלו־סקסית בכלי שלישי. הוא למד אנגלית וכותב אנגלית ומרצה באנגלית – אחרי שבמשך שנים שימש גם את השפה הגרמנית. ובכל אלה לא ניתק את קשריו עם הספרות העברית ועם השירה העברית. הוא המשיך. מלבד הדרמות הראשונות כתב עוד את הדרמות ‘יש תקוה’ (תרנ"ג), ‘דם תחת דם, חזיון היסטורי’ (תרנ"ז), ‘דון יצחק אברבנאל’ (תרנ"ט), ‘לפנים או לאחור, דרמה מחיי עמנו בזמן הזה’, (תרפ"א), ‘ישראל בעש"ט’ (תרפ"ג). שתים מהן לא הגיעו לידי. אבל באלה שהגיעו לידי מצאתי ענין.
‘יש תקוה’ הוא חזיון קטן, מכווץ, תמונה מרוכזת. אבל כמעט שאין בו שום צד־השווה עם היצירות הקודמות. הוא כתוב בפרוזה ורק שירים מספר הוכנסו בו. אם הורדוס כתוב בסגנון הקלסי הנה חזיון זה הוא יותר מעין דיאלוג חם בין שתי ההשקפות שנאבקו אז ונאבקות עוד עכשיו בנשמת היהודי: הלאומיות וההתבוללות. החזיון נלחם בעוז לצד הלאומיות. היקף העניינים הוא מחיי המטיפים הראשונים לציון, מן ההווי בגליציה השקטה באותם הימים (ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון), הד מימי פרעות ברוסיה. בהשתלשלות הפבולה ניכרת יד חרוצה. השירים יפים ועושים רושם, בייחוד ביחס לזמן ההוא. לא יאמן כי זה האברך שנאבק קשה עם החרוז בספריו הראשונים הוא המחבר של השירים הגמישים, הקלים האלה. פּתוס מרומם עושה בחזיון מתחילתו ועד סופו. יש כאן מעוף, מרץ, אחדות. תום־שחרית בערכי התחיה. זריעה שקטה על תלמי־הלבבות. נצחון האידיאה שלם.
אך מה רב המרחק בין הדרמה הפתיטית הזאת ובין הדרמה הריאליסטית ‘לפנים או לאחור’!
בזו הראשונה פי האידיאליסט הוא המדבר. החיים עדיין אינם מסובכים ומשובשים אלא בנקודה אחת: בנקודה הלאומית. תקן את הנקודה הזאת, הסר את השיבוש הזה והכל הולך למישרים. הן הטוב שולט בעולם ורק העינים טחו מראות. הסר את הסנוורים והטוב ישלוט באין מפריע. אחר, לגמרי אחר, הוא המצב ב’לפנים או לאחור'. האידיאליסט הפך ריאליסט. הוא ראה הרבה והתבונן הרבה. והוא ראה שהשיבוש אינו בנקודה אחת, שיצרים שונים ישנם בעולם. אם תפקח את העינים בנקודה אחת עוד לא הועלת הרבה. לא רק מלאך־המות אלא גם מלאך־החיים מלא עינים, מלא יצרים, תאוות, משיכות, דחיות. אם תחתוך ראש אחד לפתן וצמחו לו ראשים חדשים לבקרים. ואם כך, מה הועילו חכמים ומטיפים בתקנתם ובהטפתם? ומי חכם וידע את הדרך העולה למעלה? ומי יאמר אם אנו הולכים ‘לפנים או לאחור’?
רב הדרך בין זאת הדרמה הקצרה, המכווצת, המרוכזת, התמימה, מחיי חוג צר בלבוב, לזאת הדרמה המפולשת, הרחבה, המפוזרת מחיי היהודים בדרום־אפריקה. האידיאליסטן הפך ריאליסטן. הוא נתנסה בנסיונות קשים. הוא רצה להציל את ספינת האידיאלים שלו ולעתים לא הציל אלא שברי־קרשים, סירה קטנה ונקובה. ועתים נכנס לסירה קטנה ונקובה זו גם אורח בלתי־קרוא: רוח הציניות, מפיסתופל מושיט לשון. לועג ומלגלג. אך האידיאליסט נלחם על קיומו. הוא נזכר בהמית־נפש בימים עברו, באידיאלים שלאורם הלך והוא מגן עליהם בחרף־נפש. יריעת־בד אינה מקופלת אלא מתרחבת. טיפוסים שונים מטפסים ועולים על היריעה. והתכונה רבה. הצד השווה שבשתי הדרמות, הקצרה והארוכה, שהן לקוחות מחייו, מנסיונותיו של המחבר. כנות הן. אף הלשון מתאימה לתוכן. נגוזה הלשון הפתיטית ובאה במקומה לשון מדרשית.
עמדתו המיוחדת של לנדא בין התקופות, עמדתו מן הצד בנקודת־ההיקף, באיזו פינה נדחת במובן הספרותי־התרבותי, – עמדתו זו באה לידי ביטוי גם בשאר ספריו. מחוסר פנאי לדון במיוחד על כל אחד ואחד אדבר במלים מעטות רק על אחדים מהם.
בספר ‘וידויים’ הוא דן כמעט על אותם העניינים שדן בהם בדרמה ‘לפנים או לאחור’. אבל מפאת הצורה השונה הצליח להכניס בו תוכן רב. הוא ספר מיוחד במינו. שני רעים, אחד מאירופה ואחד מחוץ לה, מחליפים מכתבים. אחד נוסע אל ‘היריד’, אל המערב, אל העולם הגדול, עולם האור והתרבות, ואחד הגיע שם כבר מזמן רב והוא מתיחס כבר אליו באיזמל הביקורת והאכזבה. כמובן ששניהם אינם אלא אחד – המחבר. אבל צורה דינמית זו נותנת את האפשרות להביט על היהדות מנקודות־מבט שונות. שתי הנשמות שבמחבר מתבטאות בלי להצר אחת לשניה. הספר מלא זכרונות מעניינים, מחשבות, רעיונות, דברי תורה ומדע. והכל בשפה נעימה וברה, שירית־פרוזאית. יש בספר זה איזו הרמוניה של סתיו, איזו־שירת־נסיון שאין הרבה כמותן בספרותנו. וודאי! גורל טראגי הוא לחיות מן הצד ולכתוב מן הצד. אבל יש בזה גם מן הברכה. זה נותן גם נימה לשבח, לעצמיות, לטון מיוחד.
את קובץ המאמרים באנגלית כבר הזכרתי. כאן מופיע בעיקר המורה לגויים. כלומר ‘לגויים’ משלנו. הצורך להסביר את היהדות ליהודים שנתרחקו ממקורותיה הראשונים. כמובן שזה מגביל את המסגרת. אף־על־פי־כן אין גם הקובץ הזה בלי חידוש. לא מעטות הן המסות החמודות הנקראות בעונג.
ועם כל זה הכל הולך אחרי שירת־הלבב, אחרי הטון הלירי. וזה בא לידי ביטוי בעיקר בספרו ‘נגינות ופואימות’ (תרצ"ג). כאן אסף את היבול השירי אשר לו. על הספר הזה דיברתי במיוחד לעת הופעתו ולא אחזור על מה שאמרתי. אילו לא נתן לנדא אלא רק את האוסף הזה, היינו מוכרחים להודות ברוחו הפיוטי ובכוחו לתת ביטוי לרוחו. יכולתו הלשונית מתגלית בייחוד בעשרות השירים המתורגמים משפות שונות. הוא בחר לו שירים מפורסמים מספרות־העולם, מאלה שמשכו את טובי משוררינו בדורות האחרונים. ובכמה פעמים הוא הצליח יותר מאבירי־השירה שלנו. שׁר ושׂר ויוכל!
אלו הם שרטוטים מעטים. שעה זו, בהמלא לו שבעים שנה, שעת חירום היא לישוב ולתקות־ישראל בארצו. בשעה זו שאני כותב חג האוירון ממעל ברחובות ירושלים, והרדיו שקולו, כדוגמת ה’רידיא' שביומא כ:, הולך מסוף העולם ועד סופו, מטרטר את הידיעות האחרונות מ’מלחמת היהודים' החדשה. הנושא אשר מלא את רוחו של לנדא מימי נעוריו ועד עמדו על סף השיבה – זה עומד עתה במבחן החיים. ואיך נאמר עתה שירה ואיך נתעמק בדברי שירה?
או האדבר לבסוף על לנדא האדם ביקר? פעם שוחחתי אתו בחברת המנוח א. בן־יהודה, ידידו מלפני ארבעים שנה. פעם שוחחתי אתו בחברת ש“י עגנון, ידידו מן הדור הצעיר בספרותנו. פעם בא בצל קורתי ביחד עם הרב ד”ר יהודה ברגמן, ידידו מנוער. ותמיד שיחתו נאה, נעימה, ישרה, גלויה, רבת־ענין.
אין לי אלא לברך כי לעת־שיבה יתפנה מכל הביטולים, יעבור מנקודת־ההיקף אל נקודת־המרכז, אל ירושלים עיר־התפארת, ועוד רבות בשנים יעבוד בשדות הספרות והשירה, בדרמה ובפרוזה, בחקר ובמדע!
כי אכן ‘יש תקוה’! – –
[אדר תרצ"ז]
נוספות
המאמר הקודם נכתב לשם קובץ ספרותי מדעי בשם ‘וזאת ליהודה’ שהגישו שי חבריו, ידידיו ומכבדיו של הרב הראשי, פרופסור ד"ר יהודה ליב לנדא מיוהניסבורג ליובל השבעים. ופה, ב’הד', רוצה אני להוסיף עוד שורות אחדות.
אחרי כתבי את המאמר באו לידי גם שתי הדרמות ‘אברבנאל’ ו’דם תחת דם'. הדרמה אברבנאל כתובה בפרוזה שוטפת, מזכירה במקצת את ‘יש תקוה’, מעבירה לפני עיני הקורא את תלאות גולת־ספרד, אבל היסוד הדרמתי שבה חלש מאד. לעומת זאת מפתיעה הדרמה ‘דם תחת דם’. היא כתובה בשירה והיא שונה לגמרי מכל שאר יצירותיו. כאן אין אותו נטל־העודף שעודו מעיק על הדרמה ‘הורדוס’. כאן שולט היוצר ביצירתו. הדרמה מזכירה במידת־מה את מיטב הדראמות ההיסטוריות של פרידריך הבל; ההושפע אז לנדא ממנו? –
בכתבי את מאמרי לא ידעתי כי לנדא עיבד את ‘הורדוס’ גם באידיש (לא ידעתי בכלל כי נתן מכחו גם לשפה זו). לפי השמועה שהגיעה אלי עומדת הדרמה בעיבודה החדש על מדרגה גבוהה יותר מן המקור. לנדא נשא את נפשו לעבד מחדש את ‘הורדוס’ (ושאר יצירותיו הראשונות) גם בעברית ולא איסתייע מילתא. טרדותיו הרבות מנעוהו מזה. ועד כמה שהיה פנוי ניסה לכתוב דברים חדשים.
משאר ספריו יש להזכיר גם את ספרו האנגלי לתולדות הספרות העברית החדשה. ספר זה עדיין לא בא לידי, אבל מתוך ספרו של הפרופ' קלוזנר במקצוע זה רואה אני כי הוא נשען בכמה ענינים על לנדא.
ולבסוף עוד מלים מעטות על אישיותו. על רושם הפגישות כבר דיברתי. אבל רצוני להוסיף על רושם האגרות. טון הפשטות והלבביות שבאגרותיו מושך את הלב. לכאורה הוא כותב בחפזון ורק את הדבר ההכרחי ביותר. אבל מלה פה ומלה שם ואיזה אור גנוז בוקע ועולה, מאיר ומחמם, כאילו דברת אתו פנים אל פנים. במובן זה הוא מיחידי סגולה. הוא שמר על גחלת הנוער גם תחת ערמות השלג בימי זקנה ושיבה. וכה לחי! עוד רבות־רבות בשנים! פה בצל השקד והזית! – בסוד חכמים ונבונים. –
[אדר תרצ"ז]
וידויו
הוא, מחבר ‘וידויים’, כתב לשעבר דראמות עבריות, טרגדיות: ‘בר כוכבא’, ‘אחרית ירושלים’, ‘הורדוס’, ‘יש תקוה’, ‘דם תחת דם’ ועוד. היו הימים עוד עשר שנים לפני הקונגרס הראשון. הוא הסתופף אז בצלו של ראובן ברודס (‘ובכל פעם שזכרונו עולה על לבי עיני זולגות דמעות מצער’. וידויים, עמוד 10) וספג לתוכו את שאיפות הדור. בהאסר בן יהודה היה הוא בין הלוחמים לשחרורו. אז שרנו גם את שירו על ‘ארץ השקדים’ ו’ארץ המכבים‘. ספר זה הוא מעין אוצר זכרונות, מעין תאור של חיי סופרים עברים. הנה תאור חיי ברודס, תיאור מזעזע עד מאד. והנה קלסתר פניו של מאיר הלוי לטריס, בשעה שלעת זקנתו ‘עמד על פתחי שערים, מגבעתו בידו, ויבקש נדבות להחיות את נפשו’ (24). אף וואלף אַהרנקראנץ מזבארז’ נזכר בהמיית־אהבה. נוגע־עד־הנפש תאור חייו של מלומד אחר, שעבד את הספרות במשך חמשים שנה וזכה להערכה בישראל ובעמים ובסוף מת ברעב. כאן מסתיים הענין לפחות בקו של נחמה, בבית הקברות ניגש עשיר אחד לבתו ואמר: ‘אני הייתי ממוקירי אביך המנוח, על כן אל תשיבי פני ריקם: כל מחסורך עלי’. וכן נעשה הספר הזה לספר אנושי מאד. הרב שבכותב לא העיב ולא האפיל על הסופר שבו. הישיש שבו לא שכח את המית ימי הנעורים, עת התהלך כאח וכרע עם ‘הסופר החביב אש"ר’. אף השיר הגדול שבראש הספר נותן בטוי לזה.
[י“ז אייר תר”ץ]
בקו־ההיקף
זקני בית ספרותנו – הם כולם, כולם מן הדור החולף ולא מן הדור הזה! – אינם יודעים ליאות ועיפות. הם אינם פוסקים מללמוד ומללמד, מלקרוא וליצור, אם רב ואם מעט. על אנשי הפרוזה: אז“ר, רבניצקי, גרזובסקי, אזרחי, אברונין – לא אדבר בזה. מפליאים בעיקר אנשי החרוז. עתים אני מקבל דברי־שיר מאת מ. מבש”ן ואני משתאה לרעננות שבהם, כי עתים עולים חרוזיו החדשים על הישנים. והמפליא יותר אהרן קמינקא. הוא גם איש־פרוזה וגם משורר. אתה רוצה פעם לברך אותו ואין אתה מספיק. עוד אתה הוגה בחגו ויובלו והנה הגיש לך ספר־מחקרים. עוד אתה מעיין במחקרים והנה הוא מגיש לך דרמה. עוד אתה קורא דברי מקור והנה לפניך מפלאי התרגום.
זקן אחד מזקני בית־ספרותנו, הרב ד“ר י. ל. לנדא, יושב רחוק־רחוק, ביוהנסבורג. גורל הוא: תמיד נמצא בקו־ההיקף ולא בתוך אחד המרכזים של הספרות העברית. בגלל זה לא הושם לב כראוי לתריסר דרמות משלו, שיש בכמה מהן מן החיוניות, מן העורק הדראמאטי הממשי, מכוח הביטוי בפרוזה ובייחוד בחרוז. אף בתרגומי שירים קלאסיים משפות שונות הצליח לא מעט, כי הוא בחר דוקא במובחרים שבהם, ועלה לו. וזה שנים הוא מחבר בהצנע ספר מיוחד: ספר החסד. כמובן, לא בעט ובדיו כי אם ברגש בפעולה. לבו הומה בו לגורל סופרים וחכמים והוא עוזר להם כפי יכולתו – ובאהבה רבה. מין מ”ץ בזעיר אנפין. ובחיבור זה הוא ימשיך גם על ערש דוי. כה לחי.
אשרי מי שעושה את המושג זקן פלסתר!
[תש"א]
אחרי זמנו
שוב נעלמה מבימת חיינו דמות מפוארת בלתי־שכיחה. עודו עול־ימים עלה על הבימה ועורר תקוות גדולות, באשר מן העילויים היה מנעוריו. רוח־השירה פיעמה אותו כל ימי־חייו. אילו חי במרכזי הספרות היה בודאי מבצר את מקומו בספרות כאחד ממבורכי־הכשרונות. אך גורלו הטראגי היה שחי תמיד בפריפיריה, בקוי ההיקף, מחוץ למרכזים. תחילתו בגליציה, אמצעיותו בווינה ובאנגליה ואחר עבר לדרום־אפריקה. כל המקומות האלה נמצאו מחוץ לבתי־היוצר של הספרות העברית החדשה. הוא הגיע בהתפתחותו עד מיכ“ל ויל”ג ועמד. מה שבא אחר־כך מפלאי שירתנו שוב לא היה יכול להשפיע על בת־שירתו. ממילא נשאר מאחורי זמנו. ומלבד פיזור המקום גרם עוד פיזור הלשונות. הוא שתחילתו בגליציה המזרחית כבש בנעוריו את הלשון הגרמנית לצרכי עבודת מחקר ומדע. כבש בימי־עמידה עוד את השפה האנגלית, שפירסם בה ספרים חשובים, ושבה הרצה בקתדרה באוניברסיטה שביוהנסבורג. וגם עבודתו המדעית לא זכתה לתשומת־לבו של הקהל הקורא בעברית. אך עיקר־כאבו של המנוח היה על שלא העריכו את יצירתו בשטח הדראמה. הוא כתב כעשר דראמות, מהן אחדות מוצלחות ומהן אחדות כמעט מוצלחות, רובם היו חזיונות היסטוריים, מהם החזיון ‘הורדוס’ שהיה אב־מלאכה, שבו ערב את לבו לראות את המלך העריץ באספקלריה אחרת משראוהו אחרים. חזיון זה עורר בשעתו פולמוס חריף וזה גרם שכתב במהדורה שניה הקדמה ארוכה לחזיון, ובה הגן על השקפתו בטוב טעם ודעת. כמדומה, כי לנדא היה הראשון שאת חזונו העברי הציגו בקהל – לפני חמשים שנה. בהצגה זו השתתפה ילדה קטנה – דבורה שפינר. ועד זקנה ושיבה לא שכח לה המנוח הגדול את חסד נעוריה זה. הוא בכלל זכר כל מלה טובה, כל יחס אנושי קל, אך כמו כן לא יכול היה לשכוח, כי המבקרים הרשמיים של הספרות וכותבי־תולדותיה עברו על חזיונותיו לסדר־היום ואף לא הזכירוהו בשם. זה היה פצע בלבו. והרי באמת היה בו זיק של דראמאטורג אמיתי, ויש דראמה אחת שמזכירה במידת־מה את פרידריך הבּל. אילו חי במרכז ספרותי ואילו פגש ביחס של עידוד היה בלי ספק מעשיר את הספרות בעוד כמה חזיונות מקוריים ומוצלחים. אף בשטח השיר הלירי יש שהצליח, וכאן הצליח דוקא בייחוד בשירי־תרגום מן הקלאסיים שבשפות שונות. בזמן האחרון נתעורר ירוחם טולקס וקרא את כל חזיונותיו וכתב עליהם מסה שלמה. אילו נתפרסמה בחייו היה המנוח בודאי נהנה מזה, והיה רואה כי סוף־סוף אין שיכחה בעולם־הספרות. ואולם אדהכי והכי נח נפשיה ועדיין המסה בחיתולי־הכתב.
פרשה גדולה בחיי המנוח הוא מעשה הצדקה והעזרה שהיה מושיט ביד רחבה לקרובים ולרחוקים, בייחוד לרבנים וחכמים וסופרים. זה היה אצלו הרגל שהפך לטבע שני. גם כאשר החליט לעתים להימנע ממילוי איזו בקשה, שלא נראתה לו במשקל ראשון, לא יכול לעמוד נגד יצרו, שלחש לו בלי הרף: עזור, כי לך יאתה. הרבה משפחות יקרות, הרבה אישים בודדים, כמה מוסדות חשובים נתקיימו בזכותו.
יהי זכרו לאור ולברכה!
[כט אלול תש"ב]
נפתלי הירץ אימבר: יזכור
מאתר' בנימין
מכתב אל ח. ב. צלאל
חביבי! האם רשאי אדם מישראל לעורר נשכחות? להגות בספר עברי שנדפס זה כמה, כמה בשנים ולא נודע בקהל ובמשך כל השנים לא נדפסה גם מלה אחת על אודותיו? שם המחבר: נ. ה. אימבר, ושם הספר: ‘ברקאי’, וברצוני להביא פה כל מה שכתוב בשער הספר, מפני ששער זה אוריגינלי הוא במקצת וזר במקצת לנו ה’אירופאים' והמודרנים והנימוסיים. וזהו מה שכתוב על השער: ‘ברקאי (החדש), כולל שירים על ישראל ועל תקותו בשם א) מלכיות, ב) זכרונות, ג) שופרות, ד) שירים שונים, אשר שר המשורר הלאומי הנודע, הפרופיסור נפתלי הירץ אימבר, יליד עיר זלוטשוב, בגליציה בעל השירים ‘עוד לא אבדה תקותנו’, ‘משמר הירדן’, ‘קדימה’ ועוד. יוצא לאור ע“י אחי המשורר מרדכי שמריהו אימבר, זלוטשוב, דפוס ווילהעלם צוקקארקאנדעל, בשנת תר”ס לפ"ק’ – קובץ השירים הזה היה מוקדש להציונים
הָאוֹמְרִים: אֶחָד אֵל
וְאַחַת אֶרֶץ הַפְּלָאִים.
בראש הספר כתובות תולדותיו של אימבר, אלא שהן שטחיות במאד ונותנות לנו רק את המסגרת החיצונית של נדודיו וטלטוליו, של זו ה’נדידה המגוכחת והבלתי־תכליתית ממקום למקום‘. לידה בשנת 1856. ז’ שנים – בקיאות בתלמוד ומדרש והתודעות עם הזוהר, י“ב שנה – ידיעת בעל־פה את התנ”ך, לימוד אשכנזית ו’כבר שר בשירים על הדר הטבע וביותר על ציון וחרבותיה‘. בשנת 1874 מת עליו אביו ומתחילים הנדודים. ובכן ויסע מזלוטשוב ויחן בוינה, בפסט, בברלין, בפאריס, בקושטא, בירושלים, בארץ מצרים, בלונדון וכו’ וכו'. באמריקה נשא אשה שנתגיירה. בבוסטון הוציא לאור ירחון ‘Uriel’ ‘חכמות נסתרות בחקר שדי’. ופירסם כמה ספרים באנגלית.
מהו ערכו הפיוטי של אימבר? יש אשר הייתי אומר: אימבר אינו משורר, אבל הוא משורר לאומי. לא יתכן, אומר בראנדס בספרו ‘לורד ביקונספילד’, כי כל אלה המצפצפים על־דבר האביב והפרחים והשושנים ייקראו בשם משוררים, ודיזרעאלי, שברא בדמיונו עולמות וחיים, לא יקרא בשם הזה. דומה אני גם־כן, כי אדם, אשר את שיריו ישירו בכל תפוצות־הגולה: אדם כזה בודאי משורר הנהו. אותה הקלות שבחרוזיו מעידה על כשרונו. מעוף וטיסה לחרוזים האלה. כשטף מים כבירים עוברים החרוזים האלה, ונדמה לך, שהם נושאים אותך על כנפי השירה הלאה, הלאה… ודבר זה ברי הוא: אימבר אין לו שום חלק וצד של שותפות עם העבריה וספרותה ברוסיה. דבר זה יש לדרוש לשבח בשעה שהוא מתראה כבן־חורין ומסתכל לעצם־הדברים וקורא להם בשמם האמיתי, בלי שום יחס לימין או לשמאל; בשעה שהוא כל כך זר לנו, בני העוני, הצער ועקת־הלב; בשעה שהוא נדמה לנו כמי ש’נברא בצלם של שמעון בן־גיורא ושמעון בר־כוכבא‘: שלם בנפשו ובגופו בלי שמץ מן ה’אדם הטראגי, האדם מתחתיות, של המרתף האפל’. נדמה לי, כי המשורר הנהו בחינת אותו הילד בבדותה של אנדרסן, שרואה מה שאחרים רואים (או אינם רואים) ומגיד מה שאינם מגידים. אולי בבחינה זו קרא אֶמרסון למשורר: קורא־שמות. אני מרגיש מעין זה גם באותו החרוז: ‘עוד נוכל קוות גם היום, כי ירחמנו אל זועם’. אינו־משורר, בעצם, היה בשיר זה שם קטורה באף אל אלהי ישראל… אבל בן בנם של ‘שני שמעון’ מתמרמר גם בתקותו וקורא תגר וזועם.
ודע, חביבי, שיש הבדל וקריטריון מיוחד בין משורר־בית ומשוררי־חוץ; בין אלה אשר הרוח הפיוטי שורר בהם בשעה שהם נכנסים בדד חדר לפנים מן החדר או כשהם שוכבים פרקדן על מצע־דשא וחולמים חלומות ורואים מראות פנימיים ומתרשמים ורושמים – ובין אלה שנשמתם מתעלה ומגיעה לידי התזת חזיזים וברקים דוקא בחוץ, בראש־הומיות, בהתגודד גדודים ורוב־עם והמון חוגג; בין אלה שעסקם חיי־היחיד, רגשות אינדיבידואליים, דברים שבין האדם לנפשו, ובין אלה, ששקועים בחיי העם, ברגשות־קיבוץ, בדברים שבין קיבוץ לחברו. וכהבדל היצירה כך הבדל הקריאה. את שירי הראשונים אתה קורא בהתבודדות, בלחישה, בכיוון הנפש ובהתרכזותה, בסודי־סודות, ואת שירי האחרונים אסור לך בכלל לקרוא; הם לא ניתנו לקרוא, כי אם לשורר ולזמר אותם במקהלה. שירים הם במובן העתיק של המלה. קולי־קולות המה.
וזהו, אולי, מה שקובע לאימבר דוכן מיוחד בספרותנו ומטביע עליו חותם מיוחד: הוא משורר־מקהלה היחידי שלנו. שיריו תובעים קהל גדול, גי־חזיון, המולה ושאון.
תמיד רואה אימבר לפניו המון אדם רב, שמשתוקק לשמוע מוצא שפתיו: ‘נפשנו בך רתוקה, רגשותינו תעוררה, השירה מה מתוקה, עוד הפעם זמרה’ (מקהלה בשיר ‘הכוס’); וגם כשהוא קושר כתרים לאהובתו, אינו מסיח דעתו מן האפקט הקיבוצי. חשוב בעיניו ביותר, כי
אַשָּׁפִים וְחַרְטוּמִים
יִנְאֲמוּ נְאוּמִים
כִּי אֵין עֲרוֹךְ לְיִפְעָתֵךְ
בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים,
סוֹחֲרִים וְאִכָּרִים
כֻּלָּם שָׁרִים
שִׁיר הַשִּׁירִים לְאַהֲבָתֵךְ.
ואין צריך לומר, כי הטון הקיבוצי שורר בכל תקפו ב’שירי־היין' שלו. הרי הסוג הזה לא ניתן בודאי לקרוא, כי אם לרנן ב’שבת אחים: מלא הכוס, החמת ספח ומזמור שיר ענה למנצח'.
ועוד הרבה היה לי להעיר על האופי המיוחד של בת־שירה זו, אשר אותו מלאך הממונה על הזמר מכה אותה לשיר דוקא, מעין ‘הבוגד’, ‘חידות מיני קדם’, ‘לשבע בנות החן’ וכדומה – אלמלי היתה אומנותי ביקורת וניתוח.
[תרס"ז]
אלה תולדות
א
לא, הוא לא היה רשמי כל־עיקר, – המשורר של השיר הרשמי שלנו. נעו מעגלותיו מן המסילה הכבושה. קצב־חייו שונה היה מכולנו, מכולנו. בבחינה זו, בחינת השינוי, דומה היה לפטר (הילה) הברליני ולפטר (אַלטנברג) הוינאי. הוא, פטר העברי המיסכן, משורר ‘התקוה’, – יליד זלוצ’וב אשר בגליציה.
הוא אהב את האשה ואת השיר ואת כוס היין. ואין אלה דברי־מליצה, אלא דברים כמשמעם. האשה אשה ממש והשיר חרוז ממש והכוס כוס ממש. שעה לפני עלותו על שולחן־הניתוח שפך את לבו באי־אלה חרוזים והתוודה על חטאו, כי לא הרבה נשק ושתה. עוד מקודם לזה הגיד:
לוּלֵא כוֹסִי
אֶבְחַר מוֹתִי:
עֵת הַתִּקְוָה תָּעוּפָה,
בָּגֹד יִבְגֹּד הָרֵעַ,
הָאַהֲבָה תַחֲלֹף כַּסּוּפָה
וְשִׁיר בַּל יִשָּׁמֵעַ;
עֵת אֱמוּנָה נוֹדֶדֶת
תַּעֲשֶׂה לָהּ כְּנָפַיִם,
וּמְאוּם בַּל מַגֶּדֶת
מִי לִי בַשָּׁמַיִם;
עֵת הַחָכְמָה נֶאֱלָמָה,
לְשׁוֹנָהּ לְחִכָּהּ דָּבֵקָה,
נִסְתְּרָה מֵעֵינִי, נֶעֱלָמָה
וְנַפְשִׁי תָשׁוּב רֵיקָה
מִבְּלִי מְצֹא הַיִּתְרוֹן –
אָז אֶמְסֹךְ כּוֹסִי,
אֶקְרָא: הֶאָח, חַמֹּתִי!
לַחֲלוֹמִי מָצָאתִי הַפִּתְרוֹן.
אך הוא מצא את ה’פתרון' הזה גם בלי חקירות עמוקות כאלה. ה’הדרן' שלו בשירי־היין הלא הוא:
מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,
וּבְמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.
הוא היה בכלל בריה משונה. היה היו לו ‘עסקים’ עם קיסרים ורוזנים. הוא שר שירים בלשונות שונות וגם ספרים ומאמרים בפרוזה כתב באנגלית טובה ודשנה. הוא אהב את הנדוֹד ויעבור ארצות למכביר. ואם דבק באשה לקחתה לו, והיתה זו בת־עם־נכר.
בהיותו ילד בן שלוש שנים נולדה לו אחות ויתעלף בשעת לידתה, ומאז לא יכול דבּרה או ראותה לשלום. היה היו לו בבית־הוריו כלי־אוכל מיוחדים, מובדלים ומופרשים, אשר לא תגע בהם אחותו זו, כי בגעתה היא בהם לא ישוב הוא לאכול בהם. ואף גם בכעסו עליה, לא רב אתה ולא דיבר אתה מאומה. בעזבו את עיר־מולדתו ובכתוֹב לו בני־משפחתו פעם אחת דרישת־שלום מאחותו זו – וחדל מכתוב להם שנה שלימה. רק לפני מותו כתב פעם במכתב: ‘ד"ש לנחמה. אין לי שום טינא עליה’.
ובהיותו ילד היה רגיל לשכב במיטתו עד חצי־היום ובקושי רב הוציאוהו ממנה ובקושי רב יותר הובל החדרה. בבואו שמה זחל אל מתחת לשולחן ויעזבוהו שם לנפשו. ואולם לא היו שעות מרובות היה יוצא ממקום־מחבואו והיה יודע היטב כל מה שלמד הרבי מעל השולחן. עודנו נער הפליא את בני העיר בידיעתו בתנ“ך, תלמוד וספר הזוהר. אם היו מתקשים באיזה ענין בבית־המדרש, היה הוא פותר את הקושיה על נקלה. לא פחות היה מפורסם גם בין הנוצרים על ידי הלצותיו השנונות ותשובותיו החריפות שהיה עונה מניה־וביה, בלי להדור פני פקיד או שר־צבא. כאשר קרא לו שר־המחוז, כדי למסור לו מכתב־תודה מאת הקיסר פרנץ יוסף בצירוף כ”ה זהובים בתור תשורה עקב השיר אשר שר לכבודו, – ויאמר לשר־המחוז: ‘זה דרכו של הקיסר שלנו: או כ“ה מלקות או כ”ה זהובים’. לא היו ימים מרובים וקיבל מכתב שני בצירוף סכום־מישנה. באותו מעמד היה גם פקיד בית־המסים. ויפן אליו הנער המשורר ואמר לו: ‘מסתכל אתה בי, כדי למצוא דרך לגבות מס גם מן הכסף הזה – היה לא תהיה’… בלכתו פעם אחת ברחוב, פנה אליו שר־צבא: ‘היודע אתה, הירצל, כי כוכב־שביט ממשמש ובא והוא ישמיד את כל היהודים?’ ‘כן דיברת, בראשו ישמיד את היהודים, ובזנבו – את הנוצרים’…
אך ימי שבתו בעיר־מולדתו לא ארכו. הוא שנא את תושביה ובצאתו אותה לא שב אליה עוד. היה מעשה ונסע פעם אחת מפאריס הביתה לרגל מקרה משפחתי, אך באמצע־הדרך נמלך והפסיק את נסיעתו ויצא ידי־חובתו במשלוח־שיר. מכל התחנות הרבות אשר היו לו בנסיעתו לא נשארו רישומים מרובים. אחר שנים של נדודים הגיע ללונדון ובמשך זמן קצר (לפי גירסת הרמן פאוקר: במשך ג' חדשים) קלט את רוח הלשון האנגלית עד כדי לפרסם בה שירים ומאמרים. אשה נוצרית זקנה התענינה בו ודאגה לכל מחסוריו ביד רחבה. אך כמובן שלא היו ימים מרובים ויעזבנה לנפשה. אז התודע אל סיר אוליפנט, חובב־ציון נוצרי מפורסם, וימן אותו למזכירו ויקחהו אתו ללוותו לנסיעתו לארץ־ישראל. שנים אחדות ארח את בית אוליפנט ולבסוף ניתק גם את הקשר הזה. הוגד לי, כי אוליפנט העיר במכתב, כי החיכוכים האלה גרמו למות אשתו הצעירה. בקובץ־השירים הראשון יש שירים המוקדשים לזכר גברת אוליפנט וניכר שהם נובעים מתוך כאב עצור…
בכל שנים המרובות אשר עשיתי בארץ, לא הזכיר לי אחד את שמו ולא סיפר לי דבר ממנו. רק באותו ספר־היובל, אשר הדפיס מלון־קאמיניץ, נזכר גם הוא. שם מתואר בשפה נמלצת, איך היה שותה שיכור ומתגולל מתחת לשולחן, ובאותה שעה חורז חרוזי־שיר נאים, חרוזי ‘התקוה’. השיר הרשמי המסכן! קשה להגיד בבירור, באיזה מקום ובאיזה זמן חובר. אף אימבר בעצמו לא ידע דבר זה על־בוריו. פעם אחת ירשום, כי חיברו בארץ רומניה ‘לבקשת איש עשיר’; ופעם אחרת ירשום, כי חיברו במושבה ראשון־לציון. כנראה, חיברו בכל המקומות ובכל הזמנים. כנראה, היה זה השיר התמידי, הנושא התמידי שלו, כשם שתמיד היה מתלהב ומשתלהב מן המלה ‘ברקאי’ ולא פסק מלחרוז בה.
מה עשה אימבר כל השנים בארץ? במה עסק ובמה שרת את אוליפנט? זקני־הדור בארץ, כגון בן־יהודה וחבריו, היו יכולים עוד לספר דבר־מה בזה. הוא הדפיס שם את ‘ברקאי’ הראשון, מין קובץ, שרבה בו העזובה, אלא ביחד עם־זה גם יתן אותותיו אותות־משורר. ר' יחיאל מיכל פינס כתב המלצה בראש־הספר והוא מנסה להוציא משפט־אמת על האור והצל גם־יחד. באחד ממכתביו הקצרים (הוא כתב תמיד מכתבים קצרים עד־מאד) אל אמו, אשר אהב אהבה עזה, הוא כותב, כי לומד הוא מלאכה. הוא יושב בעכו ורק פעם אחת בשבוע נוסע הוא לחיפה. במכתב אל אחיו (הסופר והמורה שמריה אימבר, אבי המשורר והסופר שמואל יעקב אימבר) הוא אומר, כי הוא לומד ‘לשון ערב העריבה’ אך בשיריו מתבטאת בחילת בן־אירופה בבני ערב:
רָאִיתִי הָאָרֶץ שׁוֹמֵמָה,
יַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּ
וְזָרִים – אַנְשֵׁי אֵימָה –
בְּאָהֳלֵי קֵדָר יִשְׁלָיוּ.
וּפֶרֶא אָדָם – עֲרָבִי
אֹרֵב בְּמַאֲרַב חֲצֵרִים.
בכלל יש בשיריו, אשר כתב בארץ, הדים למצב־הרוח אשר שרר אז בחוג הבילויי"ם, בחוג מניחי הישוב:
מִבְּלִי לְבוּשׁ וְכָר
תַּחַת שׁוֹאָה הִתְגַּלְגָּלוּ,
עֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר
הַצָּרוֹת אָז סָבָלוּ –
הוא היה בשעת הבציר הראשון בראשון־לציון והמאורע הלאומי, ביחד עם חיבת־הגפן, משתלבים לכמה שירים:
דִּרְכוּ, דִּרְכוּ בַּגִּתּוֹת,
הֵידָד, אַחַי הַנֶּאֱהָבִים,
עָבְרוּ יוֹבְלוֹת וּשְׁמִטּוֹת
מֵעֵת הָיִינוּ תּוֹשָׁבִים,
אֵיךְ נִשְׁתַּנּוּ הָעִתּוֹת
כַּגַּלְגַּלִים רָצִים וְשָׁבִים,
עִדְרוּ בְּמַעְדֵּר וְאִתּוֹת,
תִּירוֹשׁ מַלְּאוּ הַיְקָבִים.
את רכישת־הארץ הוא מתאר לעצמו באופן פשוט מאד: בחרב. עשרות שנים לפני המיליטאריסטים שלנו, לפני הגדודנים, הוא שר שירותיהם. לו הענין באמת אינו מסובך כלל וכלל:
הַדַּיָּג יִפְרֹשׂ רֶשֶׁת,
יַשְׁלִיךְ חַכָּה בַיָּם,
הַצַּיָּד יִדְרֹךְ קֶשֶׁת,
יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּרִים שָׁם;
אִם לֹא יִזְרַע הַזּוֹרֵעַ
לֹא יִקְצֹר הַקָּמָה;
אִם לֹא יִקְלַע הַקּוֹלֵעַ,
בַּל יָקוּם בְּמִלְחָמָה…
וביתר חרון־אף:
אָהֳלֵי אֱדוֹם וּמִדְיָנִים
שָׁטְפֵם בְּגַלֶּיךָ;
גְמַלֵּי קֵדָר וּדְדָנִים
בַּל יִרְפְּשׁוּ מֵימֶיךָ;
כְּאָבוֹת כֵּן הַבָּנִים
נַחְנוּ שׁוֹמְרֶיךָ.
ומתקותו זו לא הרפה, למרות מה שהרגיש לפעמים:
כִּי בְמָתְנֵינוּ מוּעָקָה,
גַּם בַּסַד רַגְלֵינוּ – –
ואולם איך שיהיה – לא היו שנים מרובות ויצא את הארץ ונתגלגל לאמריקה וחי שם עוד כעשרים שנה. כאן קיבלו חייו את הצורה הפראית אשר היתה להם עד בוא קצו. אחד מסופרינו, אשר ראהו באמריקה, רשם אז על עמודי ‘הזמן’: ‘התבוננתי אל צורתו של בעל “התקוה”, אשר משך את עיני. ראשו המגודל שערות ארוכות, ששיבה זרקה בהן, נראה מרחוק כראשו של פילוסוף מימי־הביניים, כפי המצויר בתמונות. פניו ועיניו הפיקו ליאות ותנומה היתה נסוכה עליהם’. אך כאשר התחילו לשיר את ‘התקוה’, ‘נתעורר פתאום ועמד למול הקהל והניף בידיו כמנצח־בנגינות. עיניו הבריקו ובת־צחוק של נחת־רוח הופיעה על פניו הקמוטים’.
מאורעות חייו באמריקה ידועים רק באופן קלוש מאד. גם שם הירבה נדוד. כמה מספריו ומחקריו באנגלית נתפרסמו על חשבון־הממשלה. בספריו־מחקריו אלה עסק ביחוד במיתולוגיה העברית. אפשר לומר, כי ברוחו חי בתקופה המקראית הראשונה, בימי השופטים וכיבוש־הארץ. מין בּדוי נזיר, שבא בטעות לעולם איזה שלושת אלפים שנה לאחר תקופתו; מי שבמקרה ניתק ממדבריות ומערות ערב ויהודה ותעה בכרכי־אמריקה. בספריו־מחקריו הוא חורג וחותר לזכור רישומים קדומים. הוא יוצר לו מיתולוגיה מסביב ל’עגל הזהב‘, מסביב ליתר השיורים המיסתוריים שבספרותנו הקדומה. עלי להודות, כי לא קראתי כתבים אלה עד־תומם. אין הפנאי ומצב־הרוח ואינטרסי־הרוח לכך. אך ממה שהתבוננתי נדמה לי, שאין כאן לבקש שיטה ובנין יסודי, אלא שברירי־רעיונות, שלפעמים הם די מקסימים ומפליאים. משולל היה הכוח להשתקע בלימודים. יותר מדי שלטה בו אי־המנוחה. היה תר ומשוטט ונודד בתבל ובעולם־הרוח, ונבצר ממנו לקבוע את תורתו במסמרות. ואולם אינטואיציה רבה היתה בו והיא שעמדה לו לרכוש כהרף־עין מה שרכש לו מן הידיעות ומן השלטון בלשונות שונות. והיא שעמדה לו להאיר לפעמים מאורעות סתומים קדומים. בנוגע לשירה העברית אפשר לאמר כי כוחו בא לידי ביטוי נמרץ ביחוד בשירו מימי־נעוריו לכבוד הקיסר פרנץ־יוסף… יש שם מיני שורות, שלא הגיע אליהן אחר־כך. כנראה, לא גדל בו עדיין הפיזור הנפשי ועוד יכול היה להשתעבד לצורה ולליטוש הצורה. בשירים של אחר־כך יש כמה מקומות יפים עד־מאד, דרך משל השיר על ר’ יהודה הלוי ויוסיפוס פלביוס וכדומה. ואולם אפילו בהם כבר חתר להשתחרר מכבלי הריתמוס הקשה מבית־מדרשו של יל"ג ושאף יותר למילודיה הפשוטה, הקלה, המרחפת, הגובלת כבר על־יד הפרוזה. אין כאן – למרות ההשפעה – הקלות שבשירי היינה, שהיא באמת ערוכה במחשבה־תחילה והיא פרי יצרי־חיים מרובים. כאן לפניך הבּדוי, שאינו מקבל מרות, הרוכב לו על סוסו ומנגן לו את ניגונו בערבות־החול, בלי קשר עם העבר והעתיד. רק הודות לסגולותיו הטבעיות שלו נמלטים גם ברשלנות זו אי־אלה חרוזים האומרים גם היום דבר־מה.
כאמור, קיבלה פרשת־חייו באמריקה את צורתה המסויימת, האחרונה. ציור מחריד נתן הסופר המצוין מוריס וינטשבסקי בנקרולוג הארוך־הערוך שלו – בירחון הסוציאליסטי ‘צוקונפט’ הכתוב ברגשנות רבה. גם ביתר עתוני־אמריקה באו לפעמים סיפורי־דברים מפליאים, אבל אמיתיים. היה מעשה ואחד העורכים השתמט מהדפיס את דבריו. לאחר ימים מועטים קיבל אותו העורך ידיעה, כי אימבר מת – והלך וכתב נקרולוג חם, שבו גמר עליו את ההלל בתור סופר ומשורר ודיבר רתת על היחס הרע אליו בחייו. לאחר מעשה נכנס אליו אימבר וביקש ממנו גליונות אחדים מאותו נקרולוג… באמריקה נשא לאשה את הרופאה ד"ר א. קטיה וכתב לכבודה:
כְּרוּת אָמַרְתְּ:
עַמְּךָ עַמִּי, וֵאלֹהֶיךָ אֱלֹהָי!
לָכֵן אֹמַר לָךְ:
שָׁלוֹם! כֹּה לֶחָי!
הוא שר ותירגם לכבודה כמה שירי־אהבה, שיש גם בהם מן החופש המוחלט. מכל מה ששמעתי ומכל מה שנתפרסם בנדון זה וגם ממכתביה, שהיו לפני, ניכר, כי היתה זאת אשה חשובה והגונה, אשר לבה הלך שבי אחרי המאור שבנפש הפייטן התועה. אך מובן, שגם זיווג זה לא ארך ימים. ואפשר שהפייטן היה נהנה מן הקובץ השני ‘ברקאי’, אשר אחיו הוציאו בזלוצ’וב עיר־מולדתו בהידור רב. קובץ זה איחד את מיטב־שיריו ובשעתו היה עשוי להתחבב על בני זמנו. הוא היה לפני בשעה שרשמתי על אימבר מה שרשמתי בשעתו ב’המעורר‘. ואולם מה עשה הקדוש ברוך הוא? פרצה בערה בזלוצ’וב ואותו ארגז עם ספרי־הקובץ עלה על המוקד ולא נשאר לפליטה אלא מעט מזעיר ולא נתפרסם כלל בין הקוראים. הוא הוא, הקדוש ברוך הוא, אשר יצר נשמה תועה זו שלושת אלפים שנה לאחר זמנה והוא היודע לשם־מה ולמה. יש לי יסוד להאמין, שמעולם לא קרא אימבר את רשימתי ב’המעורר’, שאולי היה נהנה קמעה ממנה. מה שחרז עוד באמריקה, הוא משולל כמעט כל ערך. מאורע קישינוב הרתיח את דמו, ועמד וכתב כמה שירים אל קיסר יפוניה ועורר אותו – זמן מרובה לפני פרוץ באמת מלחמת יפוניה–רוסיה – למלחמה עם רוסיה. אלא שכל זה היה כבר בלי כל כוח. הוא כבר נשבר. הלך תמס.
לבסוף מת. הפעם לא מות מדומה, כדי להקניט איזה עורך, אלא באמת ובתמים.
אחרי מיטתו הלכו רבבות יהודים. בנידון זה הם ותרנים גדולים… בחייו דאג ללחמו רק השופט זולצברגר. זכרה לו אלהי לטובה.
ב
עוד פרטים אחדים להשלמת התמונה.
מסופר, כי בהיותו בברלין נזקק לעזרת רופא, שהיה גם מחבר ספרים, והלז דחהו בלך ושוב. ויתו על דלת ביתו:
פַּעַם חוֹבֵר,
פַּעַם קוֹבֵר;
אוֹי לָאָדָם
פֹּה עוֹבֵר.
והשפיע החרוז לטובתו…
מכלכותה אשר בהודו כתב לאחיו: פה בני ישראל מעטים ורשת המיסיון פרושה. גם אלי קרב אחד מהם ויאמר לפתותני. אנכי ירקתי בפניו. אינני חסיד כלל וכלל, אך את שמי ואת אמונתי, המיוסדה על אדני פז, לא אמיר. – והוא כעס על אחד מאחיו בהחליפו את שמו העברי בשם נכרי.
בהתהלכו פעם בחוצות ברוקלין באתערותא יתירה, פגעו בו שתי צעירות מחיל־הישועה ולקחוהו בין זרועותיהן וביקשוהו ללכת אתן. ‘את אוהבת אותי’? – שאל את היפה שבהן. ‘כן. אני אוהבת את כל החוטאים ואני רוצה להצילך בשם ישו המושיע’. ‘מי הוא?’ ‘הוא אלהינו’. ‘האם הוא חי או מת?’ ‘הוא מת למעננו. בוא ונצילך מן השטן’. ‘טוב שטן חי מאל מת’ – קרא ויעזוב את הנערות לנפשן.
הוא לא הידר פני מפורסמים. הוא היה מדבר בלשון־אתה גם בשעה שנזקק לעזרתם או לנדבתם. וינטשבסקי רושם, שהיה אומר במקרים כאלה: ‘גיב, דו לומפ!’ (זה מזכיר צורת מכתביו של פטר אלטנברג לאחיו). פעם אחת דיבר עם הרב ממוסקבה בלשון־אתה, והתרעם על זה מישהו. ‘אין דבר’ – ענה – ‘אטו גדול הרב מן הרבונו־של עולם? בכל כוס וכוס אני אומר אליו: ברוך אתה’. רק אל ד"ר רדין התיחס בכל חומר הנימוס.
אחד רושם: ‘הוא חי כצפור־דרור, החוטפת גרגיר פה וגרגיר שם. בבוקר לא ידע, איפה יניח את ראשו בערב. אך לא דאג. ידוע ידע, כי יש ידידים ברחוב או בבית־הקהוה. והשופט זוצלברגר שלח את המחאותיו בדיוק. והספרן פריידוס היה נוהג לתת דמי־קדימה על המחאות הללו’.
אמרו לזוצלברגר: למה אינו משפיע על אימבר לשנות מעט את תהלוכותיו? וענה: אלמלא היה אימבר מה שהוא, לא היה אימבר.
אחד מספר: זכור אזכור אסיפת ‘מפיצי שפת עבר’ בניו־יורק. באמצע הויכוחים קם אימבר, נשען על מקלו ואמר: ‘לא זה הדרך. אתם רק מצפצפים ומהגים. לא למדתם תורה. חסר הבסיס. אם תורה חסרתם, מה קניתם?’ מוזר היה לשמוע מוסר מפי אימבר. אך הוא פנה ויצא את האולם.
בתולדות עצמו, אשר נתפרסמו ביומן יהודי בניו־יורק, יש פרטים אלה: נולדתי בשבת חנוכה תרי“ז. עד שבע שנים הייתי אילם. תרכ”ו כתבתי את שירי הראשון. בשנות השבעים כתבתי את השיר ‘אוסטריה’ לכבוד הקיסר, שמצא חן בעיני יהושע השיל שור, אברהם קרוכמל וחבריהם והדפיסוהו במחברת מיוחדה. אחר־כך עברתי את אוסטריה, אונגריה וסרביה. ברומניה הייתי מורה והברון משה ואלדברג קרבני מאד ובביתו חיברתי בשנת תרל“ח את ‘התקוה’. בקושטא הייתי רוכל. תרמ”ב נסעתי עם אוליפנט לארץ־ישראל. במותו עברתי למצרים ומשם ללונדון. התודעתי לזנגויל. מניו־יורק עד סן־פרנציסקו וכן מן עלפוזא עד דנוור הלכתי רגלי.
ענין זה, שהיה אילם בילדותו עד שבע שנים, אינו מחוור לגמרי. אפשר שיש כאן הזייה וזכרון מטושטש. לעומת־זאת יש מסורת בטוחה, כי את שיריו הראשונים הקריא לאחרים, באשר איחר ללמוד את חכמת הכתיבה, וכנראה, שהכתיבה היתה תמיד קשה עליו.
הוא תירגם עברית והוציא במחברת מיוחדה את השיר הארוך ‘הכוס’ מאת עומר כיאם, שקראו בתרגום אנגלי מצוין. יודעי פרסית ועברית העידו, כי רוח־המקור עמד גם בתרגום העברי, אף־על־פי שאימבר השתמש ב’כלי שני'. והוא שר לכבוד עומר כיאם:
אֶשְׁתֶּה – לֹא אֵדַע מַדּוּעַ?
לְהָסִיר יֵינִי – מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת;
אֶשְׁתֶּה – וְשִׁירִי אָז אַשְׁמִיעַ
כָּל הִגָּיוֹן עִם רְסִיס בַּמִּשְׁקֹלֶת.
לָכֵן עֵת אֲחַבֵּק הַגָּבִיעַ,
הַכּוֹס אֶמְצֶה בִּנְשִׁיקוֹת שְׂפָתַיִם,
רוּחֲךָ אָז עָלַי תּוֹפִיעַ,
הֲגִיגְךָ אָבִין כְּמוֹ בַחַיִּים.
והוא ממשיך בחרוזיו ומתפלל, כי כמקרה עומר כיאם יקרהו גם הוא ומשורר העתיד ישתה ממנו…
הרופאה ד"ר א. קטיה, אשה עדינה ומשכילה ויפה־להפליא, נתאהבה בו בשעה שנאם פעם בציבור ועמדה ונתגיירה ונישאה לו. אלא שנפרדה ממנו לאחר זמן קצר. היו לו עוד יסורי־אהבה עם נשים מן הספירות העליונות, לרוב נוצריות, בעלות שאר־רוח. דבר־מה בנפשו וגם בגופו משך אותן, למרות היותו שחור כבּדוי מדברי. –
הוא התרעם על זנגויל על אשר השתמש בו ב’ילדי הגיטו' (הקבצן־המשורר ‘מלכי־צדק פינחס’). אך זנגויל ביקש סליחתו ויעתר לו.
על טובי־שיריו נדפס מאמר בגליונות כ“ח–כ”ט ‘המצפה’ לשנת תרע"ח.
אחד רשם: בעל ‘התקוה’ היה מין שלמה מולכו, עסק בקבלה, במסתורין, שאף להכנס לפני ולפנים; בצרכיו היה רשלן לגמרי, לא השתמש בכשרונו, לא ניסה ליצור דבר־מה גדול. גם בשיריו וספריו היה צפור־דרור, שר בנוח הרוח, והפסיק בשקוט הרוח. שירים אחדים בשנה – זה הכל.
והנה עוד קטע אחד, אחרון: ‘מיד בהשמע דבר־מותו פרצה מחלוקת על־אודות גויתו; בא תובע אחד ותבע את הגויה והראה שטר על זה מאת המשורר. כי אימבר, בפחדו פן ימות ולא יהיה מי יקברנו, ביקש מאת ידידו זה, כי יקברהו לאחר מותו – ונתן לו שיר חלף הבטחתו. אך אגודת הגליצאים גברה על טענת התובע והם עורכים לו עכשיו, בשעת היכתב הטורים האלה, הלוויה ויקבר בשדה־הקברות של אנשי בילקמין (עירה סמוכה לזלוצ’וב עיר מולדתו), אשר שילמו 250 דולאר בעד הכבוד, כי המשורר יהיה קבור אצלם. אגודת הרומנים והפולנים תבואנה יחד אל ההלוויה ועוד אגודות וחברות רבות ובראשן הציונים’.
אכן גם זוהי תביעה מיוחדת במינה.
וינטשבסקי רשם: הורידוהו ושלשלוהו באדמה מטה־מטה, כדי להעלות את ‘התקוה’ מעלה־מעלה…
אלה תולדות אימבר.
[תרפ"ג]
מילואים
יפה היא הגדרת איבסן: ‘לשיר – הווה אומר: לשבת על כס־המשפט’. לאמר: שפוט את עצמו, לבוא במשפט עם העבר שבאדם, לבער את החמץ ואת הנוקשה מקרבו. אך גם הגדרה זו אינה אלא חלקית. לשיר זהו הרבה יותר מזה. גם הצפור שרה והיא לא תדע את נפשה, ואין לה בעולמה לא עבר ולא עתיד, לא נושא ולא נשוא, לא פנים ולא חוץ, לא תלישה ולא שתילה.
אימבר שר כצפור־דרור. עוד לא ידע כתוב והוא מבקש את חברו, כי יעלה על הכתב את חרוזיו. ועד בוא יומו לא חקר למציאות ולא שאל להווה. הוא חי באותו העולם של חרוזים, של צלילים, של האֶפקטים הנמרצים, הפרימיטיביים. בני־גוונים לא ידע. הוא דבק במלת ‘ברקאי’, והיא גם מבטאה במידת־מה את מהותו. ‘הרואה אומר: ברקאי!’ הבריק דבר־מה. וזה המשורר רוצה לאסוף הברקה זו בחרוזיו, כילד המאסף בכפו את קרני־השמש.
הַטֶּבַע – כִּנּוֹר, הַמְנַגֵּן – אֲדֹנָי,
יְנַגֵּן, יְצַלְצֵל כַּזָּמִיר בַּגִּנָּה,
וּמָה אֲנִי בְרֹב הֶגְיוֹנָי
אַךְ קוֹל הֵד מִתְּנוּעָה קְטַנָּה!…
‘אך קול הד מתנועה קטנה’. אף גם הד לשירות אחרים. הצלילים מרחפים בטבע וגם באותיות. וזה האיש אימבר שומע אותם, נשמע להם. יש לו משלו, אך הוא אינו מהסס לקחת גם משל אחרים. הימים לפני דור אחד. באותם הימים לא דייקו עוד בשלי ושלך בצלילים. הם היו בבחינת־מה נכסי־הפקר. גדולים וטובים ממנו לקחו חומר־סולת משל אחרים, לשו ואפו עוגות חדשות. עדיין לא באה אז לעולם התגנדרות נפרזה זו באינדיווידואליות, באישיות המיוחדה והמיוחסה של האדם. חיו אז בממלכת־הרוח חיי־קיבוץ, כבעלי־האגדה במיטב־המדרשים שלנו. כל אחד לוקח משל רבותיו וחבריו ונותן לתלמידיו וחבריו ואגב קיחה־נתינה הוא מוסיף נופך משלו. וזה הנופך הנוסף הוא חלקו בבית־המדרש, וגם בזה אינו מתגנדר ואינו רושם תמיד מצדו: זה שכרי מכל עמלי. האדם־היוצר עוד אינו יוצא יחידי בלילה, אלא עומד בשורה, בין חברים, ונעשה חלק מן השורה.
אף אימבר הטוב שלנו שייך עוד למשפחה זו. אתה מוצא בשיריו זכר להיינה וזכר למיצקיביץ וזכר גם לאחרים. הן יש גם אשר שלח את ידו במלאכת התירגום. ויש אשר תירגם גם את שלו והעתיק מלשון ללשון. והן עצם החרוז ‘עוד לא אבדה תקותנו’ מזכיר את החרוז הפולני. אך אין בכך כלום. אימבר הטוב שלנו שר כצפור־דרור. כאדם וחוה לפני החטא, לפני חגירת־החגורה.
עצם החרוז ‘עוד לא אבדה תקותנו’ מזכיר את החרוז הפולני. ומזכיר עוד דבר־מה: את מאמרו המשונה במקצת של פרץ סמולנסקין משנת תרל"ג כמדומה. סמולנסקין הטוב, בעל הפתוס הלאומי, בעל ‘עם עולם’ (מלים אלו מובאות במרכאות בשירי אימבר ע' 39) כתב אז מאמר, שבו העמיד את עתידות האומה על שלושה יסודות: על לימוד התורה, על השייכות לחברת ‘כל ישראל חברים’ – ועל התקוה, תקוה בתור פרינציפיון, מושג מופשט לכאורה בתור יסוד. לא אמונה, אלא תקוה. ויתכן, כי אימבר הלך שבי אחרי הצלצולים האלה וכתב את שיר ‘התקוה’, שהוא שונה לגמרי מן השיר הפולני וגם מקולו של סמולנסקין וגם כמעט מכל מה ששר אימבר בעצמו. שיר שהוא כולו רוך והתפנקות והתחטאות ומילנכוליה לאומית. שיר שהוא כולו עברי, קריאה ממעמקי־הגלות, מין עריכת־תיקון־חצות. צלילים זרים, או לפחות של אחרים, הביאו את המשורר האוהלה. הם רק גירו, אך לא שלטו במשורר. רק עוד במקרי־מות של נפשות אהובות מצא אימבר את הטון האלגי הזה. רק במות ידידתו, היא אשתו הראשונה של סיר אוליפנט, ורק לאחר מות אמו־אהובתו:
תִּשְׁכְּנִי בָאוֹרָה
וְלִבָּתִי אֲמֻלָּה.
לא, הוא לא היה משורר אלגי, בעצם. הוא גם לא היה משורר פלאסטיקן. הוא שר על האשה סתם. האשה הנראית בחזון, ולא זו האינדיווידואלית. והוא שר על ארץ־ישראל סתם, בלי להזקק ביותר לארץ־ישראל שבמציאות, אם כי לפעמים גם זו נחקקה בין חרוזיו:
בִּמְקוֹם הַכַּרְמֶל בְּנַחַת
בַּיָּם יְתָאֵר גְּבוּלוֹתָיו
וְנַחַל קִישׁוֹן מִתַּחַת
יְלַחֵךְ כַּפּוֹתָיו.
או:
מִיָּם כִּנֶּרֶת בְּשָׁאוֹן
הַיַּרְדֵן יֵצֵא בְגַפּוֹ.
לולא דמסתפינא, לולא הייתי חשוד על ‘ברית שלום’ ועל מעט הומניות הייתי אומר, כי הוא־הוא, משורר־המקהלה כמעט היחידי בתוכנו, הוא גם, במיטב המובן, משורר הריוויזיה שלנו, כי חמשים שנה לפני יצירת ‘ברית טרומפלדור’ כתב הוא את השירים המתאימים להם. אותה פשטות שבראיית הטבע היא גם השלטת בתפיסתו הציונית. אין, בעצם, כל פרובלימטיקה. הערבי הוא פרא־אדם. אך לא רק הוא, בן המזרח העלוב (הוא אפילו כותב ‘שפת ערב הערבה’). לתואר ‘פראים’ זוכים גם הרומאים, מחריבי־ארצנו. ומאידך גיסא פשוט עד מאד גם הפתרון:
חֶרֶב לַד' וּלְאַרְצֵנוּ
בַּיַּרְדֵּן שָׁם מִשְׁמַרְתֵּנוּ.
ולא עוד אלא:
בְּחָזוֹן אֶרְאֶה – עֲלֵי הַיָּם
צִי אַדִּיר בַּיָּם בּוֹסֵס…
ואל־נא תשכח, הקורא, כי זה היה לפני ארבעים שנה, בימי תורכיה, בזמן שחלקנו בארץ, באוכלוסים ונכסים, היה מעט ודל כל־כך. ואז התהלך אדם בארץ, והגה ‘בחרב ובקשת’ וניבא ‘למפלת פוט ולובים’ ודרש את המלכות. המעט אשר היה לנו רומם את רוחו והוא קורא בגאון על תפקידו הוא:
וַאֲחֻזַּת עֶשְׂרִים מוֹשָׁבוֹת
בִּבְרַק ‘בַּרְקַאי!’ הִבְרַקְתִּי.
ומה אאריך? ספר ‘מבחר כתבי נפתלי הרץ אימבר’ ב’הוצאת ועד יובל החמשים להכתב התקוה' עומד לרשות הקורא. מלבד מאת הוריאציות ל’התקוה' יש בו גם שירים חמודים כלליים. פה ושם יש טון מיוחד ויכולת מיוחדה. הברקה. ויש כתבי פרוזה, שגם בהם יש ענין, ויש כעשרים עמודים של תולדותיו כתובות בידי אחיו. ויש שתי תמונות: אימבר הצעיר בארץ ואימבר המקבל את צורתו רבת־הביטוי על אדמת־אמריקה. אם יש בנו צעירים לאומיים ולהם חיבה לשיר הלאומי – במטותא!
[תרפ"ג]
שמריהו אימבר: עם יובלה של 'התקוה'
מאתר' בנימין
השנה מלאו חמשים שנה למיום אשר נפתלי הרץ אימבר כתב את שיר ‘התקוה’ לבקשתו של ברוק, יהודי לאומי. הרבה שירים לאומיים כתב המשורר הנודד בשלשת חלקי תבל, שבהם תעו רגליו. ואולם מכולם לא נתחבב על הקהל אלא שיר ‘התקוה’ שנעשה ההימנון הלאומי שלנו, שבו אנו מסיימים את אסיפותינו הציבוריות ושלכבודו אנו כולנו קמים על רגלינו ומנסים לעמוד מספר רגעים ישרות וקוממיות – כדרך העמים. השיר הזה נתחבב אפילו על מחברו בעודו מתהלך עלי אדמות. הוא היה רגיל לבוא אל האסיפות הציוניות, ממתין ומצפה לדברי הנואמים, שלא תמיד היו בהם מחשבה ושירה, עד שהגיעה פרשת ‘התקוה’. מספרים, שבשעת מיתתו נכנס אליו אחד ממכיריו אשר קולו נעים ויודע פרק בשיר ואימבר בקשהו, כי ישיר לו את ‘התקוה’, ועד שהגיע הלז לאמצע השיר יצאה נשמתו של נפתלי הרץ אימבר.
את חייו נסיתי לשרטט פעמים: ב’המעורר' וב’התקופה'. בינתים נוסף עוד חומר מעניין ומן הראוי לשוב אל הנושא הזה. ואולם כאן מחובתי להעיר, שנמצא כעת בארץ אורח נכבד הקשור אל בעל ‘התקוה’: אחיו שמריה אימבר. גם הלה משך בימי חייו בעט־סופרים ואולם קרהו מה שקרה לבנו של מנדלסון – בתחילה היה בנו של הפילוסוף המפורסם ולאחר־כך היה אביו של הקומפוזיטור המפורסם. גם שמריה אימבר עמד בתחילה בצל מפאת אחיו נפתלי הרץ ובשנים האחרונות מפאת בנו שמואל יעקב אימבר, שמוניטין יצאו לו בתור משורר בשפה היהודית. מר שמריה אימבר לא קינא לא באחיו ולא בבנו. אדרבא, בבת־צחוק קלה ונעימה, שיש בה אחת מששים משל הבנה פילוסופית ובעיקר משל הרגשת האדם הטוב, הוא טיפח בעצמו את זכרונות אחיו הגדול, היקרים לו מכל. מכיר אני את שמריה אימבר זה יותר משלושים שנה ונעימה היתה הפגישה אתו בשערי ירושלים ונעימה ההרגשה: הנה אדם העומד רבות בשנים על אדמתו וכרוחו אז רוחו עתה.
גם נסיעתו לארץ־ישראל קשורה בזכרון אחיו. בהמלא חמשים שנה לשירת ‘התקוה’ אומר הוא להוציא קובץ שלם של שירי בעל ‘התקוה’, ממיטב שיריו הלאומיים והאנושיים. מפאת נדודיו בחיים לא נתפרסמו שיריו למדי בקהל הרחב וראוי וכדאי הדבר לאסוף אותם. אנו חוגגים בקרוב חג העשר של הכרזת בלפור. ואולם אולי לא פחות כדאי לחוג את זכר השיר שקדם להכרזה בארבעים שנה. כידוע, שהה נפתלי הרץ אימבר גם בארץ מספר שנים. שמריה אימבר אסף גם את הזכרונות האלה ובמחברת אשר אתו בכתובים כתב את תולדות חיי אחיו באופן מפורט וכרונולוגי. יש ענין רב גם בזכרונות האלה.
[ב מרחשון תרפ"ח]
בין אחיו ובנו
ביום ג' באדר־א הגיע הר"ש אימבר לגבורות. השם אימבר נתפרסם, כמובן, על ידי אחיו, המשורר הלאומי נפתלי הרץ אימבר זכרו לברכה, בעל ההימנון הלאומי ‘עוד לא אבדה תקותנו’, המושר כיום בכל בית־ישראל, בארץ ובתפוצות־הגולה, והמשמש כיום פתיחה בכל ערב וערב ל’קול המגן העברי‘. וכאשר עוד לא שקע שמשו של המשורר־האח עלה שמשו של המשורר הבן שמואל יעקב אימבר זכרו לברכה, אשר לגבי מתנת השירה והפרוזה יפה היה כח המשורר־הבן מכח המשורר־הדוד. וכך חי לו ר’ שמריה אימבר כל ימי חייו בקירבת־משפחה עם גדולי־השירה. הוא עצמו אדם צנוע מאד וישר־דרך, מורה לעברית וללימודי־קודש במרבית שנותיו, עסקן ציבור שקדן, לבו תמיד לציון ולמשמר מורשת שירת האח הדגול והבן הנעלה, עוסק באמונה ובאהבה גם בצרכי עניי עם, מעלה לעתים גם ציור פרוזאי נאה על הנייר, שיחתו נאה ומלבבת, נחמד לבריות ואהוב למכיריו, שומר־אמונים לתורה ומצוה – עד מאה ועשרים!
אני מכיר אותו רק חמשים שנה. כשחגונו אז, בשנת תרנ“ח, ב’זבורוב עיר מולדתי' את חג־החשמונאים, טרח הוא ובא מעיירה קרובה להשתתף בחגנו. שבע שמיטות עברו מאז אך לידי שמיטת־ידידות לא באנו ח”ו. יש אשר ימים וארצות הפרידו בינינו, אך לא החלישו את רגשותינו. ועתה בהגיע ידידי הנלבב והנכבד לגבורות זאת בריתי וזאת ברכתי אליו: המשך יבוא, אם ירצה השם!
[אדר־ב תש"ח]
אחר מיטתו
1. בן שמונים ושתים היה כאשר נפטר בירושלים לפני חודש ימים, ביום י"ג סיון. שקטים, צנועים ושתקניים היו חייו ובשתיקה נסתיימו. רק ‘הבוקר’ ו’פוסט' בירושלים כתבו שורות מעטות על מותו. שאר העתונים שתקו כאילו מתוך קשר של שתיקה. שום נקרולוג לא נתפרסם. בשום ועידה ציבורית לא הודיע היושב ראש על פטירתו. אך לאמיתו של דבר לא היה כל קשר של שתיקה. היתה רק הזנחה. חיינו הציבוריים עשירים ונסערים במידה מרובה. כדי להפסיק לרגע את הבהילות, צריך מי שהוא לעשות משהו. ראשית כל צריך להודיע בראדיו. שנית צריך לפרסם מודעות־אבל בעתונים. אדם ההולך להסתלק מן החיים, עליו לדאוג ל’צעדים' אלו, כשם שעליו לדאוג בעוד מועד לשאר צרכי המוות. ר' שמריה לא דאג לכך, וגם בנותיו העדינות לא דאגו לכך. וכך השתררה דומיה מסביב למותו. לאו כל אדם זוכה.
2. אני הכרתיו זה חמישים שנה. נפגשנו לעתים והחוטים הנפשיים לא נקרעו בינינו גם כשעברו שנים רבות ללא פגישה. שמעתי עליו עוד לפני שנפגשנו. עליו ועל אחיו הגדול נפתלי הרץ אימבר, בעל ‘התקוה’. בבית־המדרש הגדול בזבורוב סיפרו, כי בכפר סמוך לזבורוב יש שני אחים עילויים – האחים וואשיטץ. וכן סיפרו, כי בזלוטשוב הקרובה יש שני אחים בעלי כשרון ספרותי: האחים אימבר. הרעיש את הלב בייחוד האח הגדול. שיר ‘התקוה’ עדיין לא נתפרסם. בבית־המדרש קראתי רק את שירו הגדול ‘אוסטריה’, שבגללו קיבל פרס מקיסר פרנץ יוסף. חרוזיו הראשונים של שיר זה אני עוד זוכר בעל־פה. על המחבר הצעיר בן י"ז סיפרו נפלאות.
והשנים עברו. ואני נעשיתי בן ח"י. ואני נעשיתי, בעוונותינו הרבים, עסקן צעיר, הציוני שבזבורוב. ואני מסדר חג החנוכה הראשון בזבורוב. ברוב־עם, במקהלה של חזן, בנאומים. אני הנואם את הנאום החגיגי, ‘פעסטרעדע’ בלעז. ומה גדול תמהוני, כאשר לחגיגה זו בא מן העיר הקרובה ר' שמריה אימבר, בן השלשים. רצה להיות נוכח במאורע הציבורי הזה, בזבורוב.
אז הכרתיו בראשונה: אדם נלבב, טוב־מזג, יקר־מידות, איש אציל ועדין, תמיר, נחמד למראה, לא מתרברב, מוקיר כל כשרון. ומסביב לו הילה של אח משורר גדול, פייטן נודד, שכבר היה בלונדון, בקושטא, בארץ ישראל, חבר ורע לסיר אוליפנט ורעיתו, ועתה הוא נודד ברחבי ארצות הברית.
3. האח הגדול! שני האחים! כמדומה שקשה לתאר ניגוד גדול יותר מאשר שני האחים האלה, נפתלי הרץ ושמריה. שוא נע ושוא נח. האחד פינומין. מלאך הגאוניות נגע בו, בשרביט־הזהב אשר בידו, עוד בשחרית־ימיו, ומן אז נעדר מנוחה כל ימי־חייו. הוא מתפרץ לכל צד. הוא תר בכל רחבי הספרות והעולם. הוא אינו מוצא מנוחה לנפשו, הוא אינו מרכין ראשו לפני מישהו, ולבסוף הוא נותן בכוס עינו כדי להשביח את סערת־נפשו. ולעומתו האח הצעיר סמל ההרמוניה, השקט, השלוה. שיקול הדעת ואחריות בכל מצעדיו. גם הוא אינו נעדר כשרון הפיוט והספרות. הוא מעלה לפעמים על הכתב סיפורים קטנים, טובים, נוחים, אך ללא כל התפרצות, ללא כל גאוניות. יהודי טוב, נעים, ירא־שמים, שומר־מצוה ואוהב־מצוה ושמחה־של־מצוה. נהנה מן המצוות, מן השבת, מן המועדים, מן התפילה בחול ובחג ומכל שכן בימים נוראים. יהודי טוב! יהודי תכשיט וקישוט!
ועם כל הניגוד – מה גדלה האהבה ביניהם! זה האח הגדול, הנודד, השוקע גם במסתרי־הקבלה, הנותן גם בכוס עינו – הוא אינו שוכח את אחיו שמריהו. הוא שומר על אהבתו כעל אוצר יקר. הוא שולח לו כתבי־יד וגם כל מה שמפרסם בדפוס. גם בלועזית. ושמריה שומר את כל אלה מכל משמר. הוא נעשה נושא־כליו של אחיו. הוא רואה בזה את יעודו בחיים. נפתלי הרץ מפזר ומבזבז, הוא שר ורן כמו הצפור בשמים, ושמריה אוסף ואוצר ואוגר ואורז. הוא רואה בזה חובה קדושה. לכך נוצר.
4. כן, הוא היה אח למשורר גדול, מופלא, שזנגויל קרבהו ואולי גם תיאר אותו בסיפוריו מטיפוסי־הגיטו. אך לא יצאו שנים מרובות ור' שמריה שלנו היה גם אב למשורר גדול: שמואל יעקב. הקדוש־ברוך־הוא ברך את ר' שמריה ברעיה יקרה וזו ילדה לו בנים ובנות מן המובחר. אחד הבנים נפשו חשקה במדע, ברפואה, וברבות הימים נעשה – היהודי מגליציה למנהל בית־חולים גדול בטורין שבאיטליה. 250 מיטות. הבן השני, שמואל יעקב, יש לו גם כן זיקה למדע, לפרוזה, לביקורת, לפובליציסטיקה, אך משתלט בו המשורר. כמשורר אפשר שהוא עולה על דודו הגדול. פרוזה הוא כותב בפולנית נחמדה, אך שירה הוא כותב באידיש נחמדה. הוא משורר ציון באידיש. ‘היימליעדער’ (שירי מכורה) שלו שכתב אחר ישיבה בארץ הם ‘שם דבר’ וגם יצירות אחרות. יצאו לו מוניטין טובים.
5. ר' שמריהו איש הששים עולה ארצה. חתנו ר' חנוך ילון, הבלשן המדקדק המפואר, שמשנתו קב ונקי, מקבלו בזרועות פתוחות. אך ר' שמריה ממאן לשבת בטל. הציוני הותיק, אחיו של בעל ‘התקוה’ ואביו של בעל ‘שירי מכורה’ מוצא לו גם בירושלים פינה צנועה לעבודה ציונית. הוא מארגן במשך שנים בבתי־הספר את תרומות־הילדים לטובת הקרן הקימת. במשך שנים. אחר־כך כשהוא הולך ונחלש הוא מוסר עבודה זו לאחרים. העבודה מתרחבת ומשגשגת וכדרך העולם שוכחים את המארגן הראשון.
בינתיים אין הוא שוכח את יעודו בחיים, הוא מוציא קובץ שירי בעל ‘התקוה’, כותב את זכרונותיו, מביא אותי לכתוב מבוא לקובץ. ביאליק עוזר ומסייע.
וכך לכאורה הכל הולך למישרים. והנה עננים עולים להקדיר את שמי חייו. הבן האחד, הרופא המהולל, עולה ירושלימה, חולה מחלה קשה, ומסיים את שירת חייו ב’ביקור חולים‘. ר’ שמריה מלווה אותו לבית עולמו…
ובאה מהלומה קשה עוד יותר. פרץ הנאצי לגאליציה ורצח את הבן המשורר. שנים עוד קיוה ר' שמריה, אך לבסוף נתגלה לו הסוף המר.
קודר ושחוח התהלך אך התחזק ביעודו. שנים טרח להוצאת ‘כל שירי נפתלי הרץ אימבר’. בסבלנות אין קץ אסף כל שיר, טרח למצוא מו“ל. המו”ל מרדכי ניומן עשה את הדבר הכביר הזה. זה נמשך שנים. בשכבו על ערש דווי, אשר ממנו לא ירד עוד, הופיע סוף סוף הספר הגדול, רב השירה והתוכן. גדולה היתה נחמת ר' שמריה בהחזיקו בידיו הרועדות את ספר השירים של אחיו, שהיה גם ספר־חייו – ויעצום את עיניו לנצח. ביום י“ג סיון תש”י.
שלום לעפרך, ידיד וותיק ויקר־רוח!
[יט תמוז תש"ו]
בן ציון אלפס: רומנטיקון לאהבת־הבורא
מאתר' בנימין
שמו – ר' בן־ציון אלפס – אינו ידוע לאנשי שלומנו. יריעות־ספרותנו כל־כך רחבו ונסבו, עד שאפשר שאיש אשר אצבעותיו כתבו והמו“לים פירסמו ששים ספריו, בעברית וביידיש, והוא גם הגיע לתשעים, ובכל־זאת שמו לא יהא ידוע לאנשי־שלומנו. כי הוא כאילו חי ופעל בשטח העממי, באותו השטח, שבו כתבו את ‘צאנה וראנה’ ואת ‘נחלת צבי’, וסיפורים עממיים ודרשות עממיות. אך מהלכים היו לספריו והם חדרו לשכבות עמוקות והם חרשו שם תלמים בלבבות. הרומן הגדול שלו ‘מעשה אלפס’ בשלושה־עשר חלקיו נפוץ גם הוא והמו”ל ראה שכר בעמלו. עד היום יש לו לישיש המכובד חולשה ידועה למין החלש. חולשה להבין את נשמת המין ההוא, חולשה לחנך אותו להשפיע עליו. במה? בודאי ביראת ה' ובאהבת תורתו. חולשה זו הביאתו בודאי לחבר את רוב־ספריו באותה שפה. הוא רצה להשפיע בכתב ובעל־פה. בשבת היה עוד בזמן האחרון אוסף את נשי ישראל ב’עזרת־נשים' והוא עומד בבית־הכנסת ודורש לפניהן בפרשת־השבוע, כשהוא מעטיף אותה גם בספירי־הסיפור. אכן אורח־חיים לא־רגיל. לפני שבעים שנה הוא אומר לאשתו הצעירה, שהוא נוסע לאודיסה לקנות סחורה לחנות וקם ונוסע יהודי יחידה באניה – ירושלימה. כשאשתו אינה רוצה בשום־אופן לבוא אליו, הוא חוזר אליה, נעשה מגיה בבית־דפוס, נעשה מחבר, נעשה בעל־בית־חרושת וסופו חוזר ירושלימה. ועונג הוא לפגוש אותו כיום מתהלך בחוצותיה, כשגבו מתחיל אמנם מתכופף קמעא תחת תשע עשרות השנים. עונג להביט אל קומתו ההדורה, אל הדרת פניו, עונג לקרוא גם את ספרו האחרון, שיצא זה עתה: אותו הרומנטיקון לאהבת־הבורא והתורה, לאהבת־ישראל וארץ־ישראל, אותו כוח־הדמיון המשעשע והמשתעשע, אותה אמונת־תום ביצר הטוב של האדם, והדעת גם במעללי יצר הרע, ועם כל זה רצון עז להמשיך וללחום ולפעול ולהשפיע עד תום הנשימה האחרונה. רכב וצלח, ר' בן־ציון, לקראת המאה! כה נאה וכה יאה!
[מרחשון־כסלו תש"א]
גרשם באדר: איש הקומבינציות
מאתר' בנימין
הוא היה ממבשריה של הספרות העברית החדשה לפני ארבעים וחמש שנים, מעסקניה וממתווכיה, ממלאכיה הטובים והחרוצים. המדובר הוא על מדינת גליציה באותם הימים ועל העיר לבוב, עיר־המטרופולין, שהוא שכן כבוד בה, – על אותה מדינה שהיתה שכנה לרוסיה הגדולה עם מרכזי־התרבות והספרות שבה, עם ‘תושיה’ ו’אחיאסף‘, עם ‘המליץ’ ו’הצפירה’ היומיים, עם תנועת חיבת־ציון שבה.
המדובר הוא על אותן השנים של לבלוב־תנועה דומה לה בגליציה זו עם הופעת להקה של אישים חדישים, של צעירים חדשים, מבשרי המחר – של שלמה שילר ואדולף שטאנד, של אלפרד נוסיג והאחים קורקיס, של דוד ניימארק ויהושע טהון, של גרשון ציפר – וגרשם באדר. זה האיש באדר שרת את התנועה בשתי לשונות: באידיש ובעברית כאחת. הוא היה ‘מוצלח’. בנסיונות בלטריסטיים עלה אולי עליו יצחק פרנהוף, בעל החוברות ‘ספרי שעשועים’. ואולם הוא היה איש־הקומבינציות. הוא ידע להוציא מים מחלמיש־צור, הוא ידע להוציא מיני עתונים ולוחות השנה בשתי השפות, שאנו צעירי־הדור של אותה תקופה ראשונה, חיכינו להם באי־סבלנות. כסף בודאי לא היה לו, והשוק היה בודאי מצומצם ומוגבל עד־מאד, והוא הוציא והוציא. עתים הוציא חוברות כגרוגרת דר' צדוק, בת חצי הגליון האחת. אבל היה לו איזה חוש מיוחד, חוש הפרופאגאנדיסט מלידה ומטבע, לבחור ולשים בכליו את החומר הרענן, המלבלב, המגרה, המשכר, המפתה והמקסים. כל מלה לא ירדה לטמיון אלא למעמקי הלב והרגש, קנתה שביתה בנפשנו, ליותה אותנו בחלומנו. במלה אחת: השפעתו עלינו (כמדריך בלתי־נראה ובלתי־ממלל, כמתווך, כבא־כח) היתה עצומה.
הוי, הימים הטובים ההם, המתוקים! הוי, האותיות הנחמדות ההן, המלבבות! אזכרה גם פגישותי אתו, אגב קניית חוברת ראשונה של טשרניחובסקי, בהוצאת ‘תושיה’ וכדומה. פגישות מעטות מאד, שתים־שלוש. אבל הן עשו רושם באשר היה אתו סממן מיוחד: פיקחות והוּמוֹר. לא כאברהם קורקיס העומד בדחילו ובדביקות. אף לא כדוד מאלץ איש האופקים הרחבים, אלא אדם עם צחוקו. אדם הנהנה מחזיון זה הנקרא עולם וחיים ותנועה עברית־ציונית. אף הוא היה מן השושבינין שלי להיכל־הספרות. לימים נמלך ונסע לאמריקה והתחילה אתו פרשה חדשה ומאז אבד מחוג מבטי, אך לא מזכרוני. ובחג יובל השבעים ראוי לנו לזכור את האיש ואת שירותו בימי האביב והצמיחה.
[תרצ"ט]
איצי פרנהוף: מבשר אביב
מאתר' בנימין
הוא לא היה אלא גליצאי. הוא לא היה אלא אחד מאלה, שאהבו אהבת־תאוה את קסם המלה העברית, את הספרות העברית החדשה. הוא לא היה אלא אחד מאלה, שבישרו את בואה בחוג ארץ־מולדתו, אחד מאלה שגיפפו וליטפו את היציר החדש בעודו אולי בחיתוליו וראו בו חזות־הכל. הוא לא היה אלא מאלה עשרות האנשים אשר ניסו, בזה אחר זה, לבצר מקום בגליציה המסכנה לספרות זו, ליצור לה שם מרכז חדש, מקומי. קדמו לו כמה וכמה וגם באו אחריו כמה וכמה. קדם לו גם גרשום באדר בזריזותו המולי"ת. קדם לו אפילו שאלתיאל אייזיק גרבּר ב’אוצרי הספרות' כבדי־המשקל, המלאים להם תורה וחכמה וגם סיפורים ושירים. נסיונו של פרנהוף לא היה באמת גדול ביותר. הוא קנה לו את עולמו בתוכנו, הגליצאים, בעיקר באותם ‘ספרי שעשועים’, שלא היה בהם לא תורה ולא חכמה אלא דוקא מן אותו ‘מדור התחתון ביותר של המחשבה וההרגשה התרבותית’, (ביאליק, ‘הלכה ואגדה’), שכל הלקט בתרמילו לא היה אלא ציורים, ומעט מן המעט גם מאמרים. וגם אלו באמת לא מן ה’ארטילריה הכבדה', המטילה אימה, רצינות שברצינות, אלא דוקא מן הקל, מן המפזז והמכרכר, מן ‘המשעשע’. שם, בחוברות קטנות, רזות וצנומות אלו, שבכל־זאת בלעו את מעט הזהובים של פרנהוף, הדפיס טשרניחובסקי את ‘נצאה, נגורה שאננים’ שלו, הדפיס ברדיצ’בסקי רשימות על ארבע אבות בעולם החסידות, רשימות שהטילו סערה קלה באותן הצלוחיות הגליציאות, הדפיס בריינין את ציורו ‘אבי זקני’, הדפיס קלוזנר מאמר מענין על אודות התירגומים וערכם לבנין ספרותנו. ומסביבם המו, רגשו עוד איזו פרחי־סופרים מרוסיה, איזו פרחי־סופרים מגליציה. לא חסר אפילו תירגום משירי שילר, כנהוג בגליציה משנים קדמוניות:
עֲלֵי מַבּוּעַ יָשַׁב לוֹ הַנַּעַר
וּלְכוֹתֶרֶת קָלַע לוֹ פְּרָחִים
וביחד היו אלה ל’ספרי־שעשועים'.
גדולות לא עשה לא בהוצאה זו ולא בהבאות אחריה וגם לא בנסיונותיו הספרותיים, למרות שהיה בהם גם דבר־מה שהבטיח. גדולות לא עשה שום גליצאי. הכנור הראשון היה מהם והלאה. מאותו הזמן של קרוכמל, שלמה יהודה רפפורט, שמשון בלוך הלוי, אֶרטר, לטריס, יהושע השיל שור וחבריהם לא האירה עוד ההצלחה את פניה לגליציה, לא הצליחה גליציה להיות מרכז ספרותי לעצמה. בכל אלה הנסיונות לחדש ימיה כקדם, שלא חדלו מעולם, יש מן הטרגיקומיות, מן הדון־קישוטיות. עמלים בני־אדם, שכנראה יש להם איזו יסוד נפשי משלהם, ליצור להם את ביטויים העצמי וכל עמלם אינו אלא סיזיפי. לשוא. הביטוי המיוחד נשאר תקוע להם בגרונם, לא לבלוע ולא להקיא. הביטוי השליט, המכריע מתפרץ מחוץ־לארץ, מקרקע נפשית אחרת. ואף הוא בא, באותן השנים, למקוטעים, באורח־נס ודרך־פלא, במידה מספיקה כדי להראות על הגדולות הנעשות שם, מעבר לגבולין.
ובמידה בלתי־מספיקה כדי לשתף את הגליצאי למלאכת מחשבת החדשה. בעיר מולדתי נמצאו עוד ספרי ‘השחר’. שהרי אלו יצאו בוינא, מכאן ואילך נזדמנו רק ספרים בודדים וחוברות בודדות. נעשתה שלטת ההרגשה, כי קורי הארג החדש של הספרות נמצאים במדינות רחוקות, והרגשה זו העיקה ביחוד על אנשים של שאר־רוח ועצרה בעדם מהתיצב במערכה מתוך אותה מידת הביישנות הגליציאית, ששמא אינם בקיאים כל צרכם ב’מלה האחרונה' של הספרות. רק אלה, שנשאו את רגליהם ונדדו בעצמם מחוץ לגבול ונתודעו אל ‘מלה אחרונה’ זו, מבצרים להם מקום בהיכל הספרות. אופיי הוא הדבר, שכמעט כל משפחת־סופרים זו הם בעלי המאמר והמסה: ברנפלד, מלטר, ניימארק, אהרנפריז, טהון ועוד. בראנדשטטר וזילברבוש הם בכלל בחינת יוצא דופן, ועגנון שייך לדור השני. אבל אלה ואלה נחשבים שוב על מרכזים אחרים. אפילו כאשר הגליצאים מצליחים כבר להכנס ישר, עוד בשבתם על אדמתם, לעולם הספרות גם אז אינם באים בחשבון בשביל הנסיון המקומי. כי הנסיון המקומי מן ההכרח שהיה צר ופעוט ולא היה ביכלתו להספיק מקום ואויר בעד אלה שכבר גדלו והבשילו פירותיהם. ‘ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו’. כי הציבור המקומי לא הספיק קהל־קוראים לא במובן הכמות ולא במובן האיכות לנסיונות החדשים. כי הציבור המקומי החדש, למרות כל תרועות התחיה, למד פולנית, דיבר פולנית וקרא פולנית. והציבור הישן בראשית התקרבותו לספרות החדשה אהב את שולמן ואת מאַפו ואת גורדון ואת סמולנסקין, וזרה היתה לו ‘אמנות לשם אמנות’ וסלסולי־הציור ודיוקי־הלשון החדשים. ובכל אלה הטיל איצי פרנהוף איזו סערה בלבבות הדור הצעיר. אותן חוברות קטנות, שפיזר אותן, כזורע זרע, על פני כל המדינה, בישרו איזו אביב חדש והקסימו את הלב. לא תורה, לא חכמה, לא מדע, אלא דוקא סיפור קטן ושיר קטן ובתוֶך איזה מאמר. אבל דוקא דבר זה, קלות זו משכה והבטיחה דבר מה. מי יודע: אילו המשיך אז פרנהוף הוצאה זו, אילו היה לו כוח להמשיך, אפשר שבכל אלה היה מצליח. אפשר שהיה מחנך סופרים ומעמיד סופרים בארצו. גדול כוח הדוגמא. אחרי גולדפאדן היו זמן רב הרבה גולדפאדנים, ורק גולדפאדנים, אחרי ביאליק שרו הרבה אַ־לאַ־ביאליק. אחרי מנדלי קל לחרוש בסגנונו. בגליציה חסרה הדוגמא. אילו הוציא פרנהוף במקום חמש חוברות חמישים חוברות ‘ספרי שעשועים’, אפשר שהיה מתבצר באמת מרכז חדש לספרות החדשה בגליציה המסכנה. דא עקא, כי רחוקה אצלנו בגליציה הדרך מן היחידות לעשרות. ולא רק אצלנו בגליציה.
בן חמישים שנה היה במותו. ידיעה זו על דבר מותו בשנות המלחמה בעיר סטאניסלב נתגלגלה הנה לארץ־ישראל דרך נקרולוג של באדר בעתון ז’רגוני באמריקה. בינתיים נכנסה גליציה לפולין המדינה. נהרסו הגבולין. גליציה ופולין חדא היא. אין עוד צורך ב’ספרי שעשועים' מיוחדים, היאור הגליצאי נצטרף לנהר גדול. הבה ונראה את הדגים החדשים אשר ידגו מעתה בקרב הארץ.
[תר"ף]
משפחות סופרים - שער שני
מאתר' בנימין
ח.נ. ביאליק: עם השיר 'ראיתיכם שוב בקצר ידכם'
מאתר' בנימין
אין זה שיר לשם שיר, לשם שעשוע, להאדיר את הספרות. זהו שיר־המשבר, תרתי משמע, משבר חמרי ומשבר רוחני, שיר־התפוררות: היה צור־סלע, חלמיש, והנה הוא מתפורר לאבני גיר, לאבק פורח, לחול נישא באויר. זוהי אנקת־שיר.
המשורר שנתן מחילו בכל אשר יכול, שנתבע ונתן תמיד במיטב, – הוא שוב ראה אותנו בקוצר־ידנו. הוא שוב ראה את העם ‘כי ברע הוא’, ‘כי פרוע הוא’. ומי פרעוֹ? ‘כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם’. נושאי דגל הכהונה, נושאי דגל התחיה הם שפרעוהו. הליקוי הוא מלמעלה. יש מנהיגים אבל אין המנהיג. הליקוי הוא מלמטה. יש נוער, אבל במקום שיהא למד הוא בא ללמד. הוא קופץ בראש, ‘ותעלולים ימשלו בם’. יש אנשי חזון, להקת משוררים. אך הם גופא אינם אלא נגעים, קלוקל, סימניות לחומר המחלה.
המשורר רואה כי אזלת יד אך אינו רואה צרי, רפאות ותעלה. הוא אינו כנור לשירינו. הוא רואה ואומר מה שהוא רואה. הוא מעז לקרוא את הליקויים בשמם. הוא ממלא חובת אזרח בישראל. חובת אדם. זהו שיר המשבר. שיר האדם.
[כסלו תרצ"ב]
פתיחה לחג
חגו של ביאליק, מלבד מה שיש בו משום ביטוי של הערצה למשורר הגדול, הרי יש לו ערך מיוחד גם כמאורע המאחד את כל חלקי־האומה ברגש משותף. אומה זו, שהיא מחולקת ומפולגת בכמה וכמה פילוגים, שכמעט אין מספר להם, היא חוזרת ומתאחדת באותם רגעי־קודש של הרגשה כללית משותפת. ונשגבים ביחוד אותם הרגעים, כשהם נוצרים מתוך הלך־רוח חגיגי, מתוך הכרת־תודה על חמדה גנוזה שנתגלתה בחיי־האומה, על כוכב מאיר שנתלה ברקיע השביעי שלה.
ואם זהו הלך־הרוח של כל האומה העברית כיום הזה, הלך־רוח של שמחה פנימית והכרת־תודה למשורר־הלאום, למחיה אגדותיה ואוצרות־תרבותה, לאותו מעיין רב־השפע, הנובע ומפכה – בלי צינורות־קדיחה מיוחדים – זה עשרות שנים והמפרה לנו שדמות־רוח שונים ומגדל לנו פירות־רוח נבחרים (על כל זה הרי נשמע דברי הערכה מפי מומחה מובהק, ההיסטוריון ב. דינאבורג) – הרי מישנה־שמחה וכפל־חג הוא לנו היום הזה, לנו תושבי שכונה נאה זו, לנו שזכות היא לנו לדעת, כדברי המשורר בחרוז־שבכתב אחד, שבו הוא מציע ‘כל עובר ושב’, שהוא פה ‘חצי אורח וחצי תושב’, כי הוא בבחרו בציון – איוה את בית־הכרם למושב לו. רק לפני זמן קצר זכינו לראותו חדשים מספר מתהלך בתוכנו ומהנה את כל המתקרב אליו במתות־הרוח ובאצילות שבפשטות ארחותיו ומידותיו. ואנו גם תקוה, כי לא יארכו הימים והוא יקים את ביתו בתוכנו, ובית ביאליק, יתנוסס על ראש גבעותינו, ונהרו אליו חכמי עמנו ואמרו: בית ביאליק – לכו ונלכה ויורנו מדרכיו ונתבסם בשיחותיו.
ואם כזו היא התקוה המשעשעת לפנינו לימים יבואו, הנה כיום הזה אנו תמימי־רגש עם כל בני האומה. ובשם כל השכונה ומוסדותיה המוסמכים אנו מברכים מעומק לבנו את המשורר, בהגיעו לשנת הששים בימי חייו היקרים; כן נזכה לראותו כוח־פועל וכח־יוצר כאחד האישים המרכזיים של האומה עוד עשרות רבות בשנים – – –
[יא שבט תרצ"ג]
בת מלך פנימה
א
המשורר – ח.נ. ביאליק – נולד לפני ס' שנים בעשירי בטבת. נשמה נשגבה ונאצלה ירדה אז ממרומים. היא הגביהה אבר בממלכת השיר כאחד המעטים בתולדותינו. היא יחידה בדור זה בריבוי גווניה ובעושר אישיותה. והיא קרובה גם לנו ונכנסת גם לתחומנו. תשוקתנו לראותה בבחינת ‘בת־מלך פנימה’. אנו תקוה ובטחון. אף אם תתמהמה – נחכה לה.
[טבת תרצ"ג]
ב
חובב היהדות, חוקר קדמוניותיה, חושף צפוניה, מחדש אגדותיה, שונה משנתה, מקים ‘דביר’ לשירת קדמונים ואחרונים, מכונן מסיבות ‘עונג שבת’ ובונה ‘אוהל שם’, רחים ומוקיר רבנן, אחיעזר לכל נצנוץ טוב ומועיל, אוהב אדם וישראל, שוקד יומם ולילה על עבודתו, – אנו שולחים את ברכתנו הנאמנה לחג הששים.
מלא את שליחותך, המשורר! משוך הלאה את מרכבת חייך! קרב יותר ויותר אל נשמת היהדוּת! הכנס פנימה־פנימה! עשה גדולות ונצורות כאשר הסכנת! ויקוים־נא בימיך־בימינו סיום פזמוננו בסליחות דיומא:
‘תהפוך לרוחה את צום החמישי, לששון ולשמחה – צום הרביעי והעשירי’.
[שבט תרצ"ג]
בין המצרים
למחרת מותו
באה השמש בצהרים.
נגדע הארז אשר בגן האומה.
פרץ הרעם ביום בהיר.
לא פיללנו, לא ניחש לבנו, כי כה קרובים לנו הפיד והשבר.
אנו עומדים לפני תהום פעורה לרווחה. עוד אי אפשר לשער את אשר אבד לנו, את אשר נגנז לעולמים.
אהה, ד' אלהים! הכלה אתה עושה עמנו? האם לא די עוד בכל הצרות, אשר כחתף ירדו על ראשינו? על מה ולמה שלחת את ידך עוד בבחיר לבותינו, ביחיד ומיוחד אשר בישראל?
הוא היה משורר־האומה. אך לא מות המשורר עורר חלחלה. הוא היה למעלה מכתר־השירה. הוא היה מצפון־האומה, מצפון־הדורות, יסוד העבר, עמוד ההווה ושורש העתיד.
הוא היה הנקודה המרכזית, הוא היה האילן הגדול, אשר שרשיו ינקו מכל ספירות־החיים של האומה והחזירו יניקה לכל ספירותיה. הוא לקח חיים והחזיר חיים.
כל אחד מאתנו, כל אחד בפינתו ובעבודתו שאל שאלה אחת: מה יאמר הוא? והוא היה אומר: הוא לא דחה שום נטיה, שום שאיפה, שום עבודת־אמת. כאב היה לכולנו. הוא איחד את הניגודים. הוא איחד אותם בעושר נפשו המופלאה. מקומות רחבי־ידים היו בנפשו הנאצלת לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. הוא חיבב וליבב את כל חבר לעט, לשירה, למחקר, ללימודים, לתיקון האומה, לתיקון המידות והמוסר, להרמת האמנות, התרבות, הוא חי את הדור הזה ואת הדורות הקודמים ואת הבאים. יום־יום, שעה־שעה.
ובצהריים, באמצע־שנותיו, בעוד כוחו רענן עמו, בעוד רוחו שופע חכמה ותבונה, שירה ויצירה – בא יומו, נלקח ואיננו.
לא הערכה ניתן בשעה מרה זו. גם לא צעקת הכלל, כאב האומה, שועת הציבור.
גם היחיד רשאי לתנות את שברו הוא. הציבור אינו אלא קיבוץ של יחידים.
נתיתם הדור כולו ונתיתמו מאות ואלפים, מאות אלפים מישראל.
ובין מאות האלפים נתיתמתי גם אני.
לא היו בינינו יחסים מיוחדים. הייתי רק אחד מקוראיו. הייתי רק אחד משומעי דבריו. לא הטרדתיו הרבה לא בכתב ולא בעל־פה אבל ידעתי, כי לי גם לי יש חלק בו. ידעתי, שעינו פקוחה גם עלי. ידעתי, שהוא מלווה את דרכי ואת שבילי.
ובהפרשי לקרן־זווית זו של יהדות דתית־מסורתית ליווה אותי גם בזה. קרא הכל, ידע כל קו חדש, כל חידוש־מה. אף יעץ, אף עזר וסייע. אף העיר את הערותיו. אם אבדה לו במקרה מחברת ממחברותי דרש למלא את החסרון. כי עינו היתה פקוחה על עבודת כל אחד ואחד, כי עינו חסה על פכים קטנים של כל אחד ואחד. הוא היה רחוק מן הבזבוז בעולם־הרוח שלנו.
נפלה עטרת ראשנו. נגוזה תפארתנו.
נתיתמנו.
הוא היה מצפון־האומה. הוא היה הלב החי של האומה. הוא היה המרכז הנפשי, הנקודה החיונית.
בשעת־אימה זו של בלהות־החורבן מבחוץ ושל התפוררות תאי־החיים מבפנים היו עינינו נשואות אליו.
בשעה זו, שבמסתרים תבכה נפשנו על כל אשר הויה בנו, היו מבטינו שלוחים אליו כאל תקוה אחרונה, כאל נחמה אחרונה.
הוא חלה מה, הוא נסע לזמן־מה, הוא ישוב, הוא ימצא דרך, הוא יתקן והוא ירפא.
ועתה מה?
אהה, לבנו לא ניחש, כי הוא אמנם ישוב אלינו אבל לא כדרך שיצא מאתנו.
לבנו לא ניחש, כי הלב הגדול הזה יחדל כל כך מהר מלדפוק. כי המצפון החי יאלם דומיה, כי המרכז החי יתפוצץ לרסיסים והיה כלא היה.
לבנו לא ניחש, כי הוא ישוב אלינו מת ודומם, סגור ומסוגר בתוך ארון מתכת, כארי בסוגר.
‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’.
נפטר לפתע פתאום. כשהתנ"ך בידו ו’חובות הלבבות' לימינו.
לבו ניחש את יומו. הוא ביקש פעם בפעם מאת מכיריו:
התפללו עלי! אמרו תהלים! תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
[כג תמוז תרצ"ד]
כמו שהיה, כמו שהוא
דברי־אזכרה ליום השלושים
על גשר המות עוברים חיי־אדם לספירות אחרות. המות מטהר ומזכך, מרים ומנשא. לפי השקפת היהדות ישנם מעשים כבדי־משקל שרק יום המות מכפר עליהם, מסלק אותם מעולם היש. זוהי גם הרגשה אנושית־כללית. ארנולד, בנו של הצייר מיכאל קרמר בחזיונו של האופטמן, אינו בן מוצלח ביותר. הוא גורם צער רב לאביו. אך לאחר מותו בלא־עת עומד אביו וקושר כתרים לראשו (דרמה זו תורגמה גם לעברית) ואנו, השומעים את דברי האב, מרגישים באמת הפיוטית, – לא, באמת הריאלית שבדבריו. כי עם המות משתנית גם העמדה שלנו. ביחד עם הנעדר עוברים גם אנו לספירות אחרות. אנו מלווים אותו לבית עולמו וגם נלוים אליו במשהו.
ואם כך בחיי־אדם סתם, בבני עליה ובבחירי הדורות על אחת כמה וכמה. אך כאן יש צורך להשמר מפני סכנת ההגזמה והמתיקות היתירה והסנטמינטליות המזויפת. ביאליק גדול היה בחייו וקל וחומר במיתתו ואינו זקוק ואינו סובל כל אלה. אנו צריכים גם להבא לביאליק כמו שהיה, כמו שהוא. לא לאחר.
מלאך־המות הפתיע לא רק אותו כי אם גם אותנו. לא פלא הוא כי בשעה שעברנו בסך לפני ארונו, או בשעה שישבנו לפני ארונו ולמדנו בסדר זרעים אשר לו, – שבאותה שעה מרה גלשו טיפות חמות מתוך עינינו. אך דברי פיכמן ‘אילם, נכלם ואובד־לב עומד אני לפני ארונך’ צריכות להיות רק הרגשת־הרגע. ההרגשה הקבועה צריכה להיות: הוא חי! בתוכנו הוא! רק ראיה זו שומרת ומצילה. החסידים יודעים את אשר הם עושים בערכם סעודות־חברים ביום־הפטירה לעילוי נשמות רבותיהם. גם זוהי הרגשה אנושית כללית. מחבר ה’פאוסט' היה בטוח בהשארת הנפש. אי אפשר היה לו להניח שנשמה שעמלה ביצירת ערכים נצחיים תרד לבאר שחת והיתה כלא היתה. אי אפשר גם לנו להניח שנשמת ביאליק חדלה מהיות, מחיות, חדלה מהיות צרורה בצרור הגדול של החיים.
מרחוק ידעו את ביאליק הראשון, ביאליק שבכתב, אף שמעו על ביאליק השני, ביאליק שבעל־פה. אך מקרוב ידעו גם את ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים. הוא ניחן במידה גדולה שבחיים, מידה זו ראויה היא לעיון מיוחד ואשרטט רק ראשי־מלין. לפנינו טיפוסי־סופרים שעיקר יניקתם היתה מן החיים: הנה גיתה הווימרי, מיניסטר העמל בפיתוח המדינה הקטנה אשר לו וכותב ושר ‘אגב־אורחא’ (הוא מעיד על עצמו: ‘כל שירי הם שירים לעת־מצוא’); הנה טולסטוי הרוסי הקולט מן הסביבה כל רחש קטן שבחיים, מנסה גם להשפיע ישר על החיים ובינתיים הוא כותב וכותב; הנה והיטמן האמריקני הצועד ברוב כח בראש הומיות ומריע את חרוזיו; הנה חברו תוֹרוֹ המגביל את עצמו יחידי באחת הגבעות וחי חיי־שיתוף עם כל הדומם, הצומח והחי, וכאילו גם עם העננים אשר ברקיע השמים. למי מאלה, לשורש מי מאלה נדמה את ביאליק? לא נדמהו אף לאחד מאלה. כי הוא היה אילן בפני עצמו. אדם זה, שתקן וביישן בימי נעוריו, הפך לאיש, ‘האנוס על פי הדיבור’, לאיש אשר החיים הפנימיים, המראות והמחשבות, לוחצים עליו בלי הרף, כדוד המוסק יותר מדאי. כלום הוא דיבר? דבר־מה דיבר בו. ודבר־מה זה היו החיים. ולא רק חיי־הרוח, או היהדות או השירה. חיי כלב קטן אשר נפצע בלי־משים נגעו אל לבו לא פחות משירי בן־גבירול אשר הטיפול בהם היתה נחמתו בשנים האחרונות. מי־שהוא כתב בזה רשימה יפה ומלבבת באשר היתה אמיתית. הוא היה מעורה בכל ספירות החיים, עמד בהם, מהם לקח ולהם נתן. לא שטיפל בהם כגיתה, לא שהרגיש בדואַליזם שבהם כטולסטוי, לא שהריע לקראתם כוהיטמן, לא שתחם לו תחום מיוחד כתורו, אלא התמזג אתם בכל צורותיהם.
וזה שעשה אותו סוג מיוחד והבדילו מכולנו. אנו כולנו מתקיימים בעולם הרוחני אשר לנו על ידי בדידותנו, מחיצותינו, על־ידי בריחתנו מן הכלל הגדול אל התא שלנו, אל ד' אמות אשר לנו. מתוך כך כל אחד נכוה ביודעים ובלא־יודעים מחופתו של חברו. לא כן הוא. הוא הקיף את כולנו, איחד ומיזג את הכל. זהו ביאליק שבחיים.
בקשר עם ביאליק שבחיים מלים אחדות על הכּנות שבחיים. עם כל ההיקף הרחב אשר לו הרי היה גם בעל כיוון מסוים, בעל שרשים מיוחדים ובעל דמות מיוחדת. יחסו לברדיצ’בסקי־ברנר, למשל, היה אחר מאשר יחסם של אלו שהיו שותפים ל’המעורר‘. ברנר רשם אז באחת החוברות האלה בשם המעורר: ‘יכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי־המרד החסונים ובבעלי המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן גבירול ובהולכים בעקבות ר’ שלמה יצחקי ורש“ל, במתכסים בטליתו של האר”י זי"ע, ובנוהים אחרי קברו של ר’ נחמן מברצלב וכו‘, יקומו איש ממקומו ויגשו אל המקדש’. הפתוס של הקריאה הזאת מובן מתוך מצב־הדברים באותה שנת־ההרס ומתוך רוח־הנוער של החוג. ואני קראתי אז את הדברים האלה ברטט והם נגעו במיתרי־לבבי. אך ביאליק סגר לפניהם את פתחי־לבבו. אצלו היה כל זה אך ורק ‘מלתא דתמיהא’. ועוד יותר: לא רק שלא ראה את יסוד ושורש התמימות אשר בדברים האלה, אלא שראה בהם גם כוונה להתמיה, ראה בהם גם התחכמות והתעקמות, לאמור: חוסר־כנות.
זה היה לפני שלושים שנה והדברים הכאיבו לנו עד מאד. אנו, שהיינו קרובים קרבת־נפש אל ברדיצ’בסקי־ברנר, הכרנו כמעט רק מידה אחת של כנות, זו הנמשכת בספרות העולם מרוסו ו’יסורי ורטר הצעיר‘: זו של גילוי הנפש ושל וידוי הנפש, זו שברדיצ’בסקי חי אותה ב’מחנים’ ובסיפורים קטנים מלאים המית־הנפש וברנר במאמרי ‘בר־יוחאי’ ורשימות ח. ב. צלאל. ואנו לא יכולנו להבין, איך ביאליק אינו מבין זאת. עמדתו הוא נראתה לנו בהכרח לאי־כנה. אך ביאליק שהיה נאמן לבית־המדרש האודיסאי, המנדלאי, זה שרצה להתבטא ביצירה ובמעשים והזיר את עצמו בגזרת־אומר מכל יין ושכר של השתפכות־הנפש, בשגם לפתחה רובצת סכנת השיגרה והזולות, – ביאליק כתב אז אפילו את המלים המעליבות ‘רוב הפרומיתיאוסים שלנו, שצווחים ככרוכיא, שהנשרים מנקרים את לבבם, יש לחשוד בהם…’ לא, לא אמשיך את הפסוק עד־גמירא. לא, ביאליק לא גרס את ‘המעורריות’ שהיתה עם כל אלה דף־תפארת בספרותנו.
ע' פנים לתורה וגם לכנות.
איבסן אומר: ‘לשיר – היינו לשבת על כסא למשפט’. זהו גם בדבּרך בשבח נעדר גדול. אתה דן עליו וגם על עצמך. גם במה שאתה אומר וגם במה שאינך אומר. לא מקרה הוא, שבהמון המאמרים והרשימות מן הימים המרים האלה תופס החלק המימוארי מקום רחב. יש כאן בחזיון זה של ‘אני וביאליק’ מוטיב מיוחד. לאלה אשר באו אתו במגע יש ההכרה כי ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים, אינו נופל בערכו מן הראשון והשני, ויש הרצון לספר עליו, להציל מתהום הנשיה כמדת האפשר.
נהיה כנים, חברים; לא רק במובן האודיסאי־המנדלאי כי אם גם במובן ברדיצ’בסקי־ברנר. לרבים היתה באותו יום מר ונמהר ההרגשה, כי האסון הלאומי הגדול הוא גם במידת־מה אסונם האישי־הפרטי. כי הם גם הם נתיתמו ונדלדלו, אבדו להם חסות ומשענת, ‘סלע ומצודה’. ‘ועתה מה? איך נחיה בלעדיו?’ לא רק בתור בני אומה נצחית־נצחת, כי אם גם בתור אישים בודדים, יחידים, בעלי עבודה מוגבלת, בעלי שאיפה מסויימת. רגילים היינו שעינו של ביאליק תציץ לעתים לעבודה זו ולשאיפה זו. הצצה זו היתה חסות ומשענת, אתה אפשר היה לחיות בבדידות, להקים מחיצות. ‘ועתה מה? איך נחיה בלעדיו?’ – שאלה הבוקעת גם במסתרים. הן זה היה כחו של ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים. אותו ר' נחמן מברצלב בדברו על ארץ ישראל אמר, שהכוונה היא לארץ־ישראל של מטה, עם האבנים האלה ועם הבתים האלה.
נהיה כנים, חברים. נשמר מפני ההגזמה והמתיקות והסנטימנטליות, אבל גם נדבר כאשר עם לבבנו ועם נפשנו, נהיה גם סבלים. ע' פנים גם להרגשה. זוכר אני, שממש באותו יום מר ונמהר קראתי עליו מאמר משובץ מליצות וחרוזים והיה הדבר תמוה בעיני. איך אפשר להצטעצע באלה ביום עברות? אבל ע' פנים להרגשה. גדולה ‘מזיביז’, ערש החסידות וכיווני ההרגשה, אך גדולה ונשגבה גם וולוז’ין מצודת התורה והבינה השקטה. והרי גם ביאליק מוולוז’ין בא.
נהיה סבלנים, אחים. נבין איש את שפת רעהו ונכבד איש את רעהו גם כשפוסקת ההבנה. גם זה לנו צו מאת ביאליק שבחיים.
ובקשר עם ביאליק מוולוז’ין שני זכרונות.
פעמיים נפגשתי עם ביאליק בבית אחד מגדוֹלי גידוּלי וולוז’ין, בביתו של הגאון. בפעם הראשונה היתה זאת מסיבה קטנה (בתוכה עגנון, הרב ש. אסף, ר' ישעיה שפירא) מוקדשת לשאלת השבת. רעיון ‘עונג שבת’ צף ועלה. אף הרעיון של ספר השבת כבר עמד כמו חי לפני המשורר. הוא ערך לפנינו את התכנית בקוים כוללים. והיה ענין לראות את שני גדולי וולוז’ין אלו בצותא חדא, שניהם בעלי אינטואיציה בלתי־שכיחה, הגאון התלמודי בעל הנשמה השירית והמשורר הלירי השוקד גם על המשנה ועל מבועי־ההלכה. ושני אלו אוהבים, מכבדים ומעריצים זה את זה.
נשאר בזכרוני ביטוי ציורי אחד של ביאליק על ‘ספר השבת’ כמו שעלה במחשבתו. הוא דיבר על ‘שבת מלכתא’ וראה באותו ספר מעין נשיאת השובל של המלכה…
ובשנית הלכתי אתו לביקור ביחידות אצל הגאון בשבתו בנוה־הקיץ בקרית־משה אשר בירושלים. השיחה בדרך היתה כמעין מתפרץ, מעודי לא ראיתיו שופע ומקפל רעיונות כאותה שעה. נכנסנו לבית הגאון ופניו הפיקו אצילות ועדינות, יופי עילאי ושלוה רבתי. בשיחה היה ביאליק השואל והגאון המשיב. דומם ישבתי מן הצד והזנתי את אזני בשיחה ואת עיני במראה אשר לפני. המשורר, שרק זה עתה היה כמעין המתפרץ, ישב עתה בענוה ובהצנע לפני הגאון, כשהוא כולו קליטה.
ובימי אבל אלו, כשכל האומה נאנקה ביגונה על הלקח ממנה נזרה, ובחשבי על ביאליק ועל שירתו, נזכרתי באותו ביטוי שלו על ‘ספר השבת’ וחשבתי בלבי, שאנו כולנו הננו כיום נושאי־השובל של השירה הזאת ושל החיים האלה. ושוב חשבתי בימים האלה: היה היו לנו בדור זה חצי או רבע תריסר אישים, שהם מצפון־האומה, – ושני גדולי וולוז’ין בכלל. והנה נספה האחד בלא עת. הנדע עתה להוקיר כערכם את הנשארים, את השני?
הוא היה המאור הגדול של דורנו. וברבות הימים הלך אורו ורב, הלך והזדכך ונעשה זך וצח יותר ויותר. הוא קיפל תחת טליתו את כולנו ואהב אהבת־אב את כולנו. והוא נספה בלא־עת.
היש תנחומים?
[אב תרצ"ד]
שאול טשרניחובסקי: ליובלו
מאתר' בנימין
אם יש לנו משורר מן ה’צעירים', שהוא רצוי לרבים – הרי זה שאול טשרניחובסקי. מזמן הופיעו על בימת־השירה ועד היום הזה הוא סמל הצעירות, הרעננות. יש התפתחות רק בטכניקה, בהתגברות על קשיים בצורות שונות, בהשתלטות על מכמני־הלשון, אך המעין הפנימי אחד הוא בכל מערכת השנים האלה, וזהו מעין המתגבר. בכל השנים האלה אין אתה רואה בו סימני עיפות או דלדול. תמיד הוא עומד מוכן לתת מן השפע אשר אתו ותמיד הוא רוכש את הלבבות לאהבה אותו. חן יצירותיו על קוראיו.
ולכן, אין ספק, כי הרעיון שהגו מוקירי שירתו של טשרניחובסקי להוציא את כתביו למלאות שלושים שנה מיום הופיע ‘חזיונות ומנגינות’ יקובל בשמחה מצד כל אוהבי ספרותנו. אלא שיש אולי להצטער על זה, שהצעה כזאת דורשת עוד ועד מיוחד ושמות מפורסמים. כמדומה, ששמו של טשרניחובסקי היה צריך להיות דיו לעצמו… ואולם ההכרח לא יגונה, ונראה שיש עוד הכרח בדבר שיימצאו מעוררים אפילו לגבי הוצאת כתביו של אחד מבחירי־משוררינו, ששירותיו נתחבבו על דורו הוא כמו על הדור הצעיר, שהולך וגדל עתה. יש בכלל הכרח לגייס את אוהבי־ספרותנו לפעולה שיטתית לטובת הספרות. הפריחה בשוק הספרות העברית של השנים האחרונות היא מקרית וגם מדומה. יש מהלכים לסיפור הזר המתורגם, יש מהלכים גם לספרי־מדע ידועים. אבל הספרות המקורית זקוקה עדיין לעידוד ולטיפוח של חיבה. וחגו של טשרניחובסקי ואופן הוצאת כתביו לא ללמד על עצמם בלבד יצאו – כי־אם על הכלל כולו.
[יז טבת תר"ץ]
איגרת ליובל הששים
ראה, אישי העורך, אתה אומר אלי עם איגרתך: עליך החובה לכתוב עתה על טשרניחובסקי, שהרי מלאו לו עתה ששים שנה, והוא היום בחיר השירה העברית וכו' וכו'. ברצון רב הייתי נענה לך, אבל מה אעשה ויש בלבי טינא על המשורר, טינא ישנה־נושנה, בת עשרות שנים. ומעשה שהיה כך היה: אני אז בחור בית־המדרש אוהב־ספר. ואני אז נוסע בפעם הראשונה לבובה, עיר המטרופולין שלנו, ובבואי שם אני הולך ישר אל גרשם באדר, סוכן ‘תושיה’ שם, על מנת לקנות לי באגורותי המעטות, המנויות והספורות, אחד הספרים החדשים שהוציאה ‘תושיה’. במקרה, אהה, בחרתי בקובץ־השירים הראשון של המשורר. משום־מה? אולי משום ששיריו הראשונים, שהגיעו אלי, משכו את לבי. ואולם כך הווה. ובגמרי את עניני בלבוב, ואני בא אל תחנת־הרכבת מוצא אני, אמנם, את הרכבת כבר על פסיה, אבל אני שומע, שיש להמתין למעלה משעה עד לכתה. אמרתי אני בלבי: שלמה אשב משמים בתוך הרכבת ואמתין עד לכתה? מוטב שאשב למולה, על הספסל הארוך, ואקרא בינתיים בספר אשר קניתי. במה שקרני אחר־כך אין להאריך. לספר הזה היתה הקדמה בראשו מאת ראובן בריינין, והלז פיזר לא מעט תהילות ותשבחות למשורר הצעיר, לזה הכוכב החדש שעלה על שמי־ספרותנו. ואחרי קריאת־ההקדמה התחלתי לקרוא בשירים גופא. לא אגיד, כי הכל היה ישר וחלק בעיני. אי־שם היה פתוס נפרז בעיני, אי שם היתה הלשון מפוקפקת במקצת. ניכר, כי המשורר הצעיר עדיין לא שלט בה כגדולי־השירה אשר קדמוהו. אבל עם כל זה הקסימוני השירים האלה ומשכוני כבחבלי־קסם. ואדהכי והכי – הלכה־פרחה לה הרכבת, בלי לשאול את פי, בלי לקרוא לי, ואני מרים את עיני – והיא איננה. עיני רואות וכלות. למרבה התוגה היה זה – בנאמנות – בערב שבת, ורכבת שניה אין בו ביום, ועלי לשבות בעיר הגדולה והזרה והנכריה, ובארנקי נשארו עוד רק אגורות מעטות, עלובות, שאין בהן כדי לשלם לפונדק בעד אכסניא ואוכל. ובר־מן־דין: מה חשבו עלי בבית־אבא? האם לא דאגו לי?
בקיצור: הייתי בכל רעה. ואם אינני מסיים את המאורע כדרך שירו של היינה:
אונד דאַס האַט מיט איהרעם זינגען,
די לאָרעליי געטאַן –
הרי זה מפני שבאמת היה כאן סיום אחר קצת. כי בשובי רגלי מתחנת־הרכבת העירה קניתי מתוך איזה ‘געַלגענהומאָר’ של ימי־הנוער איזה קובץ שירים אחר, קובץ ישן־נושן. זה של מאיר הלוי לטריס. ואני בקראי בו נהניתי בייחוד מן התירגומים שבו. ובייחוד מזה הקטע של שירת־המקהלה בדראמה ‘הכלה ממיסינה’ אשר לפרידריך שילר. (בדראמה זו כידוע מתקרב שילר אל הצורה היונית, אבל הרוח אירופי־גרמני, והנימה הטראגית שמתבטאת במיוחד על־ידי המקהלה מזעזעת את נימי־הלב).
בקיצור: עם קריאת הקובץ הישן שככה חמתי. היתה לי אותה שבת מעין מזיגה של הישן והחדש בשירתנו. ואם נגעה בי המילנכוליה של שילר־לטריס ואסב את פני אל שירת טשרניחובסקי, ואם פגעה בי רוח־הפרצים אשר לטשרניחובסקי ואחזור אל העלים הבלים אשר לשילר־לטריס. ובכל אלה נשארה מאז ועד־עתה טינא חבויה בפינה מפינות־הלב על אשר כה הירבה להתל בי חנם ולעשותני לצחוק בעיני־כל. אתה אומר אלי: כתוב־נא על טשרניחובסקי! היתכן כדבר הזה?
ובר־מן־דין: איני מבין כלל את חג־הששים הזה. אם אדם חי, הרי הוא יגיע ממילא לששים, ומה רבותא יש בזה? לחג מה זה עושה? אני מבין את חגי־היובל, שעורכים למשוררים ולסופרים ולאמנים, כאשר פסק או פג במקצת כוח היצירה אשר להם. יש אז בעריכת־החג מעין תנחומים ליוצר, מעין רצון טוב לפייס את רוחו על סתימת־המעין, על סילוק מתת־האל אשר היתה באָמנה, אתו. כך קיבל האירי הלז, גיאורג ברנרד שאו, את פרס נובל דוקא בשנה שעמד מלדת (ואף־על־פי שאינו ותרן בעניני כספים, עמד ומסרו לסופרי שוודיה, כידוע). ואולם מה זכות יש לשאול דנן לחוג חגים? שמא עמד מלדת גם הוא? שמא אין אתם רואים אצלו מאז התפרסם אותו קונטרס שירים על־ידי ‘תושיה’ ועד היום הזה עליה מתמדת, השתכללות והתבצרות בלתי־פוסקות? אין לבי עם קלוזנר הרואה ב’ויהי בישורון מלך' גולת־הכותרת של השירה העולמית. לא ולא. יש בשירי משה בן עזרא (מהדורה נהדרה של ברוֹדי) שורות, שלא הייתי מחליף אותן בשיר ההוא. אבל שיר נהדר הוא בכל־אופן. וכמוהו כשירים חדשים אחרים. וכמוהם כמה וכמה עבודות אחרות. או שמא לא נחל אהבה והערצה כל ימי־חייו? מה מקום יש לו ולנו להפסיק את מלאכתנו ולהלל את מפעלו? שמא אין הוא יודע זאת בעצמו, כי טוב הוא? האם לפייס את רוחו אנו צריכים? והוא היום שר־השירה בתוכנו!
בקיצור, אישי העורך: אין אני מודה בחובה זו לכתוב היום עליו. ואלא מאי? אם תמצא חפץ באגרת זו עצמה, הרי היא מסורה בידיך וזכאי אתה לעשות בה כטוב בעיניך. ומגלגלים זכות על ידי זכאי שכמותך.
[תרצ"ה]
יעקב פיכמן: נגוהות
מאתר' בנימין
יעקב פיכמן הוא סופר ריפרזנטטיבי לדורו. הוא היה בין הבונים ובין ממשיכי בניננו הספרותי בכל עשרות השנים האלה. הוא לא המשורר, הסופר של הדור. לא הראשון בה"א הידיעה. הוא לא בא אלינו באידיאה חדשה, הוא לא העשיר אותנו בגילוי חדש, אפילו לא ב’שגעון' חדש. לבו לא הלך אחרי אלה. הוא אינו איש־הדימון. ולא שכפר בכל אלה ולא שנלחם בדימונים. אילו עשה כך, הרי היה שוב קובע לעצמו פרק מיוחד. אדרבה; הוא העריץ את אנשי־הדימון בתוכנו. הוא התיחס אליהם בדחילו ורחימו. הוא ידע את כל הכוח ואת כל הגבורה אשר בהם. עתים גם כאילו אמר להיות להם נושא־כלים. ואולם – הגבעול הראשון אשר פגש בשדה שימש כבר פרשת־דרכים. כבודם של הדימונים במקומם מונח, אך גם הגבעול הבודד אשר בשדה אינו כמות מבוטלת. הסכת! גם הוא אומר שירה, גם הוא מדבר אל נימי־הלב. אמת, גבעול זה, פרח זה ליד אם־הדרך, נוגה זה המתמתח בפשטות עם אור־הבוקר, שלווה זו המקיפה אותך עם אור־צהריים, שירה זו הבוקעת ועולה מן הספר או מן החיים – אמת, בכל אלה אין אידיאה חדשה, אין נכס חדש, אין אפילו ‘שגעון’ חדש. בכל אלה אין מן הדימון היוצר, הלוחם, המתקומם. אין כאן ‘מהפך’, אלא ‘פשטא’. אלו חיים וקיימים לצביונם וקומתם מששת־ימי־בראשית. ופיכמן נלוה לכל אלה, היה להם כלי־ביטוי.
לאמור: פיכמן היה לנו מכל אלה בכל עשרות השנים האלה. הוא לא העווה את פניו. הוא לא העמיד פנים כאילו יש אתו אמת חדשה, לא שיערנוה מעולם. הוא לא הופיע אלינו בדמות גואל־ממות ופודה־משחת. אך הוא היה לנו מן הגבעול והפרח, מנגוהות־הבוקר ומשלוות־צהרים, ממנגינות הספר והחיים. הוא היה לנו מן האויר הבריא ומבאר מים חיים. סמי מכאן כל שמץ דיקאדנציה, כל עמקות מעושה. פה החפץ להגות בהירות ולהתבטא בהירות. אלא שבהירות זו אין פירושה באנאליות וטשטוש העצמיות, כשם שמי מעין־הרים אין טעמם כמים המזוקקים באופן חימאי. למי מעין כזה נלווה תמיד איזה צירוף של סממנים ומלחים שאין לחברו. ריח־הרים להם. ואת הפרוזה המעולה של פיכמן אתה תכיר בשורות מעטות בלי חתימת־שם. הוא, כמדומה, המעולה שבפרוזאיסטים העברים בדור הזה. הפרוזה שלו אינה נשענת על ערכי־חוץ, על גילוי אידיאות או על מאורעות משונים או על רוח־קרב, אלא עליה בעצמה. היא קורנת מן האויר הפנימי שבה. יש עמודים לא־מעטים בכתביו שהם חיים וקיימים לצביונם וקומתם, שהם אינם קשורים בגלי־הזמן, שהם נכסי־צאן־ברזל בספרותנו, שהם מעידית־הכתב של דור זה, ירושה לדורות הבאים.
פיכמן אתנו היה בכל עשרות השנים האלה. הוא מאותה הקבוצה הקטנה והמצוינה של סופרינו הבאים אלינו ממחוז־בּסרביה. אך הוא לא הופיע ונעלם וחזר והפיע כאחדים מהם. הוא התמיד והמשיך ונשא בעול. הוא, המתנהל לאטו, הוא גם שקדן על־פי דרכו. הוא מבוני ספרותנו וממשיכי הבנין הספרותי בכל השנים האלה. וזהו הנימוק הסובייקטיבי המכביד לדבּר עליו. להלל את תנובת־רוחו זהו להלל את דורך אתה. לספּר עליו זהו כמו לספר על חלק מחייך אתה. הוא מעורה בך. הוא נתוודע אלי בראשונה על־ידי שירו ‘נגוהות’ בחוברת ט' של ‘המעורר’, שנה ראשונה (אם זכרוני אינו מהתל בי). ואף־על־פי ששיר זה, שתפס כשלושה עמודים, היה בודאי שיר־היחיד והביע את רגשות השר, הרי היה גם שיר־הרבים והוא גם הוא היה חלק מן ‘המעורר’: מן הקשר שבין האדם והיהודי, מן היחס לטבע הקוסמי, מן התוגה שבשמחה ומן האור שבעצב. אם אני פירסמתי באותן החוברות את ‘עלים’ (שיח דשא ועשב והמנונין לפיזור הזבל בשדה), הנה את הביטוי השירי לרגשותינו אז נתן פיכמן בשירו זה. ושוב: באותן החוברות, שהייתי בהכרח ממלא אותן למחצה בפרי־עטי, הייתי בהכרח גם משתמש בשמות שונים. אך פיכמן המבקר, כשדן עליהן ב’היום', והוא לא ידע עדיין את סוד השמות האלה, עשה בכל־זאת סמיכות־הפרשיות ביניהם. בחוש המבקר שבו ראה את הסתום כגלוי. ויותר מזה: הוא ניסה לנסח על חצי־עמוד את המוטיבים העיקריים שבחצי־תריסר מאמרים גדולים בערך. ואני בקראי אז את דבריו נפעמתי עד מאד. אני מצאתי את כמוסי־רעיונותי מנוסחים ומובהרים בתכלית הבהירות. ואני אמרתי אז לתומי: כן, אלו היו המוטיבים שהכו על לוח לבי וציוו לי: כתוב! ושאילו הייתי יכול לנסחם ולבטאם בצורה משופרת כזו, לא הייתי צריך לטרוח ולכתוב את כל המאמרים האלה…
כזאת היתה ההתחלה. ואחר בא ההמשך המבורך, שאותו אי־אפשר לפטור בשתים־שלש שורות, בקומץ הערות וציונים. עתים התרומם וגאה. גם בשיר וגם בפרוזה, גם במקור וגם בתרגום, גם בחקר שירת־הנבואה וגם במיצוי חיי־ההווה. הוא השקיע את עיונו ב’איוב' וב’קהלת' והוא שצר תמונה רוטטת מביאת לנין פטרוגרדה. הוא שזכר חסד־נעוריו לספרים שקרא ראשונה והוא שהבהיר שאלות פנימיות של אסתיטיקה וחינוך. הוא העושה והוא גם המעשה. אי־אפשר לך לעמוד בפני דרישותיו־נזיפותיו. הוא כיום התובע הכללי של עבודת הספרות. אך על כל זה עוד מוקדם לדבר בשער־בת־רבים, כשהוא עומד עוד במערכה, ב’נגוהות’־הצהריים ובמלאכת־הצהריים. כי חג־היובל הזה הוא רק אתנחתא, אך לא סיום וסך־הכל. כי חג היובל הזה לספרותנו העברית אינו אלא תחנה לאחד המעולים שבבוניה, כדי לסקור אחורנית לנדבכים שהקים עד עתה, ולהתאזר כוח להקים נדבכים חדשים.
ה’המשך' יבוא וגם ‘החשבון’ יבוא.
[כו בכסלו תרצ"ב]
על שיחה אחת
ו' בשבט. – הערב ביקרני יעקב פיכמן, ובמעט מליצה אפשר להגיד: בא פיכמן, באה אורה. הוא אינו מעלים את קורת־רוחו מקבלת פרס ביאליק ואינו מצטער אלא על שאבדה לו השנה רעיתו־חברתו בחיים, בת שבע זכרונה לברכה: ‘האדם היחידי שהיה נהנה מזה הנאה שלמה’. מתן־הפרס גרר אחריו כמה מסיבות־כבוד. באחת מהן דיבר פיכמן על חיי הפייטן, שהוא שר על מה שיש לו ועל מה שאבד לו – והיה מוכרח להפסיק זמן־מה עד שהיה יכול להמשיך. אני נזכר בתיאור של י. ד. ברקוביץ ב’הראשונים כבני־אדם' מפיכמן הצעיר. באותם הימים היו הסופרים בווארשה מתאספים אחת בשבוע אצל פרץ. הזקנים היו ראשי המדברים. גברת פרץ הגישה תה ומרקחת. הזקנים נהנו מן המרקחת, הצעירים רק מן התה. ‘רק פיכמן, שכבר ניסה אז להציג את כף־רגלו על שדה־הביקורת, היה בינינו האחד, שראה חובה לעצמו להכניס לתוך דברי הזקנים משהו משלו ולהרים על־ידי־כך את כבוד כולנו’. ולא עוד, אלא באותו רגע שנטל את רשות־הדיבור שאב גם מן המרקחת מלוא־הכף, ונשא אותה לאט אל הספל. ‘הוא מדבר ברגש על תעודתה הרחוקה של ספרותנו, ונושא בזהירות את הכף אל תעודתה הקרובה’. מה עשה אז חד־מן־חבריא? הכה בידו על השולחן, נפלה הכף על המפה הנקיה, ופיכמן הפסיק ולא סיים את דבריו. בתיאור־זוטא זה יש מדרך חייו של פיכמן. הוא העז להגיד את דברו הוא, את שירו הוא, אך עתים היסס הרבה ועשה את מלאכתו לאט, ועתים בא מי־שהוא והפך לו את הכף על פיה. עתה אתנו פיכמן חדש. עתה אינו מהסס. עתה אין איש מכה בידו על שולחנו. וזה אולי זר־האורה, שאתה מרגיש כיום בחברתו.
גם הוא שוחח על סמיואל. היה מעשה ופירסמתי עליו מאמר ב’התקופה' ובא העורך פיכמן והעיר על דברי וסתר את דברי. ‘אצטרך לעשות משהו מריביזיה על עמדתי אז’, אומר לי פיכמן היום. הוא כיום מודה במקצת. אני אומר: ‘כמדומני, כי גם במקצת הנשארת צדקתי’. הוא מעיר: דיזרעאלי עשה היסטוריה באנגליה בגלל שהרשה לעצמו להיות היהודי הזר, ‘המיסתורין האסיתי’, כמו שקרא לו יריב, ולא התחפש להיות אנגלי מוחלט. וסמיואל בכל כשרונותיו הגאוניים לא עשה היסטוריה שם, מפני שרצה להיות, ואולי כמעט גם היה, אנגלי־שבאנגלים. אני מזכיר מימרה של דיזרעאלי מאחרית ימיו על עצמו: באנגליה יכול אדם לפתוח את כף־היד לרביע ולשליש, אבל לא למחצה וקל־וחומר לא בשלימות.
מענין לענין הוא מדבר על רשימתי הראשונה ב’הדואר', שכבר קרא. הוא מרוצה מאד ממה שבחרתי בצורה היומנית ומזרזני להמשיך. הוא אומר: ‘כמה שיחות חשובות ואפילו כמה הרצאות ונאומים בעלי־חשיבות יורדים לטמיון, שהיו ראויים ונחוצים להעלותם על הכתב, ואין להם הצלה אלא ביומניות; בזו הצורה שאינה מחייבת לרשום את הכל, ומאפשרת לרשום את התמציתי ביותר’. והוא ממשיך: ‘הנה, למשל, שיחתך עם מאגנס, שמסרת ברשימה ראשונה. כמה נכונים דבריו נגד ההרגשה המשתלטת בציבור, שאין לנו מה להפסיד פה. אף אני נאבק עם הרגשה זו. אך מאידך־גיסא יש ויש להבין את מצב רוחו של הציבור, וביחוד של הנוער. אם אחרי השואה אנו פוגשים בטמטום גס ובקושח־לב כזה מצד הממשלה האנגלית, בלי שיקום שם איזה כוח מוסרי גדול ויקשור מלחמה אתה – הרי אין להתפלא, אם חלק מן הציבור אבדו עשתונותיו’. אני אומר לו: ‘ברשימותי ב“הדואר” אין כוונתי להכנס לתחום־הכתיבה של סופריו בארץ במתן אינפורמציה רחבה. אף אי־אפשר בצורה היומנית לכתוב מסות ספרותיות. אך יש בצורה זו להמחיש את המציאות על־ידי תיאור היום־יומי, על־ידי המגע הישיר. וחוץ־מזה יש גם חובה להודיע לציבור בחוץ־לארץ דברים, שמטעמים שונים אי־אפשר להודיע עליהם לציבור בארץ. לדוגמה: ענין ילדי טיהיראן, שכתבי עליו ברשימה אחרונה. דברים כאלה ישנם לא רק בשטח המדיני־החיצוני, אלא גם בשטח הרוחני־הפנימי. גם פה ישנן בעיות חשובות אשר העתונות בארץ מתחמקת מהן. גם פה קל יותר לכתוב (את שראוי להכתב) בעתוני חוץ־לארץ. האם קראת כבר את “תמול שלשום”? אם תסלק את הצד הפיוטי וההומוריסטי שבספר תמצא גם שם מעין רשימות ביומן – לאחר ארבעים שנה. אני מנסה ב“הדואר” לכתוב רשימות ביומן לא מ“תמול שלשון”, כי אם מהיום־היום’.
כשפיכמן רואה על שולחני שנים מספרי זאנגוויל ראָטה הוא אומר: ‘מה שזבורוב יכולה’! ומתחיל לדבר על החריזות שבשירה. זהו מאמץ שאינו הולך לאיבוד. –
[יד אדר־א תש"ו]
דרכו כעורך
יעקב פיכמן קיבל השנה את פרס ביאליק ודבר זה נתקבל בחגיגיות ידועה בציבור הסופרים והקוראים. ישראל כהן אמר ב’הפועל הצעיר': הקהל חיכה לשעת־הכושר, כדי להביע למשורר ולמבקר את רחשי־לבו, ההומים בו אליו זה עשרות שנים. הקהל חיכה לשעת־כושר… יש בזה משהו משל גוזמה. לא רחוקות השנים, שבקהל הסופרים היו הדעות מחולקות. זכור הפילוג בין הזקנים והצעירים, בין הקלאַסיים והמודרניים, בין בית ‘כתובים’ ובין בית ‘מאזנים’, שהרבה שנים היה פיכמן עורך אותו בקפדנות יתירה. אך השנים האלה הן נחלת־העבר. פסקו הריב והרוגז. עתה יעקב פיכמן הוא דמות מרכזית בעולם הסופרים והמשוררים. בהעדר ביאליק וטשרניחובסקי הוא כמו מאליו בא במקומם. הוא קצת סבא וקצת צעיר כאחד. לבו מופנה גם לאוצרות־העבר וגם לחדש שבחדש בספרות, בשיר, בציור, בתיאטרון. עכשיו, כשאין אחריות ‘מאזנים’ עליו, הוא מעז יותר להכיר גם בכוחות צעירים, או כמו שאומר עתה כהן: ‘הוא אוהב לא רק את הפירות, כי אם גם את הפרחים’.
עכשיו באמת מתקבל הרושם, כי כל הלבבות הומים לו באהבה. בתל־אביב ובירושלים נערכות מסיבות חגיגיות לרגל מתן־הפרס. הוגד לי, כי הטון בתל־אביב הוא לא רק חגיגי, כי אם גם לבבי מאוד. בירושלים באו למסיבה כל אבירי־הספרות. נאומים לא היו, אך כשנתפזרו רוב המסובים נתקשרה שיחה – על ביאליק. היה זה מראה יפה. פיכמן ישב לו בקרן־זוית ומסביב לו מספר חכמים וסופרים ומסיחים על שיריו האחרונים של ביאליק. פיכמן ניתח את המוטיבים ואת הניגודים הפנימיים, אחרים הוסיפו נופך. בחינת סופרים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו־השירה. המו הלבבות לו באהבה ובהוקרה. הנה הגיע איש ברוך השירה ונאמן השירה לשיא דרכו בחיים ובשירה. הוא מעין ‘רבי’ לשעה, וסופרי הדור שותים בצמא את דבריו. שעה לא תישכח.
פיכמן היה אחד מארבעת העורכים שלי אשר אהבתי: בריינין, פרישמן, ברנר והוא. עורכים אשר אם שלחת להם, במקרה, פרפרת נאה, הרגשת שגרמת להם קורת־רוח, כאילו עשית משהו בשבילם באופן אישי. לפיכמן בייחוד היה כוח סוגיסטיבי עלי בתור עורך, בין אם אמר לי בעל־פה: ‘שמע נא, יהושע, צריך לכתוב על נושא פלוני’, ובין שפנה אלי באיגרותיו הקטנות והחביבות – תמיד ראיתי חובה לעצמי לרכז את מחשבותי ולנסות דבר. וסממן אחד ומיוחד היה לפיכמן בתור עורך, שלא ראיתי כדוגמתו אצל אחרים. בנוהג שבעולם העורך מפציר בך, עד שהוא מוציא מתחת עטך את המבוקש, ואחר־כך הוא עוזבך לנפשך. לא כן פיכמן. הוא דוקא, אחרי קבלו את המבוקש, המטיר עליך דברי־שבח, שמכיון שלא באו מתוך אונס, נאלצת להאמין שיש בהם ממש. אני זוכר פרט אחד. אני יושב בווינה והוא בברלין, והוא דורש ממני מאמר על פרישמן בשביל ‘התקופה’. ישבתי וכתבתי את אשר כתבתי ושלחתי לו, ובלבי כירסם הספק, אם הצלחתי במשהו. אחרי ימים מספר אני מקבל אגרת שלימה מפיכמן, שממנה נשאר בזכרוני פסוק אחד: הוא שמח שיוכל לקבוע טורי־זהב אלו במדור שלו. טורי־זהב… הייתי מבוסם ממליצה מופלגת זו, והיא גם חיזקה את רוחי. לימים מודיעני פיכמן, כי מאמרי אבד בדואר בדרך מברלין לווארשה. היה מר לי מאד, כי לא נשארו בידי כל קטעי־רשימות. אך איך לא אנסה בשניה, אם בראשונה הצלחתי להעלות על הכתב טורי־זהב… המאמר שנכתב בשנית, ושאולי היה חסר משהו מן הכתיבה הראשונה, נתפרסם ב’התקופה'.
עכשיו חדל להיות פיכמן אורח כעורך. הוא סופר פרטי. הוא בודד בביתו, כי בניו ובנותיו יצאוהו, ואשתו, אשר חבר ורבת החן והטעם, נסתלקה ממנו השנה. פעם בשבועיים הוא מפרסם ב’דבר' של ערב שבת ‘קטעי שירה ופרוזה’, שהם ממיטב־הספרות. לעתים הוא פוקד גם במות ספרותיות אחרות, גם את ‘הדואר’, אך עיקר ענינו כאז הוא לאסוף את היבול הספרותי אשר לו בשיר ובפרוזה. ספריו מופיעים גם במוסד ביאליק, גם ב’עם עובד' וגם בהוצאת שוקן. עמוד־עמוד וערכו וחנו.
[כג שבט תש"ו]
לייב יפה: ברית קודש
מאתר' בנימין
אולי אתחיל ככה: הם היו אז שלשה – מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ובצלאל יפה. וכי שלשה היו, והרי היו אז, בימי ייסוד תל־אביב, ודאי למעלה מתריסר עסקנים מצויינים ביפו והסביבה? אלא ששלושת אלו היו מעין שלישיה בפני עצמה. דיזנגוף בעל המרץ והפעולה המהירה, הפרנס הטבעי, בעל האוריינטציה הרגעית; הכהן בעל הנוצה הקלה והנעימה, בעל זכרונות ותיאורים ורוח מתבדחת; ויפה העסקן השקט, המתמיד, השוקל היטב כל צדדי הזכות והחובה, אינו ממהר להחליט דבר אך תקיף בהחלטתו, כשסבר פנים יפות למראהו בכל מצב שהוא. אינו משולהב, אינו מטיף מוסר, אינו נוצץ, אינו מתבדח, הוא רק שוקל בדעתו, מחליט ועומד כצור־סלע על החלטתו. אומר ועושה.
בצלאל יפה היה, במובן מסויים, חוט־השדרה. לכאורה עסק רק ב’גאולה' (ור' זאב גלוסקין ממשיך עד היום בפעולה זו), אך למעשה היו ידיו בכל פעולה חשובה בישוב החדש: מקומית, ארצית, קרקעית, חברתית ותרבותית. אחד מן הגווארדיה של חובבי־ציון וציונים. כולו מסירות לרעיון, מעשה־מיקשה, עשת־שן. וחוט של חן וחיבה מתוח עליו. הרעיון והתנועה יכלו להשען עליו, לסמוך בו. עתים שוחחנו בבעייות־השעה, עתים פעלנו יחד, עתים חפצנו לפעול ביחד ולא איסתייע מלתא. כגון פגישתנו וישיבתנו האחרונה בחברון, במלון ‘אשל אברהם’ לשניאורסון, ביחד עם הרב ר' יעקב יוסף סלונים זכרו לברכה ובנו הקדוש אליעזר דן זכרו לברכה, והמסַפר הדגול יצחק שמי ומר מנשה מני, ועוד. טיכסנו עצה להרמת הישוב בחברון, ערכנו תכניות, ניגשנו לפעולות – ולא איסתייע מלתא.
הם היו, כנראה, אחים אחדים, אבל הכרתי רק שנים מהם: בצלאל ולייב זכרם לברכה. על בצלאל הקשיש דיברתי זה עתה, ועתה עת לדבר על אחיו, על לייב זכרו לברכה.
הוא לא היה דומה לאחיו, לא במראהו ולא בגווני־הפנים. בצלאל היה למטה מקומה בינונית, הוא היה למעלה; בצלאל היה כמעט רחב־גרם והוא היה תמיר וצנום. בצלאל הביט אליך בעינים מפיקות קורת־רוח, נוצצות, והוא הביט אליך בעינים נוגות, חולמות. אך הצד השווה ביניהם: המסירות לרעיון, לתנועה. להט־הפנים. כביכול הרעיון אחז בשניהם ולא הירפה מהם. הוא שלט בם. הם נשתעבדו לרעיון ברמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם. לא יכלו להשתמט, להשתחרר, להתחמק. ‘ארצי ועמי, אני שלכם וחלומותי שלכם’. אין מנוס.
לכאורה היה זה אז עניין פשוט מאד, אז לפני חמישים שנה: לקום בעיר היידלברג היפה והנעימה ולנסוע מספר שעות עם עוד חברים אחדים לבזילאה היפה, השקטה, להיות בקונגרס הציוני, אולי ראשון לעשרות קונגרסים, לראות ולשמוע את הרצל ונורדאו ושאר גדולי־הדור ממערב אירופה וגם ממזרחה. ועם כל זה היתה זו יותר מנסיעה נעימה. קדמה לה סערת הנפש. קדם לה מאבק נפשי עם ה’זקן‘, עם פרופ’ צבי שפירא זכרו לברכה, שהיסס לתת ידו לקורס החדש. ובבאזיל היה משהו יותר מנוכחות סתם. לייב יפה, המשורר הצעיר, הסטודנט מרוסיא ומהיידלברג היה מוקסם. היה כחולם. בלי אומר ודברים נחתמה ברית־קודש בין הרעיון והתנועה ובינו, בין נשמת הרצל ונשמתו הוא. ברית קודש שארכה למעלה מחמישים שנה, עד רגעו האחרון ממש.
את שיריו שמעתי מושרים בפעם הראשונה בשנת תרס"ח, על הרחבה אשר ליד ים כנרת השקט בחדשי תמוז־אב, כאשר לא יסער הרוח. שירים על שדות וכרמים ועל כורמים ויוגבים. הם לא הסעירו את הדם, אך משכו אל השדה.
אתו נפגשתי בראשונה בירושלים. באחד הימים נתבקשתי לסור אליו אל מערכת ‘הארץ’ של אז. מערכת פשוטה, עממית, אפילו דלה במקצת, בלי תכונה חיצונית רבה, בלי דיסטאנץ. בבואי אליו, ראיתי לפני בן־אדם חולם מעט, נוגה מעט ותובע לא־מעט. הוא תבע ממני מאמר לגליון של יום־מחרת לכבודו של נחום סוקולוב, שעמד לבוא מחר, בפעם הראשונה אחרי מלחמת־העולם ההיא, כחבר לויצמן בהשגת הצהרת־בלפור.
גל חם של זכרונות נעורים שטפני. עוד ‘בזבורוב, עיר מולדתי’, בבית־אבא, היתה ‘הצפירה’ נקראת בהנאה ובחיבה. הנאת הסגנון הנוצץ, מקראי־תלמודי, הנאת המחשבה העממית, הבעל־ביתית, השכלית, עם הברקות מפתיעות לעתים. אבא זכרו לברכה, יהודי סוחר, בעל־בית, בן רב, תלמיד חכם, חסיד, תם, היה אוהב לקרוא ‘דברי הימים’ לנ"ס ועתים גם חזר על התוכן בפני אחרים. בתבוע לייב יפה ממני מאמר על סוקולוב נדמה היה לי כאילו אבא זכרו לברכה, שהיה אז עוד בחיים, עומד לצדו ולוחש: כתוב, בני, כתוב, ואל תקמץ בדיבורים טובים. הלכתי הביתה וכתבתי מה שכתבתי. המאמר הופיע למחרתו.
עברו שנים. לייב יפה יצא את מערכת העתון ונכנס למערכות קרן היסוד. היה שד"ר ראשי לקרן־הבנין. ובאחד הימים הוא מזמינני שוב לשיחה ותובע שוב מאמר. זאת הפעם על קרן היסוד. הוא מגולל לפני תמונה מקסימה מעבודת הקרן עוד בחוץ־לארץ. הקהל הרחב אין לו מושג מכל זה, לא לרוחב ולא לעומק. ‘רק אתה יכול להסביר זאת. מאמרך יתורגם לשפות אחרות. שב וכתוב’. הייתי מוקסם מן הנושא, מן התמונה. היה צורך רק להעתיק שיחה שבעל־פה לדברים־שבכתב. הסופר שבי שש על המלאכה הזאת. ובכל זאת היססתי: ‘אני שקוע עכשיו בראשי ורובי בעניינים אחרים. אי אפשר לי להפסיק את מישנתי. הייתי צריך לשם כך להחליף את האויר, להמצא במקום אחר, להתרכז ולהתייחד לגמרי בנושא זה’. ‘לאן אתה נוסע?’ – ‘במקרים כאלה יש שאני נוסע לחברון. מקום מצוין להתיחדות ולהתבודדות’. – ‘טוב. סע שמה. נחזיר לך את ההוצאות המיוחדות’.
תרפ"ז. במקרה היה זה ביום של רעידת־האדמה בארץ. בבואי חברונה, מצאתי שם בתים הרוסים. איש זולתי לא רצה ללון בקומה העליונה של ‘אשל אברהם’. בלילה שמעתי את הבכיות והצריחות, כאשר הביאו את ההרוגים מן הסביבה. בבוקר באה ועדה לבדוק את מידת הסכנה של בית־המלון, שבשכנותו נפל בנין אחד. אך אני לא זזתי משולחן־הכתיבה עד אשר סיימתי את מאמרי ומילאתי את תביעתו של לייב יפה. המאמר נדפס ב’העולם'. –
והנה פגישה אחרונה, לפני ארבעה חדשים בערך.
עשרים שנה ויותר עבדתי את עבודת ה’הד' בהתלהבות מתמדת ובעזרת חבר רבנים וסופרים וידידים, ואפילו חסידים. כמי שרואה ייעוד בעבודתו. ממיטב מחשבותי והגיגי הקדשתי לבימה זו. אך בשנים האחרונות רפו ידי. בהחרב הגולה הגדולה שאלתי את עצמי לעתים: למי אני עמל? הן בימה זו, מראשית צמיחתה, היתה מיועדת לגולה הגדולה: עתים כמי השלוח ההולכים לאט, עתים כלפיד־אש או כפטיש יפוצץ סלע. כל העבודה היתה רק מעין הכנה והתכוננות למה שיבוא אולי ביום מן הימים. והנה באה השואה והשמידה מתוך מפת ה’הד' אלף קהילות ויותר. ולמה העמל? וההתלהבות מאין תמצא?
בפגישה אחרונה חיזק את רוחי. החולם הנוגה והתובע תמיד לא רפתה רוחו. הוא, שסיבב את כל כדור־הארץ, מצא שגם היום יש עוד יעוד ל’הד‘. הוא תיאר שוב תמונה מקסימה. הוא עודד וחיזק. ואם בחוברות האחרונות היתה רוח אחרת מעט ב’הד’, ואם באה התאזרות חדשה – מידו ומרוחו היה הדבר, וצוואה היא ממנו.
[ניסן תש"ח]
יוסף צבי רימון
מאתר' בנימין
היחיד
יוסף צבי רימון, המתרפק כיום על סלעי־צפת, הוא המשורר הדתי היחידי כיום בקרית־ספר שלנו, האחרון (או אולי הראשון?) בשלשלת מפוארה. יש לנו כיום ששים משוררים, וכמו־משוררים אין־מספר – ואילו באנו להדפיס את כל שיריהם, היו עצי יערות־הרצל, גם לאחר שנתרבו בשנים האחרונות, כלים עד מהרה והשירים אינם כלים. ואולם בן־ישראל, בן האומה שהכניסה את השירה הדתית לאוצר האנושיות, שאת שיריה־מזמוריה שרים בכל חלק מחלקי תבל, – בן־ישראל אשר עוד ישיר את שירו לאל חי, אשר עוד יצעד מעדנות בנתיבות בן־גבירול והלוי ואבן־עזרא ובהוספת־נופך של רכּות, געגועים וכליון־הנפש משכינת־אל אשר לקהילות אוקראינה־פולין – כזאת לא ראינו ולא שמענו.
יש לנו, ברוך השם, רבנים גדולים ואדמו“רים נשגבים, יש לנו חוקרים הגונים ומלומדים מצוינים, יש לנו אפילו סופרים בעלי כשרון, אחד במדינה ושנים בחלק תבל – אך משוררים אָין. וזהו סימן לא טוב. בימיה הטובים של אומתנו הלכו משורריה בראש. היו בתי־לימוד לשירה. ‘אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג’. הרי הלויים בדוכנם. הרי תהלים. הרי מאורות ספרד. הרי יהודי תימן, איטליא ודמשק. אף בעל ‘חיי אדם’, שהוא כלו סימנים וסעיפים, הוסיף ‘תפילה זכה’, אף שרה בת־טובים; כל דור ביטא מה, חידש מה, הוסיף מה, השקיע מה מרוחו ונפשו. ופתאום לקו המאורות. בדור, אשר השירה העברית חגגה את נצחונותיה הגדולים, היה רימון משורר־יתום, יחידי, אוניקום בלע”ז, יהודי אשר יצרו משיאו לשפוך שיחו לאלהים, בשיר ומליצה, בתהילה ותפילה. ואיכפת מאד שלא נמצא לא מו"ל ולא גואל לאותו ספר שנקרא 'עולה לד'' והיה מתגולל כחספא־בעלמא. לא נרצה קרבן־עולה זה.
רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק. ואתם בית ישראל, בית־המרי, רימון מצאתם וזרקתם גם זרקתם גם את התוך וגם את הקליפה, את הגוף ואת הנשמה גם יחד.
תימה אף תימה: דך נכלם זה, שדחוהו מרוב טירדה משמאל ולא קרבוהו למדי בימין – הוא המביע צפוני־מאויים של הדור. השכינה הענוגה, הוד השמש ויפי השולמית – להם הוא קושר כתרי בת־שירתו:
הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם
נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ.
זהו סוד תפיסתו את הבריאה, את החיים, את הנבואה. בשירה כמו במאמר. נפשו חולת אהבה, היא עומדת לו במרכז, היא המפתח, המעין. נימה מיוחדת זו מעמידה אותו בקרן־זוית מופרשת, מזריחה עליו אור מיוחד. –
[טבת תרצ"ב]
על משורר חי ומוזנח
אחד כותב אלי:
בקשה לי אליך, אדוני. ונא תן לי את תשומת־לבך. זה זמן רב שחושבני, שעלינו לאגור ולאסוף את מבחר שירי י. צ. רימון, ולהוציאם לאור בשביל אותם האנשים שלבם ער וכמה לדברי אל־חי. בזה גם נגמול משהו למשורר וגם נעניק משהו להבעת רוחם ולהמית לבם של כמה מבני הנוער המחפשים ביטוי ושהשירים הללו להם הם.
…נזכר אני בשירו האחרון של רימון שנתפרסם ב’הד' לפני המאורעות ושהיה בו כבר מעין צל המאורעות. אני מתכוין לשיר ‘ים ימי’, שבשורות מעטות ובמלים ספורות ממש הוא משקיע את הקורא לתוך כמה וכמה מצבי־רוח עמוקים, נוגים ויפים. בעצם יש בשיר הזה מן החוויות שבאו אחר־כך בימי המאורעות. זמן רב ידעתי את השיר בעל־פה, הייתי חוזר עליו ברגעים ידועים ועתים גם חפצתי לרשום עליו דבר־מה בשביל הירחון ‘זרעים’. האם באו המהומות והסיחו את הדבר מלבי? או סתם טרדות? ובקשר עם זה חשבתי: אילו נמצא רימון במחנה אחר, האם גם אז היה גורל השיר ההוא שיעברו עליו הכל בהיסח־הדעת? הנה כתב א. ברוידס שיר קטן נחמד: ‘עם ערב’. וכמה טיפלו בו וכמה חיבבוהו ולטפוהו כיאות לו. ואולם לא פגשתי בשום מקום כי יזכר או יפּקד שירו של רימון.
זהו גורל הסופר־המשורר במחנה־החרדים. הוא כמו תוקע לתוך הבור. הוא כמו אבר מדולדל. יש לו ענין עם סוג בני־אדם שאין להם לא רגש ולא המית־לב ולא הכרת־תודה. והנפלא מהכל: גם הנוער הדתי אין לו, כנראה, שום ענין לדברי שירה. לכל הפחות לא נזדמן לי לראות קובץ שירים משלו. והרי זה מונה כיום לאלפים, ואולי גם לרבבות.
[אייר תרצ"ז]
חטיבה מיוחדת
המשורר יוסף־צבי רימון, שביום ח"י סיוון מלאו לו חמישים שנות חיים, הוא חטיבה מיוחדת בחיים ובקרית־ספר. אין הוא דומה למי שהוא בין תופשי־הכנור בדור הזה ואין אני יודע בדומה לו גם בדור הקודם. בדורנו זה, בייחוד, המטשטש את ההבדלים שבין אדם לחברו, הנותן כמעט לכל אחד ואחד קלסתר משותף, הופעה חיצונית משותפת, נוסח מקובל לכולם, עומד הוא מחוץ־לשורה. ולא שהדבר נעשה במחשבה־תחילה, מתוך נטיה למקוריות, מתוך רצון להתגנדר במשהו מיוחד. לא ממנה ולא מקצתה. שהדו במרומים וגם בין המעטים המכירים אותו במקרה, אם רב ואם מעט, פנים אל פנים, שהוא לא חיפש את דרך המקוריות, אלא שדרך זו חיפשה אותו ולא הרפתה ממנו. אדרבה ואדרבה. הוא עשה בהרבה שנות־חיים מאמצים גדולים, כדי להיות דומה לאחרים, כדי שלא להיות שונה מהם, כדי לעמוד בשורה אחת אתם. לא אשמתו היא, שלא עמד בנסיון. ריבון־העולמים בוחר לו גם בדורנו זה את יחידיו ומתווה להם נתיבות מיוחדים לשם מטרות הכמוסות אתו. כזה הוא גורלו של המשורר יוסף־צבי רימון. הוא גם הוא הלך לחפש את אתונות המציאות, הממשות, את הציפור האחת הריאלית אשר ביד תיתפש. הוא לא ביקש מלכות ותהא זו אפילו מוגבלת בערוגה מיוחדת של שירה, של צקון־לחש. הוא בן־ישראל פשוט וכשר, בן המוסר היהודי, בן הרחוב היהודי, רחוב הדלות הגדולה, הכבושה, הטבעית. הוא למד ספר, הוא כיבד הורים ומורים, הוא היטה שכם לסבול, לקבל עול, מרות. האם אשמתו היא, כי אי־שם המו צלילים רחוקים בנפשו ואזנו היתה קשובה מאוד? כי אי־שם רמזו כוכבים ממעל ועינו היתה נטויה? הוא ניסה להמשיך דרך־חיים רגילה, משותפת להמוני־המונים, לאנונימיים רבים לאין־מספר. אם המו צלילים, ניסה להעלותם על הכתב, כדי להיפטר מהם, כדי שלא יטרידו בדרך־החיים הרגילה. אבל עמלו היה לשווא. הצלילים רבּוּ גם רבּוּ, הכוכבים רימזו וגם רימזו. ובאחד הימים נתברר לו, כי עמלו לשווא. כי לא יעצור כוח לעמוד מול הצלילים והכוכבים, והלך ומסר את עצמו ברשותם. יעשו בו הם את חפצם ורצונם.
כמדומה לי, שזוהי הביוגראפיה העיקרית של יוסף־צבי רימון. הוא נזיר־הנזירים שבספרותנו והוא גם אביר־האבירים, באשר הוא הרומאַנטיקון בספרותנו, באשר סוף־סוף הוא חי את חיי־הנפש אשר לו, לבלי סור ימינה ושמאלה. * * *
הוא הופיע באופן בזמן אחד עם עוד בן־גורל אחד: עם אברהם סולודר זכרונו לברכה. ואין אני מעלה את זכרון הדבר הזה לשם השוואה ספרותית, אף־על־פי שיש להם גם כמה קווים משותפים. אני רק קובע עובדה. שניהם הופיעו בזמן אחד כפרחי־כהונה של השירה העברית, פרחי־כהונה ללא תביעה, ללא־רצון להשתער על הר־המוריה של השירה. שניהם באו יותר לקבל הנאה מליצור הנאה. סולודר שפע אז עליזות. רימון שפע חלום והזייה. סולודר שט בזרם הכללי, רימון שט בזרם הדתי. סולודר קיבל עליו חוקי מלאכת השיר ואי־שם גם עשה חיל, רימון נשאר צפור־דרור, שאינה מקבלת מרות. שניהם פנו במשך שנים לא מעטות לגליל העליון וקיבלו יניקה מחמודותיו ומצפונותיו. סולודר חזר ירושלימה ויצא למרחקים. אף רימון יצא את צפת ומסתתר אי־שם בחביון ירושלים או תל אביב. * * *
המאורע הרוחני הגדול בחיי רימון היתה פגישתו עם הרב קוק, זכרונו לברכה. לכאורה היתה רק שפה אחת לרב, וכדברו עם הנהג כדברו עם המנהיג. לכאורה לא עצר כוח לכבוש את חזונו ופיזר אותו על כל אוזן מקרית. ובכל־זאת לא כן הדבר. בכל־זאת נתן את חזונו לאיש ואיש כדרך תפיסתו. וניתן לשער, כי גם רימון קיבל תורה מן הרב באופן אחר משקיבלו אחרים. עכשיו, כשהופיעו ספרי הרב בחכמת־הקודש, ניתן לשער דבר זה ביתר־בטחון. בנפשו העורגת של רימון הצעיר מצא הרב כנור־קיבול אחר מאצל אחרים. יוצא מזה, שהיו כאן יחסים הדדיים. כמה משירות רימון ראויות להינתן כהערות־שוליים לדברי הרב. כמה מדברי־הרב ראויים להרשם כמקור השפעה לדברי־המשורר. שירי רימון הם לעתים פירוש לדברי הרב.
אם תשאלו לסך־הכל, הרי קשה לערוך סך־הכל, מפני שהדברים לא נקבצו יחד ולא באו במערכת ולא שוזרו ולא חובשו ולא רוקחו במרקחת. ולבר־מזה הרי כוחו יותר בכוח מבפועל, ויותר בשורות בודדות מבשלימות היצירה. צפורת יקרה זו המשמיעה את צליליה אינה מבחינה בעצמה בצליליה. אשר על כן הומה לב־העורך הרגיש גם לצפורת וגם לצלילים. לפרסם אותם כמו־שהם אי־אפשר, מפני שהם באים בלי בחינה, בלי הבנה, בלי ביקורת עצמית; כלידתם כך הם נשלחים אל המערכת. דומה כאילו הצפורת מסירה את האחריות מעצמה ומטילה אותה על המערכת. להסתלק מהם לחלוטין גם כן אי־אפשר, מפני שלעתים בוחנת העין בפנינים יקרות. אז יש אשר יבחר העורך לעתים איזה קטע, יש אשר גם יאחה קטעים אחדים, יגרע פה ויוסיף שם, ויעמידם במערכה לפני הקורא. ואת השאר? אם בעל־נפש הוא, יאסוף את השאר במעטפה מיוחדת וישים אותו במשמרת לזמן יבוא, לדור יבוא. אולי יקום גואל גם לשאר.
בדברנו על המשורר אין להעלים, כי ניסה כוחו גם בפרוזה, במאמר וגם בציור, בייחוד בזה הציור הלירי־האישי־הציורי אשר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי היה אביו־מחוללו וכמעט גם יוצרו היחידי. גם הנסיונות האלה הצליחו לעתים, אבל גם בהם חסרה ההתמדה. זהו, כנראה, חוק־חייו. זהו גורלו. גורל צפורת יקרה בודדת ועזובה, הסחה עם נפשה, השרה אל נפשה, הממללת לנפשה. מהיכן צפורת זו חיה? זוהי שאלה בפני עצמה. זהו אולי גם כן סוד כמוס עם ריבון העולמים. השולח הוא את עורביו גם אליו כדי שיכלכלוהו יום־יום? לחם ובשר בבוקר ובערב בוודאי שאינם מביאים לו. ואולי יותר ממה שדרושים לו לחם ובשר דרושות לו עצה טובה, מעט הדרכה, מעט משיכה לצד הנסיונות שהצליחו, שימת הדגש החזק על המאור שבו, דרישה ביד רכה לשכלל וללטש.
צפורת יקרה, מי ידע חייך, מהותך?…
[כט סיון תרצ"ט]
עם יובלו החמשים
ליובל זה נתעוררו אחדים וכתבו אמרי־שפר. לאמור: לפני היובל נאמר עליו עוד פחות מזה. בצל עברו שלושים שנות שירה והגות, מאמר ורשימה. לא דיבּרו בו והוא לא דיבר באחרים. הוא סח עם נפשו־עטו, הוא חי בגוילין ועל הגבולין, בין הכרה להזייה, דחוף מחוויה לחוויה, בערפל שבו הבהיר הופך טמיר והטמיר – בהיר, בערפל שממנו פסוקי־נבואה ניתזים בבלי־דעת לעולם. הכתיבה היא מין סטינוגרפיה לחוויות. לטפל בחוויה קודמת חסר מתג־הכח ודרבן־הרצון. הכל נובע ושוטף. ועם כל זה בוקעים ועולים צלילים נפלאים, נוקבים־מוצצים, רון־אראלים, מתק־ציצים, סער־רגשות, אנקת יום עבר ויום יבוא, זיו בת־המלכה, עוז ארי ונמר, דלג איל, משק נחלים, שדי איום ונורא. כפולטו את השאר הוא פולט גם אלה, פולט לפי תומו, בלא יודעים. ועם כל זה יש ילחש באזנך בטון כבוש ומבויש: ‘רשימות אלו, שאני מוסר כאן, יקרות לי, באשר אני חש בהן המשך רוח המדרשים’, היינו באמצעי־ביטוי של היום, בעט אשר בידו. ופעם או פעמיים ילווה את משלוח השיר בהערה קטנה: ‘שיר זה יקר לי’. ודי לחכימא. אדם עם שירו. הוא רן, בוכה, דואב, תמה. דבר אין לו אתי ואתך. דבר לאט לו עם נפשו בלבד. ‘ראיתי נזר על שדות’. נזר, שדות וראייה – וכתיבת פסוק סטינוגרפי. ולא רק את הנזר ראה, כי אם גם את בת־המלכה או את המלכה בעצמה והנזר על ראשה. עליה הוא מספר. ואף את החי והצומח ראה, ואת המוראים, ואת העבר. כל מה שגלום בתורה, בנביאים ובאגדה – הוויה. פרעה מלך מצרים, עמלק ונכדו המן הרשע נמצאים בקירבת מקום וזמן כהיטלר וגיבלס אשר עליהם מדבר הראדיו יום־יום, ואף – להבדיל – האבות והאמהות ובני עמרם ובני אמוץ וחלקיהו לא רחקו מאתנו. הם מלווים את צעדיו ושיח לו ושיג לו אתם. מכל שכן שאלהים הוא מציאות קרובה. הוא הכל. מקומו של עולם וזמנו של עולם. הוא אָב ואֵם ושכינה־אחות ושולמית. בחיקו שופכים שיח תפילה. אך אתו יש גם דין ודברים. יש התפרצות. כי יש הדדיות. הוא בוכה בחיק השכינה, והשכינה משיבה בכי אל חיקו. יש חברוּת. אדם עם אלהיו.
דִּמְעֲךָ זָהָב עַל כִּתְפֵי נְעוּרַי נָפַל.
המדובר פה על שירה בחרוזים ובלי חרוזים. אך יש גם פּרוֹזה. יבול משונה. אך יש מסות מעטות וציורים מעטים שהם נפלאים. גם בתלמים אלה נפל זרעו בין מענית למענית; ובעבור ‘הצופה’ לתל־אביב היה מפרסם בגליונות־לשבת רשימות יקרות. למה נפסקו? תיקו.
ועתה נתפרסמו עליו רשימות־שפר. בעיקר ב’מוסף' ל’דבר'. הזכירו בנשימה אחת אתו את ניטשה ורילקה והלדרלין. ובודאי יש מתמרמרים: היאך, הוא ואלה? לאט לכם, מתמרמרים. נחכה עוד חמשים שנה, נחכה עוד מאה שנה. נראה מי יקום אז בתחית־המתים.
לא אאריך. כתבתי עליו בתרפ"א ב’התקופה‘, כתבתי עליו עתה ב’הצופה’. ויש בכלל מסתו של א. קריב כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. – מפאת יובל החמשים קמה ועדה להוצאת כתביו: טשרניחובסקי, ב. כצנלסון, יעקב רבינוביץ ועוד. הלואי שהועדה תצרף מעשה למחשבה. –
[תמוז תרצ"ט]
דברים במסיבה
בערב להופעת ספר שיריו
סגנונו המיוחד הנותן ביטוי נאמן לחוויות פנימיות. שיריו הקצרים־העמוקים מלאים רוך נפשי וחיי נשמה. שירתו – שירת יחיד ולא תמיד הוא מובן לקהל. בכלל שיריו שירים עמוקים וחזקים, המרימים את רימון לדרגת המשורר הדתי היחידי בדורנו.
[סיון תש"ד]
אסף הלוי: שיח עם צל
מאתר' בנימין
עם מאת שיריך, אסף הלוי, עכשיו כשעברתי עליהם, או לפחות על רובם, מחדש, כשנתחבב עלי מחדש הטוב שבהן, נתחוורו לי גם גורמי השתיקה שאפפתם בחייך ובמותך. אתה בעצמך גרמת לכך לא מעט. יותר מדי הצטעצעת בהידור־הספר. פאר זה הביא במבוכה. בהוציאך אז לפתע־פתאום את אָספך, בלי אשר הקהל הוכן לו על־ידי פירסומים קודמים, חשדו בו, שאינו אלא צעצוע של אברך כשרוני ולא ראו, בעצם, את החזון השירי. וכי מה ידעו אז עליך? מה ידעתי אז אני? אתה נגלית לי בענן־המליצה, אז בבוא אדמונד רוטשילד לארצנו לפני המלחמה, ואתה כתבת לו רשימת ברכה ב’החרות'. זאת היתה לי פגישה ראשונה. מליצתך ריתקה את תשומת לבי. אך לא ידעתי את המליץ ואת שירו.
ואתה שגית עוד באחת: הרבה קש ותבן, במחילה, גיבבת על מעט השיִרים הטובים והנעימים והחזקים אשר היו בצקלונך. אמנם, ייעשה כן במקומנו. קפדנות־הבירור אינה ממידותיהם השכיחות גם של גדולי־המשוררים. אך אם אין חולשה זו מכריעה את גורל המשורר המובהק, הרי חובלת היא עד־מאד במשורר לא־נודע. ומשורר מובהק הן לא היית כלל וכלל. הלא גם עתה אתה די מפוקפק (כן, כן, חביבי, גם מותך הטראגי אין בכוחו לשנות את עצם העובדה!). היודע אתה, אם באתי ‘למיין’ אותך, הייתי קובע את מקומך בין נפתלי הרץ אימבר ובין… (נו, לא אמשיך את הקו, לא אקניט אווז חי!). ואף ההשוואה הזאת צולעת על ירכה. כי מהאי גיסא – יש באימבר זה אוֹן שירי שאינו בך. גם הוא הצטעצע, זו אמת, אבל הוא גם הרעים. הוא גם ‘ברקים רב ויהומם’. הוא גם היה נשוק־המוזה. הוא לא הזיע. היה פה מפיק מרגליות. מעט הוא אשר הכניס לאוצר־שירתנו, אך המעט זה כמה אתה מתפלא להצלחה ולמציאה־בהיסח־הדעת. כל זה אין אתך. אבל מאידך־גיסא יש ויש אתך מאשר אין אתו. ואם כן, כל ההשוואה למה היא באה? הרי היא רק ממלאה את הצורך באיזה סידור כרונולוגי, הרי אימבר ואתה וזה השלישי אשר לא כיניתיו בשם ואחרים שכמותכם, – הרי כולכם נמצאים מחוץ לדרך־המלך של השירה העברית. אך גם ב’מחוץ' זה, בנתיב צדדי זה, יש מן ההכרח להעמיד ציוני־זמן.
אתה הכבדת עלינו למצוא במגילתך את בת־השירה אשר עליה התרפקה. את שירי הלאום שלך (מן המשופר אצל אימבר!), היית זורק אל המזבלה. הם עשויים ביד, הם תפורים במכונה, הם פרי־המוח. הוי, הם לא הביאו לנו כל תועלת ולך גרמו רעה רבה, כי בהציבך אותם בראש המגילה, הרי הבריחו כל קורא בעל־טעם. כי מי ומי ילך דוקא לנוע בראשונה על שיריך מחיי בני־הארץ, המתחילים אך בעמוד קס"ג, ודוקא בהם הגשת שי לשירה העברית. הוי, נדמה לי, כי אתה בעצמך לא ידעת את אשר אתה עושה. ואולי טוב בכך. דוקא משום כך לא הרבית להצטעצע בשירים האלה. שרת אותם כמו מתוך איזה לחץ פנימי. כדי להשתחרר. נהיה צנועים גם לגבי השירים האלה. לא נפליג. לא נגיד: לא בא כבושם הזה. גם הללו אינם מן השירה הראשונה. אבל מי יבקש מן הראשונה דווקא? דייך, שגם אתה ‘נולדת באַרקאדיה’. שאי־שם היתה בת־השיר למנה גם לך. אני זוכר, למשל, את שירך הראשון באותם השירים. השם ‘באלוני ממרא’ מעלה זכרון ביבליי לכאורה, אך התוכן הוא מחייהם הם. מחיי בני־הארץ. ניכר, שאתה, שהיית כמעט כיליד הארץ, נמשכת אחרי החיים האלה. אתה הבינות לרוחם. אתה קלטת רוחם. פה אתה מגיע לד' אמות משלך.
‘ואנכי בכרם’. כה מתחיל אותו שיר. גישה ישרה אל הנושא, אל תיאור המקום והזמן. בכרם יש גם מוסתפה (מוצטפה?) אשר ברח עם רעיתו סולימה מעבר הירדן מזרחה אחרי אשר סולימה סיפרה לו על עלם זר העוגב אחריה, והוא קם בלילה ‘וימצא העלם ויהרגהו בגיא’.
ומלבד השירים האלה יקרים לי שירי־נוף משלך. לא כולם שלימים הם. יש שלא עמדה לך היכולת לבצע את אשר החילות. אך צבעי־הנוף המו וריננו, ויש גם שהתלקחו בשירתך:
נָשְׁקוּ צַפְרִירֵי הַבֹּקֶר, חֲלוּצֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַמְפַזְּזִים,
צַמְרוֹת אִילָנוֹת זַאֲטוּטִים, גְּאֵיוֹנִים וְרָמֵי־הַמַּעֲלָה;
לִטְּפוּ אֵדִים חֶלְבּוֹנִים קַרְנֵי הַלַּפּיד הַבּוֹעֵר,
הַנִּגְלֶה לְיַרְכְּתֵי מִזְרָח, הַפּוֹרֵץ מֵרֻכְסֵי יְהוּדָה,
מַשְׁלִיךְ מִכְמָרוֹת, מִכְמָרוֹת, רִבְבוֹת לִגְיוֹנֵי זְמַרָגְדִים
אֲשֶׁר גְּדִילֵיהֶם רֻקְּמוּ בְּמַטְוֵה הַזָּהָב הַשָּׁחוּט;
וְגוֹלֶה הַלַּפִּיד הַגָּדוֹל וַיְרוֹצֵץ קָדְקָדֵי הֶהָרִים,
הִתְפּוֹצֵץ גַּם הוּא וַיַהֲפֹךְ לְזֶרֶם הַכַּבִּיר, הַנּוֹזֵל –
כן, חביבי, שורות כאלה, והן ישנן למאות במגילתך, המעידות על עין רואה, הן כתריס בפני הפקפוק. ויש עוד סוג אחר במגילה, אשר בו אתה מתקרב באמת אל אימבר וחן לך ונועם וטוב־לב. זהו הסוג של שירי־ענות. אני אוהב את שיריך אלה, הקלים והפזיזים. הם גם הם מעידים, כי לא לשקר עשית חרוז:
רַק בַּלַּיְלָה, בָּאֲפֵלָה כִּי בַשֶׁמֶשׁ, כִּי בַסַּהַר
כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אוֹר: כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל;
תַּחַת אוֹרוֹת אֲשֶׁר אֵינָם – אֶל עוֹלָמִים אֲשֶׁר דּוֹלְקִים –
כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אוֹר! כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל –
או אותו שיר ‘סירתי’ שהוא חביב עלי מאז, ושהייתי מוסר אותו בידי הימאים שלנו על יד שיר־הסירה, שפרסמנו לפנים ב’הקשת‘, לפני ל’ שנים, ועל ידי אותו שיר של וולט והיטמן, שתרגמתיו לעברית ואשר גם עם והיטמן זה יש לך אי־שם קוים משותפים, למרות כל המליצה הרבה האופפת אותך ואשר היא – שוב בקורת! – לעתים מרובות קוברת אותך. בשיר זה אסיים את מערכת הציטטות, אך אותו אצטט הפעם כולו:
שׁוּטִי, סִירָה, שׁוּטִי חִישׁ,
טוּסִי, סִירָה, טוּסִי חִישׁ – סִירָתִי!
חִצְבִי מֵימֵי גַלֵּי יָם,
חִצְבִי רַהַב סַלְעֵי יָם – סִירָתִי!
יְמִינֵךְ גַּלִּים, שְׂמֹאלֵךְ גַּל,
גַּלִּים, גַּלִּים, גַלֵּי גַל – סִירָתִי!
מַלָּח, שִׂים לְהֶגֶה יָד,
נְהַג הַסִּירָה בְּחׂזֶק יָד – סִירָתִי!
יַם זֶה, סִירָה, יַמִּי הוּא
נוֹשֵׁק חוֹפִי, גְּבוּלִי הוּא – סִירָתִי!
בְּיָם זֶה, סִירָה, יַם אֵין־סוֹף,
בַּקְּשִׁי אָשְׁרִי לִמְצוֹא חוֹף – סִירָתִי!
וכך הוא הדבר. על מגילת־קדם כתבת בשער ‘שירים ראשונים’. ולאו דוקא. שירים אחרונים כשירים ראשונים. אותם המוטיבים, אותם הלבושים. כזה היית. מאה שיריך אספת במגילת־קדם. מאה אספת ואחד הוספת: אותו האחד, האחרון, המוקדש לקבר אשר חצבת לך עתה בדמי־ימיך. כאילו ניבאת ולא ידעת מה ניבאת. מאה שירים ובהם כמה וכמה, אולי עשרות, שיש בהם ענין. באלה תיזכר ותיפקד.
אם דברנו בך לרגלי לכתך מאתנו? ודאי. מותך לרצון זעזע, הטיל תהייה. חידת־פרידתך הזכירה חידת־שירתך. יהודה קרני המה לבו בעתונו, אורי קיסרי קרב אותך במובן האנושי, משה סמילנסקי דיבר בך בשבועונו הוא, יוסף צבי רימון שפך את לבו בדברי הגיון נרגש. ודב קמחי דיבר כידיד וכמאהב. אבל, האמינה לי, בשביל כל אלה לא היה כדאי למהר ולעזבנו, צל יקר. היה ראוי לך לשהות עוד בתוכנו. אולי בכל־זאת היה מתרחש דבר־מה. אולי ולמרות כל תהפוכות־הזמן היה מופיע אותו התרגום הלועזי אשר הראיתי, שידע לארוג דוקא מן המשופר שבך. אולי בהתמסרך התמסרות תמה ויחידה לאלהי השירה, היית זוכה גם להצלחה אחרת. מה פרצת. צילי היקר, מה מיהרת להתחמק ולהמלט? צר לי עליך, אחי, צילי היקר!
[אדר תרצ"ד]
אברהם סולודר: מרואי שמש
מאתר' בנימין
זכרו קשור אצלי עם שחרות ימיה של תל־אביב, עם ימי־האביב בכלל, עם חדוות־החיים. אי־שם הופיע בחור בריא, רענן, חזק־גרם, צוהל ומושך בשבט משורר. מאין הוא בא? האם ירד אתמול מאחת ספינה שבאה כרגיל אז מאודיסה? האם הוא מסתובב משכבר הימים בארץ וניסה דבר בעיר או במושבה? לא דיברנו בזה. לא דיברנו באתמול ובאשתקד. די היה ההווה. דיין היו קרני השמש שזרחו בזוהר מתוק בשעה זו, ברגע זה. די היה השיר שקרא זה עתה או שכתבו הוא עצמו, או שניסה לכתוב אותו. הוא משך, לעת־מצוא, בשבט־משורר. הוא ניסה לתרגם שיר או פואימה שלימה מלרמונטוב או ממשורר אחר, אם משכו את לבו. הוא ניסה גם לכתוב את שירו הוא. למה לא? פריטנסיות לא היו לו. קמיטת־מצח לא היתה לו. הוא בחור כאחד הבחורים. אלא שהוא נהנה קצת מחייו שכם אחד על שאר הבחורים. הוא נהנה מן הבריאה, מזוהר־הבוקר, מקרני־השמש, מפאתי־שמים מאדימים, מנועם־השירה, מתחיית־עם בארץ־קדומים. ומשום־מה לא יהנה גם מחרוזיו הוא? דבר־מה שר־רן בו, בחייו ובחרוזיו. דבר־מה ריתמי. ונעים היה להיות בחברתו. הוא לא הכביד, כי אם הקל. ומה לי מאין־ולאן שלו, אתמול ואשתקד? די היה בהווה, בשעה, ברגע.
הספרות, כמובן, עמדה במרכז־החיים. היא היתה הלחם, עיקר־הסעודה. הוא היה בן העליה השניה, הרומאנטית במקצת, האידילית בהרבה. ה’בלא־יודעים' עטף את החיים, ה’ביודעים' – רק שמינית שבשמינית. עלו לארץ משום־כך, סתם, בלי מתן ביאורים, בלי סעיפי־סעיפים של ביאורים, בהמחאה רבת־שנים על ביאורים. אי־שם הקסים פסוק מן רמח“ל או אולי אפילו רק מן המצי”ר מאנה: –
שָׁם רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר
או הקסימה תמונה של שדה המלאה לה שבלים גבוהות, או שבילי דרכים המוצפים זוהר־שמש. וזה היה תור־הזהב להשתקעות בקריאת־ספר. אולי הרועה והעדר והשבלים והשבילים היו יותר בספר מאשר במציאות. הספר היה מציאות. הספר והסופר עמדו במרכז. היו עצם־החיים. ספרות לשם ספרות. לשם התמזגות עם אותם הקסמים הצפונים בשורות ובמלים ובאותיות, כשהן יוצאות בריקוד ריתמי בצו אחד אַשף העושה בלהטיו. ובעצם לא חשוב מי־הוא האשף־הכותב, חשוב הכתוב, חשוב הריקוד הריתמי. זר לא יבין את זאת. עתים – מה רב הפלא! – כתב גם הוא. עתים נאבק אפילו עם פרוזה. אבל, כמובן, בלי הבלטת היש, בלי פריטנסיות, בחינת דבר הנעשה ממילא, אגב־אורחא, סופר לעת־מצוא. והוא לא היה יוצא מן הכלל. כזה היה הדור ובני הדור. לא הפשילו עוד את שרווליהם לכתוב את הספר, הפואימה, המסה. סופרים לעת־מצוא. דור לעת־מצוא.
אך לא לעולם חוסן התום והשחרות. מטבע המלאכה שהיא משעבדת את בעליה, מטבע המחרשה שהיא מעמיקה את קמטיה גם בפני החורש. גם עליו עברה הכוס. הספרות לא היתה עוד ‘בת יחידה’. הישוב העסיק־העמיק בלבטיו. ובא עוד דבר־מה חדש: הטבע, החי והצומח. באחד הימים נעלם הבחור מתל־אביב וחי לו בגליל העליון. חי בתור מורה במושבה קטנה־דלה אבל רבת יופי. ואם אני ‘בינתים’ מוציא קובץ ספרותי הוא שולח שיר ‘גן ירקות לי’, שעושה רושם. לא עוד סתם שירות הלב אלא דרך ראיית האובייקטים. וגם ההוראה משעבדת וגם מושכת. נתגלה עולם־הילדים והוא אוהב אותם עד מאד, אוהב לספר להם, לשיר אתם, לבאר להם. ושוב נעשית הספרות ‘בת יחידה’. הוא מוציא עתונים לילדים, משקיע את זמנו וכחו, את האחרונות בפרוטותיו. כותב ומתרגם ומחבר גם מאמרים היסטוריים־ביוגראפיים. מושך אחרים. אי־שם מפרסם דוד ילין פרק נפלא בתרגום תתר"א לילות. מרדכי מיכאלי מפרסם שם מאגדותיו. והוא שוב צוהל ונהנה כבימי שחרותו.
היה בו קו משותף עם חותנו המנוח, הסופר בן־עמי זכרונו לברכה, אשר העריץ עד מאד. הקו הזה הוא התפרצות־פתאום שצפה ועולה ממעמקי הנשמה ומתגלית, אם ברעם ורעש ואם בצחוק אדיר. אצל הזקן היתה זאת התפרצות שברוגז ובחימה, שבאה מתוך ראייה מרוכזת בצללים שבחיים, בכל השפל והמכוער שבהם. ואולם אצל הצעיר היתה זאת התפרצות של חדוה ואידיליה על האורות שבחיים. אף בכתמים היה יותר מן המגוחך והמצחיק מאשר מן הרע המוחלט. הוא היה מרואי־שמש, מאלה שאלהים זיכה אותם לראות את הטוב ולבטל בלבם את הרע כאילו איננו, כאילו לא היה ולא נברא. הזקן היה קפדן כשמאי והוא אידילי כהלל.
אך אשר לא יאָמן בא. הוא, בן העליה השניה, הוא אשר שר שירי־ארץ סוערים, יצא גם הוא לשנים לא מעטות את הארץ. הוא גם הוא בין אלה אשר מצאו על אדמת אמריקה את מותם ואת קברם. פיתה יצר ההשתלמות, פיתה הרצון להוציא ספר־קריאה מתוקן ומצויר. נדמה היה, כי שקע בתהום־נשיה בים הגדול של אמריקה. היה סולודר ואיננו. אין העין פוגשת בו באכסניות־ספרות. האמנם איננו? לא, באחד הימים צפה שוב גולגולתו. הוא חזר להוציא בימה ספרותית. בימה קטנה ודלה בתחילתה, אבל רבת־המאמצים בכרך גדול של אמריקה, בשיקאגו העיר. והבימה מתחזקת מחוברת לחוברת. סופרי־המדינה מביאים את מנחתם. הוא פונה גם אל סופרי־הארץ. הוא פנה גם אלי. (אהה, לא נעניתי לו וגם לא עניתיו. אהה, משום מה קשה כל־כך להתגבר ולערוך מכתב בשעה שמצפים לו מעבר לים הגדול?). רק שבועות מעטים לפני מותו ערך מכתב אל הוגו ברגמן, מי שנענה לו ושלח לו מפרי עטו. והמכתב, שנתפרסם עתה ב’העולם' נוגע עד הלב בתודתו החמה ובהפצרתו הנואשה להמשיך ולהשתתף. הספרות היתה שוב ‘בת יחידה’, הכל. נשמת־החיים ועצם־החיים. על במותיה נפל.
הוא בעצמו עלה שוב בשלביה. הוא תירגם גם ממיטב שירי ויטמן, מן הקשים שבהם. מתבונן אני, כרגיל, בתרגומי המשורר הזה בעברית וגם בלועזית. והנה ראיתי, לשמחתי, כי אברהם סולודר שלט בחומר, התאבק עמו ויכול לו.
עוד אנו מתבוננים בו כה וכה והנה נפל האיש בדמי ימיו. ועל במתו נפל.
[שבט תרצ"ז]
קטע מספר הימים
על משורר בשנות העמידה שנסתלק.
הוא לא היה משורר גדול, מפורסם; הוא לא הקים רעש בחייו. הוא לא הלך בגדולות. אבל הוא גם הוא היה מאנשי השיר. הוא שר לעת־מצוא, ויש שהצליח לעת־מצוא.
הוא גם הוא להט בחרוז. והוא אהב ראשית־כל את שירות האחרים. והוא אהב את ספרותנו ולהט באהבתה.
הוא ערך ברוב כשרון עתונים לילדים ושיקע בהם את כוחו, זמנו, עבודתו־פרוטתו.
הוא הופיע באופן ראייתי יחד עם יוסף צבי רימון. שמו היה אברהם סולודר.
ובאחד הימים נתלש מירושלים ונקלט בשיקאגו. וגם שם אהב־להט באהבת הספרות. הוציא ירחון קטן. לימד, הרצה, עשה נפשות לשפה, כרה אזנים למליה. היה נאמן.
ובאחד מלילי שבתות, בהתכוננו ללכת למסיבה, כדי להרצות על דוד שמעונוביץ, – פשט את ידיו ואת רגליו על הרצפה הקרה אשר בחדרו וימת. באין איש אתו בחדר.
חיכו לבואו, תמהו, התפלאו, חקרו ודרשו ונודע הדבר.
ובהגיע הידיעה לירושלים התאבלו ידידיו־מכיריו, אמרו לערוך אזכרה, ונדרשתי גם אני לדבר דברים לזכרו.
ערכתי מעט הדברים גם בכתב ושלחתים ל’הארץ'. זה היה לפני שבוע, בערך ליום השלושים, ועד היום ט"ו בטבת, לא נדפסו הדברים.
אפשר שיודפסו הדברים המעטים, הקצרים מחר, מחרתיים, בעוד שבוע שבועיים. מי יודע תעלומות עתון יומי גדול? אך מצד יקרא דשיכבא לא היה צריך להשהות כל־כך הרבה. במשך השבוע הזה נדפסו שם דברים שהם בבחינת ‘נישט געשטויגען און נישט געפלויגען’; שהם בחינת ביצה שלא נולדה. רק דברי אזכרה למשורר עברי, אמנם לא מן השורה הראשונה, שמת מיתה טראגית ככהן על דוכנו, – דברי אזכרה מעטים־ספורים אלו, – הם נדחו מיום ליום.
ויש בטיפה מרה זו גם חצי נחמה: לא רק החרדים הם…
[אייר תרצ"ז]
אורי צבי גרינברג: ספר הקטרוג והאמונה
מאתר' בנימין
ודאי שהשעות הראשונות והמעטות, שנפלו לי למנה עד עתה בקריאת ‘ספר הקטרוג והאמונה’ לאורי צבי גרינברג, אינן מספיקות להעיד עדות שלימה. זה מקרוב קראנו, שביאליק היה קורא שירים שלוש פעמים עד שקבע את משפטו. ואם ביאליק חריף־העין כך, אנו על־אחת־כמה־וכמה. ואני לא הספקתי לקרוא את רוב השירים בקס"ט העמודים הגדולים והמפולשים אפילו פעם אחת. ועם כל־זאת יצרי משיאני להעיד עדות ראשונה על רשמים ראשונים, ואפילו לא להשהות עדות זו בתוך אהלי. הרושם הראשון: הוא־הוא. המשורר – והוא משורר בלי ספק, למרות־הכל! – נשאר נאמן לעצמו. הוא לא נשתנה בכל אותן השנים של אֵלם ודומיה. הרושם השני: הנימה העיקרית היא הלאומית־המדינית־הצבאית־החרבית־המרדית. השאר הן נימי־לואי. מעט הוקרה ל’אותיות מסיני' שנצרפו אפילו
בְּמַעֲרֶכֶת אַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל פּוֹסְקִים מְבַצְּרִים,
בְּרִקְמַת מְפָרְשׁים וּבַעֲלֵי־אַגָּדָה רוֹדֵי־דְבָשׁ…
ומכל שכן
בִּירִיעוֹת־הַסּוֹד שָׁהֳמֵי הָעוֹלָם הַכָּחוֹל,
עֲדָיֵי הַנֶּפֶשׁ רוֹכֶבֶת דִּמְיוֹן וּכְנַף אֵשׁ.
ויש לכאורה גם נימה נגד השבעים והדשנים והשמנים, העושים ‘פימה עלי כסל’:
וְצָמְחָה לָכֶם כֶּסֶת בָּעֹרֶף, גַּם בְּפִסַּת הַיָּד,
וְצָמְחָה לָכֶם כֶּרֶס שְׁנִיָּה: גַּם בְּתַחְתִּית הַגָּב.
אך כל אלו אינן אלא בנות־לואי המשמשות את הנימה העיקרית, היחידה. כי אלמלי ראה המשורר את ‘כסת העורף’ ואת ‘הכרס השניה’ לא בסתם יהודי אלא ביהודי קצין, היה בודאי אומר שירת־שבח, מפני שסוף־סוף:
נֵצַח הַמַּחֲרֵשָׁה הוּא בְּנֵצַח הַחֶרֶב.
הרושם השלישי: המשורר הוא בודד במועדו. אין הוא מזדהה עם מי־שהוא. אין הוא אומר ‘אנו’ אלא ‘אני’. מעבר מזה ‘חושך בכפר ובעיר’, מעבר מזה יש ללא הבדל:
אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף שַׁכּוּלֵי־אֱלֹהִים־וּמַלְכוּת פֹּה –
ומעבר מזה ישנו ‘האחד אשר לא שכח’, האחד אשר הוא:
פּוֹסֵעַ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַלּוֹהֵט… לְהָאִיר –
האחד ‘אשר אין שני לו להחבירה’. אין חבר, אין רע, אין ידיד־נפש, אין ציבור ואין חיבור. אם יש כאן אהבה, הרי היא רק למה שהיה לפנים, יהי זה שלמה מולכו ויהי זה יוסף לישנסקי. השאר, כל השאר, כל ‘ארבע מאות אלף’, כל הישוב אינו אלא ‘זולל, סובא, אכזר’, הרוצה לרסק את האחד, יהי זה יוסף לישנסקי שכאילו קם מקברו והגיע הלום, או יהי זה המשורר בעצמו. הישוב כולו אינו אלא עדת נבלים, סנבלטים, וכישוב, כמובן, כן מנהיגיו, שהם בודאי ‘עדת מרעים’. מכאן גם הרושם הרביעי: תוגתו הגדולה של המשורר.
אִמִּי בַגּוֹלָה לֹא יָדְעָה מִסּוֹד זֶה שֶׁל בְּנָהּ.
וּבְיִשּׁוּב הָעָם לֹא יָדַע זֹאת אָדָם לְתוּגָה.
המשורר הוא־הוא. המשורר הלאומי־החרבי־המרדי, הבודד, הנוגה. הוא חטיבה בפני עצמה. הוא לכאורה מעריץ את עבודת השכל, את אלה
שֶׁמִתַּחַת מִצְחָם הָרָחָב
שָׂם נֶשֶׁר־הַדַּעַת קִנּוֹ בְּכָל רֹחַב כְּנָפָיו.
אך זה אינו אלא שעשוע־רגע בלבד. למעשה המשורר למעלה מקטנות כזאת. הוא מאזין ונאמן לספירה אחת בלבד, לזו שבוקעת ועולה ממעמקי מהותו הוא. משום־מה אנגליה אינה נאמנת אתנו במאה אחוזים? שמא משום חשבונות מדיניים, כלכליים, אני־מרכזיים? שוטים שבעולם! המשורר יודע פשר הדבר.
מִמַּר לֹא יֵצֵא הַמָּתוֹק. הַנּוֹצְרִי לֹא יַבְלִיג
עַל טִפַּת הָאֶרֶס הַזֹּאת מִימֵי הַצְּלִיבָה,
הַנִּמְסֶרֶת מֵאָב אֱלֵי אֵם וּמֵאֵם אֱלֵי בְנָהּ.
הנה החידה והנה פתרונה. ושמא תזכיר את יחס אנגליה אל הארמנים־הנוצרים, את תביעת בולדוין לפני עלותו על כס־השלטון ואת יחסו לאחר־כך? ושמא תזכיר את כל ‘ספר הקטרוג’ של סווין הדין בספרו ‘עם מרוּמה’? לשוא. המשורר לא יאזין. הוא כבר שקע במעמקי־מהותו הוא. ואין מציל. והאם יש צורך להגיד כי ב’ספר הקטרוג והאמונה' יש, על יד תשעה קבים פרוזה כבדה, מלאכותית, עשויה־לתיאבון, גם קב אחד שירה נקיה, יפה, מרעידה, הומה, מציירת, מאירה? ספר זה הוא תל־אביבי ביותר, הוא נזון מפסלתה של זו; המשורר קובל על ההתפרקות במזיד וב’היסח־הלב – בשוגג‘. אך הוא, כמובן, עשה כדבר הזה מאידך־גיסא. הוא התגשמות האפשרות האחת ממאה מאידך־גיסא. אם ממארת התוכחה הוא, שיהא האחד שוטם את חברו משטמת־חינם – הוא מקיים דבר זה. הוא אוכל את בשרו. ואחת ממאה יש בו בוודאי גם מן האמת. גם בנוגע לביאור של יחס אנגליה אלינו. אחת ממאה. ומן השירה יש בספר זה יותר מאחת למאה. אפשר שאין כאן התפתחות ביחס לספריו הקודמים, אבל יש בוודאי גם התחזקות. ונעים היה לי למצוא פה שירים שכבר נתפרסמו. דרך משל: השיר ‘אבוי ממעמקים’, שנתפרסם בשעתו ב’מאזנים’, באותה שעה קצרה ששימשתי להם כשמש ראשי. בסך הכל ובתור עדות ראשונה מפגישת שעות ראשונות: ספר שאינו מתרחש בכל יום.
[ז' שבט תרצ"ז]
מנשמת ה’שרף'
אורי צבי גרינברג יש בו שמץ מנשמת ה’שרף‘. זה מקרוב עמד בקשרי מלחמה מפלגתית, אשר כמוה וכצורתה לא היתה בתוכנו זה עידן ועידנים. באותם הימים הבטיח לי בהן־צדקו, כי לא יוסיף לכתוב שירים. ‘והרי באמת אין אצלנו בשביל מי לכתוב שירים’. שמעתי וחייכתי. אך בגליון אחרון של ‘מאזנים’ הוא משחיר שני עמודים גדולים בשיריו. ומה רכה, מה אידילית היא שירתו. כמה תום וכמה הוד. ומה מתרפקת היא על מי־מנוחות וכמה כמהה היא ל’חדר הורתה’,
בְּעֶרֶב כָּזֶה, אוֹ בְּלַיְלָה כָּזֶה מְפֻיָּס הָעוֹלָם…
הַכֹּל מְבֹרָךְ וּמֵרִיחַ לִדְבַשׁ וּלְיַיִן, לְנֹגַהּ וְטָל;
אֵין גּוֹסֵס עַל מִטָּה וְאֵין מֵת. אֵין לוֹחֵם וְאֵין כַּעַס;
סְפִינָה לֹא נִמְצֵאת עַל הַיָּם וְכָל הַמַּלָּחִים הֵם בָּעִיר;
רַכָּבוֹת אֲסוּפוֹת בַּתַּחֲנוֹת כְּחַיּוֹת מִבַּרְזֶל,
שֶׁבָּאוּ גַּם הֵן אֱלֵי רֶפֶת הַלֵּיל לְמַרְגֹּעַ,
הַכֹּל בְּוַדַּאי רַק אוֹהֵב וְכָל גּוּשׁ – אַהֲבָה.
וּבְכָל עֶצֶם אָטוּם יֵשׁ נִגּוּן וּבְכָל מְכִתָּה
הַמּוּטֶלֶת סְתָּם־כָּךְ, מְנוֹצֶצֶת תְּשׁוּקַת־הֶחָי.
ואשר למאוויים לברוח ‘ממבוכת חייו בציון כמו ממבוכת קרבות’ – הרי ערכם כאותם ‘שלא לכתוב שירים’. כהנדוף עשן – תנדוף.
[אב תרצ"ח]
ש. שלום: במערכה
מאתר' בנימין
יוסף צבי רימון נשאר נאמן לעצמו והתעדן בשיריו הוא. אחר לגמרי הוא הרגש המתפרץ מכנורו של ש. שלום. אולי הוא היחידי בין אנשי־הכנור שלנו שעמד במערכה, פנים אל פנים, בימי המאורעות. במקרה עלה בגורלי לראותו באותו יום, י"ז אב, יום פרוץ־הפרעות. הוא היה כולו להבים, התעוררות ופעולה. כולו מתיחות והיות־מוכן וחוסר־כוח־הסבל. ובהיותו על־פי מהותו מעורה בקרקע מיסטי וברגשות הטמירים של הדור ונוער־הדור, הנה יש שמץ מזה גם בשירו ‘מתוך הלהבות’, אשר כתב עשרה ימים אחר־כך ופירסם ב’דבר' מיום ל' באב. דומה כאילו המאורעות זיעזעו את כל הווייתו, עקרוה משרשיה והרימוה לאיזו עמדה נישאה, שממנה הוא מחכה לשנויים עצומים גם בחיינו אנו, ואת חזיוניו־חכיוניו הוא מבטא בחרוזיו:
הַעַתָּה נִגְחַן שׁוּב עֲטוּפֵי שְׁחוֹר עַל אָרֶץ?
נִתְאַבֵּל זָבֵי־שְׁכוֹל כִּתְמוֹל וּכְמוֹ שִׁלְשׁוֹם?
עַל חֶבְרוֹן וְעַל צְפָת, עַל שֶׁבֶר וְעַל קֶרֶץ –
הֲנַכְפִּישׁ בְּאֵפֶר מַק עֲטֶרֶת גֵּאוּת לְאֹם?
מִזְמוֹר שִׁיר לַשְּׁחִיטוֹת, וּמִזְמוֹר שִׁיר לַמְּדוּרוֹת
שֶׁהֶחֱיוּנוּ וְקִיְמוּנוּ לָזֶה הַזְּמַן הָרָם!
בְּקוּם תּוֹךְ חֻלְצוֹת לֹבֶן מְשִׁיחִים אוֹרֵי־גְבוּרוֹת
לְקַדֵּשׁ שַׁדְמוֹת עָמָל, לְגוֹנֵן קָדְשֵׁי עַד
[תר"צ]
כוסף אביבים
יש בקובץ שירים קטן זה (מי? תל־אביב, תר"צ) סתם שירים שאתה מוצא כדוגמתם אצל פייטנים אחרים. השיר המלנכולי ‘חזרה’, למשל, על אלון וסלע וגדי המזכיר במדת־מה את השיר ‘שלושה צוענים’ של לינאו. או השיר האחרון בין כ"ח השירים: ‘להבות’, שעליו כבר דובר על דפי ‘מאזנים’ בקשר עם שירת־’המאורעות'. אך מכיון שהשירים האלה תחובים בתוך קובץ זה, הרי גם הם נאחזים בתוך המחרוזת הכללית, משמשים גם הם מעין לוויה אורנאמנטית למוטיב היסודי שבקובץ, שהוא התמיהה האילמת על רז ההוויה והחוויה:
אָדָם, אָדָם בֵּין תֵּבֵל וָסֵמֶל
גּוֹחֵן עַל עַצְמוֹ מַחֲרִישׁ לָדַעַת,
מַחֲרִישׁ לָדַעַת…
הוא גם מחריש לראות, לחוש, ובלכת מדי־ערב אחד מתוכו
אֶל נוֹפֵי אַל־שׁוּב
הוא שח אחריו
עִם דֶּשֶׁא וּדְמִי.
דמי ותמיהת־הדמי. הנה שחים גם כוכבים על פיה של באר.
מִי פֹה הָעֵר?
נַעֲנָה בֶּן נֵטֶף גְּלוּם־רֶגַע וְזָעַק; ‘אֲנִי!’
נִבְלְעָה נִשְׁמָתוֹ בַחֲבֶרְתָּהּ…
וּבַבְּאֵר הָיָה דְמִי.
ובדמי, בעצם הדמי, זעקה גדולה, כבושה, הטחת הראש בדפי הרז.
מִישֶׁהוּ הֶעֱלָנוּ בֵּין סַעַר וּדְמִי.
אֲנַחְנוּ הֵאַרְנוּ – לֹא נֵדַע לְמִי.
הרז הוא כפול. הרז של ה’אני':
אֹרֵחַ נָטָה לָלוּן אֶל בֵּיתִי
הִנְנִי הַלַּיְלָה.
וְלֹא הִגִּיד לִי אִישׁ אֶת שְׁמִי וְשֵׁם חֶפְצִי
וְלֹא בֵרַךְ אֶת בּוֹאִי…
אך יעסיק יותר בקובץ־שירים זה הרז של הזולת, של ה’לא־אני‘, של האלהים או השטן או הנחש, או של סתם העצמים המסובבים את ה’אני’ בחינת גמלים אשר בלילות
מְהַדְּדִים סִתְרֵיהֶם בְּמַעֲלֵה הַיְגוֹנִים…
ולא רק יגונים. כי יש אשר באין רואה ובאין מאזין
גָּמַל בּוּל עַל שַׁדְמוֹת אֵל…
והנה גם רז המחזור התמידי של כוסף־אביבים וגויעת שביבים. כל זה מתלכד בקובץ־שירים זה, כל זה מתכנס במחרוזת ‘מי’? במסגרת אלם ודמי.
[תר"צ]
שביל ושבילים
וש. שלום דורך לו בשבילו הוא וכובש לו גם שבילים חדשים. בסונטה ל’מעופף פיקרד' (‘הצפירה’ 66) ובשיר ‘כענבי כחול…’ (‘דבר’ ד' תמוז) יש נסיונות חדשים ובמקצת נועזים. מאז שפירסמתי את שיריו הראשונים ב’האוהלה' יש גידול מתמיד. לא נתקיימה נבואת המפקפקים. ואיך מדבר כיום ביאליק בבת־שירתו…
…אַךְ הַס! נִתַּן הָאוֹת, צְלִיל גָּז בַּמַּעַר –
הִגַּעְנוּ אֶל הַדְּבִיר, הָאֵלֶם בּוֹ קָדוֹשׁ.
[תר"צ]
יצחק למדן: עקדת־חשאי
מאתר' בנימין
המשורר יצחק למדן הוא בעל המאה. זכה והוציא עכשיו את חוברת המאה של הירחון ‘גליונות’ הנערך על ידו. האם לא היו כל השנים האלה שנים קשות לישראל? ודאי שכן. האם היה לו ללמדן תקציב מובטח ועליו היה רק לשבת על כס העריכה? לא. היה זה מאמץ כביר וקשה, הדורש כל יום התאזרות מחדש. מי שקיבל פעם מכתב־בקשה מאתו לחוננו במאמר על נושא מסויים, יודע לספר על זה. מאת החוברות כמאה קרבנות דמו. להשיג את החומר, לקרוא בעיון, לקרב ולהרחיק, לערוך ולהגיה, וביחד־עם־זה לקלוט את הנעשה והמוזנח בחיים, את המתרחש והמורגש בספרות, – זהו מעין עקידה חשאית. ניסו בזה אחדים בדורות קודמים והתמידו. ניסו אחדים ולא התמידו. נחלשו והפסיקו. המשורר יצחק למדן לא נחלש ולא הפסיק. כך בימים הקשים לספרותנו וכך בימי פרוספיריטי הללו. האם יש עוד כיום מחסור בבימה מיוחדת זו? האם אין דברי ספרות נחטפים כיום מכל צד, וזהב משקלם? יצחק למדן אינו חושב, שאפשר לוותר על בימתו הוא אפילו בשעה זו. משום מה? משום שהיא חטיבה מיוחדת. משום שיש לה משקל משלה ורצינות משלה. יהמו, ירעשו מסביב. הוא בדרכו ובמסילתו. בענווה הוא עומד בפתח חוברת המאה, סוקר לאחור ומעיף מבט לפנים. ‘כל מה שנראה היה לך כמעשה רב, כעיקר, כל מה שזוּבל וטוּפח במיטב הרצון והנפש – נראה עתה כגבעול זעיר ומרטט בסופה, וכל אותם הכלים שהורקו לתוכם שפע של מרץ, מסירות ומאמצים – נראים רק כפכים קטנים לעומת שטפון האסון הגדול שהציפנו’. ואולם דוקא משום כך ‘שבעתים ייקר לנו כל מה שנשאר, קיים, גדל וצומח’. כי ‘כל קיים ומטופח, כל “יש” הניזון מעמל עושים, מלשד נפשם ורצונם ומאור חלומם – מלבד ערכם להווה הרי מהם מצטרפת גם מסכת הערובה הנאמנה, הערובה לעתיד’. ולפיכך אין לנו אלא לציין בקיצור בשער חוברת המאה: ‘המשך יבוא!’
כזאת וכזאת אומר המשורר יצחק למדן בפתח חוברת המאה. ואני גם בשעת־יובל זו לא אגיד, כי כל מאת החוברות היו אך ורק סולת נקיה. לי בייחוד נזדמן להיות שם לעתים מן הנפגעים שלא בצדק. ייחסו לי דברים שלא כתבתי ולא אמרתי ולא חשבתי. ואני נלאיתי סוף־סוף להעיר ולהתווכח, ופעם, בכתבי מאמר קטן נגד הלורד וונסיטרט על שתיקתו בעניני היהודים, נתפרסם ב’גליונות' מאמר נגדי, שלא ראיתי כמוהו לעקמימיות המוח והרצון, והעורך לא כיהה בכותב – וגם כאשר עניתי עליו ב’דבר' לא העיר העורך מאומה. כזאת וכזאת קרה גם בבימה יקרה זו, שהיא נקיה כמעט קרוב למאת האחוזים. אלא נקודות כהות אלו אינן גורעות מאומה מזכות הבימה ומזכות העורך, שודאי הגדול שבקרבנותיו הוא שמקריב לעבודתו המיגעת את מיטב השעות, שהיו מיועדות ליצירה העצמית. גדולה האמונה וגדולה המסירות.
[תרצ"ה]
שמאי פינסקי: רשימות
מאתר' בנימין
עם־שחר נתעורר גם הוא וגם התייצב בתוך הלהקה הקטנה של משוררי ‘המעורר’. עוד טל הישיבה עליו והוא לכאורה יצא וחיפש. שונה היה התוכן, שונה היה הטון. מאז לא העלמנו עין ממנו, אף־על־פי שחתר ולא הגיע. מן העדה היה גם הוא. בן־הדור בעליותיו ובכישלונותיו. כך ראיתיו כשהוא צעיר מסולסל; כך ראיתיו כשהיה כבר חייל ותיק ובמקצת גל־של־עצמות. בן־הדור אכול־השלהבת ובן־העם במיטב הכוונה והמשמעות. חותם־הלילות על פגישותי אתו, לילי־שבת וליל־תשעה־באב בבית־הכנסת היפה בירושלים, ליל־פסח ליד שולחן אחד וסדר אחד. תמיד נבעה אימרתו ישרה, חמה, מן הנקודה האמצעית שבלב. לא ויתר על מיצוי־המחשבה ואף לא על קוצה־של־אנחה. ראה בעולם תבערה גדולה ובער עמה ובתוכה. וכך נתן את הנופך אשר לו בכושר וביושר. ובאחד הימים האלה פסק הכל ואנו עמדנו מגומגמים לפני מיטתו האחרונה. אבד אחד מן העדה הקטנה, אשר גם בפרשו ממנה עוד עמד בתוכה.
[תש"ב]
אפרים א. ליסיצקי: חלוציות שבעורף
מאתר' בנימין
במאמרו ‘על גדות המיסיסיפי’ (‘הארץ’, ח בתמוז) מתאר אריה גלבלום את העיר ניו־אורליאנס, ובתוך זה הוא בא לדבר גם על המשורר אפרים א. ליסיצקי, הגר בעיר זו. הכותב מציין, כי ליסיצקי הוא אהוב עליו ‘מכל המשוררים העברים שקמו באמריקה’. והוא ממשיך: ‘לפני זמן מה פירסם ב“הדואר” שיר פאטריוטי, שכולו כמיהה לישראל וכו’. מה עוצר אפוא מלנסוע לישראל, שדומני לא היה בה אף כתייר – הרהרתי'.
והנה ליסיצקי פירסם אשתקד ב’מוסד ביאליק' ספר אוטוביוגראפי מצוין בשם ‘אלה תולדות אדם’. בספר זה מסופר על ביקורו בארץ עוד לפני שנים רבות. ולא עוד אלא ששנים לפני זה בחר במקצוע לשם התיישבות בארץ. הוא אומר: ‘התכשרתי לרקחות, וניתן לי עתה למלא משאלת־לב, שלשמה בחרתי במקצוע זה – התיישבות בארץ ישראל’. הוא מתאר איך היה משווה את ארץ ישראל לנגדו תמיד ‘בהקיץ ובחלום, ואני נוהה אחריה ומשתוקק לה’. והרבה שנים חלפו ‘עד שזכיתי לעלות ולראות ארץ ישראל החדשה – לראותה בעיני בשרי, כמות שהיא במציאותה המוחשית’. ובכל־זאת, בהיותו בארץ, החליט לדחות את המקצוע, שהיה עשוי לפרנסו ‘בריווח ובכבוד’, ולוותר גם על הישיבה בארץ. ‘ביציאתי מתוכה אני רואה את עצמי כיוצא מגן־עדן וחוזר לגיהנום להתייסר שוב בדינה’. על שום מה? הוא מבאר, כי ההוראה העברית באמריקה ‘ניתנה להיות לו תכלית־חיים עליונה’. הוא מסביר את השקפתו ומסיים: ‘חלוציות – זוהי מהותה של הוראה עברית באמריקה, – חלוציות מעין זו שבארץ־ישראל, אלא שהיא בעורף. קיבלתי עלי חלוציות זו – אותה וחבליה הצפויים לי’ (עמ' 285).
איני יודע, לאיזה שיר פאטריוטי של ליסיצקי ב’הדואר' מתכוון א. גלבלום. אפשר שאותו שיר לא בא לידי. אבל בכל שיריו, כמקוריים כמתורגמים, מורגש יחס רציני לבעיות־החיים, לבעיות־האנושיות. באותו ספר הוא אומר בעמוד אחרון: ‘עם אחד נצמת ונכחד מאדמת־אמריקה – עם ההודים; עם שני נרמס ונהדף וניתן בשפל – עם־הכושים; ועם שלישי נאבק בה לקיים מקצת ממהותו וצביונו – עם־היהודים’. שירתו היא ביטוי עז להרגשה זו. והוא, ששר את ענות הכושי באמריקה, לא שכח בשירתו גם את אחינו הערבי בארץ. באחד משיריו הנהדרים ב’הדואר' מלפני זמן־מה הוא מתפלל בין השאר תפילה זכה זו:
נְצַדֵּק אֶת חֶרֶב יִשְׂרָאֵל שָׁלַפְנוּ
לְאֵת כִּי תְכֻתַּת, עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל
בּוֹ נָנִיר נִיר אַחֲוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת,
וְהַשְׁבֵּר נַשְׁבִּירָה אֶת שֶׁבֶר בִּרְכָתָם
לְכָל – וִיהִי מִי – יִשָׂא נַפְשׁוֹ לוֹ. חֶסֶד
תִּבָּנֶה אַרְצֵנוּ, וְהַטֵּה נֵט חַסְדָּהּ,
לְכָל שׁוֹחֵר מַחֲסֵה כְּנָפָהּ, כָּאֶזְרָח,
כַּתּוֹשָׁב כַּגֵּר.
איני מכיר עוד משורר עברי שנתן ביטוי שירי טהור ונעלה להרגשה זו כמשורר אפרים ליסיצקי.
[תמוז תשי"א]
משפחות סופרים - שער שלישי
מאתר' בנימין
יצחק לייבוש פרץ: גלגולו של ניגון
מאתר' בנימין
וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ד' (מלכים ב' ג')
זה היה, כמובן, בביתו של ר' אברהם המשכיל. בתוך אותן חוברות ‘השחר’, שהיו באמת, תודה לאל, מצויות שם, נמצא גם שיר אחד, שנדפס, כמדומה, בתור הוספה. מתחת השיר היה חתום שמו של י. ל. פרץ.
החרוז הגיע כבר אז אצלנו לידי שלימות גבוהה, השיר הבאנאלי מיסודו של בעל ‘שירי תפארת’ כבר עבר. משלה אז בחרוז הקולטורה של יל"ג. באותו הזמן הוציא אפילו בראנדשטטר חרוז מתוקן ומשוכלל מתחת עטו. לעומת־זה ניכר היה בשיר המדובר איזו רשלנות ואי־יכולת, ואולם ביחד עם זה פירכס בו דבר־מה רענן, חדש, חצוף. כן, חוצפה הבאה מתוך הומור, מתוך לחות, מתוך חדוות החיים. כיום היינו אומרים: מתוך חסידות.
הוי, ר' אברהם היה כמעט יחיד בעיירה וכסף מעט לו וספרים מעט לו. ברם, כשבאתי אחר־כך דרך הר־קלני (עכשיו נלחמו קשות על הר זה, חמש פעמים עבר ביום אחד מיד ליד) לפומורזשני כבר מצאתי את ה’עוגב':
כּוֹכָבִים רִבֹּאוֹת
בִּשְׁמֵי הָרָקִיעַ
אַךְ אֶחָד הַכּוֹכָב
אֶת חָשְׁכִּי יַגִּיהַּ
וַעֲנָנָה כִי תַעֲבֹר
לְכַסּוֹת כּוֹכָבִי
- יִקְפָּא בִי דָמִי
וְיֶחֱשַׁךְ לְבָבִי.
קלוזנר העיר אחר־כך, כי הפועל חשך אינו חל בעברית על לבב. ברם, זו היתה שארית מן הרשלנות ואי־היכולת הקודמת. בדרך כלל כבר עלתה מידת היכולת. פרישמן העיר, כי יש בעוגב הרבה משל היינה. ברם, בת־שירתו נזונה בזמנים שונים ממעיינות שונים. לבסוף גם מפייטני ההווה. גם מזו של פרישמן.
תקופתו של י. ל. גורדון כבר עברה. וקלים היו חרוזי העוגב ורעננים. אבל נוסף גם דבר־מה חדש: איזה עוצב עמוק ומוצף, איזה דבר שנובע ישר מן הנפש. נתעמקה ההרגשה ונתעדן החרוז. מול התמורה שוכב המשורר ושואל שאלות נצחיות, אשר דבר אין להן עם הרחוב ועם עסקיו.
עברה תקופתו של י. ל. גורדון. אבל כשבא בריינין וכתב מה שכתב על שירת גורדון, יצא גם פרץ בשורה של מאמרים ‘בלשון או משורר’, אל המערכה.
בינתיים נוסף עוד קו חדש אחד: עממיות. באו ‘יום־טוב־בלעטלעך’. נתגלגל השיר ‘מאניש’ וכיוצא. השרשים העממיים התחילו להתגלות. ופרץ היה לסופר הז’רגון.
כי העברית, אשר היא חיינו ועצם נשמתנו, דבר אין לה כמעט כלל עם עם. יש י“ב מיליון ישראלים בעולם. אבל אם היו יכולים להוציא את העברית שלנו מתוך העולם, לא היו י”ב מיליון נפש־אדם אלו מרגישים כלל את האבדה.
כי העברית אינה יונקת מן השעה ואינה מיניקה את השעה. יש רק איזו ‘מנינים’ עברים, איים קטנים בתוך הים הישראלי. ואולם הז’רגון בא מן הים ואליו הוא שב.
פרץ אהב את האי, את ההיכל. אבל ערג אל הים.
והלך פרץ וכתב את ‘דער גלגול פון א ניגון’. סיפר את עצם ה’שטייגער' היהודי וכל המעלות והמורדות אשר בהוויה היהודית, את כל הבהיר והטמיר בעולם־החסידות.
לבנים משמשים חומר לבניין־הכנסיה והם משמשים חומר לבניין־הכנסת. הכל תלוי ביוצר. כך, כמדומה, מתחילה אותה רשימה, שהיא כולה בבחינת ‘יהודית שביהודית’ ושום תירגום לא ימלא את מקומה.
על הרעיון היסודי חוזר אמרסון כמה פעמים ב’הפייטן'. תיכף בתחילת־דבריו הוא אומר: ‘כי הפיוט היה ונכתב כאשר הזמן עוד לא היה; ובכל שעה שנפשנו מגיעה לידי עדינות כזאת, עד כדי חדירה לתוך אותן הספירות אשר אוירן נגינה, אנו שומעים אותן הזמירות מיסודו־של־עולם ואנו מנסים להעלותן על הכתב’, אפילו אותו הקו, הנוגע למוסיקה של מסילת הברזל, נזכר כבר אצל אמרסון.
ברם: י. ל. פרץ גופא היה מעין גלגולו של ניגון. הוא היה הניגון והמנגן… וכנגן המנגן עליו יד ד'.
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ: בפשטות ובטבעיות
מאתר' בנימין
כמדומה, כי הוא הוא הפרוטוטיפוס לשירו של ביאליק על ‘ענוי־עולם’, שהם ‘ממעטי דברים ומרבי תפארת’. בדור שרואה את סמלו במעשי־מהפכה משמש הוא סמל למעשה־בנייה. ‘לא ברעש ה'', גם לא בכשיל וכילפות. והוא לפחות לא ירעים. הוא כמעט יתחנן. הרשע אינו אלא מישגה רב. כי איך יתואר, שהאדם יבחר בהכרה ברע? אין זאת כי אם טחו עיניו מראות. צריך, איפוא, להסיר את הטיח מעיניים. צריך לבאר, להאיר, לעורר. השכם ועורר, הערב ועורר. זוהי – כשם ספרו – ‘הפטרה’ ארוכה, אלו הם – כשם קבוצת־מאמריו – ‘הרהורים’ בלתי־פוסקים. אמנם יש אשר יתכווץ הלב למראה הזדון. לא יאָמן: ניכר כי יש אנשים השמחים לעשות רע. איך יתואר כחזיון הזה? חידה היא ותהי לחידה. גם אלו ‘הרהורים’ קשים. אך דרך אחרת אין. יש אך אבוקה אחת: השכל, המאור־שבאדם, חוש־המוסר שבו. אותו צריך לפתח. בכל האמצעים שבידך: בסיפור, בציור, בניגון, במחקר מדעי. גם ברשימה בת־יומה. כל האמצעים הכשרים – כשרים. לא ישובח האחד ולא יגונה האחר. בכולם יש מן החינוך, מן ההוראה והלימוד. כולם מושרשים הם באור עליון וכולם ערוכים הם נגד החושך, נגד ממשלת־השטן וכת דיליה. ארוכה הדרך ומעיקה ומציקה. ודאי, אך אין קפיצת־הדרך. אין, כשם קונטרסו, – ‘עונש ושכר בחינוך’, אין נפלאות, אין גני־תפארת. האדם הוא חלק מן האדמה. האדם צריך לעבוד את האדמה, איך שר בן־דורו ב’השחר’?
עֲבֹד, עֲבד וְסוף הַשָּׂכָר
לָבוֹא – וְאָז תִּנָפֵשׁ.
אדם לעבודה יוּלד. זהו הסוד, זוהי האמת. מכאן הקשר הטבעי עם תנועת העבודה, שביסודה ובשרשה מונחת העבודה, העמל, היגיעה: זהו ריתמוס החיים האלה. ריתמוס שקט של חיים שקטים, בעצם. לא הלך האיש בגדולות, לא נשא מרום עיניו, לא היה קרבן למזבח־היאוש. אך הניח אריח על גבי אריח. יומם וליל. בפשטות וטבעיות. לא הלך האיש בגדולות, הוא ניסה לאפות ככרות־לחם. אך כשלא הצליח – כתב ספרים. לא הלך האיש בגדולות. אך נסע אל הקונגרס הראשון בזילאה. בפשטות וטבעיות. אחד מן העשרות המעטות שבאו מרוסיה. לא נשא מרום עיניו. אך הקדים ועלה לארץ. לפני דור. הוא עבד ועבד. זהו הריתמוס השקט של החיים השקטים האלה. ‘מי־השלוח’, אך שמר על עצמותו. גם כלפי ברנר לא נכנע. גם כשבא הדבר לידי קרע זמני. הוא ניצח בעבודה. אין אתה יכול לתאר אותו לעצמך בלי עבודה. מה הירבה להשקיע בתרגום אגדות חז"ל של באכר! מה הירבה בכלל לתרגם. האודה על השפעתו עלי? השפיע בתהלוכותיו והשפיע בשכנותו. ליל־גשמים. הוא נושא את כרך הגמרא הגדול תחת בית־שחיו והולך לבית־הכנסת (צריף באותו זמן) אל השיעור. שנינו מתכנפים בדרך תחת פינת־גג מפני הגשמים. הוא מתייעץ אתי על תרגום מונח לועזי אחד. אך השיחה דלת־המליצות אינה מצטמצמת בזה. והשפיע בעטו. אותה מחברת על ר' חנינא בר חמא צוד צדה את לבי. גם לה חלק במהלך־מחשבותי. ואולם כאן אפסיק. כאן אברך את הישיש הנלבב מברכות הלב ואעמיד סוף־פסוק.
[שבט תרצ"ד]
מסילת הפשטות
גדול יום הלידה. עולה ויורד הדלי, מעלה מתתאי ומוריד מעילאי. ביום כ“ד שבט, לפני שמונים שנה, נולד האז”ר.
שמונים שנה! וזה הכלל: כל מה שהאז"ר מזקין הוא גדל מחדש, מתרענן, ונדמה לך כי הוא הולך מהלך מהופך.
אל נא תדמה בנפשך, כי העמקנות הפילוסופית תנאי הכרחי היא לדרך העולה למעלה למשכיל. לא כן הדבר. שור את האז“ר וראה. אף מסילת הפשטות רבת־הצלחה היא. האז”ר הרי הוא סמל הפשטות – ואף על פי כן!
מתוך כל אותם הקווים שנשזרו בידי במשך עשרות בשנים רוצה אני לקבוע רק אחד.
הדבר דורש איזה ביאור. אבאר בקצרה, כי אין להאריך.
זה היה בהתחלת הדברים. ההצעה בדבר ‘יפת’ (הוצאה לתרגומים קלאסיים) עודה בהבהקה ראשונה. ימי אידיליה. ‘שטיבל’ טרם יגש למפעלו. ואנו, חבר קטן של מושכים בעט־סופר, הבינונו עבודה זו כחובת גברא, כדבר המובן מאליו.
באחד הימים ההם נכנס אלי ש"י עגנון וידבר – באותו חיתוך רב־תום ורב־נפש שהיה לפרקים מיוחד לו – על הנושא התמידי שלנו. בתוך הדברים פלט גם אמרה זו: ‘הזקן עושה את שלו. הוא מתרגם מדי יום ביומו איזו עמודים מאַנה קארינינה. הוא כבר בעמוד הארבעים’.
וקלחה לה שיחת־הרע, אשר טרם יצאו לו מוניטין בעולם, נבעה וקלחה וביקשה ביטויים לרחשי־הלבב. עגנון שבעל־פה הרי הוא פרק בפני עצמו. ואולם אני לא עצרתי עוד כוח להקשיב ולהאזין. הרהורי לבי נתונים היו לאותה אמרה: הזקן… אנה קארינינה… בעמוד הארבעים…
אנה קארינינה. הלכה וניעורה קריאה מלפני כמה שנים. אותו רומן גדול וחזק, שבעצם הוא תאומים, שני רומנים גדולים וחזקים. זה של אנה גופא, מאותה שעה שהיא, אשת־חיקו של איש הגון ונושא־בעול, נתקלת בשעת־המחול, באותו צעיר רודם, עד הדבקה אליו, עד לכתה אחריו לערי איטליה, עד השתרע גופה בליל ערפל על פסי מסילת־הברזל, למען ירטשו גלגלי הרכבת את אבריה ועורקיה. ומצד השני הרומן של ליוב, עם חידתו אשר חד לסופיא על־דבר אהבתו לה, אם גילוי עוונות נעורים, עם אותי פרק־שירה על בוא האביב. ומתוך כל ועל הכל בולטת דמות־דיוקנו של טולסטוי גופא. מתחילים תוססים ומנקרים אותם יתושי־הספק, מעוררים חפץ גם בליוב לאַבד הכל לדעת, מנבאים בוא ימים חדשים ודרכים חדשות, שמים חדשים וארץ חדשה.
חזון האלמנטאריות בדפי הסיפור. עת יגברו מאוויים על לב האדם ויתקפוהו… דמות יגון האדם אשר מנתו צל וסבל־אלם… מגילת־התעיה של האדם אשר כעץ ישאף לאור וישרות… ובצירוף זה האימרה: ‘הזקן עושה את שלו…’
ועברו שנים.
עגנון כבר אינו בארץ. הוא שט על כנפי היצירה וידא רחוק־רחוק. בעצם הדבר לא רק דאה אלא גם עמל, בחרף־נפש. ואילו הזקן מארצו לא זז. מאהלו לא מש. הוא המשיך. מדי יום ביומו.
ובאחד הימים תשורה ממנו אלי: ‘אגדת ר’ חנינא בר חמא'. אותה חוברת מתרגומו ממלאכת בכר זכרונו לברכה.
ר' חנינא בר חמא… השמעת? לא ליוב ניקולי טולסטוי, לא רומן נאדר, לא קארינינה, אלא בכר, אלא ר' חנינא בר חמא. אפילו לא הלל ושמאי, אפילו לא ר' עקיבא ור' ישמעאל, אלא ר' חנינא בר חמא…
רבון העולמים! מה הוא ר' חנינא בר חמא לבן־הדור, לשטוף־הנכר, לצעיר מרדן או ‘בועט’? ברם: עוד לא קראתי ספר מספרי האז“ר כאשר קראתי אז את מגלת ר' חנינא בר חמא. וראה: כל מה שהוספתי קרוא הוספתי ראות את אור הדברים, הוספתי הבן את הדרך אשר בה הלך האז”ר מן יאסניא פולניה עד טבריה… הרי גם טולסטוי רבו הלך בדרך זו. ראה ‘מאמרות ליום יום’ אשר לו בשני הכרכים העבים.
וגם זה בלט: כאן לא היה תרגום, מעשה מעתיק. כאן היה שיתוף הנשמה. כאן היתה החיאה, מעשה־ידי־יוצר. כאן היתה מצות השבת־אבדה וגזלה לבעליה. כאן היתה חקירה־מחדש והערות־מחדש. ‘גם מי שנותן את נפשו, נותן דבר־מה’ אמר א.ד. גורדון.
וגם זאת שמתי אל לבי: היטב אשר עשה האז"ר בעזבו את אנה קארינינה לנפשה ובפנותו אל בכר. את אנה יאסוף מי אשר יאסוף. ואילו בכר – לא כל הרוצה ליטול את השם, יבוא ויטול.
ומי יודע: אולי עוד יקום בנו יוצר אשר יגלם לנו חיי ר' חנינא ותקופתו. החומר ישנו והוא מסודר כהלכה. אותו הכינו בכר ושותפו האז"ר.
אמר מי־שהוא: ימינו הם גם ימי ההליכה אל היהדות. האז"ר ומהלכו מסמנים דרך זו.
וכל זה בלי מיטפיסיקה. בלי עמקנות. ביתרון־הכשר של פשטנות רבתי. האז"ר מחייב את הפשטנים.
[כח שבט תרפ"ד – ניסן תרצ"ד]
איש זקן וטוב לבב
לפני זמן־מה פגשתי את אחד מראשוני חובבי־ציון והציונים, מי שדמותו תוארה ברומן של פליכס הולנדר עוד מלפני ארבעים שנה. על שאלתי לשלומו ולמעשהו עתה, ענני בבת־צחוק: אני מאריך ימים. ואמנם, היה בתשובה זו מן האמת שבמציאות. יש שעצם הארכת־הימים היא עשיה חשובה. דומה כי חיי־אדם הם מעין מפעל אמנותי ואריכות ימים היא השלמתו. לעתים קרובות יותר מדאי אנו אנוסים לחזור על פסוקו של ביאליק המקונן על ההסתלקות באמצע־השיר. זהו המוטיב הנצחי על ניפוץ הכנור בשחרות פועלו או בימי־העמידה, בכל אופן לפני ההתבגרות האחרונה. לפיכך יש באריכות־ימיו של אדם, כשהיא אינה מלווה באיזה יסורים וליקויים, מן המנחם והמעודד, אפילו כשאין מן המפעל והיצירה בצדה, אפילו כשהודעתה, אומרת אך ורק: אני מאריך ימים. והעידוד גדול כפליים בימינו אלה, ימי הרס אשיות ואנדרלמוסיה ומבוכה רבה. טוב, לפחות, כי הטבע לא בגד. כי עדיין מתהלכים בתוכנו ישישים מכובדים, שראו רבות והם לא זזו, שזקנותם הוסיפה נדבכי־כבוד למפעל צעירותם.
ר' אז"ר נרו יאיר, הוא אחד הישישים היקרים האלה, אולי האחד והמיוחד שבהם. אחרים מבני גילו ומחברים־לשאיפה השתמטו מאתנו אחד אחד, התחמקו ועברו לעולם אחר: הוא אתנו, תודה לאל. זוהי זכותו הגדולה, זוהי גם זכותנו אנו. אין הדור אלמן שהוא שרוּי בו. הרי אני מכירו מקרוב אמנם רק כשלושים שנה, אך קונם אם ראיתי בו שינוי כל־שהוא בכל השנים האלה. כרוחו וכמעשהו אז, בהיותנו שותפים לכמה פעולות, כרוחו וכמעשהו עתה, כשאנו רחוקים זה מזה כרחוק תל־אביב מירושלים. הוא עומד איתן ונאמן. ובעמידה זו יש בודאי מן המנחם והמעודד. בייחוד בצוק העתים באלה.
אומרים אתם, כי הוא בן פ“ה שנים. ולא היא. הוא בן מאות ואלפי שנים. מפני מה? מפני שהוא חי ברוחו חיי־הרוח של דורות שעברו. הוא צירף את עצמו לכמה תקופות. הוא חי את חיי דורו של חמלניצקי. הוא חי גם את החיים הרוחניים של ימי צמיחת החסידות, בייחוד זו החבדי”ת, וגם של צמיחת ההשכלה והספרות העברית החדשה, וגם למעלה מזה: זה שנים רבות שהוא מתהלך בחברתם של תנאים ואמוראים. אל תקלו ראש בהתהלכות זו. אל תחשבוה להליכה מכנית, חיצונית, רשמית, מלאכותית. איש לא הטיל עליו את מלאכת־התרגום של ספרי בכר. והוא לא הסתפק בסתם תרגום. הוא בחן ובדק. הוא הוסיף הערות. הוא החזיר עטרה ליושנה. יום־יום ושנה־שנה הלך והשקיע את נפשו במלאכת־קודש זו, עמד במחיצת יוצרי התורה שבעל־פה, התהלך בתקופה, שארכה למעלה מחמש מאות שנה. האין־יש, כי בהקשיבו לסוד שיחם שכח לעתים כי הוא בן דורנו אנו, ועבר לגמרי ברוחו לדורות ההם? האם לא התערב בווכוחיהם, האם לא פעמה רוחו ולא אורו עיניו לדבריהם? יש איזו אלימנטריות במלאכת־התרגום של הספר המונומנטאלי הזה. אם אתה רק קורא בו ימים מועטים, אתה מושפע ממנו. דבר זה יודע אני מן הנסיון העצמי. והוא לא קרא בו מספר ימים אלא השקיע בו את כל הויתו שנים על שנים. הוא אהב אותו אהבה עזה ותמה. הוא יצר אותו מחדש. ואתה סבור, שהוא לא חי את כל הדורות ההם? היקרא חיים רק לפעולות אנימליות? לא כן. ר' אז"ר איננו רק בן דורנו. הוא גם בן הדורות ההם. שלנו ושלהם גם יחד.
ר' אז“ר מחייב את הפשוטים ואת הפשטנים. כי אם יאמר האומר, כי רק הגאונים והגדולים למיניהם חייבים בעשייה ולא הפשוטים והפשטנים, ואמרו לו: ר' אז”ר יוכיח. הוא רחוק מן הגאונות כמטחוי הקשת. חרוזיו של ביאליק על פועל יומי כאילו נוצרו כדי לסמל אותו. אלא שאותה הנימה הנוגה המחלחלת באותם החרוזים על הקרדום השובת קהה אינה הולמת אותו. כי נימה זו קובלת ומטיחה דברים כלפי סדר־העולם ומתרפקת ומתפנקת ובאה בטרוניא, ואילו הוא רחוק מכל אלה. גם הוא יודע לכאורה ממציאות הרע בעולם, גם הוא קורא תגר, ואף הוא יודע את התפלה לעני כי יעטוף. אך הוא אינו מתפנק. והוא משלים במהירות. ובעצם הוא מרוצה. ועל קרקע־נפשו שוכנת בת־צחוק, שמינית שבשמינית של הומור. הוא אינו מכחיש את מציאות הרע אבל הוא מבטלו. האור גדול מן החושך. ריבון העולמים גדול לאין ערוך מאשמדאי. ואף־על־פי שהוא כועס לעתים ומונע אורו מאתנו הרי הוא בכל־זאת אבינו־מלכנו־גואלנו־מושיענו. לא יעשן לעד אפו. אורו יזרח לנו שבעתים. אין הסתרת־פנים מתמדת בין בן־אדם לבין אביו שבשמים. זהו הבטחון הנפשי־הפנימי. ומכיון שכך, שוב אין מקום לתרעומת, להטחת דברים חשאית. מכיון שכך, שוב צריך לשוב לעבודה. יום־יום ושעה־שעה.
וכך יצר עולמו מקדם. בפשטות. סמי מכאן גאוניות וגדלות. סמי מכאן כל התרברבות, כל כינוי מצלצל. אלו הם נחלת המעטים, היחידים, הקרואים מראש דורות. אנו – הנח לנו. אנו בני־תמותה פשוטים, חיילים פשוטים, עובדים פשוטים בכרם. אנו אופים לחם. אנו מלמדים תורה לילדי־ישראל. אנו כותבים להם סיפורים, ספרי לימוד וקריאה, אנו מתרגמים. אנו – לומדים וקוראים. שום דבר לא ניתן לנו במתנת־חסד. אך כמה דברים טובים ניתנים לנו במעט יגיעה, בהתמדה, בעבודה ישרה. אי־שם כתב ציור, שבו הוא מתאר תלמיד אחד שהיה כבד־ההבנה עד מאוד, אלא שהיה מתמיד גדול וחבריו חמלו עליו ובארו לו מה שלא הבין מעצמו וסופו נעשה גדול בתורה. איני יודע אם יש בסיפור הזה מן היסוד האוטוביוגרפי, אבל נדמה לי, כי הפרי הזה לא נשר מרחוק לאילן.
כאיש כלבושו, כאיש כסגנונו, סגנון־החיים וסגנון־הספר כאחד.
וכפשטותו בחיים פשטותו בספרות. היא מנצנצת כבר מכתב־ידו, מן אותן השורות הישרות, מן אותן האותיות הקטנטנות, הפשוטות, הבהירות. היא מנצנצת מסגנונו, שכמעט שאיננו סגנון, ואין לו חבלי־סגנון אלא כתיבה בפשטות. והיא היא המהות הפנימית שבכתביו. אותו הטון שולט בסיפור כמו במאמר, בציור כמו בפרקי זכרונות. אדם בלי כווני־חן מספר ומדבר. כמעט בלי־משים.
הוא למד תורת־ישראל וספג את המוסר של חז“ל וקלט את נשמת־החסידות. זה ביתו. ועל הבית הזה הקים גם עליה מסופרי רוסיה הגדולים. טולסטוי וקוֹרוֹלנקוֹ עמדו במרכז, אך לא בחל גם בדוסטויבסקי ואף תירגם מכתביו. אך עליה זו היא רק השלמה לבית. הוא לא מהפכן. את הזעזועים החדשים אין הוא יודע. נביאים ראשונים ואחרונים כבר זיעזעו למדי. תנאים ואמוראים ואדמו”רי חב"ד הדריכונו למדי. מספיק. אם טולסטוי ודוסטויבסקי וקורולנקו הוסיפו את מנעמי־האמנות ואת יפי־הצורה – מהיכי־תיתי. אדרבא. טוב להקים עליה על גבי בית. אך אין להרוס את הבית מפני העליה. הבית יכון לעד.
וכך הוא לכאורה מן השקטים והמשלימים, ואולי זו שעמדה לו לעמוד בכל הסערות ולהמשיך ולהאריך ימים בשקט ובהומור. ואף־על־פי־כן יטעה מי שיחשוב, שרוחו זה ומזג זה הם אתו כל הימים וכי לבו לא ידע רוגז וכי הוא משלים עם כל הקו. אלה שהתהלכו עמו ועבדו אתו, יודעים לספר לכם אחרת. הוא לא השלים אפילו עם מנדלי מו“ס, לא עם סגנונו, שנראה לו בכמה מכתביו לפרוע ומופרז ובלתי־אורגני ומכוון להתקלס, על אחת כמה וכמה לא עם התוכן הלועג לאנשי קבציאל־בטלון־וכסלון, בעוד שהוא גופה, ר' אז”ר, היה אח לאנשים האלה ולא גבה לבו ולא התנשא עליהם. הוא לא השלים בודאי עם כמה וכמה חזיונות בספרותנו החדשה מקל וחומר. הוא לא השלים בודאי עם כמה וכמה חזיונות בחיינו ועליהם התריע בעמודים רבים שבכתביו. אף עבודתנו המשותפת לפעמים ביחד עם י. ח. ברנר נתקלה לעתים בכמה צורי־מכשול. לא היו הימים ההם כפלג זך אשר לא תעכרהו העננה. היו גם עננים. אלא ששב עד מהרה להיות זך.
ובכן כך הוא. כך ולא אחרת. לא טולסטוי. לא רק מצד הספרות אלא גם לא מאותו הסוג האנושי. לא מחוסר־מנוחה כמוהו. לא רואה עצמו אחראי לקלקול העולם כמוהו. אך גם לא האידיאלי־לעולם, המשלים לעולם. אפשר שהוא דומה באומות־העולם אל פטר רוזגר. בתכונה, בשאיפה, בפשטות. בוא וראה שגם מידה זו של צמחוניות, שעליה כתב ביום היותו בן פ"ה, ניתנה לו בפשטות, בלי קרב־הקרב. הרופא אסר עליו לזמן ידוע לפני עשרות שנים את אכילת־הבשר. והנה נוכח מן הנסיון, שאפשר גם בלאו הכי…
אך לתוך אותו עולם הפשטות זורח אור ממרחקים. מאין? מעולם האכסטאזה, מאנשי־המוסר הגדולים. יש שהוא חש שמעבר למציאות והפשטות יש עולם נשגב. ואז מתמלטים ממיתרי כנורו צלילים אחרים. הם מן היפים ביותר בכתביו.
כך הוא בשבתו ליד שלחן הכתיבה וכך בהתהלכו בחיים. מאורע גדול בחייו היה הרב קוק זכרונו לברכה. היה מן הראשונים שהכיר באורו. אף י. ח. ברנר היה מאורע בחייו מצד מוסרו ותומתו. גידול הסתדרות העובדים לעיניו עודד אותו ונתן לו הרבה מן האושר הנפשי, מן האמונה בנצח־ישראל… שכנים היינו. עתים נצטרפנו לעבודה משותפת. עתים נפגשנו. אך התוודעותנו מצדה האישי עברה כפלג שקט בלי להכות גלים. נשאר בזכרוני מומנט אחד. שנות המלחמה. היה פנאי למכביר. שנינו הלכנו בלילה ללא־כוכבים אל צריף בית המדרש, כדי להשתתף בשיעור בתלמוד. בדרך תקף אותנו גשם עז ונכנסנו לאחד המסדרונים שברחוב ושם עמדנו וגם שוחחנו, כשהגמרא הגדולה תחת בית־שחיו. ולמראה ההמייה שבחוץ המה גם הלב. לכאורה לא שוחחנו דברי־חולין. הוא העירני על דא ועל הא. אך שונה היה הטון. מעולם לא חשתי בקירבה נפשית כמו באותה שעה. בחוץ שטף גשם עז, ופה במסדרון אפל עמד איש זקן וטוב־לבב ושפך שיח בנעימות. כשהגמרא תחת בית שחיו…
זרח אור ממרחקים.
[י"ב אדר תרצ"ט]
פשוט ומורכב
מי שעלה לארץ לפני שלושים שנה, עוד לפני שצצו בתיה הראשונים של תל־אביב, ומי שהתהלך אז בסימטאותיה של נוה־שלום אשר ביפו, יכול היה לראות אדם נמוך קומה ורחב־שכם במקצת הולך לו לאט, כשידו מחזיקה מקל עבה ועיניו נטויות כלפי מטה. בשערות זקנו הסמיך עלה הלובן וכל מראהו אומר שהוא עבר זה כבר את ים־החמישים והוא הולך ומתקרב לבטח אל חוף הזיקנה. אך בסימטאות הללו הוא משרך את דרכו אל מוסד חינוכי אחד, שיש בו הרבה מן הישן ומעט מן החדש, תלמוד־תורה ‘שערי תורה’. פה הוא נכנס לאחת הכיתות העליונות ומלמד פרק בנביאים או בתולדות־ישראל. וכדרכו ברחוב דרכו בכיתתו. מתון־מתון. אינו מרים את קולו, אינו עושה כיווני־חן, אינו נועץ עיניו בתלמידיו כדי לשלוט בהם מעשה־מבט, עיניו נטויות עתה לא כלפי מטה ולא כלפי מעלה, אלא נכחו, כאילו רואות הן לפניהן איזה קו ישר, איזו נקודה אידיאלית, המרכּזת את כל תשומת־לבו. אבל אם עיניו אינן נטויות לתלמידיו היושבים לפניו בענווה ובהקשבה, הנה אזניו קשובות לכל קול הבוקע ועולה מהם, כאילו חרד האיש שלא יעלה חלילה קול של זיוף או שקר. יש הרושם, כאילו כל חרדת האיש נתונה לנקודה זו: להבדיל בין האמת ובין השקר, בין הנכון ובין המזויף. יש הרושם, כאילו זוהי הנקודה אשר אותה הוא מחפש גם בעיניו. ומתוך אותה חרדה ומתיחות צפות ועולות מלים ואמרות המצטיינות גם בכוונתן העמוקה וגם בפשטותן הגדולה. וכל זה ביחד: מראה האיש, הבטוח, לכאורה, וגם נבוך, חרדתו הגלויה והצנועה כאחת, דבקותו במטרה פשוטה ובדרכים פשוטים אל המטרה – לקחו את לב תלמידיו לדבקה בו ולשמוע בקולו.
ושם האיש הזה רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.
וכל מי שבא בשנים האחרונות מירושלים לתל־אביב ושבת שם באחד הפנסיונים אשר בקירבת־הים, והשכים להתפלל עם המנין הראשון ונכנס לבית־הכנסת אשר שם על שם הגר“א, יכול היה לשמוע בשורות אחרונות על יד ארונות־הספרים קול־מלמול שעולה מפיו של זקן אחד, נמוך קומה ורחב־שכם, שהוא גם הוא השכים להתפלל עם הראשונים. חגיגיות־היום נסוכה על פניו אשר מראה־שבת להם עתה. אבל בבגדיו לא חל כל שינוי. כי לבוש הוא כמעט את בגדי־החול אשר לו. וכל זה נותן שוב לאיש העומד שם מראה פשטות גדולה, שהיא ניכרת גם בצקון־לחשו. אין הוא מרים קולו, אין הוא עושה כיווני־חן, אין הוא מתחטא לפני קונו, אבל ניכר שהוא מתפלל לתיאבון, להנאתו, שהוא כבן־בית לפני אביו שבשמים, שהוא שמח על הפגישה שביניהם, בין אדם נמוך־קומה ולבוש־חול ובין רבון כל העולמים, שהוא שמח על הקונטאקט הקבוע ועומד ביניהם מדי שבת בשבתו ומדי יום ביומו. המו גויים, מטו ממלכות, ופה, בבית הגר”א, בקירבת ים גדול, פינה שקטה, ואדם זקן עומד ושופך שיח לפני יוצרו. שלושים שנה עברו מאז, חלו חליפות גם בחיי האיש הזה, חליפות אבל לא תמורות; כי כרוחו אז רוחו עתה, בן פ“ה כבן נ”ה. רק מראהו נתעדן ונתאצל עתה יותר. ניכר כי כבר האיש בינתיים ים חדש, את ים השלאשים, יש של השתלמות, ים של השתלמות מוסרית־רוחנית, כי הוא הגיע לאיזה שיא, כי הוא עומד באיזו נקודה שנתבצרה רק למעטים.
ושם האיש הזה הוא, כמובן, רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.
משמע לכאורה, כי פשוט האיש והפשטות היא תכונתו העיקרית והיחידה. ולא היא. הוא גם פשוט וגם מורכב. אוהב הוא את הפשטות אבל לא את הזולות. אין הוא בורח מפני הסתירה, או מפני מה שנראה כסתירה. משמע שהוא אדוק מאד, שומר מצוה כהלכתה ודבק בנושנות. ולא היא. הוא גם אדוק וגם אינו דוחה את החדש. הוא דוחה רק את הרע, הוא את הרע איננו מקבל, אבל את הטוב הוא מקבל בכל מקום שהוא מוצאו. הוא האדוק כתב את הסיפורים הסוציאליים בעברית: ‘חטאת הציבור’, ‘בת העשיר’ ובאחרונה גם את ‘חרבנות החלוקה’. אחד המבקרים, חברו לשם המשפחתי, יעקב רבינוביץ, סובר כי הסיפורים האלה הם העיקר אצל הזקן, העולם־הבא הספרותי שלו, באשר זוהי הפינה שלו בתולדות ספרותנו החדשה. לאמור: זה האיש האדוק הוא שכתב אף לנו את הסיפורים הסוציאליים שזיעזעו את נפש־הקורא. תאמר שהלך, כדרך העולם, מימין שמאלה – ולא היא. בגמרו את שני הסיפורים הראשונים הלך וחיבר בשביל בני הנעורים דיני שולחן־ערוך, בסדר נאה, בשפה פשוטה, בהירה. וכשבא אז ידידי א. מ. גונצר מברלין – אשריו שהגיע סוף־סוף לארץ! – וכשבא גונצר ושאל: היתכן? סוציאליסטן מחבר ספר דיני שולחן־ערוך? לא נתפעל המחבר וענה בשאלה: ומנין כי משה רבנו לא היה סוציאליסטן? בני־הנעורים הלומדים דיני שולחן־ערוך מוטב שילמדו בספר נאה ובסדר נאה… גם זהו מטובת־הציבור.
וכך הוא, פשוט ומורכב. איש־השלימות ובעל־סתירות. בעל דו־צדדים, בסיפוריו החברתיים ‘איש המבט הקשה והזועם לבד’ ובהטפה ובאגדה ‘כולו חסד ורחמים’ (יעקב רבינוביץ). הוא יושב־אוהל, רחוק מנבכי־מפלגות ומעסקי־בחירות וגבאות, והוא רב־פעלים, ולא רק בהוצאת־ספרים. השפיע לטובה בכמה ספירות ובכמה מעמדים רציניים. כאשר האכרים והפועלים בפתח־תקוה הביאו את החיכוכים עד האבסורד של בויקוט נסע הוא וניסה הוא לעצור בעד הרעה. באמור אנשי־שלומנו להרוס את הגימנסיה העברית הראשונה בעודה בחיתוליה, עצר הוא בעד הרעה. אך למה להאריך בכמו אלה? נשוב אל העיקר. נשוב אל השאלה: מה העיקר שבחייו? מובנת הרגשת יעקב רבינוביץ, שרואה את העיקר בשלושת הסיפורים החברתיים. אם האדם היוצר אינו מתגלה אלא במקוריות, הרי שם העיקר. בתולדות הספרות הסיפורית הוא ממשיך את מסורת הקיטרוג על הקלקולים שבחיינו, קיטרוגם של מאפו, יל“ג, סמולנסקין, ברוידס. אך מאידך גיסא: אותם המספרים השקיעו ביצירת־סיפורים את מיטב־אונם. לא כן הוא. במשך חיים ארוכים כתב סיפורים חברתיים מעטים ולא־גדולים. לעומת־זאת השקיע עשרות שנים של עבודה מאומצה ומתמידה בתרגום ‘תולדות תנאים ואמוראים’ של בכר. כתב ודייק וליטש ותיקן והעיר והאיר. ויש וגם התרגום נעשה יצירה. קלמן שולמן עשה בשעתו ולדורו מלאכה כבירה ב’דברי ימי עולם' שלו. חבל שדורנו אנו אין לו ספר כדומה לו במונומנטאליות, בתפיסה אחידה, בכוח לשוני כביר. התיבונים קנו להם שם־עולם בתרגמם את הפילוסופים הקלאסיים של תקופת־ספרד. כל עוד אשר חיה יחיה איש־התרבות היהודי חיה יחיה גם זכר התיבונים. והוא הדין עם הזקן. קסם למפעל־חייו זה. זוכר אני בתודה את מחברתו הראשונה על רבי חנינא בר חמא. זה בר חמא הרי לא די שלא היה שמשון הגיבור, או יואב בן צרויה, או חשמונאי, או גנראל של בר־כוכבא, ולא די שלא היה נביא או פייטן, אלא אף לא אחד מן העשרה הראשונים בין אלף וחמש מאות תנאים ואמוראים, שקמו לנו במשך חמש מאות שנה בארץ ובבבל. אך באותה מחברת צנועה קם וחי לפני, ואני ראיתי בו אישיות גדולה, עמוקה, טהורה, והיא כולה שלי, של בית־אבא ושלי. קונטרס זה לחש לי: שובה, שובה! ראה את עמך וטהורי־עמך! ראה את תורתך ונשמת־תורתך! ומה אומר ואדבר על האריות שבספר בכר־אז”ר, על ר' עקיבא ור' ישמעאל, רבן יוחנן בן זכאי, הלל, ר' יהודה הנשיא? וספר כזה אינו עיקר, אינו ספר־הדורות? וספר כזה לא יחיה לעד, כל עוד חיה יחיה איש־התרבות היהודי – וגם אחרי ‘חטאת הציבור’ וכו'?
ובאחרונה ברכה־בקשה אחת לי אל הזקן: היה נא אתנו! המשך־נא! ואז, בהזדמנות אחרת, אולי אוכל למלא אשר החסרתי פה. כה לחי!
[תשרי תרצ"ט]
זקן בית ספרותנו
הישיש הנלבב שלנו, זקן בית־ספרותנו, ר' אז“ר, הגיע אתמול כ”ד בשבט, לשנת פ“ו. והיה יום־אתמול כיום־אביב בארץ אחרי חלוף סערות־העונה אשר המו והתגעשו והתחוללו לפני היום הזה. והיה היום יום שבת קודש, יום מנוחה ושלוה. הפלא הוא כי היה היום גם יומא טבא לרבנן? כי חזרנו על פתחו וישבנו על שולחנו והקשבנו לשיח תורתו וחכמתו? הוא נזל כטל, הוא פיכה בחן. יום קודם פירסם מאמר על ספר חדש רב־ערך על הירושלמי וממילא נסבו הדברים על בבלי וירושלמי. הרבינוביצים עשו לא מעט בשטח זה. החל מבעל ‘דקדוקי סופרים’ ועבור על בעל ‘דורות ראשונים’ והגיע עד זה רבינוביץ המחבר של ‘שערי תורת ארץ־ישראל’, שספרו על שש מאות עמודיו יצא בימים אלו. אף אז”ר עשה בשטח זה דבר מה: הוא אסף יחד את ההגהות וההערכות של בכר לירושלמי וערך אותן ופירסמן בשעתו ב’הצופה לבית ישראל‘. וכך המתקנו שיח עד שבאו ניניו ונכדותיו ואמרו: רבותינו, הגיע זמן תפילת ערבית! ובקום הזקן לערוך את ה’הבדלה’ ובהטעימו־ובהנעימו בקול: ‘ליהודים היתה אורה’ וכו', נגוזו לרגע המוראים אשר בחיינו כיום וימלא הבית אורה ופז. – –
[כ"ג שבט ת"ש]
זקן והוא עלם
בהעצם לעד עיניו הקטנות והפקחיות של רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ זכרונו לברכה, אין צורך לשרטט דמותו מחדש ולהציגו לפני קהל הקוראים. עשיתי זאת כמה פעמים בחייו. גם ה’הפועל הצעיר' וגם ב’מאזנים'. אין קורא עברי רציני, אשר לא יהא לו מושג מאישיותו וממפעלו הספרותי. כי הוא היה מאנשי־עליה ומאנשי־זכיה. הוא זכה ראשית כל לאריכות־ימים רבה. כל חבריו הישישים בקרית־ספר הקדימו להסתלק לפני הגיעם לגילו. (נקוה כי חבריו הישישים, שנשארו בחיים, ילכו מעתה בדרכיו וגם יעברו עליו בגילם). הוא זכה ופירסם שורות טובות־לבביות, עוד זמן מצער לפני לכתו מאתנו (ב’דבר' על הספר ‘הדרשה בישראל’ להרב גליקסברג). הוא זכה והיה ציר לקונגרס הציוני הראשון. הוא זכה והיה מן הראשונים של העליה השניה. על שום־מה עלה? מלבד הטעמים הכלליים היו אתו עוד טעמים אישיים־פרטיים: ‘ט“ז שנים עבדתי בתלמוד־תורה, כארבעת אלפים תלמידים לקחו לקח מפי בתנ”ך, מעט גמרא ושולחן ערוך, וסוף־סוף רק אחדים רכשו להם ידיעה מספקת בשפה העברית ובספרותה. – אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה, וכח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה, ועמה – שפתה’.
‘כלולה בהדרת־שיבה וכח־עלומים’. משהו מזה ראיתי בו כמעט כל אותן ארבעים שנה שהכרתיו. נדמה שהוא נולד זקן ואיש־שיבה וכי הוא נשאר עלם, צעיר. בפגישה ראשונה ראיתי לפני איש אשר שיבה זרקה בו ופניו מחייכים מטוב־לב, גם מרוח בדוחה. הוא נהנה גם מן ההלצה. בסיפוריו הקטנים אתה מוצא גם את יסוד־ההומור. טול, למשל, את הציור ‘כרום זלות’, שבו הוא מתאר רב אחד המציע את מועמדותו לשלוש קהילות שונות, בעלות כיוונים מנוגדים בתכלית, והוא מבטיח בבת אחת לכל אחת משלוש הקהילות שהוא נאמן עם כיוונה דוקא והוא מוכן ומזומן להקריב את חלבו ודמו על הכיוון שלה דוקא. אלמלא ציור כתוב ומונח לפני בכרך שני של כתביו משנת תרע“ד, היה קשה לתאר שזה פרי־עטו. שהרי הוא התרעם אף התרעם על מנדלי מו”ס על שביצירתו הוא מתאר את היהודים בדמויות מגוחכות. על־כרחך אתה אומר, שלעתים השתלט רוח ההומור, בלי משים, גם עליו. אלא שבכלל לא היה אופי מסובך ורב־ניגודים. בכלל היה איש הפשטות והרצינות. אלמלי הייתי צייר הייתי מצייר את קלסתר פניו בשני מומנטים. המומנט הראשון הוא עוד מלפני הווסד תל־אביב, והוא נתן אז שיעורים בתלמוד־תורה בנוה־שלום ביפו. אני רואה אותו אז צועד ברחוב, כשהוא נשען על מקל עבה ופניו מרוכזים מאוד. אפשר שהוא מהרהר בפרשה של הנביא, שעליו עוד מעט ללמד לבני־עניים בתלמוד־תורה. סמל הרצינות וחומר האחריות. והמומנט השני הרבה שנים אחר־כך, כשאני אורח בתל־אביב ומתפלל בשבת בבוקר במנין ראשון בבית־הכנסת של הגר"א, ואני שומע מאחורי מלמול ואוושה קלה, ואני מסתובב ורואה אותו עומד מאחורי, כשהוא לבוש בשבת בגד של חול והוא מלפלל בעל־פה, בחינת צקון לחש. סמל הפשטות והתום.
שני מומנטים שנחרתו במיוחד בזכרוני, אך ביניהם הרי היו המון פגישות ושיחות ועבודה משותפת, שהרי היינו מספר שנים גם שכנים, בית על יד בית, וגם שותפים בעבודת הספרות ב’יזכור', ‘יפת’ וכדומה. כאן היה לנו גם שותף שלישי: י. ח. ברנר. ולא תמיד היתה השותפות קלה ונוחה. אהבה גדולה היתה בינו ובין ברנר, ונדמה לי שבשעת מחלה קשה, שעברה אז עליו, מינה את ברנר לאפוטרופוס. אך האיש השקט והנוח הזה היה גם די קשה ועומד על עקרוניו באוהל הספרות. ומכיון שגם ברנר לא היה חסר תכונה זו, לכן לא הלכו תמיד יד ביד. וכך יצא, שעל ‘יזכור’ חתם הוא לבדו בתור עורך אף על פי שלמעשה נעשתה העבודה בעיקר על־ידי ברנר ובמקצת על ידי. וכדבר הזה התרחש גם בקובץ השני או השלישי של ‘יפת’. היו ניגודים עקרוניים בין ברנר ובינו, וברנר ויתר לו, אך דרש שהוא לבדו יחתום בתור עורך, בחינת ‘מחני נא מספרך’. אלא שכל הניגודים ואפילו החיכוכים האלה היו נקיים מכל נימה אישית. הם היו ניגודים וחיכוכים לשעה. בשטח האישי היינו רחוקים מכל רבב.
ואם לסכם ולהוציא משפט־אמת, בלי משוא פנים, על מעשהו באוהל הספרות העברית, הרי עליך להגיד: אז“ר מחייב את הבינונים. כי עם היותו רחוק מגדלות ספרותית, הרי עשה בכל־זאת גדולות ושירת שירות מצוין את הספרות על־ידי זה שהיטה שכמו לעבודה, ולא דרש חשבונות רבים, אלא השכים ועבד, העריב ועבד. מצד ההתמדה והרצון לעבוד בלי הרף, בלי לעמוד על המקח מצד שכר־העבודה (תרתי משמע, חומרי ורוחני כאחד), לא הכרתי בדומה לו. ‘הזקן עושה את שלו’, אמר לי עליו ש”י עגנון בהתפעלות רבה, במיוחד בימי ‘יפת’. אכן הוא היה ממשכילי־הרבים וממצדיקי־הרבים. לא היה יכול שלא לעשות. היתה לפניו שאלה אחת: עבודה זו שלפני יכולה להועיל למי שהוא? אם כן, הרי עליו לעשותה. ואכן, הוא עשה המון עבודות בשטחים שונים, בסיפורים, במאמרים, בקונטרסים, בספרי־לימוד, ורק בדבר אחד לא עסק כלל: בשבחי־עצמו. נדמה שהוא ראה את העולם ואת הבריות, ורק את עצמו לא ראה. כאשר באותם הימים הופיע קובץ כתבים של אחד מזקני הסופרים והעסקנים, ובראשו סקירה על כל המעשים אשר עשה האיש על שדה הישוב והתחיה, – היה הדבר קשה בעיני אז"ר. היאך אדם מונה את שבחי עצמו? בשבילו היה שכר מצוה – מצוה. הרי לכך נוצרנו, ומה רבותה יש בזה? בפחות מזה הרי זו מעילה בפקדון אשר נמסר לידינו מאת הבורא, ומידינו יידרש, ועתידים אנו ליתן את הדין.
וכך יוצא, שבכל־זאת היה קצת מן האופי המסובך. נשמתו הגיעה במצבים ידועים לשיא מוסרי וביחד־עם־זה נשאר חסיד פשוט ובעל־מלאכה פשוט. גילה לעצמו ולנו את הרב קוק זכרונו לברכה ועמד על עריסת ‘אחדות העבודה’ וה’הסתדרות'. השכים בשבת בבוקר למנין ראשון בבית־הכנסת והלך אחר־כך לועידת פועלים, שם לא נשמרה השבת כהלכתה. כתב מאמר המביע את צערו על שביטלו במכתבים לכתוב בראש ‘ב"ה’, והביע שאיפות של תיקונים בשטח ‘השכר והעונש בחינוך’. ובין כך ובין כך הגיע בכל־זאת לעבודה ספרותית שיש בה במשהו מן הנצח: תרגומו לספר בכר. אולי לא ידע את לשון הטקסט במידה מספיקה, אולי לא היה בקי במידה מספיקה במקורות של בכר. אך על כל זה מכסה האהבה ומכסה המסירות. נתגלה לו, כי מצא באר מים חיים והוא דבק בבאר זו ועשה את מלאכתו בהתלהבות פנימית שלא ידעה ליאות ודאי ידע את האושר אף בעבודתו הספרותית־המקורית גם בציורים הקטנים וגם בסיפורים הגדולים מן החיים ומתולדות־ישראל. אך אושר שלם, אושר עילאי הרגיש בודאי בעיקר בעבודת־התרגום של בכר. גם החומר כשלעצמו, גם אישיותו המזהירה של בכר וגם נשמתו החסידית־הפשטנית של אז"ר – הכל התאחד לחוט משולש הרמוני, שזוהר ההצלחה שורה עליו. אשריו שזכה לכך. והוא זכה עוד למשהו: ללוויה פשוטה, לוויה יהודית, בלי תרועות, בלי קהל עצום, הצועד כמו בצרמוניה חיצונית, ריקה, ללא שיתוף הנפש, בלי ערימות של פרחים ויתר השטויות, שדבקו בהן בני הדור הזה. במותו כמו בחייו. הצנע לכת. לאו כל אדם זוכה. והלואי שיזכה עוד לסוף־ פסוק: מצבה פשוטה. על זאת יתפלל כל חסיד.
[כפר עציון, ט"ז בתשרי תש"ו]
הופיע קובץ כתבים של אחד מזקני הסופרים והעסקנים, ובראשו סקירה על כל המעשים אשר עשה האיש על שדה הישוב והתחיה, – היה הדבר קשה בעיני אז"ר. היאך אדם מונה את שבחי עצמו? בשבילו היה שכר מצוה –מצוה. הרי לכך נוצרנו, ומה רבותה יש בזה? בפחות מזה הרי זו מעילה בפקדון אשר נמסר לידינו מאת הבורא, ומידינו יידרש, ועתידים אנו ליתן את הדין.
וכך יוצא, שבכל־זאת היה קצת מן האופי המסובך. נשמתו הגיעה במצבים ידועים לשיא מוסרי וביחד־עם־זה נשאר חסיד פשוט ובעל־מלאכה פשוט. גילה לעצמו ולנו את הרב קוק זכרונו לברכה ועמד על עריסת ‘אחדות העבודה’ וה’הסתדרות'. השכים בשבת בבוקר למנין ראשון בבית־הכנסת והלך אחר־כך לועידת־פועלים, ששם לא נשמרה השבת כהלכתה. כתב מאמר המביע את צערו על שביטלו במכתבים לכתוב בראש ‘ב"ה’, והביע שאיפות של תיקונם בשטח ‘השכר והעונש בחינוך’. ובין כך ובין כך הגיע בכל־זאת לעבודה ספרותית שיש בה במשהו מן הנצח: תרגומו לספר בכר. אולי לא ידע את לשון הטקסט במידה מספיקה, אולי לא היה בקי במידה מספיקה במקורות של בכר. אך על כל זה מכסה האהבה ומכסה המסירות. נתגלה לו כי מצא באר מים חיים והוא דבק בבאר זו ועשה את מלאכתו בהתלהבות פנימית שלא ידעה לאות. ודאי ידע את האושר אף בעבודתו הספרותית־המקורית גם בציורים הקטנים וגם בסיפורים הגדולים מן החיים ומתולדות־ישראל. אך אושר שלם, אושר עילאי הרגיש בודאי בעיקר בעבודת־התרגום של בכר. גם החומר כשלעצמו, גם אישיותו המזהירה של בכר וגם נשמתו החסידית־הפשטנית של אז"ר – הכל התאחד לחוט משולש הרמוני, שזוהר ההצלחה שורה עליו. אשריו שזכה לכך. והוא זכה עוד למשהו: ללוויה פשוטה, לוויה יהודית, בלי תרועות, בלי קהל עצום, הצועד כמו בצרמוניה חיצונית, ריקה, ללא שיתוף הנפש, בלי ערימות של פרחים ויתר השטויות, שדבקו בהן בני הדור הזה. במותו כמו בחייו. הצנע לכת. לאו כל אדם זוכה. והלואי שיזכה עוד לסוף־פסוק: מצבה פשוטה. על זאת יתפלל כל חסיד.
(כפר עציון, ט"ז בתשרי תש"ו)
יוסף חיים ברנר: מותו
מאתר' בנימין
בפעם הראשונה והאחרונה אין אנו מתחשבים אתך, מטרידים אנו אותך בעטינו, במה שבלבנו ובמה שבפינו.
בחייך לא ערכנו לך חגי יובל, לא הכאבנוך בדברי תפארת; במותך נשאנוך דומם אלי קבר, אף על פתחי־קברך עמדנו דומם, באין מלה בפינו.
בא הדבר האחרון, המסיים, כמו שהיה מחויב ומוכרע לבוא, כמו שנסתמן והוכרע בשמי שמים לפני רבואות שנים.
התזכור, ברנר’קה, את פרעות אוקטובר בימי לונדון שלנו? ביום בוא הידיעה על אודות הריגת הקרובה אליך? חרש נאבקת יומם וליל, באין מלה בפיך.
‘כה אמר ד’: צו לביתך! כי מת אתה ולא תחיה'.
תמיד, ברנר’קה, תמיד שמעת את הציווי המוחלט הזה, תמיד ותדיר נאבקת בו ותמיד ותדיר התכוננת לו; ועתה הנה בא, אדיר ונהדר, כמו שהיה צריך לבוא!
איזה סיום הרמוני! איזו מיתה יפה! איזה קידוש השם! איזה קרבן ההוויה! איזו טהרה!
ברנר’קה! ‘ספר ההתלבטות’ קראת לספרך האחרון וגם ‘שכול וכשלון’. רבים ניכוו מאש־צרבת אשר בו, המלחכת פצעים ומדווים. אך ביום־מותך הובלט הכל, גם השכול וגם הכשלון. עתה ידי רופאים רבים מסוגים שונים מחטטים בפצעי־נפצעים ומדווי־עם. רק ההתלבטות, התלבטותך פסקה. עתה אתה תנוח. עתה אתה מספר כ“ג או כ”ד בשורת־הכבוד, בשורת־המנוחה הארוכה. ‘פטור נו’. הלא זוהי מלת־הקריאה של חיים חפץ בסיפורך!
יוסף חפץ וחיים חפץ. יוסף וחיים אחים. יוסף וחיים חד הוא – יוסף חיים ברנר… מן הסיפור ב’המעורר' שנה א' עד סיפורך האחרון איזו דרך ארוכה! איזה התלבטות תדירית! איזה טיפוס בשלבים ללא־הפסקה! איזו התאמצות הכיוון וההבטה! איזה חיסון הביטוי!
ברנר’קה! יש ויש בינינו אלה היודעים את יצירתך החדשה להרצאה וסגנון בעברית. התזכור את שיחותינו ואת צחוקינו על אחד המשפטים ב’מא' עד מ‘?’ והנה ענין זה הולך ונשנה ב’שכול וכשלון'. אך בינתיים מה רב השינוי!
והתזכור את מות ארנולד קרמר? את חזון אביו במחזה האחרון? דומם ישבנו ותרגמנוהו ושנינו נרגשים היינו מרוממות־החזון. והנה בא גם החזון הזה. ברנר’קה! ההר עודנו עשן, גועש ומקיא את לבתו הקודרת והזועפת.
קוֹל עַל שִׁבְעַת הַשְׁפָיִים
רִנְנַת הָעַרְבָּיִם.
עוד החניתות מושלפות, עוד משחיזים הסכינים, עוד מתכוננים לטבח. ובפנים גדולה המבוכה, העניים צועקים ללחם, כל המוחות, כל הלבבות, כל הידים עסוקות. לא עת־הערכה עכשיו. זאת מלאכת־הדורות הבאים.
סמל לנו דבר־מותך. לא מיהרת להמלט, לברוח. מעל לשמירת־החיים שמרת את אורח־המוסר. תמיד ותדיר פחדת מפני המות, ובבואו – לא ידעת פחד.
ברנר’קה! מסביב לקברך נאספו המונים. בחזון־לבי ראיתי מסביבך את אבותיך, את אחיך ואת אחיותיך, החיים והמתים. מסביב לקברך חזיתי את המון ידידיך, את האנשים אשר רעו לך בחיים ובספרות; חזיתי אותה, אשר ילדה לך את בנך־יחידך, אשר בו הגית כל הימים; חזית את חבריך־ידידיך, המדוכאים והמנוצחים, אלה אשר אכלו בפועל את פתך ושתו את מימיך ואלה אשר פרשת עליהם את כנפי־טליתך, את בת־שירתך, לחמלה עליהם. כולם תפילה אחת בפיהם: נוח בשלום על משכבך! עתה אתה ברוך אלהים!
פסוקי־אבל
מתוך המערכה האחרונה ב’מיכאל קרמר'
אנו מתלבטים בדברים פעוטים וחושבים אותם למי־יודע־כמה־חשובים, אנו מרבים לדאוג להם, נאנחים ונאנקים, והנה יבוא הדבר הגדול כפתע־פתאום, כנשר יטוש אלי להקת־אנקורים.
בשעה שהדבר הגדול בא בחיי־האדם מיד כל הקטנות מתנדפות כעשן. הקטנוּת מפרדת, הגדלות מאחדת. רצוני לומר: כך צריך להיות.
המות – זהו לעולם דבר גדול. המות והאהבה.
המות פותח שערים לנשגב. רואה אתה, כאן ישח האדם, אולם מה שמביאנו עד דכא – נעלם הוא ושגיא גם יחד.
על המות הוציאו שם רע, המות – זוהי הצורה הכי־רכה של החיים; זוהי יצירה גדולה של אהבת־נצח. אומרים: עזה כמות אהבה. אך סרס את המקרא ואמור: רך כאהבה מות.
הנה מעט יין לסעוד לב. נשתה נא, נביא נא קרבך־נסך! נאמר נא ל’חיים' איש לרעהו בשקט! זה השוכב שמה, אני הוא! אתה הוא! הוד־רוממות הוא! מה יש עוד למי־שהוא להעיר על זה?
כשהוא הוכרח להשאר שוכב שם, אלה היו לי השעות הכי מרות. באותה שעה, שהדי במרומים, – ההיה זה זיכוך־הנפש אם לא? – לא הכרתי את עצמי. באותה שעה התלוננתי מרה: לא פיללתי כזה מעצמי. העזתי והטחתי כלפי מעלה. –
* * *
אנו בעצמנו איננו יודעים את נפשנו. אני לעגתי לאלי, כעובד עץ ואבן, ודרשתי את עצי־אלי למשפט: כל הענין נדמה לי לשחוק השטן, להמצאת שדים; המצאה נבערה, נלעגה ונאלחה ותפלה ורעה.
התבונן נא אל הרשימות האלה: כאן נאספו יחדיו כל מעניו. כולם פה, כולם, כפי אשר ראה אותם. ולו היו עינים לראות.
מה ידעו הם ממנו, אלה הפוחזים וריקים, אלה בולי־עץ בצורת־אדם? מה ידעו הם ממנו, ממני, מיסורינו? ברדיפותיהם הביאוהו עד חרמה. הם המיתוהו מות־כלבים. ככה עשו הם, זה רשאי אני להגיד. אך מה יכלו מה לעשות לו? אדרבה! גשו הנה, רבותי! הביטו אליו והעליבוהו נא! גשו נא ונסו – התוכלו? הנה חלף הדבר! מה טוב משכבו פה! טוב! טוב!
מפני מה שותתים הלבבות דם ולדפוק לא יחדלון? מפני שהם מוכרחים לאהוב. השאיפה לאחדות היא בכל, ויחד עם זה תרבץ עלינו מארת־הפירוד. אין אנו חפצים לאבד כל־שהוא, והכל הולך לאיבוד מאתנו. הכל בא וחולף!
אי נמצא חופנו, איזה מחוז־חפצנו? למה נגיל לפעמים אל אשר לא נודע? אנו הקטנים, העזובים במרחק־יה, כאילו ידענו לאן אנו הולכים. גם אתה שמחת אלי גיל! ומה ידעת? מצהלות־הארץ לא המה! – שמי הכהנים לא המה! – זה אינו וגם זה אינו, ומה איפוא, מה זה יוכל היות, לאחרונה?
אור־לא־מזה
והיום מלאו שלש שנים למותו של כהן במקדש הספרות: למותו של י.ח. ברנר. היו גם אז ימי־פסח נהדרים, אלא שנסתיימו בטראגדיה זו, ברציחת ברנר וחבריו. ראיתיו לאחרונה כשבוע ימים לפני המעשה. דמדומי־ערב ברחוב נחלת־בנימין מול ביתי. הוא היה לבוש בגדים שחורים מתוקנים, שלא כדרכו, זקנו גדל ונעשה עבות, ההליכה היתה אמיצה, אבל מעורבת משהו של חפץ ההתחמקות וההשתמטות מעיר ומתים. על פניו היה זרוע אור בלתי־רגיל. נפעמתי ולא יכולתי לדבר דבר. חלפתני ההרגשה: אור זה כבר הוא לא מעולם זה. והיום לפני שלש שנים בא יום־פקודתו. על האבטומוביל, שנשלח להצלתו, לא עלה. לא היה כל נימוק להינצל לבדו. הרופאים ציינו, כי מת באשר דם־לבבו נשפך לתוך מעיו. לאמור: הוא מת בדרך אשר חי בה.
סלחה לי, רעי אחי, באשר הנך, באשר הנני. סלחה גם לרוצחים, שליחי החומר והשטן. לא ידעו אלה את מי רצחו; ואולי לא ידעת זאת גם אתה.
* * *
[כ"ג ניסן, תרפ"ד]
שנתיים: תרס“ו – תרס”ז
להתלבטותו של בעל ה’מעורר'
באחד הימים, ‘בין כסא לעשור’ בשנת תרס"ו, ביום הראשון לשבוע, ניגשה ספינה פשוטה לעיר לונדון, ובספינה גם אברך אחד מילידי־גליציה, אשר עשה זה עתה מספר שנים במטרופולין של גרמניה וגם בשדמותיה.
עודנו עומד עם הספינה ליד גשר גדול, תוהה ומשתאה מה גורל מינה לו אלקים במטרופולין זו של העולם, והנה הוא רואה, לתמהונו הרב, כי המלתחה אשר לו, השוכנת לה במדור התחתון, נפתחה, ואיש זר, גבה־קומה, מראה ג’נטלמן, הוציא חרש מתוך מלתחה זו, דוקא מזו, חוברת של ירחון גרמני אחד, ‘אלטניילאנד’, ונעץ את עיניו בה.
ברדתו מן הספינה התפלא לראות, כי עגלות לא חיכו לספינה ליד הגשר וגם פני טראם לא נראו בכל הסביבה, בקושי השיג אותו ג’נטלמן ‘עגלת סוס אחד’ לאחת הגבירות, אשר ההליכה העירה קשתה עליה עד־מאד. על שאלתו של האברך: המבלי אין עגלות בלונדון עלינו ללכת רגלי? ענו לו, כי יום הראשון יום־מנוחה הוא גם לעגלונים וגם לפקידי הטראם.
ברגל נכנס, איפוא, האברך (נקרא לו פה, לרגלי המלאכה אשר לפנינו, בשם יהושע) בשערי לונדון המעטירה. הוא התפלא בו ביום על המנוחה השלימה, השוררת בעיר הגדולה לאלקים, כאשר לא התפלא אחר־כל על התנועה והתשואות. משום־מה קמה ונתעוררה בזכרונו העיירה שלו ביום שבת ומועד. ועוד דבר אחד בלט בו ביום, כאשר לא בלט במשך שנים בברלין: עניות, בטלה, חוסר לחם, דלת־העם; בתלבשתו ההמון ניכר.
כאשר טייל אחר־הצהרים ברחובות והשמים היו קודרים ואפורים ואשה לבושת־שחורים ישבה לה ברחוב ליד פסנתר וניגנה מזמורי־תהלים ואיש לבוש שחורים עמד על ידה וליווה אותה בקולו, גדלה תמיהתו עוד יותר: הזאת לונדון? היום כפורים זה ללונדון? עכשיו, רק עכשיו הרגיש, כי נותק מרחובות־ברלין, הרגיש את ההבדל העצום שבין יושבי־היבשת ובן יושבי האי הבריטי.
ההיה זה בימי חנוכה? ההיה זה קודם? דבר אחד זכור: דוברי־עברית בלונדון סידרו אז, תחילת תרס"ו, נשף ובו קרא ש. ב. מקסימון את ‘טוביה החולב’ של שלום עליכם. הנשף משך אליו קהל של עשרות אנשים, שישבו בחדר לא־מואר ביותר והקשיבו בקורת רוח לקול הקורא.
באמצע הקריאה נפתחה הדלת ופנימה פרצו צעירים אחדים, כשליש של תריסר, כשפניהם משולהבים במקצת וכשכל הבעתם היא עזות־דקדושה, מעשה־ריבולוציונרים. ‘פועלי ציון’ של לונדון, ראשית תרס"ו.
המורה לסק –כהן (האח הבכור) לחש אז באזני האברך, שישב על צדו: ‘זהו ברנר’. ‘איזה?’ ‘זה בעל הקאשקט השמוט והעינים הבוערות’. האברך נעץ את כל עיניו במדובר, נדמה היה, כי לא רק עיני המדובר בוערות אלא גם מצחו; כי הוא כל כך זר, רחוק, מכוכב אחר בהחלט, נדמה היה כי לעולם לא יקרב זה אל זה ולא ידבר זה עם זה.
אך בהיות עוד שבוע, אחרי הצהרים, ובהכנס יהושע אל אולם המקרא אשר לציונים באיסט אֶַנד בלונדון מצא את האולם, סמל העניות, כמעט ריק, ואולם ליד שולחן ארוך, באמצע השולחן וקרוב לחלון, ישב ברנר. והפעם היתה הבעתו אחרת לגמרי, כפופה, מלאת־סבל, אחד משלנו, כאחד היהודים, פנים עדינים, כמעט ליריים.
יהושע העז, איפוא, להיכנס אתו בשיחה. דברי ברנר היו נוחים, כמעט מתוקים. בשמעו מאיש שיחתו, כי הוא בא מברלין שאלהו על הסופרים העברים אשר שם, על הגדולים ועל הקטנים כאחד. כאשר שאלהו גם על יהושע רדלר, ענה לו איש שיחתו: ‘כמדומני, שהוא כעת באנגליה’.
עיני ברנר אורו לרגע והוא אמר: ‘אני מבין. אופקים חדשים נגולים לפני’.
בו ברגע נכרתה ברית ידידות, ברית ‘המעורר’ בין שני אנשים רחוקים וזרים, כמו משני כוכבים.
לאמור, אותם ה’אופקים' היו – ענין הוצאת ‘המעורר’ שהיה מוחלט כבר מקודם, ואף פרוספקט קטן היה מודפס כבר וגם דבוק על הדלת באותו אולם־המקרא. נסיונו של יהושע לשנות את השם לא הצליח. הוא שאל בהיתול: ‘מדוע המעורר?’ מדוע לא התרנגול? ברנר ענה: ‘אין המובן: התעוררות מפלגתית, אלא התעוררות אנושית, התעוררות האדם’.
ענין ‘המעורר’ היה מוחלט משכבר. אלא שהלב, לבו של ברנר, היסס. הוא יחידי על האי הבריטי. הקשר עם היבשת, ביחוד עם הרעים היקרים כנפש, עם גנסין וצייטלין ועוד, רופף: אין בטחון להשיג מהם מפרי־העט. הלב היסס ופיקפק. הוא דחה את ההתחלה מיום ליום.
ויהושע רדלר זה, מה היה טיבו בספרות באותם הימים? מה כוחו ומה העזרה אשר יכול היה להושיט? ברנר קרא את רשימותיו ב’לוח אחיאסף' תרס"ג. לאחר־כך, בהיותו בצבא ורחוק מישוב יהודי ובקראו מודעה, כי בלוח של באַדר נדפסה רשימה ממנו, ביקש מאת ידידיו לשלוח לו את לוח באדר, אך ורק בשל רשימה זו. זאת סיפר תיכף ליהושע אגב לוויה לחדרו, אחרי פגישה ראשונה, כדי לפשפש בניירותיו ולראות, מה יש להוציא מהם בשביל החוברת הראשונה. ברנר אמר אחר־כך, כי איש שיחתו עשה עליו בפגישה ראשונה רושם של ‘צורבא דרבנן’. פעמה התקוה בלבו של ברנר, כי פסק מהיות יחידי על האי. כי יהושע זה יהיה לו לעוזר נאמן בעבודה אשר הוא אומר לעשות.
וכך אורו עיניו לרגע באותו רגע. –
קרבו הלבבות זה לזה.
לא היו שבועות מעטים והחוברת הראשונה כבר היתה מוכנה בדפוס. שום דברי פרוגרמה לא נאמרו בראשה. אך אז קם אותו יהושע בבוקר וכתב עמוד אחד בשם ‘אל הקורא’.
באותו עמוד נאמר:
'יש פה איזו תשוקה לברוא יציר ספרותי חדש. וישנה גם אמונה שיעלה לברוא אותו ושבקרב הימים יפכה איזה זרם חיים חדש בלבו של “הקורא העברי” ועוד יותר: כי אותו זרם יעבור את הגבול הצר שלנו וכו".
‘מהו אותו היציר החדש, שאתם אומרים לברוא? מה שמו כי נדע?’. אין אנו רוצים לקרוא בשם לדבר שעדיין לא ראה אור־חלד. כך היא דרכה של יצירה: בתחילה מתרקם איזה דבר בעומק־הלב, בחשאי, בסודי־סודות, ואחר כך באים לרוב אחרים ‘וקוראים שמות ועושים אטיקטות’.
ועוד נאמר שם:
‘וממשמע שהמעורר יהיה לאי, למצודה בודדה של מספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה ורק דבר אחד מאחדם ומאגדם – יום מחר’.
ו’זהו הפלא: אף על פי שכל הכוחות הצעירים האלה קונקורנטים נלהבים ועזים הם בנוגע לאותו “יום מחר” וכו' – בכל־זאת הם מתכנסים בצוותא חדא, מדברים בנחת ובענוה, או גם בחום והתלהבות. ואין פרץ ואין צוחה'…
בכתבו את העמוד הזה, הרגיש בעצמו מעין התפנקות, כילד שמדבר אל חיק־אמו. לא נכחד, לבשתו, כי גם דמעה נשרה מעינו. בהביאו את העמוד אל ברנר הלך זה וקבע אותו, מחוסר מקום בחוברת שכבר נדפסה, על העמוד הפנימי שבמעטפה.
הלבבות קרבו זה לזה.
סתו תרס"ו. אחרי פרעות אוקטובר באיזו מאות ערים. גדל החורבן. פסקו העתונים העברים, ‘הצפירה’ בווארשא, ‘הזמן’ בווילנא – הלז הדפיס עוד יום־יום באותיות גדולות: ‘ליהודי רוסיה עוד לא ניתנו שווי־זכויות’ ונשתתק ונאלם ונעלם. פסק ‘השלח’, פסקה המלה העברית. נדמה היה כי הכל אבד; נדמה היה, כי עלה מבול על הארץ ושטף את הכל. כי לשוא היה עמל מחיי־העברית ומחזיקי־העברית.
באותה שעה יצאה החוברת הראשונה של ‘המעורר’.
שני אנשים עמלו בה. המבול שוטף את הארץ ושני אנשים, כאילו בונים תיבה קטנה למלה העברית, מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני המים.
דבר־מה קשר את שני האנשים האלה. החיבה לעברית. חיבה מיסטית אולי. למעלה מן ההגיון, מחוץ לניתוח השכל. חיבה לוהטת, בוערת בפנים. חיבה שמצאה ביטוי בכל מה שנכתב אז על ידם באותן חוברות ראשונות. חיבה שהביאה את ברנר לכתוב אז על אחד־העם: ‘שא ברכה, המורה’! שהביאה אותו לכתוב את פרקו על מנדלי ועל אחרים; שהביאה אותו, בהופיע אז גליון א' של ‘העולם’, לכתוב בהמעורר: ‘הגליון עושה רושם אדיר’ ושהביאה אותו לכתוב אחר־כך במכתב: “העולם” מתנוונה, וי, אין לנו ספרות'!
ועוד דבר־מה קשר את שניהם; התוגה הגדולה.
פרעות־אוקטובר פגעו ישר בברנר. אחד מקרוביו, כמדומני, נרצח אז, ‘באותם הימים השחורים’. ונרצחה, הה, גם אותה חוה.
ברנר בוש להגיד ליהושע, מה היתה לו חוה זו, הוא סח לו: אחותי נרצחה.
הוא התאבל עליה שבועות וירחים. מראהו אז היה כמראה איוב, דומם ובודד עמד על־יד תיבת־האותיות וסידר וסידר, ומלה לא הוציא מפיו, השערות היו פרועות, המחשבות היו פרועות, מקרב הגויה בער ולהט, להט ובער.
אך לא פחות בער ולהט הכאב הכללי. הוא סידר מחברת גדולה כמעט אך ורק, כדי לשלחה לידידים אחדים. ביחוד לצייטלין. ‘מכתב ארוך כתב אליו’. שמץ־מה מהמחברת זו חזר ונדפס ביום־השלושים למות ברנר ב’הארץ‘. צייטלין אז ביטא ב’הזמן’ את כל התמרורים של ‘אותם הימים השחורים’.
ידידו עמד תחת השפעתו, תחת השפעת בשורת איוב. וחוץ מזה השפיע עליו אקלים של לונדון, ימי סתיו, גשמים מטפטפים בלי הרף, מלכלכים הכל. רחובות, מסדרונים, עד פנים החדר, פתי שלג נמסות תיכף, ערפל, ערפל. מראה־אבל למנורות הדולקות ברחוב גם ביום, תוגה.
לידידו היה זה התור היחידי בחייו שהרגיש את עצמו ‘סופר’ במשך ירחים. לא כמי שכותב או רושם אגב־אורחא, בהיותו רתום בעיקר לקרון אחר. הוא השלים אז עם הרעיון של כתיבה למשך חצי שנה, עד אשר יבוא ‘אביב־קודש’. הוא כתב באיזו רצינות כאדם העושה את עבודתו הוא. ככהן בבית־מקדשו. הוא העניק כמה רשימות לכל אותן חוברות ראשונות. ישנן שורות, שעלו לו אז בחצאי־ימים, בימים שלימים, בצער־שבלב ובצער־שבמחשבה. אז גם צמח הצורך להתכסות בעלי־פסידונימוס.
הידידות היא מסודות־הבריאה. את האהבה ניתן לנו להבין, אך לא את הידידות: היא גדולה מן האהבה, היא נשגבה ונסתרה ממנה.
מהו הדבר המקשר לבבות של שני גברים? משום מה הולכים בקלין וגוטפריד קלר שעות כדי להפגש לשעה אחת, בלי אשר ידברו דבר? וכמו־כן: משום מה בילה ידידו של ברנר יום־יום שעות רבות בחדרו של זה, בלי אשר דיברו דבר?
הם היו לידידים ולאחים, בלי אשר דיברו על זה, בלי אשר נפגשו לסעודה משותפת, או אפילו לכוס תה משותפת. יהושע נמשך יום־יום לחדרו של ברנר, וזה התגעגע לכתב־ידו. הוא סידר בעצמו את כתב ידו של ידידו. ויש אשר אגב סידור ואגב קריאה ידע פיסקות ארוכות על־פה. הוא היה לידידו קורא נאמן. קיבל באהבה כל ביטוי מוצלח, כל סידור טכני שעלה יפה.
במשך אותם ימי החורף יש אשר זרחה גם השמש לרגעים. בזכרונו של יהושע נדמה היה, כי זה היה כחמש פעמים.
גם על פניו של ברנר יש אשר זרחה השמש. למרות הכל, כחמש פעמים.
חג היה בבוא מכתב מאורי ניסן. בשורה מעולם אחר, מאקלים נפשי אחר. אבדו המכתבים האלה. אך אז היו בחינת זריחת־השמש תחת שמיה הקודרים של לונדון.
מעטים ביקרו באותו חדר. אך כל ביקור שינה מעט את הטמפרטורה. נזכיר שמות אחדים. הפייטן למד שפירא, הוא הצטלם עם שנינו. צנום היה וקולו קול־צפור, בעל נשמה עדינה־עמוקה. ז. ב. מקסימון, ישב לו ישיבת שור־הבר וריח לו של ‘טוביה החולב’, מי שעתיד לכתוב מסות ומחקרים כבדי משקל. יעקבי הגבוה, איש־המפלגה, החייל המסור, בעל הקו הישר והקול המדרדר. בא מחוץ־לארץ שמעון השתקן. ואותו מאיר השחור. איה הם, השניים?
היה ענין גם במכתבים אחרים, אלו של ז. י. אנכי, של מ. בן־אליעזר, של שטיבל. קטעים ממכתביהם נדפסו על מעטפות החוברות, בחינת נס להתנוסס. בימי מבול שוטף.
אפשר שבאמתחתו של יהושע שמור עוד מכתב אחד, זה של אבשלום פיינברג, יהושע זכר לו חסד המכתב הזה עד יום מותו הטראגי.
נקשרו חוטים עם ארץ־ישראל העובדת. בא כרוזו של ויתקין. מנחם גנסין היה האמבאסדור.
והיו ענינים מצחיקים. פעם קרא ברנר בעל־פה פיסקה אחת מאמרו של ידידו ‘נצנים’, זו שמתחילה במלים ‘עולמך שומם’. כהתימו לקרוא פנה אל ידידו: והאם יודע אתה בעל־פה פסוק משלי? כן. ‘ודמי פאראשה כבר שילמת?’ מתוך ‘מא’ עד מ''. ברנר פרץ בצחוק.
זרחה השמש ובאה השמש. בבוא רפורטר אנגלי ‘להתראיין’ עם ברנר ולשאול לתולדותיו ולמגמותיו, דחה אותו בשתי ידים, והיה אומלל עד מאד. קשה לתאר את מראהו באותה שעה.
כיון שהגיע ‘אביב־קודש’ יצא הידיד אל לונדון. ברנר נשא עמו את תרמילו לתחנה, השתער עליו ונשק לו.
הידידות ארכה שנים על שנים. יש שנחלשה ויש שנגולו גם קונפליקטים, אך לידי שנאה לא נהפכה.
ובאה הפגישה האחרונה.
זה היה פסח תרפ"א.
ברנר בילה בירחים האחרונים בסביבות ים־כנרת. לימי־החג עלה לתל־אביב, אך גם שם היה נחבא אל הכלים, מחוץ לעיר. מקום ביתו היה כמעט סוד.
אך באחד הערבים צעד בכבדות על המדרכה ברחוב נחלת־בנימין, היה לבוש שחורים וזקנו היה מלא ועבה. יהושע טייל מעדנות, וכך נפגשו.
‘התכנס אל ביתי?’
‘לא, כמדומני שלא’.
והלך לו.
רוח יהושע נפעם בקרבו, הוא הרגיש מעין זר־אורה מסביב ליוסף חיים. חלפה אותו הרגשה מיסטית, כי המדבר אינו כבר מעלמא־הדין, כי הוא כבר בן עולם אחר.
יהושע לא יכול אחר כך להוציא הגה מפיו במשך כמה רגעים. נעתקו מפיו מלים. מי מילל לו אז, כי לפני תום שבוע ישא הוא את ארונו של יוסף חיים לבית מועד לכל חי?
מי ישקע ברצון בזכרון הימים ההם? באותם הימים, נתחרש ידידו. אמנם חוש־השמע שב אליו. אך עוד ירחים אחר־כך, בלכתו יחידי בדרך, יש אשר הדמעות פרצו מעיניו. מתוך צער, מתוך תמרורים וכעס.
[תשרי חשון תרפ"ו]
בחייו ובמותו
כבר הדגישו: ברנר היה המצפון הספרותי. כשהיית כותב, היית חושב מניה־וביה: מה יאמר ברנר. איך יקבל את דבריך. מה יהלל (וברוב עונג, כאילו כיוונת לגרום בייחוד לו קורת־רוח) ומה יחלל (וברוב צער, מתוך הרגשה פיסית כמעט בפגם היצירה). הוא היה הסופר, האיש המהפך את המאורע־שבחיים למאורע־שבאותיות. האיש השוקל במאזנים כל מאורע שבאותיות. הוא קרא הכל. באותם הזמנים, שכל כשרון חדש נתגלה בראשונה על דפי העתונים היומיים, היה הוא מכיר כל צעיר מתחיל, המבטיח ומקיים או שאינו מקיים. ולא רק בספרות יפה. יחסיו אלי נבעו גם־כן משורש זה. בהיותו עוד בצבא ורחוק מתחום־המושב, הוא מזמין את ה’לוח' של גרשם באדר בגלל שמצא, במודעה על התוכן, את שמי בין המשתתפים. הוא קרא כל ספר וכל קונטרס. הוא גם רשם לו את רשימותיו כמעט על כל ספר ועל כל קונטרס. הוא היה המצפון החי שבספרות, איש המאזנים. (שינוי חל בסוף ימיו. אז חדל לקרוא הכל. כשאמר לי, שלא קרא את ‘בית תבנה’ של ברדיצ’בסקי ב’מקלט‘, היה הדבר חידוש גדול בעיני. אפשר שזה היה קשור עם נסיונותיו ב’אדמה’: לעזוב את דרך־המלך באמנות־הסיפור ולתת את רשות־הדיבור לאיש־ההמון, לעובד. לנסות להגיע בדרך זה לשכבה חדשה של שרשים).
הספרות היתה תוכן־חייו. אמנם, לכאורה, הספרות, כפי ההגדרה של הרצל בעמוד הראשון של ספרי הימים: הספרות לא ‘בתור עצם המטרה, כי אם רק בתור שירות למה שלמעלה ממנה’. מתוך־כך הנימה הפובליציסטית החזקה גם בסיפוריו. ידו בכל. מתוך כך קביעת יחס של אהבה ואיבה גם על־פי ההשקפה והכיוון. מתוך כך רב צערו, כאשר היה צריך לסדר ב’המעורר' את דברי־השבח שלי על ביסמארק. (לאחר ימים ושנים חזר מדעתו זו בשיחה־שבעל־פה. הודה, שלא הבין את מהות היצירה הגרמנית גם בהופעתה הציבורית. יעקב רבינוביץ עמד על הקו הזה באחד ממאמריו ב’תקופה'). אך בשורה הראשונה עמד הצורך בדברי־ספרות הגונים. אם יצא הגליון הראשון של ‘העולם’ בתוכן משופר – היה מאושר. אם ירד אחר־כך הגובה, קרא בצער: וי, אין לנו ספרות.
הוא היה גם עורך־מלידה. לא על כל מה שערך כתוב שמו. היה גם זה צורך־שבפנים. רק שב, כתום־המלחמה, לתל־אביב ורק השיג שכר־סופרים בעד תרגום ‘החטא וענשו’, ומיד הוא מוציא חלק ששי של ‘רביבים’. ידע, שהכסף ירד לטמיון – ואף־על־פי־כן. לא בא מתוך אסטניסות יתירה לידי שיתוק הפעולה. הוא ביקש חומר מעולה, אך הכיר בגבולים ובתנאים. די לו, אם הוא נותן את המכסימום האפשרי. היה גם בזה מן ההכרה: הספרות לא בתור צעצועים ליפי־רוח מעטים, כי־אם בתור מזון לעם. הקשר הטבעי שיש בין היכולת הספרותית של הדור ובין הצרכים הרוחניים של הדור.
אזכרה שיחה קלה וגם היא מציינת. באחד־הימים עלה בדעתי לתרגם לעברית את הרשימה של ניטשה על סוקראטס. אך ברנר דחה רעיון זה. הלא תבין, אמר לי, כי ניטשה אינו מדבר אל דורנו אנו. הוא מגביה קולו יותר מדי. הוא אינו יודע את השקט שבדברים, את ‘קול דממה דקה’ שבהם, קראתי שוב את דברי ניטשה והסכמתי לדברי ברנר.
לכאורה, יש בזה סתירה. לכאורה, היה גם ברנר מן הצועקים מעצמת־הכאב. אך הבין גם את הדממה ושאף אליה. אותם הרגעים שהוא מגיע אליה בסיפוריו וציוריו, או גם בהערכת אחד מגדולי השירה והספרות – הם נקודות־גובה בעבודתו. אז השיג את שאיפתו.
הוא הרגיש תכופות את הצד החולני שבעצמו. ביילין ראה בזה מעין פינוק עצמי. לאמיתו־של־דבר, היתה בזה הרגשה קודמת לתורת פרויד והבאים אחריו.
כמדומני, ששמונה חדשים אחרי מותו שבה ירושלימה מחוץ־לארץ מי שהיתה אשתו. לא היו ימים מעטים ובאה ירושלימה גם אלמנת יצקר, שאתו יחד ובביתו נהרג ברנר. אלמנה זו היתה טיפוס ברנרי מסויים: עצמת הכאב והצער עד כדי טירוף־הדעת ביחד עם זכרונות בהירים והערכה חודרת על האבדות. היא ידעה את ערכו של ברנר, את ערך בעלה, את ערך כל אחד מן הנרצחים, את הקדושה והטהרה שבהם. ביחוד היתה מאריכה לדבר על שץ ומצטערת על שלא ידעו להכירו ככל ערכו. ביחד־עם־זה היו חוזרים בתוך סיפוריה שני עגלים שנמצאו, שהיו יכולים לגלות את עקבות־הרוצחים.
היה צורך בכתיבת תזכיר והיה ברור, שאני צריך לכתוב אותו. שעות וימים הייתי יושב בין שתי הנשים האלה ומקשיב לפרטים ומאזין לצער. היו שעות קשות מאד. הייתי צריך רק לתרגם לשפת־האותיות את האשה מרת יצקר, והיה מספיק. זוכר אני, כי עמדתי בתזכיר זה בעיקר על מומנט אחד: על זה שהרוצחים לא הסתפקו ברצח, אלא שגם שדדו ובזזו כל מה שהיה ברפת ובחדרים – את המיטות, את השולחנות והכסאות, את התמונות מן הקירות. ואני עוררתי את השאלה: היתכן, שכל החפצים האלה ירדו שאולה, בלי שיהא אפשר לגלות את עקבותיהם? (אהה ברנר וחבריו לא היו בישופים אנגלים, אף לא סתם אנגלים. הם היו עברים, והיה צורך בשיווי־משקל, ולא נמצאו באותה שעה וגם לא אחר־כך רוצחים עברים לשם שיווי זה. ולכן אי־אפשר היה לגלות עקבות.) מר יעקובס, שהיה אז פקיד בהנהלה הציונית ותירגם יפה את התזכיר לאנגלית, אמר לי, כי קרא אותו ברטט וברגש.
רק גמרתי את כתיבת התזכיר, עמדתי לצאת לחוץ־לארץ. אך פה נפגשתי בהתנגדות של מי שהיתה אשתו. היא רבה אתי. היתכן? הלא צריך להיות משפט, ומי ינהל אותו? מי יעמוד לפני כס־המשפט ומי ינאם את הנאום, שצריך לזעזע את הלבבות? היתה לה תפיסה פרימיטיבית מעט: מעין מושג של גאולת־הדם. הרוצחים צריכים לקבל את ענשם. עמדתי וביארתי לה את הצד השני שבדבר. הטלתי ספק, אם זהו ברוחו של ברנר. אמרתי לה: למה הדבר דומה? לטולסטוי. שוי בנפשך, שרצחו את היותר יקר לטולסטוי, את הנפש היותר קרובה אליו מבנותיו. ושוי בנפשך, שהוא יודע את הרוצחים ויש לו עדים והוא יכול לפנות אל שופטי־הצאר או אל סתם שופטים. האם היה עושה כזאת? ברור, שלא. כי הנקמה אינה באה בחשבון. אף לא הגמול והעונש. כי האסון לא ימצא כפרה בהרג ההורג. כי לפנות לשופטים – זהו ראשית כל להאמין בשופטים. להאמין בודאות של משפט־צדק, בטחון שלא יהא משפט מעוקל ושלא יוצא להורג אדם נקי. ובתנאים של ארצנו בימים ההם חסרה כל ודאות כזאת. המשפט הוא ענין של שיווי־משקל, של חשבון מדיני, של תכסיס. לא הוא יחזיר לנו את המוסר העולמי שהופר על־ידי פראים.
הדברים נקלטו. היא הבינה את ההבדל שבין יוסף חיים ברנר ובין סתם יוסי דאיכא בשוקא.
לאחר זמן־מה, בהיותי כבר בחוץ־לארץ, היה מעין משפט. בשם הסופרים דיבר פיכמן. הוא עשה את שלו. אך כל הענין נגמר כמו ששיערתי מראש: בגיחוך.
אכן גם זה היה מגורלו של יוסף חיים ברנר.
[ניסן תרפ"ט]
לזכרו
עם כל התחדשות התנועה בספרותנו צף ועלה ממילא זכרונו. קראו לו זה עתה: ‘מורד’. קראו לו: ‘בונה’. כי הוא היה בבונים, אחד ומיוחד שבהם. אנו אשר אתו התהלכנו ראינו את הקו הזה כראש וראשון בתכונתו. הוא היה בעל אופי מסובך והוא, בכוח הניתוח העצמי החריף שהיה מיוחד לו, הכיר בזה, אך מעבר לכל סבך עמד יצר־הבניה, עמד חשק־העבודה. באלה נגאל. לא פסק מוחו, לא פסקו ידיו מעבודה. בימים של ערות ואינטואיציה כתב את סיפוריו ורשימותיו, בימים של ליאות תירגם, ביקר, ערך, עורר ותמיד ותדיר שש לקראת עבודת־חברים, תמיד ותדיר הכיר בעונג ובשמחה ביצירותיהם המוצלחות של אחרים, תמיד ותדיר הושיט יד־עזרה ושלח מלה מעודדת למתחיל, למנסה, לשואף. הספרות היתה הספירה המיוחדת, כמו יסוד־המים לדג. לא העמיד דרישות שאין למלא. לא דרש גאונות. דרש רק כנות, עבודה ישרה ותמה. תן את אשר בכוחך לתת, זהו הכל. הספרות היתה מקור אשרו ומעיין־צערו. גידולה של הספרות, של חבר־הסופרים, היה ממש ענין פרטי, אישי. ועתה, בהסתובב מחדש גלגל־הספרות בהיקף, שעוד לא היה כדוגמתו, מתעוררת בלי־משים השאלה: אילו לא נגזר מארץ־החיים כעת הזאת לפני מספר שנים, אילו נשאר בחיים והיה ממשיך ועובד בתוכנו – מה היה יחסו לכל התנועה הזאת ולכל הסיכויים האלה?
[י אייר תר"ץ]
בצל האילוזיה
אָדָם יְלוּד
אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע־רֹגֶז
כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָל (איוב יד)
יעקב רבינוביץ הרצה בקלוב־פא“ן בתל־אביב על ברנר ופירסם את דבריו ב’מאזנים' כ”ב. נדמה לי, שזוהי הערכה נכונה. יעקב רבינוביץ הכיר את ברנר בחייו והעמיק את העיון בכתביו והשתדל לראות אותו כמו שהוא. הוא מתרחק מן האידיאליזציה המופרזת, שאין לה מצרים וגבולות. הוא יודע את הסוד הגדול, כי ברנר אינו זקוק לכל זה וכי דיו כמו שהוא. הוא אומר, למשל: ‘ריאליסטן היה, ונגד כל רצונות שלא במקומם וזמנם, ולכן נשאר בתקופותיו הראשונות מאחור’. ושוב: ‘השינויים בו חלו עם השינויים שבאו בחיים. הוא לא נשמע לרמזיהם, כי־אם להופעתם בתור עובדות. מה שלא קיבל עד אתמול, העריץ היום ונלחם לו’. לאמור: הוא לא היה חוזה־עתידות. הוא לא חש בבאות. הוא היה איש־העובדות, המציאות, הממשות שבעין. קרני־המישוש שלו היו נטויות בלא–יודעים כלפי העבר וההווה. מכאן הזעם והיאוש. דומה היה בנדון זה למנדלי מוכר־ספרים, לברדיצ’בסקי ולאחרים, שהיו גם כן ריאליסטים, אנשי־עובדות, ולא האמינו ברמזי העתיד. מנדלי כתב סאטירה על הרצל ועל הציונות, שלא הובנה בשעתה (‘לוח אחיאסף’ תרס"ג), וברדיצ’בסקי אמר לי וגם כתב את הדברים, שאין הוא מאמין בעתידות הספרות העברית (‘נתיבות’ בעריכת לחובר). אך ברנר היה צעיר מהם וניתן יותר להשפעה על־ידי נצנים ראשונים של העובדות החדשות. ניתן לשער, כי אילו המשיך בחיים, היה משתנה והולך עד שהיו לנו שני ברנרים, שאינם מתאחים אלא בקושי.
אך הוא לא המשיך. נפסקה השלשלת באכזריות שטנית. בא המות הטראגי. ושוב חידה. יעקב רבינוביץ מדבר גם בזה ועוד אשוב לדבריו. ואולם השאלה היא: האם בא דבר־המות רק מבחוץ ולא מבפנים, מפינות חבויות שבנפש? מנוסה זו, בריחה זו, הסתתרות זו, האם באו רק לשם חשבון הנפש? האם לא היה כעין כליון נפש טמיר לקראת זרועות המות? לקראת הנירוואנה? אודה, כי הרגשה מעין זו חלפה אותי בפגישה אחרונה, כשבוע לפני המאורע. הייתי נפעם ולא ידעתי את נפשי. דיברתי על זה באזכרה ראשונה בירושלים. רמזתי על זה ברשימתי למותו. ודאי, שאין שום ערובה לתחושה זו. היא עלולה לטעות. היא רק מספיקה להעמיד את השאלה לחוד חידה. אחר־כך קראתי בסיפור ‘הר הקסמים’ של תומאס מאן על הקנוניה המשוערת שבין החידקים שבגוף עם מאוויים כמוסים שבנשמה. אחר־כך קראתי בסיפור החדש של יעקב וואסרמן ‘אַטצל אנדרגאסט’ את האימרה הנועזה: אין אדם מת אלא אם רצונו למות…
יעקב רבינוביץ כותב: ‘קראו, למשל, את תשובתו ל:אברהם ואיברהים" של ר’ בנימין – וכנגד זה את הקטע המפורסם שלו, השיחה עם הילד הערבי, את הראיה הנסיונית האמיתית והריאלית שבראשונה ואת האילוזיה ההתרשמותית שבאחרונה, אילוזיה חביבה, אנושית, יקרה, אך אילוזית־רגע – שבעדה שילם גם בדמו. אילו ראה את החיים אז בעינו הפקוחה הקודמת, לא היה בא לגור במקום־ההריגה. יהודי בארץ־ישראל צריך לחיות בין אחיו'.
הקורא את הדברים האלה אפשר שיקבל מושג מוטעה מאותה רשימה ‘בין אברהם לאיברהים’. הוא יכול לחשוב, כי יש שם התעלמות מוחלטת מן המציאות ומאה אחוזים אילוזיה. הוא יכול לשער, כי שניהם, אברהם ואיברהים, נופלים איש על צוואר רעהו ומסיימים את שיחתם מתוך חיבוק וליבוב ונשיקות מאליפות. ולא כן הדבר. השיחה מסתיימת בדברים אלו של אברהם, שהם רחוקים למדי מן הפאציפיזם המוחלט: ‘אחת דע לך, איברהים: את מקומי זה לא עזוב. אנו שנינו נפגש מעתה, ברצוננו או בעל־כרחנו, יום־יום’. אלא שמתחדש שוב ה’אַפּל' אל החלק הטוב שבנשמת האדם: ‘ומוטב לשנינו שפגישה זו תהא ברצון גמור’. ושוב המוטיב הקודם. ‘אם גם כאמור, הלחם לא יפחידנו. נשמור את אזננו עבור אחרים’ (‘על הגבולין’, עמ' 158). ומענין פסוק אחר באותו ויכוח עם ברנר: ‘אין מרמה ואין אונאה ואין פלפול ביום־הדין, ביום אשר יקום האדם או הגוי לחשוב על הדברים כמו שהם’ (שם, 155), לאמור: אין אילוזיה… ובקשר עם זה: לפני ארבע־חמש שנים, בשיחה שהוקדשה לשאלה זו, הגדיר ברל כצנלסון את עמדתי אני כנובעת בעיקר מתוך אימת הקאטאסטרופה. אני, אמנם, הייתי מופתע מדברים אלו וחשבתי שהוא מקפח את הצד ה’אידילי' (כמו שכתב לי ברנר), האילוזיוני־החזוני, שבתפיסה שלי. ואולם דיים אם אנליטיקן חריף כברל כצנלסון יכול היה להגיע לידי דעה כזו. זה מוכיח, שלא הייתי נטול לגמרי חוש־המציאות. אדרבה, מפני שחשתי בזוועה שעתידה להתרחש, לפיכך עמדתי והזהרתי. אלא שלתחושה זו נצטרף גם החיזוק שבלב, שעל־ידי מדיניות רחבת־הלב ורחבת־האופקים אפשר להגיע לידי תוצאות אחרות לגמרי.
ומה היתה הרגשת ברנר בכל אלה? נדמה לי, שעל יסוד שיחות שבעל־פה ואיגרות־שבכתב (שהיו אז רצות בינינו הלוך ושוב. הוא אז בירושלים ואני בתל־אביב) עלול אני לתפוס את הדברים באופן אובייקטיבי. נדמה לי, שלהבנת עמדתו מספיקות ההגדרות של יעקב רבינוביץ בנוגע למציאות וחזון. ברנר היה מלא־עינים ומרובה חושים כלפי הקיים וחלש מאד כלפי המתהווה, כלפי חזון־העתיד. הוא ראה את המציאות הגדולה של הערבים, שהיא כבר עובדה קיימת, ולא ראה בתחילה את המציאות היהודית בארץ, ההולכת ומתהווית. הוא כתב אלי: ‘אומה גדולה, בריאה, מאוחדת־שפה וכו’ וכו' כהערבים, אפילו החלק שלהם בארץ־ישראל ובסוריא, שאינו עומד על מדרגה גבוהה – – מה הננו נגדו?' ואני כתבתי אליו: ‘אבל למה למעט את הדמות? הרי… והכינונו, בכל בטלנותנו, רשלנותנו וחולשתנו בשלושים שנה ארבעים ישובים חדשים. הרי הפכנו מדבר לגן־עדן. הרי מרחביה ודגניה וכנרת ומצפה ומגדל ופוריה ובן־שמן וחולדה אינם דברי אגדה (כל זה בד' שנים). וזה אך החילונו. לא. גם אנו איננו כמות מבוטלת לגמרי’. הוא ראה את הקשיים שבתפיסתי על אחדות שמית וכתב אלי: ‘עם הספרדים קשה לבוא בדברים ולהיות לבשר אחד – ועם הערבים הלא אין לנו גם שפה משותפת’. והוא לא חש, כי ההבדלים בין האשכנזים והספרדים עומדים להטשטש בתקופה קצרה־בערך וכי במקום שיש אחדות בשאיפה המדינית, אידיאל מדיני משותף, שם גם השפה אינה עיכוב. ראה ריבוי הלשונות בהודו (גם שם האידיאל המדיני המשותף הוא יצירה חדשה. בעבר לא היה, כנראה, כדבר הזה).
לאמור: כשאני קורא עתה אותו מאמר ‘בראשית’ על כל ‘מילואיו’ (הכל ביחד נכתב בתרע"ב ונתפרסם בקובץ ‘בינתים’ וחזר ונדפס ב’על הגבולין'), הריני רואה, כי כבר סרו ממני אז רוח התמימות ואמונת־אומן אשר היו בי עוד ב’משא ערב'. לבי ניבא יום מר. לבי ניחש לי, כי שומע לא יהיה לי וכי עתידים ‘להסיק את התנור’ ללא־מוצא. ואולם אצל ברנר היה הפרוצס להיפך. אני עברתי מאופטימיות לפסימיות והוא עבר מיאוש לתקוה. האם הושפע בזה, כמו באיזו ספירות אחרות, מדברים ראשונים שלי? אולי. אבל אין צורך בהנחה זו. הוא הושפע מן העובדות. גידול־הישוב לאחר המלחמה חיזקהו ועודדהו. ‘מה שלא קיבל עוד אתמול, העריץ היום ונלחם לו’. הוא ראה, שאין אנו עוד ‘כמות מבוטלת’. לעומת ‘ארבעים ישובים בשלושים שנה’ מלפני המלחמה צמחו הישובים לאחר המלחמה ככמהין ופטריות. לעומת מאות הפועלים מלפני המלחמה, לעומת העוני והדלות מאז, באו האלפים, באו השיר והתרועה, באו בני־הנעורים, בחורים ובחורות, באו בצעדים מאוששים. כל זה השפיע. אם כך – הרי אפשר לנסות דיבור אל הילד הערבי, אל ניצן העתיד. הוא יצא מספירת המציאות, הוא נכנס לאצטגנינות החזון…
יעקב רבינוביץ מדגיש: ‘יהודי בארץ ישראל צריך לחיות בין אחיו’. אני מבין את הדברים האלה במובן זה: היות ויש כאן ניגוד עצום, לכן אפשר על־ידי הסתה וארגון לחולל זוועת־פתאום. במובן זה יש בודאי בדברים אלו מן ההגיון. וצריך להוסיף: לא רק בארץ־ישראל. אשתקד טיילתי לכאורה שלוו ושאנן יחידי בחוצות ברלין ומינכן ונסעתי שם בקרונות־הרכבת בצוותא חדא עם אנשי־היטלר, כשאני מבליט את יהדותי בכל יכלתי – ואין מכלים דבר. אחר־כך כתבו לי מבית גרמני־נוצרי: ‘אם חוסר־העבודה יתמיד, נפחד לצאת בלילות מבתינו’. וזה מקרוב כתב לי יהודי מברלין: ‘בן אחותי היה במקרה ברחוב קורפירסטנדם בשעת ההתנפלות בליל־ראש־השנה. הוא ניצל הודות לזה, שהוא קל־המרוץ ביותר. אך לבו נשבר בקרבו בראותו בעיניו איך מכים ורומסים באכזריות נוראה זקנים וזקנות’, המכתב בא ממשפחה אריסטוקרטית עתיקה של יהודי־ברלין. וכל זה נעשה במערבו של המערב. ברחוב ראשי, ובליל־ראש־השנה, בשעה שכל יהודי חי ‘בין אחיו’, דוקא אז היתה שעת־הכושר להתנפלות פראית!
לא. אם תנתח את הפסוק של יעקב רבינוביץ באיזמל־ההיגיון, שוב לא יעמוד בפני הביקורת. ראשית כל: נודף ממנו במקצת ריח־הפחד, וגם בנדון זה קיים הכלל: ‘אם החילות לנפול – נפול תפול’. אנו חיים פזורים בין האומות וגם בארץ אנו חיים, מימות ביל“ו ואילך, פזורים בנקודות שונות ואי־אפשר לנו בלי מידה ידועה של אומץ־רוח. ועד כמה שיש בפסוק זה מן הבטחון בכוח־הפיסי, הרי יש גם בזה מן האילוזיה. בבנטויטש ירו לאור היום ובחצר בית־הממשלה. ד”ר טיכו נדקר במרכז יהודי. הגידו לי, כי בשעת ההתנפלות ניצלה שכונת מאה שערים כמעט בנס. לדעת אחר לא היה מן הנמנע, שיבקיעו אז גם לתל־אביב. בקיצור: על כדור־הארץ הזה אין בטחון של ממש. חיינו ומלחמת־חיינו עומדים בכלל על היפותיזה, על השלייה, על אילוזיה. וגם הציונות בכלל אינה אלא פרק־חיים אדיר, של יחידים ושל ה’אני הקיבוצי'. והשאלה היא רק זאת: לבחור את המעולה שבאילוזיות. יש אילוזיה, שהיא לכאורה דרך ארוכה ובאמת היא הקצרה. במאמר אגדיי (ברכות ס"א) מובע הרעיון הזה ביופי רב: ‘אשריך, רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים’.
ואין הכוונה דווקא לקירות־אבנים של בית־הסוהר. הכוונה מתפשטת גם מחוץ לקירות הללו.
וגם ברנר נתפס, כנראה, שלא על דברים בטלים.
[יח מרחשון תרצ"ב]
הסופר של הדור
הוא נולד ובא לעולם לפני חמשים וחמש שנים, בי“ז באלול תרמ”א, באיזו נוביה־מליני, באחת מאותן העיירות שהן חרבות ושוממות כיום. הוא למד הרבה תורה באותם בתי־המדרש, שהוא ואחרים עזבום אחר־כך. הוא עבד שנה ויותר בצבא הרוסי וברח ממנו. שנים עמד לפני ארגז האותיות במזרחה של לונדון, עמד אנוס בין הכרח ורצון לחיות על עמל כפים. אך גם משם התחמק ועבר דרך אשכנז לגליציה במקום שהונח לו מעט, אך גם פה לא היתה אלא אכסניא ארעית, תחנת־מעבר. באחד הימים, ואני אז בחוץ־לארץ, ועברה השמועה־הרינה בעיר ובמושבה: ברנר בארץ, כי בחשאי בא ונכנס למושבה וניסה שוב לחיות כאחד העובדים. אך כשנבעו מצפוניו חזר אל שולחן הספרות ושוב לא עזבו לעולם.
בעיירה ספג את סבל־הדלות, בבית־המדרש פיתח את כוחות הנפש לחריפות שבניתוח ולהעזה שבהרכבה, פיתח את כוחות הדמיון והחזון, בלע בדמו ובבשרו את האגדה ואת המוסר; הספרות הרוסית פתחה את אופקי־העולם, צירפה אותו אל שוחרי השחרור ליחיד ולרבים. מימי קישינוב הרגיש במיוחד בסיוטיו של ישראל. הוא הרגיש במיוחד עם המרודים, עם מקופחי־הגורל, עם העלובים והמגוחכים, עם אלה אשר ענייני תרבות וספרות הם להם מעין לעג לרש, ובכל זאת דבק במלה העברית, להט באישה, שהיתה אז מלה של יחידים, של ת"ח, של נכבדים, ולו יהא רק באותה מידה, שהספר העברי ללא־נקודות היה פתוח ומובן להם. הוא חי את חיי הגלות וסבלותיה ולה היה לפה. אך הוא כאב גם את כאב הלשון העברית, שאתה ועם ספרותה נקשר מיסטית ללא־התרה. ובעלותו ארצה חי באינטנסיביות מכופלת גם חיי מולדת מתהווה. והיה גם לה לפה בסיפור ובמאמר.
הוא היה איש הסיפור, המאמר והביקורת הספרותית. על שלושת הסוגים האלה עמד עולמו, בלי לדבר פה במאומה על שלושה סוגים אחרים: העסקן הספרותי, המו"ל – העורך, המדריך – החבר הנאמן. בשלושת הסוגים הראשונים היבול אשר לו בתשעת הכרכים. כל מלה בקעה ועלתה מן השיתין שבנפשו, כל אות ותג היו רצינות־שברצינות. כל דבר בו נגע הצטרף במידת־מה לשאלת חיים, לשאלת קיום וחדלון. לא פוזה של כהן גדול, לא איצטלא של פרנס־הדור ודבר לדור, ומכל שכן של פודה ומציל, – אבל בחיים ובספר, בקסרקטין ובמערכת, היה אחד מאנשי־המשמר, אחד מאלה המטים את שכמם לעול. ‘לא משורר, לא נביא’. אלא ‘חוטב עצים, איש קרדום’, עושה מלאכתו לתומו. מכאן ההשפעה המופלאה על חברים. העולם משווע לרצינות, להרגשת האחריות, לזוהר שבטוהר ושבפשטות. וכשמצאו סגולות אלו אצלו, העריצוהו חרישית. לא שהסכימו אתו בכל. אך הבירורים והניגודים לחוד, וההערצה לחוד. ולא שהיה יחידי בדורו. שלמה שילר עלה עליו במחשבה ואחדות הנפש, א. ד. גורדון בהרגשת חיובי־העתיד, באקטיביות־הרוח, בהתפרצות־הנפש לפעולה ולחינוך־הדור. אך הוא עלה עליהם בהרגשת סבל היחיד עד כדי הזדהות, ובעיקר בתור איש העט המבורך. הוא היה הסופר של הדור.
תשעת הכרכים הצפופים הם לפנינו. העשירי, זה של מכתביו והמאמרים עליו, עתיד לבוא. עדיין מחכה המספר שבו להערכה מקיפה. ואפשר שהמעריך ימצא, כי המספר ברנר מקשר שני עולמות, עולם־הגלות כמוצק וכמתפורר ושוקע ועולם־המולדת בהתהוותו, בהתדבק אליו ראשוני הפליטים והעולים. ואפשר שהמעריך ימצא, כי רק מעשר ותרומה מן היבול הספרותי יזכו להשארות־הנפש, בעוד אשר עיקרו של הכרי ניתן לשעתו ולדורו. מי בא בסוד־העתיד? ברנר רצה לספר, נאבק עם מלאכת־הסיפור, בחל בדרך־המלך של הסיפור, תר אחרי אמצעי־ביטוי חדשים בסיפור, – ולפנינו, בכמה כרכים, פרי הרצונות וההתאבקות והביטול והתיור הזה. ולמה אכחד? לנו, חבריו ובני־דורו, קשה עוד לדבר אובייקטיבית על היבול הזה. הוא לנו עוד היום לא סתם מלאכת־מחשבת. הוא לנו עוד היום פרקי־חיים. כל מלה עולה מכבשן־הנשמה, כל מלה כואבת וצורבת, מפרפרת ומכרכרת. אין אנו מסתכלים בלבד, אלא גם העושים על הבימה. אין לפנינו רק האותיות המרובעות בלבד, אלא גם תוי־פניו של המחבר בצירוף הבעת הפנים האלה, של העינים החדות האלה. דומה, שאנו שומעים עוד בשעת קריאה את קולו. ואיך נדון בתנאים כאלה אובייקטיבית על־פי חוקי הטעם הטוב בשירה ובאמנות ובהשוואה ליצירותיהם של אחרים?
לא, אל נתהלל במה שאין לנו. נשאיר את האובייקטיביות לאלה אשר יבואו אחרינו. דור יבוא ובשבילו יהיה יוסף חיים ברנר אחד מאלפי החזיונות שבתולדות גוי ואדם. כוכב אחד בתוך רקיע זרוע כוכבים. לנו הוא חזיון סובייקטיבי עד מאד. לנו היה האיש ברנר אשר עמד במרכז־חיינו, החבר הנאמן, המורה ליחידים ולרבים, האיש אשר בו האמנת ללא־פקפוק, נזיר־החיים אשר לא ביקש לעצמו לא עטרה ולא עושר בעי“ן ולא אושר באל”ף אלא ד' אמות של עבודה ויגיעה. האיש אשר היה בבחינת מתן־בסתר אח לנדכאים, אשר חי בכל מהותו את סיוטי העמל, האומלל, גם של אבק־האדם, במיוחד את סיוטי־ישראל, וביחד־עם־זה צירף את חלקו לתנועת־העובדים, לאלה אשר באו לבנות את החיים החדשים, עמד אתם בשורה, נתן להם הכל, מתן שלם, בלי איפכא־מסתברא, הוא המהפכן התמידי, התוסס התמידי, הוא שמפאת דבקותו באותיות העבריות ובמלה העברית היה בשעתו גם מהפכן־קונטרא; במלה אחת: בשבילנו היה יחיד לסבל בחייו ויחיד גם במותו, באשר בבוא שעת־השואה היה יכול להמלט על נפשו ונמנע בפשטות ולא פרש מחברים ולא נמלט. זהו קידוש־השם, לעילא ולעילא, זהו ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’ שאין למעלה ממנו.
והאם פלא הוא, שאנו זוכרים אותו כיום ביתרון־הרגשה? אותם הסיוטים, שהוא חש אותם לכאורה בהפרזה, עד כדי חולניות, כלום לא ירדו עלינו כחתף בארצות־התפוצה? מי מילל בימיו ומי ניחש בלעדיו כי עד כה יעלה לישראל בכמה מארצות התרבות המפוארות ביותר? ועדיין לא נגעתי במאומה בסיוטים העוברים עלינו בארץ גופא.
משאות קשים חזה, הרגיש, אך לא, לדאבון, משאות־שוא ומדוחים.
האוסיף לבסוף ממה שהיה לי במיוחד בחייו ובמותו? היו בינינו כשתי שמיטות שנים. הניגודים בקעו מבתחילה אך לא מנעו ידידות־אמת שהגיעה לעתים למדרגת־אחוה. פעם אחת כתב: אותך אזכור גם בהציעי את מיטתי האחרונה. אזכור פגישה ראשונה מקרית בלונדון, בספריה ציונית דלה ועניה. פגישה זו היתה שעת־לידה לירחון קטן, בן שתי שנים: ‘המעורר’. ואזכור פגישה אחרונה מקרית כשבוע לפני הקץ, בערב ברחוב נחלת בנימין בתל־אביב, בצעדו צעדים מאוששים. מטעם לא אדע שחרו חלפתני אז – ורק אז – הרגשה תמוהה, כי הוא כבר לא מעלמא הדין, כי הוא כבר מוקף זוהר מעולם אחר, מעולם המכוּנה נצח. זוכר אני היטב, כי רוחי פעמה בי אז וכי שעת־מה אחרי פגישה קצרה זו לא קם בי הדיבּר.
וכאן יפסק הדיבּר גם עתה…
[ט"ו אייר תרצ"ו]
בהאסף הגורנה
עשרים־וחמש שנה אחרי מותו נדמה לי, שאני מבין אותו יותר, שאני רואה אותו ראייה מקיפה יותר מאשר בחייו. משונה הדבר: לכאורה צדקו המליצים באָמרם: ‘טובה שעה אחת בעל־פה מכל יריעות שלמה’. לכאורה חשוב המגע הישיר, פנים־אל־פנים ולב־ללב, מכמה מאמרים וחיבורים. וברנר, בייחוד בשעותיו הטובות, דיבר בגילוי־לב, בלי צעיפים ותעלומות, ענה ישר על דבריך, הירצה בפשטות כאשר עם לבבו. ואני הן התהלכתי אתו שעות וימים, ירחים ושנים. לא הרגשתי כל מחיצה ביני לבינו. ובכל־זאת הראייה עתה כללית יותר, מקיפה יותר, חודרת יותר. אולי דרוש מרחק של חצי־יובל שנים, כדי שהתפיסה תתבהר יותר, ללא נטייה וללא משוא־פנים, גם ללא תרעומת כלשהי. הוא היה גלוי־לב בדבריו ובכתבו, אבל הוא בכל זאת לא דיבר ולא כתב על הכל, בייחוד לא על עצמו, על עברו. אך בהאסף הגורנה כל כתביו ואגרותיו וזכרונות ידידיו ומכיריו ניבעו גם מצפוניו, והתמונה נעשתה שלימה יותר, בהירה יותר. כאן גדולות זכויותיהם של מנחם פוזננסקי ומרדכי קושניר, שטרחו בהוצאת הכתבים האלה וגמלו חסד עם אישיותו ועם זכרו.
מובן, שלגבי תכונות־היסוד לא חל כל שינוי. טול, למשל, את יצר־העבודה שלו, שלא הרפה ממנו מעולם. יצר? לא, זה היה למעלה מיצר, למעלה מתכונה. זה היה טבע. יש בני אדם כאלה שחייהם מזדהים עם העבודה, עם הליכה בתלם יום־יום. לא משהו הבא מכוח הרצון החפשי אלא כולו הכרח וחוק. או טול תכונה אחרת המלווה אותו גם כן כמעט כל ימי חייו: ההסתפקות במועט. כאן ודאי תערובת של רצון והכרח. המדרש מספר על רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת. וכששאלוהו על כך והזכירוהו את המקרא ‘וקראת לשבת עונג’, ענה: מה אעשה וזהו עונג שפה שלי. בערך כך היתה מידת ההסתפקות־במועט מתכונות־היסוד של ברנר. אילו ניסה אחרת, היתה הקרקע הנפשית נשמטת תחתיו. תכונה זו היתה מצויה בדורות הקודמים אצל רבנים וסתם יראים. אך משום־מה החרה־החזיק בה המהפכן־המרדן יוסף חיים בר' שלמה ברנר זכרונו לברכה. משום־מה לא קרא הוא לחיי־רווחה עונג והנאה? על־מה פחד ולא רחב לבו למראה משהו שפע ונוי בחייו הפרטיים־העצמיים? תיקו. גם המרדן אינו יכול לצאת מעורו הוא. יש גבול ומידות־תחום גם למרדנות.
* * *
משהו דומה לכך היתה דבקותו בעברית, שגם היא לא הרפתה ממנו כמעט כל ימי חייו. החזיון הזה אינו כל־כך פשוט בתכלית הפשטות. אדרבא דבקותו במוסר היהודי של הסתפקות־במועט תמוהה פחות. נגד עמדה זו עומדת ההשקפה על הנאת החיים, שרבים וכן שלמים גם מחסידי אומות העולם ומהפכני עולם בעטו בה. אבל מה טעם לידבק דוקא במלה העברית, – אפילו בפרק־זמן שנדמה היה כי מבול שוטף גרף את כל ספרותה וסופריה? משום מה נתן המנתץ הגדול, המהפכן־לתיאבון, את חייו על קיום העברית, גם כשנדמה היה כי הוא בודד במערכה או לכל היותר אתו רק מתי־מספר? רבים עזבו את המערכה, רבים אחזו בעברית ובאידיש כאחת, אך הוא היה נאמן אך ורק לעברית, – בלי שהיה יכול לבאר את הדבר ביאור כהוגן. זה היה בשבילו מעין ‘מסדה’. זה היה בימי ‘המעורר’ מעין החלטה לכתוב כל ימי החיים בלשון, שהיהודים אינם זקוקים לה (והא ראיה שפסקו אז כל העתונים העברים ברוסיה). יונה ספיבק תיאר איך שהוא ישב וקרא את ‘בחורף’ של ברנר בספרית ‘הרצל־נורדוי’ בלונדון, כשברנר יושב על ידו, והם עוד לא הכירו זה־את־זה. נקל להרגיש כמה חשוב היה אז לברנר לראות בעיניו אדם חי שקורא את סיפורו הגדול הראשון. גולני סיפר איך בא בימים הראשונים בארץ בחדרה לראות בעיניו, איך משאילים ספרים עברים למקרא לתלמידי־בית־הספר. דברים אלו היו חוויות בשבילו, אך דבקותו בעברית החזיקה בו לפניהם ולאחריהם. זה היה למעלה מן החישוב והחשבון. זה היה מעין טבע.
אך כשאתה עוזב את תכונות־היסוד ופונה אל שאלות העמדה בעניני הציבור, אתה מוצא שהיה נתון להשפעות ומצבים וממילא היה גם איש־הסתירות. הוא היה ציוני ולא־ציוני, ציוני וטריטוריאליסט, ציוני ובונדיסט, אנטי־צבאי וצבאי. אל תדרוש עמדה קבועה בכל אלה. השפיעו מצבים, השפיעו אישים. ר' הלל צייטלין זכרונו לברכה ייחד את התיאור על השפעת בוים בהומל. כיוצא בזה חזקה השפעת ברדיצ’בסקי בספרות, וחזקה באחרונה השפעת ברל כצנלסון בחיים. בשנים האחרונות לחייו היתה בכלל רוח אחרת מסביב. שככה הרגשת האָבדן ובאה ההרגשה שאנו עושים פה משהו של ממש. אילו ניצול מן הרצח אפשר שהיה מופיע בצביון חדש. זהו נושא להרהורים שונים. אך אנו אין לנו אלא מה שנתן בארבעים שנות חיים; תשעה כרכים גדושים ספרות יפה, מאמרים לשאלות הזמן ומסות־ביקורת. ברנר בדורו כפרץ בן משה סמולנסקין שני דורות לפניו. כמעט אותן תכונות־היסוד, כמעט אותה הדבקות במלה העברית, כמעט אותה האהבה ליריעה הרחבה. ודאי שיש גם הבדלים עצומים. ודאי שסמולנסקין היה חיובי יותר, היה ספקן פחות, היה איש־סתירות פחות, היה בכלל בעל עצמיות יותר ושליט בעברית המקראית כאחד הגדולים. ברנר, לעומת־זה, היה פסיכולוג־עמקן וצייר רואה יותר. מודרני יותר. גם בעמידה לפני תהומות. דור דור ונציגיו. ושניהם הקדימו להסתלק, מי במחלה ממארת ומי ברצח. ושניהם – אל נתעלם מן המציאות – בין הנשכחים. כבר עכשיו. לומדים אותם ועליהם בבתי־הספר ובמסיבות אחרות. אבל הם ‘תמול שלשום’. הם לא המציאות של היום. תקופתנו אנו תקופת ההגשמה ולבטיה, גם תקופת המוראים. ברנר רק עמד על סף תקופה זו. הוא נציג תקופת השאיפה והכיסופים והגעגועים. במרבית סיפוריו מופיעה הארץ רק מרחוק, רק כשאיפה, או כהתחלה, כמעבר, כמפתן. עוצב יגונב אל לבך בחשבך, שמי שהיה חי־החיים רק לפני עשרים וחמש שנים הוא כבר איש־העבר, איש התקופה הקודמת. בני התקופה הזאת יש שנולדו אחריו או שהיו אז קטנים שלא הגיעו אז למשנתם ועתה הם שומעים עליו בלי מגע ישיר. אך חלק גדול ממסותיו רעננות כמו ביום כתיבתן, ומי שיחפוץ להכיר את התקופה הקודמת יקרא ‘בחורף’, ‘מסביב לנקודה’, ‘שכול וכשלון’ – וכל השאר.
[אייר תש"ו]
כוחו וחולשתו
א. המסגרת
לונדון, תרס"ו. לפני ארבעים שנה. ברחובות המטרופולין הגדולה ביותר באירופה מטיילים באחד הערבים שני סופרים עברים, כל אחד בגיל עשרים וחמש שנים בערך. אחד מהם רוחו עליו מרה במעט. הוא ביקר זה עתה בפעם הראשונה והיחידה בביתו של אחד־העם (על־פי הזמנה ממנו) ונדמה היה לו, כי המזמין התייחס אליו בביטול. הרגשה זו הכאיבה לו. השני רצה לעודדו, ליטול ממנו את עוקץ ההרגשה הזאת, בשגם היתה מוטעית, בלתי צודקת. השני אמר בטוב־לב:
‘אל תדאג, עול־ימים, עוד יבוא יום וברחובות ירושלים או יפו ימצא רחוב גם על שמך’ (תרס"ו!).
הדבר נראה בעיני השומע, כאילו אמרו לו שבאחד הימים תעבור אליו בירושה הסיטי של לונדון.
הוא שאל בצחוק: ‘ומתי יהיה דבר זה?’
והראשון ענה: ‘אחרי עשרים וחמש שנים בערך כשנחוג את שנת־היובל לחייך’
‘אבל עשרים וחמש שנים הם תקופה ארוכה מדי. השתדל נא שיתרחש הדבר קודם לכן’.
הדבר התרחש קודם לכן. על שם הסופר מר־הנפש נקרא ישוב חקלאי בארץ, וגם רחוב בתל־אביב, וגם בית ציבורי גדול בה. עוד לפני שיצאו עשרים שנה מיום השיחה ההיא. אלא שהדבר התרחש באופן טראגי כאשר לא פילל גם אחד מן השניים האלה. הדבר התרחש באשר הסופר ההוא נספה בימי פרעות בארץ, כאשר נרצחו הוא ואחוזת מרעיו בשנת תרפ“א, בכ”ג בניסן וביום הראשון למאי.
כי הסופר ההוא היה המספר הגדול, הפובליציסט הנרגש והמבקר השנון יוסף חיים ברנר זכרונו לברכה. וזה שטייל אתו היה ידידו הסופר אשר ביילין, כיום בירושלים.
עשרים וחמש שנים עברו מן היום המר והנמהר ההוא. בשנים האחרונות התרחש מה שהתרחש בבית־ישראל בלב־אירופה, בלב תרבות־המערב. רצח של מתי־מספר בימי פרעות לפני עשרים וחמש שנים, ואפילו של גדולים ודגולים, במה נחשב הוא לעומת השואה של השנים האחרונות? בינתיים גם קם בארץ דור חדש, ‘אשר לא ידע את יוסף’, אשר השם ברנר הוא לו לכל היותר אחד השמות הידועים לו מפי השמועה או מספסל־הלימודים.
אף נסיבות הזמן גרמו לכך, שאין הלבבות פנויים להתייחד עם זכרו של סופר, שאמנם במשך תקופה מסויימת וגם מזועזעת היה הוא הדמות המרכזית בין הסופרים העברים בארץ, ביחוד בשביל חוגי־הנוער. האפשר עכשיו לנסות לשרטט את הדמות הזאת בשביל קוראים מקרוב באו? האפשר לעשות זאת במאמר אחד או שנים? כותב־הטורים האלה יודע את כל הקושי שבנסיון זה ובכל־זאת הוא אומר לנסות דבר. הוא גם משהו מחויב בכך. הוא היה במשך שנים קרוב ליוסף חיים ברנר, בלונדון ובארץ; במשך שנים היה שותף לו בעבודה, משך אתו בתלם אחד בשדה־הספרות. הוא הכיר במידה מרובה את ברנר מקרוב. לבאר ולהסביר את ברנר כראוי זהו יותר מתיאור דמות יחידה מסויימת על כל קסמיה והגבלותיה, הישגיה ושגיאותיה. יוסף חיים ברנר צץ ועלה והגיע למה שהגיע מתוך נבכי תקופה גדולה, מתוך לבטי גורל עם־ישראל. להכיר ולהרגיש את ברנר כמו שהיה, בלא פירכוסי כחל ושרק, זהו להכיר ולהרגיש לא רק את אחד מאלה שהטביעו מצביונם על התקופה, אלא להכיר ולהרגיש במשהו את עצם־התקופה, את קלסתר ימי ‘תמול שלשום’, בחיינו. מי סופר ולא יתאווה לפחות לנסות דבר? אפילו רק הנסיון בלבד בשטח זה הוא בגדר מעשה, בין ישך מצליח ובין אם אינך מצליח.
הבה וננסה! –
הבה ונעבור ראשית כל בטיסה על התאריכים העיקריים שבתחנות חייו. עיירה ברוסיה בשם מלין־החדשה. בה נולד בי“ז אלול תרמ”א. משפחה לא קטנה ועניה. אביו ר' שלמה – ‘מתנגד’, אך רב־העיירה, שאצלו הוא לומד בתרנ“ג, הוא ‘חסיד’. תרנ”ד הוא לומד בישיבת הומל, עיר מרכזית בכלכלה ובתנועות־הציבור. תרנ"ו הוא לומד בישיבת העיירה קונוטופ החסידית. כאשר מוצאים אצלו כתבי־יד של לגלוג על החסידות מגרשים אותו בבושת־פנים. משם הוא בא לעיירה פוצ’פ, עיר חסידית גם היא, אך הרב נושא פנים מעט גם להשכלה. שני בניו, אורי ניסן ומנחם (הראשון אחר־כך מספר דגול והשני מראשי ‘הבימה’), נעשים ידידיו־אחיו, משם הוא חוזר להומל, עוסק בציונות ובבונדיזם (סוציאליזם יהודי המתנגד אז לציונות) ועוסק בספרות, מפרסם קובץ ספורים קטנים ‘מעמק עכור’. מתקבל לצבא הרוסי בפנים־רוסיה, עובד בצבא למעלה מן המוטל עליו כדי להרויח שעות־חופש לספרות. כשהוא עומד להשלח לחזית הרוסית־יאפאנית הוא ברח מן הצבא. נתפס בתור אדם מחוסר־תעודות וכשיתגלה שהוא עריק צפוי הוא למשפט־מות. מי שהיו חבריו ב’בונד‘, ושנשארו מעריציו גם לאחר שפירש מהם – משחררים אותו בסיכון חייהם מן המאסר ומבריחים אותו את הגבול. ארבע שנים בלונדון. בין הפליטים הגולים. עוד קודם פירסם ב’השלח’ את הסיפור הגדול הראשון שלו: ‘בחורף’ וסיפורים קטנים. בימי לונדון חל משבר גדול בספרות העברית, בעיקר בגלל המצב הפוליטי אז ברוסיה. נפסק הירחון הספרותי המרכזי אז, ‘השלוח’, חדלו העתונים העברים ברוסיה. נדמה, כי עלה מבול ושטף את כל הספרות העברית. באותו זמן קם י.ח. ברנר ויסד בלונדון ירחון עברי־ספרותי לא־גדול בשם ‘המעורר’. זה היה אז מעשה רב. מעין הרמת־דגל בימי תבוסה (פרופ' קלוזנר פירסם אז מאמר ב’המעורר' בשם ‘המחנה הנשאר’). כסף לא היה לו. הוא הרויח אז את לחמו בתור פועל מסדר־אותיות בבית־דפוס או בתור מתרגם בשביל עתונים באידיש. לשלם שכר־סופרים לא יכול. חותמים כמעט שלא היו, כי הצנזור ברוסיה החרים לעתים את החוברות ולא רצו לחתום. עליו היה לקיים את הירחון בפרי־עבודתו, לחסוך מפיו ומתלבושתו, לעבוד ולערוך חנם, לשאת בעצמו את שק החוברות אל הדואר. מותר כיום להוסיף ולהגיד: גם ציונות לא היתה אז לו. גם לא בטחון בקיום הספרות העברית. להיפך: הוא עמד על סף־היאוש והצער כירסם את לבו, ובכל־זאת עשה מעשה אשר לא עשאו אז שום אדם אחר. בדבקות עילאה בלתי־מובנת, בחסידות עילאה לא תבואר, בעקשנות אין דומה לה (אפשר שאחר־כך נראה שמתוך התכונות האלה צמחה השפעתו העצומה על דורו). וכך התקיים ‘המעורר’ קרוב לשנתיים בעזרת סופרים מעטים, שהיו נאמנים לו ומסייעים בכל האפשר, בתוכם כותב־הטורים האלה. השפעת ‘המעורר’ על ‘המחנה הנשאר’ בייחוד על המשמרת הצעירה אז (בתוכם פיכמן, שמעונוביץ ועוד, שהיו עדיין בראשית דרכם) היתה גדולה מאד. מותר להגיד, כי על־ידי ‘המעורר’ חל מיפנה מסויים בספרות העברית מכמה בחינות, וראשית לכל על־ידי פרי עטו של ברנר עצמו. שם פירסם דראמה חשובה: ‘מעבר לגבולין’, סיפור גדול מימי שבתו במאסר (‘מא’ עד מ'), והמון מאמרים ורשימות בשמו ובשמות בדויים (שם גם צץ בפעם הראשונה השם הספרותי של כותב הטורים האלה: ר' ב. אגב: הוא שהציע לברנר את הכינוי ‘ח. ב. צלאל’).
‘המעורר’ נפסק אחרי שנתיים, בעיקר מתוך חוסר חומר ספרותי מעולה (כיון שברנר לא היה יכול לשלם שכר־סופרים). ברנר עובר אז לגליציה. פה הוא מוציא קבצים ספרותיים בשם ‘רביבים’. מצבו פה בכמה מובנים טוב יותר מאשר בלונדון. אחרי שנתיים הוא עולה ארצה. הוא שם לו סתר־פנים, השיג תעודות בשם פלדמן, רצה לחיות בארץ בתור פועל חקלאי ולא בתור סופר. לשם־כך העלים את שמו האמיתי. כששני נוסעים בספינה מכירים בו שהוא ברנר, הוא מקבל מהם הבטחה שלא יגלו את סודו. הוא מגיע לחדרה ומתחיל לעבוד במעדר. כאן הוא נוחל מפח־נפש. הוא, האדם החזק לכאורה, מי שהצטיין רק לפני שנים מספר בתור חייל בצבאיו של ניקולאי השני עד שנקבע אליו יחס מיוחד של כבוד ואימון (ובגלל־כך יכול היה לברוח ולהמלט ברגע ההכרחי), הוא אינו שולט במעדר. אחרים עובדים ומצליחים לחפור בורות להפליא בשביל שתילת־עצים, ובורותיו הוא לא תואר ולא הדר להם – והם מעטים. כך עברו ימים מספר. עודו ממשיך בדכדוך־הנפש את עבודתו והנה עובר על פניו אַחד־הפועלים, מכיר בו, וקורא נגדה־נא לכל הפועלים: הרי זה ברנר. עתה, כשניבעו פתאום מצפוניו והוא רואה עצמו מוצג לראווה, הוא עוזב את העבודה הגופנית וחוזר לשולחן־הכתיבה. הידיעה, שברנר הגיע ארצה, עברה כבזק את הישוב החדש והקטן אז. שתים־עשרה שנה הוא נעשה עמוד הימיני של הספרות העברית החדשה בארץ כסופר, כעורך, כמתרגם, כמעודד כשרונות צעירים, כמבקר, ככותב מסות על גדולי השירה והספרות, כמרצה על הספרות. בימי המלחמה ההיא שימש גם מורה לספרות בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב ואחר־כך מורה לעברית בחוגי־הפועלים בימי העליה השלישית, ימי סלילת־הכבישים בארץ. בינתיים באו ארצה שני אחים ושתי אחיות, בינתיים נשא אשה, נולד בן־יחיד, נפרדו. וכך הוא ממשיך ומעשיר את הספרות בשטחים שונים עד שבא ניסן תרפ“א, כ”ג בו, אותו יום המר והנמהר, שפרצו פרעות ביפו, והוא גר אז מחוץ לעיר אצל משפחת ידידים בסביבה ערבית. הוא והם נרצחו. את הרוצחים לא גילו. גם לא את החפצים והמטלטלים אשר נשדדו.
אלה תולדות האיש בטיסה מהירה. זוהי המסגרת החיצונית, גם היא רבת־ענין. גם היא שונה מן הרגיל והשכיח, ובכל־זאת היא אינה אלא מסגרת חיצונית. עדיין לא הכרנו את האיש מבפנים, את לבטיו ואת נצחונותיו, את תקפו ואת חולשתו. והעיקר: עדיין לא הכרנו את חלקת־חייו בחיי־עמו ובשדה־הספרות. הרי כאן עיגול בתוך עיגול: מסגרת חיצונית, אש־הפנים וחזית־הפנים. וכתוצאה: היבול הספרותי, ההשפעה החינוכית והחברתית.
אנו סיימנו את העיגול הראשון. שומה עלינו להכנס לעיגול השני. שומה עלינו לא להסתפק במועט, בקב־חרובים, בקצת שרטוטים וציור מליצות נאות. שומה עלינו להיות רציניים במידה מרובה: לשמש מעין ועדת־חקירה, לבלוש ולחקור בלי משוא־פנים, להכיר, להכיר ולהכיר.
הבה ננסה לעשות זאת במה שיבוא. –
ב. אש הפנים
יוסף חיים ברנר היה סופר גדול בשעתו ובתקופתו. הוא כתב בארבעים שנות־חייו סיפורים, מחזות, ציורים, מסות ספרותיות, מאמרים, רשימות, ביקורת־ספרים. הספר היה חיי־רוחו. חלקו בחיים. כתביו מכונסים בתשעה כרכים גדולים, אגרותיו מכונסות בשני כרכים. אך על מה כתב? מה היו הנושאים העיקריים שלו?
היו לו נושאים עיקריים אחדים: הוא עצמו, עמו, עניי־עמו, ספרי־עמו, תורת־עמו, שירת־עמו, ירידתו, יאושו, תקוותו.
הוא עצמו היה נושא עיקרי לכתביו, כאשר הוא לא היה אופי פשוט, ישר־קו, אלא אופי מסובך, מערפל, רב־ניגודים, גם חולני במידה מסויימת. הוא לא ידע שלו בנפשו. הוא עתים הכשיר את אשר הטריף והטריף את אשר הכשיר, אהב את אשר שנא ושנא את אשר אהב. הוא היה ענו, ביישן ויהיר כאחד. ‘כוחי גדול פי אלף מכוח כל אלה הפוחזים, המכשכשים בזנבם, המתהללים בקרקשם הקטן ומריעים בנצחון. אם ביישן אני, הרי זה אינו משום שאני חושב את עצמי לגרוע מהם, אלא להיפך, משום שאני חושב את עצמי לחשוב ונעלה מהם לאין ערך’ כותב אברמזון (ברנר), הגיבור הראשי בסיפור ‘מסביב לנקודה’ בשרטוטיו ‘בשביל עצמו’ (סוף פרק כ'). ואולם משום שברנר היה אופי מסובך, משום שלא השלים גם עם עצמו אלא חשד בעצמו והרבה לנתח את עצמו, לפיכך היה בעצמו נושא פורה בשביל עטו, והוא־הוא הגיבור בחלק גדול מסיפוריו. הוא מנתח באיזמל שכלי חריף את תכונותיו ואת חולשותיו, מדקדק עם עצמו כחוט־השערה, מעדיף להחמיר מאשר להקל, והרי הוא הולך ומוסר לנו בסיפוריו וגם בכתבים אחרים דין־וחשבון נאמן מהתפתחותו הוא, ממצביו השונים. אולם מכיון, שעם כל היותו במידה מסויימת ‘יוצא דופן’ ואדם בפני עצמו, היה יחד־עם־זה בן־תקופתו ומשותף בהרבה לבני־דורו, לפיכך הרגישו בו בני־דורו, שהוא הוא המדובב את רגשותיהם־פצעיהם־צפונותיהם הם. הם הקשיבו רב־קשב. היתה לו מיד, בשנים הראשונות לעלותו על בימת־הספרות – והוא עוד צעיר לימים – אודיטוריה טובה, גדולה ורצינית מאד. והוא, כדרכו וכטבעו, שמח והתעצב. שמח על שהגיע לאיזו מדרגה, והתעצב על שלא הגיע לשלימות, על שהוא מחוסר־און לעשות משהו של ממש לריפוי נגעי־עמו. כדרכו וכטבעו הרגיש גם במעט ההצלחה חוסר־ספוק ומעין חטא, כאילו הוא נהנה בלי זכות, כאילו הוא מקפח בזה אומללים ומסכנים. כל רגש שוברו בצדו. ואין נחת. אין כף־נחת.
אך הנושא העיקרי, הנושא בה"א הידיעה, הנושא הבוער ולוהט היה עם־ישראל. הוא הרגיש את שייכותו לעמו עד כדי הזדהות. בעלומי־ימיו, בהלו נר התורה והאמונה על ראשו, בעוד לבו שלם עם הר־סיני וכל קדשי ישראל, בעודו עורך את תפילתו ברגש ובדבקות, – בימים האלה היה גם מן הלומדים המתמידים, ינק מן השיתין, הגיע למדרגה גבוהה בלמדנות. רשמי תקופה זו פזורים גם בסיפוריו. אילו נשאר בתמימותו אפשר שהיה מתפתח למין ‘חפץ חיים’, ואם היה נתפס גם לתיקון־העולם אפשר שהיה משפיע גם במובן הסוציאלי והלאומי, כאחד מגדולי שלומי־אמוני־ישראל. אך כששנה ופירש, רחש לבו גם משהו משנאה לבית־המדרש, לעברו של ישראל, לקדשי־האומה. אולי שנאה מתוך אהבה. כי גם בתקופה זו הוא מצליח לתאר דמויות של ישראל סבא עטופות־הוד (ר' ברוך גולדה’ס ב’בחורף‘, ר’ חיים־יהודה ב’מעבר לגבולין' ועוד). אך רגש הדחיה והביקורת והשלילה גובר על רגש האהבה והמשיכה והחיוב. בין כך ובין כך אין הוא יכול להסיח את דעתו ממצב־ישראל בבית ובחוץ. דומה הוא למי שמוקף חולים אנושים ואהובים מסביב והוא אינו יכול לתת שנת לעיניו מחשש שמא יתרשל ויזניח את הטיפול בהם. בין כך ובין כך זהו נושא שאינו מרפה ממנו יומם וליל. אם את הנושא הראשון (הוא עצמו) אפשר היה לפטר בלגלוג ובביטול, כי סוף־סוף מה חשיבות יש לפרט? הרי ניסה גם לגבי הנושא השני (עם ישראל) להשתמש בתרופה זו, בתרופת הלגלוג והיאוש, אך ללא הצלחה. ‘ואמרתי לא אזכרנו… ולא אדבר עוד בשמו… והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל – ולא אוכל’. כן, משהו ממצב נפשו של נביא המרירות והחורבן בער גם בו. לא נתן דמי לו.
והציונות?
ודאי שנתפס לציונות, בצורה זו או אחרת, והיה מן הפעילים, אך ודאי כמו־כן כי תולעת היאוש והשלילה והספקנות כירסמה גם את ציונותו. בסיפור הגדול והמעולה ‘מסביב לנקודה’ שנכתב בשנת תרס"ד (וברנר היה אז בן כ"ג) אומר גיבור הסיפור ‘אברמזון’ (ברנר) אל חוה בלומין: ‘הציונות שלו אינה נובעת רק מצרת־היהודים ואינה באה רק משנאת־העמים; לציונותו יש מקור אחר. הפחד מפני הטמיעה בגויים ואבדן השארית’. לאמור: הוא מסתייג מהרצל ומתקרב לאחד־העם. אל מר חברשטין הוא אומר: ‘לציונים האמיתיים יש יותר רשות מכם ללעוג לשולטן ולשקלי־כסף. תשועת־ישראל, אומר אחד מהם, אם תבוא, עתידה היא לבוא על ידי נביאים ולא על ידי… חברשטינים!’. ושוב: ‘הציונות שלו היא רק נטייה רוחנית עמוקה, היוצאת מן המחשבה הגדולה על דבר גורל השכינה של אומת־ישראל’. והוא ממשיך: ‘ציונות זו אינה עומדת ומתנועעת – היא חודרת למעמקים’. אך אחרת ויותר ברנרית מדבר אברמזון אל זלמן, זה שהיה בתחילה בונדאי ועבר לפועלי־ציון. לו הוא אומר, כי בכל לבו הוא רוצה בפינה לעם ישראל, מרגיש הוא ‘בצורך המקלט־המפלט’, אבל מה יעשה והרקבון שהוא רואה מסביב מרפה את ידיו. איה הלבנים והחומר? וכאשר זלמן אומר לו: ‘ובכן אין לעשות כלום, אברמזון?’ עונה הוא:
חס ושלום, זלמנ’קה, חס ושלום! אדרבה, לעשות הכל. לעשות כל מה שאנו מרגישים כי טוב הוא. אם תשאלני מה לעשות, חוששני שלא אדע לענות לך תשובה קצרה וברורה. אני רק יודע, כי נגע ה’חלף' בצואר, כי חרב חדה מונחת – זה אני יודע. ולעשות – הכל, לעזור, לנחם, להיטיב.
דברים ברורים, שליליים, ברנריים יותר אנו שומעים במחזה ‘מעבר לגבולין’, שנכתב שלש שנים אחר כך בלונדון. יוחנן [ברנר] אומר לדובה: ‘יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה, לילה, שהנני נופל בתור איש צבא במלחמתי, מלחמת־דמים, בעד פלשתינא’. ‘לחלום עם מתי־המעט על תחיה לאומית ועליה לארץ־אבות’. אך חלום זה הוא ‘ההונאה הנעימה של האגדה היפה’ מפני ‘שלזה אין כל יסוד במציאות ובטבעו של המון בית־שראל’, כי ‘להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגידיה של אומה, אדם נקי־הלבב וצלול־הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם אינם!…’. וכאשר דובה שואלת בערך שאלתו של זלמן: ובכן שלילה גמורה? עונה יוחנן באופן חריף ופסקני יותר משענה אברמזון:
מקלט דרוש גם לצוענים, שהם נשחטים בראש חוצות. אבל איני יודע אם יש איזו אפשרות להאמין בהתגשמותו של הדבר. אין תוחלת משום צד, אחותי. בכלל היהודים אינם מוכשרים כבר לשום דבר!
זוהי בערך העמדה, שנקטו האנטישמיים בהערכת הציונות. הם אמרו: הציונות היא אידיאל יפה, אבל היהודים אינם מוכשרים להגשימו אכן גם דובה מרגישה בזה ואומרת:
‘לאחרונה – הא לך גם אנטישמיות! רעים אנו מכל האנשים של העמים האחרים?’.
ועל זה עונה יוחנן־ברנר בביטול עצמי וביוהרה כאחד:
איננו רעים מכל האנשים. אם תמצאי לומר מה שעובר על נפש יהודי שכמוני במשך שעה אחת, די היה לנפש אנגלי לחיות בזה שנה תמימה. אנחנו איננו רעים, אנחנו – דומן. עם החי שני אלפים שנה חיי צוענים – צועני הוא ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם.
כאן שיא־השלילה. אחרי ביטול המסורת והעבר בא עכשיו ביטול ההווה והעתיד. עוד אברמזון חש בתהום הנפערת לפניו. הוא אומר לזלמן: ‘אשרי המאמינים! אילו היו גם הם כמותו, אומללים בלי אמונה – מי יודע, אם היו יכולים לעשות דבר’… ואולם כאן מתעוררת שאלה אחת: סופר יהודי ללא־אמונה בעבר, הווה ועתיד עמו, על־מה טרח וכתב את ספריו בעברית לפני ארבעים שנה, בשעה שקהל הקוראים העברים היה דל וקטן? על־שום־מה כתב עברית ורק עברית ולא נאות אפילו לכתוב אידיש, בשעה שהציעו לו שכר גבוה פי־כמה מאשר השכר המועט שקיבל בעד ספריו בעברית? שאלה זו שאלה באמת עוד חוה בלומין את אברמזון, ואז התרגז אברמזון וענה: ‘עברי אני ואני כותב עברית לעברים!’ לאמור: דחה אותה בקש. דחה אותה בתשובה שהיה בה מעין הד לדברי אחד־העם במאמרו ‘עבדות בתוך חירות’: אני יהודי באשר… אני יהודי. אך שאלה זו הולכת ונשנית גם במחזה ‘מעבר לגבולין’. דובה שואלת: ‘אם אין ציונות מה אז מקום בכלל לספרות בלשון־הקודש?’ והפעם יוחנן־ברנר אינו מתרגז אלא מנסה לנסח תיאוריה מוצקה יותר. אברמזון־ברנר ב’מסביב לנקודה' היה רק סופר מתחיל, כמעט אנונימי, אחד החיילים הסתמיים בצבא הספרות העברית. לו הספיקה התשובה ‘אני כותב עברית לעברים!’ וחסל. לא כן יוחנן־ברנר. הלז לא היה עוד סופר מתחיל, אנונימי. הוא היה כבר קצין, מפקד. הוא הרים דגל. הוא הקים במה לספרות עברית בשעה שכל הבמות האחרות נפלו. הוא מסר את נפשו על הספרות העברית. הוא הזעיק את המחנה. הוא עשה מה שלא עשה שום סופר עברי באותו פרק־זמן. וציונות שבאמונה ושבהכרה לא היתה אתו. אף בטחון בקיום ובאחריות הספרות העברית לא היתה אתו בשנת תרס“ו (אפילו עוד בשנת תרפ"א הוא מפתיע את המשורר מ.ז. וולפובסקי בשאלת־פתאום, באופן בלתי־צפוי כלל. ובלי כל קשר עם המדובר קודם: ' –נו, ובעתידה של הספרות העברית אתה מאמין?' הוא השואל והוא העונה אחר שהות מרובה: ‘אם יהיו פעם מאה אלף פועלים בארץ ישראל – יהיה אולי עתיד גם לספרותנו…’) לא. בשנת תרס”ו בלונדון, בעיר הגדולה לאלהים, שאין בה באותו זמן אולי אפילו קוראה עברית אחת, ואין בה קהל עברי לפרנס ירחון קטן בן שני גליונות דפוס, לא היה בטחון כלל וכלל בקיום הספרות העברית. כותבי עברית אז היו בעיני ברנר ‘האחרונים על החומה’. או כמו שאומר יוחנן־ברנר אל דובה: ‘השתפכות הנפש של יהודים אחרונים’. ועל שאלתה, לשם־מה הוא משקיע את עצמו בספרות העברית הוא עונה: ‘וכי בשביל למלאות איזה צורך־השוק באה הספרות? כלום מקח־וממכר היא, שתהא תלויה בדרישה’? ועל הערת דובה, שהספרות העברית היא רק חזיון עובר (אגב: כזאת היתה אז גם הרגשת מ.י. ברדיצ’ססקי) עונה יוחנן בתיאוריה מקורית:
ומה אינו עובר? חשוב הוא, אפוא, לא מה שלא עובר, אלא מה שחשוב על פי עצמו. דוקא בשכונת ישראלינו הקרועים והמדולדלים מורגשת עבודה מחשבתית כבירה, אפני־רגש חדשים, צללי־יחוסים שונים, ואם גם אין בזה גרעינים ‘בריאים’ להצמיח פרי בעתיד אם אף כל זה אינו אלא רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יולד לא ידע מהם – מה בכך? אדרבא! ידע־נא מהם דור יולד. לא ידע – מאי נפקא מינה? גם שפתנו הספרותית היא בת גורל כזה.
כך תירץ אז ברנר־יוחנן בפני עצמו את שלהבת־התמיד של נפשו לספרות העברית וללשון העברית. כך תירץ את הקושיא אשר תירוץ הגיוני לא מצא לה, מכיון שהיה נעדר־מסורת ונעדר־ציונות כאחת.
ג. היבול והפרי
כשם שהיה קשה לו למצוא תירוץ הגיוני על מסירותו הגדולה לשפה ולספרות העברית, כך ודאי היה קשה לו לתרץ את נסיעתו בשנת תרס"ט ארצה. אך משהו זז. עוד בלונדון חשב לעבור לארץ־ישראל, אך משם עבר לגליציה. כאן מצא תנועה עברית־ציונית טבעית. והאור של ארץ־ישראל של ימי העליה השניה התחיל זורח ומושך. בגליציה הוציא קבצים ספרותיים בשם ‘רביבים’, שם אופטימי קצת. בקראו אז ממני ב’הפועל הצעיר' מכתב מכנרת מימי הווסדה בשם ‘מן השעה הראשונה’, חזר והדפיסו ב’רביבים' אף־על־פי שלא היה ספרות טהרה אלא פרשת־חיים של הישוב המתהווה. אולי משום שלא ידע לתרץ את עלייתו, שם לו בנסיעתו סתר־פנים. ואולי חשב באמת כי יחדל להיות סופר ויהיה עובד חקלאי תם וישר. הוא קרא לעצמו ‘פלדמן’ (איש־השדה).
תירוץ מספיק לעלייתו לא מצא ולא היו ימים מרובים ונתגלה סודו. באותם הימים הייתי אני בחוץ־לארץ ומי־שהוא כתב לי אז: מעל כל גבעות־הארץ עברה הרינה במחנה – ברנר בא. עדיין היתה העשייה הספרותית בארץ דלה וצנומה ובראשית־חיתוליה. אף־על־פי־כן לא היו ימים מרובים וברנר היה הסופר־העתונאי המרכזי בישוב המתהווה. קשה לתאר כיום את כוח השפעתו. הנוער הער והמרגיש, המורה הצעיר, הסמינריסט בבית־המדרש למורים, הפועל והחלוץ, הסופר הצעיר והמשורר הצעיר ראו בו את איש־המופת, דבריו היו להם כדברי־האורים. אחרי מותו, ובבוא ביאליק היה הוא האישיות המרכזית ובפורמאט גדול עוד יותר. השפעתו לא נצטמצמה באותם החוגים שהושפעו מברנר. אך גם הקורבה אליו היתה אינטנסיבית־אינטימית פחות מאשר לברנר. השלילה של ברנר, דבריו כמתלהמים אפילו אי־ציונותו, לא רק שלא ציננו את הציונים־העברים אלא שבמידת מה עוד חיממו אותם. הם דנו את ברנר לא לפי דבריו אלא לפי מעשיו: הם ראו את השלהבת הגדולה והמתמידה הבוערת בקרבו לתחיית העם והארץ. הם ראו בו את החייל־למופת, והם הסיקו: אם אדם שולל – כך, אנו המחייבים־המאמינים – על אחת כמה וכמה. עבודתו ללא־ליאות בכרם־הספרות, ישרותו בתור מבקר ספרותי, שמחתו העצומה והנאמנה על כל ניצוץ של כשרון, נכונותו לשאת בעול כל פעולה ישרה – כל אלה משכו אליו כל בעל־נפש. הוא היה הטיפוס של העובד ‘לשמה’. ובמובן זה היתה השפעתו חיובית וטובה ואורותיה מרובים על הצללים.
צללים? ההיו גם צללים?
הספרות על ברנר אינה קטנה בכמותה ואיכותה. ושם לא תמצא הרבה על צללים. היא נכתבה בעיקר על־ידי מעריצים־חסידים־ממשיכים. אך כ"ה שנים למותו אפשר יש צורך לדבר מעט גם על הצללים. מעט וברמז כי יקצר המצע.
הנה למשל אותו פייטן מ. ז. וולפובסקי ברשימותיו החשובות ‘ראשונות ואחרונות’ (‘דבר’, כט ניסן) רושם גם את הדברים האלה:
שוב שעת בין־השמשות. אני – לאחר קריאה באחד ממאמריו של ר' ב. בשאלה הערבית. תוהה אני על הדברים. ברנר אומר באי רצון: – אידיאליזציה…המציאות היא אחרת לגמרי.
אחרי כן, אגב טיול על פני החדר, הוא פולט משפט קשה. הדברים נשמרו היטב בזכרוני, והם נאמרו בצער, בכאב, בהתרסה: – הערבים כיהודים הם עם נבזה, אלא שהיהודים ידעו צרות רבות במלחמה זו ונתנסו בפרעות – על־כן יש להם קצת חלוצים…
והנה אין אני יודע, לאיזה מאמר שלי בשאלה הערבית מתכוון וולפובסקי, כשם שלא אדון פה על הפסוק: ‘הערבים כיהודים הם עם נבזה’. הוויכוח ביני ובין ברנר בשטח הערבים התחיל עוד בימי ‘המעורר’ (אשר בו פירסמתי את ‘משא ערב’ וכן את ‘מחמד’ על פי קארליל), בשעה ששנינו עוד לא ראינו כמעט פני ערבי ולא באנו בכל מגע אתם. ואולם אני רוצה לציין, כי גם בשטח זה היתה השפעתו של ברנר שלא לטובה, אפשר שאני עוד היחידי שזוכר את הדברים ולכן אבאר את הדבר.
הנה כותב וולפובסקי את המלים בשאלה הערבית בלי מרכאות, בלי כל סימני גיחוך וגם הקוראים מבינים למה שהוא מתכוון, ודבריו אינם מעוררים כל תמיהה וגיחוץ בעיני מי־שהוא; כי הטרמין ‘השאלה הערבית’ הוא כיום עובר־לקורא, ולא יעלה כלל על הדעת לערער עליו. אך יתכן כי אני הייתי הראשון שהשתמשתי בו לפני ל"ה שנים גם בעברית וגם בלועזית, וגם הרציתי אז – הראשון על הנושא הזה: ‘השאלה הערבית’ – בבית־העם בירושלים. לא שאני גיליתי את הנושא הזה. קדמוני טובים וגם שלמים: קלוריסקי, אפשטין, אהרנסון, בן־יהודה, ילין, אולי גם הרצל, אחד־העם, א. ד. גורדון, איזנברג, אליהו ספיר, משה סמילנסקי ואולי גם דיזינגוף, אלא שכמדומה שהייתי כמעט הראשון שדרשתי עליו ברבים. המצב בימים ההם היה כזה: הרוב הגדול של העסקנים ביטל את השאלה הערבית מתוך יחס של ביטול לערבים. הם ראו אז כגורם מכריע רק את התורכים. אך עמדה מיוחדת היתה לו לברנר. הוא לא ביטל את הערבים אלא את היהודים. הוא תפס אז את הכוח הערבי בארץ כחזק וכמכריע וטען, כי הטרמין ‘השאלה הערבית’ הוא מטעה, כמו שהיה מטעה, למשל, המונח ‘השאלה הצרפתית’ בשביל יהודי־צרפת. היהודים מהווים שאלה בשביל הצרפתים ולא להיפך. וכן הדבר פה, אנו שאלה בשביל הערבים ולא להיפך.
כזו היתה עמדת ברנר באותם הימים והיא היתה הגיונית בתור תוצאה מהשקפתו השלילית־הפסימית בציונות. אנו שנינו דיברנו באמת בשתי לשונות. אך כוח השפעתו על דורו היה כל־כך גדול עד שאפילו ציונים מובהקים (אם איני טועה היה ביניהם גם יצחק בן־צבי) לא יכלו להשתחרר ממנו והתביישו להשתמש בטרמין זה. כל זה הוא, כמובן, רק קו סמלי. אך אם אני רואה את מדיניותנו הערבית (הכוונה לשיטה ומתודה ולא לתוכן ולא למטרה הסופית) מוטעית זה ארבעים שנה והיא שהביאתנו ל’ספר הלבן' ולכל התסבוכת־דהאידנא, וכשאני מנתח את הגורמים שהשפיעו שלא־לטובה בשטח זה, אני מוצא ביניהם גם את ברנר והשפעתו העצומה על בני דורו.
‘אידיאליזציה… המציאות היא אחרת לגמרי’. אנו ראינו קודם כי בשם האליל ‘המציאות’ פסל ברנר־יוחנן את הציונות, הוציא עליה גזר־דין של כליה, באשר היא, לפני כס הוד־מלכותה של ‘המציאות’, אינה אלא ‘הונאה נעימה של אגדה יפה’, מפני ‘שלזה אין כל יסוד במציאות ובטבעו של המון בית־ישראל’, מפני ‘שעם החי שני אלפים שנה חיי־צוענים – צועני הוא ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם’. זה היה בתרס“ו בלונדון, בימי־הפולמוס בין ציונות וטריטוריאליזם (באמור אז יוחנן־ברנר לדובה: ‘אין תוחלת משום צד, אחותי!’ הכוונה היא לטריטוריאליזם). בשם ‘המציאות’ כותב ‘אובד־עצות [ברנר] ב’מכאן ומכאן’ בארץ־ישראל בימי העליה השניה: 'החלום על רפואת הכלל… שיבואו ל”שם" ויאחזו בארץ ויבנו, ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים‘. יש פה ציבור של אלפים אחדים יהודים, מפוזרים ומפורדים שאין לתת לו יתרון ערך על ישוב שכזה במקום אחר. אותו הגיטו עם כל אטריבוטיו…. יש מקום רק לאמיגרציה מכאן ולא לאמיגרציה לכאן’. ‘הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה כזב מצדי, לתרמית ורמיה: אסור לי להחזיק בעצמי על־ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחיה!’. בשם אותה ‘המציאות’ גופא הוא, אמנם, מצד אחד מתאר את הערבים כסמל השחיתות (‘גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!’), ואולם מצד אחר הוא גם חש התבטלות בפניהם. ‘בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמים חדשים. שם אכרים עבריים אמיתיים, שם אריסים עבריים מצוינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבושיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים’ (ביאור הפלאים פשוט עד מאד: בגליל יישב קלוריסקי את בני האכרים משומרון ויהודה, היינו את הדור השני של המתיישבים, שנולד או גדל בסביבה חקלאית. אף חיזק את הפועלים העברים בתור אדמיניסטרטור של הבארון וחובב־ציון נלהב כאחד). וכאשר ‘אובד־עצות’ [ברנר] בא באותו סיפור מתוך שעבוד ל’מציאות' לידי מסקנה ‘כי עבודה איתנית, פשוטה, טבעית של אנשים חיים לא נלמד כבר’ – הרי פירוש הדבר: עבודה כמו הערביאים… ובסך־הכל שלילת הציונות בשם ‘המציאות’ היתה עתה כפולה: גם מצד עם־ישראל, שפסק מלהיות עם, וגם מצד הארץ, שהיא ‘אמנם חרבה, עניה… אבל מדבר שומם אינה’. יש הערביאים… ‘כך היא הארץ, מה לנו ולה?’ ולכן חלום־ציון אינו אלא ‘חלום־בלהות, חלום־שוא בכל אופן’. כזה בספר שנכתב בארץ בעצם ימי העליה השניה. אך אנו שומעים עתה מפי וולפובסקי, כי אפילו עוד בשנת תרפ"א, כאשר כבר מזמן היתה רוח אחרת עם ברנר, עדיין משהו מאותה תפיסה אוחז בו. אגב־טיול בחדר הוא פולט בצער, בכאב, בהתרסה: ‘הערבים כיהודים הם עם נבזה’. אך יחד־עם־זה שמענו עוד מפי יוחנן־ברנר הגדרה נפלאה על הציונות. על השאלה, מי ראוי להיות ציוני, עונה הוא: להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם מרגיש, עדין, נקי־לבב וצלול־הדעת ‘ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך’. איזו הגדרה נפלאה המשברת את כסא־הכבוד של אליל ‘המציאות’ ומשתחררת ממנו. דור־החלוצים של העליה השניה והשלישית וכו' האזין למוסיקה הנפלאה של הגדרה זו, עלה והצליח. אילו נדרשתי להגדיר את מהותה של מדיניות ציונית־ערבית טובה לא הייתי בוחר באחרת מזו ‘המאמינה באפשרות אי־האפשרות, וחזקה לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך’. אך, למגינת־הלב, מוסיקה זו לא נשמעה בתוכנו. כאן נשאר ברנר הריאליסט ומשועבד לאליל ‘המציאות’ ולכן באתנו מה שבאתנו.
ובכלל: ‘כבדהו וחשדהו’. כבוד והדר והערצה תעטרהו בגלל תכונות־היסוד הנפלאות שבו: אהבת־עמו (על אף ניאוציו) שיקדה בו בלי־הרף, אהבת־החלכאים, שהיה להם אב ואם ואח בצרה ואחות־הרחמים, כוחו הגדול למסירת־הנפש (גם בדידי הוה עובדא. בימי ‘המעורר’ סיכן את חייו כדי לגרום לי שעה של קורת־הרוח), בשביל שקדנותו בעבודה, בשביל אהבתו אהבת־נפש את הספרות העברית, בשביל – האוצרות היקרים שבספריו גם אחרי ניכוי וניפוי, בגלל זיק הנבואה הישראלית שהיה בו – בגלל כל אלה ראוי לך לעמוד דום לזכרו. וביחד עם זה אל תתבטל בפניו. אל תלך אחריו בעינים עצומות. אל תאמר כשר וקשר לכל אשר אמר הוא כשר וקשר. זכור את מלתו הוא: בלא אידיאליזציה. בלי התבטלות. הדבק במידותיו. מה הוא לא קיבל מרותם של אחרים, אף אתה אל תקבל מרותו הוא. הוא שאמר ‘עמי אירופה חים כחזירים’ (‘מעבר לגבולין’). הוא שאמר ‘תבנו של איבסן’ (‘רביבים’). הוא ‘היה שופך חמתו על דוסטוייבסקי, טולסטוי וכו’, הוא היה מבטיח ונשבע, שאינו הולך בעקבות דוסטוייבסקי כלל, שאין לו שום שייכות אליו. הלאה דוסטוייבסקי!' (א. ביילין). הוא ביטל את אחד־העם ועתים גם את א. ד. גורדון וחבריו, ועתים גם את אנשי ‘פועלי ציון’. הוא בעט במסורת ולגלג על דברי חז"ל. הוא דיבר דברים כמתלהמים. הוא לא היה מלאך ובר־אלהין. קרה פעם שגם – מוסת על־ידי נרגנים – הרים יד על חברו. הוא היה נביא־החורבן, אך היה לעתים שתום עינים ואטום־ההרגשה לגבי גרעינים בריאי־קונסטרוקטיביים נושאי זרע־העתיד. בהיוסד תל־אביב, למשל, עבר בינינו ויכוח בעתונות: הוא בשלילה ואנו בחיוב. עתה ידוע, מה חלקה של תל־אביב בישוב החדש.
ואתה, קורא צעיר, אם קראתי את מאמרי זה עד הנה, ואם קראת לא לשם בילוי־זמן וגם לא לשם סקרנות בלבד, אלא ללמוד משהו, לשמוע משהו דבר־אמת – אל תאמין גם לי. קום קרא, ראשית כל בכתביו הוא. אומרים עליך, קורא צעיר, שאין אתה קורא את כתביו. ג. בנארי אומר זה עתה: ‘את ברנר קוראים מעטים! אלה שיש להם זיקה עמוקה לנפשו’ (‘גזית’). וד"ר ג. קרויאנקר זכרונו לברכה, יהודי מגרמניה בעל שאר־רוח, שעסק הרבה בברנר (פנה גם אלי בשטח זה), רשם לפני מותו: ‘פאר זה מחויר והולך בעיני הציבור. ומאוד יש להצטער על כך’ (‘הארץ’). צדק. על ספריו במיוחד לא אדבר פה ואולי עוד חזון למועד. אגיד רק זאת, ברנר חי בתקופת הכיסופים והלבטים. אנו כיום בתקופת ההגשמה. אך אם להבנת התקופה הקודמת – אי־אפשר בלא ברנר. ואוסיף ואומר: חשובים המאמרים עליו של חסידיו־מעריציו־ממשיכיו (בין אלה במיוחד אלו של מרדכי קושניר, היקר בחסידיו, ורשימות ביילין, שלפניו התגלה ברנר אולי יותר מאשר לפני אחרים בימים של משברים קשים והוא נאמן בשרטוטיו, והערצתו אינה מעבירה אותו על נאמנותו), אך חשובים בעיקר כתביו בעצמו. ג. בנארי אומר: ‘נכון, הקריאה בכתביו אינה ניתנת בקלות. לכן יש להביא את כתבי־ברנר אל הנוער ואל חוג קוראים רחב – אולי בדרך של הוצאה מיוחדת, מותאמת לחוגים אלה’. יש בזה מן האמת. יש להעמיד את כתבי־ברנר על שליש. יש להוציא את ‘תבנו של ברנר’, את הלהג המרובה, את העניינים שאינם חיוניים, ולהשאיר את הבר. אבל אתה, קורא צעיר, אל תמתין לכך. אם להתענג אתה רוצה, אז לך אל קולנוע או אל כדור־רגל או אל בוכס – או לכל מקום אשר ישאוך רגליך. אך אם ללמוד אתה רוצה, אם להכיר, להכיר ולהכיר – קום קרא בכתביו הוא. ולא בעינים עצומות. ולא בהיפנוזה. כבדהו וחשדהו.
אסיים את הדברים בדברי הסיום של המחזה ‘מעבר לגבולין’. יוחנן־ברנר אומר אל אליהו חזקוני־ברנר:
המנוחה הולכת וקרובה אלי, המנחה של השלמת היצירה, המנוחה של מעלה, של אהבת ושנאת הכל ושל התבטלות הכל… האיש היודע, לסוף־הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא למרות המות החטוף,למרות שטן־התאוה העומד כצר בכל רגע ורגע, למרות האש הגדולה שהפכה ביצה קטנה ונרפשה, למרות רחיצת הפעמים בדם בתרי הלב, למרות הצחוק אשר צחקה היא בירקה בפניך, גלוי־אליהו! ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להנחם. אחרי השנה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להסגר במערה. ובאם לא זה ולא זה – צדקת, אליהו; תמונותי, וציורי, צדקת, אליהו. אני אינני – ותמונותי וציורי הנם. הם מזכירים אותי למי שנשמתי נתגלגלה לתוכו. אני אינני – ואותיות נפשי הנן. זהו הסוד! סוד הכוחות השונים, הנטיות־הדחיפות השונות, סוד הסכסוך שבי, סוד־הסוד, סוד־הסוד שבסוד – לא תכלה ולא קץ. הנה רגע עילאה. רגע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה. שקיעה ועליה. הרגשה מוזרה בתוכי. שתיקה, שתיקה. המנוחה האמתית אינה דוברת. יהיה מה שיהיה.
אליהו יזקוני: אהיה אשר אהיה.
כן. גמר חתימה טובה. לכל בית ישראל. לכל אדם בישראל. גם לזכרו.
[כו אלול תש"ו]
ביום האזכרה
מלאו כ“ה שנה להרצחו של י. ח. ברנר זכרו לברכה ואחוזת מרעיו ועוד כמה יהודים ביפו בפרעות תרפ”א. התכונה לאזכרה אינה רבה בארץ, לא בעתונות ולא בציבוריות. גרמו לזה נסיבות השעה: המתיחות בין היהודים והשלטונות בארץ, מצב היהודים בעולם, הצפייה העצבנית לדין וחשבון של ועדת החקירה (אשר רק הבוקר הודיע פה הראדיו את תמציתו) וגרמו לזה נסיבות קבע: מותו חל ביום האחד למאי וממילא שני המומנטים תובעים את סיפוקם. ‘דבר’, הקרוב ביותר לאזכרת ברנר, פירסם בעיקר שני מאמרי זכרונות מאת המשוררים שמעונוביץ וולפובסקי, מאמרים טובים וחשובים כמובן, אך זהו מעט לגבי חצי־יובל שנים לזכר מות ברנר. בשאר העתונים יש גם כן משהו, אך לא הרבה. אולי תרחב היריעה בירחונים ‘מאזנים’, ‘גליונות’ וברבעון ‘מבפנים’. שמעונוביץ פירסם לפי שעה רק פרק ראשון: ‘מרחוק’, רשמי השפעת ברנר עליו לפני שהכירו מקרוב (וודאי יהיה שם הפרק השני ‘מקרוב’). בפרק זה הוא מטעים, שגם הבונדאים הוקירו את ברנר, אפילו בשעה שרחק מהם, והם גם שהצילוהו בשעת בריחתו מן הצבא, שאז איים עליו משפט מוות. וכן הוא מטעים, כי גם הסופרים, וביחוד הקדוש ר' הלל צייטלין זכרו לברכה, היו מתייחסים אליו כאל אחד מופלא, בלתי־מצוי. שמעונוביץ מייחד את הדיבור על השפעת ‘המעורר’ עליו ועל חבריו, ואינו מעלים, כי מצד חיים נחמן ביאליק זכרו לברכה היתה אי הבנה להופעת ‘המעורר’ (הוא אמר לשמעונוביץ מתוך לגלוג וטרוניא כאחת: כיצד זה אדם צועק מתוך יאוש ‘שמע ישראל’ ‘הצילו!’ ובאותו זמן מפרסם שיר של שניאור ‘כך נושקים אצלנו’ וכיוצא באלה. אם כך, הרי אין השד נורא כל־כך, עוד אפשר לחיות, ובכן מה זה ה’גוואלט' הזה?(.
מאמרו של וולפובסקי ‘ראשונות ואחרונות’, ערכו בזיכרונותיו משנותיו האחרונות של ברנר. הוא גר כעשרה ימים עם ברנר בחדר אחד ובכלל נתקרבו לבותיהם זה לזה. תיאורו הוא דק ומדוקדק, ממיטב הרשימות על ברנר. הוא עשיר בכמה נקודות מחיי־ברנר. צר לי, כי אין המקום במכתב זה מרשה לעמוד אפילו רק על החשובות שבהן, אבל אזכיר פה נקודות אחדות ואולי אשוב עוד לסוגיא זו במכתבי הבא. כידוע, נתקיימו אחרי המלחמה ההיא שתי מפלגות־פועלים בארץ: ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי ציון', שאחר־כך התאחדו בהסתדרות עובדים כללית. אך באחת הפגישות היה ויכוח בין וולפובסקי ובין ברנר על ‘הפועל הצעיר’, שברנר לא אהב אותו אהבה שלימה. ראה בו ‘מפלגה דמוקראטית־ראדיקאלית, בעל־ביתית’ בלבד. כאשר וולפובסקי אמר: ‘וא. ד. גורדון?’ –ענה ברנר: ‘א. ד. גורדון לחוד ו“הפועל הצעיר” לחוד. הלא אני אשר גיליתיו, בעצם. כשנכנסתי לעבוד במערכת העתון מצאתי שם גלי־מאמרים שלו מונחים, שאיש לא קרא בהם ולא שם לב אליהם’… זוהי הפעם הראשונה, שאני קורא, כי ברנר גילה את הסופר א. ד. גורדון. גלוי וידוע, כי את איש הרוח והמוסר שבגורדון גילו אחרים עוד שנים לפני זה. הם גם הוקירוהו והעריצוהו. בין אלה היה יוסף אהרונוביץ, העורך של ‘הפועל הצעיר’ באותם הימים. ואף־על־פי־כן, אפשר להבין איך קרה, שמאמרי גורדון היו מונחים זמן־מה במערכת כאבן שאין לה הופכים, עד שבא ברנר וגאלם. יוסף אהרונוביץ היה תלמיד מובהק לאחד־העם. בהירות המחשבה והביטוי היתה יסוד־חייו. כסופר וכנואם הצטיין כמסביר מצויין. לעומת־זאת היו מאמריו הראשונים של גורדון מגומגמים ומעומעמים ביותר. יתכן שהם היו בעיני אהרונוביץ בחינת ‘רזי תורה’, שאין הקורא הפשוט, שאותו ראה תמיד לפני־עיני רוחו ובו הגה ואותו רצה לחנך, עשוי להבינו. וברנר? גם הוא היה איש הבהירות וההסברה, ואף־על־פי־כן השתחרר משיטת אחד־העם והעריך גם את בעלי־הסוד ואפילו את בעלי־הגימגום הוא לא הירבה להעריך ולתקן. שיטתו היתה: תן לסופר (הראוי לשם זה, שיש לו מחשבה או הרגשה משלו) לדבר בלשונו הוא. הוא שלו ושגיאותיו שלו. לא נחוץ, שכל אחד יכתוב כמו אחד־העם, מנדלי, ביאליק. לכן הוא שמח על כל גוון חדש. לכן אהב ריבוי גוונים. מנדלי, גנסין, עגנון ואחרים – אין הבדל, ובלבד שיאיר אור הכשרון, ‘כל הנשמה תהלל יה’. ולכן הוא שגאל וגילה גם את א. ד. גורדון על גמגומיו ועמעומיו – ולא אלה שדיברו יותר ממנו בגורדון היהודי־הציוני, איש הרוח והמוסר.
[אלול תש"ו]
אורי ניסן גנסין: כינור כי ינופץ
מאתר' בנימין
את סיפוריו של אורי ניסן גנסין בהוצאת ‘תושיה’ לא קראתי. ואולם באותם הימים ששבתי לקרוא עברית, קיבלתי מאת ברנר אותה חוברת ‘הזמן’, שבה נדפס ‘הצידה’. ברנר עיקם בשעת מעשה שלא כדרכו את שפתיו, כאדם שאומר: ‘אלמלי שלח אלי סיפור כזה, בודאי שהייתי מדפיסו, אלא שלא הייתי בא לידי התפעלות’ (לאחר קריאה שניה חזר בו(! לפיכך לא מיהרתי לקרוא את ‘הצידה’. עילעלתי בו מקודם מתון־מתון מתוך סקרנות רפרופית. ואולם לא היו רגעים מרובים ונוכחתי שיצירה לפני, בכל האטריבוטים החשובים של המלה הזאת, מתחילה ועד הסוף, מבחירת המלים והתגים והפסוקים עד הגוונים והקולות. אלי, אלי! עושר כזה משתפך בספרותנו ואנכי לא ידעתי…
אלי, אלי!…
והתחיל אורי ניסן ממטיר עלינו מכתבים על־פי השׁאָלה. כל מכתב היה מין יצירה, שכמותה לא ראתה עוד ספרות עברית זו. כולם התקבצו בנקודת־זוהר אחת: ‘יוליה’. יוליה היא החמה, הכוכבים והמזלות. ומסביב לה נשמע מתוך המכתבים רשרוש שמלות סאמיט, זדון־צחוק, מעשה־תעתועים של עינים קוסמות וכל הוד ועדן הנעורים. אלי, אלי! איך ידע אורי ניסן לכתוב מכתבים, איך ידע שתקן זה סוד כל מלה ומלה בכל ע' פירושיה…
אורי ניסן בא ליפו.
ואני עומד ומביט בקצת ביישנות אל הבחור הגבוה, אשר עדינות־אצילות עם שמינית של ‘גשמיות’ חופפת על פניו. מתחילים הדיבורים מתוך סקרנות ראשונה, בשעה שנשמה עמלה להכיר בטיב־חברתה. לא תחסר שמינית שבשמינית של אי־אמון. אני שואל: ‘מה שלומו של ברנר?’ והוא עונה: ‘לא רע, העיקר הוא שעוד יכתוב סיפורים’. וכדרך העולם הוא מזכיר לשבח את אחת מרשימותי, הסוף של ‘מגילת שגיון’ כשהוא מסתיים במלים ‘ובכו תרווייהו’.
ובאו ימים.
בראשונה היה יושב כל היום בחדר־אחיו בחצר של בית־הספר־לבנות הקודם. בין שיעור לשיעור היו כל אותן ת' ילדות מתהלכות בחצר הצרה ומשננות את תרגיליהן. הלהג והקולות היו יכולים להביא לידי יאוש. הוא חשב כבר אז, כי קצו הולך וקרב. כשבאתי ביום אחד ומשכתיו בחזקה אל מחוץ לעיר, אל הגבעות אשר בין יפו ושרונה, במקום שהעיר נשקפת משם באופן גראנדיוזי, הים מימין, משמאל פס של הרי־יהודה ומסביב שטח גדול מכוסה פרדסים רעננים, השזורים פה ושם עצי־תומר – התחיל נושם בקלות ומעט מעט נגוזו הבלהות.
באותם הימים היינו שלשתנו, הוא, אחיו ואני, מסובים מדי יום ביומו לשולחן אחד בשעת הצהריים. אמרתי לו: ‘אחרי האוכל אני נעשה שוב אופטימיסט’. אמר לי: ‘אצלי להיפך, כאלו דמעות עולות ומחניקות…’.
כמובן, היה המצב החמרי בשפל־המדרגה. אמרתי לו: ‘אתה מפרכס לכאן ולכאן, ואין אתה בוחר בתעודה ידועה’. אמר לי: ‘תעודתי – הפירכוס’.
באותם הימים פירסם ברנר ב’המעורר' דברי קילוסין על מנדלי מוכר ספרים והיה הדבר קשה על אורי ניסן, הוא שאמנותו התחילה בתהיה הנפשית הבלתי־אמצעית ושהביט עוד גם עליה כעל חרצובות־החומר. ‘מה יש במנדלי? במובן של מאור עינים בודאי שאין בו’. והיה טווה את הקוים האלה להשקפה מסוימת.
עברו ימים ואני מעיין דוקא באחד מסיפורי מנדלי, במקום שהוא מצייר תלבושת הנשים. אצלי היו התיאורים הללו מעשה מליצה. ואולם אורי ניסן התחיל מדבר בחמימות על התיאורים האלה, ומיד עמד וקרא לפני מתוך זכרון אותה פיסקא בעל־פה.
כשקבעו האחים את דירתם אצל משפחת צ., התחילו לאורי ניסן ימים נוחים מלבר. מלגו התגברו המצוקות, שכמובן לא עברו על דל־שפתיו. באותם הימים מצאתיו כשהוא יושב וכותב התחלת סיפור חדש על גבי מכונת־הכתיבה. קראתי את ההתחלה – ונדהמתי. כל קו היה מעין גילוי חדש. אבל רגש הבחילה תקף את הכותב וימהר ויקרע בפני את הכתוב. קוים בודדים מזה מצאתי לאחר כך בסיפורו ‘בטרם’.
התראינו בתכיפות. השיחות היו מעטות, אבל לרוב מתובלות בהומור וברמזים על אשר לא ידובר. באותם הימים היה אחד מאנשי שלומנו כרוך אחרי נערה אחת ויאמר להתקשר אליה עולמית. בעיניו היה זה כאילו אומר אותו אדם לרדת לבירא עמיקתא. ‘היא לא תבין את הדומייה שבחדר’. ודומיית־החדר קלטה לתוכה את לחש השיחה רבת־התוכן ורבת־הקטעים.
לאחר שנתיישרו כל המכשולים והכל היה כשורה, נמלך ועלה לירושלים, נסתכל בסביבותיה – ועמד ויצא לחוץ־לארץ.
‘תעודתי – הפירכוס’.
לא קשה למצוא לו סמוכין במשפחת הסופרים. הרמן באנג, למשל. בעיני אני היה אדם אֶכסטיריטוריאלי. ועדיין אני מעריך אותו ככנור, ככלי־שירה יקר־המציאות, ולא כסופר. ואולם קשה מאד לקבוע את האידיאה של ההופעה ‘אורי ניסן’ בכל תחומי אישיותה.
ובכל זאת לי לא מת; האידיאה של אורי ניסן חיה תחיה עמי כל עוד נשמתי בי.
[ברלין, אדר ב' תרע"ג]
בכפר
וכך כתב אורי ניסן גנסין לאביו:
…בדבר ארץ־ישראל, שלדעתי אינה תכלית בפני עצמה… משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלובשים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם. ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם, שכולם אינם שווים פרוטה. ערימת הדשן של נשמתנו שנשרפה – אצלכם היא. יודע אני שדברים אלה יגרמו לך צער, אבל צער זה אינו ולא כלום כלפי הצער הגדול שהיה מראה עיניך גורם לך אילו היית בכאן.
הקריאה שלטת בי עכשיו. תנאי־המקום גורמים. בעיר, כשאני פותח איזה ספר על מנת לקרוא, בוא מיד תבוא בי ההרגשה: עוד מעט יפסיקך מי־שהוא ומשום זה מעיקרא אין הקריאה מרוכזת כדבעי.
קריאה צריכה כוונה. כיוון הדעת והתפשטות הזמן. קריאה זו מקומה פה.
אך חיטוב־עצים להסקה, הנעשה גם כן כמו בכיוון הדעת והתפשטות הזמן לפני חלון חדרי, מזרזני לשוב לעבודתי, לחיטוב־עטים…
אוי לו למי שאומנותו אומנות־עט!
[תרע"ג]
איגרת אל מנחם גנסין
שיחרתני, ידידי, לתרום תרומת־עט לאותו צרור־העלים המיועד לעזור בהקמת בית ל’הבימה'. אך מה אעשה לך, ידידי, ואני עודני עומד במחיצת הקלאסיקאים, הראשונים והאחרונים, עודני נעוץ באמנות זו של המאה הי"ט, במשורריה ושחקניה, לפני בוא תור הזעזועים הפזיזים והתמורות המהירות. ספק הוא, ידידי, אם יש בפי מלה של עידוד לאמנות־דהווה, יהי ערכה מה שיהי. תנני, איפוא, להזכיר רגע מאותם הרגעים של הניצנים הראשונים לאמנות־המחזה העברית. מעטים היינו אז, שנתפסו לצד זה שבתרבות מתחדשת, ומעטים הם הזכרונות שנרשמו בספר, ואין בזה מן השובע ומן העודף.
היה זה לפני כ"ד שנים בערך. אלו המעטים החליטו אז על הצגה במושבה ראשון־לציון במוצאי־שבת. אנו הקדמנו ובאנו לשם־כך עוד מערב־שבת. והנה הגיעה שעת־ההצגה. אתה עומד על הבימה וממלא את תפקידך בהצלחה. ואני עומד על ידי אחיך, על יד אורי ניסן, ומכונן מבט אחד אליך ומבט אחד אליו. הן במצב כזה לא ראיתיו לא לפני זה ולא לאחר זה. הכרתי את אורי ניסן שבספר, הכרתי את אורי ניסן שבשיחה, הכרתי את זה שאמר לי: ‘תעודתי – הפירכוס’. אך זאת הפעם נגלה לי בלהט שבפניו העדינים והנאצלים – אורי ניסן שבהזיה. אולי זה שתירגם באופן שירי כל־כך את חזון ימי שבתי־צבי ליעקב ואסרמן. עיניו אורו. נגוזה העייפות הנוגה של האמן היודע רזי־החיים והאמנות, – זה שקרא לפני דפים מופלאים מתחילתו של סיפור חדש. הוא היה כולו מתיחות ודביקות, גם חדווה עילאה. ואולי היה בזה גם משמחת האח? אולי פחד ורחב כל־כך לכל קו ותג באשר על הבימה עמד אחיו והוא שעשה שם ככל אשר יוכל? –
עשרות שנים עברו מאז ואני לא סיפרתי לך על הרושם הנמרץ ביותר, שנחרת בזכרוני מפגישותי אתו. אך כיום הזה, בשעה שאנשים נלבבים מתעתדים להקים בית מוצק לאמנות־הפירכוס, אולי זה דבר בשעתו להזכיר רגע מופלא מן הפסיעות הראשונות, המיצערות ההן.
[בית הכרם, ר"ח ניסן]
גרשון שופמן: אמן הצמצום
מאתר' בנימין
המנהג לקבוע פרסים לספרות ולמדע חדש הוא בארץ. הוא נתרחש אחרי מותו של ביאליק. מספר שנים היה פרס ביאליק הפרס הספרותי־המדעי היחידי בארץ. אחר־כך נתחדשו עוד מספר פרסים: על שם הרב קוק, דוד ילין, טשרניחובסקי, רופין, אוסישקין ועוד. הסתדרות־העובדים קבעה פרסים משלה. גם אחרים החרו־החזיקו במנהג החדש. עוד מעט ותמלא הארץ פרסים. יש בחזיון זה מן האור ומן הצל גם יחד. ודאי יש בו ממתן כבוד לאישיות דגולה, אשר על שמה קובעים את הפרס. ודאי יש בזה גם קורת־רוח למקבלי־הפרסים. אך צמצום־הסכומים, שנקבעו עד עתה וריבוי־הפרסים המתחלקים הורידו את הענין למדרגה נמוכה. בסכום הקטן אין משום עזרה של ממש לסופר ולחוקר, כדי שיוכל להתמסר לעבודתו לזמן מסויים בלי דאגת־פרנסה. וריבוי הפרסים גורם זלזול וחוסר תשומת־לב. צרף לזה את האמביציות הקטנות המתעוררות עם כל חלוקת־פרס, הלחישות של השפעה על השופטים וכיוצא בזה וידמה לך לעתים, כי השכר יוצא בהפסד, וכי אין הפרס שווה בנזקו. בנוגע לפרס ביאליק, שהוא מאה לא"י לספרות וכסכום הזה למחקר, יש שנהגו אפילו לחלק את הסכום הזה בין שני מועמדים, שספריהם הופיעו באותה שנה. לימים קבעו, שאין לחלק את הפרס, אלא לתתו רק לאחד. ועדיין היתה קיימת התקנה, שכל סופר זכאי לקבל פרס רק פעם אחת. אחר־כך באה הצעה לבטל גם תקנה זו, כיון שבמשך השנים כבר ניתן הפרס לכל הסופרים הראשונים־במעלה וחשבו, שאין זו מן המידה לחלקו בין סופרים ממדרגה נמוכה. ואפשר שיבואו ויתקנו עוד, שלא לחלקו בכל שנה, אלא פעם בשתים־שלוש שנים, באופן שיהא בו משום חשיבות למקבל־הפרס.
בינתיים עולם כמנהגו נוהג ולפני זמן־מה חילקו מחדש את פרס־ביאליק ונתנו את הפרס לספרות לגרשון שופמן ואת הפרס המדעי ליהודה גור. מי הוא גרשון שופמן?
הוא מאותה הגוורדיה הספרותית, אשר אם לכנותה בשם לקוח מן הופעות הישוב מותר לכנותה: ‘העליה השניה’. זהו מספר לא קטן של סופרים, משוררים, חוקרים וכו‘, שנולדו ברוסיה ובגליציה מסביב לשנת תר"מ ושעלו על בימת־הספרות בגיל צעיר בערך, וששרידיהם יושבים עדיין ב’כותל־המזרח’ שבה – דוגמת עסקני העליה השניה, שהשפעתם עוד מכריעה בכל העשייה הישובית. טול את ראשי המדברים, שבין הסופרים שקדמו לאותה תקופה: לבנזון האב והבן, לטריס, יל"ג, מאפו, שולמן, גוטלובר, סמולנסקין, מנדלי, ברוידס, ליליינבלום, אחד־העם, ביאליק, טשרניחובסקי – ונדמה לך, שיש הבדל של שנים בין אחד לחברו. הופעתו של כל אחד היא חטיבה בפני עצמה. זוהי הופעה של יחידים בודדים ולא של חברה, לא הופעה קיבוצית. אחרי תקופה זו ההופעה היא שוב ספוראדית: ברש, עגנון ועוד. אך באותה תקופה ניתן לנו מספר לא קטן של כשרונות גדולים, שהופיעו בערך ביחד: ברנר, גנסין, פיכמן, שמעונוביץ, שטיינברג, כהן, שניאור, ברקוביץ, א. ציוני, לחובר, א. מ. ליפשיץ, מרדכי בן־יחזקאל ועוד. אולי יש לבאר חזיון זה כך, שאותה תקופה (תר“מ־תר”ס) היתה בערך תקופה שקטה בעולם ובישראל ובסופה הופיעה הציונות המדינית־הקונגרסאית, ולכן היתה מצד אחד נוחה להתפתחות בעלי־כשרונות ספרותיים ומצד שני היתה מלאה כיסופים ותקוות.
גרשון שופמן הוא אחד מן החבורה הזאת.
איני זוכר, אם בן־אביגדור היה גם השושבין הספרותי שלו כמו של ברנר וגנסין. בלשון פרוזאית יותר: אם גם ספרו הראשון הופיע ב’ביבליותיקה העברית' של בן־אביגדור, שפתחה אז שערים לכל הכשרונות הצעירים שבין הסופרים. אך הוא היה נחשב לאחד מן השלישיה הזאת. ברנר הופיע בסיפורים קטנים וגדולים כאחד, גנסין פיתח בעיקר את הציור הקטן והבינוני ושקד גם על הליריקה הפנימית־הכבושה, על הכאב והגיל, שהאדם חוצב לעצמו מגנזי נפשו, ומרובים בו יסודות ההעלם והרמיזה, הוא עוזב את דרכי הקלאסיות וצועד בשבילים משלו. לעומת שניהם הופיע שופמן כאמן־הצמצום. הוא אוהב את הבהירות והפשטות כברנר, אבל הוא אינו גורס את האריכות ואת היריעה הגדולה והרחבה. הוא כותב את הנובילה, אבל לא כדוגמת תיאודור שטורם או פאן הייזה, אף לא כצ’חוב ומופאסן. בפסוקים ובמלים. משום שאינו שופע נושאים הרי הוא מתרכז בחומר, שניתן לו, מתעמק בו, הופך בו והופך בו, עד שהוא מוציא מתחת ידו משהו שלם בתכלית – כאותו היוגב, שעליו למצוא בחלקה קטנה וצרה את כל מחיתו. אולי הוא עושה בנובילה מה שעשה איבסן במיטב הדראמות שלו. ריכוז איקונומי במוטיבים ובסממנים. כינון הבאטריה מן הפסיעות הראשונות.
דב קמחי אומר עליו ב’הארץ', שהוא היה האמן הראשון בספרות היפה שלנו. הגדרה זו אינה מדויקת ואינה מבארת במידה מספיקה. אמנים היו גם מיכ"ל בשיריו וגם מאפו בסיפוריו. אין שירה מעולה בלי אמנות. אך את שופמן מציין, שהוא היה אמן־קפדן. קפדנות זו שקועה גם בשטח השפה. אין הוא מבריק, אבל הוא דייקן. דומה שהוא נותן הרבה מזמנו ומכוחו, כדי למצוא את המלה ההולמת. גם כאן סוד־השפעתו על קהל־הקוראים. דומה, ששופמן לא כתב מעולם שלא־בעברית. דומה שיש לו רומן עם כל מלה עברית, שהוא מתבונן לצבעה ומאזין לרחשה. הקורא העברי לא היה כפוי־טובה. בהתקבל קובץ או ירחון או אפילו עתון יומי, שבאו בו דברי שוופמן, היה הקורא המובהק פונה ראשית־כל אליו. יחס זה לא נשתנה בכל ארבעים השנים האלה. שופמן חדל, לדאבון־לב־הקוראים, לטפח את הנובילה. הוא מסתפק בקב־חרובים. באיזו מסה קצרה מאד ‘בשתים, שלוש שורות’. מצד התוכן אינו תמיד קולע אל המטרה. אך הקורא המובהק זוכר לו חסד נעוריו. הוא ודאי היה שותף לשמחתו בקבלו עתה את פרס ביאליק.
שופמן נולד, כמעט מובן מאליו, ברוסיה, חי מספר שנים בגליציה, חי בווינה ובסביבת גראץ. זה כמה שנים שהוא חי בארץ. הוא ראה פה כמה הופעות ראייה ראשונה. כל ספר וכל יובל ספרותי שלו זכה להמון־הערכות. אפשר, שהמאמרים והמסות עליו מרובים בכמות על יצירתו. הוא נתן את יצירתו במידה ובמשקל. אך רבה הסולת בה ורבים רחשי־התודה של הקורא.
[כ“א טבת תש”ז]
אברהם אהרן קבק: נס קבק
מאתר' בנימין
רב יוסף כי הוה בר־שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר… נקוט לך מיהא פלגא בידך (מועד קטן, כח).
בנשף יובל־הששים אשר ערכו לו אנשי מקומו בבית־הכרם אשר בירושלים – הפליט שלמה צמח את האימרה הזאת: נס התרחש לקבק המספר. בגיל אשר מדרכו של אדם להרתק למטבעות שטבע במרבית שנות־חייו ניתק הוא את השרשרת וטיפס ועלה לשלב גבוה יותר. אם בסיפורים ראשונים כוחו גדול בשטף הפאבולה, בדינאמי שבסיפור, הנה בסיפורים אחרונים עצום כוחו בתיאור השקט, בסטאטי, במגובש שבסיפור. במקום השטף הוא נותן קריסטאלים. אכן זהו הפלא הבולט ביצירתו הספרותית – זה השינוי העצום, זו העליה־התמורה שחלה בכל מערכת עבודתו, עד שלכאורה לפנינו לא סופר אחד אלא שני סופרים שונים זה מזה בתכלית. אם היית נותן את ‘לבדה’ ואת ‘במשעול הצר’ בידי קורא נבון, בלי אשר ידע את שם המחבר, לא היה עולה על דעתו, כי רוחו של איש אחד הגה את שני הספרים, ואצבעותיו של איש אחד העלום על הכתב. אכן, זהו הקו העיקרי שעליו עמדה הביקורת שהוקדשה לו בשנים האחרונות.
נס כזה אינו מתרחש יום יום. פירושו: אחרי בלותי היתה לי עדנה. פירושו: אחרי שבילה אדם את ימיו במסלול קבוע, כבוש ומסויים, הוא פונה למסלול חדש. הוא גדל וצומח מחדש. יש לו העוז וכוח־הסבל לגדול ולצמוח מחדש. נס כזה התרחש לפני יובל־שנים באודיסה: ש“י אברמוביץ היה למנדלי מו”ס. שינוי עצום במהות, בכיוון, בכלים. התחדשות האדם, האמן היהודי. נס כזה קרה לפני דור לנ"ס: לסוקולוב. כאן לא חל שינוי במהות, בכיוון, בכלים, אבל היתה עליה מופלאה, סובלימציה מופלאה, שגשוג סובטרופי וכמעט גם טרופי, וזה בגיל הזקנה והשיבה, עד שהיה הדבר לנס ולפלא. נס כזה כמעט שנתרחש לדוד פרישמן אלא שנקטף בלי־משים לפני אשר מילא צבאו עלי ארץ ושוב אי־אפשר לנחש בביטחה, לאן היה מגיע. קבק כבר הגיע בדורנו לשלב גבוה, ואולי עוד דרך ארוכה לפניו.
אם אתה עוזב את מלת־הזוהר ‘נס’ ואתה פונה אל רשת הסיבות והמסובבים, אתה מחפש בלי־משים את גורמי השינוי, את תאי־הצמיחה. ואז אתה נתקל בש"י עגנון, כאחד הגורמים־התאים. אין הכוונה לומר, כי קבק החדש כפות באיזו מידה לעגנון. כי הוא אינו עצמאי במידה מכסימלית והוא משועבד במידת־מה לעולם יצירתו של עגנון. לא ולא, קבק לא היה מה שהיה, אילו היה משועבד לאחרים, אילולא היה הוא־הוא בכל רקמת יצירתו האחרונה. אבל עצמאות אין פירושה אי־דעת ואי־למוד במה שנעשה על ידי חברים מעולים בעליה עליונה של ספרותנו. ומי שיחשיב את מסתרי־הלשון והמייתה כאחד הכלים החשובים ביותר ביצירה הספרותית־השירית – חשוב ביותר, מפני שהוא כלי ומהות, חומר וצורה כאחד –, הוא לא יקל ראשו בדבר הזה. לולא יגיעת חייו ללא־ליאות והפסק של עגנון בשטח היצירה אשר לו – ואפילו לא בלבד בפלאי הלשון והסגנון – היה קבק חסר אחד הכלים החשובים ביותר ברקמת יצירתו האחרונה. זכות היא לו שהצליח להשתמש בכלי זה שימוש מועיל מכסימלי, ללמוד וליצור משלו.
על מה שנאמר על יצירותיו של קבק – ונאמרו דברים נאים והולמים מאד –, אין ברצוני להוסיף פה נופך משלי. אבל רצוני לדבר משהו על קבק האדם, שהוא הרקע והיסוד והשורש לקבק הסופר. אזכיר בראשונה את קבק הנואם, שעודו גם הוא חלק האדם המופנה אל הרבים, אל הציבור. איני יודע, איך נאם לפני תקופתו האחרונה. אך בארבע השנים האחרונות שמעתיו ארבע פעמים, פעם אחת על עגנון, פעם אחת לזכר גליקסון, ופעמיים על עצמו. בראשונה זה היה מעין וידוי מעולמו של הסופר, ובשניה כמעט שוב אותו הנושא. בכל ארבע הפעמים דבקו חושינו אליו. לא שהוא בא לחדש משהו. לא שהוא עושה מעשה־להטים כלשהו. כדרכו בספר דרכו בנאום. הוא פורש יריעה רחבה, פורש בפשטות גדולה, לעיני כל ישראל. אדרבה, ישמעו כולם, יבינו כולם. אין כאן מסתורין, רזין. דברים שהוא רוצה להגידם, הכל יכולים לשמוע ולהבין. אלא בהיפרש היריעה בפשטות, בבהירות, בעוז, בעליה מתמדת, בריכוז הכוחות, באמונה תמה, בבחירת התמונות, הסמלים והמלים, אתה לא בלבד עושה אזנך כאפרכסת אלא אתה גם מזועזע. האם אין זה אותו קבק, אשר לפני רבע שעה ישב לידך כאחד־האדם, נוח, קל, מתלוצץ קימעא? כן, זהו ואולם הוא גם אחר. לא שנתכסה בצעיף אלא כאילו הסיר צעיף. התרחש הנס.
כי התרחש הנס לא בספרות בלבד אלא גם בחיים. לא בלבד ליד שולחן הכתיבה אלא גם באותה יורה המכונה חיים. אין בזו אלא מה שיש באלה. בנאומו האחרון הסיר לרגע את הצעיף מכפילות שבחייו. האם אין הוא בחינת בעל־בית, אזרח, מושך בעול הפרנסה, שוקע לעתים בדאגותיה? האם אין הוא כאחד־האדם, מבלה שעות בנעימים, מתלוצץ בקלות־דעת ומגיב על כל אשר מסביב לו? כן, אבל הוא באותה שעה גם אחר. כי גם באותה שעה אין הוא מנתק לגמרי את הקשר עם חוויותיו הנפשיות; גם באותה שעה הוא מוקף יצורים אשר יצר כצלמם וכדמותם; אף באותה שעה הוא מיצר בצערן של הדמויות אשר קרא לחיים מן התוהו וקרם עליהן עור וגרל להן גורל משלהן. הוא בחברה אתן. על כזאת וכזאת נאם באחרונה, הסיר את הצעיף. הזכיר שעות וימים של סבל וכאב בגלל דמות אחת או אחרת, בחינת אוי לה לדמות זו שכך עלה לה. על כזאת וכזאת דיבר. אך יש שטחים שעליהם לא דיבר; לא במסיבה ולא ביחידות. הוא בחברה אתכם ומגלגל בשיחה אתכם ובאותה שעה הוא גם עומד פנים־אל־פנים מול המות. הוא בחברה אתכם, ובאותה שעה הוא גם נאבק עם אלהיו. הוא חושב את מחשבותיו הוא ועורך את רגשותיו הוא. הוא נוטש את לילית וקרב אל אלהיו. למה אכחד? באחד הימים – אני אז במדינת־הים – הוא קם בבוקר כאילו בא ממרחקים, מדרך רחוקה, כאילו חזר לאבא־אמא, משנה את מערכת־חייו, חי כדת משה וישראל. באחד הבקרים, ואני אז עובר במקרה בקירבת־ביתו, אני שומע רנן־תפילה משתפך מן הבית החוצה, בפשטות, בבהירות, בעוז, באמונה תמה.
* * *
שאוני נא עוד מעט קט, קוראי וקוראותי, הן לא רבים הדברים אשר דיברתי והנה הם גם מגיעים לקצם. (לולא עורך במתנו, אשר שם את הקולמוס בידי, הייתי מוסיף להסתכל מתוך שתיקה). רצוני לומר: הספרים אינם נפרדים לגמרי מן החיים, מן הולם־הלב, מן החזון־ברוח. הכתיבה אינה מעשה־מכונה, מנגנון, טכניקה, אלא משהו הבוקע ועולה מן השיתין, ממעמקים. רצוני לומר: אין כאן קפיצה, קאפריזה, אלא צמיחה, לידה, גידול. הולך האדם אל בית־עולמו, עולם החיים הנצחיים, הוא. משתחרר האדם מן הקליפות אשר דבקו בו, מלילית, וחוזר אל האור הגנוז. האור העצמי, היסודי. דרך התקלפות גדולה, דרך תמורה גדולה. מה הפלא? האין תמורות בעולם? האם לא היה אברמוביץ למנדלי? זה היה צד אחד. כאן לפנינו צד אחר. רצוני לומר: מחוץ לשטחי לשון וסגנון, השקפת־עולם ואמונת־עולם, יש עוד האדם בבחינת עצמוּת כוללת, ובה גם בה חלה תמורה. אזלא סומקא ואתי חיורא. לא זה הקול ולא זה המבט אשר הסכן הסכנו אתם. זהו שיתוף אחר באנקת היצוּרים הממשיים, במכאוב, במשבר, אשר מסביב. ועדיין האדם נושא צעיפים. ורצוני לומר: במידת־מה מרגישים בזה גם אחרים. אוזן מלין תבחן, לב רגשות יבחן. איני יודע מה גורל גרוּל לקבק הסופר, אבל קבק האדם נכנס לאותה ספירה של יחידים־ספורים, שהלב חרד לשלומם, באשר אורם מתעצם ומבהיק, כאור יחידים־ספורים, ובספירה זו ודאי טובה השתיקה והפרישה.
[ג' באדר, תש"א]
מתוך דברי הספד
לא פיללתי, אחי, בשוחחי אמש, במוצאי שבת־קודש, אתך, כי זוהי שיחתנו האחרונה, האחרונה, אשר אחריה אין עוד שיח־ושיג כי אם דומית־אלם, דומית־נצח. לא פיללתי, אחי, בהפרדי אמש ממך כי זוהי פרידה עולמית, וכי היום, כבר היום, אעמוד פה ולבקשת חברים נאמנים אפרד ממך פומבית.
ארוכה הדרך, אחי הגדול, אשר הלכת בה מסמרגון, מבית הרב היקר אשר בקהילה, עד המקום הזה. בית מועד לכל חי על הר־הזיתים בירושלים עיר־הקודש. ארוכה היתה הדרך והיא מגילות־מגילות, תחנות־תחנות ניתנה. לא שעת־הערכה לנו שעה זו, בעמדנו ליד קברך, כי אם שעת אבל וצער ודכדוך־הנפש, אך זאת מותר לנו להגיד גם בשעה זו:
פעולה גדולה פעלת בחייך הברוכים בכרם הספרות העברית. ארבעים שנות יצירתך הן פרשה גדולה. בהשקיפנו עתה לאחור על דפי ספריך וראינו, כי אתה היית המספר של הדור הזה, של ארבעים השנים האלה. לא זכית ולא זכינו גם אנו שתסיים את הפרשה הנהדרה הזאת כאשר ראית אותה בחזון רוחך, בהקיץ ובחלום. אך מה שהספקת לאסוף הגורנה, מה שיצרת, ביחוד בתקופה האחרונה, בתקופת בית־הכרם, בהתמסרות עצומה, בכוונה כנה וטהורה, באהבת־ישראל נאמנה. מתוך אמונה בגאולת־ישראל ומתוך שמירת־הלב על הקנינים, על הערכים היקרים ביותר לישראל ולמין האנושי בכלל, – כל זה הוא מנכסי־צאן־ברזל של אוצר־ישראל, של אוצרו הרוחני, הספרותי והמוסרי כאחד. ר' זוסיא ב ‘בחלל הריק’ הוא גילוי חדש בנשמות־ישראל, גילוי אשר לא יישכח. ובהזכר בדורות הבאים זכר הדור הזה, דור העליות לארץ ודור השואה בגולה הגדולה, דור מאמצי־התחיה ופרפורי־הגסיסה והחורבן הפנימי – ויעלה מאליו זכרך אתה, כסופר נאמן אשר ליווית בהלמות־הלב ובמבט חודר את צעדי הדור הזה והעידות בכתביך עדות נאמנה.
ארוכה ורבת עמל ולימוד ויגיעה היתה דרכך מבית־אביך ועד הנה. תחנות־תחנות היו חייך, והרשאי אני, העומד פה מטעם חבר חברים־לעט, ליחד מעט את הדיבור על התחנה האחרונה, תחנת בית־הכרם, לדבר משהו על דברי שביני לבינך, דברים שבין נשמה לנשמה, דברים שעד היום שנינו לא העלינו על דל־שפתינו? לא ניחש לי לבי בהכנסי לפני חצי דור לבית־הכרם, כי אזכה להתקרבות הלבבות ביני ובינך. אכן, התקרבנו זה לזה בלי אומר ודברים, בלי מחמאות הדדיות, בלי כוונה תחילה, בלי שמץ של פנייה ורצון להשפיע זה על זה. אבל מה נפעמתי, בשובי פעם מחוץ־לארץ ובשמעי כי מצאת עוז בלבבך ואומץ־רוח בנפשך לשוב אל נצח־ישראל. אף פעם לא דיברתי אתך בזה, אבל ידעתי והבינותי את טוהר־רוחך, את לבך הטוב, ומה מאושר הייתי לראותך אזרח בבית־הכנסת היפה של שכונתנו בית־הכרם. מה מאושר הייתי לראות גם אותך מדי שבת בשבתו באותו בית־הכנסת בין שומעי לקחי הדל בדברי חז"ל. אכן, ימי אושר וזוהר היו לנו השבתות ההן!
רבים הם היודעים את שם קבק המספר הגדול, אבל לא רבים הם שזכו להכיר את קבק האדם הדגול, זה שנתעדן ונתעלה מתקופה לתקופה, זה שנתגלה במיוחד בתקופתו האחרונה בבית הכרם. ואפילו את קבק הנואם המצוין, כאשר ינוח עליו הרוח. לא רבים ידעו להכירו.
וכך אני עומד פה ונפרד בלב קרוע ומורתח ממך, סופר גדול, מספר גדול, אדם דגול, חבר יקר ודגול. אין מלים בפי להביע את צערי־צערנו על לכתך מאתנו בלי עת, לפני שסיימת את תכנית ספריך, על הלקח מאתנו כולנו אח ורע יקר, דמות נאצלה, שאין לה תמורה.
עננים נערמו היום, ביום בואך אלי קבר, על שמי־ירושלים. עננים נערמו גם על שמי־הישוב. גדול כים שברנו והנה נעדרת גם אתה מאתנו, להוסיף יגון ומכאוב על יגוננו ומכאובנו. בלבות קרועים ומורתחים אנו נפרדים ממך. זכרך לא ימוש מקרבנו עד בואנו אליך!
[ז כסלו תש"ה]
על זה שנעדר
חברים! לא על ספריו אדבר בזה. ספריו אשר העלו אצבעותיו על הכתב לא נעדרו מאתנו. אתנו הם. קראנום בשעתם בעת הופעתם ועוד נשוב אליהם, נתבונן בהם, נשוה אותם למלאכתם של אחרים, נשקול את היתרונות ואת הרפיונות, ונסכם סיכומים ארעיים־זמניים וסיכומים קבועים לדורות. אך כל זה אינו כיום מעניני. כל זה עוד חי ותוסס ומזהיר ונוצץ ומפרפר ונושם כביום־היוולדו. כל זה אינו נוסך תוגה בלב, אינו כואב ואינו מכאיב, אלא מעודד ומחזק, מבדר ומשעשע. ואולם היום אני מדבר על זה שנעדר מאתנו לפתע־פתאום, רגע כמימריה. עוד הוא יושב אתנו, מסיח אתנו, מאזין ומקשיב, מעיר ומבאר, ולפתע פתאום, בעוד שעה או שעתיים, הוא נאבק את מאבקו האחרון עלי אדמות, קורא את קריאתו האחרונה – והשלך הס. חדל. ויתהלך… ואיננו… כי לקח אותו… איננו. תם ונשלם. מעגל־החיים נסתיים.
חברים! עליו אדבר בזה משהו, ככל אשר אוכל. –
חברים! בצהרי ימיו הוא בונה לו בית בבית־הכרם, צפונה לירושלים. לא בית נהדר ומפואר, לא טרקלין, לא צעצועים ולא קישוטים. בית פשוט, חדרים אחדים, לו ולספריו, לו ולעבודתו, לו ולמשפחתו. אך הבית הפשוט הזה נקבע לו מקומו במרכז השכונה, ברחוב הראשי. אי אתה יכול לפסוח עליו. לא כביתו של המורה־הפילוסוף, השוכן בשכונה על איזו גבעה מן הצד, אשר רק בקושי אתה מגיע אליו, ולא כבית פלוני, המורה־העתונאי, שאתה צריך לעלות או לרדת כדי להכנס אליו, וכו' וכו', אלא בית ברחוב הראשי, קרוב לרחוב. את קול המדבר בבית אתה שומע עוד ברחוב. הקול מידרדר ומתפשט מן הבית אל הרחוב, אל מלוא־תבל.
בית זה נעשה מאליו מרכזי. פה נפגשים כולם. כל אשר הרוח או הכשרון יחייהו. מן השכונה וגם מירושלים ומתל־אביב. גם מחוץ־לארץ. ובתוך הבית חי ועובד אדם מרכזי. הוא עובד בעט, חוטב וחוצב, אך הוא עובד גם במסתרים, הוא מעיין בפנימיות ובחיצוניות. הוא מציץ ושוקל. חשבון־העולם וחשבון־הנפש. הוא פושט צורה ולובש צורה. לכאורה הוא אותו אדם מאתמול ומשלשום, – קו ישר מתוח עשרות שנים, ללא הפלאה וללא הפתעה. וביחד עם זה משהו משתנה, מתחלף, עובר תמורה. באין רואים. אף בארשת־פניו, אף בנועם־הקול. משהו מתמול שלשום הולך ונגנז ומשהו ממחר ומחרתיים הולך וצץ, הולך ומתלבלב. באין רואים.
מרגישים בזה חברים וחשים בזה זרים. איש אינו מדבר בזה ואינו מלַבן את זה. אבל כולם חומדים את הבית ואת האיש ואת שיחו. נמשכים אליו. סוקרים את העבר, מדיינים לשבט ולחסד, טווים ואורגים חלומות ומחשבות לעתיד. פה גם שמעתי בפעם הראשונה את המלה ‘מאזנים’ כשם לבימה ספרותית להבא. פה הוא מקבל כל אדם בעונג. מחוגים שונים, מכיוונים שונים.
חברים! בזוז מעט צהרי־ימיו, בין ים העבר ובין מדבר העתיד, הוא כותב רומן: ‘בין ים ובין מדבר’. ורק לרומן זה הוא מקדים מספר שורות ‘אל הקוראים’. בשורות אלו הוא מסתכל לפנים ולאחור, סוקר את פעולתו עד־אז ומציץ מן החרכים לקראת ימים יבואו. ‘בספר זה הגיע המחבר אל תחנתו האחרונה, אשר יצא אליה לפני כשלושים שנה… לא היתה לנגד עיני המחבר מטרה אחרת זולת החפץ להתפרק ממשא של רשמים וחוויות פנימיות; זולת התשוקה להביא גאולה להלכי־נפש, להגוּיות־לב ובעיות שונות, שהציקו לו בשעתם ודרשו את תיקונם בצורות ודמויות… קוראַי! כאשר יצאנו בראשית־דרכנו עוד היו עלומים בלבנו ושחור בשערות־ראשינו… השנים האריכו מעניתם על פנינו והשליגו על ראשינו. ההעשירו אותנו בבינת־החיים?’… אך לתוך רשימה זו, שצירפתי פה מתחילה ומסופה, נשתזרו באמצע עוד דברי־ביניים: הוא מדבר על שני ספרים שבאו לידו באותו פרק־זמן, שעשו עליו רושם עז. הוא אומר הימנון לספר ‘דברי הפועלות’ ועל ‘השגב והקדושה המוצנעים בעלים הפשוטים והיקרים האלה’. ספר זה אינו אלא ‘איפוס הירואי’, שממנו כל נפש צחיחה תשאב אמונה ונחמה. והוא מזכיר את הספר ‘כתבי משפחה עבריים’ לד"ר הרצברג, בתרגומי אני, אשר ‘עוד היום יש בכוחו להרעיד נימין רבות בלב כל חרד לשאלת הדת והמוסר בעולם בכלל ובעולמנו בפרט’.
באמצע הסקירה על אורח חייו ודרכו בספר הוא מתייחד עם שני ספרים של אחרים. הלא דבר הוא!
יש פגישה עם ספרים ויש פגישה עם בני־אדם חיים.
לא רחוק מביתו, מספר בתים בלבד, מצד השני של הרחוב, מוצנע בתוך בית פשוט, גר אדם אחד ושמו ר' אליעזר אילנאה זכרונו לברכה. מופלג בתורה, בחכמה, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, בהוויות־העולם, בפשטות־החיים. שוקד על חיבור ספריו המעטים כמי ששוקל אוצרות. חס על כל רגע כי עוד מעט יבוא יומו.
ובאחד הימים פרצו חילוקי־דעות בשכונה: המותר בה לחלל שבת בפומבי או אסור? בתקנות־השכונה אין הוראה. מן ההכרח לקרוא לאסיפה כללית ולקבוע הוראה. שני הצדדים מתכוננים ומתגייסים, לא באקדחים כי אם בדברי־הגיון. קבק היה אז מן המשמאילים.
אך באסיפה זו התרחש מצב מוזר, שלא ראינו כדוגמתו בקהילות־יעקב. בראשונה מדבר הישיש ר' אליעזר אילנאה. הוא מדבר בפשטות, בלי פתוס ובלי אריכות. רק כרבע שעה. רק דברי־הגיון. אך ברבע שעה זה הוא מפתח תיאוריה מוצקה. התוצאה – שני הצדדים כאחד מוותרים על הויכוחים. מתקבלת פה אחד הצעת הפותח לקבוע תקנה שיש להמנע בשכונה מחילול־שבת פומבי.
ההרעידו דבריו נימין בלבו, בלב קבק?
והיה עוד אחד בשכונה זו, בקצה־השכונה. מרחק מקום ורוח מבית קבק. אך בקבל האיש ההוא את זה הספר ‘בין ים ובין מדבר’ נפעם לקרוא בהקדשה שבכתב: 'אני מברך את ההשגחה על שזימנה אותך לי על דרכי. כי בך נתעשרה רשימת האנשים אשר וכו''. זה דרכם וזו זכותם של סופרים: דברים שהם כבושים בלבותיהם זמן לא־מצער מגלים הם בשורות שבהקדשה.
חברים! מה שבא אחר־כך הוא כמעט מן המפורסמות. אף אני דיברתי בזה בעודו אתנו ברשימה ‘נס קבק’. באו ספרים מן ההפלאה ומן ההפתעה. נתגלה קבק חדש, מין עליה על גבי הבית. לספרים אלו לא הקדים הקדמות, אבל היה מדבר עליהם בקהל. גם בכתב. כוחו גדל גם בדיבור וגם בחיטוב־שבכתב. מעיין שופע.
הוא עלה ועלה. בספר כמו בחיים.
הוא נעשה מרכזי. הוא נעשה נציג. היה נעשה מאליו ריפרזנטאטיבי.
הנסתרות שבך, אמר שמעונוביץ ליד קברו, עלו על הנגלות שבך.
אדם גלוי־עין וגלוי־לב ונסתרות בו.
אדם שיכולת להתוודות לפניו בכל. ולא אתה בלבד.
אדם שאהב את חיים ואת עליצות־החיים והיה מוכן בכל עת ובכל שעה להיפרד בעליצות מן החיים, להחזיר את פקדון־הנשמה ליוצרה.
על זה דיבר אתי מתוך מעיין של ודאות ואמונת־אומן. על זה חזר בשקט לפני שבועות מספר בפני חברה.
באותה הרשימה שהזכרתי הוא מדבר על ‘דרך־הגורל של נצח־ישראל’. והוא ממשיך: ‘דרך זה, אשורנו מרחוק, מבעד לערפלי העתיד, והוא זורח באופקי אור ויפעה לאין קץ…’
והנה נגוז האיש על פניו העדינים, על חלומותיו היפים, על מעיינותיו השוקקים. לא ישתפך עוד קולו מחלון ביתו הפשוט לתוך חללו של הרחוב. איננו? לאו דוקא. הוא עבר משכונה לשכונה. נתייתמה שכונת בית־הכרם ונתעשרה השכונה החדשה ההיא. עבר אדם מרכזי.
ומה יקרה לי עתה הנקודה החדשה. היא קוראת ומרמזת. –
[כסלו תש"ה]
צרור שרטוטים
באותה פמליה של סופרים, שראו את אור העולם לפני ס’– ס"ה שנים, – באותה פמליה מיוחדת ומובדלת גם לגבי תקופה שקדמה לה, שהסופרים הגדולים הופיעו בה ביחידות, הן לגבי הזמן והן לגבי החטיבה, וגם לגבי התקופה שבאה אחריה, שהיא חסרה צביון מיוחד, – בפמליה זו, המונה מספרים ומשוררים כאחד, היה קבק שונה מחבריו בכמה מובנים, גם במהלך חייו וגם בדרכו בקרית־ספר. כמדומני שהוא לא פירסם מעולם דברי־זכרונות, גם בשיחותיו היה נוגע בצד האוטוביוגרפי רק לעתים רחוקות ורק באקראי, לפיכך יודע אני כל־כך מעט על חייו, – וכמה מצטער אני כיום על שלא אמרתי לו בפשטות ביום מן הימים: ספר לי מקורות־חייך. ואולם בהיר יותר דרכו בספרות.
קו אחד משותף לדרכו זו בכל תחנותיה: היריעה הגדולה. הוא אינו מסתפק במועט, בקב ציורים ושרטוטים. הוא שואף לרחבות. הוא רוצה להעלות על הבד שטחים גדולים של חיי הדור, הדורות. הוא אינו בעל מגמה, כאחדים מחבריו. הוא אינו בעל אנחה עמוקה, כאחדים מחבריו. הוא אינו בעל עדינות נאצלת דקה־מן־הדקה, כאחדים מחבריו. הוא שופע פשטות, יום־יומיות. הוא מפשיל את זרועותיו, כדי למסור בהרחבה את הכללות. הוא גם נהנה מן החיים האלה, מתעלס. את העדינים בין חבריו אין הוא גורס ביותר והם אינם גורסים אותו. עוד בהופיע עגנון הוא בתחילה בין אלה, הנדים לו בראשיהם. בסופר שבי הוא פוגע באותם הימים (מעל דפי ‘הצפירה’) באופן הנמרץ ביותר.
כזו היא ההתחלה, התקופה הראשונה. אחריה באה התקופה השניה, זו של ‘שלמה מולכו’. המשך לראשונה ומעבר לשלישית, לאחרונה, לזו של ‘במשעול הצר’ ושל ‘בחלל הריק’. בתקופה זו עלה ועלה ולא רק בקרית־ספר אלא גם בחיים, גם ברגש, בהבנה. מי שלא שמע את ההימנון שלו על עגנון, כשהוא מתפרץ מפיו בכוח אלמנטארי, לא יוכל לתאר לו את החזיון הזה. אך זה לא היה חזיון בודד. במקרים כאלה עמדנו נפעמים ומשתאים.
קבק אהב את החיים, את חברת־האדם, את מראה הנוף – והיה מרותק אל שולחן־הכתיבה. רצה להעלות על הכתב את כרכי הסיפור ההיסטורי הגדול שעלו במחשבה וידע כי כל יום־עבודה הוא מתנת־הבורא. לפיכך שמח כל־כך, אם פקדו את נוהו ידידים ומכירים, הפסיק את עבודתו וספג לתיאבון את דברי־השיח. רצה לקלוט, לדעת את המתרחש בעולם העשייה או בעולם־הכמיהה. שם אָזנו כאפרכסת. יש שהעיר משהו, לעתים רחוקות סיפר משהו, או נתעורר והביע את מחשבתו הוא. אך בעיקר הקשיב והאזין. כזה היה גם צביון שיחתו־שיחתנו האחרונה, שעה קצרה לפני היפסק פתיל־חייו. – – –
בהלוויה לא הצטופפו המונים לאלפים, לא הוכרז ביטול־מלאכה, השלטונות מבחוץ ומבפנים לא באו לחלוק את הכבוד לסופר הגדול־הדגול. ובכל־זאת היה קהל רב אפילו למעלה על הר־הזיתים, וממיטב משפחת הסופרים והקרובים אליה.
מערכת־הסיפורים לא נסתיימה, על אף כל מאמציו. אך היא היתה חטובה וניצבת לפני עיני־רוחו. כי היה מאלה שרואים מקודם את כל התכנית ואחר הם ניגשים למלאכה. מקודם באה המסגרת ואחר היא נשלמת בתוכן. היה רגיל לצטט את דברי שלום־עליכם: דומה הדבר לקרון מלא נוסעים, בתחנות יורד מי־שהוא, אך רוב הנוסעים מתחילים ומסיימים את המסע בצוותא־חדא.
רבי אהרן אברהם בן הרב קלמן קלונימוס ד"ר קבק יצא קצת ביחידות בדרכו בספרות, אבל סיים את דרכו בצוותא עם טובי־חבריו. הוא לא פרש מן היריעה הגדולה, הרחבה, אבל העלה משלב לשלב את הפנים, עלה והעלה. על יד קברו אמר דוד שמעונוביץ: השם קבק הוא ראשי תיבות: קדוש בן קדושים. אף הוסיף, כי ניצוץ קדוש היה גם בו, בנשמתו.
הניצוץ הקדוש הזה נתלבה בייחוד בתקופתו השלישית. והוא לא יכבה.
[ה בכסלו תש"ה]
פגישה אחרונה
במוצאי־שבת אור ליום ג' בכסלו כבה אורו, כבה נרו. לפתע פתאום. שעה לפני זה ישבתי ליד שולחנו ושוחחנו מעט. למחרתו הבאנוהו למנוחת־עולמים. יום־יומים אחר־כך נסיתי להעלות על הכתב את שיחתנו האחרונה, – שיחתו האחרונה בחייו. בקראי אחר־כך את הכתוב ראיתי שיש לתקן פה ושם. עתה אני מנסה בשנית. כשלושה שבועות אחר מותו. זה בעיני לא ספרות. זה בעיקר פרק בין החיים והמות. עלי לספר בדיוק, כמיטב יכלתי. –
לא פיללתי ולא עלה על דעתי לנסוע במוצאי־שבת בית־הכרמה ולבקר את קבק. מקובלני שיש להמנע, במידת האפשרות, להתחיל את ימות־השבוע בישיבות, במסיבות, באסיפות, בנסיעות, בביקורים, בביטולי־סרק. אך מקרים לא שכיחים קצת, ‘יוצאי דופן’ קצת, הדריכוני־הובילוני אותה שעה לביתו, – כמעט שלא במתכוון, כמעט כמו מן־השמים. והוא? הוא שמח תמיד לקראת ידידים ומכרים. הן הוא היה מרותק כל הימים אל שולחן הכתיבה, קרא ועיין וחשב וכתב. עוד ימים מספר לפני זה לקח הביתה כמה ספרים מן הספרייה הלאומית, כדי לעמוד על קלסתר פניה של תקופה שהתכונן לכתוב עליה. הוא ידע כי כל יום־עבודה הוא מתנת־הבורא. אך בהיכנס אליו מבקרים, ואפילו לא ידידים־מכירים, ספג לתיאבון את דברי־השיח, הושיט קרני־מישוש לכל המתרחש בעשייה או בכמיהה, קלט גוונים ובני־גוונים, שם אזניו כאפרכסת, העיר, הביע או סיפר משהו, אך בעיקר הקשיב והאזין. היה קשר הדוק בינו ובין איש־שיחו, היתה השיחה דרוכה, שיחת־דבקות: השומע נהנה על שהוא בלי משים מציץ לתוך פינה חבויה קצת; והמארח נהנה על שהוא עורך את מערכת־מחשבותיו, מסכם, מבהיר לעצמו ולשומע כאחד. עבודת־גומלין. אלא שבכל־זאת היה המבקר – המשוחח, וקבק השומע. וגם את הצביון הזה יש למסור כמו שהיה. לפגישה אחרונה יש זכויות משלה וחובות משלה. אין לשנות ממטבע שטבעה המציאות.
היתה השעה בערך שבע. אני דופק על הדלת שאינה נעולה ופותח מיד ונכנס ומוצא אותו ואת חברתו יושבים ליד השולחן בחדר הגדול. הוא בראש־השולחן מול הדלת, והיא מימין. הוא קורא בספר. כשהוא רואני אורו מעט פניו, ניצנצו עיניו, כאילו הוא יושב ומחכה לי, קם ואמר: ‘זה יובלות שלא ראיתיך. באמת, חפצתי כבר לנסוע העירה לראותך’.
אני עונה קצת בבדיחות־הדעת: ‘כן, זה שנים שלא התראינו’ (למעשה אולי קצת יותר מחודש). ואני ממשיך: ‘אך לדאבוני, גם עכשיו נכנסתי רק לרגעים. במקרה נתגלגלתי לבית־הכרם, כמעט גלגול אחרי גלגול. בבית ידאגו לי. אך לא יכולתי שלא להיכנס, לפחות לרגעים מספר. מה הספר אשר לפניך?’
‘רומן מאת תיקרי. שמו סיפור חייו של סיר אסמונד, מסופר בידי עצמו’.
‘כמדומני ששם זה מופיע גם בסיפור הגדול שלו: יריד־החיים’.
‘איני זוכר. רומן זה שלפני הוא מהמאה השבע־עשרה, מן החיים האזרחיים באנגליה. תיאור אהבה נאמנה, הנמשכת עשרות בשנים, כמעט כל ימי־החיים. ספר יפה ונחמד. בכלל תיקירי הוא חטיבה לעצמה. הוא לא כבש, כדוגמת דיקנס, בן־דורו הגדול, את קהל הקוראים בסערה לכל ימי־חייו. הוא סנטימנטלי פחות מדיקנס וגם ריאלי יותר, ולכן גם אמן יותר. לפיכך עמד טעמו בו גם בדורנו’.
‘לא בלי כוונה שאלתיך לטיב הספר. משהו נתרחש בזמן האחרון. בחוגי “המזרחי” עומדים לפני ייסוד הוצאת ספרים חדשה. לדיונים צורפתי גם אני, אף יתכן כי תידרש עבודתי וחוות־דעתי. מכאן השאלה’.
‘הוצאת ספרים חדשה? הרי יש מוסד הרב קוק’.
‘כמובן. אלא שמוסד זה עוסק במסגרת מסויימת שקבע לעצמו. הוא עוסק רק בשטח היהדות, נכון יותר: בשטחים מסויימים של היהדות. בחלקו העיקרי הוא ענין למלומדים ולתלמידי־חכמים. ההוצאה החדשה מקיפה יותר ורוצה להיות עממית יותר. וכמובן, היא לא תעסוק בשטח הפעולה של מוסד הרב קוק’.
‘מה התכנית של ההוצאה החדשה?’
‘לפי שעה אין עוד תכנית אלא תכניות, היינו הצעות שונות. בדיונים שנתקיימו היו בעיקר שני כיוונים: המצמצמים והמרחיבים. המצמצמים רוצים לטפל בעיקר בבעיות הדת והיהדות. לצייד את הנוער הדתי במטען ספרותי, שיוכל לעמוד במבחן ביום־מסה. רואים את החסר בפינות שונות ואומרים למלא על־ידי הזמנת ספרים. גישתם בכלל היא בלתי־ספרותית. כאילו אפשר ללחוץ על הכפתור ומיד אתה בטוח ביצירת ספרות הראויה לשמה, הם אינם יודעים כי גם הסופר־היוצר הוא מן בריה, שגם הקב"ה, היוצר האמיתי, ולא בדרך השאלה, מתנהל אתו לאטו’.
קבק חייך. ‘ומה התכנית של המרחיבים?’
‘אני הייתי ביניהם. תכניתי היתה המקיפה ביותר. כללתיה בשבעה סעיפים: קודש, ישראל, מחשבה, שירה, מדע, חברה, נוער. אף בשטח היהדות דרשתי הרחב במקום צמצום. דרשתי אפילו ספרי רומ"ל. אך דרשתי גם את הרומן הכללי הטוב. אולי ההבדל ביני ובין חברי הוא בזה, שהם דואגים לתלמיד־חכם ולבן־הישיבה ואני דואג יותר לבחורה העובדת ולבחור העובד. הנה את חג־הסוכות חגותי זה מקרוב בכפר־עציון וראיתי שם שוב בחורים ובחורות עובדים עבודות קשות ולעתים גם משעממות. ודאי: העבודות האלה הן הכרחיות. אך הרהרתי, שאם אי אפשר לשחררם מהן – וגם הם אינם דורשים זאת – הרי מה־טוב על־כל־פנים לתת בידם אחרי העבודה ספר מעניין, נעים, מושך ומשעשע, – ובלתי פגום במובן זה או אחר. ספר או רומן המתאימים לבחור ולבחורה בכפר־עציון. וספרים טובים כאלה ישנם בספרות הכללית למאות, ואולי לאלפים’.
‘ודאי. כזה גם הספר אשר לפני. כשר למהדרים מן המהדרים. – היש להוצאה החדשה אמצעים מספיקים?’
‘מספיקים לשנה ראשונה, אם העבודה תיעשה בזהירות ובכושר־המעשה. עם ביסוס העבודה יתווספו בודאי האמצעים’.
הושטתי ידי אל הספר.
קבק: ‘זהו תרגום גרמני בהוצאת אינזל’.
‘של מי הספר?’
‘שלי. אפשר עכשיו לרכוש ספרים בזול, אם מתעניינים בכך. אך התרשני לשכב מעט על הספה?’
קם ושכב. חשבתי, כי הוא עיף ורוצה לנוח. אך רעיתו הכירה בעיניו, שהוא אינו מרגיש בטוב ומיד שאלה: ‘האקרא לרופא?’
‘קראי’.
הלכה מיד לקרוא לרופא ואלי אמרה: ‘השאר נא פה עד שובי’.
נשארנו לבדנו. הבטתי אליו ונבהלתי. פניו נתחוורו ונתכרכמו, נשתנו לא רק במראה אלא גם בקוים, בקמטים. לא ראיתיו כך גם בימי־מחלה. חלפתני חרדה לחייו, אך לא ידעתי לשית עצה בנפשי, כי לא חפצתי להביע במשהו את חרדתי, פן אגביר את קשי־המצב. נשארתי ישוב לצד השולחן. מעלעל בספר ומסתכל אליו. החרשנו שנינו. במצב קשה זה עברו רגעים מספר. לאט־לאט הוטב לו. שב מראה פניו הרגיל. הוא נשאר שכוב על הספה, אך החל שוב להמשיך בשיחה. הוא אמר:
‘רואה אני כי הממשלות מתחשבות במאמרך “אחרית ברלין”, שפירסמת ב“דבר”’.
לא ירדתי לסוף־דעתו ואמרתי: ‘הא כיצד’.
‘הן מרבות בהפצצת ברלין, כאילו הן רוצות באמת לכלותה ולמחותה מעל פני האדמה עוד לפני סיום המלחמה’.
שתקתי והוא המשיך: ‘הכותב אתה בקביעות בבמישור’?
‘כן, אני מפסיק לעתים ומתחיל שוב. הקורא אתה אותו?’
‘רק באקראי הוא מזדמן לידי’.
שתקתי והוא המשיך: ‘ומה דעתך להצהרת צ’רצ’יל על הטירור בארץ’?
עניתי: ‘הצהרה קשה אך הכרחית. רצוני לומר, כי צ’רצ’יל מוכרח להתחשב לא רק עם הישוב העברי בארץ ועם הציונות, כי אם עם עוד גורם אחד: עם העם האנגלי. העם האנגלי אינו יכול לעבור על רצח המיניסטר שלו לסדר־היום. הצהרת צ’רצ’יל היא קשה וביחד־עם־זה היא מינימום’.
קבק: ‘ודאי שכן. בלי ספק’.
ואני הוספתי ואמרתי: ‘הפרשנים הנאצים כבר נפלו על המציאה הזאת והתחילו לנצל אותה כיד המומחיות הטובה עליהם. אחרי ההצהרה הראשונה הארעית, הסתומה, הנוחה קצת ורוויה התאפקות אמרו הנאצים: הסתכלו נא במחזה, עד כמה צ’רצ’יל ואידן הם עבדים נרצעים ליהודים – הנה היהודים רוצחים לאור־היום בכרך גדול את חברם ושליחם, והם אינם מעיזים אפילו לפתוח את הפה מפחד מפני היהודים אדוניהם. צ’רצ’יל היה מוכרח להצהיר דברים, שישמשו תריס בפני המזיקים, כי דבריהם נשמעים גם באנגליה’.
‘ועוד איך הם נשמעים!’ אמר הוא.
ואחר־כך הוסיף: ‘הצרה היא שהציבור שלנו אינו מבין, עד היכן הדברים מגיעים. הפופולאריות של הטרוריסטים הולכת וגדלה’. וסיפר פרטים אחדים. כן, אשה פשוטה מעדות־המזרח סיפרה, כי ילדה הקטן, בן שש, שיחק ברחוב ואמר: ‘אני מקבוצת שטרן’. היא היכתה אותו והכניסתו הביתה. פחדה שמא יחשבו, שמפי ההורים שמע דיבורים כאלה.
קבק: ‘כן, זהו סרטן’.
אותה שעה חזרה מרת קבק, והוא אמר לה: ‘חבל שהלכת לקרוא לרופא. הנה זה כבר עבר, כפי שהנך רואה’.
עוד רגעי־מספר ובא הרופא. ‘הזהו החולה?’ קרא כמעט בבדיחות הדעת, בראותו כי מראה־פניו נורמלי והוא מסיח, כרגיל, בענינים כלליים. ‘כן’. ענינו גם אנו ברגש של הקלה. ואני הוספתי: ‘אנו נלעג לרופאים!’ ונפרדתי מהם בברכת־בריאות ויצאתי. אחרי זמן־מה בא גם רופא שני ועשה לקבק זריקה לחיזוק ולחיסון. גם אתם דיבר על הצהרת צ’רצ’יל ובלי חילוקי־דעות, כי גם הם הסכימו אתו. כאשר נפרדו ממנו ומרת קבק ליותה אותם החוצה, שמעה עוד במרפסת את קריאתו: ‘אמא! רע לי! הצילו’. היא מיהרה פנימה, ראתה, כי רע לו, פתחה את החלון וקראה לרופאים שיחזרו, הם חזרו מיד, וכבר נסתלק.
הגיעו לאזני דברי תרעומת על מה שהקדמתי ללכת הביתה. אכן, לא חשבתי אף רגע, כי מצבו מעורר דאגה. והרי גם שני הרופאים לא חשבו כך. קבק בשנות־חייו האחרונות עבר מחלות קשות ומסוכנות ואחר התעודד ועבד בכוח עצום וכולו שופע חיים ובריאות. הקדמתי לצאת גם מפני שחשבתי, שזה לטובתו ולמנוחתו וגם מפני שחשבתי, כי בדיקת־הרופאים דורשת שלא יהיה אדם מיותר בחדר. בצאתי מביתו, אמנם, נזכרתי באותם הרגשים הקשים, שהייתי אצלו, אבל הסחתים מדעתי כמאורע עובר וחולף ללא משמעות רבה. לפיכך כשקראתי למחרת בבוקר ב’דבר' על הסתלקותו הפתאומית הורעשתי ונפעמתי עד־מאד. אכן זה היה שבוע חמור בשבילי, כי בעבור ימים מספר נסתלק גם ד“ר חנוך קלר, – איש חמודות. זה שהכרתיו מהיום הראשון שבא ארצה לפני כ”ה שנים. חדשים אחדים לפני זה ביקרתי יחד עם ד“ר קבק את ד”ר קלר זכרונו לברכה. היתה בזה פגישה של יוצר הדמות ר' זוסיא ‘בחלל הריק’ עם דמות של צדיק טהור ובלתי־שכיח. והנה במשך ימים מספר הוטל עלי לעמוד ליד קברי שניהם, זכר צדיקים לברכה.
וכך הוא הדבר. –
[כט כסלו תש"ה]
לאור חייו
א. מדברי אזכרה בבית־הכרם
שנה אחת, שנה ראשונה, בלי קבק, אשר פה, באולם צנוע זה, השמיע לפעמים, בנוח עליו הרוח ומצב־הרוח, את דברו בכוח, בתבונה וביופי, שהקסימו את כולנו; אשר רבים מאתנו נהנו כקוראים מפרי־רוחו, וכשכנים ממאור־פניו. והוא חלף לפני שנה, לפתע פתאום, מספר רגעים אחרי אשר נהניתי משיחתו עצה ותושיה – ואיננו. ולא אתאונן ולא אקבול. אקבל את הסיום הפתאומי של שירת־חייו באותו אומץ־הבטחון, באותה חדוות הוודאות, באותו ‘הנני כי קראת לי’, שהוא היה מוכן לכך, בייחוד בשנים האחרונות, בזרוח עליו אור האמונה העמוקה בבעל־הבירה ומנהיגה. בעובדת סיום פרשת־החיים הפך והפך בספריו עוד מקודם. תיאור גרנדיוזי של ‘הנני כי קראת לי’ ניתן בסוף שלמה מולכו, כשהוא קופץ לתוך מדורת־האינקויזיציה. בשיחות שבעל־פה שבתקופה האחרונה, שבהן נגע בתחנה האחרונה, שבה חיים ומוות ‘נשקי אהדדי’, רמז על השקפה של אמונת־אומן ושלות פילוסופים.
אף לא אדבר פה על קבק הסופר־היוצר. כי עליו ידברו אחרים – ואולי דורות ידברו. כי אולי עוד מוקדם לדבר עליו בשבילנו אנו, הקרובים אליו קירבת מקום וזמן. ראיה לדבר: חברינו הסופרים מעבר לאוקינוס הגדול רואים את החזיון ‘קבק היוצר־הסופר’ ראייה נכונה ומעמיקה יותר. אולי מפני שהיו רגילים בו פחות מאתנו, מפני שלא חצץ בינם ובינו היום־יומי, השכיח ביותר; מפני שהם התקדשו יותר לכך. חזיון רגיל הוא, כי בני־הדור מבינים ומעריכים פחות את אישי־הדור הדגולים מאשר הבאים אחריהם. אנו מבינים היום, למשל, את הרב קוק יותר משהבינו אותו עוד לפני עשר שנים.
אנסה לדבר לפניכם משהו על קבק ‘לאור חייו’. אין זה קל כל עיקר. כי דוקא חייו זהו ‘המקדש הנעלם’ שבו. מלגו ומלבר. הוא, גלוי־הלב וגלוי־הנשמה, מיעט מאד לכתוב ולדבר על עצמו, על חייו הוא, על העבר וההווה שלו, על אוצר־נסיונותיו. בהכרח אדבר, איפוא, כמו מתוך ניחוש, מתוך רמזי־דיבורים, מתוך קטעי מחשבות.
את הרומנים אנו ממיינים לפי שיטת מחבריהם: תיאורי־מצב או סביבה או מורשת־הדם. יש סוג שאנו קוראים לו רומן ההתפתחות. זה שגיבוריו מופיעים לפנינו לא כשהם כבר בבחינת ‘מוצק’, בעלי אופי מובהק ויציב, אלא בבחינת ‘נוזל’, כשהם עוברים לפנינו משלב לשלב, מטפסים ועולים ונסוגים אחור – ומתפתחים ומשתלמים.
וכרומנים כן יוצריהם, בוראי נפשות רבות ומעלותיהן וחסרונותיהן. יש מן הסופרים האלה העוברים לפנינו כבני־מרון בצביון אחיד מראשיתם ועד סופם, כאילו לקומתם נבראו ואין התמורה חלה בהם. ויש גם סוג אחר. הללו – הם וחייהם ויצירותיהם משתנים כחומר ביד היוצר, פושטים תוכן וצורה ולובשים תוכן וצורה; הללו מתפתחים ומשתלמים דרגה־דרגה: התמורה חלה בהם אם בשינויים איטיים ובלתי־בולטים, אשר ‘לא נודע כי באו אל קרבם’, ואם בשינויים כבירים אשר מראה מפנה ומהפכה להם.
רבי אברהם אהרן קבק, זכרו לברכה, היה אחד מאלה, שלא קפצו תמים ומושלמים מרחם־אמותם אלא חוק התמורה וההתפתחות חל עליהם. ויותר מזה: בסתר־לבו כאילו חש, שעין השגחה מיוחדת צופיה עליו, כאילו יד הנהגה עליונה, שקשה לדעת את רזי־תעלומותיה, צופיה עליו, כובלת אותו לעתים ומתירה את הכבלים לעתים, מכוונת את דרכו, פעם ימינה ופעם שמאלה, פעם קדימה ופעם אחורנית, לאיזו מטרות ולשם איזו כוונות, הנשגבות מבינתו הוא ונעלמות מעיניו הוא. וכאשר אתה מסתכל באורח־חייו ובאור־חייו, נראה לך: אכן כך הוא הדבר.
יש בסיום פרשת חייו שני מומנטים סמליים בולטים, שהם כאילו אומרים: דרשונו! להבנת חייו. יום אחד לפני פטירתו מחליט מכון מדעי במרחקים, בית המדרש לחכמת־ישראל בניו־יורק, בכוח ההרשאה האקדימית שלו לחלוק ל’ר' אהרן אברהם בהרב ר' קלמן קלונימוס קבק‘, ל’רומניסטן רב־הכוח חוזה התחיה הלאומית בישראל’, המגולל ‘באהבה וביראה את ספר יסורי־הגאולה וחזון־המשיחיות באומה וממלא את החלל הריק אמונה וקדושה’ – לחלוק לו ‘את תואר הכבוד דוקטור לספרות־ישראל’. זה הוחלט, כאמור, דוקא יום אחד לפני פטירתו. ובאותה ביוגרפיה קצרה שבאה באותה חוברת ‘בצרון’ המוקדשת לזכרו, נאמר בסוף: ‘לאחר מותו נמצאו גואלים להוצאת כל כתביו על־ידי “עם עובד”. נמצאו גם מתרגמים ומו“לים להוצאת ספריו “שלמה מולכו” ו”במשעול הצר" באנגלית’, לאחר מותו דווקא. אלו הם רק שני פרטים הנראים כמקריים. אך באותם הרגעים המעטים, שבהם הסיר בצנעא את המסך מפני חייו ראית שרשרת של מקרים כאלה, שקיבלו כמעט צורה של חוק, של מחשבה־תחילה, של כוונה מסוימה. כל ימיו חי באיזו מתיחות, באיזו דריכות, כמעט באיזו חרדה, ובאותה שעה גם ברצון עז להמשיך, בחדוות ההתמדה, בלי לפסוק ממשנתו, בלי לנטות ימינה או שמאלה. אילו נמצאו הגואלים הנזכרים מספר שנים לפני זה, היה משתחרר מאותה המתיחות והדאגה לקיומו, והיה יכול להתמסר בשקט למפעל־חייו, ולא לבזבז את כוחותיו לענינים צדדים. אכן, היו מומנטים בחייו, שכאילו הגיע לחוף־מבטחים, אך ברגע האחרון באו מאורעות חיצוניים והפכו את הקערה על פיה. וגם להיפך: בשעות קשות וחמורות נמצא תמיד ברגע האחרון המוצא, עוגן־ההצלה. דומה: הוא היה נתון כמו בכף־מאזנים, כאילו איזו יד נעלמה ניהגה את מושכות חייו, והוא, בסופו של דבר, סבר וקיבל כפילוסוף מאמין.
זוהי המסגרת החיצונית, בחינת הגוף שבאדם, ואם אנו נכנסים פנימה, לחצרות־הנשמה, הרי שוב בולטים שני מומנטים: המיפנה מיהודי חפשי ליהודי דתי ומסופר ריאליסטן של ההווה בשלל צבעיו ליוצר של ‘שלמה מולכו’, ‘במשעול הצר’, ‘בחלל הריק’. אכן גם לגבי שני שטחים אלו אין הסכמה כללית מוחלטת. מי שהוא אומר: סמי מכאן מיפנה. אין הבדל מהותי בין קבק החפשי לקבק הדתי ושניהם עולים ומתלכדים בקו אחד. ומי שהוא טוען: חביבים עלי סיפוריו הראשונים מן האחרונים. אך עובדה היא, כי לא כל־כך לפני הרבה שנים פירסם קבק זכרונו לברכה מכתב ב’הארץ' ובו קבל על ועד בית־הכרם על שהטיל, או שאמר להטיל, מס בית־הכנסת על כל תושבי־השכונה, גם על אלה שאינם נזקקים לבית־הכנסת. ואנו הלא הכרנו בשנים האחרונות את קבק בתור דמות־תפארת של בית־הכנסת, לא רק במובן החיצוני־הגופני, כשהוא מועטף בטלית ארוכה, עורך תפילה בריכוז־המחשבה ורוממות־הנפש, כשכולו קורן זוהר וחיוניות עמוקה. הזה הוא קבק מלפני טו"ב שנים? ואשר לספריו – הוא, לפחות, העריך את ‘מולכו’ ואת ‘המשעול’ כספרים אשר רק הוא יכול היה וצריך היה לכתוב אותם, ראה אותם כשיא. וכמה שמח אחר־כך על ההישג החדש ‘בחלל הריק’. וכמה שונים הם שלשת הספרים האלה מספריו הקודמים במובנים רבים!
אך התמורה חלה לא רק בשני השטחים האלה, כי אם בכל מערכת־חייו. ראיתיו לפעמים בביתי עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה, ראיתי את שיחו ושיגו. בכל הדברים האלה עבר כור ההזדככות וההתעלות. אזכיר שוב פרט אחד בולט: הוא, שהתייחס בראשונה, כמו ברדיצ’בסקי ואחרים, בשלילה לעגנון, נאם פה, בבית הכרם, בהתלהבות־דלעילא על עגנון ליובלו החמשים, ונאומו היה המנון אדיר, פרק־שירה, שהשתפך בעוז מחביון־לבו. התמורה חלה גם בארשת־פניו, גם בביטוי ובטון. מכאן האצילות והעדינות, שהיו שפוכות עליו בשנים האחרונות; מכאן גם העידוד והחיזוק, שמצאו אצלו זקנים וצעירים, שדפקו על דלת חדרו. בלי משים נעשה מעין ‘רבי’ נסתר, לאלה שהיו זקוקים לכך.
כה אני רואה אותו לאור־חייו. אדם דגול הוא כמו נוף גדול, כבאר עמוקה. איך יקיף המבט את כולו, איך נדלה את כל העומק? הוא עלה ועלה. לנו נדמה היה, כי רק עתה יוכל למלא את תפקידו, והנה התהלך אתנו – ואיננו. למה ומדוע? אין אתנו יודע עד־מה. –
ב. ממרחקים
הופיעה ‘חוברת קבק’ גדולה, בת מאה עמודים, וכמעט שהייתי אומר: כמובן במרחקים, כמובן בניו־יורק. זוהי חוברת אב־אלול של ‘בצרון’. ודאי שגרם לזה העורך ר' חיים טשרנוביץ (רב צעיר), גיסו של המספר המנוח. אך דוקא הוא כתב בחוברת זו רק שני עמודים: ‘מבוא לאגרות קבק’. את החוברת ממלאים חצי תריסר מטובי סופרינו בארצות הברית ופייטן אחד: גבריאל פרייל. גם שניים מפה. החוברת היא, כמובן מאליו, רצינית־ענינית. התעסקות ביצירות קבק מתוך אהבה והבנה וידיעה. אפשר שהמרחקים – מקרבים. מתוך ריחוק המקום רואים כמו מתוך מרחק־הזמן, ראייה בלתי פגומה. בכל ימי חייו לא זכה קבק לחוברת־קבק כי אם במותו, וגם במותו לא זכה בארץ. שהכל הכירוהו ואהבוהו, אלא בגולה הרחוקה. צדקה עשה הקדוש־ברוך־הוא עם קבק, שיצר בכרך גדול של ניו־יורק קיבוץ יהודי גדול, ובו גם אי ‘לאוהבי תורתך’, לאוהבי ספרות עברית.
מאיגרותיו ניתנו פה רק ששה עמודים. וגם בהן משתקפת הנפש היפה, טוב־הלב וגילוי־הלב, האדם המודה על האמת בלי צעיפים. אתה רואה אותו גם בעבודתו ובסבלו. הוא האמין, כי הגורל מתעמר בו ונטה שכמו לסבול. אך הוא גם האמין בערך־עבודתו. הנה מספר פסוקים: ‘איני יודע אם הוא (ש. אַש) אמן גדול ממני. על זאת יוכלו לשפוט רק אחר־כך, כשיעלו עשבים בלחיי שנינו. אני, למשל, סובר שאַש עוד לא כתב וגם לא יכתוב ספר כמו “שלמה מולכו” או “במשעול הצר”’. – ‘עלינו לעבוד, לעבוד בלי הפסק, מפני שאין אחרים שיעשו את מלאכתנו’. או בשעה שהוא מתכונן לכתוב את ‘במשעול הצר’: ‘עבודתי קשה וטרדותי רבות, וגם בריאותי נתרופפה מאד. עבודתי מתשת את כוחי. נוסף לזה שקעתי בעבודה ספרותית אחת, שמעסיקה את כל מחשבותי, גם כשאיני יושב לפני שולחן־הכתיבה. מוחי טרוד בעבודה זו גם בלילה על מיטתי’. ‘אתה מבין מאליך, שהרומן עצמו לא יהיה נוצרי, כי אם, להיפך, יהודי טהור, יהודי ואנושי. הרקע הוא רחב מאוד’. ‘העבודה מענינת. רבה וקשה, קשה בייחוד לי, שאני עם־הארץ גדול. ועלי ללמוד הכל מחדש, ולא מכלי שני כי אם דוקא מכלי ראשון. גם תקופתו של “מולכו” היתה לכתחילה זרה לי, ובכל־זאת, לפי עדות רבים, עלתה יצירתי בידי. איני אוהב לזייף. אצלי לא ינקוף גיבור אצבע, בלי שתהיה לי אסמכתא לכך באיזה מקור בטוח’. הוא גם אינו מצטמצם בד' אמות של כתיבה. הוא ער לנעשה בארץ והוא אינו משועבד לשום מפלגה או כיוון. הנה הוא חתם (יחד עם עוד מספר סופרים ועסקנים ובתוכם בעל הרשימה הזאת) על כרוז להעמדת סניגור לסטאבסקי, ועל זה הוא כותב: ‘בעד חתימתי על הכרוז המפורסם שקלתי כאן (יחד עם כל החותמים) למטרפסי’. ‘אם הסכלת לא להסכים ולומר, למשל, שיכול להיות שלא ס.[סטאבסקי] רצח את א. [ארלוזורוב] אלא הערבי עבד־אל־מג’יד, – אוי ואבוי לך, הרי אתה מנודה מקהל אנשים הגונים, והרי אתה נעשה הפקר ומצוה לירד לחייך’. אולי תאמר שהחמיץ, חלילה, ונתן לבו לאנשי הריביזיה? הרי הוא כותב באיגרת אחרת: ‘צריך אני להודות לפניך שאין אני אוהב אותם, את הריביזיוניסטים, מכמה טעמים’. והוא מבאר בארוכה את עמדתו השלילית. ושוב באיגרת אחרת על ויצמן מאלול תרצ“ט: 'מפני מה ויצמן חייב להתפטר? כלום הוא נחל מפלה? מפלה נחלה הדימוקרטיה בעולם, שנרתעה מפני כל דאלים, שהתרפסה לפני עול וחומס; נחלו מפלה האידיאלים האנושיים, שטיפחה המאה הי”ט!' אין הוא מתפלא ‘על שמיידים בו אבנים, ובמי אין מיידים אבנים, אדוני? ומה עשו לנביאים? מנהגו של עולם כך. אם משחקת השעה למנהיג… הריהו גאון וקוראים אברך, ואם חלילה אין השעה עומדת לו… – אין חוקרים למסבות ולתנאים: הוא בוגד, הוא עוכר עמו ומוכרו בעד כיבוש אישי או נזיד־עדשים’. וכהנה וכהנה. מאידך גיסא: ד"ר ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, עשה ביום פטירתו של קבק בירושלים ולא גילה כל יחס… כל סימן של השתתפות. והרי קבק היה אחד משנים־שלשה גדולי המספרים שבדור, והוא שליוה בספריו במשך ארבעים שנה את תנועת התחיה בישראל.
בדרך כלל, אומר ש. הלקין במסתו הגדולה בחוברת זו על ‘הגאולה בספורי א. א. קבק’ – רווחת ההשקפה שמעין תהום רובצת בין קבק הראשון ובין קבק בעל הרומאנים ההיסטוריים. ‘אבל מי שחוזר וקורא את כל כתביו של א. א. קבק – עד שמונה עשר כרכים ועד ארבעת אלפים עמוד – נפתע מתוך גילוי שהוא מגלה בו, כי מדבריו הראשונים־ראשונים ועד לשורות האחרונות ב“תולדות משפחה אחת”, האפוס שנפסק באמצע עם מותו, היה האיש שקוע בשאלה מרכזית אחת: הגאולה, חזון הגאולה בישראל’. והלקין מבאר את זה בט“ז עמודים. ואני לא אדון פה על עצם השקפתו, אני מופתע מן המלים הפשוטות 'מי שחוזר וקורא את כל כתביו וכו''. ברי לי, שאת הדבר הפשוט הזה, לחזור ולקרוא י”ח כרכים של סופר עברי אהוב, אפשר לעשותו כמעט רק במרחקים בכרך גדול וסואן של ניו־יורק רבתי, באותו אי־פלאים אשר יצרו להם שם קהל־העברים, – אך לא פה בארץ, לא בירושלים ולא בתל־אביב.. אין אנו חיים פה בכרך סואן, אבל אין אנו חיים גם באי־קסמים. חיינו העברים־הציבוריים פה עולים על מידת כוחותינו הנפשיים לקלוט ולעכל. אנו פה רק קצת יותר מחצי מיליון נפש, אבל אנו מעלים שאון והמולה יותר מדאי. רבים העתונים והבטאונים, רבים הספרים החדשים לבקרים, רבות הדרישות והתביעות יום־יום, – ואם פשטת ממך את כתונת הבדידות וההתייחדות, איככה תלבשנה? ואם לבך פועם עם ההופעות המרובות של השעה, איככה תמצא לך עת ומועד לחזור ולקרוא י"ח כרכים? אכן כדי לקרוא בשלות־הנפש סופר בעל יצירה שופעת ורבת־הכמות יש צורך אולי להרחיק נדוד עד ניו־יורק רבתי…
א. אפשטיין מנתח את כל סיפוריו של קבק. ישעיהו רבינוביץ כותב ‘במשעולו של קבק’. מרדכי כץ משרטט את תולדות חייו. י. אובסי מתאר את קבק הצעיר ואת תפקידו וחלקו בארגון ההגנה. ישראל מהלמן מירושלים כותב מסה יפה על ‘האמן המחנך’ שבקבק. ישעיה וולפסברג מירושלים, מידידיו הקרובים של קבק בשנותיו האחרונות, נותן כרקטריסטיקה כללית. אף הוא מציין ‘עם כל התלהבותו של קבק, גילוי לבו ואהבתו את הבריות הוא שמר על פנימיותו שמירה מעולה. בעל שיחה נאה זה היה רחוק מווידויים, מגאוה ואהבה עצמית. הוא קיים באורח נהדר את דברי נעים־זמירות־ישראל: כל כבודה בת מלך פנימה. את סוד ה“לפני ולפנים” וחדרי־חדרים הוא ידע היטב’. א. ר. מלאכי נותן חומר ביבליוגרפי. גבריאל פרייל מקדיש שיר לזכרו. ניתן בחוברת גם צילום התעודה של ‘דוקטור לספרות־ישראל’, שעליה הוחלט יום אחד לפני מותו וגם קטע גדול מעזבונו. מדובר בחוברת גם על המיפנה הדתי ומובאים קצת דברים משלי מ’מאזנים' שלא נתפרשו כהלכה, ולא הכל מדויק בנקודה זו. ואולם בסך־הכל זו היא חוברת טובה ונלבבת, מתנת אהבה והוקרה, ידיעה והבנה. מעתה מי שיבוא לדרוש בכתבי קבק יצטרך לפנות אליה. כבוד לעושיה ותשואות־חן למשתתפיה!
[כסלו־טבת תש"ו]
ש"י עגנון: לשובו לארצנו
מאתר' בנימין
לא בצלצלי שמע ובפירסומים מראש – בדומיה, בקול דממה דקה, שב שלשום, ג' מרחשון, ש"י עגנון לארצנו.
הוא בא הנה בראשונה לפני י"ז שנים. כשש שנים עשה בארץ. היא היתה לו למולדת גם במובן הספרותי. והיא מופיעה חליפות ביצירותיו. ביציאתו ממנה ודאי לא עלה בדעתו, כי יינתק ממנה זמן רב כל־כך. אך בעטיה של המלחמה, הרפתקאותיה ותוצאותיה, איחר עד הנה.
והנה הוא בא אלינו בשנית.
בבואו בראשונה היה עוד עול־ימים, עוד טל־ילדות, עוד ריח בית־הורים עליו. עליז, רענן היה באותם הימים. מוניטין טרם יצאו לו בעולם, כמעט שלא פירסם עוד מאומה. אך דבר־מה משך אליו את לב כל מכיריו. ומכיריו מבין הסופרים – לבם ניחש להם, כי עול־ימים זה עתיד לתת את תנובתו, כי הוא ישגה והיה לאלון גדול בגן־ספרותנו, כי הוא נושא בתוכו עולם מיוחד, עולם משלו, וכי הוא גם מחונן בשאר־רוח ודי־כח להוציא את עולמו המיוחד מן הכח אל הפועל, ליצור בריות כצלמן וכדמותן.
שני סופרים גדולים, גננים־מחנכים, מובדלים זה מזה בכמה מובנים, נתאחדו אז בחיבתם המיוחדת אליו: ש. בן־ציון וי. ח. ברנר. שניהם דבקו בו מפסיעותיו הראשונות, שאמנם נתנו אותותיהן אותות, כי לא מוגזמת היתה הצפיה שתלו בו.
ציורו הראשון ‘עגונות’, שנתפרסם ב’העומר' של ש. בן־ציון, הסב אליו תיכף עיני־כל. הוא היה אז נגינה חדשה. הוא נכתב בנשימה אחת, במין פרפור חזק אחד של קדחת־היצירה. והוא כייל ממיטב הסממנים של עגנון, לשד־השירה וטל־הרומנטיקה שבו.
הצד השני, הצד הריאלי שבו, הכשרון לראות היטב־היטב את הבריאה והאדם ולמסור את אשר ראה בכלים מיוחדים, – צד זה בא בראשונה לידי ביטוי בסיפורו ‘והיה העקוב למישור’. כמה שמח ברנר בסיפור זה וכמה דגר גם הוא עליו. עוד זמן מצער לפני מותו דיבר באזני באותו יחס על הסיפור הזה ולא יכול לסלוח לאחד המבקרים את משפטיו המעוקלים עליו. ‘אם אין לו אוזן לשמוע אל יעסוק בביקורת’. הסיפור נדפס בשעתו פרקים, פרקים ב’הפועל הצעיר' ומאז יצא בכמה מהדורות וניתרגם לכמה לשונות, באחרונה גם ללשונות סקנדינביה. מבקרי־אירופה הפליגו בשבחו לא רק מצד תכנו. גם הצד האמנותי שבו לקח אותם שבי.
מה שיצר ש"י עגנון מאז, זה אי־אפשר לכייל ברשימה קצרה, זהו בבחינת נכסי־צאן־ברזל של תרבותנו, זה ביצר את מקומו של עגנון בשורה הראשונה של ספרותנו, נתן לעבודת־חייו תכונה קלאסית.
הקו המציין את עבודת־חייו זו הוא ההתמסרות הגדולה. אותה התמסרות, שהיא מצויה רק אצל גדולי היוצרים והמגיעה בפרישותה ונזירותה עד לידי קיצוניות. התמסרות שאינה יודעת עיקר וטפל ודין פרט קטן כדין אב־מלאכה בעיניה; היא שעשתה אותו גם לשליט בלשון העברית, לאחד המעטים אשר אָזנם קולטת גם את הצלילים הדקים של חייה הפנימיים של הלשון, לאחד הבקיאים גם בספרות העברית בכל תקופותיה: למי שחוזר אחרי מקורות ראשונים בכל דבר.
הוא אמר לי אגב שיחה: ‘עדיין לא נתחוור לי, אם אפשר להעמיד אצלנו הכל על המקרא בלבד ועל מעין־המקרא, אם הגמרא אינה חלק אורגני מנשמתנו’.
התמסרות גדולה זו באה לידי הבעה דוקא בימי הדיכוי, בשנים הקשות של המלחמה. באותן השנים שנדמה היה, כי כבר כבה נר הספרות העברית וכי פסקה לה כל בימה, – בה בשעה ישב עגנון בבדידותו הגדולה, ישב והתיך בלי־הרף את יצירותיו, יצר ותיקן ושיכלל והוסיף נופך והוסיף והגיה, בלי חפץ לפרסם, בלי רצון להוציא לאור. הוא התמהמה גם בשעה שניתנה כבר האפשרות, בשעה שקם שטיבל גואל לספרותנו ושקל כתבים אלו בטבין ותקילין. כל אשר פירסם מאז נתפרסם רק על פי לחץ חיצוני והיה רק חלק מעבודתו. את העיקר השהה באהלו, רצה לתקן שוב, ללטש שוב, להכניס שוב לכור־ההיתוך, לתת לו דפוס אחרון, נאמן.
ובעוד אשר הוא עושה כה וכה, בעוד אשר הוא מתכונן להעביר את עצמו ואת הספריה הגדולה אשר רכש בדי־עמל במשך שנים רבות ארצה־ישראל – והנה הדביקהו האסון.
דבר האסון הגדול, דבר השרפה אשר נשרפו והיו בן־רגע למאכולת־אש כל כתביו, כל יצירותיו, כל אלפי ספריו ועד כל כליו ורהיטיו באופל הלילה – זכר הדבר הזה בא בשעתו בעתונים. אין מן הצורך לחטט מחדש בפצע זה. –
ועכשיו הוא בא אלינו בשנית. בדומיה נכנס אל הארץ, בקול דממה דקה הגיע ירושלימה, אשר בה הוא אומר לקבוע את ישיבתו.
ויהי רצון, כי גם הפעם תהי לו ארצנו את אשר היתה לו בראשונה: מולדת אביב, ארץ החזיון והשיר. יהיה רצון שימצא בה את אשר הוא מבקש, את אשר עליו לבקש: התעוררות להתחיל מחדש, שרשי־יניקה חדשים וסביבה ישנה־חדשה.
בואך לשלום, הסופר!
חברים מקשיבים לקולך ורבים המחכים לתנובתך.
[ירושלים, ה' מרחשון תרפ"ה]
עם ארבעת הכרכים
בארצנו חי זה חצי יובל שנים אחד מבחירי סופרינו: שמואל יוסף עגנון. כבר בסיפורו הראשון ‘והיה העקוב למישור’ שתורגם לכמה לשונות, יצאו לו מוניטין כמספר־אמן עברי בעל יכולת גדולה. מאז עלה ועלה. רחוק משאון־היום, בבדידות והתמסרות של היוצר הגדול, נתן את חייו על יצירה מרוכזת, ממושכת, מגוונת, כבירת־צלילים, רבת אחריות וברוכת־יבול. בפשטות ובענווה עשה את מלאכתו, והשיג כיבוש אחרי כיבוש. בקפדנות חמורה עבד ושיכלל ולטש ללא־ליאות את יצירותיו. עגנון העיז לסלק הצדה כל השפעה של הקודמים לו, ואף זו של בני דורו. הוא שרה עם שר־האמנות ויוכל לו, הוא כולו הוא. הוא כולו אמן ישראלי: בבחירת החומר, בסממני־הסיפור. בכל קוץ ותג. ועם כל אחדותו הטיפוסית הוא גם רב־גוונים. לו ההומור הישראלי המקורי, אשר טעמו כיין עתיק־יומין, ולו גם הנימה הלירית הענוגה, אשר דמעה טהורה תלויה בין ריסי עיניה; הוא רומנטיקון קלאסי ואתו גם התיאור הריאליסטי ביותר של היהודי מכל ימות־השנה. לו חיטוב נפשות מתגעגעות של בנות־ישראל, ודמויות חמודות של רבנים וחסידים ואנשי־מעשה. הוא גאון־האגדה והוא גם המחיה בתיאוריו את ניצני התנועה הלאומית ואת נושאיה בחוגי־הנוער. הוא מתאר את חיי־הגולה ואת חיי־הארץ, כישוב הישן וכישוב החדש כאחד. הוא מקפל דורות ביצירתו, והוא גם המגבש את הלשון העברית בתקופותיה השונות בסגנון קלאסי מעולה. כתבי עגנון הם מקור נאמן להכיר את היהודי ברוחו ובלשונו, ככל ספרי האפיקאים הגדולים אשר לספרויות הקלאסיות.
כמה מאמרים, כמה רשימות וסקירות בעברית ושפות לועזיות נכתבו על עגנון מאת גדולי סופרי־ישראל וסופרי־העמים, מאת אמנים ופרופיסורים, מאת רבנים וראשי דתות אחרות, מאת שלומי אמוני ישראל ומאת אלה ששנו ופרשו. כולם עומדים, כדיברת אַחד המבקרים, ‘מתמיהים ומרעידים למראה זה’. אין אנו חוזרים פה על דבריהם של אלו וכן על דברים שנודעו לנו בעל־פה משום שהמקום אינו מספיק, וכדי שלא להטיל קנאה בין הסופרים. סוד גלוי הוא שבני הדור קשה להם להקשיב לשבחם של אלה, שהם יוצאים מן הכלל. אם מכס ברוד מעז להשוותו לגאון משוררי יון, ואם פּרופ' פרידריך ביק (חבר האקדמיה השוידית) נזכר בציורי רמברנדט, ואם ד. קמחי מכיר בו מעין טון העולה מסיפוריו של אנאטול פראנס, ואם הרא“מ ליפשיץ מעיד עליו, כי הוא אחד המעטים היודעים לכתוב פרוזה עברית גדולה, ואם אנו שומעים דברים כאלה גם מפי ביאליק, ברנר, פרישמן, לחובר ואחרים, – הרי שעדותם של אלו בודאי מצטרפת לתעודה רבת־ערך. אפשר להגיד בפשטות, שעגנון בדורנו ממלא את מקום־הכבוד שנתפנה לאחר מותו של מנדלי מו”ס. והוא עוד הוסיף עליו כמה דרגין…
לנו חשוב צד אחד במשנתו של עגנון: צד היהדות. גם עגנון שילם את מסו למודרניזם, ביחוד לאותו הזרם הקשור בשמו של קנוט האמסון מתקופתו הראשונה. גם בשדה זה עשה עגנון גדולות, ואפשר להגיד ששפך עליו מרוח היהודי וייהדוֹ. אך כוחו וגבורתו של עגנון הוא בשדה היהדות. כאן עלה כמה דרגין על מנדלי מו"ס ועל כל הקודמים לו. הוא ראה את נשמת־ישראל בכל טהרתה. הוא גם מתיחס בחיוב לכל עם־ישראל וקדשי־ישראל. הרב ישעיהו שפירא כותב עליו בין השאר: ‘הוא המספר של הדורות הקודמים, שבזמנם עוד היתה הנפש היהודית שלימה ותמה בלי שניות ופגימות. התורה והמצוות היו בית חייהם ואשרם – תורה וגדולה, צדקה ומעשים טובים. גם החולין שבחיים היו בבחינה דאתכפיא לסטרא דקדושה’ (ה’הד סיון, תרפ"ח). וראה זה פלא: יופי זה שנתגלה על־ידי עגנון מעולם־היהדות כבש את כל הלבבות. גם את לבות אלו שרחקו מאתנו, ויופי זה בא ביחוד לידי ביטוי בספורו האחרון, ‘הכנסת כלה’, שהוא סיפור מונומנטאלי, בעל שני כרכים גדולים. יצירת הדורות שעברו ויצירה לדורות הבאים!
וכתבים אלו מצאו להם עתה את המו“ל המתאים להם: הוצאת שוקן שלא חסה על כל עמל ועל כל סכום, כדי להגיש לקהל העברי תשורה מתוקנת. היא ממלאה כאן שליחות לאומית־תרבותית. במפעל זה, שבא לשם חיבת היצירה, קנתה לה את עולמה בספרותנו העברית. יש במפעל זה, ביחוד בצוק העתים האלה, מעין מעשה־נס, שמצטרף גם הוא לעולם האגדי־הפלאי של ש”י עגנון.
לקהל העברי בארץ־ישראל ובגולה ניתנה עתה שעת־הכושר להכיר במלוא־היקף את יצירותיו של אחד מבחירי סופרינו. כל מוקירי ספרותנו נקראים להכניס את כתביו אל בתיהם.
כתבים הללו – קריאתם הוא מקור נאמן לעונג רוחני, לשעשועי־הנפש, להתעלות.
הוצאה זו – קישוט היא לכל ארון־ספרים, תשורה יקרה לכל בית־ישראל.
[אייר תרצ"ב]
מהתחלתו מהתגלותו והמשך הדברים
נטף זכרונות
א
הימים: אחרי הפסקת ‘המעורר’, לפני היווסד תל־אביב, ימי קיץ לוהט ביפו. אני כבר באותם הימים, כביכול, מן ‘המפורסמים’, מאלה שיצאו להם מוניטין, לפחות בחוגי הנוער בגליציה, שחשבו מי־יודע־מה. והוא בחור צעיר מחוגי אותו הנוער, כמעט בלי חתימת שפם, כמעט בלי שום זכויות זולת פיסת נייר – מכתב המלצה אלי מאת א"מ ליפשיץ – שבידו.
צעיר זה מהו? בחור משונה, ביישן הוא, מביט אליך בענווה, גם ליצן, מתובל בפתגמים עממיים וממולח בפתגמים דאורייתא. אך גם הוזה בהקיץ. המראות שולטים בו. מהו בעצם?
אודה על בשתי: הלב לא ניחש מאומה, מאומה. נסתם מעיין הנבואה ולא ציפה מראש. את עבודת־משרדי אני עושה אז ואיני פוזל לצדדין. אך אני נמשך אליו פשוט מתוך חיבה אנושית. ערבה עלי חברתו־שיחתו. יחדיו אנו מטיילים לפעמים, בולעים גלידה, רוחצים בים.
ב
הוא נכנס לחדרי. הוא באמת בחור עליז. מצחיק, משעשע. פסקה הביישנות. הוא פורץ בצחוק. הוא מטאטא את החדר. אך בין טאטוא וטאטוא הוא כותב סיפור קטן או מספר סיפור קטן. היינו הך. או יש שבין טאטוא וטאטוא הוא יוצא בריקוד בתוך החדר והמטאטא בידו. בחור מצחק, מצחיק, חי נפשי.
בין טאטוא וטאטוא הוא מגיש לי סיפור קטן. עלי לחוות דעה. על הכל. על הפאבולה ועל הסגנון. הפאבולה פשוטה מאד. והסגנון? לא ‘כמו שאנו כותבים כיום’. הוא מזכיר מעט את חוברות ‘הירדן’ של אברהם לבנסארט ושל אלעזר רוקח, שהופיע לפני שנתיים בגליציה. אין זה דרך־המלך, זהו גמגום. נסיון להרעיף שוב ערבוביה על הבהירות שהאירה עלינו מאודיסה. סרה מני ההשראה. אני, שנועזתי ללכת בכתיבת ‘מאמר’ בדרך שלי, איני תופס אותה שעה מגמה זו במערכות הסיפור (וזה בימי אורי ניסן גנסין, שזה מקרוב נסע מפה!).
הוא מציע לי – הוי, תמימות – לתקן את הסגנון. אני נפתל. סגנונו אינו עוד סגנון עגנון. אך בין חגויו מבצבצת כבר רכות חדשה, גם נעימות. ואולם אני מנסה ‘לתקן’ אותו.
הוא עובר על ‘התיקון’ שלי ופולט שאלה:
‘ובכן, כמנדלי?’
‘כן, כמנדלי!’
והוא שוקע בהרהורים, בעצבות, בחלומות, בביישנות.
ג
אנו מטיילים על שפת הים.
‘ואני אומר לך, ר’ בנימין (עכשיו נדמה לי, שהוא־הוא שהעביר את שם־הכינוי שלי מן הספרות, שם שתפקידו מחסה ומסתור, לתוך ספירות־החיים, עד שכמעט דחה מפניו את השם האזרחי) כי סגנון מנדלי אינו המלה האחרונה של הסיפור העברי. כבודו במקומו מונח. מה שעשה – עשה. אין מן הצורך לחזור על זכויותיו, כי לא נשכחו ולא ישכחו. אך לקבלו כפוסק אחרון, אי אפשר'.
הימים ימי קיץ. הים הוא משחק לקרני־השמש. גליו מלקקים את חול־החוף. אני שותק. אני מקשיב ומאזין לשיח מונולוג. לשיח שיש בו המיית־הנפש וחשבון־הנפש. השאלה היא לו שאלת־חיים. יש כאן התחלה מעגנון שבשיחה, שבעל־פה.
‘סגנונו של מנדלי הוא מוצק כסלע. הוא במצב ההתאבנות. הוא נוח לטיפוסיות. אבל חיי־הנפש אינם סלע ואבן. נפש האדם היא יחידה, היא במצב הנוזל, היא באלף מצבים. אתה רשאי להראותה גם במצב המוצק. אבל אינך רשאי לגזור על מצבים אחרים’.
‘נפש האדם מפרכסת. היא בוכה, היא צוחקת. איך, ר’ בנימין, אתה רוצה לתפוס את כל זה בסגנונו של מנדלי, בסממניו, באופן הרצאתו?'
‘אני אומר לך, ר’ בנימין, עתידה ספרותנו לפרוץ גם את חופיו של מנדלי. לעבור עליו גם בתוכן וגם בסגנון'.
דומיה.
‘נפש האדם היא במצב הנוזל’. גם הים. שור בני־הגלים על השטח המכסיף המתרפקים על קרני־השמש. שור כל בני־גוונים הללו, המעבר בלתי־הנתפש ממצב למצב, אותה מהות מתוקה־נוגה שממעל לפני השטח. איך תתפוס גם את זה במכחולו הממשי של מנדלי?
דומיה מסביב, גלי־הים מלקקים את החוף.
עכשיו, לאחר חצי יובל שנים, כשאני סוקר לאחור על השיחות האלה, על שאיפות הגמגום האלה, מתבהר לי, כמה ‘עזות דקדושה’ היתה אז בבחור הביישן ההוא. מסביב ספרות בעלת שמות מפוארים, קלאסיים, מן העבר וההווה. ‘השלח’ נתחדש וגדולים יתהלכו בו. גם בארץ מתהלכים גדולים. הוא, הבחור העליז, הביישן, שהוא עוד לפני קבלת השם הפסידונימי, דבק בש. בן־ציון, שסיים זה עתה את ‘רחל’, ועוזר לו בעבודתו בחיבור ספר הקריאה ‘בן עמי’. זה משקיע רוב עמל ואהבה וכח־יצירה בעבודה זו. וחיבה יתירה נודעת ממנו לעוזרו. עבודת־עזר זו, כמו הסיפורים הקטנים הקודמים, תרגילים הם לסופר מתחיל ומנסה. נניח שגם הוא יתייצב בשורת כהני־הספרות ויהיה כאחד מהם, אך מאין לו הזכות להרקיע לשחקים, להרהר אחרי מדות האמנות של מנדלי, לחפש דרך חדשה?
ד
הימים ימי ‘כנרת’, הימים לפני היווסד ‘דגניה’, הימים ימי קיץ לוהט ב’חוה ראשונה'; אני שם בלי בית, בלי משרד, בלי פינה מיוחדת, חמשה חדשים.
ובשובי ליפו הרי אני עומד לפני מצב חדש. השארתי סופר מתחיל־מנסה ומצאתי את ‘ש"י עגנון’, שכתב בינתיים את ‘עגונות’. כתב במשיכה אחת, בהעלם אחד. יום ולילה ויום. או לילה ויום ולילה. הכל אחד. אלי, אלי! מה קרה פה? אימתי קרה כדבר הזה? הזה הוא? אימתי כתבו כך אצלנו? הכל חדש: הפאבולה, הלשון, המוסיקה, הרטט, השיר־שבאמצע. כאן הנפש בפרכוסה, במצב הנוזל שבה. כאן התנועה שעל שטח פני הים. כאן משחק בני־גלים, בני־גוונים. כאן נפש־האדם כשהיא בוכה, כשהיא צוחקת. מה איכפת, שהבאתי אתי מכנרת מעט קדחת ואני שוכב במקצת במלון ‘כהן’ ובמקצת בבית החולים? בהיותי בכנרת התרחש פה הנס. לילה ויום ולילה. מי־מילל, מי־פילל.
היו אז פרדסים ביפו כמעט בתוך העיר. עצי־צבר משמשים גדרות. ביניהם טוב לטייל בלילות כאשר הירח, החבר הבודד שם ממעל, שופך את כל אורו בין הגדרות. טוב לטייל לילות שלמים בשלישיה: הוא ואני ועוד אדם שלישי הכרוך אחרי שנינו ומתגאה במקצת בשנינו. לא ניחשנו עתידות. לא שאלנו, מה יבוא עוד ואם יבוא. ההווה מילא את ישותנו, הנס שהתרחש בהווה. היינו מאושרים. שלשתנו.
ה
אהה, אותם הלילות ואותם הימים לא האריכו ימים. אף אני לא אאריך שורות. אין רתוקות לאושר. יצאתי לחוץ־לארץ. בא ברנר. שניהם דבקו. בשובי, שבה אלי אותה ידידות ואהבה מלבד נקודה זו: נקודת־האמנות. כאן מחיצה. ‘גן נעול אחותי כלה’. עגנון גר בשכנותי והוא מבאי־ביתי. הוא מפליא בכוח־עבודתו ובאורח חייו. יש שהוא עובד ימים ולילות רצופים. יש שהוא קם ונוסע ירושלימה, עובד שבועות שלמים בספריה הלאומית, בולע מאות ספרים ממאות שנים. מה יתנו ומה יוסיפו לו? יש שהוא מטייל ברגל בארץ לארכה ולרחבה. ירחים שלמים. בולע את הארץ. יש שהוא דוגר על קנוט המסון. נפלאה האהבה בינו ובין ברנר. נשיקת־נשמות. שניהם לבדד. זר לא יתערב.
הוא כותב את ‘והיה העקוב למישור’. הוא מראה את כתב־היד לברנר וגם – להרב קוק (אז"ר והוא גילו את הרב קוק בחוגנו). הוא נמלך בשניהם. אני מבחוץ. ובשעת־רצון, כששניהם הולכים להצטלם, מתרחב המעגל: אז"ר מזה ודוד שמעונוביץ מזה. לי מגישים את התמונה בתור תשורה.
זכות גדולה נתגלגלה על ידי ‘הפועל הצעיר’. על דפיו הרחבים נדפס הסיפור הזה בראשונה. יוסף אהרנוביץ הדפיסו שלא על פי שבלונה. כמדומה שכל קטע התחיל באות גדולה. וכיוצא בזה.
ועם הסיפור ‘והיה העקוב למישור’ נפתח כרך חדש בספר־הזהב של ספרותנו.
[כסלו תרצ"ד]
הנלבבים בלבב־ימים
‘קודם שעלו חסידים לארץ ישראל נתגלגל לבית מדרשם אדם אחד חנניה שמו’. כה מתחיל ש"י עגנון את סיפורו ‘בלבב ימים’. וכה הוא אומר בסיום הסיפור: ‘וכבר היו חכמי ורבני ירושלים משתוקקים שיכתבו מאורעותיו [של חנניה] בספר, אלא מחמת… נדחה הדבר מיום ליום ומשנה לשנה עד שקמתי אני וכתבתי כל הרפתקאותיו… וקראתיו בלבב ימים על שם חנניה עליו השלום שנכנס ללבב ימים ויצא בשלום. לא חיסרתי דבר מכל מה ששמעתי ולא הוספתי דבר על כל מה שהנשמה היתה מגידה לי’.
יש, איפוא, בסיפור היקר הזה מעליתם של חסידים הראשונים, מעלית חנניה, מן ההכנות לדרך והנסיעות ביבשה ובים, מן הישיבה בארץ, באורותיה ובצלליה. רבי הלל צייטלין נותן דוגמאות מיפי האמנות והציוריות אשר בסיפור ומביע לבסוף תמיהה על סיפור הפלא שנעשה לחנניה (פירש את מטפחתו ועבר בה את הים עד בואו לארץ־ישראל). והוא ממשיך: ‘בוודאי יש טעם ונימוק לעגנון, שבתוך תיאור ההווי הנראה לטבעי הוא מספר לנו גם על נס נגלה לכל. ואנכי טרם אדע עוד את הטעם ואת הנימוק ההוא’.
אולי הא בהא תליא. אולי מפאת שר' הלל ניגש לסיפור זה, שיש בו מיסוד הקדושה, באַמת־המידה של אמנות וציוריות, לפיכך יצא שפירש וילון על הרגשתו, לבלי לדעת מה ראה עגנון לספר גם על נס נגלה.
‘בלבב ימים’ זהו הסיפור של אהבת־ישראל לארץ־ישראל. זהו שיר השירים של אהבה זו. אהבה ששרשיה מיסטיים־כמוסים ולמעלה מגדר־הטבע. ‘קודם שעלו חסידים הראשונים לארץ־ישראל נתגלגל לבית־מדרשם אדם אחד חנניה שמו’. קודם שעלו אותם העולים היה… בית־המדרש, היה העולם הרוחני שקשר אותם עם הארץ. לא שום זרם מדיני, לא שום גורם חיצוני בין־לאומי אלא בית־המדרש. חסידים הראשונים מעוּרים לכאורה במקומם, אינם שומעים לכאורה קול נוגש, הפרנסה מצויה, כשיצאו העולים הללו בלילה מבית־מדרשם אשר בבוצץ נדמה להם כאילו כוכבים קשורים שם בגגותיה. אחד אמר לחברו: ‘מימי לא ידעתי שעיר זו נאה כל כך, דומני שאין בעולם עיר נאה כעירנו’. וחברו עונה לו: ‘דבר זה ממש עלה בלבי לומר’.
לא, אין שום מרירות למקום בגלות, אין אותו רגש שקראו אז בספרות העולמית אלה שנדדו מאירופה לאמריקה: Europanmüde [=עייף מאירופה], אך יש אהבה כמוסה לשם, לארץ־חמדה, לארץ־הקודש. אהבה מחוץ לגדר־הטבע; אהבה המתגלית עוד יותר בשיחת הנשים העולות מאשר בשיחת הגברים, שעם כל חסידותם עדיין היסוד הראציונאלי שולט בהם.
‘באותה שעה אמרה אשה לחברתה איני יודעת מה היה לי, הרי אני מהרהרת בלבי ואומרת לילה כזה לא ראיתי מעולם. פתאום נדמה לי אדרבא לילה כזה כבר ראיתי ואפילו אותם הדברים ששמעתי כאן כבר שמעתי פעם אחרת. יודעת אני שאין זה כן, אף על פי כן איני יכולה לומר שאינו כן. אמרה לה חברתה אפשר שפעם אחת כבר נסענו לארץ ישראל, וכל מה ששמענו וראינו כאן כבר שמענו וראינו בלילה אחר. אמרה היא אם כן למה אני כאן ולא בארץ ישראל? אמרה לה חברתה, חברתי כבר היינו שם. אמרה לה חברתה אם היינו שם כיצד אנו כאן. אמרה לה חברתה עד שאת שואלת כיצד אנו כאן, אשאל אותך כיצד גלינו מארץ ישראל ונתפזרנו בין האומות. אמרה לה חברתה איני מבינה מה את סחה. אמרה לה חברתה חברתי לא כך אמרת לנו פתאום נדמה לי, לילה כזה ממש ראיתי בחיי’.
יש כאן מהרגשה של אומה, שכבר נעקרה פעם מארצה וחזרה ונקלטה וחזרה ונעקרה וחוזרת ונמשכת לארצה. יש כאן בשינוי צורה מן אותה Ewige Wiedekehr [=שיבה עולמית] של ניטשה…
ואם כך הוא הדין לגבי החסידים, על אחת כמה וכמה לגבי חנניה. אם כבר עלייתם הם היא מחוץ לגדר הטבע, על־אחת־כמה־וכמה עלייתו של חנניה. הוא חנניה, אשר אהבתו לארץ־ישראל היא כולה סופרלטיב, שאין לו חיים בלי עליה. הוא חנניה, שמפאת אהבתו לארץ־ישראל סבב חצי־העולם והפשיטוהו ערום ונתגלגל לבין ליסטים ושכח אימתי שבת ויום־טוב וחילל יום־כיפור ונתלבט בדרך יחף בלי מנעלים (‘רגלי שלא הרגישו בקדושת יום־כיפור יתייחפו’). הוא שעמד בפתח בבית מדרשם של החסידים ומטפחתו בידו ובה טליתו ותפיליו ושאר מטלטליו כאדם שמוכן לילך מיד, הוא שברגע האחרון, לפני הפלגת הספינה, נטרד בענין היתר אלמנה מכבלי־העיגון ואיחר את הספינה – האם אינו דין שיארע לו מעין נס שאירע לאבותינו על ים־סוף? האם גם אהבה אשר כזאת אין בכוחה לשנות מסדרי־בראשית? והרי אפילו ראשו של עשו הרשע קבור במערת המכפלה, ‘בשביל שכל אותן השנים שהיה יעקב בחוצה לארץ היה עשו בארץ ישראל ועמדה לו זכות ארץ־ישראל’…
‘ההוא – זכותא דארץ־ישראל הוא דאהניא ליה’. המדובר שם (ראש השנה טז, ב) הוא על אברהם אבינו עליו השלום. וגם ש“י עגנון עמדה לו זכות אהבת ארץ־ישראל להוציא מתחת עטו פנינה נפלאה כזו. הוא בעצמו הרגיש בדבר ועמד ושיבץ את עצמו ואת מרת אסתר תחי' רעיתו־זוגתו לתוך אותם העולים. 'ונכנס רבי שמואל יוסף בנו של רבי שלום בן מרדכי הלוי זכרונו לברכה, שהיה בקי באגדות ארץ ישראל, אלו אגדות שמקדשים בהם שמו של הקדוש־ברוך־הוא, וכשהיה פותח בשבח הארץ ראו כאילו שם הוי”ה חקוק על קצה לשונו'. ולא רק בשבח הארץ, כי ‘אשרי רבי שמואל יוסף שיודע כל הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל’. ובשעה של דכדוך הנפש וייסורי־הגוף, שגם הם לא חסרו, ידע הוא להמתיק צערם בסיפורי מעשיות. ודאי שעינו, עין חדה, רואה גם את הצד האחר של התמונה. הנה ‘יצתה כל העיר ללוותם חוץ מן הרב. אומר היה הרב שאותם שנוסעים לארץ ישראל קודם לביאת המשיח דומים עלי לנערים שקופצים לפני חתן וכלה לפני החופה’, והנה ‘ליבוש הקצב שהארץ פלטתו אחר כך משום שדיבר בגנותה’. והנה ‘יושקי קוזק’ מבוצץ שנתגלגל ליאַס ונעשה שם גבאי בבית־הכנסת הגדול. כל זה וכיוצא בזה רואה עינו הבהירה והחדה של עגנון. אך אם הנביא האדיר אומר במראה הגדול: ‘בתוך עם טמא־שפתים אנכי יושב’ הנה אי־אפשר הדבר לעגנון לחזור אחר דבריו. הוא כאילו נוצר אך לספר שבחיו של ישראל ושבחיה של ארץ ישראל. ובסיפור הזה הגיע לידי גובה, אשר גם חסידיו המובהקים לא שיערו מקודם.
כן, עגנון. וכן… היהדות החרדית. עגנון מספר בשבחיה. אנו כולנו מספרים בשבחיה ומהללים אותה על אחת שבע. יש שמוסיפים להלל זה גם דברי גנות ונאצה כלפי היהדות שאינה־חרדית, כלפי היהדות החפשית־המתבוללת־המחקה וכו' וכו'. ואף־על־פי־כן יש שמתגנבת שאלה אל הלב: מהו יחסה של יהדות חרדית זו אל עגנון, אל משורר־טיפוחים שלה? מה עשתה כדי להכירו, כדי להפיצו ברבים, כדי לחבבו על הדור הזה ועל הדורות הבאים? יש ויש שתי הסתדרויות חרדים. שפיר. מה עשתה זו ומה עשתה זו? הרי משורר כעגנון הוא מתנה מן השמים ולא כל יומא מתרחיש ניסא. או אולי די לה ליהדות חרדית זו שיש לה בעולמה מין… חיים ישראל אייז?
אתמהא.
[טבת תרצ"ה]
מבית לחוץ
ועם כל הרוח הנכאה השורה על האדם למראה הירידה המוסרית הגדולה, הרי אין מוצא אחר אלא להגביר את יצר הטוב על היצר הרע, את תשוקת הבנייה הרוחנית והמוסרית על חפץ ההרס. בייחוד אנו פה אסור לנו להפסיק ממשנתנו, משנת היצירה. אשר על־כן סיפוק לנו בהצלחתו של סיפורו הקלאסי של ש“י עגנון בעולם הספרותי האמריקאי. המכוון הוא לסיפורו ‘הכנסת כלה’, שתורגם לאנגלית על־ידי מתרגם אמן ומצא מו”ל ממדרגה חשובה ונתקבל בהוקרה מאת חובבי הספרות באמריקה.
היה זמן, שבחוג הספרות העברית העריכו רק את האנושי ביותר והתביישו מן המוטיבים היהודיים ביותר. ושלט עדיין הריאליזם היבש בחוג הסיפור העברי. עגנון, שהיה אז עדיין פייטן־בכוח, חיפש את דרכו. הוא הכיר בכוחו של בית־המדרש האודיסאי, שכוחו היה גדול בספרות היפה כמו בפובליציסטיקה. הימים ימי שלטון השכל והבהירות, שנוצרו מתוך פסוקיו של מנדלי מוכר־ספרים כמו מתוך פסוקיו של אחד־העם. הליריקה לא נפלה, אמנם,
גם מכתבי פרוזה, אבל היא היתה מצווה להיות כבושה בין השיטין. אך עגנון, שינק כבר אז מן המעולים שבסקנדינאביים, הרגיש בתנאי־היצירה של אז כמו בכבלים. שום יצירה לא נתנה לו עדיין יפוי־כח לדבר רמות, אבל מעיין־היצירה פיכה בו כבר אז בכוח. מצבו אז כבר היה, כפי שהתבטא שנים אחר כך: בין נעילת נעל אחת לחברתה עולה על דעתו נושא של סיפור.
ולא היו ימים מרובים ובא הסיפור הראשון, אשר טל ילדות חופף עליו עוד היום – “עגונות”. ועוד זמן מה ובא הסיפור הקלאסי “והיה העקוב למישור”. י“ח ברנר ויוסף אהרונוביץ – אז עורכו של “הפועל הצעיר” – העריכו יפה את היצירה הזאת, שהריאליזם שבתיאור התמזג עם היסודות הרומנטיים־הנפשיים, וכבר באופן ההדפסה הובלט: פה דבר־מה חדש. אף יצא הסיפור בעוד זמן מה בצורת ספר ומאז כבש את הלבבות גם במקורו העברי וגם בתרגומיו לשפות שונות. בלועזית הזכירוהו בנשימה אחת עם הומירוס ועם שאר גדולי־העולם, אך בספרות העברית היה אפילו הסיפור הזה, שהתקרב במידה מרובה לבית־המדרש האודיסאי, עדיין זר ומוזר לחלק מן הקוראים – ומן הסופרים. מספיק להזכיר, כי עוד ברדיצ’בסקי לא עיכל את סגנונו של עגנון באותו סיפור – סגנון שהיה עדיין רחוק מאותה קיצוניות שאחז בה עגנון אחר־כך ביצירתו הגדולה, “הכנסת כלה”. זכור אני עדיין, באיזו מורת־רוח דבר אתי י”ח ברנר על ביקורת זו של ברדיצ’בסקי.
ועם כל אלה החיפושים לדרך עצמי לא גדר עגנון את עצמו גם מדרכים אחרים. בכמה מסיפוריו, כמו “בדמי ימיה” ואפילו עוד ביצירתו האחרונה “סיפור פשוט”, עסק באנושי ביותר ובצורות המקובלות ביותר – מה שלא מנעהו, כמובן, מלתת גם בהם את צביונו הוא.
ואולם לשיא העצמיות הגיע ב“הכנסת כלה”, כאן יצירה שהיא כולה מוטיבים פנימיים, והיא בנויה כולה בחומר ובלבנים מבפנים. וביחד־עם־זה אין אתה יכול לתאר לעצמך כתיבת יצירה זו בזמן מן הזמנים מלפני עגנון. הרבה גילגולים עברו על הרוח העברית, עד שיכלה לשבת על האבניים וללדת את ר' יודיל. ולכאורה הרי זו בבחינת “זר לא יבין את זה”. לכאורה מה לר' יודיל שלנו ולבתים של העממים? – והנה ראה זה פלא: דוקא ר' יודיל זה נבחר לצאת לפני הספרות העברית, דוקא בו בחר מו"ל, שעד עכשיו לא נפנה לשום נושא יהודי, ותרגמו והוציאו, ולא עוד אלא שעוד שמו בו חובבי הספרות את עיניהם והכתירוהו בשם הספר הנבחר של החודש. הלא דבר הוא.
לפני זמן־מה, בהיות ז' שניאור בארץ, דיבר על זה, שהספר העברי עתיד לקבוע לו דרך לספרות העולמית. הוא בעצמו גילה לעולם הזר את ההווי היהודי בצורה שלא הכירוהו. עכשיו בא עגנון והלך עוד צעד קדימה: הוא גילה גם את הנשמה היהודית, אותה נשמה שדרכה להתחבא בסתרי־חדרים.
וכאן תיזכר לטובה עירית תל־אביב, שהיא, בפרס השנתי הקטן בערך שקבעה לספרות היפה, העירה את תשומת־לבו של “בעל־הקורא” של אותו מו"ל והוא, מהתעוררות עצמית, רצה לעמוד על טיבו של עגנון ומכיון שקרא פרקים ממנו – סבר וקיבל.
[ל שבט תרצ"ז]
משרשי הקדש
ש“י עגנון זכה עכשיו להצלחה גדולה ובלתי־שכיחה וכל מוקירי ספרותנו יגישו לו ברכה. ספרו “הכנסת כלה” הולבש מחלצות השפה האנגלית על־ידי מתרגם־אמן ועל־ידי אחד מחשובי המו”לים ונתקבל שם בהערצה. הרי כבוד לפייטן, לספרות העברית וגם ליהדות, באשר הסיפור הזה ספוג תורה ומראות שמים כאחד מספרי המוסר, ובכל־זאת דוקא סיפור זה זכה להכרה.
ש"י עגנון אהוב על העולם החרדי ושמחתו היא שמחתם. עגנון ינק משרשי־הקודש במחשבה, בתמונה, בהרצאה ובסגנון. אלא שלכל אלה יצק צורה של אמנות עילאה ומזוקקת.
שאלה אחרת היא, מה עשה הציבור החרדי בשביל עגנון, מה הוא עושה בכלל בשביל טובי־סופריו ומעולי־אמניו? אילו היה עגנון זקוק לציבור זה היו עשבים עולים בלחייו ולא היה זוכה לראות את סיפוריו נפוצים בקהל. אחרים עזרו להדפסתם ולהפצתם. לא אנשי־שלומנו יחיו.
כי הציבור שלנו אינו זקוק כלל למדע, לשירה, לספרות או לאמנות. די לו בקב חרובים של פוליטיקת־סרק.
[אדר תרצ"ז]
ספר ימים נוראים
היום הביא לי נושא־המכתבים את ספרך החדש “ימים נוראים”. ואף־על־פי שלא היה סיפּק בידי אלא להציץ בו קימעא, זעיר פה זעיר שם, בכל זאת רוצה אני לכתוב רגשות ראשונים, מרשמים ראשונים.
בפגישותינו הספורות בזו השנה שמעתי, מה רב הוא העמל אשר השקעת בספרך זה. ובידעי את מידת האחריות שבך לעומת האותיות הקדושות שלנו ואת מידת טעמך הברוך בכל מה שאתה מוציא מתחת ידך, הרי הייתי לכאורה מוכן מראש להכיר בערך הספר החדש. ואף־על־פי־כן למה אכחד? הפרקים שנתפרסמו בזמן האחרון ב“הארץ” קודם להופעת הספר, הביאוני במבוכה. הם לא נמצאו בהתאמה לצפיה שלי. היתה לי במידה ידועה הרגשה של אכזבה. והנה בא ספרך לידי והרגשתי נשתנתה תכלית שינוי.
מה הסיבה?
חושבני שאנשי “הארץ” עשו שרות לא טוב לספר כזה שפירסמו ממנו פרקים בודדים. “ויתרון ארץ בכל הוא” אומר קוהלת. וכן הדבר בספר אשר כזה. ספר־כינוס כזה למה הוא דומה? ליער־בראשית. אין אתה יכול להציג יער כזה לראוה על־ידי מה שאתה בוחר אילן אחד מפינה זו ואילן אחר מפינה אחרת ומעמיד אותם לפני הקהל ואומר לו: זהו חלק מן היער. ספר שכזה זקוק לאויר ואור משלו. הוא זקוק לכל שצ"ב עמודים צפופים משלו, לאותיות משלו, לאותה הקדמה קצרה־יקרה משלך, לאותו תוכן־הפרקים שבתחילתו ולאותו פירוש ומשמעות המלים שבסופו. ספר שכזה הוא מעשה־מרכבה, קומפוזיציה, סימפוניה עם נגינה פנימית משלו. אי אתה יכול להשמיע חלק מן הנגינה. או או. או הכל או לא כלום. ואם לדבר בלשון פשוטה ביותר, הרי ידוע הפתגם: לכסילים אין להראות חצי־העבודה. ואני גם אני לא יצאתי מן הגדר הזאת. ולפיכך לא נהניתי מן הפרקים לדוגמה. לפיכך היה בלבי איזה רינון עליך ועל ספרך. הזה עגנון? הלשם זה היה הוא צריך להטמין שנה־שנתים את מכחולו הברוך כדי לחבר ולכנס דברים, שלכאורה גם אחרים היו יכולים לעשות זאת? כך, אחי אהובי, היה הרושם שנוצר בי למקרא הפרקים הבודדים בעתונים. למראה האילנות הבודדים לא ניחשתי את הוד היער. למראה הפרטים לא חשתי את גודל הבנין. עד שבא היום ספרך והיתה רוח אחרת אתי. ואולי משום כך, משום שאני חוזר בתשובה, אני ממהר היום לערוך אליך אגרת זו, לרשום קוים בודדים מרגשות ראשונים, מרשמים ראשונים.
אפשר זוכר אתה שאי־שם בכתבי על סיפוריך עמדתי על זה שכמה גלגולים היתה צריכה כנסת ישראל וספרות ישראל להתגלגל עד שהיה אפשר לבוא לעולם מסַפר שכמותך עם כלי־התפיסה וכלי־הביטוי משלך. זוהי הרגשתי גם לגבי ספרך החדש, שהוא בוודאי מסוג אחר לגמרי. גם הכינוס הוא ענין גדול, כמעט שהייתי אומר בלשון־חכמים, ענין נשגב ונורא. הרי זו מלאכת־הבירור הקדושה, שלא ניתנה להיעשות בשלימות אלא על־ידי יחידי סגולה קרואי־הדורות. הרי גם במלאכת־הקודש הזאת הכל עומד על חודה של מחט, ואם אתה מחסר קו אחד או מייתר תג אחד, אתה פוגם את כל הבנין. אלפי שנים מקופלים בספר שכזה. החל בספר ויקרא וספר במדבר וסיים ברבותינו שבדור קודם ואפילו שבדורנו אנו. תקופות־תקופות ניתנו תולדות ישראל, ובכל תקופה ותקופה אישים שונים וכיוונים שונים ובתי־מדרשות ומהלכים שונים קמים בישראל במדינות שונות ועתים גם באותה מדינה ובאותה עיר וקהילה. כל אלו תרמו את תרומתם, כל אלו נתנו מצביונם לזה הענין אשר נקרא בדורות מאוחרים “ימים נוראים”. ואתה באת ועשית מכל החומר המפוזר והמפורד הזה ספר אחד וענין אחד, מאמר למאמר יחובר, אחד משלים את חברו, הם כולם שכנים טובים, אחים ואחיות, משפחה אחת. אתה חיברת אותם – ברוב בקיאות וידיעה – לא רק לספר אחד, אתה נפחת בהם גם נשמה אחת. בזה הגדלת לעשות גם מביאליק זכרונו לברכה בספר האגדה שלו. הוא הראה כח וגבורה בסידור־החומר, במבנהו האדיר. ואתה עוד הוספת עליו בעשותך את ספרך לאורגאני יותר. הוא ערך וסידר את החומר סדר יווני, חיצוני־הגיוני. אתה הסדרת את החומר בסדר פנימי, סדר של גידול וצמיחה.
עגנון אחי! כאלה הם הרשמים הראשונים שלי מתוך מעט הצצה מעט פה מעט שם. בימים האלה קראתי בספור “המפעל” של זולא תיאור של צייר המשקיע את כל נפשו במלאכת־הציור. לא פחות מזה השקעת אתה בעלים שבספרך. מתעוררת השאלה: בשביל מי? מתנה טובה זו לאיזה דור הוא? מצבה לדור הולך? נשמה לדור יבוא? הידעו בנינו לטעום מה שאנו טועמים בו? שאלה היא ואינה שאלה. הצייר צר לעצמו, לעילוי נשמתו הוא. מתנה כזו היא המעולה שבמתנות.
אני מוכרח לסיים. אני מוכרח לחזור לעבודת היום. הרואה אתה את “הצופה”? זוהי גם כן מין חצי עבודה. יומן שמופיע אחת לשני ימים הרי הוא בכלל חצי עבודה. לא רבים יבינו. ובימים אלה נטפל אלי איזה פגע רע. איזה פרעוש (איני יודע מי הוא) כתב ב“קול ישראל” האחרון על אלה “שמוכרים את נשמתם בעד משרה הגונה”. נעזוב את השקר שבמשרה. ענין האמת אינו משבע מצוות של בני נח וגם של בריות שכמותו. אין הם מצווים על “מדבר שקר תרחק”. אבל בוא וראה עד היכון הניוול מגיע. כשאדם מישראל דורש בגאולת־הארץ, מצטייר הדבר אצל הדיגנרטים האלה במכירת־נשמה…. וכמה מעציב הדבר, כי בריה כזאת נוטלת לעצמה את שם הכבוד של חרדות. ולא עוד אלא שהיא דורשת לעצמה מונופולין על חרדות. בגליון “הצופה” של אתמול התחלתי לקיים את המקרא “ענה כסיל”. אמרתי להמשיך היום והנה באני ספרת והפסקתי.
היה מבורך כחפץ ידידך מאז.
[ח“י אלול תרצ”ז]
ספר לשעתו ולדורות
ספר “ימים נוראים” של ש“י עגנון שיצא זה מקרוב בהוצאת שוקן, הוא ספר לשעתו וגם ספר לדורות הבאים. אפשר מפני שגם חיינו הדתיים והנפשיים נמצאים במעבר, הגיעה השעה לכינוס כזה, שמנסה לאגור ולאסוף ממכמני כל הדורות את המנהגות, המדרשות, האגדות והדינים מסביב ל”ימים נוראים“, שהם גם הימים היותר נפשיים־חגיגיים שישנם בחיי ישראל. הספר מכיל שצ”ב עמודים צפופים ומסודר כיד כשרונו הטוב של המחבר, שהשקיע בו עמל של שנים. יתכן כי המנה הגדושה מעולם החסידות תיראה כפגם בעיני אחרים. וייתכן כי המידה של עדות המזרח אינה מספקת. ועם כל זה: ספר מצוין ויקר שיכבוש את מקומו בלב האומה.
[אלול תרצ"ז]
מעט שרטוטים
מלאו חמישים שנה לאחד מבחירי סופרינו, לש"י עגנון. מלאו כמו־כן שלושים שנה לבואו ארצה. ואני הנני אחד מאלה שראוהו בגידולו ובשגשוגו במשך כל השנים האלה שהוא עושה בארץ. ולא עוד אלא שהנני אחד מאלה הקרובים אליו קירבת־ידידות כמעט מיום בואו ארצה ועד היום הזה.
עגנון הוא אחד הסופרים העברים שבמשך השנים האלה נכתב עליהם לא מעט. אלמלי באו לאסוף אפילו רק את המאמרים המעולים, שנכתבו עליו עד היום, היה מתקבל כרך נאה בתוכן ובצורה. אף אני כתבתי עליו פה ושם: ב“הארץ”, במוסף ל“דבר”, ב“הד”. כתבו עליו לא מעט גם בלועזית, כתבו עליו בני־ברית וגם שאינם בני־ברית. עגנון כבש לו מקום ב“מזרחה” של הספרות העברית החדשה והוא מן ה“כשרים” גם לגבי אלה, שהם עומדים אך ורק בתחום ספרותנו העתיקה. באותה שעה הוא אהוב ומכובד גם מחוץ למחנה־ישראל. תיאודור לסינג הזכירו באחד מספריו המעולים. אחר דיבר עליו בקשר־מה עם שירת הומירוס. לחובר הקדיש לו מחקר רב־עיון. רבנו קוק, זכרו לברכה, היה מוקיר אותו מאד ומעיר הערותיו עליו, וחיבה גדולה, חיבה יתירה, היתה נודעת מאת הגאון־המקובל אל הפייטן הצעיר כל הימים (עוד היום צפות דמעות בעיני הפייטן מדי דברו בגאון). מה נאמר עליו ליום־חגו ולא נאמר כבר? ואף־על־פי־כן שעה זו מכיון שבאה לידינו נדבר בה.
בחוץ המצב חמור עד מאד. השנאה לישראל מכה גלים ומשברים. ואין אנו יודעים עוד מה ילד יום. לחגיגיות עליזה, כזו שזוכים לה סופרי־האומות, אין מקום אצלנו. העצבות שרויה בנו והיא טבעית לנו כיום הזה ויאה לנו. לא ככל הגויים בית ישראל. אף תשורה, שי לש"י, לא נגיש לו לא מצד כלל־ישראל ולא מטעם מוסדות ואף לא מטעם יחידים. אין הימים הטרופים האלה מוכשרים לכך. ואף־על־פי־כן יום־זכרון הוא לנו יום זה, יום שנולד בו רבי שמואל־יוסף לאביו הרב שלום מרדכי הלוי ולכל עם־ישראל. ברגש נזכור שעה זו וברגש נשוחח בו, אם מעט ואם הרבה.
הנה אמרתי בלי משים, שראינוהו בגידולו ובשגשוגו במשך כל השנים האלה. אך האם באמת ראינוהו באלה? לאמור: אין ספק, כי גדל ושיגשג כמעט בכל סיפור חדש משלו (הוא אינו גורס את המלה “יצירה” באמרו, כי אין יוצר אלא אחד, יוצר שנים ובורא ארץ). כשם שאינו דומה היום בחיצוניותו לאותו בחור צנום, שנכנס לפני שלושים שנה לחדר־עבודתי עם מכתב בידו מאת רא"מ ליפשיץ, כן בוודאי אינו דומה גם בפנימיותו. הוא גדל, הוא שיגשג. הוא הסתעף, הוא נתמלא רוח חכמה, רוח שירה ודעת, רוח עמקות וטהרה. אך אימתי ראינו זאת? טול את איינשטיין ואתה יכול אולי לסמן אימתי הגיע לתורת היחסות. “אני צריך לדעת” – הוא אומר אגב טיול בשווייץ לפני המלחמה אל מרת מריה קירי – “מה גורלם של האנשים במעלית כשהם נופלים למקום בלי אויר”. השומעים מחייכים על דאגתו של פרופיסור צעיר, אך הדאגה הזאת מסמלת שלב בתורתו. טול אותה מריה ובעלה פייר קירי, מגלי הראדיום ואתה יכול לסמן, אימתי גילו ואיך גילו. טול בעולם השירה את פרידריך שילר, ואתה יכול לסמן את פגישתו עם הפילוסופיה של עמנואל קאנט כהתחלת תקופה חדשה בשירתו. טול בספרותנו הצעירה שלנו את הסיפור “במשעול הצר” ואתה יכול לסמן בו מיפנה חדש אצל מחברו. ואולם עגנון אימתי גדל ואימתי שיגשג?
חושש אני כי אלבין קצת את פניו ברבים בספרי בקהל על הימים הראשונים שלנו. אך מה בכך? הוא אינו מחוייב לקרוא מה שאנו מספרים פה בינינו לבין עצמנו, ולנו, יכול היות, יש ענין גם בפכים הקטנים. כי לא היו ימים מרובים והוא נכנס אלי על מנת לדור אתי בחדרי, כמובן כדי לקמץ בהוצאות. כמובן מפני שהיו בינינו חיבה וריעות. כמובן, שרצה לסייע בידי בסידור־החדר. בגורלו נפל לטאטא את החדר. אם החדר היה באמת מטואטא – אין אני יכול להבטיח. לא שזילזל, חלילה, במלאכה זו וחשבה לאינה הולמת לו. שנים אחר־כך קרה הדבר, שאחד גדול אחר, י.ח. ברנר, עשה כמו־כן מלאכה זו (לאפוקי אורי־ניסן גנסין, שמעולם לא נתפס לשטויות כאלה). אלא בעוד שאצל י.ח. ברנר היה זה ענין רציני מאד, נתון בתוך כל השקפת־העולם והחובה המוסרית המוטלת על האדם, חובת איש־הצבא עלי אדמות, חובת־גברא אצל אנשים המשמשים בבית־החולים (האי עלמא כבית־החולים דמיא) – הנה אצל זה הצעיר טשאצ’קס – השם עגנון עוד לא היה ולא נברא – היתה מלאכה זו צחוק ושעשועים, כמעט מעשה שובבות והוללות. לכאורה גם הוא נוטל את המטאטא בידו בדחילו ורחימו, מתחיל לטאטא אחת הנה ואחת הנה, אלא שמיד הוא מבקש סליחה, משמיט מידו את המטאטא, ניגש אל השולחן וכותב אחת הנה ואחת הנה איזה ציור קטן. למה מיד? משום שזה מצחיק. משום שזה קטן. “איידי דזוטר מירכס”. משום שעוד מעט הוא גומר, זוכר אני שביום־קיץ אחד כתב באופן כזה חמישה ציורים קטנים. זוכר אני, שהרבה־הרבה שנים אחר־כך, בהיותו כבר עגנון, סח לי, שבין נעילת נעל אחת לחברתה עולה על רוחו סיפור חדש. בין כך ובין כך – את טאטוא החדר לא סיים, למגינת־לבבי בימים ההם.
עגנון אימתי גדל, אימתי שיגשג?
הבה נעמיק מעט את השאלה. הבה נתבונן בו לא כמו שהוא יום, ברוך השם, בן חמישים, ואל כתפיו ישכנו כך וכך סיפורים, פלוס הספר “ימים נוראים” ועוד, אלא כמו שהיה אז, בראשית ימיו בארץ
בחור בן עשרים עלה מן העיירה בוצ’אץ (השם שבוש עוד לא היה ולא נברא) לארץ. כיום אין בזה משום חידוש. כיום עליית בחורים כאלה קשורה בסרטיפיקאטים וענין הסרטיפיקאטים הוא נושא לדיון בפארלאמנט הבריטי, הוא נושא לשיחות בוועידת אֶוויאֶן, הוא נושא לפוליטיקה גבוהה בינלאומית. לא כן בימים ההם. באותו פרק־זמן עליית בן־עשרים הוא ענין מפליא עד מאד. אני עליתי לפניו, אבל עלייתי נמשכה כשבע שנים, היינו בין היציאה מעיר מולדתי ועד הגיעי לארץ. לא כן הוא. הוא עוזב את אביו, שהיה, כנראה, אישיות גדולה. הוא עוזב את עמו העדינה־הענוגה, הוא שוהה מעט בלבוב ומתהלך בין חכמיה, הוא שוהה בין קרוביו פון מילר בווינה, המדברים על לבו לשבת אתם ולהוציא מלבו את ענין פלשתינה, והוא בא ליפו, אלי. עד מהרה הוא מתחבב על ש. בן־ציון, על חיסין, על כל החברה של אז, במרוץ הימים גם על רופין, איש המערב, איש המדע המדוייק, איש התכניות והמספרים. איש אינו תולה בו עוד תקוות, איש אינו רואה עוד בחזון מה טוב יצמיח בחור זה בכרם ישראל. אף אני הקרוב אליו אז ביותר איני מנחש עתידות. ציורים אלו, שהוא כותב אז בקלות יתירה, אינם מניחים את הדעת, אינם משכנעים. אין דמיון בינו אז ובין א.נ. גנסין, שיושב גם כן וכותב במהירות על פיסות־נייר וקורע אותן אחרי הכתיבה. כי בה בשעה שקריעת פיסות־הנייר ההן נראות אז בעיני כמעשה־אכזריות ולב־אבן, כמעשה אב הטורף את נפש ילדיו, הנה ציורי אותו בחור בן־עשרים המה באמת בוסר. לא לחינם כתב אז, או לפני זה, ש.מ.לזר בתשובות המערכת ב“המצפה”: “ש.י. טשאצ’קס: ציורך לא יודפס”. לזר בוודאי לא היה מן הבררנים, לא היה יכול להיות, אלא בוודאי שאותו ציור היה למטה מבינוני גם לפי מושגי הימים ההם.
זוכר אני את הלילה האחרון ביפו לפני נסעי באותם הימים לכנרת על מנת להשתתף בייסודה. אם היו פעם ימי גן־עדן בחיי הרי היו אותם הימים. אפשר שיצר־טוב לא היה, אבל גם יצר־רע וודאי שלא היה. לא היו מאוויים. לא היו סערות. הלילה באמצע סיון, הוא ואני ועוד מי־שהוא מטיילים לאור הירח על שביל בין פרדסי־יפו. שקט מסביב ושקט בלבבות. יש הנאה ישרה מן הקוסמוס, מן החיים, הנאה כשרה, שאינה יודעת את עצמה. הירח ממעל, הפרדסים מסביב והצעירים המטיילים – חד הוא. למחרת נפרדנו לחמשה ירחים. בשובי מצאתי את סיפורו “עגונות” מפורסם ב“העומר”. מצאתי את השם עגנון. סח לי, שכתבו בהעלם אחד, במשך שלושים שעה. גדולה ומדהימה היתה תמיהתי. הזהו הבחור בן־העשרים, שטיילתי אתו שעות על שעות לפני נסעי כנרתה? כן, זה הוא, הוא ולא אחר. מאז הרי בא כל מה שבא. ואף־על־פי־כן אני שואל: אימתי גדל ואימתי שיגשג? כי לי נדמה, כי אותו בחור בן־העשרים הוא באמת כבר היה בכוח המחבר של כל אותם הסיפורים המופלאים, של כל אותן הנשמות ושל כל אותם העולמות הגנוזים־הגלומים בהם, ושל כל אלו שנתגלו לו בין נעילת נעל אחד לחברתה, אלא שלא הספיק להעלותם עד עתה על הכתב, או שכתבם ונשרפו באותה השריפה אשר שרף ה' בהומבורג.
[ח מנחם אב תרצ"ח]
במחיצתו
עגנון בבואו ארצה לפני שלשים שנה לא מצא בה עוד את א.נ.גנסין, שהקדים לצאת. ולא מצא עדיין את י.ח. ברנר שאֵחר לבוא. הוא מצא בה רק את ש. בן־ציון. ובקשר עם יובל עגנון ולבטיו בראשית־דרכו נזכר אני, כי גם שלשה ראשונים אלו נמצאו אז במצב־רוח של מבוכה בנוגע לדרכי הספרות. גנסין לא יצר אז ולא כלום. היה מתחיל איזה ציור וקורע מיד, ביאוש או בשצף־קצף את ההתחלה. ש. בן־ציון נאבק עם הפואימה “רחל”, נאבק ולא הצליח. וי.ח. ברנר אמר לי: אינך יודע, עד כמה הטכניקה של הסיפור מעוררת בי גועל־נפש. הוא חשב, שהוא יכול לשלוט בטכניקה זו לא פחות מן המפורסמים בספרות־העולם, אבל היא היתה לו לזרא, לגועל־נפש. ב“מכאן ומכאן” ניסה לשבור את חביתה ולשמור את יינה.
לאמור: מבוכה זו לא באה מחוסר אֵמון בכוחות העצמיים אלא מתוך ספירות אחרות. בעלי־הכוח לא ידעו את נפשם. לכאורה נסתיימו הויכוחים הקודמים על הרחבת הגבלות במלכות־הספרות. ניצחה “תושיה” והצעירים. הדרך היתה פתוחה וסלולה. נפלו בעולם־הספרות המחיצות בין יהודה ויון. “כל אשר לאדם – לי הוא”. מאורות אירופה הבהיקו ביפים, בזיוום, בשחרם. נוצר “נוסח” גם למאמר וגם לסיפור. ובכל־זאת – משבר. ובכל־זאת תהייה ופקפוק. אין חדוות היצירה, אין בטחון, ודאות. זה מתחיל לכתוב וקורע, זה מתאבק ואינו מצליח, וזה מגשש־מחפש. אולי חוששים הם מפני השיגרה, מפני החיקוי הקל, מפני הכשרון הקל, מפני השיעבוד. עיר פרוצה לכל עבר קרית־ספר שלנו ומסביב לה כרכים־כרמים מלאים כל טוב וכל שגב. איך יקום יעקב ואיך ישמור על עצמיותו, על ד' אמות משלו?
מדובר פה על יסורי האריות־שבחבורה, על ארזי־הלבנון, ומה ייאמר על אזוב אשר הקיר, על בחור בן עשרים, אשר בא זה עתה מאדמת גליציה, היא המדינה אשר אמנם היו לה בעבר רנ“ק ושי”ר, ארטר ושור, לטריס וסמואלי, בראנדשטטר וחבריו, אפילו צייר כמוריץ גוטליב. אבל בהווה (היינו לפני שלושים שנה), היא סמל הבטלנות, קן המליצה הנדושה, חיקוי אחר חיקוי. והאם דוקא זה בן העשרים יצלח למלאכה, יזכה לבקוע דרך ולסלול דרך? מי ימלל ומי יפלל. ברור גם לו, כלכל הדור, כי גאוני הספרות הם באירופה, בעבר ובהווה. ברור גם לו, כי בספרות העברית אודיסה בראש. ועם כל זה תהייה ופקפוק. גם מרדנות. האמנם מנדלי הוא פוסק אחרון? הוא מטיל ספק. נדמה לו, כי מנדלי מתאר מה שנתהווה, אבל לא את מה שמתהווה, לא את האדם בפרכוסיו, את הנשמה ביגונה ובמשושה. המטייל אתו ליד חוף יפו קולט את הפקפוקים האלה ומבין להם. הוא נזכר, כי הוא גופא היו לו פקפוקים כאלה לגבי גדול המסה העברית, לגבי אחד־העם. כשקרא את “משה” שלו דאבה נפשו עד כדי דמע. הזה משה? הוא גם ניסה לשרטט ב “המעורר” את “משה” שלו… הוא אפילו ניסה למרוד בהיחס אל גליציה. ב“לוח אחיאסף” וגם ב“המעורר”. ב“הפועל הצעיר” לא נרתע לאחור אפילו מפני קריאה פיליטוניסטית־פרודוכסלית: “גורו לכם מפני גליציה!” אך האם זה בן העשרים יאמת את הקריאה? אכן, כן הוא. לא קל היה הדבר. לא ברורה היתה הדרך מלכתחילה. אחרי התהייה באה התעייה, עתים גם סטייה. היו גישושים וחיפושים. היו מאמצים ולבטים. אבל היה, היה כשרון ברוך ה' ומתת ה'. היתה, היתה נשיקת בת־השירה. במשך שלושים שעות קפץ הסיפור “עגונות” מחביון־עוזו. אמנם גם בסיפור זה, העיר אז ידיד, אתה מוצא עוד השפעה מבחוץ. אבל בא הסיפור “והיה העקוב למישור”, שהוא כולו פנים, כולו שיר, רוך ופלדה. אמנם, היתה עוד סטייה בצורת הסיפור שנתפרסם בקובץ "בינתים " שלי. אבל באו, באו היצירות הגדולות בזו אחר זו. הנה הן בששת הכרכים, הנה הן עומדות בתחומן ובמהותן.
הוא ראה שלושה מרכזים עצמיים בתולדות ישראל. הראשון הרחוק־רחוק: בשבת העם בארצו בימי שופטיו ומלכיו ונביאיו; השני בבבל, בהיות זו לו מולדת שניה, בהיות לו מעין משטר ממלכתי משלו וחיים כלכליים משלו ועליהם נבנו חיים רוחניים עצמיים; השלישי בפולין, שעם כל הצרות והתלאות מבחוץ ועם כל התכווצות שבפנים, הרי בכל־זאת יש בו עוד הדינר של תרבות עצמית. ואפילו אך ורק בזכות העובדא, שבחוץ אין שמש זורחת ומשעבדת. ואם המרכז הראשון הוא גיא־חזון לאברהם מאפו איש תם, הנה עגנון גילה את המרכז האחרון.
פּוֹלִין הֲעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה
לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה (סליחות)
החרוז אינו מדויק, שהרי הוא דולג לא רק על ספרד, שגם לה חלק ב“תורה ותעודה” (אף־על־פי שלא פיתחה, כנראה, חיים עצמיים במידה מרובה) אלא גם על בבל. אכן זה הדבר: פולין שאפה אל אפרים ויהודה. לא שביטלה את בבל, אדרבה, היא פיתחה את יצירות בבל יותר מאשר את יצירות המרכז הראשון, אבל שאפה אל הראשון.
וזהו המעיין המקורי וזוהי השלשלת העצמית: אפרים ויהודה, בבל ויצירותיה, פולין וחוויותיה – והשאיפה מפולין אל אדמת אפרים ויהודה. מי שאוחז בשלשלת זו, שוב אין אימת השיגרה והחיקוי עליו. הוא נגאל. ועגנון הוא שגאל את עצמו ואחרים עמו. באו, באו יצירות גדולות. התוכן פולין והשאיפה לארץ וההשתרשות בארץ. הוא יצר עולמו מקדם. “לא חיסרתי דבר מכל מה ששמעתי לא הוספתי דבר על כל מה שהנשמה היתה מגידה לי”. זהו החידוש. הוא צר מחדש קלסתר פניו של משה רבנו. הוא לימד חסד ואהבה ורחמים. יעבץ כתב היסטוריה פלוס תורת ישראל, עגנון כתב סיפורים פלוס מראה ישראל.
הרבה נסים קרו לו בדרכיו. גם צער רב. דרך־משל: שריפת סיפורו הגדול “בצרור החיים”. אך עתה מה? עתה משחיזים גוג ומגוג יומם וליל את הסכינים, את החרבות, את הרובים, את מכונות־היריה, את התותחים, את הפצצות, את המוקשים, את הרימונים ואת אדי־הרעל, כדי לכלות את העולם. ועתה קם המן הרשע לכלות את ישראל. סירת אסירי־ישראל מבורגלאנד, האסורה לאחד החופים באין חוף־הצלה אף למספרם המצער – איזה סמל!
בתוך חבלי־משיח אלו חיים אנו וחי הפייטן. ועם־כל־זה אין לנו ואין לו כוכב מאיר אחר זולתי העבודה, התפילה והעבודה, זולתי היצירה, הרחמים הגדולים והיצירה. וזאת הברכה לפייטן העובד והיוצר: המשך־נא!
דברים שלמעלה נאמרו מקצתם בראדיו בירושלים במוצאי שבת אור ליום כ“ד מנחם־אב ונמסרו בדפוס גם במקום אחר. ואולם בה בשעה שרבים המטפלים בעגנון בעל ששת הכרכים, הנה יצרי ישיאני לשוב אל אותו בחור בן העשרים, שבא לתומו ארצה לפני היותו בעל־כרכים, עוד לפני היותו עגנון. בחור צנום, אפילו בלי הוד שבבחרות, אבל בעל עינים נפלאות, תמהות ושואלות. עתים מתבדח ומבדח וביחד־עם זה אהוב ונכבד בעיני הרציניים שבישוב. מזכירו של חיסין, מורה לעברית של רופין ומודע לר' שמעון רוקח. עם אלה התהלך, אותם העריץ והמה חיבבוהו. את מלאכתו עשה בתכלית־הדיוק ובחומר־האחריות. באותה שעה היה גם נושא כליו של ש. בן־ציון. אולי זה היה האמן־המספר הראשון שנפגש לו על דרכו. וגם זו לטובה! גם בן־ציון היה בין מחפשי־דרכים. גם בין העקשנים והמפתים בנועם־לקחם. עגנון שמע לקחו, האזין ולא נתפתה. אך את השקידה ואת העקשנות למד ממנו. והיה מחזר גם אחרי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. מתוך אהבה. איך לא לאהוב את הזקן התם והפשטן והישרן והשקדן? אך הוא גילה לנו לפני שלושים שנה גם את הרב קוק זכר צדיק לברכה. ידענו, שמענו עליו אבל לא הכרנוהו. עמדנו מרחוק. יחס של “מהיכי־תיתי”. אך הוא עמד מקרוב. פנים־על־פנים. בדחילו וגם ברחימו. תאמר, שאותו בחור היה כולו ספרות וכולו ספירת־הקודש? שוב לא נכון. הרי עתים הוא מתבדח ומבדח. הוא גם רומנטיקן. הוא מביא פרחים ומביאים אליו. הפרחים הם לו כמעט ענין־שבפולחן. הוא שוכר לו חדר גדול, מרווח, הפונה אל גן. דומה חדר זה נוצר בשביל מי שעתיד להיות עגנון. בחדר זה כתב את “עגונות”. בחדר זה הוא טווה לו גם את אגדותיו. ויש שהוא חי את אגדותיו. על בלזק מסופר, שבאמצע סיפורו פרץ בבכי ובצעקה:”היא מתה!". – היא, היינו הגיבורה אשר בסיפורו, היא, היינו יצירת־דמיונו. זו התגברה עליו והשתלטה עליו, בלי להבדיל בין מציאות לדמיון. מעין הדבר הזה היה אז עם הבחור הזה. בדברו אתנו לא היינו בטוחים, אם הוא מדבר מתוך הזייה או דברים כהוייתם. ניכר היה, כי הדבר אינו ברור גם לו לעצמו. כאותם בעלי־אגדה אשר בשבילם היא אינה אגדה אלא המציאות. יש לזכור קו זה בשעה שיש לנו ענין עם עגנון בעל ששת הכרכים. מ.י. ברדיצ’בסקי כתב ביקורת זעומה קצת על “והיה העקוב למישור” והעמיד עינים תמהות על הסגנון ועל התום שבסיפור. ראה בזה מלאכותיות, עבודה עשויה בידים, ראה בזה טלאים ולא ראה את השלימות. ואולם י.ח. ברנר סח אתי על ביקורת זו כמעט בכעס עצור, בחינת “שבקיה למ.י. ברדיצ’בסקי הרגשת האמנות”. הרי, טען י.ח. ברנר, אצל עגנון זו לא מלאכותיות אלא טבעיות. הרי זהו עגנון שבחיים. הרי כך הוא חי, מדבר, כותב מכתבים, לאמור: עתים קשה היה למצוא את המחיצה בין ההזייה והמציאות, להכיר היכן מסתיימת האחת ומתחילה האחרת.
הוא קנה את עולמו הספרותי בששת כרכיו ועליהם הוא מוסיף והולך. אך הראה התמדה ומסירות לא־שכיחה גם ב“ימים נוראים”. ושוב: גם את זכותו בספר הזה קנה לא רק בשקידה. הוא לא היה שוקד על אלף הספרים, שמהם אסף את החומר, אילו לא היה בחומר הזה גם מעניית הנשמה שלו. אילו לא הזדהה במידה מרובה עם האומרים ועם המאמרות, אילו לא ירד עד השיטין ולא חש את השירה ואת הכיסופים ואת החוק ואת הצו ואת המחשבה ואת המעשה אשר בהם. הוא העשיר את ספרותנו ואת לשוננו עושר רב, הוא כתב לשעתו וגנז לדורות. הוא העשיר את עולמו של ישראל בכמה דמויות־השירה ובעוד דמות יקרה אחת, דמות מציאותית – דמותו הוא. וכל זה היה כבר גנוז וכמוס באותו בחור תם בן־העשרים – ואנכי לא ידעתי.
[מרחשון תרצ"ט]
זימון
כ"ח בשבט – האירה לי אתמול ההצלחה פנים ועגנון בא לבקרני בשעת צהריים. למרות שאנו ידידים ותיקים – עוד לפני היות עגנון – ולמרות ששנינו גרים בירושלים, הרי אנו נפגשים לעתים רחוקות. ירושלים הקטנה־הגדולה מפוזרת בהמון שכונות ופרברים. זה גר בבית־הכרם וזה בתלפיות. זה במרכז־העיר וזה ברחביה או בכרם־אברהם. והקשר של אוטובוסים בין המקומות הללו אינו ישיר. והתוצאה היא, שחכמי ירושלים וסופריה נועדים מעט מאוד, וכל פגישה היא מעין הפתעה. ושמחתי לקראתו אתמול במיוחד, כיון שחפצתי לשוחח אתו על “תמול שלשום”, שסיימתי לקרוא את קריאת החלק הראשון שלו.
עגנון נראה עיף. יום קודם עבד ח"י שעות. כך דרכו מאז כאשר תוקף אותו היצר לכתוב משהו חדש. את סיפורו הראשון “עגונות” כתב בהעלם אחד במשך יום ולילה ויום. כזאת וכזאת יקרה לסופר מתחיל. משהו מזה יודע אני מן הנסיון העצמי. אך עגנון עודנו בוער באש־היצירה כבימי־נעוריו. הוא סח לי אתמול על כתיבת ספרו הגדול “אורח נטה ללון”. באותו פרק־זמן היה מוסכם אצלו להפסיק ולהינפש במשך שנה אחת. אך האדם חושב והסופר כותב. פתאום החל לכתוב את הספר “אורח נטה ללון” ולא היה יכול להפסיק במשך שלשה ירחים. הספר כתוב על יסוד ביקור בעיר־מולדתו בגאליציה אחרי מלחמת־העולם הראשונה. אותו ביקור ארך רק שבוע אחד, אבל היו אלו ימים אינטנסיביים מאוד לפייטן. כל מראה וכל פגישה נחרתו עמוק בנפשו, וכאילו ראה את הדברים לכל עומק־שורשיהם ולכל גווני־הסתעפויותם. בסיפור כאילו שהה בעיירה עידן ועידנים. בכתבו את הסיפור סגר עצמו בחדרו ולא ראה פני איש. היו אז ימי־חורף קשים והוא לא סבל אפילו שתבוא העוזרת ותסיק את התנור. וכשנתפרסם הספר נמצאו בראשונה רק אחדים שהודו בו: א.צ. גרינברג, ב. כצנלסון, א.מ. ליפשיץ. הקהל בכלל נשאר אדיש. זה היה לקח רב בשביל הפייטן. עתה נשאר הוא אדיש. הוא אומר, שמאז נשתחרר מן הזיקה לכבוד המדומה, אינו להוט אחר תהילה ואינו חש לתהילה. לפני שנים כתב משהו אקטואלי, אשר אילו נתפרסם היו הכל, לפי הרגשתו, מהללים ומשבחים אותו. אך הוא עמד וגנזו, מפני שאין לו עסק באקטואליות. דמויות שחיו לפני מאה שנים, דעות שהעסיקו את הבריות לפני הרבה תקופות, יש שמעניינות את רוחו יותר מאשר העתון האחרון. עכשיו, הוא אומר, כתב משהו אקטואלי בשאלת המדינה היהודית, שאילו פירשו, היה מעורר קטרוג רב. אך כשם שגנז את הראשון גנז את האחרון. הוא מחוץ לאקטואליות.
בדברי אתו על “תמול שלשום” אמרתי לו: “כיון שחפצת לתאר את העליה השניה וודאי שהיית צריך להעלות על הבד גם המון בריות בלתי־חשובות. הרי הן הקרקע שעליו פעלו האישים החשובים. ועם כל זה תמה אני על מידת הסבלנות ואורך־אפים שלך. איני מתכוון לאישים חשובים במובן המוסרי או הלאומי או התרבותי או הדתי. אני מתכוון לדמויות בולטות מצד החיוניות והיצרים”. עגנון אמר: “בסיפורי ‘סיפור פשוט’ טיפלתי בטיפוסים שלא הייתי רוצה לבלות בחברתם אפילו חצי שעה. בתור מספר איני להוט דווקא אחרי גיבורים ובני־היכלא. אני מתאר גם את האדם הפשוט והמגושם והמשעמם, לכל תגיו. גם הוא בריה בפני עצמה, חטיבה מיוחדת, גוף ונשמה אינדיבידואליים. אני רוצה לתאר את קלסתר פניו של בן דורנו, בייחוד מפני שברור לי, כי קלסתר־פנים זה עומד להשתנות, עומד לפנות את מקומו לאחר שיבוא על מקומו. מכיון שכך אין מקום למשוא־פנים לסוג ידוע ומסויים. כל ישראל כשרים לסיפור”. הוא סח לי שהיו לו בשביל “תמול שלשום” עוד שלושה פרקים, אחד תולדות ירושלים מזמן הקדום ביותר ועד היום, אלא שהחליט להשמיטם.
בינתיים התחלתי לקרוא את החלק השני של “תמול שלשום”. רבון העולמים! מה נפלאים שם העמודים בתחילה על השיחות עם העגלון! כשאני שומע שיש אנשים הקוראים את כל הסיפור בימים אחדים, אני מתפלא מאוד. אני איני יכול לקרוא קריאה רהוטה כזאת. אני מוכרח לעכל קימעא־קימעא.
[כא אדר א תש"ו]
תמול שלשום
ספרים לא מעטים כתב ש"י עגנון זה קרוב לארבעים שנה, וכולם נתאהבו על הבריות, אבל נדמה כי ספרו “תמול שלשום” זה לאהבה יוצאת מן הכלל. הדבר תמוה במקצת. מצדו הפיוטי ודאי שיש אצל עגנון כתבים שהם עולים עליו. הרי ספר זה הוא מין תערובת של פיוט ומציאות, של דמיון וריאליזם. אין אתה מוצא בספר זה לא עלילה (מעשיה) מרתקת, ולא אדריכלות עילאה. נדמה שעמוד מתחבר במקרה לעמוד, נדמה בכלל כי יד־המקרה עושה בספר בלי טורח רב. ובכל זאת יש קסם עצום לספר הזה אשר אין משלו בספריו הקודמים. הוא מיוחד במינו. להוטים אחריו זקנים וצעירים, זקנות וצעירות. להוטים אחריו אפילו אלה המוצאים בו פגם פלוני או אלמוני. להוטים אחריו המחבבים את הכלב בלק וגם אלה אשר אינם מחבבים אותו. קשה לנתח את הטעם ואת החן המיוחד אשר לספר הזה. ודאי שיש בו דמויות נחמדות אשר לבך הומה להן. ודאי שיש בו עמודים ליריים כמיטב הליריות היהודית־העולמית; כתפילות זכות־צחות. ודאי שיש בו חמודות־לשון והומור מעולה. אלא בכל אלה לא די באר. פה יש עוד משהו. פה יש עוד סממן מרוח התקופה, משפוני טמוני כיסופיה־תשוקותיה. חזיון כזה הוא אולי רק זמני, חולף־עובר. דרך משל: ספרו של רימק “במערב אין כל חדש”, שזכה בשעתו להצלחה שלא היתה כמותה (ושממנו התחיל תור הסיפורים מימי המלחמה העולמית הראשונה, שמקצתם היו אפילו חשובים ממנו) היה בו הסממן הזה: דופק השעה. בשנים לאחרי המלחמה לא חפצו לחשוב עליה. כמה שנים אחר־כך התחילו לחשוב עליה אך בבחינת ליבא לפומא לא גליא. בא רימרק והתחיל מפרסם את ספרו בעתון יומי, ומיד רבו ועצמו הדרישות על העתון. נתגלה כי הוא ביטא מה שרבים הגו בסתר לבם.
אפשר שזהו הנימוק גם להצלחתו המופלאה של הספר המופלא הזה. הוא החיה את העליה השניה וגם את הראשונה וגם את הישוב הישן־הקדום, אבי כל העליות. מועצת עירית תל־אביב היתה צריכה לקבוע מסיבה חגיגית לכבוד המחבר, ולבחור בו כאזרח־כבוד, לא צריך להמתין עד גיל שמונים או תשעים דוקא. אפשר עוד קודם.
[תש"ו]
סיפורו של דור
ביקור אצל עגנון, לאחר הופעת הכרך הראשון של הסיפור הגדול “תמול שלשום”, שזהו תאור נאמן של העליה השניה (תרס“ד – תרע”ד), ששנינו נמנים עליה. אי אפשר לחרוץ משפט על הסיפור כולו לפני שיופיע גם הכרך השני. אך לפי הרושם הראשון השתלט הנושא הגדול על מחברו, והיה לו למחבר העוז לתת לנושא להשתלט עליו. אין זה חיקוי ליצירות קודמות, אלא משהו חדש, אם גם מעורה בו הרבה מן הישן: הרומאנטיזם של “גבעת החול”, הריאליזם של “והיה העקוב למישור”, וכן עוד כמה יסודות. הוא סח לי: “כ”א שנים כתבתי את הסיפור הזה". וודאי שמתוך כך אינו לגמרי “מעור אחד”. גיתה, כמדומני, קבע, כי האדם משתנה בכל שבע שנים. ופה היו שלוש שמיטות שנים. נשתנה המספר ונשתנה הסיפור כמה פעמים. אף גם זאת: בנשמת עגנון נאבקו כל השנים האלה המלומד והפייטן. עתים גבר הראשון ואז חיבר “ימים נוראים” ועוד. לרוב גובר הפייטן. עקבות המאבק הזה יש גם בסיפור “תמול שלשום”. פעולה כמעט שאין בו. הגיבור הגאליציאי עולה לארץ, מנסה להיות בפתח־תקוה פועל חקלאי, אינו נקלט ובא העירה, ליפו, נפגש עם ריבה אחת ליטאית, נפרד ממנה, עולה ירושלימה, חי בתור צבּע, נתקל בהופעות שונות של חיי ירושלים מאותה תקופה, נפגש בריבה הונגרית־ירושלמית. כאן יורד המסך של הכרך הראשון. מה דלה העלילה! אבל יש, כמובן, המון דמויות מתוארות, הרבה־הרבה עמודים שהם פרקי שירה זכה, הרבה־הרבה עמודים של הומור ובדיחה, ובסך הכל: זהו הספר הקלאסי של העליה השניה.
אילו יצא הספר לפני כמה שנים, היה אקטואלי הרבה יותר, כי בינתיים שקעה פחות־יותר אותה תקופה, והדור החדש יש לו תקופה משלו, לבטים משלו, שירה משלו, דור “אשר לא ידע את יוסף”, לא בסבלו ולא באשרו. ואם תגיד, כי גם בספר זה יש משני היסודות אשר לקנוט האמסון: האמסון הצעיר, הרומאנטיקן, והאמסון הקשיש, הריאליסטן, הרי גם האמסון כבר זר לדור החדש. ולמה, פייטן, השהית את סיפורך באהלך כל־כך הרבה שנים: הפייטן עונה שהוא בורח מכל שמץ של אקטואליות.
[אדר תש"ו]
שר הששים
שמואל יוסף עגנון נולד בראשונה לפני שישים שנה, בשנת תרמ“ח, בעיירה בגליציה, ונולד בשנית לפני ארבעים שנה, בתרס”ח, בעלותו ארצה, שהרי עוד בימי העליה השניה מי שעלה ארצה נחשב כמי שעברה עליו לידה חדשה. עוד בהיותו בן י"ד פירסם שיר עברי. לאמור: עוד מקודם ומכל־שכן אחר־כך אחז בעט הסופר, בעברית ויידיש כאחת. אך בעלותו ארצה דבק רק בעברית וכעבור זמן מה, והוא אז כבן עשרים, פירסם את סיפורו “עגונות” ומאז גם נתפרסם בשם “עגנון”.
מאז עברו עליו ארבעים שנות יצירה ספרותית מתמדת, מתאבקת, משתכללת, מגיעה כפעם בפעם לשיאים חדשים, מפליאים. זה זמן רב שהוא נחשב כאחד מבחירי הספרות העברית ויש שרואים אותו אפילו כאחד מבחירי הספרות העולמית. מרובים חסידיו גם אצלנו וגם אצל שלא מבני ברית. רק לפני דור אחד אי אפשר היה לתאר לנו קורא עברי מובהק שלא יהא להוט אחרי סיפור חדש של עגנון. כיום נשתנה הדבר. דווקא בשעה שהמספר עלה משלב לשלב, מכיבוש לכיבוש, לא הלך אחריו הדור הצעיר, ונתהוה מרחק בין הסופר ובין דורו. מה פשר החזיון הזה? מה שרשיו? הבה ונתבונן מעט בדבר.
עגנון נכנס להיכל הספרות אחרי שהשתלט בה הזרם הריאליסטי של מנדלי, שלום עליכם, פרישמן, ברדיצ’בסקי, ברנר וחבריהם. את כולם חיבב ומכולם ינק, אך הוא הושפע אז גם מסופרי העולם, בייחוד מסופרי סקנדינאביה. בסיפוריו הראשונים אתה מוצא מזיגה אורגאנית מכל אלה ־ ־ ונופך נאה משלו. הוא מתגלה כריאליסטין חד־הראיה אך גם כליריקן עדין –הרגש, הוא רציני מאוד ועתים גם בעל הומור עליז. הוא כנור להרגשות עדינות המנסרות אז באירופה המתורבתת־המעודנת, והוא גם מכחול נאמן לחיים יהודיים שביהודיים, שאפילו מנדלי־ברנר התעלמו מהם, באין להם קרני־מישוש לנגוע בהם. הוא בא אז כגילוי וכהפתעה מפליאה, “המלה האחרונה” בספרות העברית החדשה. הקשר בינו ובין עולם הקוראים היה טבעי ופשוט. התימטיקה שלו היתה קרובה לרוח הקוראים, השפה היתה עוד פשוטה ומובנת להם. ובכלל הרי היתה אז הספרות העברית קרובה ללבו של כל יהודי משכיל בארץ, שלא היו בה כמעט שום שעשועי־רוח אחרים. הקורא לא עשה אז חסד, לא הקריב שום “קרבן” אם קרא סיפור עברי. אדרבה: הוא הכיר תודה למחבר, הוא חי אתו יחד את הספרות העברית המתהוית, שהיתה גם קטנה בכמותה. כל יצירה חשובה חדשה נעשתה קנינו הרוחני של הקורא. אך בכל התחום הזה חלו שינויים לא־קטנים בתקופה שלאחרי מלחמת־העולם הראשונה. גם אצל עגנון וגם אצל עולם הקוראים.
עגנון לא הסתפק בנצחונות ראשונים, לא הקל ולא חזר על עצמו, אף לא ראה עצמו משהו־מחויב לדאוג לקורת־רוחו של הקורא הבינוני, אלא שאף בלי הרף להישגים חדשים ולכיבושים חדשים (דווקא קשיים עצומים מגרים את רצונו). והוא גדל עם השגיו. הוא מגלה תימטיקה חדשה, בעיות ודמויות חדשות. הוא נאבק להעלות את הגילויים האלה על הכתב בצורה המושלמת ביותר. הוא לעצמו עורך אכזרי מאוד, שקשה לו להיות מרוצה ממה שכבר הושג. הוא נאבק גם בשטח הלשון. הוא אינו ממשיך סתם את לשון קודמיו. הוא אינו נפנה ללשון הרחוב, – ויהא משמעות “הרחוב” אפילו הגובה של חניכי בית־הספר התיכוני. ענין הלשון, שלכאורה אינה אלא לבוש חיצוני ליצירה, חשוב לו כמו עצם היצירה ומהותה. הוא מרגיש אחריות רבה, אחריות של מחוקק. מכריע אצלו לא “כך כותבים” אלא “כך צריכים לכתוב”. מתוך כך הוא נעשה בלתי קל לקורא הפשוט. הוא אינו עושה לו שום קונצסיות. לכאורה הוא בא לשעשע את רוחו והנה הוא בא עליו גם בדרישות: התעמקות, הקשבה רבה, אפילו לחצאי טונים, הבנת הפשט וגם הרמז. במלים אחרות: זה אינו עגנון של לפני דור אחד אלא אחר.
וגם הקורא הפך בינתיים אחר. עגנון הלך בכיוון אחד והקורא הצעיר הלך בכיוון הפוך. הוא נעשה קל, מפוזר ומפונק יותר. תענוגיו רבים גם מלבד הספרות. ואם לקריאה יש לו גלי־עתונים עם רשימות קלות, מגרות, משעשעות, או סיפורי־בולשת מענגים. ואם לעת־רצון הוא פונה אל ספרות מעולה, הרי כאילו הוא עושה חסד אתה, וכנדיב קפריציוזי יש לו תנאיו הוא, ואינו מוכן לקונצסיות גם הוא. וראשית כל אינו “גורס” מלים בלתי־ידועות לו וסגנון לא־שטחי.
וכך נדמה היה, כי המרחק בין הסופר הגדול של התקופה ובין הקורא הצעיר של התקופה הולך וגדל לאין־תקנה, והנה שוב הפתעה: הופיע לפתע פתאום הרומן “תמול שלשום” ויצר מצב חדש. כי הספר הזה עם היותו בעל שני כרכים וכולו עגנוני, בכל שורה ושורה ועל כל ניגוניו ופסוקיו, על כל הליריות וכל התיאוריות שבו ־ ־ “לקח בשבי” את נפש קוראיו. קראוהו ברוב הנאה ולא יכלו להיפרד ממנו. הזה עגנון? זה השקוע באבק־הדורות וכולו רק יהדות? הנה הוא מתאר בני־אדם צעירים על המיית־לבם, הנה הוא מעלה על הבד פרקי־אהבה נפלאים, הנה הוא מודרני שבמודרנים אפילו למעלה מן המידה, אפילו עדי כדי הסימבוליקה של הכלב “בלק”…
וכך פגש הקורא של הדור החדש את עגנון באחד מסיפוריו הגדולים. ומה היה אחר־כך? העשה הקורא “טיהור” במושגיו על עגנון? החיפש בשאר ספריו? הנודע לו כי בשם עגנון מתחפש בכלל מסַפר מודרני שבמודרנים? הנודע לו שעגנון חי מלבד עולם־הזקנים גם את עולם־הצעירים על כל סתרי־חגויהם? שיש לו לעגנון בעולמו אפילו גן־חיות של כלבים וחתולים, למשל? ספק הדבר. לפחות לא שמענו עד עתה, עד יובל הששים, שהקורא הצעיר הוציא מן הגניזה של כתבי עגנון את הקרוב לרוחו – או מה שיכול להיות קרוב לרוחו. אבל אולי יקרה כדבר הזה אם ירצה השם, ליובל השבעים… לאמנות הגדולה יש נשימה ארוכה, היא יכולה להמתין אפילו עד מאה ועשרים!
[טו אב תש"ח]
לכבוד איש ירושלים
ירושלים העדינה, היקרה והקדושה לא ראתה אולי זה דורות מסיבה חגיגית, מפוארת, ערוכה בטוב טעם וברוב־חן, ומוצלחה כמעט בכל המובנים, כזו שנערכה ביום עשרים ואחד בחודש מנחם־אב השתא בספריית שוקן ליובל־הששים של הסופר רבי שמואל יוסף הלוי עגנון נרו יאיר. ‘כיום מותר לגלות’ שמסיבה זו – פשט וסוד, נגלה ונסתר היו ממוזגים בה גם יחד. הפשט – כבוד ויקר והבעת־הערצה לסופר גדול ונערץ, אהוב ומכובד, שששים שנות חייו הם שרשרת נפלאה של הישגים כבירים ביצירת השירה והלשון כאחת, שאמנם הגיע אל הששים אך לא בטל בששים, והוא עוד, תהילה לאל, כמעיין המתגבר. והסוד והנסתר: כבוד ויקר לסופר הגדול, שהוא איש־ירושלים, שדבק בירושלים מרבית שנות־חייו והיה לה אזרח נאמן ובן נאמן. והיה בזה בלי־משים ממנגינות הזמן כאשר אמר אחד הנואמים: “שם במדינה יש להם שרים, אך אין להם מלך, אך אנו בירושלים, אם שרים אין בנו, על כל פנים מלך יש בנו: מלך הפרוזה העברית”.
עגנון בתשובתו המחוכמת כלפי המברכים, ובלשונו הציורית סיפר בין השאר אגדה על עוד מלך הבשן שהיה גבוה כל כך, כשהיה הולך בראש השנה לומר “תשליך” ונתלחלחו רגליו במים, אחזתו צינה ולקה בנזלת, אלא שמחמת גבהו לא הגיעה הנזלת לחוטמו אלא בערב פסח. כך אני, להבדיל, כשאני שומע דברים נאים עלי, צריך אני זמן מרובה עד שמגיעים הדברים ללבי, ומלבי לפי, עד שאני מוצא מה להשיב עליהם. וגם פה יש מתחת למעטה־ההומור בלי־משים ממנגינות הזמן: הקושי שמתהווה לעתים בקורות העמים להעריך כראוי את חוויות־הזמן ולמצוא להן ביטויים הולמים.
זמן כזה עובר עתה על הישוב בארץ, ואולי על עם ישראל בכלל, “היינו כחולמים”. או “חליפות וצבא עמי” (איוב י').
[אב תש"ח]
דב קמחי: איגרת לבעל הרשימות
מאתר' בנימין
ובכן עשית מה שעשו אחרים לפניך. עזבת את הרומן הגדול, נטשת את הסיפור ואת הציור ונפנית מעט לרשימותיך, לפיליטוניך, למסותיך הקטנות, ואת הצאן האובדות האלה אספת לעדר אחד, לכרך אחד. על שער הספר רשום: “ד. קמחי, מסות קטנות”. לאמור: “לא מאמרים כבדי־סבר”, לא בירור וליבון יסודי, לא העמדת־פנים כפובליציסט הבא להורות דרך בשאלות־חיים או כחוקר הבא לצלול עמוק־עמוק בנבכי־המחשבה: לא, לא ולא. המסות הקטנות הללו, צאן אובדות אלו, אינן אלא “רשימות קצרות, שנכתבו כל אחת לשעתה, לרגעה, ולא ביקשו אלא להעיר ולהאיר במשהו ולזרות מעט מהלך־נפש על החזיונות”. לבסוף, באותה הקדמה קצרה, עוד הכרה אחת, הכרת־הכרות, באשר היא הכרת האמת: “מעין ספר זכרונות הוא – אם לא לאחרים, הנה לפחות לו, למחבר, לעצמו”.
ואני בקבלי את זה ספר המסות־הזכרונות, זה שהתחלתו סמואל ואוסישקין, וייצמן וז’בוטינסקי וסופו תל־חי ודוד פרנקפורטר ובוגרים והילדה־התלמידה שרה ר., זה הספר, בעל ש"י עמודים יפים בצורה ומשופרים בתוכן – ואני בקבלי אותו הציפני גל־זכרונות גם מאלה אשר אינם כתובים בספר זה. בזכרוני עלה הבחור בעל “השחר”, הירחון הקטן בעיירה בגליציה; בזכרוני עלה הסימינאריסט הצעיר בירושלים המביא לי את הרומן הראשון כתוב בכתב יפה ונקי בתכלית, באותו הכתב הנאה אשר לגודל־הפלא לא נשתנה במאומה עד היום הזה; והרומן, לגודל־הפלא, רומן הוא, דברים שבינו לבינה, כלומר: בין נשמתו הוא לבין נשמתה היא, בין שני חלקי הוויה שנפרדו ושנפלגו ושנתחלקו וכל חלק וחלק ממשמש בעצמו, תוהה בעצמו וממשמש ותוהה גם בחברו. היתה פה איזו רכות, איזו משיות, איזה ענין של קטיפה. ודאי שלא היה פה מאומה מכליו של מיכאל־אנג’לו, או מן הכלים של אריות ודובים ונמרים אחרים בממלכת החי אשר בספרות. היה פה יותר מסיטרא־דנוקבא, מרחש־לחש של עלמה־תמה מלפני מלחמת העולם והמהפכות ותנועות־נוער וכל הצרות הצרורות שבאו מאז כתומן על המין האנושי. היה פה משהו משלך, משל הבחור־הסמינאריסט, משל זה שגדל במערב גליציה, שספג לתוכו משהו מצלילי הספרות הפולנית, מתוגתה, מן המוסיקה אשר לה, ספר ומזג עם ראשוני שירי ביאליק ושאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. הוא אשר עשה את הרומן ואת הרומנים האחרים, גם את הרומן כבד־הסבר: “על שבעה ימים” אשר כמה מעמודיו הם מן העידית בכרם ספרותנו.
והנה גם גל־זכרונות אחר. הימים ימי מלחמת־הלשון בארץ. המלחמה היא בחלקה הגדול על שערי “החרות” היומית, באשר העיקר הוא לבצר את עמדותינו בדעת־הקהל, לענות ליריבים, לקונסולים, לתקיפים, לשכירים. במקרה אני עומד בראש החלק הזה ודבר לי עם ראשי־הסופרים: עם לודויפול, עם לוריא ועם אחרים שהלכו לעולמם. דבר לי עם משה סמילנסקי, הסופר הפורה, הנענה תמיד ומיד לכל דרישה ואינו מקמץ במאמר ואינו מונע אגרת. אך דבר לי גם עם הצעירים, עם זה וולמן המופלא, אשר אגב חיוך וצחוק הוא בולע גם דף גמרא ודוקא בסוגיא חמורה, עם זה הבחור סוקיניק, מעין קונספירטור, מי שעתיד להיות מפענח קדמוניות ומפקח תלי־חרבות, עם זה הבחור ריבלין, מי שעתיד לפענח דברי מוחמד ולפקח את חזיונותיו וגם, לגודל־הפלא, ראש מרכז־המורים. אך השעה הנעימה ביותר היא זו בבוא כתב־ידך אתה. הנייר היה אחר, הכתב היה אחר, ובעיקר התוכן. לכאורה מלחמה ושוב לא־מלחמה. שוב צלילים של ליריקה, של הבנה, של אהבה כבושה, של פלג־יציר שחוזר אחרי אבדתו, אחרי הפלג האחר. לא הגדתי לך מעולם את הדברים האלה, אבל, כנראה, הגיעה השעה להגידם. תודה מאוחרת על רשימות, שנכתבו לפני עשרות שנים לשעתן ולרגען.
אתה העצלן, הרשלן, ההולך־בטל, המטייל תמיד, הנמצא בכל הנשפים ובכל הקונצרטים ובכל ההצגות, אתה היושב תמיד על דוכן־ההוראה – כמה רומנים כתבת מאז, כמה קבצי ספורים וציורים, כמה כרכים ותרגומים רבי־התוכן וכבדי־המשקל, מספרי גדולי־היוצרים, כמה מחברות קטנות, מוצאות בתכלית היופי והליטוף, כזו של “ספר הכליונות”, כמה קבצי זכרון, החל מזה לזכרו של וולמן המופלא, שנשתטח ומת באמצע מלחמת־העולם, באמצע הסוגיא החמורה, ואשר לו קבעת גם זכר ברומן כבד־הסבר “על שבעה ימים”, ועד הנפש אשר עשית זה עתה ללוריא הרציני, הקפדן, הליטאי ההגון? והנה טרחת עתה גם את הטירחה הגדולה הזאת. חסת על צאן אובדות אלה. חשבת: “אלה הצאן מה חטאו?” אספת, קיבצת אם לא את המאות הרי, לפחות, את העשרות, ולא עוד אלא שגם הללו לא ניתנו פה כבמתן ראשון אלא רובן לפחות חזרו פה ו“נתנסחו כאן מחדש, נתנפו ונקבעו למדורותיהן”. הנה הן המדורות: על אנשים, על ספרות, בשטף של פולמוס, על ספרים, על הנארג, קוים קצרים.
ועתה אתה אומר עם אגרתך הקטנה: “ענני נא ושמחני נא בשתים־שלש שורות, כי הטעם בפי מר… נחמני נא!”. מה אגיד לך, ידידי־רעי־יריבי? במה אנחמך? יותר מדאי קרוב אני לדפים אלו, לענינים אלו, הנה הזכרתי שעות עונג מלפני עשרות שנים שמינית לי. הייתי יכול להזכיר דבר מן עשרת השנים האחרונות אשר גם עליו לא דיברתי באזנים. מעשה שכתבת עלי עבדך מספר שורות ב“הארץ” שעשו רושם. הרגשתי זאת מיד בבואי אז לועד הלאומי… (מה שלא מנעם, כמובן, להפוך אחר־כך את עורם). אותן השורות, אותו הדף אינם במסות הקטנות, אף־על־פי שכמדומה היו צריכים להיות. והאם רשאי אני לדבר בך ובמסותיך? אפונה.
ושוב, אתה בעצמך הגעת אל הכרת האמת: ספר־זכרונות הוא, לפחות למחבר בעצמו, זוהי האמת הטהורה כנוגה־הכוכבים כטוהר־השמים ממעל. אין אנו, הפיליטוניסטים בישראל, כותבים לאחרים כי אם לעצמנו. אם פנינים יהיו דברינו, טהורים ויקרים, לנו הם ואין לאחרים חלק בהם. אתה אספת ש"י עמודים יפים בצורה ומשופרים בתוכן. ולמה תשאל לדברי־שמחה, ידידי־רעי־יריבי, ולא תבקש דברי־נחמה?
[תמוז־אב תרצ"ח]
הצעיר בן החמשים
הם ערכו לו באחת השבתות האלה בירושלים מסיבת־יובל. והנה נמלא לשעה הקבועה האולם הגדול עד אפס־מקום. אלה אשר בפנים עמדו על הספסלים, הצטופפו, ועוד צבאו מאות מבחוץ על הדלתות באין אפשרות להבקיע להם כניסה פנימה. ואם היה בחזיון זה מהרמת המסך מעל היחס שבין קהל הקוראים והתלמידות אל סופר ומורה חביב, הנה נתגלה היחס הזה בכל יפיו וחמימותו גם מדברי הנואמים הישישים והצעירים גם יחד. נגע עד הלב לשמוע את הישיש ר' יוסף מיוחס, כשהוא הולך וקורא מתוך הכתב ברוב חיבה ותמימות את רוב מעלותיו ותכונותיו של בעל־היובל. שת עליו נוספות ר' דוד ילין. הרצה חברו ורעו יהודה בורלא, שבא לשם כך ירושלימה. הריע בקול־החצוצרה שלו ד"ר בן־זאב, בעל השמחה, באשר הוא שייסד את “התאחדות בני הישוב”, בעלת־המסיבה, והוא המשקיע מכוחו ומזמנו לפיתוחה ולשכלולה. העיר מה שהעיר גם כותב הטורים האלה. ועוד ישבו מסביב “בני היכלא דכסיפין”, משה כרמון, למשל, ואחרים מן הסופרים והמורים אשר רצו בוודאי לדבר גם את מלתם הם. אך היושב ראש גזר אומר להקים סכר כלפי הנואמים ונתן את רשות־הקריאה לבעל־היובל בעצמו. ובקראו את הסיפור “עפרה” מפרי־עטו בשנים האחרונות – והשתלט הסיפור מפרק לפרק יותר ויותר על קהל־השומעים. ובגבור המתיחות ובבוא הסיום ובהשתלט קורת־הרוח וההנאה הרוחנית על כל פנים – ירד המסך. לא, קרא החזן – אל תגידו בגת! – “והוא רחום יכפר עוון”…
היה בזה משום הבעת יחס מרצון ולתיאבון, לא כמילוי חובה חמורה, לסופר ולמורה חביב, והיה בזה בוודאי גם משום יחס מקומי, יחס אנשי ירושלים אל סופר ירושלמי.
דב קמחי הוא ממצניעי לכת בקרית־ספר שלנו. פחות אולי מכל סופר אחר הוא מבליט את ישותו. תכונתו – הקלות. “עלם עליז” לברנסון היה ראשית תרגומיו, ומעין “עלם עליז” – הדגישו זאת הנואמים – נשאר בכל חמשים שנות־חייו. הוא הרים לכאורה משאות כבדים. הוא נתן לכאורה סיפורים גדולים וקטנים, תרגומים של כרכים גדולים ממיטב היצירות בספרות העולמית, מסות, מאמרים, קבצים, “נפש” לפלוני, ו“נפש” לאלמוני; הוא ערך במשך שנים את “הד החינוך”; ובכל אותן השנים היה גם עומד למעשה על דוכן־ההוראה. אלא שכל הדברים האלה ניתנו לו בקלות יתירה, כביכול על מנת להשתעשע ולשעשע; הוא לא טעם טעם זיעה, הוא לא ידע מה זה כובד־משקל. אפשר שלא היה אדיש. אפשר שהיה בעצמו חרד לגורל הנפשות העושות בסיפוריו. על־כל־פנים עיניו תרות בכל קמטי־פניהן ובכל חגווי־חוויותיהן ובכל חליפות־מאורעותיהן ואזניו קשובות לכל הלמות־ליבותיהן. הוא גם תר ומתבונן לדיבור שלהן, לסביבה שלהן, לאויר אשר מסביב. הוא המשתעשע והמשעשע יודע גם בצער הבוקע ועולה ומפעפע ממעמקים, מעמקי חיי אומה גולה וסורה, נתונה בין הפטיש והסדן, תלויה בין השמים ובין הארץ. ואף לבת־הקול הרוויה כאב ההתפתלות, העולה ממפלשי גוילין של תורה מורשה והולכת בגולה וחוזרת ואינה חוזרת אל מוקם שרשיה הגלויים והכמוסים, אף לזו בת־הקול אזנו מקשיבה ומאזינה. צער עלמה הנכספת ואינה יודעת מה, וצער אומה עתיקה־חדשה – שניהם שקולים לו, ולשניהם הד בנפשו וביטוי לירי רוטט בעטו. אך כל זה עטוי גם בת־צחוק קלה, ולכל זה יש גם מאור־פנים וענוות־רעננות. ועל כל זה מתוח חוט של קלות. במקלו זה, בקלותו זו עבר עד עכשיו את ירדן הספרות. אחרים וגם הוא דיברו על הרומאן, ואולם הוא גם ישב וכתב את הרומאן. לא כל־כך לשם מילוי חובה חמורה, לא באמירת “לשם ייחוד”, אלא לשם השתעשעות. אם יש נושא, אם מסתמן לך חומר סיפורי – אין טוב לך מאשר להשכים קום בשעות הבוקר ולהריק את החומר על הכתב באותיות עגולות, נוצצות, מבריקות ובשורות ישרות, שכולן מתאימות “ושכולה אין בהן”, ומוטב שתעשה זאת במינימום של ימים ושעות. לשעשע את נפשך ונפש רעיך. וכך באו הסיפורים בראשית הדברים, לפני חצי יובל שנים. וכך כתב לו, למשל ברקוביץ בימי ערכו את “מקלט”: אחרים מדברים ואתה חונן ונותן. וכך באו לעולם כל אותם הדפים מלאי הספרים. וכך נוצר, כנראה, היחס בין הקורא והקוראה ובין קמחי. לא הרבו לכתוב עליו, לא הרבו לנתחו, לדרוש עליו. אך הקורא, ואולי בייחוד הקוראה, קראו ונהנו. אפשר שסיפוריו ליוו אותם בדרכם בחיים, לתוך חלומותיהם ולתוך מעשיהם. אפשר שסיפוריו יצקו נעימות לתוך שעותיהם, קירבו אותם אל צד ההתגברות שבחיים, קירבו אותם אל אהבת היופי ואל אהבת השירה והקצב והקישוט – והקלות. ואפשר שהם הכירו טובה לסופר־הידיד, האדם החביב והטוב, שאינו תובע ואינו מרעים ואינו פוכר את כפיו, אבל משעשע בדברי־דמיון ובתיאורי־אמת. ובבוא יום חגו ויובלו באו הם ו“באי־כוחם” לקחת חבל בשמחתו. הסופר בעל־היובל והקהל החוגג ־ חד הוא.
אך יתכן, כי היה באותה מסיבה גם מיחס יהודי־ירושלים אל סופר ירושלמי. כי אכן שונה הוא בזה מחבריו. יש לנו מספרים חשובים מילידי־ירושלים ויש או היו מספרים, שעלו ירושלימה וישבו בה וניסו גם לכתוב מחיי־ירושלים. אך הללו לא נתאקלמו בה, הם נשארו בה כזרים, הם לא גדלו בה ואתה. הם צמחו וגדלו במרחקים. לא כן קמחי. בשחרית־ימיו עלה ישר מן הגולה הפולנית ירושלימה, עוד לפני המלא לו העשרת השניה בשנות־חייו. התלכדותו עם ירושלים, עם הנוף ועם האוכלוסיה גם יחד, לא היתה מיכנית־חיצונית־רצינית, אלא אורגנית־פנימית־רגשית. בשחרות ימי עלומיו התנער ועלה ארצה. לפני ל“ב שנה. עלה והעלה אתו בטנא ממיטב החוויות אשר למערב־גליציה, לאותן הקהילות הקדושות קראקא, רישא, טרנא – הה, מה יהמה הלב לגורלכן כיום, קהילות קדושות, יקרות, מפוארות! – אין מן הצורך להדגיש כי הוא ידע פרק באותיות הזעירות שלנו, כי הוא היה באנשי בית־המדרש של שם ועבר, כי כבר אז דבקה נפשו בספרותנו ובשירתנו החדשה לאהבה אותה בכל חושיו לשמחה ולצער, לדעת אותה במיטב־הידיעה בפנים ובעל־פה; ואולם הוא כנראה העלה אתו, אולי בלא יודעים, גם מן הקצב והסלסול וההתפנקות והרכרוכיות, והמיית הנפש והליריקה אשר לנפש הפולנית ולשירתה ולשפתה. אחדים מאנשי־שלומנו ינקו מן הרוסית או מן הגרמנית, והוא כנראה ינק מן הפולנית, וזה גם מה שמטביע מן החן המיוחד על לשונו הוא. אותה המלה העברית, שאנו מכירים אותה אצל אחרים מצד החלמישי שבה או מצד מרירותה והסתערותה, הנה אצלו היא מקבלת גוון חדש, רכרוכי־נשיי, גמיש, רוטט, צלילי, טבול ברצי־דמע ובטללי־צבעי־הקשת. לאמור: לרכות, למשיות, לאיזה ענין של קטיפה שבחומר הנפשות ניתנה גם שפה הולמת, מתאימה. ושפה זו עוד משמרת עצמה אפילו בשטח המסה והרשימה. לפחות היה זה הנוהג בשנים הקודמות. כי בשנים האחרונות נעשים גם החומר וגם הצורה גבריים ומוקשים ומוצקים יותר. בת־הדמע מפנה מקומה לבת־הצחוק. ו”עפרה" תוכיח.
וכך העלה, אמנם, מן המיטב והעידית אשר אדמת־מולדתו יכלה לתת לו. אלא עם עליתו בשחרות־ימיו זכה להאחז בירושלים ובארץ כבמולדת־שניה לא רק מצד התכנית והמגמה הנכספת אלא גם מצד החוויה. הוא פתח בעלומי־ימיו את כל שערי־נפשו לרווחה לרשמים החדשים אשר הסתערו עליו מן הנוף החדש ומן האוכלוסיה החדשה. בכלים הנפשיים, שהביא אתו מן המכורה הישנה, קלט וספג, מזג ועיכל את מאורי המכורה החדשה. ובבואו לספר על חיי־ירושלים לא הורגשה מחיצה. לא סיפר על אנשי־ירושלים כעל עולם זר ולא סיפר על ירושלים בשביל אחרים הרחוקים ממנה, אלא כאילו סיפר לאנשי־ירושלים מחייהם הם. הוא סיפר בחשק רב מחיי הצעירים והצעירות שבירושלים אשר אתם התהלך ואת חייהם חי, ואתם היה לבשר אחד. אך גם בספרו על חיי האבות והדודים והסבים והסבתות, ואפילו בספרו על הזקנים והזקנות שבישוב הישן, הקנאי, בעל האחוזות בהר הזיתים, גם אז לא הורגשה מחיצה, זרות, לא היה נכר. כי הוא עיכל כל זה, כי כל אלה הדמויות וכל אלה המראות – בצירוף הללו של העולם המושלימי והנוצרי שמסביב – היו לחלק מן האוצר הנפשי שלו, מן “הניגון” אשר לו. וכך היה קמחי למספר ירושלמי שהגולה והמולדת מעורות וממוזגות בו ללא הפרדה, בבוּאה לרוב הישוב העברי בירושלים.
דב קמחי הוא לא רק סופר־יוצר, רק מספר. הוא ניסה ועשה בהצלחה גם בשטחים אחרים. וגם בתור מספר איננו מ“עור אחד”. “ספר הכליונות” שונה הוא מן “על שבעה ימים”. הציורים שונים הם מן הסיפורים. כתביו האחרונים שונים הם מן הראשונים. “עפרה” אינה דומה לבתו של רב אבא. שונות הדמויות ושונים גם הטון והמוסיקה. אך ברוב סיפוריו אחד הוא הקצב. זהו קצב השטף, זהו החשק לספר בלי הטעמת חלק אחד על משנהו. דומה הוא בקצב הזה לפרל בוק. אף היא מיזגה שני עולמות. שניהם, כשהם מספרים, דומה הדבר כאילו אתה עומד בשדה־קמה רחב־ידים מלוא כל האופק. השבלים מלאות ומתכופפות מעט תחת משב־הרוח, יתרועעו אף יהמו, אך הכל כמו בקצב אחד, ללא הטעמת שבולת אחת וללא השפלת שבולת שניה. והמראה צודה את המבט, והאיוושה חודרת אל חלל האוזן, והלב מתכווץ מתוך צער מתוק, ואתה שבוי בקסם־הסיפור.
[כ' טבת ת"ש]
משה בן־אליעזר: חובב ומחבב
מאתר' בנימין
הסופר משה בן־אליעזר, מלאו לו בימים אלה חמישים שנה. עודנו, אפוא, במיטב שנותיו, אבל כבר “הזקין” בעבודת העט. כי הנה זה שלושים שנה הוא כותב בלי הפוגות וגם קנה לו מקום־כבוד בספרותנו, אשר העשיר אותה בשפעת סיפורים וציורים, סיפורי־ילדים, מאמרים, פיליטונים ותרגומים מלשונות אירופה. וגם אמנם זכרו ופקדו אותו חבריו הסופרים ויערכו לו חג “יובל” כראוי וכנכון.
את ערך פרי־עטו כבר העריכו אחרים; ואנחנו זכור נזכור לו לטובה את דרכו בספרות: מאז החל למשוך בשבט־סופר ועד היום הזה לא שם חלקו בתוך הסופרים השוללים, המשתערים, ההורסים, אשר קסת־הסופר במתניהם כלי־מפץ הוא להם, כי אם בתוך המחייבים, החובבים ומחבבים על הקהל “מוסדות ראשונים”. בקובץ סיפוריו “עולם עובר” ו“מפי זקנים” הוא מתאר בחיבה את המידות הטובות, שהיו מורשה קהילות־יעקב בדורות שלפנינו וההולכות ועוברות בדור החדש כצללים עוברים. אחת אחר אחת יעביר לפני הקורא תמונות נהדרות מן העולם העובר, הנוצצות לעינינו ככוכבי־אור רחוקים: יראת־כבוד מפני התורה ולומדיה, הממלאה לב האשה העבריה (“מחצה על מחצה”); הרב הישן, אשר ישב “בתוך עמו” ויהי רצוי לכל הלומדים שהיו מתפלאים על חריפותו ובקיאותו, הסוחרים – על הבנתו בדיני ממונות, וההמון היו מתענגים על דרשותיו (“שתי נסיעות”); הפילוסוף־החוקר מן הדור הישן, המוסר נפשו על החקירה וכל מעייניו בה, עם היותו גדול בתורה, עד שהיה יכול לשבת על כסא־הרבנות בעיר גדולה; ולעומתו הדוקטור לפילוסופיה של הדור החדש, אשר אחרי קבלו את ה“סמיכה”, אין לו עוד חפץ בפילוסופיה, כי אם בכל תענוגות החיים (“שני הפילוסופים”); איש יהודי בונה על חשבונו בית־מדרש, מכלכל כל מחסוריו ומחזיק מהונו עדת־לומדים, שהביא ממרחק, בבית־מדרשו (“מחאה אחרונה”); יהודי בן־תורה וירא־שמים משליך נפשו מנגד ועובר בארצות כמגיד־נודד יותר מעשרים שנה למען יוכל להשיא את כל בנותיו, ובכל צדקתו ויראתו הוא מלמד זכות על בני הדור החדש לפני איש שיחו, המתאונן עליהם כי אין אלהים בלבבם: “הנח להם, הנח… בלחישה אגיד לך, כי הם יהודים טובים ממנו… ומי יודע, אם הגאולה לא תבוא על ידיהם…” (“רק עוד שנה אחת”); דרך מתן הצדקה בדור הקודם, שהיה דבר שבלב ולא ענין לראווה ולגאווה (“בעל צדקה”); אהבת תורה ומצוות של היהודים הפשוטים (“חזקה”) ועוד.
גם בסיפוריו לילדים אשר רובם ציורים מחיי ה“חדר”, הוא מתאר את המידות הטובות של ילדי־ישראל לפנים: אהבת־הספר, תום ויושר, לב טהור, שאיפות עדינות.
בן־אליעזר עובד את עבודת־הספרות באהבה, במסירות, בכל לב ובכל נפש, כאחד הסופרים מהדור הקודם, אשר עבודת־העט היתה להם עבודת־קודש ולבם הגיד להם כי לכך נוצרו. ולו אחז דרכו עד זקנה ושיבה, כי עתה הוסיף לספרותנו עוד ספרים וסיפורים יפים כהם וכהם ויעש לו שם כאחד הסופרים הגדולים בישראל – ויהי נעזב ונשכח כל הימים, הוא וספריו עמו, מלבד יום אחד, הוא יום היובל.
אך הנה הסופר שבר עליו חוקו, הבליג על תאוות־לבו וישלח ידו, בעוד עת, במלאכה –במלאכת העתונות, אשר גם היא, ככל יתר המלאכות, מקברת את הסופר. אבל גם את מלאכתו זאת הוא עושה במסירות ובכישרון. בן־אליעזר הוא עתה אחד מ“עמודי התווך” במערכת “הארץ”, ומפינתו זאת עיניו משוטטות בכל תפוצות־ישראל למשוך ולקחת כל דבר־חפץ בחיי המעשה והרוח ולשומו לפני הקהל, פעם בצורת שיחות ספרותיות, פעם ברשימות למעלה או למטה מן הקו. לשונו ישרה, שקולה ומדודה, איננו בוחר לשון־ערומים, לא צעצועי־מליצות ולהטי־סגנון, כי אם דברים פשוטים ונכוחים; לא תפוחי־זהב, לא משכיות־כסף, אבל “דבר דבור על אפניו”. וגם בכתבו על מעשים או על הופעות אשר לא לרצון המה, לא יבוא ברעם וברעש ובשוט לשון זועמת. כי דבריו תמיד בנחת נשמעים ומישרים ישפוט – אם לשבט אם לחסד.
ברכתנו לו, יוסיף להעשיר את ספרותנו מפי עטו הפורה עוד עשרות שנים ויזכה להגיע לימים, שגם סופר בישראל יוכל להיות “רק סופר” ולא ירעב ללחם ולא ידע דאגה ומחסור.
[אב תרצ"ב]
אריאל בן ציון: דברי הספד בהלוייתו
מאתר' בנימין
אנו עומדים פה, לא כמו שנאמר בטעות במודעת־האבל, כדי לחלוק את הכבוד האחרון למנוח היקר, כי אם לחלוק לו את הכבוד הראשון. וזה משני טעמים. הראשון: באשר צנוע היה המנוח בחייו, נחבא אל כליו, חבוי בפינת החלום והמחשבה, לא הגביה את קולו, לא צעד בראש־הומיות, הצניע את עצמו וממילא נטל מבני דורו את האפשרות לחלוק לו כבוד, להביע לו רגשי־הוקרה כאשר לו יאתה. והשני: באשר הננו בטוחים, כי ברדתו קבר לא יסוף זכרו, כי חלומותיו אשר חלם ופעולותיו אשר פעל עוד יעלו לעתיד על זכרוננו אנו, ולא פעם נהגה בו ונחלוק לו רגשי כבוד והוקרה.
שני מקראות הם התהלים פ"ז ד' ו־ה':
“אזכיר רהב ובבל ליודעי, הנה פלשת וצור עם כוש, זה ילד שם”. “ולציון יאמר: איש ואיש ילד בה – והוא יכוננה עליון”.
לאמור: רהב ובבל, פלשת וצור יחד עם כוש, כל העמים האלה השוקטים על שמריהם; אשר לא נדדו הלכו בגולה, אשר לא נתפזרו על שבעה ימים – אצלם יש בעיקר רק טיפוס אחד, טיפוס האדם המושרש במכורתו ומולדתו, באדמת־ארצו, טיפוס של “זה ילד שם”. לא כן בציון. גורל אחר, שונה מכל יעדה לה ההשגחה העליונה. ציון חרבה פעמיים, עמה נדד בגויים, פזוריו הגיעו עד קצוי־ארץ, ובבוא לציון ימי־התחיה, הימים אשר “הוא יכוננה עליון”, אז יאמר עליה “איש ואיש ילד בה”, אז מתבלטים בה שני טיפוסים שונים, מתבלט בה הטיפוס העולה, זה שהוא במערב ולבו במזרח, זה שנולד בגולה ונכסף ומתגעגע לעלות ארצה, זה שבאחד בימים, בהמלא כוס־היגונים, כוס־הגעגועים הוא עומד ניצב בחוצות־ירושלים, בציון. אבל על־יד הטיפוס הזה מתבלט בה גם הטיפוס השני – והוא הטראגי ביותר, – זה שנולד בציון, בתוך החומות העתיקות, זה שינק מקדושתה, זה שספג לתוכו מילדותו את רטט־אגדותיה ואת שגב־חלומותיה. ואולם דוקא מרוב־כיסופים וגעגועים לראות בבנינה, בתחיתה ובתקומתה, הוא יוצא את ציון, הוא נודד למרחקים, הוא מכתת את רגליו לקצוי־ארץ, הוא מבלה את חייו רחוק מאמא־ציון, רחוק מאם זקנה ואהובה, אשת החיל והתושיה, ויש אשר שם בנכר ידביקו גם המות האכזרי. המות הבא מתוך פרפורי מחלה ממארת. והוא גם הוא בבחינת “ולציון יאמר איש ואיש ילד בה”, כי מטרת הנדודים האלה היתה השאיפה הנשגבה: “והוא יכוננה עליון”.
וזהו המצב הטראגי של השעה הזאת.
ושוב מקרא הוא במשלי: “בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת”, והנה ה' יעד לך אשה אשר כזאת. רעיה אשר הבינה לרוחך, אשר אימצה אותך בדרכך אשר הלכת עליה. בהמיית לב זוכר אני את ביקורכם בביתי. לא ניחש בי לבי, כי ביקורכם זה הראשון יהיה גם האחרון. לא פיללתי, כי לא ירבו הימים ואני אעמוד פה, בשער בת רבים, כדי להגיד בשעת פרידה אחרונה את מקצת שבחיך, ד"ר אריאל בן־ציון.
בעל־אגדה היית בחייך, אתה נתת לנו את “אגדת השבת”, את האגדה המופלאה על שר שלום שרעבי, שנעלם פעם באחת השבתות, עלה למרום, הסתכל באשר הסתכל, ראה את חבלי־המשיח ושב אל החיים וסגר את שפתיו ולא סיפר לאיש דבר מכל אשר ראה, ורק אחרי מותו נודע סודו לרבים. כמה סמלית היא אגדה זו לחייך ולמותך, מה נפלא היה דרכך בחיים. לא אזכיר את כל צעדיך, אזכיר רק את מפעלך האחרון. את ספרך על ה“זוהר” הקדוש, את ספרך זה אשר עשית לך בו שם־עולם. זכות היא לי, שבהיותי עורך “מאזנים” פירסמתי אחד ממאמריך היפים במקצוע זה. מ“בית אל” באת, מעדת “המכוונים”. וגם אתה “מכוון” היית כל ימי חייך, “מכוון” חולם, מכוון־משורר, מכוון־פועל. ואתה פעלת לא בלהט ריטוריקה, אשר היתה לך לזרא, לא בצעקנות, אומר גלוי: לא ב“נגלה” שבך, כי אם ב“נסתר” שבך, בנימת־המסתורין, בנימה הדתית שבך.
ואתה פעלת גדולות. אני עומד פה בשם אנשי־העט, בשם חבריך בממלכת־הרוח. רחוק משבלונה היה דרכך בחיים ודרכך בקרית־ספר, ואף בשעת הפרידה הזאת לא נשתעבד לשבלונה, לשיגרא דלישנא. בחיוך אשר על שפתיך עשית את החיל הרב. באת, חייכת וניצחת, ובחיוך ובעדינות נעבור גם על סך פעולותיך, לא נתיז את ה“זיין”. המבין יבין אשר עשית – וזה די.
איש־המסתורין היית בחייך, תמיד ותדיר עמדת מאחורי הפרגוד של הנעלם, תמיד העמקת חקור בעולם זה שהוא בין החיים והמות, ואתה עתה נכנסת לעולם ההוא, הנפלא מבינתנו והנשגב מהכרתנו. הגיעו רגעי הפרידה. את עפרך נשיב למקום אשר ממנו לוקח, ורוחך ונשמתך, חלק אלוה ממעל, כל אותן תכונות־הנפש ומתות־הרוח אשר עיצבו את הויתך ואת צביונך, – בכל אלה לא תשלוט הרימה, כל אלו יהיו צרורים בצרור־החיים של האומה של ציון, של אלוהי־ישראל.
ד"ר אריאל בן־ציון, ציר אמונים של תחיית עמך בדרכים רחוקות, למזרח הקרוב ולמזרח הרחוק, מבשר בשורת־התחייה במדינות זרות ואיים רחוקים. דרכך עתה לשלום ולמנוחת־עולמים תחת כנפי־השכינה.
[כח חשון תרצ"ג]
יעקב אורנשטיין: יליד בית
מאתר' בנימין
היה זה בעצם שנות־המלחמה. אחד ממכירי, פליט מגרמניה, שכן כבוד בלטרון באשמה קשה: מומנטים משונים, שבצירופם יכלו לשמש סממנים בסיפור־בלשים עוררו חשד שהוא עומד בשירות האויב. בהכירי את האיש ואת עניניו עוד מגרמניה, היה בידי המפתח לביטול החשד. עמלתי לשחרורו, אך הענין נמשך שנים. אז פניתי למשרד העורך־דין י.ד. גויטיין ונתוודעתי אל מנהל המשרד, אל יעקב אורנשטיין זכרו לברכה.
מצאתי בו אדם עדין, סבלן, מאזין ומקשיב, הליכותיו נעימות, אינו מפלה בין הגביר ובין הפליט דל־האמצעים, אינו מבליט את ישותו. שירוּת המשרד הפרטי כשירות־הציבור היה בעיניו. נעים היה לסור כפעם בפעם אל משרדו, לתהות תמיד מחדש על מהלך־הענין. בכל אותו הזמן נשא היחד אופי משרדי טהור. אף לא הזכיר לי את אחיו – הרב של הכותל המערבי, הרב יצחק אורנשטיין – שאותו אני מכיר שנים רבות.
אך באחד הימים הראה לי רשימות קטנות, כתובות ברוח הספרות החדישה ביותר, זו שנראית לנו, הזקנים, שאין חוקיות שלטת בה, והכל כפי אשר יעלה הרצון לפני הסופר: מצבים, עלילות, צבעים. ועם כל זה היה מורגש, כי הכותב הוא בעל עין רואה ולב רגש, וכי הוא רציני מאוד בבחירת הנושאים והסממנים. הוא גם רגיש מאוד לגבי השפה, לצלילי המלה וגווניה. כשעירערתי על תיבה זו או אחרת, הראה לי על הקשר המדויק שיש דווקא בין תיבה זו ובין נקודה זו.
אכן היה זה משהו משונה: איש משרד, אדם במחצית חיי־אדם, כחרוז הראשון בשירת דאנטי, מתעורר למשוך בעט־הסופר: תמונות, רגשות, זכרונות, כיסופים. כחידה היה בעיניו הוא ובעיני אחרים. היש ממשות לפרי־העט? הימשיך בגישושיו־נסיונותיו? ואולי כל זה ברכה לבטלה? יעצתי להמשיך. אף פירסמתי משהו ב“הד” ובקובצי “למועד”. כאן היתה אכסניה ספרותית ראשונה שלו.
והוא המשיך. והיריעה התרחבה. שני שטחים השתרעו לפניו. יומם במשרדו המרכזי ראה הרבה פרשיות־חיים מן ההווה השוטף, כשהן מתגוללות לפניו כמו בסרט, ללא מחיצות וללא כסות. ראה גבירים אדירים, הדורכים על במתי־הממון, וראה גם דלי־אמצעים, ראה צדיקים, בינונים ורשעים, ראה את יצר־הממון בהסוואותיו השונות, ראה את מלאכת המשפט בקויו הישרים וגם – אהה! – בקויו המעוקלים, ראה יהודים וערבים, בריטים ובני אומות אחרות. הוא יליד ירושלים העתיקה מכמה דורות, עבד יד ביד עם יהודי בריטי קצת מיוחד במינו, סייפא וספרא, פרקליט מצויין עם חולשה לשירה, רציני מאור וחומד הוּמוֹר, משהו מפילוסוף־החיים. קירוב העבודה גרם גם לקירוב הלבבות.
כל זה היה גיא־חזיון. כל זה היה שטח־מחיה נרחב לכוח הדמיון הטווה ואורג. כל זה הבטיח יבול לימים הבאים. אך בלילה, בהיותו מופרש לעצמו, היה לפניו עוד שטח־מחיה נרחב מיוחד, כמעט אישי: ירושלים העתיקה, הישוב הישן והמושרש. אחרים קדמו וניסו ויש אשר גם הצליחו. מרדכי אבי־שאול, ארי אבן זהב, המנוח ישראל זרחי ועוד. אך כל אלה היו אורחים מרחוק באו. הוא היה יליד־בית. הוא הכיר באמת כל בית וכל אבן וכל בור־מים וכל אדם מראשיתו ועד אחריתו ויצרי־מעלליו. תמונות אלו הקיפוהו כגדוד. הוא היה צריך רק לפשוט ידיו ולקחת.
אך פה התחילה צרת־הצורה. לכתוב בפשטות, לספר בפשטות, כדרך שכתבו בתום ובפשטות אבותינו הטובים ואבות־אבותינו, שוב אין זה מן המידה, כל נושא זקוק היה כביכול לכסות מיוחדת לו. וזה דורש השראה, ריכוז.
ושוב ספקות מענים: היש ערך לעשייה זו? היהיה דורש לה? העורכים הם חשדנים. בהתייצב לפניהם איש חדש והוא אינו צעיר לימים, אז לא בנקל יעיזו לפרסם את דבריו. ההיצע בכלל מרובה על הביקוש. לפרסם איש בלתי־נודע דורש העזה. הם מהססים, גם הוא מהסס. לשלוח או לא לשלוח? ויש אשר בדרכו מן המשרד הביתה הוא סר לביתי. אנו מסיחים בענינים אלו ובענינים אחרים, שעות נעימות. קרה שבאחד הימים – “שוט שוטף כי יעבור” – נאסר במקרה גם הוא, ודרך הקישלה המפורסמת בירושלים הגיע גם הוא, הפודה ומציל, אל לאטרון, ועד אשר הצילוהו והוציאוהו עברו ימים. זאת היתה חוויה עזה בשביל האדם ובשביל הסופר שבו. אינה דומה שמיעה לראייה, לחוויה.
ובינתיים נמצאו עורכים עזי־נפש, שהתחילו לפרסם את דבריו. בראש־וראשונה: “דבר”. הוא העז. ויש שהתחילו לחזור אחרי דבריו. נדמה היה, כי לפני האיש בן ל"ח השנים נפתחו לרווחה דלתי האושר הפנימי. לא שכר־סופרים ביקש בשבתו על האבניים, כי אם פנייה ישרה מלב ללבבות. והנה לבבות לרבבות קוראים בהנאה את דבריו, מאזינים ומקשיבים לדבריו. מי כמוהו מאושר בחיים!
אהה: האושר לא נמשך זמן רב. האושר נמשך רק ירחי מספר. פתאום חלה ימים מספר ועצם את עיניו לנצח. י"ז באלול.
זמן מצער לפני מותו נתבקש מאת דוד זכאי לכתוב לו קצת מתולדות־חייו. בקשה זו היתה נסיבה, שסקר את חייו במכתב ארוך רב־ענין. עוד תגיע שעתו.
ועוד פרט אחד: יום לאחר מותו הגיע “הצופה לילדים” ובו סיפור מרעיתו, מדבורה אורנשטין. הוא שלח אותו למערכת בלי ידיעתה. רצה להפתיע אותה. וכך נתגלה טוב־לבו גם לאחר מותו. אכן היה בזה סמל לחייו.
[יד תשרי תש"ח]
משפחות סופרים - שער רביעי
מאתר' בנימין
הלל צייטלין: שלוש פגישות
מאתר' בנימין
הוא הופיע בראשונה בספרו על שפינוזה בהוצאת ‘תושיה’ והמשיך לכתוב על נושאים פילוסופיים. בתרס“ג הוא מפרסם ב’לוח־אחיאסף' מעין שירים בפרוזה. בימי פולמוס אוגאנדה הוא נעשה אוגאנדיסט נלהב. עם פרעות־אוקטובר בשנת תרס”ה הוא מגיע לשיא בעבודתו הפובליציסטית־האידיאולוגית. את מאמריו פירסם אז ב’הזמן' בוילנה. ספק בעיני, אם במאמריו שכתב אחר כך עבר על השיא ההוא. יעקב פיכמן כתב לפני זמן־מה, כי ברנר הביע אז את חרדת־האומה. אשר לחרדה היתה שותפות־הרגשה לצייטלין ולברנר, ואולם אשר לכוח הספרותי עלה אז צייטלין על ברנר ללא־דמיון. ברבות הימים נתחזק בו היסוד הדתי וקיבל יותר ויותר את הצביון של התקופה האחרונה. ברנר, גנסין וצייטלין היו קשורים קשרי ידידות ואהבה. ואני קרבתי לברנר ולגנסין, אך המגע עם צייטלין היה רופף מאד. הוא היה הסופר הראשון, שכתב עלי רשימת־ביקורת רצינית, היחידי שעמד על קצת החידוש שבמסה ‘מגילת שיגיון’ שלי. רשימה זו נתפרסמה ב’הזמן', וזה הגיע אז ללונדון רק לאולם הקריאה של המסיתים. מה עשה ברנר? סיכן את נפשו והוציא אותו גליון מן האולם שלא ברשות ושלח אותו אלי. אך יחסי אל צייטלין היה בעיקר יחס קורא לסופר. בהגיע אלי דבריו הגיתי בהם, אבל לידי יחסי חברות וידידות לא הגענו. אכן, גם נפגשנו שלוש פעמים, אחת בירושלים ושתים בווארשא, אך לידי שיחה של ממש לא הגענו. לא הספקנו לסלק הצידה את המחיצות החוצצות בין אדם לחברו.
ראיתיו בראשונה בירושלים. לא מלון, לא מסיבת סופרים, אלא חדר פשוט בטעם הישוב הישן בשכונת זכרון־משה. ובאמצע החדר ליד שולחן פשוט יושב יהודי גרמי קצת, בעל שערות צהובות המסתערות על פניו גם מלמעלה וגם מסנטריו, לבוש כמעט בטעם הישוב הישן, נטול כל סממנים של סופר־פייטן־עתונאי. מחוסר כל הופעה של מזורז־ממולח, של ליטוש ושינון, של בדיחה וחידוד, של יפעה וברק־עינים. אלא שבכל זאת העינים הן הנקודה המרכזית באישיות זו. דומה כאילו הן מסתכלות בלי הרף לחלל־העולם, כאילו הן תוהות ושואלות את האדם היושב ממולו: ‘שמא אתה, הזר, תענה על השאלות המציקות, תמצא את פשר־החלום?’ ירושלים, זכרון־משה, חדר פשוט. אור יועם. בחוץ הרחש הרגיל, ופה בפנים יושב אדם כמעט משמים, כמעט קודר בלחץ אימים וחזון. לא נפתח סגור־הלב. מה ששיתף אותנו לפני עשרים שנה כאילו צלל בים־הנשיה. הבלי־הנעורים. ודאי ששוחחנו משהו אלא שמכל השיחה המקוטעת נשאר בזכרון והמה לעתים אחר־כך בלב רק פסוק קצר אחד: ‘אמנם אין זו הפקידה, שאנו מצפים לה, אלא שהיא בכל־זאת משהו מן הפקידה’.
לאמור, פה ישב אדם על מדוכה זו: פקידה, שעת־רצון, אתחלתא דגאולה אשר תלך ותחזק מחר־מחרתים, או שעשועי־מדוחים ויצר־לב־האדם בעלמא. על מדוכה זו ישב ביחידות ובצער והוא הסיק: בנין זה הוא ודאי מתוך שעלה הרצון לפני רבון־כל־העולמים, אלא שכל זה אינו לפי שעה אלא מעין פתיחת דלת קטנה, פתיחת תא, פרוזדור, אפשרות, עוד לא הטרקלין, עוד לא ‘בשופר גדול יתקע’, עוד לא הפקידה השלמה.
בבואי אחר שנים לווארשא, סרתי אל ביתו ושוחחנו שיחת־חולין. ובבקרי אחר כך במערכת ה’מומנט', מצאתיו שם בישיבת המערכת. בשתי הפגישות האלה לא נוסף משהו של ממש. גם בקרן־זוית בביתו וגם ליד שולחן־המערכת נדמה לי כאורח, כזר, כאילו הוא כאן ומחשבותיו אינן כאן. כאילו כל חייו התכווצו בהבעת התהיה והשאילתא שבעינים…
(תש"ה)
פישל לחובר: איגרת על סף הששים
מאתר' בנימין
ידידי־יקירי! היש בימים האלה, בעמדך על סף הששים, פינה חבויה בלבך לאגרת־ברכה עוד אחת? זכות קטנה אחת יש לי ביחסים שבינינו זה עשרות בשנים: לא הרביתי להטרידך, להפריעך, לשדד את עתותיך. לא באגרות ולא בשיחות שבעל־פה. המעט מה שהיה בינינו היה תמיד אל הענין, אם ספרותי־עיוני ואם ענין־שבמעשה ושבפעולה. לא שוחחנו שיחה בטלה. לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו ואף לא דיברנו דופי. ואם באתי לעתים בצל־קורתך, בחינת ‘הביאני המלך (מאן מלכי? רבנן) חדריו’, והשרו הספרים הנבחרים, השקולים, רבי־התוכן והעיון אשר בארונות־הקיר ואשר על שולחן־עבודתך, מרוחם גם עלי. אך האם חטא הוא הזקוק למחילה ולסליחה, כי ידבר איש עם בן־דורו אחת לששים שנה מעט דברי חיבה ושלום וברכה? אתמהה. כן, ידידי־יקירי. עודני זוכר את הפסיעות הראשונות, אולי פסיעתך הראשונה בהיכל־הספרות. אלו העמודים המעטים, הסיפורים ב’המעורר' שהיה בהם משהו על אחד־העם. כן, היתה לנו שלישיה משותפת באותן השנים: הרצל, אחד־העם, ברדיצ’בסקי. הם עמדו במרכז. הם היו בעלי כיוונים וגילויים שונים, אבל שלשתם יחד עמדו במרכז. ואתה, בעמודיך המעטים־הספורים ההם, ניסית למצות את יחסינו אל אחד־העם. משנה ראשונה זו משלך לא היה בה עדיין מן ההיקף ומן האופק ומן העומק, שנחשפו במרוצת־השנים במסותיך המהוקצעות. לא נגלית אלינו כעילוי בכיר, הנותן מן השעה הראשונה ממיטב־תנובתו. לא זכית מיד, עם פשיטת־היד הראשונה, מן ההשראה־דלעילא ומחסד־מרומים, מחסד־שבחסד. לא זה היה דרכך. אך עם־כל־זה נמשך כבר אז הלב אל העמודים המעטים, הספורים. משהו חדש הודיע כבר פה את דבר בואו. חדש ושונה. שונה גם מן הטוב אשר הוקרנו וחיבבנו אצל בחירי סופרינו מאז, אצל פרישמן ובריינין – וברנר. משהו Sui generis החדש היה יושר המחשבה, הרגשת־האחריות על הדברים־שבכתב, קול דממה דקה, מיצוי הדין עד תומו, הצנע לכת. לולא דמסתפינא הייתי אומר: היה כאן משהו משיחת בעלי־מוחין ב’שטיבל' בין תפילין של רש"י ותפילין דרבנו־תם. הקרקפתא ללא־תפילין, אך הטלית על הראש והמחשבה צחה, צלולה, מעמיקה לאור שחרית, והדיבור זך, טהור, שקול־שקוף.
כן, ידידי־יקירי! שנינו נפגשנו אז, זה קרוב לארבעים שנה, באכסניה ספרותית אחת, ב’המעורר'. מעין בימה לצעירים, לאלה אשר כרתו ברית־חיים בתקופה קשה עם המלה העברית ועם הספרות העברית. אחדים ירדו כאשר עלו ועקבותיהם נעלמו, אחדים המשיכו כאשר התחילו, ורק אחדים המשיכו וגם עלו וגם עשו בדים ופארות להפליא. ואתה אחד המצויינים שבהם. ארוכה היא הדרך בין אותם עמודים ראשונים ועד ספריך האחרונים. אך זו היתה דרך־הכבוד. תמיד היית בבחינת ‘ואלה מוסיף על הראשונים’. מה שרכשת בפרק־זמן אחד לא שקע אחר־כך בים־הנשיה, במקום אשר לא יזכר ולא יפקד, אלא שימש הכנה למאמץ חדש. הן לא אבייש אותך אם אנחש כי היסוד היה – התורה. ש"ס. הסוגיא לעמקותה. ולהסתעפותה. התמדה המביאה לידי ידיעה והכרה והבחנה. ידיעה הנקנית מתוך ריכוז־הנפש ושימת לילות־כימים. זה היה היסוד, קרש־הקפיצה. והקפיצות היו רבות.
אחת לששים שנה הלא מותר, ידידי־יקירי, להגיד משהו ממה שרוחש הלב: אני משתאה להיקף הקפיצות האלה כמו לעומקן. אתה דן על יעקב ואסרמן באותה התמכרות כמו על אייזיק הירש ווייס. אמנם גם אנו, הפיליטוניסטים־ללא־תקנה, עושים כך, אך מה רב ההבדל! אנו אימפרסיוניסטים. אנו עמא־דפזיזא. אנו מתרשמים ורושמים מניה־וביה. אנו צפרי־דרור, שאינן מקבלות מרות. אנו פותרים את החלום לפי ההשראה. משהו מן האמת יש גם בחבריא שלנו. אבל רק משהו. יש מקום ליחס של ‘כבדהו וחשדהו’. לא כן אתם. כאן יש יסוד מוצק. כאן יש בדיקת־החמרים ובחינת־המזיגה. כאן יש ממתכונת של מדע ומיסורי־המדע. וזהו הפלא, כשאתה עוסק באחד הנושאים נדמה שאין לך בעולמך אלא הנושא הזה. אך מיד באים הנושא השני והשלישי ומזימים את ההנחה הראשונה. אין זאת כי אם לכל נושא ונושא ניתן מן החיבה של היוצר ליצירתו. כן, יקירי־ידידי. כאלה גם אלה, כפיליטוניסטים וכחוקרים, הלא מרגישים בעומק־לבם מעין התבטלות בפני היוצרים בשיר ובפרוזה. גלוי לפניהם וגם כמוס אתם, כי תו־הנצח יחובר אך אל היצירה הראשונית בשיר ובפרוזה. ועם כל זאת יש ממתק היצירה גם במסה המעולה והמזוקקה. ואשר לך הרי אני חושד בך כי על אף קפדנות החקר וחומר ההבעה יש בגנזי־נשמתך גם משהו מן השיר, יש בלוחות־לבבך גם מן הסממן האגדי. אחרת, כמדומני, אי אפשר לכתוב מסה נפלאה כזו שלך על עגנון, למשל.
האדבר גם על ספרך המונומנטלי לתולדות הספרות העברית החדשה? או על ספריך האחרונים? או על שאר עבודותיך? ואני לא באתי לסיים ל’כולהו שבחי דמרא'. אני לא אדבר גם על לחובר האדם, החבר, על לחובר שבשיחה. ודאי: מענין גם ‘האנושי, האנושי ביותר’. הנה אתה עומד עתה על סף הששים, על סף־הזקנה. האפליג בשבח הזקנה? והיא אינה אלא שערוריה עולמית. היטב אשר אמר אנאטול פראנס: האדם היה צריך להברא זקן וכל מה שהוא מוסיף שנים היה צריך להיות צעיר יותר, עד אשר יהיה צעיר כילד קטן ביום היולדו. אך הנעשה אין להשיב. נגזרה עלינו גזירת־הזקנה והיא לא מן הנסיונות הקלים ביותר שבחיים. היא מאיימת בחולשות, במרד האברים והחושים. יש לה רק תרופה אחת אמיתית: אריכות ימים ושיבה טובה. אז יש שהיא נעשית כוס־של־ברכה. אז יש התגברות והתרעננות. אז יש שאתה מרים ביום אחד משא כזה, שמקודם בזבזת עליו חודש ימים. וזאת הברכה אשר לי אליך כיום הזה: זכה־נא אתה בכוס של ברכה כזאת והוסף בדים ופארות לאלה אשר העלית עד עתה!
(כ“ז כסלו תש”ד)
שלום שטרייט: בשערי האהבה
מאתר' בנימין
הוא נתן לנו בנ"ח שנותיו מה שלא נתן לנו כמוהו שום אחד מבני דורו: חיבה החודרת לשערי־אהבה, התרפקות המגיעה לדבקות, חסידות של ותיקות, בינה של תבונה. הוא נתן לנו מן המתק ומן המאור שבגליציה. הוא ראה גם את הפגמים וחש בכל כובד־הטומאה. לא קלים היו חייו, ולא רכרוכית־סנטימנטלית מתוקה היתה נשמתו. הוא התלבט ונאבק קשה. אך הוא היה מחוסר כל יכולת לשנוא, נעדר כל כושר להגיד: חייב. הוא הוסיף חפור וצרף, עד שגם הפגום נזדכך במידת־מה והטומאה כיבסה שמלותיה וטהרה. הדוגמה השגורה אצלנו היא: ר' לוי יצחק. אכן הוא היה ממשיכיו בדור קשה זה.
על מפעלו בשדה־הספר לא אדבר פה. בשגם קידמני דב קמחי במסתו הנלבבת ב’הארץ' מיום ו' תמוז. אין מן הצורך לחזור בנוסח חדש על דברים, שכבר נאמרו בלב רגש ובידידות־אמת. אגיד רק זאת: האם אין אנו בני־גליציה חשודים ונאשמים על פרסום הדדי? יש בזה קורטוב אמת. אין אנו יכולים לנשום בעולם של אדישות, או אפילו רק של קרירות חיצונית־מלאכותית, כדרך אחינו הנעלים בני־ליטא (ראה בזה תיאוריו הנפלאים של י. ד. ברקוביץ בספרו ‘הראשונים כבני אדם’). אך ראה זה פלא: אנו אהבנו אהבת־נפש את זה האיש שלום שטרייט, והוא גם שפע אהבה אל חיקנו, ובכל זאת לא פינקנוהו ולא פירסמנוהו בחייו. כאן האהבה היתה כל כך שוֹפעת ומובנת מאליה, שלא היה כל צורך וכל מקום בדבר־שפתים.
עקת־לב צובטת את נשמתי בהגותי בו. ראיתיו בזרוח נר חייו, ראיתיו כשדעך. ראיתי את כל המעגל, ראשיתו ואחריתו. הייתי פה לפני שעלה ארצה עם בני העליה השניה. הוא היה לי מעודד ומחזק ומסייע בכמה מומנטים וענינים. נשארתי פה אחרי אשר כרע־נפל. מיטב חברי וידידי יורדים שאולה זה אחרי זה. למי אני ממשיך ואוחז עוד בעט־סופר? למי?
(תמוז תש"ו)
כי נח נפשיה
כ“ח בסיון. – בכ”ה סיון ליווינו לבית־עולמו את אחד החביבים מבין הסופרים העברים, את שלום שטרייט, או כמו שקראנו לו במודעות־האבל ובהספדינו: ר' שלום בר' יעקב שטרייט. פתאום מת האיש בעודנו בנ“ח שנותיו. מספר שבועות לפני־זה נסתבך בצהרי־יום בחצר־ביתו בפתח־תקוה ושיבר את רגלו. ביום כ”ד סיון עמדו לעשות לו ניתוח; אך מספר רגעים לפני כך אחזו שבץ־הלב וימת. מותו־פתאום הדהים את עולם־הסופרים ואת החוגים הקרובים אליו. כי זה האיש שלום היה אהוב ואוהב לכל. אפשר שהיה בנקודה עדינה זו חד־בדרא. כי אהבתו לא היתה שטחית, סנטימנטאלית, עריבה־מתוקה, אלא משהו עמוק, משהו ממהות־הנפש. מדביקות רוח ברוח. משהו מן המסופר על בחיר האבות: ‘ויוותר… לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר… ויאמר: שלחני כי עלה השחר, ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני’. אהבתו היתה פרי האבקות, הוא חתר להגיע לשרשי היצירות ויוצריהם, ורק אז הגיע גם לאהבתם. ביום פטירתו כתב דוד שמעונוביץ ב’דבר': ‘חמימות של ריעות כנה, של אחווה, של דרישת טוב נבעה מכל ישותו, אך היא נבעה לא מהשטח העליון, כי אם ממעמקים, בדיבורו כבכתיבתו מורגש היה תמיד איזה מאמץ הדולה ממעמקים, לעתים רחוקות מזדמן אדם בעל עין טובה ולב טוב כמוהו’. ויעקב רבינוביץ כתב בו ביום באותו עתון: ‘בחיבתו לספר ולסופר היה כמעט יחיד. הנאתו מיצירה ספרותית היתה כמעט גופנית־גשמית. ומתוך עונג זה באו לפרקים התפעלותו ודביקותו היתירה. למעט דמותו של סופר או של ספר לא היה מסוגל’. הוא היה מאנשי העליה השניה, כי בהיותו בן תשע־עשרה, בערך בן־גילו של עגנון, עלה עוד בשנת תרס“ח ארצה. והוא היה מראשוני־העולים מגאליציה. הוא היה קורא, סופר, חקלאי, מורה, מנהל. אך הוא היה בעיקר פלג־גוף, כי הגוף השלם נקרא ‘האחים שטרייט’, שני אחים. ישעיהו הבכור, יבדל לחיים ארוכים, ושלום הצעיר. ישעיהו עלה ארצה עוד בל”ג בעומר תרס“ז, יחד עם עגנון. ושלום בא אחריו בתחילת תרס”ח. מן אז ועד יומו האחרון חיו שני האחים ביחד, בבית אחד, וביתם היה מרכז ישובי קטן. ישעיהו היה בעיקר איש־המעשה, ושלום היה איש־הרוח. אבל הללו היו תחומים חיצוניים, כי ישעיהו אהב ואוהב גם את הספרות ובקי בה, ושלום נשא גם בעול־המעשים. הם בנו להם את ביתם קצת מחוץ למושבה. הם נהגו בענווה ובצניעות ולא הלכו בגדולות. אך בלי משים נמצאו במרכז־הפעולות. ביתם שימש מצד אחד מרכז לסופרים. אי־אפשר היה לסופר לבוא לפתח־תקוה בלי להכנס לבית ‘האחים שטרייט’. ומצד אחר היה זה הבית המרכזי לעולי־גאליציה. פה מצאו עידוד, הדרכה. האחים הללו לבדם העלו עשרות משפחות מקרוביהם ומכיריהם. עוד לפני השואה. בהתמדה, בעקשנות ובלי ליאות. איני מכיר עוד משפחה, שעסקה בעליית קרובים במידה מרובה כזו במשך עשרות בשנים.
מאליו מובן, כי לא היתה שאלה תרבותית־חינוכית־כלכלית בפתח־תקוה, ולעתים גם מחוץ לתחומיה, בלי השתתפות עמוקה של שני האחים המופלאים. בדיונים כאלה היית בטוח, שתשמע את דעתו השקולה, המעשית והיבשה קצת של הבכור, ומיד אחריו את דעתו הנלהבת והנרגשת של הצעיר. בין כך ובין כך נתחוורו הענינים והיה קל להגיע לידי החלטה. מזכיר אני לדוגמא את עליית התימנים לפני מלחמת־העולם הראשונה, בעיקר בשנת תרע"ג. ואותה שנה העלינו בערך אלף וחמש מאות נפש, מה שנחשב לעליה גדולה בימים ההם. ש. יבנאלי היה אז שליח־מצוה בתימן עד סיכון־חייו בפשטות גמורה. ואני הייתי המארגן את הפעולה הזאת בארץ, ונעזרתי במידה מרובה על־ידי שני האחים האלה. וכך נשתזרו הענינים וישעיהו הבכור נעשה למנהל של באנק מקומי בפתח־תקוה ומן המשפיעים בשטח־הכלכלה, ושלום הצעיר יסד לפני עשר שנים גימנאסיה מקומית והיה מנהלה עד יומו האחרון. כל זה היה גידול טבעי, אורגאני, כצמרת האילן הגדול מן השתיל הקטן. שני האחים גם יחד הרבו לעשות את הטוב ואת המועיל לישוב ולתרבות־העם. אך הלב המה בייחוד לאח הצעיר, למבטי עיניו החולמות, לשיחתו הנלבבת. מאה פעמים ואחת הלכתי לאותו בית בקצה־המושבה בפתח־תקוה, ותמיד ידעתי, כי מחכות לי שעות טובות ונעימות. ותמיד לא התאכזבתי. ולא הייתי יחידי בדבר הזה. מלבד הגליצאים שבינינו, שכבר אין להם תרופה עולמית, שאף אם תכתוש אותם בתוך המכתש לא תסיר מהם את עודף רגשנותם, הרי הרגישו כך גם י. ח. ברנר זכרו לברכה, וגם י. רבינוביץ, יעקב פיכמן, סופרים מכל הגלויות, מליטא הכבושה ומאשכנז, ואף מארצות הברית. אכן כולם מיהרו־חשו לפתח־תקוה ביום פטירתו של שלום זכרו לברכה. כולם הרגישו באבדן אח יקר.
עבודתו הספרותית לא ניתנה לו בקלות. התחיל בסיפורים קטנים, פירסם סיפור גדול – ‘חוה שטרן’ – באחד מכרכי ‘התקופה’, אך התייחד בעיקר בכתיבת מסות על סופרים ויצירותיהם. עוד בחייו הופיעו שלושה ספרים משלו: ‘בעלות השחר’ ושני כרכים ‘פני הספרות’. הוא היה קבוע בבימות הספרות שבארץ, בייחוד בירחון ‘גליונות’. במסה ספרותית מצא את המבע למהותו. הבנת היצירה, קשריה עם מה שקדם לה מן הדורות הקודמים ועם בנות־דורה, המאחד שבה, השפעתה על אחרים – כל גופי־הלכות אלו העסיקוהו עד מאוד. עונג לקרוא את היצירה ועונג לדון עליה, לרוממה ולנשאה, לעמוד על היופי הגלוי והמכוסה. למה אכחד? הוא היה הגליצאי הטיפוסי, גליצאי שבגליצאי. הוא היה חסיד, נגוע בדבקות, נגוע באהבה. הוא היה יכול רק לקרב ולא לרחק. את כל הדורות, את כל הזרמים. הוא היה האופטימיסטן ללא־תרופה. אפילו בימים האחרונים, כאשר רבים וכן שלמים הלכו קדורנית, אימרתו היתה: ‘תראו שיהיה טוב’. למה אכחד? בעיני ראיתי ובאָזני שמעתי, כשהוא מתפלל בחדרו, עטור בטלית ותפילין, בדבקות וברוב־רגש. אך הוא לא דחה חלילה את המשכילים ואת האפיקורסים. מאמרו האחרון ב’גליונות' מוקדש לי. ח..ברנר זכרו לברכה, כ"ה שנים להרצחו. בעשרה סעיפים הוא מתנה את שבחיו ואת גדלותו. בחינת ‘כולך יפה רעיתי, ומום אין בך’. האומנם לא חש בכל פגם, האומנם נעלמו מעיניו פסוקים כואבים־צורבים? הם לא נעלמו. הם גרמו לו סיוט. הוא נאבק בהם. הוא גם מרמז עליהם. אך לאחר שהוא מעבירם בכור־המעבדה שלו, שוב אינם פגמים, אלא משהו מצללים הדרושים להשלטת האורות. בקיצור, הוא היה מעין גילגול של ר' לוי יצחק, שאותו ודאי אהב אהבת־נפש ואת ניגוניו שר בדבקות עילאית. במתיקות. צרף לזה עיניים חולמות, הבעת־פנים במחציתה נשיית ובמחציתה ברונזה חטובה־פתוחה קמטים־קמטים, ותבין על שום־מה היה אוהב־אהוב. וודאי שהיו כאלה, שנהנו ממנו לא רק עצה ותושיה, אלא גם עמל־ידים וריצת־רגלים וגם זוזים ודינרים. אבל גם אלה שבאו אליו רק לשם שיחה־בעלמא אהבוהו עד־מאד.
דיברתי ארוכות על שלום שטרייט הסופר־האיש. בפעם הראשונה בחיי. עד עתה לא פירסמתי, כמדומני, עליו אף שורה אחת. לא עליו ולא על אחד מספריו או מאמריו. האם אין ‘מאשימים’ אותנו הגליצאים, שאנו מפרכסים זה את זה? אך ראה זה פלא: אהבתי את ר' שלום בן ר' יעקב אהבת־אח, קראתי לו ‘שלום’קה’, כתבתי לו כמעט תמיד ‘שלום לשלום!’. ואך לא פירסמתי עליו שורה אחת. ההתרעם עלי? אני מניח שלא. אגרותיו אלי היו ספוגות אהבה וידידות והיו יקרות לי גם באותיותיהם היפות. חושבני, ששום צל לא העיב את יחסינו. אך נחרתו בזכרוני בייחוד שיחות אחדות.
ומכיון שפה גם מעין רשימות ביומן אספר משהו גם על ההלוויה. לא ידעתי מאומה על־דבר מחלתו. ואני יושב בכפר עציון, הרחוקה מירושלים, מתל־אביב, מפתח־תקוה. ביום מותו חליתי בכמה מיחושים, גם בעיניים. כבר נעצבתי אל לבי, שמא לא אוכל בו ביום לסיים מסכת מועד קטן, כאשר התחייבתי לחברת ש“ס. אחר הצהרים הוטב לי וסיימתי. לאחר־כך ביקשתי לקרוא דווקא את מאמרו האחרון של שלום שטרייט ב’גליונות' על ברנר. חפצו לקרוא אותו לפני וסרבתי וקראתי בעצמי. בלילה נודע לי על־ידי הראדיו דבר מותו פתאום. מיד החלטתי לנסוע בבוקר השכם ללוויה. אך איך מעלימים את הדבר ממרת דבורה תחיה, שהיא גם היא היתה חולה בו ביום, וגם היא היתה ידידת־נפש לשלום’קה? (היה מעשה, רק לפני ל"ז שנים, והוא והיא שהו בירושלים, ובאותם הימים ירד שלג עצום, עד שסגר את דלתות־הבתים. אין יוצא ואין בא. אותו יום ישבה מרת דבורה, שעשתה בירושלים כמורה מתנדבת, כמעט בתענית. מה עשה שלום? השיג באיזה אופן קביים והוריד לה אוכל דרך החלון…) בקיצור: הערמתי כמה ערמות ‘דיפלומאטיות’, קמתי בארבע וחצי בבוקר, טולטלתי כמה טלטולי־דרך והגעתי עוד שעה לפני הלוויה. מחזה, אשר כמעט לא חזו עיני בארץ, ראו עיני. שמעתי בכי, שעוד לא שמעתי כמוהו. כמה מן הנשים של המשפחות, שהוא העלה מן הגולה ודאג להתבססותן בארץ, ישבו מסביב למת היקר ובכו בכי־תמרורים: הוי אבינו, הוי מצילנו, למה עזבתנו?… וכשהעמידוני לפני בית־הכנסת הגדול להספידו התחלתי בזו הלשון: כי נח נפשיה דר' שלום, כאשר ר' שלום שלנו מת בנ”ח שנותיו, הספידו אותו ואמרו: הוי, ידיד, הוי אח! בלי משים תפסתי את הסגנון של סוף מועד קטן… אף הדגשתי, שהוא הכניס לאוצר־חיינו מן המשופר והמעודן של גאליציה, וכי הוא היה בפתח־תקוה זו, שנוסדה בשעתה בקדושה ובטהרה ובגבורה, חוליה מקשרת בין העבר והעתיד. אף לא העלמתי את פעולותיו למען התימנים ואת השתתפותו בועידת הסופרים למען השבת. – אכן לוויה גדולה כזאת לא ראיתי עוד בפתח־תקוה. השתתפו מכל החוגים. באו גם ממרחקים.
שני אחים עלו ארצה לפני ל"ח שנים בפשטות ובצניעות. לא בלטו ולא ביקשו להתבלט. והנה כבשו את הלבבות ונהיו אנשים מרכזיים. האחד נלקח מאתנו בלא עת. יאריך ה' את ימיו של האחר, ויזכה לראות בגאולת עמו, ובה ינוחם.
(כ“ז תמוז תש”ו)
ועל הכל: אוהב ישראל
מלים אחדות אחרי מטתו של סופר עברי, שהלך בימים האלה לפתע פתאום לעולמו: ר' שלום בר' יעקב שטרייט מפתח־תקוה. מבני העליה השניה, מן המניינים הראשונים של עולי גאליציה. חקלאי מסור ונאמן לעבודה עברית, סופר ותיק, מורה ומחנך מובהק – ועל הכל: אוהב ישראל בכללות ובפרטות. עשרות משפחות העלה מן הגולה עוד בימי השלום, והללו הקיפו את ארונו בבכי תמרורים: הוי אבינו! הוי מצילנו! הוא היה אהוב לבריות ואהוב למקום, כי היה בעל נפש יקרה־נאצלת, חוננת ואוהבת. היה בו זיק של ר' לוי יצחק זצ"ל, אשר את ניגוניו זימר בדבקות עילאה. הוא לא היה יכול למצוא פגם במי שהוא. הוא נאבק עד שמצא לו צד זכות. הוא היה ציוני נאמן ומוקיר תורה ומצוה. בבואי לביתו בשנים האחרונות מצאתיו עטור בתפלין ועטוף בטלית ארוכה ומתפלל בדבקות של חסידים. אף הוא נכח ב’מועצת הסופרים למען השבת' בירושלים ונשא שם את דבריו. בגימנסיא אשר ייסד וניהל השתדל להשריש בלב התלמידים חיבה והערצה לקדשי ישראל. אף כתב על זה מאמר בחוברת המאה של הירחון ‘גליונות’, וכשתמהו עליו חבריו חזר וכתב על הנושא בארוכה זמן קצר לפני מותו ב’הדואר' מניו־יורק בגליונות מאדר ב' השתא. באחד הקטעים האלה הוא בוחר למוֹטוֹ את הפסוק מתפילת ערבית:
כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ
וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.
בקטע הוא מצטט דברי הכוזרי: ‘כי לא ייתכן להתקרב אל האלוהים כי אם במעשים מצוּוים מאת האלוהים’, והוא מצטט מה שכתבתי על היהודי הדתי שהוא ‘חייל פשוט בצבאות ישראל, שלעולם לא יהא עריק ולא ימלט מן המערכה’. והוא ממשיך: ‘תבקש ותיווכח שייחודה של היהדות בסגולת עשייתה’.
יהי זכרו ברוך!
(סיון תמוז תש"ו)
ש. ב. מקסימון: מן הנסתרים
מאתר' בנימין
‘אין זכרון לראשונים… אל תתפלא, איפוא, בראותך בין אזרחי־העתיד שבעמנו אנשים המועלים בשליחותם. בחייהם גרים הם בארץ־לא־להם; וחושם אומר להם, כי לאחר מותם, כשיגיעו לארצם וידפקו על שעריה, לא יהיה להם פותח; – ובמה יחזק לבבם לעמוד לפני הציבור כפוי־הטובה ולשרתו ימים רבים? – על כרחם שהם מתייאשים ופורשים לדרכים אבלות: יש מהם ממעיטי דמות־אומתם, היוצאים לנטור כרמי־זרים בתקותם למצוא שם את שערי העולם־הבא; והערערים שבחבורה כובשים את יצירתם ונמקים עמה בחרפת השתיקה’. תוגת־עולמים מבצבצת פה בתוך השיטין וביניהם. אתה תוהה לאיזה סוג מהסוגים האלה מתייחס כותבם. ברור דבר אחד: לא לאלה שיצאו לנטור כרמי־זרים. שם כותבם היה ש. ב. מקסימון והדברים האלה לקוחים מעמוד ט"ו שב’גוילים', זה ספר־מעט אשר השאיר אחריו (הוא נולד בי“ט בכסלו תרמ”ב בעיר סקוירה בפלך קיוב, שהה זמן־מה בשוויץ, נתגלגל לונדונה והלך, תרע“ג, לאמריקה. בשנת תרפ”ח הוציא את הקובץ ‘גוילים’. תרפ“ט ביקר בארץ. אשתקד, בכ”ו סיון, מת בסינסינטי. לא היו ימים מרובים והעלו את ארונו לקבורה בארץ־ישראל).
פעמיים ראיתיו.
ראיתיו בראשונה בלונדון. ‘דוברי עברית’ המעטים ערכו בצנעא נשף־חנוכה ובבואי שמה מצאתיו קורא כמעט בפשטות, אבל גם בנעימות מכתבי שלום־עליכם. היה בקריאה זו מטוב־לב, מקורת־רוח, אבל גם נימה חדגונית. נהניתי מאד מן הקריאה הזאת, אך דבר מקרי זה גרם, שהרושם הראשון שלי העמידו במדור המבדחים. אף כובד־ראש בשיחתו והקצב בתהלוכותיו לא שינו את הרושם הזה… נדמה היה כי הרצינות היא רק מעין מסווה, מעין התחפשות, כי בחגווי־שפתיו ילון הליצן. פגשתיו אחר־כך בחדר־העבודה של ברנר, לאמור: באותו חדר, שבו עמד ברנר לפני תיבת האותיות ועסק בסידורן וששימש לשעות גם ‘חדר־מערכת’ בשביל ‘המעורר’. בין המעטים־הספורים, שסרו לעתים אל החדר הזה, היה הוא חטיבה מיוחדת. אדם גרמי לבוש בגדי־עובד, מדבר בפשטות. טוב־לבו נשקף מבין ריסי־עיניו. סיפרו שהוא חי בצמצום גדול, מכבס בעצמו את לבניו ונותן את רובי־עתותיו להשתלמות עצמית, ללימודים ולקריאה. היה הרושם, שאדם זה, אינו חריף ביותר, אלא ששקידתו מסייעת לו. ושוב היה הרושם, ששאלות־מוסר מעסיקות אותו, בחינת ‘וחשב עם קונהו’.
לפני חמש שנים, בתמוז תרפ"ט, נפגשנו בשנית. בתנאים אחרים ובמסיבות אחרות. לא במזרחה־של־לונדון, בימות הגשם המתמיד והערפל המקהה, ברפש ובלכלוך, כי אם ביפה שבערים, בחיפה, על גב־הכרמל, צופה פני ים כחול. לא חדר צר ואפל, בית ועד ל’דוברי־עברית‘, או חדר־עבודה בבית־דפוס נארודיצקי, כי אם מלון מרווח ‘הדר הכרמל’; ואף הדיבור חרג משכבר ממסגרות המעטים, מן ה’מרכאות’ הכובלות ונעשה לדבר־שבטבע. נשתו אי־שם גם האנשים. אני שוב נכנסתי לאותה חורבה, שבה בת־קול מנהמת כיונה והשומעים עונים אָמן. והוא? כן, מה הוא? הקם גשר, הנשאר קשר בינינו?
הוא נשאר אדם גרמי כשהיה, אך הפשטות פינתה מקומה לעידון רוחני צנוע. פגה הגשמיות המופלגה שהיתה שרויה עליו באותם ימי־לונדון. שוּנה גם הלבוש. הוא לבש שחורים. מראה תלמיד־חכם מערבי. נמחק כליל הרושם הראשון מקריאת הסיפור על טוביה החולב ובתו. אדם מרוכז במחשבותיו ובחשבונותיו, חשבונות העולם הפנימי־הנפשי. ‘וחשב עם קונהו’. ובאחד־הימים הוא פורש לחדרו וחוזר אל האולם ומושיט לי תשורה את גויליו. על השער כתב בתוך השאר: ‘זכר לימים עברו ורמז לימים יבואו’.
לימים יבואו? הנה החלום והנה פשרו. עברו שנים מעטות ואדם־גיבור זה כרע נפל. בדמי־ימיו. במקרה משונה. הורעל במחלת־שיניים. רק את ארונו העלו לארץ.
הנה הגשר והקשר. הנה הרמז לימים יבואו.
הוא נולד בסקווירה, בעיר־מולדתו של אחד־העם, כמדומה גלה למקום־מדע בשוויץ, גלה אחר־כך לעולם האנגלו־סאכסי ונשתרש בו במידה מרובה, הוא קיבל השפעות שונות, אבל חזקה ביותר השפעה אחרונה של תרבות אנגלית־אמריקנית. הוא ממיטב הכוחות בסופרינו מחוג זה.
אך זוהי הירושה האחת, המסודרת, היחידה: קומץ ‘גוילים’. קובץ מאמרים. רמ“ז עמודים. נקוד על רמ”ז; ללמדך שהיה אדם בעל שאר־רוח, שלא ביזבז זמנו לבטלה, שקד על התורה ועל החכמה, הגה רבות, תיכן תכניות, טפחות ימיו היו נתונים־נתונים למעולים שבאדם, ובכל־זאת לא נשתייר ממנו אלא רמ"ז עלים. כל־שהוא. היש פתרון בקטע אשר הובא כאן בראש הרשימה? ההיה הוא גם־הוא בין אזרחי־העתיד שבעמנו, שמעלו בשליחותם? בין ‘המתייאשים ופורשים לדרכים אבלות’? בין ‘הערערים שבחבורה הכובשים את יצירתם ונמקים עמה בחרפת־השתיקה’? או היש לחפש את פתרון החידה בפינה אחרת? ההיו מעצורים אחרים?
מ. א. ז’ק מתחיל את מסתו הנאה עליו (‘ספר השנה של ארץ ישראל’ תרצ"ג) בפסוק זה: ‘הקרובים, שעמדו במחיצתו, בדקו את גויליו לאור־חייו ואמרו: תנא ושייר’. והוא מסייג אותה בפסוק זה: ‘הרחוקים, שמכירים את הסופר, מבקשים ללמוד את הסתום מן המפורש ולראות את האיש מתחת ללבוש־הסופר, אלא שהסתום מרובה על המפורש, שהניח את תורתו באמצע והלך לעולמו קודם זמנו’.
את ספר־מעט זה, את ירושתו הרוחנית היחידה הקדיש, כמעט היינו אומרים: כמובן־מאליו, לאחד־העם. אך יש ענין להביא את ההקדשה כצורתה, כי גם הצורה מלתא הוא:
לאחד העם
המורה והידיד
בדחילו ורחימו
המחבר
כאן כל מלה היא רבת־משמעות. כי אחד־העם היה החויה הגדולה בחייו. אולי חסרות פה המלים: בן־העיר. אבל כבר למלה: הידיד יש משקל רב. אולי כדי להפחית מעט מן המשקל הזה באות מלות־ההערצה הלקוחות מעולם־החסידות, מעולם של אי־שלטון־השכל: בדחילו ורחימו. ללמדך כי לא שכח המקדיש ואף לא הסיח את דעתו לרגע מעיקר־העיקרים: המורה. רבים קראו לאחד־העם: המורה, אבל לא רבים היו קרואים להיות תלמידים. ומכל שכן בחינת ‘תלמיד־חבר, שטיפס ועלה ממדרגה למדרגה עד שעמד במחיצת רבו’ (ז’ק). אך בעצם רב האושר להיות תלמיד סתם. כי מי ומי יאות כיום הזה, יום המרדנות הגדולה והנבובה, להיות תלמיד? להוביל, לפחות במובן הרוחני, ‘מאניה לבי מסותא’? להקשיב רב קשב לשיחת־חולין ולשיחת־קודש כאחת? אך בעל־הגוילים היה אחד המעטים שבדור. הוא קיבל עליו עול מלכות מורה. הוא היה אחד מנושאי־הכלים הצנועים ביותר. לא הדגיש את ישותו, אף־על־פי – ניתן לשער – שהרגיש את ישותו. אף הידידות שנחן בה מאת הרב לא המעיטה ממידת היראה והאהבה.
כזה הוא צביונו ברמ“ז העמודים האלה. תלמיד ואמן העומד בכל התחמושת ושומר על הגחלת הקדושה. הוא נושב בה ולעתים הוא גם מרחיב את להבתה הכבושה. כי עתים הוא רואה – מה רב הפלא! – מה שרבּוֹ אינו רואה. ב’רעיא מהימנא', המדבר על משה רבנו עליו השלום הוא מספר, שפעם אחת הוא ורבו ‘עמוד עמדו באוצר־אמנות אחד, לפני פסל משה של מיכאל אנג’ילו. התלמיד בן־בית היה בהיכל־האמנות הלז, והרב – אורח’. הנה כי כן: היו היכלות, שבהם היה התלמיד בן־בית והרב אורח… ושמא תאמר: זה רק באוצר־האמנות, בהיכל הצורה והתמונה והדמות, בעולם המידות והקוים והצבעים והגוונים ובנות־הגוונים ומשחק זהרורי־השמש וקמטי־הצללים? שמא תאמר: אך ורק בש”י עולמות אלו? ולא כן הדבר. דוק ותמצא כי ‘בדעתו של התלמיד נתעוררו… הרהורים אחרים, שהיו לו לבדו’. כי גם בעולם הנשמה מחולק היה לבו של התלמיד מרבו. כי עינו של התלמיד ראתה את נשמתו של משה רבנו בצורה אחרת, בתוכן אחר, במהות אחרת. ואת מחשבתו הוא משרטט ב’רעיא מהימנא‘. יש רק לתמוה מעט, שלא נזכר בעל הגוילים, שבעצם עמדתי על שאלת משה זו עוד בחוברת ג’ של ‘המעורר’ במאמרי ‘עיונים’. באותו מאמר (הוא ישנו גם ב’על הגבולין') שרטטתי בראשיתו את תמצית מאמרו של אחד־העם, כדי מתן מצע לחלוק עליו. וכמה נהנה ברנר משרטוט זה!
היו, כנראה, מעצורים פנימיים בבית־העבודה הרוחנית אשר לו שמיעטו את התוצרת, את הפוריות. אחד מהם: הצורה. הוא היה נאמן לרבו גם בנקודה זו: בהחשבת הצורה. המאור שבספרות הרב, ה’פירורים' – שבעצם אינם פירורים אלא יצירות נהדרות, מחוטבות מן השפריר שבעברית מימות דור ודור – דרשו לעשות כמתכונתם. ומה שנאצל אצל הרב מעצמותו, בחינת צורה הנובעת מעצם־החומר, מעצם־מגד־המחשבה – זה היה ענין של יגיעה ועמל רב אצל התלמיד. היו לו חבלי־סגנון ולבטי־צורה. ואולי גם אלו עיכבו ועצרו. ואין הוא יחידי בכגון דא בקרית־ספר שלנו, שלבטי צורה וסגנון סותמים אצלם את מעין היצירה, שבעצם הוא מעין עשיר ושופע ומקור לא־אכזב.
דרכו בעולם העיון היה הדרך האנאליטי. ‘כל החילוקים והדקדוקים, שנאמרו בזה, אינם אלא ציוּנים בדרך המחשבה, שיקלו את ההתבוננות בענין המדובר’, והוא לא חש, שיש אשר מרוב השתדלות להקל הכביד אף הכביד. ביחוד בולט הדבר במאמרו העיוני הגדול ביותר: ‘שלילה וסתירה’. כאן הוא רואה אפילו הכרח לעצמו (כדוגמת אברהם מאפו בראש ‘אשמת שומרון’ על־ידי לוח־הנפשות העושות בסיפור) לבוא לעזרת הקורא על־ידי הציור:
אך גם בעולם הלשון והצורה היה מושפע גם מאחרים, בייחוד מברדיצ’בסקי. הנה דברים אחרים ולשון אחרת בפיו, אשר כבר הובאו במסתו של ז’ק, והמצלצלים כמו מעולם אחר (שם, עמ' קס"ח):
הכל הולך ומשתלשל מן הטמיר אל הנעלם: מתוהו ובוהו יוצא הערפל הקדמון, ומתגבש והווה שמש לוהטת; השמש עוטה קליפה דוממה, והווה אדמה; הדומם אשר על פני האדמה נהפך לחי, המתנשא על יוצרו הדומם ורודה בו; החי מתעלה לבעל־נשמה, אצולה משכל־העולם, הקמה במקורה ונותנת בו דופי. ובמלוא צבאם – תשוב הנשמה ותיבלע באין סוף, החי ישוב לעפרו, והעפר עתיד לשוב לתוהו ובוהו הראשון.
בייחוד היה אוהב לתת למחשבתו צורה פתגמית, דרך משל: ‘מנצרת יצאה הקריאה: אראה בנקמה; ומיבנה – אראה בנחמה’ (עמ' רכ"ט).
הקובץ בכלל מחולק לשלושה מדורים: מדור לאישים, מדור לשאלות חיים ומדור לעיונים. במדור האישים עושות רושם מיוחד שתי המסות על אברהם רובינסון ועל שלמה רובין. בראשונה מתנה הידיד על אבדן רע־נעורים בדמי ימיו, ובשניה שקדמה בזמן, מדבר המעריץ, החסיד, התלמיד־מרחוק, אוהב המדע והטוהר. וכך מסתיימת אותה מסה:
כד הוינא טליא, הייתי תמה על האגדה של ל“ו צדיקים נסתרים שעליהם העולם עומד, ראשית: במה זכה המספר הזה, ל”ו, יותר ממספרים אחרים – כל“ב, מ”ב ודומיהם – העולים עליו בקדושה? ושנית: מפני מה נסתרים הם? הלא טובים מהם הנגלים, שהם עלולים להיות למופת לאחרים בדרכיהם1 – את הקושיא הראשונה השארתי, כמובן ב’תיקו': והשניה נתרצה לי משגדלתי ויצאתי אל עולם־המעשה והתבוננתי בתהפוכותיו. נסתרים דוקא: כי עולם כעולמנו, שרוב יסודותיו מתערערים על־ידי אהבת־הבצע ואהבת־הכבוד וההתפארות בשוא, האיך היה יכול להתקיים בלי צדיקים נסתרים: נסתרים שיעסקו במעשים טובים ולא יבקשו תשלומים, ולא יחזיקו טובה לעצמם, ולא יקראו על נפשם: כהנא אנא, גברא רבא אנא – אברך.
אף הוא, בעל ה’גוילים' היה מן הנסתרים האלה. נסתר היה בחייו וקל־וחומר במותו.
(תרצ"ד)
-
באגדה התלמודית (סוכה מ"ה) סמכו את המספר על המקרא: ‘אשרי כל חוכי ל"ו’. ומי־שהוא הסביר: רוב סנהדרין מזכי־העולם. אגב: באותו מקור לא מדובר על נסתרים דוקא. ↩
א. מ. ברכיהו: אחד הוותיקים
מאתר' בנימין
עם פטירתו של א. מ. ברכיהו זכרונו לברכה, נגנז אחד הותיקים מגוון אחר, מהוגי הדעות, מן החושבים חישוב רב דוקא, מן השוקלים את דבריהם, מן המנתחים ההגיוניים; ואין צורך להוסיף, שכל המלאכה האטית והכבדה הזאת היתה נתונה לישראל, לתחיתו המדינית, לערכיו ולנכסי־הרוח שלו. לפני שבע עשרה שנה, לרגלי יובל הששים, עלו ביאליק ודרויאנוב ירושלימה וקישטו בנאומיהם כבדי־ההגות את נשף־הכבוד שנערך לו אז. בשנים האחרונות היה קצת בודד במועדו. הוא ידע גם לכתוב בקלות, אך לא נמשך לצד זה. חייו השקטים וע"ז שניו נסתיימו בירושלים ביום שלג וסופה. אולי יש גם בזה מן הסמל של הדור.
(תש"ו)
משה אליהו ז'ק: משהו לדמותו
מאתר' בנימין
מגל־המוות קוצר עתה במחנה־הסופרים מלוא־חפניו. בפחות משבועיים נלקחו מאתנו שלושה סופרים מבחירי הכשרונות: לופבן, ביילין ועתה גם ז’ק.
פינתו בכרם־הספרות היתה צנועה ומיוחדת. לא פובליציסט ולא בלטריסט, אלא חוקר יפה־רוח. הוגה מחשבות מסוגיות חיי־הנפש וחיי־הלשון. מעמיק הגות ושוזר את הגיגיו בדקות־הביטוי, בנעימה של שירה כבושה. גדולה היתה ידיעתו האינטימית בשירת־הזהב של משוררי־ספרד. אך גם את גדולי התקופה האחרונה ליווה בהבנה עמוקה. בייחוד גילה מכמנים בכתבי עגנון. מיטב מסותיו נאספו בשני קובצים: ‘מסביב’, ‘בין השלבים’. קובץ שלישי עומד להופיע בקרוב במוסד הרב קוק בשם ‘ארוגות’.
ז’ק האדם היה בבואה של ז’ק הסופר. סמל עדינות והגינות, של חיבת האדם והחברה; תלמיד־חכם־פילוסוף שלא נמצא רבב של טינה על בגדי־נפשו. הוא היה אהוב ומכובד על הכל. איש צנוע ויושב־אוהל, אך עשיר במתות־הנפש נלקח מאנשי־העט העברים. בתוגה פנימית וחרישית נלווהו ברגש אל בית־עולמו.
(י“ז אלול תש”ח)
האיש וכתביו
מבוא לספרו ‘ארוגות’
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,
רוֹקְמִים חַיֵיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה
חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת.
מאז כתב ביאליק שורות־זהב אלו, זה ד“ל שנים, כבר השתמשו בהם המספידים פעמים רבות. ואולם דומה כאילו נכתבו בעיקר ובייחוד על זה האיש, שספרו השלישי האחרון מוגש בזה לקהל המצומצם של מוקיריו־מעריציו. כי אכן היה ר' משה אליהו ז’ק, זכרו לברכה, אמן הצנע וההסתר והשתיקה. בחשאי בא, עמל ויגע בתורה, בחשאי עלה על שלבי־המחקר, העלה את מחשבותיו על הנייר. פירסם שני ספרים: ‘מסביב’ לפני עשרים שנה, ‘בין השלבים’ לפני תשע שנים; בחשאי חלה את מחלתו האנושה בימי הפגזת־ירושלים ועבר בסוף־ימיו לבית־החולים ‘ביקור חולים’ בירושלים; שעות מספר לפני מותו, ט”ז באלול, עוד שח עם ידיד והביע תקוה, כי בקרוב יגיה בעצמו את ספרו זה – והסתלק ואיננו.
בכתביו אין כמעט כל רשמים אוטוביוגרפיים, אך ידידיו המקורבים ביותר רשמו קצת ציונים, שיש להם ערך. נתן גורן מעלה ב’גליונות' (אלול, תש"ח) את דמותו מגיל י“ד ואילך. כבר אז היה לו מטען של עבר: יליד קמניץ־ליטובסק, למד בבריסק, עבר לנברודוק לישיבת ר' יוזל והגיע באחרונה לישיבת סלבודקה לבית מדרשו של ה’סבא‘, לעיר מולדתו של גורן. זה רושם: בודד ותפוש־הרהורים התהלך בישיבה… מראה זר ובודד הטעון רחמים… לפני הגמרא עשה רושם שהוא מרחף בעולמות העליונים. גם בשעת לימוד ‘המוסר’ ישב צמוד־שפתים… גם כשנתפס לקריאת ספרי השכלה ומחקר חרד בקלות כבחמורות, אף־על־פי שהציץ – לא נפגע, שכן נתגדל בבית יראים ושלמים, ענווי־רוח וגדולי־תורה, צדיקים ממש. משם עבר לקובנה. גם בימי־רעב לא פסק מספרי עיון ומדע. תלונה לא נשמעה מפיו ומכתביו שפעו גדלות־נפש. משאת־נפשו אז – בית־מדרש־לרבנים של הילסהיימר בברלין. אך הגיע רק לאודיסה. היה היחידי באודיסה שאינו מוציא מפיו אף מלה אחת מחוץ לעברית. נכנס לחנות ומדבר עברית, לחשמליה ומדבר עברית לגויים. מוציא על חשבונו קובץ ‘טל’ וחוברות ציוניות. לבסוף בא לצרפת ומתמכר לחכמה ומדע. מלחמת־העולם הראשונה משליכה אותו מחדש לזרועות־התלאות. שבוי בגרמניה. עבד במכרות. כתום המלחמה מתגלים בו שם כוחות רעננים. ב’התקופה’ לשטיבל וב’אשכול' הוא מתחיל מפרסם את מסותיו. משפחה, מעמד בחברה, פוריות בעבודה. מופיע קובץ־מסות ראשון: ‘מסביב’. עליית־היטלר מעבירה אותו לארץ־ישראל. הוא מאלה שעברו את ‘ים הגלות ונתונים כאן במצוקת הגאולה’ (‘בין השלבים’, עמ' קנח). כמה שנים הוא גר בבית הכרם. הוא, א. מ. ברכיהו זכרו לברכה, ד”ר יחזקאל קויפמאן, ד“ר צבי ויסלבסקי, ד”ר בן ציון דינבורג, אני, מזדמנים שם לעתים יחד בבית ד"ר א. א. קבק זכרו לברכה, מבלים שעות בשיחות־סופרים, עתים מצטרפים עוד אורחים־אורחות מבית־הכרם, ירושלים, תל־אביב, חוץ־לארץ. מה טוב ומה נעים שבת סופרים גם יחד. נעימות בפניו נצח. כעין אביב מתמיד. אותו הרגש כשאני סר לעתים לדירתו בבית החוקר ר' אליעזר אילנאה זכרו לברכה. דירה נאה, סדר, שקט, נועם. ולא ידע האורח, כי אז גם אז, בעצם ימי האידיליה והשלווה וסדר־עולם כתיקונו, חי האיש על הצמצום שבצמצום, התפתל ביסורי־קליטה, ובשנים האחרונות גברו גם עצמו הדחק והמחסור והוא פורש את וילון־הסתר על רזי־חייו ולא ידע זר את מצוקותיו.
אף יצירתו הספרותית לא היתה יכולה להוציא לו מוניטין ברבים. הוא לא היה תלוש מן החיים המתהווים בארץ. הוא התעניין בהם והסתכל בהם יפה־יפה, אך פינתו בכרם־הספרות היתה מוצנעת ומיוחדת. הוא לא השמיע קולו כפובליציסט ולא ריתק לבבות כבלטריסט. לא חקר בעבר ולא דרש אל ‘חכמת ישראל’ בשטחים המקובלים. הוא היה קול דממה דקה. הוא העמיק בחזיונות־החברה, במכמני־הלשון, במסתרי־השירה, בסוגיות חיי־הנפש. והוא שזר את הגיגיו בדקות־הביטוי, בנעימה של שירה כבושה. היתה לו זיקה נפשית עמוקה, היינו אהבת־נפש, לשירת־ישראל בדרגותיה העליונות שבכל הדורות והוא מתח־שזר חוטים דקים־עדינים משירת כוכבי־ספרד לשירת כוכבי־דורנו, כי למרות מרחקי הזמן והמקום, הנסיבות וההשפעות ‘רוח אחת מחיה את שירתנו, והקצוות נוגעות זו בזו’ (‘בין השלבים’ עמ' קסט). את כל זה הוא מגיש כיין־הרקח לקורא אשר חכו יטעם וירגיש בכל אלה. אך קורא יקר זה הוא – כסופר זה – קצת יקר־המציאות.
טול דוגמא אחת: כולנו יודעים מה עצום ומתמיד הוא הוויכוח בחיי החברה והיחיד. בעצם אינו פוסק אפילו יום אחד. תענית־שתיקה היא אולי קשה מתענית־אוכל. הוויכוח נמשך בין הקדוש ברוך הוא ומלאכי־השרת, בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, בין נביא לנביא, לבין בית־הלל ובית־שמאי, בין התנאים והאמוראים, עד ימינו אלה ועד אחרית־הימים, וכישראל כאומות־העולם. וכולנו, כל עוד תאוות־החיים שלטת בנו, שמים אזננו כאפרכסת לוויכוח זה או אחר, מסכימים ועונים אמן או דוחים ורוגשים, וזה כל האדם וזה כל החיים. אך זה האיש ז’ק שונה בזה מאחרים. מענין אותו לא על מה מתווכחים אלא כיצד מתווכחים; הוא מסתכל במהות הפנימית של הוויכוח, במורפולוגיה שלו, בתקוותיו ונטיותיו. את כבשונו של הוויכוח הוא מגלה במסתו ‘הוויכוח’. את הנחותיו אתה יכול להפוך להלכות ולסדרן במאות סעיפים. אך הוא מוסר לך את הנחותיו במאור־פנים, במבט־של־חן, משלב אימרה לאימרה וחן־הרצאה לדבריו ונועם־הסגנון.
או טול דוגמא אחרת, מן העמוד הראשון של הספר אשר הוא פה לפניך. ‘עד שלא יצאה המחשבה לאויר העולם היו מתרוצצים בה תאומי ספק והודאי וכל עצמה לא היתה אלא תערובת בלולה של הן ולאו, מן עיסה רכה ותפוחה, שנפחה מרובה מקמחה. תחילתה מושכל ראשון כגרגיר של דוחן, אמצעיתה סברא הגדולה כזית או כתמרה, וסופה הררי התלויים בשערה’. ‘ואילו משניתן לה קול ונתגלמה בדיבור, מיד הוכרעה הכף לצד הברי ונשתכח השמא, פרחה ההשערה ונתאששה הסברא’. פה המכוון הכרת שני העולמות ‘מחשבה וביטוי’ והרצון הוא לרתק את מבטנו אל מהותו של כל אחד מהם ואל צורתו. אנו נדרשים לשים לב, כי בתחילה ההן והלאו גרים בכפיפה אחת ואחר גובר האחד ובעזרת הקול הוא דוחה את השני. אך כל זה מועבר פה לפרטיו דרך משקפת־מגדלת ואתה נאלץ לצעוד לאטך אחרי איש־המסה ולבחון את רוחך, אם אתה מסכים אתו או ממאן. והנה בכל שורה יש כמעט מראה חדש, הנחה חדשה ומבחן חדש. שומה עליך להבין וקלוט את הפרטים וגם לחברם יחד. מזכיר הדבר במידת־מה דרוש חבד"י בדרגה גבוהה, אלא שכאן הצורה היא כלילת־יופי והדובר אתך הוא פסיכולוגוס־מדריך והוא מביט אליך במאור־פנים, כאדם שלוחש: הלא תלך אחרי, אחי.
ירושתו של ז’ק אינה גדולה בכמות, אבל רבה היא באיכות. מקופל בה רכוש עיוני רב לאוהבי־הגות. אין להשתער עליו בבת־אחת אך יש לכבוש אותו קמעא־קמעא. בשיעורים מדודים.
ומן הזוך והזוהר של הכתבים פונה הזכרון את בעל־הכתבים. כי ז’ק האיש פירוש נאמן הוא ובבואה נאמנה לז’ק הסופר, סמל העדינות וההגינות והדקות. מסתכל יפה ורוחש חיבה מתוך הבנה ליחיד ולרבים, לכל הנברא בצלם. תלמיד־חכם־פילוסוף שלא נמצא מעולם רבב של טינה בבתי־נפשו ‘מלבר ומלגיו’. לא הציג תביעות אך הגיש תודה מקרב לב. סח לי חבר: בהופיע ספרו ‘בין השלבים’ כתבתי עליו רצנזיה עניינית. באחד הימים בא והביע תודה. ‘אם היית מגיש לי כוס מים, האם לא הייתי מחוייב להודות לך? ואתה, בכל אופן, הגשת יותר מכוס מים’. כזאת היתה הגישה, עשייה שלימה, דממה ותודה עמוקה, לבורא עולם ולברואים כאחד.
פתחו את ספרו־ספריו. קראו בהם לאט. בואו שעריו בדממה.
(כא אייר תש"ט)
משפחות סופרים - שער חמישי
מאתר' בנימין
בוריס שץ: שומר המפתח
מאתר' בנימין
שיחרתני, אהובי, לרשום רשימת־מה לזכר שץ. ‘אתה שהתהלכת עמו במשך עשרות שנים, שהכרת וידעת אותו וכו’. טעית, אהובי. לא התהלכתי עמו, כי־אם עם בבואה שלו. לא ראיתיו אלא בחלק מן הפרופיל. לא ראייה שלמה, מקיפה. אומר לך בלחישה ואגלה לך מום שבי. עצם אמנות זו של פיסול – זרה, זרה לרוחי. אין אני ממשיחי אילמים ואיני יודע סוד שיח אבנים. עמדתי לפני פסליהם במערבא והם לא דיברו אל נשמתי, אל שורש נשמתי. הם היו בעיני קרים כאבנים. ועד היום אין אני דורש אל אבנים.
ואדם זה הקיש באבנים. אולי זה משונה מאד, אבל כך הוא מצטייר במוחי: הוא עומד לפני צוק־סלע ומכה ומכה בו ורוצה להפיח בו נשמה, ודוקא נשמה ישראלית, ממקור ישראל. כי זה שוב משונה מאד: ישראלי קנאי ואדוק היה שץ. בעשותו באבן חפץ ליהדה, לשפוך עליה מרוחנו אנו. וזכורני: פעם אחת שוחחנו ארוכות על תתר"א לילות. אני אז מתחיל קורא ספר זה במקורו, אני מוקסם מן האפיקה שבו ומוצא ענין במחקרים של חכמי מזרח ומערב עליו ושואף לתרגמו עברית, על־פי תפיסתי אני. אך הרעיון הזה מבהילו. הוא מוצא ניגוד בין הספר הזה ובין רוח־ישראל…
ואם אני מסתלק מלדבר על האמן, הרי שאין לי לדבר אלא על הציוני שבו. וכאן דוקא פרשה גדולה. בפנקסי אני רשום שמו בין אחד מארבעה: ברזילי, הוא, שיינקין ועוד אחד, אשר לא אזכיר עתה את שמו. כל אלה הארבעה היו נושאי־דגל בתקופה ידועה ומילאו בשעתם יעוד לאומי. וראה זה מפלאי־הגורל ומגזרותיו החמורות, כל שלשה אלו מתו בנכר: ברזילי בשוויץ והוא ושיינקין באמריקה. אנשים מלב־ציון נושאים דגל ציון במרחקים ומחזיקים בדגל עד הנשימה האחרונה. במרחקים. נדמה שהם עומדים לא על עמדות מכריעות, כי אם אחרונות. על הגבולין.
שץ היה נס. הוא היה שומר־המפתח. במשך שנים. הוא היה אז המיתוס הלאומי. מיתוס התחיה. דלים היו הזמנים, קלושים, צנומים. והנה פרש הוא את הדגל. ולחישה עברה אז בין שבלים בגולה, בין לבות צעירים, דופקים: יש תחיה, יש ‘בצלאל’, יש שץ, יש דגל… אחרים יבואו ויספרו מה שהיה בשביל ירושלים, בשביל האמנות העברית. בכל זה יש מן האמת. ויותר ממה שעשה ביקש לעשות, להט לעשות. כי להט זה, שהיה עצם־מהותו, נתבטא גם בפרופיל שלו. הוא היה קנאי אדוק. הוא היה שיכור ממראות־התחיה. הוא היה עקשן־מתמיד. מאלה המעטים, שנתנו תמיד את כל היש שבם. הוא היה ראוי להיות שומר־המפתח, הוא היה ראוי שישרה עליו, אם גם רק למספר שנים, זוהר המיתוס הלאומי…
לא התהלכתי עמו עשרות בשנים. ראיתיו רק בפרופיל, הכרתיו רק במקצת. אך היו פגישות. בליל שמחת־תורה הראשון שלי בארץ־אבות, לפני היות תל־אביב, רקדנו יחד בית ד"ר בוכמיל. הוא, פינחס פרידמן ועוד. אחר־כך, בבוא לו תור־הרדיפות – וגם אלה הן מנת־חלקם של אנשים אלו – הייתי קרוב אליו וניסיתי לעזור כפי יכלתי הדלה. כל זה היה רק כפגישת־ספינות במרחבי־הים. והנה יצאה נשמתו במרחקים. על עמדה אחרונה. יחידי ובודד, וזוהר המיתוס הלאומי על פניו, על עיניו.
(י“ד בניסן תרצ”ב)
אברהם ניימאן: אמן בחסד עליון
מאתר' בנימין
א. מה דמות נערוך לאברהם ניימן? ומה נגיד לאוצר־התמונות אשר הציג לפנינו בתערוכה שלו אשר בירושלים?
זה ימים שאני מעלה לפני את השאלה הזאת. זה ימים שאני במבוכה. עטי זה אשר עליו אמר אורי צבי גרינברג, שהוא יודע לחתוך ביטוי בלשון הקודש, אינו יודע הפעם לחתוך את הביטוי.
בתוך שערי ירושלים קרה הפלא. בתוך שערי ירושלים מתהלך היום אמן אמיתי, אמן בה"א הידיעה, אמן בחסד עליון. לא זה שזקוק באיזו מידה לסנגוריה, ללימוד זכות, לצד התנצלות. כאן באמת חד מחבריא. כאן אחד בעל שעור־קומה.
בתוך שערי ירושלים מתהלך איש הפלא, מתהלך זה כשנה אברהם ניימאן.
ב.
יודע אני בו לא מהיום, לא מירושלים. יודע אני בו למעלה מעשרים שנה. בברלין היה הדבר. שם נפגשנו ראשונה. באותה מסעדה ישראלית זולה ברחוב גורמן. שם ישבנו ואכלנו על יד שולחן קטן. שם גם דיברנו.
היה זה תור־השחרות. כסף לא היה בשפע אבל המיית־לב היתה והיתה. אברהם ניימאן כמעט רק עכשיו יצא מבית־המדרש. עוד תום התורה נשקף מבעד חרכי עיניו. עוד תומת־חסידות שרויה על כל מהותו. עוד הדיבור כאילו אינו בפיו. עוד הוא עומד לפני האמנות משתאה ותוהה. עוד אפשר היה למדוד בהשתאות זו את המרחק שבין יהודה ויון, שבין מוריה ואקרופוליס. וכבר יצאו לאברך הצעיר מוניטין בעולם־האמנות. וכבר רכש לו שם ופירסום. וכבר דיברו בו וביכולתו הגדולה אנשי המקצוע, מרנן דהאי הלכתא.
ברחוב שאון ותרועת־מלחמה. הוצאת ‘צעירים’ הוציאה זה לא מכבר בארבעה ספרים קטנים כתבים מהפכניים של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בכתבים אלה היה מדובר על ‘שינוי־ערכין’, היה מדובר גם על אמנות־הציור. ברדיצ’בסקי בכה, קונן והתרעם. ובתוכנו אנו התהלך כבר אחד ממגשימי החלום. אחד מילידי זאקופני אשר בפולין המדינה.
ג.
אזכרה את התערוכה אצל קאסירר בברלין. עצם הדבר שקאסירר סידר את התערוכה היה כבר ניצחון. אך מה שמח לבנו בקראנו אחר־כך את דברי הביקורת. לא היה עתון, אשר לא דיבר בתערוכה. יכולנו לשער מראש, כי פריץ שטאל ב’ברלינר טאגבלאט' ישים לב לתערוכה, יכולנו לצפות למלה טובה מאת ה’פראנקפורטר‘, יכולנו לקוות למלה חמה־מעודדת מאיזה שבועון ליברלי הגון. כל זה בא אחר־כך בשפע וכל זה לא הפליאנו. לזה הלא צפינו. ואולם מה גדלה תמיהתנו, בראותנו אותו יחס נלבב גם בעתוני הלאומיים הגרמנים. יותר מזה, עד לב העתונות האנטישמית הגיעה תהילתו. אפילו ‘קרויצ־צייטונג’ ענתה אמן. ה’נורד־דויטשה’ כתבה ארוכות. וכולם לא העלימו על מקור־מחצבתו. כולם התחילו כמעט באותן המלים ‘דער קראקאויער אברהם ניימאן’… אחד השבועונים, ‘ההווה’, כתב: ‘לניימאן אנו מאמינים גם את הקארפטים, גם את החורף וגם את השלג’.
הגרמנים הטובים! הם יצאו קצת מכליהם, מאטצגוינות הקרירות אשר להם. הם באו קצת במבוכה, ימים ושנים העריצו את לייסטיקוב שלהם בשל ציורי־השלג אשר לו, בשל ציורי גרוניוואלד אשר לו. הם קבעו במוחם, כי רק גרמני עם ה־gemut (מזג הנפש) אשר לו ועם אהבת־הטבע אשר בקרבו מוכשר לצייר תמונות־נוף כאלה, מסוגל להשתקע כך בש"י עולמות של מראות־הטבע, מחונן להכיר כך בבנות־גוונים ולדעת את סוד הצירופים והזיווגים. והנה בא יהודי משלנו, יהודי מזאקופני, יהודי מבית־המדרש, יהודי של דף־גמרא וטבילת־הגוף במים קרים של המקוה, ותלה לפניהם בחדר מיוחד אצל קאסירר תמונות־נוף, אשר הוד להן ועומק להן והרמוניה של צבעים ותפיסת־הרגע והכרת־השלג לא בתור בעל גוון אחד אלא בתור מעשה־מרכבה של כמה וכמה גוונים, ועל כל תמונותיו מרחף הלך־נפש, מרחפת נשמת־הנוף. העל אלה ישתוקו? לא. נזכרו הגרמנים בישרותם ודיברו גלויות. הם אמרו: האמנות אינה מכירה גבולים. הם אמרו: אמנותו של ניימאן יונקת, אמנם, מאדמת־מגוריו, ואולם היא מושרשת במהלך הכללי של האמנות. מי־שהוא מהם אמר: היא בין־לאומית. ומי־שהוא מהם, לא, אחדים מהם העמידו את ניימאן לדוגמה ולמופת לציירים שלהם: כזה ראה וצייר! כזה: בפשטות, בכוח, בתפיסה ישרה, בהרכבה טבעית, בלי מלאכותיות, בלי להטי־ברקים, בלי סימני עסקנות, – בלי גוזמאות.
ד.
רק אחד שתק באותם הימים, וזה היה ניימאן בעצמו.
שעות על שעות התהלכנו באותם הימים. דבר־מה דחף אותנו לטיולים ארוכים, ממושכים. ואולם סגור־הפה לא נפתח. דבר־מה מצץ ולחץ. סיפוק לא היה בכל אלה, בכל התהילות והתשבחות האלה.
הוא החליף את אביי־ורבא במכחול, את הדיבור במעשה־מחשבת. הוא חתר לאיזו חופים חדשים. הוא ביטא את השדה ואת הכפר אשר בו נולד. הוא ביטא את התוגה שבשדה ושבכפר, את ‘בין־השמשות’ שבהם, את חילוף־משמרות שבהם, המעבר מגוון לגוון.
אך גם במהותו הוא היה תור של ‘בין השמשות’ של ‘חילוף־משמרות’. דבר־מה אשר היה רחוק אלפי שנים זע וזז ממקומו. אפשר שזיז זה עבר גם בנשמת האמן. ומה בצע בתהילות ומה אוֹן בתשבחות? היה מעשה באותם הימים ומשכתיו למערבה של ברלין, לחוג של אפרתים, לחוג של חובבי־אמנות. והם כבר ביקרו בתערוכה וראו מה שראו. אמרתי: אולי שם ישתעשע וירווח לו. היה הערב ערב־שלג כדיבעי ואני אמרתי לו: הנה הנוף אשר אהבת. ואולם כל זה לא הועיל. הוא ישב כאילם. אף הגה לא הוציא מפיו.
אותה שעה הבינותי, משום מה הקדיש שלום אש לניימאן את הסיפור הנאה על ‘הצדיק מן הכפר’.
ה.
היה אז תור השחרות. ‘פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרמונים’. זה אחז במכחול וזה אחז בעט. מאמרי הראשון חל באותם הימים. הוא נדפס, כמובן, ב’המליץ' זכרונו לברכה. והוא, עסק באמנות הצעירה שלנו. ומן־אז עברו עשרות שנים. אנו התרחקנו זה מזה. זה בכה וזה בכה. אך שמו לא ניסח מלבי. ויש אשר נזדמן במקרה איזה עתון אנגלי כללי ובו יאמר על famous printer והמדובר הוא על אברהם ניימאן. ויש אשר הוא בא לאמריקה והעתונים הז’רגוניים מדברים עליו בהרחבה, כדרכם. וראשית־לכל הוא נעשה נושא קבוע בעתונות הפולנית. מה שנכתב עליו באותה לשון, יכול למלא כרך גדול.
לאמור: הוא לא ישב בטל. הוא לא נח. הוא לא הסתפק במדריגה, שאליה הגיע. הוא ידע את הסוד הגדול, שלמעלה מכל מדריגה יש עוד מדריגה. הוא לן בעומק הפרובלימות אשר בסוגיות־הציור. הוא לא חת מפני הקושי. דוקא הקושי משך והעסיק. גדלו במשך־הזמן כוחות הגוף והרוח. האברך החיוור והצנום מאז נעשה גם לבעל ‘כמות’. וגדלו גם אמצעי־הביטוי. המכחול אשר בידו ניסה תמיד נסיונות חדשים. הוא הלך מחיל אל חיל. הוא עמד לפני כס־המשפט של מאות מבקרים ויצא זכאי. לאומות־העולם נוסף עוד אמן אחד, לנו אחד ומיוחד.
ו.
והוא עלה לארץ. הוא וכל אשר לו. זה כשנה. והוא ראה וצייר, הסתכל וצייר, לא פסק המכחול מכחל. וכיום הזה נתן לנו את התערוכה אשר לו מול גן־העיר בירושלים.
זה ימים אחדים, שהתערוכה נפתחה. זה מספר ימים, שאפשר לו לאדם להכנס פנימה ולהשתקע באחת התמונות ולא להסב עיניו מהן. אין עוד צורך לנסוע דוקא לחוץ־לארץ, לאחת הבירות, כדי לראות באמת תמונה אמנותית בתכלית־השלמות. היא ישנה לפנינו. היא ישנה בירושלים.
היא ישנה עוד מספר ימים. אחר תסוגר. וספק אם תפתח בארץ במקום אחר. מה קרה? לא קרה כלום. וזהו מה שקרה.
האמן עלה לארץ. הוא וכל אשר לו. אף את תמונותיו העלה עמו. עלה על מנת להשתקע. אף מגרש להקמת־בית רכש לו. בשערי שכונת תלפיות. שנה עבד. הוא ראה ברכה בעבודתו. הוא ראה בנות־גוונים חדשות, אפשרות־ביטוי חדשה, שלא ראה מקודם. הוא עבד ושתק. שתק ועבד. והוא פתח תערוכה גדולה, ממיטב עבודתו, בארבעה חדרים מרווחים, מוארים יפה־יפה.
‘סיפור ישן־נושן ותמיד חדש לגמרי’.
Der Freunde harr ich Tag und Nacht bereit;
Kommt’ist Zeit! Freunde? Kommt! Wo bleibt ihr,
{לְרֵעִים אֲחַכֶּה יוֹמָם וָלֵיל, מוּכָן אַיֵכֶם רֵעִים? בּוֹאוּ, הִגִיעַ זְמָן.}
כה שר ניטשה בשעתו, כה ישיר אברהם ניימאן כיום.
וי להאי שופרא דבלי בארעא'. וכפלים וי אם הוא אינו בלה בארץ אם גם אלה
אשר להם הוא, טחו עיניהם מראות. אם גם איש־התרבות אינו יודע וגם בית־
הספר מסיח דעתו.
הניתן לניימאן לצאת את הארץ? זוהי השאלה.
(תרפ"ו)
ראובן רובין: שעות עמו
מאתר' בנימין
בשלושה דברים מעניין האמן־היוצר את בני־דורו: בתולדותיו, בשיחתו ובמפעלו. אפשר לומר, כי תולדותיהם של האמנים דומות זו לזו. אפשר כמעט תמיד לכתוב את תולדותיהם באותן שתים שלש שורות:
נגלה כבוד ה‘, כבוד היוצר יש מאין, ביציר האדם דבק שמץ־מה ממידת־יוצרו… ואולם עצם דבר זה, עצם הופעת הגניוס, חלק אלוה ממעל, ביציר־היוצר, זהו ענין בלתי־פוסק, זהו מה שלוקח את נפשותינו שבי, מה שעוצר בנו לפעמים את נשימתנו… נגלה כבוד ה’ על האנוש־האנוש.
תולדותיו של ראובן היו ידועות לי לפני ראותי אותו ואת מפעלו. איש־אמונים אחד, מודע לשנינו, התהלך אתי שעות אחדות ויספר לי ככל אשר יספר בעל נפש יפה ובעל חושים ערים, אשר לפני עיניו עברו רוב מדרגות התפתחות האמן־היוצר ואשר הוא גם סייע להתפתחותו. ואחרי כל־זאת אפשר לספר כל אלה בשורות מעטות: בעיירה פולטשאני הקטנה, מעין ברדיטשוב־קטנה אשר ברומניה, נולד ראובן לפני שלושים שנה. ובכל העיירה ובכל הסביבה אין אמנות בכלל ואין אמנות־הציר בפרט. אך הילד לא חדל מלתאר ומלעשות כל דבר אשר במלאכת־אמנות. ויגדל הנער, והימים ימי יסוד ‘בצלאל’, וישולח ראובן ירושלימה. כמוקסם התהלך הצעיר במטרופולין של ארץ־ישראל. הירשנברג כבר חלה את מחלתו אשר מת בה, אבל ב’בצלאל' עוד מורגש היה משק כנפי־יצירתו. עוד עצומה מזה היתה פעולת־הנוף. מראות־הטבע האלה, השונים כל־כך מאלו אשר בעירה פולטשאני, הוטבעו עמוק־עמוק בנפש הרכה, מסכו עליו רוח סהרורי. לא פחות העשירו את הנפש האגדות מני קדם עד העבר הקרוב. הנה הבית ב’נחלת־שבעה' אשר בו גר… הנה שבעה יהודים אמיצים, שבעה עברים נועדו לצאת את העיר, ומתישבים על פני השטח החפשי, באין חומה, שער ובריחים… שבעה יהודים, בעלי פיאות וזקן, לעגו לכל אדם העיר ולכל פלח ולכל בדואי גם יחד… האם לא מענין לצייר, לפחות על־פי הדמיון, את קלסתר פני השבעה? בבית אשר בו גר ראובן עוד היה חקוק בקיר שם מיסדו… אך ימי האושר בירושלים לא נמשכו. מעתה אפשר לקצר עוד יותר בתולדותיו. תם הכסף אשר בצרורו, והוא שב לעיירתו וכמעט לא יצאה עוד עד קרוב להתפרצות־המלחמה. אך העבודה העצמית והנסיון העצמי לא פסקו. שני חדשים לפני המלחמה הוא נוסע פאריסה ונכנס לתוך האקדמיה. המלחמה האכזריה הפסיקה עד מהרה גם את הדבר הזה. שוב חזר לעירתו. יצא וחזר, יצא וחזר.
וככלות המלחמה חזר לעבודתו. במשך שש השנים האלה נסע הרבה, ראה אמנות הרבה, ובעיקר עבד הרבה. היתה בינתיים גם תערוכה בגלריה הראשונה בניו־יורק עם success (=הצלחה) גדולה, עם מאמרי־ביקורת חיוביים בעתונים ובירחונים של המקצוע. זה עכשיו הגיעה הידיעה, כי הציור אשר צייר, את ידיו שלום אש, זכה שם לפירסום רב, לתהילות ולתשבחות. אך בכל אלה לא היה במה לספק את הנפש. דבר־מה תסס בפנים, ניקר כיתוש, החריד, לא נתן מנוח. וכאן, באמת, אם־הדרך. כאן כדאי להפסיק את סיפור הרע ולהאזין לשיחת ראובן עצמו.
משיחתו אתך אתה למד שני דברים: ראשית־לכל, בכל שש השנים האלה הוא נמצא עוד תחת השפעת מראות־המלחמה. האנושיות הכואבת אמרה: צייר אותי, המראות אשר מסביב ואשר נחרתו עמוק עמוק בנפש ואשר דרשו במפגיע את ביטויים בעבודת־המכחול, – מראות צער וכאב היו. האמן נמצא תחת השפעת עולם אשר מחוצה לו, בה בשעה אשר נפשו פנימה שיוועה למראות אחרים ולצבעים אחרים. הוא שילם את מיסו לימי הרג רב ואת נפשו נשה. את כרמו לא נטר. מתוך אי־הרצון הזה אשר תקפו לפעמים, מתוך המצב הזה ניעור אי־רצון אחר וחזק ממנו, ניעורה השאלה המענה לא־אחת: לשם־מה אני עמל? שיננא, כלום העולם למעשה אצבעותיך הוא צריך? האם אינם מלאים בתי־המוזיאון יפי־האמנות עד אפס־מקום? הכי יתהווה איזה חלל בהעדרך? האם לא יסתערו רבים אחריך אשר יעברו בכשרונם גם אותך?
ומתוך כל מציצה זו חזרו וניעורו זכרונות ימי־השחרות בירושלים, מראות־הוד בהרים שחברו לה, הבית אשר בנחלת־שבעה… והוא נוסע ירושלימה, אלא מכיון שתל־אביב היא על יד חוף־הים, הוא נשאר בתל־אביב… הוא יוצא, אמנם, לפעמים, מבקר את ירושלים, מבקר את המושבות, נוסע למירון. ואולם הוא שב לתל־אביב, כי שם ביתו, חדר־עבודתו. הרגש הקוסמי כמעט, כי הוא נמצא בעיר שכולה יהודים, שכל השכנים בכל הבתים אשר מסביב המה יהודים, שכל העוברים ושבים לפני חלון־ביתו יהודים המה, איש ואשה, זקן ונער, החלוץ והחלוצה – רגש קוריאוזי זה אחרי שנות הנכר והטלטולים יש בו דבר־מה משכר… הוא נעשה לציירה של תל־אביב, הוא נהנה מפראותה, משיכבות־התהוותה. אמנם, הוא מצייר גם את הערביה המטיילת עם רעותה על שפת־הים או היושבת לה בודדה. הוא מצייר את הערבי המעשן את הנרגילה, הוא שב מירושלים ומצייר יהודי־ירושלים ובנות־ירושלים. תמונת־נוף כפי שנחקקה בזכרון. הוא עובד כמה חדשים בציור הגדול, המסמל את הארץ ואת העם העברי כולם בהתחדשם גם יחד. הוא מצייר את הדרך לשרונה. הוא מצייר את עצמו ליום הולדתו השלושים, כפי שהוא עוד בתוך־תוכו בן־הנכר. הוא עובד כאשר יעבדו רק מעטים מחונני־הכשרון, אלה אשר נשקה בהם אש־הגיניוס. ואולם מרכז־העבודה היא תל־אביב, העיר החדשה בארץ הנושנה. בעצם העבודה רבתי זו, המעטיפה של ימים ולילות של שנה אחת, הולכת ומשתנית גם הטכניקה, ואפילו התפישה הנפשית, משתנית בהדרגה, באופן שיש כמה וכמה קוי־מעבר דקים. ואין עצם ההבדל מתבלט לך אלא כשאתה משווה את העבודות הראשונות לאחרונות, הלקוחות ממראות תל־אביב. לבאר את ההבדל הזה, להזכיר כאן את ההלכות שנתחוורו לראובן אגב התבוננותו ועבודתו, אין זה מן הענין. כשם שמעודי לא ניגשתי לשירת ביאליק על מנת לנתחה לנתחיה. די לי שקראתי את שיריו על ענוי־עולם ב’כנסת' ודי לי שאני יודע שיש איזו קירבת נשמה בין חרוזי השיר הזה ובין תמונת ראובן, כי גם בתמונות אלו אין דרמאטיות, אין מומנטים מזעזעים, אין גיבורים כובשי־עולם או מורדי־עולם. כאן עולמם של ענוי־עולם, כאן ארשת־הנפש של האיש אשר איננו יודע את עצמו ואשר גם בחשבו על עצמו אינו מגיע לידי בהירות אלא לידי איזה צירוף עם עולם החי והצומח, והדומם. כאן האדם והבריאה, כפי אשר יראה אותם ראובן, מסורים בהרמוניה שלו, בסגנון שלו בצבעי המזרח שלו. לאמר באותן חמשים ושש תמונות, המסורות כיום להצגה במגדל דוד, מדברת נאמנותו של צייר במשך שנה אחת, והוא היה נאמן לעצמו וגאל את עצמו, באשר מצא במזרח את אדמתו, את צבעיו, את סביבתו. ותערוכה זו אינה סיום, אלא – כך מקוה ומברך המבקר־האורח – התחלה.
(ג' אדר ב' תרפ"ד)
יוסף בודקו: אמן – אומן
מאתר' בנימין
הצייר והגראפיקן יוסף בודקו אינו לא מן המהפכנים ולא ממרבי־שאון. אתה יכול לגשת אל עבודתו בלי הכנות קודמות. הוא מאלה המקרבים את האמנות אל חוג־בינתו של האדם הסתמי באשר הוא שומר על קוים ראשונים. התנע לכת. קב ונקי. כיליד מזרח־אירופה הוא מטפל בחיבה ובאופן טבעי בנושאים יהודיים, בלי להגזים ולהפריז, בלי להתיז את הזיי"ן. כחניך האסכולות המשובחות באשכנז, הריהו מדייק בכל פרט ופרט. בתור גראפיקן חידש כמה דברים בייחוד בנוגע לקישוט הספר. הוא שקישט את שירי ח. נ. ביאליק שהכיר לו תודה והיה רגיל לספר בשבחו.
עם קבלו את הנהלת בית־הספר ‘בצלאל החדש’ התחיל פרק חדש בחייו. כל החיובים החשובים שבו מצאו פה כר נרחב. אהבת־המקצוע וחיבת־התלמיד מתאחדות כאן לעבודה פוריה והארמונית. האמן־האומן כאחד מעמיד תלמידים ומאציל עליהם מרוחו.
הוא עכשיו בן־חמשים והוא רק שנים מעטות על דוכנו החדש, שנים שהן מן הקשות ביותר בחיי־הישוב אחרי מלחמת־העמים. אנו תקוה, כי ישובו בקרוב ימי שלווה ופריחה לישוב ולמוסדותיו התרבותיים־החינוכיים וכי האמן־האומן יעמוד על דוכנו עוד עשרות בשנים ויצליח לראות בפריחת אמנות עברית־יהודית מלגו ומלבר כאחד.
(תרצ"ח)
הרמן שטרוק: איש ההרמוניה
מאתר' בנימין
שאלתי פעם את הרמן שטרוק, אם למד בארץ לדבר עברית, וענה לי: ‘לא. עוד בברלין ועוד לפני ארבעים שנה. נתקיימה שם אגודת “שפה ברורה”, מן הראשונות לדיבור העברי, והייתי לעתים בא שמה ושומע את ההרצאות ואת הוויכוחים וכך למדתי לדבר עברית’. ואמנם, נזכרתי אני מיד שכך היה המעשה, שהרי הייתי שנים חבר באותה אגודה של צעירים ממזרח־אירופה, שהיתה עורכת את אסיפותיה בבתי־קהוה שונים. ונזכרתי שעתים היה נכנס אברך אחד, יושב לו ליד אחד השולחנות, אינו מתערב במלה אחת בסוגיותינו, שותה משהו, מעלעל בעתונים, מעלה עשן כל־שהוא, משרטט משהו – בקיצור, זה היה הרמן שטרוק. בהיותנו משולהבים מבעיותינו, שדנו כמובן תמיד בדברים העומדים ברומו־של־עולם, לא שמנו לב אליו, כשם שנדמה היה שהוא אינו שם לב אלינו. אבל הוא שם, לפחות, אוזן. הוא הקשיב וקלט. מטרת־בואו אלינו היתה צנועה מאוד: ללמוד את הדיבור העברי. זה היה אז דבר לא רגיל ולא קל בשביל אברך ברליני. ספק אם היו אז עשרה מבין יהודי גרמניה שידעו לדבר עברית. היינריך לווה דיבר, אבל הוא כבר ישב מקודם בארץ כשנה ומחצה. ג. וייל דיבר, אבל הוא היה עוד סטודנט צעיר, נתון כולו לבלשנות. הלעיזו עליו – ולא בלי אסמכתא – שהוא יודע אפילו סינית (זלוציסטי אמר לי עליו: ‘הוא מצא את המפתח’). לא כן זה האברך הגבוה בן השלושים. הוא לכאורה הולך־בטל. הבעיות לכאורה אינן גוזלות את שנתו. הוא שקט מאוד. הוא מעשן, הוא משתעשע, הוא משרטט. אבל הוא גם רכש לו את הדיבור העברי. פלא.
ואכן כנראה כך היה. אדם שהכל ניתן לו בשפע ובקלות. ספק בעיני אם נתקיים בו פעם המקרא של המשורר האלהי: ‘היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה’ (תהלים מ"ב). ראיתיו בזמנים שונים, במצבים שונים, בסביבות שונות. במשרדו של אוטו וארבורג בברלין, בביתו בחיפה, באסיפה של ‘אוהל שם’ שם, בשיעור בתלמוד שם בבית־הכנסת הגדול, בחוג ‘המזרחי’, בלכתו לישיבות הדירקטוריון של הקרן הקיימת, שהוא היה מחבריו. נסענו יחד בספינה וברכבת, ספסל מול ספסל. תמיד אותה התמונה, אותו השקט, אותו משהו של הומור, אותה קליטת־שלוה, אותה הסתכלות לתוך עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. כמעט שלא ראיתיו מעולם שקוע במשהו עד כדי שיכחת עצמו. נדמה היה שהוא חי בים של פנאי. ראיתיו מרוכז רק בשיעור של תלמוד, ואחת היא אם נותן השיעור היה הישיש שכביץ מגדרה, האיכר המופלא, או האברך צ. כהן, המורה המופלא. אבל אפילו אז לא סרה שכינת־ההרמוניה מפניו. את טבעו לא שינה. אמרתי מקודם: אברך ברליני. לאמור: ברליני ולא פרוסי. מן הפרוסיות לא היתה בו ולא כלום. אבל בברלין זו, מטרופולין של פרוסיה, היה במשך דורות גם הרבה מן ההומור ומן ההרמוניה. ליד אמני ‘שדרת הנצחון’ הקהים והמטומטמים היו גם אמנים בחסד עליון. מנצל וליברמן. אפילו גם גיאורג הרמן. חבל שהרומן שלו ‘יטכן גברט’ בתרגומו היפה של י. שנברג (הוצאת ‘לגבולם’, 384 עמודים) נתקבל בשנת תש"א בסבר פנים נזעמות. חטא בזה במיוחד עמנואל בן־גריון. האל הטוב יסלח לו. אשר להרמן שטרוק – אין להתפלא על מה שממשלת־גרמניה צירפה אותו אחרי תבוסתה בשנת 1918 למלאכות הדיפלומטיה שנשלחה לוורסאי. חוש־הריח שלהם לא הטעה אותם. הוא היה מסוגל לעשות נפשות. ואל תתפלא על שקבע את מושבו בציונות בתוך מפלגת ‘המזרחי’. במקום שישב הרמן שטרוק לא היתה מפלגה ולא תקלות של מפלגה, אלא מקום מכובד מאד. כל תקלה לא ניגשה אליו. הוא השרה משלו על הכל. ובסך־הכל לא היה אלא יהודי פשוט, ענוו, צנוע, אוהב עמו, אוהב מורשת־עמו, על תורתה ומצוותיה, אוהב אדם באשר הוא אדם, מוכן לעזור, לסייע, לגהות מזור, עד כמה שידו, יד אמן נאמן, מגיעה.
(אייר – סיון תש"ד)
משפחות סופרים - שער ששי
מאתר' בנימין
שורת התלמים
מאתר' בנימין
דברי אזכרה
באותה ועידה [ועידה שניה של סופרים ועתונאים עברים] הוטל עלי להזכיר את שמות הסופרים, שהלכו לעולמם מזמן הועידה הראשונה. לא נואם ולא בן־נואם אני, ואולם בשוותי לנגד עיני־רוחי את השורה הארוכה, שורת־התלמים, שקמה ונהייתה מימי הועידה הראשונה, והנה גבה גם קולי, גבה וגבר, ואמרר באזכרה ואתרגש, ורגשו גם אחרים עמי.
הועידה הראשונה – כמה תקוות תלו בה! כמה זוהר היה בימי־הפסח ההם! צר היה המושג ‘אגודת־סופרים’ לנחום סוקולוב, וביקש להמירו ב’הסתדרות־סופרים'. ויכוחים על ענייני לשון וספרות עמדו על גובה ראוי. כמה מבחירי־הסופרים השקיעו במועצה של שלושת ימי־הועידה מרץ מרובה. צמחה התקוה בערוגות־הלב, כי מועידה זו יתד וממנה אבן־פינה לעבודה נמרצה. אך עוד לא כלה שבוע – והנה אירעו ‘מאורעות מאי’, והנה פרץ השוד בשורותינו וגזל מאתנו את נזרנו ותפארתנו, את אחינו הגדול: י. ח. ברנר. הוא היה לנו הקלאסיקן של ימי־הצער. וכמה קשה לנו עוד היום לצייר לעצמנו את ארץ־ישראל בלא ברנר. מה עזה היתה אהבתו־איתן למלה העברית, לספר העברי. קצת נחמה יש לנו בחסד־של־אמת שגמלו עם הוצאת כל כתביו: שטיבל, ועדת־התרבות לפועלים וידידו הנאמן מנחם פוזננסקי. נחמה זו אין לנו בשביל שותפיו־לגורל, לואידור הצעיר, העדין, חוזה־העבר, שגם מקום־קבורת־עצמותיו נעלם מאתנו עד היום, וצבי ש"ץ, הסופר־הפועל, זך־הנפש. – ביום האספה נאסף אל עמו גם אברהם לודוויפול, אחד מנקיי־הפובליציסטים ומטובי־העורכים שהיו לנו.
בין חכמי־ירושלים צף ועולה ראשונה זכרונו של אליעזר בן־יהודה. גדולתו לא נצטמצמה בפינה אחת. אישיות יוצרת, פועלת, מעוררת, מפלסת תקופה. בתור מחייה־הלשון מובטח לו, שהוא בן עולם־הבא. זכרו צרור לנצח בצרור־החיים של צלצול המלה העברית. נעדרו בירושלים עוד ש. רפאלי, מי שהחזיר את עטרת המטבע העברי לישנה, הרב הישיש שלזינגר, מי שהיה בכתביו בין ראשוני חולמינו המדיניים, הצעיר א. אוסטרובסקי, אחד מפרחי־הכהונה של העתונות הישרה.
רחוק מירושלים, מעבר לירדן מזרחה, על אדמת דגניה המבורכת, גווע ונאסף אל עמו ואל אדמתו: א. ד. גורדון, נביא־העבודה. רעיונו הגדול העמיד אותו בשורה הראשונה של מחנכי־הדורות, נתן לעבודת־חייו תכונה עולמית־כללית, עד היותו מושרש בקרקע ישראל לפני ולפנים. – במושבות יהודה נאספו ישראל טלר, הסופר־המורה ברחובות, ומר א. פרימאן, אחד ממייסדי ראשון־לציון, שכתב את תולדות־ייסודה.
שה פזורה ישראל וגם סופריו מפוזרים ומפורדים כמותו. גם בגולה שת המוות קציר למו. בברלין סיימו את מסכת־חייהם שני אבות־הספרות: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ודוד פרישמאן. אי־אפשר לתאר את ערכם במלים מועטות. גם אין צורך בזה. אין צורך לתאר את השמש בצהרים.
והנה שוב שורת־תלמים של סופרים חשובים, איש איש במקצוע שלו, בפינת־עבודתו. הנה ש“י איש הורוויץ עם פיקפוקיו המכרסמים, עם מחקריו ובירוריו, עם דבקותו במאורות־השכל. הנה בן־אביגדור סופר־עסקן, בשעתו מין שטיבל בלא עשירותו של זה. הנה י.ח. טביוב החוקר, הפיליטוניסטן, הפדגוג, המתרגם. הנה א. מ. קפלן, חוקר־פייטן. הנה בעל־מחשבות [עליאשוו], המבקר־החובב. הנה ההיסטוריונים שבפולין; ד”ר ש. א. פוזנאנסקי, ע. נ. פרנק, פ. ה. ווטשטיין.
והנה שוב, בלונדון, קברו של אחד הגדולים: ר' זאב יעבץ. אף הוא מראשוני מחיי־הלשון. אתנו היה בארץ, בירושלים, וכאן נתגלה בכשרונו הספרותי הגדול. הוא היחידי, שמלא את צבאו עלי ארץ. יותר מחמשים שנה עבד את ספרותנו עבודה נאמנה.
ואף מעבר לים־הגדול רבו אבדותינו: פרופ' בן־ציון האלפר, אחד מן המעטים הבקיאים בספרות העברית־ערבית, פנחס מינקובסקי, צפור נודדת מקינה, יחידי במקצוע שלו, ולאחרונה: נחמן סירקין, מי שתחילתו וסופו היו בעברית, מי שהיה לוחם לעברית במדינה קשה ובין חברים קשים. נטיות שונות קיננו בנשמתו האחת והיחידה. איזה זוהר עליון פרוש על ימיו האחרונים! הוא מת בחדווה, מתוך שמחה־של־מצוה. הוא מת מתוך אמונה בחיים ובאלוהים חיים, מתוך הגיגים אחרונים בתחיית־הארץ, בתחיית־היהדות, בתחיית־העברית. הוא מת ביופי, לא במובן המזויף של הגבוֹרה בחזיון של איבסן, אלא במובן האמיתי של הפילוסוף־הפייטן, במובן של סוקראטס. הוא מת – והוא ניצח את המוות.
ארוכה עד מאד שורת־אבדותינו, ארוכה ומעציבה עד מאד. איך נתייתמנו! איך ניטלו מאתנו זיוונו והודנו! ראה עמידתנו דלים וריקים!
אך בכוס־היגונים יש גם טיפת־ניחומים, דבר־מה מעודד. ואני, בהזכירי את שמות כל אלה, שם, שם ומשקלו, שם, שם ומוניטין שלו, אמרתי אל לבי: ספרות, אשר אלה לה, – לא דבר ריק הוא. פניה לא יחוָרו. כמה אהבה, כמה מסירות לספרות קיננה בנשמותיהם של אלה. איזו אמונה ואיזה כובד־ראש שבעבודה! – מכאן חובה גדולה לעומדים על המשמר, לממשיכי הפעולה וההתאמצות, ומכאן גם נצנוץ־תקוה – למרות הדיסונאנסים. ישוב נא כל אחד לדוכנו, למה שניתן לו:
אֵיכָה נִשָּׂא פָנֵינוּ?
בַּמָּה נְקַדֵּם יוֹם־יָבוֹא? –
אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן־עוֹלָמוֹ!
אִישׁ לְסִבְלוֹת־לְבָבוֹ!
[ירושלים חצי־מרחשוון תרפ"ה]
באפיקי סיני
מאתר' בנימין
מפקד סופרים
בשנים שלפני המלחמה הגדולה הראשונה נדמה היה, כי הספרות העברית החדשה, לפחות זו שהלכה ונוצרה בארץ, נפרדה לגמרי מערכי תורה ודת. אמנם, בתי־הדפוס בארץ פלטו גם אז ספרי יראה ומוסר, וחידושין־דאורייתא, ומספר הספרים האלה עלה בוודאי על מספר הספרים של הספרות החדשה. ואדרבא, הספרים החדשים מעטים היו והופיעו רק בקושי ובהתאמצות יתירה. ואולם זה הדבר: הללו היו שתי רשויות, כמעט שני עולמות, בלי ו' המחבר והמקשר. אמנם, הופיע אז איזה קובץ לא־גדול בשם ‘התרבות הישראלית’ אשר קיבץ דברי ספרות מאישים שנמצאו בשני המחנות, ואשר מקומו היה בין שני המחנות האלה. אבל מכיון שהמשך לא היה לו, יכול היה להחשב כקוריוזום, כדבר משונה ו’יוצא דופן‘, אבל לא כבבואה של סוג מיוחד, ואף לא כטיפוס מסוים. הרושם שעשה היה קלוש, והמבקרים לא שתו לב אליו, ורק מבקר מלא־עינים כיוסף חיים ברנר הקדיש לו רשימת־הערכה. עושי הספרות והעתונות בארץ נחלקו אז לזקנים וצעירים. בלטו אז כאישים מרכזיים בעלי כיוונים מובהקים בן־יהודה לזקנים, וברנר לצעירים. אורו של בן־יהודה התחיל דועך ואורו של ברנר גבר ועלה ואליו התלקטו הצעירים וממנו הושפעו. אנשי־ביניים כש. בן־ציון וחבריו נטו פעם הנה ופעם הנה, באין להם מרכז עצמי. אבל גם בן־יהודה וגם ברנר כאילו גמרו את החשבון עם היהדות המסורתית, איש־איש על פי דרכו. בכל ההבדלים העצומים שביניהם בשאר השטחים – בשטח זה היו כמאוחדים. לי. מ. פינס ולזאב יעבץ מדורו של בן־יהודה לא היו תלמידים וממשיכים בימי ברנר. הנימה הדתית, שבקעה ועלתה לעתים מתוך בני־לויתו של ברנר גופא, לא הושם לה לב. זו היתה נימה יתומה, חסרת־אונים, עולה וגוועת אי־שם בצדי־דרכים. נתיב לא היה. מזון לנשמה ונר־נשמה לא היו. קורא דתי רגיל, שפנה לספרות החדשה, ידע כי נהרס מקדשו וכי אין אלהים במקום הזה, כי היא אמנם מבצר־משגב ל’תחיה’, אבל היא גם חורבן וסם־מות ליהדות. היתה יהדות ואיננה עוד.
גם המצב הזה בספרות היה בבואה מן המצב בחיים. שנה לפני פרוץ המלחמה ההיא פרצה בארץ מלחמתה של הלשון העברית עם ‘עזרה’ הברלינית ועם מנהיגה פאול נתן ועושה־דברו מר אפרים כהן, בגלל הנטייה לבצר את הלשון הגרמנית על ידי קיפוח הלשון העברית. במלחמת־לשון זו, שהיתה די עממית והקיפה את כל נאמני התנועה הלאומית־העברית בארץ, הזעיקו את כל העם ללא הבדל. ואמנם ניכר היה מיד כי התנועה הזאת תצא מן המאבק הזה עם זר־הנצחון. אך בהווסד אז מטעם התנועה מוסדות־חינוך חדשים, ובהשמע אז נימה דתית דקה־קלה מאחד האישים המחנכים, מאת ר' ד. ילין זכרו לברכה, והנה פרץ פולמוס חריף. והקו האופייני שבאותו פולמוס היה, שהוא קיבל צורה לא כמו בין כוחות דומים זה לזה ושווים בזכויותיהם, אלא מעין גערה חמורה מצד הזרם השולט, הממשי והחי, במשהו ישן־נושן, בלוי ומעוך, משהו שמקומו המתאים בארץ־הרפאים והוא מתוך טעות מעז ומבצבץ בין החיים. –
מלחמת־ העולם, שפרצה זמן קצר אחר־כך, הסיחה את הדעת מכל הענינים האלה, אך בסימן זה של שלטון השלילה הטוטאלית נפתחה התקופה החדשה, זו שהתחילה כתום המלחמה ההיא ושהיא הולכת ונמשכת עד המלחמה עתה ועד בכלל. ואם לפני המלחמה ההיא נדמה היה, כי נושא דגל השלילה הוא האינטליגנט, שבכל צורותיו השונות ובכל הדינאמיות שבו אינו אלא חוג מצומצם, הנה בתקופה החדשה נדמה היה, כי נתבצר לשלילה מעמד שלם ותקיף: מעמד הפועל והחלוץ. ואפשר כי אילוסטראטיבית למצב ההוא בתחילת התקופה המדוברת היא אניקדוטה מאותם הימים: מעשה בשני חלוצים הנפגשים בספינה המפליגה לארץ. בבוקר השכם קם אחד מהם, מתעלם לפינה חבויה בירכתי הספינה ומתפלל. לאחר עת מועטה פוגש בו חברו ורואהו עומד בתפילה ואומר לו: ‘מה, גם אתה מתפלל? אם כן הרי אין אני צריך להסתתר מפניך. גם אני מתפלל’. אך אם התקופה התחילה בסימן השלילה הדתית הטוטאלית, הרי לא נסתיימה בה. חלו שינויים, והמצב בגמר התקופה אינו דומה לשתחילתה. שוב אין הנימה הדתית מופיעה כמשהו חדל־אונים, בלוי ומעוך. ‘אחרי בלותי היתה לי עדנה’. אין כאן הפיכת הקערה על פיה, אבל יש כאן גידול וצמיחה וחיזוק בצד הנימה הדתית, ובמידה ידועה תהייה וחרטה בצד השלילה. על־כל־פנים אין בה בשלילה מן התרועה והצהלה והתוקפנות שבגערה שהיו אתה מקודם. –
לאמור: השינוי שבא, בא מן החיים, מן אנשים חיים. כי יתכן לראות את מקורו בשינוי שחל בהרכב הכוחות הציבוריים בארץ. לפני המלחמה ההיא התקיימו בארץ בעיקר רק שני טיפוסים: ישן־נושן וחדש־חדש. אחריה מופיע טיפוס שלישי: ישן־חדש. הטיפוס השלישי הזה אינו מבטל את בן־יהודה וברנר ואת חבריהם תכלית ביטול, כדרכו של הישוב הישן. אדרבא, מוכן הוא לראותם ראייה אובייקטיבית־ליבראלית, לדעתו, על האור שבהם, ואף בהודאה רחבת־לב על כל הטוב אשר בהם. אך שוב אינו בא, משום האור הזה, לידי התבטלות עצמית, כדרכם של החדשים. האור הזה אינו מסנוור אותו. יש לו, לטיפוס אנושי שלישי זה, אישים אחרים, אשר אורם יקר ואמיתי לו שבעתים.
או במלים אחרות: בה בשעה שבני העלייה השנייה, שהם־הם שנתנו את הטון לפני המלחמה ההיא, היו פחות־יותר (לאפוקי מעטים יוצאים מן הכלל) ‘מעור אחד’, בני דור אחד ואסכולה אחת, הנה עם התחלת העלייה השלישית, לאחר המלחמה ההיא, מתגוונת התמונה יותר ויותר, חודרים יותר ויותר בני חוגים שונים ואסכולות שונות, וכך מתבצר מקום לטיפוס שלישי, בתחילה קימעא־קימעא, בצורת יחידים־בודדים, ולאט־לאט בצורת זרם מסויים, אם קטן או גדול. אותם שני הבחורים, ה’אנוסים' המודרניים מן האניקדוטה הקודמת, שוב לא היו בודדים ולא היו אנוסים להסתיר את יהדותם, אלא החלו לבוא לארץ, כשדגל מסויים מוּרם בידיהם בריש־גלי. לבחורים מצטרפות גם בחורות, שגם הן אינן מתביישות בפני המלעיגים, וביחד הם הולכים ונעשים מחנה. הם אפילו מתארגנים על בסיס הנימה הדתית. זה היה כבר לפני עשרים שנה, הם היו עוד מחנה קטן, אבל כבר אז פסקה היתמות, העזובה. נושאי לפיד־היהדות היו בעיקר בני־תורה ובני ישיבה מליטא ומפולין, מגליציא ומאונגרן. אבל יש, שהופיעו בנים כאלה גם מאנגליה ומארצות־הברית. בחורים כאלה מארצות־הברית, למשל, יסדו בירושלים את בית־הכנסת ‘ישורון’, גם כן מין טיפוס חדש של בית־כנסת על האור והצל שבו. לתוך המעגל הזה יכול אתה לשלב גם את הנציב היהודי הראשון אחרי החורבן בן־אלפיים, שהוא גם הוא בא מספירה אחרת, ולא בוש ביהדות מסורתית אלא עטר אותה בתפארה, ראה אותה לא ראייה שלילית כבן־יהודה וברנר, אלא ראייה חיובית כערך יקר מאד. ההשקפה על היהדות במובנה הדתי חרגה ממסגרת של העלייה השניה. ומן החיים שבו הדברים אל הספרות.
לשם הבלטת השינוי, שחל בין תחילת התקופה המדוברת וסופה, כדאי אולי לדבר בראשונה על העתונות. בימי המלחמה ההיא בטלה כל עתונות ליהדות הדתית בארץ, ורק בהגמר המלחמה ההיא התחילו הנסיונות החדשים־החלשים ליצור עתונות כזאת. אך מה שונה המצב כיום! קיום יומן דתי מצויין זה שנים הוא באמת הישג גדול, לא רק מצד הסכומים הרבים הדרושים לכלכלתו, אלא גם מצד כלכולו הספרותי־העתונאי. קיומו נחשב עוד לפני שנים מספר להזוייה, לבלתי־אפשרי. עכשיו הוא קיים ומכובד לא רק בין חוגיו הוא אלא גם מחוצה להם. יש לו פיזיוגנומיה משלו. גליונו לשבת רצוי לרבים. ומעתה אין זה בגדר ההזייה והנמנע אם נאמר, כי בהשתנות התנאים – ולאו דוקא החיצוניים והכספיים – צפוי לו עוד שיא. והוא אינו בן־יחיד. יש לו בני־לוייה שונים בספרות הפריודית ולכל אחד מהם יניקה, שרשים וחיים משלו. הנה למשל, סיים הירחון ‘סיני’ זה מקרוב את חוברת החמשים! חמשים חוברות עצמאיות, מגוונות, עומדות על גובה ספרותי־מדעי (יש לזכור לשם השוואה אילוסטרטיבית את הפסקת הירחון המפואר ‘צוקונפט’ בתוך ניו־יורק רבתי, אשר אך בזמן האחרון מנסים לחדשו). ודאי: לא כל הנותנים מעטם ל’סיני' או לבימות דומות הם מן החרדים. שואלים בבמות אלו מה בטנא אבל אין שואלים מי המגיש את הטנא. ואולם זה הדבר: יש בימות טהורות מן השלילה. קורא דתי רגיש אפשר לו כיום לפרנס את נפשו בספרות פריודית ובלתי־פריודית, בלי שירגיש במשק־כנפיה של השלילה ונושאי־דגלה. נתבצר לו בספרות מחוז משלו. וזהו השינוי הרב בין תחילתה של תקופה וסיומה. –
סמל למה שנאמר הוא גם ‘מוסד הרב קוק’. בהווסדו היתה הרגשת־מועקה בחוגים הקרובים לספרות, כאילו זה אינו ענין חיוני־רציני אלא חיקוי ל’מוסד ביאליק'. אך שנים מעטות של קיום המוסד החדש הראו בעליל, כי הוא שופע חיוניות. טול את הספר האחרון של מוסד זה, שנערך עוד לפני הלחץ החדש בשטח־הנייר: ספר רש“י. תק”פ עמודים גדולים, הוצאה נהדרה ומלאה תוכן. תמה אני אם יש קורא ותיק, אשר לא יברך ברכת־הנהנין על הספר הזה ולא יחשוק להביאו הביתה. הנושא – רש“י, אותו ‘רבי’ יקר של ישראל, שישב אי־שם לפני ת”ת שנים ועשה מה שעשה לתורה ולתלמוד, פירש והעיר, הגה וביאר. גם ספר זה הוא פרי זמנו וסביבתו: לא משל הספרות הרבנית המקובלת ולא משל הספרות החדשה־החדישה היה צורך לכך בזמנים חדשים ובמנגנים חדשים. והנה הם באו, כנראה, והם גם הם יושבים ‘על האבנים’ ועוסקים בשלהם.
אך בהשהותך את מבטך יותר, אתה מבחין בחזיון תמוה. לכאורה מצב חדש נוצר על ידי כוחות חדשים, אישים חדשים. הנה אמרנו בלי משים: ‘היה צורך לכך בזמנים חדשים ובמנגנים חדשים’. אך פסוק זה זקוק להגהה: זמנים חדשים – כן. אך מנגנים חדשים לאו דוקא. כי בהתבוננך מקרוב אתה מבחין, כי עיקרם ורובם של המנגנים אינם חדשים. הם צמחו ולעתים גם גדלו עוד מלפני המלחמה ההיא. הם במובן זה אנשי־תמול. הם עמדו אז מן הצד, ואיש לא שת לב להם, ועתה הופיעו על הבימה, כיוון שהזמנים החדשים יצרו להם בימה. חלק מהם השתייכו מקודם על להקות אחרות ובימי המלחמה ההיא ולאחריה נפרדו מהן ונתחברו ללהקה החדשה. חלק מהם התחיל במנגינה החדשה עוד קודם, אבל קולם נתחזק אחר –כך. רק זעיר־שם הופיעו מנגנים חדשים לגמרי, והם לרוב לא בלבד חדשים, אלא אף חדישים. אך הם לא רבים במספרם. אף כשרונם אינו מקיף את כל שדות־הספרות. דלה ביחוד החלקה של הספרות היפה. עתים תוהה אתה, שמא אין כאן אלא פריחה אחרונה, פריחת שלהי־דקייטא, שלפני הסתו הקשה. ואז אתה מלטף עוד יותר ברוחך את חצי התריסר (ואם בגבורות: כמעט תריסר) של הכשרונות הצעירים האלה, ואתה חומד לראות בהם, ביחידים המעטים, את המקיימים והממשיכים והסמליים. –
אין ספרות בלי עשייה ואין עשייה בלי עושים, ובין העושים בולטים במיוחד עוד מלפני המלחמה ההיא שני רבני ‘המזרחי’: ברלין ופישמן. ברלין הטיל על עצמו את ייסודו וקיומו של ‘הצופה’ שערכו רב גם כמקום־גידול לסופרים צעירים, מהם שהתחילו כאן כמגששים ועתה הם בקיאים ומובהקים. ההוספות לשבתות ולמועדים הן לרוב חטיבה לעצמן. האם מקרה הוא כי כאן מצא פישל שניאורסון את התיקון העברי ל’חיים גרביצר' שלו, שרבים חסידיו, וגם בימה לספרו החדש הגדול ‘הרופא והפילוסוף’? הרב ש"י זוין פיתח פה מקצוע חדש: ביקורת הספרות התורנית, ביקורת המגיעה כמעט לידי מדרגה של יצירה, כי היא אינה עוסקת בדברים חיצוניים של ספרות זו (ביוגרפיה והיסטוריה) אלא נטפלת לעצם הבעיות והחידושים ומרצה עליהן ועליהם בהרצאה מוצלחת, ומתווכחת בהם ומעסיקה את הקורא לא פחות משאר המדורות הספרותיים – משל למבקר היודע לדובב יצירה מתימטית או מוסיקאית עד כדי כך, שגם הקורא שאינו בר־הכי יאות לקרותה. זוין עדיין לא מצא תלמידים מוכשרים, אבל הוא בעצמו ממשיך את דרכו ברעננות נפלאה ומאמריו עתידים להקבץ ולהאצר בספרים. הרב ברלין ממשיך פה את הכרך השלישי ‘מוולוז’ין ועד ירושלים’. לאחר שכבר הוציא שני כרכים מזכרונותיו אלו בספרים מיוחדים. הוא גם הנותן לנו את עשרות ספרי הרב קוק זכרו לברכה בהוצאה הדורה.
מפליא עוד יותר הרב פישמן כסופר וכעורך. כביבליוגרף מומחה יש לו כל הסגולות של האנשים האלה: זכרון פינומינלי, בקיאות עצומה, נטייה טבעית למחקר בספרות־ישראל, בתולדותיו ובמנהגיו. אך בהיותו מחונן גם בנימה של פייטן־בפרוזה מתוח על ספריו גם חוט־של־שירה. הוא שעשה במשך שנים מעטות את ‘מוסד הרב קוק’ למין תל־תלפיות של כל הספרות הזאת. בתור עורך הוא מחייב בחריצותו את כל העורכים. לספרו ‘שרי המאה’, המתפרסם זה שנים בשבועון ‘במישור’, נודעת חיבה יתירה מקהל הקוראים, הבולעים אותו ‘כבכורה בטרם קיץ’. עתיד ספר זה בהופיעו כספר להיות ספר עממי נפוץ.
שני העושים האלה התחילו ומוניטין יצאו להם עוד לפני המלחמה ההיא, אך לא הגיעו לשיא אלא עם גמר התקופה המדוברת.
אכן נאה ויאה מוסד הרב קוק להעשות תל־תלפיות של כל הספרות הזאת. בהיות נחמן סירקין נוחו עדן בארץ, שאלני: מה הוא הרב קוק? נחמן סירקין לא היה סוציאליסט נוקשה. הוא היה בעל שאר־רוח. פעם בשבתו בספריה הגדולה דבי ניו־יורק קרא החוצה את ד“ר יהודה אבן־שמואל (קויפמן) ויאמר לו: היודע אתה מהו הספר הנחשב ביותר של המאה הי”ט? אלו י“ט המכתבים לשמשון רפאל הירש. ואכן עוד לפני עשרים שנה בהיותו בארץ, לא רבים מבין החדשים שאלו כמוהו. ואני בכתבי סמוך לאותו זמן מאמר על הרב קוק (אשר בא אחר־כך בספרי ‘על הגבולין’), אמר לי עורך מובהק של במה ספרותית: זוהי מסה מצוינה, אך חבל שהנושא אינו מתאים לבימה שלי. ועוד שנים אחר־כך, בכתבי אי־שם במאמר בשביל בימה ספרותית אחרת, כי איגרותיו של הרב קוק1, עדיפות במהותן על אלו של אחד־העם – נבהל גם העורך הזה ומחק את הפסוק הזה. לא שהתנגד לו אלא שחשש לפרסם אפיקורסות כזאת. אכן רק בערוב ימיו עמדו עליו גם כעל סופר גדול, היינו בעל נשמה גדולה. נתפרסמו עליו גם מונוגרפיות חשובות מאת א. מ. ליפשיץ, הרב אברהם חן ואחרים. ספר ‘האזכרה’, שערך הרב פישמן לזכרו, יחיד הוא במינו מצד הכרכים הגדולים שבו. ועדיין לא קל לענות על שאלת סירקין: מה הוא הרב קוק? מפני שחרג ממסגרת השאבּלון והריהו עומד לו כאילן גדול בפני עצמו בתוך עצי היער של הספרות. היה גאון מפאת היקף הידיעות והכישרון האנאליטי־סינטטי ועומק האינטואיציה. החיוניות העצומה שבכתביו היא בכוחו העצום לקשור חזיונות חולפים ב’אידיאות' שלהן, בלישנא דאפלטון, לקשור תולדות באבות, רגע בנצח, נדנוד אחרון בקבוע ועומד, עניני הווה ועתיד בפסוק בתנ”ך או בתלמוד או ב’זוהר' או ברמב"ם או בשאר גדולי הרוח מכל הזמנים, – משום שהעבר וההווה והעתיד לא היו לו רשויות נפרדות אלא יומא אריכתא, ‘ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד’, ים אחד, המון גלים אחד. מכאן המתיחות שלא פסקה בו, מכאן גם זכות הדברים הזכים והנרעשים האלה להתקשר מחדש עם הנצח, עם השיתין – בעוד אשר מדפיהם של כמה מפורסמים ו’כוכבים' בשעתם נודף ריח של אנטיקוואריות. אכן, הוא היה הגדול של תקופה זו בחיק היהדות מסיני. והוא עוד מצפה לשירותים של ביאור והסדר וריכוז ועריכת השולחן בקצב ובתבונה. אך ערך כתביו כמענגים ומעוררים בולט כבר כיום. –
עיגול בתוך עיגול וצנורות חבויים וגלויים בין עיגול לעיגול. ועתים מה שיש בעיגול שבפנים במגולה יש בעיגול־החוץ במכוסה. בוא ונראה, כי דבר־מה נפל בתקופה המדוברת וגם קודם לה. בלשון אנשי־שלומנו יש להגיד: נחלש כוח־המחץ של ‘הקליפה’. עדיין כוחה גדול ומאיים עד מאד, אבל הוא נחלש במקצת ולא ככוחה אז כוחה עתה. עתים קמו עליה מהרסיה מבפנים. מקרה מיוחד הוא זה של נתן בירנבאום. מאבות הציונות, הלאומיות היהודית, ‘המודרנה’ היהודית, בעל שאר־רוח ויפה־רוח, חש בכל נימי־נפשו במתרחש בכל רחבי תרבות המערב, רציני ומרוכז עד מאד, מאנשי ‘לשמה’ – ומן השוללים הקיצוניים, אולי לא רחוק מן העמדה הייבסקית. ובאחד הימים קם והפך הקערה על פיה, קם ושלל את השלילה. נזדעזע בכל מהותו עד השיתין. הפך עורו, אך לא את מהותו הרצינית והמרוכזת. כרע והשתחוה לה'. על מצחו נחרשו תלמים חדשים. בער מבפנים והדליק מבחוץ.
מקרה מגוון אחר הוא של ר' הלל צייטלין. מלכתחילה לא הרחיק לצאת מתוך התחום וגם אחר־כך לא נכנס לאיגוד של חרדים. ובכל־זאת רבה התמורה. אינו דומה מלפני המלחמה לאחריה.
מקרה אחר הוא זה של ד“ר מ. גליקסון. הוא לא הפך, אלא כאילו קו אחד ישר מתוח בכל ימי־חייו. הוא, הציוני הותיק, הקושר מעדנות את הרצל ואת אחד־העם והקושר כתרים גם להקב”ה. והוא רד עם תורתו ונאמן עם מצוותיה – בלי להרגיש קרעים ובלי צורך בהפיכות ובאיגודים. הוא עורך את היומן הגדול בארץ ונותן מרוחו ומטעמו בארץ.
והנה מקרה מן הצד: ד“ר חווקין, ידיד נעוריו של ד”ר הלל יפה. עולמו, המדע המדויק. נלחם בהצלחה בהודו עם שר־המגפה ויוכל לו, ומיליונות בני אדם הציל מצפורניו. עשה עושר רב ומסר לכאורה את חייו למדע. ואף הוא חשב באהלו את חשבון־הנפש. ואף הוא בגד ב’קליפה‘. פירסם מסה גדולה ב’מנורה’ האנגלית (תורגמה ב’הד') במתכונת מדעית ודרש שמירת המצוות. הוא חי בצמצום רב, כמעט כנזיר, אך בהגיע שעתו לצאת מן החיים האלה הוריש את כל הונו הרב לתמיכת הישיבות הישנות, לבית־המדרש הישן. רק משאלה אחת צנועה הביע, משאלה ללא חובת־תנאי: לימוד מלאכה, תורה עם מלאכה.
והבה ונפנה מעט אל המשוררים.
פייגנבוים הידוע באמריקה היה בספירה זו בן־זוגו של בן־יהודה בארץ. אך בדור שלאחריו באו יהואש ואברהם ליסין ואתם היה רחש־לחש אחר. ואחרון־ראשון: פה בארץ היה ח. נ. ביאליק, ואף הוא היה רחוק כמה פרסאות מעמדותיהם של בן־יהודה וברנר. עוד לפני התקופה המדוברת נתן משנות־חייו ל’ספר האגדה‘, שנתחבר באהבה ובשלווה, והוא ספר כשר למהדרים מן המהדרים. ועוד באחרית־ימיו חזר באהבה עזה אל הספר הזה במהדורה מתוקנת ובה סיים את פרשת חייו. אף הוא נזדווג בפירושו המתוקן לספר המשנה, להלכה. אף ספר ‘השבת’ הוא מאתערותא דיליה. מה שביטא בשיריו ובעל־פה בכיוון זה הוא מן המפורסם. לא לחנם קבל עליו ארתור הוליטשר, שהוא ‘מקלקל’ את הנוער. הוא השפיע גם בעיגול־שבפנים. בשאול בעצתו עילוי צעיר, מה הדרך אשר יבור לו, היתה תשובתו: המשך בתלמודך. במחיצת ביאליק וליסין אפשר היה לנשום ולהשתחות לפני ה’.
יהמה, יתרגש לבנו לגדול ההולך מאתנו, אם אין לו תמורה, אף אם מלאו ימיו, אך שבעתים יהמה ואף יכאב מאד לגדול אשר בא לעולם לפני זמנו ופנה הלך לו מאתנו בדמי ימיו, והציבור לא יכירהו, ולא ידעוהו כי אם מעטים. איש כזה היה הרב ד“ר יוסף הלוי זליגר, אשר את כתביו הוציאה, בהתאמצות יתירה, אשתו הענווה, לאה זליגר, סופרת אף היא (קו משותף לרוב הספרים האלה: התאמצות פרטית להוצאתם, באין מו"ל ופטרון). הכתבים האלה יצאו לפני י”ב שנים, כעשר שנים אחרי מות מחברם, ומכילים בתקל“ו עמודים גדולים מאמרים בתורה, במחקר ובמדע, בחיי־חברה ובמדיניות, אף סיפורים ושירים. וכל זה כטיפה מן הים ממה שהגה האיש, כי הוא היה מאנשי תורה־שבעל־פה, והמלה המדוברת היתה עיקר־ששונו בחיים, המלה כדיאלוג או אפילו רק כמונולוג. אינו דומה חשקו לאחוז בעט־סופר לחשקו לשוחח, להרצות, ללמד, לחנך. את ספרו הגרמני ‘התגובה החברתית של היחיד למין האנושי’ הוצא לודוויג שטיין במהדורה שניה. ארגז כתבי יד אבד בגליציא ארץ־מולדתו (שם ערך והוציא ללא עזר יומן ושבועון עברי ‘בת קול’ בקראקא), כי לא הספיק לקחתו אתו בעלותו שנית לארץ ערב המלחמה ההיא. בכל קבע לו עמדה, השקפה, דעה משלו, אפילו בשאלת המיבטא העברי, ומשקבע לא זז כל־שהוא, אפילו במבטא אשר לו קיים את המקרא: ‘לא תגורו מפני איש’ בהוספת: ומפני דבר ומפני מצב. לא חת מפני שום סמכות וביחד־עם־זה שומר־מצוה בקפדנות. מהפכן, גם במובן החברתי־המדיני, וביחד עם זה שמרני מוחלט. שאף לגדולות. ודאי רצה ליסד בירושלים אוניברסיטה (בלשונו: מכלל) לתורה ולמדע, להקים תלמידים, תלמידים. ואפשר ששאף גם למעלה מזה: לחדש את הנבואה. מי יידע לב היחיד התקיף בדעתו, באמיתו, בהרגשתו? קיוה להורות לגדולים, למוכשרים. תקות רמיה! חייו נסתיימו על סף התקופה המדוברת. הוא לא ראה את הארץ המשוחררת. את הרפתקאות המלחמה עבר בשלום, אך עד לב השלום לא בא. ויהי כאשר התנשאו כבר בשורות־השלום בעולם, ותרועת גיל לקראת בנין ביתנו הלאומי מילאה את אוירה דארץ ישראל, נפרד מאתנו, ונפשו שבה אל־על בנטות היום לליל כ”ח אדר א' ה’תרע“ט והאיש אז בן מ”ז שנים. –
איש לפני זמנו – כזה היה גם ד“ר וילהלם הרצברג, איש פלא, ‘פליט’ במובן ידוע מאשכנז לפני יובל שנים, ואחד המעטים הצנועים שהשפיעו אז על ירושלים ועל ישראל. אבל גורלו היה שונה מן הקצה אל הקצה. הוא לא תסס ולא הביא פירות כל הימים כזליגר. הוא הביא רק פעמיים פירות טעימים ובשלים – ועמד מלדת. הוא כתב מספר נובילות והוציאן בספר, והוא כתב את ‘כתבי־משפחה עבריים’. הוא האריך ימים ושנים ואם ניסה עוד את הנוצה, הרי לא עצר כוח ליצור עוד משהו. וגורל מיוחד לספרו. בהופיעו בשינוי שם המחבר יתפעם ממנו פרץ סמולנסקין, כותב עליו מאמר נלהב, מתרגם ממנו סיפור המשולב לתוכו, מתרגם ממנו גם פרקים אחרים מדברי־חזון הבאים בסופו. דוד קאופמן, הארי שבחבורה, יתפעם מן הספר ומרימו על נס. ר' יחיאל מיכל פינס רוצה לקרוא את הספר, וכאשר הצנזורה ברוסיה אוסרת את כניסתו הוא מזמינו בגליונות בודדים בתוך מכתביו. לאחר־כך הוא מתרגם ממנו לעברית כשבעה גליונות. המחבר עוקר אז מגרמניה ועולה ירושלימה וזורע על תלמי הלבבות. נאהידה רות לצרוס מתפעמת מן הקריאה ופונה אליו בשאלות־הלבב. בירושלים הוא מיסד את לשכת ‘בני־ברית’, הראשונה בארץ, וזו שומרת לו אמונים גם בצאתו מן הארץ ובהשתקעו בבלגיה, כשהוא יושב בפינה צנועה ומאזין לצלילי התחיה המגיעים אליו מן הארץ ומן הגולה. הוא עוד צופה בעלית כוכבו של הרצל. אברהמס, האסיאיסטן היהודי המצוין באנגליה, אומר כי כל תורת התחיה הלאומית, לרבות זו של אחד־העם, כלולה בגרעיניה בספרו של הרצברג. כתיב תחיה לאומית וקרי תחיה דתית־לאומית, כי לאומיות ישראל היתה לו ראשית לכל תורה מסיני, חטיבה מיוחדת, כזאת של היוונות בעולם השירה והאמנות והפילוסופיה. הוא שהעריך עמוקות את ההווי הדתי בישראל, והוא שהעמיק את החריץ שבין תרבות־ישראל ותרבות־המערב. במקורו הגרמני הגיע למהדורה שלישית. אך בתקופה המדוברת זכה בראשונה לתרגום כמעט־שלם בעברית, בהשמטת מספר דפים מן הפאבולה שבספר. לשכת ירושלים היא שדאגה לכך, אף הוציא את הספר בעברית בצורה נאה מן המקור. בתרגום העברי משולבים פרץ סמולנסקין, י. מ. פינס, א. מ. ליפשיץ, מ. מבש”ן ור' ב. אך בני הדור עוד לא דלו ממנו. הספר אינו נפוץ בין בעלי־המחשבה, אין אתה מוצא פרקים ממנו בספרי־קריאה, אפילו לחרדים. גורלו שוב כגורל ספר זליגר: אין הפכים בהם. אין קוראים, אין לומדים, אין שותים מיינם. אין יודעים אותם. הם מונחים מן הצד. הם לא באָפנה. האָפנה נעשית עדיין בידי אחרים וגם אנשי־סיני נגררים אחריה. נוטרים כרמים אחרים וכרמם הם לא ינטורו. יש עידוד של יחידים ובודדים אבל אין תנועה קיבוצית. ואף הספרים זקוקים לחברה, לקיבוץ, ל’מנין'. אך הספר הזה בלבושו העברי זוכה להשפעה על יחידים בודדים. התפעם ממנו בלבושו העברי אחד ומיוחד מבין סופרי הדור הזה, מי שזכה לעליה גדולה על סף הזקנה. הנה מה שכתב בזה ד"ר א. א. קבק בהקדמה לסיפורו הגדול ‘בין ים ובין מדבר’:
‘בשעה שהמחבר עסק בספרו זה נזדמנו לידיו שני ספרים שעשו עליו רושם עז, והקוראים ימצאו את השפעתם גם בין טורי היצירה הזאת. חובתי להזכיר בראשונה את הספר “כתבי־משפחה עברים” לד"ר הרצברג ובתרגום העברי היפה (הוצאת סניף “בני ברית” בירושלים), אשר דעותיו על היהדות והנצרות לא נתיישנו גם היום, ועוד היום יש בכוחן להרעיד נימין רכות בלב כל חרד לשאלת הדת והמוסר בעולם בכלל ובעולמנו בפרט’.
מספרים וכתבים אשר תו הספרות במובן הרגיל עליהם, אל ספרים וכתבים אשר מכלל ספרות רבנית־תורנית במובן הרגיל יצאו ולכלל ספרות במובן הרגיל יש אשר לא הגיעו. מאנשי־פלא שבעבר, אל אחד איש פלא שבהווה, ד“ר בנימין מנשה לוין. כיום הזה שמו בקרית־ספר שלנו ‘בעל אוצר הגאונים’, כי השדה העיקרי אשר כבש בעשרות שנות־עמל הוא – הגאונים. תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד, מדרשים, תנאים, אמוראים ורבנן סבוראי – ואחריהם הגאונים. תקופה של ארבע מאות שנים. אחרי חתימת תלמוד בבלי נדמה היה, שאין צורך לאומה בספר חדש, כיון שים התלמוד מכיל הכל ועונה על הכל. אבל יש צורך בשליטה על התלמוד, בחדירה לעומק סוגיותיו, בישוב סתירות, בביאור מקומות סתומים, בפסקי הלכות שחל עליהן הספק. כעבור ארבע מאות שנה לאחרי חתימת תלמוד בבלי קם רש”י וכתב את הפירוש הכולל וקם רמב“ם וכתב את ההלכה הפסוקה. שניהם שיקעו בעבודותיהם הרבה מעמר אנשי־הרוח שקדמו להם במשך ארבע מאות השנים. אבל העמל הזה: אלפי תשובות ואלפי קטעים של פירושים, היה גנוז או מפוזר על שבעה ימים, לעתים מרובות בלי הזכרת שם המשיב או המפרש, עתים בקטעים ללא תחילה וללא סוף. מין כתב־יתדות אשר אין איש פותר אותו ואין איש דואג לחברו ולהתקינו כלי. חרבות פומפיי הלא נשארו במקומן ולא נפזרו. אתה צריך רק לחפור בזהירות במעדר, לזרוק הלאה את העפר והצרורות, ולהוציא את הכלי או את הרהיט או את הפסל ולשלוח אותם בזהירות את המוזיאון אשר בניאפולי הסמוכה. ואולם פה פיזור, פה פתקאות וקטעי־קלף וחלקי־רעיון ודברי ויכוח והסבר. מי יכיר את כתונת־הפסים אשר ליוסף בן יעקב? מי יחיה עבר שדהה ונגנז? מי ימצא שביל בין אלפי אמרות בלשונות שונות, בסגנונים שונים ועל נושאים שונים, על חיי ציבור וחיי פרט, הלכות עמוקות, נימוסים ומנהגים, דברי־דקדוק ודברי־שיר, שאלות אמונה באלקים ובמלאכים, רזי ח”ן, דברי מדרשים, בעיות חיים ופרנסה? איש אחד, משונה וקשה למדי, יעשה את הדבר הזה בימינו ולעינינו: בנימין משה לוין. ‘דיבוק’ נכנס בו עוד מימי־נעוריו והוא דבק בגאונים. הוא חבר לגאונים, רע לפייטנים, אָח למדקדקים. נכסים אין לו, הוא לומד את התורה מעוני, לחמו צר, אבל עודו סטודנט המתדפק על פתחי אוניברסיטאות והנה החליט להוציא כהלכה את אגרת רב שרירא גאון. הענין דורש אלפי זהובים, ואז נבהלו אלופי־ישראל, ולא ידעו מקור לכסף. אין דבר. זה האיש ירתום את כולם, מר' אברהם ברלינר אשר בברלין, ועד יועץ החצר דוד צבי מילר אשר בוינה ועד הגדולים אשר בפאריס, לונדון, פלורנציא וכו'. כולם יעמדו לפקודתו עד אשר יוציא כהלכה את אגרת רב שרירא גאון. צדיק גוזר והגדולים מקיימים. כזאת היתה ראשית מעשהו. ואף אם באו בינתיים שנים של הוראה וחינוך והנהלה בארץ, הרי מדרכו לא סר. בכל שעה פנויה ביום ובשעות ארוכות בלילות, בנפול תרדמה על אנשים ותחדל המהומה ותסוף הריצה, אז יתעורר הוא לחיים עצמיים, אז ימית את ההווה ויחיה את העבר, אז יעורר רפאים מקרבם ויקיץ נרדמים. אז יושב הוא ליד השולחן המכוסה ספרים עתיקים וחדשים, גוילים ובני־גוילים, כתבי־יד, צילומים, והוא מעלה בכבדות, כמי שעולה מן המיכרה, אותיות על הנייר. ובאחד־הימים, לפני שנים רבות, מרד בשניות, ירד מכס ההוראה וההנהלה אשר לו, ופשט את זרועותיו לגאונים האלה, לפרשנים האלה, למען תהיה מלאכתו תמה ושלמה: אוצר הגאונים. לקבוע ענינם של כל הקטעים המפוזרים האלה, לקבוע גם את אביהם־מחוללם, ולהדביקם אל דף־הגמרא אשר אליו הם שייכים. רעיון אלמנטרי ופשוט – וקשה עד מאד. אך אם הצלחת בזה – החיית מתים. למען מלאכה זו כיתת את רגליו, עבר אוקינוס, התקוטט עם גדולי־ישראל, אך כרך אחרי כרך יצא ממכבש־הדפוס בהידור, באב־מלאכה, במפתחות מעשה־ידי־אמן. וכל כרך הוא יומא טבא לרבנן ולכל יודע־ספר. והאיש החל במלאכה בימי המלחמה ההיא ועשה בין מלחמה למלחמה והוא ממשיך גם בימי המלחמה כיום – הוא מסיים עתה את הכרך האחד עשר – ועוד ימשיך עם ירצה השם. –
אך איש כלוין לא יאמר די גם בעבודה כזאת. הוא הוציא כמה כרכים ‘גנזי קדם’ וכמה ספרים אחרים, משלו ומשל אחרים, סיים ראשית־כל את ‘תולדות ישראל’ ליעבץ, הוציא את הכרך האחרון של ‘דורות הראשונים’ של הלוי. על כל אלה יש ויש מה לציין, אך כבר ארכו הדברים. ואפילו על חינוך והוראה שב בשנים אחרונות ביסדו את ישיבת ‘אלומה’. וגם לזה היה פרי ספרותי נאה: תלמוד קטן ‘נר שבת’ למתחילים. וגם בשטח זה עוד ידו נטויה. –
בן־זוגו לכובד־המעשה ול’אוצרות' הוא הרב חיים יהושע קאסובסקי, בעל ‘אוצר לשון המשנה’, ‘אוצר לשון התוספתא’, ‘אוצר לשון אונקלוס’ ועוד כמה ספרים בשטחים אחרים. אך עליו מיותר לדבר אחרי אשר כבר דיבר עליו אביר שירתנו רח"ן ביאליק נוחו עדן. עיין איגרתו המצויינת בראש כרך ראשון ל’אוצר לשון התוספתא'. ובן־זוגו בשטח הגאונים הוא הרב פרופיסור שמחה אסף. כשמותיו כן הוא: שמחה ואוסף. אם יש מוזה גם לתקופת הגאונים חזקה עליה שנשקה לו על מצחו ביום הולדתו. כי הכל קל ונוח לו. אף אם ירים משאות כבדים, לא יחוש כבדות. הכל ניתן לו בעין יפה ובישרות. עונג לקרוא את ספריו בשדות־ המחקר השונים ולשמוע את הרצאותיו.
ובכלל, לפניך מופיעים המון שמות, סופרים וספריהם, אנשי־גדלות ובינונים וגם קטנים, אך בחרוש כולם בשדה התלמוד, אם בתלמי־ההלכה ואם בערוגות־האגדה, הרי כולם אהובים וכולם ברורים. אלה היוצקים מטבעות חדשות כמתכונת הישנות, הרי הם עולם גדול מאד בפני עצמו. עוד ר' חיים הלר הצטרף אליהם בספרי־הלכה אשר לו. אף ספרי־ההלכה לרב קוק זכרו לברכה עולים עוד בקנה זה. לכל אלה מוציא הרב ש. זוין מוניטין שלהם במאמריו העריבים מדי שבוע בשבוע. אך פה אתה רוצה להזכיר, לפחות, את שמות המחדשים אם בתוכן ואם בצורה, אם בכיוון מדעי־היסטורי ואם בכיוון פילוסופי־מוסרי. אם כעובדים בודדים ואם כעובדים בצוותא, כגון חברי ‘מכון הרי פישל’. תנועה בשדה זו, ואם רצונך לשרטט אפילו במעט דמות דיוקנו של כל אחד מהם, צריך אתה להיות אחד מהם, להתבשם מדבריהם בכל עומקם והיקפם, ולכתוב ספר שלם ולא מסגרת לספר ונסיון ראשון של סקיצה: הנה אפטוביצר, י. נ. אפשטיין, שאול ליברמן, יחיאל מיכל גוטמן, רב צעיר, חנוך אלבק, א. קרלין, י. ש. צורי וחבריהם. והנה הרבנים הרצוג, עמיאל, עוזיאל, חרל“פ, טולידאנו, ראובן מרגליות, משה אוסטרובסקי, יצחק אונא ועוד. והנה סתם חוקרים כגון מ. י. יודיליביץ, ד”ר שמעון פדרבוש, הרב ד"ר יעקב נכט, שאול חנא קוק, יהושע בראנד ועוד. יש שבנו את בניניהם כמו רמים, יש שנשאו בענווה אבנים לבנין והכינו את המלט ואת הצרורות. כאן יש משהו מן הקולקטיב, אחדות החברה העליזה. הרגש הכללי: עוד לא אלמן ישראל. תורה, תורה, דרכי עוז, שירי אף התרונני!
קרובים לאנשי התלמוד הם אנשי המקרא והדקדוק והשירה וחקירת הארץ: י.ז. הורוויץ זכרו לברכה, פרופ. ש. קליין זכרו לברכה, הרב ד“ר חיים ברודי, חנוך ילון, ד”ר משה זידל, הרב ד“ר שמואל גרינברג, ד”ר נח חכם, א. אברונין, צבי הר־זהב, אפרים צורף, פלאטו, י. א. זידמן וחבריהם. –
בקירבתם של אלו מתייצבת קבוצת אנשי עיון ומחשבה. יש שעסקם העיקרי היא הפילוסופיה או הפסיכולוגיה, כגון ר' שם טוב גפן או ר' אליעזר אילנאה או ד“ר יצחק מירקין, כולם נוחם עדן, ויש שעוסקים בהיסטוריה ובעניני חברה כגון ר' זלמן אפשטיין זכרו לברכה ורא”י שחראי זכרו לברכה. במובן ידוע שייך הנה ר' אהרן דוד גורדון נוחו עדן באשר גם הוא מסיני בא. והנה שייכים המערביים ישעיהו ולפסברג, אברהם שלזינגר, ד“ר יהודה ברגמן, הרב טוביה יהודה טביומי, מרדכי אבי־שאול, ראובן גפני, הרב רבינר ועוד. יש שעוסקים בחסידות כגון מרדכי בן־יחזקאל, הרב ישעיהו שפירא, הרב דוד גוטמן, י. אריגור, צ. מ. רבינוביץ, מ. ש. גשורי, ש. ויס ועוד. במדעי־הטבע עוסק לעתים המתימטיקן פרופיסור אברהם הלוי פרנקל והתלמודי הרב קמלהר. בחינוך עוסקים רא”מ ליפשיץ, פ. שיפמן, ד“ר הולצברג וחבריהם. בשטח המשפטי עסק ר' אשר גולק זכרו לברכה ועוסקים הרב ש. אסף, ד”ר ש. ב. פלדמן ועוד.
פינה מיוחדת תופס בקבוצה זו הרב אברהם חן. הוא הקדים לעלות על הבימה הספרותית עוד לפני דור אחד, ועוד בעלומי־ימיו חלו הספקות בכתיבתו אך לא בעיוניו. הוא בא מן החב"ד, אך אבותיו הראשונים הם בעלי המדרש והאגדה ו’המורה'. תמה אני, אם יש בדור הזה אדם המבין בפנימיות סוד שיח שרפי המדרש כמוהו. אימרה צדדית שאחרים דולגים עליה באין מבין, מגלה לו עולם מלא של הגות וחוויה. אף צופה הוא ומביט את הצנורות המקשרים את האגדה עם ההלכה, הקבלה והמחקר. כי ההלכה אינה רחוקה מן האגדה, כמו שחושבים אחרים. לא בקלות ניתנת לו תורתו, לא בשעשועים, אף הוא דומה לאיש העולה מן המיכרה. אלא שתכלת־השירה שזורה בלובן־עיניו, ונימה לירית־מוסרית הומה ומחלחלת בהלך־רוחו. ואף האירוניה המרירה, הנלווית לדבריו, מעידה על רצינות הדיון והציון, כאילו בהכרעה נחרץ משפט־הבריאה לשבט או לחסד. עינו לרבים ועומד הוא תמיד ברשות היחיד. חנו המיוחד והמקורי הוא לא רק על כללות מטוה־מחשבתו כי אם על בנין כל פסוק ופסוק שבו, שכל אחד מהם נולד בעצב ובעמל, עד היותו ספרא רבא. לכאורה הוא כופל את רעיונו בפסוקים שונים, ועם זה קשה לך להזיז פסוק ממקומו, באשר תמיד יש בפסוק אחד בן־גוון שאינו בחברו. עתים הוא מתגלה כאחד מגדולי בעלי־הסגנון שבדור, כי אתו דינרי־לשון, תמונות, ביטויים, היתוכי מלים, אשר רק הוא שליט בהם. עתים העושר הרב, הפנימי והחיצוני, שמור אתו כדי להציק לו ולקוראיו. בתור דרשן־עמקן אין שני לו בארץ.
בספרות היפה מבהיק ש“י עגנון. מיותר ליחד עליו פה את הדיבור מפני שכבר הודו בו גדולי־עולם. אילו נאספו יחד רק המעולות שבמסות שנכתבו עליו היה מתקבל כרך שלם. כאן אין אלא להעיר, שאף־על־פי שלא סגר עצמו בתחומי־היהדות ויש שהוא מעלה על הבד גם יצרי מעללי בני אדם העומדים מחוץ לתחומיה, הרי עיקרו ורובו בפנים, מן השיתין שבעומק ועד הזיזין שבראש־העליה. ואלא שהוא מציאה בהיסח־הדעת ליהדות. שיחקה לה השעה והוא נשאר נאמן לעצמו, לשרשי מהותו ונשמתו, למרות פיתויי הזמן והשפעת חברים רעים. כי היא לא דאגה לו ולא טיפלה בו וידה לא טיפחה אותו. אחרים שימשוהו וסייעוהו, יצרו לו את הבימה, מסרו בידו את הבד ואת המכחול, הכריזו עליו והקיפוהו ענני־כבוד. אך לאחר־מעשה, מכיון שנעשה לפייטנה הגדול של היהדות ונושא־שובלה, היא גם היא מחבבת ומלבבת ומלטפת אותו, והוא כשר וישר לפניה, אף למהדרים מן המהדרים, לרבנים, לפרושים ולאדמו”רים, ואפילו לחסידים.
מציאה בהיסח הדעת במובן אחד הוא א. א. קבק. דרכו שונה לגמרי משל עגנון. הוא דוקא רץ כל שנותיו עם רצי־הזמן, בלי כל זיקה לסיני. עוד בכתבו את שלמה מולכו עמד מבחוץ, והנה נחה עליו הרוח וחל מפנה, ונכנס פנימה. מעתה הוא מתקרב ביצירה כבשיח לאורחא־דמהימנותא. ודוקא בתקופה מאוחרת זו כשרונו מתלבה ועולה ומתגלה בגילויים חדשים מעוררי־השתאות. וזה שנים שהוא שוקד על סיפור רב־היריעה מחיי חמשת הדורות האחרונים. הפרקים המעטים, שנתפרסמו ממנו עד עתה, מראים אותו שוב בשלב חדש של אמנות הסיפור מצד הפשטות האפית. גדולה הצפיה לסיום הספר.
חטיבה בפני עצמה הוא פרופ. פישל שניאורסון, שנזכר כבר למעלה דרך־רמז. הוא גם הוא בא מן חב“ד – אבל לא רק מן חב”ד, אפילו לא רק מאוצר־הספרים שלנו הישן והחדש בלבד. הוא ינק ממעיינות רבים, מכמה מדעים, מכמה לשונות, מכמה ארצות. ‘עם לבן גרתי’. היה דיקן באוניברסיטה של רוסיה הסובייטית. חי ופעל במערב־אירופה. חי ופעל בארצות־הברית. כתב הרבה אידיש. כתב המון ספרים וניסה במדע לעמוד בד' אמות משלו. ובאותן השנים והנסיונות ליווה אותו בסתר כבגלוי גם האמן, המספר. רק בשנים האחרונות עלה לארץ ומנסה לשלוח את שרשי־נפשו לתוך מעמקי־רגביה. רק בשנה האחרונה ישב ישיבת־קבע בירושלים. כבן ששהה שנים רבות במרחקים וחזר אך חיק־אמו ואל חדר־הורתו. בכל גילגולי־חייו שמר אמונים לסיני, אפילו לחב"ד. כאן עד היום חוויותיו הגדולות, הנסערות. עבר גדול לו, אך בגילגולו האחרון הוא כעין מתחיל. ‘חיים גרביצר’ ניתרגם עוד על ידי אחר. אך הסיפור ‘הרופא והפילוסוף’, שעוד לא בא עד קצו, הורתו ולידתו בעברית. מעיינו חדש עמו. גם ביצירי הדמיון היוצר וגם במסות מוצלחות. אילו היו אצל אנשי־סיני התנאים הנאותים לכך, אילו היה הוא יכול לתת עצמו כולו לסיני, אפשר שהיה מגיע לשיא. אך גורלו המדאיב לחיות בשני עולמות. לבו במזרח ועיקר עבודתו במערב. שניות זו מקפחת.
הוא הצער לגבי אחד הצעירים: שרגא קדרי. מה שנתן עד עכשיו, מן הסיפור בהמשכים ב’נתיבה' ועד היום, מראה הכשרה והשראה. אך גורלו לבזבז את זמנו ואונו.
במחוז השירה נזכיר את מרדכי גולדנברג, איש רומניה, חבר מאז ל’פועלי־ציון' ושירתו ההדורה ביותר היא כלילת יופי ותום וקודש. ליוסף צבי רימון, מן הצדיקים שבדור, כבר יצאו מוניטין. מודרני ורב־כשרון הוא דוד רוקח. לאנשי סיני יש למנות גם את הישיש מ. מבש"ן, ומקהלה של צעירים: יעקב רימון, נתן שטוקהמר, שמעון כשר ועוד. חטיבה מיוחדת הוא הרב הפרופיסור הפייטן־הדרמטורג יהודה לייב לנדא מלבוב־וינה־יוהנסבורג. את כוחו הלשוני גילה בתרגומים מן השירה הקלאסית. הם לעתים חצובים כמו משיש. ובתריסר חזיונותיו יש הרבה מן הכשרון הדראמאטי המקורי־חיוני. א. ז. רבינוביץ ידוע לקהל גם מעבודותיו המקוריות וגם מתרגומיו. ח. א. זוטא עסק בציורים היסטוריים.
בתחום הזכרונות כבר נזכר ספרו של הרב ברלין ‘מוולוז’ין ועד ירושלים’. בכשרון רב ובמכחול עדין כתוב ספרו של הרב יצחק ניסנבוים ‘עלי חלדי’. ערך רב יש גם לספרו של א. א. פרידמן נוחו עדן להכרת העבר ברוסיה. מ. ליפסון עשה עבודה חשובה בספרו ‘מדור לדור’. צ. י. צינוביץ מעלה על הבד גדולי־ישראל בדורות האחרונים. גם הרב קמלהר זכרו לברכה תרם בשטח זה תרומה יפה. ר' מיכל רבינוביץ שליט בכמה אוצרות. יש לזכור כאן ‘בגולה ובמולדת’ לאשר כורך וכן זכרונות מארץ ישראל משנות המלחמה ללאה זליגר (היא גם תרגמה מגרמנית את הסיפור הגדול ‘גד החוזה’ לאחיה).
הזרם האגודאי בספרות העברית עוד לא נתגבש. המאסף שהוצא בשעתו ליובלו של הרב המפואר בעל ‘ישיבת חכמי לובלין’ – לא מצא המשך. נעשו כמה נסיונות נאים, אך עדיין אין אילן ניצב ואין בדים מוחשים. בחוג זה בארץ מנסים עתה לבסס הוצאה ספרותית, נגשים לתרגם את כתבי ר' שמשון רפאל הירש לעברית. מי יתן וקמו הדברים האלה. –
הדור השני והשלישי של ‘המזרחי’ מתחזק ומתגבש. אבידות גדולות וחמורות היו מותם בדמי־ימיהם של ש. ח. לנדוי הקוצקאי וד"ר אברהם עובדיה (גוטסדינר) הגליצאי, אך התנועה ממשיכה את דרכה. הכשרון העתונאי הפורה ביותר הוא ש. דניאל בחצי־תריסר כינוייו הקבועים. מן המחשבה העצמית יש אצל ה’ותיקים': ש. ז. שרגאי, ישעיהו ברנשטיין ועמינח, בימים אחרונים הופיע הקובץ ‘במיצר’ לשאלות הזמן בעריכת מ. קרונה. הצעירים יצחק ירפל, י. זיידמן, נפתלי בן־מנחם, יוסיפון, צבי הרכבי וחבריהם עובדים בחריצות. ‘בני עקיבא’ מפתחים לאט־לאט ספרות משלהם בהדרכת מ. צ. נריה.
מתרפק על היהדות בתפיסות משונות מאד החוג של מ. בובר, סיני אוקו, הוגו ברגמן, ארנסט סימון, שלום בן־חורין ועודד. חריזמן הוא חטיבה בפני עצמה. יש בו משהו מן המסתורין.
חלשה עד מאד היא עמידתה של היהדות הספרדית. לאלה שנזכרו למעלה יש לצרף את מ. ד. גאון, את י. ר. מולכו ואולי עוד פלוני ואלמוני.
חטיבה מיוחדת הוא החוג האמריקאי. הרב חיים הירשנזון זכרו לברכה, ד"ר מאיר וכסמן, אפרים קפלן, קלמן וייטמן, פ. חורגין ואחרים.
ושוב יחידים העומדים ברשות עצמם: האופוזיציונר הרב תמרת זכרו לברכה, הרומנטיקן ר' בן ציון אלפס זכרו לברכה, הנלהב ר' ישראל חבס זכרו לברכה.
נציין את הבימות הקבועות שקמו בארץ בין מלחמה למלחמה ושחלק מהן ממשיך כיום ביתר שאת: הציר, דביר, הפועל המזרחי, האוהלה, נתיבה, ההד, שערים, היסוד, הצופה, יבנה, סיני, במישור.
תמו, שורטטו הדברים ולא נשלמו. ארכו וגם מעטו מאד. סופרים אהובים שכתבתי עליהם חצי תריסר מאמרים נזכרו פה רק בשמותם. אחרים יקרים וחביבים, אפילו לא נזכרו. הנה הרב פרייל זכרו לברכה, שקובץ כתביו יצא בין מלחמה למלחמה, הנה דמותו המפוארת של הרב הקדוש י. ל. צירלסון זכר צדיק לברכה, שנפל קרבן במלחמת־השטן הזאת, הנה הרב יוסף אלחנן מלמד זכרו לברכה, שזכה ועלה לארץ ולימד בה תורה, הנה הרב ישעיהו רייכר, הרב גליקסברג, הזלוטניקים, כהן ז"ל בעל ‘על החזון לעתיד’, יצחק ריבקינד, הרב קמינקא, אליעזר ריבלין וד. נ. ברינקר. והנה הנסיון לתת לנו ‘תלמוד בבלי’ עברי, את ‘מורה נבוכים’ בהוצאה לפי הדור, כוזרי בתרגום החדש לפי הדור (ד"ר יהודה אבן שמואל קויפמן). ומה רב בודאי מספרם של היקרים והחביבים, שאין אני זוכר בשמותם גם בשעת־נעילה? אלקי הסליחות, סלח נא!
ודאי: על הנושא הזה יש לכתוב ספר גדול ונאה. ודאי: אילו נכתב ספר כזה ככל משפטיו וחוקותיו, היה קונה עולמו לא רק בין אנשי־סיני. ודאי: אילו היתה לנו קתדרה לספרות זו, היתה מטפחת חקירות בשדה זה. אך כאן לא ספר ולא מסה ולא מחקר אלא מסגרת ונסיון ראשון. ואילו היתה שהות לכך היתה בכל זאת סקירה זו יוצאת מתוקנת יותר. אך בעל־הבית דוחק והשטח מוגבל. יהי כך. פיתיתני אדוני העורך, ואפת. למענך באתי פה באש ובמים.
ועם כל זאת: גם זו לטובה. גם סקירה דלה זו מראה על ‘יש’ ידוע. אימי פלייר קרא לספרו הנלבב על היהדות: ‘מקדש בלתי־נודע’. האין־יש להשתמש בכינוי זה גם לספרות זו? יש התרחשות, מסירות, אש־התמיד. לא יבש העץ, לא נס ליחו, והוא מלבלב ועושה פירות. יש ככרות־זהב ואין להם הופכים ומתיכים. אין פעולה קולקטיבית. אין אקדמיה – ואין קתדרה ואין הוצאת־ספרים מרכזית. יש מנגנים ואין מקהלה ומנצח. איש איש על דוכנו ובפינתו. גם זו לטובה.
[תשרי־חשוון תש"ב]
-
‘רבות מן האיגרות הללו, יותר משהן מכתבים הן מאמרים ומסות, הקו האוטוביוגרפי בהן צנוע ומצומצם יותר מכפי שרגיל במכתבים. תמורת זה איגרות אלו הן מלאות תוכן וענין וצריכות לימוד והתעמקות. אולם בהן המכוסה מרובה מהגלוי וזה אינו פוגם את ערכן הרוחני, כי אם מפחית את משקלו כחומר להבנת דברי ימינו, ולהבהרת יחסו של המחבר אל חבריו ואל מקבלי מכתביו, ששמם אינו מפורש’ (ד“ר י. ולפסברג, ‘במישור’ ח' כסלו, תש”ב). ↩
נדליק את נר התרבות
מאתר' בנימין
מתוך דברים בכינוס סופרים
סילחו לי אַרזי־הלבנון, אדירי־התרבות, סילחו לי, בעלי־תריסין שבחבורה, על עלותי לדוכן. לא עליתי כי אם הועליתי לדוכן. נוח יותר היה לי בכינוסנו בחולדה, בהיותי שם בין השומעים ואינם מדברים. אך מכון שצוּויתי זאת הפעם לדבר, הריני עומד ומדבר לפניכם. כעשרים רגע, ואם בגבורות כשלושים רגע.
ימי הלשון והתרבות העברית. רעיון יפה. אולי מוטב היה לקבוע כמו־כן: ימי המוּסיקה העברית. שבוע ההיסטוריה העברית. ייחוד־הנפש עם נושאים מסויימים לשם יניקה אינטנסיבית, לשם התלכדות והעמקה.
קבעו את ימי הלשון והתרבות העברית בימי חנוכה, בימי זכרון פרשה גדולה, שזורה משבר, חרדה, פיקפוקים, זעזועים, אחריות, התלכדות, התגברות ונצחונות מפליאים. ודאי אין לך ימים מתאימים יותר בלוח העברי לתחיית הלשון העברית, לרעיון תחיית התרבות העברית, לביצרון ושיגשוג של הערכים הגדולים האלה, מאשר ימי חנוכה, חג האורים בישראל.
זוהי מסגרת הזמן בעבר הרחוק. אך יש לזכור גם את מסגרת הזמן בימים אלה. דיבר הכתוב בהווה. הימים ימי הקונגרס הכ"ב. אחים בציון יושבים בבאזל זה ימים עשׂור ומטכסים עצה בדברים העומדים ברומו של עולם. קראו לו קונגרס שקול. הכרעות כבדות־משקל יש לקבל ושקולים הכוחות, ושקולים המוחות, גדר מזה וגדר מזה, וקשה ההכרעה.
כזו היא מסגרת־הזמן הפנימית. ויש גם חיצונית. אחרי מלחמת העולם השנייה. לדעת רבים: ימי מעבר למלחמת עולם שלישית. ימי זעזועים וחילוף משמרות, גם בפנים, גם בישוב. אחד־העם בשעתו הורה לנו, כי עבודתנו היישובית היא עבודה לדורות. ביאליק שר:
עַתָּה רַב לָנוּ, כִּי נָטוּי הַקָּו.
אנו, בני העלייה השניה, חשבנו, כי שנה שנוספו בה שתים־שלוש מושבות לישוב היא שנה טובה לישוב. עתה נוסדו אחד־עשר ישובים ביום אחד. הייתי במקצת עד ראייה לשיטה הקודמת של ‘ואני אתנהלה לאטי, לרגל המלאכה אשר לפני, ולרגל הילדים’. וגם לשיטה החדשה של ‘היום קצר, והמלאכה מרובה, ובעל הבית דוחק’. איזה שינוי בריתם, בטמפו, בכל התכונה.
ובתוך כל המסגרת הזאת, ההיסטורית והעכשווית, הפנימית והחיצונית, נכנסנו אנו, אנשי־מחשבה ואנשי־עט, לעשות עיון ודיון בבעיות לשון ותרבות.
הבה נמשיך מעט את־קו העיון. ואתם, חברים יקרים, הן לא תרעמו פנים, אם פה ושם אגיד דברים אשר לא הסכנתם לשמוע תמול־שלשום, ואשר אולי יהיו גם למורת־רוחכם במובן זה או אחר. הן לשם כך נקראתי לעלות לדוכן למען אדבר דברים אשר עם לבבי. ואם שגיתי, אתם תעלו על הדוכן אחרי ותפרכו ותתקנו. –
מלה זו ‘תרבות’ פירושה ידוע. היא באה במקום מלה לועזית קבועה ומסויימת: ‘קולטורה’. מלה עברית ישנה אך בפירושה החדש היא מחודשת, לא ידעוה אבותינו ואבות־אבותינו. סוקולוב אמר, כי הוא שחידש את הפירוש החדש. אחרים מייחסים את החידוש לזאב יעבץ. על כל פנים לפני שניהם לא השתמשו במלה זו למושג זה. ובאיזו מלה אחרת השתמשו? הוה אומר: במלה מפורסמת מאד: תורה. זו לא היתה רק תורת ה', זו היתה כוללת יותר, מקיפה יותר. תורה היא ולימוד היא צריכה – נאמר גם על סתם דברים שבחיים ובדרך־ארץ. אמרו: דרך ארץ קדמה לתורה. הרי היתה בודאי הכוונה, כי חלק זה של התורה קדם למעמד הר־סיני, וכי התורה מכילה גם את החלק הזה.
אך המושג הבולט של המלה תורה היה: ‘יהדות’. וכבר מטעם זה לא נעמה מלה זו לחיך הדורות האחרונים. אנו חפצנו להשתחרר ברב או במעט מעולה של יהדות. אנו חיפשנו דרכים מן העולם הצר של יהדות אל האולם הרחב של אנושות. של התרבות המערבית, הכללית. כאן נזדמנה לנו בדרך מציאה כשרה: המלה תרבות. ליתר שאת וליתרון הכשר הוספנו לה את מלת־הלוי: עברית. לא תרבות סתם אלא תרבות עברית.
ראשי־המדברים בספרותנו הסתערו על מושג היהדות משתי בחינות שהן אחת. מצד אחד אמרו: כל גילויי־החיים, כל מחשבותיו של האדם, כל עשייותיו, הטובות והרעות, היפות והמגוּנות כאחת, הן־הן תרבותו. וכיחיד כעם. וככל העמים ישראל. הכל יהדות. כספר ‘אמונות ודעות’ וכשיר ‘הנאוה מדילסברג’. אחד־העם הוא שקבע, כי אפשר להיות יהודי טוב בלי להיות קשור לאמונות ודעות מסויימות. ואם ניסה אחר־כך לקבוע את מהותו של ‘המוסר הלאומי’, ואם ניסה אחר־כך לפסול מושגים נוצריים מסויימים, הרי ברדיצ’בסקי מצד אחר השקיע כוחות עצומים, כדי להוכיח, כי אפילו המושג 'יהדות'' של אחד־העם אין כוחו עמו לעמוד בפני הכוח השולל, וכי אין יהדות אחידה אלא המון מיני יהדויות, כאשר אין גם אדם אחיד, והאדם בזרוח השמש שונה הוא מן האדם בשקוע השמש. ואם קודם הביע הערצה לאגדת־החסידות חזר בו גם מזו. ואם כולנו ראינו את הרמב"ם, למשל, כשמש הגדולה והמאירה על שמי היהדות, בא הוא והטעים גם את הכתמים אשר בשמש זו. וכך עמדנו בסוף־הסופים ערומים מנכסי־העבר, טועים ותועים על כל אֵם־דרך.
אמנם, לא הכל סברו וקיבלו. מחוץ לתחום הספרות העברית קמו בעלי שיעור־קומה ויחזו מחדש ביהדות זיקנה ובחרוּת. קם פילוסוף נערץ, מגדולי הדור, הרמן כהן, וכתב לעת־זקנתו ספר רב־תבונה על היהדות בתור דת־התבונה. קם פילוסוף־פייטן צעיר, פרנץ רוזנצווייג, והרים מחדש ברטט ובהתלהבות־נעורים, את השובל של הוד־מלכותה היהדות. אפילו בפנים־המחנה לא הכל נכנעו. מנדלי הזקן, שאתמול כמדומה חל יום פטירתו, בשמעו את הרצאת אחד־העם על ‘משה’ אמר בשנינה: כאן מצא משה רבנו את קבורתו. אפילו ביאליק, מעריצו של אחד־העם, לא נכנע לגמרי. אפילו לא קלוזנר, תלמידו המובהק ונושא־כליו, שהוא אגב, כיום שוכן כבוד בבית־החולים, ושמפה אני שולח לו, לאחד מבניה־בוניה הנאמנים של ספרותנו החדשה, ברכת־החלמה. שניהם לא נכנעו וביקשו נתיבות חדשות.
אגב: עם הזכרת שמו של הרמן כהן רוצה אני להזכיר אנקדוטה מעניינת, ששמעתיה מפי ד“ר יהודה אבן־שמואל. ד”ר דוד ניימארק לא גרס את ספרו של הרמן כהן. הוא טען: מה ידע הלז מן היהדות? הוא ידע את הסידור ואת המחזור ועליהם בנה את הפילוסופיה שלו על היהדות. כשנמסרו דיבורים אלו לביאליק אמר: חייכם, שמספיקים הסידור והמחזור ופרשיות בתהלים, כדי להכיר את הפילוסופיה של היהדות. הם מכילים את היסודות העיקריים. כשסיפרתי את דברי ביאליק במסיבה אחת, אמר אחד מבעלי תריסין, חברנו ד“ר קמינקא: צדק ביאליק, בפסוק הקצר שבתהלים כ”ה: ‘הדריכני באמתך’ יש כל הפילוסופיה של היהדות.
כן היו חיוב ושלילה. הריסה ובנין. ואנו נמצאים במבוכה. גדל ההרס. אליעזר שטיינמן חזר בו מקרוב על קינתו: תרבותנו עיר פרוצה אין חומה. ביתנו בית שכולו חלונות. אין זה פסוק כצורתו אלא כרוחו. ועדיין תהליך־ההתפרצות בעצם־תקפו. ואם מתייסדת חבורה ל’תרבות מתקדמת' אין המלה מתקדמת חצובה מלשון ‘מימי קדם’ אלא מלשון קדימה, במובן הריצה אחרי נכסי־הנכר.
ואף על פי כן, עם כל הריצות האלה אנו חוזרים וקוראים: תרבות עברית. אנו חוזרים וקוראים: יהדות! אין אנו מחרימים גם היום נכסי־נכר. אך באופק, ואולי גם במרכז, מופיעה שוב הוד מלכותה היהדות. כדי לדבר בלשון פרוזאית יותר: אנו שוב, אחר כל הניהיליזם שתקף אותנו, בני בניהם של אברהם יצחק ויעקב, אנו שוב נושאי־כלים של הרמב“ם, של הגאון מוילנה ושל הבעש”ט זכרו לברכה. אנו שוב קובעים עתים לתורה במובן העתיק והמקובל. אנו מרגישים שוב בהרגשה פנימית את אמיתות המקרא: ‘צהלי ורוני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל!’
אנו קובעים, איפוא, שעות וימים ועתים לתרבות ולבעייות תרבות. אנו כורתים מחדש ברית עם ‘תרבות עברית מתקדמת’ גם מבחינה עתיקה וגם מבחינה חדשה. אנו אומרים עם המשנה במסכת שבת: הדליקו את הנר! הדליקו נרה של שבת, הדליקו נרו של חג האוּרים, הדליקו נר של תרבות עברית בכל בית בישראל, בכל נשמה בישראל. אבל…
כן, עוד ‘אבל’ אחד.
אבל משום מה ההסתגרות אך ורק בתחום ישראל? אין אנו מחרימים נכסי־חוץ, אנו נוטלים ונוטלים. משום מה לא תשלוט הדדיות? משום־מה לא ניתן גם לאחרים? אבותינו הראשונים מראשית־יציאתם לאויר־העולם ניפצו פסילים וקראו בשם אל־עולם. אלף וחמש מאות שנה זיעזענו את העולם בנרו של ישראל. אחר־כך באו באונס ובלחץ אויב ומתנקם אלף וחמש מאות שנה של כניעה, של הסתגרות, של וויתור על פעולות חודרות למרחקים, באו ימים של חשכה ושואה. עתה ימי חילוף־משמרות. עתה הגיעה השעה גם לנו לעבור ממצב של התגוננות תרבותית להתקפה תרבותית. יש לנו סחורה מעולה, משובחת – אף־על־פי־כן! נדליק את הנר בפני כל באי־עולם ואל כל באי־עולם.
ארכו מעט הדברים ועלי לסיים. אין אני יכול לדבר על הנקודה האחרונה כאַוות־נפשי. אגיד עוד מלים מעטות בלבד. ובכן, אני שומע קולות אומרים, אולי אתה רוצה במיסיון יהודי? ואני עונה בפשטות: למה לא? אין אני רוצה בשם הזה ולא בצורה זו המקובלת ולא במטרה זו המקובלת, אבל אני רוצה בתוכן הפנימי. אני רוצה בהתפשטות תורתנו־תרבותנו על פני כדור־הארץ, ליחידים ולעמים שלמים. קראו לזה שליחות, תעמולה. אנו הלא עם התעמולה פּר אֶקסלנס. מימות אברהם אבינו. אנו גם היום עוסקים במיסיון. אנו כולנו, משמאל ומימין כאחד. אך אנו עוסקים רק במיסיון פנימי. אנו אוכלים איש את בשר רעהו. אנו רוצים לעשות נפשות למחשבותינו רק בתוך הרחוב שלנו. ‘השומר הצעיר’ צורר את ‘הפועל המזרחי’, ו’הפועל המזרחי' את ‘השומר הצעיר’. אנו מוציאים את כל המרץ הגדול שלנו על שטח מוגבל ומצומצם. מדוע לא נפנה אותו כלפי שטח נרחב? האגדה מספרת, כי בני ישראל באו אל דוד המלך ואמרו לו: עמך ישראל צריכים פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. יש הסתערות על ככר־לחם ויש הסתערות גם על אורו־של־עולם.
אני מסכם: נדליק את נר התרבות מבפנים וראשית כל מבפנים, אך לא נזניח מעתה גם את החוץ. כי ביתי בית תפילה, בית תרבות, ייקרא לכל העמים. ואם תרצו – הרי אין זו מלה חדשה.
[כ“ה כסלו תש”ז]
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.