רקע
ר' בנימין
הרמן שטרוק: איש ההרמוניה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

שאלתי פעם את הרמן שטרוק, אם למד בארץ לדבר עברית, וענה לי: ‘לא. עוד בברלין ועוד לפני ארבעים שנה. נתקיימה שם אגודת “שפה ברורה”, מן הראשונות לדיבור העברי, והייתי לעתים בא שמה ושומע את ההרצאות ואת הוויכוחים וכך למדתי לדבר עברית’. ואמנם, נזכרתי אני מיד שכך היה המעשה, שהרי הייתי שנים חבר באותה אגודה של צעירים ממזרח־אירופה, שהיתה עורכת את אסיפותיה בבתי־קהוה שונים. ונזכרתי שעתים היה נכנס אברך אחד, יושב לו ליד אחד השולחנות, אינו מתערב במלה אחת בסוגיותינו, שותה משהו, מעלעל בעתונים, מעלה עשן כל־שהוא, משרטט משהו – בקיצור, זה היה הרמן שטרוק. בהיותנו משולהבים מבעיותינו, שדנו כמובן תמיד בדברים העומדים ברומו־של־עולם, לא שמנו לב אליו, כשם שנדמה היה שהוא אינו שם לב אלינו. אבל הוא שם, לפחות, אוזן. הוא הקשיב וקלט. מטרת־בואו אלינו היתה צנועה מאוד: ללמוד את הדיבור העברי. זה היה אז דבר לא רגיל ולא קל בשביל אברך ברליני. ספק אם היו אז עשרה מבין יהודי גרמניה שידעו לדבר עברית. היינריך לווה דיבר, אבל הוא כבר ישב מקודם בארץ כשנה ומחצה. ג. וייל דיבר, אבל הוא היה עוד סטודנט צעיר, נתון כולו לבלשנות. הלעיזו עליו – ולא בלי אסמכתא – שהוא יודע אפילו סינית (זלוציסטי אמר לי עליו: ‘הוא מצא את המפתח’). לא כן זה האברך הגבוה בן השלושים. הוא לכאורה הולך־בטל. הבעיות לכאורה אינן גוזלות את שנתו. הוא שקט מאוד. הוא מעשן, הוא משתעשע, הוא משרטט. אבל הוא גם רכש לו את הדיבור העברי. פלא.

ואכן כנראה כך היה. אדם שהכל ניתן לו בשפע ובקלות. ספק בעיני אם נתקיים בו פעם המקרא של המשורר האלהי: ‘היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה’ (תהלים מ"ב). ראיתיו בזמנים שונים, במצבים שונים, בסביבות שונות. במשרדו של אוטו וארבורג בברלין, בביתו בחיפה, באסיפה של ‘אוהל שם’ שם, בשיעור בתלמוד שם בבית־הכנסת הגדול, בחוג ‘המזרחי’, בלכתו לישיבות הדירקטוריון של הקרן הקיימת, שהוא היה מחבריו. נסענו יחד בספינה וברכבת, ספסל מול ספסל. תמיד אותה התמונה, אותו השקט, אותו משהו של הומור, אותה קליטת־שלוה, אותה הסתכלות לתוך עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. כמעט שלא ראיתיו מעולם שקוע במשהו עד כדי שיכחת עצמו. נדמה היה שהוא חי בים של פנאי. ראיתיו מרוכז רק בשיעור של תלמוד, ואחת היא אם נותן השיעור היה הישיש שכביץ מגדרה, האיכר המופלא, או האברך צ. כהן, המורה המופלא. אבל אפילו אז לא סרה שכינת־ההרמוניה מפניו. את טבעו לא שינה. אמרתי מקודם: אברך ברליני. לאמור: ברליני ולא פרוסי. מן הפרוסיות לא היתה בו ולא כלום. אבל בברלין זו, מטרופולין של פרוסיה, היה במשך דורות גם הרבה מן ההומור ומן ההרמוניה. ליד אמני ‘שדרת הנצחון’ הקהים והמטומטמים היו גם אמנים בחסד עליון. מנצל וליברמן. אפילו גם גיאורג הרמן. חבל שהרומן שלו ‘יטכן גברט’ בתרגומו היפה של י. שנברג (הוצאת ‘לגבולם’, 384 עמודים) נתקבל בשנת תש"א בסבר פנים נזעמות. חטא בזה במיוחד עמנואל בן־גריון. האל הטוב יסלח לו. אשר להרמן שטרוק – אין להתפלא על מה שממשלת־גרמניה צירפה אותו אחרי תבוסתה בשנת 1918 למלאכות הדיפלומטיה שנשלחה לוורסאי. חוש־הריח שלהם לא הטעה אותם. הוא היה מסוגל לעשות נפשות. ואל תתפלא על שקבע את מושבו בציונות בתוך מפלגת ‘המזרחי’. במקום שישב הרמן שטרוק לא היתה מפלגה ולא תקלות של מפלגה, אלא מקום מכובד מאד. כל תקלה לא ניגשה אליו. הוא השרה משלו על הכל. ובסך־הכל לא היה אלא יהודי פשוט, ענוו, צנוע, אוהב עמו, אוהב מורשת־עמו, על תורתה ומצוותיה, אוהב אדם באשר הוא אדם, מוכן לעזור, לסייע, לגהות מזור, עד כמה שידו, יד אמן נאמן, מגיעה.

(אייר – סיון תש"ד)


המלצות קוראים
תגיות