שיחרתני, אהובי, לרשום רשימת־מה לזכר שץ. ‘אתה שהתהלכת עמו במשך עשרות שנים, שהכרת וידעת אותו וכו’. טעית, אהובי. לא התהלכתי עמו, כי־אם עם בבואה שלו. לא ראיתיו אלא בחלק מן הפרופיל. לא ראייה שלמה, מקיפה. אומר לך בלחישה ואגלה לך מום שבי. עצם אמנות זו של פיסול – זרה, זרה לרוחי. אין אני ממשיחי אילמים ואיני יודע סוד שיח אבנים. עמדתי לפני פסליהם במערבא והם לא דיברו אל נשמתי, אל שורש נשמתי. הם היו בעיני קרים כאבנים. ועד היום אין אני דורש אל אבנים.

ואדם זה הקיש באבנים. אולי זה משונה מאד, אבל כך הוא מצטייר במוחי: הוא עומד לפני צוק־סלע ומכה ומכה בו ורוצה להפיח בו נשמה, ודוקא נשמה ישראלית, ממקור ישראל. כי זה שוב משונה מאד: ישראלי קנאי ואדוק היה שץ. בעשותו באבן חפץ ליהדה, לשפוך עליה מרוחנו אנו. וזכורני: פעם אחת שוחחנו ארוכות על תתר"א לילות. אני אז מתחיל קורא ספר זה במקורו, אני מוקסם מן האפיקה שבו ומוצא ענין במחקרים של חכמי מזרח ומערב עליו ושואף לתרגמו עברית, על־פי תפיסתי אני. אך הרעיון הזה מבהילו. הוא מוצא ניגוד בין הספר הזה ובין רוח־ישראל…

ואם אני מסתלק מלדבר על האמן, הרי שאין לי לדבר אלא על הציוני שבו. וכאן דוקא פרשה גדולה. בפנקסי אני רשום שמו בין אחד מארבעה: ברזילי, הוא, שיינקין ועוד אחד, אשר לא אזכיר עתה את שמו. כל אלה הארבעה היו נושאי־דגל בתקופה ידועה ומילאו בשעתם יעוד לאומי. וראה זה מפלאי־הגורל ומגזרותיו החמורות, כל שלשה אלו מתו בנכר: ברזילי בשוויץ והוא ושיינקין באמריקה. אנשים מלב־ציון נושאים דגל ציון במרחקים ומחזיקים בדגל עד הנשימה האחרונה. במרחקים. נדמה שהם עומדים לא על עמדות מכריעות, כי אם אחרונות. על הגבולין.

שץ היה נס. הוא היה שומר־המפתח. במשך שנים. הוא היה אז המיתוס הלאומי. מיתוס התחיה. דלים היו הזמנים, קלושים, צנומים. והנה פרש הוא את הדגל. ולחישה עברה אז בין שבלים בגולה, בין לבות צעירים, דופקים: יש תחיה, יש ‘בצלאל’, יש שץ, יש דגל… אחרים יבואו ויספרו מה שהיה בשביל ירושלים, בשביל האמנות העברית. בכל זה יש מן האמת. ויותר ממה שעשה ביקש לעשות, להט לעשות. כי להט זה, שהיה עצם־מהותו, נתבטא גם בפרופיל שלו. הוא היה קנאי אדוק. הוא היה שיכור ממראות־התחיה. הוא היה עקשן־מתמיד. מאלה המעטים, שנתנו תמיד את כל היש שבם. הוא היה ראוי להיות שומר־המפתח, הוא היה ראוי שישרה עליו, אם גם רק למספר שנים, זוהר המיתוס הלאומי…

לא התהלכתי עמו עשרות בשנים. ראיתיו רק בפרופיל, הכרתיו רק במקצת. אך היו פגישות. בליל שמחת־תורה הראשון שלי בארץ־אבות, לפני היות תל־אביב, רקדנו יחד בית ד"ר בוכמיל. הוא, פינחס פרידמן ועוד. אחר־כך, בבוא לו תור־הרדיפות – וגם אלה הן מנת־חלקם של אנשים אלו – הייתי קרוב אליו וניסיתי לעזור כפי יכלתי הדלה. כל זה היה רק כפגישת־ספינות במרחבי־הים. והנה יצאה נשמתו במרחקים. על עמדה אחרונה. יחידי ובודד, וזוהר המיתוס הלאומי על פניו, על עיניו.

(י“ד בניסן תרצ”ב)

א. מה דמות נערוך לאברהם ניימן? ומה נגיד לאוצר־התמונות אשר הציג לפנינו בתערוכה שלו אשר בירושלים?

זה ימים שאני מעלה לפני את השאלה הזאת. זה ימים שאני במבוכה. עטי זה אשר עליו אמר אורי צבי גרינברג, שהוא יודע לחתוך ביטוי בלשון הקודש, אינו יודע הפעם לחתוך את הביטוי.

בתוך שערי ירושלים קרה הפלא. בתוך שערי ירושלים מתהלך היום אמן אמיתי, אמן בה"א הידיעה, אמן בחסד עליון. לא זה שזקוק באיזו מידה לסנגוריה, ללימוד זכות, לצד התנצלות. כאן באמת חד מחבריא. כאן אחד בעל שעור־קומה.

בתוך שערי ירושלים מתהלך איש הפלא, מתהלך זה כשנה אברהם ניימאן.

ב.

יודע אני בו לא מהיום, לא מירושלים. יודע אני בו למעלה מעשרים שנה. בברלין היה הדבר. שם נפגשנו ראשונה. באותה מסעדה ישראלית זולה ברחוב גורמן. שם ישבנו ואכלנו על יד שולחן קטן. שם גם דיברנו.

היה זה תור־השחרות. כסף לא היה בשפע אבל המיית־לב היתה והיתה. אברהם ניימאן כמעט רק עכשיו יצא מבית־המדרש. עוד תום התורה נשקף מבעד חרכי עיניו. עוד תומת־חסידות שרויה על כל מהותו. עוד הדיבור כאילו אינו בפיו. עוד הוא עומד לפני האמנות משתאה ותוהה. עוד אפשר היה למדוד בהשתאות זו את המרחק שבין יהודה ויון, שבין מוריה ואקרופוליס. וכבר יצאו לאברך הצעיר מוניטין בעולם־האמנות. וכבר רכש לו שם ופירסום. וכבר דיברו בו וביכולתו הגדולה אנשי המקצוע, מרנן דהאי הלכתא.

ברחוב שאון ותרועת־מלחמה. הוצאת ‘צעירים’ הוציאה זה לא מכבר בארבעה ספרים קטנים כתבים מהפכניים של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בכתבים אלה היה מדובר על ‘שינוי־ערכין’, היה מדובר גם על אמנות־הציור. ברדיצ’בסקי בכה, קונן והתרעם. ובתוכנו אנו התהלך כבר אחד ממגשימי החלום. אחד מילידי זאקופני אשר בפולין המדינה.

ג.

אזכרה את התערוכה אצל קאסירר בברלין. עצם הדבר שקאסירר סידר את התערוכה היה כבר ניצחון. אך מה שמח לבנו בקראנו אחר־כך את דברי הביקורת. לא היה עתון, אשר לא דיבר בתערוכה. יכולנו לשער מראש, כי פריץ שטאל ב’ברלינר טאגבלאט' ישים לב לתערוכה, יכולנו לצפות למלה טובה מאת ה’פראנקפורטר‘, יכולנו לקוות למלה חמה־מעודדת מאיזה שבועון ליברלי הגון. כל זה בא אחר־כך בשפע וכל זה לא הפליאנו. לזה הלא צפינו. ואולם מה גדלה תמיהתנו, בראותנו אותו יחס נלבב גם בעתוני הלאומיים הגרמנים. יותר מזה, עד לב העתונות האנטישמית הגיעה תהילתו. אפילו ‘קרויצ־צייטונג’ ענתה אמן. ה’נורד־דויטשה’ כתבה ארוכות. וכולם לא העלימו על מקור־מחצבתו. כולם התחילו כמעט באותן המלים ‘דער קראקאויער אברהם ניימאן’… אחד השבועונים, ‘ההווה’, כתב: ‘לניימאן אנו מאמינים גם את הקארפטים, גם את החורף וגם את השלג’.

הגרמנים הטובים! הם יצאו קצת מכליהם, מאטצגוינות הקרירות אשר להם. הם באו קצת במבוכה, ימים ושנים העריצו את לייסטיקוב שלהם בשל ציורי־השלג אשר לו, בשל ציורי גרוניוואלד אשר לו. הם קבעו במוחם, כי רק גרמני עם ה־gemut (מזג הנפש) אשר לו ועם אהבת־הטבע אשר בקרבו מוכשר לצייר תמונות־נוף כאלה, מסוגל להשתקע כך בש"י עולמות של מראות־הטבע, מחונן להכיר כך בבנות־גוונים ולדעת את סוד הצירופים והזיווגים. והנה בא יהודי משלנו, יהודי מזאקופני, יהודי מבית־המדרש, יהודי של דף־גמרא וטבילת־הגוף במים קרים של המקוה, ותלה לפניהם בחדר מיוחד אצל קאסירר תמונות־נוף, אשר הוד להן ועומק להן והרמוניה של צבעים ותפיסת־הרגע והכרת־השלג לא בתור בעל גוון אחד אלא בתור מעשה־מרכבה של כמה וכמה גוונים, ועל כל תמונותיו מרחף הלך־נפש, מרחפת נשמת־הנוף. העל אלה ישתוקו? לא. נזכרו הגרמנים בישרותם ודיברו גלויות. הם אמרו: האמנות אינה מכירה גבולים. הם אמרו: אמנותו של ניימאן יונקת, אמנם, מאדמת־מגוריו, ואולם היא מושרשת במהלך הכללי של האמנות. מי־שהוא מהם אמר: היא בין־לאומית. ומי־שהוא מהם, לא, אחדים מהם העמידו את ניימאן לדוגמה ולמופת לציירים שלהם: כזה ראה וצייר! כזה: בפשטות, בכוח, בתפיסה ישרה, בהרכבה טבעית, בלי מלאכותיות, בלי להטי־ברקים, בלי סימני עסקנות, – בלי גוזמאות.

ד.

רק אחד שתק באותם הימים, וזה היה ניימאן בעצמו.

שעות על שעות התהלכנו באותם הימים. דבר־מה דחף אותנו לטיולים ארוכים, ממושכים. ואולם סגור־הפה לא נפתח. דבר־מה מצץ ולחץ. סיפוק לא היה בכל אלה, בכל התהילות והתשבחות האלה.

הוא החליף את אביי־ורבא במכחול, את הדיבור במעשה־מחשבת. הוא חתר לאיזו חופים חדשים. הוא ביטא את השדה ואת הכפר אשר בו נולד. הוא ביטא את התוגה שבשדה ושבכפר, את ‘בין־השמשות’ שבהם, את חילוף־משמרות שבהם, המעבר מגוון לגוון.

אך גם במהותו הוא היה תור של ‘בין השמשות’ של ‘חילוף־משמרות’. דבר־מה אשר היה רחוק אלפי שנים זע וזז ממקומו. אפשר שזיז זה עבר גם בנשמת האמן. ומה בצע בתהילות ומה אוֹן בתשבחות? היה מעשה באותם הימים ומשכתיו למערבה של ברלין, לחוג של אפרתים, לחוג של חובבי־אמנות. והם כבר ביקרו בתערוכה וראו מה שראו. אמרתי: אולי שם ישתעשע וירווח לו. היה הערב ערב־שלג כדיבעי ואני אמרתי לו: הנה הנוף אשר אהבת. ואולם כל זה לא הועיל. הוא ישב כאילם. אף הגה לא הוציא מפיו.

אותה שעה הבינותי, משום מה הקדיש שלום אש לניימאן את הסיפור הנאה על ‘הצדיק מן הכפר’.

ה.

היה אז תור השחרות. ‘פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרמונים’. זה אחז במכחול וזה אחז בעט. מאמרי הראשון חל באותם הימים. הוא נדפס, כמובן, ב’המליץ' זכרונו לברכה. והוא, עסק באמנות הצעירה שלנו. ומן־אז עברו עשרות שנים. אנו התרחקנו זה מזה. זה בכה וזה בכה. אך שמו לא ניסח מלבי. ויש אשר נזדמן במקרה איזה עתון אנגלי כללי ובו יאמר על famous printer והמדובר הוא על אברהם ניימאן. ויש אשר הוא בא לאמריקה והעתונים הז’רגוניים מדברים עליו בהרחבה, כדרכם. וראשית־לכל הוא נעשה נושא קבוע בעתונות הפולנית. מה שנכתב עליו באותה לשון, יכול למלא כרך גדול.

לאמור: הוא לא ישב בטל. הוא לא נח. הוא לא הסתפק במדריגה, שאליה הגיע. הוא ידע את הסוד הגדול, שלמעלה מכל מדריגה יש עוד מדריגה. הוא לן בעומק הפרובלימות אשר בסוגיות־הציור. הוא לא חת מפני הקושי. דוקא הקושי משך והעסיק. גדלו במשך־הזמן כוחות הגוף והרוח. האברך החיוור והצנום מאז נעשה גם לבעל ‘כמות’. וגדלו גם אמצעי־הביטוי. המכחול אשר בידו ניסה תמיד נסיונות חדשים. הוא הלך מחיל אל חיל. הוא עמד לפני כס־המשפט של מאות מבקרים ויצא זכאי. לאומות־העולם נוסף עוד אמן אחד, לנו אחד ומיוחד.

ו.

והוא עלה לארץ. הוא וכל אשר לו. זה כשנה. והוא ראה וצייר, הסתכל וצייר, לא פסק המכחול מכחל. וכיום הזה נתן לנו את התערוכה אשר לו מול גן־העיר בירושלים.

זה ימים אחדים, שהתערוכה נפתחה. זה מספר ימים, שאפשר לו לאדם להכנס פנימה ולהשתקע באחת התמונות ולא להסב עיניו מהן. אין עוד צורך לנסוע דוקא לחוץ־לארץ, לאחת הבירות, כדי לראות באמת תמונה אמנותית בתכלית־השלמות. היא ישנה לפנינו. היא ישנה בירושלים.

היא ישנה עוד מספר ימים. אחר תסוגר. וספק אם תפתח בארץ במקום אחר. מה קרה? לא קרה כלום. וזהו מה שקרה.

האמן עלה לארץ. הוא וכל אשר לו. אף את תמונותיו העלה עמו. עלה על מנת להשתקע. אף מגרש להקמת־בית רכש לו. בשערי שכונת תלפיות. שנה עבד. הוא ראה ברכה בעבודתו. הוא ראה בנות־גוונים חדשות, אפשרות־ביטוי חדשה, שלא ראה מקודם. הוא עבד ושתק. שתק ועבד. והוא פתח תערוכה גדולה, ממיטב עבודתו, בארבעה חדרים מרווחים, מוארים יפה־יפה.

‘סיפור ישן־נושן ותמיד חדש לגמרי’.

Der Freunde harr ich Tag und Nacht bereit;

Kommt’ist Zeit! Freunde? Kommt! Wo bleibt ihr,

{לְרֵעִים אֲחַכֶּה יוֹמָם וָלֵיל, מוּכָן אַיֵכֶם רֵעִים? בּוֹאוּ, הִגִיעַ זְמָן.}

כה שר ניטשה בשעתו, כה ישיר אברהם ניימאן כיום.

וי להאי שופרא דבלי בארעא'. וכפלים וי אם הוא אינו בלה בארץ אם גם אלה

אשר להם הוא, טחו עיניהם מראות. אם גם איש־התרבות אינו יודע וגם בית־

הספר מסיח דעתו.

הניתן לניימאן לצאת את הארץ? זוהי השאלה.

(תרפ"ו)

בשלושה דברים מעניין האמן־היוצר את בני־דורו: בתולדותיו, בשיחתו ובמפעלו. אפשר לומר, כי תולדותיהם של האמנים דומות זו לזו. אפשר כמעט תמיד לכתוב את תולדותיהם באותן שתים שלש שורות:

נגלה כבוד ה‘, כבוד היוצר יש מאין, ביציר האדם דבק שמץ־מה ממידת־יוצרו… ואולם עצם דבר זה, עצם הופעת הגניוס, חלק אלוה ממעל, ביציר־היוצר, זהו ענין בלתי־פוסק, זהו מה שלוקח את נפשותינו שבי, מה שעוצר בנו לפעמים את נשימתנו… נגלה כבוד ה’ על האנוש־האנוש.

תולדותיו של ראובן היו ידועות לי לפני ראותי אותו ואת מפעלו. איש־אמונים אחד, מודע לשנינו, התהלך אתי שעות אחדות ויספר לי ככל אשר יספר בעל נפש יפה ובעל חושים ערים, אשר לפני עיניו עברו רוב מדרגות התפתחות האמן־היוצר ואשר הוא גם סייע להתפתחותו. ואחרי כל־זאת אפשר לספר כל אלה בשורות מעטות: בעיירה פולטשאני הקטנה, מעין ברדיטשוב־קטנה אשר ברומניה, נולד ראובן לפני שלושים שנה. ובכל העיירה ובכל הסביבה אין אמנות בכלל ואין אמנות־הציר בפרט. אך הילד לא חדל מלתאר ומלעשות כל דבר אשר במלאכת־אמנות. ויגדל הנער, והימים ימי יסוד ‘בצלאל’, וישולח ראובן ירושלימה. כמוקסם התהלך הצעיר במטרופולין של ארץ־ישראל. הירשנברג כבר חלה את מחלתו אשר מת בה, אבל ב’בצלאל' עוד מורגש היה משק כנפי־יצירתו. עוד עצומה מזה היתה פעולת־הנוף. מראות־הטבע האלה, השונים כל־כך מאלו אשר בעירה פולטשאני, הוטבעו עמוק־עמוק בנפש הרכה, מסכו עליו רוח סהרורי. לא פחות העשירו את הנפש האגדות מני קדם עד העבר הקרוב. הנה הבית ב’נחלת־שבעה' אשר בו גר… הנה שבעה יהודים אמיצים, שבעה עברים נועדו לצאת את העיר, ומתישבים על פני השטח החפשי, באין חומה, שער ובריחים… שבעה יהודים, בעלי פיאות וזקן, לעגו לכל אדם העיר ולכל פלח ולכל בדואי גם יחד… האם לא מענין לצייר, לפחות על־פי הדמיון, את קלסתר פני השבעה? בבית אשר בו גר ראובן עוד היה חקוק בקיר שם מיסדו… אך ימי האושר בירושלים לא נמשכו. מעתה אפשר לקצר עוד יותר בתולדותיו. תם הכסף אשר בצרורו, והוא שב לעיירתו וכמעט לא יצאה עוד עד קרוב להתפרצות־המלחמה. אך העבודה העצמית והנסיון העצמי לא פסקו. שני חדשים לפני המלחמה הוא נוסע פאריסה ונכנס לתוך האקדמיה. המלחמה האכזריה הפסיקה עד מהרה גם את הדבר הזה. שוב חזר לעירתו. יצא וחזר, יצא וחזר.

וככלות המלחמה חזר לעבודתו. במשך שש השנים האלה נסע הרבה, ראה אמנות הרבה, ובעיקר עבד הרבה. היתה בינתיים גם תערוכה בגלריה הראשונה בניו־יורק עם success (=הצלחה) גדולה, עם מאמרי־ביקורת חיוביים בעתונים ובירחונים של המקצוע. זה עכשיו הגיעה הידיעה, כי הציור אשר צייר, את ידיו שלום אש, זכה שם לפירסום רב, לתהילות ולתשבחות. אך בכל אלה לא היה במה לספק את הנפש. דבר־מה תסס בפנים, ניקר כיתוש, החריד, לא נתן מנוח. וכאן, באמת, אם־הדרך. כאן כדאי להפסיק את סיפור הרע ולהאזין לשיחת ראובן עצמו.

משיחתו אתך אתה למד שני דברים: ראשית־לכל, בכל שש השנים האלה הוא נמצא עוד תחת השפעת מראות־המלחמה. האנושיות הכואבת אמרה: צייר אותי, המראות אשר מסביב ואשר נחרתו עמוק עמוק בנפש ואשר דרשו במפגיע את ביטויים בעבודת־המכחול, – מראות צער וכאב היו. האמן נמצא תחת השפעת עולם אשר מחוצה לו, בה בשעה אשר נפשו פנימה שיוועה למראות אחרים ולצבעים אחרים. הוא שילם את מיסו לימי הרג רב ואת נפשו נשה. את כרמו לא נטר. מתוך אי־הרצון הזה אשר תקפו לפעמים, מתוך המצב הזה ניעור אי־רצון אחר וחזק ממנו, ניעורה השאלה המענה לא־אחת: לשם־מה אני עמל? שיננא, כלום העולם למעשה אצבעותיך הוא צריך? האם אינם מלאים בתי־המוזיאון יפי־האמנות עד אפס־מקום? הכי יתהווה איזה חלל בהעדרך? האם לא יסתערו רבים אחריך אשר יעברו בכשרונם גם אותך?

ומתוך כל מציצה זו חזרו וניעורו זכרונות ימי־השחרות בירושלים, מראות־הוד בהרים שחברו לה, הבית אשר בנחלת־שבעה… והוא נוסע ירושלימה, אלא מכיון שתל־אביב היא על יד חוף־הים, הוא נשאר בתל־אביב… הוא יוצא, אמנם, לפעמים, מבקר את ירושלים, מבקר את המושבות, נוסע למירון. ואולם הוא שב לתל־אביב, כי שם ביתו, חדר־עבודתו. הרגש הקוסמי כמעט, כי הוא נמצא בעיר שכולה יהודים, שכל השכנים בכל הבתים אשר מסביב המה יהודים, שכל העוברים ושבים לפני חלון־ביתו יהודים המה, איש ואשה, זקן ונער, החלוץ והחלוצה – רגש קוריאוזי זה אחרי שנות הנכר והטלטולים יש בו דבר־מה משכר… הוא נעשה לציירה של תל־אביב, הוא נהנה מפראותה, משיכבות־התהוותה. אמנם, הוא מצייר גם את הערביה המטיילת עם רעותה על שפת־הים או היושבת לה בודדה. הוא מצייר את הערבי המעשן את הנרגילה, הוא שב מירושלים ומצייר יהודי־ירושלים ובנות־ירושלים. תמונת־נוף כפי שנחקקה בזכרון. הוא עובד כמה חדשים בציור הגדול, המסמל את הארץ ואת העם העברי כולם בהתחדשם גם יחד. הוא מצייר את הדרך לשרונה. הוא מצייר את עצמו ליום הולדתו השלושים, כפי שהוא עוד בתוך־תוכו בן־הנכר. הוא עובד כאשר יעבדו רק מעטים מחונני־הכשרון, אלה אשר נשקה בהם אש־הגיניוס. ואולם מרכז־העבודה היא תל־אביב, העיר החדשה בארץ הנושנה. בעצם העבודה רבתי זו, המעטיפה של ימים ולילות של שנה אחת, הולכת ומשתנית גם הטכניקה, ואפילו התפישה הנפשית, משתנית בהדרגה, באופן שיש כמה וכמה קוי־מעבר דקים. ואין עצם ההבדל מתבלט לך אלא כשאתה משווה את העבודות הראשונות לאחרונות, הלקוחות ממראות תל־אביב. לבאר את ההבדל הזה, להזכיר כאן את ההלכות שנתחוורו לראובן אגב התבוננותו ועבודתו, אין זה מן הענין. כשם שמעודי לא ניגשתי לשירת ביאליק על מנת לנתחה לנתחיה. די לי שקראתי את שיריו על ענוי־עולם ב’כנסת' ודי לי שאני יודע שיש איזו קירבת נשמה בין חרוזי השיר הזה ובין תמונת ראובן, כי גם בתמונות אלו אין דרמאטיות, אין מומנטים מזעזעים, אין גיבורים כובשי־עולם או מורדי־עולם. כאן עולמם של ענוי־עולם, כאן ארשת־הנפש של האיש אשר איננו יודע את עצמו ואשר גם בחשבו על עצמו אינו מגיע לידי בהירות אלא לידי איזה צירוף עם עולם החי והצומח, והדומם. כאן האדם והבריאה, כפי אשר יראה אותם ראובן, מסורים בהרמוניה שלו, בסגנון שלו בצבעי המזרח שלו. לאמר באותן חמשים ושש תמונות, המסורות כיום להצגה במגדל דוד, מדברת נאמנותו של צייר במשך שנה אחת, והוא היה נאמן לעצמו וגאל את עצמו, באשר מצא במזרח את אדמתו, את צבעיו, את סביבתו. ותערוכה זו אינה סיום, אלא – כך מקוה ומברך המבקר־האורח – התחלה.

(ג' אדר ב' תרפ"ד)

הצייר והגראפיקן יוסף בודקו אינו לא מן המהפכנים ולא ממרבי־שאון. אתה יכול לגשת אל עבודתו בלי הכנות קודמות. הוא מאלה המקרבים את האמנות אל חוג־בינתו של האדם הסתמי באשר הוא שומר על קוים ראשונים. התנע לכת. קב ונקי. כיליד מזרח־אירופה הוא מטפל בחיבה ובאופן טבעי בנושאים יהודיים, בלי להגזים ולהפריז, בלי להתיז את הזיי"ן. כחניך האסכולות המשובחות באשכנז, הריהו מדייק בכל פרט ופרט. בתור גראפיקן חידש כמה דברים בייחוד בנוגע לקישוט הספר. הוא שקישט את שירי ח. נ. ביאליק שהכיר לו תודה והיה רגיל לספר בשבחו.

עם קבלו את הנהלת בית־הספר ‘בצלאל החדש’ התחיל פרק חדש בחייו. כל החיובים החשובים שבו מצאו פה כר נרחב. אהבת־המקצוע וחיבת־התלמיד מתאחדות כאן לעבודה פוריה והארמונית. האמן־האומן כאחד מעמיד תלמידים ומאציל עליהם מרוחו.

הוא עכשיו בן־חמשים והוא רק שנים מעטות על דוכנו החדש, שנים שהן מן הקשות ביותר בחיי־הישוב אחרי מלחמת־העמים. אנו תקוה, כי ישובו בקרוב ימי שלווה ופריחה לישוב ולמוסדותיו התרבותיים־החינוכיים וכי האמן־האומן יעמוד על דוכנו עוד עשרות בשנים ויצליח לראות בפריחת אמנות עברית־יהודית מלגו ומלבר כאחד.

(תרצ"ח)

שאלתי פעם את הרמן שטרוק, אם למד בארץ לדבר עברית, וענה לי: ‘לא. עוד בברלין ועוד לפני ארבעים שנה. נתקיימה שם אגודת “שפה ברורה”, מן הראשונות לדיבור העברי, והייתי לעתים בא שמה ושומע את ההרצאות ואת הוויכוחים וכך למדתי לדבר עברית’. ואמנם, נזכרתי אני מיד שכך היה המעשה, שהרי הייתי שנים חבר באותה אגודה של צעירים ממזרח־אירופה, שהיתה עורכת את אסיפותיה בבתי־קהוה שונים. ונזכרתי שעתים היה נכנס אברך אחד, יושב לו ליד אחד השולחנות, אינו מתערב במלה אחת בסוגיותינו, שותה משהו, מעלעל בעתונים, מעלה עשן כל־שהוא, משרטט משהו – בקיצור, זה היה הרמן שטרוק. בהיותנו משולהבים מבעיותינו, שדנו כמובן תמיד בדברים העומדים ברומו־של־עולם, לא שמנו לב אליו, כשם שנדמה היה שהוא אינו שם לב אלינו. אבל הוא שם, לפחות, אוזן. הוא הקשיב וקלט. מטרת־בואו אלינו היתה צנועה מאוד: ללמוד את הדיבור העברי. זה היה אז דבר לא רגיל ולא קל בשביל אברך ברליני. ספק אם היו אז עשרה מבין יהודי גרמניה שידעו לדבר עברית. היינריך לווה דיבר, אבל הוא כבר ישב מקודם בארץ כשנה ומחצה. ג. וייל דיבר, אבל הוא היה עוד סטודנט צעיר, נתון כולו לבלשנות. הלעיזו עליו – ולא בלי אסמכתא – שהוא יודע אפילו סינית (זלוציסטי אמר לי עליו: ‘הוא מצא את המפתח’). לא כן זה האברך הגבוה בן השלושים. הוא לכאורה הולך־בטל. הבעיות לכאורה אינן גוזלות את שנתו. הוא שקט מאוד. הוא מעשן, הוא משתעשע, הוא משרטט. אבל הוא גם רכש לו את הדיבור העברי. פלא.

ואכן כנראה כך היה. אדם שהכל ניתן לו בשפע ובקלות. ספק בעיני אם נתקיים בו פעם המקרא של המשורר האלהי: ‘היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה’ (תהלים מ"ב). ראיתיו בזמנים שונים, במצבים שונים, בסביבות שונות. במשרדו של אוטו וארבורג בברלין, בביתו בחיפה, באסיפה של ‘אוהל שם’ שם, בשיעור בתלמוד שם בבית־הכנסת הגדול, בחוג ‘המזרחי’, בלכתו לישיבות הדירקטוריון של הקרן הקיימת, שהוא היה מחבריו. נסענו יחד בספינה וברכבת, ספסל מול ספסל. תמיד אותה התמונה, אותו השקט, אותו משהו של הומור, אותה קליטת־שלוה, אותה הסתכלות לתוך עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. כמעט שלא ראיתיו מעולם שקוע במשהו עד כדי שיכחת עצמו. נדמה היה שהוא חי בים של פנאי. ראיתיו מרוכז רק בשיעור של תלמוד, ואחת היא אם נותן השיעור היה הישיש שכביץ מגדרה, האיכר המופלא, או האברך צ. כהן, המורה המופלא. אבל אפילו אז לא סרה שכינת־ההרמוניה מפניו. את טבעו לא שינה. אמרתי מקודם: אברך ברליני. לאמור: ברליני ולא פרוסי. מן הפרוסיות לא היתה בו ולא כלום. אבל בברלין זו, מטרופולין של פרוסיה, היה במשך דורות גם הרבה מן ההומור ומן ההרמוניה. ליד אמני ‘שדרת הנצחון’ הקהים והמטומטמים היו גם אמנים בחסד עליון. מנצל וליברמן. אפילו גם גיאורג הרמן. חבל שהרומן שלו ‘יטכן גברט’ בתרגומו היפה של י. שנברג (הוצאת ‘לגבולם’, 384 עמודים) נתקבל בשנת תש"א בסבר פנים נזעמות. חטא בזה במיוחד עמנואל בן־גריון. האל הטוב יסלח לו. אשר להרמן שטרוק – אין להתפלא על מה שממשלת־גרמניה צירפה אותו אחרי תבוסתה בשנת 1918 למלאכות הדיפלומטיה שנשלחה לוורסאי. חוש־הריח שלהם לא הטעה אותם. הוא היה מסוגל לעשות נפשות. ואל תתפלא על שקבע את מושבו בציונות בתוך מפלגת ‘המזרחי’. במקום שישב הרמן שטרוק לא היתה מפלגה ולא תקלות של מפלגה, אלא מקום מכובד מאד. כל תקלה לא ניגשה אליו. הוא השרה משלו על הכל. ובסך־הכל לא היה אלא יהודי פשוט, ענוו, צנוע, אוהב עמו, אוהב מורשת־עמו, על תורתה ומצוותיה, אוהב אדם באשר הוא אדם, מוכן לעזור, לסייע, לגהות מזור, עד כמה שידו, יד אמן נאמן, מגיעה.

(אייר – סיון תש"ד)