מתוך דברים בכינוס סופרים

סילחו לי אַרזי־הלבנון, אדירי־התרבות, סילחו לי, בעלי־תריסין שבחבורה, על עלותי לדוכן. לא עליתי כי אם הועליתי לדוכן. נוח יותר היה לי בכינוסנו בחולדה, בהיותי שם בין השומעים ואינם מדברים. אך מכון שצוּויתי זאת הפעם לדבר, הריני עומד ומדבר לפניכם. כעשרים רגע, ואם בגבורות כשלושים רגע.

ימי הלשון והתרבות העברית. רעיון יפה. אולי מוטב היה לקבוע כמו־כן: ימי המוּסיקה העברית. שבוע ההיסטוריה העברית. ייחוד־הנפש עם נושאים מסויימים לשם יניקה אינטנסיבית, לשם התלכדות והעמקה.

קבעו את ימי הלשון והתרבות העברית בימי חנוכה, בימי זכרון פרשה גדולה, שזורה משבר, חרדה, פיקפוקים, זעזועים, אחריות, התלכדות, התגברות ונצחונות מפליאים. ודאי אין לך ימים מתאימים יותר בלוח העברי לתחיית הלשון העברית, לרעיון תחיית התרבות העברית, לביצרון ושיגשוג של הערכים הגדולים האלה, מאשר ימי חנוכה, חג האורים בישראל.

זוהי מסגרת הזמן בעבר הרחוק. אך יש לזכור גם את מסגרת הזמן בימים אלה. דיבר הכתוב בהווה. הימים ימי הקונגרס הכ"ב. אחים בציון יושבים בבאזל זה ימים עשׂור ומטכסים עצה בדברים העומדים ברומו של עולם. קראו לו קונגרס שקול. הכרעות כבדות־משקל יש לקבל ושקולים הכוחות, ושקולים המוחות, גדר מזה וגדר מזה, וקשה ההכרעה.

כזו היא מסגרת־הזמן הפנימית. ויש גם חיצונית. אחרי מלחמת העולם השנייה. לדעת רבים: ימי מעבר למלחמת עולם שלישית. ימי זעזועים וחילוף משמרות, גם בפנים, גם בישוב. אחד־העם בשעתו הורה לנו, כי עבודתנו היישובית היא עבודה לדורות. ביאליק שר:

עַתָּה רַב לָנוּ, כִּי נָטוּי הַקָּו.

אנו, בני העלייה השניה, חשבנו, כי שנה שנוספו בה שתים־שלוש מושבות לישוב היא שנה טובה לישוב. עתה נוסדו אחד־עשר ישובים ביום אחד. הייתי במקצת עד ראייה לשיטה הקודמת של ‘ואני אתנהלה לאטי, לרגל המלאכה אשר לפני, ולרגל הילדים’. וגם לשיטה החדשה של ‘היום קצר, והמלאכה מרובה, ובעל הבית דוחק’. איזה שינוי בריתם, בטמפו, בכל התכונה.

ובתוך כל המסגרת הזאת, ההיסטורית והעכשווית, הפנימית והחיצונית, נכנסנו אנו, אנשי־מחשבה ואנשי־עט, לעשות עיון ודיון בבעיות לשון ותרבות.

הבה נמשיך מעט את־קו העיון. ואתם, חברים יקרים, הן לא תרעמו פנים, אם פה ושם אגיד דברים אשר לא הסכנתם לשמוע תמול־שלשום, ואשר אולי יהיו גם למורת־רוחכם במובן זה או אחר. הן לשם כך נקראתי לעלות לדוכן למען אדבר דברים אשר עם לבבי. ואם שגיתי, אתם תעלו על הדוכן אחרי ותפרכו ותתקנו. –

מלה זו ‘תרבות’ פירושה ידוע. היא באה במקום מלה לועזית קבועה ומסויימת: ‘קולטורה’. מלה עברית ישנה אך בפירושה החדש היא מחודשת, לא ידעוה אבותינו ואבות־אבותינו. סוקולוב אמר, כי הוא שחידש את הפירוש החדש. אחרים מייחסים את החידוש לזאב יעבץ. על כל פנים לפני שניהם לא השתמשו במלה זו למושג זה. ובאיזו מלה אחרת השתמשו? הוה אומר: במלה מפורסמת מאד: תורה. זו לא היתה רק תורת ה', זו היתה כוללת יותר, מקיפה יותר. תורה היא ולימוד היא צריכה – נאמר גם על סתם דברים שבחיים ובדרך־ארץ. אמרו: דרך ארץ קדמה לתורה. הרי היתה בודאי הכוונה, כי חלק זה של התורה קדם למעמד הר־סיני, וכי התורה מכילה גם את החלק הזה.

אך המושג הבולט של המלה תורה היה: ‘יהדות’. וכבר מטעם זה לא נעמה מלה זו לחיך הדורות האחרונים. אנו חפצנו להשתחרר ברב או במעט מעולה של יהדות. אנו חיפשנו דרכים מן העולם הצר של יהדות אל האולם הרחב של אנושות. של התרבות המערבית, הכללית. כאן נזדמנה לנו בדרך מציאה כשרה: המלה תרבות. ליתר שאת וליתרון הכשר הוספנו לה את מלת־הלוי: עברית. לא תרבות סתם אלא תרבות עברית.

ראשי־המדברים בספרותנו הסתערו על מושג היהדות משתי בחינות שהן אחת. מצד אחד אמרו: כל גילויי־החיים, כל מחשבותיו של האדם, כל עשייותיו, הטובות והרעות, היפות והמגוּנות כאחת, הן־הן תרבותו. וכיחיד כעם. וככל העמים ישראל. הכל יהדות. כספר ‘אמונות ודעות’ וכשיר ‘הנאוה מדילסברג’. אחד־העם הוא שקבע, כי אפשר להיות יהודי טוב בלי להיות קשור לאמונות ודעות מסויימות. ואם ניסה אחר־כך לקבוע את מהותו של ‘המוסר הלאומי’, ואם ניסה אחר־כך לפסול מושגים נוצריים מסויימים, הרי ברדיצ’בסקי מצד אחר השקיע כוחות עצומים, כדי להוכיח, כי אפילו המושג 'יהדות'' של אחד־העם אין כוחו עמו לעמוד בפני הכוח השולל, וכי אין יהדות אחידה אלא המון מיני יהדויות, כאשר אין גם אדם אחיד, והאדם בזרוח השמש שונה הוא מן האדם בשקוע השמש. ואם קודם הביע הערצה לאגדת־החסידות חזר בו גם מזו. ואם כולנו ראינו את הרמב"ם, למשל, כשמש הגדולה והמאירה על שמי היהדות, בא הוא והטעים גם את הכתמים אשר בשמש זו. וכך עמדנו בסוף־הסופים ערומים מנכסי־העבר, טועים ותועים על כל אֵם־דרך.

אמנם, לא הכל סברו וקיבלו. מחוץ לתחום הספרות העברית קמו בעלי שיעור־קומה ויחזו מחדש ביהדות זיקנה ובחרוּת. קם פילוסוף נערץ, מגדולי הדור, הרמן כהן, וכתב לעת־זקנתו ספר רב־תבונה על היהדות בתור דת־התבונה. קם פילוסוף־פייטן צעיר, פרנץ רוזנצווייג, והרים מחדש ברטט ובהתלהבות־נעורים, את השובל של הוד־מלכותה היהדות. אפילו בפנים־המחנה לא הכל נכנעו. מנדלי הזקן, שאתמול כמדומה חל יום פטירתו, בשמעו את הרצאת אחד־העם על ‘משה’ אמר בשנינה: כאן מצא משה רבנו את קבורתו. אפילו ביאליק, מעריצו של אחד־העם, לא נכנע לגמרי. אפילו לא קלוזנר, תלמידו המובהק ונושא־כליו, שהוא אגב, כיום שוכן כבוד בבית־החולים, ושמפה אני שולח לו, לאחד מבניה־בוניה הנאמנים של ספרותנו החדשה, ברכת־החלמה. שניהם לא נכנעו וביקשו נתיבות חדשות.

אגב: עם הזכרת שמו של הרמן כהן רוצה אני להזכיר אנקדוטה מעניינת, ששמעתיה מפי ד“ר יהודה אבן־שמואל. ד”ר דוד ניימארק לא גרס את ספרו של הרמן כהן. הוא טען: מה ידע הלז מן היהדות? הוא ידע את הסידור ואת המחזור ועליהם בנה את הפילוסופיה שלו על היהדות. כשנמסרו דיבורים אלו לביאליק אמר: חייכם, שמספיקים הסידור והמחזור ופרשיות בתהלים, כדי להכיר את הפילוסופיה של היהדות. הם מכילים את היסודות העיקריים. כשסיפרתי את דברי ביאליק במסיבה אחת, אמר אחד מבעלי תריסין, חברנו ד“ר קמינקא: צדק ביאליק, בפסוק הקצר שבתהלים כ”ה: ‘הדריכני באמתך’ יש כל הפילוסופיה של היהדות.

כן היו חיוב ושלילה. הריסה ובנין. ואנו נמצאים במבוכה. גדל ההרס. אליעזר שטיינמן חזר בו מקרוב על קינתו: תרבותנו עיר פרוצה אין חומה. ביתנו בית שכולו חלונות. אין זה פסוק כצורתו אלא כרוחו. ועדיין תהליך־ההתפרצות בעצם־תקפו. ואם מתייסדת חבורה ל’תרבות מתקדמת' אין המלה מתקדמת חצובה מלשון ‘מימי קדם’ אלא מלשון קדימה, במובן הריצה אחרי נכסי־הנכר.

ואף על פי כן, עם כל הריצות האלה אנו חוזרים וקוראים: תרבות עברית. אנו חוזרים וקוראים: יהדות! אין אנו מחרימים גם היום נכסי־נכר. אך באופק, ואולי גם במרכז, מופיעה שוב הוד מלכותה היהדות. כדי לדבר בלשון פרוזאית יותר: אנו שוב, אחר כל הניהיליזם שתקף אותנו, בני בניהם של אברהם יצחק ויעקב, אנו שוב נושאי־כלים של הרמב“ם, של הגאון מוילנה ושל הבעש”ט זכרו לברכה. אנו שוב קובעים עתים לתורה במובן העתיק והמקובל. אנו מרגישים שוב בהרגשה פנימית את אמיתות המקרא: ‘צהלי ורוני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל!’

אנו קובעים, איפוא, שעות וימים ועתים לתרבות ולבעייות תרבות. אנו כורתים מחדש ברית עם ‘תרבות עברית מתקדמת’ גם מבחינה עתיקה וגם מבחינה חדשה. אנו אומרים עם המשנה במסכת שבת: הדליקו את הנר! הדליקו נרה של שבת, הדליקו נרו של חג האוּרים, הדליקו נר של תרבות עברית בכל בית בישראל, בכל נשמה בישראל. אבל…

כן, עוד ‘אבל’ אחד.

אבל משום מה ההסתגרות אך ורק בתחום ישראל? אין אנו מחרימים נכסי־חוץ, אנו נוטלים ונוטלים. משום מה לא תשלוט הדדיות? משום־מה לא ניתן גם לאחרים? אבותינו הראשונים מראשית־יציאתם לאויר־העולם ניפצו פסילים וקראו בשם אל־עולם. אלף וחמש מאות שנה זיעזענו את העולם בנרו של ישראל. אחר־כך באו באונס ובלחץ אויב ומתנקם אלף וחמש מאות שנה של כניעה, של הסתגרות, של וויתור על פעולות חודרות למרחקים, באו ימים של חשכה ושואה. עתה ימי חילוף־משמרות. עתה הגיעה השעה גם לנו לעבור ממצב של התגוננות תרבותית להתקפה תרבותית. יש לנו סחורה מעולה, משובחת – אף־על־פי־כן! נדליק את הנר בפני כל באי־עולם ואל כל באי־עולם.

ארכו מעט הדברים ועלי לסיים. אין אני יכול לדבר על הנקודה האחרונה כאַוות־נפשי. אגיד עוד מלים מעטות בלבד. ובכן, אני שומע קולות אומרים, אולי אתה רוצה במיסיון יהודי? ואני עונה בפשטות: למה לא? אין אני רוצה בשם הזה ולא בצורה זו המקובלת ולא במטרה זו המקובלת, אבל אני רוצה בתוכן הפנימי. אני רוצה בהתפשטות תורתנו־תרבותנו על פני כדור־הארץ, ליחידים ולעמים שלמים. קראו לזה שליחות, תעמולה. אנו הלא עם התעמולה פּר אֶקסלנס. מימות אברהם אבינו. אנו גם היום עוסקים במיסיון. אנו כולנו, משמאל ומימין כאחד. אך אנו עוסקים רק במיסיון פנימי. אנו אוכלים איש את בשר רעהו. אנו רוצים לעשות נפשות למחשבותינו רק בתוך הרחוב שלנו. ‘השומר הצעיר’ צורר את ‘הפועל המזרחי’, ו’הפועל המזרחי' את ‘השומר הצעיר’. אנו מוציאים את כל המרץ הגדול שלנו על שטח מוגבל ומצומצם. מדוע לא נפנה אותו כלפי שטח נרחב? האגדה מספרת, כי בני ישראל באו אל דוד המלך ואמרו לו: עמך ישראל צריכים פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. יש הסתערות על ככר־לחם ויש הסתערות גם על אורו־של־עולם.

אני מסכם: נדליק את נר התרבות מבפנים וראשית כל מבפנים, אך לא נזניח מעתה גם את החוץ. כי ביתי בית תפילה, בית תרבות, ייקרא לכל העמים. ואם תרצו – הרי אין זו מלה חדשה.

[כ“ה כסלו תש”ז]