רקע
ר' בנימין
באפיקי סיני
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

מפקד סופרים

בשנים שלפני המלחמה הגדולה הראשונה נדמה היה, כי הספרות העברית החדשה, לפחות זו שהלכה ונוצרה בארץ, נפרדה לגמרי מערכי תורה ודת. אמנם, בתי־הדפוס בארץ פלטו גם אז ספרי יראה ומוסר, וחידושין־דאורייתא, ומספר הספרים האלה עלה בוודאי על מספר הספרים של הספרות החדשה. ואדרבא, הספרים החדשים מעטים היו והופיעו רק בקושי ובהתאמצות יתירה. ואולם זה הדבר: הללו היו שתי רשויות, כמעט שני עולמות, בלי ו' המחבר והמקשר. אמנם, הופיע אז איזה קובץ לא־גדול בשם ‘התרבות הישראלית’ אשר קיבץ דברי ספרות מאישים שנמצאו בשני המחנות, ואשר מקומו היה בין שני המחנות האלה. אבל מכיון שהמשך לא היה לו, יכול היה להחשב כקוריוזום, כדבר משונה ו’יוצא דופן‘, אבל לא כבבואה של סוג מיוחד, ואף לא כטיפוס מסוים. הרושם שעשה היה קלוש, והמבקרים לא שתו לב אליו, ורק מבקר מלא־עינים כיוסף חיים ברנר הקדיש לו רשימת־הערכה. עושי הספרות והעתונות בארץ נחלקו אז לזקנים וצעירים. בלטו אז כאישים מרכזיים בעלי כיוונים מובהקים בן־יהודה לזקנים, וברנר לצעירים. אורו של בן־יהודה התחיל דועך ואורו של ברנר גבר ועלה ואליו התלקטו הצעירים וממנו הושפעו. אנשי־ביניים כש. בן־ציון וחבריו נטו פעם הנה ופעם הנה, באין להם מרכז עצמי. אבל גם בן־יהודה וגם ברנר כאילו גמרו את החשבון עם היהדות המסורתית, איש־איש על פי דרכו. בכל ההבדלים העצומים שביניהם בשאר השטחים – בשטח זה היו כמאוחדים. לי. מ. פינס ולזאב יעבץ מדורו של בן־יהודה לא היו תלמידים וממשיכים בימי ברנר. הנימה הדתית, שבקעה ועלתה לעתים מתוך בני־לויתו של ברנר גופא, לא הושם לה לב. זו היתה נימה יתומה, חסרת־אונים, עולה וגוועת אי־שם בצדי־דרכים. נתיב לא היה. מזון לנשמה ונר־נשמה לא היו. קורא דתי רגיל, שפנה לספרות החדשה, ידע כי נהרס מקדשו וכי אין אלהים במקום הזה, כי היא אמנם מבצר־משגב ל’תחיה’, אבל היא גם חורבן וסם־מות ליהדות. היתה יהדות ואיננה עוד.

גם המצב הזה בספרות היה בבואה מן המצב בחיים. שנה לפני פרוץ המלחמה ההיא פרצה בארץ מלחמתה של הלשון העברית עם ‘עזרה’ הברלינית ועם מנהיגה פאול נתן ועושה־דברו מר אפרים כהן, בגלל הנטייה לבצר את הלשון הגרמנית על ידי קיפוח הלשון העברית. במלחמת־לשון זו, שהיתה די עממית והקיפה את כל נאמני התנועה הלאומית־העברית בארץ, הזעיקו את כל העם ללא הבדל. ואמנם ניכר היה מיד כי התנועה הזאת תצא מן המאבק הזה עם זר־הנצחון. אך בהווסד אז מטעם התנועה מוסדות־חינוך חדשים, ובהשמע אז נימה דתית דקה־קלה מאחד האישים המחנכים, מאת ר' ד. ילין זכרו לברכה, והנה פרץ פולמוס חריף. והקו האופייני שבאותו פולמוס היה, שהוא קיבל צורה לא כמו בין כוחות דומים זה לזה ושווים בזכויותיהם, אלא מעין גערה חמורה מצד הזרם השולט, הממשי והחי, במשהו ישן־נושן, בלוי ומעוך, משהו שמקומו המתאים בארץ־הרפאים והוא מתוך טעות מעז ומבצבץ בין החיים. –

מלחמת־ העולם, שפרצה זמן קצר אחר־כך, הסיחה את הדעת מכל הענינים האלה, אך בסימן זה של שלטון השלילה הטוטאלית נפתחה התקופה החדשה, זו שהתחילה כתום המלחמה ההיא ושהיא הולכת ונמשכת עד המלחמה עתה ועד בכלל. ואם לפני המלחמה ההיא נדמה היה, כי נושא דגל השלילה הוא האינטליגנט, שבכל צורותיו השונות ובכל הדינאמיות שבו אינו אלא חוג מצומצם, הנה בתקופה החדשה נדמה היה, כי נתבצר לשלילה מעמד שלם ותקיף: מעמד הפועל והחלוץ. ואפשר כי אילוסטראטיבית למצב ההוא בתחילת התקופה המדוברת היא אניקדוטה מאותם הימים: מעשה בשני חלוצים הנפגשים בספינה המפליגה לארץ. בבוקר השכם קם אחד מהם, מתעלם לפינה חבויה בירכתי הספינה ומתפלל. לאחר עת מועטה פוגש בו חברו ורואהו עומד בתפילה ואומר לו: ‘מה, גם אתה מתפלל? אם כן הרי אין אני צריך להסתתר מפניך. גם אני מתפלל’. אך אם התקופה התחילה בסימן השלילה הדתית הטוטאלית, הרי לא נסתיימה בה. חלו שינויים, והמצב בגמר התקופה אינו דומה לשתחילתה. שוב אין הנימה הדתית מופיעה כמשהו חדל־אונים, בלוי ומעוך. ‘אחרי בלותי היתה לי עדנה’. אין כאן הפיכת הקערה על פיה, אבל יש כאן גידול וצמיחה וחיזוק בצד הנימה הדתית, ובמידה ידועה תהייה וחרטה בצד השלילה. על־כל־פנים אין בה בשלילה מן התרועה והצהלה והתוקפנות שבגערה שהיו אתה מקודם. –


לאמור: השינוי שבא, בא מן החיים, מן אנשים חיים. כי יתכן לראות את מקורו בשינוי שחל בהרכב הכוחות הציבוריים בארץ. לפני המלחמה ההיא התקיימו בארץ בעיקר רק שני טיפוסים: ישן־נושן וחדש־חדש. אחריה מופיע טיפוס שלישי: ישן־חדש. הטיפוס השלישי הזה אינו מבטל את בן־יהודה וברנר ואת חבריהם תכלית ביטול, כדרכו של הישוב הישן. אדרבא, מוכן הוא לראותם ראייה אובייקטיבית־ליבראלית, לדעתו, על האור שבהם, ואף בהודאה רחבת־לב על כל הטוב אשר בהם. אך שוב אינו בא, משום האור הזה, לידי התבטלות עצמית, כדרכם של החדשים. האור הזה אינו מסנוור אותו. יש לו, לטיפוס אנושי שלישי זה, אישים אחרים, אשר אורם יקר ואמיתי לו שבעתים.

או במלים אחרות: בה בשעה שבני העלייה השנייה, שהם־הם שנתנו את הטון לפני המלחמה ההיא, היו פחות־יותר (לאפוקי מעטים יוצאים מן הכלל) ‘מעור אחד’, בני דור אחד ואסכולה אחת, הנה עם התחלת העלייה השלישית, לאחר המלחמה ההיא, מתגוונת התמונה יותר ויותר, חודרים יותר ויותר בני חוגים שונים ואסכולות שונות, וכך מתבצר מקום לטיפוס שלישי, בתחילה קימעא־קימעא, בצורת יחידים־בודדים, ולאט־לאט בצורת זרם מסויים, אם קטן או גדול. אותם שני הבחורים, ה’אנוסים' המודרניים מן האניקדוטה הקודמת, שוב לא היו בודדים ולא היו אנוסים להסתיר את יהדותם, אלא החלו לבוא לארץ, כשדגל מסויים מוּרם בידיהם בריש־גלי. לבחורים מצטרפות גם בחורות, שגם הן אינן מתביישות בפני המלעיגים, וביחד הם הולכים ונעשים מחנה. הם אפילו מתארגנים על בסיס הנימה הדתית. זה היה כבר לפני עשרים שנה, הם היו עוד מחנה קטן, אבל כבר אז פסקה היתמות, העזובה. נושאי לפיד־היהדות היו בעיקר בני־תורה ובני ישיבה מליטא ומפולין, מגליציא ומאונגרן. אבל יש, שהופיעו בנים כאלה גם מאנגליה ומארצות־הברית. בחורים כאלה מארצות־הברית, למשל, יסדו בירושלים את בית־הכנסת ‘ישורון’, גם כן מין טיפוס חדש של בית־כנסת על האור והצל שבו. לתוך המעגל הזה יכול אתה לשלב גם את הנציב היהודי הראשון אחרי החורבן בן־אלפיים, שהוא גם הוא בא מספירה אחרת, ולא בוש ביהדות מסורתית אלא עטר אותה בתפארה, ראה אותה לא ראייה שלילית כבן־יהודה וברנר, אלא ראייה חיובית כערך יקר מאד. ההשקפה על היהדות במובנה הדתי חרגה ממסגרת של העלייה השניה. ומן החיים שבו הדברים אל הספרות.


לשם הבלטת השינוי, שחל בין תחילת התקופה המדוברת וסופה, כדאי אולי לדבר בראשונה על העתונות. בימי המלחמה ההיא בטלה כל עתונות ליהדות הדתית בארץ, ורק בהגמר המלחמה ההיא התחילו הנסיונות החדשים־החלשים ליצור עתונות כזאת. אך מה שונה המצב כיום! קיום יומן דתי מצויין זה שנים הוא באמת הישג גדול, לא רק מצד הסכומים הרבים הדרושים לכלכלתו, אלא גם מצד כלכולו הספרותי־העתונאי. קיומו נחשב עוד לפני שנים מספר להזוייה, לבלתי־אפשרי. עכשיו הוא קיים ומכובד לא רק בין חוגיו הוא אלא גם מחוצה להם. יש לו פיזיוגנומיה משלו. גליונו לשבת רצוי לרבים. ומעתה אין זה בגדר ההזייה והנמנע אם נאמר, כי בהשתנות התנאים – ולאו דוקא החיצוניים והכספיים – צפוי לו עוד שיא. והוא אינו בן־יחיד. יש לו בני־לוייה שונים בספרות הפריודית ולכל אחד מהם יניקה, שרשים וחיים משלו. הנה למשל, סיים הירחון ‘סיני’ זה מקרוב את חוברת החמשים! חמשים חוברות עצמאיות, מגוונות, עומדות על גובה ספרותי־מדעי (יש לזכור לשם השוואה אילוסטרטיבית את הפסקת הירחון המפואר ‘צוקונפט’ בתוך ניו־יורק רבתי, אשר אך בזמן האחרון מנסים לחדשו). ודאי: לא כל הנותנים מעטם ל’סיני' או לבימות דומות הם מן החרדים. שואלים בבמות אלו מה בטנא אבל אין שואלים מי המגיש את הטנא. ואולם זה הדבר: יש בימות טהורות מן השלילה. קורא דתי רגיש אפשר לו כיום לפרנס את נפשו בספרות פריודית ובלתי־פריודית, בלי שירגיש במשק־כנפיה של השלילה ונושאי־דגלה. נתבצר לו בספרות מחוז משלו. וזהו השינוי הרב בין תחילתה של תקופה וסיומה. –


סמל למה שנאמר הוא גם ‘מוסד הרב קוק’. בהווסדו היתה הרגשת־מועקה בחוגים הקרובים לספרות, כאילו זה אינו ענין חיוני־רציני אלא חיקוי ל’מוסד ביאליק'. אך שנים מעטות של קיום המוסד החדש הראו בעליל, כי הוא שופע חיוניות. טול את הספר האחרון של מוסד זה, שנערך עוד לפני הלחץ החדש בשטח־הנייר: ספר רש“י. תק”פ עמודים גדולים, הוצאה נהדרה ומלאה תוכן. תמה אני אם יש קורא ותיק, אשר לא יברך ברכת־הנהנין על הספר הזה ולא יחשוק להביאו הביתה. הנושא – רש“י, אותו ‘רבי’ יקר של ישראל, שישב אי־שם לפני ת”ת שנים ועשה מה שעשה לתורה ולתלמוד, פירש והעיר, הגה וביאר. גם ספר זה הוא פרי זמנו וסביבתו: לא משל הספרות הרבנית המקובלת ולא משל הספרות החדשה־החדישה היה צורך לכך בזמנים חדשים ובמנגנים חדשים. והנה הם באו, כנראה, והם גם הם יושבים ‘על האבנים’ ועוסקים בשלהם.

אך בהשהותך את מבטך יותר, אתה מבחין בחזיון תמוה. לכאורה מצב חדש נוצר על ידי כוחות חדשים, אישים חדשים. הנה אמרנו בלי משים: ‘היה צורך לכך בזמנים חדשים ובמנגנים חדשים’. אך פסוק זה זקוק להגהה: זמנים חדשים – כן. אך מנגנים חדשים לאו דוקא. כי בהתבוננך מקרוב אתה מבחין, כי עיקרם ורובם של המנגנים אינם חדשים. הם צמחו ולעתים גם גדלו עוד מלפני המלחמה ההיא. הם במובן זה אנשי־תמול. הם עמדו אז מן הצד, ואיש לא שת לב להם, ועתה הופיעו על הבימה, כיוון שהזמנים החדשים יצרו להם בימה. חלק מהם השתייכו מקודם על להקות אחרות ובימי המלחמה ההיא ולאחריה נפרדו מהן ונתחברו ללהקה החדשה. חלק מהם התחיל במנגינה החדשה עוד קודם, אבל קולם נתחזק אחר –כך. רק זעיר־שם הופיעו מנגנים חדשים לגמרי, והם לרוב לא בלבד חדשים, אלא אף חדישים. אך הם לא רבים במספרם. אף כשרונם אינו מקיף את כל שדות־הספרות. דלה ביחוד החלקה של הספרות היפה. עתים תוהה אתה, שמא אין כאן אלא פריחה אחרונה, פריחת שלהי־דקייטא, שלפני הסתו הקשה. ואז אתה מלטף עוד יותר ברוחך את חצי התריסר (ואם בגבורות: כמעט תריסר) של הכשרונות הצעירים האלה, ואתה חומד לראות בהם, ביחידים המעטים, את המקיימים והממשיכים והסמליים. –

אין ספרות בלי עשייה ואין עשייה בלי עושים, ובין העושים בולטים במיוחד עוד מלפני המלחמה ההיא שני רבני ‘המזרחי’: ברלין ופישמן. ברלין הטיל על עצמו את ייסודו וקיומו של ‘הצופה’ שערכו רב גם כמקום־גידול לסופרים צעירים, מהם שהתחילו כאן כמגששים ועתה הם בקיאים ומובהקים. ההוספות לשבתות ולמועדים הן לרוב חטיבה לעצמן. האם מקרה הוא כי כאן מצא פישל שניאורסון את התיקון העברי ל’חיים גרביצר' שלו, שרבים חסידיו, וגם בימה לספרו החדש הגדול ‘הרופא והפילוסוף’? הרב ש"י זוין פיתח פה מקצוע חדש: ביקורת הספרות התורנית, ביקורת המגיעה כמעט לידי מדרגה של יצירה, כי היא אינה עוסקת בדברים חיצוניים של ספרות זו (ביוגרפיה והיסטוריה) אלא נטפלת לעצם הבעיות והחידושים ומרצה עליהן ועליהם בהרצאה מוצלחת, ומתווכחת בהם ומעסיקה את הקורא לא פחות משאר המדורות הספרותיים – משל למבקר היודע לדובב יצירה מתימטית או מוסיקאית עד כדי כך, שגם הקורא שאינו בר־הכי יאות לקרותה. זוין עדיין לא מצא תלמידים מוכשרים, אבל הוא בעצמו ממשיך את דרכו ברעננות נפלאה ומאמריו עתידים להקבץ ולהאצר בספרים. הרב ברלין ממשיך פה את הכרך השלישי ‘מוולוז’ין ועד ירושלים’. לאחר שכבר הוציא שני כרכים מזכרונותיו אלו בספרים מיוחדים. הוא גם הנותן לנו את עשרות ספרי הרב קוק זכרו לברכה בהוצאה הדורה.

מפליא עוד יותר הרב פישמן כסופר וכעורך. כביבליוגרף מומחה יש לו כל הסגולות של האנשים האלה: זכרון פינומינלי, בקיאות עצומה, נטייה טבעית למחקר בספרות־ישראל, בתולדותיו ובמנהגיו. אך בהיותו מחונן גם בנימה של פייטן־בפרוזה מתוח על ספריו גם חוט־של־שירה. הוא שעשה במשך שנים מעטות את ‘מוסד הרב קוק’ למין תל־תלפיות של כל הספרות הזאת. בתור עורך הוא מחייב בחריצותו את כל העורכים. לספרו ‘שרי המאה’, המתפרסם זה שנים בשבועון ‘במישור’, נודעת חיבה יתירה מקהל הקוראים, הבולעים אותו ‘כבכורה בטרם קיץ’. עתיד ספר זה בהופיעו כספר להיות ספר עממי נפוץ.

שני העושים האלה התחילו ומוניטין יצאו להם עוד לפני המלחמה ההיא, אך לא הגיעו לשיא אלא עם גמר התקופה המדוברת.


אכן נאה ויאה מוסד הרב קוק להעשות תל־תלפיות של כל הספרות הזאת. בהיות נחמן סירקין נוחו עדן בארץ, שאלני: מה הוא הרב קוק? נחמן סירקין לא היה סוציאליסט נוקשה. הוא היה בעל שאר־רוח. פעם בשבתו בספריה הגדולה דבי ניו־יורק קרא החוצה את ד“ר יהודה אבן־שמואל (קויפמן) ויאמר לו: היודע אתה מהו הספר הנחשב ביותר של המאה הי”ט? אלו י“ט המכתבים לשמשון רפאל הירש. ואכן עוד לפני עשרים שנה בהיותו בארץ, לא רבים מבין החדשים שאלו כמוהו. ואני בכתבי סמוך לאותו זמן מאמר על הרב קוק (אשר בא אחר־כך בספרי ‘על הגבולין’), אמר לי עורך מובהק של במה ספרותית: זוהי מסה מצוינה, אך חבל שהנושא אינו מתאים לבימה שלי. ועוד שנים אחר־כך, בכתבי אי־שם במאמר בשביל בימה ספרותית אחרת, כי איגרותיו של הרב קוק1, עדיפות במהותן על אלו של אחד־העם – נבהל גם העורך הזה ומחק את הפסוק הזה. לא שהתנגד לו אלא שחשש לפרסם אפיקורסות כזאת. אכן רק בערוב ימיו עמדו עליו גם כעל סופר גדול, היינו בעל נשמה גדולה. נתפרסמו עליו גם מונוגרפיות חשובות מאת א. מ. ליפשיץ, הרב אברהם חן ואחרים. ספר ‘האזכרה’, שערך הרב פישמן לזכרו, יחיד הוא במינו מצד הכרכים הגדולים שבו. ועדיין לא קל לענות על שאלת סירקין: מה הוא הרב קוק? מפני שחרג ממסגרת השאבּלון והריהו עומד לו כאילן גדול בפני עצמו בתוך עצי היער של הספרות. היה גאון מפאת היקף הידיעות והכישרון האנאליטי־סינטטי ועומק האינטואיציה. החיוניות העצומה שבכתביו היא בכוחו העצום לקשור חזיונות חולפים ב’אידיאות' שלהן, בלישנא דאפלטון, לקשור תולדות באבות, רגע בנצח, נדנוד אחרון בקבוע ועומד, עניני הווה ועתיד בפסוק בתנ”ך או בתלמוד או ב’זוהר' או ברמב"ם או בשאר גדולי הרוח מכל הזמנים, – משום שהעבר וההווה והעתיד לא היו לו רשויות נפרדות אלא יומא אריכתא, ‘ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד’, ים אחד, המון גלים אחד. מכאן המתיחות שלא פסקה בו, מכאן גם זכות הדברים הזכים והנרעשים האלה להתקשר מחדש עם הנצח, עם השיתין – בעוד אשר מדפיהם של כמה מפורסמים ו’כוכבים' בשעתם נודף ריח של אנטיקוואריות. אכן, הוא היה הגדול של תקופה זו בחיק היהדות מסיני. והוא עוד מצפה לשירותים של ביאור והסדר וריכוז ועריכת השולחן בקצב ובתבונה. אך ערך כתביו כמענגים ומעוררים בולט כבר כיום. –

עיגול בתוך עיגול וצנורות חבויים וגלויים בין עיגול לעיגול. ועתים מה שיש בעיגול שבפנים במגולה יש בעיגול־החוץ במכוסה. בוא ונראה, כי דבר־מה נפל בתקופה המדוברת וגם קודם לה. בלשון אנשי־שלומנו יש להגיד: נחלש כוח־המחץ של ‘הקליפה’. עדיין כוחה גדול ומאיים עד מאד, אבל הוא נחלש במקצת ולא ככוחה אז כוחה עתה. עתים קמו עליה מהרסיה מבפנים. מקרה מיוחד הוא זה של נתן בירנבאום. מאבות הציונות, הלאומיות היהודית, ‘המודרנה’ היהודית, בעל שאר־רוח ויפה־רוח, חש בכל נימי־נפשו במתרחש בכל רחבי תרבות המערב, רציני ומרוכז עד מאד, מאנשי ‘לשמה’ – ומן השוללים הקיצוניים, אולי לא רחוק מן העמדה הייבסקית. ובאחד הימים קם והפך הקערה על פיה, קם ושלל את השלילה. נזדעזע בכל מהותו עד השיתין. הפך עורו, אך לא את מהותו הרצינית והמרוכזת. כרע והשתחוה לה'. על מצחו נחרשו תלמים חדשים. בער מבפנים והדליק מבחוץ.

מקרה מגוון אחר הוא של ר' הלל צייטלין. מלכתחילה לא הרחיק לצאת מתוך התחום וגם אחר־כך לא נכנס לאיגוד של חרדים. ובכל־זאת רבה התמורה. אינו דומה מלפני המלחמה לאחריה.

מקרה אחר הוא זה של ד“ר מ. גליקסון. הוא לא הפך, אלא כאילו קו אחד ישר מתוח בכל ימי־חייו. הוא, הציוני הותיק, הקושר מעדנות את הרצל ואת אחד־העם והקושר כתרים גם להקב”ה. והוא רד עם תורתו ונאמן עם מצוותיה – בלי להרגיש קרעים ובלי צורך בהפיכות ובאיגודים. הוא עורך את היומן הגדול בארץ ונותן מרוחו ומטעמו בארץ.

והנה מקרה מן הצד: ד“ר חווקין, ידיד נעוריו של ד”ר הלל יפה. עולמו, המדע המדויק. נלחם בהצלחה בהודו עם שר־המגפה ויוכל לו, ומיליונות בני אדם הציל מצפורניו. עשה עושר רב ומסר לכאורה את חייו למדע. ואף הוא חשב באהלו את חשבון־הנפש. ואף הוא בגד ב’קליפה‘. פירסם מסה גדולה ב’מנורה’ האנגלית (תורגמה ב’הד') במתכונת מדעית ודרש שמירת המצוות. הוא חי בצמצום רב, כמעט כנזיר, אך בהגיע שעתו לצאת מן החיים האלה הוריש את כל הונו הרב לתמיכת הישיבות הישנות, לבית־המדרש הישן. רק משאלה אחת צנועה הביע, משאלה ללא חובת־תנאי: לימוד מלאכה, תורה עם מלאכה.

והבה ונפנה מעט אל המשוררים.

פייגנבוים הידוע באמריקה היה בספירה זו בן־זוגו של בן־יהודה בארץ. אך בדור שלאחריו באו יהואש ואברהם ליסין ואתם היה רחש־לחש אחר. ואחרון־ראשון: פה בארץ היה ח. נ. ביאליק, ואף הוא היה רחוק כמה פרסאות מעמדותיהם של בן־יהודה וברנר. עוד לפני התקופה המדוברת נתן משנות־חייו ל’ספר האגדה‘, שנתחבר באהבה ובשלווה, והוא ספר כשר למהדרים מן המהדרים. ועוד באחרית־ימיו חזר באהבה עזה אל הספר הזה במהדורה מתוקנת ובה סיים את פרשת חייו. אף הוא נזדווג בפירושו המתוקן לספר המשנה, להלכה. אף ספר ‘השבת’ הוא מאתערותא דיליה. מה שביטא בשיריו ובעל־פה בכיוון זה הוא מן המפורסם. לא לחנם קבל עליו ארתור הוליטשר, שהוא ‘מקלקל’ את הנוער. הוא השפיע גם בעיגול־שבפנים. בשאול בעצתו עילוי צעיר, מה הדרך אשר יבור לו, היתה תשובתו: המשך בתלמודך. במחיצת ביאליק וליסין אפשר היה לנשום ולהשתחות לפני ה’.

יהמה, יתרגש לבנו לגדול ההולך מאתנו, אם אין לו תמורה, אף אם מלאו ימיו, אך שבעתים יהמה ואף יכאב מאד לגדול אשר בא לעולם לפני זמנו ופנה הלך לו מאתנו בדמי ימיו, והציבור לא יכירהו, ולא ידעוהו כי אם מעטים. איש כזה היה הרב ד“ר יוסף הלוי זליגר, אשר את כתביו הוציאה, בהתאמצות יתירה, אשתו הענווה, לאה זליגר, סופרת אף היא (קו משותף לרוב הספרים האלה: התאמצות פרטית להוצאתם, באין מו"ל ופטרון). הכתבים האלה יצאו לפני י”ב שנים, כעשר שנים אחרי מות מחברם, ומכילים בתקל“ו עמודים גדולים מאמרים בתורה, במחקר ובמדע, בחיי־חברה ובמדיניות, אף סיפורים ושירים. וכל זה כטיפה מן הים ממה שהגה האיש, כי הוא היה מאנשי תורה־שבעל־פה, והמלה המדוברת היתה עיקר־ששונו בחיים, המלה כדיאלוג או אפילו רק כמונולוג. אינו דומה חשקו לאחוז בעט־סופר לחשקו לשוחח, להרצות, ללמד, לחנך. את ספרו הגרמני ‘התגובה החברתית של היחיד למין האנושי’ הוצא לודוויג שטיין במהדורה שניה. ארגז כתבי יד אבד בגליציא ארץ־מולדתו (שם ערך והוציא ללא עזר יומן ושבועון עברי ‘בת קול’ בקראקא), כי לא הספיק לקחתו אתו בעלותו שנית לארץ ערב המלחמה ההיא. בכל קבע לו עמדה, השקפה, דעה משלו, אפילו בשאלת המיבטא העברי, ומשקבע לא זז כל־שהוא, אפילו במבטא אשר לו קיים את המקרא: ‘לא תגורו מפני איש’ בהוספת: ומפני דבר ומפני מצב. לא חת מפני שום סמכות וביחד־עם־זה שומר־מצוה בקפדנות. מהפכן, גם במובן החברתי־המדיני, וביחד עם זה שמרני מוחלט. שאף לגדולות. ודאי רצה ליסד בירושלים אוניברסיטה (בלשונו: מכלל) לתורה ולמדע, להקים תלמידים, תלמידים. ואפשר ששאף גם למעלה מזה: לחדש את הנבואה. מי יידע לב היחיד התקיף בדעתו, באמיתו, בהרגשתו? קיוה להורות לגדולים, למוכשרים. תקות רמיה! חייו נסתיימו על סף התקופה המדוברת. הוא לא ראה את הארץ המשוחררת. את הרפתקאות המלחמה עבר בשלום, אך עד לב השלום לא בא. ויהי כאשר התנשאו כבר בשורות־השלום בעולם, ותרועת גיל לקראת בנין ביתנו הלאומי מילאה את אוירה דארץ ישראל, נפרד מאתנו, ונפשו שבה אל־על בנטות היום לליל כ”ח אדר א' ה’תרע“ט והאיש אז בן מ”ז שנים. –

איש לפני זמנו – כזה היה גם ד“ר וילהלם הרצברג, איש פלא, ‘פליט’ במובן ידוע מאשכנז לפני יובל שנים, ואחד המעטים הצנועים שהשפיעו אז על ירושלים ועל ישראל. אבל גורלו היה שונה מן הקצה אל הקצה. הוא לא תסס ולא הביא פירות כל הימים כזליגר. הוא הביא רק פעמיים פירות טעימים ובשלים – ועמד מלדת. הוא כתב מספר נובילות והוציאן בספר, והוא כתב את ‘כתבי־משפחה עבריים’. הוא האריך ימים ושנים ואם ניסה עוד את הנוצה, הרי לא עצר כוח ליצור עוד משהו. וגורל מיוחד לספרו. בהופיעו בשינוי שם המחבר יתפעם ממנו פרץ סמולנסקין, כותב עליו מאמר נלהב, מתרגם ממנו סיפור המשולב לתוכו, מתרגם ממנו גם פרקים אחרים מדברי־חזון הבאים בסופו. דוד קאופמן, הארי שבחבורה, יתפעם מן הספר ומרימו על נס. ר' יחיאל מיכל פינס רוצה לקרוא את הספר, וכאשר הצנזורה ברוסיה אוסרת את כניסתו הוא מזמינו בגליונות בודדים בתוך מכתביו. לאחר־כך הוא מתרגם ממנו לעברית כשבעה גליונות. המחבר עוקר אז מגרמניה ועולה ירושלימה וזורע על תלמי הלבבות. נאהידה רות לצרוס מתפעמת מן הקריאה ופונה אליו בשאלות־הלבב. בירושלים הוא מיסד את לשכת ‘בני־ברית’, הראשונה בארץ, וזו שומרת לו אמונים גם בצאתו מן הארץ ובהשתקעו בבלגיה, כשהוא יושב בפינה צנועה ומאזין לצלילי התחיה המגיעים אליו מן הארץ ומן הגולה. הוא עוד צופה בעלית כוכבו של הרצל. אברהמס, האסיאיסטן היהודי המצוין באנגליה, אומר כי כל תורת התחיה הלאומית, לרבות זו של אחד־העם, כלולה בגרעיניה בספרו של הרצברג. כתיב תחיה לאומית וקרי תחיה דתית־לאומית, כי לאומיות ישראל היתה לו ראשית לכל תורה מסיני, חטיבה מיוחדת, כזאת של היוונות בעולם השירה והאמנות והפילוסופיה. הוא שהעריך עמוקות את ההווי הדתי בישראל, והוא שהעמיק את החריץ שבין תרבות־ישראל ותרבות־המערב. במקורו הגרמני הגיע למהדורה שלישית. אך בתקופה המדוברת זכה בראשונה לתרגום כמעט־שלם בעברית, בהשמטת מספר דפים מן הפאבולה שבספר. לשכת ירושלים היא שדאגה לכך, אף הוציא את הספר בעברית בצורה נאה מן המקור. בתרגום העברי משולבים פרץ סמולנסקין, י. מ. פינס, א. מ. ליפשיץ, מ. מבש”ן ור' ב. אך בני הדור עוד לא דלו ממנו. הספר אינו נפוץ בין בעלי־המחשבה, אין אתה מוצא פרקים ממנו בספרי־קריאה, אפילו לחרדים. גורלו שוב כגורל ספר זליגר: אין הפכים בהם. אין קוראים, אין לומדים, אין שותים מיינם. אין יודעים אותם. הם מונחים מן הצד. הם לא באָפנה. האָפנה נעשית עדיין בידי אחרים וגם אנשי־סיני נגררים אחריה. נוטרים כרמים אחרים וכרמם הם לא ינטורו. יש עידוד של יחידים ובודדים אבל אין תנועה קיבוצית. ואף הספרים זקוקים לחברה, לקיבוץ, ל’מנין'. אך הספר הזה בלבושו העברי זוכה להשפעה על יחידים בודדים. התפעם ממנו בלבושו העברי אחד ומיוחד מבין סופרי הדור הזה, מי שזכה לעליה גדולה על סף הזקנה. הנה מה שכתב בזה ד"ר א. א. קבק בהקדמה לסיפורו הגדול ‘בין ים ובין מדבר’:

‘בשעה שהמחבר עסק בספרו זה נזדמנו לידיו שני ספרים שעשו עליו רושם עז, והקוראים ימצאו את השפעתם גם בין טורי היצירה הזאת. חובתי להזכיר בראשונה את הספר “כתבי־משפחה עברים” לד"ר הרצברג ובתרגום העברי היפה (הוצאת סניף “בני ברית” בירושלים), אשר דעותיו על היהדות והנצרות לא נתיישנו גם היום, ועוד היום יש בכוחן להרעיד נימין רכות בלב כל חרד לשאלת הדת והמוסר בעולם בכלל ובעולמנו בפרט’.

מספרים וכתבים אשר תו הספרות במובן הרגיל עליהם, אל ספרים וכתבים אשר מכלל ספרות רבנית־תורנית במובן הרגיל יצאו ולכלל ספרות במובן הרגיל יש אשר לא הגיעו. מאנשי־פלא שבעבר, אל אחד איש פלא שבהווה, ד“ר בנימין מנשה לוין. כיום הזה שמו בקרית־ספר שלנו ‘בעל אוצר הגאונים’, כי השדה העיקרי אשר כבש בעשרות שנות־עמל הוא – הגאונים. תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד, מדרשים, תנאים, אמוראים ורבנן סבוראי – ואחריהם הגאונים. תקופה של ארבע מאות שנים. אחרי חתימת תלמוד בבלי נדמה היה, שאין צורך לאומה בספר חדש, כיון שים התלמוד מכיל הכל ועונה על הכל. אבל יש צורך בשליטה על התלמוד, בחדירה לעומק סוגיותיו, בישוב סתירות, בביאור מקומות סתומים, בפסקי הלכות שחל עליהן הספק. כעבור ארבע מאות שנה לאחרי חתימת תלמוד בבלי קם רש”י וכתב את הפירוש הכולל וקם רמב“ם וכתב את ההלכה הפסוקה. שניהם שיקעו בעבודותיהם הרבה מעמר אנשי־הרוח שקדמו להם במשך ארבע מאות השנים. אבל העמל הזה: אלפי תשובות ואלפי קטעים של פירושים, היה גנוז או מפוזר על שבעה ימים, לעתים מרובות בלי הזכרת שם המשיב או המפרש, עתים בקטעים ללא תחילה וללא סוף. מין כתב־יתדות אשר אין איש פותר אותו ואין איש דואג לחברו ולהתקינו כלי. חרבות פומפיי הלא נשארו במקומן ולא נפזרו. אתה צריך רק לחפור בזהירות במעדר, לזרוק הלאה את העפר והצרורות, ולהוציא את הכלי או את הרהיט או את הפסל ולשלוח אותם בזהירות את המוזיאון אשר בניאפולי הסמוכה. ואולם פה פיזור, פה פתקאות וקטעי־קלף וחלקי־רעיון ודברי ויכוח והסבר. מי יכיר את כתונת־הפסים אשר ליוסף בן יעקב? מי יחיה עבר שדהה ונגנז? מי ימצא שביל בין אלפי אמרות בלשונות שונות, בסגנונים שונים ועל נושאים שונים, על חיי ציבור וחיי פרט, הלכות עמוקות, נימוסים ומנהגים, דברי־דקדוק ודברי־שיר, שאלות אמונה באלקים ובמלאכים, רזי ח”ן, דברי מדרשים, בעיות חיים ופרנסה? איש אחד, משונה וקשה למדי, יעשה את הדבר הזה בימינו ולעינינו: בנימין משה לוין. ‘דיבוק’ נכנס בו עוד מימי־נעוריו והוא דבק בגאונים. הוא חבר לגאונים, רע לפייטנים, אָח למדקדקים. נכסים אין לו, הוא לומד את התורה מעוני, לחמו צר, אבל עודו סטודנט המתדפק על פתחי אוניברסיטאות והנה החליט להוציא כהלכה את אגרת רב שרירא גאון. הענין דורש אלפי זהובים, ואז נבהלו אלופי־ישראל, ולא ידעו מקור לכסף. אין דבר. זה האיש ירתום את כולם, מר' אברהם ברלינר אשר בברלין, ועד יועץ החצר דוד צבי מילר אשר בוינה ועד הגדולים אשר בפאריס, לונדון, פלורנציא וכו'. כולם יעמדו לפקודתו עד אשר יוציא כהלכה את אגרת רב שרירא גאון. צדיק גוזר והגדולים מקיימים. כזאת היתה ראשית מעשהו. ואף אם באו בינתיים שנים של הוראה וחינוך והנהלה בארץ, הרי מדרכו לא סר. בכל שעה פנויה ביום ובשעות ארוכות בלילות, בנפול תרדמה על אנשים ותחדל המהומה ותסוף הריצה, אז יתעורר הוא לחיים עצמיים, אז ימית את ההווה ויחיה את העבר, אז יעורר רפאים מקרבם ויקיץ נרדמים. אז יושב הוא ליד השולחן המכוסה ספרים עתיקים וחדשים, גוילים ובני־גוילים, כתבי־יד, צילומים, והוא מעלה בכבדות, כמי שעולה מן המיכרה, אותיות על הנייר. ובאחד־הימים, לפני שנים רבות, מרד בשניות, ירד מכס ההוראה וההנהלה אשר לו, ופשט את זרועותיו לגאונים האלה, לפרשנים האלה, למען תהיה מלאכתו תמה ושלמה: אוצר הגאונים. לקבוע ענינם של כל הקטעים המפוזרים האלה, לקבוע גם את אביהם־מחוללם, ולהדביקם אל דף־הגמרא אשר אליו הם שייכים. רעיון אלמנטרי ופשוט – וקשה עד מאד. אך אם הצלחת בזה – החיית מתים. למען מלאכה זו כיתת את רגליו, עבר אוקינוס, התקוטט עם גדולי־ישראל, אך כרך אחרי כרך יצא ממכבש־הדפוס בהידור, באב־מלאכה, במפתחות מעשה־ידי־אמן. וכל כרך הוא יומא טבא לרבנן ולכל יודע־ספר. והאיש החל במלאכה בימי המלחמה ההיא ועשה בין מלחמה למלחמה והוא ממשיך גם בימי המלחמה כיום – הוא מסיים עתה את הכרך האחד עשר – ועוד ימשיך עם ירצה השם. –

אך איש כלוין לא יאמר די גם בעבודה כזאת. הוא הוציא כמה כרכים ‘גנזי קדם’ וכמה ספרים אחרים, משלו ומשל אחרים, סיים ראשית־כל את ‘תולדות ישראל’ ליעבץ, הוציא את הכרך האחרון של ‘דורות הראשונים’ של הלוי. על כל אלה יש ויש מה לציין, אך כבר ארכו הדברים. ואפילו על חינוך והוראה שב בשנים אחרונות ביסדו את ישיבת ‘אלומה’. וגם לזה היה פרי ספרותי נאה: תלמוד קטן ‘נר שבת’ למתחילים. וגם בשטח זה עוד ידו נטויה. –


בן־זוגו לכובד־המעשה ול’אוצרות' הוא הרב חיים יהושע קאסובסקי, בעל ‘אוצר לשון המשנה’, ‘אוצר לשון התוספתא’, ‘אוצר לשון אונקלוס’ ועוד כמה ספרים בשטחים אחרים. אך עליו מיותר לדבר אחרי אשר כבר דיבר עליו אביר שירתנו רח"ן ביאליק נוחו עדן. עיין איגרתו המצויינת בראש כרך ראשון ל’אוצר לשון התוספתא'. ובן־זוגו בשטח הגאונים הוא הרב פרופיסור שמחה אסף. כשמותיו כן הוא: שמחה ואוסף. אם יש מוזה גם לתקופת הגאונים חזקה עליה שנשקה לו על מצחו ביום הולדתו. כי הכל קל ונוח לו. אף אם ירים משאות כבדים, לא יחוש כבדות. הכל ניתן לו בעין יפה ובישרות. עונג לקרוא את ספריו בשדות־ המחקר השונים ולשמוע את הרצאותיו.

ובכלל, לפניך מופיעים המון שמות, סופרים וספריהם, אנשי־גדלות ובינונים וגם קטנים, אך בחרוש כולם בשדה התלמוד, אם בתלמי־ההלכה ואם בערוגות־האגדה, הרי כולם אהובים וכולם ברורים. אלה היוצקים מטבעות חדשות כמתכונת הישנות, הרי הם עולם גדול מאד בפני עצמו. עוד ר' חיים הלר הצטרף אליהם בספרי־הלכה אשר לו. אף ספרי־ההלכה לרב קוק זכרו לברכה עולים עוד בקנה זה. לכל אלה מוציא הרב ש. זוין מוניטין שלהם במאמריו העריבים מדי שבוע בשבוע. אך פה אתה רוצה להזכיר, לפחות, את שמות המחדשים אם בתוכן ואם בצורה, אם בכיוון מדעי־היסטורי ואם בכיוון פילוסופי־מוסרי. אם כעובדים בודדים ואם כעובדים בצוותא, כגון חברי ‘מכון הרי פישל’. תנועה בשדה זו, ואם רצונך לשרטט אפילו במעט דמות דיוקנו של כל אחד מהם, צריך אתה להיות אחד מהם, להתבשם מדבריהם בכל עומקם והיקפם, ולכתוב ספר שלם ולא מסגרת לספר ונסיון ראשון של סקיצה: הנה אפטוביצר, י. נ. אפשטיין, שאול ליברמן, יחיאל מיכל גוטמן, רב צעיר, חנוך אלבק, א. קרלין, י. ש. צורי וחבריהם. והנה הרבנים הרצוג, עמיאל, עוזיאל, חרל“פ, טולידאנו, ראובן מרגליות, משה אוסטרובסקי, יצחק אונא ועוד. והנה סתם חוקרים כגון מ. י. יודיליביץ, ד”ר שמעון פדרבוש, הרב ד"ר יעקב נכט, שאול חנא קוק, יהושע בראנד ועוד. יש שבנו את בניניהם כמו רמים, יש שנשאו בענווה אבנים לבנין והכינו את המלט ואת הצרורות. כאן יש משהו מן הקולקטיב, אחדות החברה העליזה. הרגש הכללי: עוד לא אלמן ישראל. תורה, תורה, דרכי עוז, שירי אף התרונני!

קרובים לאנשי התלמוד הם אנשי המקרא והדקדוק והשירה וחקירת הארץ: י.ז. הורוויץ זכרו לברכה, פרופ. ש. קליין זכרו לברכה, הרב ד“ר חיים ברודי, חנוך ילון, ד”ר משה זידל, הרב ד“ר שמואל גרינברג, ד”ר נח חכם, א. אברונין, צבי הר־זהב, אפרים צורף, פלאטו, י. א. זידמן וחבריהם. –

בקירבתם של אלו מתייצבת קבוצת אנשי עיון ומחשבה. יש שעסקם העיקרי היא הפילוסופיה או הפסיכולוגיה, כגון ר' שם טוב גפן או ר' אליעזר אילנאה או ד“ר יצחק מירקין, כולם נוחם עדן, ויש שעוסקים בהיסטוריה ובעניני חברה כגון ר' זלמן אפשטיין זכרו לברכה ורא”י שחראי זכרו לברכה. במובן ידוע שייך הנה ר' אהרן דוד גורדון נוחו עדן באשר גם הוא מסיני בא. והנה שייכים המערביים ישעיהו ולפסברג, אברהם שלזינגר, ד“ר יהודה ברגמן, הרב טוביה יהודה טביומי, מרדכי אבי־שאול, ראובן גפני, הרב רבינר ועוד. יש שעוסקים בחסידות כגון מרדכי בן־יחזקאל, הרב ישעיהו שפירא, הרב דוד גוטמן, י. אריגור, צ. מ. רבינוביץ, מ. ש. גשורי, ש. ויס ועוד. במדעי־הטבע עוסק לעתים המתימטיקן פרופיסור אברהם הלוי פרנקל והתלמודי הרב קמלהר. בחינוך עוסקים רא”מ ליפשיץ, פ. שיפמן, ד“ר הולצברג וחבריהם. בשטח המשפטי עסק ר' אשר גולק זכרו לברכה ועוסקים הרב ש. אסף, ד”ר ש. ב. פלדמן ועוד.

פינה מיוחדת תופס בקבוצה זו הרב אברהם חן. הוא הקדים לעלות על הבימה הספרותית עוד לפני דור אחד, ועוד בעלומי־ימיו חלו הספקות בכתיבתו אך לא בעיוניו. הוא בא מן החב"ד, אך אבותיו הראשונים הם בעלי המדרש והאגדה ו’המורה'. תמה אני, אם יש בדור הזה אדם המבין בפנימיות סוד שיח שרפי המדרש כמוהו. אימרה צדדית שאחרים דולגים עליה באין מבין, מגלה לו עולם מלא של הגות וחוויה. אף צופה הוא ומביט את הצנורות המקשרים את האגדה עם ההלכה, הקבלה והמחקר. כי ההלכה אינה רחוקה מן האגדה, כמו שחושבים אחרים. לא בקלות ניתנת לו תורתו, לא בשעשועים, אף הוא דומה לאיש העולה מן המיכרה. אלא שתכלת־השירה שזורה בלובן־עיניו, ונימה לירית־מוסרית הומה ומחלחלת בהלך־רוחו. ואף האירוניה המרירה, הנלווית לדבריו, מעידה על רצינות הדיון והציון, כאילו בהכרעה נחרץ משפט־הבריאה לשבט או לחסד. עינו לרבים ועומד הוא תמיד ברשות היחיד. חנו המיוחד והמקורי הוא לא רק על כללות מטוה־מחשבתו כי אם על בנין כל פסוק ופסוק שבו, שכל אחד מהם נולד בעצב ובעמל, עד היותו ספרא רבא. לכאורה הוא כופל את רעיונו בפסוקים שונים, ועם זה קשה לך להזיז פסוק ממקומו, באשר תמיד יש בפסוק אחד בן־גוון שאינו בחברו. עתים הוא מתגלה כאחד מגדולי בעלי־הסגנון שבדור, כי אתו דינרי־לשון, תמונות, ביטויים, היתוכי מלים, אשר רק הוא שליט בהם. עתים העושר הרב, הפנימי והחיצוני, שמור אתו כדי להציק לו ולקוראיו. בתור דרשן־עמקן אין שני לו בארץ.


בספרות היפה מבהיק ש“י עגנון. מיותר ליחד עליו פה את הדיבור מפני שכבר הודו בו גדולי־עולם. אילו נאספו יחד רק המעולות שבמסות שנכתבו עליו היה מתקבל כרך שלם. כאן אין אלא להעיר, שאף־על־פי שלא סגר עצמו בתחומי־היהדות ויש שהוא מעלה על הבד גם יצרי מעללי בני אדם העומדים מחוץ לתחומיה, הרי עיקרו ורובו בפנים, מן השיתין שבעומק ועד הזיזין שבראש־העליה. ואלא שהוא מציאה בהיסח־הדעת ליהדות. שיחקה לה השעה והוא נשאר נאמן לעצמו, לשרשי מהותו ונשמתו, למרות פיתויי הזמן והשפעת חברים רעים. כי היא לא דאגה לו ולא טיפלה בו וידה לא טיפחה אותו. אחרים שימשוהו וסייעוהו, יצרו לו את הבימה, מסרו בידו את הבד ואת המכחול, הכריזו עליו והקיפוהו ענני־כבוד. אך לאחר־מעשה, מכיון שנעשה לפייטנה הגדול של היהדות ונושא־שובלה, היא גם היא מחבבת ומלבבת ומלטפת אותו, והוא כשר וישר לפניה, אף למהדרים מן המהדרים, לרבנים, לפרושים ולאדמו”רים, ואפילו לחסידים.

מציאה בהיסח הדעת במובן אחד הוא א. א. קבק. דרכו שונה לגמרי משל עגנון. הוא דוקא רץ כל שנותיו עם רצי־הזמן, בלי כל זיקה לסיני. עוד בכתבו את שלמה מולכו עמד מבחוץ, והנה נחה עליו הרוח וחל מפנה, ונכנס פנימה. מעתה הוא מתקרב ביצירה כבשיח לאורחא־דמהימנותא. ודוקא בתקופה מאוחרת זו כשרונו מתלבה ועולה ומתגלה בגילויים חדשים מעוררי־השתאות. וזה שנים שהוא שוקד על סיפור רב־היריעה מחיי חמשת הדורות האחרונים. הפרקים המעטים, שנתפרסמו ממנו עד עתה, מראים אותו שוב בשלב חדש של אמנות הסיפור מצד הפשטות האפית. גדולה הצפיה לסיום הספר.

חטיבה בפני עצמה הוא פרופ. פישל שניאורסון, שנזכר כבר למעלה דרך־רמז. הוא גם הוא בא מן חב“ד – אבל לא רק מן חב”ד, אפילו לא רק מאוצר־הספרים שלנו הישן והחדש בלבד. הוא ינק ממעיינות רבים, מכמה מדעים, מכמה לשונות, מכמה ארצות. ‘עם לבן גרתי’. היה דיקן באוניברסיטה של רוסיה הסובייטית. חי ופעל במערב־אירופה. חי ופעל בארצות־הברית. כתב הרבה אידיש. כתב המון ספרים וניסה במדע לעמוד בד' אמות משלו. ובאותן השנים והנסיונות ליווה אותו בסתר כבגלוי גם האמן, המספר. רק בשנים האחרונות עלה לארץ ומנסה לשלוח את שרשי־נפשו לתוך מעמקי־רגביה. רק בשנה האחרונה ישב ישיבת־קבע בירושלים. כבן ששהה שנים רבות במרחקים וחזר אך חיק־אמו ואל חדר־הורתו. בכל גילגולי־חייו שמר אמונים לסיני, אפילו לחב"ד. כאן עד היום חוויותיו הגדולות, הנסערות. עבר גדול לו, אך בגילגולו האחרון הוא כעין מתחיל. ‘חיים גרביצר’ ניתרגם עוד על ידי אחר. אך הסיפור ‘הרופא והפילוסוף’, שעוד לא בא עד קצו, הורתו ולידתו בעברית. מעיינו חדש עמו. גם ביצירי הדמיון היוצר וגם במסות מוצלחות. אילו היו אצל אנשי־סיני התנאים הנאותים לכך, אילו היה הוא יכול לתת עצמו כולו לסיני, אפשר שהיה מגיע לשיא. אך גורלו המדאיב לחיות בשני עולמות. לבו במזרח ועיקר עבודתו במערב. שניות זו מקפחת.

הוא הצער לגבי אחד הצעירים: שרגא קדרי. מה שנתן עד עכשיו, מן הסיפור בהמשכים ב’נתיבה' ועד היום, מראה הכשרה והשראה. אך גורלו לבזבז את זמנו ואונו.

במחוז השירה נזכיר את מרדכי גולדנברג, איש רומניה, חבר מאז ל’פועלי־ציון' ושירתו ההדורה ביותר היא כלילת יופי ותום וקודש. ליוסף צבי רימון, מן הצדיקים שבדור, כבר יצאו מוניטין. מודרני ורב־כשרון הוא דוד רוקח. לאנשי סיני יש למנות גם את הישיש מ. מבש"ן, ומקהלה של צעירים: יעקב רימון, נתן שטוקהמר, שמעון כשר ועוד. חטיבה מיוחדת הוא הרב הפרופיסור הפייטן־הדרמטורג יהודה לייב לנדא מלבוב־וינה־יוהנסבורג. את כוחו הלשוני גילה בתרגומים מן השירה הקלאסית. הם לעתים חצובים כמו משיש. ובתריסר חזיונותיו יש הרבה מן הכשרון הדראמאטי המקורי־חיוני. א. ז. רבינוביץ ידוע לקהל גם מעבודותיו המקוריות וגם מתרגומיו. ח. א. זוטא עסק בציורים היסטוריים.

בתחום הזכרונות כבר נזכר ספרו של הרב ברלין ‘מוולוז’ין ועד ירושלים’. בכשרון רב ובמכחול עדין כתוב ספרו של הרב יצחק ניסנבוים ‘עלי חלדי’. ערך רב יש גם לספרו של א. א. פרידמן נוחו עדן להכרת העבר ברוסיה. מ. ליפסון עשה עבודה חשובה בספרו ‘מדור לדור’. צ. י. צינוביץ מעלה על הבד גדולי־ישראל בדורות האחרונים. גם הרב קמלהר זכרו לברכה תרם בשטח זה תרומה יפה. ר' מיכל רבינוביץ שליט בכמה אוצרות. יש לזכור כאן ‘בגולה ובמולדת’ לאשר כורך וכן זכרונות מארץ ישראל משנות המלחמה ללאה זליגר (היא גם תרגמה מגרמנית את הסיפור הגדול ‘גד החוזה’ לאחיה).

הזרם האגודאי בספרות העברית עוד לא נתגבש. המאסף שהוצא בשעתו ליובלו של הרב המפואר בעל ‘ישיבת חכמי לובלין’ – לא מצא המשך. נעשו כמה נסיונות נאים, אך עדיין אין אילן ניצב ואין בדים מוחשים. בחוג זה בארץ מנסים עתה לבסס הוצאה ספרותית, נגשים לתרגם את כתבי ר' שמשון רפאל הירש לעברית. מי יתן וקמו הדברים האלה. –

הדור השני והשלישי של ‘המזרחי’ מתחזק ומתגבש. אבידות גדולות וחמורות היו מותם בדמי־ימיהם של ש. ח. לנדוי הקוצקאי וד"ר אברהם עובדיה (גוטסדינר) הגליצאי, אך התנועה ממשיכה את דרכה. הכשרון העתונאי הפורה ביותר הוא ש. דניאל בחצי־תריסר כינוייו הקבועים. מן המחשבה העצמית יש אצל ה’ותיקים': ש. ז. שרגאי, ישעיהו ברנשטיין ועמינח, בימים אחרונים הופיע הקובץ ‘במיצר’ לשאלות הזמן בעריכת מ. קרונה. הצעירים יצחק ירפל, י. זיידמן, נפתלי בן־מנחם, יוסיפון, צבי הרכבי וחבריהם עובדים בחריצות. ‘בני עקיבא’ מפתחים לאט־לאט ספרות משלהם בהדרכת מ. צ. נריה.

מתרפק על היהדות בתפיסות משונות מאד החוג של מ. בובר, סיני אוקו, הוגו ברגמן, ארנסט סימון, שלום בן־חורין ועודד. חריזמן הוא חטיבה בפני עצמה. יש בו משהו מן המסתורין.

חלשה עד מאד היא עמידתה של היהדות הספרדית. לאלה שנזכרו למעלה יש לצרף את מ. ד. גאון, את י. ר. מולכו ואולי עוד פלוני ואלמוני.

חטיבה מיוחדת הוא החוג האמריקאי. הרב חיים הירשנזון זכרו לברכה, ד"ר מאיר וכסמן, אפרים קפלן, קלמן וייטמן, פ. חורגין ואחרים.

ושוב יחידים העומדים ברשות עצמם: האופוזיציונר הרב תמרת זכרו לברכה, הרומנטיקן ר' בן ציון אלפס זכרו לברכה, הנלהב ר' ישראל חבס זכרו לברכה.

נציין את הבימות הקבועות שקמו בארץ בין מלחמה למלחמה ושחלק מהן ממשיך כיום ביתר שאת: הציר, דביר, הפועל המזרחי, האוהלה, נתיבה, ההד, שערים, היסוד, הצופה, יבנה, סיני, במישור.


תמו, שורטטו הדברים ולא נשלמו. ארכו וגם מעטו מאד. סופרים אהובים שכתבתי עליהם חצי תריסר מאמרים נזכרו פה רק בשמותם. אחרים יקרים וחביבים, אפילו לא נזכרו. הנה הרב פרייל זכרו לברכה, שקובץ כתביו יצא בין מלחמה למלחמה, הנה דמותו המפוארת של הרב הקדוש י. ל. צירלסון זכר צדיק לברכה, שנפל קרבן במלחמת־השטן הזאת, הנה הרב יוסף אלחנן מלמד זכרו לברכה, שזכה ועלה לארץ ולימד בה תורה, הנה הרב ישעיהו רייכר, הרב גליקסברג, הזלוטניקים, כהן ז"ל בעל ‘על החזון לעתיד’, יצחק ריבקינד, הרב קמינקא, אליעזר ריבלין וד. נ. ברינקר. והנה הנסיון לתת לנו ‘תלמוד בבלי’ עברי, את ‘מורה נבוכים’ בהוצאה לפי הדור, כוזרי בתרגום החדש לפי הדור (ד"ר יהודה אבן שמואל קויפמן). ומה רב בודאי מספרם של היקרים והחביבים, שאין אני זוכר בשמותם גם בשעת־נעילה? אלקי הסליחות, סלח נא!

ודאי: על הנושא הזה יש לכתוב ספר גדול ונאה. ודאי: אילו נכתב ספר כזה ככל משפטיו וחוקותיו, היה קונה עולמו לא רק בין אנשי־סיני. ודאי: אילו היתה לנו קתדרה לספרות זו, היתה מטפחת חקירות בשדה זה. אך כאן לא ספר ולא מסה ולא מחקר אלא מסגרת ונסיון ראשון. ואילו היתה שהות לכך היתה בכל זאת סקירה זו יוצאת מתוקנת יותר. אך בעל־הבית דוחק והשטח מוגבל. יהי כך. פיתיתני אדוני העורך, ואפת. למענך באתי פה באש ובמים.

ועם כל זאת: גם זו לטובה. גם סקירה דלה זו מראה על ‘יש’ ידוע. אימי פלייר קרא לספרו הנלבב על היהדות: ‘מקדש בלתי־נודע’. האין־יש להשתמש בכינוי זה גם לספרות זו? יש התרחשות, מסירות, אש־התמיד. לא יבש העץ, לא נס ליחו, והוא מלבלב ועושה פירות. יש ככרות־זהב ואין להם הופכים ומתיכים. אין פעולה קולקטיבית. אין אקדמיה – ואין קתדרה ואין הוצאת־ספרים מרכזית. יש מנגנים ואין מקהלה ומנצח. איש איש על דוכנו ובפינתו. גם זו לטובה.

[תשרי־חשוון תש"ב]




  1. ‘רבות מן האיגרות הללו, יותר משהן מכתבים הן מאמרים ומסות, הקו האוטוביוגרפי בהן צנוע ומצומצם יותר מכפי שרגיל במכתבים. תמורת זה איגרות אלו הן מלאות תוכן וענין וצריכות לימוד והתעמקות. אולם בהן המכוסה מרובה מהגלוי וזה אינו פוגם את ערכן הרוחני, כי אם מפחית את משקלו כחומר להבנת דברי ימינו, ולהבהרת יחסו של המחבר אל חבריו ואל מקבלי מכתביו, ששמם אינו מפורש’ (ד“ר י. ולפסברג, ‘במישור’ ח' כסלו, תש”ב).  ↩

המלצות קוראים
תגיות