רקע
אליעזר שטיינמן
בין סיטרא דא לסיטרא אחרא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; תשנ"ב 1992

כשאין נחת, מבקשים טעם לחיים ומשען לקיום. החזות זקוקה לחסות. אילו זכתה היצירה האנושית, היו כוהניה מתפרנסים מן המן ומרחפים כנשמות גבוהות בעולם האצילות, אינם נצרכים לא למתנת בשר־ודם ולא לתשואות ההמונים; אלא נהנים מזיו השכינה, ששים ושמחים בחלקם להתחבר עם רוחות מרום ולהתעטף באדרת תפארת לחיי עולמים. אך החיים בזוהר עליון הם נחלת קדושים, האמנות נתנה גט כריתות לקדושה, ותמכה יתדותיה בחילול הקודש, כדרך שעגנה בחיי־שעה ובצורות חולפות, תחת להסתכל בצורה העליונה. היצירה שפנתה מאם אורחות, היא דרך הנצחים, ונטתה לנתיבות הזמן, עשתה חוזה עם גיבורי הימים ותקיפי השעה. מאז ומקדם שימשה בת לוויה למושלים, והיתה סמוכה על שולחן הנדיב או הקיסר. עוד בתקופת תלמי פילדלפוס נתחברה מהתלה קשה מאת טימון על אנשי הרוח, הסמוכים על שולחנו של מלך מצרים ועל דברי החנופה של המשוררים למיטיביהם. ורגיליוס,שנבחר על ידי דנטה להיות מורה דרכו בעולם הרפאים בתוך מאפליה, תרם בקול חוגג את מס הקטורת לשטן, כשקרא באזני איש רומא את מנשרו הנודע "הנח לעמים האחרים את האמנויות היפות, יעסקו הם במליצה ויחקרו את מסילות הכוכבים. אתה למשול בעמים נוצרת, זכור זאת איש רומא. "יש מידה מרובה של תום קדמון בהשאת עצה זו. האחרונים כבר גילו את החמדה הגנוזה בסגולת המליצה והאמנויות היפות, לסייע בידי רבי־הטבחים של כל העמים,למסוך רוח עִוועים, רוח שכרון בהמונים, ולחזות להם משאות שווא ומדוּחים בין השלטון נתון בידי קיסרים ורודנים, בין המונים מושלים בכיפה, לעולם השטן מרקד בנתיבות השררה, והוא זקוק לפייטנים ולאמנים. יפה הקול לבשמים של השררה. סיטרא אחרא הזקוקה לפרסומת, מצפה תמיד שיעבירו עליה קול, וכל השמועות הפורחות. היא משמינה בתוך עולם הדיבור. לפיכך אין זו אלא תמימות לייעץ את גיבורי הכוח להדיר את עצמם הנאה מן המליצה. תקיפי השעה עושים תמיד כווני חן לעולם הנוי והחן, כשם שחכמי הנוי והחן להוטים להיות מקורבים לחצרות, שברק התפארת החיצוני חופף עליהן, או לשווקים, שתשואות ההמונים מנסרות שם.

קו ישר מתוח מדברי החונף, שהשמיעו הפילוסוף אנאכסרכוס באזני אלכסנדר והפייטן וירגיליוס במנשרו לאיש רומא, עד לכרכורי החונף של ברנרד שו כלפי רודני זמננו מימין ומשמאל, ועד קריאת ההתרפסות של האופטמן על “האושר הגדול ביותר בחייו שנפל בחלקו ללחוץ את ידו של המנהיג הדגול לעמו, אשר לא קם כמוהו זה דורות רבים”, ועד לכל אותה פמליה גדולה של סופרים ואמנים – בגרמניה לבדה הגיע מניינם, לפי רשימה מיוחדת, לשש מאות איש – שבכל הארצות,שהקטירו שבח והלל לאותו חדל־אישים. כלום מקרה הוא שיד הפייטנים האמנים ראשונה פשוטה אל פושעים שבעולם? אין מקרים גם בטבע הרוח. חטא קדמון דבק באמנות או בכוהניה. קליפות משלו תמיד בהיכל היצירה. אמנם, אין מקום פנוי מקליפות ואין חקל תפוחין קדישין שאין תולעים רוחשים בו. החיצוניים מבקשים להם גם כן תיקון, ואף הפנימיות ניזונה מן החיצוניות. לכן אין היכל הקודש, שאין מציבים בו צלם. כשלונה של האמנות בכך, שהיכלה עשוי צלמים, והיא תולה את כל עצמה על ההגשמה הגסה. כל אמן המגשים ומגיס לבו יותר הריהו משובח.

מלכות המגושם יש לה גבול ושיעור. אין קצבה לזוהר ולטוהר. אך יש סייג לניווּל ולניווּן. אין שייך לדבר על משבר האמנות. ראוי יותר לומר, כי מעיקרה באה עד משבר ולא יכלה ללדת אלא נפלים, צורות זמניות עוברות ובטלות, שאין בהן כל רוח חיים או שחיוניותם דלה ודלילה. קדמונים כבר ניחשו, כי מה שיש להגיד מן המוחש והגלוי כבר הוגד, וכי עשות ספרים הרבה לאין קץ הוא להג והרבה יגיעות בשר. תורת הנסתר עשתה עקיפין בשבילים־לא‏־שבילים, בין מצאה בקעה להתגדר בה בין לאו, מכל מקום לא פטפטה הרבה את עצמה. זכות הלבושים,שנתעטפה בהם, עמדה להינצל במידה כלשהי מן הקליפות ומן ההוללות שבפרהסיה. האמנות, כיוון שכל עיקרה הגשמה, לא יכלה להתחפר בסתרי תורה ולרדת תהומות, אלא אדרבא, הפליגה בפריצה כלפי חוץ ובעלייה להררי הניווּל, ההתערטלות לאן קץ. אין מערומים אחרי מערומים, אבל כנגד זה יש העוויות של עירום מדומה המכזב גם לשטן. אפשר להידרדר, ולא לתוך עומק, אלא לתוך השפל שעל פני השטח, אל הניוון שבניוון ואל חילול הקודש במחשבה תחילה, שיש בו משום הלשנה על קדושי הקודשים דל הנפש והוצאת לעז על הניצוץ האנושי.

זוהי הבעיה בעיצומה. כלום יש ירידה לאחר ירידה ארונה? ליקוי־חמה, שפגע באמנות בדורות ראשונים, מה מקום הניח לשקיעה כה ממושכת? על מה תוכו עוד תוסיפו סרה? עדיין אנו מדברים על משבר כביכול בשעה שהעיקר חסר. לא המזוזה נפסלה, כי אם ההיכל התמוטט; ולא מיתר ניתק, כי אם הכינור נשבר. העולם בדורותינו שטוף אמנות זוטא, אמנות השעשועים והבידור; קליפת נוגה אכלה את הניצוץ; החלפנים ושופרי הפרסומת תפסו את כל העזרה; שקר המרתפים מצפצף מעל כל הגגות; מכונות המולה ותעמולה לאלפים ממלאות את כל המבואות להיכל, ומשתקות ברעשן את קול הלב האנושי שהוא לעולם קול דממה דקה – ואי כאן פתח תקווה לתיקון ולעלייה? הנשמה בגלות, רוח האמת בנידוי, הטעם מושחת, חוש הבוחן משותק, כל שאיפה נאצלה נתונה לשמצה, ההמוניות יושבת כסא למשפט, דעת־הקהל נעשית על־ידי אלפי מדריכים גלויים ונעלמים; חיה יחידה ממושכנת אצל המפקחים על השווקים; הכשרון כמתנת אלוהים עבר ובטל בהערכה הכללית; השראה, השתפכות הנפש, יושר אישי, מוסר הלב, נאמנות רוחנית, הוצאו בדימוס. הסנסציה היא מלכת היופי, רב־מכר הוא עד המלך או עד ההמון,השטן הוא נותן העבודה הראשי, המעסיק את כלל הכשרונות; על כל ציוץ מבויש של קול האמת מרעיש השקר בפעמוניו מסוף העולם ועד סופו – ומהיכן תצמח ישועה ויבוא התיקון? הקושר עיטורים לרע זוכה לשם טוב והדולה מתוך הדלוחה ומשקה מפיץ מעיינותיו חוצה, מיתרגם לכל לשון ונישא על כל לשון. המדבר בעד עצמו ונאמן לרוחו שרוי בצל. המדבר מטעם ומקבל חסות מעלים עליו את השער – ועדיין עומדים טועים או מטעים ומצפים לבשורה מתוך שופרותיהם של אמנים וסופרים.

שגרה או איולת, שגגה או זדון? ובכל זאת חוזרים ומשננים, שהאמנות היא מקור כל ברכה וכי המושכים בקולמוס או במכחול הציירים ובקשת המנגנים, אנשי הרוח, הם סולת האומה ושאור שבאנושיות, מבשרי העולם שכולו טוב וסוללי הדרך אליו לעתיד לבוא. מנין אותה גניבת דעת עצמנו? לא למדנו כלום מימי קדם, לא קיבלנו לקח ממעשים תעתועים של המכונים אמנים, שמשי הפרונוגרפיה בכל הזמנים. מסיחים אנו דעת, שמעשרה קבים של ספרות, שירדה לעולם, תשעה קבים ואף למעלה מזה, הם ניבול־פה ובלשות, מרקחת של תבלינים ומעשי תבל, גיבוב של דברי הבאי והבל, שיחת יושבי קרנות ומוזרות בלבנה, פיגול וחילול.

אנו טובעים בים של זוהמה השופע אלינו מכל התיאטראות ואולמות למחזות־בדים, הפושים מיום ליום ומחלחלים כרקב בבשרנו ובנשמותינו. ואף על פי כן עדיין הננו מעמידים פנים של כובד־ראש לדרוש כל אותן יצירות מקק וסרק כמין חומר להבנת הנפש. אומרים לנו, שבתוך השופכין הללו משתקפים פני הדור. אף מושיבים מומחים לאלפים ולרבבות לפרש את הכוונות וסתרי הרמזים, המושקעים בכל מרקחת־פיגולים. אי כאן שיקוף ומי כאן משקף מה?

אין זו אלא איוולת מקלה לייחד לראי עקום זה את הסגולה לשמש בית ספר להכרת עצמנו. אפילו שלוליות נרפשות כוחן יפה יותר לשקף את צלמנו.

האמנות לא היתה מימיה ראי נאמן לחיים. אין החיים נראים ומתראווים, כי אם בורחים מן העין הבלשנית. קל וחומר האמנות כפי שהיא נתונה ברמה של הזמן הזה. כל שהוא משכן השלום והאהבה בחיים נהפך בכשפיה של האמנות למאורת פריצים. תקלה היא או גזֵרה רעה, אבל כך הוא הדבר. החיים הם עקלקלים וגם בעקלקלותיהם נוהרים בדרכם. אולם באמנות אף העשוי ישר מתעקל. אין גן־האמנות ירוק תמיד. אדרבה, הירק חומק ואוזל מתוכו. סתיו, שלכת, כל מפל, בו. קצר מצע האמנות להנוות עליו את האביב. התנים נתכנסו בהיכל היצירה וחסמו את הדרך בעד הכינור. אילו בא והופיע אלינו אחד מכוכב־לכת אחר לחקור את טיבנו לפי הרומנים שבכל הדורות היה מכריז ומודיע,שאנו שבט של חולי־נופלים, פושעים ומטורפים, זקנים לאין שיעור, אין בנו קול עוללים ויונקים ולא קול חתן וקול כלה, אין חמודות הנעורים. סגריר תמיד שוכן בעולמנו. אין זה כך. ובפירוש לא כך. אפילו בעלי הקינות שבסופרים רואים חיים במנעמיהם; כיוון שמגיעים אל שולחן־כתיבתם מיד משנים מן המטבע של חייהם ועושים תשעה באב או פורים, חורקים שן או שולחים לשון, מנבלים את פיהם או יורקים בפני הריבונו של עולם. ראי עקום, לא די שאינו משקף את האמת, הוא מעווה את הישרה; המעט שאינו מייצג את הדברים כהוויתם, ולא כל שכן שאינו ממציא שום תרופה לשום מחלה, אינו מאיר כלום, אף מחשיך. אין לך בזמננו מלאכת מחשבת, שאין יוצאים מתוכה אדים נפסדים להרעיל את הנשמות. כל אווירה עכורה, מתוארת ומסופרת או מצוירת, מחנכת לקלקול בכוח הדוגמה של שחיתות המקופלת בתוכה. כל יחיד אומר: ממה נפשך,אם כזהו העולם אהיה גם אני כזה. פשעים חזוניים מולידים פשעים מציאותיים. עניין זה הוא לכאורה מושכל ראשון – ואף־על־פי־כן רבים מתעקשים לבלי להבינו. השטן הוא בעל־הבית של הבהמות, מושך בכל החוטים, בוחש בכל הקדירות, צועד בראש התהלוכות, מהלך מקושט צבעונין, מוזרח בתאורות, והוא אפוף תפאורות. ועל הכל הוא מלך הסנסציות. הכל עומד לרשותו.

אף זה הוא בכלל מעשי השטן לבכות בסנוורים את העובדים לו, את משמשיו ואת כל הנתונים במחיצתו ומתחממים לאורו הכוזב. אף הוא פועל בסתר אסתיר ואף הוא אומר: ולוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. לפיכך מצאנו, שאין משנה ברורה בעניין מציאותו של השטן והקליפות. רבים ממקורביהם כופרים בהם או מתעלמים מהם, כי האמונה והכפירה משמשים אצלם בערבוביה. אולם הפקפוק לגבי השטן,לא כל שכן הכפירה הגמורה במציאותו, הם מסימני החולשה והניוון. דוסטוייבסקי, שהיה כל ימיו מפרפר בפח השטן מתוך אשליה שזה פך שמן משחת קודש, נתברך באומץ־לב רב יותר מאמנים אחרים, שהיו מקורבים למלכות הסטרא אחרא, ונמנעו ליתן לעצמם דין־וחשבון על כך. אולם הודאתו המפורשת של דוסטוייבסקי לא עמדה לו להרחיקו מעשיית מטעמים לפי טעמו של השטן ובחסותו. אף הוא נתבצר בתוך החלקה החולה וינק מן המוגלה, אלא שלא הודיע לפחות, שהמחלה היא הבריאות. גיבורי דוסטוייבסקי אינם רוצחים מתוך רתחת הדם, אלא בדם קר ומתוך עיון מחשבה כביכול, בהכשר הרב, הוא השכל. הם רוצחים את האדם, כדי להרוג את השטן. בין כך מגבירים את כוח חילותיו. הם רוצחים אחרים בדרך לאיבוד עצמם לדעת. הרוצח הוא אצלם מעין תלמוד תורה.

זה היה חידושו הגדול של דוסטוייבסקי, שהוא נסתפח על מחנה השטן בכוח היוצר שלו לא מטעם המלך ולא בחסות הרודן או כל תקיף אחר, אלא על דעת עצמו. גיבוריו אינם עוד שכירים אצל מעבידיהם התקיפים, אלא עצמאיים. מכאן האגדה הנפוצה על רוח הקוממיות והחירות, שפיעמה כביכול אותו רב־אמן. למעשה היה שליחם הסמוי של כוחות העבדות, בלדר המלך במעטה נציג הבוהמה. הוא התקין את הבסיס לרודנות של לעתיד לבוא, ושימש מעין אליהו של משיח הפשעים. זה הוא האמן וזה גורלו אם אינו משועבד לכוחות השחורים של היום, הריהו שליחם של כוחות המחר השחורים. כסבור היה דוסטוייבסקי, ואולי לפי תומו, שאפשר להרוג בכוח השטן את האדם, על מנת להקימו לתחייה בדמוּת אֵל או האדם העליון, מאחר שכבר היה מעשה, ואחד בבשר קם מעם המתים והבטיח מלכות שמים עלי אדמות. אין יצור מחריד ונעווה מן הרוצח המאמין ומן האמן המלשין. מפסולתם של לוחות דוסטוייבסקי ניזונה אמנות זמננו. אך זו היא פסולת לא של לוחות, כי אם של שברי לוחות, פסולת של פסולת. דוסטוייבסקי הדליח את המעיין, שלא היה צלול מעיקרו, נסתבך בקליפות, בלבל סטרא אחרא בסטרא דא. פעמים זימן סטרא דא ויצאה סטרא אחרא.

הוא פתח תקופה חדשה של ערבוב היוצרות והיוצרים. ממנו ואילך גבר הדרדור. על־ידי הערבוב נמסרה מלכות האמנות לערב רב. ואולי ראוי להפטיר בהגות רוחו של הפייטן אברהם אבן־עזרא, בדברו על השיר, והוא החלוץ לכל מעשי־חושב לאמר:

הישמעלים שיריהם באהבים ועגבים

והאדוֹמים במלחמות ונקמות.

והיוונים במלמות ומזימות,

וההודים במשלים וחידות

והישראלים בשירות ותשבחות

לאדוני צבאות.

מתוך “ברשת הקליפות”, “ברכי נפשי”, תרבות וחינוך 1965



המלצות קוראים
תגיות