מבוא / ד"ר תקוה מרוז [מוגנת בזכויות יוצרים]

שלוש מידות בהלכות קידושין: המקדֵש אשה לעצמו המקדשהּ לאחֵר. הבא לקדשה לאחר וקִדְשָה לעצמו. אף בתחום האמנות מהלכות שלוש מידות אלו.

יסודה של אמנות במתן צורה. צורה משמעה הגדרה. תכלית ההגדרה היא הבדלה, היינו, הצבת תחומים בין דבר לדבר ובין עצם למשנהו, הקמת כל עניין על נחלתו. וזו היא גאולה מן הערבוביה, מן הפריצות של זה לתוך זה והסגת גומלין של גבולין, השולטות בטבע, הן בטבע הנוף, והן בטבע החי. בראשית היה התוהו, החוק הוא פרי ההתפתחות, מקורו בדעת, בהשגה. הוי אוֹמֵר: האמנות באה להשכין חוק, להשליט סדר ומשמעת. המוסר הוא נשמת האמנות, הנוי רוּחָהּ החיה. על ידי מתן צורה היא פועלת ביושר, מרחיקה את הכלאים, עוקרת שעטנז, מחזירה דבר לשורשו, ועל ידי השתרשות זו מעמידתו על יחודו, נותנת לו תיקון, מביאתו אל השלֵמות מתוך שמקרבתו אל עצמו. כל התעצמות היא דרגה אל השלֵמות, והשלמות היא שלב לקדושה. הקדוש שלם לעצמו. הוא מובדל ומופרש, הוא עוצם עצמותו, יותר עצמו מכל האחרים הזקוקים לשפע הזולת, ואילו הוא שִׁפְעוֹ נובע ממקורו שלו. הא למדת, האמנות היא תיקון, ואין היא ראויה לְשֵם זה אלא אם כן יש בה מיסוד הקדושה.

קדושה היא התפרשות, התעצמות, התבדלות, הזדככות. כל עצם הזקוק למשנהו להתפרנס ממנו בשיעור כל שהוא הוא חסר, רחוק ממקור החיים, אינו כלל של עצמו. מעורבב ומבולבל הוא. יש בו סִרכות מכאן ופגמים מכאן. אפילו באין פגם הסִרכה היא פגם, כי כל יתר כנטול דומה. היתר שאול על כורחו מן הזולת. כל שיש לו הרבה או מעט משאינו שלו סימן שאין לו כל צורכו משלו ושאף שלו אינו שלו. בעל מום הוא. בעל מום הוא בעל חוב או בעל אבדה. חוש האמן נועד לשלם חובות ולהחזיר אבֵדות, ליישר הדורים ולתקן פגמים. גניבה וגזילה מצויות גם בתחום המחשבות וההרגשות. רעיון גוזל את חברו ורגש לווה ממשנהו. דרך כלל, מחשבה מעורבבת, רגשות מבולבלים, הם בלתי מוסריים. אנשי יושר אף דעתם צלולה ורגשם נכון. תורת האמנות היא אהבת האמת ומלכותה יושר. תמצא לומר: וכי כל אמן הוא בגדר קדוש? לאו דווקא. אבל עיקרה של אמנות שאיפה וכיסופים, לא עשייה והגשמה, אין אמן יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אבל מי שאינו שואף ליסוד הקדושה, לחלוקה נכונה של החומר והצורה, של הבד והצבע, של התוכן והביטוי, לא רק מועל בשליחותו האישית אלא אינו יכול להגיע למדרֵגה אף בחכמת הביטוי. האמן לפי טבע מהותו שאפן הוא, הנושא נפשו, מוחו, שכלו, כוחו היוצר, אל הגדולות. אילולא כך לא היה מעניק על ראשו גלגל חמה של כוסף עולמים ולא היה מתיצב פנים אל פנים עם הערב־רב היקומי לעשות בו סדרים ולצור בו מתוך חומריו צורות. מה כוחה של נפש חיה יחידה לעומת נפש כל חי ומה ביטחונה של יד כהה לעומת הגולם האין־סופי? אך אין אמן אלא על כורחו. למושך בעט או במכחול ובקשת־הַמְנַגֵּן אין ברירה. רק במידה שהוא פועל מתוך אין ברירה רשאי הוא לשלוח את ידו אל הגחלת. הוא שולח את ידו אל הגחלת כדי שלא לשלוח את ידו בנפשו.

האמן מבקש להביא תיקון לעולם, אבל קודם כל הוא מחפש אחרֵי תיקון לעצמו, לפרוק מעל נפשו משא החזיונות, מטענם הכבד של מראות ומעשים, תהיות ובעיות. כל פרק־יצירה פותר איזו בעיה. לא בלי אימה ופחד דופק האדם על סף היכל היצירה. אדרבה, מסכת יצירה היא כל עיקרה בריחה ממסכת האימים והפחדים, האופפת את הנפש הנחרדה מפני חיתת האלהים, הנעלם או האין. כל יצירה היא יצירת יש מאַיִן, היינו, יש ששורשו פחד מפני האין. כל פרק־יצירה הוא מחבוא ובריחה ממוראה של העין הצופייה או, להיפך, מפחד האין. אין אדם נעשה אמן אלא אם כן הוא אוהב גדול ואף פחדן גדול. אמנות היא אהבת השם ויראת אל־שם, היא אהבת הבניין ואימת החורבן הקדמוני. העולם כפי שהוא נחזה לעתים בעין בשר ודם הוא מַרְחֶשֶת של מראות בלולים, משכן הגולם. אף הגופים נראים כמסע־בובות, או מחול צללי־בלהות, ערב־רב של דברים בטלים ללא תואר והדר, כאילו לית דין ולית סדר, שיגעון. תוהו ובוהו. אין רוח אלהים מרחפת. ובאין רוח אלהים רוח עִוְעִים יוצאת לֵשַׂחֵק בנו. שָׁאוּל כשנכנסה בו רוח עִוְעִים ביקש רִפְאוּת לנפשו בכינור דוד. האמן בן בית הכואבים הנהו, שאול וכינוֹר דוד בנפש אחת. שמא משום כך הוצבו פסלים מחוטבים הדר בתכלית הדיוק ותואם האברים ומופת חותך במעלה ההרים ועל גפי מרומי קרת כדי לשמש נס לעיני העוברים והשבים, שאין צלמוות ולא־סדרים ביקום, שאדם ועולם, נפש ורוח, שכל ורגש, עשויים למישרים, אין פרץ ואין טירוף לא בנוף ולא באנושי. כל מלאכת מחשבת נועדה לנקז שטח כל שהוא מרסיסי הטירוף. וזהו תיקון עצמו של האמן: כניסתו לבית היוצר היא בריחה מבית המשוגעים.

מכל מקום ניתן לומר דבר זה על אמנים שסממן ראשי בפך הצבעים שלהם הוא האדום האדום, צבע הדם הנוטף מן הכאב. כל בעיה היא בעייתם האישית ובכל שאלה נפשם בשאלתם. המה ילדי הטיפוחים של צער ההוויה.

נפשו בשאלתו – זהו סימנו של האמן הַמְקַדֵּשׁ את העולם לעצמו וטורח במתן־צורות כדי להִיגאל בעצמו מאל־צורה, לבל יהא משוגע למראה עיניו. הוא פועל בעל כורחו. אמן כזה אין לו חיים אלא ביצירתו. מכל מקום אין הוא חי כדי לתאֵר, אלא מתאר כדי שיוכל לחיות. נאה להמשיל עליו משל השחרזדה שֶׁלִבָּהּ נעשה מעיַן הַנּוֹבֵעַ של סיפורי מעשיות לשם פיקוח נפשה. אין זה יוצר אגדות מתוך החיים אלא יוצר חיים מתוך האגדות. לאמתו של דבר יותר ממה שֶׁנָּאֶה לו הַשֵׁם אמן הולם אותו תואר המכשף. הריהו מגרש דיבוקים. כל צורה שהוא צר עולה לו כדי גֵירוש צל רפאים נוסף מן העולם הזה. הואיל והוא בגדר קוסם שוב אין לומר עליו שכלי היוצר שבידו בטוחים ונאמנים. יש אמן של חושים, יש אמן של אמת הבניין, הצד השווה שבכולם שנתברכו נוסף לשאר־רוחם בכוח הפועל והם מצרפים מידה גדושה של אומנות לאמנותם. אך האמן הקוסם כביכול כולו תלוי בהלך־הרוח. אימת האומן על מלאכתו. אך הרוח אינה מקבלת מרות ואינה מקנה שום ביטחון. אמן הלך הרוח, כשם שהוא תלוי בנס, כך עניינו מוטל תמיד בספק, ספק מצליח ספק לאו. יש בו הרבה מן הרעד ומן הלהט, אבל מעט מן השלֵמות. הריהו נפעם, נרעש, מוכה תימהון, מתהלך כחולם ואין שלֵמות בחלום. יכול שמלכתחילה אין כליו מושלמים או שאין מטבעותיו מוצקות על שום שבהגיגו תבער אש והוא לעולם כסנה הבוער ואין בו כל צינה. אך המטבע נעשית על ידי שמכניסים אותה תחילה לתוך האור ולאחר כך לתוך הצונן. ויכול שהוא בא לידי שבירת הכלים משום שאורו חזק יותר מדי ונשפך. אפשר שהכואבים הגדולים אינם מסוגלים דרך כלל להשיג מדרגה גבוהה של שלֵמות, שהרי עיקרו של כאב, שברים. הפרות הרזות של הצער אוכלות את השמנות של השלווה, ואין שכינת השלֵמות שורה על היצירה אלא מתוך שלווה. אין שלֵמות, אין שלווה, בקידושין לעצמו, הכואבים הם האוהבים. ממילא הם חולי אהבה.

הציץ ולא נפגע, זה סימנו של האמן הַמְקַדֵּשׁ את העולם לאחרים. שמא מי שלא נפגע לא הציץ כלל. אך ייתכן שעשוי אדם להיות גברא רבא במסכת יצירה מבלי להסתכל כלל לתוך שום תהום, אלא שכנגד זה הוא מחונן בטביעת־עין חדה להסתכל במראות ובנופים ויש לו יד אמונה לתאר בקולמוס הסופר או במכחול הצייר גופי חיים, אף כוח זיכרונו חזק לקיים בחובו קווים, פרצופים, תנועות, העוויות, קולות, צבעים, מקרים, טעמים, ריחות, פגישות, רישומים, כל מיני הוויות. בית־היוצר שכזה הוא כל עיקרו מעין בית־נכאות של התרחשויות ואף מין בית־מרקחת, שמצויים בה תרכיזים ותמציות, ואולי גם מחסן גדול המלא מזן אל זן העתקים וצילומים של גושי חיים. בעייה היא ועדיין לא נמצא לה פותר, אם אין זה מסתבר שיכול ומוח זכרן גדול, הכוסח כבעין מצלמה ענקית מראות, נופים ומעשים ודיבורים, גם דושיחים, מן המובחר, היינו, כל שהוא מן העיקר, בזריית הטפלות, אם מוח כזה לא היה מסוגל להשלכות של העתקים שהם בגדר מלאכת מחשבת. והרי אפשר שאין כל פרק אמנות אלא העתק מן החיים בחיסור את שאינו־עיקר. ואם כך ייתכן שמצויים אמנים גדולים הניזונים רק ממקורות הזיכרון. תמצא לומר, לעולם יש במסכת יצירה עודף־מה על הזיכרון ועל העתק בלבד. עדיין לא הוכח שעודף־מה זה הוא אצל כולם כאב, צער ההוויה דווקא. צער לומר זאת, הרבה אמנים יש שאינם בצער, ודווקא הללו משתמשים הרבה בצער בחינת חומר גלם למלאכתם. יש כאלה ששמועתם היא אוהבי העם או אוהבי מין האדם ואף הרחמנות היא מרכלתם, אך בלבם קור ואדישות. ואילו הנִצְלִים על גחלי היסורים, השותתים דם, מוציאים משום מה לעצמם מוניטין של צרי עין ומרי נפש. נוח יותר לאהוב מתוך ביטול ואדישות לעולם ומלואו, מאשר לשנוא מתוך אהבה ורחמים אמתיים. המקדש עולם לעצמו על כורחו קפדן ונוקדן. המקדשו לאחרים יכול שיהא לרצונו בעל עין יפה ובעל פנים שמחות, אף נדבן גדול.

לא נאמר בכך, שבעל הקידושין לעצמו אינו נדיב או שאינו עשיר. אלא שעושרו בא לו מתוך שהוא שובר את לוח לבו ומתעשר מפסולתו שלו. מה שאין כן המקדש לאחרים, צובר הון ועושר של רשמים וחוויות, זיכרונות וניסיונות בדרך הילוכו בארחות החיים. אפילו הוא מעביר את כל מטען ניסיונות בכור נפשו, בורר וּמְלַבֵּן, מנפה הרבה, הרי בעיקרו הוא ניזון מן היבוא. הוא אוכל כביכול משחוטי־חוץ. כל רשמיו עוברים דרך בתי נפשו ולא בין בתרי לבו. ניטשה אמר: צריך לכתוב בדם. הנפש סולדת מן המלה דם בשימוש הלשון בין לשמה ובין להשאלה. דם יש לו ריח רע. ובשימוש הלשון יש לו ריח של שגרה ומליצה. אף על פי כן עדיין יש משמעות מיוחדת למלה זו. כל שאינו כיוצא בה הוא יין או מים. אם נגרד מעל משפט זה את המליצה, את התִפְלוּת, את הצבעוניות, ונעמידו על משמעו הבראשיתי, הרי נכון הוא, שיש דברים מימיים ויש ייניים, אלו ואלו סורם קלוקל. מים מסמלים את השוטף ועובר. יין עניינו שִׁכרון, שאף הוא כחלום יעוף. אך מה שכתוב בדם חי וקיים, כי הדם הוא הנפש. הון ועושר של ניסיונות, זיכרונות, רשמים והסתכלויות אינם בגדר דם. חכמת הצירופים ובינה במיזוג הסממנים, אף יתרון הכשר לקלוע סיפור־המעשה מתולתל, מותח בעלילתו, כושר גדול לחבר קו לקו, לעשות שרטוטים ורישומים, חלקם שאוּל, חלקם גזול, כל עיקרם חרושת, כשרון המעשה. אמנם, חותמם חכמת הארגון, אבל לא כל ארגון מקורו ברצון להבדלה, באהבת התרומה, בכיסופים לקדושה. אמת היא שיש ארגון גם לבטלה, כגון פלוני המעתיק מפעם לפעם את מערכת רהיטיו ממקום למקום כדי לשוות לעתים צורות חדשות לנוו. הזזה והעתקה בלתי פוסקות אלו למה? חיפוש אחרי הצורה לשמה, העסקת עצמו סתם, כדי שלא לישב בטל. חיפוש אחרי הצורה לשמה הוא מעשה בטל, התעסקות של התגוננות כנגד הבטלה. מכאן שיש ארגון לבטלה וארגון מתוך בטלה. שניהם אינם מכוונים לעילוי ולתיקון. הם מעתיקים. התעסקות לשם התעסקות פוגעת בחוק המוסר מאחר שאינה מחפשת כלל אחרי חוק ואין כוונתה לסייג, להגדיר, להבדיל, אין בה משום שאיפה לקדושה. אמנות העתקית היא חולין או טבל, ואם תמצא לומר תבל, כי פיגול הוא העתק שאין בו משום תוספת חידוש על הטבע, שבעליו מעמיד פנים כשותף לאמן הגדול שעשה הכול והמחדש תמיד מעשי בראשית. בכל העתקה יש משום גניבת דעת הבריות ואונאת עצמו. כשם שהאמנות היא חוק, מוסר, ייחוד השם וקידוש השם. כלומר, תיקון, כך כל מעשה קלוקל באמנות, כל גרפומניה, הם בלתי מוסריים, כי הם חוזרים ומערבבים את הדברים המעורבבים ממילא. כל שאין בו מן היצירה הוא קלקול, פריצת גדר. אף הפושרין אסורים. אין בחנם. שלם ישלם מבעיר הבערה. המניף פרק־חיים ואומר זה הוא, גחמן הוא. לפיכך חייבים לשלם בדם, באש, באור, בכאבים. יכול שיהא אדם בקי במראי־מקומות מן החיים או חריף גדול לגזֵרות שוות, הֵקשים ודימויים, ופקחותו עומדת לו לקשור חבל בחבל מחבלי הזמן ונימה בנימה מנימי המעשים, לפרוט על מיתרי לבבות בחזיונות מרעישים, ובכל זאת, לא הביא כל תרומה, לא זיקק כלום, לא הפקיע שום פרט מגלמיותו. לא כל שכן מי שמלכתחילה אינו בא כלל לזקק ולטהר, ורק שוקד למתוח את הדמיון ולגרות יצרים, היינו, לא להפריד, כי אם אדרבה, לסכסך.

הרֵפורטז׳ה פסולה מכל הבחינות. יש בה משום שחוטי־חוץ והליכה לקראת ניחושים. סורה רע כי היא מסיעה את הדמיון ומשיאה את הרגש לעניינים, שאינם אולי משלהם, בשרירות לבה ומתוך כל מיני כוונות בלתי כשרות. מתוך רצונה לגרות, להפתיע, היא תוקעת עצמה במזיד לתוך העניינים שבדרך הטבע הם נוהרים באפיקם שהונח בגבולותיו ביד הגורל. וכן היא פסולה על שום מעשה הזיווגין והתיווך שבידה. אין לה תכלית אלא מתן שכחה. היא קוראת לזאת הרחבת האפקים. אבל מתן השכחה הוא עבירה. שִׁכְחַת עצמו של האדם גורמת לו התרוקנות מתוכנו. אך המתרוקן מתוכנו איננו עוד אף בגדר כלי־קיבול, תוכנה של הנשמה הוא דפניה ומסגרתה. אדם שוכח עצמו, אף את אלהיו הוא שוכח. אמרכלי השכחה, הנושאים ונותנים במרכולת השכחה, שמים לתוך יין־הרקח שלה סמי פריצות והפקרות; דברי רכילות ומעשי ריגול. הם הולכים רכיל על סוד החיים בחדר הורתו להוקיעו במערומיו, והוא מתנוול ממילא. וכדרך שדרשו החסידים על מאמר חז״ל, שהשוחט בשבת חייב גם משום צובע, שיש בשחיטה גם משום צביעות, כך כל שחוטי־חוץ באמנות, היינו, רֵפורטז׳ה, העתקה סתם מעשי קלוקל של סיפורי בלשות, ציורי פלקטים וניגונים שאובים מן השצף הקולני, הם בגדר שחיטה ושחיתות.

להבדיל בין רפורטז׳ה, שאין בה אלא היא עצמה ואין כוונתה אלא העלאה מלאכותית של המתח החיוני והשכחת קול דממה דקה שבלב, גירוי העצבים וסכסוך הדמים או הדלקתם המלאכותית, לפרקי־אמנות השומרים חוק, שהיסוד השעשועי והבלשי מעורבב בהם במנה גדושה. רוב ספרי המופת בסיפור ובשיר הם מעשי־כלאים, בין שיש בהם תשעה קבים של חומר מזוקק וקב אחד של תפלות להגביר רושם ולרתק את הקורא במשך העלילה, בין שחלוקת הקבים היא שונה מזו והמנה הזיבורית מרובה בהם על העידית, מכל מקום אין כמעט מלאכת־מחשבת נודעת ברבים, שלא עשתה שימוש בסממנים זולים ופסלניים. אף הגדולים שבחכמי הסיפור והשיר אינם יוצאים מכלל זה. שמא יוצאים מכלל זה רק הומירוס ושקספיר, שהם כל כך על־אנושיים, שאף היסודות התתאים, כל פרט של שפלות ותפלות, המשתלבים לתוך המסכת שלהם, מתעלים וגורמים עילוי. על־אנושיותם עושה אותם חטיבת טבע, ובטבע אין שפל ותפל, מאחר שאין בה כוונה של עשיית מתח. אף טולסטוי ודוסטוייבסקי אינם נקיים מקלקול זה. ושמא יש לזקוף קרבת דעתם לקהל הקוראים לא רק על חשבון דעתם הרחבה בהוויות העולם, אף על חשבון בינתם היתֵרה בהוויות השכל הקטן והיצר הרע הגדול של האדם, האוהב לנבור בתוך הסחי דווקא והוא מתבשם מריח של שופכין. רצח האלמנה בידי רסקולניקוב וכל מעשי הפיגולים של משפחת קאראמאזוב, שאין להם עניין לאמנות טהורה ומטהרת, שכיסופיה לקדושה, הוציאו מוניטון לדוסטוייבסקי הרבה יותר ממדווי נפשו הגדולה ומאימת התהום המציצה מבין שורותיו. אף אנשיו של טולסטוי נדמו לעתים כתרנגולים המנקרים באשפה, ויש בנופיו הרבה מקוות, שלא באו כלל כדי לטבול בהן בטהרה אלא בשביל להשתכשך לתיאבון בזוהמתן. ולא במעלות קדושים עלה בסולם התהילה. ואכן, בסוף ימיו נעשה בעל תשובה; אלא שתשובתו לא נתקבלה על דעת הבריות משום שני טעמים. א. יותר מדי נתרוו הבריות בזוהמתו שנצטחצחה לכדי אמנות, שיהיו מסוגלים להקשיב לקול החרטה; ב. לא כמידת כוחו וְחִנוֹ של טולסטוי בעבֵרות שצייר כל ימיו מידת כוחו וְחִנוֹ בדברי החרטה שהביע בשלהי ימיו. העבֵרה לבשה כתונת פסים והתשובה נתעטפה במליצות בלואות; העבֵרה היתה צבעונית, התשובה דהה וחיוורת; העבירה נאמרה בפה מלא, התשובה בשפה רפה; העבֵרה גִרסה דינקותא, התשובה גִרסה דזקנותא. מכל מקום לא היה בתשובה הבושם שבעבֵרה. מה תימה שהבריות דנוהו בכלל כֵיוָן שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל אילו הגיד טולסטוי את ההגדה השנייה בקול חזק ואדיר, בשלל צבעים, במתיקות ובתקיפות, בשאגת נעורים ממש, היתה ללא ספק עושה שליחותה; טולסטוי עשה את התערובת וזרע אמנותו כלאים. בלזק, זולא, סטנדהל, כל חכמי הסיפור והשיר, שנתייחדו בכלל סופרי המופת, לא כל שכן שאינם נקיים מדופי. אדרבה כלל סופרי הדורות, מחברי הספרים לקריאה, ערבבו מנות גדושות של סובין הרֵפורטז׳ה והבלשות,

פטריות של ניבול־פה ומערומים של התפרעות, לתוך מעט הסולת שלהם. משל אתה אומר עיקרה של אמנות הסיפור הקריאה ועיקרה של קריאה שעשועים ותכלית השעשועים שכחה. אך השכחה היא התנוונותה של האמנות, יציאתה לתרבות רעה.

אין אנו מוציאים דיבה על האמנות, באמרנו שנופה נוטה לצד הרע. כלל תרבותנו רובה קלקול וקלוקל. היא תרבות של מלחמות, של הרס, תחרות, גזל, גאווה, אותות הצטינות ופרסים, מקח וממכר, זיקוקין ופרסומת, תככים ונבלים, מוקיונות ותכסיסים מדיניים, ספורט כענף פרנסה, למדנות מאחזת עיניים, העושה חייץ בין האדם למקורות החיים. יש לנו תרבות של שלחין, המושכת על הרוב ממים המאררים של פרסומת וסמים משכרים, משלחת כל היצרים הרעים. וכלום יש מן ההגזמה בדבר כשהננו אומרים, שאמנות ממקור הקדושה עדיין לא באה לעולם, מכל מקום לא הופיעה עדיין בתמצית מזוקקת. אין היא מצויה אפילו בחיבוריהם של אמנים גדולים, שאף על פי שהם עצמם לא היו קדושים כבר נעשו מעין דבר של קדושה ופעילי־רוחם הם בגדר נכסי צאן ברזל של הרוח.

אפילו אמנות שאינה שותה מעיקרה מן הדלוחים ושורשה אינו פורה רוש ולענה, כיוון שהיא נתחנית סכנתה קרובה. הכשרון לעולם עשוי בתבנית האיזמל, אפילו הוא פועל באנך הבנאים או במכחול הציירים. לפיכך הוא עובר תמיד בין הבתרים או קורע מעטה התום, ממילא הוא עובר על בל תשחית. כל תיקון מביא גם איזה קלקול. לכן כל מסכת יצירה טעונה קרבן חטאת. עתים הכאב מכפר, עתים הנוי, עתים חזון העתידות, שכרוכה בו חזות קשה להווה; ועל הכול העל כורחך הבוקע ועולה מתוך מצוקה נפשית גדולה. לעולם אנו תוהים ושואלים במבוכה; מה דינה של אמנות שאין הורתה ולידתה בכאב אישי עצום, האם כשרה היא או לא? וכי יש זכות הקיום לשיר שהוא רק זמר ואין בו כלום מן השוועה? אם אסור לשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר, כלום מותר לשיר על נפש צחיחה, שְׁלֵוָה או אדישה? אמנות השעשועים דרך כלל מה דינה? כל שמקורו חיים ממש חותמו ההכרח. אבל היושב ומחבר לו להנאתו או להנאת זולתו מסכות לשעשועים בשיר או בפרוזה, מעשי קולמוס או מחול, שלא נולדו אצלו בחמת המציק של השראה היורדת כיד קשה ממרומים, כלום אינו מוציא זרע ברך של הרוח לבטלה? כלום אינו משמש באש הקודש לצורכי הדיוט ואינו מוליד נפלים? כמה מרובים בתחום האמנות הילדים הבלתי־חוקיים שבאו לעולם לא בחזיון האהבה ואף לא בחזון התאווה, כי אם צמחו בחסד הכושר, הכשרון, היכולת, הכלים החיצוניים הפועלים יפה והעומדים תמיד לשירות. ראשונים בישראל קראו לספרים שלא נולדו על טהרת הקודש בשם חיצוניים. אלא שהם חצבו את הקדושה מתוך דפוסם של החוקים הקדושים, המסויגים במקומות המקודשים ועטויים בבגדי כהונה, שמזים עליהם מן הדם של הקרבן הקדוש; ואילו אנו מצווים לחפור את הקדושה ממטמוני רוחנו ולהזות עליה את דם לבנו. כל אמנות שלא נלושה במוח העצמות ובדם הלב אינה ראויה לקדש עליה, ומה שאינו לקידוש אינו ליופי, לא לאמת, לא לחן. הוא רק נושא את שם המפורש לשווא. פלוני, שלא נחרד ולא נזדעזע, למה עלה על האבניים להביא לנו סם תרופה כנגד החרדות והזעזועים? ואם הוא לא חלה למה ילד? אם הוא גופו אינו מוכה אלהים כלום הכוח בידו לרפא אנשים? וכנגד זה בעלי היסורים הגדולים, שהציצו לתהום ונפגעו והם משוועים מעצמת הכאב, אף הם טעונים עיון אם מותר להפוך כל דווי אישי למגילה אשר יאכלוה גם אלה שלא חזו אותו כאב מבשרם ומוטב היה להם אילו הוסיפו לחיות בתומתם. כל פרק־יצירה לאמתו מתכוון להביא גאולה פורתא. אך רבים שטרחו וביקשו להביא את הגואל, כלום לא נכשלו להביא במקומו שר של אש? אמנות שמא יש בה מן החטא הקדמון של אכילה מעץ הדעת. הכואבים ראוי להם לישב בדד ולִדוֺם. וייתכן שאין טוב לצער אלא שתיקה. ואם נכונה היא הסברה, שצידוקה של יצירה חדשה בגילוי רטט חדש, רווי לא נודע, אופן ביטוי לא משוער – ואין בין רטט חדש לסגנון או ביטוי חדש ולא כלום – הרי מן הדין שאמנים כגון רבלה, טולסטוי, דוסטוייבסקי, הופמן, סטרינדברג וכל כיוצא בהם, המבשרים כאב חדש לעולם, רשאים לעשות זאת רק בתנאי שמהימנים על עצמם שיש להם באמתחתם סם שכנגד חדש לרפא את הכאב הזה או להפיגו לפחות. או שמא אין האמן חייב לרפא ומותר לו להחלות, אין הוא צריך כלל לפתור, די לו שהוא חד את החידה. ועדיין אנו תוהים ושואלים אם מותר להחלות ולחוד ללא בעל כורחך ממש. אמנות הכשרון לשמה מותרת היא או לא?

כשרון קו לקו, או חכמת הפרצוף – הם מצויים בכל ענפי האמנות, אף בתחום הנגינה –אפשר שגם הם כוחם יפה לחדור למעמקים. אבל כלום פרצוף הוא נשמה? יש מעמקים חיצוניים, שטחיים, במידה שהיגיון הלשון מתיר לנו שימוש זה, אבל לא הרי נשמה שנכנסים למחיצתה בדרכים של נשמה לזו שמבקשים להשיגה בתחבולות של קו ושרטוט וכל הסממנים החיצוניים, שתי ספירות הן. אם ייתכן להבקיע בסממנים גשמיים איזו חומה של ספירת הנפש ולהשיג גם שיעור־קומה של צביון ודמות, כלום אפשר להגיע באמצעותם גם לקומתו של מה שאין לו שיעור וגבול? צורה הנעשית בכוח הקו גואלת עצם מגלמיותו, אבל אין היא מחיה נשמה. אמנם, מבחינת־מה יפה כוחו של מי שאינו בכאב לרפא, כי היד שאינה רועדת מצליחה יותר בניתוח. אבל אמנות הקו מה עניין לה לקו הבריאות? אין בה ממידת הרחמים. היא אכזרית בעיקרה. כל כמה שצידדו בזכותם של חכמי הסאטירה הגדולים, שהם צוחקים מתוך דמעות, עדיין הדברים טעונים הוכחה, שדמעות הזולגות באפיקי הצחוק הן באמת דמעות של כאב ולא דמעות שמחה לאיד. הסימוכין הנדרשים בין הסאטירה האמנותית לתוכחה הנבואית אינם עומדים בפני הביקורת. בנבואה בת הזעם אין אף קורטוב צחוק, קל וחומר חוכא ואיטלולא. לא ראינו אב מטיף מוסר לבנו על ידי ששם אותו ואת דרכיו ללעג ולקלס. נוח לומר שהשנאה העזה היא אהבה נסתרה שנערכה ונעשתה משטמה –מאחר ששנאה ואהבה דרך כלל משמשות בערבוביה אף בדברים שהם מכבשוני הנפש –מאשר להניח, ששבט הצחוק הוא רסיסי דמע שקפאו ונשתרגו ונתלכדו ונתהוו לשבט־מוסר. מטה אהרן נעשה תנין ולאחר כך חזר התנין ונעשה מטה, אבל אין זה מתקבל על הדעת, שתנין הבכי פורח למעין מטה של צחוק או להיפך. מכל מקום אין אמן יכול לקדש את העולם לדברים, אלא אם כן הוא גופו שרוי באותו צער של הגלמיות הטעונה זיכוך וצירוף. קשוט עצמך תחילה הוא כלל גדול באמנות. אבל, כנראה, אין כלל זה מקובל בתורת האמנות. דומה, שהדעה המתהלכת גורסת הפרדת שני דברים הכרוכים זה בזה. מצד אחד מתירים לאמן לחוד חידות מבלי להתקין להם פתרונות, להסיח כאבים שאין לו בבית־מרקחתו סם תרופה כנגדם, ומצד שני מייפים כוחם של אמני הקו והצחוק להביא פתרונים לחלומות, שלא חלמו אותם כלל וליישב כביכול קושיות, שהם גופם לא נתלבטו בהן כל עיקר.

לכאורה עושים לנו מטעמים, אבל אין הם נוסכים בנו כשפים, אף על פי שטורחים הרבה להתקין לנו סם כנגד השעמום.

אין דבר מתמיה יותר מן האמנות כסם־רפואה כנגד השיעמום. הרי מקור השיעמום במורת רוח זו המגיעה לאדם מתוך הסתכלותו בגלגל החוזר שבעולם, בסיבוב הבלתי פוסק של הדברים היגעים אשר מתחת השמש, בהבל ורעות רוח האופף את הכול. ומה מועיל באמנות ההעתקית המסיעה על הבד או על הכתב את כל הדברים היגעים? דאבון המקור כלום פּג בהעתק? ממה נפשך, אם הדברים כתובים ומצוירים כפי שהם בחיים ממש, מה רבותה יש בהם? אך אין העתק ממש. אף האמנות שהריאליזם חותמה אינה צילום כפשוטו של מה שיש. מה שיש הרי יש שממילא. הריאליזם הוא גזור ומתוקן. מכאן אתה למד שאין כלל ריאליזם אחד, אלא מצויים מיני ריאליזם לאין שיעור, וכל דור, ואולי גם כל פרט בדור, רואה בריאליזם מהרהורי לבו. הריאליזם ביסודו של דבר הוא שרירותי לאין־ערוך ומציאותי פחות מכל זרם וכיוון אחר באמנות. הריאליזם הוא בעצם חלומו הפרטי של כל אחד. וכשם שהאחרונים גורסים ריאליזם סוציאליסטי, כן יש ריאליזם דתי, ריאליזם חומרני או טבעוני, ריאליזם אידאליסטי או חולמני. קל יותר לצקת דפוס אחיד לכיוון הרומנטי, למשל, מאשר לכיוון הריאליסטי. כל הרומנטיקנים דומים במידת מה זה לזה, אך אין ריאליסטן דומה לחברו. יכול הרוצה לתלוש לו חתיכת הווי מתוך המסכת כולה ולהחזיק בה בחינת מעוז ריאלי, אבל חתיכה תלושה אינה חלק מן השלם, אלא בריאה חדשה לגמרי, כגון שנוצה אחת אינה חלק זעיר של כר נוצות, אלא עצם לעצמו, כך אין פרק של הווי חלק מן ההווי. ומאחר שאי אפשר כלל להעלות בבת אחת מין יקום של הווי, נמצא שכל פרק הווי הוא דרך הטבע ראי עקום של המציאות המשעמם לא פחות מן המציאות עצמה, שלעולם אין הוא דוגמה שלה ממש, אלא, אדרבה, היפוכה, מעין ראי עקום. הריאליזם המתיימר לשקף את המציאות כמות שהיא נותן לנו את בבואתה המסולפת ואת דמותה הנעווה. ייתכן שהוא נוטל את הקליפה וזורק את התוך, מגיש טפלות־הווי ונובלות־חיים ומתעלם מן העיקר. מכל מקום אין הוא רואה כלל את יעודו בזיקוק, בהאצלה, בקידושין. ואפילו נאמר שהריאליזם במידה שהוא בורר יריעות חיים מזעזעות, מותחניות, מפליאות ומגרות את הדמיון הוא גומל טובה לבריות, מתוך שמעורר בהם התעניינות, עוקרם מן האדישות והקֵיהות ומרחיב את אופקם, הרי בכך אנו מודים, כי בעלי אמנות זו אינם מקדשים את החיים לעצמם אלא לאחרים.

קידוש לאחרים, שלא קדם לו קידוש לעצמו, אין בו משום קידוש. אין התקדשות אלא מתוך התייחדות והתבדלות, עמידה פנים אל פנים עם הנעלם ללא חציצה ותיווך. אמנות תווכנית היא ממילא שדכנית וזווגנית ועיקר מלאכתה במעשה זיווגין ובגילוי דברים שבינו לבינה, משל אין כל חומר־גלמי אחר ביקום העולמי והאנושי מלבד עסקי רכילות בעניינים שבצנעה. מאחר שנגזר על כל ברייה להביע במפורש או לבטא במגומגם את טיב מהותה, ואפילו התוככנית ביותר נותנת סימנים בעצמה להיכר, עמדו וצמצמו את אמנות הסיפור החופפת לכאורה את כל חיי האנוש ועלילותיו בשם רומן דווקא. ללמדך שאותה יריעה גדולה של סיפור שמה את הדגש החזק בשטח אחד בלבד, הרגיש והמגורה ביותר, של ההווי האנושי. ואם לחשך אדם לומר: מה בכך? הרי בדין הוא שהאמנות שנועדה להשיג את בחינת הקידושין תייחד את רוב מעיניה בעסקי קידושין. תדע לך שהקידושין תופסין רק מתוך זיקה של תום וצנעה ולא כשמגלגלים בהם לתכלית מעשית ועניינית, כשם שהתפילה עולה למרום רק כשהיא פורצת ממעמקי הלב. תפילה מלומדה אינה תפילה זכה. אמנות השעשועים, שיש בה כוונה לגרות התעניינות, אינה אמנות זכה. הקידושין תופסין בחולין הנעשים על טהרת הקודש, היינו, בלב תמים, אבל כשמתכוונים להתפייס בעסקי־חידושין דווקא יוצא חילול. דין האמנות לגאול את החוויה מגלמיותה, היינו, מאותם הסיגים המלפפים את כל המחצבים הזכים והנוצצים, אבל חוויה הבאה מלכתחילה לשמש חומר גלמי למסכת יצירה, שאין בה מן התום והנוצץ והזוהר, אין בה כלל אותו מחצב טבעי יקר הנועד להיות מזוקק. היא מעיקרה הגשמה – ומה האצלה אפשר להפיק מתוכה? אמן החוויות המכוונות, סייר ותייר, המשחר בכוונה תחילה מחוזות נפש על מנת לציירם, אינו מתאר בדיעבד מה שהיה חי ממילא מלכתחילה, אלא חי מלכתחילה כדי לתאר בדיעבד.

אמת היא, שהפרצוף עשוי לשמש שער לעבור בו לתוך מדור המסתורין של הנשמות ויכול שחכמת הפרצוף ותורת הנפש ניזונות זו מזו. מוצאים אנו אמני תיאור רבים שתחילתם קדשים קלים ששחיטתם בחוץ, ולפתע הם קורעים ביד אמונה את מסך התעלומות ומראות החיים נראים להם במחזות שדי. יצאו לעשות מטעמים וגילו טעם חדש לחיים, משמעות בלתי צפויה. בהיסח הדעת נגה עליהם אור דעת מה. הם אחזו את שור הבר של החיים כדי לגדע את קרנו ולהרים בה קרן עצמם, רדפו אחרי טווס הזהב לתלוש ממנו כמה נוצות להתקשט בהן. אך מתוך שלא לשמה באו לשמה. כֵּיוָון שתקעו בבשר החיה את איזמלם וזו התחילה נוטפת דם מיד, ראה פלא, התחילו אצבעותיהם נוטפות מור המסתורין. מבלי משים נתגלה, להם עצמם ואף לנו, שהם לא רבי־טבחים, אך רבי־מגים אמנים וקוסמים. כזה היה מקרהו של צ׳כוב, למשל, שפתח בכר של זוטות ההווי וסיים בחבית של צער ההוויה. כך מן הסתם עלה גם לאדגאר פו, ויש לשער גם לגוגול, ומן הסתם גם למופסן ולדיקנס ולרבים אחרים. יצאו ללקט שיבולים ונגרפו בשיבולי הים הזועף. ראשיתם מחול עליזים ואחריתם מחול בלהות. העליזים המתרוננים, שהעולם נראה להם רבי־הילולא, אם בעלי נפש הם, סופם להתפקח לחרדה. קלי הדעת, אם אניני הדעת הם, עיניהם נפקחות אגב הברבור והפיזוז לסחרחורת. אף המגשימים האכזרים ביותר, הקורעים בתיאור את העור והבשר עד העצמות, מעמיקים והולכים דרך הטבע עד התוך. כל תיאור דייקני ופרוטרוטי הוא מעין רצח החיים. החיות מתקיימת רק בשלם ולא במנותח. לכן רבי התיאור קרובים תמיד אל החלל. לאחר שהם קורעים את הבשר עד העצמות יורד עליהם מורא העצם. התיאור החיצוני בקיצוניותו גובל בלפני ולפנים. מערומי הגוף הם כבשוני הנפש. אלא שיש מערומים ויש מערומים. יש עירום עד התוך ועירום עד האפס. יש בחינת עירום ויחף של הקדוש ועירום ויחף של היחפן המופקר. אמנות המערומים מן ההכרח שתתנוון לכדי פריצות והפקרות. וכך מוצא אתה שני סוגי קידושין: קידושין של החיים וקידושין של בית החיים, של קברים ומצבות. אשרי האמנות המעניקה קידושין של חיים נאצלים. לכאורה אין היא מגרה ומותחת, היא משעממת במקצת, לפי דעת ההדיוטות, אינה שווה לכל נפש, אינה מעוררת עניין, אינה מפטפטת במה שמאחורי הפרגוד של חדר המשכב, אינה הולכת רכיל ואינה קורעת את הפרוכת, אדרבה, היא פורשת חופת טוהר, עושה מסכים על גבי מסכים, אבל כל טועמיה חיים זכו, חיים בקידושין. אף טובה היא כסייג כנגד תרבות רעה, מופקרת וקלוקלת.

מתוך “זמן חיינו”, הוצאת המחבר, תשט״ז

“שהרי אין בזה משום רבותא להיות מובן לכל, בשעה שמוותרים על כל הבנה יסודית”

(עמנואל קנט – “הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות”)

אפשר לפרש בשני פנים את הטענה “איני מבין”, שבכוחה מתנקשים מבינים רבים לפסול חיבורים אמנותיים זרים לרוחם ומוקשים לפי השגותיהם. א׳: כל מלאכת־מחשבת דינה להיות נופלת תחת חוקי השכל, של כל שכל, גם של הבינוני, ואפילו של הלמטה מבינוני. ב׳: אמנם זכות השיפוט על דברי יצירה מותנית בחוש־אמנותי מפותח בהתכשרות מקצועית מסוימה, אבל…הרי אני הטוען מבין ובן־סמך, תהיתי על יצירה זו ולא מצאתי בה דברים המתקבלים על הדעת, אות הוא“… וכיצד לא יאמין האדם באותות שהוא חוזה אותם מבשרו? והריהו מגדיר ואומר: יצירה זו נבובה היא… לא טעם ולא ריח לה. ואף עמקנותה כביכול אינה אלא פרי לבטים תעתעניים״… –מדרך השופט שלאחר שהוא ניסח פסק־דינו הריהו פורק מעל מוחו ומצפונו את טרדנותו של הנידון ושב אל קור דעתו ושלומו הנפשי. אולם תמה אני אם כדאי לו לאדם לבנות את שלומו הפנימי על יסוד רעוע כזה, ש״הנה איני מבין את העניין או את החפץ הזה… ולפיכך… טוב לי”. הרי מקור הגדלות העולמית ספון טמון שם.. במרומי הקיום… באותן הנקודות האלסופיות, הסתומות מני שכל אנוש, המקבילות אל הקורטוב המובן בשיעור זה עצמו, שאין־הסוף מקביל אל הסופי. וכי סלקא דעתך שהאדם יתפאר לומר: איני מבין את מהלך הכוכבים במסילותם, לא את מעופן של שנות־אור, לא את גלגול החומר לתוך הרוח, לא את סוד התפתחותה של הפרוטופלזמה, לא את מעשה־מרכבה של התאים, לא את סוד צירופם של גלים חשמליים, לא טיב ההשפעה של קרנים אולטרה־סגוליות ולא… ולא… ולפיכך הנני פוסק: ערכם של כל העניינים האלה מאפע הם! יחס של דרך־ארץ כזה לא נודע מאת האדם לגבי תופעות בשטח האמנות. כאן, רווחת הדעה, כל אדם, שקרא אילו ספרים בספרות היפה או הציץ בתריסר תמונות או צפה במספר הצגות על הבמה, רשאי לשפוט, לפסוק, להישען על בינתו או על העדר בינתו. וכמה יצירות חשובות נפסלו ונתנדו מאז ומעולם בפי “מבינים” כאלה, שראו את חצאי המוחין שלהם כמרכז הכדור העולמי ואת שכלם כמפתח כל פותח!! והרי אפילו לגבי בעיות פילוסופיות, שיסודתן במחוז הבינה בלבד לכאורה, הננו עומדים ברוב המקרים נכלמים בפני קשיים, שאין להתגבר עליהם בכלי זינו של השכל; ומדוע ירגיש כל אחד את עצמו בן בית בהיכל המוזות דווקא?!

ביסודו של דבר: “איני מבין” זה הנהו צורת־דיבור נימוסית לשון של סגי נהור, ואילו משמעו המסותר, המתנגד להנגלה הוא: אני מבין כהוגן. חדרתי לתוך יצירה זו ומצאתיה עמוסה ליקויים ופגמים במבנה שלה או בתוכנה, בחיטובה או בטיב הרכבתה, במיזוג סממניה או בכיוונה, בבחירת צבעיה או בגיבוב תמונותיה. על־פי־רוב הוראה גם באצבע: הנה הרכב מוזר ומשונה של נידונים, כלאים של צבעים, מעשה־אונס של השוואות ערבוב מינים וזיווג הדומה עם שאינו דומה. בסיכום: עבריינות לגבי החוקים המקובלים, שרק הם מאפשרים, כנראה, את ההבנה. רצה לומר: אלמלא סולקו מלכתחילה החוקים המקובלים, המאפילים על היצירה החדשה, כדרך שאנו מסלקים מחיצה על מנת לראות את החפץ המונח מעבר לה, היתה אולי מוגהה מיד באור ההבנה. אבל כל זמן שלא הוסרה המחיצה… אבל כל זמן שהשכל מגשש כסומא בארובה של חוקים… הרי יותר פשוט ונוח לפסוק: ״איני מבין״! –ופטור!

יש אי־הבנה במזיד, מתוך שמירה מפני אי־נוחיות. הרצון מדריך את השכל, מחדדו ומעמיק את חדירתו. ובאין הרצון המזרז פורש לו השכל ומתנמנם. כביכול אינו תופס ואינו מבין. כאילו המוח הנו אדון לעצמו ולא משרת, וכאילו ניתן לו לחדור לכל דבר ולחוות על הכל את מבינותו. אולם המוחין האנושיים מסויגים בנתונים שלהם. אין אדם מסוגל לצעוד מביתו והלאה, וגם מביתו הרוחני, אלא כדי כברה מסוימה. זקנים אינם מבינים לרוח הדור החדש לא מפאת רפיפות כוחותיהם השכליים הנפשיים (הזקנה מגבירה, כמדומני, את הכוחות הרוחניים) אלא על שום שמטעמי נוחיות אינם רוצים בשום תמורה, העלולה לגרור הכרח לשנות את סדר החיים. דרך בלתי סלולה בציור, מהלך חדש בספרות, תחלופה במשב הצלילים בהיכל הנגינה, עלולים לזעזע את סדר העולם. (עולם האצילות ועולם העשייה מכוונים זה מול זה). כל ארונות הספרים מלאים וגדושים. הקירות בבתי הנכאות מצופים עד אין רווח. ויצירה חדשה עתידה לצוות על מי שהוא או על מה שהוא לפנות מקום למענה. אלה שקשרו את כבודם ומעמדם בהיש, שומרים על קיום הישן, שהוא קיום עצמם ו…אינם מבינים. משל לאדם האוחז בידו מכתב מבשר אסון והריהו מסתכל באותיות המרקדות לפניו (חטא כלפי כל חוקי הכתב) ואינו רואה את צירופיהן. או משל לאדם המסלק מעל אזנו את קנה־השמע מחשש דיבור מרגיז המשתלח אליו דרך שם, כך מסתלק לפעמים השכל מהעמקה בשביל לחסן את עצמו כלפי החדש המתקיף, שתהא לו היכולת להכריז: “אבל… מה? הרי איני מבין… פשוט, איני מבין!” אכן, ההתרגזות גורמת תמיד גירעון בראייה ובתפיסה והפחד מקהה את החושים ומתיש את הכשרונות.

אין כל פקפוק בדבר, ש“באיני מבין” זה מקופל יחס של חוסר יראת הכבוד לא לגבי היצירה הנידונה בלבד, אלא גם לגבי המפעל האמנותי בכללו, הנעמד מתוך כך תחת פיקוחו של השכל הקטן, המתיימר למדוד בקנה־המידה שלו דברים, שהם בני ממדים אחרים. האמנות נתבעת משום־מה לשירות דווקא. היא נעמסת מלכתחילה תפקידים, ההולמים אותה אולי על כל פנים רק בדיעבד: להשביע את רעבון השעשועים, לפרנס את היצר המיני, להגביר את שלטון השכל, לפתור בעיות כלכליות ומדיניות, להרחיב את אופק הדעתנות, להגיש לתאוותניים את מרחשת ההרפתקאות. אפילו המשלימים עם תרומיותה של הפילוסופיה ומתירים לה להמריא מעל לשאונו של העולם הזה, סוחבים את האמנות העדינה בתלתליה אל כל השווקים ומכפישים אותה בעפר כל הדאגות החילוניות. והעזפנים ביותר, סורגים מצמותיה של בת השיר מטאטא לנבור בו באשפתות. ואם אמנם נכון שגם החולין הם קדושים וניצוצות טהורים מהבהבים בכל, הרי אף־על־פי־כן אין לחטוב עצים בכינור רך מיתרים. כל מכשיר לייעודו. יש השגות, שלא ניתנו מטבע ברייתן להופיע באיתגליה. היו הווים ויהיו תמיד דברים שהם בגדר סוד ואין מגלים אותם אלא ליודעי חן. הכרח הוא להעטיף אותם בלבושי גמגום ודמדום בבטוי על מנת שיעמוד טעמם בם. הלא האנושיות השכילה תמיד להתקין לעצמה היכלות של קדושי קודשים שכל זר לא ייכנס לשם. וגם אם הכוהנים הגדולים עיוותו שם בפנים ההיכל וחיללו את הקודש, הרי הללו היו כוהנים זייפנים, שעשו את יעודם פלסתר. אבל בשביל רמאים שקלקלו אין לזו זכות לומר: הכל מושחת! ורק אפס יש! כשם שהיו קיימים בעולם נביאי אמת וגיבורי צדק, כך ישנם אנשי אמנות, שחותם האמת טבוע בכל קו ותו ממפעלם. יתכן, כי עצם קיומה של האמנות הוא להד״ם. אבל אם יש במציאות אמנות אמת הריהי רק אצילה תרומתית כמו נשר תחצוב לה את קנָה במרומים דווקא לעילא מעסקי שעה והשגות יומיות אין להרכיב עליה מגמות שימושיות. האמנות איננה תשמיש, לא תכשיט ולא תקשיט ולא רהיט בהיכל, אלא המקדש עצמו. אין להורידה למדרגת כלי או נושאת כלי. אי־אפשר לשמוע מפיה תורת הבריאות, למשל, או איזו שהיא תורה אחרת. אין לתבוע ממנה זיקה לשאלות הכהונה, הממלכתיות, המדיניות, החברתיות וכיוצא בהן. אין היא כפופה למשמעת היצרים; אין היא עוזרת לכוח־המדמה העוגב על גירויים. על אחת כמה וכמה אין היא סוכנת של סבא היגיון. ברם, אלה שרוצים לרתמה אל מרכבת הבינה מסרסים את עיקר מהותה, מורידים אותה למדרגת משרתת, מתוך כך היא נתבעת להיות פרושה וגלויה (המשרת אסור לו להטמין מה בכליו). הדת, שנועדה להיות עץ חיים להמוני עמים, הותר לה אף־על־פי־כן אוצר מסתורין. המדיניות, המדריכה רבבות תושבים, הנה תמיד סודית ומסורה בידי יחידים, אנשי בינה לעתים. באופן מקביל עם המדע הרשמי קיים מהלך מדעי בלתי רשמי, השמור בסוד (הידעונים והחרטומים הם מעמד נצחי בין המלומדים), הדורש אל מסתרי הבריאה. שכן האנושיות מרגישה תמיד בחוש אלמוני שהטבע מיניקה את בחיריה גם מתוך עטינים מסתוריים. ורק האמנות מבוזה היא בעיני רבים עד כדי להתחייב גילוי גמור בכל. אכן, לא רק יראת הכבוד אלא גם אהבה אין הללו רוחשים לאמנות, המצווה לעמוד הכן, כמשרתת להבליט שרירים ולעשות כל עבודות שחורות. (האשה האהובה נערכת לפי שרטוטיה הדקים ורמזי־חן רופפים וחולמים, ואילו המשרתת נתבעת לבריאות גוף). ולאמן יֵאָמֵר: דבר דברים ברורים בשום שכל! תן ממשות! היה עבד כפוף לחוקים גבלו אותם קדמונים! היה מובן ומושג לכל מוח ולכל נפש! שפוך את כל נפשך לרשות הרבים והיה שווה ומשווה הכל! אלא שהאמן עצמו בוודאי אינו מבין: למה לו להיות מובן לאחרים אם הוא אינו מובן לעצמו? וכיצד אפשר להיות שווה ומשווה אם שום דבר אינו שווה ואין שני דברים שווים ואין בכלל שווים?!

מתוך “שער הוויכוח”, תרצ״ג

האמנות היא מושג מערבי, משהיא עוברת את גבולות המלאכותיות, החורטת פטורי־ציצים, ולו גם מפליאים, בחיקוי של ילדים מחוננים למעשי הטבע. המזרח הצליח ליצור דתות, שהן מפעלים אמנותיים כבירים, אלא שמהיותן פרי ציווי כוח מחוץ לאנושי הריהן ניתנות מתן אחד לצמיתות, שאינו מפרה את האישיות היחידה אלא משקיעתה תחתיו. עריצי המזרח הקימו כמו כן בצו השוט מלאכות־מחשבת קבוציות להפליא בצורת פירמידות, המעוררות ביחיד הכרת השגב ויראת הרוממות, אבל לעולם אינן משגיבים ומרוממים את היחיד עצמו. להיפך, כל שיש במזרח, הן מידי הטבע והן מידי הדורות הקודמים, עשוי להרדים את הרוח הפועלת ולהשכיבה לבטח על כרי האבות תחת צלילי שירי הערש, המשננים את הפזמון כי אין כל חדש תחת השמש. ההתגלות במזרח היא חד פעמית ובלתי נשנית. מדוכא ועניו יחמם איש המזרח את עצמותיו התשושות בחולות האבות הלוהטים, ספוג מורא מפני הדרת הטבע, מבלי לגשת אליה לשחרה. הוא מונח בקרב העולם כעובר במעי עמו ואינו יוצא מגבולותיו, ממילא הוא חסר את המרווח הדרוש לשם חקר הבריאה ונעדר השגה מדעית הנעוצה ביחס אובייקטיווי אל הדברים. אפילו יפן לא עשתה עד עכשיו שום תגלית פיסיקלית מקורית – מעיד חכם אחד. על אחת כמה שאינו מסוגל להתרומם למעלת האמנות היוצרת, זה הביטוי של הגניוס האישי בן החורין, הנכסף להידמות לבוראו בביצוע מפעל שבחירות ושבהרמוניה של החומר והרוח, שאינם צוררים זה את זה ואינם מכחידים זה את זה.

בכל מקום שאנו מוצאים במזרח היכל אמנותי בנוי לתפארה – חזקה היא שלבין נדבכיו הושקעו גוויות על קידוש המוות והנירוונה. אמנות שבחיים זרה לרוח המזרח, המתיר לתת לאדם רק שיירים, מתנות כהונה, מקרבן לאלוהות אוכלת. השמש החזקה מלהיטה את הבשרים ומזקיקתם לתפנוקים ממולחים (מחשש קלקול הגוויה והתרפתה באקלים הלוהט) או מצעידתם להרס נמהר. סתם גוויה טמאה היא במזרח, אלא אם כן היא ממורקה ומבושמה בצרור המור ובמיני תמרוקים. אין פלא אם בהודו קיימים מעמדות של טמאים, אם לכוהנים המיוחסים אסור, לפי דת ישראל, לנגוע בגווית המת. גם החושים האנושיים, והשכל בכללם, טמאים הם. לאמיתו של דבר, אי אפשר לסמוך על השכל המזרחי, אלא באור ההגזמה וההפלגה. האף הוא כמגדל הלבנון דווקא. משום כן נאסר השכל לשימוש בסוד חכמים וזקנים או שהושם בכלוב של סייג לסייג. אין להביא לעולם לידי שיווי משקל את שני האויבים הגרים יחד – הגוויה והנשמה –המועדים להשתוללות ולתפיחה. החום המציג לגוויה יש שהוא מרתיח את הרוח באדם ומשסתה לתעתועים דמיוניים – בעבועי הכיזבון – ויש שהוא מרדימה, מצננה וחונט את השכל. האדם במזרח נקלע תמיד בין הקיצפון והחינטון. פירוד לא יאחווה בין החומר והרוח. הניגוד הגמור לאמנות, השואפת למיזוג חמרים ולאיחוי יסודות, להנפשת הבשרים ולגישום הרוחני. ברית הנישואין בין הגשמי והרוחני, פרי הרֵעות בין הגוויה והנשמה, סודו של המערב הוא.

האיש המערבי מהווה לעצמו שניים בברית. היינו: אישיות (מיעוט אישיות שניים). ואילו בן המזרח הנהו פלג ישות: הוא איש הרוח או בן הבשרים התפוחים, המתריסים. מושג האישיות הנהו גם כן, כמדומה, מערבי דווקא.

מכיוון שהמערבי הנהו בן־זוג לעצמו, לפיכך ניתן לו להתייחד עם עצמו. הוא ראוי לבדידות. ואין מפעל היצירה עולה יפה, אלא בחדר האופל של הבדידות. העדר הכושר של בן המזרח להתייחד עם אישיותו נוטל ממנו את כשרון האמנות.

בדידות דווקא בקרב הרבים יפה ליצירה אמנותית, שאין אדם עלול לבצע מעשה אמנות באם אינו מכוון את רעתו אל הרבים, באם אינו מעורב בתוך הרבים. הבדידות בציבור היא עובדה מערבית. ואילו בן המזרח בורח אל המדבר להתבודד. והשותל את עצמו במדבר נעקר מתוך מפעל האמנות.

בן המערב יוצר ביחידות, כמעט תמיד בסתר. אלא שהוא קבע שווקים, מוסדות פרהסיה, למכור בהם את פרי תוצרתו, ואילו הסדנא והשוק, בית המלאכה והחנות במזרח מהווים מוסד אחד. אפיינית גם כן צורת השיווק במזרח: בניגוד למערב, המפריד בין בעלי האמנויות הדומות ומפזרם, הרי השוק המזרחי משכן יחדיו את כל בעלי האמנויות מסוג אחד, והנהו קובע מושבים של חייטים, סנדלרים, צורפים, נפחים, בני סוג אמנותי מסוים בצוות אחת. ככה נמצאים כל בני התחרות מכונסים לקובה אחת לשם ייצור והפצה בפרהסיה. עובדה המתנגדת ביסודה למושג המערבי על היצירה האמנותית ותנאיה.

עוד נשמות רבות תתפוצצנה פה אל הקיר החוצץ בין המזרח ובין המערב.

ואם ייתכן כי התושבים היהודים החדשים לא יפרקו מעליהם את הנפש, שהאומה הישראלית עשתה לה במאות שנות גלותה במערב, הרי לא ייקלטו כראוי באדמה הזאת… או שייקלטו בעיקר הטיפוסים האמורפים או הריקנים, שלא הביאו עמהם לכאן נכסים רוחניים.

מתוך הרגל עדיין אנו מבטאים פה את המונח אמנות, שאינו הולם לא את האקלים ולא את הנוף הזה. אבל כל אנין־הרגש מבחין בנעימה המזויפת, כשהיא מצלצלת בפינו תחת השמים האלה.

הרגשתו של יונה בלהט החום למראה הקיקיון – כמה היא מובנת לנו בחודשי הקיץ, העולים כדי שני שלישים של ימות השנה, שני שלישי חיינו. הרגשת הקיקיוניות כמה רווחת היא במצב רוחנו פה!

המזרח החמור, העריץ, שכבר רוצץ את גולגולותינו – ולוואי שלא ישָלח בנו שנית את חמתו, שלא יטאטא אותנו במטאטאיו הרשעים! רק כלי זינו של המדע המודרני (שלא היו עדיין במציאות בעולם העתיק) עשויים להפלות בין הקורות לשעבר ובין הבאות. והם ראויים לשמש לנו סיכוי־משען במלחמתנו עם המדבר ואנשיו הצובאים על הארץ הזאת.

לפי שעה האמנות עשויה להיות אצלנו רק אושפיז, הבא מעבר לים התיכון, או שהיא, ילידת ביתנו, נושאת את נפשה אל מעבר לו. ורק מתוך קבלת עולה של המחשבה האירופית ויראת הכבוד מפניה נוכל להמשיך פה את המחשבה בכלל. תאמרו: אור מהמהזרח! ייתכן. נניח! האור יוצא אולי מהמזרח, אבל מטבעו של המזרח להאיר לאחרים ולא לעצמו. כגון המנורה, ששלהבתה עולה למעלה. אבל בסיסה שרוי באופל. אור מהמזרח! האור יוצא מהמזרח והלאה. הגיעו נא בעצמכם: אלפיים שנה לאחר שנגלה האור ההוא מכפר קטן של דייגי כינרת, היתה הארץ עצמה, החובקת בזרועותיה את הכינרת, נתונה למשסה, לחשכות, לבערות ולעבדות. לא אור שפע מהמזרח אלא אש יצאה ממנו לכל ארבע קרנות העולם.

אגב: ספק גדול הוא אם האור ההוא מהמזרח הביא תועלת מרובה למקבליו המערביים. יש לשער שאלמלא היה המערב נזהר מפני האור הזה ומתפתח בכוחותיו העצמיים וחוצב את האור מפנימיותו, היו אולי דברי ימיה של אירופה ואמריקה משתלשלים באלפיים השנים האחרונות בכיוון אחר, יותר ישר, יותר נאמן לעצמותו של המערב, ותרבות אירופה לא היתה נגועה בכלאיים משונים כאלה, הנותנים צביון של צביעות לכל מעשיה, מפעליה ואפילו לכוונותיה הטובות.

המזרח תקוע בגרונו של המערב, לא לבלוע ולא להקיא, וכגוף זר הרעיל לא פעם את אירופה וגרם לדלקת מלחמות ושריפות.

ר׳ עובדיה מברטנורא בתום הרצאתו: “אומרים שכל הרוחות שבעולם עוברות ושבות פה בירושלים. כל רוח טרם תלך למחוז חפצה תבוא להשתחוות הנה פה בירושלים.” אכן, רק במובן זה אפשר להבין את ירושלים כמרכז רוחני, רצה לומר, לא כמקום מכורתן של הרוחות החדשות בזמננו, אלא כמקום חנייתן הזמנית של הרוחות החדשות אשר תבאנה לירושלים עיר הקודש להשתחוות לה טרם תשובנה במעופן לארצות המערב מולדתן.

כי אדמת הקודש אינה ערש נוח ללידתן של רוחות חדשות. הקודש אינו אוהב את החדש. ואם אמנם הקודש עשוי לשמש עילה של פרץ ומרד, אבל לעולם אין הוא משמש סביבה נוחה להתפתחותן של רוחות המרד ולקליטתן במקום צמיחתן. לכל היותר ראוי הוא להקים תורות חדשות לשם הפצתן בסביבות רחוקות ממנו, שאינן מחוסנות בקדושת הדורות נגד גידולים חדשים.

השמשיות הרבה, השפוכה בארצנו, מסנוורת את עיני הנפש. חודשי החום הרצופים ללא טל ומטר עושים את הנשמה שחונה, ללא אגלי ליריקה. אבל הנה באה עונת הגשמים, ויסתערו מטרות עוז הפתוס הלירי של הנביאים, המכים על המוחות והלבבות, לפעמים מכות כה חזקות, עד כדי שידוף. עם שהוציא מקרבו פעם נביאים, כוחו נעשה תש לדורות רבים. כמו לאחר פרץ עווית חזקה של בכי מתאכזב לזמן־מה מעיין הדמעות. היהדות – היא אקלים לא נוח ולא מזוג ליצירה אמנותית, הדורשת הסתכלות שבשלווה ומיזוג סממנים וגם חדר מסתורין אפל. היהדות הבהירה והשקופה כאוויר הארץ –אמה הורתה היא ארץ החמסינית ואביה – הנביא, האישיות החמסינית, השורפת ברוח פיה. קורטוב צל ומחסה מלהט נתנה לנו הקבלה העיונית. אבל עד היום אי אפשר להכריע בדבר אדמת מטעה של זו. האם היהדות מכורתה או שהיא זמורת אירופה הקתולית, שהובאה אלינו בכנפיהם החרוכות של האנוסים פליטי האינקוויזציות? על כל פנים, הקבלה המעשית, כולה מולדת ביתנו, נתכרכה מיד כנחש על זנבה של הקבלה העיונית, ואכלה אותה בצומותיה והטילה בהורתה המלכותית את היבושת הלוריאנית. הארי הקטן טרף את הנשר הגדול מקורדוברו.

אין שלג – והשירה מאין תימצא? גם המחשבה פורחת על גבי השיאים של קור השלגים.

הגזע הישראלי עוין את האמנות, והוא דוחה אותה מעל פניו באמתלות שונות: בגולה –צוק העתים, חמת המציק: דאגות ושעבוד; צרות ושבייה, חוסר אמון בכוחו של התלוש ליצור, והמון תירוצים כגון אלה. הצבור המתהווה על אדמת היישוב בוודאי שאינו נפנה לפי שעה לחבלי היצירה האמנותית, שכן ידיו תפוסות באנך הבניין, והוא מוטרד בהתערות על הקרקע ובביסוס ובהתרחבות. הצד השווה במאות שנות גולה ובעשרות שנות מדיניות עברית בארץ – סילוקה של היצירה האמנותית לפי שעה עד שירחיב…

לפי שעה העולה לפעמים לשנות מאות. אלא שבינתיים העם, ועל אחת כמה וכמה משכיליו, צמאים לחזון אנושי. ובאין יליד בית אנו מקבלים אותו מידי חוזים לועזיים.

יכולה להיות התבוללות בין הגויים על אדמת היהודים. היישוב היהודי בארץ היה תמיד נוגע בתאוות הטמיעה בתרבויות זרות. בשל חטא זה גלה מעל אדמתו. ומה לנו ערובה כי הבית השלישי של היהודים לא יחרב בשל אותו החטא עצמו?

צריך לשמור על הנפש אשר עשינו לנו במשך שנות מאות באירופה והבאנוה לכאן. ולוואי שהטיפוס הבא, העתיד להתהוות בארץ במשך עשרות השנים הקרובות, ישתווה בשיעור קומתו אל היהודי על אדמות הגויים.

כל שירה של עבר או של עתיד יסודה ברומנטיקה, בכיסופים אל המרחקים, בזמן או בשטח. הרוחות מגרשים רק את העננים – לא את פיסות השמים. רוחות הזמן מגרשים רק טיפוסי האמנים, השטים על גבי השטח בבחינת עננים עוברים.

סיסמה נפוצה במחנה העברי הקטן: צמצום: סוד השירה הוא בצמצום! עיקר הגדלות הוא בפסוק הקצר והתמציתי. תמצית! תבדקו ותיווכחו כי במושג זה נתלבשו הפרישות המסורתית שלנו והפחד מפני תפיסת שטח. החבֵא יהודי עד יעבור זעם, לתוך פרשה קצרה, פסוק מצומצם, תיבה או אות אחת. אסור ליהודי להתפשט יותר מדי מפני חשש עינא בישא. הרגל מסורתי לרכז את כל העושר ביהלום אחד, כדי שיהיה אפשר להציל על כל צרה שלא תבוא וללכת עמו לגולה. תחת שטיחים ירקרקים רחבי ידיים ומרהיבי עין של תמונות נוף טבע ורוח די לנו בפתגם מחוכם אחד, בחינת צלוחית של פלייטון פקוקה, צרורה וחתומה. חתום תורה בתעודה. וכי האריכות והפירוט אינם קו אופיני של כל האמנים רבי הפעולה וגדולי העלילה? הבדים הרחבים הם סגולות התקופות שבהן האמנות פורחת ועולה בסולם וכל כוהניה עוסקים בה מתוך עליזות ודעה רחבה. ההתכווצות היא ראשית ההתנוונות. הכמות היא דרגה של איכות. ואם לפרש מקצת מן השמות של הגדולים והמפורסמים הרי הומרוס, שקספיר, דנטה, ולטר סקוט, ביירון ודיקנס טולסטוי ודוסטוייבסקי היו ארכניים. והכי מוחמד בעל הנשימה הלוהטת לא האריך? ניטשה ושופנהואר גלגלו הרבה בשיחה. אמנם, הנביא עובדיה חובר רק פרשה קטנה אחת.

אם לדון לפי העיתונות העברית והיהודית, בארץ ובכל תפוצות הגולה, אפשר לפסוק כי היהודי בן זמננו הנהו ברייה פחותת ערך, סחרנית־מכרנית, שטופה רק בתעתועי בחירות בנצחנות בין מפלגתית, בתחרויות ספורט ובשעשועים בנשפי מסכות. כן: קצת פרובלמות כלכליות ומעמדיות. אבל מחוץ לכל זה המוח היהודי שובת. הרעב הרוחני, התאבדעתנות לגבי נושאים העומדים ברומו של עולם, שהיו מציינים את היהודים הקודמים, פגו כליל כאילו החליפו לנו את עמנו בתוך דור אחד. יהודי השרירים כביכול! ומשום שיש שרירים המחשבה פסולה! והלא זה לא כבר היו מרובים בעם היהודי בני עלייה טהורי עיון, אנשי לב ומוחין, חוקרים אחרי כל רז וסתום ולוטשי מידות! אם לדון על פי העיתונות שלנו הננו עכשיו העם השטחי ביותר בעולם.

יש גדלות בלימוד חכמה לשמה, בחקר נושאים נעדרי שימוש, בהתבודדות. מספר המתבודדים באומה הוא מספר ענפיו הבריאים והחזקים של הגזע. אבל אם נשקיף על צעירי בני ישראל, נראה אותם כולם אחוזים ודבוקים בהתקהלויות ובארגונים, מהודקים בשלשלאות כאסירים. חיפשתי אדם בודד חיפשתי.

“שער הוויכוח”, תרצ״ג

1

מאמר בשם זה פרסמתי לפני שלוש שנים ב“כתובים”, גיליון כ״ח, שהופיע בחודש אייר תר״צ, חודש זה עצמו, שהננו עומדים בו עכשיו, ובו דנתי באיחוד הכוחות, שהתחולל אז במחנה סופרי הרוב, מנקודת השקפתם של ה“כתובים” והנלוים עליהם. שם אמרתי “כי אם לאמיתו של דבר הם כולם, המצטרפים ובאים, הם אשר ישנו במשך שנים שנת ישרים, וראו מתוך אדישות פלילית את התמוטטות אוהל ספרותנו והתנוונותם האנושית של כל המסתופפים בו; אם הם כולם התנערו ונתעוררו לבניין ממש… והם מתכוונים לכינוס לשם שמים; הרי, העבודה, עתידים גם אנשי הכנופיה (רצה לומר, כנופיית ה“כתובים”) לבוא אליהם, איש איש במקלו ובתרמילו, אם גם בבושת פנים, אבל לא בראש בלתי זקוף; ואני, למשל, אבוא ואומר: הנני! התפרקתי: ספחוני נא גדולים וטובים לחברתכם! וכי בושה היא להיות מנוצח?!”

אותה שעה לא חזה עדיין, משמע, מזלי כי במשך שנים מועטות יתגבש איחוד חדש, ויקום מתוך ה“כנופיה” עצמה, מימיני או משמאלי, מחנה־רוב שני, ואני אהיה שוב במיעוט, ב“יחיד” ממש, אחד מול “יחדיו”. פילוג זה התחולל לפני… מספר חודשים, הנראים לי משום־מה למעלה מזה…

הסקרנות המעטה, שנתעוררה מצד קהל הקוראים לרגל פרישתם של אלה, שעמדו עמי זמן־מה במערכה, טבעית היא, כמובן, ואין ספק שהיתה גדולה במידתה אלמלא שררה עכשיו אדישות כללית לגבי כל מה שמתרחש בתחומה של ספרות, וספרות עברית לא כל שכן.

אולם גם את סקרנותם של המעטים, שלבם עודנו פנוי “לקורות” במערכות הרוח, שדרשו ממני ומאת גיליונות ה“כתובים”, הממשיכים קיום, בירורים וביאורים לסיבתו של הפילוג החדש, לא יכולתי לצערי לרוות, הואיל והיא, הסיבה, רצה לומר, האחרונה המוחשית, הנגלית, לא היתה מוחוורה לי עצמי. היא אינה נעוצה, עד כמה שידוע לי, בשינוי עמדה, למשל, שהתחולל בפורשים, לגבי העקרונות, המונחים ביסוד ה“כתובים”. אף לא בחילוקי טעמים מפורשים במיוחד. ואם לפסוח על גורמים אישיים – קרי: טעויות וחשדנויות ואי־הבנות, הצצים בהכרח כמחלות פסיכיות בכל גוף קיבוצי – שאינם ניתנים כלל לדיון מחוץ למסיבה המצומצמה, שאין להם חשיבות לגבי עניינים בעלי ערך כללי, ושגם הם אינם מוחוורים לי ביותר, הרי לא היה לי כל הסבר לפרץ זה שחל בחבר ה״כתובים״ – לשעבר כה מלוכד ואחיד לעיניים – מלבד צידוק הדין, לו יאה דומייה, שיש לנהוג לגבי כל האבדות והפסד קניינים, גשמיים ורוחניים, החולפים "כענן בוקר ביום קיץ״. בסיכום האחרון: הפיכה – ובפי לא היה דיבור.

לעיל כבר הדגשתי בדרך אגב, שהמכוון הוא כלפי הסיבה האחרונה והנגלית בלבד, שכן ההיא שלפני האחרונה והקודמת לההיא וכל הקודמות וגם לקודמת היו. בוודאי היו. אין תופעות בלי שרשרת גורמים טמירים מוקדמים, אנונימיים או פסבדונימיים, המנסרים תחילה בירכתי התודעה ומכשירים את התוצאה. אולם מידת היושר אומרת, שאסור לנו להיעזר ב“ערפיליות” הזאת בכל מקרה של פרץ ולומר: הנה היא הסיבה. הקרב שהתחולל בתת־הכרה הוא שהכריע. ההתנגדות שנצטברה ב“גניזה”, הרסה את בניין הצעצועים! מידה זו יש בה הרבה מן הצביעות והפטליות המכשילה. שפקוח עיניים ימסור את עצמו להולכה בידי עיוור ובכל מקרה של מפלה לגולל את העילה על ראשו של מורה־הדרך – הרי זו שטות מלכתחילה ועיוות־הדין בדיעבד. אותו עולם ה“ערפילים” נותן אפשרות קלה לכל אדם להיות חכם לאחר מעשה ונביא לאחור ולהתפנק בהכרזות־שווא: “ידעתי מראש! בתת־הכרה ניחשתי זאת תמיד!”. אולם אפשרות קלה אינה אפשרות, ואסור להשתמש בה. כל שכן שלא נאה לעשות שימוש בחוש נבואי אחורני זה תיכף לפרץ התאונה, בעידנא דריתחא, כשהאדם שבוי ברשת של פניות ויצרי רהב, ובשביל להציל את זוהרו האישי ואת כתר חכמתו הוא מתנקש לעשות “עריכה” בעברו ו“להגיה” אילו גורמים ולחבר סיבות הוגנות לו, ולבדות מסמכים ולהקיץ על־פי תכנית קבועה ולהכריז עליהן בבטחה: הנה הם מניעי הגלגלים!!

ואם הנני בא עכשיו לעורר אף־על־פי־כן אילו מ“הגורמים הטמירים” ומ“הסיבות הרחוקות”, הרי זה לפי שנדמה לי כי כבר עברה למעני “עידנא דריתחא”, וכבר יצאתי נקי מהפניות האישיות. נדמה לי, ולוואי שלא אתבדה בעיני עצמי, כי הדליחה, זו המתהווה מכל שקשוק חרבות והשתכשכות כנופייתית, כבר אזלה ממני. כעס ורוגז לא ידריכו את עטי. איני יכול גם כן לחשוד את עצמי בצרות־עין לגבי מפעלם הקבוצי בעתיד של הפורשים. מבוקשי: להיות מנוצח על־ידי קבוציותם. עומד אני בתפילתי הנושנה: ולוואי שיתגבש בימים הקרובים אגרוף רוחני ממש להכות את הירוקה על־פני ספרותנו! ולוואי שיתלכדו בני־חיל ויגרשו במרצם את שטן השעמום, האוכל את תרבותנו! ה“כתובים” הרי רק זפזפו על גבי השטח, יבואו נא ויעמיקו את החרישה! אדמה כי לא אחטא למצפוני אם אתן כעת אילו בירורים לנושא ה“פילוג”, בלי הסתמכות יתירה על ה“טמירין”, שהכיסוי יפה להם תמיד, אולם גם בלי משוא־פנים והעלמה.

נושא זה מעסיקני לא מצד עצמו במיוחד, אלא עד כמה שיש לחקור בעקבותיו את אפשרותם של החיפושים הקיבוציים אחרי מידות של אמת ויופי. הבעיה: היש קיום בדרך־כלל לכנסייה לשם עבודה יצירתית משותפת? הניתנת האמת לארגון? האפשר והרצוי להילחם את מלחמת הביקורת יחדיו: רק מבחינה צרופה זו ברצוני לדון בנושא זה, בפרק שני אשר יבוא.

2

בעקב בעיית החיפושים הקיבוציים באמנות ובביקורת, נאחז העיון במגמת החיפושים ובתכליתה של היצירה האמנותית בכללה. חידת מסתורין, הרובצת על כל מוח הוגה־דעות ולב רוקם צורות וכופה עליהם ניסוח וביטוי משלהם. ביטוי הכרח הוא שיהא נובע מהמעיינות הטמירים של האישי. כל אמן מוזמן לצור מחדש את תמונת היקום ברוח תפיסתו המקורית ובאמצעיו העצמאיים. כל שלא השיג את עצמותו לא השיג מאומה, והמשיג מאומה עדיין לא קנה דבר. העצמיות מקופלה בחביון מתחת לכל הישג ודבר, ומאחורי כל חביון מרטט עוד משהו טמיר. העצמיות ניגולה כסרט אין־סופי על־ידי מיתוח בלתי פוסק, בהיותה רדומה במעמקי האישי תחת שכבה כבדה של זולתיות, וחנוקה בלחצן של המון אטמוספירות זרות. המוח והלב, מכשירים קטנים ופריכים אלה, הנדפקים באין־סוף של תוהו־ובוהו, השפוכים ברחבי הקוסמוס, נוטים תמיד לניימנות ולנייחנות, והם זקוקים לעוררות בלתי פוסקת. הכשרון בלבד אינו די. שאין כמוהו טפיל להתפרנס מן המוכן ומאוצר הזכירה. הרגל לו להיות נעזר בסוד הצירופים, שאף הוא הנהו רמאי ובלבלן. הכשרון – כבדהו וחשדהו. עצם מהותו הוא הכושר לכוון את הדוגמה שקבעו חכמים, סְפִיקה לעשות כמתכונת. יכול הוא להעתיק בלהטיו היכל מוגמר מספירה זרה לתוך רשותו הפרטית.

יכול הוא לנצל מרחשת סממנים עשויה משכבר ולהוסיף עליה קורטוב חדש (ואפילו חלבונה בלבד!) ולהצליח לעוור את עיניהם של הבלתי־מומחים, ואפילו של המומחים, שיהיו רואים לפניהם בריאה חדשה כביכול. מכיון שהכשרון קבוע בגלגל הכלליות (התרבות הלאומית, הדורית והגזעית), הריהו חוזר מהכרח תוך הסיבובים של הגלגלִיוּת הזאת, לפי השיעורים והמידות וחמרים המקובלים על בני הלאום, הגזע והדור. כל הדוגמאות והצורות (המופתיות, צורות ביטוייהם של בעלי הסמך הגדולים בעבר) נערמות עליו כעבטיט; מקצצות את כנפי דמיונו ואת קרני המישוש שלו בחיפושים. לתכלית מה החיפוש אחרי אפשרויות חדשות, אם יש לנו דוגמות מוכנות מבית־היוצר של בעלי סמך גדולים ומובהקים?! הגאווה הלאומית והגזעית, המעטפת את מערומיו של כלל האומה והגזע בהווה במחלצות הפאר של היחידים היוצרים בעבר, מן ההכרח לה לעמוד בצד ולהשתמש גם כן באמצעי דיכוי, באם הם נתונים לה, כלפי כל אי־סיפוק, שאינו רואה לעצמו תקנה אלא בחיפושים (שבהם גופא יש סימני מינות לגבי העבר המקודש). החיפוש אחרי העצמי הוא תהליך של מאמצי יסורים וקרבות עינויים בלתי פוסקים עם בעלי סמך, שיהא אדם קולף מעל עצמו, בלי מורך ובלי צער על אבדן רכוש רוחני, כל טיח זר, כל דבוקת ופלוטת העבר והמורשה. מבחינה זו על האמן לעמוד מנגד לכל מה שקדם לו ולקיים בהווה, ואפילו למה ששרוי במחיצתו ופועל עמו בצוות. לא יתכן שיהיה לו אח. המגובש אויבו הוא. היש הוא מעצורו בדרכו. וגם דרכו, לאחר שכבר נסללה, היא מפגע לו. כל צורה מושלמה היא כלא לבעליה. כל שימוש בביטוי עשוי משכבר או אפילו בבדל ממנו הורס את ההבעה המבוקשת והמאווה. פסוקים, ואפילו קטעיהם, המשתלבים לתוך בנייני המשפטים, משמשים חיידקי־ארס, לכרסם את אשיות הבניין. כל בגרות היא אתחלתא של התנוונות. אפשר לציין בתשובה ל“מגמת החיפושים ותכליתה של היצירה האמנותית”, כי כאן החיפושים מהווים את המגמה עצמה. הלאווין הם אבות האמנות, כשם שעליהם מבוססים אשיות המוסר. כל שיאי הביטוי האנושי אין כוחם יפה לתת סיפוק לאישי שלנו. שום גאון לא מיצה מאומה. לא רק הרגשות וחוויות: אלא גם ביטוייהן נאמדים במספרים אין־סופיים כפי מספר הטפסים האנושיים, היוצאים לאור מאוצר הנשמות במשך כל הדורות. כשם שאין סכום אבות מוגבל, קבוע לכל הזמנים, למשפחות העמים (ואילו הדת קבעה והגבילה מספר דיוקנאות של ראשי עמים וגזעים), כך לא יתכן פולחן אבות לביטוי. (הדת האמנותית קובעת שולחן־ערוך לאסתטיקה!). שום דור לא יאחר להיוולד, ואף איש לא החמיץ דבר מפאת איחור בלידה, באם יגייס את כל מאמציו לדלות מתוך הגנזים, באם יעצור כוח לקרוע מעל עצמו קליפות, ובאם לא יהא חס על הישגים וקניינים. כשם שאין טהרת הנפש מושגת אלא מתוך דיכוי האני בְּכּוּר הסיגופים, כך אין ההזדככות האמנותית ניתנת אלא במצרף־אש, המבער את כל היסודות הזרים של לא־אני. “לא תחמוד” חל גם על האמן, שלא יהא חומד בשום פרט וקורט סממן, שאינם חצובים ממכרות עצמותו הצרופה.

והואיל וכל אדם הווה וחדש כפוף לעבר ולישן, וכל הגדול בתפיסה קולט יותר מאוצר השימורים של התרבות – נמצא כי יחס האמן אל הקיים הוא של תלות מורדת. סתירה מכאיבה, שחלליה הם עצומים. המורשה נספגת במיוחד לתוך אלה שכלי קיבולם הנפשיים חזקים ביותר. לפיכך חייבים הללו להגביר בלבם את התבערה השורפת סיגים. יצר השימורים אורב ביחוד למגדלי הצעד. המורשה מטילה את המעמסה המרובה שלה על בעלי הכתפיים. לפיכך זקוקים הללו למאמצי יתר ולשיטת סיגופים מרסנת. ורק צער הסיגוף הזה ראוי לכפר במידת־מה על כך, שהמרדנים הבודדים נכנסים גם כן לעתים, ולו רק כהוראת שעה, לשותפות זו של חיפושים קיבוציים – שני מושגים, שאינם חלים כלל זה על זה. הפחד ללכת יחידי ביער באופל מסית להיטפל אל שיירה, אבל הפחד הוא אולי נימוק מקל אך לא מיישב. ולעולם אינו מפרה. היסוד הקיבוצי יכול להיות אולי מאופשר רק במובן השלילי, היינו, בעמידה יחד על הנפש מול האויב המשותף: העבר והנוסחה. ראוי להודות כי עוז רוח ביצירה אינו משרה תמיד משכינתו על היוצר גם בחייו הפרטיים. ויש שרַבָּן המרדנות מוג־לב למופת הוא בשטח הקיום היום־יומי, שאין הכוחות מספיקים להילחם בשתי חזיתות, או שאינם דיים אפילו לעמוד לבדד בחזית אחת מול עולם ערכין וצורות מגובש ומוסכם. לשם תגבורת המרץ הפנימי והברחת הפחדנות, יש אולי צורך בלגימה משותפת של יי״ש העידוד עם בני לוויה. ברם, החברותא די לה הליכוד למען אבדות משותפות. שמא כוחה יפה גם לגבי אילו שחרורים, הנעשים בצוות. אבל אין למצוא מציאה יחדיו. אין שניים אוחזין בטלית אחת. כשם שאין שניים המביעים דעה אחת מתכוונים לדבר אחד.

שמא השלילות והגישושים הצוות יפה להם. כגון תהלוכת עיוורים, הנשענים זה על כתף זה, בחפשם את סם האורה. אולם בו ברגע, שהעיוור הראשון מצא משהו ונפקחו עיניו, הריהו נושר מעל התהלוכה כפרי בשל, ואם אינו רוצה להשפיל את עצמו עד כדי דרגת מורה־דרך (היוצר אינו מורה־דרך לאחרים אלא מחפש למען עצמו) הרי עליו לפרוש מהחברותא. ובבוא תורו של השני מאחוריו להושיט את ידו, הריהו מוצא שוב משהו חדש, שונה מהראשון, שכן המציאה הקודמת כבר ניטלה בשעתה ואיננה. ככה מטילות המציאות פֵרודים בין בני־לוויה. אמנם, השמרנות והשיגרה הם חולשות, האורבות גם, או במיוחד, למרדנים ולמחפשים. ורבים מאלה, שכבר יצאו למעשה מתוך השרשרת, ממשיכים למראית עין את קשרי היחסים עם תמימי דעים לשעבר, מתוך שהם חסים על ההרגלים הקיבוציים והעידודים ההדדיים של החברותא, שמשכבה נוח לא פחות מאשר כר־המורשה החמים. כן, יורשים לא רק את האבות אלא גם את החברים, כשם שרבים מתפרנסים מקרנותיהם של בניהם. אבל לא על מנת כך יצא ההלך הנאמן מבית הורים ובעט במסורה ופנה עורף לנופי־מולדת יקרים לשעבר, שיהא לאחר כך משתעבד לפסלים חדשים, ואם גם הם במידה ידועה מעשי ידיו. לא קל ולא נוח למרוד באחרים, אבל קשה לאין ערוך המרד כלפי עצמך, כלפי עצמיותך, המנוגעה, המכוברה בכאבי החיפושים. אולם אל תירא ואל תפחד, הלך ישר!

יש שהמשל והנמשל משתווים זה לזה עד כדי כך, שאפשר לסלק לחלוטין את הנמשל, ולהמשיך את הדיבור על המשל לבדו. וכזהו המשל בתהלוכת עיוורים המובא לעיל. אין עיוור כעבד המוזות, ועתים אין תם כמו חכם. נחוצה טביעת־עין פקוחה לשם ראייה שטחית של העצמים, אבל לתכלית ראיית־יתר והעמקה דרושים עיוורון־מה וסתמון כלשהו בחוש הראוּת. כשם שהננו מכווצים את ראותנו או עוצמים אותה לחלוטין כדי לחדור לתוך פנימיותו של איזה עצם, מספיקה תבונה בינונית ומעשית בשביל להתמצא בהוויות העולם ובסדר ענייניו החיוניים. ואילו חריפות מוחין יתֵרה מסכסכת על־פי־רוב על בעליה את שבילי האמצע של חיי הקיום. הַסְפִיקה ההסתכלותית והאמנותית נעוצה ברובה באיזה חסרון אלמוני, העושה את האדם תלוי וזקוק לסעד הזולת. ומה פלא אם התלות הזאת מלפפת ביחוד את העיוורים ביותר, את המרדנים במאוד? כל אימת שאנו מוצאים אדם חדש ותבען, גיבור זועם לכאורה, הרי משנבדוק אותו יפה, נמצא בו רפיוניות המכרסמת אותו בטמירין. לפיכך מדרך כל בית־מדרש אמנותי חדש להטיל שצף קיבוצי רב. בבקרים הצלולים והטריים קולות בודדים, וזרים אולי זה לזה בשורשם, מתלכדים ללהקה. ככה נוסכת הבוקריות אגלי אחדות לתוך מיץ המרד. נדמה לכאורה: הנה הקיבוציות יושבת יחדיו על האבנים. אולם חכה מעט קט, דיין, עד שיגדל אור היום ויתחוורו הפרצופים ויתבהרו הקולות, ותדע כי לא תמיד שפה אחת מבטאה גם דברים אחדים. עיין היטב ודון אם תיתכן בכלל שיתופיות ביצירה האמנותית: שהרי זו בנויה ביסודה על החסרון ונחיתות ושותפות המאוששת על איחוד חסרונות ונחיתויות אינה בת קיימא. היצירה מהותה הוא הפילול הדק מן הדק של גוונים חדשים – וכי יכולים אפילו שניים לפלל אותו גוון עצמו המנצנץ בהשערה? על אחת כמה וכמה קבוצה של מפללים! רק הבודד עשוי לחדור דרך חגו ולהציץ מבעד החרך.

עד כאן באמנות התיאורית, המגישה לפנינו את העולם כתמונה (ואין שניים יחדיו מציירים תמונה אחת), אולם ברצוני לקבוע עיון מיוחד בבעיית הקיבוציות באמנות הביקורתית.

3

כל האמור לגבי הקיבוציות באמנות ראוי הוא שיינתן עניין גם לשותפיות בעבודת הביקורת. אף המפעל הביקורתי נובע מתוך האישי הטמיר והנה מההכרח רק יחידי. המבקר אינו שופט הפוסק על יסוד עיקרים נתונים מטעם המחוקק ומוסר את פסק דינו אל פקיד המלכות להוציאם לפועל. באישיות המבקר כלולים שלושת התפקידים כאחד: ואף אחריותו היא משולשת. חוות־דעותיו והערכותיו – החיוביות השליליות – שהוא חותך לגבי נידוניו הן החלטיות משפטיות, שהבעתן המהווה את מלוייה, הכרח לה שתהא ניזונה מתוך עיקרון אישי חי ומתחיֵה תדיר. לעולם אין המבקר, הראוי לכבוד, אישיות מתווכת. את ביטחונו הוא שואב מתוך מעיינו, מתוך הקול הפנימי, המעניק לו, כמו הדמון לסוקרטס, את הסמכות להורות ולדון. כאז החברותא אינה מועילה ולא כלום, להיפך, היא מזיקה. ומתוך שהיא משמשת סיוע ועידוד עשויה היא להתיש במידה מרובה את חוש השיפוט העצמאי ואת ההיעזרות העצמית.

גם מהמבקר, כמו מהאמן, אנו דורשים את דברו המקורי, את חווייתו, שלא חווה עדיין מישהו אחר. (אין במציאות שתי חוויות שוות). רוצים אנו לדעת את מקום שבתו של האמור שלו: אם הוא עמוק משפתיו וגם מהכשרונות החיקויים ומהידיעות הנקנות, המקננים במרכזים המוחיים; אם הוא צוֺרַף בכּוּרו האישי ורוּחץ מחלאת הפניות בדם נפשו. רוצים אנו לדעת אם לא מחווה דעות בלבד הוא אלא גם הוגה והורה אותם. רוצים אנו לדעת אם חכם הוא להרביץ את תורותיו לאחרים בלבד, או גם לעצמו; אם הוא נכנס עם דעותיו לחופה ולקידושין, או שהוא קונה אותן כפילגשות; אם מתמכר הוא אל השקפותיו רק ביום, או גם שנתו נודדת עליהן. ורוצים אנו לדעת אם… הוא ישר. לשם כך רק אבן־בוחן אחת בידינו: מידת הסתכנותו של מביע הדעה וכוחו לבדידות. אין כבדידות כור לבחינה. היודע לסכן את נוחיותו הפרטית (החברותא היא יסוד הנוחיות) מובטח הוא לנו שידע להגן על דעותיו ולקיימן בידיו. בניגוד לשופט, העשוי תמיד לפרוק מעל עצמו שני שלישים ממנת האחריות בעד ביצוע פסק־הדין – א׳ על המחוקק, ב׳ על הפקיד המוציא לפועל – ומשום כן שני שלישים ממצפונו מחוסנים תמיד – דרוש שהמבקר יהיה נתון בתנאים כאלה, שלא יתכן פירוק כלשהו מעליו מהאחריות בעד מפעלו והתוצאות הנובעות ממנו. סופר המבטא מפלגה נשען על כוח העומד מחוץ לו. שליח ציבור לאומי או מעמדי עושה את העבודה הקלה, גם החברותא עלולה להיות מגדל עוז לא פחות, ושמא גם יותר, מגוש אחר, שכן היא מפתחת בנמנים עליה מעין חוש מיוחד של ערבות הדדית, וברוב המקרים היא נהפכת לארגון לשם קנייה בשותפות מניות לעולם־הבא תכוף.

המבקר משול לשופט גם מבחינה זו, שאף הוא, כשופט בין אנשים, דן דיני יחסים בין החומרים ותובע יחסי צדק בין העצמים, שלא ישלטו גניבה וגזילה גם בעולם הדוממים; שלא ינצח הרשע גם בציבור המושכלים; שתופעות לא יהיו טורפות זו את זו. המבקר חותר אל האמת, עד כמה שהיא ניתנה להיות מושגה. תפקידו להעמיד כל עצם ומהות על מקומם הראוי. משום כן הוא מצווה לצלול תמיד לתוך נבכי האישי; לתהות על הפרטי: לנתחו שוב ושוב לפרטים ולתגים לשם ביחון כל אחד מהם לחוד. הוא נתחן ופרטן עד קצה גבול האפשרות (אם כי הכוללות היא נקודת מוצאו ומבואו). משום כן הוא טבוע בהחלט בתו היחידות. הוא, הדן דיני יחסים, מן ההכרח, שיהא נעמד מחוץ ליחסים ויהא פרוש מן הזיקות הפנייתיות, עד כמה שהישג זה הוא בטבעו של האנושי. על כל פנים, הכיוון ההפוך מהנ״ל מרחיק בוודאי את הסופר מהמצע האישי, שאין לו תמורה.

סבורני: אילו היו מאמציהם של כוהני הספרות מוקדשים להישג האמור לא היה מפעל הסופר – בהיקף עולמי – עלוב ומנוון עד כדי כך, שהוא מעורר לגביו יחס מצד אנשי־לב כאל משלח־יד, שהיזקו ודאי מתועלתו. מעמד הסופרים מונה המון ארגונים וחברותות הרבה – רבים מהם בהיקפים בין־לאומיים – אבל הרבה יטרח הרוצה למנות כתריסר סופרים ישרים, שאינם עושים את אמנותם רמייה. הספרות מתגלגלת במורד למטה, למטה, אל תוך המרתף, המכונה עיתונות. (העדיין לא הגיעה השעה, שהסופרים הישרים יקומו ויקבלו עליהם לפרוש מהעיתונות בכל צורה שהיא, וגם, או ביחוד, מהספרותית?). דומה כי אין עכשיו בעולם מעמד מפונק ועריץ יותר ממעמד העיתונאים, (העומדים בעצם במזרח הספרותי). אין כמוהם יחדיו חזק לארגון החונף, להונאת דעת הקהל, להשתקת הבודדים הבלתי מרוצים, לזיוף המטבע האמנותי, שעליו חקוקה צורה אחת בלבד – צורת האחד.

עט הסופרים, שתפקידו השחרור, נצטרף אל מכשירי החבלה, ומשמש כלי־שרת לשעבוד. ציבור הסופרים, כוהנים בהיכלות מעשי ידיהם, נהפך לחיל שכירים, הנמכר למרבים במחירו, או לחיל המצב, המגן על עמדות משומרות ועל זכויות ותק. מושג הביקורת נעשה צליל זר, נשכח, אנכרוני. ותפקיד המבקר – זו חית הבית המטיילת להנאת בעליה בחדרי הספרות – מתפרש כשירות פומבית של המומחה לתעשיית פרסום לגבי המפורסמים משכבר. גם מבנה הספרויות בצורתן ההווה, הבנויות בעיקרן על הארגון, העשויות תאים לאומיים ומדיניים, בחינת מעצמות, בעלות אינטרסים כלכליים וממלכתיים, כמעט צבאיים, המחפשות שווקים ולקוחות וסרסורים, מוריד את מפעלן לעובדה של מקח וממכר. בתנאים כאלה אין לקוות כלל, שאיזשהו ארגון שכנגד, אפילו אם הוא רצוף כוונות טובות, לא יהפך בסופו לחברה מתחרה סתם, המעוניינת להפיל בשוק את ערך מניותיהן של יריבותיה ולהרים, בכל מחיר שהוא, את כוח הקנייה של שטרות־הערך שלה. המעגל הולך ונסגר. הסופר ניצוד במבצר ההגנה, שהוא בנה בשביל החברותא שלו. אין, משמע, עצה אחרת מלבד הרס מבצר עצמו ושחרור מהמאסר הביתי, שהושם לשם בידי ידידיו, אנשי ביתו. המקרים הגורליים, צירוף־זוטות בלתי מובן, באים על־פי־רוב לעזרת הבודד הנאנק בשביו ומוציאים אותו מכלאו, מאחר שהוא החבוש לא רצה או לא יכול להתיר את עצמו. ורק בצאתו למרחב הוא משיג בעליל את אשר ידע תחילה בדמדום: השאיפה לאמת והארגון הם תרתי דסתרי.

מתוך “שער הוויכוח”, ת״א, תרצ״ג

מעשה בוולטר שזירז בחזרה של מחזהו את השחקנית הראשית להוסיף להט ומריצות במשחקה, והיא השיבה לו בטענה ניצחת: אדוני,תובע אתה ממני מין משחק,שלא הייתי יכולה לחוללו, אלא אם כן שד היה מקנן בקרבי. אף הוא ענה ואמר לה: כן,גבירתי,השד שבאדם הוא תנאי בל יעבור להצלחה באמנות לכל ענפיה. דו־שיח מאולתר זה בא ללמדנו על קיומו של מין מושכל ראשון,שהשד או השטן הוא המלאך החוסה על האומנויות היפות: שהיצר הרע הוא השאור שבעיסת היצירה; שהדֶמון ולא שום מלאך או שרף מבני הטובים מצמיח כנפיים לאישים המחוננים להמריא לספֵרות הגבוהות של המחשבת…. על הדֶמון היושב בקרבו סח סוקרטס. על פגניני המכשף סחו הכל. עד היום אין שבח גדול לאמן מן התאור דֶמוני. האם באמת כך הוא המעשה, שהשטן הוא המקור הראשי להשראה, ומי שלא קודש או הוטמא מבטן על ידי שר ודֶמון אין נותנים לו דריסת רגל להיכל היצירה?

אמנם רבים פוסקים כך הלכה ברור ומפורש. רב יותר מהם הוא מניין האנשים הנוטים לדעה זו בסתר מחשבתם. בידוע שרוב אמנים בכל הדורות יותר ממה שהתפללו לסיעתא דשמיא ולשפע עליון, ביקשו להמשיך עליהם את שכינת היצירה בכוח סממניו של השטן, והיו מחזרים על בית־המרקחת שלו לקנות שם אגלי־טל של רוח הקודש. אולם אין מביאים ראָיה מדעות ,כשם שאין זו מן התבונה לקבל את העובדות כגזירה שאין להרהר אחריה. דעות, אפילו בדוקות ומוסמכות, אפשר שהן תפלות, בדומה לאמונות תפלות. רוב הדעות שבני־אדם חוזרים עליהן מדור לדור הן מעין פסוקים מן הספרים או מן החיים, שיכול שכל בוחן לפוררו ברגע כמימרא ואף הנפש סולדת מהן, אלא שאפילו חכמי הדורות אינם נפנים אליהן לתהות על טיבן. קנקנים ריקים עוברים מיד ליד ואין יודעים ריקנותם. אולם דווקא דעות שנתרוקנו מתוכנן מצמיחות עובדות הנראות כשיבולים מלאות. הבריות נוטים לדעה,שהשטן הוא כל־יכול בחכמת־חרשים, כשם שרבים סבורים, שהממזר הוא חכם מחוכם מלידה ומבטן עד שהשגרה אומרת על כל חכם שהוא ממזר. פליאה היא אמונה זו בכוח היוצר של השטן, שאין לו בעולמו אלא תאוות חורבן והרס. ואם תמצא לומר אין זו פליאה. בני אדם מאז ומקדם ועד ימינו נתנו כבוד אלוהות לחיות הטרף,וכל המרבה להשחית נערץ יותר. לא די לבריות שהם מעריצים את השטן, הריהם עובדים אותו באמת ובלב תמים. תדע לך ששלומי אמוני הטומאה מרובים בעולם משלומי אמוני הקדוּשה. אולם עדיין הדבר בחזקת תמיהה, שמשמשי השטן מרובים ביותר בקרב חכמי החרשים, וכי דווקא השטן נועד להיות פטרון של האמנויות היפות.

בשתיים ניכר האמן היונק השראתו מן השטן: בתאוותו היתֵרה לתיאור בעלי־חיים ותשוקתו העזה לתיאור אנשים מפלצתיים, רשעים ובני בליעל. לא אמרנו שאין זו מצווה לתת ניב ליסורי הבהמה והחיה. אבל מי אמן ישפוך את רחמיו על העגל השחוט, על התרנגולת המפרכסת בדמיה ועל היונה המפרפרת בפי הנץ? אין לאמן עסק בבריות נרפות ועלובות. הוא לאריה, לנמר, לנמייה, לנחש. הנשמה היתֵרה של האמן מתמכרת לרשימות ציד. לוֹטרֶמון, אחד מאבות הפיוט החדיש, רבם של הסוריאליסטים, השתפך במנגינותיו לכבוד ברית הזיווּגין שבין האדם והנמייה.

המעודנים שבאמנים שימשו פרקליטי השטן ראה מילטון, ביירון, גיתה, בודלר ורבים אחרים. בידי מפיסטו המפתח לגנזי הנעוּרים, למטמון האושר, למעיין השמחה. תן לו נשמה – והוא יתן לך כל החמודות. מנין למפיסטו מזל ברכה שכזה? מילטון ובירוֹן הוציאו את השטן מצביונו ונתנו לו פנים חדשות, מאירות, שוחרות אך טוב וחסד. לא בא השטן לפי הגיון רוחם, אלא לתבוע מבורא העולם את עלבונו של האדם. שוב אינו שטן, אלא מלאך טוב ומיטיב. כוונתם של שני הפייטנים ההם היתה רצויה, אך הגיונם אינן נראה לנו ברור. למה להפוך את היוצרות, ולעשות את בורא העולם למשחית ומחבל, ואת השטן המחבל למלאך טוב ורחמן? אוי ואבוי לאדם, אם אין לו פודה ומציל, אלא השטן או השד. אפילו אנו מחפשים ומוצאים גרעין של טוב בשטן, כבר קילקלנו הכל. גיתה לא אמר שמפיסטוֹ הוא צדיק יסוד עולם, אבל הוא ייחד לו כל־כך הרבה מעלות טובות, ששוב אין צורך כלל בצדקות. יופי,נעורים נצחיים, תענוגות, מצהלות, חמדת נשים, תשואות עם. מי האיש החפץ בהם – ילך אצל מפיסטו. ומי האיש שאינו חפץ בהם? לעומת חמודותיו המרובות מה ערך יש לאושרה של איזו נערה תמימה שנתקפחה על ידו?

איני רואה טעם ונימוק למעמדו הרם של השטן בקריית האמנים אלא זה, שהאמנות מעולם לא הסתפקה, כחכמה, כמדע, וכאש דת בתפקיד ההוראה וההדרכה; אף לא אמרה די ביעוד של תיאור ההוויות ומתן ניב לצער ההוויה או לשמחת היש, להיות אומנת או נאמנת, לכרות בארות הדעת ולעדן את הרגשות,אלא ביקשה להיות גם ובעיקר אוצר השעשועים, מין סם הרדמה המפזר את הדעת או סותם את מעיינותיה, מגמת השעשועים, שנעשתה בה ראש פינה, היא שהפילתה ביד השטן, כי ילדי השטן ילדי שעשועים הם, חומדי משובה. אולם סבר פניהם של בני אלוהים מפיק לעולם כובד ראש ויישוב הדעת. אין זאת אומרת, שהשטן וכת דיליה שמחים תמיד וחכמי הרצינות עצובים ומדוכאים. היפכו של דבר זה נכון הוא. במחנה השטן רבים חולי עצבות ומרה שחורה, ואילו בסתר ליבם של כבדי ההגות שורה השמחה. אולם האדם דן למראה העיניים, והריהו כורך משובה בצהלה והוללות בשמחת הלב. אף שוחרי האמנות וכוהניה נפתו אחרי אורות הרמייה של מצהלות שווא, והסיעו זיקוקין מסנוורים להגיה בהם את חשכת השעמום היומיומי, שלא נגה עליו אור החסד של החכמה ואמנות שבאצילוּת.

החכמה מאירה פני בעליה, אור זרוע לצדיק. אולם זהו אור יקרות ענוג ומעודן, לא מנקר עיניים, משעמם במקצת. אך האמנות, שאימת השעמום רובצת עליה, התנכרה לאוּרים שיש עמהם תוּמים. יצאו והורו שהצדיקים המשעממים אינם כדאים לשמש נפשות הפועלות במחזה. ליד כותל המזרח של האמנות נתבצרו רשעים ואנשי־בליעל, גיבורי הדמים, פריצי חיות כמשעמם או אנשים הדומים לחיות טרף. צא וראה,חיה טורפת ואדם רשע ירדו כרוכים לעולמם של האמנים. המתרפק על זו מְתנה אהבים עם זו¹. האדם הקדמון חקק במערותיו תבנית של חיות ולא צלמי אדם. בפפירוסים שבמצרים מצוירים בעלי־החיים השחצנים הנערצים על עובדי האלילים. הזירוות הגדולות לקרבות בעלי־החיים, שנבנו ברומא, היו בעצם היכלי אמנות, והיה שם ביבר אחד שכינס לתוכו כמאתיים ושישים אלף צופים צמאי שעשועים, שהסתכלו במאבק הדמים שבין הלוּדרים והחיות הטורפוות ובין החיות בינן לבים עצמן. אם אמנות צריכה להיות שווה לכל נפש, ממילא היא נמסרת לרשותו של השטן, שכוחו למטעמים גדול משל הקדושים יודעי דעת עליון. הנסיך לורנצו דה מדיצ’י היה מטייל בחוצות העיר בלווית הג’ירף. המלכים העריצים, ראשי השחקנים בכל הזמנים, אהבו חברת האריות והנמרים. כלל גדול הוא, מי שאינו מאמין בכרובים, אלא בלהט החרב המתהפכת, אינו מסוגל להיכנס לארצות החיים, אלא דרך שער הבהמה והחיה.

אין דרגה של קלקול שאין דרגה נמוכה ממנה. אף מלכות השטן, הוא יצר הרע, היא בגדר מלכוּת. אמנים קדמונים תיארו רשעים בעלי תאוות זוללים וסובאים, אלים צמאים לדמים, קיקלופים אדירי החושים, המשחיתים להנאתם כל חלקה טובה, כדרך שאורחי פנלופה הוציאו מן המכלאות את כל השוורים של אודיסיאוס לשחיטה, למלא בהם את כרסם. היצירות הקדומות, שבאו לעולם ממקורות היצרים הרעים, חוט של חן חיוני היה מכל מקום מתוח עליהם. אולם מלכות השטן אינה בת בלי סוף. מקורה אכזב. אמני הרנסנס ושקספיר גולת כותרתם הוציאו את דם התמצית של היצר הרע. מאז ואילך תש כוחה של החושנות הגולמית לפרנס את פועלי האמנות. מפיסטוֹ ירד מגדולתו. שוב אין הוא ממונה על אוצרות השמחה, הנעורים והאושר. היצר הרע מעשה מלך זקן וכסיל. הרשע לתיאבון אביר היצרים נשמט לקרן זווית. אך השטן המתהפך בתחבולותיו לא אמר נואש. תחת הרשע אביר התיאבון נמצאה לה לאמנות החדישה רשע לשמו, אביר הפלילים, פולחן הרע לתכלית הרע. לולא נמצא לחכמי החרשים האחרונים, עלולה היתה האמנות בת זמננו, להידלדל לגמרי. עניין אחר פולחן הרע, יופי מזוהם, חיוניות מנוונת, אנושיות כלבית, חברה של שדים בצורת בני אדם – כאן מצע רחב להשתרע עליו, מעיין המתגבר של חוויות דֶמוניות כביכול,שאפשר להמם בהם את הבריות לאורך זמנים. אדם תתאי הוא בירה שאין לה בראשה מנהיג, משולח ומסוכסך גם עם עצמו ועם יצריו, תוהה ובוהה ומבולבל, שאינו אדון לרוחו ואינו פועל אלא לעולם נפעל, נרדף ומבוהל, הוא אחוז ברשת הפלילים ללא סיבה וללא תכלית, הוא לא מודע לעצמו, הפועל בכל מעלליו להרס עצמו. אדם חסר דעה וגבר לא יוצלח, הזונה אחרי גילגולים ומתמכר לפילולים, האנוס בכל מעשיו על־פי השד.

הדֶמון הקדמון הוליד את השד האחרון. רבים תיארו שדים, רוחות ולילין. אולם דוסטוייבסקי הגדיל מכולם לתאר אדם בצורת שד. לא רק הבריות ב“שדים” אינם ממין האדם האנושי, אך כל הנפשות המתוארות ביתר ספריו הן בנות השטן. משפחה אחת של קראמאזוב מספיקה לקיים זרע־אנשים שֵדִי לדורות רבים. האמנות יונקת מן החיים אך היא צרה גם את צורת החיים ומשפיעה על הטבע להביא לעולם טפסי אנשים דומים לצלמי דמיונם של אמנים.

מכאן אנו למדים, שאמנים הנשבעים אמונים לדמוני, פועלים פועלים בשירותו של השטן. יוצרי כל הזמנים היו משרתיו של השטן,שאפילו נתכוונו לתאר את האדם העליון, נמצא משום מה מקופל כעובר במעי אמו האדם התחתון. אמני הזמנים החדשים הגבירו את העלילה, כי הם מעיקרם ומתחילתם ערכו ציד אחרי האדם התחתון, וסופם שהעלו כשאול מן האוב בר־נש מזוהם ומנוּון, תחתון שבתחתון. בכור שטן הוא אולי לא כל־כך נורא, אך שטן קטינא, שד מן הנמושות, הוא בריה נעווה ביותר. השטן הקדמון שבא, שבא להתייצב לפני האלוהים כדי לנסות את איוב, היה צדיק הדור לעומת השטנונים האחרונים, החודרים לתוך האַיִן וחותרים אל האפס, הרווּיים מרירות ללא מרי. וי לנו מן המטפחים פולחן השערוריה לשמה: המרשיעים ללא רוע; המקטירים ללא אליל; המתבשמים כביכול מריח הניחוח של גועל הנפש; פועלים במסתרים ללא מסתורין, וסוגדים לנבזות כלדבר שבקדושה. לא די שאינם עובדים אלוהים, אינם עובדים אף לשטן. בעלי עברות הם, וכלל לא בעלי תאוות. הואיל ולבם חלל, הם רואים את העולם כחלל ריק.

קשים ממקורות הנרפשים מקורות האכזב.

אדם של קדמונים היה בן שחץ, שור פר מקרין. כאריה אכל טרף, כנץ המריא למרומים. שיכור היה כלוט,אך בחזון כיסופיו ראה את נקטר העלים. אדם של ימי־הביניים היה חציו מלאך וחציו שד, נשקף באספקלריה של האמנים מחציו ומעלה כרוב ומחציו ולמטה נחש. אך האדם בראי האמנות החדישה אינו כלל בן־אדם. אף לא שור הבר או פריץ חיות. הוא קצתו כלב, קצתו תולע, ועיקרו חולה נופל. צאו וראו למשל, מה צורה יש לאדם בסיפורי קפקא. אין זה עוד ברנש,אלא מין גלגול של בריות זעירוניות למיניהן, פעמים חיפושית ופעמים לטאה או צפרדע, וצביונו בכל העתים כשל כלב.

אומרים שתפקיד האמנות להגיענו לאין־סוף. האמנם נסתמו לפנינו כל השערים לאין־סוף, חוץ משער הכלב, הצפרדע והחיפושית? באמת שר לוטרֶאמון, החלוץ למחנה הפייטנים, העתידים לומר קידוש על כוס יין שאין בה מים חיים, לא יין, אף לא דמע או כל אגל טל, כי אם מים מאררים, בשירו על מלדורור, כלומר,הבוחר ברע: אני בדומה לכלבים משתוקק לאין־סוף. אף קפקא בסוף סיפורו “המשפט” ממשיל על האדם את משל הכלב. דבר זה מה בא ללמדנו? שפני הדור כפני הכלב? או שמא אין יצירות הזמן החדש משקפות כל עיקר את החיים בזמן הזה לאמיתם?

חושבני שכך הוא. הדור לחוד, וסגל אמניו לחוד. חוש אומר לנו שצלמי הזמן אינם משקפים את הפרצוף הרוחני של בני הזמן. החיים טובים ונעלים לעין ערוך מיצירת האמנות. נצל האדם לא ישנה טעמו, טיבו וחזונו להתגלגל לשד.

מתוך “ברכי נפשי” תרבות וחינוך,1965

הגיבור צועד על קרשי הבמה העולמית ומדביר עמים וארצות. הגיבור מתהלך גם על הקרשים של במת התיאטרון והוא הנפש הפועלת באגדות ובסיפורי המעשיות. כפולחן הגיבורים בחיים, כך פולחן הגיבורים באמנות. לדיוקו של דבר שימש הגיבור התקיף והכובש נפש הפועלת בכל השירים, הסיפורים והמחזות בעולם העתיק, כן בימי־הביניים וכן בזמן החדש. בעולם העתיק לא היו אמנים מטפלים כמעט באנשים, אלא בקיסרים ובמושלים, בגיבורים ממש. האביר הגאיוני היה נושא התמיד לא רק בשירת הניבלונגים, אלא בשירת ימי־הביניים, בכלל. האביר הגאיוני היה חיה רעה פשוטה כמשמעה, אדם שלא כדרכו, אכזר ורצחן, קנא ונוקם, שטוף בתאוות שלא כדרך הטבע, משתלט על הכול, להוציא על יצרו הפרוע. לעולם הגיבור הוא יוצא־דופן, שיש בו מותר מן האדם, היינו,הפתעה וסנסציה. לפיכך כשהגיעה בזמנים החדשים שעתו של הגיבור הכובש להישלח מן המעבדה האמנותית – הגיבור המרצח כבר נסתאב מחמת שגרה ונתיישן ולא היה בו עוד משום סנסציה, שכך דרכה של הסנסציה החדשנית, שהיא מתיישנת יותר מכל הדברים היומיומיים – החליפו את הגיבור האביר והתקיף בדיבור חלש ומרוכרך, או ביש־גדא ונוקשה, שיש בו חוסר מן האדם, כגון שהוא טיפש מטופש, בהול ומטורף, לא חזק־יצרים כי אם מסוכסך ביצריו. מכל מקום יוצא־דופן ונלעג, נושא לסנסציה, חי בפרהסיה ומתהלך במערומיו, הבִטנה שלו כלפי חוץ. הקיצור, סנסציה.

אמנים בכל הדורות, להוציא יחידי סגולה, התייצבו, כגיבורי החרב, על דרך החיים שלא כדרכם לצד הפשע ולסנסציה. האם מאֵרה נשתלחה ביצירה האמנותית מששת ימי בראשית בצו גורל רע או שמא שגגה הייתה כאן? מפני מה יצאה מרבית המרץ היצירתי לעשיית דמויות פלסתר? למה נאחזו כל רבי־מג האגדות,השירים וסיפורי המעשיות והמחזות בחיצוניים דווקא, ותחת לתאר את חיי הנשמות במנעמיהם חיטטו במיוחד בפיגולי תאוות מגושמות, והלכו לקראת נחשים של פסולת היצרים? כיוצא בכך אפשר להקשות: מפני מה לא זכה מין האדם לבנות את עולמו על יסודות טהורים וישרים של יחסי אמת וצדק, ותחת גן־עדן עלי אדמות או תחת חיים סבירים ומושתתים על אדני הסבלנות ועזרת־גומלין לפחות, שפת לו גיהנום של ריב ותחרות וקנאה ושפיכות דמים? כשם שאין אנו יכולים להתעלם מן הים של הייסורים, שהבאנו על עצמנו, ולומר, שעולמנו הוא הטוב שבעולמות, כמעשה קנדיד,כך איננו רשאים להתעלם ממראות הנגעים, המלפפים את היצירה האמנותית מברייתה, ומן הקופה של שרצים, התלויה מאחוריה בזמן הזה במיוחד. אין אמנות הדורות בחינת לעילא ולעילא. אין היא ההישג הרצוי. חלקים ממנה אין מקורם ברוח הקודש,כי אם ברוח הטומאה, בסנסציה. חובה לומר זאת, אפילו סכנה באמירה זו לגלגל על אומרה לעגים של מלומדי למד במדרש הנוי. אף טיבו של נוי זה המקובל על דעת המומחים מוטל בספק.

כשאנו אומרים, שפגמה של האמנות בת כל הדורות בכך, שהסנסציה היא השאור שבעיסתה, רצוננו לומר, שאין היא אמנות־חיים, כי אם אמנות־מוות. קל יותר לחְיות את המוות, מאשר את החיים. הגיבור חי את המוות. הוא מתעורר לחוש את החיוני שבו על־ידי התעוררות כוחו וגבורתו, כשם שהוגה־הדעות אומר "מכלל שאני חושב אני חי "אומר הגיבור האכזרי: מכלל שאני מדכא ועוקר את הזולת אני חי. הדגמה נאותה להתעוררות הרגשת החיים באדם מנוון מתוך הסתכלות ברצח עולה לנו בתיאורו של ניטשה במכתבו לידיד בשנת 1865: "אתמול היתה סופה מחניקה מרחפת באוויר… עליתי על גבעה קרובה הקרויה בשם… במרומיה מצאתי בקתה… איש שחט שני גדיים ולידו עמד ילד והסתכל במלאכת השחיטה. הסופה פרצה ברעש גדול, רעם התפוצץ, ברד ירד, ואני הרגשתי קורת־רוח והתפעלות שאין לתארן. ברקים,רעמים וסופות הם עולמות שונים, כוחות בני חורין,ללא מוסר כליות: רצון טהור ללא תערובת של אינטלקט. איזה אושר,איזה חופש "… האילן המלבלב חש מסתמא את זרם החיות הניגרת בעורקיו ורואה את חייו בעולמו בלי כל סממנים של סופות וברקים ושחיטת גדיים. הסוס אינו מרגיש כל גירעון במנת החיים אף בלי שפיכות דמים. ועל כך הוא משתפך במצהלותיו. רוב הברואים אינם טורפים. כרים עטפו בר שמחים בחלקם. הציפורים אומרות שירה לאו דווקא כשרואות מעשי ידי האל טובעים בים. ההרים והגבעות יפצחו רינה והגלים יתנו קולם בזמר, כי רוח האל מרחפת על כל הר וגיא וקול ה' על המים, קול בכוח, קול בהדר. אף ילדים וכל תם וישר, המעבד את חלקת אדמתו ומהלך אחרי צאנו, שותים לתומם מבאר מים חיים ואינם מרגישים לא קהות ושעמום, לא חסרון ודאגה, אף אינם זקוקים להפתעות וללהטוטים. כל ימי חגים,כל רגעיהם חדשים. בכל שעה ורגע החיים מתחדשים לעיניהם כמעשי בראשית. האדם העשוי ישר וחי לפי תומו מקופל כעובר במעי אמו בתוך חיק הבריאה ושותה תמיד ממקור הבריאה. הוא חי את החיים ואינו זקוק לְתֵבֵּל כל נתח חיים בסם המוות. שאינו מחובר אל הטבע ושאינו מעוּרה ברוח החיים העולמית, רוח הקודש, שהיא כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, אינו מרגיש עוד טעם חיים בהוויה כסדרה וכדרכה. היומיומיות מייגעת אותו. סדר העולם ממשיך עליו קהות ושעמום. כשאין הרעם רועם ואין הברקים פולחם נראה העולם בעיניו כבר־מינן.

אם לא יך בכפתור שירעשו הספים – יקפאו החיים בקרבו. הוא זקוק מפעם לפעם לזריקות אל־טבעיות של מנות־חיים, כי בטבע כבר גס לבו. רוח הקודש אינה יודעת שעמום. ממקור השעמום באה הטומאה. הטומאה היא ניוון וכל המנוון זקוק לזבחי מתים. הגבור שוחט העגלים ומרצח האנשים היה קודם־כל מנוון, אדם שלא כדרכו, בעל דם דליל וכוח חיים אכזב. לכן שפך דמים לעורר בקרבו כוח החיים. מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש. רק שהוא רוחץ את פעמיו בנחלי דם בדרכו, הוא מסוגל לצעוד בראש זקוף, ואם לאו ־ הוא מהלך שחוח, אומלל משועמם ומובטל. כל הגיבורים אשר מעולם אנשי השם מנוונים היו. ניטשה מבשרו חזה. כוח החיים בקרבו דעך. כיוון שראה איש בבקתה שוחט שני גדיים, וילדו עומד ומסתכל במלאכת השחיטה, עמד והתאושש. יתכן כי אותו רגע צמחה בידע שלו תורת האדם העליון, השוחט צאן אדם. נתמזל לו המזל, שאותה שעה היו גם רעמים, סופות וברקים. נזדווגו כוחות חיצוניים רבים להטעים לו טעם של חיים שדלל בקרבו. משל למה הדבר דומה? לדג המוטל על היבשה ונפשו מעולפה. כיוון שנפלו עליו טיפות מעטות של גשמים,נחיריו מתרחבים וחיותו מתחדשת. הגיבור, שאין דמי קרבנותיו מטפטפים לתוכו, גיבור שאינו רוצח, הריהו גברא קטילא.

וכלום אין גבורת דמים זו, המציינת את העריצים הכובשים בעלי השם, הגיבורים אשר מעולם, חוזרת ועולה לגדולה בראי האמנות? עיקר עיסוקה של היצירה האמנותית אינו בחיים, אלא במוות. כלי השרת שלה הם הסכין, האקדח, הרעל. צבעה דם; קולה רעש; תוכנה הפתעה; חומריה מעשי־נפץ; הגיונה ניוון; סממניה יצרים רעים; השראתה המוות. אמני החיים מעטים היו גם בדורות הראשונים, תמימים ומשופעים בחושים חיוניים,על אחת כמה וכמה בדורות האחרונים. אולם אמני כל הדורות שאבו תמיד מתוך מעיין הרִשעוּת ולא מבאר הצדקה. שום אמן לא צר דיוקנו של הבל, ולא טרח להאיר נתיב אל מערכי־רוחו וכבשוני נפשו. וכשתיארו את המקופחים והנרדפים, צללו לתהום ייסוריהם ולא לנבכי תומתם. תיאור הייסורים אף הוא יצר רע, אחד משליחיו של מלאך המוות. לא כל שכן שלא נמצאו רבים לשקף במלאכת מחשבת חיי שעה אחת, שתוכם רצוף נחת, שמחת האדם בחלקו, אהבת עולם תמימה, חדווה חרישית, צמאון אמת לחיים טובים וטהורים. אמנים שפכו בוז על הטהרה, וקשרו עיטורים לסיטרא אחרא דווקא. מה הגדי? האריה הוא סמל ההוד. האריה הוא מלך. מנוי אותו תינוי־אהבים בין האמנות לפשע ובין היצירה למוות?

חזיון משונה זה ניתן להסבר, אלא שלא כל מוסבר הוא סביר; קל וחומר שאין ההסבר עוקר את התקלה ואין בכוחו לשנות את יחסנו השלילי לעניין המופרך. לא מתוך עודף כוח ובינה יתרה, אלא מתוך קוצר המשיג האנושי, נזדווגה אמנות בכל הזמנים אל הבריות המנוונות ולסיטרא דמסאבותא בכלל, אל המקולקלים שביצרים, היינו, אל נושאי ההרס והחורבן. בכוחו של מלאך־המוות קל יותר להגיע לידי הישגים מוחשיים באמנות, מאשר בסיועו של מלאך החיים. החיים הם צמיחה בחשאי ובהעלם; המוות הוא התפוצצות בריש גלי. החיים כביכול בורחים מן האמן. את המוות אפשר לאחוז ביד. החיים הנראים בעין, כיוון שהלב גס בהם, חולין הם לעינים ההדיוטיות; ואילו החיים בפכפוכם המתמיד והחרישי אינם נתפסים בחושים הגסים. גשם שוטף, סופה, ברד, גולגולת ערופה, התגוששות גלדיאטורים, משחק המומוסים, מאבק השרירים, הם מחזות בולטים, המקפיאים את הדם ומנקרים את העיניים. חיוך טהור, מבט זך, חוט של חן, פסיעה צנועה, סבר־פנים מעודן, כל שהוא בבחינת רצוא ושוב, אינו ניתן על נקלה להיות נתפס במכחול הציירים, ואינו עשוי להתלבש בניב. מעשה ברב־אמן, שצייר שחוק הנחת המרחף על שפתי עקרת בית אחת, ודיוקן זה עלה ונתעלה לאם כל הדיוקנאות הנשיות ויהי לנס תמיד, אנו הצופים צוהלים ושמחים על הנס הזה, שיד אנוש הצליחה לצרור בצרור הצבעים את רוח החיים, ולתת לה השארת הנפש לעולמים. אנו אומרים: תמונה זו נצטיירה ברוח־הקודש. אין בה כלום מן הסנציה המכה בתמהון – אחיו של השעמום – אלא מן החסר המגלה טמירין מבאר מים חיים. אין זו אשה גיבורה ותקיפה־תוקפנית, כי אם נפש רכה, אשת תמיד, לכאורה, שכיחה כמעט, לא פרטית כל עיקר וכל־כך אישית, אשה שבעולם, אם ורעיה אהובה, אך לא מאהבת; לא ונוס, כי אם רחל האם; לא עטופה בשיראין, לא כל שכן שאינה עטופה במערומים ומוצגה לראווה. לא אשה של אש או של איש, כי אם לנפשה, שחזות החיים היא בה כסנה הבוער ואינו אוּכּל. אורי התאווה נחבאו להם בקרבתה; סביבה לא נסער מאד. אין היא הזרה, כי אם הקרובה, אחות לכולנו, ברוכה שפע עליון ומשוכה חסד מרומים. החיצוניים בושו ונכלמו למראיה; הקליפות נסו. היא יפה? לאו דווקא. אך היופי הוא מין לבוש. אולם הוד נפשי חופף עליה. בדיוקן זה חגגו החיים את ניצחונם.

מלאכת מחשבת,שתוכה רצוף חיים ללא סממני־מוות, הוא מעשה נדיר בתולדות האמנות. סיפור המעשה, שלא נאפה בתנורו של היצר הרע, יקר המציאות הוא, אנו יכולים להורות מתוך בטחון הלב רק על שתי יצירות קדומות ממקור ישראל, הן רות ושיר־השירים, הטבועות בחותמה של רוח החיים הצרופים, של רוח הקודש. מעטים בין אמני כל הזמנים הצליחו להביא לעולם יצירה במתכונתה של רוח־הקודש. רבים ביקשו לשאוב ממעיינה של רוח־הקודש, ולא עלתה בידם. אך הרבים ביותר זנו מלכתחילה אחרי חזיונות מדווחים, ופנו אל כל מקור נרפש ודלוח. הנרפש מצוי יותר; הדלוח מושך קהל צופים; המסוכסך מגרה לאלתר; המנוּון מפליא ומפתיע; הגס מרתק; המשקר מצווח בקולי קולות; השלא כדרך הטבע מפתה ומדיח; הפצע והחבורה בולטים ומנקרים את העיניים; כלי הנפץ מרעישים; האקדח מזעיק. וכלום לא נערכו במות ישחק כדוגמת שדות־קטל? כל המוזות ינקו מן התותחים. האקדח הוא ראש המדברים בכל המחוזות. עדיין לא קם תיאטרון למשחק החיים. כל הטרחות שטרחו היו לשחק את המוות, את הרצח, את החורבן, בין חורבן הגופים בין שריפת הנשמות. וכשאין רוצחים את החיים שבעין, מתנכלים לרצוח את סוד החיים, שהוא בחזקת הסתר אסתיר. מוקיעים את המערומים ומנבלים את הלשון. ניבול פה באמנות הלשון מושך גם כן מתאוות הסנסציה. ורק מבחינה זו מסתברים לנו דבריו המותמהים של ויקטור הוגו על הכיעור והיפה באמנות. הוא כך אומר: ערכו האמנותי של הלא יפה עולה על היפה. היפה אינו כולל אלא את הצורה ביחסה אל הפשוט ביותר לגבי הסימטריה המוחלטת בהתאמה הפנימית ביותר למהות עצמנו. ואילו הכיעור הנהו חלק מתוך הרמוניה מקיפה הרבה יותר, שאין אנו יכולים לסקור את כולה. ועוד: הכיעור אלף פנים לו, ואילו היפה הוא דל ביותר, בעל טיפוס אחד יחיד ומיוחד. ביסודה של מִמרה מתמיהה זו מונחת הסברה, שהכיעור מתמיה יותר ויסודות הסנסציה שבו מופלגים יותר. קליפותיו מרובות. ואילו היפה לאמיתו, מכיוון שעיקרו פנימיות, הריהו כחיים עצמם העשויים להיראות בעיניים קצרות־ראיה כחולין, ולהתקהות על קטני אמונה בכוח החיים. כיוצא בכך אנו שומעים שיחת רבים, שהאמת משעממת, השקר נחמד ומעניין.

מתוך“ברכי נפשי”, תרבות וחינוך 1965

כשאין נחת, מבקשים טעם לחיים ומשען לקיום. החזות זקוקה לחסות. אילו זכתה היצירה האנושית, היו כוהניה מתפרנסים מן המן ומרחפים כנשמות גבוהות בעולם האצילות, אינם נצרכים לא למתנת בשר־ודם ולא לתשואות ההמונים; אלא נהנים מזיו השכינה, ששים ושמחים בחלקם להתחבר עם רוחות מרום ולהתעטף באדרת תפארת לחיי עולמים. אך החיים בזוהר עליון הם נחלת קדושים, האמנות נתנה גט כריתות לקדושה, ותמכה יתדותיה בחילול הקודש, כדרך שעגנה בחיי־שעה ובצורות חולפות, תחת להסתכל בצורה העליונה. היצירה שפנתה מאם אורחות, היא דרך הנצחים, ונטתה לנתיבות הזמן, עשתה חוזה עם גיבורי הימים ותקיפי השעה. מאז ומקדם שימשה בת לוויה למושלים, והיתה סמוכה על שולחן הנדיב או הקיסר. עוד בתקופת תלמי פילדלפוס נתחברה מהתלה קשה מאת טימון על אנשי הרוח, הסמוכים על שולחנו של מלך מצרים ועל דברי החנופה של המשוררים למיטיביהם. ורגיליוס,שנבחר על ידי דנטה להיות מורה דרכו בעולם הרפאים בתוך מאפליה, תרם בקול חוגג את מס הקטורת לשטן, כשקרא באזני איש רומא את מנשרו הנודע "הנח לעמים האחרים את האמנויות היפות, יעסקו הם במליצה ויחקרו את מסילות הכוכבים. אתה למשול בעמים נוצרת, זכור זאת איש רומא. "יש מידה מרובה של תום קדמון בהשאת עצה זו. האחרונים כבר גילו את החמדה הגנוזה בסגולת המליצה והאמנויות היפות, לסייע בידי רבי־הטבחים של כל העמים,למסוך רוח עִוועים, רוח שכרון בהמונים, ולחזות להם משאות שווא ומדוּחים בין השלטון נתון בידי קיסרים ורודנים, בין המונים מושלים בכיפה, לעולם השטן מרקד בנתיבות השררה, והוא זקוק לפייטנים ולאמנים. יפה הקול לבשמים של השררה. סיטרא אחרא הזקוקה לפרסומת, מצפה תמיד שיעבירו עליה קול, וכל השמועות הפורחות. היא משמינה בתוך עולם הדיבור. לפיכך אין זו אלא תמימות לייעץ את גיבורי הכוח להדיר את עצמם הנאה מן המליצה. תקיפי השעה עושים תמיד כווני חן לעולם הנוי והחן, כשם שחכמי הנוי והחן להוטים להיות מקורבים לחצרות, שברק התפארת החיצוני חופף עליהן, או לשווקים, שתשואות ההמונים מנסרות שם.

קו ישר מתוח מדברי החונף, שהשמיעו הפילוסוף אנאכסרכוס באזני אלכסנדר והפייטן וירגיליוס במנשרו לאיש רומא, עד לכרכורי החונף של ברנרד שו כלפי רודני זמננו מימין ומשמאל, ועד קריאת ההתרפסות של האופטמן על “האושר הגדול ביותר בחייו שנפל בחלקו ללחוץ את ידו של המנהיג הדגול לעמו, אשר לא קם כמוהו זה דורות רבים”, ועד לכל אותה פמליה גדולה של סופרים ואמנים – בגרמניה לבדה הגיע מניינם, לפי רשימה מיוחדת, לשש מאות איש – שבכל הארצות,שהקטירו שבח והלל לאותו חדל־אישים. כלום מקרה הוא שיד הפייטנים האמנים ראשונה פשוטה אל פושעים שבעולם? אין מקרים גם בטבע הרוח. חטא קדמון דבק באמנות או בכוהניה. קליפות משלו תמיד בהיכל היצירה. אמנם, אין מקום פנוי מקליפות ואין חקל תפוחין קדישין שאין תולעים רוחשים בו. החיצוניים מבקשים להם גם כן תיקון, ואף הפנימיות ניזונה מן החיצוניות. לכן אין היכל הקודש, שאין מציבים בו צלם. כשלונה של האמנות בכך, שהיכלה עשוי צלמים, והיא תולה את כל עצמה על ההגשמה הגסה. כל אמן המגשים ומגיס לבו יותר הריהו משובח.

מלכות המגושם יש לה גבול ושיעור. אין קצבה לזוהר ולטוהר. אך יש סייג לניווּל ולניווּן. אין שייך לדבר על משבר האמנות. ראוי יותר לומר, כי מעיקרה באה עד משבר ולא יכלה ללדת אלא נפלים, צורות זמניות עוברות ובטלות, שאין בהן כל רוח חיים או שחיוניותם דלה ודלילה. קדמונים כבר ניחשו, כי מה שיש להגיד מן המוחש והגלוי כבר הוגד, וכי עשות ספרים הרבה לאין קץ הוא להג והרבה יגיעות בשר. תורת הנסתר עשתה עקיפין בשבילים־לא‏־שבילים, בין מצאה בקעה להתגדר בה בין לאו, מכל מקום לא פטפטה הרבה את עצמה. זכות הלבושים,שנתעטפה בהם, עמדה להינצל במידה כלשהי מן הקליפות ומן ההוללות שבפרהסיה. האמנות, כיוון שכל עיקרה הגשמה, לא יכלה להתחפר בסתרי תורה ולרדת תהומות, אלא אדרבא, הפליגה בפריצה כלפי חוץ ובעלייה להררי הניווּל, ההתערטלות לאן קץ. אין מערומים אחרי מערומים, אבל כנגד זה יש העוויות של עירום מדומה המכזב גם לשטן. אפשר להידרדר, ולא לתוך עומק, אלא לתוך השפל שעל פני השטח, אל הניוון שבניוון ואל חילול הקודש במחשבה תחילה, שיש בו משום הלשנה על קדושי הקודשים דל הנפש והוצאת לעז על הניצוץ האנושי.

זוהי הבעיה בעיצומה. כלום יש ירידה לאחר ירידה ארונה? ליקוי־חמה, שפגע באמנות בדורות ראשונים, מה מקום הניח לשקיעה כה ממושכת? על מה תוכו עוד תוסיפו סרה? עדיין אנו מדברים על משבר כביכול בשעה שהעיקר חסר. לא המזוזה נפסלה, כי אם ההיכל התמוטט; ולא מיתר ניתק, כי אם הכינור נשבר. העולם בדורותינו שטוף אמנות זוטא, אמנות השעשועים והבידור; קליפת נוגה אכלה את הניצוץ; החלפנים ושופרי הפרסומת תפסו את כל העזרה; שקר המרתפים מצפצף מעל כל הגגות; מכונות המולה ותעמולה לאלפים ממלאות את כל המבואות להיכל, ומשתקות ברעשן את קול הלב האנושי שהוא לעולם קול דממה דקה – ואי כאן פתח תקווה לתיקון ולעלייה? הנשמה בגלות, רוח האמת בנידוי, הטעם מושחת, חוש הבוחן משותק, כל שאיפה נאצלה נתונה לשמצה, ההמוניות יושבת כסא למשפט, דעת־הקהל נעשית על־ידי אלפי מדריכים גלויים ונעלמים; חיה יחידה ממושכנת אצל המפקחים על השווקים; הכשרון כמתנת אלוהים עבר ובטל בהערכה הכללית; השראה, השתפכות הנפש, יושר אישי, מוסר הלב, נאמנות רוחנית, הוצאו בדימוס. הסנסציה היא מלכת היופי, רב־מכר הוא עד המלך או עד ההמון,השטן הוא נותן העבודה הראשי, המעסיק את כלל הכשרונות; על כל ציוץ מבויש של קול האמת מרעיש השקר בפעמוניו מסוף העולם ועד סופו – ומהיכן תצמח ישועה ויבוא התיקון? הקושר עיטורים לרע זוכה לשם טוב והדולה מתוך הדלוחה ומשקה מפיץ מעיינותיו חוצה, מיתרגם לכל לשון ונישא על כל לשון. המדבר בעד עצמו ונאמן לרוחו שרוי בצל. המדבר מטעם ומקבל חסות מעלים עליו את השער – ועדיין עומדים טועים או מטעים ומצפים לבשורה מתוך שופרותיהם של אמנים וסופרים.

שגרה או איולת, שגגה או זדון? ובכל זאת חוזרים ומשננים, שהאמנות היא מקור כל ברכה וכי המושכים בקולמוס או במכחול הציירים ובקשת המנגנים, אנשי הרוח, הם סולת האומה ושאור שבאנושיות, מבשרי העולם שכולו טוב וסוללי הדרך אליו לעתיד לבוא. מנין אותה גניבת דעת עצמנו? לא למדנו כלום מימי קדם, לא קיבלנו לקח ממעשים תעתועים של המכונים אמנים, שמשי הפרונוגרפיה בכל הזמנים. מסיחים אנו דעת, שמעשרה קבים של ספרות, שירדה לעולם, תשעה קבים ואף למעלה מזה, הם ניבול־פה ובלשות, מרקחת של תבלינים ומעשי תבל, גיבוב של דברי הבאי והבל, שיחת יושבי קרנות ומוזרות בלבנה, פיגול וחילול.

אנו טובעים בים של זוהמה השופע אלינו מכל התיאטראות ואולמות למחזות־בדים, הפושים מיום ליום ומחלחלים כרקב בבשרנו ובנשמותינו. ואף על פי כן עדיין הננו מעמידים פנים של כובד־ראש לדרוש כל אותן יצירות מקק וסרק כמין חומר להבנת הנפש. אומרים לנו, שבתוך השופכין הללו משתקפים פני הדור. אף מושיבים מומחים לאלפים ולרבבות לפרש את הכוונות וסתרי הרמזים, המושקעים בכל מרקחת־פיגולים. אי כאן שיקוף ומי כאן משקף מה?

אין זו אלא איוולת מקלה לייחד לראי עקום זה את הסגולה לשמש בית ספר להכרת עצמנו. אפילו שלוליות נרפשות כוחן יפה יותר לשקף את צלמנו.

האמנות לא היתה מימיה ראי נאמן לחיים. אין החיים נראים ומתראווים, כי אם בורחים מן העין הבלשנית. קל וחומר האמנות כפי שהיא נתונה ברמה של הזמן הזה. כל שהוא משכן השלום והאהבה בחיים נהפך בכשפיה של האמנות למאורת פריצים. תקלה היא או גזֵרה רעה, אבל כך הוא הדבר. החיים הם עקלקלים וגם בעקלקלותיהם נוהרים בדרכם. אולם באמנות אף העשוי ישר מתעקל. אין גן־האמנות ירוק תמיד. אדרבה, הירק חומק ואוזל מתוכו. סתיו, שלכת, כל מפל, בו. קצר מצע האמנות להנוות עליו את האביב. התנים נתכנסו בהיכל היצירה וחסמו את הדרך בעד הכינור. אילו בא והופיע אלינו אחד מכוכב־לכת אחר לחקור את טיבנו לפי הרומנים שבכל הדורות היה מכריז ומודיע,שאנו שבט של חולי־נופלים, פושעים ומטורפים, זקנים לאין שיעור, אין בנו קול עוללים ויונקים ולא קול חתן וקול כלה, אין חמודות הנעורים. סגריר תמיד שוכן בעולמנו. אין זה כך. ובפירוש לא כך. אפילו בעלי הקינות שבסופרים רואים חיים במנעמיהם; כיוון שמגיעים אל שולחן־כתיבתם מיד משנים מן המטבע של חייהם ועושים תשעה באב או פורים, חורקים שן או שולחים לשון, מנבלים את פיהם או יורקים בפני הריבונו של עולם. ראי עקום, לא די שאינו משקף את האמת, הוא מעווה את הישרה; המעט שאינו מייצג את הדברים כהוויתם, ולא כל שכן שאינו ממציא שום תרופה לשום מחלה, אינו מאיר כלום, אף מחשיך. אין לך בזמננו מלאכת מחשבת, שאין יוצאים מתוכה אדים נפסדים להרעיל את הנשמות. כל אווירה עכורה, מתוארת ומסופרת או מצוירת, מחנכת לקלקול בכוח הדוגמה של שחיתות המקופלת בתוכה. כל יחיד אומר: ממה נפשך,אם כזהו העולם אהיה גם אני כזה. פשעים חזוניים מולידים פשעים מציאותיים. עניין זה הוא לכאורה מושכל ראשון – ואף־על־פי־כן רבים מתעקשים לבלי להבינו. השטן הוא בעל־הבית של הבהמות, מושך בכל החוטים, בוחש בכל הקדירות, צועד בראש התהלוכות, מהלך מקושט צבעונין, מוזרח בתאורות, והוא אפוף תפאורות. ועל הכל הוא מלך הסנסציות. הכל עומד לרשותו.

אף זה הוא בכלל מעשי השטן לבכות בסנוורים את העובדים לו, את משמשיו ואת כל הנתונים במחיצתו ומתחממים לאורו הכוזב. אף הוא פועל בסתר אסתיר ואף הוא אומר: ולוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. לפיכך מצאנו, שאין משנה ברורה בעניין מציאותו של השטן והקליפות. רבים ממקורביהם כופרים בהם או מתעלמים מהם, כי האמונה והכפירה משמשים אצלם בערבוביה. אולם הפקפוק לגבי השטן,לא כל שכן הכפירה הגמורה במציאותו, הם מסימני החולשה והניוון. דוסטוייבסקי, שהיה כל ימיו מפרפר בפח השטן מתוך אשליה שזה פך שמן משחת קודש, נתברך באומץ־לב רב יותר מאמנים אחרים, שהיו מקורבים למלכות הסטרא אחרא, ונמנעו ליתן לעצמם דין־וחשבון על כך. אולם הודאתו המפורשת של דוסטוייבסקי לא עמדה לו להרחיקו מעשיית מטעמים לפי טעמו של השטן ובחסותו. אף הוא נתבצר בתוך החלקה החולה וינק מן המוגלה, אלא שלא הודיע לפחות, שהמחלה היא הבריאות. גיבורי דוסטוייבסקי אינם רוצחים מתוך רתחת הדם, אלא בדם קר ומתוך עיון מחשבה כביכול, בהכשר הרב, הוא השכל. הם רוצחים את האדם, כדי להרוג את השטן. בין כך מגבירים את כוח חילותיו. הם רוצחים אחרים בדרך לאיבוד עצמם לדעת. הרוצח הוא אצלם מעין תלמוד תורה.

זה היה חידושו הגדול של דוסטוייבסקי, שהוא נסתפח על מחנה השטן בכוח היוצר שלו לא מטעם המלך ולא בחסות הרודן או כל תקיף אחר, אלא על דעת עצמו. גיבוריו אינם עוד שכירים אצל מעבידיהם התקיפים, אלא עצמאיים. מכאן האגדה הנפוצה על רוח הקוממיות והחירות, שפיעמה כביכול אותו רב־אמן. למעשה היה שליחם הסמוי של כוחות העבדות, בלדר המלך במעטה נציג הבוהמה. הוא התקין את הבסיס לרודנות של לעתיד לבוא, ושימש מעין אליהו של משיח הפשעים. זה הוא האמן וזה גורלו אם אינו משועבד לכוחות השחורים של היום, הריהו שליחם של כוחות המחר השחורים. כסבור היה דוסטוייבסקי, ואולי לפי תומו, שאפשר להרוג בכוח השטן את האדם, על מנת להקימו לתחייה בדמוּת אֵל או האדם העליון, מאחר שכבר היה מעשה, ואחד בבשר קם מעם המתים והבטיח מלכות שמים עלי אדמות. אין יצור מחריד ונעווה מן הרוצח המאמין ומן האמן המלשין. מפסולתם של לוחות דוסטוייבסקי ניזונה אמנות זמננו. אך זו היא פסולת לא של לוחות, כי אם של שברי לוחות, פסולת של פסולת. דוסטוייבסקי הדליח את המעיין, שלא היה צלול מעיקרו, נסתבך בקליפות, בלבל סטרא אחרא בסטרא דא. פעמים זימן סטרא דא ויצאה סטרא אחרא.

הוא פתח תקופה חדשה של ערבוב היוצרות והיוצרים. ממנו ואילך גבר הדרדור. על־ידי הערבוב נמסרה מלכות האמנות לערב רב. ואולי ראוי להפטיר בהגות רוחו של הפייטן אברהם אבן־עזרא, בדברו על השיר, והוא החלוץ לכל מעשי־חושב לאמר:

הישמעלים שיריהם באהבים ועגבים

והאדוֹמים במלחמות ונקמות.

והיוונים במלמות ומזימות,

וההודים במשלים וחידות

והישראלים בשירות ותשבחות

לאדוני צבאות.

מתוך “ברשת הקליפות”, “ברכי נפשי”, תרבות וחינוך 1965

החסיד והמשורר, שתי הטבעות האחרונות בשלשלת ההתפתחות וחתימה של מחזור ידוע בתולדה, שווים בכמה וכמה ממידותיהם לפי ששניהם הם היחידם שבאו להתקומם כנגד הטבע ולמרוד במין.

שניהם מתכוונים לעקור את הכול. החסיד אומר: הכל אסור! כלומר,הטבע אסור בהנאה וכמעט גם במגע. פיגול הוא. כנגד זה מכריז המשורר: הכול מותר! הבשר והטבע נפסדים הם. לכן ניתנה הרשות להחריבם. יתר על כן, החורבן וההרס חובה הם לרוחו של האדם הממריא אל על, “אנחנו רק קרוצי־חומר,רק גופים – החריבו” – קורא לפורג', בן־גילו של בודלר. אמנם המשורר אינו מתיר אלא במחשבה ולהלכה, במעשה, הוא על הרוב חסיד גמור ופרוש, לפי שחלק גדול מיצריו מוצא את תיקונו בדמיונו הנפרז של המשורר.

החסיד והמשורר שוטמים שניהם את הפרייה ורבייה וצמאים אל המנוחה בחיק ההסתכלות, שהיא על חוף הנירוונה. הם לוחמים עם הטבע. הראשון – בכלי זינה של הנזירות. והשני – בפריצת גדרים, שעל ידי זה הוא קורע מעל הטבע את לבושי הקדושה, מוצץ מתוכו את כל אונו ומוקיע את קלונו. החסיד פורש מן הבשר והיין והמשורר מפטם את עצמו בבשר ומבסם את עצמו ביין עד כדי בחילה. זה וזה מרדו בשטף ובתנועה תמידית. המנוחה היא משאת נפשם. “שובי נפשי למנוחיכי” – מתחנן החסיד על נפשו; “נר אלוהים נשמת אדם – אומר בעל ה’תניא' – כשם שהלהבה רועדת ונכספת להיפרד מפתילתה ואינה יכולה, כך רועדת הנשמה ונכספת להיפרד מן הגוף ואינה יכולה”.

החסיד והמשורר עיקר מהותם היא הליריקה, כלומר: הפחד, המוסר והיופי מפחדים לחיות בעולם תחתון זה. החסיד עומד תמיד לפני קונו ככלי מלא בושה וכלימה וכל עצמותיו תרעדנה. היופי מפחד אפילו מפני ביטויו. עצם, כל שחלוש הוא, מפונק, רחוק מן החיים וקרוב אל המוות, הריהו מקפיד יותר על עצמו ומרגיש כאב אפילו מנגיעה כלשהי. עצם כל שחולה הוא יפה, עדין, ונוח להיכבש על־ידי החומר, הריהו מסתתר יותר ואוסר לאחרים אפילו נגיעה בו. המוסר והיופי צנועים ונכנעים הם מטבעם, עיניהם כבושות תמיד בארץ או תלויות בשמים בבקשת רחמים. הליריקה היא פצע. ספר התהילים מתחילתו ועד סופו הנהו ספוג פחד. “רשת טמנו לרגלי”, “הצילה מחרב נפשי”, “המה יביטו יראו בי”, “הושיעני מפי אריה”, “כל רואי ילעיגו לי”. זהו פחד מפני ההוויה,מפני כוחות הטבע, השוטמים את המוסר והיופי, לפי שהללו כופרים בהם. מפני כך חושדים תמיד החסיד והמשורר ורואים את עצמם מוקפים אויבים, המתנכלים לנפשם ומתכוונים להטיל בהם זוהמה ולקרבם אל החומר. סטרינדברג מפחד תמיד מפני רוצח פלאי. הנריך היינה מוטל כל הימים חולה על ערש דווי, ארץ רבה היא לו ערש דווי, כמשיח הצער הוא מתיר ואוסר את אספלניותיו ורק לעג ובוז על פצעיו. פעמים הוא גם ממטיר על הפצעים סחי ואשפה, בשביל לכסותם מעין זרה ולעשותם כתמים.

בעלי המוסר והיופי הם מטבעם אינדיווידואליים ומתבודדים, לפי שכבר באו בסוף המחזור. אחרי אשר קצרה ידם של המחוקק, הכוהן, הנשיא, השופט והנביא המוכיח להיטיב את מעללי בני האדם ולזכך את מידותיהם כבר התייאשו גם החסיד והמשורר מלתקן עולם. שניהם רק את נפשם באו להציל. הם חרדים על ניצוצם ושומרים עליו. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' " לחזות, כלומר: להסתכל. ואילו החיים הם מלחמה. כל איתני הטבע אורבים לאדם. והחסיד מבקש לברוח מן הטבע. הוא בורח אל תוך הבדידות, אל הסיגופים, אל המערה, אל היער. אל בין אריות ודובים, כלומר, שוב הוא חוזר בעל־כורחו אל בין זרועותיו של הטבע. אבל לעולם הוא מבקש לו מקלט בבדידות, “ציפור בודד על גג”, קראו על עצמם המלך החסיד, נעים זמירות ישראל, יחד עם וורלן משורר צרפת.

אכן, לא לחינם ספוג החסיד תמיד פחד ורואה רשת פרושה לרגליו, לפי שהטבע טמן פח לרגליו ומשתמש בו לתועלת עצמו. הפחד מביא את החסיד לידי הכנעה. קשה לו לשאת את הוויתו והריהו כופר בה. “אני תולעת ולא איש”, “הנני עפר ואפר”, “חוטא ופושע אני” – כך מעיד על עצמו החסיד. עדות זו אמשלה היא לחסיד, תיקון לחטאיו, הוא אומר: אינני אדם,אינני הוֹוה חי. דומם אני, בטל ומבוטל אני, רגב עפר אני. מן הטבע ברח, אליו הוא שב ושם מבקש הוא לנפשו חסות. אולם חוץ מזה דרכו של החסיד לבקש לנפשו חסות ותיקון גם באדם, בצדיק גדול ממנו, ובצדיק הדור, שיופיו של הלה,לפי השערתו ואמונתו של החסיד, גדול הוא משלו, ודאי יותר וקיים. יופיו של צדיק זה, השופך את ממשלתו על חסידים או תלמידים רבים, העושים את רצונו ונכנעים אליו, ודאי הוא באמת משל החסיד, לפי שכבר ספג לתוכו כמה וכמה ניצוצות של חסידיו ותלמידיו והריהו קרוב יותר אל אחדוּת השלהבת, אשר אליה תכסוף נפש האדם. החסיד מגיש את ניצוצו אל צדיק זה באמת ובלב תמים ואומר לו: קרבני נא, מאורי, אל שלהבתך, ועל ידה אל שאר הניצוצות של אחי, אזכה נא לשרת לפניך, כדי שכולנו יחדיו נכניע את האויב המשותף, את הסמאל, את הקליפה, את הסיטרא־אחרא. ואמנם,הצדיק שגיב הוא מן הטבע. הוא משדר את מערכותיה ומגן על נשמתו של החסיד מפני האיתנים. הצדיק גוזר והקב“ה מקיים. הקב”ה גוזר והצדיק מבטל. החסיד מאמין בצדיק. האמונה היא כוחם של החסידים במלחמתם עם השטן, היא הדיסציפלינה במערכות המלחמה. צריך להזדיין, לחגור את כל הכוחות למלחמה. להכניס אל המערכות המון לוחמים. לרכוש נפשות. אחרי שהחסיד כבר נתדבק בצדיק והתקין על־ידי זה את ניצוצו וגם תיקן את פגם חייו, הוא בא להכניס גם את נשמותיהם של אחרים תחת כנפי הצדיק ולקרב את ניצוציהם אל שלהבתו. החסיד, התולעת, העפר והעפר,בז גם לאחרים,התולעים, גופם מהו בעיניו? חרס הנשבר, כלי נפסד. ואת נשמתם של הגופים הוא מתקן ברצון ובאונס. בכל מיני כלי־זין. לשם קידוש השם וקידוש הצדיק מותר לחסיד גם להתאכזר על אחרים, חובה היא לו. כל המידות הרעות ניתקנות בשורשן, כשהן באות לקדש שם שמים. שבירת הכלים לשם תיקון הניצוץ מצווה היא. הרשות נתונה לחסיד לרדוף את הרשע, לבזות את צלמו, להכניעו עד חרמה לשם תיקון נשמתו. החסיד, התולעת, הפצע, הכוסף אל הנירוונה, מתגבר כארי ולוחם לשם שמים ולטובתו של הטבע, השואף דמים, כדי לברוא על ידיהם מינים. וכך נעשה החסיד הלוחם עם הטבע כלי שרת בידו של הטבע. יצא למלחמה בשם אחדות הניצוצות וגרם להתגוששות גופים ולאחדותם. בגד בבדידות – ויצא לרשות המין.

החסידות בכל הזמנים הייתה מועלת בשליחותה. היא מוסרת לידו של הטבע כלי־זינם של המוסר והיופי. היא מתירה את החרב ושופכת קסמים על החיים. אמנם,האדם שפל ובזוי הוא. חוטא ופושע הוא, אבל תמיד יש לו תקנה: התשובה, הדבֵקוּת בצדיק. הצדיק הוא לחסיד תכלית ומשאת־נפש. כל אדם יכול להגיע לידי מדרגתו של הצדיק. ניתנו לחיים מרחקים, המגרים יצר הכיבוש. כיבוש היצר מגביר תאוות החיים. החסידות מגיעה לידי כך, שאוסרת את העצבות ואת היאוש. הספקות ילדי השטן הם, מרה שחורה היא בתה של הסטרא־אחרא. אסור לכפור ביופי. היופי ודאי הוא, שריר בעולם זה. כוהנו הוא הצדיק. הצדיק הוא גם המושל, הטבע עצמו נשמע לו. הטבע הוא הדום רגליו של הצדיק, יסוד העולם. גם ההדום קדוש הוא, שזכה להיעשות מדרס לרגלי הצדיק. החסיד,שהמשיל את עצמו כאפר ועפר, לא הפסיד מעכשיו כלום, שגם העפר והאפר קדושים הם. הדומם, הצומח וכל החי קדושים הם, שזכו ונולדו לשמש את הצדיק. כל עשב, כל עלה וכל אילן מהללים יה, רבון העולמים, ואת בנו יחידו, את הצדיק. אפילו בהמות,חיות ועופות טמאים נשמעים לצדיק. כשהצדיק היה מתפלל היו גם הכבשים כורעים לפניו והקשיבו לדבריו בדממה דקה. מכאן דרגה לעבודת אלילים, להערצת הטבע, סעודה של מצווה, הילולה של צדיקים. הבשר הנאכל הוא בשר גופו של הצדיק, והיין הנשתה דמו הוא. השיירים של המאכלים פרורי מזבח הם. זה השולחן אשר לפני ה'. גם הבשר,כלומר,הטבע מקבל תיקון. נפל החסיד שבי בידי הבשר והיין.

פחד ההוויה, אהבת ההתבודדות, מרד בטבע, כוסף הנירוונה ושאיפה להסתכלות – הם גם מידותיו של המשורר. בז הוא לנפסד וללקוי ומפחד מפני הכיעור, הממלא את חלל ההוויה. על כן הוא בורא לנפשו עולמות יפים. הוא מרקיע עליהם כמושל אווירי ובודד. “אני עבד, נכנע אני, שפל!” – קרא על עצמו החסיד. אולם המשורר מכריז על עצמו בגאות: “בן־מלך אני, גאה, נשגב רם על רמים”. החסיד משפיל את בשרו, והמשורר מרומם את רוחו. אולם גם המשורר לא לתוהו ברא את עולמותיו, לשבת יצרם, הריקניות צער היא לאדם. בעולמותיו־דמיונותיו זורע המשורר בריות לאלפים וממליך את עצמו עליהם, שאם אין עבדים על מי הוא מולך? מרד המשורר במציאות, ברח מתוכה לפי שכלי־היופי נפסדים הם. כואב הוא את צער הכמישה של כל יופי ארצי. אולם התושבים שלעולמותיו לא גוף להם ולא דמות הגוף. הם טוויי אור. המשורר מתרפק עליהם במתיקות שיכרון. הוא משוטט ברחובות קריה, בתוך התשואות, שולח מבטי בוז בפרצופים עוברים ושבים, שורפם ועושם גלי עצמות. הה, בני אדם חלכים, הה,עבדים מתפרצים, עלובים מבלי עולמות הוד! לבו,לבו להם. התמכרו לחיי חול והבל. אמנם,לא תמיד יְזַכה במבטו. בהול הוא, בהול המשורר. בין הגלים הגועשים נשא הוא ביעף את מפרשיו. עיניו מתהלכות לפניו קדימה וממיתות גופים. חללים נופלים לרגליו. בנהרי נחלי זיעה ודמעות אדם ירחץ פעמיו. נתרוקנו לעיניו רחובות קריה. הם כל בשר! גווע כל היקום! יחיד בודד פוסע המשורר קוממיות בין משואות עולם חרב. שבר כל הכלים, השמיד בשר.

אולם ככל שהמשורר ממריא לגבוהות מן הגוף ולמעלה, כן ישפרו בעיניו הגוף והבשר, שכבר קרמו עליהם את הערפלים לתפארת. הולכים עולמות המשורר ויורדים למטה. המרחקים מצחצחים צורות־הבשר של החיים ונוסעים עליהן ארגמן. בין ערפילים מרחף המשורר המנצח,אשר לא אמר די בכיבוש מרחקים ובנצחון קר על בריות אור, צריך לנצח את הקרוב, את הבשר המורד, ויחד עם זה מבטיח להיכנע. המשורר משפיל את מבטו. בגניבה, בין חרכי ערפילים הוא מציץ על דֵרי מטה, רץ, רץ הוא ברחובות קריה עם קרני האור אשר גנב מן האלים ולהוט לזַכות בהן את הבריות העלובות. תמה הוא עליהן, שלא נזדרזו הללו ליהנות מאורו הגדול. הן הוא בן־מלך ובידו להנחילם עושר רב. הוא מרמז לבני־האדם, קורא להם בתחנונים, בשירה, בדברי קצף, במחמאות, באכזריות, באמת, בשקר; מפתה אותם ברוח, בבשר, בחזיונות הקרוב והרחוק, בפרחי המציאות ובילדי הדמיון. וכשאין אוזניים קשובות למשורר, אם אינו נענה מיד, הריהו בא גם בסערת מלחמה, הוא לוחם בכל מיני כלי־זין. הוא מתהדר בגבורתו או בחולשתו, בכוח שריריו או במחלתו, באהבת־חיים ובכוסף־מוות, בדברי תחנון כאחד קדוש או בניבול־פה. כל הדרכים כשרים לשירה כלחסידות. כי כבר בחל המשורר ביצורי־דמיון. הוא שואף להעלות ניצוצות מגופי בשר ולהדביקם אל שלהבת היופי, להתנשא עלי במות לקול מחיאות־כפיים ותרועות־שמחה, לעטוף את החיים אדרות זיו ולהצית עיניים. וכך אנו רגילים לראות את המשורר, השב על החברה, אחרי שכבר עלה ממנה ובז לה, לפי עדות עצמו ומחניף בפיו לטבע. אל שולחן המעדנים הוא עומד כעני בפתח ומקלס את הבשר ואת היין. הוא מרומם ומשפיל את עצמו בנשימה אחת. משפיל את יצורי דמיונותיו, ילדי המנוחה וההסתכלות, מטיל זוהמה ביופי הנכסף ושופך על נפשו חצי לעגו כהיינה וכוולטר. חוטא המשורר לרוחו וחוזר אליו בתשובה ומתחרט גם על תשובתו. בורח מנפשו ושב, יורד לעולם התחתון, פורח בחלל עולמות. עולה ויורד, נע ונד, מתקצף. מתרגז, בוחל בחיים ומסיע מבחילתו אבנים לשירה. אולם שירה זו עצמה, שיסודה ומהותה הם המוות והבחילה, נעשות זמר לחיים. היא נעשית רכוש החברה וסרסור המין. אחרי כן באים יושבי־הראש של החברה, הרצים, התגרנים, הסרסורים, העסקנים, הדברנים, נוטים חסד לשירה, פרח המוות, שמים את דפיה המכורכים בארונותיהם, שואלים ממנה פתגמים בשביל נאומי ברכותיהם ליום כלולת־דודים ומשמיעים פסוקיה על כוס יינם. בחור ידקלמנה באוזני בתולתו, אהובתו, האומה תקשור ממנה לעצמה גזמים וסופר הדורות עושה אותה גלגל בין גלגלי מסיבות ועלילות חיים.

אלו הם פירותיהם של החסיד והמשורר, אשר קראו להילחם עם הטבע והמין. הם זרעו את המוות והבאים אחריהם קצרו את החיים. קראו לבחילה, אולם מאחורי כתפיהם עומדים תמיד מזומנים שלוחי טבע, אשר שתו ממעיינותיו־דמיונותיו של המשורר וגם לגמו מכוס יין כשר של הצדיק. השלוחים קוראים אל החמדה, הבשר והכיבוש. הם קוראים דווקא בשמו של היופי וגם של המוסר, המוסר הכוזב, בן הטבע, מוסר האדונים, אדוני הבשר.

"ארץ" אודיסה 1919

1

רבים מקטרגים על תעשיית המלים, “המוגזמת, כמובן”. אלא שאין לדעת מאיזה שיעור ואילך מתחילה ההגזמה. אחרים אומרים: “אין אנו מתנגדים כל עיקר לחידושים במקצוע הלשון, אבל בתנאי שיהיו טבועים בגושפנקא מוסכמת.” ואנו נמצאים מצטערים על זה שעדיין לא נתחוור לנו מאימתי אדם המטפל בפרשה זו עולה לגדולה של גושפנקא. תאמר: רק מוסד מוסמך, כגון ועד הלשון, ראוי ליצוק מוניטין לשוניים חדשים, וכל מי שהוא פחות ממוסד, כגון יחיד, אפילו יחיד דגול, חס לו מלהתעטר בכתר מחדש? או שמא מותר גם ליחיד מחונן להרחיב לפי חושו וטעמו את גבולות הלשון ולהגביר את כלי קיבולה! “כן, גם היחיד! אבל בתנאי שיהא חכם בן־סמך, שואב מן המקורות, בעל רוח הקודש בסוגיה זו”! – אבל למי זה ניתנה ההורמנא להמליך את פלוני לחכם ולהוציא את אלמוני לכלל ההדיוטות? והלוא גם מפי תינוקות הננו שומעים לפעמים חידושים נפלאים. ויש כי פי העם מפיק מרגליות של המצאות מילוליות. עתים שבשתות בשפת ההמון עולות יפה כאתחדשתות. דעה אחרת גורסת: התינח המצאות מילוליות להגדרת שמות־עצם ומונחים טכניים, שרבים מהם נעדרים בלשוננו הבלתי מדוברת לשעבר, אבל מה צורך יש בפרייה ורבייה מופרזה של סלסולים ומלמלות דקדקים, שאתם מעמיסים על הסגנון העברי לשם יגדיל מליצה? ומה טעם בפטורי ציצים לציון יתר של נושאים מושכלים, הממלאים את לשוננו מזן אל זן? דעה זו נשענת על הסברה המתהלכת, הבלתי נכונה בהחלט, בדבר העושר של המונחיה המופשטת, השמור בלשוננו. ואם כן למה יבוא העשיר ויעמיס על שכמו משנה־עושר משא לעייפה? הלוא מרבה נכסים מרבה טרחה לעצמו. המחמירים ביותר רואים ממש יסוד מזיק במהומה של עשירות נוספת. סוף־סוף, טוענים הללו בהכרת צדק הוגנת לעצמה, מי שיש לו מחשבות במוחו ורגש בלבו יכול למצוא את סיפוקו בַּיֵש המילולי הקיים. מעולם לא אמר הוגה דעות עברי – מחזקים הם את דבריהם בעובדה לדוגמה, הנמצאת תמיד לכל דורשיה – צרה לי הלשון העברית מלהלביש בניביה את מערכי רוחי! לא אמר? ושמא כן אמר? או הגה בסתר לבו את הלא־אמור? ואם אחרים לא אמרו וכי אסור למי שהוא לבוא ולומר? אלא שהעובדה אינה עובדה… וכל אימת שקם הוגה דעות התקשה מאד מאד להתבטא בעברית. עיין שפת אבן תיבון של הפילוסופיה הישראלית. יש לנו הרושם שכל מה שהיהודים הביעו בלשונם העברית בכל הדורות על נושאים פילוסופיים הם נתבטאו רק בקירוב, כמעט, בדרך אומדנא, תמיד כחוט השערה על יד המושג המדויק. ואם עניים אנו במונחים טכניים הרי בכל מה שנוגע לשפת המחשבה המופשטת הננו לגמרי נבוכים ומבולבלים עד שכמעט אין בידינו אף מונח ברור אחד. היהודים בעברית הם עם אנטי־פילוסופי. אחזור אל נושא מאמרי: המותר, הצריך, היש הכרח לחדש במונחים ובשימוש הלשון? מובן: ההתנגדות לכך היא טבעית ומובנה. החידוש דורש מאמצים. הוא ממשיך לגבי האדם את עונת הדרדקאות. הוא מייגע. אבל הוא נחוץ או לאו? – לאו! – עונים רבים וכן חכמים. רק הנבובים – פוסקים הם – מתעטרים בהידורים. המסכה דרושה למוקיונים ולכל הגנדרנים והטרזנים, המתכוונים לחפות על דבר־מה, או, יותר נכון… על העדר דבר־מה בנשמה. כל התהדרות במלבושי לשון מוכיחה ריקניות מחשבתית וגירעון בתוכן! משל לאדם (או משל או דוגמה!) שגזרתו עקומה, התופר לעצמו בגד מיוחד לחפות על חוט השדרה המעוקם או השרוע שלו. שכן הגזרה המתוקנת מידי הטבע מסתפקת ויפה לה בלבוש מוסכם ומקובל על הרבים. רצה לומר: המקובל הוא גם הסלול והמובן והפשוט… “שכן כל גדלות אמיתית מופיעה בפשטותה, כידוע.”

כן, כידוע. הכול, כידוע, ידוע ליודעי הכול. גם האגדה על הגדלות היושבת בסתר הפשטות היא מסוג הידועות ההן. מבלי לערבב לכאן את עניין הפשטות, נושא עמוק לעצמו, שכבר ניסיתי בפעם אחרת, לדאבוני במעט הצלחה, לגרדו על גבי השטח – הוא הנהו כה עמוק ביסודו – אצמצם את העיון והדיון בסוגיה הבלשנית בלבד. סבורני: חידושים מילוליים מותרים לאדם כל אימת שהוא רואה בהם הכרח וסיפוק למבוקש אלמוני. כמו כן כל בעל הבנה החש אי־סיפוק במונח ידוע רשאי הוא לעשות בו בדק. כל מונח שאין בו יותר משום מצוי למושכל או לרגש, הריהו ממילא פסול לשימוש. ומי הדן על כך? כל אחד רשאי לעשות בנידון זה דין לעצמו. היחסים בין האדם והלשון הם מסוג הזיקה האינדיבידואלית. הדרכים הסלולות נעשו לשם נוחיותם של המהלכים בהן, היות והן הקצרות ביותר לפי האומדנא הכללית, אבל אין הן צריכות לשמש אבני־נגף לגבי כל אלה שפשפשו ומצאו לעצמם דרכים יותר קרובות ונוחות. על אחת כמה וכמה לגבי אלה שנוכחו, כי הדרכים הישנות אינן מובילות אותם כל עיקר אל המטרה או שהן מובילות אותם ממנה והלאה. ואילו הלשון אינה אפילו דרך. היא רק גשר על פני התוהו הזורם של עמעומים, השערות, כסיפות, חשיבות, וקורים הרהוריים. כל המונחים של המושכלים והרגשות הקיימים הם מסמכים רופפים, תחליפים עוברים, בריות של בקירוב, סתימות זמניות לריפוי שניים חולות. והם טובים משום כן לשימוש רק כל זמן שאינם מורגשים כמעט, היינו, שאינם כואבים לאדם. אבל ברגע שהאדם חש פרצה בגשר… או נדנוד בסתימה, מן ההכרח לו להחליף את הסתימה הזמנית באחרת הוגנת יותר לצרכיו ולמושגיו.

2

מן הראוי לקבוע כלל זה: הלשון היא יצור חי וצומח, וכל דיני הצמיחה והכמישה, הפריחה והבלייה, השולטים בכל ילדי הטבע, חלים גם עליה. אמנם, אין למצות משל במוגזם. לפיכך אין להשוות את המנגנון הלשוני לגוף יחיד אשר ימיו הם טפחות ממש. אבל ברור כי משול הוא לחברה האנושית או לכל קבוצות אחרות בטבע, שחלקים מהן או נובלים לפרקים בשעה שמתוכן צצים וגדלים ומשתגשגים לתפארה איברים חדשים. כל לשון יש לה אוצר הגרוטאות וסל הפסולת שלה. חובבים משתעשעים בישויות תמהוניות, מופקעות לדימוס, המסתופפות בחדר הזקונים שלה. מהם משתדלים להחיות את העתיקות. יש עתיקה המאצילה לווית חן באם היא מצטרפת בטוב־טעם אל מערכת כלים חדשה כתוספת, שמיעוטה טוב. אבל לעולם אין המלים הללו עולות על גפי מרומי הלשון ואינן חיות את מלוא חייהן. קיימות בבחינת נים ולא נים, קיום של משנה וסגניות, כאורחים ממדרגה שנייה, הקרואים רק לעתותי חג ומועד. וכנגד בוקעים ועולים מתהום אין־הסוף ברואים לשוניים, חדשים לתקופות, המבטאים ביתר דיוק והדגשה את הצרכים החדשים אצל הכלל. וגם אצל הפרטים. כי ישנם פרטים מקדימים, הצועדים בראש התקופות, אשר מכיוון שמנגנון התחושה שלהם הנהו מחודד ומדוקדק יותר, הרי הם זקוקים לפני כל אחרים לניבים ממצים את תחושת הזמן. בעל כורחם של הללו ליצור להם כלים לשוניים מחודשים ולחצוב לעצמם ביטויים לא היו. ואף־על־פי שהאנושיות יש לה לכאורה רכוש מילולי עצום כזה, שאין כמעט ביכולתו של אדם אחד לרכוש אותו לעצמו עד גמירא, ואפילו בלשנים מובהקים אינם בקיאים ברוב החומר הלשוני של שפת מולדתם (גם אנטול פרנס העיד על עצמו, שהוא ידע רק כחמישים אחוז מהשפה שהוא חולל בה נפלאות), הרי מהצד השני מרגיש כל נבון־דעת עד כמה ענייה לשונו באמצעי ביטוי כל אימת שהוא רוצה לדלות מהגניזה הנפשית, מתוך אותם המעיינות האינטימיים של ישותו הסודית, הנוהרים כאילו לא אל האתגליה, אלא אחורנית אל אפיקיהם. על אחת כמה וכמה נבצר הביטוי מאת הוגה הדעה והחוזה מראות בתמונות, המתעמלים מתוך כאבים ממש לברוא לנפשם ניב עצמי להלביש בו לפחות חלק מהדמדום המוחי והנפשי, שאינו נקלט בשום אופן לתוך המונחים הקיימים, שהם פרי אמוציה או הגיונות שכבר נגוזו. ואיני מבין למה משליכים רבים מאלה, המודים בצורך ההתחדשות, את יהבם על השימוש המחודש בצירופי לשון והם מתנגדים בתוקף אל חקיקת צורות חדשות למלים עצמן. לפעמים צריך ליצור גם סוג חדש של לבנה בשביל להתקין בניין חדיש. מה שמותר לגבי הפסוק כולו אי־אפשר לאסור לגבי המלה הבודדת. יש הרגשה חדישה בתכלית שצריך ליצור למענה גם נרתיק מילולי חדש. כשם שמציינים מחלה חדשה או איזה המצאה כימית בצירוף חדש של אותיות. אי אפשר לבנות עד אין־סוף צירופים מהמונחים הספורים שיש בידינו לצבעים היסודיים, מאחר שמהבהבת לנו בעתיד צבעוניות רברבה, מופקה מתוך הערפִּלים, כמו כן אי אפשר לפרנס עכשיו במלה אהבה המיושנה בהחלט את כל התפצלויותיה והתפוצצויותיה המרובות, שהשתגשגו בתודעתו ובתחושתו של האדם המודרני. עובדה זו שהלשון העברית, למשל, לא מצאה לעצמה סיפוק במונח שמחה אלא הוסיפה עליה חדווה ולאחריה גילה ודיצה ועוד, מוכיחה כי שמחה אינה עשויה לתת מיצוי לתחושה זו של נחת או של התרוממות הרוח. מהכרח היא שיתפה לעצמה באופן מקביל או בהדרגה זמנית את המלה ששון ואת החדווה וכיוצא בה. רעבון בלי הרף זה, המפעם כל ישות וממריצה לפיצול בלתי פוסק כדי לגולל בה כל אפשרויותיה המקופלות בה בבחינת רדימה, רודה בשוט גם את היצורים הלשוניים. כל בטבע הוא התהוות מתמדת. התפקעות, הסתעפות והסתנסנות. ואם בעולם הנגלה כל הנולד מכריז בגשמיותו על מציאותו ותובע לעצמו שם ומקום תחת השמים הרי בעולם הנפשיות יש מיני שמים תכלכלים כאלה ואדמה כה בלתי מוצקה עד כי המוני ברואים שלהם נוהרים אל תוך התוהו מבלי שהם יכולים לפצות פה ולצווח על גזל זכותם. אם האהבה בתענוגיה היא תופעה כה יקרת המציאות ואם כל התענוגים, אפילו הרוחניים, עולים לנו תמיד בייסורים קשים הרי זה בעיקר לפי שאנו תועים בחושך לא מוגדר ביחס לילדי רוחנו ולעולם אין אנו יודעים איזה סוג מאלפי רבבות סוגי אהבה צמח בקרבנו, ובאיזה שם אפשר לציין את נושא תענוגנו. כל ציון וכל הגדרה הם הקלה. כל מונח מניח את הדעת ומשיב את הנפש אל אפיקיה. כי מהו הצער? גלות האדם מעצמו. חיפוש ניעה. התרחקות מהעצמיות. והנה כשהאדם כמהַ לאיזה עצם זולתו, היינו, הוא מתאהב בו, תחילה בתעייה, בתהייה, בדמדום, באי ידיעה, הרי האי ידיעה הזאת היא גורם לכאבים. אבל עם ההגדרה והנחת השם באה הקלת־מה (במובן זה, האמנות, אם הביטוי, היא סם מרפא לנפש). כי הסתום, משהוא יוצא לגלוי הוא מפרק את עצמו (האמנות היא פורקן). בשפת המקובלים: הלשון היא מעולם התיקון.

האין עובדה זו מוכיחה כי בפריחתה המתמדת של הלשון ובפיתוח בלתי פוסק של פקעיה צפונים סמי מרפא לנפש? ולפיכך העמקת הלשון והרחבתה היא גם עובדה הומניטרית? רק הבערות והזלזול בפירותיו של אילן הרוח מניעים את בני האדם להתיחס בקלות ראש, אם לא בבוז גמור, אל מבלי העולם המתעסקים מבטלה בצחצוחי לשון ובבריאת מלים. לא מלים הן אלא תרופות.

3

לא חלקה שאננה היא הלשון¹, אלא כברה משדה־החיים הכל־עולמי, הנתון למרותם של האיתנים, הטובים והרעים. שדה טעון עיבוד, חרישה, זריעה, עקירת יבלית, כיסוח ופיקוח מתמידים. שדה מצפה לגשמי ברכה וצפוי למארה, על השדה מתלקחים קרבות בלי הרף. ויש שהוא נהפך לשדה קטל. אין לומר: כל הביטויים הקיימים לשדם בם. ולא כן. מהם נתמצו מרוב שימוש עד להתרוקנות. דינם לרדת לאוצר הגרוטאות או לצאת לשהות־מה בדימוס עד שינוחו ויחליפו כוח; מהם תוכנם הבראשיתי נשתכח, או נשתבש והם מתלבטים כמו צאן חולה ומזוהם, המנגע את כל העדר. ומהם ספג לתוכם במרוצת השימוש בהם תוכן שהנהו ההיפך הגמור ממשמעותם הראשונה אלא שמחמת השגרה אין האוזן שומה עליהם, והם הולכים ומתליעים ומסתאבים ללא פיקוח השכל המברר. לפיכך אף הם נידונים ליציאה בדימוס לזמן־מה או לעולם. בשדה־הקרב יש הרבה מפל ופסולת, פצועים ועייפים. לא רק כל המתרגם, אלא גם כל המבטא פסוק כצורתו, לא אמר כלום. כי הראשון שניסח אותו השקיע בו רגש מלא ושלם או מושכל חי וחזק, ואילו החוזר עליו מפחית מתוכנו קורטוב־מה. והשלישי מפחית עוד קורטוב. וכך פחת אחרי פחת עד שהפסוק פולט בפיות הרבים את השריד האחרון של עסיסו. לפיכך פתגמי מוסר יותר שהם נדושים בפיות הרבים כן תמעט השפעתם. בכל דבר מפעיל רק החידוש־מה שיש בו. שנה מעט את הפתגם, סרסהו, הוסף איזה קו או תג עליו, ואתה מזרים לתוכו תסס חדש. הוא הדין לגבי כל מלה כפרט. מרוב זיקנה היא תשה, וזקוקה לסמוכה ולמשענה. ויש שאות אחת, המתוספת עליה או נגרעת הימנה, מכניסה לתוכה נשמה חדשה. דוגמה אחת: המלה תאווה. איזה רחש חיים מפעפע לתוכה משאנו גורעים את ההא ומשאירים אותה פורחת בשלושת כנפיה: תו אלף וו. יש שנדמית לנו כשולחן שקטעו לו רגל אחת. ויש שהיא מזכירה לנו איזה תנין חזוני. היא מגרה, מעוררת, מרוממת את הנשמה, מצמיחה כנפיים. וכל זה בזכות הא קלילה שנתנשכה ממנה. המלה תאו אינה חדשה עמנו, כי אם שמורה לנו בגנזך הפיוטי. והרי זו הוכחה נוספת, שאת החידוש אפשר להפיק גם מתוך הישן והעתיק. יש מלה עתיקה, חנוטה, שוכנת עפר מתעלה מתוך הגניזה ומתפרחת כפרפר חי, הואיל ולאחר שנחה במשך שנים (לפעמים מאות שנים) היא צברה הרבה כוח. ואם להתעמק בדוגמה האמורה הרי מתחוור לנו, כמדומה, עוד פרט חשוב אחד: ההפעלה המרובה של תאווה חסר הא על כוח־המדמה באה בוודאי מתוך כך שהמלה הזאת המצויה בלשון נקבה הופקעה בצורתה החדשה מהמין המקובל שלה ויצאה למין אחר. כאן הרעשה: כל שהוא בזכר יכול להיות גם בנקבה. היינו: החוק הבי־סקסואלי השליט בכול, חל גם על מכמני הלשון. רמזים לכך אנו מוצאים בעצם באותן המלים הבודדות שאפשר לזכרם ולנקבם כאחד. אבל מדוע זכות זו של הקיום הכפול בשני המינים ניתן רק למלים מספר והיא נשללת מרב מניינה ובניינה של הלשון? מדוע לא נרשה לנו למשל לנקב גם את השולחן ואת הכוכב ואת הלילה ואת הים? ינסה סופר פריצות־גדר כזו על אחריות עצמו, ויעורר עליו השתוממות רבים וחמתם. וביסודו של דבר יש והים מופיע לנו בנקבות וככה אנו חשים אותו וככה הוא משתפך בקרבנו. המותר לסופר לעשות פרצות כאלה? סבורני: מותר וחובה היא, הואיל ואמת היא. מובן: בתנאי שהפרצים האלה נובעים מתוך צורך הכרחי בנפש, מתוך צימאון ואי ספוק, מתוך אחריות אישית. היינו, מותר וצריך לחטוא לחוקי הלשון, אבל לשמה. וכשנדייק נמצא שאם הלשון היא תצלום מילולי של יער הנפש והיכל החושים, הרי העבֵרות עליה ראויות להיחשב בצדק לשביליו הנסתרים והקצרים ביותר של היער, הסדקים והחגווים, המובילים בדרך מעוקפת לפני ולפנים של ההיכל. ואי־אפשר לי בשום אופן² להבין מדוע אפילו המתקדמים, המתירים חידושים ושינויים בבניין המשפט ובצירופי המלים, מקפידים בכל החומר על שינוי קוצו של יוד במלה עצמה. כאילו המלים נידונו מטעם פוסק עליון לקיפאון עולמים. הרי גם המלים מבקשות חיים, גידול וצמיחה בלתי חודלים. מנֵיִן האמונה התפלה הזאת בקדושתו וביציבותו המתמידות של המונח המילולי? המלים הן יצירותיו של המוח האנושי וברשותו הן. האדם העושה סדרים בטבע־חוץ, הנתון לו, כל שכן שרשאי הוא למַשטר ולעצב את הטבע הפנימי, שהנהו במדה מרובה מעשה ידיו. “אילו היו למלים כנפיים היו מכבר פורחות הלאה מהאדם!” – אמר אלפרד דה מיסה. ואילו היה להן פה לדבר (המסכנות הללו! הן המדברות תמיד בעדנו אילמות הן לבטא את עצמן!), נאמר אנחנו, היינו שומעים מכל אחת מהן בוודאי קובלנה קשה על מר גורלה: "אהה, משעמם לי, אנשים טובים, להיות קיימת לעד בצביוני האחד. גם אני נכספת להתחדשות. קצתי בפרצופי הקיים מיובלות שנים. רצוני לחרוג מעט מעצמי. לצאת לנדודים, לטפס… לחפש לי ממדים אחרים… ארסק את אברַי? איעשה בעלת מום? כל הסכנות ולא קיפאון! גם אבנים צומחות, אם כי בגידול אטי. הכול בטבע חי ומתפתח. ורק אני הנני אסירת עולם בתוך בית־כלא של עצמי. לא ולא! תנוני להיות קצת לא־אני. ללכת לגולה… שמא אשוב אל עצמי… ובוודאי אשמח על התשובה… אבל תנוני לחטוא… האמנם הקיפאון הוא גורלי לעד? לא. היוצר (הפייטן והחוקר) הנלחם עם הגורל, המרחם על כל החי, המחיה נפשות, הצר צורות והורסן, הוא ירחם גם על יונת־אלם שכמותי וייצרני תמיד־תמיד מחדש. הוא יחטא נגדי ובחטאי יחמתני אמי. הוא יחייני, יחממני, יחדשני. מקני ישלחני על מנת להשיבנו לאחר זמן אל קני שאשמח עליו מחדש. הן טעם החיים בשמחה, בשמחת היצירה, להיות כל אחד יוצר את עצמו תמיד ותמיד מחדש. כה תקונן באזננו המלה, קונכייה אחת מן האוקיינוס הלשוני.

מתוך “שער הוויכוח”, ת“א תרצ”ג

היתכן סיפור מודרני? סיפור, העלילה נשמתו והמאורע ילד השעשועים שלו. כדרך שהנס הוא ילד השעשועים של האמונה, לפי הגדרתו של גיתה. אבל מה משמע מאורע, אם לא הנחה בדבר מציאותו של מעָרֵעַ, כוח מכוון, המגלגל עילות ומסבב סיבות ומדריך את ההתרחשויות השונות לידי מכנה משותף אחד? הווה אומר: אף המאורע אינו אלא שינוי מונח למושג נס, המתנה את אפשרות התקיימותו במציאות ההשגחה… ואילו משנתקפח תום האמונה בניסים, על מה יש לספר? בוודאי שבחיי כל פרט וציבור מרובים המקרים, אבל ערכם חשוב רק משהם נשלבים לחוליות, המהוות את שרשרת המאורע; משהם משתעבדים בכוח חוקיות עליונה למטרה סופית וגורלית, המתרקמת ומתוודעת בתוך תודעה קדמאית אחת, החוזה מראש את המעללים עם כל תסבוכתם עד הֶתֵרם האחרון. המאורע צד לתוך פקעת את האישים המפרפרים בסנוורים. הגִצים הניתזים מבין מפלשי ענני האופל של ההווי האנושי, כגון רמזי תאונות וניחושי התרחשויות, מציתים לפיד הפלא מעל לסיפור, הנוהר אל ההתרה, מחויבת המציאות, כשם שמחויב המציאות מסבך הסיבוכים ומעלל העלילות. ואילו מקרים לעצמם בלי העלילה כגולת כותרתם אינם אלא עלים נידפים, קורים חדלי ממשות אמיתית. לכל היותר הם מצטרפים לאוסף תאונות, המפתיעות או מאדישות אותנו, לצרור ריגולים ורמזי רכילות מחדר המבשלים או מחדר המשכב של חיי הזולת, שאין בשמיעתם או בקריאתם אלא משום מתן גירויים בודדים, שאף הללו אינם אלא מקריים. אם סיפור העלילה נועד להעתיק את נפשנו לתוך ספֵרה עליונה, ששם הכל נתון במזל הקבע ובשיתוף גורל, הרי הרצאה של תאונות משקיעה אותנו לתוך המקרי ואין היא ראויה כל עיקר לתואר סיפור.

סיפור – הווה אומר: יש דבר מה שכדאי לספר עליו. פלאים מתחוללים בחיי אנוש, שראוי לצפות להם, להתגלגל, או לגלגל את הגיבור, אליהם, דרך גלגולי תאונות ומניעות שונות, על־מנת לבוא על השכר הצפוי. ולא עוד אלא שקיימת אמונה, כי יש אחרית ללבטי האנוש, והחיים אינם תהליך עיוור. לא שכל סיפור מחייב מוסר־השכל. אלא שמוסר־ההשכל מקופל ממילא בתוכו כרוח בתוך המפרשים (אם כי מפרש נח או אפילו משוך על־ידי מניעים מלאכותיים, אינו מחייב את מציאותו של הרוח בתוכו). אין טעם לרקמת הרפתקאות סתם בלי מחוז חפץ. הסיפור חד חידה, ואין חידה שלא הוכן לה מראש פתרונה המתיר – מתיר בשני המובנים – את פקעתה. סתם סיפור מעשה, שאינו משחר מוסר, אינו אלא שיחה בטלה. ואפילו שיחה איננו. פרוזה, ביוונית, פירושה שיחה הולכת למישרים. הולכת בכיוון מה. מרוצתה התכליתית אל נקודת סיומה היא הצדקתה. היא גם מהותה. ואילו סיפור עומד הוא יצור נעווה. מותר לסבך את הגיבור בכל מיני בלהות ובסיבוכים לאין שיעור, ובלבד שנהיה מובטחים כי ברגע הדרוש, האחרון, תזמן לו העין הצופייה את סופו הנכון, אם גואל, ואם גוזר כליה. הסיפור מתחילתו ועד סופו רקום סיומים, מכיוון שכל נקודה במרוצתו מהווה סוף לגבי קודמה ואתחלתא של הבאה. מכאן הרגשת המתיחות והטלטלה, שהוא מעניק לקוראיו. דחיקת הקץ היא דופקו. הפרטים שבו משולים לאותן תחנות, שאנו עוברים עליהן ברכבת המהירה במסענו אל מקום חניותנו, שחשיבותן של הללו מונחת רק בתוך הכרה זו, שהנה כל אחת מהן, במעופנו עליה, מציינת לנו את הבלגתנו עליה והתרחקותנו הימנה. ואילו כל תיאור דברים ומצבים, המרתק אותנו אל הפרטים וקובע ערך לכל אחד מהם, ולא עוד אלא גם ערך עצמאי, ראוי הוא שנציין אותו בתואר אחר שהוא, שאין בינו ובין הסיפור ולא כלום.

הסיפור הוא פרי התרשמותו של מי שראה דברים והשתומם. שודדה המערכה והתחולל נס. העולם העתיק סיפר סיפורים. הוא לא ידע בדרך־כלל מעשים אלא ניסים. בו לא היה שום ערך לדרך הטבע, או שהטבע כולו נשתקף לקדמונים דרך אספקלריה של למעלה מן הטבע. אין הרפתקאות אלא מפעלים. אין הרפתקנים אלא גיבורים. אין כמעט אנשים אלא חצאי אלים, נפילים או אבות. כל מה שתספר לבני־אדם עליהם יש בו מן המופלא. גם האביר בימי־הביניים גיבור הוא, אבל לא מורם מבני אנוש, לפיכך מעשיו נרשמים במגילה כהרפתקאות. בניגוד לגיבורי התנ"ך ואגדות יוון אין הוא שגיא כוח, לא ראש לגזע, לא סמל של עמיות חדשה, שנתגלתה אליה השכינה ומסרה לה שליחות חדשה, אלא איש יחיד, שהוא גופו עודו מאמין ביעודו המסתורי: אולם הוא נראה בעיניים זרות, חילוניות, אי מאמינות, והוא מולעג על שום שאין התאמה בין אופן התגלותו לעצמו ובין הצורה שבה הוא נחזה לאחרים. הלעג מבצבץ מתוך גוף הסיפור האבירי, שאין רוח־הקודש שורה עליו, עוד לפני שבא סרווַנטס וגילה את המצחיק שבו. ולא בכך גדלותו של סרוונטס, שהוא גילה מה שהיה גלוי גם לפניו, אלא בכך, שעם שהוא קרע מעל הסיפור את הפורפוריה העתיקה והבלה שלו, שכבר לא הלמה אותו, החיש לתפור לו כתונת פסים ממין חדש לכסות בה את מערומיו. הוא היכה במחץ לעגו את העלילה החיצונית וההרפתקנית, שתבוסתה כבר היתה שלֵמה גם לפני כן, ויצר את העלילה הפנימית, הפסיכולוגית, כמסד לסיפור.

לפיכך הוא נחשב לאבי הסיפור המודרני.

עלילה פנימית – מה משמע? אף היא נעוצה באמונה בהשגחה עליונה, מדעית, המתווה את קו ההתפתחות של כל ברייה מתחילתה ועד סופה. כעולם העתיק כן המדע, שצץ ונזדבל מתוך מכיתותיה של הדת, מעמיד בתקופת השחר שלו, שחל בשקיעת שמשם של ימי־הביניים, את האדם, הגיבור, במרכז ההוויה ועושה אותו סליל אשר מסביבו מתגוללת התולדה. שוב אין היחיד, קל־וחומר יחיד הסגולה, פרט בלבד, אלא כוח, ובא־כוח של כלל אישים. ולא שהוא מסתובב מסביב לצירו כברייה עיוורת, ממשות ביולוגית, אלא כשליחות מודעת לעצמה ומודעת לכוח התולדה המכוון או ההוגה אותה, וכפי הניסוח של הֶגֶל, רוח העולם הוגה באישיות אחת את עצמה. בתוך הרוח העולמי הזה מהלכת האישיות הנבחרה – וכל אישיות היא נבחרה מבחינת תכלית מסוימה – מהלכת ואינה עומדת. שוב יש מה לספר על ההליכות הללו, על התמתחויותיה של הישות הזעירה בתחומי ההוויה, על כל התרחשויותיה בקרבה. שוב קיימת תכלית תולדתית אלמונית, שכל צירופי היחסים, הסיבוכים והנפתולים, המקווים את הפרט במהלכו אליה, ראויים לעורר בנו השתוממות, להפעימנו. בציפייה־ערגון למהלך הסופי שלו. כל לבטיה של הנפש, נדנודיה, ניעיה וזעזועיה, קובעים חשיבות כתחנות־כוח, שעל גבן הננו עוברים במעופנו אל מפעלה האחרון של האישיות, הנותן את הפורקן לכוח־הפועל שלה ומקרבתה אל שורש נקודתה. אף מדע אדם זה נתון תחת כוכב האמונה: אמונה בנקודת הסיום, הצפוי לכל ברנש, בה הוא מגיע לידי הגשמתו והשלמתו. אכן, כל סיפור מהווה מרכבת הניצחון, שבה נוסעת הנפש הפועלת לביתה, למכורתה, אל שבת השבתון שלה.

במרכז הסיפור הראשון עומד תפוח, אשר אותו אכל אדם הראשון וסופו שבא על עונשו וגורש מגן־עדן. זהו הסיפור התמציתי, שנוצר בזמן מן הזמנים במוח אנוש, המושלם ביותר, רב המשקל והתוכן. בשל תפוח אחד חטא קדמון רובץ על כל הדורות. דומה לו בגדלות המגמה הסיפור על הארגונאוטים, שנסעו לקולכוס לחפש את פרוות הזהב, האוצר בחובו אושר למין האדם. אף כאן נעצרת הנשימה על כל השעל. כיוצא בזה מסע אודיסאוס אל פנלופה הנאמנה. קורות פרומתאוס. כל עובדה חותכת גורל האנושיות. אלמלא האמונה בגורל לא היה מעשה אדיפוס ראוי כלל להיות מסופר. ואלמלא האמונה בחוקיות המדעית, המלכדת אטומים ומקיימת משטר תבונה בצירופי זרעים ומגלגלת כוחות לתוך נפשות בסוד התורשה, אין מסד לרומן ולדרמה, שהגיעו לפסגת ביטויים ביצירותיהם של בלזק וטולסטוי, זולָה ואיבסן, יקובסון והויפטמן, ברומנים של גיתה ודוסטוייבסקי ואפילו בנובלות של אדגר אלן פו. עד כאן כל זמן שהמדע היה מאושש, לפי אמונת כוהניו, על כוחות החשמל, המגנטיזם, הכובד – או לפי דעת אחרים – על חוקים, ואפשר היה לספר את קורות הכוחות או החוקים האלה, כשפעולתם מתגלמת ביצור אנוש אחד או בחבר אנשים, הנעמדים זה מול זה או זה על יד זה ביחסים, הנלחמים זה עם זה או משלימים איש את רעהו. כשם שהנס בעולם העתיק נתרחש בדרך גילוי שכינה לגיבור הנתון בסבך המעשים או התועה בדרכים בחיפוש מכורתו, והוא שהיווה את סיום פרשת הנדודים, כך צפוי הסיום החוגג והמתיר לסיפור העלילה הפנימית, שאף בו מתגלית המגמה הסופית של הכוחות או החוקים, שנתכשרו בשעת מרוצתם אל הפורקן. ואולם משניטל מאת המדע תומו, ועבר תור הזהב של אמונתו בעצמו, ופג הביטחון במציאות אילו כוחות או חוקים שהם, אם כן מהם החומרים שנותרו לאמן הזמן לעשות בהם שימוש ומהם העניינים שיש לספר אותם?

ולא זו בלבד שאין ביטחון במציאות הכוחות והחוקים, אלא שאין ביטחון במציאות – הרי ממילא נשמט האריג לטוויית הסיפור. לפנים, כשהעולם היה נתון, אלא שהיה טעון עיבוד ושמירה מצד האדם, עמד האדם על העולם וסיפר את קורות עצמו עליו ובו. אולם משהחריב לנו קנט את המציאות לעצמה וזרק את הסיסמה, שהעולם לא ניתן לנו במציאות שבפועל אלא שבכוח, שעלינו לייצר אותה, הרי שניטלה כמעט מאתנו האפשרות לתאר אותו – כיצד תתאר מהות, שהיא נוצרת מתוך התיאור הזה גופו? – על אחת כמה וכמה לספר אותו. מימות קנט ואילך אין עולם משותף לכל הבריות, אלא קיימים עולמות פרטיים, מציאויות נפרדות, שאין כמעט כל קשר ביניהן. יכול מישהו לספר רק את קורותיו הוא. אין שיא כללי לסיפור. אין שיתוף גורל. אין נחלת גזע. אין בכלל סיום, כי אם יש פחד מפני הסיום. שכן הסיפור בעולם סוליפסי זה נובע רק מתוך אותו נימוק, שבגללו סיפרה שחרזדה במשך אלף לילות ולילה: הפחד מפני התוהו בגמר הסיפור. משום כן אין הוא שואף כלל אל נקודת הסיום. רצה לומר: אין הוא כלל בבחינת סיפור. אמנם, הסיפור הגדול, הקלסי, פרח ושגשג הרבה שנים לאחר קנט. אבל זו היתה פריחה מהירה ולהוטה של שעת שקיעה. שורשיו כבר נפצעו בכוח המחץ של קנט, אלא שצמרתו טרם הרגישה בכאב. להיפך, דומה היה שכוח החיים שלו פרץ ביתר אונים. זה היה להט קדחתני של שחפן. כך חיה ירויה מגבירה את מרוצתה, כאילו בשל המדווים לה תוספת כוח, רצה עד שהיא נופלת. האם לא נפל גם הסיפור בנופלים?

לספר אפשר רק אם יש זה מול זה. שני כוחות ניצבים ומתאבקים איש עם רעהו או עוינים זה את זה… אבל מה טיבם של שני הכוחות הללו? האמנם שניהם שווים הם? אם כך כיצד תבוא ההכרעה הסופית ביניהם, שבלעדיה אין ממשות לסיפור? בעל כרחך אתה אומר, שיוזם הסיפור שומר בגלוי או בסתר יחס העדפה לגבי האחד או השני. אברהם ועֶפרון החִתִי. יעקב ועשיו. יוסף ואחיו. גם הספור הקלסי מטפח חלוקה זו: הטיפוסים החיוביים זכאים הם במאה אחוז והשליליים – הם רשעים גמורים. לפי עיקרון זה מתנהגים לא רק דיקנס, הוגו, סינקיביץ, ולטר סקוט וכל נאמני האסכולה הרומנטית, אלא אפילו ריאליסטים ונטורליסטים כטולסטוי, דוסטוייבסקי, איבסן, האופטמן ואחרים. זוסימה הקדוש וברנד הנזיר ניצלו בידי דוסטוייבסקי ואיבסן ההרסנים מתוך מכיתות עולמם החרב, שרידים לגזע המושלמים, כנפשות בתיבת נוח לחיות מהם את זרע הסיפור. עדים הם על ההגות הכמוסה של מחבריהם להישתל בתוך נוף האמונה העתיק. וכל כמה שהם ושכמותם הצליחו להיקלט לשם, בה במידה עוד טוו את חוט הסיפור. שניהם ושכמותם חשודים בעינינו על כך, שהם טיפחו בסתרי הכרתם “תכלית” לאדם, שהם השקיפו על העולם דרך שפופרת התכלית. הם גם הרהיבו עוז לא פעם לרמוז לנו או להביע במפורש ש“התכלית” ההיא נהירה להם. לפיכך הם נעשו בזמן החדש אבות הסיפור, שהוא תכליתי במהותו. אבל משמתקפחת האמונה במציאותם של כוחות פחותי ערך ושליליים, לאחר שכל זה שקול כנגד הלזה, עד שאין סיכוי להכריע מאיזה צד שהוא, הכיצד תפרנס את הסיפור? לאן ילך זה שהולך, אם לא לקראת הפורקן וההסתיימות?

אם ההילוך הוא הכנף האחת של הסיפור הרי הגמול – הכנף השנייה שלו. אפשר להגדיר את הסיפור כתהליך או התמשכות מן זה אל מעבר מזה, מן הווה אל העתיד, מן הראשית אל האחרית, מן העולם הזה אל העולם הבא. ואין עולם הבא בלי שכר ועונש. המעללים הטובים והרעים יבואו על שכרם וענשם. אם הסוף צריך לאחות את הקרעים ולאחוות את כל הדברים ולהביאם לידי שלמות, הריהו מצווה גם כן להנחיל להם את התום. הסוף מוכיח כי הכל נהר באפיק התום אל שלֵמותו. יש בכל טִיפה של התרחשות כדי הוויה תמימה ומושלמה, אם כי החוליות בשעת התהוותן נראו כנפרדות או כמקריות. לאמיתו של דבר, העניינים מתרבצים זה על גבי זה כרבדים, שמתוכם נוצרת הבריאה. העולם אינו עומד, אבל הוא גם איננו רץ אל התוהו. מגמתו: מעשה התאחדות של נפרדים, זיווג של שני פרטים. אין תימה אם האהבה היא הכוכב המנחה של הסיפור, היא עין ההשגחה, המדריכה את שתי הנפשות אל פסגת סיומן החוגג: אל הכלולות. החתונה היא רוח החיה בכל סיפור, התחנה האחרונה והמאוששת, אליה ירוצו כל המאורעות. לאחר חתונת הדודים אין שוב מה לספר, מכיוון שלאחריה אין מאורע דומה לה, או שבכלל אין שוב יותר מאורעות. על־כל־פנים אין יותר נסים. כי החתונה היא הנס האחרון בחיי כל אדם. לאחריה אפשר רק לתאר פרטים: יחסים בין אשה ובעלה, צער גידול בנים. בחיי הנישואין אין בכלל יותר מירוץ ואפילו לא הילוך, אלא שירוך איטי, כשם שהתאוות מתרדמות. אלא אם כן נכניס לתוך משחק שני הכוחות כוח שלישי, הנעשה שְאור בעיסת היומיומיות. אותה שעה מתחדשים שוב מעשי בראשית, וסיפור המעשה מתחיל מחדש. החתונה היא פסגת החיים הסיפוריים, מכיוון שהיא משלימה את המעגל ומנחילה ניצחון לטוב על הרע, לבניין על ההרס, לישוב על התוהו. לפיכך הסיפור האמיתי הוא זה, המסיים את עצמו בתוך החתונה, ומוריד מעל לכלונסאות החופה את המסך של הבאות, או, שלב נעלה מהקודם, משהנאהבים חוגגים את זיווגם בתוך המוות, אם שניהם יחדיו ואם אחד מהם כוורתר הצעיר. האוהב המאבד את חייו מאבד רק את חייו הפרטיים, ואילו את החיים הכלליים הוא מאדיר, מתוך שבמותו הוא מקדש את האהבה, שהיא בושם החיים. ואף־על־פי שלכאורה ניצח המוות – הכוח השולל – את החיים־הבונים – ניתן לנו פיצוי, השווה יותר מחיי פרט אחד, והיא קידוש האהבה בת הנצחים. כללו של דבר, כל סיפור משמעו הליכות נפשות אל חג הזיווגין, תהלוכה או מרוצה אל מחוז נכסף אלמוני, כמסע הארגונאוטים אל קולכיס, כעליית רגל אל אלדורדו.

אולם לאן ינהר הסיפור המודרני, המתאר נפשות שכבר פגו בהן הבטחון במציאות התום והכיסופים לשלֵמות ולהתאחדות עם מישהו או עם משהו? כיצד ייתכן סיפור בדור, שאנשיו נולדו וחיים תחת כוכב הרווקות, כל נפש לעולם בגפה תשב, תוך בדידותה הקוסמית תתבצר בפני אלהים והשטן? החתונה המוכנית, אם כי גם היא בת הפרייה ומקימה דורות, דומה לאותה חתונת הנשמות של המאמינים כמו הכלב החי לכלב, אחד ממזלות הרקיע, כמשלו הידוע של שפינוזה. איזה פתיון נוצר מחבר בזמננו לשם הסיום לפצות בו את קוראיו? איזו תכלית? ומה הגמול? המושג מאורע במובן הקוסמי נתלש כמדומה לחלוטין מתוך התודעה המודרנית, כשם שהמונח נס בטל בערך המלים שלנו. כל המאורעות נתפקקו וירדו לדרגת תאונות או מקרים בלבד. מסופקני אם מושג החתונה, כעיקרון מטפיסי בל יִמוֹט, כמהות מתוך סדר עליון, יש לו עוד שורש בתפיסתנו. נעתק המרכז מפסיכולוגיה לביולוגיה, מזיווג להרבעה, מנטיות מוּדעות למשיכות גולמיות ומצירופים להרכבות. במלכות המקריות והגולמיות אין מציאות לטרגיקה. רסיסים המתלכדים יחדיו אגב תעייה ותאים הנפגשים בדרך דחיפות גומלין, אינם מחפשים תיקון, אינם בונים שום בנין מושלם, שיהא קיים לעדי עד, ואינם שואפים ומגיעים לשלֵמות. ומה שחר לסיפור, שתפקידו מתן תיקון?

ועדיין ביקש הסיפור מפלט לעצמו בהעמדת שני כוחות נגדיים בתחומי הרשות האחת, בהוראה על הקרע שבנפש הפרט, על השניות, השוררת בגוף אחד. השמשון המודרני אינו משסע את הארי, אלא הוא ניצב בקרב עם הטורף, הרובץ בקרבו. בכוח הקרע הפנימי הזה הרחיבה הפסיכולוגיה המודרנית לכאורה את הרקע של הסיפור, שכן היא כבשה למענו שטח פעולה חדש ובלתי נמנע, ואם בן הזמן החדש יכול באמצעות גמישותו השכלית ותרופותיו המדעיות להפקיע את עצמו מתוך החוקים, ולהתחמק מן הכוחות ועל־ידי כך לצאת כביכול מאיזור הדרמה העולמית, הרי אין הוא יכול להימלט מהצִנים והפחים של עצמו. יכול הוא להתגבר על ידי המצאותיו על כמה מיני מחלות, אבל אין הוא מחוסן מפני מחלת ים נפשו הסוערה והשסועה. לו, המודרני, הבורח מכל, שהתמחה במנוסות, זימן הגורל את הטרגדיה כבת משק בית נפשו, ושוב אין לו מנוס הימנה. ואם אמנם אין הוא חתן בראשית, מתוך שהוא למד להערים על כוחות בראשית ולהיפדות מהם, אבל הוא חתן דמיו הנשפכים לתוך קרעיו. ומי כמוהו צפה בדורות לשעת הראיון עם נפשו הנסה ממנו, בחינת אוהב, המצפה לחתונת דודים בינו ובין המתנה אהבים עם נפשו ומצפה לשעת הגיאות כלשעה של הרגשת אחדות חוגגת, שבה חלקיו הסותריו והנצים זה עם זה מזדווגים ברזא דאחד! ועוד הגדילה הפסיכואנליזה מן הפסיכולוגיה לדשן את הסיפור בזבלים חדשים, מכיוון שהיא בנתה את חיי הנפש קומות זו על גבי זו ומרתף מתחתן, ועשתה את הישות היחידה מעצמה רבתי מעונפת, פטריארכלית כביכול, ששתיליה ונטעיה, הגלויים והנסתרים, המפורשים והנידחים, משתרבבים לכמה וכמה מקומות מוצנעים, חורים וסדקים. האדם נעשה שוב איפרכיה גדולה בת מרחבים, שהוא יוצא בה לסיוריו ושוהה שם שהיות רבות עד שהוא שב אל זבולו מרכזו. שוב האדם נעשה הלך, נע ונד כאודיסיאוס אל פנלופה שלו, או כיעקב אל ארצו ומולדתו. ואף־על־פי־כן אין גאולה מכך לסיפור. מכיוון שלא כל הנדודים מרמזים לארץ בחירה ולא כל הנושא עיניו למרומים מוצא שם את כוכבו. כל שכן שאין כוכבים במעמקים ובמרתפים. הפסיכולוגיה מטלטלת אותנו, אבל לעולם אינה מביאתנו אל המנוחה. היא מורה לנו על נופים ולא על חופים. היא פורשת שמים על ראשינו, אבל אין היא ממליכה שם מי שיושב עליהם. כל שכן שאין היא יכולה להעניק לעולם עין צופייה על הברואים בו. ואין היא מקימה גשר בין הברואים הנבדלים, אפילו לא בין החוויות הנבדלות, המתחוללות בקרב ישות פרטית אחת. אין פסיכולוגיה אחת אלא מיליוני מיליונים פסיכולוגיות. ההוויה כולה נהפכת למרחשת רסיסים. בלי שיתוף גורל. ואין הסיפור חל אלא על התרחשות לאחד הנוגעת לכלל. אין סיפור אלא קורות העולם, מתן תיקון ובדק להוויה באמצעותה של התרחשות, שעברה דרך רשותה של ברייה אנושית אחת. אין האדם אלא העולם: וכל שרטת בו מחוללת פגם בדיוקן ההוויה והורסת את שיווי המשקל בתבל כולה. ואילו הסיום הנִסִּי מעלה ארוכה לפצע העולמי, ומהווה תשובת המשקל. בסיפור האדם הוא עץ העולם, וקורותיו הן פירותיו. אבל משנתלשת הנפש האנושית מתוך ההוויה ואין לקורותיה השפעה על מהלך היקום, הרי אין בכל מוצאותיה משום עלילה.

אפשר להחליף את הסיפור בתיאור, או לייחס אופי סיפורי לשרטוט העוויות הצל על הקיר ולרצי הגצים באח הבוער; או להשקיע חוויה בעפעוף עין אחת. אפשר לספר ביוגרפיה של ניד־ראש ולמתוח רגע אחד בחיי אנוש מלידתו עד גסיסתו כעין אפופיה של עולם שלם שהיה וחרב. אבל התיאור אינו אלא משמשו של הסיפור. כל שכן שאין להשחיל את מלוא החיים דרך רגע אחד – ולתלות את הכוללות בתנוך פרט אחד. רק אם יש אלוהים במרומים ועינו הצופיה משוטטת בכל, אזי גם הכוכבים הנופלים אינם נופלים אלא עולים למגמתם. אבל באם השמים ריקים, הרי כל כוכב נופל שוקע לאלתר ואף העליות אינן אלא נפילות. יש ממשות לרגעים רק אם כל אחד מהם משתזר לתוך הנצח, עלול להיות נצח, נצח זעיר אנפין, אם במשך רגע אחד יכול להתחולל דבר, שממנו מתמשכת השפעה על כל העולמות, כפי אמונת הקדמונים. אבל אין לעשות רגע חטיבה לעצמה, שתהא כדאית לספר אותה. שכזו רק התיאור הערטילאי הולם אותה, שאינו עולה לבחינת סיפור. קשה להבין מנין השאיפה והסבלנות לאמן לתיאורים ריאליסטיים מדויקים ומדוקדקים, אם אין הפרטים כולם משמשים את הדיוקן של מעלה. מה טעמה של נאמנות למציאות, שהיא גופה קיומה מהוסס? מה פשר הכפתורים והפרחים, המשוקדים במלאכת המחשבת, אם זו לא נועדה כהינומה לכלה? באין חתן־כלה – לשם מה מלבושי החתונה? באין הגיבור המלכותי, הפרומתיאי, ההולך לכבוש אזורים מידי האלים, מה חן וערך לאותם הטיפוסים המשניים, הראויים אמנם לשמש שושביניו של האוהב, הצועד אל כלתו? מה חשיבות יש מבחינת אמנות הסיפור להליכותיהם של הללו, לאופן דיבורם, למנהגיהם, לשרטוטי פניהם, לתנועותיהם, להעוויותיהם, למאכלם ולמשקיהם? הללו הם ענין לאתנוגרפיה, לביולוגיה, להיסטוריה ולכיוצא בזה. אבל מה להם ולסיפור, הפורח רק תחת מזל המסתורין? האהובה הרוקמת למען חתנה אריג המשי משקיעה את כל חום אהבתה וכיסופיה בפטורי הציצים, בתיוגים ובסלסולים. אותות אצבעותיה הם אותות נאמנותה. כל תג הוא אות מתיבת ה“אמת”. ככה סיפרו הציירים הקדמונים את קורות בן אלוהים בכל קו. ככה תיארו את דיוקן האשה חוזי האהבה בת השמים. ככה ציירו המספרים החדשים, שלומי אמוני המדע, הווי פרוטרוטי, מתוך קדושת המטרה נודעת חיבה לכל פרט המחיש או המעכב את השגתה. אין התיאור חל אלא על תשמישי קדושה. לפיכך יש לומר שהתיאור אינו אלא שובל של הסיפור. הוא הפרפראה של לחם הפנים. העיטור של ה“שיוויתי”.

עלינו להבין את הסיפור בסוד הלידה. כל סיבה הרה את התוצאה שלה. כל הוויה מעוברת עובדה המתהווה הימנה. המעשה הטוב מוליד מלאך טוב, והרע – מלאך רע. לפיכך מלאכים מלווים תמיד כל ברנש. אין סיפור בלי המלאכים כבני לוויה. אף המדע מרכיב עלינו עילות, שמהן מתהוות עלילות והוא זורע את היקום חיידקים ומתגים, שהם מלאכים טובים או מזיקים. הדת והמדע לא שיירו מקום ריק בחלל. וכשם שהחלל זרוע ברואים ללא הפסק, כך השטח המפשט רצוף משטח בלתי פוסק. על חוק הסיבתיות ועל חוק הרציפות נבנה הסיפור. משום כן אין הוא יונק מתוך היצר הסקרני, המשתוקק לגירויים ולפרטים חידושיים, קווי היכר, המציינים את הסיפור המזויף, המנוון, הפסולתי. זה האחרון, המפרנס את העצבים הלקקנים, ראוי לקריאה חד־פעמית בלבד. מכיוון שכבר נגלתה החוליה האחרונה שלו, כבר קהה עוקצו. ואכן, רבים, הסקרנים ביותר, מערימים לאחר רפרוף על־גבי הפרקים הראשונים ולקיקה מהסנסציה, לעשות קפיצת הדרך אל הפרשה האחרונה ולגנוב מראש את פתרון החידה, הגנוז לבסוף. ואילו את הסיפורים המעולים, ביכוריה של תקופת תום עולה, כגון סיפורי התנ"ך ואגדות יוון או את הקלסיקנים, שינקו את ההשראה לסיפוריהם מתוך השקפת עולם כוללנית בוקעת כשחר, אנו קוראים כמה וכמה פעמים, כדרך שילדים מוכנים לשמוע בלי הרף מפי אומנתם את האגדה, שכל פרשיותיה גלויות להם משכבר. וכדרך שאנו יכולים לחזור אין שיעור פעמים על ניגון אהוב. הווי אומר: לא מיתוח הקשב לעובדות המתגוללות בזו אחר זו ביד האשף של המספר ולא גירוי התאבדעתנות לקראת הנעלם, המשתרבב והולך על־ידי המרצה המעניין, ומתקרב אל האופק, מהווים את קסם הסיפור וכוח המקיים שבו. לא חוטי הערב, האצים־רצים במעוף הפלך, אלא השתי שבו, רקמת הבראשית, הראשית של אמת אחת, שעליה מתחולל הטווי, בונה את הסיפור. לפיכך כל עשיית סיפור כמתכונת תקופה קודמת, טוויה על־גבי מסכת שגזה מכבר, היא מעשה אפיגוני, שאם גם הוא רצוף פרפראות ותבלינים, שיריים ולימודיים, ואפילו עובדות טריות, רותחות ומפרפרות, שנחטפו ממש מתוך קלחת השעה האחרונה, חסר הוא את העיקר: אחדות התוכן והצורה, החומר ורוח הזמן. אין הסיפור, אלא הרצאה על איחוי חדש שנעשה בלבוש העולם, מציאות אחדות חדשה, הקמת הרציפות, אישור נוסף למציאותה של סיבתיות אלמונית. לפיכך הוא זקוק יותר מן השיר הלירי לטעמי נגינה. ורק בנגנו לפנינו קצב חדש, אישי ביסודו, עצמי עד שורשיו, הוא רומז לנו, שיש למוללו לספר לנו דבר מה. ואף הקצב אינו אלא כלי ביטוי לרחשי ההגות ולחזות הפנימית, שבהם נשקף לאמן זה העולם. ההשתקפות הזאת היא העלילה המסופרת לנו, והעתידה להשתפך לתוך תודעת הכלל בה במידה שהיא נתהוותה אצל יוצרה לגביש של ממש. ואילו הופיע לנו מספר כזה, שהעולם נחזה לו כשלֵמות עוטה שלמה אחת, תפורה מגלידי־השגות צפים בתוך ים התודעה המודרנית, היינו שותים כל שורה ושורה שלו כנטפי ריפוי לנשמותינו הנחלאות, והיינו מתייחדים עם חיבוריו, כעם תפילות. ולא על שום שהיינו מוצאים בסיפוריו מזונות לתאבדעתנו – ספורי מעשיות ועובדות שוטפות מן הכרוניקה וצילומי פרצופים וגינוני טיפוסים – אלא על שום שמבין שורותיו היינו שומעים מחדש את שיתוף הנשימה של כל החי. כדרך שלמדנו אותו פילוסוף: כל הדברים נושמים בנשימה אחת. הסיפור הוא נשימה.

לאמיתו של דבר, ייבחן המספר רק משהוא טווה את עלילותיו על־פני רקמת ההווה. שרק מתוך כך עשוי הוא לממש את השאיפה של איחוד מהות וצורה, חומר וזמן. הסיפור ההיסטורי והרומן הביוגרפי נוצרו כמדומה מתוך האימה הכמוסה של מחבריהם להציץ הצצת מישרים בפני רוח הזמן. כאילו אפשר לסתום בחומרים עתיקים, שלימותיים לשעבר, את פרצות הרקע בהווה. מחברי הסיפורים ההיסטוריים והביוגרפיים נמצאים תמיד פוסחים בין מדע ההיסטוריה ובין אמנות הבימנית. או שהם מרצים גלמים, או שהם משחקים אישי העבר. ובתחומי המשחק הם משאילים, אגב ביצוע מעשי אונס, לדורות חולפים את זעזועינו וקרעינו בהווה, שלא היו מודעים כלל לקדמונים (מאחר שהללו עמדו על רקע אחר ובהתאם לו נתרחשו עליותיהם בקצב אחר) או שהם משאילים לחרדותינו ההוות גלימות העבר, שאינן הולמות אותן. אלא אם כן אמן ביוגרף נתקע, מעשה נס או השראה, בתוך תקופת עבר, שבדרך מקרה חלו בה אותם הזעזועים ממש, המחרידים את בני דורו. (הטרגדיות ההיסטוריות של פרידריך הבל). אולם פגישת תקופות היא ודאי נדירה כפגישת כוכבים ומזלות. ועל הרוב בריחת המספר מן ההווה מעידה על השתמטות מחיצוב עלילות מתוך מכרה הזמן, מהתאבקות עם החומר הגולמי. ודאי שאבני העבר נוחות יותר לחיצוב. הן מונחות כמעט מפולמות. המפליג תחת אפיריון העבר בורח בכלל מן הקצב וכאילו יוצא מתוך אזור הזעזועים, על־מנת לעשות בתוך אוהל שקט עבודת ליקוט וליטוש. אולם ההתאבקות עם הגולמי והחייאת הסיפור אפשריות, כמדומה, רק על מצע ההווה.

הפונה על העבר בהכרח פונה אל העובדות ואל שילוב הפרטים. על כורחו הוא משקיע את מיטב אונו בהחייאת העבר ולא בהחייאת הסיפור. הביוגרפיה והסיפור ההיסטורי מלקטים צדפים על שפתו של ים גועש. אבל אין קשבם מופנה לכאן. שאגת הזמן באוזני בן הדור היא הסיפור. להטיל על פני הגעש הזה גשר. להחיות שוב את ההוויה המתה מדור אל דור – זה הוא תפקידו של הסיפור. לחדש מתקופה לתקופה את הכוח המוליד. להורות על משחק הצירופים והזיווגין שאינו פוסק לעולם בקרב כל העצמים והישויות. אהה, בשביל להקשיב ללידות צריך שגעש הזמן לא יהיה סואן יתר על המידה, שלא יגדיש את הסאה. ואם לאו, משתלטת חרשות בתוך החברה האנושית וכאילו עקרות יורדת לעולם.

אותה תקופה תש כוחו של הסיפור, או שהוא מסתאב לחלוטין. ורק הסיטרא אחרא שלו – הסנסציה – חוגגת נצחונה.

מפליא, שאנו מסוגלים לשמוע אין שיעור פעמים חיבור מוסיקלי, כמו כן לא תשבע העין להסתכל במלאכת מחשבת, שיצאה מתחת יד צייר גדול, ואילו אפילו סיפוריהם של אמני הסיפור המצוינים אינם ראויים לקריאה חוזרת ונשנית. מלבד סיפורי התנ"ך ואגדות יוון. וסיבתו של דבר: הסיפור, להוציא אילו תופעות בודדות, נבחרות משלו, במשך הדורות, לא השיג את הגשמתו העצמית המלאה, לא עמד על שורשו, לא התעלה לניגון. תחת לספר את עצמו הוא רוצה לספר מעשיות; הוא להוט להתמלא עובדות. ועובדות מתישנות ומסתאבות. הנגינה, הנטולה מתוך העובדתיות, והציור, עד כמה שהוא משוחרר ממנה, מאריכים חיים. הואיל והם נותנים את החיים גופם כחומר, כמלאי, כתוכן, ולא את העשיות שבהם. העשיות אם הן פרחים הריהם נובלים ואם פירות הריהם מרקיבים, ואולם החיים, שהם גופם מהווים עובדה, קיימים לעולם. אפילו השיר הלירי הוא יותר סיפור טהור מן הסיפור, הואיל והראשון ניגש יותר קרוב מן האחרון אל עובדת החיים, בלי חציצה. אפילו פיסת שמים מספרת יותר את מעשה החיים מסיפור תיאורי. כי אם חשובים הדיוק והנאמנות לגלמי העצמים, למה לנו שרטוטי צלמיהם, מוטב נלך אל העצמים גופם. לפנים כשמראה קמה בשדה או שור או פר או מגדל גבוה או אפילו אף אדם, שנשקף כמגדל, עוררו רחשי השתוממות, הרי הדברים הללו, משנכתבו בספר, התנגנו בסימפוניה והסיפור עליהם נעשה שיר־השירים. אולם לאחר שגס לבו של המסתכל במראות ההוויה, שוב אין כדאי לתאר ולצייר אותם אפילו אם נמלא אותם עובדות ועלילות. במשך אלפי שנים היתה האנושיות מפחדת מפני הרים, והיתה מתמלאת מורא הוד למראיהם בלבד, משום כן כשמי שהוא סח: “ראיתי הר!” הרי חובּר שיר. דומה היה עליו כאילו בו ברגע קפץ ההר לעיניו מתוך ההעלם אל הגלוי, נולד לעיניו: הוא הולידו.

אין הסיפור מתחולל אלא בכוח־מדמה יוצר, המעובר דמוות; החוזה את כל מראות העולם בצירופים חדשים, הבורא עובדות משלו, המשקיף על התמשכות החיים לעצמה כעל תהליך של לידות בלתי פוסקות. חיים – זאת אומרת, שהחיים גופם חיים את עצמם ולא רק שהאדם חי אותם. נפלא הדבר שחיות בעברית משמע גם מיילדות. העולם העתיק היה שרוי במזל לידה. כל האישים שהתהלכו בו כיהנו כאבות ואמהות. כל הוא דבק בהיא לבשר אחד. אף הנזיר והנזירה, האביר והיפה בימי הביניים, עמדו ביחס זה אל זו, מכיוון שההתנזרות מעצם מהווה גם כן יחס אליו. הרי האם בעולם העתיק, כהרי הכלה בימי־הביניים. ומשבקע שחרו של המדע השתלט בתוך התודעה התרבותית חוק הסיבתיות כעיקרון של הפראה. אולם הסיפור מידלדל בתקופה, שבה מתקיימת החזות הקשה של האפוקליפסה: ובקץ הימים תפוג האהבה. באין אהבה אין סיפור. כמיהה בלבד אינה אהבה. כמיהה מתנדפת אל תוך לא־דבר, אל תוך־אין־איש־ואשה. באין אהבה אין אם ואין כלה. ומשפג חשק ההפראה, אף הלידה מסתלפת ונעשית תהליך שבאונס, עובדה של בעל כורחך, יסוד של נקמת גומלין, המכריע ביחסי המינים. אין העולם המודרני רוצה להוליד. המכוון לאישים הללו מבני הזמן, שכבר הגיעו להשגה מודרנית. מכיוון שגם בדורותינו קיימים פרטים רבים, ואפילו גושים, ואולי גם עמים וגזעים שלמים, החיים עדיין את הקדומים או את ימי־הביניים, כדרך שמצויים עדיין פראים ואולי בשר אדם. ואכן, מספרים רבים חשים להם מפלט מן העולם שנתרוקן להם מעובדות אל שבטי הפראים או הפראים למחצה או אל השכבות העממיות, הירודות מבחינה תרבותית. הם הולכים לשם לדלות מתוך ה“תחתיות” פניני יצירה, ואינם אלא מעלים צדפים וצעצועים ואריגים אכזוטיים. ואלה שמשליכים את עצמם בהתמכרות כל החושים לתוך ים הברבריות וטובלים שם בדחילו ורחימו בשביל להיוולד מחדש, סופם שדעתם נטרפת עליהם, כגון גוגֶן. אין אדם פושט את נשמתו וממיר אותה מבלי שייענש על כך. נשמה אינה נקנית בידיים. ואין אדם רוכש לעצמו נפש מבחוץ. כל שכן שאין אדם שואל לעצמו ניגון מאחרים, על מנת לסגל לעצמו כלים לסיפור. רק ניגון אחד ניתן לאדם מלידתו ואליו הוא חייב לחתור. מתוך עצמו יאזין אותו. בייחוד גמור ושלם עם נפשו. הייחוד הזה, משהוא מושג, הוא המאורע היחיד, שאותו יכול ברנש לספר.

בסוד הייחוד הזה העולם כולו מקבל פנים חדשות, עד כדי לעורר השתוממות. הוא נעשה בכל צורה. אותה שעה הכל נכנס ומתכנס לתוך מלכות הצורה. כל הפרצופים מתעלים לדיוקנאות, הפגישות – לריאיון, המסכות – להילולות. המים – ליין. השמש – לבעל־חיים. ההר – לסיני. הדומם – ייתן קול. אלפי קולות נובעים מתוך הדממות. עד שהעולם כולו הוא בחינת כלי ניגון. מכאן ואילך אין מקרים אלא מאורעות. אין מלבושים אלא מדים. אין ברנשים אלא אישים. אין דיבורים אלא הצהרות. והאדם הזוכה לראייה כזו מתמלא פלאי פלאים.

אשרי אמן העתיד. הוא יספר לנו את אשר אנחנו אלמי הפה חזינו דרך אספקלריות עכורות, את שדמדמנו, את שהגינו בחלום חזיון שגעונות. את שאמרו עלינו כי להג מלאנו יוציא לאור הימים. ומשהתודעה התרבותית של הרבים תתעלה ותתחדד יודו הכל: כזאת וכזאת נבאו בשפה אסורה בשרשראות גם הגמגמנים לפנים.

סיפור הקורות הגדולות – אתה צועד בשולי האופק לקראת הבאות!

“מאזנים”, תרצ"ו

על ההערכה המקובלת

הנני כותב את השורות הבאות מתוך הכרה ברורה, שלא כדאי. לא כדאי לאדם ולא לפי כבודו הוא לגלות את דעתו כפי אשר עם לבו.

אני יודע: צריך לגדל כנפיים ולא לבקר; ובעל הכוח והבינה יפסע על פני תקופה והלאה.

אבל מה אעשה ודבר־מה דוחני. אולי השד שבי כופה אותי לדבר, ואולי רגש אחר, מעט יותר טהור.

הנני רוצה להגיד, שכמעט כל, בכל אופן רוב הערכותיהם של מבקרינו, בדבר טיבם וערכם של יוצרי ישראל הפועלים בספרותנו, הן כוזבות; ומופלגות הן בוודאי.

ומחמת זה, כלומר, גם חזיון זה שימש סיבה לכך, שהגענו עד כותל. פשוט, הדור העובר מסר לנו הון במטבעות מזויפות, והיוצרים העברים החדשים, תחת לעוף בני־חורין במרומי היצירה, אנוסים לבזבז כוחות על חילוף המטבעות ועל דברי־ריב עם חלודה.

כל נתיב חדש ביצירה הנהו ביקורת הנתיב החולף, ולכן משבאה תקופה חדשה בא עמה מבקר, אולם אנחנו נִידונו לריב לא עם נתיבות יצירה, כי אם עם עמוד אבק גדול של זיוף עומד ואינו מש.

למה הם הרמזים? אדבר בדברים ברורים. כ“ה שנים מלך עלינו מבקר מסוגו של ראובן בריינין, וכ”ה שנים שימש בגדולה הד"ר יוסף קלוֹיזנר.

הם, שני הסוגים, עמדו בשערי ספרותנו כשומרי הסף, פתחו וסגרו דלתות, היזו שמן המשחה על ראשי משוררים והיו מחוקקים את דעת הקהל. כלומר, טמטמו את הלבבות.

והנה נולדה לנו כת של מבקרים, פרחי קלוֹיזנר, שהנר לחכמתם הוא “כך אומר קלויזנר”.

יוֹסף חיים ברנר. תסלח נא לי נשמתוֹ הקדושה. ממחשבתי: הוא היה צופה לבית ישראל. יהודי נלהב. איש האופי. לב רותח. וגם ישר־רוח, אם כי הכיר ביושרו. אמן? כך אומרים. אולם מבין בספרות ובעל־טעם? לא! לא דרכי ביקורת היו נהירים לו ולא אפני ההבדלה. הוא כתב מאמרי ביקורת. השקיף על הספרות כעל שפחה לְשַׁמֵּשׁ את החברה, הלאום, המדינה, הפועל, היתום או האלמנה. ודווקא הוא היה רגיל בביקורת, ובחריצות מתמיהה. והעמיד בית־המדרש: כך אומר ברנר! יעקב פיכמן, הדיפולמט הזהיר, המשתמש בביקורת בכדי שלא לבקר. הוא אינו אכזר, הוא מכה את הסוס דרך המרדעת. הוא אוהב רק את הסופר, שכבר הגיע לבינה. ואת אשר הוא וגם הקהל יאהב, ימטיר עליו עתרת נשיקות. אולם יוצר, המוטל אצל הקהל בספק, לא הוא, פיכמן, יעודדו.

ואולם יש עוד מבקרים. יש עוד. לא רק בעל מחשבות הסוציאלי, העושה את הספרות מקור של בינה, ללמוד ממנו על טיבה של הדיסה, שאותה אכל היהודי בשעה זו או פלונית; ולא רק נייגר הדייקן והמיושב. ואולם בעיקר הדבר אין שום חילוקי־דעות בין המינים השונים של המבקרים. כולם דיבור אחד מפיהם. וזהו תמציתו של הדיבור:

מנדלי – זה האמן השלם והבינוני, בעל הדעה הצלולה והמוח החריף, הרוכב על סוסה, הפיקח מחמת שאינו רואה אלא את השטות של היהודי הנרדף והנכשל בעולם זה, המלא רשעים – זה הרואה רק חטמים מסורסים וכשלונות של יהודונים בטלנים, המחתנים זכר בזכר – מנדלי רציונליסטן זה הנהו, לפי דבריהם, בעל שני מנדלים, והוא ביטויו הכי נמרץ של הגניוּס היהודי.

ביאליק. משורר צייר וארצי, המסוגנן, והכורע תחת משא הציוריות, שמימיו לא יצא אפילו תחום־שבת מתוך מוסרות המותר בלשון ובהגיון, זה החי בשלום עם התבל ועם טבע האדם, הרואה את הקיבורת של האדם ואת לסתותיו ואת שנצות הנעלים יותר מאת הנשמה, זה השוטם את כל הנכשלים, שלא כבשו תבל זו, וקשר שירי זעם על היהודי השנורר והקבצן, ביאליק, שאפילו פעם אחת לא קרע עצמו את בגדיו – הוא, הוא הנהו נביא, איש הפתוס ומשורר גאוני.

ותהא נא מְחוּלָה החוצפה:

ביאליק, בעל ההרגשה הישרה, העממית, היהודי שפל־הרוח, היודע להעריץ את הגדלות של ענקי־הרוח אמיתיים ולהתבטל מפניה, איך זה שמע כל ימיו המון דברי־רוח ושבחי־שקר מפי חנפים ולא נהם אפילו פעם אחת כחיה: הוי, קטני־המוח, למה אתם מכזבים את מהותי? למה אתם לועסים תמיד את שמי ושורש נשמתי? ובגלל מה אתם מחניקים אותי בתרועותיכם? אליל עשו מאדם שהרגיש שירה. בחייו העלו אותו עד מרומי התהילה ונתנו לו את כל ההערצה שיש באומה עד שלא הניחו שוב מעט אוויר לנשימה בשביל אחרים. קטעי השיחה בין האשה ובין המשורר, המבקש אותה להכניסו תחת כנפיו ולהיות לו אם ואחות, נתפרסמוּ בתור מרגלית של שירה, שאין דוגמתה אצל שום אומה ולשון; ואנחנו נוטלים את כל שירי ביאליק ואומרים: יש פה גם דברי שירה.

שאול טשרניחובסקי, תמיד, כשראיתיו מהלך ברחוב באודיסה, כששמעתי את קולו המפונק, כשהצצתי בו כשהוא נבהל לבית, ברשות היחיד או הרבים, כמופיע במעט יהירות ילדותית יניק־שעשועים, אמרתי לנפשי: הנה המתיקות הישרה! הנה העין הבהירה והטובה. הנה הנחמד לבריות. הוא משורר. מבני היכלא. כולו גלוי לעיניים. טוב ומלא עדנים כאוויר צח וכחרוז, אבל לא כוח איתן. לא הופעה. לא עז ובוער. והנה טשרניחובסקי – וגיתה! והנה הוא יוצר מעשי בראשית! והנה על מעט זוהר ומעט נחת כמה מסכתות, כמה ספרים, כמה כרכים כבר נכתבו! – וקראו נא את הספרים, איך כותבים עליו ומה כותבים עליו ובאיזה אופן כותבים עליו – הה, בושה!

פרץ. עילוי. בעל הכשרונות המתמיהים עם כשרון הזיוף. איש האינציאטיבה החרוצה והז’סט של הוד מלך הקלפים. הוא שר. הוא סיפר. הוא נאם. לא ידוע על מה השתוקק ואם השתוקק באמת לדבר־מה ואם הוא שר גם לנפשו ואם שאף באמת לדעת את נשמת האדם ואם התייחד באמת עם היצירה. הוא היה, אולי, רק חלום בלתי ברור אשר חלם אותו שר־הספרות, והחלום גדוש דברים בטלים! אמן – ובלא מסירות נפש! והנה על איזה גובה העמידו את פרץ. אמרו: הנה אדם! והוא, הפלירט, לא היה על־פי־רוב מתלהב בי אם על מנת להלהיב. וכשפרץ דקלם אמרו הם: הנה בא עד חקר נשמת האומה.

ואיך העריכו את האחרים, אשר עודם חיים ופועלים אתנו. או את אלה שכבר ירדו מעל הבמה? על הראשונים אשתוק לפי שעה, שלא יחשדוני בצרות־עין. והאחרונים? אלא שלפני שנים התריעו עליהם ועכשיו כבר כוסו בעשבים? – למה אעלה מתהום הנשייה את זכרונם, אם הזמן השכיחם? – מובן: מכאן שהפליגו בשבחם של קטני־הערך, מן הדין הוא שיבטלו בפיהם או לפחות יעברו בשתיקה על החשובים יותר. מידה זו נוהגת היא בכל ספרות, הגדלה בסביבה של מכשילים, מכל שכן אצלנו, שאיסתנסי הרוח מועטים הם. רק צחוק הוא לאיש, היודע את מצב הדברים, כמה כשרון מת בקור הבוּז את שוויון הרוח וכמה מן ההדיוטיות עולה לגדוּלה. אפשר לסכם בקצרה: אלה, שאינם רוצים כלום, והם מסגלים לעצמם אפנים ידועים של כתיבה, וגם לפי שאינם רוצים כלום ולבם ריק, לכן שעתם ומוחם פנויים לסגל לעצמם סגנון יפה לכאורה והרצאה מסולסלת, הללו נחשבים ליוצרים, והשואפים באמת לדבר־מה ומחפשים ביטוי ומעפילים ומרסקים את אבריהם וחוזרים ומעפילים, הריהם ללעג בפי כל מבקר חסר־לב ובעל לשון.

ולכן אומר אני:

עלינו לצאת בהערכה חדשה. עלינו לעיין בדיניהם של ראשוני ראשונים ועד אחרוני האחרונים ולהסיר מעל עצמנו את הלעג של הבאים, שלא ידעוּ על מציאותו של הקומץ הקטן של אנשים שהגו דעות אחרות ויאמרו: כולם, כל בני התקופה ההיא, מטומטמי־לב־ומוח היו ואמרו שירה לאשר לא שירה.

ואני יודע:

לא כדאי לו לאדם ולא לפי כבודו הוא להילחם עם דברנים. אולם מה אעשה ודבר־מה שטעמו כמו כאֵב דוחני לגלות את אשר עם לבי ולהראות באצבע על מקורו של השיממון, אשר היכּה את מחננו. ולכן: העזה עברית, התעוררי נא, קומי עם ההערכה החדשה שלך, הוסיפו נא לנו כח ועוז כדי לעורר את הכוחות הנרדמים ולגרש ממחננו את שד השיממון, כי החונף והשקר ממיתים, רק האמת, אפילו אם היא מקיזה דם, מולידה.

נתעורר נא ונפסג את הארמונות הדלים, אשר הקימו הדברנים ונפנה את השטח בשביל האדם היוצר, בשביל הכאב, בשביל החלום.

כי לא די לנו בכינור בלבד, צריך לקחת גם את הקרדוֹם: בעולם תחתון שקר זה.

“קולות”, ורשה תרפ"ג.

בספרות ההשכלה, שלנו ושל הגויים, היו סופרים נוהגים לפנות בחיבוריהם אל הקורא הנכבד או היקר. אין צריך לומר, שההקדמה לחיבור היא כולה פנייה ישרה אל הקורא מטעם המחבר המדבר בעדו פרקי הסברה או התנצלות, אלא אפילו בגוף הספר, תוך דברי המחקר הכלליים או סיפור המעשה, המתאר נפשות רבות ושונות, עושה הכותב מפעם לפעם אתנחתא בשביל לקחת דברים ולחטוף שיחה, הרצופה על הרוב השתפכות נפש פרטית, עם קוראו. משל לבעל הבית המארח אורחים על שולחנו, שלאחר שהוא מחלק להם את מנותיהם ביד רחבה, אינו מסיח את דעתו גם ממנת מזונו. מנהג נאה זה שחנו רב עלינו במיוחד בסטיות האישיות המצויות בפואימות של מילטון, ביירון, פושקין ולרמונטוב, בטל בזמננו. הפנייה אל הקורא הנכבד יצאה מן האפנה. אך קשה מזה שאף הקורא והנכבד לעצמו, דומה, כבר עבר ובטל מן העולם.

חושבני שרבים מבין הסופרים והקוראים מתגעגעים על הימים הטובים ההם, שבהם היתה הספרות בבחינת פנייה ישירה אל פלוני הקורא ושאפילו הרצאה של פרקי מדע לא היתה יבשה, אלא ספוגה לחלוחיות של שיחה. במרכז עמד היחיד. אליו כתבו. לא. אליו דיברו. אף כל מעשה־כתב היה טבעו פה־אל־פה כדבר איש לרעהו. אז גרסו קנה לך חבר במקום קנה לך ספר. הספר היה חבר לאדם. ויש הוגה בספר אחד שנים רבות, בחינת הפוך בו והפוך בו. זכורני, השו“ב דמתא שלנו היה קורא כל ימיו בשל”ה הקדוש, דף ליום. משהגיע לסיומו חזר ופתח בדף ראשון. זכורני קוראים שנהגו כך גם בספרי־חול. החיבה היתירה לספר אחד מקורה בהרגשת היחיד, שכאילו הספר נכתב למענו ומלבו וחותם עולמו הפנימי בו. אמנם, בתקופתנו הגורסת, ובכך שבחה, תרבות להמונים, כל מה שהיה לשעבר נעוץ ברשות היחיד הוצא לרשות הרבים. עם הוצאה זו התחולל שינוי יסודי בכל ספירות הפעולה האנושית. אף באמנות הביטוי כשמדברים בפומבי גדול אי־אפשר עוד לקיים נומך־קול, על אחת כמה לחש. במעמד המונים אפילו דממה דקה נהפכת לרעש. אבל כלום אין אפשרות של מזיגת תרבות להמונים עם שיח יחיד? אם באמת אין אפשרות כזאת מותר על כל פנים להתגעגע על הזמנים ההם שתפילה בציבור לא דחתה את ה“שמונה עשרה” שבלחש ושבכל רשות הרבים נתייחד מקום גם לרשות היחיד. הסקה מרכזית היא דבר טוב, אבל אח בוערת היא בכל זאת מלאת־חן. תוצרת המונאית מרבה נוחיות. אולם נפשנו משתוקקת לא רק לתנאים נוחים, אלא גם לקצת נחת־רוח שבחברות נאמנה, למסיבה אינטימית, לשיחה גלויה על כבשוני הלב. הקורטוב האינטימי הוא תמצית כל שיר, סיפור, מחזה, מגילה כתובה. כבוד המון הקוראים במקומם מונח. אך הקורא הנכבד או היקר של הדורות הקודמים כמוהו כאח הבוערת, שמלבד מה שהוא שופע חום הריהו גם משעשע בצורות צבעוניות ואופף את הנפש חדוות־מסתורין. תרבות להמונים כן, אבל לא תרבות המונים.

אני מדבר כקורא. משתוקק הנני להיות במעלת הקורא הנכבד. ידברו אלי פייטנים ומספּרים דיבור אישי. יזכרוני דרך שיחם, ישווני לנגדם. ישתפוני בגניזה הנפשית שלהם. טועים אלה הרואים עיקר תפקיד הסופר להממנו בהמון עלילות או בשפע תיאורי טבע ונוף. אף איננו להוטים כל־כך אחר טיפוסים מוזרים ומושחתים. מה שדרוש לי הקורא הוא רב, חבר, ידיד, אח גדול, שוחר טוב שלי, אחד הפונה אלי וזוכרני תמיד ושוקד לקרבני אליו. אני רוצה שהסופר יהיה איש אישי, שליח ציבור המכוון עצמו כלפי כל פרטי הציבור והמוקיר כל נפש אחת כעולם מלא. נמאסו עלי הבוז והבזבוז שנוהגים המספּרים במין אדם כאילו זה חומר למעשי־קולמוס, לתיאורים מגרים. איני סובל את ניבול הפה שבכוונת מכוון, את הוולגריזמים לשמם. איזו שִמצה שפוכה על פני מרבית הרומנים. אני רוצה להיות שוב הקורא הנכבד. יראוני אדם הנברא בצלם ולא טיפוס, לא מוצג.

האישי כיסוד הספרות מכוון כלפי הסופר והקורא כאחד. הסופר מדבר אלי דיבור אישי ועל אודות עצמו ואישיותו הוא מדבר. כל מה שהוא מספּר על עולם ומלואו נוגע קודם כל לו גופו. כתר כל סיפור המעשה הוא בי היה המעשה. אמרו על דאנטה שהוא עצמו היה בגיהנום. אין די לתאר גיהנום. צריך להיות תושב בו, אין די להרצות על איזו סוגיה. צריך ללון בה. איני אוהב סופר בפסבדונים ולא חיים פסבדונימיים. כלכל לא אוכל היושבים כאן ורואים חלום באספמיה. מקום הישיבה שם מקום החלום. חיים מכלי שני הם חומר מת בתיאור. האמת, היא רק בכלי ראשון ובגוף ראשון. אפילו כשנושא הסיפור הוא גוף שלישי. רק הבל הפה החם של המספּר היא נשמת הסיפור. ספרות היא לפי עצם מהותה איגרת, שיש לה שולח ומקבל, ולכל אחד מהם מען על המעטפה. הקורא הנכבד שימש כתובת חיה. ומסופקני אם עשוי להיות תור הפריחה לספרות בתקופה שאין בה הקורא הנכבד, הכתובת החיה. הוא הדין בתקופה שאין מאחורי כל חיבור אדם אישי, כתובת חיה של השולח.

טולסטוי בשיחותיו עם גורקי חוזר מפעם לפעם לשאלה זו: סיפור פלוני הוא מעשה שהיה או בדוי. גיבור פלוני בספר הוא אדם חי או פרי הדמיון. שאלה זו רווחת בפי קרתנים. אבל טולסטוי אדם גדול היה ולא חשש להיראות קרתני. אין הוא נרתע בשיחותיו מלהטיח בגורקי הצעיר עקיצות קלות ונזיפות דקות. יש והוא זורק בפני אורחו הצעיר תוכחה מפורשת, שהוא להוט אחרי המצאות ואינו שואב במישרים ממקורות המציאות, שהוא במחילה בדיין. תו של גדלות בגורקי שאין הוא מעלים מקוראיו את העוקצין של טולסטוי. כנגד זה מדבר טולסטוי הרבה בשבחו של צ’כוב, שרוח התום והאמת המציאותית משוכה על כל סיפוריו. צ’כוב, אומר הוא, הנהו קרתן גמור, קרתן בפי טולסטוי כינוי של חיבה. צ’כוב, נאמר בלשוננו הוא אח בוער. הוא בחינת פנים אל פנים. בגורקי יש יותר מסכה מפנים ויותר צעקה מקול הלב. אימתי אנו רואים את גורקי נטול מסווה ושומעים את קולו ממש? בזיכרונותיו שהם אישיים ביותר. אף הוא גופו נעשה בהם אישי. ושוב אין הוא פונה אל המון עם ועדה, אלא פונה קודם כל אל נושא זיכרונותיו. הוא מדבר לא רק על טולסטוי כי אם גם אל טולסטוי, לא על צ’כוב כי אם במעמד צ’כוב. ולפיכך ניכרת בזיכרונותיו אימת היחיד הגדול. לדידי גורקי אמן אמת רק בזיכרונותיו. לפי שיש לו קורא נכבד המשגיח עליו.

אין נכבד אלא המכבד. הקורא הנכבד של הימים ההם היה מכבד את סופרו ומודיע לו אמון גמור. מושכל ראשון של הקורא: הסופר כותב משום שהוא מצווה ועומד לכך. יעודו בכך, טעם חייו בכך. משום שאינו יכול שלא לכתוב. הסופר כותב כשם שהעץ גדל, הרוחות מנשבות האש מתלקחת, המעין מפכפך, נחל־איתן זורם אל הים הגדול. ההשראה היא תנאי ראשון לכתיבה. והרבה שותפים לכל מעשה־יצירה או מלאכת־מחשבת: ההיגיון; הלב הטהור; הרצון הטוב; השאיפה להיטיב, ללמד ולתקן. אין אדם טובל את עטו בדיו אלא למען התיקון. ואין קורא מתייחד עם ספר אלא לקנות תיקון לנשמתו. הנני רואה צורך להדגיש את עניין הכתיבה בעיני הקורא הנכבד כחובה קדושה. אין שואלים מה צורך בספר ואין חוקרים ודורשים ספרות למה. מה שייך למה? החונן לאדם דעת נטע בלבו את הרצון ללמד דעה לזולתו. אל תאמר רצון אלא אמור חובה. הוכח תוכיח גם במשמע של הוכחה והסברה הוא מצווה הכתובה בתורה. ואם לא יגיד ונשא עוונו. המצפון מחייבנו לשתף את רעינו במחשבותינו ובהרגשותינו, ולהקנות לקרובינו ואף לרחוקינו את תמצית הבינה שקנינו לנו בניסיון חיינו. אדם נעשה סופר כדרך שהוא רופא חולים, אם אומנות זו בידו, וכדרך שהוא פורש מפתו לזולתו אם פתו בסלו. מונע בר חוטא הוא. מי שיש בו כשרון הסופר ואינו מפיץ רעיונותיו רשע הוא.

ראו פלא: דווקא בדורות של הקורא הנכבד, בזמנים אישיים מאוד, היה זה מובן מאליו, שאין אוצר הדעת בגדר קניין פרטי ואין הכשרון ניתן לגניזה. כל בני אם יש להם חלק במה שהרה והגה רוחו של אדם אחד. ושננתם הוא מצווה ותלמוד תורה שקול כנגד כולם. עצם האמונה שחובה ללמד דעה מרחיבה את דעתו של המלמד ועושה לו אוזניים אצל קהל קוראיו ושומעיו. לא הכל מלמדים תורה לשמה. רבים מתכוונים להתהדר או לקנטר או על מנת לקבל פרס. כך הוא הדבר אחרי בחינה וחקירה, בדיעבד, ואילו מלכתחילה מעמידים כל מורה ומטיף על חזקתו שהוא מבקש לזכות את הרבים. אף הקורא הנכבד הוא מקדים את הכבוד לחשד. ויחס זה של אמון מלכתחילה יוצר אווירה חברית נאותה להפצת דעת בעולם. בתי־מדרשות ובתי־אולפנא מצויים בכל קהילה גדולה וקטנה. מרצים ומטיפים נודדים אינם חסרים בשום דור. אבל בעיקר קונים דעת מפי מורים ותיקים ותופשים ישיבות ומלמדים לתלמידיהם. ועד שהם מלמדים הם נמצאים לומדים. בית הלימוד קרוי ישיבה, עניין של קבע ושל שבת אחים ורעים. העולם הוא בית־אב. החברה – קהל חברים, היסוד המשפחתי, האינטימי, שליט בכול. רב עדיף מאב ותלמיד מבן. כל חיבור תוכו רצוף דברי מחקר, אמרי מוסר השכל או סיפורי מעשיות ואגדות, שימש תעודה אנושית; כל מגילת ספר היתה מגילת יוחסין.

אף בספריהם של דיקנס, ויקטור הוגו, וולטר סקוט ובאלזק ושל רבים מסופרי מאת התשע עשרה שופע אור ביתי זה. אמנם, הוא נראה לעתים אור הנערב. צל השקיעה נופל על דפים רבים. העולם הישן, המסורתי, מט. בית האב נתערער. החבילה מתפרדת. אבל עדיין הסופר פונה אל הקורא הנכבד. עדיין יש קרוב וגואל לבודד, למצוק, למר־נפש. אפילו גיטה הגדול רואה לנפש האדם הקטן. משתתף בייסורי ורטר, צר את צורתם של הקרתנים החביבים ב“הרמן ודורותיאה”. כן, עדיין העולם הוא בית והאדם שוכן כבוד בו. עדיין קיימים מושגים של כבוד אנושי במשמעו הטוב והרענן. השוק היה מאז ומעולם שדה התחרות למלחמת הקיום. אבל לא הכול שוק. ולא הכול חנות. אף לא הכול קרקס. כל עלילות בני אדם בזמנים ההם הן דברים שבין אדם לחברו. ומי כמילטון איש למוד־ניסיונות ומר־נפש? והלא הוא מספר על גן העדן האבוד. אבל רואה אני את נקודות החן הקודמות בספרו רב השרעפים דווקא באותן הסטיות האישיות שבהן סגי־נהור מסיח לשעה קלה את דעתו מאדם וחווה, מן השטן המשחית ומכול פמליית ילדי השטן והשדים משחת ושופך את מרי שיחו על גורלו שלו, על אנושיותו הפצועה.

נדמה לי שרק על־ידי החזרת הקורא הנכבד על כנו ישוב תור הפריחה לספרות. תנאי לאמנות הביטוי אמון למתנת הביטוי ורגשי כבוד לסגולת הלשון. מתוך יחסי אמון בין הסופר לקוראו נוצרה מזיגה יפה זו של קהל קוראים והקורא הנכבד, של פרט וכלל, ספרות וחיים, חזון ומציאות, דמיון ואמת. אי־אפשר שהספרות תהיה נתונה ברשות אחת בלבד. היא רשות היחיד ורשות הרבים כאחת. תפקידה לחנך המונים, אבל חיתוך הדיבור שלה הוא של יחיד. לשון אתה היא כלל גדול בתורה. אנחנו שאין עמו אני אינו גדול במעלה מאני ואפסי עוד. הנחלים זורמים אל הים הגדול. כשיתייבשו כל הנחלים אף הים ינוס, וכשם שהנחל הוא ים בכוח כך היחיד הוא בא־כוח הציבור או ציבור שבהעלם.

האמנם עבר ובטל לחלוטין מן העולם הקורא הנכבד? לא ייתכן. ראיה שהננו מתגעגעים עליו. הוא קיים בחינת ל"ו צדיקים, שעליהם עולם הספרות עומד.

מתוך “חיים של שפע”