רקע
אליעזר שטיינמן
בין גבורה וסנסציה לרוח הקודש

הגיבור צועד על קרשי הבמה העולמית ומדביר עמים וארצות. הגיבור מתהלך גם על הקרשים של במת התיאטרון והוא הנפש הפועלת באגדות ובסיפורי המעשיות. כפולחן הגיבורים בחיים, כך פולחן הגיבורים באמנות. לדיוקו של דבר שימש הגיבור התקיף והכובש נפש הפועלת בכל השירים, הסיפורים והמחזות בעולם העתיק, כן בימי־הביניים וכן בזמן החדש. בעולם העתיק לא היו אמנים מטפלים כמעט באנשים, אלא בקיסרים ובמושלים, בגיבורים ממש. האביר הגאיוני היה נושא התמיד לא רק בשירת הניבלונגים, אלא בשירת ימי־הביניים, בכלל. האביר הגאיוני היה חיה רעה פשוטה כמשמעה, אדם שלא כדרכו, אכזר ורצחן, קנא ונוקם, שטוף בתאוות שלא כדרך הטבע, משתלט על הכול, להוציא על יצרו הפרוע. לעולם הגיבור הוא יוצא־דופן, שיש בו מותר מן האדם, היינו,הפתעה וסנסציה. לפיכך כשהגיעה בזמנים החדשים שעתו של הגיבור הכובש להישלח מן המעבדה האמנותית – הגיבור המרצח כבר נסתאב מחמת שגרה ונתיישן ולא היה בו עוד משום סנסציה, שכך דרכה של הסנסציה החדשנית, שהיא מתיישנת יותר מכל הדברים היומיומיים – החליפו את הגיבור האביר והתקיף בדיבור חלש ומרוכרך, או ביש־גדא ונוקשה, שיש בו חוסר מן האדם, כגון שהוא טיפש מטופש, בהול ומטורף, לא חזק־יצרים כי אם מסוכסך ביצריו. מכל מקום יוצא־דופן ונלעג, נושא לסנסציה, חי בפרהסיה ומתהלך במערומיו, הבִטנה שלו כלפי חוץ. הקיצור, סנסציה.

אמנים בכל הדורות, להוציא יחידי סגולה, התייצבו, כגיבורי החרב, על דרך החיים שלא כדרכם לצד הפשע ולסנסציה. האם מאֵרה נשתלחה ביצירה האמנותית מששת ימי בראשית בצו גורל רע או שמא שגגה הייתה כאן? מפני מה יצאה מרבית המרץ היצירתי לעשיית דמויות פלסתר? למה נאחזו כל רבי־מג האגדות,השירים וסיפורי המעשיות והמחזות בחיצוניים דווקא, ותחת לתאר את חיי הנשמות במנעמיהם חיטטו במיוחד בפיגולי תאוות מגושמות, והלכו לקראת נחשים של פסולת היצרים? כיוצא בכך אפשר להקשות: מפני מה לא זכה מין האדם לבנות את עולמו על יסודות טהורים וישרים של יחסי אמת וצדק, ותחת גן־עדן עלי אדמות או תחת חיים סבירים ומושתתים על אדני הסבלנות ועזרת־גומלין לפחות, שפת לו גיהנום של ריב ותחרות וקנאה ושפיכות דמים? כשם שאין אנו יכולים להתעלם מן הים של הייסורים, שהבאנו על עצמנו, ולומר, שעולמנו הוא הטוב שבעולמות, כמעשה קנדיד,כך איננו רשאים להתעלם ממראות הנגעים, המלפפים את היצירה האמנותית מברייתה, ומן הקופה של שרצים, התלויה מאחוריה בזמן הזה במיוחד. אין אמנות הדורות בחינת לעילא ולעילא. אין היא ההישג הרצוי. חלקים ממנה אין מקורם ברוח הקודש,כי אם ברוח הטומאה, בסנסציה. חובה לומר זאת, אפילו סכנה באמירה זו לגלגל על אומרה לעגים של מלומדי למד במדרש הנוי. אף טיבו של נוי זה המקובל על דעת המומחים מוטל בספק.

כשאנו אומרים, שפגמה של האמנות בת כל הדורות בכך, שהסנסציה היא השאור שבעיסתה, רצוננו לומר, שאין היא אמנות־חיים, כי אם אמנות־מוות. קל יותר לחְיות את המוות, מאשר את החיים. הגיבור חי את המוות. הוא מתעורר לחוש את החיוני שבו על־ידי התעוררות כוחו וגבורתו, כשם שהוגה־הדעות אומר "מכלל שאני חושב אני חי "אומר הגיבור האכזרי: מכלל שאני מדכא ועוקר את הזולת אני חי. הדגמה נאותה להתעוררות הרגשת החיים באדם מנוון מתוך הסתכלות ברצח עולה לנו בתיאורו של ניטשה במכתבו לידיד בשנת 1865: "אתמול היתה סופה מחניקה מרחפת באוויר… עליתי על גבעה קרובה הקרויה בשם… במרומיה מצאתי בקתה… איש שחט שני גדיים ולידו עמד ילד והסתכל במלאכת השחיטה. הסופה פרצה ברעש גדול, רעם התפוצץ, ברד ירד, ואני הרגשתי קורת־רוח והתפעלות שאין לתארן. ברקים,רעמים וסופות הם עולמות שונים, כוחות בני חורין,ללא מוסר כליות: רצון טהור ללא תערובת של אינטלקט. איזה אושר,איזה חופש "… האילן המלבלב חש מסתמא את זרם החיות הניגרת בעורקיו ורואה את חייו בעולמו בלי כל סממנים של סופות וברקים ושחיטת גדיים. הסוס אינו מרגיש כל גירעון במנת החיים אף בלי שפיכות דמים. ועל כך הוא משתפך במצהלותיו. רוב הברואים אינם טורפים. כרים עטפו בר שמחים בחלקם. הציפורים אומרות שירה לאו דווקא כשרואות מעשי ידי האל טובעים בים. ההרים והגבעות יפצחו רינה והגלים יתנו קולם בזמר, כי רוח האל מרחפת על כל הר וגיא וקול ה' על המים, קול בכוח, קול בהדר. אף ילדים וכל תם וישר, המעבד את חלקת אדמתו ומהלך אחרי צאנו, שותים לתומם מבאר מים חיים ואינם מרגישים לא קהות ושעמום, לא חסרון ודאגה, אף אינם זקוקים להפתעות וללהטוטים. כל ימי חגים,כל רגעיהם חדשים. בכל שעה ורגע החיים מתחדשים לעיניהם כמעשי בראשית. האדם העשוי ישר וחי לפי תומו מקופל כעובר במעי אמו בתוך חיק הבריאה ושותה תמיד ממקור הבריאה. הוא חי את החיים ואינו זקוק לְתֵבֵּל כל נתח חיים בסם המוות. שאינו מחובר אל הטבע ושאינו מעוּרה ברוח החיים העולמית, רוח הקודש, שהיא כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, אינו מרגיש עוד טעם חיים בהוויה כסדרה וכדרכה. היומיומיות מייגעת אותו. סדר העולם ממשיך עליו קהות ושעמום. כשאין הרעם רועם ואין הברקים פולחם נראה העולם בעיניו כבר־מינן.

אם לא יך בכפתור שירעשו הספים – יקפאו החיים בקרבו. הוא זקוק מפעם לפעם לזריקות אל־טבעיות של מנות־חיים, כי בטבע כבר גס לבו. רוח הקודש אינה יודעת שעמום. ממקור השעמום באה הטומאה. הטומאה היא ניוון וכל המנוון זקוק לזבחי מתים. הגבור שוחט העגלים ומרצח האנשים היה קודם־כל מנוון, אדם שלא כדרכו, בעל דם דליל וכוח חיים אכזב. לכן שפך דמים לעורר בקרבו כוח החיים. מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש. רק שהוא רוחץ את פעמיו בנחלי דם בדרכו, הוא מסוגל לצעוד בראש זקוף, ואם לאו ־ הוא מהלך שחוח, אומלל משועמם ומובטל. כל הגיבורים אשר מעולם אנשי השם מנוונים היו. ניטשה מבשרו חזה. כוח החיים בקרבו דעך. כיוון שראה איש בבקתה שוחט שני גדיים, וילדו עומד ומסתכל במלאכת השחיטה, עמד והתאושש. יתכן כי אותו רגע צמחה בידע שלו תורת האדם העליון, השוחט צאן אדם. נתמזל לו המזל, שאותה שעה היו גם רעמים, סופות וברקים. נזדווגו כוחות חיצוניים רבים להטעים לו טעם של חיים שדלל בקרבו. משל למה הדבר דומה? לדג המוטל על היבשה ונפשו מעולפה. כיוון שנפלו עליו טיפות מעטות של גשמים,נחיריו מתרחבים וחיותו מתחדשת. הגיבור, שאין דמי קרבנותיו מטפטפים לתוכו, גיבור שאינו רוצח, הריהו גברא קטילא.

וכלום אין גבורת דמים זו, המציינת את העריצים הכובשים בעלי השם, הגיבורים אשר מעולם, חוזרת ועולה לגדולה בראי האמנות? עיקר עיסוקה של היצירה האמנותית אינו בחיים, אלא במוות. כלי השרת שלה הם הסכין, האקדח, הרעל. צבעה דם; קולה רעש; תוכנה הפתעה; חומריה מעשי־נפץ; הגיונה ניוון; סממניה יצרים רעים; השראתה המוות. אמני החיים מעטים היו גם בדורות הראשונים, תמימים ומשופעים בחושים חיוניים,על אחת כמה וכמה בדורות האחרונים. אולם אמני כל הדורות שאבו תמיד מתוך מעיין הרִשעוּת ולא מבאר הצדקה. שום אמן לא צר דיוקנו של הבל, ולא טרח להאיר נתיב אל מערכי־רוחו וכבשוני נפשו. וכשתיארו את המקופחים והנרדפים, צללו לתהום ייסוריהם ולא לנבכי תומתם. תיאור הייסורים אף הוא יצר רע, אחד משליחיו של מלאך המוות. לא כל שכן שלא נמצאו רבים לשקף במלאכת מחשבת חיי שעה אחת, שתוכם רצוף נחת, שמחת האדם בחלקו, אהבת עולם תמימה, חדווה חרישית, צמאון אמת לחיים טובים וטהורים. אמנים שפכו בוז על הטהרה, וקשרו עיטורים לסיטרא אחרא דווקא. מה הגדי? האריה הוא סמל ההוד. האריה הוא מלך. מנוי אותו תינוי־אהבים בין האמנות לפשע ובין היצירה למוות?

חזיון משונה זה ניתן להסבר, אלא שלא כל מוסבר הוא סביר; קל וחומר שאין ההסבר עוקר את התקלה ואין בכוחו לשנות את יחסנו השלילי לעניין המופרך. לא מתוך עודף כוח ובינה יתרה, אלא מתוך קוצר המשיג האנושי, נזדווגה אמנות בכל הזמנים אל הבריות המנוונות ולסיטרא דמסאבותא בכלל, אל המקולקלים שביצרים, היינו, אל נושאי ההרס והחורבן. בכוחו של מלאך־המוות קל יותר להגיע לידי הישגים מוחשיים באמנות, מאשר בסיועו של מלאך החיים. החיים הם צמיחה בחשאי ובהעלם; המוות הוא התפוצצות בריש גלי. החיים כביכול בורחים מן האמן. את המוות אפשר לאחוז ביד. החיים הנראים בעין, כיוון שהלב גס בהם, חולין הם לעינים ההדיוטיות; ואילו החיים בפכפוכם המתמיד והחרישי אינם נתפסים בחושים הגסים. גשם שוטף, סופה, ברד, גולגולת ערופה, התגוששות גלדיאטורים, משחק המומוסים, מאבק השרירים, הם מחזות בולטים, המקפיאים את הדם ומנקרים את העיניים. חיוך טהור, מבט זך, חוט של חן, פסיעה צנועה, סבר־פנים מעודן, כל שהוא בבחינת רצוא ושוב, אינו ניתן על נקלה להיות נתפס במכחול הציירים, ואינו עשוי להתלבש בניב. מעשה ברב־אמן, שצייר שחוק הנחת המרחף על שפתי עקרת בית אחת, ודיוקן זה עלה ונתעלה לאם כל הדיוקנאות הנשיות ויהי לנס תמיד, אנו הצופים צוהלים ושמחים על הנס הזה, שיד אנוש הצליחה לצרור בצרור הצבעים את רוח החיים, ולתת לה השארת הנפש לעולמים. אנו אומרים: תמונה זו נצטיירה ברוח־הקודש. אין בה כלום מן הסנציה המכה בתמהון – אחיו של השעמום – אלא מן החסר המגלה טמירין מבאר מים חיים. אין זו אשה גיבורה ותקיפה־תוקפנית, כי אם נפש רכה, אשת תמיד, לכאורה, שכיחה כמעט, לא פרטית כל עיקר וכל־כך אישית, אשה שבעולם, אם ורעיה אהובה, אך לא מאהבת; לא ונוס, כי אם רחל האם; לא עטופה בשיראין, לא כל שכן שאינה עטופה במערומים ומוצגה לראווה. לא אשה של אש או של איש, כי אם לנפשה, שחזות החיים היא בה כסנה הבוער ואינו אוּכּל. אורי התאווה נחבאו להם בקרבתה; סביבה לא נסער מאד. אין היא הזרה, כי אם הקרובה, אחות לכולנו, ברוכה שפע עליון ומשוכה חסד מרומים. החיצוניים בושו ונכלמו למראיה; הקליפות נסו. היא יפה? לאו דווקא. אך היופי הוא מין לבוש. אולם הוד נפשי חופף עליה. בדיוקן זה חגגו החיים את ניצחונם.

מלאכת מחשבת,שתוכה רצוף חיים ללא סממני־מוות, הוא מעשה נדיר בתולדות האמנות. סיפור המעשה, שלא נאפה בתנורו של היצר הרע, יקר המציאות הוא, אנו יכולים להורות מתוך בטחון הלב רק על שתי יצירות קדומות ממקור ישראל, הן רות ושיר־השירים, הטבועות בחותמה של רוח החיים הצרופים, של רוח הקודש. מעטים בין אמני כל הזמנים הצליחו להביא לעולם יצירה במתכונתה של רוח־הקודש. רבים ביקשו לשאוב ממעיינה של רוח־הקודש, ולא עלתה בידם. אך הרבים ביותר זנו מלכתחילה אחרי חזיונות מדווחים, ופנו אל כל מקור נרפש ודלוח. הנרפש מצוי יותר; הדלוח מושך קהל צופים; המסוכסך מגרה לאלתר; המנוּון מפליא ומפתיע; הגס מרתק; המשקר מצווח בקולי קולות; השלא כדרך הטבע מפתה ומדיח; הפצע והחבורה בולטים ומנקרים את העיניים; כלי הנפץ מרעישים; האקדח מזעיק. וכלום לא נערכו במות ישחק כדוגמת שדות־קטל? כל המוזות ינקו מן התותחים. האקדח הוא ראש המדברים בכל המחוזות. עדיין לא קם תיאטרון למשחק החיים. כל הטרחות שטרחו היו לשחק את המוות, את הרצח, את החורבן, בין חורבן הגופים בין שריפת הנשמות. וכשאין רוצחים את החיים שבעין, מתנכלים לרצוח את סוד החיים, שהוא בחזקת הסתר אסתיר. מוקיעים את המערומים ומנבלים את הלשון. ניבול פה באמנות הלשון מושך גם כן מתאוות הסנסציה. ורק מבחינה זו מסתברים לנו דבריו המותמהים של ויקטור הוגו על הכיעור והיפה באמנות. הוא כך אומר: ערכו האמנותי של הלא יפה עולה על היפה. היפה אינו כולל אלא את הצורה ביחסה אל הפשוט ביותר לגבי הסימטריה המוחלטת בהתאמה הפנימית ביותר למהות עצמנו. ואילו הכיעור הנהו חלק מתוך הרמוניה מקיפה הרבה יותר, שאין אנו יכולים לסקור את כולה. ועוד: הכיעור אלף פנים לו, ואילו היפה הוא דל ביותר, בעל טיפוס אחד יחיד ומיוחד. ביסודה של מִמרה מתמיהה זו מונחת הסברה, שהכיעור מתמיה יותר ויסודות הסנסציה שבו מופלגים יותר. קליפותיו מרובות. ואילו היפה לאמיתו, מכיוון שעיקרו פנימיות, הריהו כחיים עצמם העשויים להיראות בעיניים קצרות־ראיה כחולין, ולהתקהות על קטני אמונה בכוח החיים. כיוצא בכך אנו שומעים שיחת רבים, שהאמת משעממת, השקר נחמד ומעניין.

מתוך“ברכי נפשי”, תרבות וחינוך 1965


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!