רקע
עבר הדני
שיבת־ציון

 

א.    🔗

אני, אוגיה מבית ברזילי הגלעדי, אשר נישאתי לבית ידוע וייקרא גם הוא על שמנו, – ראיתי לראשונה באותו ערב את התרשתא־הפחה. ידעתי, אף בלי להכירו, כי זרובבל בן שאלתיאל הוא נצר בית המלכות של יהודה. במשתה שנערך לשבי בבל בשיר ובשמחה, ישבתי גם אני אל שולחן הקרואים ומדי שאתי את עיני אליו אמרו היושבים והעומדים אצלי, כי ליח הברק אשר נפרש עליהן עשוי היה להעיב על אור הנברשות והנרות שבאולם. כן שתו לי זקנים וצעירים בחלקת־לשון על דרך שחוק וכובד־ראש גם יחד, ואני הקשבתי בהולם־לב כבוש לברכה ולשמחה אשר מלא האוויר מהן.

שמחו והודו בקול ראשי בתי־אב המופלגים בשנים אשר זכרו עוד את ימי צאתם בגולה – הם ראשי בתי־האב המיוחשים. שרו שירי הודייה והלל כוהנים ולוויים בלווית משוררים ומשוררות, אף לקחו חבל בשירה הללו המכונים “שוערים ונתינים”. מתחילת הערב היתה השמחה לנחלת הכל – בין של היודעים את כתב־יחשם ומגילתם עמם, בין של אלה אשר עוד לא ידעו להתייחש, ובין של העולים אשר לא נודע אם מישראל הם. אז שבתי ונשאתי את עיני, כשהשמחה מתרננת בי, והוא, הפחה נמצא עומד אצלי.

אולי לא השגיח ברעד שעבר בי, כי היה טרוד וידיו היו מלאות. בידו האחת הניף את פרשגן הנתשוון של מלך המלכים אל השבים, אשר הביא עמו בבלה, ובשניה נשען אל השולחן, כשהוא סוקר את הנאספים בעין מזהירה ופניו חיוורות. וככל שנוצץ יותר אותה שעה היין בגביעים, והמסובים הוסיפו להיטיב את לבם במאכלי שמנים ובמשקאות הממתקים – והוא הפחה לא טעם מהיין שהוגש לו ולא נגע במאכל – כן הוסיף לבי להתפעם ולבשר לי, כי הרגיש הפחה בקרבתי אליו.

מן הצד ומעל דוכן מורם נוצצו אגרטלי זהב ומחלפי כסף, כפורי זהב ושאר כלי תרומה קדושים, אשר יועלו למחרת עם העולים לירושלים. הכל הביטו עליהם ועל הכוהנים וסגניהם השומרים סביב לכלי־היקר הללו. פה ושם נוצצה דמעה בעין למראה כהן־הראש יהושע בן יהוצדק אשר לבש פאר – ובן שאלתיאל היסה את הקהל הרב, כדי להשמיע מהכתב את דבר מלך המלכים אל שרי־צבא, אחשדרפנים ופחות בדבר העולים לבנות את העיר ירושלים ואת בית האלוהים. –

כה אמר כרש מלך פרס –

כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים – –

איני יודעת, אם שמעתי מעודי דברים נשגבים מאיגרת זו שהוקראו בקול נרגש ע"י בן שאלתיאל ונחקקו בי כבמגע אש – על החופש והרשות לשוב – – על בניין בית האלוהים והמזבח – – על בני אדום שיעזבו את המקומות שנאחזו בהם ביהודה – על העולים שיהיו פטורים ממס – על מנת הכוהנים והלווים ושומרי העיר שתיבנה, שהיא מובטחת להם מאוצר המלך – – על שיבת ציון – – וזרובבל סיים בברכה נשמעת:

מאתך הנצחון והחכמה ולך הכבוד –

ואני עבדך מלך השמים – –

הריעו העולים בקול אדיר, כאשר לא נשמע עוד בגולת בבל. הכוהנים פצחו בשירי הלל וזקני האבות בכו. הלוויים ערכו את מזמוריהם הקדושים ובפעם ראשונה שמעה אזננו את קול החצוצרה העתיקה. העיניים רותקו כעת משנה אל כלי־הקודש, אשר הוציא נבוכדנצאר בזמנו מירושלים ויתנם מאז בבית אלוהיו – ועתה היו מוכנים לשוב אתנו בדרך הארוכה אל המקדש שייבנה. – “הנעצור כוח?” – – “הנגיע”? – – שאלתי בחרדת־לב וארגיש כמו תפחו עורקי דמי – – כן אירע לי בעבר, בהרותי את בני־יחידי אולם – וכן אירע לי גם עתה – – אין זאת כי דבר אהבה כביר וחרדה גדולה פי־כמה הריתי עם לילה זה – בפרוס שיבתנו לציון. ובן שאלתיאל השח את גוו אלי וחייך אלי באור קורן מעיניו:

– בת ברזילי, – אמר לי בקול רך – תודה על שהאירות לי בערב זה בחום עיניך, בין שפע האורות של המשתה, והיי ברוכה על שאצלת לי מחרדת לבך בתוך תכונה נהדרת זו של שיבת־ציון.

בושתי מהרגשות שעברו עלי, אך לבי עלז. נדמה לי כי בשעה זו הוצאתי שוב מפי בית מלכותנו העתיק קול קדום של ברית עם בית אבי־זקני. אולי את ברזילי אבי ביתנו ראו אותה שעה עיני רוחי, כשהוא צולח את הירדן לפני דוד מלכו.. או את קול שלמה החכם שמעתי, ברדתו אל שולמית הנוטרה במדרגות של גן־המלך האפל.. כי התרוממת ממושבי, והתקנתי את שמלתי שקפליה הדקים דבקו אל גווי ואדע כי חיני הולך ורב בשעה זו, קסמי נאצל ממני בכוח לא־שיערתיו מעודי, גיזרתי מזדקפת בשמחת גאון, אשר עברה אותי כיין טוב ושוב לא הרפתה ממני. –

– אנה הברזילית? – לא הסב בן שאלתיאל את עיניו מעלי.

– אל הגינה אשר לפני הבית. – פלטתי במבוכתי ולא הבטתי סביב, אם תתורנה עיניים ותתחקינה על צעדי, אם ילווני החוגגים והחוגגות מבית־אבי במבטיהם או לא השגיחו ביוצאת.

אל רוח הערב הנושבת מחוץ לקירות האולמים כלתה נפשי – אך פסיעות הגבר השיגוני מאחור ובלא־משים נשענתי על מעקה הבית, כשחזי הדל עולה ומתרומם כמו קצרה נשימתי. – “האמנם מתרחש ובא עלי מאורע גדול או נעשית אני שותפה למעשה כביר אשר זכרו לא ימוש עוד מלב אדם?” נצנצה בי מחשבה נסערת ושוב לא ראיתי מסביב מאום. אף את העומד אצלי לא ראו עיני, כי אם בלטיפת קולו הרגשתי אשר עטפה אותי כמגע הארגמן, כעטוף הבוץ את אחד משרי המלך היושבים ראשונה במלכותו.

– בת ברזילי הגלעדית.. – לחש על אזני בנעימת חסד – קדומת היחש, נאמנת בית המלך של סבי דוד.

– בן שאלתיאל הפחה, מה לך? – שאלתי בתמיהה.

– כמראה חזון נקרית לי בערב זה. – הנמיך קולו.

– וחזון זה מהו? – שאלתיו.

– ניחשתי לתוך עינייך ואראה את הירדן זורם בעוז, כאשר צלח אותו זקני מפני רודפיו… ושוב השקפתי לתוכן ואדמה לראות את דרך השממה הארוכה והאבלה אל ירושלים עיר־המלכות החרבה – היעמוד לנו כוחנו לעבור בה? – –

– האם ספק גונב ללבך, נצר בית דוד, אחרי אשר לבשת את ארגמן המלך ואת רביד הפחה לצווארך ענדת? – שאלתי אחרי שתיקה, בה שמעתי אך הולם־לב.

– אין בלבי ספק, בת ברזילי. – הזדקף לשאלתי בעליצות־רוח פתאומית – אך סמוך ובטוח לבי במעשה שיבת ציון! – –

קול השיר מסביב נדם וזרובבל חזר אל האולם לעבר כהן־הראש אשר קם גם הוא ממושבו בעיניים עצומות־למחצה, סקר את הקהל והחווה קידה לפחה. סביב להם סבו מיד זקני בתי־האב, כשמגילותיהם הכתובות גלולות בידיהם – והכל פנו ללכת אל האולם הסמוך. כלי־השיר העתיקים הושבו למקומם ורק ברק הכסף ויקר זהבם עוד עממו בחללו של האולם. העולים הצטופפו לחבורותיהם – בתי־האב הגדולים והקטנים לחוד, משפחות הכוהנים לחוד, הלוויים, הנתינים והשוערים – ומסביב לבית נשמע קול המחנה הרב באהליו. רק פה ושם לאור הנר ישבו המבינים וקראו בלחש ממגילות קדושות. פה ושם פרטו לוויים על־פי הנבל או משוררים ומשוררות הכו במנענעים ובמצילתיים. מהפינה האחת בקע ועלה השיר:

על נהרות בבל שם ישבנו

גם בכינו בזכרנו את ציון – –

לעומתו עלה מפינה אחרת בשמחה שואנת:

כרע בל – – קרס נבו – –

ומרחוק יותר חזר העם על השבועה החדורה כיסוף והוד:

אם אשכחך ירושלים

תשכח ימיני – –

לשמע דברי השיר האלה, שמתי אל לבי לראשונה מראשית הערב, להתבונן אל ביתי אני – בית ידוע בעלי – המכונס ביחד, כשאר בתי־האב, ואני אינני בתוכם. ראיתים שרויים בהתרגשות רבה ועיני בעלי מכוונות אלי בתלונה קשה, כאשר קרבתי לגשת אליהם. לבי נקפני אותה שעה: איך מלאני לבי לשאת את עיני אל בן־שאלתיאל קבל עם ועדה ולשהות בלווייתו, לשאוף רוח ביחידות? – כאשמה נשאוני עתה רגלי אל חוג ביתי אני.

– אמי.. אמי.. – אץ אלי אולם בני ונפל בזרועותי המושטות.

– ברי.. בר־בטני.. בר־נדרי.. – לחשתי על אזנו, באמצי אל לבי את גופו הרך־החם – עתה נשכב לישון כי ארוכה הדרך לפנינו ביום מחר… וגם אתה תסע.. וכל המחנה הזה – –

אף העתרתי על ילדי מנשיקות פי, כשהוא משתעשע על זרועי – פניתי לעבר המקום שבחרנו לנו לשינה, אך הידועים עמדו־ישבו נרגשים ועמהם מאנשי חבייה והקוץ – שני בתי־האב שהם קרובים לנו. זקני בתי־האב – אליועיני זקן הידועים, מכנדבי זקן הקוץ ומעשיה זקן החביים, ישבו בתווך – והעומדים סביבם תלו את עיניהם בשפתיהם וגם ידוע בעלי הטה אוזן להקשיב. הבינותי כי דבר נפל בקרב בתי האב השקטים והחזקים האלה, של אכרים כורמים וסוחרים, ולפיכך הסחתי את דעתי מכל אשר עבר עלי ומרגש הנוחם אשר תקפני. שמתי את כף ידי בכפו של בעלי ושאלתיו בלאט:

– הרוגז על שום מה, ידוע?

– עינייך יפות הערב, אוגיה אשתי.. – פטר במקום תשובה, ספק תמה ספק רוגז.

– אך הרוגז על שום־מה בבית־האב שלנו? – שבתי ושאלתיו ברוך, כי הבינותי לסיבת הרוגז שגונב בדבריו המעטים.

– את שמחת מאוד, אוגיה אשתי, על קרבת בן שאלתיאל אליך. – חזר ידוע במרירות – ראשך גבה, צווארך נטה.. כמו קסמו לך בפעם ראשונה מראות גדולים.

– ידוע.. – שיסעתיו ולא הסתרתי את תמהוני, מנין באו הדברים אל פיו, האמנם מרוב אהבה אלי? – ולא הוספתי מאום כי שוא הייתי מנסה לכחד כעת אשר נשקף מעיני ומילא את כל הווייתי.

אימצתי איפוא אלי את בני אשר החל להרדם על כתפי – ומסביב לנו גברה ההמולה של קולות כבושים־מרים: הנשיא הראשון ליהודה, ששבצר מזרע המלוכה.. דרך המדבר הארוכה.. בתי האב המתייחשים.. – קטעים־קטעים קלטה אזני והחילותי להבין לסיבת התלונה.

– כאשר ששבצר נשיא, פשתגן נשתוון לידיו קיבל מאת המלך כורש, לא נמצאו עולים לבנות את חרבות ציון. – השמיע לבסוף בהטעמה ידועית קשה אליועיני הישיש ובית־האב נדם.

– – העם בחר אז לשבת בגולה. – אישר את הדברים מכנדבי ראש הקוץ ועיניו הבריקו במשמעות איום.

– אף אגיד את פשר הדבר. – קפץ לדברי הראשונים זקן החביים – על כי חקרו בכתבי היחש לכהונה ולא מצאו את הטהורים.

– כתבי היחש וספרי המקנה! – בקעה באחת המולת קולות חריפה הרבה יותר מבשעת בואי. –


 

ב.    🔗

כן נתברר לי, כי חמת עלבון קשה עוממת בדבריהם של זקני בתי־האב וזו הסיבה אשר חברו עתה יחד שלוש המשפחות המקורבות. מלבדן היו כאן פנים חדשות, שלא ראיתים עד כה ורק מפי המדברים שמעתי כי הללו באו ממרחק – בני טוביה, דליה ונקודא, אשר כתבם לא נמצא ולא יכלו להגיד בית אבותם אם מישראל הם. זקניהם היו מתייגעים כעת ומחפשים אחר תעודה כתובה בספר ומלינים זה על זה כי באשמתם אבדו. – וככל שארכה השעה והם לא יכלו לשית עצה – החלו הצעירים רוגנים בקול ובתי־האב היו כמרקחה.

– בתי־האב המתיחשים מיהודה ובנימין – להם הנחלות! – רגזו.

– את כתבי היחש של משפחות הכוהנים כבש לעצמו בית ישוע בן יהוצדק ואשר עמו, כי להם כל הכהונה ולנו אין חלק בה! – התמרמרו.

– כל חפצו של בית צדוק כי נהיה מגואלים מלאכול מבשר הקרבנות! – שוב לא הסתירו את רוגזם בתי־האב. – אף הוציאו עלינו לעז כי לא נודע אם מישראל אנחנו – – למנוע מאתנו ספרי מקנה על חצר ונחלה כמו למשפחות המתייחשות! – התרעמו בתי־האב שבאו מרחוק.

עמדתי מיד על החומרה של תלונתם. שוא נחפזו ובאו מראשי המועצה אשר עם זרובבל ועם כהן־הראש וניחמו־הרגיעו, כי עוד יימצאו כתבי היחש החסרים. הם חזרו והלכו כלעומת שבאו והבטחה בפיהם, כי יביאו את התלונה למועצה – ותוך כך חלה התפלגות בין בתי־האב לבין עצמם. היה נדמה כי זרע הפירוד יתנקם תחילה בבתי־האב המתלוננים עצמם – כאשר הפחה שב בפסיעות זריזות אלינו ואף שפניו היו עייפים מאוד, קרנו גם עתה באור פיוס. כעבור רגע שמעתיו שוב מדבר אלינו וקולו חדר אל לבות היריבים:

– אחים שבי ציון, – השמיע בקול צלול– בתי־אב קדומים ונכבדים ביהודה ובישראל! האם שכחתם בשעה זו את דבר הנביא אלינו: סולו־סולו, פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי? – או שכחתם את אשר אמר: צאו בבל, ברחו מכשדים בקול רינה – על מה תרגזו איפוא? את דבר הגאולה שלח לנו אלוהינו בידי עבדו – המלך דריוש משיחו. כי בנו לא ישמע לקול הקורא הזה ולא ימהר להיענות – מי לא יאוץ לבנות את חרבות בית אלוהינו ההרוס?! – וכבר אמר הנביא: עוד ייקנו בתים ושדות וכרמים בארץ! – –

– הננו לקריאתך, התרשתא! – הפך לב בתי־האב לזכות והכעס והרוגז שככו.

– גם כי נלך בדרך ללא מים אל עיר קדשנו לבנותה, נעלה אליה! – אישרו הידועים בקולותיהם הקשים.

ואנשי טוביה, דליה ונקודא טילטלו עתה את זרועותיהם החזקות של רועי מקנה ונוקדים, קפצו את אגרופיהם וקולם עלה בדמי־הלילה: “רדי ושבי על עפר, בת בבל”. – לקול קריאה זו של דברי הנביא – שוב בקעה שירת נקם והודייה מפיות כל העולים – זה שיר הנקם אשר היניק בסתר את רוחנו כל ימי שבתנו בגולה:

אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו.

– הקשיבו נא לדברי עוד פעם זו! – היסה זרובבל את הקהל הנרגז בקול חזק – אתם שואלים למגילות היחש ונמצא, כי אמנם משפחות ובתי־אב גדולים וחשובים חסרים אותם. אך האם צריך אלוהינו למשפחות כוהנים בלבד וכאלוהי הגויים יבקש ממנו אך מנחה ולבונה? זכרו, אחי, את אשר עשה דניאל לכוהני הבל ואשר עברו קדושינו – חנניה, מישאל ועזריה – בלהבת כבשן ולא נגעה לרעה בהם, כי אז נבין מה אלוהים דורש מאתנו. לא כוהנים וקרבנות בלבד ידרוש, כי אם נתיבות צדק לציון. משפט אחד לגר שבתוכנו וחוק אחד לעשיר ולעני. אז ייאמר עלינו: אמנם השיב אלוהים את העם הזה אחרי גלותו לארצו, כי שב להתחזק באלוהיו!

ואין פלא בדבר, כי המחנה כולו ענה בלב אחד וכאיש אחד: חזק ונתחזק! אנו הולכים אחריך באשר תוליך אותנו, התרשתא! –

לקריאה זו התחזקה גם בי ההרגשה כי אנו עם אחד ובנים לאב אחד – כל העולים למקומותיהם השונים – בתי־האב שבאו מתל־אביב אשר על נהר כבר ואותם שהגיעו מתל־חרשא ותל־מלח; בין אלו שבאו מעילם ובין שיצאו מכרוב, מדן ומאמר. למרות ההבדלים המפרידים ביניהם, עמד מחנה אחד עם זרובבל – והוא שלח את ידו לאות פרידה, אך העם מיאן להתפזר. הנה השגיחה עינו בי ונשתהה שהייה קלה, בה העזתי גם אני להניע בראשי לאות ברכה: עלה והצלח, הפחה, כי העם אתך!

– אמי… – נעו אז שפתי הילד הישן על כתפי ונזכרתי גם אני, כי עייפות הוצקה בכל גווי בשעת נשף זו, כשהאפלולית באולמים גברה ובאוויר המעובה והדחוס נישא ההבל של המון־עם רב, מעורב באדי יין ועשן של שמן המאור.

הקהל כולו החל לפרוש למקום־לינה במחנה אשר נדם, על בהמתו ומשאו ואלפי הנפש אשר בו. בפנים האולמים נרפדו כרים וכלי־משכב סמוכים אלו לאלו. נשים וילדיהם היו שוכבים יחד כשנשימתם כבדה, גברים נשתקעו בתרדמה כהלומי יין –

– זכרם של צדיקים חנניה, מישאל ועזריה יגן עלינו.. – מיללו זקנים, כשראשם צונח על הכר בעצימת עין וביראה. – שדרך, מישך ועבד נגו.. – דעכה והלכה לחישת שפתיים והושלך הס סביב – – דניאל הצדיק חוס ורחם עלינו.. – לחשו שפתיים בכה ובכה.

עשה גם בית־האב שלנו כמעשה כל המחנה. נשי הידועים, ברייניות אלו שנודעו ביפיין, התקינו את המצעות, כשהפעוטות שמוטים בחיקיהן או חבוקים בזרועותיהן. אם לחשה על תינוקה באהבה ודאגה בפני רוחות רעות, אשה פיהקה בקול. – כבר השתררה דממה ואני עדיין בוששת לעשות כמעשה חברותי. כחולמת בהקיץ שהיתי מעומדת ובני יחידי צמוד אלי, כמו מצא בי מחסה בו לא יירא רע.

– אוגיה, – רמזו חברותי המנומנמות מנשי הידועים ולא הסתירו את עוקצן – מה לך כי תתאחרי לשכב כאחת מאתנו או שמא ראשך הסתחרר עליך?

– הברזילית הגיאה שלנו.. – ציחקקו והתלחשו.

– מאז הערב מהלכת כחולמת בהקיץ – חי – חי –

לא היה עם לבי להשיב על הלחשים, והרמזים חלפו מעלי ולא פגעו בי. גמרתי לרפד את יצועי ואת אולם בני השכבתי במשנה רוך – את גווי הצמדתי אליו לחממו, כי קור המדבר עלה עד לנהרות בבל והרחיף את עצמותינו הליאות. שכבתי – ולבי ער – –

– – שוב שמעה אזני לחשים מופלאים בדמי הלילה מסביב: דניאל נער חמודות, מישאל ועזריה – – ומחזות עברו לנגד עיני האחוזות חבלי שינה: ילדי החמד מבית המלוכה של יהודה, אשר בפתבג המלך לא נגואלה ידם – – להבות האש עדיין הבליחו ודעכו על טסי השמן הדולק – ופחד אחזני, יראה אפפה אותי ואני מאמצת את ראש ילדי אלי ומתפללת: כדניאל תהיה, אולם בני.. שדרך מישך עבד נגו – –

לא הרגשתי בהירדמי, אך לפתע הקיצותי – והנה ראש בעלי שמוט אצלי, אחוז גם הוא בשינה כבדה. בני נושם נשימת שינה שווה – אך השינה נודדת מעיני ואני שרוייה ספק בהקיץ – כבשן־אש בו מהלכים הצדיקים – פולסי נור יוקדים – אלילי בבל זעים.. אריות בגוביהם חרדו.. בל ותנין במקדשיהם המפוארים אחזם חיל –

– אמי! – זעק לפתע אולם בני וזרועותיו לפתו אותי מפחד לילה.

– בני חמודי.. – לחשתי, כשנפשי כואבת וגופי סולד־קודח מהמראות אשר ראיתי בחלום ובהקיץ. – להבת אש לא תגע בך.. אלילים תקצר ידם להשיגך על אדמת הסריסים הללו.. על אדמת הקודש תגדל בזרועותי –

– אוגיה, אשתי.. – לחש על אזני קולו של ידוע בעלי אשר הקיץ לתפילתי – ידעתי כי לבך שלם ותפילתך נאמנה.

– אין זאת כי עייפה אני מאוד, ידוע בעלי. – אמרתי ועצמתי את עיני.

– או שמא העכירו את רוחך לחשי הנשים הידועיות הפתיות שלנו? – הוסיף בעלי ללחוש בדאגה וללטף את חלקת פני ואת ראשי הבוערים. – הרי זה המעשה אשר היו מספרים אצלנו.. – או שמא לא תזכרי, אוגיה, את המעשה בשושנה היפה? – ואת יפה פי כמה ממנה – –

– אין הלב נתון כעת לסיפורים, ידוע.. – ניסיתי להסיח את דעתו – כי עוד מעט ויאור היום ולפנינו דרך ארוכה.

– עתה אזכור את המעשה כולו. – נאחז ידוע משום־מה בעקשנות בחוט רעיונו – הרי כך סיפרו אצלנו באשה היפה מנפתלי, שושנה בת יהויקים, אשר חמדו אותה אנשי בליעל על שום יפיה – – ועוד מעט ובאה עליה רעה גדולה – – כן, אוגיה אשתי – – את דיבתה רעה הוציאו.. ולעיני כל העם ציוו לפרוע את ראשה.. עוד מעט והוצא משפט עליה אלמלא הנער החכם, דניאל הצדיק, שהיה במקום – –

ידעתי את סיפור המעשה ולא אחת שמעתיו בבית־אבי, אף־על־פי־כן שוב לא שיסעתי את בעלי, אך תפשתי בכף ידו ואמרתי חרש:

– אך אוהב אתה אותי, ידוע בעלי, ואיני ראוייה…

– ראוייה וראוייה את, אוגיה. – נשתנה קולו הקשה לרוך עד לבלי הכיר – ראוייה כשושנה זו שצדקה יצא לאור.. אף חקר דניאל הנער את המרשיעים אותה, מצא אותם טועים – ח – ח – בין מסטיכי ואלון – ונאסרו.. והנער החכם זכה מאז לתהילה רבה, כאשר יזכה לה אולם בננו הקטן, כאשר יגדל וילמד דעת ובינה.

לא עניתי עוד דבר, אם כי לבי בכה בקרבי.. כי בשכבי בעין עצומה וידוע ממשיך בסיפורו, חשתי כי החוט אשר קשר אותי אל גבר זה מאז היותי לו לאשה החל להינתק.. לא את קול סיפורו שמעתי עוד, כי את קול לבי אשר לחש: איך אשיב דברים על אהבה והיא איננה בי – – איך אענה דבר על גורלה של האשה מנפתלי ואני גורלי עומד להחתך – –

– אשתי את, אוגיה! – עוררני שוב קולו של בעלי כצליפת שוט והוא נרתע מעל גווי הקר – לאחר לא תוכלי להיות – – כי אסור. אסור…

– לא אוכל, ידוע בעלי.. – נאנקתי כחולה ואימה ירדה עלי – אסור.. אסור.. – ושוב לא ידעתי את נפשי עד שהפציעו דמדומי בוקר מן החוץ עד למצעי ואני שומעת את קול המחנה הזע ועושה את הכנותיו הנחפזות לדרך.


 

ג.    🔗

– בני פרעוש! –

– באלפים מאה ושבעים ושנים נפש באנו ועמנו סוסים מאתים, גמלים מאה, חמורים אלף, ככל אשר הספקנו להציל כאשר נתפשו המעברות ע"י הפרסי מהבבלי.

– עברו בראש, בני בגוי!

– באלפיים וחמישים ושש נפשות עולים ואין עמנו מאום, כי האגמים אשר ישבנו ביניהם הפרסי באש שרף!

– בני עזגד! – –

את קולות המיפקד האלה שמעה אזני כאשר עלתה השמש ממזרח ויצקה חום על הארץ מסביב – האמנם היתה שממה הארץ וזו השוכנת על מימיה הרבים, חרבו נהרותיה? – אף קול נסים ופליטים נשמע ממנה: חושו המלטו כי היתה בבל כמדבר?! – – כן הזיתי בעצימת עיניים כאשר תכונת המחנה גברה והלכה, ועדיין שכבתי כישנה ושמחתי כי איש לא בא להפר את מנוחתי.

– אמא!! אמי!! – קרבה אותה שעה מבחוץ קריאתו של אולם בני, כשהיא מאומצת וכוזבת כאחד – אמי.. פרודה אומרת כי הכל יקומו ויסעו ורק אני לבדי פה אשאר!

– עתה תפשתיך! – הופיעה אחריו אמתי פרודה ושילחה אליו את זרועותיה הזריזות. – עתה תבוא ותאכל מהר, כי נחבשו כבר הגמלים, הוטענו החמורים, הרוכבים ישבו על הסוסים. מהר חוש, אולם.

– הנה שמעת! אמי! הכל יסעו! – שיסעה קולו של בני.

וכעבור רגע קל כבר התרפק עלי, כשאני מתראה עוד כישנה ומבקשת לצחק במשחקו. אף דימיתי בלבי שנערה קטנה הנני, המשתובבת עוד בבית־אבי בין עבדים ואמהות לרוב. הכל נוזפים וגוערים בי, אך אני עושה כאוות נפשי ויודעת כי לא יאונה לי רע… והנה אני גדלה ונראית בעיני הבחורים יותר מבנות עמי – שמי עד למרחוק מגיע.. עד לבית הידועים ועד לבתי־אב רחוקים יותר שבגולה, שהם מתאווים לשאת אותי לאחד מבניהם הצעירים – –

– אמי.. אוגיה.. יפה.. אוהבת את אולם, שלא כפרודה הרעה.. – התרפק אולם בין זרועותי.

– ומדוע פרודה רעה? – התרוממתי אל הילד המעווה את פניו במאמץ של בכי.

– כי.. כי.. כי.. – והיבבה הפסיקה את טעם תלונתו.

התנערתי ונכלמתי כי בחרתי לשחק היום הזה. שמחתי כי אברי גופי בריאים ורעננים כאשר לא היו מכבר, לבשתי את שמלותי ואצתי אל המים המקלחים אף נזפתי בעצמי: האם עת לנום או עת לחלום? – – עת להשתעשע במשחק כנערה?! – –

– כאם כן בנה.. ופרודה היא המאכילה את אולם, היא המשקה ומלבישה אותו – ולבסוף היא הרעה.. – קבלה פרודה ספק מרוצה ספק כועסת, אך לבסוף הפטירה את דבריה באורך־רוח סלחני.

– לא.. – מחיתי וחיבקתי גם אותה – פרודה טובה ואנו הרעים. אנו אוהבי תנומות.

– אלמלא תנומות שלנו – הבליעה מפוייסת ורמזה – כי אז ראית את העם בהתפקדו ועליו הפחה.

– התרשתא?.. – זנחתי כל נימוס וקרבתי אל פרודה.

– לא אדע באמת.. – לבשו פניה מסווה צנוע. – אך יפה והדור היה. והוא קרא אליו את ראשי בתי־האב ודיבר אליהם. הללו מונים בקול וכותבים בספר והוא שואל וחוקר הכל. אך מדי דברו הביט ולא פסק לעברנו אנו, כשואל: מי עוד נעדר כאן.. מי עוד חסר.. מי איחר לקום מנשף אמש – חי –חי – – הידעתי.. כן הנשים אומרות..

– חי – חי.. צחקתי גם אני לשמע תיאורה הערמומי של אמתי, אשר מעינה לא נעלם דבר.

– אבל.. – הנמיכה את קולה והציצה לצדדים בזהירות רבה – אשריך שלא ראית את פני ידוע אדוננו! – – דמו אזל מתוך עורקיו ולמראהו לבי נמוג.

– אהה, פרודה עלובה! – ניסיתי לשים לאל את רמזיה – כל אלה באו לך מדמיונך הרב, מהרהורי לבך ראית.

ולא הוספתי לחקור מפיה, כי אחת מילאה את לבי: התרשתא היה פה! אחרי היו תרות ומחפשות עיניו, ואין זאת, כי בכל טרחו ומשאו זכרי לא מש עוד מלבו. לרעיון זה נתעליתי בעיני עצמי, כמו לא אחת הידועיות הייתי עוד אלא אחת האמהות: רות ודבורה.. צחקתי להרהורים אלו ואף־על־פי־כן לא פסק קול להתריע באזני: אני – אני הגלעדית ולא אחת הידועיות! – אני הבת לבית ברזילי אשר שמו היה שלוב בשם בית המלכות שלנו! – והכרה זו היתה לי למקור גאון – –

– בני בצי שלש מאות ועשרים ושלושה! – נשמע שוב קול המיפקד בקרבתנו.

– בני בית־לחם מאה ועשרים!

ועם הפקודה הוסיפו לעבור עולים בחבורותיהם – בני נטופה וענתות, בני ירחו ואונו, ככל שכונו על מקומות היחש שלהם בארץ. כוהנים ונתינים “עבדי שלמה” – – עוד בילדותי שמעתי מפי אבי על השרידים שנלוו עלינו בצאתנו לגולה. ידעתי דבר האגרות אשר שלח אל הגולה ירמיהו הנביא, וחזיונותיו של יחזקאל בן בוזי בפני נשיאי בתי־האב של יהודה – – כל אלה עלו בזכרוני כעת ולמראה העולים העוברים אמרתי לעצמי בבטחון משנה: אכן, חוטר לבית־אב קדום בארץ הגלעד המבורכה אני! שם אבותי גדלו על כרי הדשא הדשנים ומהם ינקה רוחי. כאבותי אהיה גם אני ואשא את דגל החירות. לא ייאמר עלי כי רפת־רוח היא הגלעדית העולה עם השבים!

– אמי! אוגיה אמי! – הפסיקו שוב את מראות רוחי הנלהבים קריאותיו של אולם בני אשר חזר במרוצה אלי – דעי לך.. כן, עתה דעי לך… – ואי־אפשר היה להבין דבר ברור יותר על מה נרעשה נפשו.

– מה בני אולם.. מה בר־בטני?.. – ניסיתי להרגיעו ושלחתי אצבע מלטפת לפרע שערו.

– אצל אבי באתי והוא גירש אותי – לך אצל אוגיה אמך־ך־ך – אוץ ואמור כי אין א־נו נוסעים – –

הכרתי בבעיטת הילד ובלחיו המסמיקה מכעס, בפיו המעווה מבכי ובשער הסתור פרע את חום־המזג של הידועים, אך בה בשעה ניתנה דעתי לשאלות אחרות: מה הדבר.. מי אינו נוסע ומה עיכב?.. אין זאת כי דבר הוא! – ואף שלבי בישר רעות חיכיתי עד שפרודה הגיעה במרוצה והוסיפה כממתיקה סוד, כיסתה טפח כדרך שיחתה וגילתה טפחיים.

– אמרתי, אוגיה בתי: ארוץ אחרי הילד וקראתי ורגזתי.. שמא לא אמת?

– לא אמת! לא אמת! – מחה אולם, אשר חש לעצמו מפלט בין הקפלים של שמלתי ופניו להבים מכעס.

– אולם! – היסיתי בגערה ולפרודה אמרתי בקוצר־רוח – ספרי מה הדבר.

– לספר! – גילגלה פרודה את עיניה הפקחות – הייאמר בקול, כי הידועים גמרו לפרוש מקהל הקודש ואינם יוצאים עם השבים?! ועמהם החביים והקוץ וגם מבני העמונים הללו, לא אחטא בשפתי, בני תשחורת אלו שזרועותיהם מטילות אימה: בני טוביה, דליה ואיני יודעת מי..

הבינותי כי לא מדמיונה בדתה פרודה דברים להשמיעני, אף ראיתי את פניה והם עדיין כמסתירי־סוד ובעיניה לחש־נחש ערמומי. לכן שאלתי בקוצר־רוח והטיתיה אל הצד:

– את מסתירה דבר, פרודה.

– מסתירה?! כלום אסתיר דבר ממך, אוגיה חמדת עיני! ואני מבית אביך גידלתיך על זרועותי, גם אחרי אשר נשארת יתומה מאביך ומאמך. כמה דאגות הסבת לי וכמה נדודי שינה שבעתי. העל כך אסתיר ממך דבר?

– פרודה, ספרי מה קרה. – הידקתי את שפתי כי לא היה לבי כעת לדברי הבאי.

– הנה אספר מיד. – הבליגה כי ראתה לקוצר־רוחי – הנה ואספר.. האם אני לא הזהרתיך מבית הידועים כי קשי־עורף הם?! האם לא אמרתי בראותי את ידוע בעלך והוא בחור אז כי מהיר־חימה הוא וקנאי כשאול?! עתה עומד הוא ומעורר את הידועים כמו כעסו ירד למררתו ודמו מאבריו אזל..

לא רציתי להוסיף לתת לה פתחון־פה, אף שמאוד צמאתי לפרטים. אחת ידעתי: אמנם מתכוונים הידועים לפרוש ועמהם בתי־האב המתלוננים מאמש וידוע בעלי הוא בראשם – – זה פשר הבהמה המבוהלה וצעקת החמרים הגמלים והקררים סביב – – החלטתי ללכת אל מקום המעשה, אף שלבי אמר לי כי מערכה קשה נכונה לי. הדם הלם בעורקי אך לשמחתי לא הרגשתי בי הרגשה של פחד.

– איפה ידוע… ידוע בעלי איהו? – שאלתי בעזות אף שראיתי את פני הנשים והן אינן כתמול־שלשום ומבטיהן שנונים כחיצי לעג.

– ידוע במועצה עם הגברים.. – השיבו.

– ידוע! – באתי עד למועצה וקראתי בקול חזק, אף שמחתי שלא בגד קולי למראה הזקנים והצעירים מאנשינו. – דבר לי אליך, בעלי!

– שובי למקומך, אוגיה. עד שנצא עם בית־האב חכי לי. – גער בי ולא הרים את עיניו.

– מתי נצא ולאן?! – לא שלטתי עוד ברוחי ובכוונה הרימותי את קולי שיישמע באזני הכל.

– לא לאשה לדעת זאת. – השיב וההברה הידועית הקשה והמבוללת חתכה בי כסכין.

– – כתנות כהונה לא חפצים! – גברו בינתים קולות תלונה סביב.

– – נדבות לא רוצים!

– – לא על קדשים מבקשים לחיות! – התרעמו כעת האנשים בקול.

– ידועים וכל אלה אשר עמכם! – פרצה מפי קריאה – האם איני אחת מכם או איני יודעת כי רכי־לב אתם לרצות ומהירי חימה לכעוס?!

הביט עלי ידוע והרגשתי רגע קט כי ברכי כשלו.. כלה ונחרצה – קראתי בעיניו. תלונה מרה כלענה על הלילה שעבר ומחיצת איבה קשה מגערה על העלבון שעלבתי בו.

"– – אלי פונה את ולבית־אבי תקראי בשמו?! – הוכיח מבטו בזעף, אף שאי־שם במעמקים הבהב ניצוץ כמוס של געגועי־אוהב – – הבינותי כי בי בעצמי העצה והתושיה ברגע זה וחיזקתי את לבי.

– ידועים – קראתי בחמת־רוח – עתה אחרי אשר עקרנו מטכסים הנכם עצה לשוב אל המקום אשר חרב? האם לא שמעתם כי נהרו הוביש ועוד מעט וכמדבר יהיה? האם לא ידעתם כי הצורי והצידוני נסים גם הם אל ארצותיהם עם נצחונו של הפרסי? – – אם כעש בלבכם – השיחו! אל הפחה לכו ולו אמרו!

– לא לנו ללכת. – היו בני טוביה הראשונים להגיב בצחוק ובמרירות – הפחה מאכלו מגנזי המלך.. כספו – דרכמוני זהב.. כסף מנים הרבה באוצרו.

– כי אז נביא את טענתנו בפני כוהן־הראש והוא ישמע! – הוספתי ביאוש.

– כוהן־הראש לחמו ניתן.. לוי – מימיו נאמנים..

– ומי את שדהו בעבוט יתן?! – רגז מעשיה זקן בית חבייה.

– בתו של מי לשפחה יכבשו בשל מסים?! – התריס מכנדבי ראש הקוץ אחריו.

– מיסי מנדה, בלו והלך אנו נשלם והחורים והסגנים את כיסיהם ימלאו! – נצטרף אליהם בריטון כבד אליועיני זקן בית הידועים.


 

ד.    🔗

הבינותי כי במלים לא אוכל להם. כיוון שנגעו בשאלת רכוש ונכסים, דברי ישובו מפניהם הנזעמים כחץ שנורה בסלע. לכך נקטתי לשון אחרת ולא ידעתי מנין באו לעזרי הערמה והעליצות. שיוויתי לקולי קלות של בדיחת־דעת, בפנותי אליהם במאמץ נפשי עצום:

– נאה.. יאה.. עתה יאמרו הכל: פרשו הידועים עם גמליהם ועדריהם כי לרכושם חרדו. ולא יהיה בחור בן־חיל עם שבי גולה. לא לב אמיץ. לא יד קוצר ולא נוטע כרם. כוהן יעלה, ושוער בפתח הר הבית החרב. לוי אשר יפשוט יד למעשר – אך בני החיל? – – הידועים, החביים והקוץ בבבל בחרו למות.. ערבה לכם הדגה שבבבל..

נזעמו השומעים מדי דברי – ובכל אלה החרישו. אף בידוע בעלי הרגשתי פליאה מסותרה: מי המדברת? מיד רחב לבי יותר ובטחתי כי ביד דקה שלי אצליח להטות לאשר ארצה קשי־עורף אלו, שאהבתים והרגשתי את עצמי קרובה להם על אף הכל. לכך הוספתי בשארית כוחי, בתבונת אשה נואשת:

– אם טענה לנו והיא צודקת, אל התרשתא נפנה. נשמיע ברמה טענתנו כי בשוויון רוצים אנו בין שבי ציון. אין אוכל לחם־חסד ועמל. תהא החלוקה צודקת. אשר לקודש יינתן לקודש ולנו הפסולים מהכהונה יתנו חצרים ובתים בהם לשבת, כי עובדי־אדמה אנחנו. ונהיה גם אנו פטורים ממסי המלך ככוהן וכלוי, עד שיתנו השדות יבול והכרמים ישאו פרים. כן נאמר ולא יהיה פחד.

אולי פעלו דבי כי מאהבה נאמרו או אולי גם מראי השפיע, כי עמדתי בטוחה ואמיצה ולא נרתעתי לאחור. אולי גאון אבותי הוצק בי ברגע זה? כי ראיתי את ידוע בעלי מגניב מבט אלי, גם ראשי הגברים הנזעמים הורמו למעלה. בעיניהם הזעופות עממה קרן־אור והגה התמלט קטוע וכבוש על־פי דרכם: הידועים.. אנשי־החיל.. חצרים ובתים בהן לשבת.. ממס פטורים.. ושוב החל לקרון אור החזון של אמש על הפנים הנזעמים.

פרשתי מהמקום ושמחה אין בלבי על נצחוני. מעין רגש נוחם ורפיון־רוח אפפו אותי אחרי המאמץ אשר עשיתי ושאלות משאלות שונות רדפו אותי: לשם מה נלחמתי ובמי.. איך הרהבתי עוז לדבר באזני זקנים, להתיצב בפני בתי־אב גדולים וחזקים והאמנתי כי קול אבותי הוא שדיבר מתוך גרוני?! ומה הקול הלוחש אל לבי בלי־הרף: אהבי, אוגיה.. אך אהבי.. כי תוך אהבתך ולמענה עשית מה שעשית.. – התנודדתי בהילוכי כשיכורה.

– אוגיה – השיגני קול קורא מאחורי והוא דווי כאנחה מלב פצוע.

– כן.. הנני. – עמדתי נוקשה, כי הכרתי את קול ידוע וידעתי מה יבוא כעת.

– אוגיה.. מה הדברים שדיברת ומה מסווה על פניך לבשת? – דיבר במרירות כשקרב לגשת וכונן אלי מבט חודר כליות ולב, – את מי תרמי ומה מתק בלשונך בחרת? – –

– דיברתי את אשר היה את לבי לומר. – הקשחתי את לבי אף שלמראהו הנדכה התעורר בי רגש רחמים.

– אך שקר ותככים! – נאנק ומשך אותי בכוח אחריו – ראיתי את חזון התעתועים שבלבך ומעיני לא נעלם.. למען בן שאלתיאל את הידועים ונשיהם, את כבודם ויחשם להקריב את נכונה. למענו – את ידוע בעלך!

– ידוע! – קפאה קריאה בפי.

– לדבר אל תוסיפי. – המשיך כמשתולל – כי המלה – רמייה בפיך, הדיבור אך נשק חד. את הידועים תמימי־הלב פיתית. בערמתך נלחמת. למענו! למעני – מלחמה לא נלחמת אף פעם – –

– למענך.. – לגלגתי בקשי־רוח.

– למעני.. – חזר אחרי בקול רצוץ, תמך את ראשו בזרועותיו כעורך אבל על עצמו.

– ידוע – אמרתי ורחמים אין בלבי – למענך לא יכולתי להלחם אף פעם, כי מאום לא רציתם אתה ובית־אביך הגדול. לו רק נמצאה לשובע הדגה בנהרות בבל ולו רק היה יין להיטיב בו את הלב – מה עוד ביקשתם לנפשכם?

– והוא – הפחה מה יבקש.. האם לא אל ארגמן המלך את לבו נשא ואל רביד המלך, אל מצנפת בוץ של התרשתא? – חרק ידוע שן.

– זאת לא אדע.. – פרצו מפי דברי אמת, – אך פרוש הארגמן על חזון אמת וקשור האיש בחלום אמת. זאת לא תבין, ידוע אך אני הבינותי זאת מהרגע שראיתיו לראשונה. וסלח לי על דברי: אתה הרואה הכל בעיני בשר של בית־אביך ושל נשי הידועים החרוצות, אתה נדהם ונאנק כעת כמו נגזל מידיך שעשוע. אך דבר לא נגזל ממך, כי לא ידעת מי הבת לבית ברזילי הגלעדי!

ומדי דברי דוכא הגבר כבמהלומות פטיש כבדות ושב על עקביו בלי דבר דבר. בינתיים נראו שוב פניהם של זקני בתי־האב, כשהם באים במלאכות גדולה ומעוררים את אנשיהם להתאסף: – “יצוא יצאו כעת עם העולים והפחה זרובבל דרש לא לדחות את היציאה” – – “הוא יודע את דבר הטענה ומכיר את בתי־האב הגדולים והחזקים התובעים את זכותם – –בכל אלה תדון המועצה של העולים ועוד תוסיף לדון בדרך” – – “כעת יהיו נא העולים זריזים לצאת ובתי האב האלה ישמשו מופת בזריזותם למחנה כולו” – – כן דיבר אליועיני בשם זקני בתי־האב ותנועת היציאה החלה. –

– בתי־האב הגדולים והחזקים.. – חזרו השומעים מפוייסים על דברי הפחה מפי אליועיני הזקן.

– אנו נשמש מופת למחנה השבים כולו! – צחקו אך מרירותם פגה.

– המועצה תדון בדרך.. – התלוננו אך ניטל העוקץ מתלונתם.

ובעוד אני תמהה להפיכה שחלה, הוחשו ההכנות האחרונות לדרך כמו ביקשו להשיג את אשר איחרו. בית־אב לבית־אב קרא ואיש את רעהו עורר. גבר נתן ידו לעזור לגבר והנשים לא זכרו גם לי את עזותי:

– עורי, אוגיה! – קראו לי בלשונות־חיבה. – כי מידך בא לנו כל זה!

– מהרו בני טוביה, דליה ונקודא! – החישו אנשי ידוע את הקרובים אליהם.

– אושו, חביים! – – הקוץ יפרוץ! – נפלטו חידודי זירוז.

ואני אספתי את כלי ואשב על הבהמה עם אולם בני. ובנוע בית־האב ובהתפקדו, לא נתתי את דעתי על התכונה המתחוללת לעיני, כי בחידה אחת הגיתי כקסומה: מה תמוהה ונפלאה ראשית דרכנו לציון! זרועה דרך זו מראשיתה דברי מדון וריב, וחזון שנתבשרנו בו מפי נביאים גדולים צפוי מראש למכשולים – זו תלונתם של בתי־האב.. זה מרי־כעשו של בעלי ידוע.. זו חרדתי אני על סף היציאה – בדרך המדבר הארוכה – –

– בני טוביה, דליה ונקודא – שש מאות ארבעים ושנים! – התפקדו כבר העוברים.

– אנשי חבייה, הקוץ וברזילי – הכריזו על עצמם.

אך בה בשעה נפעמה רוחי למראה אחר: קבוצה הדורה עמדה בצד הדרך ברכב ובסוסים, סביב לבן־שאלתיאל ובה גבירות עדויות זהב וכסף וגברים לבושים הדר. “בני בית המלכות שלנו” – – חלפה שמועה בין העולים ולבי נפעם… “בית המלכות הגולה.. בית יהויכין – קרובי הפחה זרובבל – שאינם הולכים עם השבים”.. ־ ואתבונן אל היושבים באפריון ואינם מראים את פניהם בחוץ משום חום השמש הלוהט. הבטתי אל העומדים בלי לגרוע עין – והעם לוחש: הנסיך מרדוך לבית יהויכין.. בתו הנסיכה טבת־אשר היפה.. הגבירה אם זרובבל.. כמוהם כרוזני הבבלים לכל דבר..

– ואת האשה הצעירה והנאה, התצאי גם את עם העולים והנער בחיקך? – עיכבה אותי הגבירה הזקנה, בעברי אצלם רכובה לאט, והחלה מחלקת לנו מגדנות מאשר היו לה.

עצרתי בבהמתי וזרובבל הרכין את ראשו מעל גבי סוסו אל העומדים והיושבים במרכבה, לחש מה ועיניו חייכו אלי. – “בית ברזילי”.. “הגלעדי”.. – הגיעו לאזני קטעי דבריו ואבין כי מדובר בי.

– “אשה נאה וצעירה הגלעדית”. – נפלט צחוק מפי אשה. “ברזילי ודוד המלך – אח – אח – מני וגד!” גלגלו גברות בעיניהן המכוחלות והציצו בי בסקרנות.

– האם לא טובה לך הישיבה פה מלנוד בדרך ארוכה? – נטו לי חסד וליטפו את בני.

זרים נראו לי בדיבורים ובלבושם, אף בלשון המדוברת בפיהם היו לי כזרים. “טבת־אשר” – – קראה אשה לרעותה.. “הנסיך מרדוך”.. – שמעתי את שם הגבר הישיש וההדור.. “מני וגד!” – הוסיפו להישבע בפיהם.. הנה הקיפוני מקרוב, אך בראותי את לחיי הנשים המפורכסות ואת שערות ראשיהן המגודלות, את גלגול עיניהן המכוחלות – הרגשתי מורת־רוח.

– בת ברזילי.. הגלעדי.. זוכרים יפה.. יפה.. – אישר בעצלתיים הגבר המכונה מרדוך ושוב לא שעה אלי.

– אוגיה הגלעדית עם שבי־ציון.. רות ויעל! – הבריקה בעיניה בהיתול מובלע הנסיכה הגיאה והיפה טבת־אשר.

ואני ישבתי על בהמתי בלי־נוע וכאשה עניה נדמיתי בעיני בקרבת החבורה הזאת. את עיני אל זרובבל נשאתי בצנעא: האמנם מבני בית מלכותנו הם הבוחרים להשאר, במקום לצאת עם השבים? – – שמא בקרב הגברים ההדורים האלה והנשים ממרום הארץ תימשך עוד גם אתה להשאר? – – שלא מדעת חלפה בת־צחוק מרירה על פי ולא יכולתי להעלימה. הצלפתי על בהמתי כדי להשיג את בית האב אשר עבר ורוחי כבדה. עוד ארוכה הדרך לפנינו והדברים יתבררו לי. – חלפה מחשבה בראשי והתנחמתי.

כוהנים – עולים מבבל – –

גרים עולים מבבל – –

חרורים עולים מבבל – –

אסופים עולים מבבל – –

הסולת מבבל עולה! – –

פזמון זה נישא על השפתיים עם מסע המחנה לאורך נהרות בבל ותעלותיהם הרבות. חורשות הדקלים שבבקעות שימשו לנו לחניותינו. בכל מקום שם אחינו נחיתים, יצאו אלינו בקול שיר ומטוב הארץ ויבולה הביאו לנו. מהם מביאים מתנות זהב וכסף לבנין בית אלוהים בירושלים ומהם כתנות־בד לכוהנים או דגה ושמן, יין ופירות לצייד בהם את המחנה. הם מברכים אותנו ושמחים, שאמנם קמה ונהיתה נבואת שיבת ציון ועיני זקנים זלגו דמעות למראה כלי־הקודש. מראה זה בלבד גרם כי ייספחו עלינו רבים מהגולים והמחנה גדל כאותו זרם, שנופלים אליו פלגים הרבה.

ישראלים עולים מבבל! – –

נתינים עולים מבבל! – –

שתוקים עולים מבבל! – –

הסולת מבבל עולה! – –

חזר הפזמון בפיות העולים לכבוד המסתפחים וגירש עצב מלבנו. שמעו גם גויי הארץ מסבב כי עוברים אנו ברינה והיו מתפלאים. רבים וכן שלמים באו וביקשו: כגרים נהיה ועמכם יהיה עמנו, אלוהיכם יהיה גם אלוהינו ויחד עמכם נבנה את המקדש. – שבטים נידחים מישראל שלחו רצים לשאול: האמת היא כי נתקיימה בנו השמועה האומרת, שייבנה המקדש בירושלים ואנו עולים להקימו? – – אימצנו את לבות השואלים ולנידחים שלחנו להגיד: קומו וצאו את גולתכם כי אמנם גדולה הישועה מאוד והיציאה מהגולה החלה! – –


 

ה.    🔗

כן נערך המסע הזה עד לנהר אהוא, שם נפרדנו מעל הארץ הזרועה ומעל העם המלווה אותנו – ונצא בדרך לא־נודעת. ורק עתה נפקחו עינינו להבין מה נועז המעשה אשר עשינו לעזוב ארץ נושבת ולצאת בדרך תלאובות. מי יגן עלינו מאויב ומאורב בדרך.. מי יחוש לעזרתם של ארבע רבואות הנפש המתנהלים לאט? – – היו שאמרו בבטחון: נבקש מאלוהינו דרך ישרה לנו ולטפנו, בצום ובתפילה; והיו שנשאו את עיניהם אל משמר המלך שהלך ללוותנו ואמרו: הללו יהיו לנו למגן – – כן יצאנו בדרך המדבר.

האם לא דמתה דרכנו זו לדרך אבותינו הקדמונים, כשפניהם נועדו לראשונה לארץ כנען? – – חשבתי בלי־משים בנוע הבהמה תחתי ואני משקיפה על המחנה הנוסע לאיטו. מחנה דלים ועניים אשר רובם כוהנים ועובדי עבודת הקודש – מחנה ללא גלגלי רכב וללא צבא אמון לקרב. בכל אלה נסע המחנה והתקדם למערב – שם מולדת אבותינו מצפה לנו כי נשוב אליה –

בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים – –

שיר זה היה מתנגן בשקט בצידי ואחריו עונים בשמחה קולות דקים: “אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה” – – ידעתי כי השרים הם עזרא בעלה של פרודה וילדיהם הם הפוצחים פה ועונים אחריו. כולנו אהבנו את עזרא השקט אשר ידיו היו אמונות לכל מלאכה וגם עתה בהיותו רכוב עם ילדיו שקשקו עם פעמי הבהמה כלי־המלאכה שלו – מפוח, כור ושאר כלי צורף. וגם בהיותו יושב על המלאכה ועושה בכסף ובנחושת – היו שגורים על פי עזרא תמיד דברי תורה, שהיה מלחין בנועם כשמח בחלקו. דומה כי רק את האחת היה מתיירא – את תגרת לשונה של פרודה אשתו… עתה שפרודה היתה מתנמנמת תוך נדנוד הרכיבה, קרבתי אל השרים ואמרתי בשחוק:

– עתה עזרא, שנבוא לירושלים, תהיה חפשי לעסוק כאשר אהבת, בזהב בכסף ובנחשת כחירם איש צר ממטה נפתלי שעשה כל המלאכה בנחשת במקדש שלמה המלך.

– ירחם השם ונעשה בכל מלאכה, הגלעדית… – סלסל עזרא בנועם את פיאת לחיו וזקנו והשיב בלשון־לימודים כדרכו – אך בצורפות לא נעסוק עוד בהר הבית, כי עסקו של צורף עם נשים וסורו רע…

– כל כך מתירא הנך מפרודה אשתך? – צחקתי גם אני.

– מן השמים מתייראים אנו… משום “לא תחמוד” – כתוב – – השיב גם עזרא בחיוך חרישי.


ועוד אנו מסיחים ודמות סגופה וכחושה מאוד של איש זקן, אשר מראהו היה כאיש מכאובות וידוע־חולי, נראתה בתוכנו ועמה צעיר אזור איזור ובו ניר ועט לכתוב בהם. רק בלחוש העולים סביבי בחרדת־קודש – “הנביא הזקן ותלמידו”.. – הבינותי כי הם הם נביאי העלייה שלנו, אשר עד עתה רק את שמעם שמעתי. למראה פניהם ירדתי מעל בהמתי ונדחקתי בין ההולכים אחריהם, אחוזה אותה יראת קודש מופלאה, תקופה באותו רגש ציפייה עמוק לדבר שיצא מפיהם.

– הנביא הזקן ותלמידו.. – לחשתי גם אני בשפתיים בוערות, כלחוש כל אשה ואיש מהעולים סביב.

ולחש זה הוא שהצית פתאום איזו אש־נעורים פנימית בזקן העטוף קרעים, כי עמד והתבונן סביב כחיה נרדפת ועיניו שקועות בחוריהן. מעין רגש התפעלות אילמת עורר בי המבט הזה, אשר יקד והתחנן: מה אתם באים לדרוש ממני, שבי־ציון? – – ובו בזמן התלקח והלך בו עוז טמיר שזקף את קומתו. חיוך מאיר השתפך על פניו הכמושים, תנועת חסד ורחמים ליוותה את דברו, כאשר הרים את זרועו הכחושה אלינו…

– הסו.. הסו.. דבר הנביא! – לחשנו ובכינו, צרבו אותנו הדמעות.

“עורי עורי לבשי עזך, ציון! לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש!” – החל הנביא הזקן לשאת דברו בקול גובר ותלמידו אוחז בעט, מוציא את הנייר מאזורו ובלי הבט סביב כתב.

“אל תיראי ואל תחתי, שבות עמי – אמר ד' צבאות!” – הרים הנביא את עיניו למעלה ונדם.

“ד' צבאות… ד' צבאות..” לחשנו ורגשות פחד ושמחה הרחיפו את עצמותינו הליאות.

“יחתו הגויים ויחרדו מלכים מפני, כי עצביהם זהב וכסף ואליליהם מעשה חרש, תועבה דתם ובהבלים ישפיקו – אך אתה, עמי, שב אל אלוהיך והוא שב אליך וקורא את שמו עליך, כאשר קרא על אבותיך במדבר – שם אל אחד!”

“אל אחד”.. נעו בתפילה שפתי זקנים – “בשמים ובארץ אל אחד..”

“לכן קראתיך מבבל, עמי, וראש שמתי עליך מבית מלכות דוד עבדי”. – המשיך הנביא בקול נשמע – “כחותם שמתיו על ימיני והוא יביא אותך ציונה. זה בני בחירי, אמר ד' צבאות, זה האיש אשר בטחתי בו!”

ובדברו בקול מצפצף את דבריו האחרונים, הראה בתנועת יד לאחורינו ממקום שם דהרה מתוך ענן אבק קבוצת רוכבים – זרובבל בראשה ואחריו מפקידי המלך, חיל פרשים על סוסיהם האבירים, חומת רמחים ושריונים מקושקשים – הוד והדר מסנוורים של החיל הפרסי ההולך ללוותנו.

– יחי בן שאלתיאל! ־ הריע כל העם עם הנביא – העוז והכבוד לתרשתא!

– גוי קדוש וזרע ישראל, – השיב גם זרובבל בקול צלול – נריע לכבוד כוהן־הראש, שפניו הולכים עמנו. יחי כוהן־הראש ישוע בן יהוצדק!

ואמנם קרבה ובאה חבורת רוכבים שניה, שהתנהלה לאט ובה מנכבדי הכוהנים, אשר שתו סביב לרוכב בתווך – הוא יהושע בן יהוצדק. כוהן־הראש התנהל כבד־בשר ועצום עיניים, והרוכבים אחריו עם העומדים סביב קראו: שתיל הזית יהושע בן יהוצדק – – שתיל הזית כוהן־הראש במקדשי!

“כה אמר ד' צבאות” – פלח שוב קולו הדק של הנביא את האוויר בקריאת שמחה – “שני צנתרות זהב העמדתי לכם: את זרובבל בן שאלתיאל ואת יהושע בן יהוצדק!”

לא נתתי את דעתי לשקול אם מיטיבה אני לעשות או לא לעיני העם והרוכבים מפקידי המלך הזרים. לתמיהת העומדים סביב יצאתי שפי לפנים עד למקום הפחה ובלי מורא ופחד ניצבתי לפניו. הידועים עמדו תמהים ועמהם החביים והקוץ. מהרוכבים אשר עם זרובבל וכוהן־הראש כוננו אלי מבטי תרעומת ונזיפה, אך אני החזקתי ואמרתי:

– הכבוד לך, הפחה, ולכם הנכבדים ונשואי־הפנים אשר בעם. דבר חשוב לי אל הפחה.

– דברי את דברך, הגלעדית. – האיר זרובבל פנים אלי וירד לתמהון הכל מעל סוסו.

–אכן, לא לאשה להיות לפה לבית־אב שלם, – המשכתי בקול רם – אבל גם בנות צלפחד נשמע קולן כאשר ביקשו להן נחלה לזכר אביהן.

– יפה המשל בדבר בנות צלפחד וגם את חובתך לשמור על זכר בית אביך, בת ברזילי. – קרב זרובבל אלי והמשיך בקול: כאשר מתפקדות משפחות העם, אחת מהן אל תעדר.

– לא עלי אני מבקשת ולא על בית־אבי, הפחה. – מיהרתי ועניתי בגאון – את שם אבי נתתי לבית־אב אחר, הנודע גם הוא בחריצותו ובעשרו ואשר נטש עתה את שדותיו ואחוזותיו בארץ בה ישבנו, כיד לעלות עם השבים. הנה הם לפניך – הידועים וטענה לזקניהם אליך.

– שמעתי את דבר טענתם. – נזכר זרובבל מיד – הנני והלכתי אליהם.

ולבי רחב, כאשר זרובבל פנה לעבר הזקנים שלנו. פניהם המסורבלים של פקידי המלך הזרים היו אטומים כשהיו, אך המקורבים לכוהן־הראש הרעימו את פניהם ורגנו – – אז הרגשתי כי דבר־סוד עלי לשאול את זרובבל, באין איש שומע, וכי אותו אני שומרת מאז ראותי אותו עם משפחת המלכות שבבבל. נזכרתי בפני הגברות העדינות שנשבעו במני וגד ובגברים ההדורים, שבאו ברכב להפרד ממנו ולחשתי חרש:

– מי האנשים האלה שהיו עמך, הפחה, מי מרדוך זה רם־המעלה?

– דודי מבית המלך יהויכין. – התבונן בי זרובבל וצחק לסקרנותי.

– ומי הגבירה הזקנה אשר ישבה במרכבה? – המשכתי.

– הגבירה אמי. – השיב.

– ומי.. הנסיכה הגיאה הלזו טבת־אשר, אשר סקרה אותי מכף־רגל ועד ראש בעיניה הקרות? – שאלתי לבסוף ונשימתי נעצרה.

– זו בתו של דודי מרדוך. – ענה זרובבל באי־רצון – אכן, היטבת לראות הכל, הגלעדית.

– כי יפה וגיאה מאוד נראתה לי הנסיכה טבת־אשר, הפחה. – הוספתי ושיחתנו נפסקה.

זקני הידועים קרבו בינתיים למראה הפחה ועליהם מיהרו להספח זקני החבייה והקוץ. הם השמיעו דברי ברכה ושאלו לשלום הפחה ולשלום בית המלכות שבגולה. חככו להביע את התלונה שבפיהם ואל עבר כוהן־הראש ומקורביו עפעפו בעיניהם. החליקו את זקניהם בשיקול־דעת לאות זהירות וערמה כבושה, כאשר ידעתי את מנהגם. למראה העוויותיהם הזהירות לא יכולתי לעצור וקראתי אליהם:

– מדוע לא תשמיעו את טענתנו והפחה בא לשמוע זאת מפיכם, כי הוא יודע לשפוט צדק ולבו נכון עם לב העם, עם בתי־האב שלנו! – כן דיברתי ברמה וברוח עליזה.

– הפחה. – נשמע לפתע קול מאחורינו וכוהן־הראש קרב לאיטו עם אחדים ממקורביו – האם עת דברים אתה בדרך? הרי את דברינו נדבר בעלותנו על הר ציון.

– תשאו לשיבתי, מעלת הפח וכוהן־הראש. – התאושש אליועיני הזקן והקדים תנועות כבוד מאליפות.

– מעלת הפחה וכבוד זקני בתי־האב. – שב לדבר כוהן־הראש בלי לשעות אל הזקנים – הדבר הקשה יובא אלינו ברצות אלוהים את דרכנו זו לירושלים ובעמוד רגלינו בשעריה הקדושים.

– אמנם צדק מעלת כוהן־הראש, אך האם לעצמנו אנו דואגים?! – השמיע מכנדבי ראש הקוץ בתוקף – הרי לשלום העם הזה כולו דאגתנו נתונה.

– חרדים בתי־האב שלנו.. – שב אליועיני לדבר – אף ידענו כי לא נכשר לכהונת הקודש, כמשפחות המתיחשות לבית צדוק. יותנו לנו איפוא חצרים ובתים בהם לשבת אחרי אשר נפסלנו לכהונה, ונעבוד את אדמתנו במנוחה.

– יותן לנו בגורל ויירשם בספר.. – פילג מעשיה ראש חבייה את זקנו – ונוכל לנטוע שדה וכרם, נשא מהם ללוי את המעשר ולכוהן את התרומה כאשר ציוותה תורתנו הקדושה. ועוד ייכתב בספר, כי פטורים נהיה ממסי המלך עד שישאו שדותינו פרי.

אמנם אלו הדברים ששמתי אני בפי אנשי בתי־האב שלנו, אף־על־פי־כן חרדתי כעת לשמוע אותם נאמרים בקול. כי פני כוהן־הראש לבשו מסווה ואי־אפשר היה לקרוא מעליהם מטוב עד רע. המקורבים אליו נשאו ונתנו ביניהם בהתרגשות שהעידה על מורת־רוחם. רק פקידי המלך ישבו רכובים על סוסיהם ולא הראו אותות של קוצר־רוח למראה העיכוב שחל. מאין מוצא בשתיקה שהשתררה הוספתי:

– דברים אלו מפי זקנים יצאו, אך מגרונם מדבר העם. בתי־האב שלנו נכונים להטות את שכמם לסבל, אך נושאים הם את נפשם לנחול את הארץ בשובנו לציון, כאשר נחלו אותה אבותינו בעבר.

– מעלת הפחה וכבוד זקני בתי־האב. – השמיע יהושע בן יהוצדק ופקח את עיניו לסקור אותנו – רוצים בתי־האב האלה להתנחל, אך פרשגן הנשתוון ניתן מאת מלך המלכים להקים את המזבח, כדי להקריב עליו לאלוהי ציון ולשלום העם והמלכות. האם נבקש לנו עתה יתרונות נוספים כדי לאבד את אשר ניתן לנו? הרי את חמתם של הגויים היושבים בארץ נעורר עלינו – הצורים והאשדודים אשר בערי החוף; השומרונים ובני־בריתם, העמונים והערבים היושבים בפנים הארץ ובגבולותיה ממזרח ומדרום. חרב נתן בידם לטעון כי היהודים חוזרים לכבוש בזרוע את הארץ ולא להקים את הריסות בית־המקדש, ברשיון מלך המלכים. האריכו איפוא את רוחכם זקני בתי־האב, ואם אמנם לבנו שלם עם טובת כל העם, אך חסד המלכות נעלה עלינו.

– חסד המלכות ובנין המזבח! – חיזקו בלחשיהם המקורבים לכוהן־הראש.

– לא חסד המלכות כי טובת הכוהנים מדברת מגרונכם, כוהנים לבית צדוק. – עברה תלונה בשורות בתי־האב שהתקרבו למקום המעשה.

– הזהרו בכבוד כוהן־הראש! – צווח אחד משורת הכוהנים בקול – כי אנו המתייחסים על בית צדוק מימי דויד המלך ועל כך מעידים כתבי־היחש השמורים אתנו.

– התרשתא, – השמיע שוב כוהן־הראש בחיוך קר וחילופי הדברים פסקו. – הנה תשפוט מעצמך עד מה הזיקו רגשות נאצלים של לבך הנדיב ועד מה טובה עצה, שעה שהכל צריך להשקל בפלס.

– מעלת כוהן־הראש.. – השיב לו זרובבל וקולו הרעיד – יפה אמרת על מאזני השכל, ומבין אני לרוחך הנתונה כולה למזבח ההרוס. אך האדמה – אדמת הארץ – האם תשאר שממה והעם העובד אותה האם יהיה כזר לה?

– כנים דבריך, בן שאלתיאל, – ענו והניעו בראשיהם בהסכמה נלהבת זקני הידועים, החביים והקוץ.

– אהה, למקדשנו ההרוס בהר־ציון! ומזבח הקרבנות מי יקימנו?! – קוננו הכוהנים לעומתם.

– יקר בית־המקדש ונעלה בעיני כולנו. – התחזק זרובבל והיסה את הניצבים – יקרה לנו גם האדמה שהורחקנו מעליה. וכלום עוינים השנים – האדמה והמקדש, המקדש והאדמה? בשניהם חיינו ושלומנו. שא, איפוא, שלום בן־יהוצדק מכל העם ויהיה אלוהי ישראל עמך, בעמוד רגליך על המזבח שיוקם!

– שא שלום גם אתה, הפחה, כי בשלום כוחנו ולבנו לב כוהני העם עמך. – השיב מתון בן־יהוצדק והתרחק לאט על פרדתו לקול תרועת מקורביו והמחנה גם יחד.

“אכן, כה אמר ד' צבאות!” – נשמע קולו של הנביא אשר לא השגחנו בו והוא מרעיד מחדוות רוח – “שני שתילי זית מצאתי לפני את זרובבל בן שאלתיאל ואת יהושע בן יהוצדק – ונטעתים על הר ציון!”

“שתיל הזית ־ בן יהוצדק” – – פצחו העומדים בשיר.

“צנתר הזהב בן שאלתיאל” – ענו משוררים בקול. – ונמשיך את דרכנו.


 

ו.    🔗

ואחרי אותו יום גדול של ראשית מדון ופיוס בין ראשי־עם לנוכח העדה, באו ימים של נסיעה בדרך העולה למערב, עם הבירניות ופונדקי המלך אשר בה. הרואים את המחנה שלנו בעברו על פני מקום־ישוב, שאלו אם פליטים אנחנו או שבויי חרב אשר עקרו צבאות המלך מארצות שונות להוליכם לארץ חדשה. כי מגוון וצבעוני נעשה המחנה שלנו והנידחים מישראל שהוסיפו להספח עלינו מלוד ומתרשיש ומאיי הים – אך הוסיפו לנו ריבוי גוונים.

היו מהפליטים האלה, אשר ככנענים חבשו כובעים סרוגים לראשיהם, כי עמהם באניות היו יורדים. היו שעטפו את גופם בסדינים לבנים, חגורים חגורות כמנהג יושבי הקדם. היו שלבשו כותנות כיושבי יוון, אך היו שהתקשטו מעל לכותנות במעילים צבעוניים ונעלו מגפיים מעור הצבי לרגליהם, כי באו מצפון. וכן נראו בין הגרים שנספחו עלינו, בני־חיל שבאו וקשת בידיהם או סכין וכידון, כמנהג העמים ביניהם ישבו. כל אלה דיברו בעילגי־לשון ולא פסקו להתחקות אחר המתרחש תוכנו.

– שמענו כי יש נביא בקרבכם – תהו ושאלו תוך ציפייה נרגשת.

– עמכם נלך, – בחרו פליטים לשון־סתרים – כי הפרסי בזעם ובחימה עמים מדביר. שורף את המקדשים שלנו, את הנשים שולח אל המלך ואת הזכרים לסריסים כובש. רק אתכם נתן אלוהיכם לחן בעיני המלך הפרסי.

– באנו אליכם כי שבטים אחים אנחנו. – הגיעו יום אחד שליחים בהולים מנינוה הרחוקה – זקנינו אמרו לנו ובספרינו הקדושים מצאנו, כי לפני הגלות אסר חדון את גלותנו, היה אפרים אח ליהודה ולבנימין. וכן שמענו כי יש נביא בקרבכם אשר אמר, כי יוסף ויהודה ישובו ויהיו כעץ אחד.

לא ידענו מה נשיב לאחים הנידחים האלה, אך הנביא מדי שמעו את הדברים וראותו את הבאים, שוב לא ידע מנוח לנפשו. הנה ראינוהו מהלך כשזרועותיו פתוחות והנה עטה גאון למראה המחנה ההולך ורב. יש אשר הופיע עם פליטים והוא חגור שק, ידיו כפותות כהולך בשבי ויש אשר הרים קולו וקרא בעוז: “כולכם בנים לי ואני אהיה לכם לאב, אמר ד' צבאות!” – – ואנו שמענו מרעידים.

– אות זה מהו הנביא? – יש ושאלנוהו ברעדה למראה חגור השק.

– ידיך, הנביא, על שום מה כבולות? – חקרנו להליכותיו.

והוא דיבר כשתלמידו כותב בעט על המגילה. על זעם אלוהים דיבר, שבחר בפרסי להיות מקל־חובלים. משא־זעם על העמים סביב נשא. חורבן וקץ ניבא לאליליהם, כשנשימת אפו בוערת כלהט הכבשן. כי שקר־שקר מדברים תרפים! וקוסמים שוא יחזו! הוברי שמים לשקר יינבאו! – כך טאטא הנביא בלשון־השמד את אמונות ההבל באזנינו וידמה, כי כן תטאטא סופה במדבר והיה שממה מאין יושב – –

על שום מה ישא משא זעם וקללה בהחרב עמים? – חשבתי במורא לשמע הדברים האלה – ומה טובה תצמח מחרב הפרסי? – – מה בשורה נושאים מלכיו המנצחים בהדבירם עמים ומה ישועה יביאו בפרסות סוסיהם השוטפים? ומדי נשאי את עיני אל מדורות חיילי המלך החונים בצד לשמור עלינו ורואה את ראשיהם השעירים, את זקניהם המסולסלים ואת לחייהם המסורבלות, היה לבי מתקומם במורא: האמנם בידי אלה יופקד גורל עמים וגורלנו אנו ובהם בחר ד' צבאות? – הפציעו לשונות האש של המדורות בחשיכה אצל פונדק הדרך הבודד אשר לידו חנינו בקרה שאפפה סביב – ואני אימצתי אל חיקי את בני הישן אמץ היטב, בחרדה גם לו לאשר יקרה בקום דבר הנביא…

– – אז תשמענה מסביב שיחות, דברי זקנים ושמועות פליטים מועצות גברים ולחשיהם. הללו במדי ובפרסי סחים והללו בבבלי – – הללו מזכירים את האשורי אשר נמחה כלה והללו בגאון מצרים מדברים – – הללו מנחשים, כי הפרסי שואף קרבות ופניו מועדים למלחמה והללו מדברים על איי הים ועל עמים אשר מעבר לימים – שמות עמים אוזן לא שמעה. היה נדמה כי תבל בתבל נפגשו והיו כמרקחה – –

– היווני עם חזק הנהו ולו אניות־משוט רבות. הוא לא יתן את צווארו בעול. – פלט אחד שבא מאיי הים.

– גם אליו יגיע הפרסי ולא ישקוט ולא ינוח. – חלק על קודמו אחד מעולי בבל, אשר ראה את גבורתו של הפרסי במו עיניו.

– ומעבר לארץ היוונים שם ארצות לא נודעות ולילה ישרור בהן תמיד.. לא הגיעה שמה רגל איש וחי. – סיפר שלישי שמצפון הגיע.

– גם שמה יגיע הפרסי כי כמוהו כאותו דוב. – ענה חלקו חסיד של פרסיים – מסורבל בשר כדוב. אוכל ושותה כמוהו – – מגדל שער ואין לו מנוחה כדוב – –

– הא־הא־הא – – בקעו מצהלותיהם של חיילי המלך והם מסובים אצל מדורתם על לוגי יין שטופים באכילה.

– חומד נשים הוא הפרסי.. – לחשו הגברים מפה לאוזן, כדי שלא תגיע השמועה אל הנשים.

– ומה עבודה זרה יעבוד העם הזה? – חקרו כמבקשים לדעת במה סוד נצחונו.

– לאור הזורח יעבוד – – השיב אחד.

– לו מקדיש את מרכבות סוסיו האבירים. – הוסיף שני.

– “ד' הוא יוצר אור ובורא חושך”… – נשמע מלמול חרד מפי אליועיני הזקן אשר עייף לסיפורים והיושבים חזרו אחריו ופרשו לישון.

– – בעיניים מתעצמות הוספתי להגות בדברים על יושבי האי כרתים1 היורדים לסחור באניות אל ארץ רחוקה, על יושבי הודו, כוש ושאר מדינות שבמלכות פרס האדירה – מקשיבה ושוקעת בעולם אפל… הריני מהלכת על חרבות עולם, תוך מחנה עולים המתנהל לאט – האם למות או לחיות אנו הולכים? – – ואני מקיצה מהפתעה – –

– עבר נהרא.. עבר נהרא.. קלטה אזני מבחוץ קולות דברים והבוקר אור.

– פחת עבר נהרא.. – שמעתי קול צלול והוא מלטף אותי כבמגע־יד.

אכן, הבוקר אור וזקני בתי האב עומדים בחוץ בחבורה ושקועים בחילוף־דברים זהיר. “עבר נהרא” – חזר השם על שפתי המדברים וניתן להבין כי המדובר הוא בדרך שנלך בה וקול דברים הגיע לאזני: “תתני פחת עבר נהרא, הפחות הקטנים ושתר בוזני שלחו להודיע” – – קולו של בן שאלתיאל היה שדיבר אל הזקנים: “הללו קיבלו את דבר המלך והם מברכים אותנו לשלום. שמחים הם כי השאיר אלוהים פליטה ליהודה. הפחות אשר על שומרון ועל אשדוד, על אדום ועל ערי החוף נכונים לבוא לעזרתנו בחסד מלך המלכים עלינו, אך זאת יבקשו להודיעם מה מספר העם העולה עמנו לציון”.

רוצים הם להציל מפינו אם גדול מחננו. – שמעתי את אליועיני הזקן רוגן.

– לרגל אותנו שלחו את שליחיהם, התרשתא. – השמיע מכנדבי את דברו.

– לו יניחו לנו לנפשנו ולא יעשו לנו מטוב ועד רע. – קרא מעשיה – נשתוון המלך בידנו ומה עוד אנו חסרים?

– ידעתי זאת, זקני בתי־האב. – השיב זרובבל בצחוק לזהירותם המופלגה – אך מלך המלכים רחוק ועושי־דברו קרובים. על כן זה דברי כי לא נבוא בריב ובדרכנו נתנהל לפי הטף והנשים. אך אם יבואו להקביל את פנינו, נשמח גם אנו לקראתם. פחת עבר הנהר תתני רוצה בטובתנו ואת מחסורנו בלחם ובמים רוצה הוא למלא, ככל אשר ציוה המלך עד בואנו למקומנו בשלום. – כן סיים זרובבל את דבריו וקולו צלל באזני, כל שעות לכתנו באותו יום, כנגינה.


אף־על־פי־כן המשכנו את הדרך, כשרוחנו חרדה כאותה ציפור נודדת המרחיקה טוס וארץ־מבטחים רחוקה ממנה. תתני פחת עבר הנהר והפחות הקטנים.. שתר בוזני מיועצי מלכות פרס והאחשדרפנים אשר עמו.. כל אלה יבואו להקביל את פנינו בהתקרב המחנה לגבולות הארץ.. שמועות אלו עשו כנפיים ומילאו כל לב ספק. מה יגידו ומה יאמרו? והאמנם יש בעדת עולים של ארבעת רבוא נפש כדי להרגיז מנוחת שרים ושליטים? – שאלו העולים אלו את אלו.

הדרך נכנסה אל בקעה משתרעת בין הרים לשני צידיה, ששובבה את העין אחרי לכתנו במדבר. כאן ראתה עיננו לובן־שלג בראשי הרים גבוהים ולרגליהם נובעים ומפכפכים מעיני מים עליזים. ריננו פלגים בכל אשר פנינו וירק שדה וצל של עץ. הרגשתי, וההולכים במחנה הרגישו זאת כמוני, כי רוחות הארץ מנשבות אלינו מרחוק. נופו של עץ ופלג מים ומראה גבעה רעננה הן שדיברו אלי ועוררו בי רטט: שם הארץ… הגלעד..

– מפאת ים עם בוא השמש משתרע הים הגדול. – הסביר עתה אליועיני הזקן, מדי שקעו בזכרונות על הדרך בה הלכו לגולה.

– ולצד דרום? – חקרו מפיו הצעירים.

– משם הוביל אותנו הכשדי צפונה, אחרי שהעיר ירושלים נחרבה. –

ואם גם לא שאלנוהו עוד, נודע לנו כי בזה רבלה2 בה נוקרו עיני צדקיהו מלך יהודה בידי שוביו ובזה יער הלבנון אשר ממנו לוקחו הארזים לבנות את המקדש.

– אכן, מזה הצידונים והצורים.. – אישר אליועיני מזמן לזמן כמתעורר.

– שבותם הושבה גם היא. – השמיע מכנדבי והוסיף עליו – עם שוב מרבעל מזרע המלוכה של צור ובמלוך חירום אחריו.

– לו ירחם אלוהים גם את שבותנו. – נענה מעשיה זקן החביים באנחה ובתקווה.

הישובים הלכו ורבו על דרכנו ובכל אשר פנינו ראינו יושבי הר גבוהים וחסוני מראה. כאן צמחה הגפן וזינק פלג־הרים איתן. כראות את ארץ אבותינו ראינו ארץ זו וזכרנו את מלכות דוד ואת שרי צבאו הגיבורים שנלחמו עם החרמון והלבנון עד נהר פרת – –

– הפחות והאחשדרפנים באים! – עברו רצים לבשר במחנה – ותתני פחת עבר הנהר נוסע בראשם.

– תתני פחת עבר נהרא! שתר בוזני יועצו! פחות מואב, אשדוד ודאר! – הכריזו כרוזים.

ובעוד אנו עומדים – נראו הללו מתקרבים ועוברים על פנינו, נושאי הרמחים והשלטים רוכבים, ורווח ביניהם ובין השר הרוכב בראש. רימוני זהב נוצצו בחודיהם של הרמחים ורימוני כסף בראשי החניתות. כותנות צבעוניות הבהיקו ועליהן מגינים של קשקשי ברזל, כעין הקשקשים של הדגים ונוצצים מאד גם הם. מתחת למגינים האשפות ולצידיהם החרבות המבריקות – אכן, נהדר היה המראה הזה! וכאשר עמד הרוכב בראש וסוסו תחתיו נרתע ונשף מנחיריו – היה דומה כאילו את עצמת הממלכה האדירה כולה ראינו, זו המדבירה תחתיה גויים וממלכות.

– נריע לכבוד תתני פחת עבר נהרא, אשר פחות ערי החוף, ארם וכנען מסורים לפקודתו! – הכריזו כרוזים והחצוצרות של המחנה תקעו.


 

ז.    🔗

אצל פחת עבר־הנהר נראו כבר פני ראשינו. הכוהנים בלבוש בד לבן הלכו אחרי יהושע בן־יהוצדק הלבוש בגדי פאר ובהיותם נושאים את כלי־הקודש בידיהם התיצבו לצד תתני מזה. אחריהם הגיע זרובבל בראש זקני בתי־האב והתיצבו לצד תתני מזה. עוד זרובבל מחליף ברכות עם פחת עבר נהרא ואשר עמו ועוד הכהנים גמרו לשיר משירי הקודש שבפיהם, וכוהן הראש פרש ידיו לאות ברכה – ותתני יצא לפני העומדים עליו ומעל סוסו נשא את דברו אלינו:

– יהודים! קרא בקול שליט – זרובבל אהוב המלך הגדול וכוהן־הראש לאל עליון יהושע בן יהוצדק, באתי עם הפחות המסורים לי לקדם את פניכם בברכה אחרי אשר מלך המלכים של מדינות פרס הטה לכם חסדו. גם אני את פקודת המלך אמלא ואת אשר ציווה לשאת לכם מאוצרו אשא. בפרים ובאילים ובכבשים אשא ממיסי הארצות האלה והיו קודש לד' אלוהיכם. חיטים ומלח, יין ושמן ככל אשר יאמרו הכוהנים אשא, למען תביאו את נסכיכם לאל עליון. לכו לבטח דרככם לעיר הקודש, כי הפחות והאחשדרפנים של העמים סביב גם הם אוהבים נאמנים למלכות פרס האדירה, לה הם נכנעים ואת שלומה הם מבקשים. לחייו ולנצחונו של דריוש מלך המלכים מתפללים הכל וזובחים ומקטירים בכל מדינה ומדינה.

– כדבריך, פחת המלך, נעשה ולנצחון המלך נקריב יום ביומו על המזבח אשר נקים – השיב יהושע בן יהוצדק בקול ונשא את עיניו לרום.

– לזאת אנו עולים לעיר קדשנו, אחי הפחה הגדול תתני. – השמיע גם זרובבל את דברו – ורק אחת אנו מבקשים מאת הפחות והאחשדרפנים אשר כאחים נחשוב אותם מעתה ולתמיד: יותן לנו לעבור מפה בדרך המישור כי עייפים הטף והנשים אשר אתנו, ולא נשוב ללכת דרך המדבר.

לדברי זרובבל היתה תנועה קלה בין העומדים. בעוד אנו מצפים לתשובה בדבר הדרך בה נלך – אם בדרך מישור הים או נסוב מזרחה – וזרובבל נראה מסביר את דבריו לפחה הגדול וליועצו בוזני, התרחקו שאר הנצבים והיו כבוחנים ממקום עמדם את המחנה. חלפה שתיקה שארכה לנו מאוד ותתני החריש.

– זרובבל אהוב המלך והעם אשר עמך, – השמיע לבסוף שתר בוזני בקול כי ישמע כל המחנה. – הפחות והגזברים, האפרסכים והפקידים מעמי סוריה וכנען ומכל עבר־נהרא אך לכבוד יחשבו להם למלא אחר פקודת המלך, כי מי ימרה את פיו?! אבל לעת הזאת שמועה שמענו, וגם נשלח ע"י המלך להודיע לנו, כי מצרים הרימה ראש ועילם מורדת וכבר דרש המלך מאת הפחות המסורים לו והעמים הנאמנים עמו בברית לשלוח לו מאנשיהם ללחום ומאניותיהם בים, לכל אשר יצא במסעותיו לנצח את אויביו ולקבל מהם “אדמה ומים”. לעת כזאת נבקש מאת הפחות העומדים עמנו להשמיע את דברם ועצתם.

– אדוני חירום נגיד צידון וצור שלח אותי לומר, כי עבדים אנו למלך המלכים. – השתחווה פחת צידון אל מול כל הנוכחים ותתני בראשם. – את אניותינו המהירות שלחנו בים ככל אשר דרש המלך וכן נוסיף לעשות כאשר יטיל עלינו.

– גם אני אומר את דברי באזני פחת עבר נהרא ושתר בוזני יועצו וזרובבל הפחה ואהוב המלך האדיר. – קד פחת שומרון, עמון וארצות הקדם. – באנשים ובעבדים נשאנו את משא המלך לצבאו הרב. זאת אנו עושים וככל אשר יוסיף לדרוש ממנו המלך האדיר עשה נעשה.

– אנו על שערי החוף שומרים מאשדוד, אשקלון ודאר ערינו וכל מערבנו ומסחרנו למי הוא? למלך המלכים! – הכריז פחת ערי־החוף – לכן יושבים אנו על ארחות הים ובדרך המישור ושערי ערינו הבצורות כמגדלים, לשמור על שלום המלך וצבאו בכל אשר יפנה – לו בא דברנו זה לפני מלך המלכים ודי לנו.

עדיין לא היה ברור לנו אנה יטו פני הדברים, כאשר התנער תתני הפחה הגדול משתיקתו וסקר את העומדים במבט כבד ואחר הודיע בקול שליט:

– שמעתי את בקשתכם, זרובבל אהוב המלך, ואת מחנה העולים ראיתי בעיני. את כוהני עליון ראיתי וכלי־הקודש עמהם. בעלותכם לעיר־הקודש להקים את מקדשכם זכרו כי מלך המלכים יוצא למלחמה ולא ינוח כארי עד הדבירו את אויביו וגמלו חסד לאוהביו הנאמנים. את מצרים הגאה ישים למס ואת חומת בבל יוריד עד לעפר. מי יעמוד בפני צבאו?! האם לעת כזאת יוכל מחנה עולים גדול להתנהל במישור הים לפי הטף והנשים, החולה והזקן? –

הביט תתני סביב ומהפחות לא הוסיף אף אחד דבר. ראשי אשדוד ודאר ואשקלון כבשו את פניהם בקרקע. שתר בוזני לבש ארשת ציפייה, כשפחת עבר־נהרא גמר:

– לכך, תסובו הפחה זרובבל ועמך מזרחה ובנתיבים מחוץ לארץ הישוב ילווה אתכם משמר המלך, עד אם נודיעכם דבר.

סיים תתני והניצבים הרכינו ראש. זרובבל וזקני בתי־האב הלכו לפניו להראותו את העולים, וכוהנים פתחו, לאות כוהן־הראש בזמרת קודש ונגינה במינים ובמצלתיים. בריחוק־מה התנהלו הפחות הקטנים והאחשדרפנים לפי מעלתם וסקרו גם הם אותנו. זרובבל מסביר לכל את קדמות כלי הנגינה, מוצאם של העולים, מעמדם של הזקנים, יחשן של משפחות הכוהנים, השבים לעבוד בבית אלוהינו בציון.

– ומי הלזו? – התעוררתי לקול חודר וצחוק חומד בסמוך אלי, ובהתאוששי ראיתי את הפמליה הגדולה קרובה אלינו, כשפחת עבר־הנהר מביט מקרוב אל נשי הידועים שנודעו ביפיין ופנה בשאלתו אל זרובבל והזקנים – הטרם ידעת, זרובבל אחי, כי את הפרסי מקבילים בנשים יפות ומדוע הסתרתם את אלו? האם לא תזכור, שומר־ראש המלך, כי את היפה בנשים שולחים אנו למלך או חומדים אנו לעצמנו?

– אך נשים הן למשפחה דלה של היהודים. – השיב זרובבל בצחוק גם הוא, אף שהרגשתי רעד בקולו.

– האם לא שמעתם, זקני העם המכובדים – המשיך תתני, כשמבטיו חולף על פנינו – כי את היפות שבבנות יוון ובתרשיש מביאים שי למלך וכי בכל אשר ידו מגעת, שולחים מס את היפה בבתולות ואך לאושר ייחשב לאב, שבתו לוקחה אחר כבוד ולבעל אשר אשתו לוקחה למלך. ומדוע לא הראיתם לנו את האשה היפה שבקרבכם, כמנהגנו אנו הפרסים?

– אין זה מנימוסינו, תתני אחי. – השיב זרובבל ואני נרתעתי לאחור.

– לא אנו ולא אבותינו נהגנו כמנהג הזה להוציא את האשה אל האורחים. – השמיע חרש אך בתוקף אליועיני הזקן.

– אך שחוק חמדתי, הפחה אהובי. – הפך הפרסי את דבריו ללצון וגם האחשדרפנים והפחות קרצו עין וצחקו. – לכו לדרככם וחיו לפי מנהגיכם הטובים. איש לא יגע בכם לרעה אחרי אשר שמעו הכל את פקודת המלך עליכם. בטוב לכם, העם, זכרו כי זרובבל נצר בית המלכות של יהודה הביא לכם את פתשגן הנשתוון מאת המלך. ובשלום לכם תתפלל, בן יהוצדק כוהן־הראש, גם לשלומי ולפחוותי כי לך התפילה והכהונה.

בכך נפרדו – והרוכבים, הרמחים ונושאי המגינים דהרו אחריהם. עוד מעט ונעלמו בין הבקעות המוריקות ושוב נשארנו לבדנו. דבריו האחרונים של הפחה הגדול עוד נחרתו בי ולא שבה רוחי אלי. אכן, הכל נשארו תוהים ונרעשים כמוני כאשר נמשך המסע מזרחה וגם אני רכבתי על בהמתי בערוב היום עלינו.

– עוד מעט והיית לנו למקור אסון, בת ברזילי – השיגני זרובבל וקרא בצחוק, כאשר הרחקתי רכובה במבוכתי ודמדומי יום נטו עלינו בבקעה.

– האמנם חרדת לשלומי מאוד, הפחה? – הרימותי את עיני והתאוששתי לקראתו.

– אמנם חרדתי. – השיב והמשיך לרכב בצדי, כי אין את יודעת, אוגיה הגלעדית, את ארחם של השליטים הפרסיים האלה.

– ספר, הפחה, ואדע. הבינני לדרכם. – הפצרתי בו ובראותי כי עברנו את העולים המתנהלים לאט, פניתי אל משעול צר וירדתי מעל בהמתי.

– בת ברזילי.. – המשיך זרובבל כשהוא יורד מעל סוסו והעיף עין לצדדים מסביב, אם אין שומע – שליטנו הוא הפרסי גם בחסדו אלינו וחסד זה התדעי מה הוא? הוא זורח כשמש ביום עבים: זרחה השמש – ואתה עטור זהב ומכלי־זהב אתה שותה את היין שהוגש; נחבאה השמש – ואתה צפוי להיות מבותר ככלב, כדי שהצבא יעבור בין הבתרים וישאף את ריח הדמים לפני צאתו למלחמתו.

– כן, בת ברזילי.. – ישב זרובבל על אבן ומיליו הוסיפו להתמלט כאבנים המתפרקות ומקילות את משא לבו. – זרעי שטנה וחיצי איבה שנונים מטמינים השליטים תחת לשונם. בהיות דברם מתוק – הו, אל תתמה אם פסק־דין של מוות אכזרי לוטה בו – – לכך חרדתי לשחוקו של הפרסי, כשם שמילאו חרדה אותי מבטי עיניו שנצמדו אל הנשים שלנו במחנה. – – ואך זה נפלטו המלים מפיו, וקול העולים נשמע בעבור צעדיהם למטה ממקום עמדנו.

אף שהיום נטה לערוב, המשיכו להתנהל בטור ארוך של הולכים ברגל, רוכבים ונוסעים בקרון עמוס לעייפה. בדרכו החדשה עבר המחנה ללא סדר ומשטר, כנחל מתגלגל לאט באפיקו – זקנים שרכו את רגלם העייפה, ואם גערה בבנה, חמר קילל את בהמתו ופצוע וחולה נאנקו. מסע גולים עזוב –

אך הנה פתח האחד במזמור שיר והעם ענה אחריו:

אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר – –

שיר המעלות – –

אשא את עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי – –

שיר המעלות – –

ובשמעי את קול השיר של העולים, לא ידעתי עוד את אשר עם לבי, כי אל זרובבל היושב קרבתי. את ראשי הכבוש בין זרועותיו ליטפתי בימיני ובשער זקנו אל עור לחיי החלקתי ולחשתי: בן שאלתיאל.. שוב להשמיע את דבריך.. מדוע נאלמו.. אכן, כנערה הייתי בעיני… כנערה אשר בבואה בין הבקעות האלה ובהביטה אל ההרים – תרה עינה אחרי דודה –

– ומי הוא, אוגיה, דודך מדוד?

– משראיתי את פניך בן שאלתיאל, ידעתי כי אין מעצור לאהבתי לפחה, כאשר אין מעצור בפני המחנה שלנו בדרכו הארוכה.. “בחירי אתה ואלופי” – קרא עליך הנביא.. אכן, בחיר ואלוף תהיה, הפחה, ורע לא יאונה לך.. מזדונם של שליטים לא תחת כי אהבתי תהיה כמגן לך, כאשר היית לי למגן היום, כן לי ולשאר הנשים במחנה – – לחשתי וראשי עלי סחרחר.

– עתה ידעתי כי נאמנה אהבתך אלי, אוגיה הגלעדית, כאשר אהבתיך אני למבט ראשון. – תמך בי זרובבל ואצל נשיקה על פי.

בכך נפרדנו. כשאנו רכובים על בהמותינו איש לעברו, ואמרתי לעצמי בלי רגש נוחם: קרה אשר צריך היה לקרות ונכרתה האהבה – האם לטובה או לרעה נכרתה? – – ידעתי כי נפל דבר שאין להשיבו – ולו צילו כבד מנשוא לאור היום ולו גדול עוונו מנשוא בחשיכה. מעתה מלווה את דרכי אותו עוון קדום, בו נכשלו אבות שלנו. כעוונו של דוד מלכנו היה גם העוון הזה – –


 

ח.    🔗

– אנה, אשה? – הגיח אלי צל ידוע בעלי ממארב, אך לא הבהילני אף במעט, כי אספתי את חושי, כאסוף איש־הצבא את כלי־זינו לקראת הקרב אליו.

– בדרך הישרה ארכב אל בית אבינו אשר עברתי על פניו. – הסחתי לתומי ואשתומם עד מה קולי עשוי לחפות על המבוכה שבלבי – אף יפה עשית, בעלי, כי יצאת לקדם את פני בחשיכה, כי תעיתי בדרכי.

– תעית?.. – רטן באי־אמון אך מפוייס מהפתעה.

– כן.. – מיהרתי ואצחק בקול – ועוד צפוייה הייתי לנפול לידי אחד החמדנים הללו הפרסים ואז היית שמח לנפילתי, ידוע.

– מי יתן ונפלת! – שבה חמתו לבעור בו, כחיה שפצעה המוגלד נפתח – לו היו מקיפים אותך המסורבלים הללו, כהקיף מאכל־תאווה.

– ידוע! – התאכזרתי גם אני והכבדתי את לבי – אכן, לגורל נאה מזה לא הועדת את אשת נעוריך. כזונה תשים אותי, ידוע בעלי.

– כחרופה שבזונות.. – נהם ללא מעצור וגידף בהנאה – גם אל הפחה הפרסי יצאת להראות ביפיך. גם על בן שאלתיאל עוגבת את לעורר את קנאתו. כהילוות הצל לשמש כן נלווית, אשה, למחנה הזה להעיב את השמים על ראשי. כן.

– ידוע.. צחקתי לתמהון עצמי במצח נחושה – לא צילי מעיב את השמים על ראשך, כי קנאתך אתה אוכלת בלשדך – –

– – ופרצתי לבסוף בבכיה מרה שהרעידה את כולי ושיברה אותי. אותה שעה שוב לא היה נוגע לי אם יש שומע לבכיי. בהמתי עמדה מלכת כנבוכה ואני בכיתי כי אין אומץ בלבי להגן בעוז על אהבתי אשר לה נשבעתי זה עתה.

– שמחנה, נשי הידועים, כי נמצא עוון בגלעדית.. – הייתי מתנה בעד דמעתי כדרך הנשים – מחר ימתק לכן מחזה־נקם שייערך ע"י ידוע בעלי לכבוד בית־אבי וכבודי אני.. בכל אחת מכן, נשי בית ידוע, ימצא טובה ונאה ממני – – ואם שנון ומר היה ההיתול הזה שחמדתי באותה שעה מרה, אך לא יכולתי לעצור כי גם רוחי אני היתה מרה עלי.

לא ידע הגבר קשה־הרוח איך יהיה לי למשען ברגע זה. הנה קרב אלי והושיט לי את ידו והנה מלמל חרש על אזני: סלחי, אוגיה, אם טעות מרה טעיתי.. השתררה שתיקה בינינו כאשר המשכנו את דרכנו למחנה וידוע מהלך בצידי, כשראשו עמוס מחשבה כבדה. גוש של שאלה קשה הוטל עליו והוא פסע את פסיעתו בלי שים־לב לחתחתים בדרך:

– אילו אמרת, כי תאהביני, אוגיה.. – מילל – אילו הכחשת ואמרת כי קנאתי שוא! – ייחל למוצא פי.

לשוא – – לא היה כוח בעולם שיכול לאלצני להתכחש בקול לאשר אוהב. הייתי נכונה ללחום אותה שעה בכל התחבולות שבידי: להעמיד פנים שמחות.. להזיל מעיני דמעות.. לצחוק במצח נחושה לאשר נשי הידועים תאמרנה.. או לשבת עמהן במסיבת רעות ולספר בנימוסי התועבה של הפרסי או הבבלי או ברוחות רעות ובשדים בהן תאמינה נשותינו – – אך להתכחש לאשר פעם כעת בכל קרבי – זאת לא יכולתי. כי במעבה חשכת הערב ובעמקי ההרים הנשגבים מעל ראשינו, בשאון המים המזנקים מההרים באפיקיהם העמוקים – שמעתי ביתר שאת, כי דבר אמת גדול ירד עלי עם ערב זה ושוב אינו עשוי להימחות.

– רדי, אוגיה, והבי לי את בהמתך. – שמעתי את קול ידוע והוא זר לי לתמיד.

– ידוע, – עניתי בקול שקט ושוב לא העמדתי פנים כי אמת דיברתי: – על שום מה תדאג לי ובשל מה תחרד עוד לשלום אשה המשביעה אותך אך מרורים? פנה אל אחת טובה ממני, אל אחת הטובות מבית אביך והיא תשמח.

– לא אוכל, כי אוהבך. – השיבני בשקט וכבש את פניו.

– תוכל.. המשכתי לדבר בשקט על לבו כי ריחמתיו – אך אם תרצה בכך. משגה היה ותשא אשה אחרת על פני. טובה ונאמנה לך ממני. אני אל בני אלך. לו אגלה את מצוקת לבי כאשר יגדל. דבר לא אעלים ממנו והוא יבין.

בדברים אלו פניתי אל אהלי, מקום שם ישן כבר בני ופרודה שפופה אצלו. אין זאת כי ניחשה מכל המתרחש ולא הסבה את עיניה אלי בכניסתי. גם אני לא היה עם לבי לבוא בדברים עם איש בשעה זו. עייפתי ואך זאת ידעתי כי בי עזרי ומהחוץ אינו יכול לבוא. לכך פשטתי את שמלותי בלי אומר וכבשתי את פני הבוערים בכר סמוך לראשו של בני. שכבתי ופרשתי את ידי עליו, כסוככת ומגינה ואל לבי אמרתי: איני חוטאת ואיני פושעת, אך אוהבת אהבה עזה. מים רבים לא יכבוה – – אש לא תוכל לאהבתי – –

ואין זאת כי לא רק חיי אני נקלעו בכף־הקלע של יסורי נפש ממרקים ושל עינויי־גוף מלהמים כפטישים; עדת עולי־בבל כולה נידונה להקלע אסירת תקווה בין חרדה לאכזבה, יראה וכליון־נפש. כי עוד אנו נושאים את עיניו ושואלים – האם תכלינה תלאות הדרך? – – ועוד אנו מביטים אל ההרים סביב בקנאה כמוסה, מדוע שלווים ושאננים יושביהם ורק רגלינו יכתתו בדרך נדודים? – והנה שמועה חדשה באתנו: היהודים אשר בארץ באו לקדם את פנינו – והנה הינם במחנה.

פחד ורחב הלב לשמע הבשורה: אחינו מהארץ! ואנו לא יודעים האם הותיר אלוהים פליטה בארץ אחרי שנחרבה – מבני יהודה שרידים! אין אנו בודדים, איפוא, כאשר חשבנו, כי עוד שאר־ישוב בארץ וממנו יתד גם לנו, העולים. אחינו שומרי החרבות! –

– מהלוויים שנשארו לשמור את המשמרת בבמת מצפה. – מסרו יודעי דבר פרטים על השליחים שבאו.

– גם משאר במות בארץ באו ומהבמה הגדולה שבבית־אל. – מילאו אחרים את הדברים – והינם עתה עם זרובבל.

– ומחרבות ירושלים עיר־הקודש נעדר שליח? – – היתה השאלה תלוייה בפי־כל, אך איש לא השמיעה מהשפה לחוץ.

רק ראשי בתי־האב החליקו את זקניהם והפליגו למחשבותיהם בשתיקה, אף ניכר אי־שקט בפניהם. הנה עמד המחנה מלכת ובמתן־אות נזדרזו זקני־העם והתכנסו למועצה גדולה – זקן בית פרעוש וזקן בני שפטיה – זקני בתי־האב הגדולים אשר בקרב השבים, כשארשת חגיגית טבועה בפניהם הקמוטים, אך עם זאת גם החלטה יצוקה בהם, החלטה קבועה מראש. לא ידעתי מה הדבר המכנס אותם, אך מקטעי דברים ומלחשים כבושים החילותי להבין כי דברים בגו.

– פנו דרך! פנו דרך! הרי הם באים! – נתערבבו אותה שעה קולות קוראים והעם נדחק עד למקום המועצה של הזקנים.

לא במשטר וסדר נמשך הקהל ובא, כי אם בקריאות ובתרועות קידמו את הבאים, ליוו אותם בלכתם, רצו לפניהם וברכום בהתרגשות: ברוך אלוהים המקבץ נידחים… ברוך הוא וברוך שמו שקירב רחוקים – ברוך שהותיר לנו פליטה – – ומבין לקהל נראו הפנים החדשות אך היקרות, שהפעימו את לבנו בשמחה. מהם מגודלי־פרע כנזירים ומהם שפאת לחיים מגולחה. מהם מגודדים גידודי חרב על בשרם ומהם שרוטי שרטת. לא התפלאנו כי אל דרך עובדי האלילים למדו אחינו; בקרב הגויים החזקים נשארו אך מעטים וקיבלו את מנהגיהם הזרים. אל מה כלתה נפשנו? לשמוע מפיהם ברכת שלום מארצנו היקרה־האבלה.

– אחים! נקשיב לאשר בפי אחינו מהארץ שבאו לקדם את הבאים בשוב ד' את שיבת ציון – היסה זקן בית פרעוש אותנו וידום המחנה.

התיצבו בתווך אחינו שלא יצאו בגולה ובשבי לא הלכו. מסביב להם עמדו זקנינו ומראשי הכהונה עם בן־יהוצדק. בצד זרובבל שהביט אל האחים הנידחים בעין מעודדת. כן עמדנו מחרישים ומצפים – מה יבוא כעת – שעת גילוי דבר־פלא או קול אלוהים יישמע פתאום מקצה הארץ עד קצה? והנביא אשר עמנו נעדר, זה ימים שלא נראו פניו בינינו ואין יודע מדוע ועל מה נעדר ביום הגדול הזה –

– בני הגולה אחינו – נשמע קול עברי עצוב ומתוק כאגדה. אחינו מכשדים! מבני יהודה ובנימין, מהלוויים שומרי משמרות הקודש ומבני אפרים שנותרו בארץ לפליטה אנחנו!

– מימי גדליה בן אחיקם וישמעאל בן נתניה, אחרי שבן־קרח ירד מצרימה, על הבמות אנו שומרים! – הכריז שני אחרי קודמו.

– מאימת גויי הארץ הרבים שמרנו עליהן! – קרא שלישי בגאווה.

היה דבר־מה אפל יצוק בידיעות הסתומות של אחינו מהארץ. גויי הארץ הרבים ואימתם על שאריתנו – הזה כל שנשאר מכבודנו בעמים?! היתה ידיעה נוגעת ללב ושוב לא נתנו את דעתנו על זרויות אחינו ועל דבריהם המשונים. הם לא יכלו לדעת, כי בגולה לא שכחנו את יחשנו ואת כתבי־הקודש אשר גלו עמנו וכי יום ביומו העלינו את זכר ירושלים על לבנו והתפללנו לשלומה, וכי שמרנו על נפשנו מכל תועבה זרה ולכן טהורים נשארנו. “אומה אחת אנחנו עמכם!” – היה רצון לקרוא באזניהם ועיכב ספק, אם יבינו לרוחנו.

– מאימת גויי הארץ הרבים… – הוסיפו לתנות ביחד ובקול נוגה את סיפורם במקוטע.

– בבמות אשר במצפה ובבית־אל… את אלוהי האבות עבדנו ביראה… שם אנו מקטירים ומביאים את מנחותינו…

– וירושלים עיר הקודש? – הרים קולו זקן בני פרעוש וכונן אליהם את מבטו.

“ירושלים”… – זעו השליחים פה־אחד וקול־אחד, – “ירושלים חרבה… חומותיה הרוסות… מאז היה בה ידו של הכשדי לא הוקם מזבח על מכונותיו”.

– ויראה עמוקה נחתמה בפניהם למלמול זה שדובבו בלחש, כמו ריחף לעיניהם חזון־בלהה נורא: הריסות וחרבות, אשר רגל איש לא תעבור בהן… קדושה שנדדה לפני שנים רבות ונשכחה… עזובה זו, שבאים להחיותה, האם לרצון היא לאלוהי הארץ המחרישים? חרש החלו מתנועעים השליחים שלפנינו… הנה קרעו קרעים בבגדיהם ושרטו שרטת בפניהם… הנה ענו ואמרו בקול קינים ונהי: דרכי ציון אבלות ונשים לראשינו אפר… שערי ירושלים שוממים.. כוהניה נאנחים. – ואנו בוכים עמהם חרש, עורכים את אבל החורבן.

“על מה תעורר קינה, עמי? אמר ד' צבאות!” – פלח את קינת האבל קול חדור אמונה של הנביא אשר לפתע נתגלה בינינו. “האם לאבל קראתיך לעלות?! הלא לי ארץ ושמים, אמר ד' צבאות! גרשו אבל מלבכם ושאו אלי תפילתכם, כי אני אשמע וארחמכם. – אמר ד' צבאות!”

ראו עיני כולנו את הנביא הזקן, שהוא זקוף מרוח־נעורים אשר הוצתה בו, ותלמידו עומד עליו וכותב בספר את הדברים המתמלטים מפיו. – –

– אחים. – התאושש השליח הראשון בדממה שקמה ועזב את לשון הזהירות שבחר בה בתחילה – שמענו אומרים כי עולים אתם ואגרת מלך המלכים בידי הנשיא אשר הוקם עליכם – הוא זרובבל בן שלתיאל לבית דוד. שמענו אומרים כי כלי בית־המקדש הולכים עמכם במחנה וכי מטרה אחד לנגד עיניכם: להקים את בית המקדש על מכונו. הנכון הדבר אשר שמענו אומרים?

– אמנם צדקו האומרים לכם. – אישר זקן בית פרעוש בשם זקני העם.

– והנה עליכם לשים אל לב עוד זאת: – המשיך שליח שני בזהירות את דברי קודמו – כי לא רק המקדש אשר אתם אומרים לבנות הרוס, אך מאז היתה בנו יד הכשדים, עמים שישבו עם אבותינו בגבולותיהם פרצו בכוחם כי רב. הצורי פרש את מצודתו על כל ערי הים והאשדודי התישב איתן. האדומי מנגב אורב לנו וממזרח נטוייה יד העמונים עלינו. רע מאלה הוא שכננו מצפון – השומרוני, זה עובד היונה אשר בשכם. וגליל הגויים מזה, מצרים מזה. הלעת כזאת תאמרו לבנות את ההריסות, והגויים יקומו להתנכל בנו!

– אחים, – התחזק שלישי מהשליחים להשמיע את חלקו, בעוד טיפות דם ואגלי זיעה מבצבצים על פניו המעונים – גם גדליה בן אחיקם ובן קרח מזרע המלוכה היו… ולא יכלו להחזיק בידם את השלטון, כי חרב איש היתה ברעהו ועוד מעט וכלתה הרעה אל העם כולו כאשר אבותינו סיפרו לנו. אין זאת כי לא ירצה עוד אלוהים בנו אחרי אשר עזב אותנו – לו נעבוד לו כעבדנו בבמות היום הזה ודי לנו! – ואם לזאת תשאו את נפשכם, אחים מהגולה, כי אז את שלום הגויים לא נפר ואת קנאתם לא נעיר עלינו…

– עתה אומר גם אני את דברי אחרי דברי אחי הראשונים. – פתח שליח נוסף אשר החריש עד כה והביט סביב. – אומרים אתם כי הבמות אשר הקימונו לנו ולהן אנו עובדים הן כדרך הגויים סביב ולכן אדיר חפצכם לראות את המזבח עומד על מכונו. גם אנו בני לוי שבבמות נאמנים לדברי הקודש שנמסרו לנו מאבותינו. מעשרים אנו את המעשר מעניי העם ומגישים לאלוהים. דבש ושאור אנו מקטירים. חלב ובשר אנו מקריבים, לבוקר־לבוקר אנו עושים את עבודת הקודש ואלוהי אבות שומר עלינו ועונה לנו בצר.

– בן לוי! – שיסעהו לפתע בן־יהוצדק ופקח את עיניו כדי להביט אל העומד במבט קר ותקיף. – איך תשמרו משמרת קודש, ואין משמרת קודש, אין כוהן מקריב בלעדי המזבח בירושלים עיר־הקודש.

– אין משמרת קודש?! – – אין כוהן?! – – התלכדו עתה באימה גלוייה השליחים שניצבו ביחד, כעומדים במערכה.

– אין.. מאז ניתנה הכהונה למשפחת צדוק מזרע אהרן, – פסק כוהן־הראש קצרות – לקחנו אותה עמנו עם כלי־הקודש ואותה אנו משיבים כעת בהיות דבר אלוהים אלינו, ועמנו הלויים אשר ישרתו את המקדש, ועמנו הנתינים אשר יעשו כל עבודה. עמנו השוערים, המשוררים והמשוררות היודעים כל אחד את משמרתו, כפי שקיבלו אותה מכתבי יחש שלהם. ואלה שנגואלו לעבודה של הבמות ולמדו אל דרך הגויים – לא דרכם דרכנו. וכאשר יוקם המזבח לד' יורה כוהן־הראש אל האורים והתומים מה ייעשה באלה!


 

ט.    🔗

היה ברור גם לנו כי גדול וקשה מאוד דבר כוהן־הראש אל השליחים מעם־הארץ, והכוהנים אשר עם יהוצדק אך מאשרים בתנועות־יד ובקריאות כל מילה היוצאת מפיו. היה ברור לכל כי זו דעתם של יועצי כהן־הראש העומדים לימינו ולשמאלו, אשר כיוונו להטיל את מרותם בשעה הנכונה קבל עם ועדה, והלוי אשר בא בין השליחים ירא את המרות הזאת. אך לא קם איש מהמחנה להשיב על דברי כוהן־הראש, כי בפיות הזקנים תלינו את עיניו לדעת מה הם אומרים – – ואמנם נמלכו ביניהם זקני העם ולבסוף קם הזקן שבהם מבית פרעוש והחל עונה בקול חלש:

– בית יהודה ובנימין, – שקל את דברו כשקול בכף מאזניים – זרובבל התרשתא ובן יהוצדק כהן־הראש, אמנם שמורים עמנו כתבי היחש מאז צאתנו לגולה וזכר עיר־קדשנו חקוק על לוח לבנו מאז בשבי הלכנו. לימים, עם הנביא יחזקאל ישבנו ודרשנו לדבר ד' מפיו והוא השמיע באזנינו את חזונו: ירושלים תיבנה – אמר – וד' ישכון תוכה, לעולם ישכון, כי הוא אחד בשמים ממעל ובארץ מתחת. ועם ישראל – אמר – אחד הוא ואין עוד יוסף או יהודה. ברצות ד' – אמר – ישיב את שבי עמו ואת הכוהן יעמיד מבית צדוק, כי הוא יהיה נאמן בית מקדשו.

לדברים האלה מפי זקן בתי־האב עברו בזכרון העולים ימי עבר רחוק, עת נביאים נלחמו בנביאי השקר והשבטים נלחמו ביניהם כי לא הוכרע כוחו של מי גדול, של יהודה או אפרים – – תוך המלחמות הללו קיבלו הדורות את מורשת האמת לפיה הכריע יהווה את האלילים והתועבות סביב – – נשכחו איפוא תלאות הדרך ומעברים שונים נשמעו קולות רוגשים, אם לחיוב ואם לשלילה:

– יובאו המגילות אלינו ונדע כי אמת בפי זקני העם!

– יוצאו כלי המקדש אל השליחים מעם־הארץ וראו בעיניהם את הנס שנעשה בנו כדבר הנביא מיהודה!

– יחיו זרובבל לבית דוד ובן־יהוצדק מבית צדוק! – –

ושוב נתפעמו הלבבות מיראה, בהפרש נגד עינינו מגילות הקודש. הוקראו דברי ירמיהו הנביא אשר שלח אל הגולה בידי ברוך בן נריה, ודברי יחזקאל בן בוזי על נהר כבר. למעלת התרגשות גדולה ביותר הגיע הדבר, כאשר נגולה מגילה נושנה מאוד ובה תורת הכוהנים ומשפטם. שמע העם את הדברים, חרד מאוד ובקול אחד חזרו ואמרו:

– ככל הכתוב בזה נעשה. ככל אשר קיבלנו מימי יאשיהו מלך יהודה, נשמע!

– עם יהודה, – שמענו את דברי זרובבל נופלים עלינו שקטים ומרגיעים כטל על נפש עייפה מהתרגשות – כעם העולה מבבל וכעם־הארץ אשר לא הלך בגולה! אנו אל הר קדשנו פנינו מועדות ועין אלוהי אבות פקוחה על צעדינו. לא יכשל צעדנו בדרך זו ולא יפחידונו דברי הגויים סביב. כהן־הראש בן יהוצדק יעמוד לפני אל אחד להודות בזבח ובמנחה על שסלח לנו על פשעינו הרבים, כי בשגגה חטאו אבותינו בפנותם אל הבמות. ואתם השליחים, שובו אל עם־הארץ אשר שלח אתכם ושאו שלום מהעולים, אחרי שכופרו עוונותינו, כשם שניטהרו אבותינו בדרך המדבר הארוכה – – וכמו לחזק את דברי הפחה נתעבה ערפל סביבנו ורוחות קדים חמות החלו מנשבות, מובישות את נשימת אפנו הלוהטת, כמטהרות גם הן אותנו מפיגול ותועבה ומרחיקות מעלינו מדון ודברי ריב.

השליחים הלכו לדרכם נבוכים ובחום השרב שהכביד והלך, ניתן האות למחנה לנוע, אף העולים עצמם דחקו. דברי השליחים שבאו מעם־הארץ הלהיבו את רוחנו, אף שהיה בהם מסמל החורבן. ולא הם בלבד אלא פנים חדשות נראו מעתה בכל יום – מהכורמים והיוגבים בארץ, אותם שנשארו יושבים בכפרים ובחצרים ובגולה לא הלכו. הללו ברגל באו ובצנעה והללו רכובים ועמוסים מתבואת הארץ – לחם לעולים. מהם שבאו לברך ומהם שחקרו לדעת אם נמצא להם מודע או קרוב בינינו…ויום אחד נתבשרתי גם אני, כי נמצא שואל לבית־אבי – לשריד מבית ברזילי הגלעדי.

לבי נפעם כמו קמה לעיני שורת אבות זקופים וחסונים מלשד האדמה אותו ינקו, מיוחסים בגאון החופש שקיבלו בירושה מדור לדור. חיש מהר החלפתי את שמלותי וגם את אולם בני אמרתי לקשט. לפרודה אמרתי להשאר עמי בבוא האיש לשאול לי. ציפיתי בקוצר־רוח וסקרתי בעיניים גיאות סביב, כמו רציתי להכריז: אכן, עוד יש גואלים לבית ברזילי.. לבית־אבי באו אנשים לחקור! – –

– הנה בת ברזילי, זו אוגיה. דבר אליה והיא תשיב לך דבר. – במלים אלה הובא לפני ישיש חסון גו, אשר במקלו הגיע ועבר את הדרך הארוכה מהגלעד אלינו.

– את היא איפוא, אור העינים. – קרב אלי והתבונן בי. הראיני את פניך. את גזרתך הראיני. האם תדמי לבנות אביך־זקנך, האם תשווי להן?

– הבט ושפוט, אישי. – עניתי בשמחה.

ולא בושתי לבקשתו המוזרה של הזקן כי הזדקפתי לפניו. באור השמש הראיתיו מקרוב את תווי פני ואת ידי הושטתי. החשה גם הוא והעביר את ידו על חלקת עורי, קירב את ראשי אליו כמו ביקש להריחני ולבסוף אמר בשחוק מאיר:

– עתה אמות אחרי שראיתיך. אמת ניבא לבי כי נשאר שריד לברזילי. ממגד גבעות גלעד עוד טמון בשערך ומברכת שדותיו מסוך עוד בעיניך הגדולות. למי את ולמי כבוד בית אביך, אוגיה הגלעדית?

– לבית ידוע, אשר לו מסרתי את שם אבי. – עניתי.

לא הוסיף הזקן לשאול אך התבונן סביב. אל ילדי הביט וגם אותו גיפף ביד כמושה. היתה בי הרגשה כי בדק באולם ילדי, בבקשו למצוא את דם אבותי יצוק בו ושאלתיו: מי אתה כי אדע, זקני?

– יליד משק בית אביך־זקנך אני, אוגיה בתי, ולא ידועית את לי כי ברזילית; את אביך גדלנו יחד ואיש משקו הייתי אחר־כך. מדי עלותם לרגל למקדש בירושלים הייתי נלווה אליהם וכאשר נשא אביך את אמך, אני ערכתי את הכרה המפוארת לכל ראשי גלעד שנאספו ובאו.

– ושמך?

– כמהם, כאחד מאבות המשפחה של ברזילי. כאשר לאבי נולדתי, והוא נאמן ביתכם היה, קרא אביך־זקנך ואמר לו: יהא שם בנו של נאמן ביתי כשם אחד הברזיליים.

– כמהם. – נשקתיו על לחיו שדופת השמש ורוחות השנים. – עמי תשאר במחנה ועמי תלך. כל מחסורך עלי עד שנשוב אל נחלתנו. אך זאת תגמול עמי ותספר מכל אשר תזכור מבית אבי אשר אבד.

– אספר, בת ברזילי. – מילל ברוך ובכובד־ראש גם יחד. – על אביך ועל אביך־זקנך ועל מוצאם מימי דוד מלך יהודה וישראל ועל החסד אשר עשה עמם, ככתוב במגילת היחש עד היום הזה – –

– בערתי מתשוקה להוסיף לשמוע אל דברי כמהם, כי חשתי שיש בפי האיש דבר עתיק ורווי־ימים אשר יאיר את עולמי. לכן עשיתי ככל אשר יכולתי להיטיב את לבו ולסעדו אחרי דרכו הארוכה. ואחרי אשר אכל, את מיטב המצע הצעתי לו לנוח, לפני שנשוב אל השיחה.

– זה נאמן בית אביך־זקנך, אולם ילדי. – ניסיתי להסביר לבני בדבר כמהם הישן.

– זה נאמן ביתנו לפנים. – בישרתי בשמחה גם לידוע בעלי, שהשתאה למראה ההלך הזקן.

– פרודה, זכרי, כי בכבודו חייבים כולנו. – הזהרתיה בכובד־ראש.

ונתכנסנו יחד בחבורה צפופה כנטות החשיכה. ראיתי כי לא יישן עוד כמהם הזקן אלא ישב על מצעו והרים את גבות עיניו למעלה.. הנה בפדחתו נגע והיטיב את המצנפת לראשו, כששפתיו ממללות בחשאי ומדובבות את תפילת הערב. קרבתי אליו לשבת ואחזתי בידו, קראתי לו בשמו והזכרתי לו:

– על מגילת ההתיחשות של בית אבי דיברת, כמהם נאמני.

– אכן על כך דיברתי, אוגיה הברזילית.. –התאושש גם הוא וגיפף את ידי. – ועל כך חשבתי כל השנים, כאשר שמרתי מכל משמר על המגילה הזאת גם אחרי שבית אביך־זקנך חרב. הנהי! – – ובדברו שלף מחיקו נרתיק מעוך ובו כתב ישן של בית אבי, אשר מרוב ימים קשה היה לקרוא בו.

– “ברזילי הגלעדי נאמן בית מלכותי” – – אלו המלים שכמהם קרא באזני מהמגילה והשאר טושטש…

– זו מגילת היחש של בית אביך, הגלעדית.. – הרים כמהם את קולו. – זה הכבוד היצוק במגילת יחש זו..

– הכבוד – – התחזק והישיר להביט אלי. – את, אוגיה לבית ברזילי, תביני אם אגיד את אשר חשבתי ימים רבים.. אחרי הראותי לך את המגילה העתיקה על יחשך תביני: כי לא עשות הטוב הוא הכבוד ולא עשות הרע הוא הקלון – הנאמנות של בית אביך, כדבר מלך יהודה וישראל, היא – הכבוד! – –

– זו מנין לך, כמהם? שאלתי.

– מביתך את, בתי.. – זקף כמהם את ראשו. – – כי בבגוד בנים באביהם המלך ובחלל בנים מורדים את יצועו.. בצאת המלך בגולה בעצת בוגדים ובהינעל שער הבירה של מלכותו אחריו.. בהישלח אש אל ארמונו ונשיו ופילגשיו שוכבות חיקו לאחר היו לעיני העם – אז יצא זקנך הגלעדי לסעוד את המלך הגולה!

– והדבר נחשב כזכות גם לי, אחת הבנות הצעירות והדלות של בית אבי־זקני? – שאלתי בעוצר־נשימה.

– נחשב.. כי שם זקנך נקרא עליך. – השיב כמהם בכובד־ראש ובלא היסוס. – נחשב כי בדמך הוא והוא חקוק באבן מאבני ביתכם שבגלעד. מאז מטו לנפול בתים רבים, נמחו וזכר לא נשאר להם ביהודה ובישראל. אך לבי ידע, כי בית ברזילי לא יימחה וכן היה בחסד אל – – כי לא עשות הטוב או הרע הוא הקובע – משני אלה אין מנוס באשר האדם חי.. חובה ונאמנות קובעות, בת ברזילי, ואשרי האיש אשר לא חטא בשתים אלו – –

– – בשתים אלו – – האם חטאתי? נקף אותי לבי לשמע דברי כמהם. – על שתים אלו האם ייסרוני כליותי? – ולנאמנות האם חטאתי או עומדת אני לחטוא עם הימים? – – לא מצאתי מענה ורק תפילה מילאה את לבי לדברי כמהם. תפילה זכה לחשו שפתי מדי אחזתי במגילת הכתב העתיקה. – – אודך, אלוהי, לחשתי, אם לא אחטא בגוף ובנפש לרוח אבותי. אודך אם נאמנה אהיה לאשר טבוע בדמי מאבי־זקני ואם אדע את חובתי לאשר לבי יצווני לעשות" – – ואשק מלב רגש את המגילה, שהסתרתיה בחיקי. – –

כבר החילונו יורדים לאחרונה במורדות הרים תלולים וכמהם בצידי תמיד, כשהוא מנקש במקל המסוקס של הרועים שבידו בסלע ובאבן ומראה בזרועו המושטה כלפי דרום: שם הגלעד, אוגיה בתי – – שם חרבות בית אבותיך – – עוד תשוב אליך הנחלה של בית אביך־זקנך – – ואני מקשיבה ומביטה לאותו עבר בלב נפעם. אין זאת כי המחנה כולו נפעם למראות שלפניו ושרר שקט, דומיה סגרה עלינו ורק קול הצעדה נשמע באבן השחורה מתחת. כן היינו יורידם, מהחלוץ עד למאסף, והשתיקה עוברת מההולכים בראש אל ההולכים באחרונה – מה ראו עינינו?

– הירדן! – – הירדן שלנו! – – חלפה בשורה והרנינה את לב הכל.


 

י.    🔗

היש ברצועת מים מתעקלת בערוץ הרים עמוק להרעיד לב ולהדמיע עין? נוכחתי בפעם זו כי יש וגם מעיני ירדה דמעת שמחה ואושר, כאשר העם נטש את שורותיו וצעירים הקדימו את זקנים, והכל חשו במורד אל הזרם האפל והעמוק אשר גלש דרומה. ציפור חרדה מבין חגווי הסלע של חופיו השוממים, חישות קנים גבוהות איוושו ונצבו בלי־נוע. עדרים קטנים של בקר וצאן רבוצים ומעומדים נראו מהעבר השני כשהם מעלים גירה. הר גבוה התנשא מצד צפון ועליו קמטי שלג מכסיפים. הרים חסמו עלינו ברכס כביר ממערב, הרים סגרו אחרינו ממזרח. ומחנה העולים שפוף ומקובץ כחגבים בין הסלעים על הירדן.

– מאין בא הזרם? שאלתי מפי כמהם.

– מצפון בא.. מההר נובעים אוצרות מימיו.. ממערה קדומה.. ממעבה האדמה.. – השיב וניקש במקלו בעוז, כמעלה ידיעות כמוסות מהסלע אשר מתחת.

– ומקורו איהו? – הוספתי לשאול אותו.

– מקורו במערות ונקיקים.. כמאורותיהם של אריות ונמרים.. מתחת לשלג ההרים יקרו ופרצו דרך לדרום..

ושוב החשינו. בהמת הרכיבה והמשא הותרה ללחוך בירק שבצבץ עם זרמי המים ליד החוף. רבדי האבן היו מוטלים על ההר באשר ישבנו – אני וכמהם לצידי – לנוח. אני מחרישה והוא עיניו תלויות נכחן בהתמלט מלים בודדות מפיו: מקורו כמוס מעין.. מנבכי הרים.. מעמקי סלע.. בריכת בדולח.. מים מזנקים מתוך הצור – –

– הזו תחנה לאוגיה הגלעדית ולכמהם נאמן בית־אביה? – העירנו קול רגוע ובן שאלתיאל עמד אצלנו, כשהוא יורד מעל סוסו.

– כן, הפחה. זו תחנה שלנו. – עניתי נינוחה – פה הושיב אותי כמהם נאמני והוא המגלה את אוזן חניכתו הנבערה מדעת מכל אשר ידע.. אך מעט יגלה כמהם ואני שומעת..

– אך מעט מהעבר.. – נשמע אותה שעה שיחו של הזקן שנשאר שקוע בעולם שלו. – אך מעט מזעיר מאז עבר אבינו יעקב את הירדן.. מאז יהושע וכל העם אשר אתו עברו אותו. – מאז צלח דוד המלך בברחו מאבשלום.. – והצללים, צללי הערב, נחבאו בין פניו החרושים.

– אל נפריעהו מהרהורי לבו, הפחה – לחשתי לבן שאלתיאל – כן האיש מסיח עם עצמו, מהרגל שנים עושה זאת.

– והוא לא שקט.. לא נרגע הזרם.. עלומי־עד נסוכים עליו ויהיו נסוכים עליו תמיד – –

הקשבנו, אני ובן שאלתיאל, כאשר ישבנו כתף בכתף בצד כמהם וצינת המים משכה מלמטה ועלתה אלינו. קול העם בריעו נשמע – כאשר הגיע עד למים והשיב את נפשו העייפה. קול אדם וקול בהמה, שכשוך גל ומלמול הזרם. ממערב עלתה והאפילה נכחנו אדמה אשר מחר רגלנו תדרוך עליה – וכעת השחירה כתעלומת־ערב.

– שמע אלי, כמהם, הקשב.. – פנה זרובבל אליו לתמהוני – אמור לנו מה זורעים ומה טומנים באדמה שלנו אשר מעבר לירדן? מה נוטעים ומה אוספים עליה?…

– שאלה גדולה שאלת, בני… מי המדבר אלי? – התעורר כמהם.

– זרובבל בן שאלתיאל מדבר אליך… פחת היהודים – אמרתי.

– בן שאלתיאל! – חרד כמהם וקם זריז ממושבו. – מזרע המלוכה ואני ישבתי ודיברתי את דברי – – אכן, זקנתי ועיני טחו מראות! – – ובדברו כרע להשתחוות אל זרובבל בתנועת גו מהירה ולא יכולנו לעצור בו מעשות זאת.

– קום, כמהם, ושב באשר ישבת. לא לך לכרוע לפני, כי על משמרת בית אדוניך עמדת כל השנים ואלוהים שמר לך את חסדו. – תמך בו זרובבל.

– אך הגדיל אלהים לעשות עמי הפעם אחרי ראותי את פני נצר בית דוד! – קרא כמהם כמו התפרק מנטל השנים – שאל, הפחה, מכל אשר תרצה ואשר אדע אגיד.

– על האדמה שאלתי, כמהם אישי. – חזר זרובבל לשאלתו הראשונה כי הטה אזנו לשמוע.

– על האדמה… – הניע כמהם בראשו – היטבת לשאול, הפחה, כי האדמה הזאת שלנו היא ושוא שדדו אותה ממנו הגויים. האדמה הזאת היא אם הזית והגפן.. והתאנה החונטת את פגיה… היא אם הלחם והפרי אשר נאכל… שלנו האדמה הזאת, זרובבל לבית דוד!

ועם קריאה זו נשען על המקל שבידו ותלה את עיניו באפלולית הערב כרועה פוקד עדרו. והיה טוב לשבת בצל הזקן הזקוף הזה כאלון רב־ענפים בחשיכה. עתה פניתי אל זרובבל ושאלתיו חרש: – מה המקור, הפחה, ממנו נובעים תמיד דברי כמהם המוזרים? – –

והוא ענה לאט: אין זאת כי נובעים גם הם ממקורים כמוסים מעין כירדן – –

חזרתי חרש: האם טוב לך, הפחה בשבתך אתנו?

והוא השיב בקול רגוע: טוב, אוגיה… כי שם קצרו בני אשר ונפתלי… אפרים ומנשה חגגו את הקציר… שם נלחמו את מלחמותיהם במדין עד שקם בנימין כזאב טורף ויהודה כאריה רבץ – –

– עד היותם לעם גדול – – אמרנו שנינו.

– והיה כאשר נבוא שמה, כמהם אישי, – התאושש זרובבל ונגש אל כמהם המעומד – כאשר נבוא שמה?…

– ובאת אלינו אל הבשן וארץ הגלעד. בלחם נקדם אותך, זרובבל לבית דוד. – כן סיים כמהם ביראה כמוסה, כרע ונשק לאדמה במקום שעמדו שניהם.

– הנה נשקת לאדמה הזאת, כמהם אישי. – נרגש זרובבל למראה הזה והקימו מכרוע – ויפה עשית. כי לא לכבודי נשקת לאדמה הזאת, לכבוד בית דוד זקני אשר הקים את המלכות ויסדה – יהי שמו מבורך.

– ברוך ומבורך שמו! – ענתה מהצד לחישה חדה והרעידה את שלושתנו מהפתעה.

– – ודמות זריזה נפרדה מעל הסלע הקרוב, קרבה ותלתה בנו שתי עינים מאירות כגחליליות בחשיכה. הכרנו את הנביא הזקן אשר עם המחנה ועדיין היה לפלא בעינינו כיצד נצטרפו דברינו לדבר האלוהים.. אין זאת כי משמים שמעו אותנו וכי מן האדמה בקעו דברינו הספוגים געגועים רבים – – לכך חרדתי משנה, כאשר זרובבל פנה אליו בשקט ושאל: היש עמך דבר אלוהים אלי, אחרי שבאת הנביא?

– יש, זרובבל בחירי.. – לחשה והתקרבה הדמות עד שנראו גם לנו פני הנביא והן מסתירות סוד.

– אמור את דברך ונשמע, כי לי האנשים האלה. – הורה לו זרובבל.

– ידעתי גם ידעתי, בן שאלתיאל. – צחק הזקן והאיר את פניו המעונים. – גם שמעתי את התפילה אשר ערכתם יחד לאדמה הזאת – אתה, הפחה, כמהם איש המשק הזקן והאשה הברזילית הזאת אשר גם אותה אדע – –

דברי הנביא האחרונים חוללו בי סערה ולבי נפעם למחשבה, כי שמי הדל נתקשר גם הוא לנבואה בערב זה. כעץ הרענן – אשר עליו שפכו נביאים את זעמם.. ככלה – אשר לה זכרו את חסד נעוריה אחרי אשר הרעה את דרכה.. על כן הרימותי את עיני אל הנביא ומקרוב לא היה נורא מראהו אף לפניו לא היתה עוד ארשת מכאוב או חולי. ברק אש־נעורים נצחית הבהב בו ונגינת שיר הרעידה את מיתרי קולו – –

– בלילה.. – אמר – בעמדי בין הסלעים.. וזרם הירדן שוב מפכה מתחת לכפות רגלי, היה אלי דבר לאמור: לך אל זרובבל עבדי – ומה אמר? – – שאלתי. ותשאני רוח בציצית ראשי מערבה אל מעבר להרים, עד ששבתי וקמתי על רגלי. ושוב שמעתי את הקול דובר אלי: את המראה אשר תראה תאמר לזרובבל עבדי.

– ומה המראה אשר ראית, נביאי? – שאל בלחש זרובבל.

– ראיתי – – והנה מצפון באים צבאות – בדרך הים ילכו. גדודים גדודים ילכו חוצץ ומפקדיהם לפניהם. ורב הכסף אשר על אזנם, הזהב המפאר את לבושם, הברזל והנחושת בנשקם. ארץ תרעד תחת רגלם. –

– – מי אלה? – – שאלתי. – הבט וראה – – ואוסיף לראות בכלי המשחית אשר להם: המגינים מקשקשי ברזל; הקשתות אשר חיציהן קנים; הרמחים והחרבות הדומות למאכלות חדות ואלות־העץ המסומרות. וכן הפלצורים שייזרקו על צואר אויב והשפודים אשר ייאחזו ביד. ואחרי כל המחנה הזה משא עגלות לרוב ובהן עבדים ופילגשים, מלבד גמלים טעונים לעייפה. – – מי אלה? – שאלתי. – הבט וראה – – ואראה מצד הים הגיע אני־משוט ואני־מפרש – צי אניות לחמישים משוט ולשלושים משוט, עד כסותם את עין הים. – – מי אלה? – – שאלתי. ואמר ד' צבאות: לך אל זרובבל עבדי ואמור לו כי מצפון עולה הגוי להניף חרבו על העמים, ואשר לא ייכנע בחרב ימוגר עד תימלא סאת עונשם. – – אהה, אלוהים! אמרתי והרי סאת ענשנו כבר מלאה! – – לכן כה תאמר לזרובבל עבדי: לא בחיל ולא בכוח, זרובבל! כי אני ד' ולמען ציון שלוחה חרבי.

– ד' צבאות!.. לחש זרובבל בהכנעה ועוד בטרם הרים ראש לשאול דבר נוסף, כבר נעלם האיש בחשיכה כלעומת שבא.

לא נעתי ממקומי כי צללו עוד באזני הדברים המופלאים ולא ידעתי את פשרם. ציפיתי לאשר זרובבל יאמר ואמנם התהלך הפחה על פני הסלע בלכת הנביא והשיח עם עצמו בקול נשמע: חזון מלחמה קשה חזה הנביא.. ואני ידעתי.. בחודש השני לדבר תתני פחת עבר הנהר אלינו, הביא לי הנביא את החזון הזה.. ושוב חזר בלחש על דברי הנביא האחרונים: לא בחיל ולא בכוח, זרובבל עבדי – –

– על שום מה נעכרה רוחך, הפחה, לשמע החזון? – שאלתי ולא קיבלתי מענה – –

וכמהם היה מקיף אותה שעה כאיש־הרים זריז אצל הכפים והסלעים המסתירים עלינו – – האם הרגיש בדבר חשוד או אולי בחיה הרגיש? – – שמא שב על עקביו אל המחנה, כי נעלם ולא נראה עוד? – – לא נתתי את דעתי על הליכותיו המוזרות של הזקן, כי אותה שעה זרובבל נגש אלי, אחז בכף ידי כמו נזכר במציאותי אחרי לכת הנביא וכה אמר:

– שמעת אוגיה, לדברי הנביא והבינות לפשר הדברים?

– שמעתי, אך לא הבינותי, נשיאי. – הודיתי.

– כי אז זכרי את אשר אומר לך ושמרי בלבך את הדבר. אל תגלי, לאיש כי אני אמרתי זאת: אך כבד ממני הדבר לעלות בראש מחנה עולים דלים לארץ חרבה, כאשר צבא הממלכה האדירה בכוח וברזל חורץ משפט עמים. כבד ממני לנהל עם אל חירותו אשר תרחק מאוד, בעוד עיניים מבית ומבחוץ אורבות ומתחקות על צעדי – –

ועוד בטרם כילה את דבריו האחרונים והנה שיסעה אותנו קריאה ניחרת של כמהם מקירוב־מקום וקול היאבקות נשמע בחשיכה:

– גם אתה באורבים חרש!.. אתה איש יהודה ובנימין!.. – לחש כמהם בנשימה כבדה.

– הרפה, זקן אשמאי ואגיד לך! – נשמעה נאקה רפה מתוך גרון חנוק.

– לא ארפה ממך עד אם תבוא עמי וייראו פניך בפני פחת יהודה. – התעקש כמהם.

– הרפה ואמר לך, זקן: מאנשי יהושע בן־יהוצדק הנני. – חרחר קול מתנגדו ושני הנאבקים הופיעו לפנינו.

– תפשתיו במחבואו. – נשף ושאף כמהם כבדות, אך בקורת־רוח מרובה.

– אליפלט יועצו של בן־יהוצדק הוא ולא אורב לנו כאשר תחשוב. – התבונן זרובבל אל התפוש והשמיע במתינות – הנח לו וילך, כמהם הנאמן.

– אך זה אשמאי זקן.. – התאושש אליפלט אחרי אשר נחלץ מידי כמהם והיה רוטן באיום לפני לכתו. – – כחיה רעה התנפל עלי לפתע. באצבעות ברזל שם מחנק לצווארי – –

וכמהם עמד מאושש כאיש־הרים חסון, כשאלת־העץ מוטלת על כתפו. עיניו נוצצו בחשיכה כעיני הזאב, נשימתו חלחלה עוד בחזהו רסוקות, אך לא אמר דבר גם אחרי שאליפלט נעלם בתוך החשיכה.

– עתה ידעתי כי דם גלעדי עתיק נוזל גם בעורקיך, כמהם הנאמן. – צחק זרובבל עם הפרידה והוסיף בחצי הפה – ולעת כזאת נחוצים לנו רבים כמוך. –


 

יא.    🔗

והצללים סגרו אחרינו – צללי ההר והחשיכה – מדי שובנו בדרכים שונות אל המחנה – – אף אין זאת כי צדק הנביא בדבריו על צבא הפרסים היורד מצפון דרומה, כי אחרי הדברים האלה ארכה חנייתנו על הירדן. זרובבל נקרא לבוא אל תתני פחה ושמועות משמועות שונות היו מהלכות בקרב המחנה אשר רוחו קצרה והלכה. תחילה אמרו כי עייף העם מדרכו הארוכה והוא נופש לפני בואו לארץ. אחר־כך נשמע הקול כי המלחמה נטושה בין מצרים ופרס. מיד רדפו שמועות נוספות – מצפון התקוממה עילם בחיל רב.. בבל העיר התאוששה וסגרה את שעריה.. אכן, מלחמה מפנים ומאחור למלכות פרס האדירה – ואנו נבוכים.

– היום עברו רוכבים מבני ערב וקריאות תגר השמיעו. דהרו על סוסיהם אנה ואנה, כמו לבהל אותנו באו ונעלמו. – סיפרו במחנה.

– שוב באו בסתר שליחי אחינו מעם־הארץ והם יושבים עם הזקנים סגורים באוהל וממתיקים סוד. – סרו כל פנים ולא התערבו אלו באלו. בתי־האב היו עוסקים בתיקוני כלים ובבדק לבושם אשר בלה בדרך. כהן־הראש יהושע בן יהוצדק ויועציו ישבו סגורים ומובדלים באהליהם וזרובבל שנקרא אל פחת עבר־נהרא לא חזר מדרכו. הייתי מהלכת נבוכה וכמהם לא נלווה עלי כבימים הראשונים – לא ישב עוד ממולי באוהל ולא העלה סיפורים דמומים מן העבר, אף את אולם בני לא שעשע עוד במעשי ידיו המאומנות. טרוד נראה כמהם מדי הופיעו עם בוקר ובלילה לא נודעה שעת שכבו לישון.

– הנה זנחת גם אתה אותי, כמהם. – השמעתי לו יום אחד דברים כבושים.

– האמנם תתלונני על עבד בית־אביך? – השתמט הזקן מתשובה ועקף אותי בשאלה.

– לא עבד בית־אבי אתה, כמהם, כי שריד יקר שנשאר ממנו ואתה לי תחת אב ואח במחנה. – השיבותי לו בחנופה קלה ותוך רגש כן גם יחד. – ומדוע לא תספר עמי על המתרחש במחנה? – מדוע ארכה חנייתנו?

– כי אין פקודה ללכת, אוגיה בתי. – השיב קצרות.

– ומדוע לא תגלה את אזני על השמועות המהלכות בינינו – גויי הארץ מה הם זוממים והאמנם מלחמה התחוללה בארץ – – שאלתי – וזקני העם מה סוד הם ממתיקים, או אולי באשר אשה אני אסור לי לדעת זאת?

– עד נטות היום לערוב חכי לי, אוגיה. – ניאות הזקן לבסוף לאחר היסוס. – עד בוא השעה אשר אבוא לקרוא לך ללכת עמי – – כן סיים והלך ממני כשפניו עטו גאון, כמו דבר סוד חשוב ונכבד גילה לי.

הרגשתי כי לא דבר ריק צפון עם הזקן ולכן נמנעתי מלהפציר בו עוד. כל אותו יום התחקיתי אחריו והתפלאתי: מה פשר הרמזים אשר רמז? עיני שוטטו מקוצר־רוח ובאפס מטרה סביב. – – מעבר לירדן הגיעו קול קוצר וקריאת אחיו לכפר מעל הר מנגד. ניסרה הקריאה הזאת בחלל־אוויר דמום ועוררה את עיני לראות משכנות אדם מפוזרים בהר ובמישור, אהלי נודדים שחורים הקדירו ליד נחל. בהמה רועה נעה בשבילים צרים על צלע הר וחומת קנים גבוהה ניצבה דוממה כיער על אגמי מים. שם השיקה כנף לבנה כשלג ממרום ובעלי־כנף שחורים טבלו במים הרוגעים למטה. – – האמנם ארצנו היא ורגלנו לא תבוא אליה? – – ערגתי ונפשי כלתה להבין את אשר היתה לנו הארץ, זו שמצפים אנו לעבור אליה.

– אל מועצת־סוד נלך כעת, אוגיה בתי.. – לאט לי אותה שעה כמהם על אזני, כי לא הרגשתי בהתקרבו אלי.

השמש לא נטתה עוד לערוב והכל נמנם בעצלתיים. במחנה עצמו נדמו שאון והמולה, וזקיף פרסי בודד אשר נשאר עם המחנה בא במחבוא לאוהל מקרני השמש החמה ורק לעתים הציץ פרוע, האהיל על עיניו וצפה למרחוק. גם כלב במחנה שירבב את לשונו ורבץ, כשראשו סמור על רגליו המקופלות תחתיו.

– ממני תראי וכן תלכי. בריחוק תתנהלי אחרי. – הורה כמהם ופנה והלך ממני. –

הלכתי והבטתי אחריו מדי לכתו ואלתו מכותפת אל כתפו. נדמה כי חורש זקן מהלך בטח לפני על רגליו האיתנות, כשכל גאוותו על האלה הזאת. מגזע עץ עתיק גולפה וגולתה עשוייה לרוצץ קדקוד – – הולך האיש לבטח בדרכו – חיה כי תיקרה בדרך וימיתנה בידיו – – רוכב או הולך ברגל כי ייקראו לפניו בדרך – מפחד אלתו יטו הצידה – – ומאושטה3 מהבטחון הרב היצוק בדמות כמהם טיפסתי אחריו במשעול עזוב. לא מעדה רגלי ולא כשלה עד שבאתי אל בקעה ואראה כי פה ושם מתנהלים כמוני, אחד בשביל ושנים במשעול חבוי.

– אנה תלכי? – עצר בי נער יפה־עין במיפנה ולתמהוני ראיתי את בנה־בכורה של פרודה לפני.

– “גלעדה”. – עניתי כאשר הורה אותי כמהם לפני צאתנו.

– עברי מכאן והשלום עליך, אוגיה הברזילית. – השיב לי כמתנכר ושב אל מארבו, בלי שראיתי אנה פנה ולאן נחבא.

נוכחתי כי סוד־הסתרים אינו חדש בזה והוא אשר העסיק את כמהם וגזל אותו ממני. ככל אשר הוספתי לרדת אל הבקעה כן רבו ההולכים ומעתה לא התראו כמהלכים לתומם אלא התכנסו למקום אחד ובדרך ידועה להם היטב. “גלעדה” – – ברכו אלו את אלו וגם אני עניתי וברכתי בהולם־לב ורעדה – – אף אין זאת שכמהם בחר באות הזה לכינוס מועצות הסוד. ראיתי כאן מבני החבייה והקוץ שקראו “גלעדה”; כאן רבו הנערים מבני טוביה, דלייה ונקודא, אשר גם על פיהם היה שגור האות הזה – גאה לבי שארץ הגלעד היתה לדבר ברכה בפי הבחורים האלה וידמה לי מדי ברכי אותם, כי אחים רבים קניתי לי היום מקרב בני עמי – רבים מכל אשר ידעתי עד היום.

– היום גם את עמנו, הגלעדית! – קרא אלי בחור חסון מבני טוביה אשר עיניו יקדו כאש.

– זו לי פעם ראשונה. – לא בושתי להודות. – אף־על־פי־כן גיאה אני כי הורשיתי ע"י כמהם לבוא במועצה.

– יפה אמרת, הגלעדית ואני – הנני טוביה מבני טוביה. – לא העלים הבחור את קורת־רוחו מגאוני. – גלעד כבוד בית־אביך הוא ולא נאה שבת גלעד עצמה תהא נעדרת מקהל־סתרים המתאסף בזה להמתיק סוד.

עם הבחורים נכנסתי בפתח מערה וכמהם יושב בכניסה דומם כאבן כשעיניו מביטות נכחן. הקרואים הצעירים עברו ומיד לכניסתם הותרה לשונם ובידיהם שולחה תנועה. בין כתלי המערה העמוקה המו קטעי־דברים מלווים בהתרגשות ובהם הבחנתי: הפרסי.. הפחה.. כוהן־הראש.. גויי הארץ.. רוצים לבהל אותנו!.. ושוב הפרסי – – עד שכבדו אזני משמוע. – ומאנשי הכוהנים אשר עם יהוצדק אף לא אחד בין הבאים.

– שואלים הכל מדוע אנו חונים בזה ואין אנו עוברים את הירדן?! – שמעתי את טוביה מבני טוביה מרים את קולו בעוז וניכר מיד כי הוא מראשי המדברים במערה.

– אף זאת אשאל: – השמיע בצידי בחור שני. – מדוע לא הניח לנו פחת עבר הנהר לעבור בדרך הישרה כי עד לירדן הביא אותנו ממזרח ופה אנו עומדים – הרי דבר הוא!

– פחות גויי הארץ הם שהטו את לב תתני. אנו נשתוון המלך בכיסנו, אך גויי הארץ המושלים.. – לגלג במרירות עוקצנית בחור שלישי.

כן סבו הדברים בערבוביה. פה ושם העירו על אנשי יהושע בן יהוצדק, אשר עוד מראשית הדרך נשמרים הם מהיות מעורבים עם העולים. כמתבדלים הם.. כמתקדשים.. מתימרים להבליט את מעמדם הרם על שאר העם – ומה כוונתם של אלו?.. נזכרתי באליפלט איש־ימינו של כוהן־הראש אשר נתפש בידי כמהם כאורב־חרש והדברים החלו מתקשרים בעיני יותר –

– ובן שאלתיאל הפחה מדוע הוא מחריש?! – התריס אחד הנערים בקול.

– כי נקרא ללכת אל תתני4 – שמעתי את טוביה עונה – וידי בן שאלתיאל כבולות. אימת פחת עבר נהרא עליו. את שתר בוזני ראש יועצי תתני הוא מפחד. מפחות גויי הארץ – מטבאל ומתרדת, מחירום הצידוני עד קטן פחות מואב – רואה את עצמו בן שאלתיאל נחות ומכאן חולשה שלנו!

– אמת.. אמת דיבר טוביה! – המו הצעירים ברוגזה גוברת, התישבו בירכתי המערה ובצל התקרה החטוטה בסלע אשר מעל ראשינו.

התקרה אבדה בצל והכתלים השחירו פה ושם, כי למרבץ בהמה שימשה המערה ורועים מצאו להם שנים רבות מקלט בה, אף הדליקו בה את מדורותיהם העשנות. עתה אך אבק זבל דק היה רבוד תחתינו ומחסומי האבן הפרוצים אשר בפתח המערה חצצו בינינו ובין החוץ. טוב היה מקום זה לשבת בו עד ששככה ההמולה ובהפסקה שמעתי את כמהם משיח ממקום שבתו: – הנה כיליתם את דבריכם ואזני שמעה.. שמעתי את הנערים אומרים ולבי טוב עלי: שב העבר לחיות ונערי גלעד הם הדוברים.. בני־החיל תופשי הנשק, הששים לצוד חיה במאורתה.. נערי־גלעד, אשר לבם כלב הארי ולא ימס מפחד. – הקשבתי בשמחה לדברי כמהם, אף שלא היתה להם נגיעה לכאורה לאשר דובר לפני כן.

– ואני נזכר.. כי המורד ועז־הנפש נמלטו מיהודה אל הגלעד עד עבור הזעם. – המשיך כמהם – הלוחם חיפש מקלט עד התחדד נשקו שוב בארץ הגלעד. ריב מפלגות בעם, עת פרץ ביהודה, ומפלגה רדפה את יריביה – אל הגלעד חשו המנוצחים עד בוא עיתם. מרי־הנפש מיהרו להחבא מעיני השלטון הזר כדי להשאר שם בני־חורין. כן ישבנו בגלעד ולחמנו על סביבנו גם אחרי שירושלים הובקעה – עד שכלתה אלינו הרעה – –

– לכן נתתי את האות “גלעדה” – המשיך כמהם ונטו ראשינו להקשיב אל שיחו הנובע כמעין קדום – ואמרתי: הנה אקבץ אתכם ואשמיעכם את אשר היה לפניכם ולא ידעתם. אזהירכם בפני אשר יבוא וידעתם מה לעשות. בשבועה אשביעכם שלא לגלות את אזני איש על האמור במועצות־הסתרים האלה, כאשר נשבעו אבותיכם לגדעון וליפתח. והנה נשבעתם כאשר רגליכם עומדות על הירדן, כי רוחכם תהיה נכונה תמיד גם אם הפרסי יבגוד ואויב ישים לנו מכשול בדרך, כי הארץ לפניכם. – וקדרו פני השומעים יותר בקדור פני כמהם עם הדברים האחרונים, לא נשמע הגה להפסיק את הזקן:

– נשבעתם כי אם מנהיג וראש יפול, אתם תשארו נאמנים תמיד.. ואם בוגד מתוך העם יקום, אתם תהיו נכונים לדרוך על ראשו של צפעוני. אם מהגויים סביב יתנפלו עלינו לקצות בעם, כי גדולה שנאתם אלינו, אתם תשיבו מלחמה!

– נשיב, כמהם. – התאוששו שומעיו.

– כי השומרוני אורב ליהודה מאז ישב בשכם. – מנה מעתה כמהם בקול חמור – והוא ואנשיו עיניהם רמייה. את בני ערב הכורתים ברית להם אל תפחדו. ברית השועל והנחש בריתם וכמוה מלאה תככים, עד אשר איש את רעהו חיים יבלעו. ואנו נחזק ונאמץ.

– נחזק ונאמץ. – התלהבו הצעירים.

– לא קלה המלחמה נגד פניכם. – המשיך כמהם. – – אני זקן ולו אביא את אוגיה בת אדוני אל נחלתה דייני.. אך אתם ימי מלחמה רבה עוד לפניכם. ערומים הכוהנים מאנשי בן־יהוצדק, חנפים השומרונים המחפשים לדעת מה מקום־תורפה יש במחנה העולים הזה כדי לשלוח בו פירוד. חזקים הערביים היושבים מזרחה לנו. גדול כוחה של אשדוד העשירה ואויב אורב לנו מנגב – הוא אדום. ככבשה נאלמה אנו באים ביניהם, על כן נעשה שיניים לכבשה. שיני זאב טורף נעשה לה, שיניי שחל עלי דרך, כי תדע לנשוך כאשר יקום אויב לכלותה.

לא קראו עוד הבחורים תיגר וגם אברי גופם שקטו ובפניהם הוצק שקט. כאשר קמו לצאת לא נדחקו עוד בכניסה אלא איש בתורו יצאו ופלטו בכובד־ראש, בלי הבט איש אל רעהו: נשוב להתראות.. גלעדה.. אז התרומם גם כמהם ממושבו ונופף באלתו מעל ראשו, כשהוא קורא בקול צעיר:

– גלעדה! בחורי יהודה ובנימין – – אל ייאמר עליכם כי מתבהלים אתם את אויביכם – יפחדו הם מפניכם! – –

מאותה מועצת־סוד נפקחו עיני להבין דברים רבים. את הצעירים שבבתי־האב הקרובים אלינו ראיתי מעתה שרויים בתנועת־תמיד או בבוא הערב נראו לי במשמרות זהירים סביב למחנה. כן יש והתקרב אל המחנה הלך והוא בא מהעבר השני של הירדן. בהתקרבו, עייף מדרכו הארוכה אך רוחו טובה עליו, – הכרתי כי גם הוא מטובי הנערים שלנו. מעט־מעט החלו נשמעים במועצות־הסוד דברי השליחים האלה על הארץ ממערב לירדן ואז ידעתי כי לא רק ראשי העם וזקני בתי־האב ממתיקים סוד, אלא הצעירים עושים בהכנות משלהם לקראת הבאות.


 

יב.    🔗

– עברתי עם חברי בכל הארץ לארכה ולרחבה. – מסר טוביה מבני טוביה אחרי שנעדר ימים מספר במועצותינו ועיניו הפיקו עוז־משנה. – עתה שבנו מדרכנו בשלום. אך פחד שוא מפילים עלינו האומרים כי האורב צופה לנו בדרך, מגויי הארץ. לא ברית כרתו ביניהם נגדנו, כי אורבים הם זה לזה. אין האשדודי נותן אמון באדומי והשומרוני את שניהם יפחד. לכן אל פחת עבר נהרא רצים הם לעזרה והוא מושל עליהם. בכל מקום בואנו קידמו אותנו בשמחה ואמרו לנו: אכן, מהיהודים אתם – כאחים תהיו לנו בפני שונאינו. אך זו השעה הנכונה לעבור לארץ ולא יהיה פוצה פה ומצפצף.

– ומדוע אין אנו עוברים? – חזרה השאלה שדיכאה כל רוח וריפתה כל יד במחנה.

– כי מבהלים אותנו. – קרא טוביה בעוז. – לפקודת תתני הפחה אנו מצפים, והממלכה האדירה נבוכה, פחותיה אובדי עצות. נעזבנו לנפשנו ואם ידנו לא תושיע לנו יתם המחנה לגווע, עוד לפני עברנו אל הארץ לשבת בה.

התבוננתי אל הדובר, כאשר חבריו עונים לו בתשואות, והוא נראה כעת גבוה משכמו ומעלה מכל הנוכחים. העוז היה יצוק בכל דבריו ועינו רשפה בהרגשת חירות יוקדת. זרועותיו האמיצות והמגולות היו שלוחות אל הקהל סביב, כמו דרש מאתנו להכריע באחת את הפילוג והספק האוכלים במחנה.

– טוביה.. – הרים כמהם את ידו הכמושה לאות תשובה, אך הלה שיסע אותו בעוז:

– המתן בתשובתך, כמהם אישי, כי בשל מה חולקים אנו ועל שום מה פולגים? אך את עצמנו מחלישים אנו, עד אם יישאר כוהן במחנה של שבי־ציון והשלטון יהיה לו בחסד הפרסי. ובן־שאלתיאל יהיה ככלי־משחק בידי הפחות של מלך המלכים!

– לאט לך, טוביה בני!.. – היסה לבסוף כמהם בשקט את קהל הצעירים הסוערים. – דברי חרון ואמת רבים אמרת, אך אין בהם מועיל יותר מהשמן שיוצקים על אש בוערת. האש בוערת, ואל נוסיף ללבותה, כי משמר נפקיד עליה. אם דברי אמת בפיך כי אז נעבור את הירדן. אסוף אליך, טוביה כל נושא קשת מבני־החיל במחנה ועברו אתם, הבחורים, בראש – אחריכם נלך!

ומשוכנעים מהדברים הפשוטים אשר השמיע הזקן, המשכנו להקשיב לו כקסומים, כי קם כמהם ואמר ביראה של רוממות את דבריו האחרונים:

– זרובבל הוא פחת היהודים. הוא נצר בית דוד, הוא זיק התקווה. לכן רבים אויביו ושומריו צריכים להיות רבים. נערי גלעד, את דברי שמעו על בן שאלתיאל, אשר בחצר מלכות בבל גדל ומכוהנים את לקחו קיבל, משרי המלך הזרים – את אימונו. את העם, כאשר ידעו דוד ושלמה, עוד לא ידע. את האדמה, כאשר ידעוה אבותיו, לא הכיר. נתלקט סביב לו וכה נאמר: עמנו, גלעדה, זרובבל – והלך העם אחרינו. –

החילונו יוצאים את המערה, אך הפעם נמשך לבי ללכת עם טוביה. בזעמו ובקנאתו היה דבר־מה ממריד. לא ידעתי מה מקור הטענה אשר יטען ומה אמת בתלונה אשר יתלונן בכעס – – אך שלא־מדעת רותקה עיני אל זרועו האמיצה, ראיתיו בפסיעתו האיתנה והוכרחתי להודות בפנים לבי: עיניו מביטות נכחן בלי־חת. היה דומה עלי כי חיה נאה רואה אני בכוחה ובכעסה. ובלכתנו לבדנו שאלתיו:

– טוביה, האם רבים מרגישים כמוך במחנה כלפי ראשי העם ומנהיגיו?

– שני בתי־אב שלמים של עולים ועמנו נאמנים גרים רבים ונידחים אשר נוספו עלינו. – השיב לאחר שתיקה בשפתיים הדוקות. – כל אשמתם של אלו היא, שלא נמצא כתב יחשם על ישראל.

– או אולי לא היה.. – הוסיף ולפת את ידי בכוח עד כאב. – אולי לא היה, כי אז… האמנם האשמה גדולה והעוון נכתם?! מזה דורות התיחשו על ישראל ומה ממני יהלוך מי היו זקני?! – – זרועותינו אמיצות, רוח חפשית בוערת בנו ומה הפסול אשר מצאו בנו ראשי העם הזה? – אמרי את, בת ברזילי. האם לא כך אמר גם נביא הזעם על נהר כבר לעם הזה: אביך אמורי ואמך חתית – לא כך אמר לעם?! – והרפה מזרועי. בצעדה רהוטה מעוצם התרגשות פסע לפני ונעלם.

שוב, איפוא, אותה שאלה סתומה העולה תמיד מנבכי העם ומימי עבר בכל שעה של מבוכה, להחליש רוח ולרפות יד. ואמנם מעודי לא ראיתי את עצמי עומדת בפני שאלות נוקבות כאלה, אשר כל אחת מהן יקדה כאש ושותתה כאב ויסורים, ובהצטרפן יחד הפכו לאנקת כאב אחת של גאולים. בכל – כעס ומרורים, חדוות־פתאום ועצב עדי־רגע. טוביה ובתי־האב המסופקים, כמהם וזקני בתי־האב, מועצות־הסוד ועל כולם – המתקשר בשמם של זרובבל וכוהן־הראש! שקעתי במעייני אלה ושכחתי את נפשי, את אולם ילדי, את אהבתי או שנאתי גם יחד – –

– עתה נראה, כי הסחת את דעתך כלה ממנו. – אמר אלי ידוע בעלי בנעימתו הידועית הקשה והחדה, ששרטה בי כשרטת.

– לא רק ממך, כי אם גם מנפשי אני הסחתי את דעתי. – עניתי.

– כן.. בימים אינך ובערב נעדרת את. ושוב אין לבך נתון לבנך, אף לא לנעשה בבית־האב כולו. – הוסיף.

– אין זאת כי מקנא אתה הפעם לכמהם נאמני. – חמדתי משום־מה לצון.

– אולי לכמהם או אולי למועצות־הסוד האלה.. – תלה בי את עינו כאשר נרתעתי לאחור מהפתעה. – הרי יודעים במחנה כי זוממים אתם במועצות דבר. הכל נתעטף סוד. עם אנשי הכוהן הגדול סוד ועם אנשי הפחה אך סתרים. עם הנערים שבמחנה סודי־סודות – ואנו, העם, תמהים. רוצים להגיע אל המטרה – אל אדמתנו רוצים לבוא עם הבהמה שלנו, עם המשפחות. לעבוד רוצים, כי תש כוחנו.

– ידוע, – הסרתי את מסווה הזרות מעל פני ואת ידי הנחתי על כתפו – האם איני מבינה לתשוקתך או בנו הדבר תלוי ואנו מונעים אותו? אך מדוע לא תראה מחוץ לתשוקתך אתה? – לתשוקת המחנה כולו – מדוע לא תראה? – –

– אהה, אוגיה.. – הודה בעצב – אילו כך דיברת אלי תמיד, כי אז אולי ראיתי גם אני. אך זו פעם ראשונה שאת מסיחה עמי וידך על כתפי – ושוב איני יכול. כעת אנו אומרים, שבמחנה העולים פשטה קללה ואם עוד יארך אוי לנו ולאשר לנו. ידנו לא תרצה עוד בעבודה ובמלאכה. אל השמים נצפה. לארבע רוחות השמים נשאל עד אם נכלה.

שמתי אל לבי כי הזקין ידוע תוך השבועות המעטים ועייפות הוצקה בהילוכו, בתנועתו ובלבושו. לא עוד בן־החיל הוא שבבית־האב, כי גבר עמוס מחשבה קשה ועצב ורואה קשות בכל אשר יביט, ובלי לשאול הבינותי לכאבו. אמנם הגיעה השעה בה רוצה היד של עולה ציון לזרוע, בה תשתוקק לנטוע, בה תערוג לעבוד באבן ובטיח כדי להקים בית – – לא רק קנאה מקנא איפוא ידוע – קנאת אשת נעוריו – כי אם קנאת ביתו הוא מקנא וראשותו לבית־האב עת תורו יגיע למלא מקום זקן שייעדר. לכך חושש הוא פן ייקפד החוט באמצע – ומתמלא יאוש.

– כן, אוגיה.. – השתהה ידוע בפתח האוהל, כשעיניו מאדמות מכאב וקולו נמוך מצער. – אף אפס־מעשה אוכל כסס בגוף. וכל זה בא עלינו ממלים רמות: נביא.. כהן.. ופחה גם יחד.. העם רוצה לעבוד וזאת לא תביני, האשה – –

– אני מבינה – – רציתי לנחמו כי דבריו נגעו אל לבי, אך הוא פנה ממני והלך.

מאז לא הוסיף לדבר עמי, כמו לא ראני עוד. ליד הקרונות של בתי־האב ראיתיו יושב עם הגברים במסיבות של לזות־שפתיים ומחריש. כן ישבו גברים רבים ואנשי־חיל במחנה, השתעו והתלו במר־נפשם, אך שמחת אמת לא היתה בדבריהם:

– אילו בבבל ישבנו, היינו סועדים כעת בדגה שבה. – שמעתים מלגלגים בקול.

– מיובשים או עשויים בציר או במורייס מתוקנים. – דשו בעניין.

– כלכו לכם, הגברים, עם הדגים והחגבים שבבבל. בואו ותאכלו כותח לארוחתכם ודי לכם. – רגזו הנשים על דברי ההבאי הללו וקראו לבעליהן לבוא אל הארוחות אשר התקינו.

– הכותח.. לגלגו הגברים באי־חמדה ולא מיהרו להיענות. – אך מטמטם הכותח את הלב, מסמא את העינים ואת הגוף מכחיש. לא ככותח הדגה! – –

ודברי הבאי הפכו מעט־מעט לרוגז. קטעי דברים הפכו לגעגועים על הארץ שעזבנו. הללו מספרים בככרות הלחם הגדולות שהיו נאפות בתנורים והללו – בפת שהיתה נאפית רכה וקלה לאכילה או בשבחם של התמרים. הזכירו כיצד חגרו את עצמם בהידוק לפני הארוחה והתירו את חגורתם בשעתה. על בבל־האם הפליגו לספר, על נהרותיה ומימיה, על ברכתה ודלותה גם יחד. –

– נשים ראש ושוב בבלה. – התלו בשמינית של כוונת אמת.

אכל הספק במחנה – וזרובבל בן שאלתיאל – איננו כי טרם שב מאצל תתני הפחה. יהושע כוהן־הראש – אינו יוצא את פתח אהלו וכל דרכו אך עם נאמניו המקיפים אותו, חיל המשמר של הפרסי מתרפה מאפס־מעשה – – ואין איש יודע עוד, אם לעיר הקודש יעלה כל המחנה כאשר חשבו, או יתפזר בית־אב אל חצרו לפי שטרות־המקנה השמורים בידי הזקנים – – אם דרך ארץ השומרונים נלך או אולי לא יניחו השומרונים לעבור, כפי שהשמועה אומרת – נפל לב העולים.

באותם ימים אין־חפץ ראיתי את טוביה מהלך כאיש־מלחמה דרוך, יש אשר קרב אל המשמר של הפרסי והתחקה על תנועותיו או יש אשר ירד אל הירדן ולא נראו פניו ימים מספר. ממועצות־הסוד שלנו הוקיר רגלו מבוא וכן ניכר כי השתמט מהיפגש עם איש. רעיון כמוס הטריד אותו ורק כאשר הבשיל נודע הדבר גם לנו. כי יום אחד הופיע במועצתנו ובחדוות כוח כבירה ביקש להשמיע את דבריו, אך הפעם בסדר ובמשטר קצוב דיבר:

– גלעדה! – קרא כמשביע את שומעיו. – דברים מרים פה באזניכם השמעתי, אך לא דברי תלונה צריכים בני־החיל להעלות, כי פעלים צריכים הם לעשות. כוח אין לנו. רומח וחנית אך למתי־מעט בינינו. במה יוכל המחנה הזה לנוע? אם אפסה עצה מראשי עם ואבדה החלטה מהם, נקום ונעבור את הירדן בכוחנו אנו, כאשר כמהם הזקן אמר. והנה בדקתי כבר את מעברותיו. מי מכם אמיצי־לב, אשר תכון רוחו עמי, והתיצבו ליד המעברות לשמור עליהן יומם ולילה עד יתם כל העם לעבור – כדי להמשיך את דרכנו הלאה. זקן וחלש שבנו – נושיט לו יד, טף ונשים, – על זרועותינו נעבירם את הירדן. – נהיה אנו החלוץ למחנה! – הזדקף טוביה ולא היתה בעמידתו יהירות הפעם, כי אם זקיפות ורוח נכונה של מפקד אמיץ.

למחרת לא הכרנו עוד את טוביה. שריון וקשת בידו, אסף מכל שיש לו חרב או חנית בין אנשי המחנה והיו לו משמרות כאשר אמר. זקיף פרסי בודד לא נתן את דעתו על הדבר ובמחנה עצמו העלימו עין או נדו בראשם לאמור: ישחקו הנערים.. ולא התבוננו כי עברו המשמרות את הירדן כאשר טוביה הראה ומעתה נראו ראשי נערינו מציצים מהגבעות והחורשות ממערב. משם צפו על הדרך בה יעבור העם וגם מאחור במאסף הפקיד טוביה מבחוריו והיו לו משמרות מפנים ומאחור. השלים את ההכנות האלה ולבוקר יום שלישי עבר בין בתי־האב שלנו, מחריש ומאומץ, והניף את הקשת שבידו בקריאה חדה לאמור:

– הידועים, החביים והקוץ, אנו עוברים היום הזה את הירדן. טוביה, דלייה ונקודא נוסעים בראשונה. אחריהם אתם ואחריכם ינוע המחנה כולו – “גלעדה”! ותהיה דרכנו צלחה!

– לו תהי דרכנו צלחה כדבריך, טוביה! – התאוששו בתי־האב אשר השמועה חלפה כזיק בין שורותיהם ואימצה את רוחם.

– עפ"י פקודתי אתם נעים ובדרך שומרים משמרותינו. בידינו כל המעברות! – הוסיף טוביה להסביר לעם.

וכן המעבר החל עם ערב כמעשה סתרים גדול, בטרם האיר ירח על הנהר ועל מימיו האפלים. בשקט הגיחו העולים, אף הבהמה נדמה. רק שעטה שקטה הלמה בשבילי האבן וקול שכשוך נשמע של העוברים במים. עתה ראינו את אשר תיכן טוביה מראש וחצה את העם לשנים: ההולך ברגל על פני הגשר התנהל והעובר על הבהמה והרכב אשר לנו סבו את הגשר ובשרשרת נכנסו למים הזורמים. שכשוך וקול זירוז, רתיעת בהמה מאימת המים – – והשרשרת נמשכה כעקלתון שלא נפסק עד לחוף מעבר לנהר – –

ובעברי על פני הגשר הנטוי עם אנשי וראשי סחרחר עלי מאימת המים העזים המתגלגלים למטה בשאון, ראיתי כבר את טוביה עומד ממול ובחוריו סביב – עיניהם פקוחות לאורך כל המעבר. תמהתי על המעשה הרב ועל עושהו כאחד. טוביה זה.. מה סוד הכוח המוזר אשר יגלה לפתע, דורך את רצונו ורגע משנהו ירפה את ידו וידכא את רוחו? – – אי המקור והמכורה אשר הנחילו לו עוז־רוח זה שאינו עומד בפני מכשול? – כן שאלתי את עצמי ופניתי אל כמהם בשאלה זו, כשהוא מתנהל אצלי ומקלו מנקש בעוז באדמת עבר הירדן ממערב.

– טוביה.. – העלה כמהם מזכרונו – אכן, ישב בית־אב מזרחה למחנים של ברזילי הגלעדי ואמרו כי מארץ טוב הוא. בגבולות העמונים, ההגריאים והמדבר ישב אותו בית־אב ונודע בגבורתו, אולי הם צאצאיו ההולכים בזה עמנו? כי בהסתער בני־נביות על גבולות העמים הקרובים אלינו וברדת שארית יהודה מצרימה, שוב לא נזכר שמם של בני טוביה ואין זאת כי גלו או שרידים מהם הגיעו עד גולת בבל שם ישבו.

– ומגילות יחשן אבדו מהן? – חקרתי.

– מגילות יחשן.. – רטן כמהם והשתמט מתשובה. – מי יחקור ומי ידע? על הגבולות בית טוביה ישב ואולי גם התחתן עם העמים שכניו. מבנותיהם לקח נשים ומבנותיו נתן להם – – אך ידעו בני טוביה את יחשם על ארץ טוב והיו גאים בו.


 

יג.    🔗

לא הוספתי עוד לחקור אך הנטייה לטוביה חזקה בי. מעין קרבת גורל ראיתי בסודו – קרבת גורל של בתי־אב קדומים. בשנים קדומות צמחו הללו בארץ זו ובגולה נפוצו. בית־האב האחד עלה והשני נמחה. עוד מעט ונשתכח היחש הקדום, אבד החוט, ואך זאת זכרו כי מישראל הם.. אז נוסף הגר – – משפחה קטנה נמנתה על “עבדי שלמה” – – מי יגלה את מוצאם ומי יחקור לטהרת דמם? – – הבטתי אל טוביה ואל ראשו הזקוף פרא. ראיתי את תנועותיו השליטות, כאשר הבחורים צייתו לפקודתו – ובלי משים זכרתי את הסיפורים העתיקים על הכרתי והפלתי ועל החיתי אוריה שנמנה עם גיבורי דוד. לזכר המעשים הללו גמרתי עם לבי: אין זאת כי בנין־עם אינו נעשה בטהרה – –

– טוביה! קראתי לו כאשר עבר על פני ולא השגיח בי. – כבוד המעשה אשר עשית יהא חופף עליך ועל בית־אביך מהיום הזה ולתמיד.

– תודה על ברכתך, הגלעדית. – הביט עלי בעין מוזרה ומיהר ללכת לדרכו.

המשכנו לבטח את דרכנו ולא נראה מכשול. חיל המשמר של הפרסי ראה את המחנה נוסע והחל מתנהל בעקבותינו, מאין פקודה אחרת. כי איש לא ידע להגיד לבטח עפ“י מי המחנה נע. הללו אמרו, כי עפ”י פקודה של פחת עבר הנהר אשר שלח בידי זרובבל אלינו. והללו – כי העם עצמו קצה נפשו בחנייה. נערי בתי־האב היו כמתרוננים בעבור המחנה עד איש אחרון את הירדן ובהמה לא נעדרה ממנו. הללו קראו וענו זה לזה: גלעדה – – וכמהם מנקש במקלו בעוז ומביט סביב, כהולך במלחמה.

– אין זאת כי חלשה דעתו של הזקן שלנו משמחה. – התלו הבחורים מאחורי גבו.

– עתה יראה כבר בעיני רוחו מחזה נקם במואבי, בעמוני ובאדומי שנואי־נפשו. – צחקו למראה תנועותיו הקוממיות.

אף אני צחקתי אך הבינותי מה גדולה כעת סערת־רוחו אחרי היותו צופה עשרות שנים מחרבות הגלעד לבוא היום הזה. הרי לכך שרך את רגליו משם בדרך רחוקה מכפי שנותיו! – – ולכך התעורר לספר באזני הצעירים את המעשים מהעבר וסיפוריו נפלו עליהם כנפול זרעים טובים – – עתה חגג את נצחונו ורגש נצחון מילא את כולנו, בטח לבנו שהולכים אנו בדרך גאולים. עמקים נפתחו לפני עינינו, דרכים נגולו מאליהן דרומה. הרים הביטו ממרום שממתם ותילים דוממים התנשאו בצידי דרכנו. בכל דממה וסוד עבר – הכנענים היו כאן? החיתים?.. או מבצרינו אנו התנוססו בדרכים האלה, מבצריהם של מלכי יהודה וישראל! –

“שמחתי באומרים לי בית ד' מלך – – שיר המעלות – –”

כן שרו העולים ונדמה כי חידת עמנו היא שעשתה יחד אתנו את דרך הפלאים הזאת והיא שהתעוררה לומר שירה על חרבות – –

– – כוחנו עמד לנו הגלעדית. – קרא אלי טוביה עם החנייה הראשונה וטלטל את רעמת ראשו בצהלה.

– מדוע תדבר אך על הכוח? – שאלתיו הפעם והבטתי על עיניו האמיצות. – מדוע רק על הזרוע תדבר ואנו חלשים? – –

– אל תאמרי כי חלשים אנו. – הטה את ראשו ואת עיניו הבוערות אלי. – אמרי כי חזקים אנו וידנו חזקה. אמרי כי חזקה אני וכי אוהב את החזק, אשר קשה לו הכניעה ממוות, משאול קשה לו.

לאחר יום ההליכה חנינו, אך הפעם על אדמתנו חנו רגלינו ולא הורגש עוד טעם הנדודים שבחניות קודמות. אהלים לא קרבו אל אהלים בפחד ובית־אב לא נגש ברעהו, כי על פני מרחב רב השתרע המחנה והמראה היה נשגב. הילדים הרבו לשחק ביניהם, אף התגרו בזקיף כבד ומסורבל מחיל־המשמר הפרסי. מבחורינו דהרו על הבהמה להשקותה אל נחלי המים הקרובים ולרעותה בשדה. גמל זקף את דבשתו תוך העלאת גירה, כשעיניו מכריזות ביהירות אילמת: על דבשתי העברתי את המחנה הזה בכל דרכו הארוכה – – ומדורות החלו מהבהבות סביב, לשפות את הסיר עליהן ולהוסיף שמחה בלב.

“ברוכים משכנותינו!” – שמעתי קול אומר מאחורי ואשמח משנה, כאשר את קול הפחה זרובבל הכרתי.

ואמנם עם זקני בתי־האב עמד על גבעה רמה בקירוב מקום ומשם צפו על המחנה. אין זאת כי אך זה שובו מדרכו אל תתני פחת עבר הנהר והזקנים שתו סביבו כמצפים לשמוע את דברו. גם מהמחנה החלו מתאספים וקריאות נשמעו סביב: בן שאלתיאל בא וישא את דברו לעם, ביום בו דרכה רגלנו על אדמת האבות. – וכל אשר יכול מיהר אל המקום, אף אני באתי עד לגבעה ובאשר עמדתי הקשבתי לדבריו:

– ביום זה בו עברתם את הירדן לארץ באמונתנו כי רבה – אמר – מיהרתי אליכם מאצל הפחה של עבר־נהרא ועמו הפחות והאחשדרפנים של הממלכה האדירה אשר בה ובשלומה שלום גם לנו. ידעתי אשר אמרתם במחנה – כי הנה עמדה רגלינו בגבול אדמת הארץ ומדוע היינו כמחשים? זקני העם התלוננו: האם בדברנו אנו קמנו לעלות אל הר ציון – הלא בדבר ד' צבאות אל נביאיו הלכנו! ומדוע תלוונו חרדה בדרך, מדוע יעלה קול חלושה במחנה והיינו כתועים? – אין זאת כי זרובבל הפחה… וכהן־הראש בהם האשם – –

– אמת אומר הפחה… דברים מלב אומר. – אישרו הזקנים.

– והרי רבו התלאות בדרך ועוד מעט וכלתה נפשנו לשוב בבלה! – נשמעו כנגד דברי תלונה כבושים.

– רבו התלאות! – קרא זרובבל ברגש – וגם אני כאשר הבאתי את פרשגן הנשתוון של המלך הגדול – האם רבו העונים לי, כאשר קראתים! העשיר בעם האם קם ללכת, הנכבד והאציל – האם לא בחרו להשאר באשר ישבו ורק את נדבתם שלחו עמנו. מדוע קראתי ולא ענו? גם אתם העולים עמי קמתם לריב על ספרי־מקנה וכתבי־היחש – האם בריב ומדון נעלה ציונה! – הלא דלת־העם היא רוב מנין ורוב בנין העולים האלה – וגם הפחות ותתני בראשם אומרים לנו: “חשבנו כי כל עם יהודה עולה לבנות את המקדש – והנה מחנכם קטן – האם בו תבנו וגם תצליחו?”

– אמת, הפחה – – נאנקו מהעולים בשברון־מתנים – חרפתנו היא ונשאנה – –

– לכן עניתי לתתני, לנגידי צור ולפחות שומרון ואשדוד השואלים אותי: – המשיך זרובבל ברוח מעודדת – לא ככובשי ארץ עולה המחנה הזה ולא נבצר ממנו לעשות את אשר אמרנו, בין רבים אנו – בין מעטים, כי ברצון אלוהים כוחנו.

– כן דיברת, בן שאלתיאל – אישרו הזקנים.

– עתיקים הדברים וגם אנו ידענום! – קרא טוביה בקול – אך האם יעמוד כוחם גם בימינו?

– עתיקים הדברים מאוד, כדבריך בן טוביה – הקניט זרובבל את מבטו לעבר טוביה והצעירים אשר עמו – אך גם עמנו אינו צעיר וקדומים חוקינו כימי בבל, עתיק דברנו כחכמת מצרים ואשור. שמעו אלי ובינו לעבר: כאשר נקרעו אפרים ושומרון מעל מלכות בית דוד אבי, האם יהודה כלתה? וכאשר גלתה יהודה כאחותה אפרים – האם לא נשוב כעת לארץ במלאת חזון הגאולה? אין זאת, כי הגאולה היא חזוננו בו נחיה, אחים! – ואם משבטים רבים נשארנו שבט, ומבתי־אב היינו למחנה אחד – על מה עוד נתלונן?! לעם אחד היינו אשר אלוהיו אחד, תורתו אחת, חוקו ומשפטו הם אחדים – מה עוד נבקש?! יבוא הגר וייספח עלינו; המחזיק בברית עמנו יבוא אל הר־הקודש כי בית תפילה נקים עליו לכל. תשב תוכנו המשפחה חסרת־היחש כמתיחשת, כי לא ליחש אנו עולים.

– והיה, אחי, כאשר נחל את המלאכה אשר ציווה לנו להקים את מקדשו! – המשיך זרובבל וקולו גבר: – אז תעבור הרוח עלינו על כל הארץ תעבור. היא תשפוט בין העמים סביב והיא תעמוד צופיה מעל ותכריע את הכף: מה ישן עובר מן העולם ומה חדש עתיד לקום. אז ייאספו גם העמים אל המשפט וישאלו: מה גורלנו מעתה, כאשר יהווה של יהודה הוא הפוקד על חיי עולם, על חיי אדם?

– יהווה פוקד חיי עולם, חיי עם וחיי אדם. – נעו ראשי העם באמירת יראה.

והעם שנע כגל ונפלג לחבורותיו, המשיך להעמיק חקר ולפרש במלמול בלתי פוסק: כן נאמר בספרינו הקדושים.. כן כתוב במגילותינו הקדומות.. יהווה הוא מלך העולם – – אמן!

שוב גדל הסבך שהסתבכו בו רגשותי ולא שאלתי פי אחר לחלצני מתוכו: “הנקום בדברי שלום עתיקים!” קרא טוביה לזקנים. – “יהווה, העולם והאדם” – שמענו מפי זרובבל דברים אשר שאל מהספרים וזקני העם נענו בהסכמה.. מה מתנגד בין שנים אלו? מדוע נאלמו צעירים דום והניעו בספק בראשיהם הנלהבים וזקנים עצמו את עינים כשקועים במחזה דורות נשגב? – – מדוע הצליפו גם אותי כרצועות חדות דברי זרובבל האחרונים ופניו הוא החווירו? – –

מחשבות אלו הסעירוני ומחנה העולים נסער משנה גם ביום המחרת. כי אך זה האיר הבוקר והחצוצרה תקעה לנוע כמנהג – וחבורת רוכבים יצאה מבין ההרים אלינו ובאה בדהירה. עוד לא ידענו מי הבאים, שפניהם שחורים ועטורים זקנים, עיניהם שחורות ועצובות והם גבוהי־קומה כיושבי הרים. אך בעבור ההפתעה הראשונה הוגד לנו כי שומרונים הם ומשכם באו לקראתנו במתנות לראשי העם ומנהיגיו. נקראנו למקום האהלים של ראשי המחנה. והיו שהתרעמו בקול, כי נתעכבה יציאתנו; היו שגילו את זלזולם באורחים ושאלו בטינה כבושה: מה לנו ולהם. – – והיו שהתאוו לראות מה פנים ליושבי שכם, אשר דתם כדתנו ויהודים אינם.

ובעוד חילופי־הדברים האלה מנסרים סביב – והנה כוהן־הראש וזרובבל יוצאים אל האורחים, התיצבו במקום נראה־לעין והעם עמד צופה.

– לשליחי השומרונים שלום. – הפטיר בקול שווה יהושע בן־יהוצדק כשעיניו עצומות למחצה ומעל פניו אי־אפשר היה לקרוא, האם שמח או הצטער לבואם של האורחים – יפה עשיתם שבאתם במנחה לכבוד יהווה ההולך עמנו להקים את המזבח ההרוס.

– לשומרונים כוהן־ראש משלהם במקדשם! – לא התאפק זקן בני פרעוש והשמיע ברמה כשפניו מכורכמות מכעס.

– להם עבודה שאינה זו של מקדשנו – ליונה עובדים הם! בקעו קולות לעג מבין שורות העם.

לא שעה כוהן־הראש אל הדברים האלה אף עשה עצמו כלא־שומע. את האורחים הזמין בתנועת־יד לקרב ובחיוך קר על פיו הוסיף בקול נשמע:

– בן שאלתיאל הפחה ואני ראש הכוהנים לבית צדוק מקדמים את פניכם בברכה אחרי שבאתם לברך אותנו.

– בבלים.. עילמים.. שושנכאים.. דהויים, ארכואים! – התנשא כמהם שעמד אצלי על בהונות רגליו, נופף באלת־העץ שבידו וקרא בקול לפני שיכולתי לעצור בו – לא יהודים, – כותים הם!

וקדר כמהם מזעם כאשר לא ראיתיו כל ימי היותו עמי וגם אחרי התפרצותו בקול לא נח. כי פניו אדמו מחרון עצור, ככלב עדר עת יחוש בזאב המתקרב. דיברתי על לבו – מה לך, כמהם אישי? – – והוא לא השיב דבר, כי תלה את עיניו במקום שם עמד שומרוני גבוה מאחיו, עטוף איצטלה שחורה, אשר הביט קדורנית אלינו ודיבר:

– יהודים – פתח בלשון נלעגת – אתם עולים לבנות המקדש אשר נחרב בידי בהתנצר מלך –

– הו – הו – הו – צחק העם לשמע דבריו הנלעגים.

– ואנו מבני אפרים ולוי – המשיך השומרוני כשוך הצחוק.

– לא מאפרים כי מיששכר! – קרא כמהם והצחוק גבר. – אם באמת ובתמים רוצים אתם בטובתנו, כי אז מה הברית שכרתם אל הערביים והעמונים שונאינו?

– כרתנו את הברית, בני יהודה ובנימין, כי פחד הגויים גדל עלינו. – הבליע שומרוני שני והביט על סביביו. – את פי הכוהנים שלנו שאלנו אם לכרות את הברית הזאת והם אמרו לנו: כרתו עד בוא הקץ, פן כעיר ירושלים המורדת תהיה שכם עירנו.

– כעיר ירושלים המורדת! – אחזה התמרמרות עזה בכל העם מן הקצה אל הקצה – לעיר מורדת שם אותנו – רמייה! – –

– ידענו, כי תמאנו להטות אוזן לדברינו וכי עם קשה־עורף קרא לכם אלוהיכם! – יצא מבין השומרונים המכונה מתרדת וקרא בקול אדיר. – אך אמרנו: נביא את רחום יועצנו ואת שמשי הסופר, לקרוא ולהעיד את אשר אמרו נביאיכם בירושלים לפני החרבה.

– מלכים חזקים היו בירושלים, – הזדרז וקרא בקול דק ומצפצף שומרוני כחוש ממגילה שבידו – ושלטו בכל עבר הנהר. אך הכעיסו אבותיכם את אלוהי השמים, כהכעיסם אותו תמיד..

– שטנה! שאג כמהם בקול אדיר עד שהפסיק השומרוני את הקריאה ופנה להוועץ עם חבריו. – יועצים רעים חברו יחדיו לחבר את מגילת השקר!

היה ניכר בכמהם כעת, כי זו לו מלחמה אשר נפשו נכספה אליה. קשה־עורף וקנאי עמד וקרא את קריאותיו בלי מעצור: לא לאחווה חיברו את המגילה שבידיהם כי לשטנה עלינו! – – להבאיש אותנו הם רוצים באזני בני בריתם! – – כך טען כמהם והאלה שבידו התנופפה למלחמה!


 

יד.    🔗

– אסנפר רבא… אסנפר יקירא.. – החלו השומרונים למלמל ביחד בבלבול לשונות גדול בתוך ההמולה – אסנפר הגדול מלך אשור בלל אותנו, לאריות הארץ השליך אותנו. בשבטי אפרים ומנשה ערבב אותנו. עד שחרב גם מקדש שלנו בהר גרזים ביתאל..

– אין מקדש אלא בירושלים! – רגן לעומתם כל המחנה.

– ותורה קדושה אשר כתב אבישוע בן פנחס – ניסו השומרונים להתחזק.

– אין תורת אמת אלא תורת משה ולא שונתה בה אות! – ענו בהמולה זקני העם וקול השומרונים נבלע.

ביקש זרובבל להתערב ולא שמעו לו, ניסה כוהן־הראש להשקיט את הרוחות הסוערות ולא עלתה בידו. הפולמוס הפך כעת לסבך דברים סוער, אשר המשתתפים בו לא שמעו את זולתם. שני הצדדים פרשו מגילות שבידיהם וחקרו למקומם של עשרת השבטים. המבינים והזקנים אמרו כי בימי אסר־חדון בגולה הלכו ומשם לא שבו עוד, וכל העם טען אחריהם פה־אחד: לא תקום ברית עם שרידי אויבינו, כי יהודה לבדה תשכון! –

– השקט, עמי. – היסה בן שאלתיאל את העם הרוגש סביב – והקשיבו גם אתם אורחינו משומרון. בדבר נביאינו הקדושים ומביני תורתנו הקדושה לא לכם ולנו לבנות יחד את המקדש שנהרס. לדבר זה קיבלנו את רשיון מלך המלכים ליסדו ולשכללו בהר ציון.

רק אחר הדברים האלה שכך הכעס ופני האורחים השומרונים חפו. היה ברור כעת, כי העם גזר לשמור על טהרת רוחו וכי מגילות הקודש אסרו את הטמיעה בעם אחר. זו הסיבה לכעס ולקנאה שדיברו מגרון העם –

– זו שנאתכם מאז להר גרזים! הר קדים! בית אל! בית אלוהים! – נעו השומרונים כמקוננים ולא הסתירו עוד את איבתם.

– כלכו לכם להר גרזים ואנו להר ציון נלך! – רגש העם.

– זו איבתכם מאז לכל הזר היושב בקרבכם, אשר אלוהיו אינו אלוהיכם ומנהגיו אינם מנהגיכם! – לא כיסו עוד השומרונים על עלבונם.

– ואתם אמרו כי מצידונים אתם ופעם – כי מזרע כנענים; פעם כי כמונו יהודים אתם – כותים! – לגלג העם באיבה ניצחת.

– לכו אל מטלית כותית שלכם! – קרא כמהם לקול הצחוק של המחנה.

– לא תעברו בגבולנו, יהודים! – צווחו השומרונים, ישבו על סוסיהם ונעלמו בדהרה אל מעברות ההרים.

רגע השתלטה בנו הרגשת נצחון, אך משנהו גברה ההרגשה של בדידות – כי עזובים אנו לנפשנו ומוקפים אויבים. לא דובר בכך, אך רגש של שלום ואחווה גדולה ליכד את המחנה כאשר לא היו בו עד היום. הכל הזדרזו לחבוש את הכלים ולטעון על הבהמה וחיש מהר החל יוצא חלוץ המחנה, כמו ירטה הדרך לנגדנו. כחידוש נראה לי, שבחורים מצעירי בתי־האב וטוביה עמהם נועדו עם זרובבל והלכו בראש המחנה. הבינותי כי מפחד השומרונים ובני־בריתם עלינו נעשה הדבר, אף שמעתי את הזקנים מחזקים את לבם כשהם אומרים: נבטח ביהווה של יהודה ההולך עמנו – –

ונכנסנו במעברות של ההרים. לא ידעתי לכנות בשם את המקומות בהם עברנו, אך כל הר ועמק נראו לי מוכרים כאילו ראיתים כבר בעבר. כאן היה כמהם למורה־דרכי ברוב ידיעותיו וכאן קלטתי שמועה מפיהם של זקנים. כאן נראה משמר של צעירינו שצפו מהר וכאן את ראשי העם שהתעכבו בחבורה או התלכדו סביב לפחה והשמיעו: תבור ויזרעאל.. גלבוע וחרוד.. – שמות אלו הגיעו לאזני כשיח־אגדה. – מצד צפון היתה נחלתו של נפתלי. – אמרו – ממערב נגע הגבול בכתף אשר. – גילו זקנים את בקיאותם ואת כוח זכרונם מנעוריהם.

– פתוחה הדרך ולכו לבטח. – מסרו המשמרות של הצופים.

עדיין חסמו עלינו ההרים מדרום והלב היסס: האם ייראה אויב בדרך לחסום אותה? נגש המחנה איש באחיו ונשים שאימצו את ילדיהן אל חיקיהן רוכזו בתווך – – כי באנו לארץ הכותים! – אף־על־פי־כן לא שלט בנו רגש פחד, כי ראינו את ראש המחנה ערוך במשטר – לפנים צופים וכל בחור בן־חיל בחלוץ ובמאסף.

– כאן אנו עומדים לחנות, הגלעדית! – הופיע טוביה בצידי כאיש־מלחמה ערוך בכלי זינו. – בזה נחנה לפני עברנו את ארץ הכותים.

– “גלעדה”, טוביה. – שמחתי לראותו בוטח וזריז. – גם אולם בני שמח לראות את הקשת בידך ואת השריון עליך. נכון ללחום את מלחמתנו.

– קשת ושריון.. – קרא אולם. – גם אני אוחז קשת ושריון כאשר אהיה גדול!

וטוביה הרים את אולם על זרועותיו, גיפף אותו והראה את הקשת והחיצים אשר עליו. מן הצד הביט עלי, כשהוא מסיח: ציידנו בכל אשר מצאה ידנו את טובי הבחורים שלנו והמשמרות ערוכים סביב למחנה.

– ואין שמחה בלבך טוביה? – שאלתי בתמיהה לנעימת העצב בקולו.

– שמחה – – קרא בהציגו את אולם על הקרקע – העם שמח ומלא תקווה.. שמחים בתי־האב אשר רגלם תדרוך מחר על אדמתם.. ואני במה אשמח?

– טוביה.. – שאלתי – מה העצב העוכר את רוחך ומה הפחד, טוביה האמיץ?

– העצב והפחד.. – חזר טוביה על דברי – דברי העם הזה על טהרה העכירו את רוחי, זעקת העם על אות שבתורה. שאגת כמהם מתוך שנאה ניצחת לתערובת של שומרון – מטומאה חרד העם כאשר יחרד ממגע השרץ!

– טוביה.. – רציתי לנחמו כי הבינותי לסיבת רוגזו.

– כן, טוביה זה שמי. – נד בראשו בלעג קל. – שם זה נודע יפה בקרב בית־אבי ומחוצה לו במקום מגורינו בבבל. טוביה העשוי בלי־חת – קראו לי ופחדו את תנואת ידי. ואני מפחד כעת, מורא מקנן בלב.

ראיתי כי הדברים מציקים לו וכי עז רצונו להסיחם באוזן שומעת. מסרתי את אולם בני לידי פרודה והלכתי אחרי טוביה. בשביל של מעין ירדנו, מקום שם עטה העם לשתות בחנות המחנה ובין עצים אשר הוריקו עם פלגי המעין העזובים, פנה אלי ועצר מלכת. כאן כונן אלי את מבטו ואחזני בידי:

– אוגיה.. – לחש – מכבר רציתי להשמיע באזנך את יאושי.. אל תבהלי, כי אהבתיך מאז ראיתיך… אך לא זאת אגלה לך, בת ברזילי, כי את כאבי אשיח. מחר תשמעי אולי שייאמר במחנה הזה: טוביה העמוני, וימצאו אשר יעידו: טוביה המואבי – – האדומי – יימצא פסול בבית־אבי הבלתי־נודע ויבדילוהו מעל קהל המחנה. – –

– אי, טוביה.. – ניסיתי להפוך את חששו לצחוק – גם בית דוד מלכנו היה מאם מואביה – ומה הפחד?

– איני יודע.. – נאנק אנקת חיה פצועה והוסיף ללחוץ את ידי – מאושר הלכתי לפני המחנה, אמיץ לארץ אבותי, אך נגעו רגלי באדמה הזאת ונצרבו, כי אדמה שבכל מקום בואי היא מכריזה: איני מכירה בך.. כל רצועת ארץ קוראת, מדי הצמד עיני אליה: לא ידעתיך. איך אמצא את החסר לי, אוגיה, ומי יתן את הבטחון בלבי כי מחובר אני לעם הזה כחוטר אל גזעו?! איך תשמע אזני, כאשר תקרא לי פינת ארץ, ולו גדולה כפיסת־יד, ותכריז: טוביה.. בית טוביה.. הנה נחלתכם אתם.. – ואני משתוקק לשמוע את הקול הזה ומצפה לו! – החריש כשהעמיק להסתכל בעיניו הבוערות לתוך עיני בצמאון ובערגה שהרעידו את גופי ואחר־כך הוסיף: כי אז שוב אהיה אמיץ, אז אגרש את טומאת העמים הזאת. את קטני העמים אשר ישיתו מסביב אעביר בחרב נקמה – בחרב אשר בה הנצחון! – וקול פסיעות הפסיק את לחשו, כי הפנינו את ראשינו ולפנינו עמד הפחה.

– לא ידעתי כי כה רב חלקה של אהבה במחנה העולים שלנו. – צחק אף שפניו היו עייפות.

– האם מקנא אתה, הפחה? – פניתי לעברו ולא הרגשתי מבוכה: הרי זה טוביה האמיץ שלנו, ומחשבה רעה מדכאת אותו עד מוות.

– אני מכיר את בן־טוביה. – הקניט זרובבל את גבותיו – אך מה הדבר העשוי להעכיר את רוחו של נער אמיץ־לב אם לא האהבה?

– ולו האהבה, פחת יהודה! – זקף טוביה את ראשו ועיניו הבריקו – האם לא אתה דיברת באזני המלך על הנשים והאהבה, הפחה? האם לא אתה אמרת כי האשה, למענה הגבר יסק שמים וירד תהום כדי למלא את משאלותיה ובה יבקש את הכוכב אשר יאיר את דרכו האפלה – – בה יראה את שרביט הקסם אשר יאמר לו לעשות ודבר לא יכבד ממנו – –

וככלותו הלך מהר, כשזרובבל מביט אחריו בחיוך מהול במרירות – – אכן, את דבריו הוא למלך דריוש הגדול הזכיר טוביה. – זאת ענה בו הילוכו אנה ואנה, כשהוא מסתבך בין ענפי העצים התלויים עלינו. זאת ענתה בו הרצינות בה פנה פתאום ואמר אלי:

– הרי אמת אמר הנער, אוגיה אהובת לבי, אך לא את כל האמת אמר – –

– ומהו שהחסיר, הפחה? שאלתי.

– החסיר את אור הלב ולא את חשכתו, המצפה לאור האהבה. החסיר את אור האמונה המאיר בלב הגבר לקראת בוא האהבה. רק אז בהפגש שני האורות האלה יופרה הלב לקראת האושר באוהל דל של רועה מסכן ובארמונו של מלך כאחד; לא כן אם בחושך ייתקל האור – – כי אז יקרה המעשה כמלך שהפך לליצן, כאשר עוללה אפמה בת פטרק הפילגש היפה למלך, אשר אהב אותה וכן סיפרתי גם לדריוש הפרסי. – וצחק זרובבל לזכר המעשה כאשר לא ראיתיו צוחק – חרש־חרש ומקרב לב השתפך צחוקו עד שדבק גם בי.

– ומה עוללה אותה אפמה היפה? – שאלתי.

– סטרה אפמה על לחי המלך שהביט אליה בעיניו המסואבות ואת מצנפתו הורידה מראשו לעיני כל השרים. כך אומר הסיפור – ח – ח –

הענפים התלויים סביב לנו דמו לזרועות צנומות אשר הושטו בלי ישע, כי לא היה עליהם פרי; עליהם הצהיבו כזכר לפריון עבר. הבטתי על עזובת הגן שהיה פורח לפנים וחשבתי על הדברים אשר שמעתי: אור האמונה.. אין זאת כי כוונה בדברים אשר אמר הפחה… גם עזובה זו על פלגי המים – כמוה כאור בחשיכה.. אילו גודרו בזה האבנים בידי עובד ונוקתה עזובת המעין, לא עלה השמיר בגן הפרי אשר היה פה ועתה נותרו ממנו שלדים צנומים. עתה שמיר ושית סביב, באין עובד.. באין חיים.. “אור הלב ואור האהבה” – נזכרתי באשר אמר.

– מדוע לא תאמרי דבר לפחה, אוגיה? – שאל.

– כי תראני כזרה, הפחה, כאותה אפמה הפילגש עליה סיפרת לדריוש. – חמדתי לצון.


 

טו.    🔗

אך לתמהוני, במקום לנזוף בי או לפייס את רוחי, הביט עלי בעין עצובה ורמז לסור מהמקום. כלפי עצמו מלמל כממולל עלה בפיו – לא כזרה את לי, אוגיה הברזילית… והיה עצב בדבריו המעטים, כל עוד טיפסנו בראש ההר ועליו נתן לי אות לעמוד ולהביט לעבר תנועת ידו:

– שם מעברות הארץ לעיניך, אוגיה, כמעבר הזה בו אנו הולכים מהצפון אל הדרום. ומה תראי שם?

– מעין נקודות נעות רואה אני, הפחה. – אמרתי בפליאה.

– היטב לראות. – חייך אלי – דעי איפוא כי אלו מעברות ההר, בהם הלכה מצרים מימי קדם למלחמה בצפון ובהם ירדו בבל ואשור למלחמה בדרום. כעת הפרסי הולך שם ונקודותיו הן הנעות – ברכבו ובפרשיו. כנחשול ילך ועמו כלי־מלחמה, אשר לא תעמוד בפניהם חומה בצורה, ואנו – מחנה עולים קטן מתנהל לאט, במעבר צדדי להר ציון.

זכרתי את דברי הנביא אלינו על תנועת הגויים סביב והבינותי כי אין הפחה מצפה ממני לתשובה, אך את מחשבות לבו מבקש הוא להסיח ולגולל מעל לבו מועקה גדולה.

– מעברות ההרים האלה מימי דורות עולם הם. – המשיך – וזו הארץ בה בחרו אבותי למלוך עליה – על מי מגידו ותענך – – פה מוגר יאשיהו על־ידי פרעה ופה שטפו צבאותיהם של הכשדים ואת המקדש סחפו עמם כסחוף העיר בחבלים לגיא – – עצומים ואיתנים הכוחות הזורמים בזה – ומי יעמוד בפניהם?

– ואור האמונה אשר עליו דיברת, בן שאלתיאל? – שאלתיו, כי רק עתה החלה מתבררת כוונת דבריו גם לי.

– ואני רוצה בכל לבי להאמין בנצחון הטוב, כאשר יורו אותנו ספרינו הקדושים – דיבר בפסעו הלוך ושוב – וכי לא כלי־משחק תהיה עוד יהודה לעמים סביב – אך אי מקור אשר אשאב ממנו את האמונה הזאת בעבודת יום־יום אשר קשתה מאוד!

– אל תפחד ואל תירא, הפחה, כי בך האמונה. – אמרתי ומרחוק הוסיף להישמע המשק המחריד של כלי־הרכב וכלי המלחמה היורדים עם הצבא הפרסי.

– אכן, בי היא.. – השיב בשקט כדובר אל עצמו – אך מה טיבה? האם זו האמונה של בית מלכותנו האומלל שנשאר לשבת בבבל? – – כי אמרה לי הגבירה אמי: אתה הולך לרשת את כסא אבותיך ביהודה! – והדוד מרדוך אמר: השב לך את הנחלות של בית אבינו יהויכין, כי הנסיכה בתי טבת־אשר לא תינשא לנסיך מסכן ביהודה ובבבל תבחר להשאר – – מה מגוחכים הדברים האלה למראה הזה אשר לפני עינינו.

שמעת בהולם־לב את שיח זרובבל ובכעס עצור הקשבתי על בית־המלכות שבבבל. ידעתי כי זה הסוד אשר ליווה אותו כצל, אך לא פציתי פי, כי חיכיתי לאשר יוסיף.

– אלו הכבלים בהם אנו יוצאים לדרך – כבלים מבית ומחוץ. – פנה זרובבל לשוב לעבר המחנה והביט אלי בשאלה. – הם הכובלים גם את חזון האמונה ומי ישתחרר מהם לקראת חזון נשגב? מי יגול מעל הלב את מורשת האבות לקראת אור חדש?!

– האהבה, אשר דיברת עליה אל המלך. – התמלט מפי.

– האהבה למי? – הלך זרובבל לפני ולא פנה אלי.

– לא לפחה.. ולא לנצר בית דוד.. – לחשתי מהרהורי לבי – כי אם לזרובבל.

– ואף־על־פי־כן לא אות אהבה אחד ממך? – נד בראשו.

– לא, זרובבל. – עניתי – כי יש אשר נתן את עצמנו לזרועותיו של גבר כדי להפיג את כעסו.. ויש אשר נרחק מהגבר האהוב עלינו, בעוד שגופנו עורג ומשתוקק אליו, כדי שלא להפריעו בייעודו.

ועברתי על פניו בלי להביט אליו, כי הייתי עייפה. היום ראיתי אש אהבה נואשת בלב בחור, אפל מחשיכה. היום הרסתי מחיצה שחצצה ביני ובין הפחה – איך העזתי לעשות זאת! הלכתי ולבי בוכה, בלי להפנות ראשי לאחורי – – ואיני יודעת אם הרוח לחשה או העשבים רשרשו מתחת לכפות רגלי, אך אזני קלטה: אם אמנם אהבתיך, הברזילית, כעת כבוד רוחש אני אליך – ולבי שב להתפעם מציפייה.

“כבוד”.. – התפעם לבי והמילה הזאת לא הרפתה ממני. על שום מה הכבוד – כי את בריתי הפרתי עם ביתי ואת נווי הזנחתי? את בן שאלתיאל אכשיל. את טוביה משכתי אחרי כדי לפתוח את סגור־נפשו בלי לגמול מאום? – – בושתי להרים את עיני למראה העם היוצא בדרך ארץ הכותים ופניו אינם כתמול־שלשום. הוא היה דרוך יותר. לא קול רעש אף לא צווחה – אנו למלחמה כעת! – אמרו כל פנים.

למרבה התמיהה ראיתי את זרובבל עובר במחנה עם טוביה וזקני העם כשהם מדיינים ביניהם לבין־עצמם. לבסוף נודע גם לנו: שלא כמנהג לא יסע המחנה לאור היום – כי בלילה נעבור. – שמעתי לדברים ולתכונה, אך רגש המרירות לא הרפה ממני, כי בה בשעה חשבתי: אך שונה גורל האשה משל הגבר – האשה בבדידותה ובקשי־רוחה אין מרפא לה, כי הכל מונים בה את חטאה; לא כן הגבר הבודד וקשה־הרוח, מעשה או סכנה מוסיפים לקשר אותו לחבריו קשרים לא־יינתקו – – ואמנם כעבור שעה קלה עבר טוביה רכוב במחנה, קשתו ומגינו עליו, ובכל מקום בואו יוצאים אליו בחורים מאשר בחר והולכים אחריו.

הנה התאספו במרכז המחנה וטוביה פוקד אותם לעיני זרובבל והזקנים – שבע מאות בחור מנה וביניהם תופשי כידון ורומח, רובים בקשת, אנשי מגן וחגורי חרב ככל שנמצאו בינינו. ועוד לא כילה את המפקד, נראה כמהם נחפז, כשזקנו הלבן זקור ושולי אצטלתו הארוכה מתנפנפים ברוח. הוא בא עד לככר וקורא בקול: אם מלחמה בכותי היום, מקומי לא ייעדר ואלת־העץ הזאת אינה נופלת מכלי המלחמה שבידיכם! – כן ניצב גם הוא בשורות המתפקדים, גבוה משכמו ומעלה מהבחורים סביב.

– יחי כמהם הגלעדי! – קידמו הבחורים את פני כמהם בשמחה.

– ולו צדקתם הבחורים, – נענה כמהם בקול רסוק מהתרגשות – כי מגלעד יצאו קנאה ועוז לישראל. יהוא ואליהו התשבי מגלעד באו. בני־חיל נושאי מגן ודורכי קשת, למודי־מלחמה בגלעד היו – גלעדה!

– גלעדה! המו חבורות מתרועה והתעודדה רוחנו.

– בני־החיל, מחנה יהודה ובנימין! – עשה זרובבל אות ממקום עמדו וטוביה עומד אצלו – לא כמפקד אדבר אליכם, כי את טוביה אשר לו האומץ והעוז, שמנו עליכם למפקד. הוא יפקד עליכם כשאנו עמו בעצה אחת – אני הפחה וזקני העם. ואם בעצה ובתבונה נערוך גם מסע, זה, נגיע בשלום למחוז־חפצנו. לא עז־רוח ואמיץ לקרב הוא האויב שלנו – אך ערום הנהו ולבהל ירצה אותנו, נחזק ונאמץ.

קרב המחנה להיטיב לשמוע וזרובבל המשיך:

– בעצתנו ובעצת זקני העם יוצא טוביה עם בני־החיל אשר לו בראש ורק בראותם את השומרונים יעמדו מלכת עד התקרב המחנה. ואם לא יתגרה השומרוני בנו ועברנו על פניו, אך אם יהיו ראשונים להתגרות ישיבו בחורינו מלחמה עד עבור המחנה.

– יחי בן שאלתיאל! – פקד טוביה למתן האות של זרובבל והמסע האחרון החל.

בלי שיר וזמרה יצאנו והלילה פורש עלינו את כנפיו. בעקלתון ארוך נהר העם בין ההרים ותהומות עמוקים הציצו לרגלינו, צוקי סלעים חסמו את הדרך בפנינו, הרים תלולים על צלליהם היו תלויים מעל ראשינו. בכל אלה לא ניתן האות כי סכנה נשקפת – – ישנה ארץ ההרים ומשכנות הרים שקעו דמומים, או אולי עם הארץ לא ציפה שייערך המסע באשון־לילה – מי ידע את אשר זממו השומרונים? – –

רץ חזר אלינו מעבר החלוץ – – אך הוא שטף ועבר ובפיו – שלום.. שלום.. לא נראה השומרוני בכל הדרך שעברנו.. אין זאת כי נשלח להודיע לפחה זרובבל – – מה חדש בפיך? – שאלנו רץ שני והלה הראה: שני הרים תראו לנגד עיניכם: הר גריזים והר עיבל הם! – ואמנם כן – שני ההרים התנשאו בצל הלילה וביניהם אפלולית גנים ועיר מגדל מטפסת ועולה בהר – הרי הברכה והקללה מימי קדם! – עתה הבחנו כי שרשרת המגן עומדת לשמאלנו והיא החלוץ אשר יצא לפנינו. פה לנוכח פני הסכנה ניצבו ערים, קשתותיהם בידיהם, חרבם וכידונם לירכם. אף ממולם על הגבעה נעו צללים – צללי אדם רב.

– יהודים! גולים! – – נשמעה קללה משם ומטר אבנים נקלע אל מול פנינו.

– שומרונים! – בקע קול טוביה צלול וחד מהשורות הראשונות של החלוץ. – דעו כי רבים תופשי הנשק אשר אתנו. גדול המחנה ההולך עמנו ולמה תתגרו מלחמה אתנו? כשמעון ולוי לשכם עירכם כן נעשה לכם!

אין זאת כי הבין טוביה לנפש האויבים ולכן התגרה בהם תגרת לשון כדי להפיל עליהם מורא. ואמנם עברה הפסקה קלה ולא נורה בה חץ, אבן לא נפלה – וטוביה המשיך: שמעו, השומרונים, כי טוביה מדבר אליכם, המפקד על בני־החיל! יהודים גולים – אתם קוראים אחרינו ואנו עוברים בזה ברשיון המלך הפרסי ואהובו הפחה זרובבל. אל תבואו בערמה עלינו. פנים אל פנים צאו, בחרב ובחץ שבידכם.

– גולים! – – יהודים מורדים! – השיב מהגבעה קול לעג והצללים נראו מתקרבים אלינו.

– הזהרתיכם ולא שמעתם! – פקד טוביה בקול ניחר: – גלעדה!

– גלעדה! – הריעו אנשיו וחיציהם שרקו אל עבר הגבעה.

– א – א – בני מרד! – כאויבים אתם באים עלינו! – – ובקריאות זעם נראו השומרונים בורחים אל הגבעה אשר עמדו עליה.

– עתה עברו מהר.. ובחפזון! – האיצו אנשי טוביה בהולכים ובנוסעים.

וכל עוד רוחנו בנו אצנו לדרכנו, אבן התדרדרה מתחת לרגלנו, פרסת בהמה מעדה והתחלקה, נחרה מבוהלת נשמעה. אך איש באיש האיץ ועולה את עולה השיג – למהר ולעבור כל עוד סתרנו לילה ולא התאושש השומרוני לשוב ולבוא עלינו. משמר החלוץ שלנו על עמדו נשאר עד עבור המחנה, איש לא נעדר – והבוקר אור עלינו מעבר להרי שכם כאשר הדרך פתוחה לפנינו.

וכבר רמזה אלינו עיר דוד – – ארץ יהודה – – מדי עלינו ברוכסי ההר האחרונים. ירושלים אהובת אל ונזופתו, בה בחר יהווה – – ומדי אצו־רצו לקראתי המחשבות האלה בעלותי – עלה ונסוע בהרים – נפתח בי מקור דמעות. אולי קריאת הלילה של השומרונים צללה עוד באזני וצרבה כאות קלון: “יהודים” – – “עולים־גולים” – – או אולי זכרתי את המראה אשר הראני זרובבל מעל ההר ואראה שוב את ברק החיל הפרסי בעיני רוחי? – נראה, כי העולים סביב גם הם הרגישו כהרגשה הזאת כי גבר הבכי סביב. זו לי פעם ראשונה אשר ראיתי מחזה קורע לב, ללא מת במחנה וללא אבל. נשים טפחו על חזיהן ותינו בקול. זקנים אמרו פסוקי תפילה קדושים בעיניים עצומות, גנחו ונאנחו בקול: זנח ד' מזבחו.. נאר מקדשו.. הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה.. – ועם ההר האחרון אשר לפני העיר ירושלים – עצר המחנה מלכת כמו עייפה נפשו.


 

טז.    🔗

אוגיה.. – נגש אלי ידוע בעלי, בכוננו לפנים מבט עצוב – הנה הגענו לקצה הדרך.

– כן, ידוע. – התאוששתי. – אמנם הגענו. קץ.

– אל עצב, אוגיה.. – חזר ברוך – עוד ייטב לנו כעת. תיבנינה הריסות. העם יפוץ לנחלותיו. ואשר נשאר בבבל יבוא אחרינו אחרי אשר ישמע, כי הצליח אלוהים את דרכנו והגענו בשלום.

הרימותי את עיני לדברים האלה ותמהתי: האם קולו נזדכך, ועינו נצטללה? מרקו גם אותו היסורים ושוב איננו אשר היה. לא הרגשתי בי שמחה או נוחם למראה השינוי הזה, אך את ידי הושטתי ואמרתי גם אני:

– לו ייטב לך כעת, ידוע, חלף היסורים אשר שבעת בדרכנו הקשה.

והוא החזיק בכף ידי והמשיך את דבריו: הנה חשבתי גם אני מחשבות רבות מאז צאתנו ועם החנייה האחרונה הזאת נתבררו גם לי דברים רבים. ההרוס עשוי להיבנות.. החרב אינו נשאר לעולם שומם.. הקדוש, אם התחלל בידי אדם, מקיים את קדושתו תמיד.. ואפילו שועלים מהלכים בחרבות ואש להבה שרפה הכל – עוד קדוש המראה אשר נראה לנו מכל יקר – –

עוד ידוע מדבר וקול העם נשמע בלכתו – חיל החלוץ הדביק אותנו ועבר עליז בנצחונו על השומרונים אמש. עתה מיהר המיצעד זריז לבוא לפני המחנה בשערי ירושלים. – השבח לבני־החיל! – קרא העם והתאושש. – שבח וישועה! – השיבו בני־החיל. – שנאת עולם לכותים הללו! – קרא העם. – אהבת עולם לירושלים בירתנו! – הריעו בני־החיל ובעקבותיהם נסע המחנה – איש על ביתו ומשפחתו – עוד מיפנה אחרון ומראה מחריד ראו עינינו. אך זה נתמלטו קריאות מפינו למראה ההר המשחיר מנגד – הוא הר החרבות – והנה אולם בני פורץ בבכי וקורא במורת־רוח, שהמראה נורא.. נורא מאוד..

– אולם בני – – נסיתי להרגיעו בנשיקתי.

– אולם – לקחו ידוע בעלי על זרועותיו לפייס אותו.

– אולם – תפשו בידיו הקשות כמהם, שחזר אלינו אחרי שנפרד מאתנו אמש – אולם הגלעדי! – האם יאה כך לבני אולם, גבורי־החיל! – ומיד החל מספר עמו על המעשים של אמש כדי להסיח את רוגזו: השומרונים מוגי־הלב – – פנו עורף וברחו – – חגג הזקן בעיניים עליזות.

– וגם אתה, כמהם הכית? – שאל אולם ושכח את כעסו.

– לא התקרבו, כי את חיצינו נבהלו ונמלטו. – סיפר כמהם, אך נבוא אל הגלעד ואעשה קשת גם לך, אולם. דורך קשת גיבור תהיה. נודע לשם בארץ הגלעד.

התחלנו יורדים מסביב להר – וכבר נשמע קול ההמון ההולך בגיא. העולים המתפזרים לנטות את אהליהם, קול אדם ובהמה הממהרים אל המנוחה ואל עין המים. הגיא.. גיא הקדרון.. מכיתות האבן המפוזרות עליו, אבק עפר כעין האפר של שריפה. שקט ודממה – – “החרבות” – – נזכרתי בארשת האימה על פניהם של אנשי עם־הארץ אשר קידמו אותנו בקינתם בדרך. – “יהווה נטש את החרבות האלה” – עדיין ראיתי את תנועת האבל שלהם. – והנה עולים באים וכדי חרס מלאי מים על כתפם, נשאו נאדות־עור מטפטפים מים חיים. כבר ירדנו גם אנו מעל בהמתנו והמים מפכים למטה, משמיעים קול חזק – –

מעינות ונהרות רבים ראיתי בבבל, אך כבריכת־בדולח זו של הגיחון אשר הגיחה ונבעה בנקבת הסלע לא ראיתי מעודי. אפשר כי תלאות הדרך השרו עלי הלך־רוח מיוחד או מכיתות־האבן הנפוצות סביב – מכיתות שיש ואבן־הגזית – הגבירו את מראה ההרס והחורבן, אך המים שזרמו במעבה הסלע של הגיא ומכאן חמקו־גלשו באפיק עמוק עם המדרון נראו לי כעורק־חיים מרנין בתוך החרבות. לכך שהיתי, מדי עמדי וכד החרס בידי למלאותו מים. לא עייפתי מהקשיב למלמול המים השקטים ובה בשעה הסתכלתי בהיסח־הדעת אל בבואת פני הנשקפים מראי המים הצלולים.

פנים עייפות ראיתי ושפתיים מצומדות מכעס או רגשות מרי. עיניים מאומצות הביטו נכחי ושאלו: מה יבוא עתה, אוגיה, ואת קרובה לנחלה השוממה של בית־אביך? בפעם ראשונה הרגשתי כי דלה אני מהמעשה הרב: במרי וכעס עשיתי את ימי וברגשי הנאמנות של אבותי מעלתי – –

– אנשי נטופה יוצאים כעת מחר לתור את נחלתם. – שמעתי את הנשים השואבות מסיחות ביניהן. – גם מאתנו אנשי ענתות יוצאים. – נענתה אשה כובסת.

לקרית־יערים יוצא בית־האב להתנחל. – השמיעה חברתה. היה ברי, כי כל בית־אב יזדרז לפנות אל הנחלה אשר שטר־המקנה עליה היה שמור עמו ועליה יחשו. הרי עמדנו בשלהי הקיץ והרוחות החזקות אשר נשבו בזה אילצו לחשוב על מקום־מחסה. עננים פשטו מדי בוקר על ראשינו והזכירו את דאגת הלחם: מי יחרוש ומי יזרע לכל עם הגולים הזה? – ניסרה הדאגה והיא שנשמעה גם אצל הבריכה, דיברה מגרונותיהן של הנשים. הבטתי בקנאה מסותרה אל הדוברות, מהן הרות אשר כרסיהן בין שיניהן ומהן פעוטותיהן כרוכים אחריהן ואינם מרפים מהן. הכל חצצו ועמלו בעמל־היום והחליפו שיח, כמו עמדו כבר רגליהן על סף ביתן – ואני לא חשבתי מאום, כמו שרוייה הייתי עוד בדרך והמרחק רב עד למחוז חפצי – –

– עתה תצאי גם את, אוגיה בת ברזילי, אל נחל בית־אביך. – קרא לי טוביה לפתע והעירני בקולו החד מחלומי.

– ומה טעם לצחוקך, טוביה? – עניתי בטינה כבושה כי ראה אותי בעמידתי העלובה.

– תלכי לגדל עגלות מרבק ולהכין שפות הגבינה בגלעד מכורתך, – הוסיף לצחוק בשרירי לסתותיו.

הרגשתי כי להקניטני הוא אומר ואף־על־פי־כן החזקתי לו טובה. הוא לא ידע כי בדבריו העלה לנגד עיני תמונה כמו חיה שעוררה בי געגועים… גבעות גלעד שקטות ונחלי מים ביניהן.. ראשי בקר רועים עליהן בימי אביב כשעטיניהם מלאים.. וידי מלאות עבודה עד חשיכה! – – כי שופע החלב הרב אל הקלחות והדוודים, מתעבה החלב מאוד ועינו כעין החמאה צהוב. שפות־הגבינה הן של גלעד אשר לירושלים נשלחו, אל בתי רוזנים ואצילים.. דמדמתי בהקיץ, כאשר דברי טוביה ניחתו עלי כמתלהמים בלעגם החד:

– לא שפות גבינה ועגלי מרבק היה חלומנו, אוגיה הגלעדית – – התעוררות הכוח הקדום ותפארתנו – היו החלום הזה. חומה בצורה סביב להר הזה של ירושלים הבירה אך איה בוניה? היכל לתפארה – ואיה הם מקימיו?! – –

– ואתה האם תהיה במקימים? – ביקשתי משום־מה להשיב לו לעג תחת לעג.

– אל תהתלי.. – אמר ועיניו הבריקו – אל עם־הארץ אלך ואגיד להם, כי יתעוררו באשר הם. כבר נסוגו מפנינו השומרונים וכן יסוגו כל אלה שיעמדו על דרכנו לשטן! – כי יהווה של יהודה שב להיות אלהי הנצחון!

– כעובד אלילים תדבר, טוביה. – נדתי בראשי.

– לא כעובד אלילים, אוגיה אלא כיהודי קדמון בימים ששאלו לארון־הברית לפני צאתם למלחמה והשופר תקע והזעיק את שבטי העם לבוא. אז היה יהווה אל המלחמה ובאשר משכנו הוקם, שם הוקרבו לו קרבנות, באשר גירשנו מפנינו את יושב הארץ הקימונו גלי־עד. – כי אל המלחמות הוא. כשמש לפרסי, כאשור לאשורי וכבעל לצורי. נשלם לו קרבנות וננצח! – וראיתי כי דבר־מה מענה את טוביה אך אינו יודע איך להביעו. פניו לבשו קדרות והוא תקע את רגליו תחתיו כשעיניו יקדו כשפודים מלובנים, הביטו נכחן נועזות ללא ויתור ופשרה – –

– ליל־השימורים עם שכם, – סח טוביה בלי העוקץ הקודם ומעמקי הלב דיבר כמסיח עם עצמו – בעבור מחנה העולים בגבול עיר השומרונים, היה לי כליל גילוי. כאשר שכבתי במארב ושבע מאות הבחור עמי, היה נדמה לי כי האדמה לחשה אלי: בני אתה ובכוחך קניתני.. אך האיר הבוקר ומדמי לא נשפך עליה כאשר דימיתי. לא ריוויתיה בדמי. השומרוני הערמומי לא גמל עמי את החסד. “יעלו הגולים האלה, כרוכלים וסוחרים לירושלים ויקריבו קרבנות, אך ברית־דמים לא יכרתו לאדמה הזאת..” – כן נועצו שחורי־הזקן הבוגדים הללו מאחורי מבצר עירם והניחו לנו לעבור והם צדקו!

– כיצד? – שאלתי בפליאה.

– צדקו. – חזר טוביה בחריקת שן ואגלי זיעה כבדים בצבצו על רקותיו – כן יעשו עמנו גם האשדודים, העמונים, האדומים וכל בני־הברית אשר עמם. מלחמה לא יערכו עלינו כי מורא ישכינו בלבנו. צבא הפרסי יחנה סביב ויערוך את קרבותיו, האשדודי יסחר עמו, השומרוני יחליף עורו שבעת מונים והערבי וההגרי יעמדו על גבולות הקדם ולטשו עין רעבה אלינו. אז נכלה מעט מעט.. בחצרים ובהר הזה נתם.. ורק יד כוהן שמנה תזרוק מחלב הבהמה על אש המערכה ומפיו תעלה תפילה בלי רוח – נשמה: לשלום מלכות פרס יעלה קרבן האש.. לשלום כוהניך הקדושים.. כן יהי, יהווה אל צבאות! – –

– – – וכאשר הרימותי את עיני שוב לא ראיתי את טוביה וימים רבים אחר־כך לא ראיתי את פניו.


 

יז.    🔗

אהלי בתי־האב שלנו לא שקטו גם הם. כמהם וידוע בעלי נועצו ללכת לגלעד ועמהם מזקני הידועים, הקוץ וחבייה לראות את הארץ אם טובה היא להתנחל עליה. על הכוהנים כבר נאמר כי עלו עם כהן־הראש לסדר את משמרותיהם בהר – וזרובבל לא נראו פניו כי עם זקני בתי־האב אל החצרים והנחלות יצא – לראות בית־אב ונחלתו, וספר המקנה שבידו.

פחת והלך מחננו ובהביטי סביב לי בליל־ירח חשתי משנה בעזובה ובצינה, בילל ההרס והחורבן המקנן בהר־ציון. ושאלתי באימה כמוסה: האמנם זה הכל? – החלו צעדי נושאים אותי ההרה – מחוץ למחנה – אל מקום הסלע השומם, ומיד ראיתי כי לא יחידה אני עולה אלא רבים מהמחנה עולים ויורדים כמוני. הוספתי איפוא אומץ והמשכתי לעלות בעקבותיהם של אלו שטיפסו ועלו לפני; התבוננתי5 אל היורדים נכחי והנה עיניהם חמרו. אין זאת כי נורא המחזה אשר ראו – נורא מאוד.

הגעתי לראש ההר והתחלתי עוצרת בצעדי בין החרבות וגלי האבנים המפוזרים, כי ידעתי אשר עוד מעט ואבוא עד מקום הקודש, שמה לא תותר כניסת רגל של ישראל פשוט. ואמנם כאשר קרבתי ראיתי שומרים עומדים מהכוהנים והנתינים, שמנעו את העולים לבוא בתחום הקודש. ייחדתי לי מקום פינה, בו נצבו אנשים ונשים מהמחנה, ומעט־מעט התחלתי להבחין באפלולית הערב את הנעשה סביב. אבן על אבן היו מגובבות, אבני נדבך גדולות היו שמוטות, עמודי אבן עצומים היו מוטלים לאורך ועל פני כף הסלע שהלבין בחשיכה נפלה רוח חזקה. בחשכת הערב לחצה גם על לבי אבן־מעמסה גדולה כאבנים המוטלת סביב – –

“אל צבאות… מדוע החרבת את ביתך?..” – עמד רחש מסביב. דמעות זלגו ולא ידעתי כמה הדבר ארך עלי. אך משיבש מקור הדמעות והסתכלתי סביבי, לא היה עוד איש מהעומדים. השומרים והנתינים נתכנסו לארוחת לילה ליד אהלי המשמרות ורק צל בודד נראה לי הרחק ממני והוא זקוף ועומד בלי נוע – מי הוא? – משכה הדמות את עיני: עמידתה בלי נוע כקפואה היא שהפליאתני. והרוח חזקה ונשבה על פני החרבות, קרעה קרעים ממני ומשערי, השיבה על פני לחלוחית של טל ורטיבות מבשרת גשם – “קומי וחפשי מחסה לך, הגלעדית”. טפחה הרוח על פני – “פן יגול לעיניך מחזה אשר לא יראה אותו בשר וחי!” – ידעתי כי זו האימה אשר מילאה את חדרי לבי מן הסיפורים שינקתי עם חלב אמי על החורבן – – קינה עלולה להשמע פתאום.. אנחה עלולה לבקוע.. אש עלולה לפרוץ… אף־על־פי־כן נצבתי במקומי כעשוייה אבן.

“אל צבאות…” – שמעתי מקרוב והתפלצתי כי לא הבחנתי מי השמיע את הקול.

“הנה אלי שלחת ביד מלאכך”… – שמעתי ואדע, כי הדמות הניצבת לנגדי היא המדברת את הדברים האלה.

לא קול הנביא הזקן שהלך עמנו בגולה היה הקול – קול צעיר היה וחדור כוח ועצמה. לא רסוקות צפצף ולא בתנועת יד או גו השלים את דבריו, כי זקוף ניצב מול השמים אשר אליהם דיבר. ולא לבוש קרעים כנביא הזקן עמד, כי עטוף אצטלה כבדה וארוכה. וכאשר בקע אור הירח בעד לעננים, ראיתי לאורו את הראש הנטוי הצידה ואת חתימת הזקן העוטרת את הפנים הרציניים – את תלמידו של הנביא הכרתי.

– “סלח נא אם אפריע… סלח לאמתך”. – לא עצרתי ברוחי וקראתי אליו חרש – “כי באתי למקום הזה ושאלה בפי. ענה לי”.

– מדוע תשאלי אותי, אשה? – הרים אלי עינים רציניות שלא היה בהן חיוך – אם שאלת אשה היא לכי אל כוהן ויענה לך.

– לא יענה על שאלתי כוהן. – עניתי –והשאלה אשר הציקה לי מאוד והביאה למקום הקודש היא: מי הוא אל צבאות? – פלטתי באחת את שאלתי ונבהלתי ממוצא שפתי.

– אל צבאות, אשה, הוא החוק והמשפט – אמר קול עמוק ולא נשמע בו ניע.

– סלח נא אם אוסיף ואשאל: והרי אמר הנביא הזקן רבך, כי הוא אל האהבה והרחמים. – אף נאמר לנו, כי הוא אל הגויים סביב – אמרתי.

– אלוהי עמי הוא אלוהי. – השיב בקנאה כבושה.

– עוד אחת אשאל – אמרתי – והרי אמרו כי אלוהי העבר והעתיד הוא, אלוהי השמים והארץ, הנצחון והתבוסה.

– אלוהי חיינו הוא! – השיב איש־שיחי ברורות.

– ונבואתך מהי? מדוע לא נדע עליה? – התפלאתי.

– צעירה לימים עוד הנבואה הזאת ועם שיבת־ציון נולדה – השיב – כי הנה באים ימים בהם העם יהיה על אדמתו. האדם בפני עצמו יחיה בתוך עמו – והוא ישאל: לחיות אני צריך ואיני יודע מה מותר ומה אסור? בין הגויים עלי לחיות ואיני יודע מה חוק ומשפטי טובים אשר אחיה בהם?

– ואז? –

– אז אומר את נבואתי, אשה, אשר אותה אני לומד. ולא מחזון אני לומד אותה ולא מרוח אלוהים, אשר לא ידבר עוד עם אדם. במגילות העבר אני שואל והן עונות לי: הוא אחד. מוסרו אחד. דרכו אחת. אלוהי חיים הוא ובתורתו ייבנה העם וחי!

לא הוספתי עוד לשאול, כי הנביא הצעיר התעטף באיצטלתו ופנה משם.

הלכתי גם אני ואך אחת ידעתי: היה אל של הנביא הזקן, אשר עלה עמנו מבבל כאחרון לנביאים קודמיו; יש אל צבאות של תלמידו האזור אזור ובו דיו ועט ומגילות ניר לכתוב עליהן; חי אל הקרבנות של כוהן־הראש ויש אל צבאות של הנשים והאמהות הכובסות בבריכה ומחר תעלינה עם בתי־האב לחצרים לכונן שם את חייהם… יש אל מלחמה גבור של טוביה. ואל צבאו שלי? – אין זאת כי מלבו של כל אחד עולה הוא – ואף־על־פי כן אחד! אל החוק והמשפט!

הייתי מהלכת נבוכה – אכן, לו ילדה רכה הייתי ואבי־הורי חי כי אז הורני מה לעשות ואיך לפעול – – או לו במחסה אמי הייתי ישנה, היתה אומרת לי – מה מותר ומה אסור לפי חוקינו הקדושים – – מה מוסר עתיד לייסר אותי אם אעבור על אחד החוקים האלה… אך באינם עמי מי יעזור? – הילכתי כצל בין החיים. חיפשתי מענה לשאלותי ואין. – “המזבח – – העם מקים את המזבח על מכונותיו!” – – שמעתי את הרינה עוברת במחנה והיתה לי כבשורה.

השמועה היתה למחנה כולו כבשורה מרנינה, כי הכל ביקשו להתפלל ובלב הכל היתה תפילה, אך לא ידעו עוד איך יערכו את התפילה כשרגליהם עומדות בהר ציון… בית־האב שעמד לצאת את המחנה אל נחלתו ביקש לו אות כי השמים יאירו לו פנים בעבודתו ובעמל כפיו – – אשה הרה ערגה לבקש על שלומו של פרי בטנה – – הכל נכספו להתפלל ולא ידעו כיצד – האמנם בין גלי החרבות הללו? – – עתה נודע, כי על־פי הפחה נועדו כהן־הראש והנביאים עם זקני בתי־האב אל הר הבית וכי ידי הכל עוסקות בפינוי החרבות.

בזריזות רבה נעשתה העבודה מאימת הגשמים עלינו וכל המחנה התעורר לעלות אל הר־הבית, כמו הניעה את הכל תשוקה אחת שעממה זמן רב והיא ציפתה רק לפתילה בוערת כדי להיות ללהבה. עלינו, כשהזקנים מטפסים וגוחנים בראש ופניהם עוטי סוד כמכריזים בלי־אומר: את סוד מזבח־הקודש אנו זוכרים.. את מזבח־הקודש בעבודתו עינינו עוד ראו.. – דומם עלינו אחריהם ושם פונו כבר החרבות. הוסעו אבנים גדולות לאמצע הככר. ואנו תוהים בחרדת־קודש – המקום איהו, בו יניחו את האבנים?… המידות של המזבח מה תהיינה… והאש מנין תרד עליו? –

– הריני עומד מעל העובדים בפינוי החרבות…– שמעתי כהן מספר בקול כדי שישמע העם סביב – והנה ריח קטורת באפי עלה… ריח אברים…– הכרתי במספר כי אליפלט הוא יועצו של יהושע בן־יהוצדק כהן־הראש. על־פי לשונו וחזות פניו הערמומית הכרתי ואף־על־פי־כן לא נטרתי לו איבה בשעה זו, כי ברעד־לב הקשבתי גם אני לסיפורו:

– אצתי מיד אל כוהן־הראש ואמרתי לו: אישי כהן גדול, ריח קטורת באפי עלה.. ריח אברים שרופים…

– ומה אמר כהן־הראש? – מלמל העם המקשיב סביב.

– אליפלט בני, – אמר – דבר גדול הרגשת ויהיה זכרו שמור וחתום עמך תמיד… – כן אמר ולא הוסיף.

ולא המשיך גם אליפלט לספר את סיפורו כי עיניו כבש בקרקע, כאשר ראה את כהן־הראש והנביאים קרבים אל המקום ומזקני העם אתם. אליפלט אץ אל הבאים ופינה את הדרך לקראתם, קרא בעסק רב ופקד בקול: פנו דרך, העובדים, כי כהן־הראש יהושע בן־יהוצדק הולך, הנביאים וזקני העם באים לראות בעבודה.

ונכנסה החבורה לתווך בשתיקה. הכל הביטו אליהם ועיני אני היו נשואות כעת אל הנביא הזקן אשר לא דמה עוד לאדם כי לצל־אדם. לאיטו ועל ראשי אצבעותיו היה מהלך במקום הקודש, לא שעה אל הניצבים, כמו כל מעייניו היו מרוכזים לנקודה אחת. עיניו בלשו ושערות השיבה, קלושות ובודדות, הזדקרו על ראשו כקרני מישוש, קמטי פניו עמקו מציפייה וידיו הושטו לפנים בתנועת־פתאום: “זה המקום!” – צווח צווחה בוקעת וחדה ולא נודע אם צווחת קינה היתה זעקתו. – “עתה אמות אחרי אשר ראיתי את מקום־הקודש!” – ומדי דברו את דבריו האחרונים נפל לארץ, כבש את פניו והשתטח בלי־נוע. קפאנו תחתינו למראה הזה, מראשי העם ראינו ועשינו כמוהם. את נעלינו מעל רגלינו השלנו ויחפים עמדנו כגבר כאשה. –

“זה מקום־הקודש.. – עלה לחשו של הנביא מארץ – לא כף ולא מחילה אלא אדמה…”

ואז ניתן האות של כוהן־הראש בתנועה בלתי נראית לעין והעובדים קרבו מיד למקום־המעשה. האבנים הגדולות הוסעו ואיש עומד עליהם ובידו קנה־המידה. – המידות?.. המידות?.. עבר לחש בין הניצבים בתווך כאשר הונחו האבנים הראשונות.

“שישים אמה!..” – הכריז הנביא הזקן שקם מכרוע ופניו אורו באור עליון.

מעתה נמשכה המלאכה בקצב כשהיא שזורה בשיחות־פלאים מפי זקנים ותמיהות של צעירים – – הללו מקשים ושואלים והללו מתרצים: האמנם יוגש קרבן כהלכתו עולה והבית אינו עומד? – – הנעשה כדבר הזה בימים מקדם? – – קרבן! – כל לב נתמלא יראה.

– שלושה מזבחות היו קודם למקדש.. – שמענו את פרעוש זקן בני פרעוש מסיח עם הזקנים אשר עמו – אחד בשילה היה, אחד בנוב ואחד בגבעון לפני בנין שלמה.

– ראשון להם היה מזבח־נחושת שלא כשאר מזבחות־האבנים. – הוסיף שפטיה ראש בני שפטיה.

– מזבח הנחושת מימי משה היה ולא נסתלקה ממנו אש עד שהוקם היכל שלמה. – סח השלישי מזקני העם ראש בני זכי.

המזבח התרומם והלך מיום ליום כבדרך פלא, כמו נזדרזה גם אבן למלא מצוות ציבור. הזקנים ממשיכים ומבינים אותנו מה יהיה סדר הקרבן שיוגש לראשונה – קרבן חטאת יהיה ומדמו יוזה על המזבח לטהר אותו. שבעת ימים יטהרו את המזבח, ושבעת הימים יטוהר העם.. ורק ביום השמיני יוחל להקריב מכל אדם מישראל – זו הברית אשר יכרות העם עם אלוהיו! – כן הסבירו המבינים ואנו מקשיבים לדבריהם בלב חרד.

העבודה נשלמה והלכה ובא היום של חנוכת המזבח – לה ציפה העם בזקניו ובצעיריו, ובריחוק־מקום ניצב סביב. זרובבל הפחה שנראה בין הקהל השמיע באזנינו את דבריו הנרגשים: –

– כוהן־הראש יהושע בן יהוצדק, נביאי העם, זקניו, ועם יהודה ובנימין! – קרא – לי ולאבותי לא הורשה לבוא עד למקום־הקודש כי לא מזרע הלוויים אנחנו. לכן הנני שולח ממקום עמדי את ברכתי לכהן־הראש, שיעמוד מהיום הזה לכהן את כהונתו במקום הזה בשמנו. הקימונו את המזבח עפ"י נביאינו הקדושים, קבענו את המידות כאשר נכתבו בספר ואת סדר הקרבן אשר יוגש כמו שקיבלו אותו משה ואהרן. היום הזה, בו חידשנו את הברית עם השמים, בעוד החרבות אבלות סביב, ברשיון מלך המלכים, אוסיף: אך נבערים אנו מדעת את דרכנו עם יהווה אל צבאות ובחטאינו הרבים אין אנו שומעים עוד את קולו מדבר אלינו. אחת הנני נשבע במקום הקדוש והנורא הזה; אני והעומדים אתי נבקש לעשות אך את הטוב בכל מאודנו ונפשנו – כי טובת־אמת נדרוש לכל העם הזה.


 

יח.    🔗

ועם דברי זרובבל האחרונים – עמדו הכוהנים על עבודתם, הלוויים נתנו קולם בשיר והעם ידע כי היום הזה נתחדש חוק ביהודה. יעברו ימי החטאת כאשר אמרו המבינים ויום קרבן עולה יבוא, בו יחדש העם את בריתו עם אלוהיו, איש ואשה יביאו את מנחתם – – ועדיין היה עומד קהל העולים נרגש מהמראה שלפניו, כשכל אחד הגה – מה הקרבן אשר יביא ויירצה? – – כן חשבו עשיר ודל וגם אני על קרבני ומנחתי חשבתי.

ראיתי את העולים והנה מהם מקוששים עצים למערכה – קרבן עצים להביא אל המזבח, אם לא השיגה יד להועיד קרבן אחר. מהמתנחלים באו מחצריהם הקרובות ועמהם טלה וגדי משגר בהמתם. מעם־הארץ באו וידיהם מלאות פרי האדמה אשר אספו, כי שמעו אשר הוקם מזבח ד' על מכונותיו וייראו מאוד. מהשומרונים נראו כשהם חוככים ושאלה יקדה בעיניהם – היתקבל קרבן גם מידם? – – גם משרידי הגויים באו ואמרו: שמענו כי אלוהיכם שב להתחזק על הר ציון – הירצה קרבן או מנחה מידנו? – – ראיתי זאת והבינותי כי גדל מאוד שם יהווה של יהודה מסביב ושבעתיים נחשבה בעיני התכונה הזאת, כאשר זכרתי את דברי זרובבל האחרונים – על טובת האמת אשר דיבר באזני העם. או שמא האמת תונח ביסוד הברית שהתקדשה בין העם עם אלוהיו והיא נכבדה מכל? – –

– במה את מהרהרת, אוגיה הגלעדית? – שאלוני הנשים והפריעו את הלך מחשבותי.

– בקרבן אשר אבחר. – עניתי – בקרבן אשר אגיש עם תום ימי החטאת ויירצה.

– גם אנו מהרהרות בכך. – החלו מניחות לעבודתן כמבקשות להמלך ביחד מה ייעשה ביום מנחה. – שמא גוזל או תור או מעשה מאפה ומרחשת – הירצה הכהן בהם?..

– לו יירצו קרבנותינו מכל אשר תשיג ידנו להביא וידענו כי ריחם אלוהים את שבי ציון וכי עינו טובה עלינו. – גמרנו בקולות מפוייסים כשעיני כולנו נשואות להר, ממקום שם החל להיתמר אל־על עשן המערכה ולא חדל.

ויום הקרבן הגיע.. עם צאת היום השביעי הוחלה עבודת העם אשר מאז הבוקר נהר אל הר הבית – כל בית־אב עם המנחות אשר נשא. והכוהנים עמדו הכן לבושים כתנות־הבד על משמרתם, כהן־הראש נראה עוד מרחוק כשהוא מעומד אצל המזבח ופניו אל פני אש המערכה שעלתה והתלקחה. ריח החלב המוקרב והאימורים הנשרפים עמד בחלל ההר. כתמי־דם קרשו והאדימו על גבי האבנים. בגשתנו מקרוב ראינו את ברק המאכלת אשר הונפה על קרבן העם שהוגש ראשון בשם הפחה זרובבל.

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם – – " קרא כהן־הראש בעד עיניים עצומות וקילוחי־דם ופעיות בהמה דקה החלו מתערבבים אלו באלו – הדם מקלח וניגר בקילוח דק אל עבר הקדרון ופעיית השה והכבשה עולה לרום.

– ביום שמחתנו זה. ביום חנוכתנו זה… באנו לקחת חבל בעבודה. – נשמעה אותה שעה קריאה מנגד ותהלוכה קטנה עברה בין הקהל וכיוונה את פניה אל המזבח בבהלה – מכוהני מצפה באנו לעבודת ד'!

– ערלי לב וערלי בשר לא יבואו אל הקודש! – הרעים קולו של כהן־הראש והמאכלת נשארה תלוייה ברום להתרגשות העם.

– אחים כוהנים לבית צדוק, הניחו לנו לכהן יחד עמכם. – עלתה בקשה מצד שני, שמה באו אנשי בית־אל עם כוהניהם.

– לא תוכלו לכהן עם בית צדוק. – קראו הכוהנים ממקום עבודתם – רק משרתים תוכלו להיות לכל עבודה ולכל משמרת, אחרי אשר נגואלתם אל הבמות, ותיטהרו מהן.

ולאות כהן־הראש עמדו הכוהנים אשר עמו כחומה סביב, כשהם מבדילים וחוצצים בין הקהל מזה והעבודה מזה. העולות הוגשו ובוזק המלח על הבשר החי, אחריהן הוחלה עבודת שלמים. למתן אות תקעו המחצצרים בחצוצרות ומשוררים השמיעו את קולם:

"שירו ליהוה שיר חדש כי נפלאות עשה

"הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו

“הודיע יהוה ישועתו לעיני הגויים גלה צדקתו – –”

תרועה ממושכת פלחה באוויר ההר. גם אנו וגם אורחים שנאספו ובאו – נרעשנו לקול התרועה הזאת. ריח הבשר עלה וכרוזים הכריזו כי עוד מעט ויקבל בית־אב בבוא תורו את זבח השלמים אשר הביא לאכול ממנו במקום. בתי־האב הסתדרו למקומותיהם ומראשי העם ואציליו הכריזו על תרומתם לכבוד החג וככל שגברה התכונה סביב האריכו זקני העם את רוחם ונראו שקועים יותר בזכרונות מן העבר.

– חרב מקדש ראשון ובטלה עמו שירא פרנדא. – שמענו את אליועיני זקן הידועים סח במסיבה עם זקני חבייה והקוץ בדברים שלא ידענו את פשרם.

– בימי הבית היין הקרוש היה בא משניר ודמה לעיגול דבלה. – העלה מעשיה מכוח זכרונו פרטים מתפארת העבר.

כן נעצבו הזקנים אל לבם ותוגתם גדלה, פה ושם גם דמעה התגלגלה על זקניהם הלבנים – לזכר המקדש אשר חרב ועיניהם ראו בתפארתו – –

אותה שעה התבשל כבר הזבח בקלחות ובדוודים על מדורות. קטנות ומפוזרות על פני ההר ובתי־האב ישבו סביב. עצב ושמחה שימשו אהדדי. והבשר הורק אל קלחות אשר הוגשו אל המסובים – עצמות ירך וצלע ועל גביהן ראש של כבש או עז הזבח. אודה כי טרפתי גם אני לתיאבון ממנחת הבשר החם ואטעם בו טעם מיוחד, כי בשר קרבן הוא. בשבתי צפופה עם בית־אב הידועים סביב לקלחות, הרגשתי כי אכילה זו מלכדת את כולנו עם המקום הקדוש הזה.

אף־על־פי־כן לא שקטה רוחי, כי לראות את זרובבל נכספתי בראש השמחה הזאת – ואך זה כיליתי לאכול, עברתי על פני קבוצות הכוהנים הנידחים מהבמות ועל פני אורחים מהעמים שעמדו בחבורותיהם להסתכל במחזה. הערב רד ורק לשון אש־המערכה אשר עלתה והתלקחה הפיצה אור ובעשותי כה וכה לאור הזה ראיתי את זרובבל עומד. פרוש מן הקהל ומפמלית־לווי היה מהלך הלוך ושוב, כשעיניו מביטות נכחן. הרתיעני מבט תועה וזה ומנע אותי לגשת. “שובי לך – אמרתי בלבי – כי לא קרואה תבואי בשעה זו אל הפחה בן שאלתיאל”. אך לא עצרתי ברוחי ובקרבי אליו אמרתי:

– חיפשתיך, אישי הפחה, כי מאז דבריך האחרונים לעם רציתי לראותך.

– אוגיה.. – התאושש והאיר פניו.

– אכן, אני.. אך שמחה אין בלבך לקראת בואי. – עניתי – גם אל העם דיברת ביום חגו לא על שמחה ואהבה.

על טובת־האמת דיברתי – השיב בלי להרים את קולו כמדבר אל עצמו – ולא ידעתי מדוע גמלה בי המילה הזאת ליום הגדול הזה של הקרבן. כי מזה חדשים אני מהלך בתוך העם הזה ולמדתי לדעת מי כהן ומי לוי ומי ישראלי אחד־העם. למדתי להכיר את בתי האב ליחסם והללו אשר יחשם אבד. אחר בני הגולה לחצרים הלכתי וראיתים בהתנחלם. אף את עם־הארץ שישב בזה ובגולה לא הלך ראיתי במבוכתו. כן התחלתי לחוש את הנעשה סביב לי, כי לא די לפחה לדעת אלא חובתו היא לחוש את הדברים – ועתה חוגג העם – –

– האם אינך שמח גם אתה, הפחה?

– הייתי רוצה לשמוח בכל לב… – השיב – אך מדי הביני בעם גם לקנאתו ולשנאתו ראיתי, אוגיה. עם הארץ ירא מאוד את הגולה ואת קללת השומרוני שמעתי. ראיתי את גויי הארץ משוטטים בזה והם שרידים מכל שהיה בעבר – העמוני, המואבי, האדומי – הללו שהיו לנו כאחים־חורגים במלוך אבותי ביהודה – – עתה ראיתים עומדים וגם בעיניהם שאלה יוקדת: מדוע לא יקרבונו היהודים אחרי שריחם אותם אלוהיהם והחריב אותנו? – כל אלה נתתי אל לבי כשהעם חוגג והכוהן מניף את המאכלת.. הכל חרדים מנצחון יהווה הגדול והנורא ובמשפט אשר עשה –

– האין המחזה נשגב?

– נשגב ונעלה מאוד, אך אין בו אהבה אל אחים אשר תעו ואין רחמים לשרידי עמים אשר עוד מעט ונכחד זכרם. אך חמת קנאה ליהווה אל הקרבנות – והיקום עם על קנאה? – – על כן אמרתי: האמת…

– לא אבין עוד לדברך. – הודיתי ודעתי חלשה.

– לא תביני, אוגיה, גם את. – המשיך בעצב – כי כעס רוגז ושנאה היו למנת־יומנו – לכך אמרתי: האמת אשר תערב גם מקרבן ואשר לה ישמע יהווה.. אמת – אשר כל אחד כוהן לה ולא רק כהן־הראש והלוי אשר עמו.

– אמת! – נרתעתי – אתה, אישי הפחה, מטיף לאמת וטוביה לחרב מלחמה. איש עצתי נאמן ביתי כמהם על נאמנות דיבר, והנביא על האסור והמותר – ומי אשה ותבין את הדברים ואי מושל אשר ימשול באלה על הארץ, בן שאלתיאל? – – –

– להתבדל מעלינו אתם אומרים! – – הפסיקו את דברי קריאות מירכתי ההר ולא ידעתי מן הזועקים.

– אתם שרידי עמון ופלשת, ממזרי אשדוד וחבר של כותים! יד אחת אתם עושים נגדנו! – השיבו לעומתן קולות זעם.

– העיר הזאת נודעה מעולם כעיר מרד ומדון וההר הזה מצודתה!

– אך צרה עינכם במזבחנו לכן בודים אתם מלבכם עלינו! –

חילופי הצעקות גברו וכאשר קרבתי אחרי זרובבל אל מקום המריבה, היו הניצים רבים. אנשי בית־אל היו מכים עם העולים, כוהני מצפה הסתבכו בתגרת־ידיים עם כוהני העבודה. שומרונים וקבוצות מגויי הארץ קרבו למקום המעשה והשמיעו קריאות זלזול ואיום גם יחד:

– יהודים! אגרת נשלח למלך עליכם, לפחת עבר־נהרא נשלח… לא במזבח ובקרבן אתם רוצים לעבוד את אלוהים כי את זרובבל מבית דוד אתם מבקשים להמליך עליכם! –

– יחי בית יהודה ובנימין! – הריעו העולים ויריביהם נסוגו מפניהם בזעם.

– יחי הפחה זרובבל בן שאלתיאל לבית דוד! – התלהב העם משנה למראה נסיגתם.

וכאשר ראו את זרובבל ביניהם הקיפוהו במעגל – זקן וצעיר היו מכרכרים ומרקדים וזרובבל סובב ביניהם כמתעורר. הללו מתלהבים משנה ומעגלם גדל והוא מרים את רגלו ומכרכר נגדם. הנה שלף את חרבו מנדנה והניף בה והרוקדים סביב הגבירו את קצב המחול על ככר הסלע הרחבה, והרואים במחזה מריעים והולכים.

– אחינו זרובבל! – קראו הבחורים.

– נצר בית דוד! – קראו.

וזרובבל פניו חוורו לאור האש שהבהבה על המזבח. הנה התאבך עשנה במשב רוח חזקה וכיסה על זרובבל והרוקדים עמו, אף הנה נזקף העשן וזרובבל מוסיף לנופף בחרב עד היותה כתנופת ברק. רבץ העשן על גבי האש וזרובבל קורא: “כארי העשן רבץ!” – – מיד קראו זקנים לעומתו בקול נלהב: “אכן, כגור־אריה יהודה רבץ העשן באין מחריד על מזבחנו!” – והצעירים משתלהבים, מסייפים בסיופים וקוראים ועונים: "כגור אריה כרע־רבץ – עורה־עורה זרובבל! – "


 

יט.    🔗

ראיתי את הזקנים שפרשו עייפים מתוך המעגל והם מסיחים זה עם זה בהתפעלות נרגשת: – אך אש נפלה משמים, כאשר המערכה התלקחה לראשונה – – השמיע האחד. – אף ראיתי במו עיני את האש נופלת! – סח לעומתו שני. – ואש זו כיוון שנפלה אש־קודש היא ושוב לא תכבה, כאשר לא כבתה מימי משה עד לחורבן הבית. – נצטרף שלישי.

האש אשר נפלה שוב לא תכבה! – קרא גם זרובבל אל הזקנים ופניו חיוורות מהתרגשות.

כן עלתה השמחה ודבר המריבה שהיתה הוסח מלב; אף לא נתנו עוד את הדעת השומרוני, האשדודי, הערבי והעמוני שנטשו את המקום ולא רצו לראות בשמחתנו. ענות העם נשמע, ברק החרב המתהפכת בידי הפחה הבהב והעם מריע: מי הפחה? – זרובבל! – אי עיר קדשנו? – הר ציון! – מזבחנו הוקם על מכונותיו – והיכל הקודש ייבנה! – חזר העם בתשואות רמות והוא שאל והשיב בריעו תוך כרכור ותשואות שמחה.

אכן, רק בלילה זה ראיתי לראשונה לכוחו של העם הזה, כשהוא שיכור ולא מיין אלא מלהט חזונו – יהווה הוא האלוהים ובסופה מרכבותיו – לעת כזאת הפרסי במה נחשב? – אלוהים הוא השופט עמים באש וגויי הארץ מה ערכם…

אש התלקחה מלמטה, העפילה לקראת אחותה מלמעלה – כאחיות נשקו! – והעם המתרונן מתפזר לחבורותיו – כהן, אציל ופחה ללא הבדל – סביב לזקניו הנרגשים עמד ושתה בצמאון את שיחם על הנצורות אשר מיד אחת נבעו ונחרצו על־פי אחד – –

– אטמיטה גיבור עילם קם בראש צבאו על הפרסי. – סח האחד.

– הפרסי יצא נגדו ואת צבאו מעל בבל הזעיק להדביר את עילם. – הוסיף שני.

– האם ישוב הכשדי להרים ראש אחרי אשר נפל? – הבליע השלישי.

ושוב קצרה רוח החוגגים לשמוע, כי באחת היו בטוחים וסמוכים היום מראש: בכל אלה יד יהווה! – הוא השם את המזימה בלב האחד למרוד והוא המעורר איים רחוקים לשמוע אל דברו. הוא השולח לפניו סוסים ורכב – וכל אלה למה? להביא את בניו מפזוריהם אל הר קדשו, כאשר אמר בפי נביא. ובני נכר יבואו לבנות את ההרוס.. מלכים יבואו לשרת את אלה שיצאו לגאולה. כבוד הלבנון יובא לפאר את המקדש אשר יוקם על מכונו – –

– העם שמח בי, אוגיה! – לאט לי זרובבל בעין מבריקה כשהתחמק מבין העם והוא נרגש עד עמקי נפשו – זוכר לי העם את חסד מוצאי.. קושר אותי למזבח שהוקם, למקדש שייבנה ולעיר ירושלים שתקום מחורבנה. גדול הדבר מהכיל – צר הלב מהכילו! –

– לא צר כי רחב לבך, בן שאלתיאל. – הנעתי בראשי ושמחתו דבקה גם בי.

– שוער ולוי רקדו נגדי. – המשיך זרובבל – כהן וישראל מחאו לי כף וברכו אותי: אחינו אתה! –

– אמנם אחי העם אתה, הפחה! – אישרתי בשמחה.

– וזקנים נגשו ואמרו: כדוד זקנך אתה מפזז ומכרכר לפני הקודש…

– ואמנם כך הוא הדבר, בן שאלתיאל. – חזרתי ברגש אחריו.

וכן הלכתי בצידו מאושרת בחלקי, כי אהבתיו. גווי הרעיד בנועם בנגוע בי כתפו ונפשי התעטפה עלי בהיפרש עלי ברוח כנף מעילו. צמאתי לשמוע את קולו וגם הוא חיפש בלחיצה קלה את כף ידי, כשהמשיך להשמיע את דברו:

– האם פשע הוא – שאל – כי שיבת ציון הולידה תקוות גדולות בלב? ואם בכסא דוד יראה העם לא רק את נצחונו הוא אלא את נצחון יהווה על האלילים, כאשר אמר גם הנביא?

– איזה נביא? – שאלתי וראשי עלי סחרחר.

– הנביא הזקן אשר עלה אתנו וחזה לנו את מראות שיבת ציון מראש. – הזכיר בחום – האמנם שכחת?

– שכחתי.. – הבטתי אליו כשכורה בעד עיני העצומות – וכבר שמעתי תחת חזונו של הזקן נביא צעיר מתנבא בירושלים והוא אומר בקול קשה: תורה חוקים ומשפטים אתן לכם, אמר ד' צבאות – –

– אך היטבת לשמוע אל הדברים ולא ידעתי, אוגיה. – עמד והביט בתמיהה אלי. – אף אין זאת כי הגית הרבה בדברים האלה.

שוב לא נתתי את דעתי כי הרחקנו לכת מעל קהל העולים החוגגים וקולם לא הגיע לאזנינו אף אור האש לא נראה באשר פנינו. עלטה השתררה וכמוה העלטה שאפפה את אברי.

– נלך, הפחה, – אמרתי בהמון רגשותי – ואהיה לך כשולמית הנוטרה למלך החכם מכל אדם.

– בואי איפוא אל זרועותי, השולמית. – נרגש גם הוא וחיבק אותי בזרועותיו.

– נשיאי.. – לאטתי – עדיין אין אתה יודע מה עשוייה אשה באהבתה לתת.

– ומהו, אוגיה? – שאל.

– אהבה ולא רק יסורים – אמרתי.

ולא הרגשתי בי רגשי נוחם אף לא בושתי לשאת אליו את עיני כאשר שככה הרוח על ההר ולא טרפה עוד את מעטה העננים העמוסים מטען של הגשם הקרוב. דממה האדמה היבשה תחתינו ושעה ארוכה ניצבנו ודמינו זרמו יחד תוך הדומיה, אשר ריתקה אותנו. –

– הנה אני אשא בעוון אהבתי, אך אתה נשיאי נקי… – אמרתי ונשקתיו על פיו.

– נשא שנינו בעוון הזה, כי הוא אשרנו. – השיב לי זרובבל ברגש.

ואלך משם כשרוחי קלה ושער ראשי רטוב מטל הלילה. ירדתי עם המדרון אל אהלי המחנה אשר לא נשמע בהם קול רחש כי העייף ישן… – מה מלילה? – – מה מליל? – – קראו שומרי המחנה מעברים שונים – “שלום במחנה ובהר ציון סביב”. – ענו גם מההר, עליו הוסיף להיתמר6 עשן דק כתימרה. – –


 

כ.    🔗

פקחתי א עיני כשאור היום גדול וכמהם וידוע בעלי עומדים אצלי אחרי שובם מדרכם לגלעד. עוד בשנתי הרגשתי בבואם, אף קול הדברים הגיע לאזני אך לא פקחתי את עיני. באזני עדיין צללו הקריאות של אמש – – זרובבל לבית דוד… המזבח על מכונותיו… גם המראות ריחפו לנגד עיני: כוהנים וקרבנות, עלטת ההר ואשר עליו – – עתה כאשר פקחתי את עיני, ראיתי את פני השניים שנראו כחדשים – אין זאת כי ממראות גלעד הביאו עמהם ומריחות מרחביו. על כן קרנו פניהם ושחרו טובה.

– שלום שובכם, ידוע וכמהם. – ברכתים בשמחה – ספרו מה ראיתם בגלעד ומה מצאתם שם, הישרה בעיניכם נחלתנו?

– הנחלה היא רחבת־ידיים למושב בתי־אב רבים. – התקרב אלי ידוע ואמר בקורת־רוח – גם זקני בתי־האב שהלכו עמנו אישרו כי טובה הארץ להיאחז בה.

ולא הספקנו להחליף פרטים נוספים, כי אולם בני פרץ לאוהל ופרודה אחריו, כשהיא נוזפת וסונטת בילד כדרכה. נתמלא האוהל רעש כמו עמדנו כבר ערב יציאה לגלעד וגם הרוח שפרצה עם קרעי העננים שנראו בעד הפתח האיצה ואמרה: מהרו וצאו – –

לא אסע – לא אסע – הקניט אולם בני את הניצבים בשמעו את השם גלעד והוא חש מפלט אלי. – כי פה אשאר ופה אהיה.

והרי תמול אמרת כי פה לא טוב… רק תמול אמרת… – שילבה פרודה את ידיה ונסתבכה עמו בוויכוח חם.

– אמרתי כי לא אסע ודי. – טען הילד וכבש את ראשו אצלי כמתיבב.

ידעתי כי כל זה אינו אלא משחק ואף־על־פי־כן העמדתי פנים קשות ודיברתי על לב בני, כדבר אל גדול, עד מה ייטב לנו בארץ גלעד. הארכתי לדבר כי עוד לא קמה בי רוח לצאת את אהלי לאור היום, כשפרודה מצליפה בי מבטים חדים כמבקשת לגלות סתרים. לא כעסתי אף נעם לי כי יש כאן נפש היודעת שמץ־מה מכל המתחולל בי, בעוד הכל שקועים ועסוקים בהרהורי לבם. עם זה שמחתי גם אני כאשר נוספו עלינו מאנשי בתי־האב וידוע וכמהם מסרו להם מכל אשר למדו בדרכם הארוכה.

– האמנם טובה הארץ כאשר תאמרו? – רחבת ידיים כדי שלושה בתי־אב? – חקרו הזקנים.

– רב המקום ממנו והידועים, חבייה והקוץ ישבו יחדיו ולא יצר להם.

כן חלפו דברי שיחה וידוע בעלי עונה. הקשבתי ותמהתי עד מה קולו חזר להיות שקט כאשר לא שמעתיו מכבר. אין זאת כי מצא האיש את מבוקשו – את האדמה ראה ואת ריחה הרגיש ובטחון הוצק בו. שמחתי על השינוי שחל בו ובהתרונן לבי מרשמי ליל־אמש אמרתי לעצמי: עוד הכל ייגמר בטוב בעזרת האל – – כי בתכונה המשפחתית סביבי ובהתעוררות בתי־האב לשמע הידיעות היו אותות מבשרים טובה. – –

– אין זאת כי איחרת אמש, אוגיה גברתי, לשוב מהקרבן. – לא הבליגה פרודה ושאלה חרש בהצליפה עלי את מבטה החד.

– אמנם השמחה היתה גדולה. – השבתי לה בעקיפין.

– שמעתי את הכל שמחים וחוגגים ורק הנביא הזקן נעדר מהמקום כי חלה איש־האלוהים. – כן אומרים במחנה מאז הבוקר. – לאטה פרודה ופניה לבשו עצב. – במו אזני שמעתי ומזקני העם נזעקו ללכת ולשמוע אל דברי איש־האלוהים השוכב על ערש־דווי.

ידיעה זו שוב החרידה את נפשי ואמנם עתה העליתי על דעתי, כי נעדר האיש בחג שנערך על הר ציון, בעת הקרבן לא נשמע קולו ובמריבה שפרצה בין כוהני הבמות והעולים לא נראו פניו… אין זאת כי נפל למשכב האיש אשר ליווה בחזונו אותנו ועתה – מי יודע – שמא את דברו האחרון יבקש להשמיע באזנינו? – – סיימתי בחיפזון משנה את לבושי ויחד עם העומדים הלכתי אל עבר אהלו של הנביא. גם ידוע וכמהם והיושבים אתם הפסיקו את שיחם, כי רץ בא ואישר, שאמנם מבקש איש־האלוהים להשמיע את דברו באזני העם.

קרבנו עד לאוהל הנביא ונעמוד דמומים כי דבר איש־האלוהים הגיע לאזנינו רך וחלש כלטיפת רוח מרחוק: “העם – – היום הזה הקימותם לי מזבח, אמר ד' צבאות, ועתה עלו בהר והבאתם עץ לבנות את הבית אשר אשכון בו. היום הזה הקרבתם קרבן החג לשמי, אמר ד' צבאות, ועתה שלחו אל הגולה ובשרו לאמור: עטרת זהב הביאו להר ציון – על ראש זרובבל בחירי תשימו… כי אני מרעיש את השמים ואת העמים אני ארעיש, אמר ד' צבאות” – –

ולא נשמע דבר נוסף, אך דומיה כבדה ירדה על הגבעה הבודדה, עליה בחר הנביא לשבת. ציפיית אלם השתררה בין העומדים ושוב לא התפלאנו כאשר תוך הדממה נשמע קול עמוק מבפנים האוהל ופני הנביא הצעיר נראו כשהם עוטים אבל:

בכו בכה, כי דבר חוזה שיבת־ציון לא יישמע עוד – ובמה אנו חיים? – – בשורתו לא תשיב עוד את נפשנו ובמה אנו הולכים? – – זו הבשורה של איש האלוהים אשר יישרה דרך בהרים ופתחה מעיינות מים במדבר, שובבה את נפש העייף ולחולה היתה תרופה – – עתה יתומים אנחנו וההרים רמים ונישאים – – מרובים מדווי נפשנו ואין עוד מנחם – –

– – וכעבור זמן פסע שוב העם בדומיה אחרי המת במעלה ההר, למקום שם התנוססו ציוני אבנים מפוזרים על פני הארץ. בשקט התנהלנו וביראה הבאנו את מתנו הראשון והגדול אל המערה לנוכח הר ציון – ורק מהזקנים נאנחו ומיללו בלי־נשמע: את סבלנו הוא סבל – את מכאובינו נשא – – ידוע־חולי ומכאוב התהלך בינינו ואנו השבענוהו מרורים – –


– אוגיה אשתי, – השמיע לי ידוע בדאגה כבושה כעבור ימי האבל במחנה – הנה ממשיכה את לערוך את האבל על המת.

– אוגיה בתי, – נשתהה גם כמהם אצלי יותר מבכל זמן אחר – נחלת אבותינו מחכה לנו והיא תרגיע את נפשך.

– הגלעדית, – עבר טוביה על פני וכונן אלי את מבטו החד – מה לך כי תדרשי אל המתים – היחיה המת?

אף־על־פי־כן לא יכולתי להבליג על הרגשת האבל. לזכר הנביא ומחשופי גופו הדל עלו בלי הרף בזכרוני הדברים שנשגרו על פי מבית־אבי – דברי נביאים שזעמו, קינאו ואהבו בלי־מצרים: – “זכרתי חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר – – ואנכי נטעתיך שרק כלו זרע אמת – – ראי דרכך מה עשית בכרה קלה משרכת דרכיה” – – תמיד לשון האהבה והקנאה אותה למדו ואותה השמיעו – – תמיד זרע האמת – –

– כמהם… – התחקיתי וחקרתי – התזכור עוד מדברי הנביאים על יהודה אשר פשעה?

– ידוע בעלי.. – פניתי גם אליו בלי לכסות על סערת רוחי – התוכל להבין כעת מדוע אהב יהווה את האשה הבוגדה אשר חטאה לו? –

– טוביה כביר המעשים… – התאוששתי לענות למבטו החד – האם לא תשיג כי יש ימים בהם נחשב המת יותר מהאדם החי? –

וכמהם השמיע באזני מפעם בפעם בלחן חדגוני אמרי נביאים שגורים, ידוע לא רגז לשאלותי הנועזות, כמקבל עליו את משא הצער. וטוביה, למרבה הפלא, השתהה כשפניו מתרככים והקמטים השזופים מתפשטים מעליהם – אך בפנותו אלי שב ושיווה לעצמו את עזותו ופסק בקול צלול:

– לא אוגיה בת יהודה, שוב לא תטיני מהדרך אותה ראיתי כנכונה. לא אלך לדרוש אל המתים כי בחיים חפצי.

– – – אז נעשה לי הרגל לעלות אל המזבח אשר עשן המערכה שוב לא פסק להיתמר עליו מיום חנוכתו. מדי התעוררי בבוקר ורואה את העשן העולה, החל להידמות לי כי שם תימצא הנחמה אחרי אשר חזון הנבואה נסתם. בוקר־בוקר עליתי שמה ויש אשר נשאתי עמי מנחה או קרבן עוף מכל אשר מצאה ידי. שעה ארוכה השתהיתי שם – צופייה אל עבודת הכוהנים והלוויים שהלכה ורבתה מיום ליום.

– בזה… – לחשתי בפני עצמי – היה מקום חטאי ואשרי הנעלה.. בזה מקום התפילה שלי.

ומתוך כך ראיתי כי לא רק אני עשיתי בשבילים אלו אלא נשים רבות מהמחנה עושות כמוני, גם מהגברים מכוונים אליו את פעמיהם. עולים ומתנחלים עומדים בחבורות בריחוק מקום, נזהרים לגשת אל הקודש. זקנים סיפרו כאן בתפארת העבר. נשים ישבו ועמדו מי באבלה ומי בשמחתה, מי בדאגתה ומי בתקוותה. והכוהן עובר בפסיעה טרודה בינינו ועיניו מפשפשות. מה קרבן הביאו גבר ואשה מישראל? –

– קרבן מנחה… חטאת… אשם… וכל חרם בישראל… – הורו הכוהנים ואנו מקשיבים לדבריהם בהכנעה.

– ראשית כל ובכורי כל וכל תרומה מכל־כל תרומותיכם. – ניסר בזה תמיד קולו החד של אליפלט נאמנו של כוהן־הראש.

בעמקי לבי עוד לא הורגלתי לחידוש שבמראה הזה ופני אליפלט הכוהן עוררו בי מורת־רוח. אף יש והתעוררה בי מחאה למראה זלזולו של הכוהן במנחה דלה של העני… אך הכוהן הקריב ולוי אסף את המנחה, עשן המערכה עלה והספקות התנדפו כלא־היו. היה טוב ונוח להקשיב לדברי הכוהנים, ותורתו של אליפלט, אשר עיניו בלשו בהבעת רשעה את הקרב, נעשתה לי צורך של יום־יום:

– – ראשית עריסותיכם תתנו לכהן… להניח ברכה אל ביתך תביאו את התרומה… – כן לא נלאה אליפלט לשנן ויש אשר למראה מנחה נאה הוסיף למען ישמעו: הגולה אשר באיי הים ובמדינות שלחה את תרומתה ונדבתה למזבח, כי בו בחר ד' צבאות ואין בלתו.

אך יש אשר הרעים אליפלט את פניו והם הפכו זעופים ומאויימים. עיניו רבו זיקי קנאה וקולו ניסר על פני הר הבית – אז ידענו כי ודאי אחד מעם־הארץ בא כאשר הורגל לבוא אל הבמות ועמו שאור ודבש לקטורת או חלב לשריפה – – ואליפלט מגדף כשפיו משורבב כעין שפופרת, תופס בידו של הבא וקורא אחריו באזני כל הקהל: בן עננה! יליד הפשע! זרע מנאף! האם קרבן גילולים הבאת? זבח של ניחמים באלילים, קרבן של שוחטי ילד בנחלים, נסך ומנחה של השופכים על חלקי נחל?! – ושוא ניסה האיש להתגונן, אשה פנתה בכדי בעיניים חנונות אל קהל הצובאים – שמא יעמדו לימינה – – התחמץ הלב למראה הזה אך לא העזנו לפצות פה.

לכו אל כוהניכם בבמות ואמרו להם לחדול מהתועבה או אז יסירו עוון מכם! – ייסר אליפלט בלי־רחם – אמרו לכוהנים המגואלים כי את התרומה והמעשר יביאו אל הלשכות אשר על הר הבית או אז נקבל את קרבנכם, כי כן ציווה כהן־הראש בן יהוצדק! –

– ובדין ציווה… – אישרו הזקנים – כי רק בזה יוקרב קרבן החודש ובזה יובא המעשר.

– ככתוב בתורת הכוהנים! – חגג אליפלט בהסכמת הכל את נצחונו. – –

– אוגיה, עד מתי שרויים אנו בזה בטלים וחובקי־ידיים? – ניסה מפעם בפעם ידוע בעלי בשיחה זהירה כבוחן את כליותי – מזה חדשיים שחזרתי עם כמהם מהגלעד וספרי המקנה מקויימים בידינו. בתי־אב רבים וכן שלמים כבר התנחלו – – כוהנים ולוויים בונים להם מעמד ומקימים בתים על החרבות ורק אנו מתמהמהים.

החרשתי כי לא היה מענה בפי. עם כל הגעגועים על ריחם ומרחבם של שדות בית אבותי, ידעתי כי עדיין רתוקה אני למקום הזה, כהיות אדם רתוק לגורלו:

– נמתין, ידוע… – אמרתי אף שהרגשתי את הצדק שבדבריו – נמתין עד ייחרץ גורל כל העולים ומדוע נמהר יותר מאחרים?

– הנה אנו ממתינים ואנשי בית־האב רוגנים. – לא הרים ידוע את עיניו, כי אל ידיו התלויות הביט משומם – נשים וזקנים הישיבה נוחה להם בזה אך צעירים אשר כוחם אתם, שואלים: – עד מתי אנו יושבים? – – ומהם יורדים מאפס־מעשה אל האשדודים, מהם אל השומרונים, מהם עד לצידונים באו כי יש משלח־יד בארץ. הולכים הם ואינם שבים אלינו.


 

כא.    🔗

שוב ידעתי כי צדק וכי דאגתו נאמנה לשלימותו של בית־האב. מגרונו דיבר כעת איש־מעשה תמים ואני מה כי אענה במחשבות ומשאלות? – לכך השיבותי לו בעקיפין: הנה ישלם מעשה שיבת־ציון ויוחל בבנין הבית, אז נלך גם אנו לגלעד.

– מעשה שיבת ציות ובנין הבית! – קרא ידוע – האם מעשה שלי הוא או מעשך את, או הפחה זרובבל וכוהן־הראש היוכלו הם לעשותו? הרי מעשה הוא של ימים ושנים הרבה – מעשה העם הוא – ואנו במה נחיה את נפשנו אם נשב ונצפה?

– כמונו ככל העם הזה. – אמרתי.

– העם… – שקל ידוע בכובד־ראש – אני ואת הננו העם ואנו נאחז במחרשה. בני חבייה והקוץ גם הם העם וילכו אתנו. בני טוביה, אשר מן העם הם, יורדים אל האשדודים לסחור ורואים את ערי החוף כי הן טובות לעשות חיל רב. מהם רואים גם בני דלייה ונקודא – –

אותה שעה זכרתי את הרוכלים המביאים את הדאגה אל המחנה וסוחרים אתנו. אורחות גמלים עברו בזה ועליהן מטען דמשק ובבל, סחר מצרים ותרשיש. גם צבא הפרסי חנה סביב על עממיו ומחנותיו, קנה מאפסנית הארץ וטובה – אכן, גם במקום שם סופות מלחמה התחוללו וארץ עמדה בחורבנה פרחו חיים בעושר רב.

– צדקת, ידוע. – הודיתי בפה מלא.

– ודאי צדקתי. – הצטחק – ואשר עיניים לו לראות יודע את אשר יבוא ואשר יהיה. בני טוביה יעשו חיל כי עיניהם לעושר. הכוהנים מאנשי יהוצדק, החורים והסגנים, מאוצר המלך ומאוצר העם יקבלו את מחיתם ולא יוציאוהו מידם. על כך נלחמים הם בקנאה…

ולא כילה ידוע את דבריו, אף הבינותי מה מנע אותו להמשיך ולשאול: ואנו? – – עדיין היה בוחן אותי ותוהה על קנקני – – ואם הלך אל הגלעד וחזר ממנו – היינו כמעלימים סוד איש מרעהו מאז דברינו הקשים בדרך. לכך התפלאתי מאוד כאשר הגביה את ראשו כמו אחרי יגיעה קשה והוסיף:

– אילו ידעתי מה בלבך כעת, כי אז אמרתי לך, מה אנו הידועים רוצים ועל מה נכונים אנו לעמול יחד עם הקרובים לנו – אך מחרישה את… בחובך תשאי את מחשבותיך כחידה.

– סוף־סוף… – עניתי באותה קשיות־לב אשר סיגלתי לי לגבי גבר זה – הנה חזרת לדבר על דבר שנמנענו לדבר עליו. לכן אומר גם אני גלויות: אל לגבר היות תלוי בפי אשה, כי בקול רצונו הוא עליו לשמוע ולעשות. אל תצפה לעצה מפי, כי עצתך בך.

שחה כתפו של גבר זה, אך לבי לא נע להוסיף דבר. כי במה אועיל לו – ואני סוד נורא עמי אשר לא יוכל להיגלות באזני זר – – ואני אשרי בסודי אך גם אסוני בו – ונבצר ממני להתחלק בו עם זולתי – – במחשבה זו, עזה ונחושה, יצאתי את האוהל בפסיעה שקטה, אף שידעתי כי שורטת אני בלב הגבר היושב כבצפורן החדה. נדדתי על פני האהלים בסקרנות קרה וראיתי כי צדק ידוע. בטובים ניכר כי עשו חיל ואף בלבושם הופיעו חידושים. בדליים נתנו את אותותיהם מנהגים ונימוסים לא ידענום ומהשומרונים השעירים והשחורים ישבו באהליהם. וכוהן שעבר במחנה לא נתן את דעתו על הנעשה סביב, כי בחשיבות התנהל כמו כלה ונחרצה עמו להיבדל מהקהל… – “מעמדות מעמדות נעשה העם הזה ואין אהבה ואין אמת.” – נזכרתי בדברי זרובבל. – “כהונה לחוד וחיים לחוד”… – הצטחקתי במרירות כי זכר אליפלט ותורת הכוהנים אשר עמו עלו בזכרוני.

ובמה יתחזק אדם אשר רוחו רפתה לעת כזאת? – נזדקרה בי שאלה. מפי האנשים סביב אין לצפות למענה כי הכל למדו להשיב בימים האחרונים: קרבן… חטאת… – כן מורים אותנו הכוהנים והלוויים. לפיכך שמחתי כאשר ראיתי את כמהם יושב לבדו עם המעין של הגיחון. עייפות הוצקה בו מאז שובו מהגלעד והזקנה קפצה עליו כמו מילא האיש אחת מתעודות חייו העיקריות. אחזתיו בידו הכמושה ושאלתי: אמור, כמהם נאמני, במה יוכל אחד להתחזק כעת?

– להתחזק… – הרהר וחזר על דברי כמבקש להבינם – העץ מתחזק בשרשיו ואדם בעברו – ועברנו הוא קדום כימי הגיחון הזה אשר לקולו אני מקשיב – התשמעי גם את? – – ירושלים נולדה מכוחו של זה ובשלו גברה על יריבותיה מסביב – על שכם, נוב וגבעון גברה ונעשתה גברת הערים – –

הרגשתי כמו תמיד כי יש איזה קשר נעלם בין דברי כמהם ובין שאלתי, כקשר אשר בין ירושלים וגיחון. אף אין זאת כי האדמה הנוקשת במקלו לוחשת לו בהד עמום את תשובותיו הנעלמות – – כן חשבתי והקשבתי גם אני לקול המים הטמירים המפכים בעוז נצחי – – – מים… מים.. – פיכה הגיחון בעוז – מי־תמיד להר ציון…

– בוקר טוב, הגלעדית. – העירני קולו העז של טוביה הרכוב, כשהוא נעמד אצלי אצל בריכת המעין וסוקר אותי בקנטרנות.

– בוקר טוב גם לך, טוביה. – עניתי ותמהתי לפשר הדבר.

ומיד השגחתי כי מאחוריו מתנהלת דמות רכובה על בהמה קטנה, והיא לא היתה ידועה לי עד היום. בעוד טוביה רכוב הדור בראש על בהמתו האבירה, התנהלה אחריו דומם בת־לווייה, אשר פניה לא נראו בעד לרדידה ורק עיניה מבוהלות ונכנעות ושבו ונחבאו.

– מי בת־הלוויה הלזו? – נעורה בי סקרנות, כי פנים כאלה לא נראו תוכנו.

– זו האשדודית אשר אני מביא אלי. – גילה טוביה בעזות ועצר בסוסו, כשהוא מסב את ראשו כלפי הרוכבת אחריו – נאה לא כן? בת נכר שעיני תכלת לה כים לחוף אשדוד. ונאלמה – קולה אינו נשמע. אף שומעת לקולי ותנועתי. כזו חפרה. – והאשדודית הניעה בראשה תנועה שאינה־נראית כמעט לשמע שמה, אף שלא הבינה כנראה את המדובר בה. רק את קולו של טוביה שמעה ולא גרעה ממנו את עינה.

– ראית, אוגיה? הנה הניעה בראשה להסכמה. הס מלהמרות את פי. – צחק טוביה בעליצות. – ועתה יהום המחנה כאוות־נפשו על האשדודית אשר הבאתי, כי לא מפי אנשי החוקים הללו אני חי ולא מצרור כספם שקלתי את המוהר לבית אביה של חפרה. מחיל פרס לקחתי נתתי לאשדוד – כשמשון לקחתי ונתתי גם אני! –

הבטתי אל טוביה ואמנם היה בו משהו, שהזכיר ברגע זה את אגדות שמשון. יהירה ואיתנה היתה רכיבתו על הבהמה, עטיפה ארגמנית היתה נפשלת מכתפיו ונופלת עד לקרסוליו, חרב נקשה בארכובותיו – והארגמן, הגדיל וריקוע המתכת הפליאו בעושרם. אין זאת כי אמת סח ידוע עליו ועל בית־אביו בדבר החיל שעשו עם האשדודי והפרסי. – מחשבה זו חלפה בי, כאשר חשתי שוב במבטו של טוביה שהוצת באש ורותק אלי.

– מה לך טוביה, כי תביט בי עוד? – שאלתי.

– כי חוורו פניך, אוגיה. –התמלט מפיו בקול ניחר – דלו מאוד מאז ראיתיך לראשונה ואהבתיך – ח – אכן, לא ידעת עד מה אהבתיך אז. עיניך לא ראו זאת כי רק את טוביה ראית.

– ודאי, את טוביה ואותו אני רואה כעת. – ניסיתי להפוך את דבריו למהתלה.

– זאת ידעתי. – השיב בקול חנוק – ובל אלה עוד אימצה אותי תקווה, כי בכוחי הרב אצליח לקחתך.

– אין לוקחים שכמותי בכוח, טוביה. – עניתי במנוד־ראש.

– זאת הבינותי גם אני לבסוף ואז פניתי אל עושר ונכסים אשר אעשה מאשדודי ופרסי ואמנם עשיתי.

– גם עושר ונכסים אינם לוקחים את לבי. – הוספתי.

– גם זה נתתי אל לבי. – אמר בלי רוגז – ואז אמרתי לעצמי: די… את האשדודית אביא אלי ועל אפם של כוהן ומתיחש אקים יחש משלי אשר יהיה לפלא בעיני כל העולים.

– ומה תפעל באלה, טוביה? – חקרתי.

– מה אפעל… – נבוך לשאלה ולא מצא מענה מוכן – הרי ידעתי אשר יחשבו בין העולים כי מאנשי “טוב” אנחנו, מגבולות מזרח הארץ, בה התערבו אבותי עם מואבי ועמוני – לו יהי כן! – אשוב איפוא אל מחצבתי ומכורתי ושם אהיה אדון ושר, ועל האהבה אני אפסוק כפסוק אחד על משתה יין. גם לב לוי אקנה בתרומה שבידי ולב כוהן בקרבן אשר אשלח – את רחמי יהווה של יהודה אקנה לי בקרבן – ח –

וצחוק והחלטה נחושה היו מלווים את דבריו, כאשר הניף את מגלבו והבהמה תחתיו הרתיתה. אחריה החלה מתנהלת בת־לווייתו בלי השמיע קול – ואני עוד שעה ארוכה הבטתי אחריהם, ברדתם הלוך וירוד עם הקדרון לעבר אהלי טוביה אשר בקצה המחנה. הד פעמיהם צלל באזני והזכיר לי כי עם מעשהו של טוביה גונב חזון חדש אל העולים – אולי הפוך לאשר חלמנו עד היום אך גם הוא כוחו גדול: אולי חזון השקר הוא שגונב אלינו בדבריו – – ורק עתה החילותי להבין מה קסם לי בחידתו תמיד – –

עמדתי ולא בטוביה היו מעייני אלא בדמות הנאלמה – הילדה האשדודית – אשר נלוותה אליו בהכנעה. אף שפניה לא נראו לי, הכרתי בה משום־מה אחות אשר חציצת עולם מפרידה בינינו… היא תבוא לאוהל, תסיר את עטיפותיה, את מחלצות החג תפשוט ואת עדייה מזרועותיה. אז תתמוך את פניה הקטנים והלבנים במרפקיה ולבדה תשב באוהל של טוביה. ערב ויום תשב דמומה, תביט בעיני התכלת ותקשיב למתרחש סביבה: מי העם הזה – – מה הוא עושה – – על מה נלחם ועל מה יריב תמיד בינו לבין עצמו? – – תקשיב בבדידותה ותהרה לטוביה, כי אותו תאהב ומפרי בטנה תביא לו…

ולמחשבה זו התנודדתי כאחוזה בהלה: מפרי בטנה – – הילוד הממזר.. אשר דור שלישי ורביעי נגזר עליהם כי לא יבואו בקהל העם הזה – – כי יתייצב העם כאיש אחד, יתבדל כהיבדל מעל הנגע, יחזור וישנן את הכתוב במגילות העתיקות: לא יבוא זר בקהלך – – – – ורגש רחמים עמוק תקפני למראה הזה, כי ידעתי שאין עצה: כן גזרו אבות, כן פסקו – “תו־נצח” – ומי יבטל אותו?! – –

– השמעת, אוגיה בתי? האשדודית הקטנה של טוביה קוסמת היא. – הסיחה לי פרודה את שמועתה ימים מספר אחרי ראותי את טוביה – כן אומרים הכל במחנה.

– אך סיפורי אוויל. ניסיתי לדבר על לב פרודה המבוהלת.

– אמת, כי את נפשות האנשים היא מצודדת, – עיגלה פרודה את עיניה – וגם את נפש טוביה צודדה בקסמיה, למלא את כל משאלותיה מקטנה ועד גדולה. ואמנם בעדי זהב יקשט אותה, בצמידים ובעגילים – והיא על מיטה יושבת ולפניה שולחן ערוך, קטורת ושמן ערוכים ומבני־ביתה האשדודים יבואו לבקר אצלה תמיד.

– האמנם יפה היא? – נתפשתי לשיחה בסקרנות חדה.

יפה.. – עיקמה פרודה את פיה – כגילולים שלהם יפה, ככל שימצאו הבחורים בין האשדודיות הללו ולבם נמשך כעת לשם בעבותות קסמים.

– האם רבים הנמשכים?

– אך מגיפה היא במחנה. – שילחה פרודה את לשונה בכעס – אומרים כי מאסו ביהודיות אשר דבקו יותר מהם בכוהן ובלוי. כגבר מתיימרת היהודיה להיות, אך הנכריה נאלמה היא ואת חוקה יודעת… אך שערוריה במחנה! –

פרודה הלכה אך שקעו הדברים אשר סיפרה ונראה גם לי כי יש בהם מן האמת. מאהלי טוביה עלה קול שאון בערבים ואין זאת כי צדקה פרודה בדבר המשתים הנערכים שם. מאנשינו הלכו שמה לבושי חג וכן נראו פני אורחים זרים שעלו רכובים בשביל – מן האשדודים היו, אשר לא הרימו עיין בעברם ולא ברכו אותנו לשלום. כבדי־בשר ומיושבים איתן התנהלו כסוחרים למיקח־וממכר.

– בואי אוגיה ולידוע בעלך קראי, לקחת חלק במשתה של טוביה. – קראו הבחורים ההולכים אל המשתה.

– הוקירי את רגלך משם כי מנאפים כולם! – חרקו שן נשי הידועים והזהירוני מללכת.

ואורחים הוסיפו לעבור בשביל, אף הביטו על סביבם בפליאה ובחשש… אולי דימו לראות מחנה עולים גדול הרבה יותר או אולי העלו על דעתם כי העיר החרבה כבר בנוייה על תילה? – כי יש אשר הביטו על סביבם וכבשו את עיניהם בלעג מסותר. – – אך נתקלו עיניהם בעשן המיתמר מהמזבח, והשתהו והראו זה לזה ביד.

– מתבהלים הם… – לחשה פרודה אחריהם בשמחה לאיד – העשן על מזבחנו מכאיב את עיניהם, כסרבים וכסלונים להם העשן הזה.

והקוראים7 הוסיפו לנהור ביחידים ובחבורות, מגזר ומאשדוד באו, כי גדול המשתה שערך טוביה. צהלת הסוסים הצונפים עלתה משם, הבהמה נערה על שקי הבליל ובחורי טוביה מפתחים לבהמה ועומדים על האורחים לשרתם. האמנם קמה ברית ביניהם ובין גויי הארץ ולא ידענו? – – עם מסיבת הזקנים שלנו עמדתי והקשבתי לדבריהם על המתרחש במחנה ובארץ מסביב, כעשותם כל הימים הללו.

– רוכלים האשדודים כפלשתים אבותיהם. – אמר אליועיני והחליק את זקנו השב.

– הללו עצמו והעשירו במאוד־מאוד. – הוסיף מעשיה את חלקו.

– בכסף בברזל ובדיל יסחרו אל הגויים. בסוסים פרדים ורכב. – מנה מכנדבי.

כן מנו והלכו את סחרה של אשדוד ובאניותיהם המפליגות למרחקים דיברו. שמות הארצות שהללו סוחרים אליהן – מצרים… דדן, פרס. – חזרו ועלו על שפתיהם וכן עממה מהשיטין השאלה הכמוסה: מדוע אשדוד סוחרת אל עמים ויהודה חרבה? – – אותה שעה קולות הקרואים בשמחתם היו מגיעים אלינו, אך הזקנים מוסיפים לחקור ולחידות עולם:

– מן המדבר ומההר בא יהווה אלינו שלא כדגון אלוהיהם אשר הביאו מן הים… ואסר עלינו יהווה את הרכב, אסר לסחור אל עמים ולהתערב בהם, לקחת מבניהם לנו או לתת מבנותינו לעמים – – אך כרוב הבמות, רבו הזונים אחריהן בישראל וביהודה כאחד. – –

– ולא כופרה מאז חטאת שומרון? – הפליגו הזקנים לחקר מופלא זה של דרכי יהווה עם עמו.

– גולת יהודה רצתה את עוונה. – הסב אליועיני החכם את השאלה הכאובה לאפיק נהיר יותר – כי אמרה יהודה: אני את אלוהי האמת הבאתי עמי בבלה.. נביאי הלכו עמי בגולה – – אפרים לא נשמר מהתבולל בין העמים, שלא כיהודה אשר את מצוות הטהרה הביא עמו בבלה.

– לא טומאה בחי ולא טומאה בגילולים. – אישרו הזקנים.

– כי לד' אלוהיכם תטהרו… – גמרו פה־אחד ובחומרה זקני בתי־אב.


 

כב.    🔗

ואמנם ראשי בתי־האב פסקו והשערוריה של בית טוביה הכריעה את הכף כי אין עוד להתמהמה ויוצאים אנו אל הגלעד.

– ישבנו דיינו כאן. – הודיעני ידוע למחרת, ואדע כי כלה ונחרצה. והרי כך, למעשה, אירע לי בכל פעם. תחילה נראה לי, כי אני פועלת ומאתי יוצאים ההחלטה והמעשה, אך התברר תמיד, כי איני אלא נפעלת מכוח החיים סביב ודוחפיהם. כן היתה ראשית קשרי עם בית הידועים וכן מעשה גלעד כעת. כן מעשה טוביה וכן סודי עם בן שאלתיאל – – לזכר האחרון הזה נתחמץ לבי, אך החרשתי ובפנים לבי החלטתי, כי מוכרחה אני לראות את זרובבל ואחר־כך אעשה, ככל אשר יאמרו לי לעשות –.

ובלי הגד לאיש, החלפתי את שמלותי ועליתי אל ההר, מקום שם התגוררו כבר מחורי העם וכוהניו. הלכתי שפי, אף שידעתי כי עיניים רבות תקרענה לרווחה כאשר תראינה אותי שואלת למשכן הפחה. בפסיעה איטית הלכתי, כשלבי פועם, בהרגישו שעת־פרידה.

– זה בית התרשתא? נא הודיעוהו כי בת בית ברזילי כאן והדבר נחוץ. – הודעתי לשומרים.

הללו הביטו בי, כי לא שעת ביקור היתה – ולא מנהג הוא שאשה מהעם תטריד את הפחה בביתו. אך אני לא נבוכותי והשוערים חככו ולבסוף פנו לשאול את הממונים עליהם. במנוחה הסבתי את עיני להביט אל הבנייה אשר הוחלה על ההר עם ראשוני הארמונות לפחה ולכוהן־הראש, לחורים ולסגנים. ראיתי את העושים באבן ובעץ בכה ובכה מסביב להר־הבית ומחשבה אחת ניקרה תוכי: כל זה יוקם ואני לא אהיה כבר כאן – – חלומי אני ירחף על הרי גלעד – –

בחולשת־דעת זו החילותי לפקפק אם זרובבל יצא אלי לעיני כל העומדים והנה יצא ובפסיעה רהוטה קרב אלי והוליך אותי לפנים. הביט בי ארוכות כאשר נשארנו לבדנו ובשתיקה הראה לי מקום לשבת וגם הוא ישב אצלי. דוק עצב היה פרוש על פניו, אך ניכר כי בואי שימח את לבו והוא חייך ואמר: היטבת לעשות.. היטבת הפעם כמו תמיד.. אוגיה האמיצה.. ולא גרע ממני עיניים אוהבות. כעת נחלצתי גם אני מצבת העצב שלפתה אותי מאז הבוקר ושאלתי בחיוך:

– במה היטבתי לעשות, התרשתא?

– אל נא תקראיני בשם זה. – מיחה מיד – בשמי אני קראי לי בקולך הרך, אחרי אשר רואה אני אותך אצלי.

– במה איפוא היטבתי לעשות, נשיאי מבית דוד? – עשיתי את עצמי כלא־שומעת והייתי שמחה לקנטר אותו הפעם.

– הלא תקראי לי כאשר יקראו לאוהב פשוט. – חזר כי הבין לקינטורי.

– באתי להפרד ממך, בן שאלתיאל. – אמרתי וניחמתי כי פניו נעצבו משנה.

תשובתו לא באה. כי בה בשעה נפתחה הדלת והעומדים הגישו את ארוחת־הצהריים לפניו. הארוחה נערכה לשניים ואחר־כך שוב נשארנו לנפשנו. בלי אומר ודברים ישבנו והבטנו איש אל רעותו, בלי לנגוע עוד באוכל שלפנינו. ידענו כי עצב הפרידה פרוש במבטינו, אך עם זאת נפעמנו מאושר לא צפוי, שנמצאים אנו יחדיו. זו פעם ראשונה אשר ישבנו יחד ולא היתה אימת זרים עלינו כאשר היתה תמיד.

– אך עתה נתתי אל לבי, – אמר זרובבל חרש וגיפף את ידי – כי עוד מעט ושלמה שנה מאז ראיתיך לראשונה.

– כן, עוד מעט שנה. – עניתי.

– והאמנם אהבנו? –חייך אלי בעצב – הן קרובה היית לי ברוחך יום־יום מאז ידעתי כי נזרע אורך בדרך לפני, אף בלי שהיית עומדת בצידי.

– האמנם כך תדבר אל ישראלית פשוטה אתה, הפחה? – שאלתיו אף שלבי היה בטוח באמת שבדבריו.

– ואם פחה, אוגיה? – תלה בי את עינו – היחיה פחה בחזון בלבד אשר הוא רוח בלי בשר, או החיו כן אבותי או אבותיך? האם לא ראו עם חזון הרוח חזון בשר בחושיהם והוא שהוסיף להם עצמה? אוגיה – משכני עד לחלון החדר והראה כלפי חוץ – אמנם שם עמד גם אז בית־המקדש, אך פה עמד בית המלכות וסיפו של זה בסיפו של זה נגע. היה קרוב גם יהווה של יהווה אל כל מעללינו – אם רע, אם טוב – לכך הוא אל עליון ואנו בני־תמותה.

– תמיד אותה השאלה של טוב ורע.. – עוררתיו מהלך מחשבותיו במגע ידי – אכן, נראה כי מלחמת־הדברים הזאת גברה גם במחנה מאז הביאו בני טוביה את האשה האשדודית אל אהליהם ומהם ראו רבים ונכונים לעשות כמוהם. העם רוגז, ראשי בתי־האב מפליגים בכעסם לזכרונות עבר ושוב אין חולק כי הללו מחטיאים… כן ערוכה המלחמה.

– כן, אוגיה… זו מלחמת הדורות של העם הזה, מלחמת הטהרה החמורה והמצווה החוצצת את הכל לשנים: אנו והגויים סביב. אנו והחטא המפריד בין שנינו – מה שם נקרא לו?

החרשתי אף התפלאתי בלבי עד מה משותפים דברינו בלי שהתראינו, על הכאב והספק אשר בהם. אין זאת כי שיבת־ציון כולה חדורה בהם והם התעוררו כציפרים מבוהלות, כאשר רשיון המלך עורר אותנו לשוב ולבנות את החרב. או אולי נודעו השאלות האלה גם בשנות היותנו בגולה: מי אנחנו – – ובמה שונים אנו מהגויים סביב? – – כל זה חלף בראשי מהר כאשר הבטתי אל הפנים האהובים ובהן חרותה השאלה: – ומה כעת? – – ומה יבוא אחר־כך, אל צבאות?! – – לא יכולתי עוד לשאת בשתיקה העצובה ונגעתי ביד זרובבל בנעימה של קלות־דעת:

– האוכל לפנינו ולא נגענו בו. אחר־כך ילעזו עלינו כי לא טעמתי מלחם הפחה.

ברמיזה זו פיזרתי את הערפל שעטף אותנו, בצחוק ובשמחה אכלתי וזרובבל אכל בתיאבון גם הוא. שיבחתי את המאכלים מבשר הציפור עד לצלי הכבש וצלע הבקר שנערכו על השולחן ועד ליין המזוג בכוסותינו. שיבחתי את המטעמים והממתקים הערבים, אף שעצב הפרידה לא הניח לי. הרימותי את כוסי לחיי הפחה, כשלגימת היין עוברת בקרבי כנחשול של חום.

– ערבים, הפחה, מטעמיך כאהבתך אלי. – אמרתי – נשתה בטרם נפרד.

– הם ערבו גם לי – השיב במאור עיניים – כי את יושבת עמדי, ולא הרביתי לאכול מכבר, כאכלי היום הזה אתך.

וצחקנו. השתעינו על כל שהתרחש במחנה במשך השנה. בכוהנים שהחלו משמינים מעבודה ורוב בשר עד שהעם החל רוגן באהלים, כי הכוהן את מבחר הכבשה דורש ואת התרומה המעולה יקח – – בזקנים, שאין דעתם נוחה ממנהגי העבודה החדשים ואומרים הם, כי יש בהם משום עבודת כהני הבל והתנין – – בצעירים שלבם נוהה אחרי גויי הארץ ובנותיהם – ובמחלוקת הנמשכת בין הבמות הנידחות ובין מזבח הקודש שהוקם על הר ציון – באיבה בין הר גריזים והר ציון אשר גברה, כגבור השנאה בין הכותי והיהודי – –

– ומה יהיה בסופם של כל דברי הריב האלה המעמיקים והולכים? שאלתי.

– את מעמיקה לשאול. – ניסה זרובבל להפוך לצחוק את שאלתי.

– לאשה הישראלית מותר לשאול את השאלה הזאת כגבר. – עניתי בכובד־ראש – כי גם היא מלשדה ומחלבה תורמת לשיבת־ציון.

– האמנם תורמת? – שאל זרובבל והתבונן בי ארוכות.

– זו חובתה וכאבה. – עניתי.

וזרובבל חיבק אותי באהבה. אולי בפעם ראשונה הכיר היום לדעת מה סבל ויסורי אמת קיננו תחת קליפתי. נהג בי מנהג זהירות ורוך, שוב לא דיבר אלא ציפה שאדבר אני, הפציר במבטו: השיחי, אוגיה, הקלי מלבך – –

ואני לא יכולתי לעצור ושיתפתיו בכל אשר נצבר בי. על ידוע בעלי דיברתי ועל החיים הצפויים לי בצאתי אל הגלעד. על עצב הפרידה המלווה אותי ועל הדאגה לו לפחה, שאני רואה אותו עמוס מעמסה קשה בלי שיאמר לי מה היא: האם כבלי בית המלכות מעיקים עליו או כבלי שררה? – – דיברתי בשקט ותבונה והזמנתי גם אני: השיח, זרובבל, מכל שבחובך וידענו שנינו את הצפוי או הכמוס בחיקו של העתיד – –

הצפוי או הכמוס… – נרתע זרובבל ולשונו נעצרה. – לשם מה ננחש אותו כדי שיטול ממנו את חפץ החיים של ההווה? אל נהיה צופים לעתידות כי שם חולשים כוחות גדולים ממנו אשר אין לנחשם. בחיק העתיד הזה, מלכים אדירים נופלים וכסא מלכותם הופך לאבק פורח, קול נצחון נשמע וקול תבוסה. שם – הגיבור מושפל ואשר ישב במחשכים עולה אל־על. שם גלגל מעשים גדול מנסר בלי־הרף. הנוכל לדעת מה ינסר בגלגל זה של העולם, בו עמים יורדים ועמים עולים, ואנו כקנה נעוץ בהר הזה וים נגרש סביב? – –

– אוגיה האהובה… – המשיך עתה ברדת הדמדומים עלינו – לא אסתיר ממך דבר בשעה זו, בה אנו נפגשים אולי לאחרונה כשני יצורים מאושרים ואומללים גם יחד. לא אסתיר כי מנסה אני לנחש את הצפוי וכי אני מציץ ממקום זה אל העבר, חוקר לימי ראשית ושואל לסוד העם הזה, אשר על ברכיו נולדנו. כתלמיד מקשיב הייתי ואת הנביא הצעיר אלי קראתי, כדי לשמוע מה בפי הדור הזה על אשר היה ואשר יהיה. אני שומע לדבריו וחושב הרבה אותה שעה מה הקשר ביניהם לבין אלה שקדמו לו – –

– ומה הקשר, זרובבל? – – –

– ישנו והוא חי והכרחי אף שרוצים אנו להתנגד לו – קרא זרובבל בהתרגזות כלפי עצמו כמו לחם בה בשעה באויב בלתי־נראה – כי אומר לי הנביא הצעיר: בעבר היו נביאים גדולים אשר הניחו את היסוד ובנו את במת הקרב הראשונה של יהווה עם הנכרים. אליהו שחט את כוהני הבעל, אך כאשר ראו הבאים אחריו כי אין ללחום בבעל בשחיטה, שאלו דבר חדש מפי יהווה – חזון ביקשו ממנו. כן נולד החזון אשר ליווה אותנו עד לנהר כבר, שם התנשא מאוד. מתוך חולשתנו ושפלנו התנשא למלוך מלכות עולם.

– וכעת בשובנו אל הארץ?

– כעת עומדים אנו טעונים בחזון הזה ותוך המלחמה באשדודים, התבדלות משומרונים וביעור המנהגים אשר דבקו בעם־הארץ העלוב, המערכה ממשמשת ובאה. –

– ומי העומד בראש המערכה הזאת? – שאלתי.

– לא עוד מלך כבעבר… – המשיך לאט – אף לא נשיא ופחה אף לא כוהן, כאשר נחשוב בראותנו את עשן הקרבנות עולה.

– האמנם תחשוב כן! – נרתעתי כאילו ראיתיו שולח יד בקודש.

– כן. – – לחש לי כלואט סוד – זאת ראיתי ונוכחתי, אף שאיני אומר לאיש. ימים יבואו ויוכיחו כי לא בחיי מלכות יקום עוד העם הקטן הזה. גם הנביאים חזו זאת, אך לא הספיקו להשלים את חזונם.

– הם ניבאו על העם כולו – הזכרתי.

– אמנם על העם דיברו, אך המשפט אשר נוצר מדבריהם קבע חיי יחיד.

– הם על אשמת העם דיברו. – חזרתי.

– אך מדבריהם עלה החוק של אשמת היחיד. – חזר זרובבל בקול שקט, כמקבל עליו גזר־דין.

לא יכולתי לשכנע את עצמי כי זרובבל צדק וכי הוא בעצמו הסכים לאשר דיבר בכל לבו ומאודו. נראה כי הוא נפתל עדיין עם נפשו וכופה על עצמו דבר שהוא למורת־רוחו.

ובטרם התלבנו לי הדברים האלה, נכנס העומד בפתח, ואמר, כי הנביא הצעיר מחכה להיכנס בשעה שנועדה לו וזרובבל קם באי־רצון והניע תנועת־יד נואשת: יבוא – – כעבור רגע עמד לפנינו הנביא הצעיר, שפניו נתקשו מאז ראיתיו לאחרונה, בהספידו את הנביא רבו.

– שב, נביאי – – הציע לו זרובבל לשבת.

– לא נביא אני, הפחה, כי תלמידם של נביאים שהיו. – השיב כמתבושש אך גיאה גם יחד.

– זו האשה אוגיה לבית ברזילי הגלעדי. – הראה זרובבל עלי.

– הכרתיה כבר – סינן הצעיר מפיו והיה כמאמץ את זכרונו.

– הכרנו בשעת ערב על ראש ההר כאשר שמעתיך מדבר לראשונה. – הזכרתי לו והוא הניע בראשו והסב את מבטיו אל זרובבל.

– אכן, הזכרת לי.. – התאושש גם זרובבל למבטו. – כי לא איש־רעים אתה, נביאי, וכי אץ לך המעשה שאנו עושים. מיד יובאו אלינו המגילות והקולמוס, אך חוששני אם יעניין הדבר הזה את אוגיה הגלעדית.


 

כג.    🔗

הצצתי בסקרנות אל המגילות הקולמוס והקסת אשר הובאו ואראם לדעת כי אינני מפריעה. מן הצד ישבתי עם ראשית עבודתם והטיתי אוזן להקשיב. הנביא פרש את המגילות, אחז בעט והחל קורא לזרובבל את הכתוב, או יש אשר הפסיקו והחליפו ביניהם דברים, שהיו תחילה סתומים לי, עד ששמעתי את הנביא מסביר בתוקף את דעתו:

– מעלת הפחה –, אמר הנביא לבסוף בלשון יבשה – הנה נחקרו המידות כפי שנרשמו בספרי הנביאים והכתובים, אך לא במידות ובכלים העיקר, –העיקר הוא יד מי תקים את המקדש? – החורים והאצילים אינם זריזים להרים מאוצרם לעבודה, והכוהנים אשר עם בן יהוצדק אינם מאיצים בהם, אחרי שהמזבח עומד על מכונו והקרבנות מובאים כסדרם.

– אהה, נביאי! – נאנח זרובבל ספק בכובד־ראש ספק בחיוך מרגיע – על שום מה רואה הנך את הכוהן עומד לנו כצד ומתנגד? האם כוהן־הראש ידו לא היתה נאמנה אתנו מראשיתה של שיבת־ציון?

– הפחה זרובבל, – חזר הנביא בתוקף – רוצה הנך לחפות על הניגוד שנתגלע בעם, אך הוא ישנו. שלטונה של הכהונה הוא והיא הנאמנה גם על הפרסי יותר מהפחה לבית דוד ומרצון העם גם יחד!

– הנה, נביאי, זו דרכך תמיד לראות את הקצה ולא את הפשרה; לדעתך, אך תהומות בכל: תהום בין הפחה וכהן־הראש; תהום בין העם והכהן, תהום בין הרצוי והאפשר. אך אם אין אנו יכולים לבנות את המקדש בתפארתו, נבנה אותו כאשר תשיג ידנו וגם זה לא ייעשה אם נעמיק את הקרע ונראה בכל פילוג. שוב ובדוק את המידות ונכין את האבן והעץ. אל תחמיר אתנו ואל תקפיד כחוט־השערה. אז הכהן יתן יד והסגן והעשיר יתעוררו בנדבת לבם. העני ירים חלקו ומקדשנו בשלום יקום!

– לו יהיו כדבריך, הפחה, – קם הנביא ואסף את המגילות אשר הביא.

– כן יהי. – סיים זרובבל בחיוך, כמבקש להפיס את דעתו – כי בחיי מדינה ועם אין פועלים בראיית הרע בלבד; גם בראיית הטוב יש משום ברכה לשיבת־ציון.

– אזכור, נשיאי הפחה. – השיב הנביא בנעימה כבושה ונפטר מעלינו, כשזרובבל הוסיף להלך אנה ואנה, צוחק אך נרגש מאוד.

– הנה גם כאן, אותה מלחמת השפתיים, ואני עד מה עייפתי ממנה, אוגיה – אמר אחרי צאת הנביא. – היא הממוטטת מתחתי את הקרקע, ולא היא כשלעצמה הנוראה. דו־הקרב המתחולל אחריה ברוחי נורא ממנה. הראית מושל, נגיד או נשיא בעם, אשר דו־קרב לו עם נפשו ועם אלה אשר מחוצה לו בעת ובעונה אחת?

ריחמתי את זרובבל, שראיתיו במבוכה זו והבינותי לשרשיה העמוקים. ידעתי כי ידי חלשה מלעזור לו ורק את ידי הושטתי:

– הרגע, נשיאי, – אמרתי – הרי אשה כאן לפניך.

והוא הביט אלי כמתעורר.

– השקט והרגע. – אמרתי בחיוך והרימותי את כוסי וגם לו נתתי את כוסו – הרי היין לפנינו. נשתה אותו לנצחון הטוב והאמת.

והוא שתה והצמיד את עינו אלי.

– הרגע, זרובבל, כי אהובה נמצאת עמך בערב זה. – – חזרתי והושטתי את פי. – יהי לנביא אשר לנביא – חזון אמת או חזון שקר ואתה השאר בן נאמן לבית־דוד – – –


– – – שקעו דמדומי יום אחרונים כאשר יצאתי את הבית וזרובבל אתי ללוותני במדרון הגיא. במחנה למטה פשטו כבר צללי הערב, אך במרומים היתה גדלות שקיעה פרושה על ההרים שהרהיבה את העין – – ומי נביא וינחש למראה הזה את אשר תהיה ירושלים הבנוייה! – האם רק מקדשה יתנוסס לתפארה על הר הסלע או מגדלים וחומות בצורות ישובו להתנוסס כמגן לעיר הזאת, או חיים ישוקו בה על הטוב והרע שבהם גם יחד? –

– אילו נשארת עמי בזה. – השמיע זרובבל ברעד־לב.

– היה חזק, הפחה. – ברכתיו בשקט – איתן ברוחך היה תמיד. ובשעה קשה שא את עינך אל הגלעד, משם קול האדמה ידבר אליך, והוא יגלה לך כאשר לי גילה: כיצד כוחו של עם נולד ומקור עוזו של מושל בעם מנין – – והלכתי בלי לפנות אליו, אף שידעתי כי שעה ארוכה עמד והביט אחרי עד רדתי.

ולמחרת יצאנו. בלי הבט סביבי קמתי עם בית הידועים בעוד השחר עולה בראשי הרים ונתברר לי, כי אמנם הולכים עמנו בני חבייה והקוץ, חוץ למעטים שפרשו. הלכנו באורחה גדולה וחיש מהר נשאר הר הבית מאחורינו. עוד מעט ומקום המחנה ליד המים לא נראה גם הוא. החילונו יורדים מההר מזרחה ורק עתה נתתי את דעתי על בתרי־ההרים הנוראים שפערו את פיהם לרגלינו ועל האד אשר עטה כל מראה עינינו ממזרח.

– שם, בתי… – שש כמהם להראות לי במקל שבידו לצד מזרח. – שם ירִחו וים־המלח… שם הירדן זורם בתוך סובכו – – –

ולא זז עוד מצידי. ככל שירדנו עם ההר גבר החום עלינו ושוב לא נראו אדמות מטע או שדה מזרע, חוץ להרים שנתגבבו עלינו וביניהם תהומות. אף־על־פי כן לא הפחידה השממה. ידענו כי יורדים אנו ליריחו ובה התנחלו כבר בתי־אב של כוהנים. כן נאמר לי כבר, כי זו הדרך היורדת מימי קדם מירושלים למזרח ובה שיירות עברו, אורחות עלו, מפה ירדו צבאות ללחום – מפה נלחמה ירושלים את מלחמותיה ושפכה את שלטונה.

– זה המעוז של מלכותנו – ממזרח. – הזכירו זקני בתי־האב וקומותיהם הזקיפו.

לא נעלם ממני, כי גם פני ידוע בעלי זחו מאז יצאנו לדרכנו. הוא לא קרב אלי ולא גילה את שמחתו, אך בטרדתו הכרתי מה שמחה גרמה לו היציאה. אמרו עיניו ששוטטו על פני השיירה: הנה עקרתי סילון ממאיר מגוף כואב ועתה ישוב הכל לתיקנו. הביעו תנועותיו: הולכים אנו למקום שם ישוב הכל לאיתנו. והוא דאג למאכלו ולמשקהו של אולם, כאשר לא דאג מכבר. היה קורא בשמות חיבה גם לפרודה ולעזרא בעלה וילדיהם. ואשר לכמהם – לא זזה יד ידוע מידו עד ירחו והיה שואל בעצתו בענין חמור וקל.

– אין דבר.. מעתה ייטב הכל וישוב להיות כמו בעבר… – יש וחלף מבט ידוע על פני, כשחום הערבה שם לנו מחנק אחרי צאתנו מבין ההר ואנו מתקרבים לירחו.

מעיי החרבות של ירחו, שהתנוססו בעד חורשות דלות של עצי דקל, נפרשה אותה שעה קללה מעציבה, בכל אשר פנתה העין על פני הארץ המלחה. בערבה רחבת־ידיים השתוללו רוחות, והן נשאו על כנפיהן מערבלות אבק לבן ועטפו בהן כל מזה־רעב וציחה־צמא בדרך –

– נעבור את הארץ המלחה ונבוא במעלה ארץ הגלעד – – העירוני דברי ידוע. והוא שהה בצידי, שאל אם נוחה ישיבתי על הבהמה. החזקתי לו טובה על הדאגה ואף־על־פי כן ברכתי בלבי כאשר נעזבתי לנפשי, כי הכבידה עלי ביום הזה משנה הכרת החטא אשר חטאתי לו. אולי הרוחות של הציה השפיעו או זכר ירחו – – אולי המעמקים אשר לתוכם ירדנו ואשר במראם בלבד היו משכינים מורא – – אני חוטאת.. פלחה אותי בבהירות שאין מחלץ ממנה ההכרה הזאת, כאשר הגענו עד למים העכורים והזורמים בגאון קדמון וחרישי של הירדן.

ואמנם המים העזים זרמו בין הסבך המטה את ענפיו וגזעיו, אשר רגל איש לא דרכה בו מכבר – – על שום החטא נענשה הככר הזאת בימים קדומים וצורפה באש ובגפרית – בחטא תטוהר עתה, כאשר שבי־ציון עוברים בה גאולים – – כל קרבי הרעידו לנוכח התוכחה הנשקפת מכל פינה במקום זה ואף־על־פי־כן עמדתי קסומה: חטאת.. הלכת אחרי לבך כל ימי לכתו של העם הזה במחנה – – בושי, אוגיה, ואין בך בושה… הכלמי – וממאנת את להכלם – –

– אוגיה, בתי… – נגעה בי יד אבהית כמושה של כמהם ועוררה אותי מדמדומי – העם נח ליד המים ואחר־כך נעבור, כי פה המעברה של הירדן.

– המעברה? – – הבטתי כחולמת על זרמי המים המתפתלים למטה ואימצתי את זכרוני לזכור דבר־מה. – האם זו המעברה בה עבר ברזילי סבי? ואתה כמהם סיפרת לי…

– סיפרתי… התבונן אלי ועיניו אורו מגאון – רק דברים אשר ידעתי אותם סיפרתי.

– סיפרת כי נאמנות חרת אבי־זקני על ימינו, כאשר העביר את המלך הגולה ואנשיו את הירדן? – שאלתי.

– כן אמרתי: נאמנות. – השיב בקול בוטח.

– ועוד זאת אמרת: כי לא עשות הטוב קובע ולא עשות הרע קובע –הנאמנות קובעת. ואני בגדתי גם בה, כמהם! – התמלט מפי ואדום תחתי.


 

כד.    🔗

– – עתה בא דבר, אשר ראיתיו תחילה בעיניים מבוהלות כאות מחריד. איש שב, סגוף ונענה יצא אותה שעה מטבילה במים במרחק־מה מאתנו, בתוך הסבך עמד בעירומו הדל עד שנוגבו מימיו. לא שעו עיניו אל העומדים כי במעטה צמחים כיסה את עירומו וכן ישב חרש שבת־אבל, דובב קטעי דברים כלפי עצמו. הנה השקיע את עינו במים הזורמים והנה קד לארץ ונשקה בפיו; פעם השא לרום את עיניו בעוצם רגשותיו ופעם הטיח על חזהו הכחוש או חבט ראשו בקרקע היבשה – –

"זכר־נא כי כחמר עשיתני ואל עפר תשיבני –

"הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר – –

“חטאתי מה אפעל לך?” – מילל ונשאר הוזה, כשהשמים הצורבים פרושים ממעל בלי־רחם.

הבינותי, כי רואה אני את האדם שנענש ושומעת את טענת העונש בכל מוראותיה. היא טוענת וזועקת: על מה באתני הרעה? מדוע מאס בי אלהי האבות שהיה יכול להשיב את הרעה ולא השיב? במה חטאתי כי הבאתי על ראשי את הזעם הנורא? – – כקסומה ציפיתי לאשר יוסיף המקונן לומר ולב יאמר לי כי מקינה זו בת שנות־אבל רצופות אשמע אמת אשר תהיה גם לי כאור באפילה –

“מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך” – –

שמעתי לא־אחת על הנזירים מיין וחיים בטהרה, גם על היראים והענווים בגולתנו אשר ערכו צומות ותפילות התקינו כדי לקרב את הקץ. אבלי ציון ראיתי בעיני, ששמו אפר על ראשם וחגרו שק למתניהם מאז חורבן הבית. אך כקינה זו עוד לא שמעתי – קינה שגזרה על עצמה פרישות מהחיים, ללא חשש מחיה רעה, ללא מחסה מגשם ומרוח, חוץ לסכך ענפים קלועים – – היה דומה האיש כמו ניצל מפורענות גדולה וערירי נמלט בהפוך אלהים את הככר. וכאשר מצא את עצמו בארץ־החיים בודד, קיבל עליו תכלית אחת: להבין את פשר הרעה שנגזרה עליו בידי שמים ומה צדק יש בפורענות? –

– אבי… – קרבתי אליו ממקום עמדי. – עוברים אנו בזה שבי־גולה ברחם ד' עלינו.

– שבי גולה? – פנה אלי ופניו סגופים ועיניו מבוהלות כרואות מחזה־אימים. – האם שבתם והחטא בקרבכם, כדי להמיט כלייה נוספת?

– לא בחטא אבי, כי… – שיסעתיו, ומיד הפסקתי כי גבר עלי המורא מאוד.

– יאזניה הרכבי, – חש כמהם לעזרתי וקרב אל האיש –. – התכירני, את כמהם? פי המדבר אליך, יאזניה קדושי! וזו מבית ברזילי הגלעדי, החוזרת אל נחלת בית אבותיה, כחזור בתי־אב רבים אל הנחלות אשר הוגלו מהן.

ועדיין לא שעה יאזניה אל המדובר, כי חזר בעקשנות־משנה לעבודתו. הנה שקע במחשבות האבל, בהיות עיניו תלויות במים הזורמים, והנה אץ מבטו אחריהם כשהם סוחפים קנה יבש או עוקרים עץ על שרשיו – גורפים מסע בלתי פוסק של צמחי הסבך, אשר שטו חיים אל הדרום.

– שם יכלו ושם ימותו ואַין מציל מיד המוות הנורא. – דובבו שפתי יאזניה אלינו כמקוננות גם על העצים העקורים.

– יאזניה קדושי, – הסחתי את דעתי מכאבי, כי רחמי נכמרו על הזקן. – בוא ועלה עמנו על הגלעד. בתוכנו תשב כאשר נקים את נחלת בית אבותי. בקרב בתי־אב גדולים תשכון ותהיה מכובד עליהם.

הרים הזקן את פניו המעונים אלי ובפעם הראשונה דיבר בקול צלול ונשמע גם לנו: מכובד… – הצטחק צחוק מר, – ואני מכבוד לוקחתי, מכבוד שר ואציל בעם. איה כבודי ואיה עשרי ונכסי אני? ביתי איהו והעבדים והשפחות, עדרי הצאן והבקר איים? – הכל לוקח ואני פקחתי את עיני בחוסר־כל בארץ גזרה זו, בה אני עושה את ימי ולילותי. פה מצפה אני למענה על שאלתי: במה חטאתי כי נענשתי עונש מר – ואם חטאתי חטאו רבים כמוני, מדוע לא נענשו גם הם? – –

– כל העם נענש, יאזניה קדושי. – השיב כמהם – ואם ענשך קשה הרי לא חטאך היה קשה משל אחר, אלא אתה קיבלת עליך את העונש ומשום כך קשה הוא.

– קיבלתיו עלי? – קרע יאזניה את עיניו העמוקות והכבות כשומע נצורות.

– ודאי… חזר כמהם בתבונה צלולה. – הכל הלכו בשבי או בגולה או נשארו כורמים ויוגבים בארץ. קיבלו את הטוב והרע גם יחד וחיו באשר יכלו, כי לא גזרו על עצמם מיתה ואתה גזרת.

– אכן גזרתי והצדק עמך, אחי. – הניע יאזניה בראשו להסכמה. – גזרתי כי מחשבות כבדות כעננים ירדו עלי. ראיתי בבלע עם את עם ואין משטר בארץ. בא חזק להחריב חלש ממנו ויד מי שלחה אותו? – האם חטא כופר או חל סדר בעולם, אלמנה הושבה לה הגזילה ועשוק ניצל מידי עושק?! – – וכונן את עיניו לרום, משם יקדה השמש ושילחה בכל את קרניה הצורבות.

– ויודעני כי הטחתי דברים קשים כלפי שמים. – נדם שפוף כירא את המילים אשר השמיע – ומזה שנים אני לומד כי איתנים סדרי עולם – – זורמים המים העזים מימים ימימה והם פוקדים עלי: ראה והיכנע, יאזניה – – מטה אני את אזני לסבך ושומע את הרחש של החי וצפור־כנף כשהם מתים ונולדים והסבך לוחש גם הוא: יאזניה, הבט והכנע – – אף־על־פי־כן איני נכנע, כי לא אלוהי כניעה הוא אלוהי! לא אלוהי ויתור אלוהי הרכבי אבי! אלוהי מדבר חפשי הוא – ולא האל שעזב את ארץ המדבר! – כן קרא יאזניה בדממת הסבך, זעק ושביבי־אש ריצדו באומץ בעיניו. אף אין זאת כי אחת הציב לו בחייו: לדעת! – ואם הוא חטא חטא או עם חטא – מה טעם לעונש על החטא, כי לחטא נולדו שניהם..

– יאזניה שרי, – ניסיתי לנחמו, – נפלו גם הכשדים אשר הרעו לך ולנו.

– נפלו איפוא… – לא התפלא אף שניכר בו כי שמע את הדבר מפי לראשונה.

– בידי עם צעיר ועז נפלו, הוא הפרסי. – הוספתי.

– הפרסי והמדי… – הרהר כמפשפש בידיעות עבר – שוב דרך, איפוא, כוכב ונביאי־אמת יחוגו: גרר החטא את העונש אחריו והכשדי בחטאו נפל… אך מה יהיה על הכוכב אם גם הוא יפול – מה טעם עונש יראו אז במפלתו? –

– הוא צדיק. הוא מושל בחוק ובמשפט. את אשר הכשדי החריב הרשה לנו הפרסי לבנות. – אמרתי.

– אהה, אלי! נאנק לשמע הבשורה. – כן נתקשרו שוב החטא והעונש בציון! ויהווה הוא החזק – גם בחורבן בית־מקדשו הוא החולש על העמים ובלעדיו אך תוהו בעמים ובמדינות. הוא המציב להם תקופות וחוק בנצחון ובמפלה גם יחד. הוא הראשית והאחרית ואין בלתו?!

– עתה הבינותי את הפשר! – זעק לפתע יאזניה. – היום הזה הבינותי את החידה אשר חד לנו אבי הרכבים יהונדב. ביום בו חיפשו להם הרכבים מקלט בין חומות עיר מחרב הכשדים ולא בטחו עוד באלוהי האהלים, בו ביום אירע החטא! חטאנו לאל קנוא ונוקם של המדבר והפקדנו את גורלנו בידי יהווה של יהודה – ולוּ הוא אלוהי חיים ומוות, אלוהי מדבר ועיר גם יחד – – על כן נפלנו לפי חרב ולא נשארתי אלא אני יאזניה ראש הבית האחרון, כדי לערוך את הקרב אל יהווה של יהודה לזכר לדורות! – –

והתקפל הלוחם העז כילד, נחלש חולשה גדולה ושקע בשינה עמוקה ללא ניע אבר ועפעף. נגע המראה ללב – מראה שריד אחרון לבית־אב קדום. ברטט של רחמים עמדתי למראשותיו וגרשתי בענף רמשים שעטו להטרידו. התבוננתי אל הפנים המזוככים מצער וסיגוף ועלתה בזכרוני האגדה הנפלאה בדבר בית הרכבים אשר יין לא שתו, בתים לא בנו לשבת, ולא זרעו שדה עפ"י מצוות אביהם יהונדב. רק עם ירמיהו הנביא הסכימו להחיש לעצמם מקלט בעיר מפחד הכשדים ובזה היה חטאם – לעצמם ולרוחם, ולא חטא שחטאו בזדון לזולתם.

– – אכן, נעלה הרגשת החטא הזאת! תמהתי לנפשי בקול.

– – וזה החטא לנאמנות אשר אמרתי, אוגיה בתי, – חזר כמהם אחרי והבינותי לאשר כיוון.

– כמהם – הצעתי חרש – בקום יאזניה נרכיב אותו על בהמה וילך אתנו. יחיה תוכנו את שנותיו האחרונות ונלמד מחכמתו ככל אשר נוכל, כי קדוש וצדיק האיש.

ואמנם לא התנגד יאזניה כאשר הולבש מהבגדים אשר אתנו והושב על בהמה לרכב בינינו. כילד המתעורר אחרי שינה הביט סביב במבט תועה. עדיין נצמדה עינו אל המים כמו ביקש לנטול עמו את המראה, וכן בהשמע רשרוש בסבך, חייך חרש כמבין לשון הרחש שהיתה כמוסה לנו. אולי זכר עמומות קן שגוזליו גדלו בסבך או חזיר־בר שבא למים גם גוריו – זאת לא ידענו. כי הוא ישב על בהמתו תוך האורחה שלנו ומלמל בשפתיו כיורד לעומקה של כוונה נסתרת:

– מלאה הסאה.. מלאה.

שוב לא באנו עליו בשאלות ולא הטרדנוהו. הנחנו לו לבוא מרצון עצמו במגע עם החיים. אם בני אולם הביט אליו בעיניים נרעשות ושאל: סבא מן הסבך, מה שמך? – לא אצנו להשיב בשמו, עד שחייך יאזניה והשיב במו פיו: אני יאזניה ראש אחרון לבית הרכבים הייתי – – ואם זקנינו ברכוהו לשלום, חיכינו שיתאושש מרצונו הטוב ואמנם ענה גם להם עפ"י דרכו: אני יאזניה, מלחמה קשה ערכתי אל אל שדי – –

הוא ענה את תשובותיו המוזרות, אך לא עורר כעס או מורא בלב שומעיו, כקטון וכזקן. הכל הביטו אל פניו שנסתגפו ואל עיניו שלא עששו מזוקן והחליטו בלבם כמוני: אכן, מלחמת יחיד קשה ערך והכבוד לו, כי גם אל שדי חולק כבוד ללוחם תמים־דרך – – והפעוטות קרבו אליו מעט־מעט כמו ניחשו, כי גלויים לסב הרבה סודות נעלמים – על צפור־כנף וחית־בר – – תלו את עיניהם בפיו כמצפים: הנה עוד מעט וייפתח להם מעין רזים אשר אזנם לא תלא לשמוע – –

– מה חיה רעה ראית, סבא, תוך הסבך והאם פגעה בך? – הקשה אולם אחרי שהתרגל אליו.

– חיה רעה, בני.. – חייך במאור־פנים – רק החיה הרעבה פגיעתה רעה, אבל יש אשר עשיתי ימים תוך הסבך וגור של חזיר־בר תעה ובא אלי – הבטנו האחד אל עיני רעהו ונפרדנו בשלום – חי־חי – או תן וצבוע באו עד למשכבי בלילה והביטו בעיניים ירוקות והלכו, כי לא ערב להם בשרי – חי־חי –

– ובכל אלה נשאת בחיים? – שמעו ומחאו כף שומעיו הפעוטים.

– כל לילה ביקשתי את נפשי למות –חי–חי– וחשבתי כי קרב קיצי, אך האיר שחר, פעוטותי, ורוחות קלות השיבו את רוחי. אז קפץ דג מהירדן ואמר: אכלני, סבא לארוחתך.. וצרורות האבן התלחלחו בטל מתוק כדבש, שנמס בחום השמש, ואני הצמדתי אליו את לשוני.

– הרי, יאזניה, – השמיע אליועיני הזקן את דברו והחליק את זקנו – הרי שאלוהים שמר עליך ולא נתן לצדיק לרדת אל בור שחת?! –

–לא נתן לצדיק… – הביט יאזניה בפליאה אליו וחזר לשתיקתו.

– הרי יאזניה, קדושנו, – שש להתערב בשיחה גם מכנדבי, – רשאי הנך להתברך כי יודע אל את נפש הצדיק… ואפילו דבריו קשים על סדרי עולם, לא יגע בו לרעה.

– אמנם רואה הוא לנפש הצדיק.. – מלמל יאזניה המהורהר.

– הרי יאזניה, ראש בית הרכבים, – הוסיף גם מעשיה את חלקו, – שדאג האל להאריך ימיך כי תחזה במו עיניך בשיבת ציון, בעוד שהרשעים כלו כעשן.


 

כה.    🔗

הניע יאזניה חרש ברגליו כמשתמט מלהשיב דבר. ספק ותמהון חלפו על פניו כתוהה: האמנם התרחש בו נס אשר היה ראוי לו, או שכר ניתן לו חלף סבלו הרב… בשעה זו של מבוכה רכבתי לצידו ואמרתי בשמחה:

– יאזניה הרכבי, אנו קרבים ובאים אל מקומנו. – והוא התאושש לקול דברי והאיר את עיניו אלי.

– יאזניה הרכבי, אנו קרבים ובאים אל מקומנו. – והוא התאושש ותלאה, גדולה השמחה מאוד? – – והוא הניע בראשו בלי אומר.

– אמור, יאזניה… – קרבתי אליו יותר ולחשתי מן הפה לאוזן – אמור מעתה, שיש אדם מוּעד לחטוא ולשאת בעונש כדי שייטב לו באחרית? –

– לא אדם… – דיבר יאזניה בפנים טמירים – כי בחיר אדם הוא המועד לחטוא ולקבל עונש, כדי להשמיע ממנו לקח לדורות. כי אם חטאתי ונענשתי – חסל חשבון ביני ובין שדי. אך עוברים שבועים שבעה ועוד שבוע – נשלם הסבל והכל שואלים: מי אלוהיו העונשים והגומלים של זה? ואתה משיב: אני חטאתי ונענשתי כי נבחרתי – – בי יבוא האור לעולם היושב בחושך! – – כן דיבר וצחק אלי צחוק טוב.


כבר עלינו בין הגבעות של ארץ הגלעד ומשכה אלינו רוח ממדבר. לא רוח זלעפות היתה כי נתרככה בדשא והצטננה בנחלי מים עליזים, אך הכריחה את ההולך בדרך לעטוף את פניו בפני נשיבה צורבת. צרבה גם את פני הרוח ולא חששתי לה, כי הרגשתי במגעה נשיקת עבר רחוק – עת הגבעות וההרים האלה היו רשותם של עמונים ומואבים ובני אדום אשר הצרו לנו בכל עת.

– איה העמונים? שלאתי את כמהם המתנהל בדרך לצידי.

– גם הם שתו את כוס התרעלה מידי בבל. – הבין כמהם למחשבתי ולפשר מבטי המשוטט.

– ומואבים?

– שממה ארצם העליזה. לחרבות היתה.

– ובני שעיר מה היה עליהם?

– האדומים… השיב כמהם בזעם. – בני הקדם התנכלו להם מכבר וכאשר נפלה ממלכת יהודה נשמט מעוזם. מעט מעט נפוצו או הלכו בשבי. ושאריתם פנתה לגזול את יהודה החרבה. אך ההגריאים מבני הקדם עלו עם עדריהם אל הנאות שהפכו לחרבות ובני־נביות ירשו את הר שעיר, שממה רבה וקיר־מואב היתה מרבץ גמלים.

כן צללו דברי כמהם לעתים בזעם ולעתים בשמחת נקם, אך היה ברור מהם מה גדולה ההפיכה שהתחוללה בחבל־ארץ זה. דממת עוללם השתררה במקום בו שוקקו חיים בימי עבר: מואב גברה, עמון פשעה, כמוש ומלכום אלוהיהם התגרו ביהווה, יש אשר ידם גברה ושילמנו אנו מס, אך אם התגברנו עליהם וישלמו הם לנו. אכן, זו היתה משפחת העמים שלנו מני קדם – –

– משבעת העמים אשר שכנו סביב לנו, – המשיך כמהם – נשארו אך מעטים. הללו ירדו ועמהם אליליהם, ובמקדשים תנים יילילו. רק הצורי והצידוני יושבים לבטח ומעוזם הים, אך מקרבם אורב להם אויב – היה להם למכשול עושרם.

על תמונה קודרת זו של דברי כמהם נוסף המעטה הפרוש מאחורינו על הככר – מכרה מלח – – נאות רועים – – וחותם־מוות פרוש על כל. – נמחו עמים ששמותיהם נחקקו באבן לדורות – האם יתעורר עוד פה חיים?

– אוגיה אשתי… – נתלווה ידוע אלי ואל כמהם וקריאתו הפתאומית טפחה עלי כמהלומה. – השדות האלה… כרי המרעה הללו… כבשי אליה שמנים נגדל בזה ונשלח ליהודה. דבש וגם צרי נשלח אל צור סוחרת העמים. בבושם נחליף אותם ובאבן יקרה – –

וככל שדיבר יותר זחה עליו דעתו, אך לא עניתי מאום והשפלתי את עיני, כדי להעלים את זיק הלעג הנשקף מהן. כל קרבי היו מתקוממים אותה שעה למראה פניו וידעתי כי לא יהיו קרובים לי לעולם – –

– ומה יהיה שכרך, ידוע, חלף העמל שתעמול? – שאלתי כדי להפיג את המרירות ששמה לי מחנק.

– שכרי? – השיח בתום־לב – שכרי הוא שגאה לבי מאוד מאז באנו לגלעד. האשה הידועית עמנו וידיה חרוצות. הגבר אץ לתקוע את היתד – כי מחכים לנו הכרים העזובים, עדר מצפה לבוא רועה. קום יקום גלעד!

לא הקשבתי עוד… כי לבי נסגר עם חומת הסלעים בדרך ועם חרבות מצודה שהתנוססה על ראשו של הר. אכן, רחקנו מאוד מאשו המלהיבה של מזבח־הקודש ומניחוח הקרבן שנישא עליו. הרחקנו לכת מהר־הבית עליו התנגשו הרוחות הסוערות ונפתלו אלו עם אלו תוך צמאות לדעת ולהבין, תוך מבוכה בין העבר והעתיד – –

– בזה נשקוט ונעבוד. – הוסיף ידוע לגלות את הרהורי לבו. – בכבש ובראש־בקר, בעץ ובזרע. אל דרכי עמי הקדם נתבונן ומהם נלמד עד שישאו השדות תנובה והעצים פריים – – –

דרכנו פנתה כבר לצד צפון ופה ושם החל להראות בדרך בן־קדר שחור מרביץ גמליו בצד מעין ועיניו פולחות את השיירה שלנו, בלי לומר דבר. שתיקה ואלם מכל צד. עין המדבר צופיה עלינו מרחוק. במורד של נחל משחירות יריעות של אהלים וסביב להם צאנם וגמליהם והיינו כשואלים: האם גוי שליו הם הנודדים האלה או נושאי זרע מלחמה כגויים שישבו פה לפניהם? – – האם יעטו על נחלותינו כאשר עטה מואב על גד וראובן? –

המשכנו את דרכו והבדידות גברה. רק ההר מעוז לנו ופלג־מים שובב את נפשנו העייפה. לא הד זכרונות ולא ציונים בדרך לאשר היה. קטעי דברים על העבר – ארם…דמשק… ובן־הדד.. על דושם בחרוצות ברזל את הגלעד.. על בקעם את הרות גלעד.. ימי מלחמה נואשת בעבר. לא כן עתה שעברה המלחמה למערב, שם יתמודדו עמים חדשים ביניהם עד יבואו גם הם אל עם יושב לבטח ולקחו שלל – –

הנה ירדנו מבהמתנו ונחל מים נשאר מאחורינו – פלג היבוק. עם הסוף והקנה אשר על גדות המים נחנו וכמהם מראה לנו את הנחלה בגבולותיה. באזני כולנו קרא בקול וניכר כי יום גדול לו היום הזה. ברחם אלוהים את שבות יהודה ובנימין יקום לנו שריד במקום הזה – – והרעים קולו עם הדברים האחרונים ומעינו ירדה דמעה.

– דשנה אדמת בית אבותיך וטובה, אוגיה, – נגש אלי אליועיני זקן הידועים והניח את ידו על ראשי לאות ברכה.

– ברוך ד' אשר הקים לנו נחלה בארץ הגלעד – – החזיק אחריו בכובד־ראש מכנדבי זקן הקוץ.

– והיה זרענו במקום הזה כזרע גד, ראובן ומנשה. – ברך מעשיה זקן החבייה בקול ובתי־האב ענו אמן.

העומדים והיושבים סביב הקשיבו לדברים הנרגשים וכל אחד שמח כי שמו נקשר בשלושת השבטים שהתנחלו בארץ זו והוגלו ממנה. המבינים הזכירו כי ברכת משה ויהושע שרוייה על ארץ זו, שאנשיה נחלצו לעבור עם אחיהם ולעזור להם במלחמתם עד הכבש הארץ. בלי משים עלתה המחשבה בלב כולנו, כי לא נשכח גם אנו ממקום זה את ירושלים הרחוקה ושתהיה לנו מבצר ואנו נהיה לה למגן. מחשבה זו עלה גם בלבי, כאשר כמהם ניהל אותי מעל הנחל ובהגיענו אל חרבות האבן אמר בחרדת־כבוד:

– הריסות מחניים הן, אוגיה בתי, ולו נקים אותן עוד בחיי, כי אז אמות בשקט.

– חיה תחיה עמי שנים רבות. – עניתי נרגשה למראה החרבות.

כי רק עתה הרגשתי שאמנם באתי לנחלה. שקט ירד עלי למראה גלי האבן אשר קוצים וחרולים עלו בהם. באשר פנתה עיני דימיתי לראות זכר לאשר היה במקום זה. בזה אבן־רכב חקוקה ובזה הפלח, שם אבן חצובה כשוקת ופך קטן של חרס שמצא כמהם, והוא אולי משל אחת הגלעדיות אשר נודעו ביפיין לשם – – שקעתי בקריאה אילמת זו מעל ציוני העבר וכמהם עזר, ויאזניה זכר נשכחות – לקול שניהם קם העבר כמו חי מתוך החרבות. ובנטות בתי־האב את אהליהם אמרתי: עתה אשקוט ואשליו עם אולם בני – – מעתה לא נדע ספק ודאגה –


 

כו.    🔗

עברו ימים וליד האח מבוערת ישבנו בערבים שבת־שלום כל מסיבת־הבית – ידוע וכמהם, יאזניה, פרודה ועזרא בעלה עם ילדיהם ואולם בני אצלי וליל החורף של גלעד מסתער עלינו מבחוץ. אכלנו מהפת הרדוייה בתנור ופרודה ואני כותשות, דכות וטוחנות קמח וגריסים במדוכה ובריחיים. פרודה גילתה את רוב ידיעותיה וחריצותה והתקינה כיסנים בתבלים מכל אשר הבאנו. – גם אני נזכרתי באשר למדתי לעשות בפת דקה ומעולה. מאליהם התערבו גם הגברים ובשבתם לארוחה סיפרו לתיאבון במטעמים אשר יכינו ביין, שמן, חלב או דבש. כן הלך ומנה כל אחד ממנו את המאכלים שהיו חביבים עליו בהיותו בבבל והביע את משאלתו לאכול מהם גם במקום הזה בימים יבואו.

– לעת־עתה דיינו אם לעת אביב נשתה מחלב הצאן שלנו וביום מועד נשחט ונאכל גם בשר טלה או גדי. – השמיע ידוע את דעתו.

– ביום מועד.. – סח כמהם מהורהר – ביום מועד וחג היינו נוהגים להביא גם ציד – בשר אווז או תרנגול ומוטב פסיון ומבשלים אותם בחלב – –

– האמנם בשר בחלב?! – העגילה פרודה את עיניה וספקה כפיה – חס ושלום וחס, כמהם!

– לא בשר הגדי בחלב כמנהג עובדי הבעל – פירש כמהם – אך בשר העוף שהוא מותר. אף מיני בשר מיוחדים – ירך התרנגולת או בשר העגל המשולש או צדים את הצבי ומעלים את בשרו על השולחן. כן היה מנהג בבית לכבוד קרואים ואורחים רבים.

– אמנם כן.. מנהגים היו… – – הרהר גם יאזניה בקול ושקע בשתיקה ובתמיהה המיוחדות לו.

אז התעוררנו גם אנו הנשים לשאול את פי כמהם, אילו דגים עדיפים כאן במקום וכיצד מתקינים את הדגה כצידה לחורף, מלוחים או כבושים שלמים במלח, כדרך שיעשו צורים וצידונים. שאלנו לסיפוס זיתים במלח או כבישתם של חרובים ביין וחביצתם של התמרים כמצוי בבבל. תוך חילופי הדברים לא הרגשנו כיצד התעורר יאזניה והחל משלב בשקט את סיפורו על שר עשיר ביהודה שהיו לו מקנה וגמלים לרוב, בקר ואתונות ועבודה רבה וגם שולחן היה עורך כיד המלך.

– מי היה אותו עשיר? – שאלתיו כדי לעודדו.

– איש זה היה המאושר בארץ. – השיב יאזניה וכל המשוחחים הפסיקו דבריהם – בהיות זבח משפחה העלה עולות כמספר הקרואים, כי ראה ברכה בכל אשר היה לו – בעשתרות הצאן ובשגר האלפים.

הוספנו גזירי עץ לאח, כי הצינה והלחות בחוץ גברו. מהגברים העייפים מעמל היום עלה כבר הריח הטרי של אדמה שנפתחה אחרי השבתון, אשר היה לה חמש עשרות שנים. אצטלותיהם היו עוד רטובות מגשם ואצבעותיהם קשות מחרישה. פרודה הציגה לפנינו ציקים מעשה קדרה וגריסי חיטים ושעורים מבושלים. בצעו הגברים את הפת, ברכו עליה ופתחו באכילה.

– ניכר בגריסים אלו כי מעשה אוגיה אשתי הם. – לא פסק ידוע לשבח את מעשה ידי בהנאה.

– אכלו עד אם תשבעו. לפתו בפת כי עבודתכם קשה. – החזרתי כמשיבה אחור את ההלל.

ושקעו הגברים באכילה לשמע תהילתם על יום העבודה, וידוע כטוב רוחו עליו חזר על מנהג בבל, ליפת פת בדייסה ובלע לתיאבון.

– כלום ייאכל לחם בלחם? – הטיל בו יאזניה מרה למראה מנהג זה של ידוע.

– כבר אמרו כי בבלים טפשים אנו. – צחק ידוע. – וכבר התלו ליצנים שאין אנו יודעים אם ללפות דייסת חיטים בלחם של חיטים או אולי דיסת חיטים בלחם־שעורים – ח – ח – וצחקו עמו כל הגברים וגם אנו הנשים צחקנו, עד שלא יכלה פרודה לכבוש עוד את רוחה והזדרזה להגיש את סוף מעשה ידיה להתפאר וקראה עליה:

– הרי גלוסקה לקינוח סעודה.

הגברים נאנחו משובע, וכמהם אמר ברוגז מעושה כי לא נאים מעשי מתיקה כאלה ביום חול של השבוע וכי עובד־אדמה די לו בפת ובקטנית. ידוע טעם ואמר לקורת־רוחה של פרודה, כי טעמה של גלוסקה זו כטעם הצפיחית העשוייה חיטים ואגוזים ורימונים וכי ראוייה היא שיבואו אחריה מיני גמאים שונים כאשר שתינו בבבל. ויאזניה אשר ישב כחולם בצד האח המנמנמת הוסיף לספר את סיפורו:

– עשרו של אדם כיצד ייוודע? אמור לפי השולחן שהוא עורך, ולא להנאת עצמו אלא לעני ולאלמנה.

– לעני ולאלמנה? האמנם כך היו עורכים שולחן, יאזניה? – באנו עליו בשאלות.

– ודאי. – הניע בראשו יאזניה – אדם שבע לעצמו כבהמה נמשל.. אך אם יצא את אהלו והכריז בשערי העיר: כל הרעב והצמא יסור אלי כי משתה אני עורך – הרי גרם נחת לקונהו… אך גם בנחת זו תצר עין השטן. – שיסע את עצמו.

– אמור, יאזניה הרכבי, – תמה כמהם – מדוע יעיב הצל את מחשבותיך גם עתה אחרי שבאת עמנו למנוחה?

– הצל הוא חידת עולם, כמהם. – השיב יאזניה – כלום ישכח אדם אשר ראה בימי חלדו או יבריח צל אשר העיב עליו? אני, יאזניה, הצל הקדיר את שמי חיי ולא יוכלו עוד להבהיר, כאשר יבהירו לאולם זה (רמז לבני). אני יאזניה שאלתי את השאלה הזאת שנים רבות: על שום מה הקדיר הצל את שמי חיי? – וקיבלתי אך את התשובה כי נעלה הדבר ממני להבין אותו. אז חשבתי על אורח־החיים של ילוד־אשה וראיתי כי עם אל הצדק ולא עם האדם.

– הצדק עם אל תמיד? – שאל ידוע, כשהתנומה עוצמת את עיניו.

– עמו הצדק. – דיבר יאזניה בלי לשעות אל איש, – כי הנה מתברך אדם בטוב שיש לו ובחיל שעשה ומתיימר כי בשכר ישרו וצדקתו בא לו הטוב הזה. אז תגאה רוחו מאוד ויכריז ברבים: לא רק לעצמי אני מיטיב בטוב לי ולא רק לבני־ביתי, אלא גם לרעב ולעני אני פורס את לחמי! – מיד ישא את עיניו אל השמים כמבקש לו גמול נוסף על החסדים אשר עשה: על קשיטת זהב אשר נתן לדל ועל חליפת בגדים שהעניק לאלמנה. מעניק, גומל חסד ומבקש: לו יטבלו הליכי בחלב ודבש כל הימים… לו יבואני רק שלום ולא אדע פורענות בבית.. לו ישרה השופי בכל מעשה ידי, כי צדיק אני בכל דרכי –

– וכלום לא בצדק יבקש? – שאל אליועיני והרים את ראשו.

– לא בצדק. – השיב יאזניה בבטחה. – כי התחוללה לפתע סערה ונשאה את הגג מעל ביתו או מחלה נפלה בבניו או מגיפה השחיתה בצאנו ובגמליו. אז מתקומם מיד אותו אדם וזועק מרה: על שום מה באה עלי הפורענות, לאחר שאני זכאי בכל דרכי?! ואינו יודע אותו אדם כי אך לשקר ישאל את שאלתו וכי הצדקה אשר עשה לא לשכר צריכה. צדקה לעצמה צריכה להעשות ואלוהים ישפוט כישר בעיניו.

הכל היו פורשים לישון ורק אני ויאזניה עדיין יושבים ליד האח – אני מצפה לדברים היוצאים מפיו, כי ידעתי שממעמקי לבו נובעים הם. נסתגף האיש ונתיסר ועתה אינו פוסק לחפש טעם ליסורים הללו. ובהיותי מביטה סביב ורואה את כמהם שהתכרבל בגלימתו וישן שנת ישרים, את פני ידוע השקטים בתרדמתם משובע ואת אולם בני שהוא מקופל על משכבו ולחיו הסמיקה על גבי הכר – קרבתי אל יאזניה ושאלתי חרש: יאזניה הרכבי, כל דבריך נאמרו בחיי הפרט ומלחמתו עם אל, אך אומה כיצד תחיה אם לא תקבל שכר עבור הטוב ועונש עבור חטא, אם לא תדע כי שכר ועונש באים קבועים לפי המעשים? –

היטבת לשאול, בת ברזילי… – גיפף אותי בלי להשיב על שאלתי מיד. – אמנם בנות כמוך היו גם לי ובנים כשתילי זית. נעלם ממני, מה עלה להם – האם בגולת בבל הלכו או בשבי מצרים. אף מפוזר ומפולג נעשה בית הרכבי לאחרוני ימיו בין אמונת יהווה ובין אלוהי חבר הקיני שבמדבר. אז באתנו הרעה מהכשדי ושאלנו – למה? – – בעוד שצריכים היינו לשאול: מדוע לא שמרנו ברוח נכונה את פקודת יהונדב אבינו כי באהלים נשב, למען נחיה ימים רבים –

– עוד יקום בית הרכבי, יאזניה אישי – ניסיתי לנחמו – אף מיתרי האוהלים יתחזקו משנה ויריעותיהם תצרנה מהכיל את הבנים והבנות של בית־אב הרכבים.

– – פניתי אל משכבי אך הוספתי להקשיב לקולות הקדם שנישאו אלי מבין גבעות גלעד ולא עצמתי את עיני – מדבר לוהט ראו עיני ופעמי משכן נוסע קלטה אזני – – “אל שדי של המרחב נוסע להלחם בבעל!” – הלך והכריז לפניו יאזניה – – “יהווה של יהודה עולה ובידו תורת האמת והמשפט!” – קרא לעומתו קול הנביא – “אל קנוא ונוקם נוסע!” – זעפו בתי־האב כמו העידו את השמים ואת הארץ על המלחמה המוסיפה להתחולל לא רק עם הבעל מבחוץ, אלא על יהווה ותורתו מבית – –

כן עברו ימים ושבועים, בהם שלט החורף חליפות על מוצאינו ומבואינו וחיזק כל יום את קשרינו החדשים לאדמה. תמול כוסה הזרע, אחר־כך נבט השדה, הבהירה שמש וגלי נבטים רכים ורעננים הוריקו בגבעות. תמול היתה לנו כבשה כחושה ודלה אשר רעבון נשקף מעיניה הבולטות והיום עלזה, דילגה לפתע בכרעיה וקשקשה בשמחה באלייתה. תמול היו מודאגים פני הגברים וידיהם צפודות מבטלת־אונס מחמת גשמים שלא פסקו, והיום השכימו ובטשו מאז הבוקר ברגל יחפה, כי יבשה האדמה ושוב ניתנה לזריעה. הנה פסחו הגברים בחבורות על פני קילוחי המים הרבים ונחפזו אל השדה – כי אמצו הקשרים מאוד.

– כילינו כבר לזרוע. – סח ידוע עם כמהם בהיותם משקיפים אל השדות – אך האם גם נביא הרבה?

– נראה “האוכל” תוך התבואה, האם לא ישחית את פרי האדמה? הודאגו הידועים בחזרם מהשדה.

– גשמי החורף ירדו במועדם.. עתה תלוי הכל אם בוא יבוא גם המלקוש.

והנשים, שלא לקחנו חבל בדאגות האלה, ממורא הגברים עבר עליהן ועל המעשה אשר עשו. בחרדת עמל זו שהשתררה סביב, בה נבחן מחדש אל האבות, נעשו הנשים דמומות יותר ומילאו את פקודת היום בשקט. רק פה ושם החלו להציץ עינים מבוהלות של אחת הנשים הצעירות או פניה העוטים חכמה של אחת הזקנות, כמו חדשה נפלה עם נשי הידועים.

– עטרה לבית שמעי הרתה, על כן חוורו מאוד פניה. – עברה רינה בינינו.

– אף לא נעלם מעיני החדה, כי עזובה הצעירה אשתו של יוזבד, כרסה מתעגלת והולכת. – ששה לגלות אחת הזקנות החכמות.

– עתה לא סוד הוא, אוגיה גברתי – – עמדה גם פרודה בחריצות על משמרתה לעת כזאת, כי בבית הקוץ מסיחות כל הנשים אך בהריונן בלבד.

– תבוא עליהן ברכה. – צחקתי ובחנתיה בעיני. – שמא התקנאת בה גם את?

ופרודה כבשה את פניה וברחה על נפשה ממבט עיני, כשאני נשארתי לבדי והצחוק נעלם מפי. שוב בא העצבון להשתרר עלי. הנה עלה כאותה פקעת והתהדק בבית חזי. לבי עמד מדפוק ואני נבהלת. פני מצטמקים ונעשים קטנים ואנחה שתוקה פולחת את קרבי: שוב לא אהיה כחברותי, אשר סודן מקור ציפייה לבית־האב כולו – – ומאין יכולת לשאת בבדידותי עברתי גם אני בין הנשים.

– שלום עליך, עטרה נאווה, – חייכתי לאחת. – האם אמת מספרות הנשים אצלנו על הסוד כי בא ההריון. כי בא?.. – וזו פטרה את עצמה בניע־ראש.

– עזובה, מה נאוו פניך! – ברכתי בשמחה – אכן, לא לחינם מרננות הנשים אחריך…

– תרננה.. לתיאבון… – השיבה ועמדה שקטה וגיאה אצלי, בלי להוסיף דבר.


 

כז.    🔗

הכרתי מקרוב את עזובה אשת יוזבד פשוטת־הלב, אשר באה אל בית־האב שלנו תוך חנותנו במחנה. נמוכת רוח התהלכה אז, כמו נבהלה תחילה את הידועים הבריינים ואת נשיהם הקולניות. לבנת־פנים ובהירת־שער נראתה כמסונוורת וקולה לא נשמע כמעט. בעין פזלנית הביטה לצדדים, כמחפשת לה מחסה ואז קרבתיה ואימצתי את רוחה. היא החזיקה לי טובה בהיותה חוזרת בקול שקט על דבריה המעטים, כי יפה אני ואמיצה ושאין כמותי בכל בית־האב הגדול הזה. עתה עמדה עזובה עמידה שונה ומעיניה לא נשקפה עוד אותה כניעה אילמת.

– מאימתי? – – האם קשה עליך הדבר? – – והאם יאהב אותך יוזבד בעלך? – – חקרתי משום־מה בסקרנות.

והיא ניצבה זקופה, כרסה מובלטת כלשהו וקרן־אור נסתרת מציצה מעינה הפזלנית. פניתי ועברתי הלאה לבדי, אף ניסיתי להתל בעצמי על הקנאה אשר תרדוף אותי, אך במקום היתול עמד טעם מרירות בפי. כן, אוגיה.. נאלצתי להודות – אין להתל במקום שבו זורעים הרבה ואינם בטוחים אם יביאו הרבה. אין להעמיד פנים גיאות בימים, בהם בוחנים זקנים את כוח ברכתו של יהווה בפרי האדמה. אין להיראות בטוחה ואמיצה, כאשר אשה צעירה התברכה בהריון ושומרת סוד, כי סודו של בית־האב הוא, עליו גאוות הידועים – –

– מדוע תהלכי, כלתי, כחולה ואינך חולה? – שלחה בי חמתי עין באהבתה אשר אהבה אותי וקירבה אותי מאוד.

– איני חולה, חמות, ואיני מתראה כחולה. – מיהרתי לכחד תחת לשוני.

– אך מסתירה את סוד מחמותך ולא אציק לך שתגלי לי.. – איימה עלי האשה טובת־הלב ושבה לעבודתה.

במקום ישבה אותה שעה מסיבת זקנים גדולה עם חמי, אבי ידוע, וגם הוא, זקן חכלילי־לחי ועליז זה, הטיח בי קריצה מודאגת. כי אהב אותי האיש והתברך בי, היה נוזף תמיד בבנו בקול, שאינו נותן את דעתו עלי. אשר צעירה – נהג לומר בדעה זחוחה בהביטו בחטיפה לצד חמותי אשתו – יש לאהוב אותה אך להטיל מרות עליה כאחד, כאשר אהבתי והטלתי את מרותי אני בהיותי צעיר לימים כמוך – – כן השמיע בשחוק עליז ובה בשעה גיפף אותי בתנועה אבהית, תופש בסנטרי בצביטת אצבע או מלטף ומעביר ביד על עור לחיי ומשבח: כתפוח בעצי יער דימיתיך, כלה, – ח – ח – ח – וגם עתה הרים את עינו ממסיבתו לשמע לחישות אשתו והשמיע בקול בדוח:

– אך מלחשות הנשים השתים את לחשיהן תמיד וממנו מעלימות הן סוד.

ובהיותו בטוח, כי השמיע דבר ערמה משמח את האוזן, השתמש בשעת־כושר זו והוסיף מי־שרף לעצמו ולרעיו, אך המשיך את שיחו העליז: – מדרך הבריות הוא – אמר – וזו גם תהילתו של בית הידועים, תהילת אנשים פשוטים ותמימי־דרך, כי בהגיע עונת הזרע ונביטתו, ינבוט גם בלב אנוש הרצון להקים זרע… לא יפה אמרתי, רעים מכובדים? וראו נא ראו… – היה משתבח בעליצות גוברת – מה נאה היא ומה נאים יהיו הצאצאים ממנה… אך למקל־חובלים ראוי ידוע בני, איהו?! – –

ובה בשעה נדם לפתע ועפ"י עיניו הנבוכות הבחנתי, כי מישהו נוסף שומע לדברים; הפניתי את ראשי ואראה את ידוע עומד על סף הדלת כשפניו נעווים מרוגז, אך הוא מתאמץ להתראות בדוח ככל הנוכחים. משום־מה נשתתק חמי וחמותי שביקשה לטשטש את השתיקה, חזרה אל כירתה, ניגבה ידיה והטיפה בקול מוסר נשמע:

– אדם זקן דעתו עליו נחסרת והוא משמיע דברים מיותרים. הידובר כן בצעירה שכמותה באזני זרים? או כן ידובר במעמד ידוע בני? מיטיבים הצעירים לדעת את עניניהם הם.

אז נפטרתי גם אני ופניתי אל ידוע, אחזתי בידו ומשכתיו אחרי. עברנו משם הלאה בדרך לשדות, אך פי לא נפתח לומר דבר אף שידעתי כי יצפה לכך. זכרתי את עזובה הגיאה בהריונה ואת שמועת פרודה על נשי הקוץ. זכרתי את שיתופן של זקנות וצעירות במעשה זה של בית־האב ואמרתי לנפשי: לך, אוגיה, לא יוכל בית־האב הזה להיות שותף ובסודך לא תוכלנה זקנות וצעירות להשתתף. לך גם ידוע בעלך ואלופך לא יוכל להיות שותף וריע. והשתיקה חתמה את פי.

שתיקה קשה זו הופסקה ע"י רוכב שהתקרב אלינו והכרנו לתמהוננו כי הנהו טוביה. שמחתי לקראתו שמחת אמת וגם בראותי אותו מקרוב הדור מאוד וכבד־בשר יותר, מכפי שראיתיו לאחרונה, לא פג רגש השמחה. הושטתי את ידי וברכתיו בקול, שיבחתי את סוסו ורכיבתו. אמרתי כי באמת שמחה אני לראות פני אורח כה יקר וגם הוא ברך אותנו בשמחה והביע את שמחתו למראה הארץ הטובה סביב.

– למי הטוב הזה? – צחק ורוחו טובה עליו.

– לשלשת בתי־האב שלנו. – ענה ידוע.

– והאשה היפה הזאת למי? – המתיק את לשונו בשחוק.

– לטוב שבכל הידועים. – חמדתי גם אני לצון.

ומיד פנינו לאחור עם טוביה הרוכב כדי להביאו הביתה. אנו מספרים לו על העבודה אשר עבדנו את האדמה ועל הזרע שזרענו, ועל הצאן והבקר אשר התחלנו לגדל על כרי המרעה האלה. והוא מוסר לנו על ירושלים, על ראשי העם ובתי־האב הנותרים הללו שישבו בחצרים והללו שלא נמצאו להם חצרים לשבת או בחרו מרצונם להשאר בעיר.

– ואתה, טוביה, אנה מועדות פניך? – שאלתיו.

– על פני ארץ זו יצאתי לסייר. – – הניף את מגלבו בתנועה רחבה לארבע הרוחות – כי לא נמצאה לי ולבית־אבי מגילת יחש ותעודת מקנה עד היום. אין יודע אם גם לנו נחלה בישראל, אך יש רמז לדבר כי אנו הטוביים לא אנשי בלי־שם אנחנו. כי מארץ טוב בא בית־אב שלנו ועתה יצאתי לחפש את ארץ טוב – ח־ח –

האם התל או בכובד־ראש דיבר את דבריו? אך הפעם הזאת לא היתה מרירות בלעגו ולא תלונה. הוא בלם את סוסו ונהנה להרקידו על רגליו האמיצות. הפשיל את עטיפתו מעל ראשו ופניו נגללו כשהם מעוגלים כלשהו, ורק אי־שם במחבוא הסתלסל בהם מין לעג מסותר, שאין בו משום רגש רע כלפי אחר אף לא שוט־מוסר מצליף כלפי עצמו.

– יחיד יצאתי לסייר את הארץ. – דיבר בנחת והניח לסוסו להתנהל לצידנו – אך אם אמצא את ארץ טוב, אשר ממנה הטוביים יצאו, ולקחתי שמה גם את בתי דליה ונקודא, אשב כמלך בתוכם. כיפתח הגלעדי בארץ טוב – ח־ח –

מצחוקו המשתפך אי־אפשר היה לדון אם אמנם יתן אמון בדברים האלה או אולי על משאת־נפשו דיבר, אך הוא החליק ביד על עור סוסו ובהיותו חולץ ומיישר את כתפיו העייפות מרכיבה, הוסיף: הנה היטיב עמי אלוהים עד כה, ומדוע לא יצליח חפצי בידי גם להבא? מדוע לא אמצא את הארץ היעודה לשלושה בתי־אב ואקיף אותה חומה ושומרים אפקיד עליה? במה נופלים אנו משאר בתי־האב בישראל? האם לא שלח יפתח מאותה ארץ מלאכים לדבר שלום או מלחמה לעמים סביב; כן אני אשלח ודיברתי שלום ומלחמה אל ארצות הקדם. ממצודתי אדבר אליהם לטוב או רע – –

עם הדברים האחרונים האלה, הגענו עד לבית וטוביה ירד אלינו. כמהם נהג את סוסו לדיר וכולנו הפצרנו בטוביה לסעוד אתנו ולהשאר ללון אצלנו. אמנם קשה היה אבק ההתפארות, אשר עוד דבר בדבריו ובהליכותיו, וכן הלצון הקל המלווה את שיחו, אך בבדידות שאפפה אותנו, היה נעים לראות פנים בוטחות, שאין עליהן מורא הגשם ואין בהן צפייה לרוח. מכוחו ובטחונו אצל טוביה גם על זולתו, שאמנם הכל יעלה בידיו יפה, וכעבור שעה קלה היינו מסובים עם טוביה בראש ועינינו תלויות בפיו.

– הנה השתרר האושר במעונכם, – סקר את בני הבית – אוכלים בשמחה את לחמכם ושותים בלב טוב את יינכם.

– אכן, נאים דבריו ויפות הליכותיו, כאציל ושר ינהג וידבר. – התפעלה פרודה בלחש על אזני.

– גם אני למדתי לדעת, – המשיך טוביה בקול בדוח – כי לכלב חי טוב מן האריה המת ומאז אך שמחה ואושר במעוני. רואה אני חיים עם האשה אשר אהבתי וזה חלקי בעמלי.

– על האשה האשדודית ידבר כעת. – עיגלה פרודה את לובני עיניה והציצה לצדי.

– פרודה, הגישי את הלחם לאורחנו. – מיהרתי להסיח את דעתה פן טוביה ישמע ולו אמרתי: אך שמחה אני לשמוע על אשרך ואין זאת כי טוב לך באמת אם יצאת לחפש אחר נחלה שקטה לך ולבית־אביך הגדול.

– נחלה שקטה… – צחק מקרב לב – אך כסיל יחפש אחריה בימים אלה. כי לא נחלה שקטה צריך אדם לעת כזאת אלא מבצר־עוז. אך גם זה הבל ורעות־רוח וחכם לא יחשוב על כך.

האם באמת ובתמים חשב כאשר דיבר או להתראות רצה? – זאת לא ידעתי, אף שהרגשתי מתחת לדברים אותו רמץ חיוני, שעמם תמיד בדבריו. החרשתי ולא אמרתי מאום, ובינתיים התכנסו כמהם ויאזניה אל השולחן ואולם היה בודק את לבושו של טוביה. החרשנו כאשר הוגשה הארוחה ובשתיקה ליפתנו את הפת כמנהגנו. אנו סביב לטוביה והוא רגליו מקופלות ברווחה תחתיו, מלפת בנחת ומפסיק, אומר דבר וחצי־דבר ופניו נוחות:

– הנה זאת למדתי וראיתי, אנשי שלום ואדמת־זרע: – אמר בנעימה שווה כמגלה דברים נהירים לכל – אין סדר ומשטר במדינות ובממלכות ושוא נחפש אותם. הופשט עורו של מלך מעליו, כי חזקה ידו של המנצח. צבאות מפוארים הוכו כי האויב הערים עליהם. אין גמול לעושה טוב ואין רע לעושה רע. איש בדרכיו יחיה וגם זה הבל.

– מנין לך הדעות האלה? – שאלתי בפליאה. – האמנם למדת כל אלה במשאך־ומתנך עם האשדודי והפרסי או מלבך ראית זאת?

גם מלבי ראיתי. – הביט אלי ושביב מסותר נדלק בו וכבה מיד. – ראיתי כי הכוהן הסגן והחורים ממלאים את כיסיהם כסף ואין בלבי עליהם. זה נהנה מאוצר תרומה וזה מקרבנות העם, זה ממעשרו של העני וזה ממנחתו של המקריב. ראיתי כי נושאים ונותנים גם במזבח הקדוש. ובכל אלה טובה יראת שמים – – סיים בצחוק.

כלתה הארוחה ועדיין אנו מסובים. את יאזניה הרכבי ראיתי והנה עיניו מביטות אל טוביה – חדות ופקחות מהבהבות הן מתחת לגבותיו העבותות. כמהם היה כמתנמנם, אך על־פי ישיבתו הכרתי, כי גם הוא מקשיב למדבר וטוביה עצמו פיתח את מעילו, גיפף את אולם העומד אצלו והמשיך את דברו בנחת:

– זאת אמרתי כי תבינו את הנעשה מדור־דור ואין חדש תחת השמש. עמים עולים ועמים יורדים וגם שיבת־ציון אינה חדשה. גם מקדש נופל ומקדש קם ועולם כמנהגו נוהג. נביא הולך ונביא בא ואין שינוי בחיי עם.

– לכך רוצה אתה להעמיד טירה בצורה בקצה ארץ כאשר שמעתי כדי לשכון בוטח? – השמיע לפתע יאזניה שאלה חדה והיישיר להביט אליו בעיניו הבוערות.

– זאת רוצה אני, אישי. – פנה טוביה אליו ברתיעה קלה ושב אל נעימתו השווה והמיושבת – על גבעה גבוהה בין צוקי סלע אשב בטירתי ואומר אל לבי: מלכום גורש מארץ זו וכמוש נמחה זכרו. בני קדם עולים כרוח המדבר עם צאנם וגמליהם ורשת ארץ ואחר־כך יתערבו גם הם ויימחו כקודמיהם. גם אני, טוביה, סופי להמחות מעל פני האדמה, לכך, שירו לי, השרים והשרות, וזרקו מזרקות המים! – – על האחת אשמח, כי הקדמתי את הרעה – וידעתי כי בוא תבוא – ח־ח –

ובדברו את דבריו האחרונים, סקר אותנו במבט עליז ופנה אל המשכב אשר הוצע לו. הנה חלץ את קומתו לאורך משכבו וכיסה עליה באיצטלת הדרך הרחבה כשהמגלב בידו. עוד מעט ופניו שקעו בשינה שווה. אני ישבתי במקומי וחשבתי למראהו: המגלב בידו, ידהר מחר למרחבים הנעלמים ואל ארץ טוב ישים פניו, אל גבול הקדם. כדי להקדים את הרעה נישא רוכב אמיץ אל משאת־נפשו ־ ומהי – – גם זה הבל ורעות־רוח – – נזכרתי בדבריו ובשביב אשר נדלק וכבה בעיניו. – וארדם על משכבי.


 

כח.    🔗

טוביה נסע למחרת, בלי שראיתי את פניו כי השכים לנסוע. אני עדיין מהרהרת בדבריו והכל נראה בעיני קטן פתאום לאור היום החדש שבא. קטנו בעיני מאוויי הכמוסים אני ולא ידעתי עוד מה ערך לצער שצערתי ביום אתמול ולקנאה אשר קינאתי בנשים סביבי?

זו שנראתה אמש גיאה בגורלה, היום היתה בעיני ראוייה לרחמים. זו שהתברכה בפרי־בטנה ובהריונה, נראתה עלובה בעיני היום. אף הצפייה אשר ציפינו כל יום לגשם או החרדה אשר חרדנו על יבול שדותינו – דלות ועלובות נראו בעיני היום.

– האח, אוגיה גברתי! – הפסיקה פרודה את חוט מחשבותי בהתפעלות כדרגה ועיגלה את עיניה עד היותן קופצות מחוריהן – עד מה את הולכת ויפה, כנערה היית!

– מה לי יפיי? – התמלטה מפי תלונה למורת־רוחי. – לשם מה הוא, פרודתי?

– לשם מה?! – קראה פרודה על סביבה אם אין שומע – כדי שתביאי עוד, בעזרת האל, בנים ובנות הרבה לידוע בעלך.

– לא אביא, פרודה. – נענעתי בסירוב, כי מוכרחה הייתי לגלות את אוזן מישהו, מקצת מן האמת אשר העיקה על לבי.

– תביאי, אוגיה בתי! – מיחתה פרודה בעיניים צוחקות. – כל הנשים פוסקות כך וגם אני אמרתי – –

– האמנם אמרת גם את?… – בחנתיה ושמחתי כי הסיחה את דעתה ממני.

– ודאי אמרתי… להגה בהתגלות־לב – כלום שונה אני מאחיותי? אמרתי כי זקנתי כבר מלדת וכי לא תהיה לי עוד עדנה אחרי בלותי. כן אמרתי לעזרא בעלי ופתאום נמצאתי גם אני תפושה לאותו דבר – וטוב לי.

לשמע דבריה האחרונים הרימותי את עיני ואראה, כי אמנם טוב לה כאשר אמרה, שונו פניה מכל אשר ידעתי בה מכבר. לא סקרנות חדה לחשה עוד בעיניה ולא יצר הדיבור הניע את פניה הנבונים, כי שלווה שרתה בהם והיא נדה לעצמה בראשה. שילבה את ידיה על חזה ולא דיברה עוד באחרים, אלא בה בעצמה דיברה ובעזרא בעלה:

– אמרתי לו לעזרא שלי, כי אין לי כוח עוד וכי לא יהיה עוד כדבר הזה לשנינו. – הבליעה ספק בדברים כבושים ספק בהנאה כמסה – אך גבר כלום יודע מה ממכאובי אשה?! נכנעתי והריהו כרוך אחרי כעת כצל ואין להיפטר ממנו. אך זה הזכרתי שמו והוא עצמו הופיע בן־החיל!

ואמנם בפתח הכניסה עמד עזרא בעלה – צנוע ועניו, כאשר ידעתיו תמיד. לשמע דברי פרודה העוקצנים, השפיל גם עתה את עיניו ולא פתח את פיו. אף־ע־פי־כן גם במעמדו זה היה בטחון־יתר. המתין עד שפרודה גמרה את דבריה, כעכע חרש וברכני ברכת בוקר ולבסוף אמר:

– המ… פרודה אשתי… באתי לראות באשר תעשי כעת… – – ונשתתק.

– השמעתם?! – נזעקה פרודה בצווחה דקה ומעושה. – הראיתם כזאת?! בא לראות מה אני עושה כעת, כמו נשואים אנו מתמול?!

ועזרא חייך לתוך זקנו, מחה את ידיו המואדמות מעבודת העור אשר עבד בה, אך ניכר בו, כי לא פחד הפעם את קול פרודה החד. הוא פסח מרגל לרגל וחכך, עד שלבסוף מלמל לתמהוני ולתמהון פרודה גם יחד:

– באתי כדי לומר… דהיינו… הנה מתמלאות לנו שוב שבע השנים להיותנו מקנת כסף לביתך את, אוגיה גברתי.

– מה זאת! – – מה היה לך כי עלו לפתע דברים כאלה על לבך?! – נרעשה פרודה מתמהון והניעה בידיה – לא אדע באמת ובתמים מה היה על עזרא אישי.

– אמור, עזרא, מה בלבך… – עודדתי אותו בסקרנות.

– אמרתי איפוא.. דהינו… כי לא נהיה עוד מקנת כסף אלא דרור ייקרא לנו, לי ולפרודה אשתי, כדי שנהיה בני־חורין. אז נמשיך את עבודתנו בבית זה כי לא נרצה להפרד ממנו.

– השמעתם כזאת?! – לא פסקה פרודה למחות, אך קולה רפה ועיניה נתעגלו, כשהן תלויות בפני עזרא ואינן מוסבות אלי.

– כן… דרור לנו.. – מלמל עזרא, – ולילדים שלנו..

הבינותי יפה מה מתרחש כעת בלב עזרא כאשר עמד בשקט לפני. כל ימי היה לי הדבר הרגל, שקיבלתי מבית־אבי יחד עם עזרא ופרודה אשתו, לראותם כשייכים לבית והולכים עמי באשר אלך – הם וילדיהם. עתה עמד להשבר גם הרגל זה ופרודה לא תהיה עמי, ילדיה שגידלה יחד עם אולם בני לא יוסיפו לצחק עמו. יבוא יום ושוב לא תישמע סביבי שיחתה המלאה שמועות ועצתה תחסר לי; גם פני עזרא הענווים לא ייראו בבואו לקרוא את פרודה אשתו למעונם. התמרד עזרא השקט בקשרי ההרגל ואני ראיתי לרוחו.

– – ואז הילד הילוד… בן־חורין יוולד? –שאלתיו והבטתי אליו.

– כן.. בן־חורין… לא ידע עבדות על אדמה זו… – השיב באומץ, אף שקולו היה נמוך ועיניו לחשו בקורת־רוח.

לא הוספנו לדבר אך היה ברור, כי הדבר יקום כאשר עזרא אמר וגם ידוע לא יוכל להתנגד לו. בכוח התורה והמשפט ישולחו לחופש עבדים ושפחות רבים; בכוח האדמה הזאת ייקרא דרור להם, כי אין הם רוצים בעבדות. כל אחד רוצה לראות את עצמו חפשי בהגיע מועדו ולעבוד את ד' בלב חפשי.

הללו יצאו בשקט מעל פני ולא נתתי את דעתי איך קרה הדבר, אך פרודה הלכה אחרי בעלה בלי לומר דבר. שלא כדרכה לא גיבבה דברים ולא העמידה פנים לכאן ולכאן, אלא בזקיפת־קומה יצאה. ואדע בהביטי אחריהם, כי חדלו להיות כפופים מרגע זה ובטלה בהם הרגשת התלות בבית בעליהם. שוב נפסקה השותפות אתם בעצב ובשמחה, כי לעצמם הם שותפים.

ואני? – – נשארתי יושבת במקומי דמומה משנה ולא הרימותי את עיני, כאשר נכנס ידוע והביט בתמיהה עלי. – מה לך, אוגיה? – כרע אצלי ואימץ אותי בזרועותיו כאשר לא עשה מזה ימים רבים.

– הנה באו אלי פרודה ועזרא בעלה היום ועתה הם כבר חפשים. – אמרתי והבטתי אליו.

– יהיו חפשים, אוגיה אשתי, – מלמל בקול חנוק מתאווה אשר אחזה בו.

– הבה ונקרא דרור גם איש לרעותו, ידוע בעלי. – הפטרתי לתמהון עצמי והצמדתי נשיקה רכה על פיו.

– הריני קורא לך דרור מכל אשר עבר. – נשם ידוע נשימה כבדה, כי לא ירד לסוף דברי, וקירב את גופו אלי. – ומעתה היה תהיי לי, הרי כה יפית, אוגיה אשתי!

נרתעתי וקפצתי ממקומי – לא! זה לא יכול להיות כי שוב אסורה אני לך, ידוע! – – ובכי שהיה עצור מכבר הרעיד את גווי. פרצתי באנחות לא נשמעות, בגניחה שסועה עד כלות־הנפש. לא הרגשתי בצאת ידוע מעל פני כשאגרופיו קפוצים. – או אולי ירדה גם מהלומת אגרוף עלי וקללה נמלטה מפיו, אך לא חשתי בדבר, כי כל גופי ערג בשעה זו: הכוני באגרוף… יסרוני בשוטים, כי לבי מסור לאחר ומבני ביתי רחק לבי – –

כן נבעו באחת צפוני אשר שמרתי עליהם במיטב כוחי ומאמצי נפשי. ידוע לא נראה עוד אותו יום ולמחרת נודע לי, כי יצא לגור באהלים בלי לומר דבר וחצי־דבר על אשר נפל בינינו. אמנם החזקתי לו טובה על כך אך לא הוקל לי. ונהפוך הוא: יפיי היה נראה לי לרועץ כעת בעיני עצמי. אכן, זו היתה הרגשתי למראה הנשים האחרות, שגאוותן באמהותן גדלה והלכה מיום ליום.

– אוגיה, מה דעתך?… – ניסתה להמלך האחת בדעתי, – היש לנהוג בילוד מנהגנו אנו בבבל או מנהג שבכאן? – ואני מיהרתי לעבור בלי לשעות אל השואלת.

– כאן אומרים… – פנתה אלי הפעם מרצונה עזובה הפזלנית – שאנו הבבלים נוהגים מנהג טפשים, לכן ראשי ילדינו סגלגלים. – וגם על דבריה לא נתתי את דעתי.

– השמעת, אוגיה, גם את, כי כאן מנהג לגדל בעריסה? – שאלה בעצתי עטרה לבית שמעי, כעושה לי קורת־רוח.

והתכנסו הנשים מסביב ביחד, משתעות האחת עם רעותה ומחליפות דברים שהיו להן לשיחת־יום קבועה: הראש כבד – – האברים כבדים – – המנוסה יותר נתנה סימנים לצעירה ממנה: בן – פניו למטה – – בת – פניה למעלה – – צחקו יחד לסימנים כאלה ואף־על־פי־כן היו מאמינות. ומכאן שוב אל הצפייה מה ייעשה: כיצד משפרים את הילוד, איך מנקירים אותו והמנוסה מרגיעה את הצעירות ממנה: אין דבר… אשה כמוה כסדן – ירך מכאן וירך מכאן והילוד באמצע… פועה ויוצא הולד – קשו עלי השיחות האלה. בכל אשר פניתי ראיתי את עצמי אך מיותרת. קלה בין הנשים הכבדות האלה, מחרישה בין בעלות־לשון, מצניעה סוד בין המדברות גלויות ואינן מתבוששות. האחת גוסה, האחת חוששת ואחת מפהקת. ברחתי אל נפשי בזדון־לב כמוס: אין זאת כי לא נועדתי להיות בקהל הוולדניות האלה – ואל מי אפנה בבדידותי? – נזכרתי באולם בני…

עוד אני בוחנת את עצמי, אם האהבה לבני דוחפת אותי אליו או חפץ הקינטור בנשים הסובבות – והנה גאה גל האהבה הפתאומי, הציף אותי ולחש בוודאות: כן, אוגיה.. בנך אולם.. פרי תשוקתך הראשונה. הוא חובת חייך, הוא מוסרך, הוא האחד אשר יבין לך כי הוא עצם מעצמך. – כן פנו מחשבותי אל בני, הופנו אליו חושי המאוכזבים מאהבה כמוסה. קראתיו אלי, כדי להתבונן מה יש בו מעצמי ומבשרי. הצגתיו אצלי וראיתי כי גדל הנער. הוא רוטט תחתיו מעודף מרץ שהוצק בו בין הגבעות והשדות ואני תוהה: האם מכוחי אני יצוק בו? העלמתי את עיני מאי־הסבלנות בה עצר כוח לשהות אצלי ונהרתי מחדווה: שלי הוא, רק שלי – ושרירות־לב לא מעטה היתה בהחלטתי.

מעתה לא הנחתי עוד לנער לנפשו כל הימים, כי לצידי קראתיו להשתעשע כבימי היותו פעוט. יש ונשקתיו בשכרון והוא קורא: אך יפה את, אמא אוגיה – יפה מכל האמהות! או יש אשר חיבק אותי פתאום בהתרגשות ודיבר בתמיהה אלי: כן טוב לנו לשנינו… ועוד נשיקה אחת… חיבוק אחד.. אך אני, שפירכס אותי רגש אושר מחודש, העמדתי פנים רציניות ובפעם ראשונה השמעתי באזנו מוסר.

– די לשחק כל הימים, אולם, כי ללמוד צריך.

– ללמוד? – תלה בי עינים נבוכות.

– תורה, צריך ללמוד, ילדי… – התמלטו מפי המילים המיושבות ולא ידעתי אי המקור ממנו נדלו – הנה ילדיה הגדולים של פרודה לומדים עם אביהם עזרא והילדים של בית הקוץ באים ללמוד אצלו. תלמד גם אתה.

והדברים הפכו לי לחווייה חדשה ובלתי צפוייה לי לעצמי – כאשר אמרתי, כי ללמוד הוא צריך. תוך שיחת־שעשועים אמרתי לכאורה, אך מיד הרגשתי כי אמנם חייבו אותי הדברים האלה. עוד היססתי אם אוכל, אני האשה הנבוכה, לשמש חיזוק לילד הלומד, אך גירשתי היסוס זה בעוז וגמרתי בנפשי: יכול אוכל ולא אגרע את עיני ממנו. אף נועצתי עם כמהם ואזניה מה לעשות לנער.

– רוצה אני כי אולם ילמד, כמהם.

– ילמד… – נקש נאמני במקלו באדמה והשיב ספק בלצון ספק בכובד־ראש – ילמד את אשר גלעדי בחור ואמיץ־לב חייב לדעת: לצוד חיה רעה, ללכוד ציפור בפח. לירות בחץ ולקלוע מהקלע. – ואולם ששמע את הדברים, עיניו הבריקו משמחה: אמנם את אלה אלמד! –

ויאזניה שהקשיב לשיחה זו הוסיף בצחוק: יסוד כל תורה הוא החכמה ואשר ילמד הרבה ישכיל.

– בכך איני רוצה. איני רוצה, אוגיה אמי. כי מתי אשחק אם רק אלמד ואלמד תמיד?!

ראיתי כי אין טוב לפני אלא שילך הנער עם ילדי פרודה וישמע מפי אביהם עזרא לסיפורים על האבות ועל בריאת העולם והמבול, כי היה עזרא מבין נודע לשם בסיפורים האלה. הנער ישנן מפיו או אז יבין מעט־מעט מה גורלנו אנו בין העמים סביב עד שיגדל ויבור לו את דרכו. בדעה זו ציידתי אותו ושילחתיו אל חבריו, עמדתי בפתח וקראתי לו: אולם בני, היום אתה יוצא ללמוד תורה. דע כי אני אמך מצפה, שתקשיב יפה לכל שיסופר לך מתורתנו הקדושה. –

– אקשיב יפה. – הבטיח בעיניים נוצצות מהחידוש אשר אירע לו בבוקר זה.

– אתה הולך עם ילדי פרודה ולא תכה אותם, כי בקול עזרא תשמע. – הוספתי.

– אם יכו אותי – הערים עלי – אשיב ולא אשתוק.

וכן הלך ממני, אץ אל הילדים המתכנסים בקריאה שיחכו לו. נפרד ממני מרחוק. ואני עוד שהיתי במקום עמדי שמחה, אך ספק אחרון פלח את לבי: הלך אולם לתורה כאשר חשבתי ואני שוב נשארת לנפשי – וזה שכרי? השתקתי ספק זה, כי ראיתי כבר לפני את הדרך של חיי, אשר עצב ושמחה ישמשו בהם בערבוביה תמיד והעצב יהיה מרובה מהשמחה – אולם בני יגדל… ילמד… יכשל ושוב יקום ויעשה חיל… עד שיהיה לראש הבית.. לאבי ביתו שלו..

כן השתרר בי שקט, כי התורה שהביא עמו אולם לבית הכניסה רננה. יהושע… שמשון הגבור.. יפתח.. שמות אלו החלו מנסרים בחלל־הבית משפתי בני והזכירו לי את ימי ילדותי אני שחלפו מהר: בצער – כי לא הספקתי לרוות את מעייני במקורות קדומים הנראים כמו חיים כאן בגלעד, אך בבבל נראו מתים; ובשמחה – כי השרשרת הישראלית העתיקה נמשכת בגלעד, מאז היוותה חיה בחירותה המזהירה – –


 

כט.    🔗

– מה למדתם היום? – שאלתי את אולם. – ויהי ערב ויהי בוקר – יום שני – – אכן, את האגדה הנפלאה על הבריאה שמעו! –

– הילדים הגדולים אומרים, כי אוי לנשבע בשקר או מרמה – אסור! – עיגל אולם את עיניו בבהלה למחרת, בלי להבין על שום מה כל האיסורים האלה.

– אמנם לא תרמה ולא תשקר, אולם, אף פעם. – אמרתי ובשרי היה לחידודים.

כי הרי אחוזה הייתי עוד, אני אמו, בסבך שקרים בלתי פוסקים. שיקרתי לקרובים לי ולנפשי שיקרתי לא־אחת, ותורת האבות אסרה זאת אך לא אמרה לו לאדם: מה קשה לדבר אמת ולעשותה! – כן חשבתי וארגיש כי צל מחשבותי אני עלול להעיב על נשמת בני המיטהרת בתורה – – ולא הוספתי לדבר אליו.

– – אילו היה מזבח במקום הייתי ממהרת להגיש עליו קרבן ולהתפלל לטהרתה של נשמת בני. או לו במה היתה, כי אז הבאתי לכוהן מנחה, בתחינה ובתפילה הייתי באה כחנה ומבקשת על אולם בני הלומד תורה. אך מזבח לא היה בזה וכוהן או לוי עוד לא באו לגלעד לשאת את המעשר ולקבל את התרומה. – על כן נרעשתי מאוד כאשר באחד הימים האלה, בספר אולם בני את סיפוריו, שמעתי מפינה את יאזניה קרא בהתפעלות:

– יעבץ! – – יעבץ! – – אוגיה בתי, אמו קרא לו יעבץ כי בעצב ילדה אותו, אך הוא גדל והיה לראש משפחת סופרים – המה הקינים שיצאו מחמת אבי רכב…

– סופרים? – – שאלתי בתמיהה כי לא ידעתי אל מה ירמזו דבריו. – ומי המה הסופרים?

– יודעי מלאכת הכתב, בתי, את מלאכת הכתב קיבלנו אנו הרכבים חלף התפילה שהתפלל יעבץ אבינו לאלוהים.

ראיתי את עיני יאזניה והנה הן נוצצות, פניו ערים ובכל תנועותיו ודיבורו נזרקה התרגשות מוזרה מאוד. הוא התקרב אלי ואל אולם ומדי דברו העביר בידו על מתנו כמחפש דבר נשכח. אחר־כך התאושש וצחק כלפי עצמו. טיפח על קרקפתו ואמר: הרי חמישים שנה עברו מאז!

– – ושוב פנה אלינו, תפש את אולם בני ואמר בקול נרגש:

– את מלאכת הכתב אלמד אותך, אולם – – את מלאכת האות והתיבה – את סוד הכתב אמסור לך, חכה…חכה…

– את סוד הכתב? – – תמה אולם ונרתע חרד מהברק שבעיני הסב.

– את מלאכת האות והתיבה? – תמהתי גם אני.

– האות והתיבה, בתי… – חזר באותה התעוררות והתהלך אנה ואנה. הרי אני נזכר כעת בכל אשר נשתכח ממני מרוב תלאה – אך הישתכח דבר אלוהים קדוש שניתן לאדם במתנה?! בעוד לבתי־האב האחרים ניתנו בעבר רחוק מלאכות שונות ומשלוחי־יד – צורפים ורקחים וחרשים אשר למלך, בעוד משפחות אחרות נודעו לשם כאורגים וצבעים ובשמים או פטמים, – נודענו אנו היושבים באהלים בנגב כשומרי הכתב! – –

בגאון רב סיים יאזניה את דבריו ושוב לא יכול לנוח או לשקוט. הוא התהלך אנה ואנה זקוף־קומה, כמו יצא מעולם הדמדומים בו חי. שפשף את ידיו בקורת־רוח והחל מונה בקול דברים סתומים: סמ..סם סיקר – זה האדום – קום וקנקנתום זה השחור… ממלחים ושוטפים במים את הקלף… במי עפצים מעבדים אותו ומיבשים… זו תורת הדיו ועור־הקלף שייכתב עליו – –

מעט־מעט החל להתברר גם לי, כי בהתרגשות יאזניה צפון איזה סוד חשוב ועתה כאשר שבילי זכרונו המעורפלים מתבהרים, דעתו אינה נתונה עוד על הסובבים אותו, אלא אחר חוט זכרונותיו נמשך:

– – שם היו אהלי הרכבים שוכנים לבטח במרחב, בגבול אדום הם נודדים ועד ארץ עוץ הם מגיעים. האוהל הקטן נטוי בצד, אך בתווך האוהל הגדול של ראש בית־הרכבים ירמיה אבי. ושלוות עולם פרושה על ארץ המישור, על אדמת הנגב הרחבה. גמלים קלים הרקידו את דבשותיהם, נאקות אצו ברגליהן הקלות. סוסת־אם מפוארה עמדה אל היתד עם אהלי הראש ומסיבת הזקנים השקיפה על המרחב – –

שלא־מדעת אחזני רטט לשמע הסיפור ואפילו אולם בני החריש כשומע אגדה – נמשכנו שנינו בחבלי־קסם אל המרחבים הנעלמים, בהם שוטט כעת דמיון יאזניה:

– – ואני יאזניה יושב בצד, כראוי לבן־זקונים חביב־אבי, ואזני שומעת מכל שייאמר. עטוף גלימתי אני מקשיב לאשר אמר אבי אל הזקנים: בימי עבר – – כאשר יצאו שבטים רבים מהמדבר, שאל האל את השבטים במה כל אחד מהם יחפוץ בלכתו אל ארץ הישוב. אמר השבט האחד כי הוא רוצה בים, והשני אמר כי הוא רוצה בממלכה. אמר שלישי כי הוא רוצה באדמה דשנה. עד שקם יעבץ זקננו ואמר: אלוהי אבות וארץ המדבר, לא נחשבו בעיני עושר ונכסים, אף לא ים וממלכה כי לך הממלכה. הבה לי את הסוד בו יחוקו הדברים לזכר עולם, ולא נשכח את המדבר בו שמענו את דברך לראשונה – הבה לי את הכתב! – הקשיב אל־האבות ברצון לדברי יעבץ ואמר לו: יען אשר לא ביקשת לך עושר ונכסים וערי חוף וממלכה, כי את הכתב בו יחוקו דברים לזכרון עולם, הדבר יינתן לך והיה חסון כוחך בקרב השבטים לדורי־דורות – כן סיפר אבי והזקנים הניעו ראש.

– – מאז נשאר הסוד שמור עמנו – סיפר אבי ואני שומע והדברים נחקקים בי כבצפורן השמיר – כשאנו חוזרים ומעתיקים את מגילותינו הקדומות. בשבט הסופרים מעתיקים אותן ומחדשים תמיד את אותיותיהן המאירות. – כן שמרנו על הסוד – הוסיף אבי – וכעת בהיותי זקן ועיני כהות, אומר למסור את סוד הכתב לעול הימים הזה, ליאזניה היושב אצלי – התסכימו לי זקנים? –

– לו יהי כדבריך, ירמיה בן חבצניה, ראש בית־הרכבים, ויתן האל כי יגדיל בנך לעשות והאדיר את כבוד הרכבים. – אישרו הזקנים.

– – מאז נקפו שנים, אך הדברים שנחקקו בי באש הלבנה של המדבר לחשו כסנה בוער תוכי גם בעת המצור של הכשדים. גם בהימלטי ערירי אל ארץ תלאובות, ואני עורך מלחמה אל אל שדי על כל אשר עבר עלי, על בית־אבי אשר הושמד, על בית־הרכבים אשר לא חטא – כרמים לא נטע לשתות מהם את היין, שדות לא זרע כי שבתון קרא לאדמה, בתים לא בנה לשבת כי בקורת השמים האמין ולא בקורת גג – – גם אז שמעתי את קול שדי אומר: יאזניה, אוצר יקר שמור עמך ולא ידעת. שמור וזכור, יאזניה – – ועתה הנה נזכרתי! – הפסיק יאזניה לפתע והביט בעינים זוהרות אל שנינו. – – נזכרתי, כי את ואולם בנך הזכרתם את האות והתיבה! – – את עבודת הכתב הזכרתם לי! – זעק יאזניה בקול והרים את אולם על זרועותיו.

– – מעתה ראיתי את יאזניה מטפל בצנעה ועושה בסתר בעור צבאים אשר השיג בעזרת כמהם. אחר עפצים יצא לחפש עם אולם בני מהאלונים הגדלים סביב ואת העפצים שרה במים עד היות להם הצבע האדום. כן הוסיף להתקין סממנים שונים, כשהוא לוחש: – – הכתב… הכתב… לא ייעשה הכתב אלא בסוד המסורת הקדומה, כאשר קיבלוהו אבותי מידי יעבץ כן קיבלתיו אני וכן אמסור אותו לאשר אמצא ראוי.

– השמעת, אולם בני? – גיפפתי את נערי והראיתי לצד יאזניה השקוע במלאכתו – לאשר ראוי לו ימסור יאזניה הרכבי את סוד הכתב. – – לו תהי אתה ראוי לכך.

וכן ראיתי יום אחד את יאזניה יושב שפוף ומתקין את עצמו לעבודה. – איש היה בארץ עוץ. – אך זה היה סיפור יפה! – מלמל כלפי עצמו והרים אלינו עינים מאירות, כששחוק עצוב מסתלסל ע פיו. – איש היה בארץ עוץ – זוכר אני כעת כל דיבור והגה, בו השיח ירמיה בן חבצניה אבי את הסיפור הזה בצהרי־יום במסיבתם של הזקנים והללו מקשיבים למעשה החביב עליהם בשר גדול משבטי המדבר. איש היה בארץ עוץ – – ושוב השתפך צחוקו כנחל מים מפכים בלאט.

– ואותו תעלה בכתב? – שאלתי.

– איני יודע.. – הזה יאזניה ובקולו תמיהה. – אך למגע עטי יצאו המלים האלה והן מאירות ובוערות באש. – קום היטהר, יאזניה, אומרות לי המלים – טבול את ידיך ואת רגליך בטרם תעלה את סיפור הרכבים בכתב. קום וצא לארץ החיים אשר עזבת לפני חמש עשרות שנים וראה אשר נהיתה. הבט בעין פקוחה סביב… או אז תעלה את סיפורך חקוק באש לוהטת, כי יהיה בו ניחומים לדור.

– האמנם תקום, יאזניה, ותעזוב אותנו? – שאלתי ברגש אכזבה.

– לא אעזוב, אוגיה בתי.. – קם יאזניה – איך אעזוב את אור עיניך היפות ומהן נשקפים אלי יסורי אנוש? אך גם את תלכי עמי ויחד נעלה להראות את פני יהווה. את בקרבנך ותפילתך, בתי, ואני בשאלתי ובקשתי אבוא. רגלי תדרוך על אדמת ירושלים הצורבת. עד מזבחו אבוא. ואני ארים את קולי בפעם אחרונה ואשאל: יהווה אל צבאות, האמנם אל שדי של בית־אבי אתה וגם לי האחרון ברכבים אתה אומר להניח את נשקי ולהיכנע? כי אלילים נכנעו לך ואתה אלוהי החיים המשתנים, חיי אנוש – אל הסליחה והתפילה, הברכה והקללה גם יחד! –

אותה שעה נדמה לי כי האור שקרן בפני יאזניה נאצל גם על הקרקע החשופה של מעון בית־אבותי ועל קירות האבן הסדוקים אשר לא שופצו עוד בידינו. תוקנה האבן ביד נחפזת ולא היתה שעה פנוייה לשכללה. משום־מה חשבתי: אך רב הפרוץ בזה ומי יעשה בבדק – אם אקום ואלך עם יאזניה כדבריו? –

– אנו נלך, בתי. – המשיך יאזניה כמו ניחש את מחשבותי. – כעולי־רגל עד עיר האלוהים העתיקה נגיע. שם נתבונן ושם נחקור, את ההריסות והבנין נראה ונשוב אל הגלעד עם האור שבלבנו ונשב שקטים… או אז את העט נשחיז ואת סממן הדיו נתקין, גם את הבית נשפץ לבל תפלוש בו רוח ואת סיפונו נקרה לקראת הגשם… אז יחנני אל שדי ואני אגמור את אשר התחלתי, את סיפור המעשה באיש אשר רצה להבין את דרכי אל והדבר נבצר ממנו – חי־חי –

ניתנה האמת להיאמר, כי לא הבינותי למתרחש בלב יאזניה וגם לדבריו הקשבתי בתמיהה גוברת – שמא מרובה בהם ההזייה וחוזרים אליו הסיוטים של בדידותו לבהלו ולטרוף את רוחו? אך משום־מה האמנתי כי אצבע אלוהים גם בדבר הזה אשר הציע לעלות לירושלים וכי אין מוצא טוב מזה למבוכת־נפשי, מלשוב ולהראות לפני האלוהים. לכך החילותי בהכנות לדרך, בלי לשאול פי איש.

לא ידעתי אשר היה לי מדי החילותי בהכנות ובהתעוררות קודחת בחנתי את מראה פני במראת הנחושת. סכתי בשמן את גופי ומהעדיים שנשתמרו עמי מהורתי ענדתי לצווארי – עד אשר הודיתי בפנים לבי כי עדיין יפים פני: גבה זו שנקמרה כקשת מעל עיני וברק זה של המבט.. זרועי העדוייה צמיד והיא דקה אך גמישה כאחד – – ורוחי עלזה: כל עוד יפיי עמי – כוחי גם הוא עמי, ולו יהיה כוחי לגבר או לאל, אך כוח רב ביופי ואינו בטל לעולם – – כן אמרתי לנפשי.

אף התפלאתי לא־מעט להתעוררות פנימית זו שהתחוללה בי בהתקרב יום הנסיעה – מרפיון ואבדן־עצה לשמחת חיים. ובשובי לגנוז את עדיי ושמלותי במלתחת הדרך, תיכנתי עם יאזניה מתי נצא ומה נקח אתנו, מה הקרבן אשר נביא להקריב על המזבח. אף הוא הזקנה קפצה ממנו ודאג לכל בעיניים זוהרות, סח פרטים רבים מימי עבר, עת היו עולים לרגל עם קרבן החג לירושלים.

– שם, אוגיה בתי, – בחן אותי בעיניים צוחקות – תעדי את עדייך ותלבשי את מחלצותיך, כי כן היו עושות בנות יהודה בעלותן אל המקדש. והרכה והענוגה היתה מופיעה בעזרה, כשעיני החורים והשרים אשר בפמליית המלך נשואות אליה.

– האמנם שרתה אהבה בחצר בית ד'? – צחקתי והרימותי ערמומית את גבת עיני.

– שרתה, יפתי, תמיד וכן תשרה תמיד. – הביט הסב כרואה את תוארי בפעם ראשונה. – והרי כן גם סיפור המעשה באיש מארץ עוץ עם שלוש בנותיו הנעלות, ימימה קציעה וקרן־הפוך, אשר שב אליהן יפיין אחרי שנוסה האיש ברוב סבלו – –


 

ל.    🔗

כן היינו משתעים יחדיו, אך בבוקר צאתנו לדרך נעלמה ממני הרגשת החג ושוב נלווה אלי פחד כמוס כצל – האדע לשם מה אני עולה ובמה אשוב בפעם זו – האם למבחן אחרון ואולי הקשה במבחנים מכל אשר עבר עלי אני עולה? – כן עמד לבי מדפוק ואני רק שמלת בד לבנה לבשתי, כי כן הרגשתי את עצמי נקייה יותר ולא חששתי להביט אל עיני אולם בני, שנלחץ בכל גופו אלי עם הפרידה.

– יפה אמי… יפה. – עלז הנער כמו ניחש את המתרחש תוכי.

– האמנם יפיתי בעיניך, בני אולם? – שאלתי בשמחה.

– נאה מכל האימהות. – נשק לי ברגש רב.

בית־האב כולו כבר עמד סביבנו לברך אותנו ליציאה עם קרבן־התודה לירושלים, ורק ידוע בעלי היה כלא־רואה וכלא־שומע, כאשר נהג לאחרונה. הבהמה כבר נחבשה לדרך ועמה הבהמה הדקה שנועדה לקרבן – כבשה ואיל מרחבי־הגב וסמיכי־הצמר ובני־בקר; – כי אך זה יצא הקול שעולים אנו לחג לירושלים ונספחו עלינו עוד עולים – מי בקרבנו ומי במנחתו – לשיירה קטנה היינו. ובעוד הנשים מבקשות מאת חברותיהן העולות להתפלל גם עבורן והזקנים ממלמלים דברי ברכה, יצא יאזניה בלבושו הדל, סקר את הנוסעים וקרא בקול: “כן יצאו כיתות ומעמדות מכפרים ועיירות ביהודה ובגליל, בעמוד הבית על תילו!”

ניתן האות והשיירה עמדה הכן, הכבשים והאילים הניעו ראש כמסרבים להפרד מכרי הגלעד ובני־הבקר הצעירים פרצו תחילה לצידי הדרך עד שאספום ביחד. ראיתי את כמהם עומד בשער, כשמקלו בידו ועיניו מלוות אותי במבט חד ורואה למרחוק. ישבתי על בהמתי ורק עתה הרגשתי מה מיהר החורף לחלוף ובמקומו השתרר אביב. עוד רגע נמשכתי לשוב על עקבי, אך בה בשעה העירני קול דברים ואזכור את מטרת נסיעתנו.

– אוגיה גברתי, – ברכה אותי פרודה כשהיא לבושה לדרך – גם אנו בעולים לירושלים, כי חשקה נפשו של עזרא בתורה וכן ירצה כי הילדים ילמדו תורה.

– תורה שיקרה היא מפנינים. – חזר עזרא אחרי אשתו בעיניים חנונות והוסיף אמרי חכמה מפיו. – ודרכיה דרכי נועם, נתיבותיה שלום.

– די לך, דיך, עזרא בעלי! – צווחה פרודה ספק בקוצר־רוח ספק בהנאה מדברי התורה של בעלה – האם אינך רואה כי אוגיה גברתנו חשה בראשה ואתה מכביר באמרי חכמה! –

– לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו… – הוסיף עזרא למלמל לעצמו מתוך הרגל כשזקנו השחור הסתלסל כמשי והוא טורד להושיב את הטפלים על גבי בהמה כי יסעו לבטח.

– שלום, אולם. – צווחו ילדי פרודה ועיניהם נוצצו – נוסעים אנו לירושלים עיר־הקודש ושם נשב.

– ותסעו לכם. – ראיתי את אולם עומד נבוך כמקשה מדוע הם נוסעים והוא נשאר.

– איש בן־חורין אינו יכול בלעדי תורה וכבוד חכמים ינחלו, כסילים מרים קלון. – שמעתי את עזרא לוחש ובהמתנו עקרה ממקומה.

אודה כי עברתני בשעה זו קנאה בפרודה הרכובה עם ילדיה וצרורותיה, כשהיא שמחה ועזרא בעלה מחמר אחריהם. קינאתי בחורשים מבתי־האב שלנו שחזרו אל צמדי הבקר וניטשו בשדות לפלוח למזרע הקיץ. בנשים הידועיות קינאתי שנשארו לשבת אצל פלך וכישור וטוו את הצמר לחוטים. כל אלה ידעו את חוק יומם והליכות ביתם, אך אני לא ידעתי זאת – –

– אם נפשו של עזרא בעלי חשקה בתורה יבוסם לו. – לא פסקה פרודה מלדבר בעניינה – אני בעמל כפי אשתכר והוא ילמד, כי בן־חורין הוא לעשות מה שלבו חפץ.

– קשורה תורה בחירות כלהבה בפתילה. – דרש עזרא לתוך זקנו, כשדבריו מכוונים בענווה כלפי אשתו – מיציאת מצרים נתקשרה תורה אל בני־חורין ומאז אי־אפשר לזה בלי זו…

– עבדים היינו במצריים… – נענו במקהלה ילדי פרודה לדברי אביהם וקולותיהם המצפצפים הרנינו את לב אמם.

נזכרתי גם אני כי אמנם חג החירות הוא הממשמש ובא והאילים והעתודים אשר הובלנו לא קרבן חטאת הם אף לא זבחי תודה ועולה, לכפר או להודות על חסדים שנעשו לנו. זבח פסח תהיה הבהמה הדקה, להזכיר את החירות שקוראה לעם ביציאת מצרים וחזרה ואירעה גם בנו – – ושיירתנו נעה בדרכה תוך עיכובים קלים, לרגל הבהמה שנטתה להתפזר בכה ובכה. ילדי פרודה קלעו באבן, פיזזו ברגליהם הזריזות והבהמה שסטתה חזרה, כבשים השיגו את קודמיהם ושוב נעו בסדר ומשטר.

עם זה השתררה שתיקה ככל שהתרחקנו ממקומנו והרגשת הבדידות אכפה עלינו: שמא יארבו לנו שודדים בדרך או אולי תקדם את פנינו חיה רעה ותטרוף את הבהמה? התנהלנו בדרך הנשמה ונשאנו עינינו בתקווה, כי ייראו פני ידיד ומודע בדרך ולא נחשוש לסכנה.

– בתוך ההר רואה אני תנועה אשר לא ראינוה בבואנו הנה. – הראיתי ליאזניה ביד.

ואמנם בקיר־האבן של ההר, החלול מערות נקיקים וחגווים, נראו אנשים עולים ויורדים, כשהם עובדים באבן, מקדדים בה – עומסים אבן גדולה־שחורה אשר בשניים ובשלושה לא יזיזוה ממקומה. העבודה כולה ונדבכי האבן שנראו בהתקרבנו למקום היו כה מופלאים במקום השומם הזה, עד שעצרנו בלכתנו ושאלהו: למי העבודה הזאת? –

– אין זאת כי עולי־רגל ישרים מבית ידוע רוצים לחנות אצלנו. – קרב אלינו רוכב עטוף פנים והכרתי בקולו כי טוביה הוא – האם לא תברכוני לשלום? – צחק וגילה את פניו.

– טוביה! – שמחתי כי הוא האיש – האמנם לך ולביתך כל המלאכה הגדולה הזאת, אשר אנו תמהים ושואלים למי היא? –

– למי? – השיב בצחוק וירד מעל בהמתו – לבית טוביה. ואילו אתם הידועים והענווים והיראים מתנהלים עם הכבשה האיל והעז. אין זאת כי לקרבן הפסח זריזים אתם לנסוע, אחרי שכהן־הראש שלח רצים להודיע.

– רצים? – שאלנו כי לא שמענו מאום על הדבר.

– בשמו ובשם הפחה בן שאלתיאל הרצים יצאו וגם לעם הארץ שלחו לומר כי יעלו להיטהר לקראת הרגל ואז יירצה גם קרבנם – ח –

– ועם־הארץ נענה הפעם? – חקרנו.

– ייענו מרצונם או בעל־כרחם, כי גוברת יד הכוהנים והנביא הצעיר אתם. הכל מדברים כעת על החוק והמשפט וגם בית־דין הוקם עם זרובבל, אף שעדיין נטושה המחלוקת בבמות, וכוהני בית־אל והעי שלחו לומר כי לא ימהר העם לעלות. אך יד ירושלים גוברת על הכל.

לא יכולתי עוד לשפוט, אם לטובה יספר באלה או מכסה הוא בלבו דבר־מה. בה בשעה נפנה טוביה אל העובדים באבן וסקר בעין חטופה את המלאכה הנעשית. אחר־כך בחזרו אלינו היו פניו שונות – פני טוביה אשר בפיו דיבר אחת, אך עינו כיסתה על כוונה נסתרת.

– שלום, יאזניה אבי, – נזכר לברך גם את הסב בצחוק עליז – ואין עוד סכנה לרכבי לבוא לעיר־חומה, אחרי אשר שרה עם אל? – שלום גם עליכם אנשי חבייה והקוץ וילידי־הבית החפשיים אשר אתכם… – – כן פנה אל כל אחד והוסיף לשאול האם רבים שדותינו שנזרעו והגפנים אשר ניטעו במקומנו בגלעד?

– ומה מעשה בית טוביה? – שאלתי.

– לא שפר חלקנו כמוכם. – השיב ברמז – רק מאשר נוכל לקחת אותו אנו לוקחים… אבן מההר אנו לוקחים ובונים מעט. זו מלאכתי אני בשביל בתי־האב שלנו. – ואם לא היתה מרירות בדבריו, היתה בהם החלטה קרה. לא רציתי לשוב ולעורר דברים שנשתקעו, אך טוביה עצמו הפציר בנו לחנות והוסיף בפנים סבירות: תאכלו מאשר יכינו אנשי, כראוי לעולי־רגל. במעט שיש אתנו נקדם את פניכם, אחים, כי עוד רחוקה הדרך לפניכם.

מיד נגשו מאנשיו – לא מאחינו היהודים, כי מבני הקדם – מואבי, עמוני ואדומי – תערובת ססגונית. הללו הביאו לחם וצידה וגם יין הגישו לנו, חלב ותמרים ערכו באשר ישבנו וטוביה עומד עלינו. הגישו מים לרחיצת ידינו וחזרו לעבודתם בלי אומר כשם שבאו בלי דבר דבר, וטוביה מתברך:

– מהשרידים ככל אשר מצאתי בחבל־ארץ זה ואין הם צריכים דבר אלא יד חזקה למשול בהם. – “למען טוביה היהודי” – אומרים הם – “נכונים אנו להיות כעבדים לאדוניהם לצמיתות, לעבוד בטירת־אבן זו שאני מקים.” והם חוצבים ומקימים את החומה – רק כלכלתם עלי.

– ואתה, טוביה, אדון ורודה בהם כחפצך? – שאלתי בנעימת היתול.

– כעת אכלו ושתו, כי אורחי אתם. – הקדיר טוביה את פניו והתעלם משאלתי – אולי לא ירחק היום ואקבל אתכם, עולי הרגל מגלעד – בטירת־האבן אשר לי ואנשי יעמדו עליכם לשרתכם בכל. אז תקחו גם את קרבני להביא שי לכוהנים כדי שיכופרו לי חטאי והללו יכפרו אם יהיה הקרבן שמן והלוויים ייסכר פיהם מלהוציא לעז על טוביה מטירת האבן – אך האריכו רוחכם… – כן קלח שיחו העוקצני, כשהללו סולדים מדבריו והללו רואים בהם מהתלה בלבד, אך אני ידעתי כי נשאר טוביה כשהיה והמנוחה רחקה מלבו.

– הרי שוב אותו מעשה חוזר באדם בוטח בעשרו ובחיל שעשה.. – שמעתי את יאזניה מדבר אל עצמו, בלי לנגוע באוכל שלפניו – ומנין דמיון־רוח זה של טירת־אבן בנוייה לתלפיות – – האם לא כגרגר עפר הנך או שחק דק על כף מאזניים… ואם יבנה אדם טירה בסלע האם לא תשיגנו יד, כהשיגה את הרמש על הארץ? – – הסיבונו את עינינו אל יאזניה, אך הוא המשיך בלי לשעות לאיש: הכנע את גאונך, ילוד אשה, וקבל את אשר מונה לך, אדם מעפר קורץ – –

– לא אכנע, יאזניה אישי. – חייך טוביה בלי טינה – ולא אכניע את רוחי כשם שלא נכנע החכם מארץ עוץ איוב עד שכחש בשרו ולא הטה אוזן לדברי רעיו שבאו לחזקו עד אם הכיר אלוהים בצדקתו – ח –

– גם אתה מדבר איפוא באיש איוב מארץ עוץ? – הביט אליו יאזניה בעין בוחנת – נמצא, כי היה איוב לחידת הדור ולא ידעתי. ואותו מעשה אשר סופר לרכבים – ללב כל אדם סופר, באשר הכל מחפשים אחר טעם ותכלית ולא די להם במראה־עיניים –

– לא די, יאזניה אישי… השיב טוביה ופניו לבשו ארשת רצינית.

– ומה עוד יחפש אנוש, טוביה בני? – שאל יאזניה.

– תכלית כל אלה ואם זו איננה הכל הבל… – השיב טוביה.

כילינו בלי אומר את ארוחתנו ובלבנו הרגשה כמו התנגשו בזה שני לבבות ונאבקו זה עם זה – התנגחו הטוב והרע שבשניים אלו ועל כן היתה ההתנגחות קשה כקול הנפץ בהרים שקודרה מהם האבן השחורה אשר גולגלה למטה כדי להקים טירה – מי ינצח? – – מי יכרע? –

– הכנע טוביה. – הפטיר יאזניה חרש והניע בשער הכסף הקלוש שעטר לראשו – כי גדול היה מעשה האיש אשר הזכרת, אשר כל אדם יכול לפרש אותו כאשר יבחר. הכנע, כי יש תכלית…

– ומהי? – שאל טוביה בקוצר־רוח.

– העולם אשר יהיה ולא יסוף גם אחרינו. למענו נאבק אנוש ולמענו המוסר נקבע.

– העולם אחרינו! – נתבדח טוביה מחדש – מה לי ולו, יאזניה?

– כי העולם אחד – הרים יאזניה את מבטו ודיבר לאט – אם בימינו הקיץ הקץ על אלילים מעשה ידי אדם, כן יקיץ הקץ גם על אלוהים יציר מחשבת האדם – כי כזה כן זה אינם פותרים את חידת היסורים של חיי אנוש, אותה פותרת אחדות אנוש מדור ודור וזו היא התכלית אותה שמע האיש מתוך הסערה – –

קמנו לנסוע והייתי שרוייה בספק – האם להודות לטוביה על הכנסת האורחים שנהג בנו או אולי יילווה אלינו אחרי דברי יאזניה? לבי אמר לי כי בשעה זו מתחוללת גם בו מלחמה עזה ואולי דומה לזו אשר הניעה גם אותי לשוב ולבקש חיזוק במזבח אלוהים בירושלים – אך הייענה… היילווה? –

– בוא אתנו, טוביה, כאשר אמר יאזניה. –ניגשתי אליו בפסיעה רופסת – וזכור כי היו ימים בהם רוחך היתה אתנו בכל אשר הלכנו.

– אז היתה עוד מטרה וכעת איננה. – השיב קשות.

– בוא, טוביה, גם אתה בקרבנך כמונו ותנוח דעתך. – הוספתי.

– לא בקרבן אבוא. – נד בראשו אלי ואל יאזניה גם יחד – הקרבן גם הוא אינו אלא מיקסם־שוא… – – ובצעדים מהירים חזר אל נדבכי האבן הגדולים בהם עבדו אנשיו.


 

לא.    🔗

נסענו בשתיקה וכל אחד נתון למערכות לבו. יאזניה אשר הבין יותר מכל את אשר דובר לאחרונה, לא השמיע דיבור נוסף כי הביט נכחו אל הערבה בה עברה דרכנו, על פני נחל הקדומים שזרם באפיקו והסבך העבות השחיר כחומה עליו משתי גדותיו בארץ המלחה. לנו בירחו והצטרפו אלינו עולים משם. עד מעלה־אדומים עלינו ועדיין ההרים ניצבו עלינו כזקיפים, ניבטים אל המדבר לרגליהם ומזהירים אותנו: העלייה לירושלים צריכה לטהרה – – העלייה עם הקרבן צריכה לבור־לבב, כי פה כופר עוון העם תמיד והוטל לתהום שעיר מצוק הסלע – עתה כיצד יכופר? – –

– האמנם עם אל שרית ונלחמת, יאזניה, ונסלח לך – או בקרבן באת אליו? – שאלתי את יאזניה.

– לא בקרבן… – השיב משום־מה יאזניה לאט – במראות לילה על משכבי נלחמתי את מלחמתי הקשה.

– האם בהקיץ או בחלום ראית אז את המראות? – שאלתי.

– אין הבדל, אוגיה בתי, בין המראה והחלום. – השיב עייף – אפשר ובחלומי ראיתי את המראות הנוראים של יסורי אדם ואפשר כי בהקיץ באה רימה לבעתני ותולעת זחלה להמס את בשרי… כל אלה ראיתי אז, אך כעת איני רואה מאום.

והחריש יאזניה כי באותה שעה נגלה מרחוק מראה ירושלים ולא הכרתיה ברגע הראשון, כי בתים התנשאו שם ומראה עיר נושבת היה לה ממרום עמדנו – מראה עיר בחורבנה ובבניינה. גם יאזניה עמד מחריש ועיניו תרו אחר שיאי רכס רחוקים ומדרונים שגלשו אל המדבר – – שם בצל מדרון עמדו אהלי הרכבים.. אל ירכתי מדבר יהודה היו נטויים לבטח.. משם היו קרבים לעיר אך אליה אינם באים, כי ממרחק וממדבר היו צופים ושואלים: מה פועל תוכה יהווה של יהודה? מה חולל תוכה אחרי אשר יצא את המדבר? – – ועוד הוא לוחש את לחשו והנה עלה אלינו קול עם רב מלמטה – קול המון עם הקדרון.

– קול עם יהודה הוא! – התנער יאזניה והטה את אזנו לשמוע, כשהוא פונה אלי ובעינו תמיהה ושמחה כאחד – זה קול העם המיטהר עם הקדרון וטרחו ומשאו רבים כמו תמיד – –

ואמנם עם רב נראה על המדרונות מנגד ובגיא למטה. בעוד השדה מוריק ושמש מזהיבה – נראה עם ירושלים סוער כמרקחה ועדיין מוסיפים מהם לרדת אל הגיא משם עלה קול פולמוס. כאשר נמשכנו גם אנו לרדת שמה, ראינו כי לא רק שיירות עולי־הרגל כשיירתנו היו עומדים בגיא, אך אנשים ונשים מעם־הארץ ולעומתם מהכוהנים וזקני־העם רגשו והלכו. קרבנו והבינונו לפשר הפולמוס. מוקד אש היה ערוך על קרקע הנחל והאש ליחכה והעלתה עשן. אנשים מהעם הוסיפו ביד חרוצה עצים מכל אשר הכינו או קוששו – והאש תפשה בהם, העשן התאבך – וגבר ואשה שעמדו סביב לאש זרקו לתוכה את אשר דרשה: פסילים קטנים עשויים חרש או מתכת – והאש אכלה ותבעה –הב…

– היו טהורים והיטהרו – – מי בתור? – ניצח על המלאכה כהן שהכרתי בו את אליפלט נאמנו של כהן־הראש, כשפניו מקומטים אותה שעה כפני מלאך־חבלה – מי לד' יגש! – – גבר ואשה סרו מאצל המוקד כשפניהם נבוכים וכוהן זרק עליהם מים, אף העם חזר בקנאה: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם –– עד שנתפלגו העומדים לפנות דרך לחדשים שבאו והם קוראים: הנה – הנה – – האשדודית… את חפרה האשדודית של טוביה הבאנו – והכל חיכו בקוצר־רוח כאשר קרבה האשדודית ועיניה המבוהלות נעוצות באש שלפניה.

– אשדודית את, חפרה לבית טוביה. – הרים אליפלט את קולו והכוהנים העומדים לצידו זעו ביראה – את מנהגיך הבאת עמך אלינו ואת גילוליך שמרת גם פה.

– כן… פסילים וגילולים – הראה לה המתורגמן על פסיל קטן שהיה אחוז בידה הקפוצה.

– לכן אמרנו לך, כי תאספי את פסיליך. – המשיך אליפלט בחימה – ותזרקי אותם היום לעיני כל העם אל ערימת הדשן כאשר זורקים עמי הארץ הרוצים להיטהר אל קרבן החג.

– ערימת הדשן! – הראה לה המתורגמן כשלשון האש קפצה מתוכה והוסיף מיד: ועלו באש עצבי האבן והעץ, כדומן יהיו על פני הארץ. לא תשתחווי להם ולא תתפללי.

– זרקי האשדודית את הדגון שלך! – קרא העם ספק בצחוק ספק בזלזול.

וחפרה עמדה מרעידה כחיה רדופה והביטה אל האש אך את פסילה לא הוציאה מידה. למראה הכוהן הזועם החביאה את פסילה בבית־חזה ולא נתנה לאיש ואשה לקרב אליה.

– ראי האשדודית.. – התל העם – כי בוערים מעשי האבן והעץ ואינם קמים להגן על עצמם – מדוע לא יקומו? – – מדוע לא יתנערו? – –

אך חפרה חידדה את סנטרה הדק, חשפה את שיניה החדות, כשדמתה לחתול טורף אשר לא יהסס לשלוף את צפרניו לשרוט. ובהניעה את העדיים אשר על זרועותיה והעגילים באזניה, צווחה לפתע צווחה חדה ומאיימת: טוביה.. טוביה יבוא! הוא גיבור והוא יבוא – –

אכן, גם עתה סמכה על זרועו של טוביה ובו בטחה – טוביה! – – טוביה! – – הוא ישמע וימהר על סוס להצילה מהעם הזר הזה. הוא יוציאנה כדי להחזיר את פסיליה למקומם… והיא תשוב להקטיר ולהגיש להם מנחה ולערוך אליהם את בקשתה כי טוביה יאהב אותה תמיד – אותו צריכה היא ולא את כל העם הזה אשר לא ידעה ולא אבתה לדעת.

– חפרה.. – נדחפתי לקרב אליה ולנחמה ביאושה – ראיתי את טוביה והוא יבוא.

– טוביה יבוא.. – לחשה בעין מבריקה בלי לשעות אלי – אל רגלי חפרה יבוא… כארי יכרע לרגלי חפרה…

– חפרה. – ניסיתי להרגיעה – אמנם ראיתי את טוביה והוא חזק.. בונה טירה גדולה מאבן לחפרה.

– כן. טוביה.. – השיבה ונעה כקוסמת בלי הבט אל איש ובלי לשמוע את דברי.

ובכל תמהון חושי הרב חיבקתיה וגיפפתי את ראשה – תוך פחד מהקסם הנסוך בה ורחמים על מלחמתה. – אך זו אשדודית רפה וחזקה מצור! – חשבתי בלבי – אך זו תשוקה נואשת! – ואל מול חזי פרפר חזה קטן באומץ, עיניה בערו באש: טוביה יבוא.. גיבור.. לשון זהב יביא.. נעל מעור תחש מאדם.. משי ושני יביא… לא אשדוד.. לא ירושלים… וחפרה תרחיב את משכבה.. תקטיר את הלבונה.. תאהב ותתפלל.. תתפלל ותאהב..

– הבי את הפסילים, האשדודית! – קפץ כהן אליה עפ"י האות שניתן מאליפלט והוא חטף אותם והטילם לתוך האש – –

א־הי – – א־הי – – פרץ נהי מפי חפרה וגווה הדק התפתל כנחש על־פי התהום.

– בכי – הילילי האשדודית.. – התל העם העומד סביב – שמא יקום הפסיל העשוי אבן.. – – ושוב לא היה שועה אליה ואל בכייה.

רבו המיטהרים והוסיפו ונהרו פנים זרות – מבמות מצפה, בית־אל – ובהתעוררות הכללית זרקו לאש את אשר הביאו, גזזו את מחלפות ראשם והטילום ללהבה,ועמדו נבוכים כאילו הפשיטום לפתע והציגום עירום.

– לא במות.. לא גילולים.. לא אבן או עץ.. רק יהווה של יהודה! – קראו בעצימת עיניים והתחלחלו מרוב מורא.

– לא בעל ולא עשתורת.. לא מלכום וכמוש.. – ניערו את ידיהם ונשבעו. והכוהנים העוברים ביניהם נזהרים לנגוע בהם פן יטמאו, פניהם אטומים לשמע האלה והשבועה, עיניהם אינן נפקחות לראות במעשי אחיהם הנידחים – אלא עוברים ומזים על העומדים, חוזרים בנעימה שווה ושגורה: וזרקתי עליכם מים – – וזרקתי – וטהרתם – –

– לא במות.. לא גילולים.. לא נשתחווה לשמש קדמה – – כי אין ד' אלא אחד.. אין בלתו. – –

זו המולת הקולות שחזרה ונשנתה מפי המיטהרים והכוהנים גם יחד, עד שנתלכדו הכל בקול אחד: לירושלים – – להר הבית – – עם בית יהודה ובנימין – והעם נע כאיש אחד במעלה ההר, סחף עמו את הבאים בשיירות ואת שיירתנו בתהלוכה שעלתה בתודה. הפניתי את ראשי למקום האש ושוב לא ראיתי שם אלא את האשדודית שנשארה עומדת, ראשה מורד, פניה לפידים דולקים ועיניה לוחשות בארס ושנאה –

לא יכולתי להסב את עיני ממנה, כי היא נעה סביב לדשן – האם ראתה שם את פסילה שרוף או נשאה תפילה לאלוהיה? – – או שמא תפילה לא היתה עוד בלבה מלבד איבה כלפי העם הזה אשר הרע לה? – – אף אין זאת כי עוד פסיל היה לה מתחת ללבושה, כי אותו הוציאה וחיממה בהבל פיה, אותו הרטיבה בדמעתה ולא התבוששה – “הנחמים באבן” – נזכרתי בדברים קדומים ואבין מדוע כינו נביאינו לפסיל האבן – “חטא” – – אז פניתי להשיג את השיירה שהתקדמה, כמו פחדתי להשאר עם הזרה ביחידות, שכן ראיתי בה דבר – צל ראיתי כצילי אני – –

“הרי זה צילך…” – לחש לי קול ורדף אחרי – “זה לבך את ומלחמתך על משוגתך.. מהרי ולכי איפוא אחר העם ועם העם ובתוכו, פן תאבדי דרך לבדך, תתעי ולא רק את מוסר עמך תאבדי אלא מוצא ממבוכתך” – –

עליתי תוך העם עם שיירתי במעלה ההר, כשאנו מביטים בלב נפעם על עבודת הבנייה שהוחלה מסביב – בית חור וסגן, שר פלך וכוהן, אציל ועשיר אשר הקימו את בתיהם ספונים – – כבדו פסיעות העם העולה בהר – התנהלה באי־סדר הכבודה אשר אתנו ושיירה בשיירה התערבבו, כי הרגשנו שעוד מעט והגענו לראש ההר. – ושוב עצר העם מלכת, כי קול דברים נשמע – ואני הכרתי בדובר מעל ראש ההר את הנביא הצעיר, אף את פניו ראיתי כבר כשהם נטולים חיוך ומתוחים ממאמץ:

“אתה עולה, בית יהודה וישראל, – קרא – כטהור כמיטהר, ושואל את נפשך: מה המראה אשר יראני אלוהי בהר ציון? אתה עולה עם גוליך ואחיך הנידחים, הללו שהחזיקו ביהווה והללו שרצו להמירו באל אחר וחזרו בהם. – על כן נשלחתי להגיד לך היום: לא המראה אשר אתה רואה הוא הקודש בו תחיה כי המראה אשר עתיד לבוא, אם לבך יהיה שלם עם אלוהיך – – ולא הקרבן אשר הבאת להראות בו לפני ד' צבאות הוא העיקר – הקרבן הוא לחגך ולשמחתך אתה, בית ישראל – – אף לא הכוהן או הלוי ישמיעו עוד את תפילתך במקום הקדוש הזה, כי כל גבר ואשה מקרבך יאמרו בזה את תפילתם ואלוהים ישמע.”

– אל התפילה.. בית תפילתנו.. – פרצה אנחה מפי העם אשר נשא את עיניו אל המדבר.

ועל כן רוצה אתה היום הזה, בית יהודה וישראל, – קרא הדובר בעוז – כי בית אלוהינו יעמוד על מכונו ולא רק המזבח לקרבן ובית הסגן והכוהן – – – ודבר הנביא נפסק –


 

לב.    🔗

הרימונו את עינינו להבין מה פשר השתיקה הפתאומית – ופנינו לאשר עיניו היו תלויות בעוז, שם התקרבה ובאה חבורה גדולה של כוהנים לבושי לבן ובתוכה כוהן־הראש.

– מדוע יתאחר העם המיטהר לעלות עד למזבח, שם מחכים לו כוהניו המורים והמדריכים? – שאל כהן־הראש בקול שווה אך נשמע היטב.

– כי העם מכין לו לב חדש, בן יהוצדק, – השיב הנביא רתת.

– כוהניך מחכים לך להורותיך היום הזה מה בין טמא לטהור – חזר כהן־הראש בלי לשעות אל הנביא.

– בית ישראל מבקש להתפלל אל אלוהיו, בן יהוצדק. – חזר הנביא בקול אמיץ.

– כוהניך מבית צדוק עומדים הכן לשרתך ולהורותך את החוקים והמשפטים של אבותיך. – העביר כהן־הראש את מבטו על פני שורותינו הדוממות.

– העם רוצה להקים מתוכו תלמידים הרבה, – קרא הנביא – ולא תהיה תורת העם נחלת הכוהנים בלבד.

– תורת העם.. תורת משה.. – שמעתי את עזרא ממלל לצידי וכמוהו רבים מתוך העם אשר לחשם הפך להמולה.

– על כן אני אומר לעם הזה, כהן־הראש, – העביר הנביא את מבטו על פני העומדים סביב – כי החורים והסגנים בתיהם ספונים וארמנותיהם מתנוססים על החרבות, אף המזבח ערוך לקרבן, אך מקדשי עומד אבל, – כה אמר ד' צבאות – –

נעו השורות וגם הכוהנים יצאו משתיקתם לשמע הדברים, סביב לכוהן־הראש התלכדו בריטוני זעם וחימה כלפי הנביא. מאידך זעו שורות העם כחומה סביב לנביא – – “הנביא מקומם את העם נגד המזבח וכוהניו מבית צדוק!” – בקע קולו של אליפלט מבין חבורת הכוהנים – – “הנביא דברי אמת דיבר כי שלחו אלוהים ללחום על המקדש העומד בחורבנו!” – התמלטו קריאות נרגשות מתוך שורות העם.

ראיתי כי יאזניה זע לשמע הדברים והצמיד את עיניו למחזה שלפניו. שעה ארוכה הקשיב לדברי הריב ועיניו דולקות.. בזה אשה שהחזקה את עוללה בזרועותיה כרעה לפני הנביא ובכה גבר זעום־פנים קרא מול כוהן: העני… הדל.. שאין ידו משגת לקרבן… הלשכות מלאות את מעשרותינו… האלמנה והגזול – ובית אלוהים אבל! – – הקשיב יאזניה ולפתע צנח מעל בהמתו, השתטח על הארץ ונשקה, נתקפל באחת כצרור עצמות קטן וקרא בשפתיים צורבות: – אהה, אדמת הריב האלוהי של הר ציון – – עדיין לוחם העם הזה בענותו את מלחמת אלוהיו, כאשר נלחם עליו ברעם וברק על הר סיני – עדיין המלחמה הגדולה נמשכת – על כן נחמתי ואני עפר ואפר – –

– הרכבי הוא.. – הכירו בו זקני העם – ופינו מקום במעגל סביב ליאזניה.. – הוא אשר התנסה ביסורים רבים והחזיק בתומתו, לא חטא בשפתיו – –

– יאזניה קדושנו, מה היה לו? – עמדנו גם אנו אנשי השיירה נבוכים ונרגשים – קום יאזניה והתחזק, כי עומדות רגלינו בהר ציון. – כן קראנו לו ואמרנו להקימו מעל הארץ, אך הוא לא השיב דבר כי הוסיף לקרוא בשפה צורבת: ממי ירדן קדומים קולו אשמע… מקול סופה וסערה… – –

אין זאת כי עייף העם מכל אשר עבר עליו ושוב לא נשמעו קול כוהן וקול נביא. חבורות־חבורות התפזרו העומדים על ההר וגם אנו על חבורתנו מבתי־האב שבגלעד ייחדנו לנו פינה שקטה, שם השכבנו את יאזניה על מצע רך ודאגנו לבהמה אשר הבאנו לקרבן. פרודה עם עזרא בעלה וילדיה פנו העירה לראות בבניינה ואני ישבתי דום למראשותי יאזניה, מצפה כי יתאושש. והוא הוסיף לשכב ועיניו קמות כרואות במחזה, קמטי צווארו צפודים כעור הקלף אך נשימה רפה העידה כי עוד רוח חיים בגו השכוב בלי־נוע.

– הרואה אתה את פני, יאזניה אבי? – שאלתי חרש.

– את אהלי הרכבים אני רואה נטושים – אהלי אני איהו? – לחש בשפתיים יבשות.

– את קולי אתה שומע, יאזניה אישי? –

– רוח גדולה באה מעבר המדבר ואש שנפלה משמים – נערי אני איפה הם? – דובבו שפתיו בלחש.

– על הר ציון עומדות רגלינו. – גחנתי אל פניו ואתבונן אל מראהו המוזר. שוב לא יכולתי להסיח מלבי את התמיהה איך היה לגל עצמות קטן האיש אשר יש ונראה לי כלוחם ענק. מה נצטמקו פניו בתוך נזר השער שעטר אותם – – זה הישיש אשר ערך מלחמה גדולה אל אל ועתה שכב חסר־ישע ובאין־אונים..

– אני ירא, אוגיה בתי… – פקח לפתע את עיניו ופלט בקול רסוק – אני ירא יראה גדולה למראה דרך היסורים אשר עברתי – היראה אותה אדם וחי! –

במה יכולתי לעזור לו ובחשכת הערב לא ידעתי עוד, אם הדברים אשר דיבר אינם פרי ביעותי מוות. החרשתי וציפיתי לאשר יבוא, לאות חיכיתי אשר לפיו אדע: אכן, מת יאזניה… אך האות לא בא ובמקומו הגעה לאזני קינה חרישית: מדוע לא נעשה גם בי החסד שנעשה לאיש מארץ עוץ? –– – מדוע לא ברך אלוהים את אחריתי לראות את אהלי הרכבים שוכנים במרחבים לבטח? – – מדוע לא אראה את צאני ואת גמלי חוזרים אלי? – – ואנשים אשר היטבתי עמהם והם אכלו משולחני מדוע לא יבואו להיטיב עמי? – –

כן נמשכה הקינה החרישית ואני ספק מקשיבה בהקיץ ספק אפופה שינה בשבתי למראשותיו– “האדם חלש ורפה־אונים, מה כי יוטל עליו ללחום עם אל?” – שמעתי ולא ידעתי אם קינתו היא או אולי מלבי היא עולה – “אנוש אין־כוח.. מדוע לא ישליו וידע אך רוגז כל ימיו?” – ונדמה גם לי כי הדרך בה עברתי עד הלום דרך יסורים ארוכה מאוד היתה – –

הקיצותי וסחתי חרש כדי להקל על בדידותי: יאזניה הרכבי, כל האדם לעמל יולד… גם אני לאב ולאם נולדתי ובראשוני ימי לוקחו מעלי שניהם, בטרם ידעתי שפוט מטוב עד רע ובטרם למדתי לדעת מה טוב נטעו בי ומה רע הורישו לי – – כן עוצבתי נפש של אשה והוצגתי לבדי בחטאי וביצרי – – מורשי לבי תוכי שוכנים, אך הידעתי מה הם? – ישב גבר דומם ונוגה באחד מחדרי ביתנו בבבל – זה היה אבי. כנטע שנעקר מאדמתו קמל על אדמה זרה – – עוד במגילותינו הישנות היו מחפשות תמיד עיניו העייפות בגעגועים כמוסים כמחפש לעצמו מפלט מהסופה שעקרה אותו – – וכן שקע בשנת המוות כאשר החזיקני על ברכיו ונשיקת פרידה אצל על פי – –

– ועדיין החזיקה מעמד בסופה זו שהתחוללה על בית־אבי – אמי. לא ידעתי גם את מסתריה וצפוניה של גבירה גיאה זו, אך בי הוצקה בת־הצחוק הקשה אשר בזווית פיה – זו בת־צחוק שהורתה היתה סופת ההרס שעברה אז על עמנו. חיבל ההרס בלי רחמים בנשים הגאיונות הללו ובגברים העקורים – אשר הם נולדנו אנו, דור שבי ציון.. לא בת־צחוק חמה ורגועה ליטפה את עריסתנו, כי קמט מרי וכעס קומם את האשה־האם לומר: כילה אלוהים את חמתו בעם – קום וקלל אותו, הגבר – –

– – ואבי מיאן לקלל, כי לא שמעתי קללה יוצאת מפיו. אף נביאים עברו את סף ביתנו והשמיעו את תוכחת זעמם על העם אשר חטא – ואבי החריש. זקני בתי־אב התכנסו אצלנו וחישבו את הקץ – אם שלמה תקופת גולת בבל וחזון שיבת ציון כבר עומד מאחורי הכותל – אך אמי עברה ביניהם וקמט פיה הקשה הפריך: לא הגיעה ולא תגיע.. בתקופת הרס לא תבוא תקופת בנין – –

– ואז נשארתי לבדי כשכל אלה מדמדמים בזכרוני והמבוכה נמשכת עד היום: מי אני ומה היו לי אבותי, מה טוב או רע נחלתי משניהם, מה מעמסה עמסתי משניהם על כתפי? – – לא אדע מאום… ובעשותי דבר אני שואלת: האם כן היה עושה אבי? – בנטותי מדרך אני תוהה: האם כן היתה אומרת לעשות אמי? – אז אמרתי לנפשי: אין עוד מי שיענה לך, אוגיה והשחיזי את נשקך את – – אף השחזתיו, יאזניה אישי – –

– – ונשקי חד – נשק האשה אשר לא מעט חטאתי בו אך גם אהבתי אהבה גדולה, מאז יצאנו בדרך הארוכה של שיבת־ציון והיא נמשכת עד היום – זה מעגל חיי אני, יאזניה אישי, והוא קצר ממעגל חייך – אך לא היה בו אור. רק ערב אחד ושעה קצרה הבהב לי אור – בחנייה על הירדן, תוך ישיבתי על סלע – כאשר קרבה אלי דמות קטנה וסגופה מאוד, לבושה קרעים וידועת חולי – וזו אמרה לי בחיוך מאיר: נשאתי לעוונך הגלעדית, לעוון אהבתך, כי לא מידך בא לך ולא מידך יידרש – –

– מי אמר לך? – הבהבו אלי בחשיכה עיני יאזניה ושאלתו העידה כי הקשיב לדברי:

– הנביא הזקן אשר הלך עמנו והוא שאימץ כל רוח חלשה ברחמיו הוא שחיזק רגל שכשלה – –

הדברים האלה היו האחרונים אשר החלפנו בו בלילה ולמחרת. אחריהם רפה מאוד האיש ואוכל לא בא כמעט אל פיו. פניו דלו והלכו במנוחת־אלם שאפפה את אבריו והיתה מנוחה עילית בדעיכה איטית זו אשר הוסיפה לרתק אותו אל יצועו, אף שמסביב גברה התכונה מאוד. –

– מעילם הגיעה שיירת עולים גדולה. – סחה לי פרודה שמלאה את השמועות המהלכות בעיר.

– עתה שמענו אומרים כי בית המלכות קרוב לבוא ודבר חשוב העלה עמו מבבל. – מילא אחריה עזרא בעלה.

בכל אלה עברו הדברים מחוצה לי, כי כל מעייני ניתנו ליאזניה השוכב על יצועו בלי־נוע. היום עבר עליו בתנומה ארוכה ורצופה – אך למחרת פקח את עיניו עם בוקר כמו חזר לראות אור עולם. הוא רמז אלי לגשת והוריד את רגליו ממשכבו בתנועה שקטה – ולבסוף אמר לי חרש:

– אוגיה בתי, לו תהי זו משאלתי האחרונה…

– ומהי יאזניה הרכבי? – שאלתי בפליאה.

– אל קבר הנביא הזקן שאוני – הנביא אשר דיבר ברחמים אליך… – אמר והביט אלי במבט מחנן כמו נפשו בשאלתו ושב ועצם את עיניו.

מסרתי לאנשי שיירתנו וגם הם הסכימו כי דבר יאזניה קדוש ויש לעשותו. נשאנו את גוו הקל על אלונקה וכעבור שעה קלה התנהלנו באורחה קטנה אל מחוץ לעיר בצלע הקדרון – שם היו מפוזרים ציונים לרוב, וכן עד לקבר הנביא הגענו. ירדנו במדרגות למערה וזכר עולמים ריחף סביבנו מהכתלים החצובים בגרזן ובמקבת. הרימותי את הנר שבידי ולאורו נסו הצללים מעט־מעט עד שהורידו הנושאים את משאם על הארץ ואחד אמר: הנה קבר הנביא… ונאלמנו דום.

– קבר הנביא… – התעורר יאזניה ותמהנו כי היטיב לשמוע, ולא בלבד אלא התנער וקם על רגליו כמו נכנסה בו רוח חדשה ונגש חרש עד לקבר. שם כבש את פניו ואנו משום דרך הכבוד הרחקנו פסיעות מספר, אך שוב נעצרנו להקשיב כמו יד נעלמה אכפה עלינו לעמוד ולהיות עדים למתרחש.

– – במה את רוחך אוחיל? – שמעתי רחש של מלים ורעד עבר בכל גופי – ואני אדם ילוד־אשה שבע־רוגז – – כחומר נעשיתי – – עור ובשר הלבישוני – – עצמות וגידים שוככוני – – עתה אלוהים יסתיר פניו ממני – לא ישמע קולי – אל חוקי עולם יביט – אל רהב – אל תנין – אל בהמות אשר בארץ – – אני במה נחשב! – –

– הו אדם והו קדוש – – הו, יאזניה הרכבי! – פרץ גם מפינו נהי לקול דבריו והדו השתבר אל כתלי המערה האטומים.

– הצמיתני ואחשה! – – קרא יאזניה בכוח וידום – –

האמנם אפפה הדממה גם אותנו? – – כי לא הרגשנו בקום יאזניה ובלכתו עד למקום עצמותיו של הנביא – – לא ראינו בנגוע ידו בעצמות הקדושות הללו ובהזדקפו מעט־מעט כמו שב והוצק בו גאון אדם – – אך פחד אחזנו כאשר ראינוהו יוצא אלינו מתוך החשיכה, מהלך על רגליו כאחוז־חלום עד לפתח ואנו מוכי תמהון אחריו, כששפתינו לוחשות: אכן, נס קרה ליאזניה הרכבי כי קם על רגליו ויחי – תפילת הרחמים של נביאנו הזקן עשתה זאת – –

ואמנם ברגל מתנודדת יצא את פי המערה, טיפס במדרגות כשהוא מאהיל על עיניו מאור היום ולא קמה בנו רוח לעצור בו –

–יורד האיש בדרך למדבר תקוע, שם עמדו בעבר אהלי אבותיו הרכבים ושם ימות… – אמרו בני הלווייה בצער – ולא נוסיף לראותו.

– עוד נראה אותו חוזר אלינו וכותב בדיו ובקולמוס על עורות צבאים את סיפורו על חיי אנוש, כאשר יונח לו. – אמרתי לתמהון העומדים וגם אני עצמי תמהתי מניין לי הבטחון. – –


 

לג.    🔗

אני בדרכי חזרה, מפגרת אחרי המלווים וקול דברים העיר אותי מהרהורי בלשון אשר לא שמעתיה. הרימותי את עיני וראיתי חבורת נכרים עומדים ליד ערימת הדשן מיום־תמול, בתוכם טוביה ואשתו האשדודית – ומסיחים הללו בחימה והתרגשות. האשדודית מראה על גל האפר והגברים עמדו סביב – הבינותי לפשר ההתרגשות של הנכרים, אשר ירו מבטים קשים לעבר טוביה שעמד לחוד. ידעתי כי מוטב לי לעקוף אותם ולעבור הלאה לדרכי. אך הסקרנות מנעה אותי ועצרתי בלכתי.

– על מה ההתרגשות, טוביה? – שאלתי כי מראהו המבודד עורר בי השתתפות בצערו.

– על העוול שנעשה לאשתי האשדודית, כאשר לבדה היתה ללא מגן. הזו גבורה בה יילחם עם? – נד טוביה בראשו.

– העם גמר אומר להיטהר, טוביה. – ניסיתי להניח את דעתו.

– אך דרך קלה בחר לו ולא ידעתי. – פלט טוביה בהיתול מר.

– לא קלה ולא קשה. – מחיתי ולא רוחי – את מלחמת חייו נלחם העם וממשיך להלחם כי הוא רוצה להיות טהור.

– מלחמת חייו! התקצף טוביה – אמרי איפוא לעם כי פורענות בה. ספרי על האשדודים שעמדו בזה והם לא היו אויבינו, כי מרצונם השיאו לי את חפרה בתם. בתום־לבם הודו כי אמנם גדול יהווה של יהודה אחרי אשר ריחם את עמו וכי אין קנאה ואיבה בין ירושלים ואשדוד. עתה בא המעשה הזה והתעוררה בהם קנאה לכבוד בתם אשר חולל ובנקמה רוצים הם. אל השומרונים, האדומים, הערבים והעמונים ישלחו לומר כי אין העם הזה רוצה בברית אתם – למלחמה פניו. עד לפחת עבר הנהר ישלחו שטנה – ואז תראה ירושלים את אשר עולל העם! –

ועוד הוא מדבר אלי, ישבו הנכרים על סוסיהם, עוררו את אחותם חפרה לקום מכרוע אצל ערימת האפר והושיבוה על הסוס. עוד טענו בתקיפות עם טוביה והביטו באיום כלפי העיר – אחר רכבו מהמקום וטוביה נשאר עומד ומביט בעקבותיהם. לא ניכר צער בפניו אך משהו שטני נצנץ בו כאשר הזדקף כפורק מעל כתפיו משא ובעט בסולייתו בדשן בעיטה של כעס וזלזול: כבר הוכרזה מלחמה על יהודה! – אמר והתבונן בשברי החרס החלולים והנקובים ששרדו מן השריפה. – הכריחו את חפרה לנסוע עמהם. – הוסיף.

לא ידעתי מה אגיד לו אף שרציתי לנחמו: היכולתי להוסיף דבר על ביעור הפסילים בלי לקטרג על הכוהן? או להביע את צערי על עלבון האשדודית ודמעותיה בלי להוציא לעז על עמי? – לרווחתי נראו בה בשעה פנים חדשות באות אלינו בשיירה גדולה, אשר כבודתה וכלי־רכבה רבים.

לוייא מבבל – הריעו וקראו.

כהניא מבבל – הריעה האורחה.

באה סולת מבבל – – חזרו והשמיעו בתשואות.

לא יכולנו להעלים את החיוך מעל שפתינו – טוביה ואני – כי הרי זה השיר והחוזר, בהם עלינו אנו ומה רחקו הימים הללו! –

– האם מעם־הארץ או מעולי בבל כמונו גם אתם? – קרבו אלינו הראשונים מהרוכבים וחקרו לדעת.

– מהעולים הראשונים אנחנו. – עניתי ולא הרגשתי שיש עוד איזה קשר ביני ובין תשואותיהם ושמחתם, אף שלא רב הזמן שהייתי כאחת מהם. הפאר והברק העידו על עושר הבאים וכן ניכר בהם כי גאים הם על המתנות והתרומות אשר הביאו לעיר־הקודש, אך כל אלה היו לי למורת־רוח – בתרומתם באו אך לא בגופם לשבת בתוכנו כאשר עלינו אנו.

– האם עוד רחוקה הדרך עד להר הבית? – שאלו מפינו.

– הריהו לפניכם. – הראינו להם ביד.

כיוון שראו כי קרוב הוא עצרו והחליטו לנוח לפני עלותם – תרו להם מקום להתפרש ליד המעין, שם ישבו לסעוד את לבם באשר הביאו, – הוציאו מהמשקאות אשר בצקלוניהם ומהצידה אשר אתם אף השמיעו דברי בדיחה כטוב לבם עליהם: זו סולת של בבל – – זו העיסה – – כל הארצות עיסה לארץ יהודה ויהודה היא עיסה לבבל – האם כן אנו אומרים, שבי ציון שלנו… עולים ראשונים שלנו? – קראו אלינו.

לא השיבותי דבר וראיתי בפני טוביה כי גם הוא סולד לדברים האלה; נדמה כי עצר ברוחו מלפלוט דבר שנון ולו כדי להקל את המשא המעיק עליו. לכך מיהרתי והסחתי את דעת העולים בדברים שעלו אותה שעה בפי:

– ערימת דשן זו… – סחתי לחבורה – היא מקום שריפה בו העלו הכוהנים ביום אתמול גילולים רבים באש, כדי לטהר את העם לעבודת החג.

– לטהר את העם?! – קראו הללו בפליאה איש לאחיו והשמועה עשתה כנף מחבורה לרעותה – השמעתם כי היטהר העם מגילולים ומטומאה – הא! –

– לא רק מגילולים ומטומאה, – קפץ טוביה לתוך דבריהם בלגלוג שנון – כי גם מהיחש אשר כפיתם עלינו בבבל, אחרי אשר ראינו כי לא תעמוד הארץ בסולת של בבל – –

– אך הלצה נאה היא, כי היה היחש לקללה – ח־ח – צחקו האורחים משנה – אכן, דברים כדרבונות!

– או שמא חסרי היחש יבנו את בית האלוהים! – – שמא דלת העם היא אשר תבנה ולא תרומותינו אנו! – כן היו מלגלגים ספק בזלזול ספק ברוגזה.

אך הנה הופנו עיניהם אל הדרך שבאו בה וקמו על רגליהם ביראת כבוד, הראו באצבע8 ולחשו: בית המלכות הגולה שלנו… באים הם אחרי אשר הלאו את עצמם בדרך הארוכה והמייגעת – הרכה והענוגה טבת־אשר, הנסיכה לבית יהויכין – אביה הנסיך מרדוך ההדור וטוב־הטעם – – הגבירה אם הפחה זרובבל – לעיר מלכותם החרבה הם מתקרבים – אהה, לרוחם ולמגינת־לבם! – – ונזכרתי גם אני בשמועות שסיפרו פרודה ועזרא בעלה בדבר השיירות הבאות אלינו, ולבי נתפעם.

– מה לך, אוגיה, כי חוורו פניך? – חקר אותי טוביה בעיניו החדות יותר מאשר בפיו.

– מראה רע ראו עיני. – עניתי והעמדתי פנים כחומדת לצון.

– אולי נלך מפה? – הוסיף לבחון אותי.

– לא, כי פה נעמוד עד תום המחזה. – חייכתי.

כי ראיתי שגם בהר נודע כבר דבר בואם של האורחים הנעלים ועם רב ירד בחיפזון לראות את פניהם בבואם. הבינו גם האורחים כי כאן עליהם לחנות ולחכות לפני עלותם העירה בתכונה ראוייה לכבודם. היושבים בתוך אפיריוניהם החלו יורדים מעל רכבם והנסיך המהודר מרדוך היה כבר מהלך ומביט אנה ואנה בהיותו מנופף בחזרן הדק שבידו. הראתה את פניה הגבירה, אמו של הפחה, אשר ראיתיה בזמנו מחלקת מגדנות בין העולים בצאתנו מבבל; הנה נפשל אפיריון ומעליו ירדה הנסיכה הצעירה ומבטינו נפגשו.

– הנהי… זו האשה הגלעדית בת בת9 בר – – – קראה וקימטוה את מצחה ביהירות, כמבקשת להזכר בשמי ולא יכלה.

– בית ברזילי, נסיכתי. – עניתי בשפתיים מאומצות.

– ואכן, השחרת מאז כ – – שולמית –ח־ח – צחקה בקול ופנתה אל בני־ביתה – האם לא כן אמרתי? –

– כמו תמיד בתי, בת־הזוהר והאור, – צחק עמה מרדוך אביה.

– אח־אח־אח – החמירה את פניה הגבירה־האם כלפי הצוחקים – האם יאים דברי לצון למראה החרבות של עיר קדשנו? –

ואותה שעה נראה זרובבל יורד בראש פמלייתו אל האורחים – הנה קרב אלינו מאוד ואף שידעתי כי בוא יבוא הרגע, עברה בי שוב הרעדה אשר הרחיפה את עצמותי.

– אולי נסור מפה? – בחן אותי טוביה בעינו.

– פה נעמוד. – עניתי בקצרה והתחזקתי, זקפתי את ראשי כי ראיתי שגם זרובבל השגיח בי ובעמידתי עם הנסיכה לבית־אביו.

– מה שתיכן עושות בזה? – התמלט מפיו במקום ברכה – את אוגיה והאורחת־הנסיכה שלנו?

– אה, בן שאלתיאל, בוא ואחבקך בזרועותי – פשק הנסיך מרדוך את זרועותיו.

– זרובבל בני! – נאנחה הגבירה בקול רפה – רק למענך עשיתי את הדרך הארוכה.

– הפחה נסיכי, התואיל לברך גם את קרובתך העניה טבת־אשר? – שאלה הנסיכה בפה קמוץ ועינה הבריקה בתרעומת.

– אך כיצד נזדמנתן בזה? – שאל זרובבל בשניה אחרי דברי הברכה ומבטו חלף על פנינו מהאחת אל השניה – הרי זו בת ברזילי אותה ראיתם בצאתנו מבבבל. –

– כן.. – צחקה קלות טבת־אשר – עתה נזכרתי. בת ברזילי הגלעדי. נאמן בית דוד זקננו – ח־ח –

– ומדוע נעמוד? – נזכר זרובבל כמתאושש – הרי טוב כי נעלה מיד והעם מחכה לראות את פניכם, כן השיירות שבאו מרחוק ושמעו בדרך על בואכם.

– נעלה… כי לא נוכל לעמוד בזה עם כל העם.. – נאנחה הגבירה־האם וחזרה אל אפיריונה וכמוה עשו גם שאר בני המלכות.

– שהרי לא נעמוד בזה עם בת ברזילי אשה מול רעותה.

– נעלה ונראה את תכונת העם לקראת קרבן החג. הן כה שלחת, הפחה, להודיע לנו בבבל ורבים הבאים אתנו. – קימט את פיו הנסיך מרדוך והניח למלווים להושיבו מתחת לאפיריונו הוא.

והמסע נע במעלה ההר, כשהפחה זרובבל רוכב אצלו וכתפו שמוטה. אחרי אורחי בית־המלכות נעה גם השיירה שהקדימה לבוא מעולי בבל ואחריהם העם – ושוב נשמעו תשואות שנתכוונו לרומם את רוח העולים ושמחתם: סולת של בבל – – עיסה של בבל – – יהודה עיסה לכל הארצות – –

– נלך מזה גם אנו. – נגע בי טוביה בידו כמו הבין לרוחי.

– נלך.. – עניתי במנוד־ראש ורק עתה הרגשתי עד מה קרובים אנו איש לרעותו בשעה זו, טוביה במצוקתו ואני בעצב המעיק עלי.


 

לד.    🔗

– קרבן הפסח ממשמש ובא, הכון העם! – טרחו הזריזים למצווה שבבתי־האב.

– פסח זה ייעשה כהלכתו, כאשר לא נעשה עוד ביהודה מימי יאשיהו המלך הישר עם אלוהיו. – התברכו הזקנים ושקדו על המלאכה לכל פרטיה.

ואמנם הכל היו עוסקים כעת בפרטי הזבח – המבינים לימדו מה ראוי ומה אינו ראוי לשמש כזבח. – כיצד צולים וכיצד מתקינים שפודים בשביל הצלי ועצים למדורה. יודעי־דבר אמרו כי שפוד־עץ עדיף והללו טענו לשפוד ברזל – ואשר לעץ – האם הרימון הדקל או החרוב יפה לשפוד. כן דנו בענין הגדי לזבח והבהמה אשר תובא אל המזבח לקרבן. וכיוון שהגיעו הדברים לאפיית מצה היתה ידו של עם־הארץ על העליונה, כי הללו נמצאו מדקדקים הרבה יותר בכך מן המהדרין שבבבל. כן נטתה השמש לערוב ופעיית הגדיים הנשחטים לזבח ואישי המדורות שהודלקו סביב השרו חג בלב. העם ישב לבוש לבנים מחריש סביב לבתי־האב שלו ולחבורותיו והעיניים נשואות אל המלאכה הנעשית בחיפזון כמעשה יציאת מצרים.

– הגדי מקולס יהיה, משמע שיהא ממולא בפנים אך לא ניכר מלבר. – גילה עזרא את בקיאותו לקורת־רוחה של פרודה אשתו.

– בלבד שצלי יהיה ולא שלוק וכרעיו ובני מעיו תוכו. – עדיין לא נשתכנעה פרודה לקבל עליה את מרותו של עזרא בכל, והוסיפה נופך משלה.

– כבר אמרו חכמים – הטעים עזרא בקול נוגן – כי בהצלות הזבח ויישמע תוך־תוך בפנים, זה יהיה האות כי הוא מוכן לאכילה.

לוויים פצחו בשיר מאצל המזבח וחצוצרות תקעו, משוררים נתנו קולם בשיר הלל והודייה והבאים מהגולה הזדרזו להביא אל הלשכות מכל אשר הביאו בכלי כסף וכתנות בד, מיני בשמים ושמן. נשתתקה התכונה ושוב הריעה חצוצרה – ושתי תודות נראו באות זו לעומת זו – תודת כהן־הראש מזה ותודת הפחה מזה ובראשה זרובבל עם בני בית המלכות –

“הקשב בית יהודה וישראל!” – הכריז כרוז – "ויקשיב אליך אלוהיך בחג חירותנו זה. כי רבה מאוד התרומה שהובאה לחג מקרוב ומרחוק – פרים מאה וכבשים אלף.. צפירי עזים ואילים.. כורי תבואה ולוגי שמן – יהיה ברוך ומבורך בית ישראל באשר הוא – אמן!

אמן – – נענה העם בשמחה כללית ושוב תקעה החצוצרה לאות כי תודת דריוש מלך המלכים אף היא הגיעה למועד בבהמה, במלח, בשמן וביין – הכל ככתוב בנשתוון המלכותי – יחי דריוש מלך המלכים! – – יחי הפחה זרובבל! – – ועמו בני בית המלכות שלנו היושבים בגולה! – – יחי כהן־הראש בן יהוצדק! – – ולשונות האש המתלקחות היו מאירות את הר הבית. רק מגויי הארץ לא נשמעה ברכה ולא הובאה תרומה, כאשר עשו בהכון המזבח על מכונו.

כבר קצרה רוחנו לצפות לבשר הזבח אשר לא ייאכל ממנו אחר חצות, ועדיין יושבים הכל בחבורות וששים לדרוש בדברי תורה: מה נשתנה הלילה הזה? – – התנגן בהטעמה חמה קולו של עזרא – שכולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה – – וילדיו עונים בצפצוף קולם לקורת־רוחה של פרודה. מיד נפתח כגל מקור דבריהם של המסובים שהחלו דורשים יחדיו: הדברים מפי משה והגבורה נאמרו… שעה שעמדו על הים נאמרו… בשעה של מצוקה אמרו.. ע"י שלושת הצדיקים בכבשן נאמרו – ומשכיל לאיתן מזמור ושיר – כולן מפי דוד נאמרו – הללו־יה..

– מה נשתנה הלילה הזה? – חזר עזרא ושאל בנעימות כשוך הדברים סביב – שכולנו בני חורין היום הזה, לא מקנת כסף ולא ילידי בית.. כעולה כעם הארץ – הכל טהורים.. זרע קודש – משום כך נאמר – חג החירות שהכל בה: תורה ומעשים טובים – – כוהן לוי וישראל – הכל אחד –

– ואין עוד דורש ליחשו ומתיחש, עזרא! – הצטרף קולו של טוביה מהחבורה הסמוכה, כשבני טוביה דלייה ונקורא מריעים אחריו בתשואות.

– עתה שותים כוס יין ראשונה! – – הרים עזרא את הכוס בעניוות כיאה לתלמיד־חכם, כמו היה בכך משום תשובה לשאלה.

כבר הוגש הבשר אך לא אכילת הזבח העיקר לעם בשמחתו אלא דברי התורה, הלחן והשיר. בכה בבליים השמיעו את קולם ובכה עם־הארץ הנעים את לחנו הנוגה ומתרפק על אוזן השומע, אף פזמון משעשע מפי יושבי חופי הים – ואף־על־פי־כן הורגשה אחדות שבאחווה: היום הזה יצאנו משעבוד לגאולה! – חזרו והתגפפו החוגגים והיו משתלבים מאליהם במעגלי מחול סביב למדורות. וכיוון שנזדמנה ידי לידו של טוביה, היה מושכני אחריו ואני מחזיקה בכף ידו. לא ידעתי מהו גבר זה בעיני – זה האיש אשר ביתו נמוט עליו ביום אחד ואשתו החביבה לוקחה ממנו בקנאת קרוביה, הוא טוביה אשר באהבתו אלי הרגשתי.

– אך גבר בן־חיל אתה, טוביה לבית טוביה, – אמרתי בשמחה – ואילו לא אהבתי איש, כי אז אותך אהבתי.

החוויר האיש, הנה הרפה ממני ושוב החזיק בידי ומשך אותי אחריו למקום שם רוח צח נשב ולא הורגש ריח הצלי והחלב שנשרף, שם ביב הדם משחיטת הקרבנות ירד אל הקדרון, אך הרוח נשאה עמה צרורי ריחות קלים מהשדות, ריחות עומר – של תבואת שדה שנשתבלה.

– מדוע תחריש, טוביה? – נגעתי בידו.

– אני מחריש כי אין מילים בפי. את היודעת זאת. – ענה בקול נפסק – אני מחריש כי שוב התעורר בי החשק הבוער כאש, אשר חשבתיו כי כבה מכבר. עתה שוב אדע כי לא אהבתי אשה אחרת ולא אוהב בלתך, היי לי אוגיה! – וחינן את קולו כאשר לא שמעתיו מעודו.

אף לי נראה כי בשעה זו קרובים אנו איש לרעותו כשתי נשמות תועות, אשר שתיהן משתוקקות ונפתלות על דבר שאינו מושג – קרובים אנו כבימי היותנו יחד במועצות־הסתרים על הירדן מתוך חפץ לעזור האחד בצר לרעותו – וכאשר שמתי את ידי על חזהו המתרומם בנשימה כבדה, אמרתי: טוביה.. ראוי אתה לאהבה.. אילו יכולתי! –

– את יכולה! – אמר בנשימה רסוקה. – ואז לעבדך אהיה.

– ותביא גם לי לשון זהב כאשר לחפרה הבאת? – בחרתי לשון משחק –ומשי ושני? ואז לא אהיה נופלת בעיני מנסיכה גיאה כשהיא ניצבת למולי בעדייה, דמותה תחוויר לנוכח דמותי אני… כן יתמוטט היחש המדומה של בית מלכות שנשאר בגולה – יפול כאשר נפלו כבלי שעבוד בלילה זה מעל כולנו והיינו לבני־חורין – כן דובבתי ולא נתתי אל לבי מה עזה היתה תשוקת הנקם שהתלקחה בי, למגר כל חיץ החוצץ ביני ובין אהבתי כל הימים – “אנו נמגר יחד, טוביה אחי” – דיברתי על לבו והעמדתי פנים צוחקות – “ננתק כבלים ביחד – – כי רק בני־חורין עשויים לבנות להם מולדת – כך עזרא אומר…”

ולא התפלאתי כאשר השגחתי ברגע זה, בעד דמדומי רוגזי וכעסי, בזרובבל. ידי לא הניחה לטוביה גם אז, אף שניחשתי מה עלול להתרחש בין הגברים השנים.. לבי הרטיט משום־מה מציפייה, אך לתמהוני זרובבל החריש ולאחר שתיקה הפטיר בשקט: סלחי לי, אוגיה – –

– על מה אסלח, הפחה? – שאלתי, כשבלבי סוערת תהום של רגשות מנוגדים. – וכן נשארתי עומדת לבדי בין שני הגברים המרוחקים ובלבי שקט כאשר יקום כשוך הסערה. לא עוד רחמים כלפי האחד אף לא נוחם כלפי השני, כי לבדי אני ניצבת גם עתה שקטה וקרה בבדידותי.

– הפחה… ואתה טוביה בן־החיל… – אמרתי ודברי נבעו בשקט כאנחה מעמקי הלב – נחלתי הרחוקה מפה עומדת כעת לנגד עיני בארץ היפה של גלעד. שם הטוהר והזוך ואשה הרה נושאת בחובה תקוות בית־אב.. שם קנאה ואהבה כאחד טהורות כאדמה שנזרעה ועומדת להניב.. שם בתי־האב מפוזרים על גבולות הקדם כשרשרת ובתוכה הגבר האמון על החובה של המזרע והקציר, המשמר על השדה מפני אויב ומתנפל – חובה קשה ומשעבדת שיש בה חופש ומעוז, כבימי יאיר עם עשרים ושלוש חוותיו. – וחובתי אני מהי כשרגלי נודדת ללא תכלית ומגמה על פני העיר הזאת בחרבותיה? – – “התפללי, אוגיה בתי, והעלי תפילתך על פיך” – ציווה לי אבי מנוחתו עדן בדאגתו לי – “העלי תפילה על פיך ביום רוח סערה כאשר תדמי לקנה הדק” – – ואמנם כקנה הדק.. כמוהו נעה אני עם כל רוח מצוייה – חלפה רוח חזקה של שיבת־ציון והקנה זע… ישיש מגלעד בא וזקן מבית־רכב ושרשי הקנה החלו מתחזקים.. אך שוב נסער הלב ורוחי התקוממה ברוב חטאי וגאוותי – –

– הסו.. – שם טוביה לפתע אות לפיו ועמד צופה בחשיכה אל מורדו ההר.

חושי אני היו דרוכים בשעה זו ולא שאלתי שאלה, אך כגברים שבצידי חשתי מיד במתרחש. ברוכבים וברגלים הבחנתי, כשהם מופיעים מנגד ונעלמים בגיא, וגם קול דברים זרים הגיע לאזני. אותה שעה נראו השומרים על הר הבית אשר הרגישו בתנועה וכאשר עברו על פנינו וראו בתוכנו את הפחה נגשו ומסרו בלחש: אורבים שמו לנו כדי לראות את מעשינו בליל החג… השיירות שבאו מקרוב ומרחוק עוררו את גויי הארץ לחקור למתרחש תוכנו –

– לא מארב הוא ולא מרגלים שבאו לחקור. – השמיע טוביה שעמד בצד – כי מעשה נקם זוממים עלינו ורבים הזוממים.

– מעשה נקם כאשר אנו שוכנים לבטח בחסותו של הפרסי? – תמהו השומרים אך זרובבל אשר הקשיב כשוקל בדעתו, קרב בתנועת פתאום אל טוביה ואמר לו: – טוביה לבית טוביה, אתה אמרת ואתה היודע את הסיבה שעוררה את האשדודי לבוא עלינו. צא אליהם ושאל: האם למלחמה פניהם או לשלום ומה יבקשו מאתנו?

טוביה הניע יד, התרחק במורד וקרא: האשדודים, אם אמיצי־לב אתם ודבר לכם אלינו מדוע תבואו כגנבים עלינו במחתרת – את מי תיראו או תפחדו?

– אין אנו יראים או מפחדים, טוביה. – קראו ממול בלעג – אך גיבורים אתם לבער פסילים באש ואת אחיכם מבבל וממצרים קוראים אתם לעזרה אליכם – את בית מקדשכם עומדים אתם לבנות ואת חומת ירושלים להקים – –


 

לה.    🔗

הדברים נשמעו היטב ונמסרו מפה לפה – עתה ידענו כי לאשדודים חברו כבר עמונים והערביים והשומרונים אתם. הסכנה רחקה עוד מאתנו כי היום האיר ושומרים נשארו על משמרותיהם; – אך כאשר חזרנו למחנה, הציצו מסביב עולים כשפניהם מבוהלות. מיושבי הגיא עלו בהר עם טפם ונשיהם והרכוש המעט אשר להם, כשהם מחזקים את הרגשת הבהלה ואומרים: אין לנו בטחון בגיא, בבוא אויב עלינו – – יושבי החצרים נראו מתנהלים ממקומותיהם כשהם מוסרים: אויבים משוטטים סביב לחצרינו והן פרוצות ללא חומה.

– גם חומת העיר פרוצה ולא שמנו אל לבנו. – התבונן עתה גם איש ירושלים והשמיע את דאגתו.

אמנם המשמרות המזויינים עודדו את הרוחות וגם מהעם אימצו איש את לב רעהו ואת אחינו האורחים שבאו מקרוב ומרחוק ניסינו להרגיע. בכל אלה לא שקט העם וכאשר לא נראו עוד בו ביום אף לא למחרת פני רוכלים מן הצורים ומוכרים מגויי הארץ, שהיו רגילים לבוא בשערי ירושלים, היה הדבר לאות נוסף כי סכנה נגד פנינו, אך אין יודע מתי ואיפה תתחולל.

– עד מתי יושבים אנו בחיבוק ידיים ורוכל חדל מבוא, אין מוכר לנו מבשר ועד “דאג” – – כבר הפכה הדאגה לקול תלונה ובהלה, שהיו קשות משנה אחרי שזרחה עלינו שמחת החג.

– אף הזהרנו כי אל לנו להיבדל מעל גויי הארץ החיים בשלום אתנו. – קבלו עתה המיטהרים אשר נספחו מקרוב עלינו.

– יד הכוהנים היתה בדבר כי מבקשים הם לעצמם את השררה. – הבליעו מאנשי עם־הארץ, עם שנזהרו מלומר את הדברים בפה מלא.

– בקנאתם את הפסילים שרפו והיו לנו למכשול. – רגנו.

ואם שמרו הגברים על מוצא פיהם, אך הנשים החלו מתלוננות בקול: כאשר היינו מקטרות ומנסכות בבמות – סחו ביראה – לא אנו בלבד עשינו זאת, אף נאמר לנו כי החורים והסגנים בעם עשו בסתר והיה שלום לנו ולא אונה רע.. גויי הארץ לא מנעו מאתנו את חסדם והארץ לא חסכה את פריה מאתנו – עתה ייעשה בנו כלה! – – והגויים יאמרו: יושיעכם יהווה של כהן־הראש אשר לכם אחרי שבאלילי הארץ מאסתם – –

– זכור נא ד' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו כי היינו ככבשה נאלמה בין זאבים! – פתח בבלי מן האורחים בוקל זעקה גדולה וזעקה זו הגדישה את הסאה, כי לא יכול העם להבליג על רגשותיו והחל עונה גם הוא בפסוקי מקוננים ומקוננות, כמו הופר החג והפך לאבל.

ועוד אלה רוגנים ואלו מתלוננים, ואורחינו הבבלים החלו צוררים בחפזה את צרורותיהם לדרך. מהם אמרו כי הגיעה שעתם לחזור אל בתיהם ומהם שהודו כי אך שוא נתעו להאמין שאמנם ריחם ד' את שבות עמו. – טוב טוב להם – אמרו – שבתם בארץ מגוריהם מלראות בחרפת ירושלים החרבה. ומהם שהגיעו לכלל קצף והכריזו: כסבור העם הזה יושב ירושלים, כי ננטוש אחרי גוונו את השדות והכרמים אשר נטענו בארצות מגורינו ונבוא לנוע על ההרים האלה! – – האם לא כך שלח הנביא אלינו להגיד: בנו בתים ושבו, נטעו גנות ואכלו את פרין? – – אין זאת כי לא מלאה עוד הסאה! –

כן החלו האורחים לצאת לדרך וגם נוסעים שבאו הוסיפו לספר: שיירות עולים שהיו בדרכן אלינו מיהרו לשוב על עקבן ומפחת עבר הנהר נשלחו פקידים ופקודה בפיהם להשיב את העולים מדרכם, מכעס גויי הארץ. הללו סיפרו במחסומים אשר שמו השומרונים בגבולותיהם לבל יעברו בהם עולי ציון והללו מסרו כי הם אומרים בשמחה לאיד כי שארית שיבת־ציון כבר תמה לגווע ברעב – – ואמנם חדלו ארחות ודרכים נשמו –

– פחות המלך עשו יד עם האשדודי והשומרוני שונאינו כדי להפר את עצתו הטובה של מלך המלכים עלינו. – נפל לב העולים.

– הנה חוזרים אנו בבלה – התריסו האורחים לפני צאתם לדרכים – ואחינו שואלים אותנו לשלום ירושלים – מה נגיד ומה נאמר! – –

– תאמרו, כי לא ריצה העם את עוונו, אמר ד' צבאות, – השמיע הנביא לתמהוננו רתת במקום עמדו – אמרו כי יושב העם בבתים ספונים אך הבית הקדוש חרב – – על כן באה הרעה עלינו. את גויי הארץ שילחתי בהם עד בוא מועד ויעלו בהר והביאו עץ ובנו את הבית – בו ארצה ואכבד. – אמר ד' צבאות.

האם זה הדבר אשר היינו מצפם לשמוע לנוכח החרפה מידי הגויים הצרים עלינו? כוהני הבמות של תמול עמדו כפוסחים על שתי הסעפים – את דברי הנביא הצעיר לא הבינו ואת כאב במותיהם כאבו. הכוהנים והלוויים השימו את עצמם כלא־שומעים את האשמה שהוטחה כלפיהם – הפחה זרובבל הוא שקרב אל הנביא ותקע את ידו בכף ידו של זה וקרא באזני כל:

– אמנם צדקת הנביא בדבר האמת אשר אמרת וכולנו אשמים, כי לכבודנו עשינו עד היום אך לא לכבוד אלוהי ציון. בלב לאומה רוצה יהווה של יהודה והלב הוא המקדש. חרב לאומה רוצה הוא – וחרבו הוא היכל האלוהים. חייל לאומה רוצה הוא – וחילו הוא הרינה והתפילה אשר יעלו ממקדשו לחזק אותנו ביום סכנה וקרב.

– על כן לא עת דברים היא לנו – הוסיף זרובבל – כי עת המעשה הגיעה: בית־אב וכליו בידיו יצאו אל הבניין ונכונן את היסודות של מקדשנו, כי לד' העוז והגבורה.

– לעבודת הבנין, הפחה! – היו השורות מתאוששות לקריאתו, כמו הושם בזה קץ לרוגז וספקות. – את חרבות בית אלוהינו נקים וכמצודה נעשה אותו בפני אויב וצר. – –

אכן, לא רק הבאים מן החוץ לא יכלו להבין זאת, אלא גם אני לא יכולתי להשיג למחרת היום, כיצד הפך בן־לילה מחנה עולים מבוהל למחנה עבודה גדול למלאכה. כבר הכו כשילים וקרדומות ניפצו, הוסעה אבן אל הר הבית ועץ הובא אל העושים במלאכה, – אף שולחו ידיים לנקות את עיי החרבות בהר הבית עד היגלות היסודות המאוכלים והנדבכים התחתונים של החומות מלפני החורבן.

– אבן זו אוכלה באש של הכשדים. – בדק חוצב באבן והפך בה, מישש בה ביד רוטטת.

– זו אבן המשקוף אשר בשער. – גילה בנאי קורת אבן והראה אותה ואת הפיתוחים אשר עליה לעובדים.

– ואי האבנים מהמזבח שנחרב, איפה הוטמנו האבנים הקדושות הללו? – התעוררו העובדים לחקור תוך עבודתם בחפירה.

– נגנזו האבנים וארון־הקודש עמהם.. – שמעתי את עזרא אומר ביראה – ואוי לו לשואל במופלא ממנו, כי מסודות המרכבה האבנים הללו, אשר לא הונף עליהן גרזן כי השמיר ביקע אותן.

סיפורים אלו אך הגבירו את הרצון להוסיף דעת את אשר היה ומדי נחשפו והלכו נדבכים עתיקים כן הוסחה מלב הסכנה האורבת לנו והתעצם רגש בטחון, כי המעשה אשר פיגרו בו הגיעה שעתו. הנה גילה קרדום עמוד שקוע מחציתו באדמה ואצו הכל לראות בפלא – – והנה נראו אותיות חקוקות באבן – ועמדו להבין את הכתוב. היתה הרגשת סיפוק למצוא אישור נוסף לכתוב במגילותינו ולכל המסור מפי אבות על המקדש בהר־הבית ועל מלחמות ירושלים עם אויביה מסביב. והנביא הצעיר העומד עם העובדים, קרן בעיניו העמוקות והעיד בקול נשמע:

– אמנם זו האבן שתמכה בקשת ההיכל.. זו האבן החקוקה כקבלה שנמסרה לנו.. זו באה לאשר כי דברי־אמת צרופים נמסרו לנו –

– דברי אלוהים חיים.. – לחש המחנה בשמחת יראה תוך עבודתו.

– וכן נקים מחדש את הקירות הסיפים והחלונים האטומות והאתיקים סביב, הדלתות, החצרות והשערים של ההיכל.– הורה הנביא וקרא ממגילת הכתב שלפניו.

– ומי יורה את הכתוב גם לנו, ולא יהיה רק נחלתם של המבינים? – עמדו העובדים בחפירותיהם, שאפו רוח והקשו בכובד־ראש.

– אנו סופרי העם נבין אתכם את התורה הכתובה מגילות־מגילות כתב אשורי, אשר הדיוטות לא יבינו בו. – הניח הנביא את דעתם.

– הדיוטות?! – צחקו העובדים – משמע שאנו כהדיוטות ונכתבו הדברים אשורית כדי שלא נבין בהם.

– אשורית נכתבה למען ההדיוטות הללו הדרים בשכם.. – הקל הפעם גם הנביא את ראשו. – ואכן, הדיוטיות אלו – כותאים הם.

– ניחמתנו, הנביא. – קראו העובדים וחזרו אל כלי עבודתם.

וכעמוד הנביא על העובדים לבחון אבן ונדבך מזה, כן לא זז הפחה מזה, כשנעריו מביאים לחם ויין לחלק לעם. הוא לא דיבר ולא האיץ, אך לא ראיתיו עוד בוטח במראהו כבימי העבודה הללו. אכן, לבי עלז כעת בראותי אותו ומבטו ישר, פניו מפיקים תום ובטחון. שקט הוצק בכל תנועה שלו והשפיע על סביביו להשבית קול מדון וריב.

– היום הזה בא לראות את מלאכנו כוהן־הראש לבית צדוק. – שמעתי את זרובבל אומר לממונים על העבודה – וברחמי האל עלינו קרוב היום בו יבוא לשרת בקודש ולכפר על עוונותינו.

– האמנם יהיו תמיד רבים עוונותינו לכפר עליהם, הפחה? – צחק העם העובד והעמיד פנים מבוהלות.

– כל האדם החי חוטא, עמי. – השיב גם זרובבל וציווה לנערים להגיש באותו יום מנה נוספת כי תוחש העבודה.

כהן־הראש בא עם הכוהנים אשר עמו לעבור בין העובדים ולברך אותם, כשאליפלט לצידו השתדל גם הוא להעלות חיוך מפוייס ונוח על פניו – ועמהם מהסגנים והחורים – –

– בידוע, כי כוהן לעבודת הקודש נועד ולא לעמל כפיים. – אמרו העובדים בעבור הכוהנים על פניהם.

– עניינם חוקי טומאה וטהרה להורות לעם. – גמרו בלי טינה.

– אך בתורה רוצים גם אנו להבין ולא נהיה משולים כבהמה, כבער לא־ידע. – עמד על דעתו עזרא בלשון־הלימודים אשר סיגל לעצמו והעם נהנה לשמוע. כן הייתי מהלכת בין העובדים והממונים על המלאכה… מבינה לשיחם שהוא משמש להם מעין פורקן בעמלם ובסיפוקם.. עוקפת את הפחה ופמלייתו, את נביא ירושלים הצעיר – שכולם דרוכים עתה למטרה אחת – להשיג את אשר פיגרו עד היום – –


 

לו.    🔗

– אין זאת כי מתחמקת את ממני, הגלעדית, גם בימים אלה של עבודה גדולה? – השתהה יום אחד הפחה ובחן את פני – האם נכונה ניחשתי או אינך שמחה על המלאכה אשר הוחל בה?

– אני שמחה, הפחה – עניתי והרכנתי את ראשי – אך לא לי הזכות לומר דברי ברכה והלל, כי זו לאחרים ניתנה, לטובים ממני – לטבת־אשר הנסיכה ולאביה הנסיך, לגבירה־האם מבית יהויכין – הללו קשר מפואר הרבה יותר קשורים אליך, נשיאי, מזכר אהבתי אליך.

– וזה הכל שיש בפיך לומר לי, כאשר נחוצים למלאכה לא רק עץ ואבן, כי אם עוז־רוח ואמונה? – שאל.

– עוז־הרוח והאמונה יימצאו לך, הפחה, כי בך הם. – עניתי גם אני בכובד־ראש.

– הרי שהגאווה מדברת מגרונך, הגלעדית? – חייך בעצב.

– אמנם הגאווה, הפחה, כי זו שנשארה לי מכל אשר היה לי. – זקפתי את ראשי.

– אוגיה – – ביקש להוסיף דבר.

ואני הלכתי, אף ששמעתיו חוזר וקורא בשמי וגם ידעתי כי עוד רבים הדברים שהיה לנו להסיח. בחריקת שן על גאוותי הלכתי ובהרגשת הנוחם על רגש הכבוד אשר דיבר מפי ולא רוחי. בכל אלה עברתי בפסיעה זריזה, בהכות פטיש סביב ובהלום גרזן באבן ובעץ. כמעט רגע לא הייתי עוצרת כוח, אך רגלי הביאוני עד אהלי ודמעותי פרצו מאליהן… כי נעשה צר לי עד כאב ועתה ידעתי בבטחה, כי בכוחי אני לא אוכל עוד להחזיר את אשר אבד וכוח זולתי – איהו?

ידו של בן־שאלתיאל תוסיף לבנות ולשכלל. טוביה מהלך בהחלטה קרה מאז הרגיש באויבים השתים עלינו. גם בי אני שני כוחות מתרוצצים: “התפללי, אוגיה”, – – לוחש האחד. – “היי גאה כי בגאונך חייך” – אימץ השני.

“אוגיה, – מצאתי לפני אגרת קטנה על שולחני – אם אמנם גדולה המלאכה בירושלים כאשר שמענו, לא פחותה העבודה אצלנו בגלעד. שובי אלינו וחירותך מחכה לך פה. פה אולם בננו מחכה לזרועותיך אשר בהן יגדל. שובי והכיני לך את חירותך בתוכנו אנו ולא תוסיף רוחך לנדוד” – ידוע. – –

קראתי וראיתי כי כמהם הוא שהביא את האגרת, בהיותו יושב מחריש באהלי. עדיין לא שאלתיו דבר, כי חזרתי וקראתי את השורות המעטות והרגשתי את הכאב העצור בהן והמאמץ שעלה לו לכותב להעלותן על הקלף. בית ידוע על הרגליו ומידותיו הושבר בהן, או אולי בטיילו בדד בין השדות, חל המשבר בלב ידוע עת עמד יחיד מול השמש השוקעת בין גבעות גלעד והנחל לרגליו. שם הקריב איפוא ברגע־חסד את התפילה־הבקשה הזאת – ולא ידע כי תפילת חסד היא אך לסלוח לא יוכל את אשר נמנע לסלוח. –

– ואולם בני הבריא הנהו? – שאלתי את כמהם לבסוף.

– בריא אולם – – התחייך הזקן ושיחק במלים כאשר אהב.

– ולנשים ולגברים שלום.. לצאן ולבהמה? –

– שלום והבנים מגיחים במועדם יפי תואר ומראה כי מזל בנים שב לגלעד. – צחק כמהם.

וסחתי לו גם אני מכל אשר עבר עלינו – על תכונת החג ודבר ההתעוררות שהיתה בעם להחל בעבודת הבית.. על הנס שקרה ליאזניה הרכבי ועל הבדידות אשר ירד לערוך לבדו במדבר.. ולבסוף על הסכנה האורבת לנו מצד הגויים החורשים רעה עלינו וגיליתי את אזנו כי במהרה נשוב לגלעד וכי אמנם כלתה נפשי לשוב אל נווי אני – –

– מעון קטן נכין לנו לשנינו. – דיברתי על לבו והוא ישב כמקופל באיצטלת זקנה, בלי לגלות סימני תמיהה.

– אכן, כמהם נאמני.. – הוספתי כאשר יספרו בסיפור מעשה לילד – אתה מזקין והולך ואנו נשב יחדיו. משקך ומאכלך יהיו מוכנים לך ותבלה בשיבה טובה את שארית ימיך.

– אכן, בשיבה טובה. – חייך כמהם. לא אלי, כי אם אל השנים אשר עברו עליו ונשארו בתמורותיהם מאחוריו.

ושוב נתתי את עיני באיגרת שלפני, כשאני עורכת את מלחמתי תוכי: היקום הדבר אשר ייעץ ידוע באהבתו אלי או לא יקום? – – האמצא בי עוז להשאר את אשר אני ורוח מצוייה לא תוסיף לטלטל אותי? – – “אלוהי.. – לחשתי בלי להניע את שפתי – אתה עוררת בי את רגש הכבוד של בית־אבי, אך כבודי גלה. – אלהי כמהם – הבטתי נכחי – נטעת בי רגשות חובה – רגשות אלו מה הם? – – אלוהי רחל דבורה וחנה, – נעו שפתי – לב לאהוב נתת לי והאמנם את עצמי אוהב?” – –

ישבתי בעיניים פקוחות ולא נתתי את דעתי כי נפסק קול גרזן בחוץ וקרדום שבת מעבודה. דממה הושלכה סביב וחרדת־פתאום מילאה את לבי בלי שידעתי את פשרה: האם קרה דבר? – – יצאתי את האוהל – ובכל אשר עיני פנתה, המלאכה שבתה ועץ ואבן היו מוטלים באין הופך. העם העובד עמד עוד על כליו ומכשיריו, קנה־המידה והאנך שבידו ואין זאת כי לא מרצונו שבת – – איה הפחה והנביא אשר עם העם העובד עמדו – איהם? הכרת פניהם של העובדים ענתה בהם כי לא עת דברים להם ובעברי מחבורה אחת לשניה, קפאתי גם אני תחתי באחת מהן. כי הנה הכרוז קרב ואתו פקיד נכרי מפקידי המלך הפרסי, אשר פניו היו זרים לנו – והכרוז מודיע וקורא:

“בית יהודה וישראל, אל חרדה ודאגה… אך שטנה היא שהגיעה לפחת עבר־הנהר עלינו מאת הגויים היושבים סביב. לכן שלח אלינו פחת עבר־נהרא תתני בידי פקידו, כי נפסיק העבודה עד צאת כאור צדקנו”.

כבר עבר הפקיד והכרוז עמו, אך העם לא נע ולא ענה מטוב עד רע על הדברים, בלי צו ופקודה ממעל שתק ואצל מלאכתו שהופסקה נשאר עומד, מיאן להתפזר לאהליו. בדומיה קיבל את הגזירה הפתאומית אשר נפלה כרעם על ראשו. אמנם ידענו כי אויבינו זוממים רעה עלינו וכי לא לריק שלחו אורבים לרגל אותנו, אך עתה ראינו כי אמנם הצליחו ורשיון מלך המלכים לא עמד לנו בפני המשטינים עלינו.

– פחת עבר־נהרא.. – עבר השם מפה לפה במבוכה.

– זרובבל ראשנו – הוא יאמר ונפסיק.

ושוב, כמו עפ"י פקודה, הונף גרזן והכתה מקבת וככל ששבה המלאכה למסלולה כן התאוששו קולותיהם של העובדים ואת הרגשת העלבון ירשה כעת בדיחות־דעת נועזה:

– שטנה! – הכה בכוח חוצב מאנשי עילם ורקק מכעס – שטנת השומרונים הללו עובדי התרנגולת..

– לא השומרונים כי האשדודים, על שום האשדודית הקטנה הלזו, אשר פסיליה הועלו באש. מידיה באה הרעה.– השמיע חופר אשר זרק את אתי העפר מתוך התעלה.

– זו מכת הנכריות מאז ומימי קדם, בה חטאו גם אבותינו ונכשלו. – הפכו הדברים לשיחת הכל והכלים ענו במהלומות קצובות.

היה ברי, כי דעת העובדים שוב אינה נתונה לפקודה שהושמעה, אך מתחת למסווה של בדיחות־דעת עממה תגובה של זעף ועלבון. – לא ארכה השעה והכרוז יצא בשניה ועמו, נוסף על פקיד המלך, כוהן־הראש ומאנשיו הכוהנים הנחפזים אחריו. אך גם הם לא פעלו מאום, כי קולם אבד מקול הפטישים והעם השיב בקצרה: מפי הפחה זרובבל נקבל ולא מפי אחר. הוא אשר החל לייסד את המקדש והוא אשר יפסיק! –

המבוכה בקרב העומדים עם המפקד הפרסי גברה, אף אין זאת כי שליחים יצאו מבוהלים אל הפחה זרובבל – והוא בא ופניו חיוורים אך קוממיות התקרב ובא עד למקום. והעם העובד שראה אותו בבואו, הניף בקרדומותיו במשנה־כוח וקרא כאיש אחד: בן שלתיאל אתה פחתנו – לפקודתך אנו שומעים! –

– העם העובד, אחי, אתם צדקתם. – קרא זרובבל לאחר ציפייה קלה – ואין זאת כי אמנם שגגה יצאה מלפני פחת עבר הנהר, בשטנת הגויים עלינו. הדבר יימצא בגנזי מלך המלכים, בדבר הרשיון לבנין בית־המקדש אשר נמסר לידי ואותו אנו עושים. על כן המשיכו לעבוד ויהי אלוהי האבות עמנו כאשר היה עד היום הזה.

וככלותו את הדברים הקצרים, ידענו כי משהו מופלא אירע: כוהן־הראש ועמו החורים והסגנים פנו נרגשים ונבוכים אחר פקיד המלך; ואילו העובדים הריעו בלי לשעות אל המבוכה. הם קרקרו וקדדו באבן במשנה כוח ומפיהם התמלטו קריאות הומות: יחי בן שאלתיאל! יחי הפחה! – ולקריאות האלה יצאו אלינו גם אנשי בית המלכות אורחיו של זרובבל, כשהעם מריע בעוז משנה: יחי בית המלכות הגולה שלנו – בית יהויכין! –

הללו נראו עומדים ממולנו בצד זרובבל – מהגבירה־האם עד לנסיך מרדוך ובתו הנסיכה, ועמהם פמליה קטנה ממקורביהם. הגבירה פשקה ידיה בחיוך ברכה והנסיך מרדוך הביט אל ההרים נכחו. לא כן הנסיכה טבת־אשר שניצבה זקופה וגיאה לימינו של זרובבל, כקוראה ומכריזה: ראו, כי ידי עם הפחה – – עם זרובבל מבית דוד אני – –

– יחי בית המלכות שלנו! – חזרו העובדים והריעו וקול תרועתם נשמע למרחוק.

– עתה שובו למלאכה הגדולה, אחים. – בקע קולו של זרובבל – והיה כאשר יבוא תתני הפחה הגדול ויועציו עמו, יראו בעיניהם כי אנו משלימים את העבודה כאשר צווינו לעשות למען שלום המלך ונצחונו ולמען אלוהינו – אלוהי המלחמה והגבורה – – עבדו – והיושב בשמים ישים את עינו לטובה עלינו, כי זה דברו ורצונו אשר שלח להודיע בידי נביאו ולא למעני וכבוד בית־אבי התחלנו בבנין.

– אל תירא ואל תחת, בן שאלתיאל. אחוז בימינך את הבדיל ואבן הבנייה ולב העם אתך. את מקדשי יסדת – אמר ד' צבאות – וידי העם תשלמנה את אשר התחלת. בפטיש העם וגרזנו יושלם הבית אשר יסדו ידיך, זרובבל! – – כן אישר הנביא ממקום עמדו בקול נלהב והכלים חצבו – קידדו בהלמות־קצב על ההר –.


– – – “עליהם – על היהוד!” בקעו עם ערב קריאות־תגר מחוץ למחנה ומטר חיצים ואבנים ניתך, כמו ניתן אות להסתער עלינו. ובעוד הכל מרימים את עיניהם מהפתעה ובהלה, והנה על הגבעות מנגד פשטו עם צללי היום רוכבים ורגלים בערב־רב – הללו בחבורות משוטטים ודוהרים אנה ואנה והללו עומדים ומאיימים עלינו בקריאות ומעיפים חיצים – “פחת עבר־נהרא אתנו!” – קראו ועודדו אלו את אלו כדי להטיל מורא עלינו.

כל זה התרחש במהירות רבה וזרובבל שעמד עם נעריו ציווה להם לעבור בעם ולחזק את רוחו, כי יהיו הקרדומות והגרזינים שבידיהם לכלי מלחמה. גם על הנשים והזקנים ציווה לצבור אבנים בערימות תוך המחנה הערוך להתגונן וכל בחור וגבר יצאו אל המשמרות סביב. הפעם לא נעלמו עוד המתנפלים מאחורי הגבעות, כי חנו ממול ומספרם הלך ורב ואין זאת כי נוספו ובאו מקרוב ומרחוק ברכב וברגל.

– מן השומרונים הם הששים להרע לנו, ישלם אלוהים להם את רשעתם. – מסרו במחנה – ועמהם הערביים בחמור וגמל וסוס כי פניהם לשוד ולביזה.

– האשדודים באו בהמון רב ואין זאת כי מכינים הם לעלות בתחבולה עלינו. – סיפרו גם אנשי המשמרות.

נשארנו יושבים ערים תוך המחנה ולאפלולית הערב הבטנו נפעמים ומצפים: מאין תיפתח הרעה עלינו? – – מפעם בפעם שרקו חיצים והומטרו אבנים עלינו. מדורות הבהבו מהר ומעמקי גיא כמו היו מאותתים האויבים ביניהם, ושוב שמענו קריאה פולחת: אש בוערת – ואמנם לשון אש החלה מתלקחת ומתקרבת אל מקום מלאכת הבנין – והבינונו מה זדונה כוונתם של חורשי הרעה – האמנם כלתה אלינו – ובני־החיל אשר לנו אים? –


 

לז.    🔗

“גלעדה”! – עברו אותה שעה על פנינו בסך מאות הבחורים עם טוביה בראשם וחיתה רוחנו – הללו יצאו לפנים ונבלעו בחשיכה כדי לשמש חיץ בין המחנה והאויב ואנו מעודדים אצנו אל האש לכבותה, כי ליחכה האש בקוצים סביב וכבר קרבה אלינו. אנו מכבים באש והנה נשמעה קריאת המלחמה מאחורינו כי הערים האויב להטעותנו – ובעוד אני מכבים שמו להם אורבים שהעפילו מעלה לערוך אלינו מלחמה.

רגע קט השתררה בהלה במערכותינו, אך רגע משנהו נוכח העם כי הבחורים אשר עם טוביה קידמו את פני האורבים באבן ובחץ – “צאו נגדנו ועלו עלינו, כי אנו נכונים תמיד!” – נשמעה קריאת התיגר של טוביה והבחורים ענו אחריו: עלו עלינו – ונתראה פנים אל פנים! –

לבני נפעם כאשר ראיתי את טוביה ואנשיו עומדים גלויים לחיצי האויב – ותוך הדממה שקמה כמבשרת את ההסתערות אשר תבוא – נפרדה לפתע מבין השיחים דמות זריזה כצל ולתמהוני מיהרה אל המקום משם קולו של טוביה הגיע ושם לרגליו צנחה. עד מהרה נשמע משם קול לחישה וראיתי את טוביה מתכופף ומרים את הדמות הקורסת לרגליו – והנה אשה! – עפ"י קולה ותנועותיה הבחנתי לאור האש כי חפרה אשתו האשדודית היא, אף־על־פי שלא יכולתי להעלות על דעתי איזו הדרך הגיעה מבין בני עמה לשוב אלינו? –

קומי, חפרה.. – שמעתי את טוביה מאמץ אותה בשמחה כנה וראיתיו מחליק לה על פניה – דיך לבכות, חפרה…

טוביה. כביר.. חזק.. וחפרה לא בוכה.. הכל מפחדים את טוביה.. – התרפקה עליו האשדודית ועיניה נוצצו ככוכבים מחדוות גיל.

– וחפרה אינה בוכה עוד על הפסילים? – היה טוביה מדבר אליה בנעימה רכה, כמו שכח את הסכנה המרחפת על ראשינו – שוב לא תהיה פתיה ולא תקרא לאנשיה לעזרה – רק את טוביה תקרא תמיד? –

– את טוביה.. ולא פסילים.. גם חפרה רוצה אל המזבח של היהודים.. שם חפרה תכרע ותבקש כי טוביה יאהב.. שם תקריב קרבן.. וטוביה יאהב תמיד.. יאהב את חפרה האשדודית..

– אמנם יאהב תמיד. – ניחם טוביה את אשתו ונשק לה לעיני כל – –

הקשבתי בנשימה עצורה למלל זה ממקום עמדי ולא נתתי גם אני את דעתי על החיצים של האויב. יאהב.. יאהב.. צלל באוזני קולה הטמיר של האהבה שאין בפניה מעצור… חרוף־הנפש של חפרה, בקשתה על המזבח ופרידה שלה מעל הפסילים ובני־עמה בלי צער – כל אלה היו אך מנגינת־אהבה עזה אשר השכיחה כל ולחשה: כך אוהבים…. כן אוהבת אשדודית המנתקת מוסרות עם ומשפחה והולכת אחרי קול לבה. לא מורשה, לא קנאת עם ולא קנאת אל עשויות לכבות את אש האהבה הזאת, הבוערת כלהבה באשון לילה. קינאתי בחפרה אותה שעה ומרגשי חמלה על עצמי קינאתי.

– דיך, חפרה אשתי.. – חזר טוביה באותה נעימה רכה לדבר על לבה להרגיעה.

– לא טוביה.. – חזרה האשדודית בעקשנות – עתה חפרה תציל את טוביה ממוות. כי שם אויבים רבים.. משם בערמה יבואו.. האשדודים ובראשם אחי.. אבי.. רוצים לבוא עד המזבח.. להרוס.. לשרוף באש.. את טוביה להרוג.. את המחנה של היהודים לבוז.. – כן לחשה בעין נוצצת והראתה ביד דקה אל המחשכים, גחנה והתפתלה כחיה המצפה במארב.

ואמנם נודע כבר, כי האשדודים היוו את הכוח העיקרי של התוקפים, בעוד שבאגפים משמאל ומימין היו שרויים השומרונים והערבים בציפייה. עתה שטוביה עם אנשיו הסתער על מרכז האשדודים והללו נהדפו, נאלמו גם הקולות באגפים – רק קללות זעם וגניחות נשמעו מעמקי הגיא, כי אבני הקלע והחיצים של לוחמינו פגעו באחדים מהתוקפים, אך פצוע או חלל לא הובאו אלינו כי אותם נשאו עמהם התוקפים בנסיגתם, כמנהגם.

– טוביה גיבור.. חזק.. – לא פסקה חפרה למלל מלב גדוש אהבה אף שטוביה רחק ממנה עם אנשיו בעקבות המערכה. עיניה נוצצו כספירים, אזניה נזקפו מדי התרחקה והלכה המערכה – הכל בורחים מפני טוביה.. עשרה.. מאה בורחים! – ששה ועלזה.

עתה, ראיתי אשה חוגגת עם צאת הגבר למלחמתו, כאשר יסופר בספרים! היא לא רק רקעה ברגל ומחאה כף, אלא יש וצווחה צווחה דקה לאמץ את רוח הלוחם עפ"י דרכה ויש אשר מילטה תרועת שבח והלל לגבורת הגבר האהוב עליה. לא חרדה ברגע זה מפני הסכנה שנסתכן בה, לשלומו לא חששה, כמו בטחה כי עינה סוככת עליו. רק באחת רצתה נפשה – בנצחונו ולא בתבוסתו, אף לא זכרה כי בני־עמה יהיו המנוצחים והנבוסים.

– אך זו בת־ברית נאמנה! – הפך גם לב הלוחמים שלנו לאהוב את האשדודית והביטו בפליאה אל פניה המשולהבים, חייכו בשמחה לשמע תרועותיה.

– ראוייה לוחמת קטנה זו לאיש החיל שבחר בה! – שיבחוה בטוב־לבם וכרכו בשמה את שם טוביה מפקדם.

– אלמלא היא לא ידענו את הדרך בה התנכלו האשדודים לעלות ולתקוף אותנו. – את מזבח האלוהים הצילה חפרה האשדודית מאש! – גמרו את ההלל עליה.

– טוביה גיבור אמיץ… – דובבה חפרה אף שפניה החלו מביעים אי־שקט, ככל שבוששו לחזור עם אנשיו וקול המערכה התרחק והלך.

ואין זאת כי צדק חושה גם עתה. אך זה נראו טוביה עם אנשיו חוזרים במצעד כבד – וכבר נודע כי הוא נפצע – ידו תלוייה לו אל כתפו בלי־נוע ופצע דמדם בפניו. – חפרה קרבה אליו בלי אומר, את פיה הצמידה אל פצעו ולא השמיעה הגה – אל מוצא שפתיו ייחולה ואל פניו החיוורים והעייפים –

– אל דאגה, חפרה… אל עיניים מבוהלות.. – חייך טוביה בחוורונו וצנח על אבן.

– שלום לו, אך פצעים נפצע בגופו. – הרגיעונו גם חבריו הלוחמים – חלף המכות אשר הוכה הכה עשר תחת אחת, בכל אשר מצאה ידו בחשיכה. כארי הלך בראש ונלחם באשדודים.

וטוביה הועבר על כתף לאוהל, אף סופר כי בלוחמים נגדו היו אחי חפרה וקרוביה שהתגרו בו בחמת־זעם. הללו שאלו בזעמם למקום אחותם שנמלטה והאם לא היא אשר גילתה את מארבם וסיכלה את עצתם? – – וככל שנוכחו לדעת כי אמנם כך הוא הדבר וכי בני־בריתם השומרונים והערביים באגפים כבר נטשו את המערכה – כן גברה חמתם ואדיר חפצם היה לפגוע בטוביה שהתחתן בהם ומידו באה כל הרעה עליהם.

– כדבורים וכצרעות סבוהו מכל עבר והכו בו בחרבות ובכידונים. – סיפרו אנשי טוביה שעמדו סביב לאוהל.

וטוביה שכב עצום־עיניים באהלו, כשחפרה למרגלותיו ישבה ובעין פקוחה לרווחה השגיחה על כל תנועה שלו. היא לא פחדה את הנאספים ולא הקשיבה לדברים, אך בהזכר שם טוביה נשאה את עיניה בגאון ושוב קפאה בישיבה דמומה. הלוחמים עמדו מחרישים כשומרי־ראש סביב לאוהל מצביאם, כדי שלא להפריע למנוחתו של הישן. כוהן שיצא את האוהל בישר, כי הפצוע אינו אנוש ורקח אשר הביא סמים הבטיח כי לאחר שטוביה קיבל את השיקוי המחלים לא תהיה סכנה נשקפת לו מפצעיו – – שמחנו על הידיעות האלה ועדיין היינו מנחשים לדעת אם יתרחש דבר נוסף הלילה ואם יחדשו התוקפים את הסתערותם מפנים או מאחור.

– אין זו דרכם של הלוחמים הללו לשוב ולהסתער אחרי שהוכו. – חיווה את דעתו אחד הלוחמים.

– עתה יטכסו בעלי־הברית עצה ביניהם והיתה זו עצת הזאב התן והשועל, כאשר כל אחד יאשים את חברו במפלה – – השמיע שני בצחוק.

– אח־אח – מים לשתות – – גנח הפצוע וחפרה זינקה לכד והגישה בפסיעה זריזה מים לחולה.

– את פני אנשי רוצה אני לראות. – נשמע שוב קולו של טוביה שהתחזק ופתחי האוהל נפשלו. – טוב להיות פצוע במלחמה, בני־חיל.. – הרים את ראשו אל פני העומדים – הרי זה כמו קידשת בדמך את אדמתך אתה – “גלעדה” בחורים!

– גלעדה, טוביה! – נענו אנשיו בגיל ואחריהם ענינו גם מתוך העם.

– גלעדה, טוביה – – בא זרובבל מבין הקהל עד לאהלו והרכין את פניו אליו – השלום לך, אמיץ־לב?

– אך שלום וחוסן, נשיאי! – השיב טוביה במאמץ ניכר וראשו חזר וצנח על מראשותיו.

זרובבל והאנשים אשר עמו יצאו את שורותינו והלוחמים באשר עמדו ישבו לנוח. השתרר שקט מסביב ואני שלא הרגשתי עייפות המשכתי להלך – כמו קדחת המאורעות הוסיפה ליקוד בעצמותי. ידעתי כי באהלי כמהם ישן ונפש קרובה אחרת לא ציפתה לקראתי. לכך פניתי ללכת לאשר נשאוני רגלי, כי אוויר הלילה הצונן ליטף והר וגיא נשאו בשורת שלום ללב – עוד מעט ונראה לי כל שהתרחש בלילה כסיוט חלום שגז. – היש הבדל אם אשכב קודחת וערה על משכבי או אהלך בודדה? – –

לא ידעתי על שום מה נטרדת מנוחתי – אחת אמר לבי כי בודדה אני גם בשעה זו יותר מכל אנשי המחנה. האשה באוהל מחכה בהולם־לב לבעלה העומד על המשמר. ילד ישן בזרועות אמו החרדה מפחד אשדודים או שומרונים וערביים עליה. רק אני מהלכת ואין בפי תפילה לשלום הגבר, אין בי נדר לנדור לשלום הבית השרוי בסכנה – –

וככל שגברה מבוכת נפשי כן תעו רגלי יותר. כרפיון־רוח זה לא ידעתי מעודי – זה הרפיון הבא אולי אחרי מאמץ גדול או קודם לתפילה נרגשת. אך אני שלא ידעתי מאמץ קודם ולא הרגשתי בי תפילה עולה – הבינותי כי אין זו אלא חולשת־נדודים אשר תקפה אותי באשון־לילה. צנחתי במקום עמדי על רצפת הסלע ועיני פקוחה. –

– טוביה.. טוביה.. יהווה של יהד… – שמעתי לחש מנוגן, יד מטפחת חרש בסמוך אלי בחשיכה – חפרה אוהבת את טוביה יותר מאב… יותר מאח.. טוביה הגיבור.. יהווה של יהוד… – ושוב יבבת דמע עצורה.

לא נעתי ממקומי כמו חרדתי לחלל את הקדושה שהשתררה סביב, כי לא הרחק מהמזבח כרעה־סגדה האשדודית. קרבה חרש על ברכיה עד לקרן הקרובה, שם דבקה לאבנים והתרפקה עליהן, שם ערכה את תפילתה. – – הנה כזאת תחולל האהבה – – פלחה שוב את לבי מחשבה מרה כחץ ונדמה כי גופי נשרף כמו היה לאפר. – כי עד למזבח הקדוש והנורא תביא האהבה נפש נכריה להתפלל אליו – ואת פסילה לא תפחד, את כוהנינו השומרים לא תירא, מעין זר לא תבוש בדמעתה על לחיה. ולא קרבתי אליה אלא התקפלתי במקומי, אף שמאוד רציתי לחבקה ולומר לה: אחותי את.. אחות גדולה ונפלאה.. אוהבת בנפשה ומאודה.. אחות אשר יהווה לה אהבתה ופנים אחרות אין לו – –

כבר החלו השמים מחווירים מפאתי מזרח, האבנים על המזבח החלו מלבינות בולטות־גסות כשהן נושאות על גביהן אודים מפוחמים מאמש. האשדודית ניתקה מהאבן שדבקה אליה ובפסיעה גמישה וכנוחמה החלה מתרחקת. לא קראתי לה ולא נחפזתי לקום אחריה, אך בלבי חשבתי: אשה מרה וקשת־רוח לא תמצא לה נחמה גם פה – לא כן זו הרואה את אור האהבה לנגד עיניה – שהיא מוצאת את נחמתה וחיזוקה בכל – –


 

לח.    🔗

והיה הכל מדומדם סביב כאשר יהיה עם שחר, קודם לציוץ ראשון של צפרים. פסיעת חפרה נדמה והדומה סביב לפתה אותי משנה, אף לא נתתי את דעתי כאשר נראתה שוב דמות בודדת – והאיש מהלך ולואט לעצמו לאוט וחזור: אין עוד להיסוג אחורה.. שוב אין להיסוג… – הפחה זרובבל הוא שהיה מהלך אנה ואנה ואין זאת כי אי־מנוחה גרשה שינה מעיניו ולחשוב את חשבונו באין איש עמו. כעבור שעה קלה קרב אל מקום מושבי, נרתע וכאשר התכופף כדי להכירני נרתע מהפתעה:

– אוגיה.. האמנם את? ושמעת לאשר דיברתי? – שאל.

– שמעתיך מדבר, הפחה, אך לא ידעתי מה.. כי עייפה גם נפשי אני עד מוות. – עניתי.

– אולי צדקת… – שקל את דברי כמהרהר בהם – אמנם עייפנו כי לא ידענו מה קשה העבודה אשר אנו מקבלים עלינו לעשות.

– ידענו זאת מראש. – התמלט מפי. – ולא מפני שהעבודה קשה אנו עייפים, הפחה, אלא מפני שאנשים קטנים אנחנו… – ובכי פרץ מפי, בכיתי ושיסעתי את עצמי: סלח, הפחה.. אך חולשת דעתי היא ורפיון רוחי.. נעלה אתה ממני.. אך מבוכת אשה היא ותעבור – –

– אכן, תהפוכות בלב האשה כבלב הגבר ואין בנו נכונה. – השיב רכות והחליק על ראשי – כעבור שעת התרוממות חלה ירידה מיד. אחרי עוז־רוח משתכן מורא בלב. פסיעה אחת לפנים ומיד מתעורר ספק, האם לא טובה יותר הנסיגה אחורנית – זהו.. ואת מחרישה, אוגיה, ואין בפיך דבר לומר לפחה? מחרישה גם את שעה שזרובבל שרוי יחיד?

– כל האדם יחיד. – עניתי.

– ואינך עוד כאשה אוהבת לנשיאך? – היתל מר.

– לא, נשיאי. – קראתי מנהמת לבי – וסלח אם זרה אני לך עתה יותר מאשר לטוביה אשר זרק הכל מעל פניו למען חפרה האשדודית באהבתו אותה.

– גם את, אוגיה הישראלית, לא כחפרה האשדודית היית. – אמר חרש – כי לא הרכנת ראשך ולא ביטלת את רצונך כמוה.

– ומדוע לא עצרת בי, מרותך אתה איפה היא? – שאלתי ספק ברצינות ספק במנוד־ראש.

– כי מרות אין מטילים, אוגיה, אלא מבפנים היא באה, ואם איננה שוא תבקשי אחריה.

ופנה והלך, שפי התרחק. – אמנם אהבתיו בשעה זו, אך כמוצלפה נשארתי במקומי ודבריו עדיין צוללים באזני – “מרות אין מטילים מבחוץ – –” – זה איפוא פשר קנאתי בחפרה האשדודית והתבטלותי בפניה… מה רציתי אז לקרוא לזרובבל לחזור אלי – אך הנה נראה כבר כהן ראשון אשר התקרב לעבר המזבח ושוער עייף קרא מאי־שם: ברקאי, הבוקר אור – עקרתי את רגלי משם פן יראה אותי איש בעלבוני וכוהן יחשוב כי אשה קשת־רוח אנוכי אשר שפכה ביחידות את שיחה אל מזבחו. הלכתי והדברים רודפים אחרי; אכן, מרות שמטילים אותה מבחוץ – הופכת לעבדות – – אף שידעתי כי הפחה נשא בלבו כאב ובדידות־משנה ליוותה את צעדיו, לא היו בי רחמים. אותה שעה ראיתי את חרב הגורל המתהפכת – חרב הגורל על אהבתי קצרת־הימים… חרב על ראשו של הפחה זרובבל…

והמחנה החל להתעורר – מחנה דל – אחרי ליל המאורעות. שוב שולחה יד עייפה אל הכשיל והכילף – אך שמחה לא היתה עוד בלבי. בבואי אל אהלי לא הגיתי בעתיד ולא זכרתי את אשר עבר, אך בגלגל הסתחררו לעיני מראות: מלאכת האבן הקשה על הר הבית.. העבודה שהושבתה… קול מלחמה וקול כרוז.. פקיד המלך הפרסי וכהן־הראש ואשר עמו מרכינים את ראשיהם – –

– אוגיה גברתי.. בבת עיני.. – העירני קול פרודה וידה הצנומה הרימה את יריעת האוהל למורת־רוחי – הרינו באים להפרד מעליך, אני ועזרא אישי והילדים. כי מצאנו לנו פינה בעיר התחתונה להיאחז בה.

– בירושלים קרית מלך רב, משוש הארץ. – הבהבו מאחוריה עיניו החמות של עזרא בעלה, בפלטו דברי־לימודים שגורים על פיו.

– אך יפה כיוונתם את השעה, פרודה יקירתי, כי גם אני אצא לדרכי לגלעד וברוכים תהיו. – עניתי וישבתי על משכבי אף שקשתה עלי נוכחותם בשעה זו. –

– ואומר עזרא – סחה פרודה ועוקץ כמוס בדבריה – כי בתפילה יכשיר את חירותו. קורא בתורה יהיה וכבר עמדו עמו מזקני העם וסייעו בידו.

– וכן יזנח עזרא את האומנויות שהיה רגיל בהן? – שאלתי בהיסח־הדעת.

– שאר האומנויות ליסטות הן, אומר עזרא. – הקדימה פרודה כדרכה להשיב במקום בעלה.

– חמר וקדר ורועה וחנווני כולם ליסטים, שותפם של עמלק. – צחק עזרא בנעימות.

– עזרא יקרא, יפטיר לשאינם־יודעים ויהיה חזן של בית־הכנסת. – סיימה פרודה את סיפורם ונפטרו מעלי ללכת לדרכם.

הלכו ולא הרגשתי כי יש עוד קשר ביני ובין מי שהיו ילידי ביתי. חירותם זקפה אותם מכבר – והם המביטים עלי כעל מי שהיתה אדונתם בעבר, זוכרים לי בעל־כרחם את עולי.. נפרדתי מהם וליוויתים עד לפתח, כאשר הלכו והחמור הטעון את צרורותיהם המעטים אתם, במורד העיר אל מאחורי הבתים והארמונות למקום שם דלת־העם התגוררה בצפיפות ובדחקות. לא נשאר לי אלא לראות בכך את האות כיצד הכל קונים את חירותם באומץ וביגיעה, בלי לחשוש למאום בעצם הימים האלה – –


– הנה את מהלכת בתוכנו כמתנכרת, בת ברזילי, מה היה לך? – שאלו מאנשי המחנה בעברם על פני.

– כי עוד מעט ואני יוצאת לשוב אל הגלעד. – העמדתי פנים שמחות.

– ולא תקחי חבל בשמחת הנצחון שלנו? – שאלו גם מבחורי טוביה העליזים בנצחונם.

– נקראתי כבר לשוב אל ביתי. – סתמתי ועניתי גם להם קצרות.

ואמנם חזרתי אל אהלי כשבלבי הכרה ברורה, כי אין בזה אחד אשר יחוש בלכתי מפה ואין מי שיאמר לי: אוגיה, מקומך כאן.. אפופה פחד זה של בדידות התחלתי לאסוף את חפצי, כשכמהם נאמני מנמנם על מושבו – – רק בחוץ הוסיפו לפכות חיים וקולות עליזי־נצחון חזרו להתערבב בשאון העבודה.

– השבח לטוביה גיבור החיל! – קראו קולות בשמחה.

ואני מפתח אהלי ראיתי את טוביה יוצא זרועו חבושה והצלקת בפניו, אך מראהו העיד כי התחזק מהמכות. פניו הקשים הוארו, עיניו צחקו ועמידתו הכריזה ואמרה: אכן, היום קניתי לי בדמי את זכותי – איש לא יכפור עוד בה ולא יחפש אחר יחשי – – והעם הודה בתרועתו, זקני בתי־האב בתנועות־ראש וצעירים בהתלהבות גלוייה, כי אמנם קנה טוביה את זכותו וביטל מחיצות – את כבודם של בני טוביה דליה ונקודא גאל במעשים אשר עשה.

– תודה לכם ולעם אשר אתכם. – קרא טוביה – אך לא לחייל השבח כי למפקד והמפקד הוא הפחה זרובבל – לו השבח והתהילה!

– יחי הפחה זרובבל! – הריע העם במשנה שמחה והתרועה עברה משם והלאה.

ואמנם נדמה לי אותה שעה, כי מכוח התרועה והעבודה גם יחד נראו לראשונה על הר הבית הקירות שגבהו – הלכו וצרו מאחור, רחבו והלכו לפנים. – כדמות הארי נראה לי הבנין וסביב לו השערים – שער האיתון ושער הקדים, השער הפנימי ושער הצפון, להבדיל חצר מעל חצר ולחוצץ בין הקודש ללשכות – – ושוב ראיתי את טוביה מהסה את העם סביבו כמתכוון להוסיף דבר – והעומדים קרבו אליו.

– לא איש דברים אני ככוהן או כמבין בחוק ובמשפט. – אמר – אך מאז הגענו אל גבול הארץ, חברנו יחד כל בן־חיל ונקרא “גלעדה” – כקריאת יפתח הגלעדי מארץ טוב, בה גבר על אויביו. והקריאה עלתה יפה, כי אויבינו נבהלו והפרסי החוסה עלינו ומכבד את הגבורה, יכבד גם את כוחנו. ולמי כוחנו וכבודנו היום הזה – הלא לאחד שהלך בראש המחנה בכל אשר הלכנו.. לאחד אשר החל במלאכת הבנין שלפנינו – לנצר בית דוד – אליו נלך ונריע לכבודו אחרי אשר החלמתי מפצעי.

– אל בן שאלתיאל! – אישרו פה אחד הבחורים העומדים עליו וחפרה כרכרה ביניהם משמחה ומגאון, כאשר ראתה את טוביה הולך בראש לעבר המעונות של ראשי העם ואציליו.

– את פני הפחה הולכים לראות. – הניחו העובדים גם הם לכשיל ולכילף והצטרפו אל ההולכים.

– בן־שאלתיאל יצא אלינו! – הריעה התהלוכה מדי סחפה את כל העם על פני בתי ירושלים עד לשערי בית זרובבל וגם אני נסחפתי בתוכו.


 

לט.    🔗

אין זאת כי הקדימה השמועה את תהלוכת העם, כי זרובבל היה עומד לבוש ארגמן הפחה וענוד רבידו, כאשר לא ראיתיו מאז המשתה על אדמת בבל. גם בני בית המלכות עמדו לצידו לבושי הדר והאירו את פניהם אל הקהל, נענו לתשואותיו. ודאי ראו גם הם ללב העם אשר בשעה של התרוממות רוח יבקש לראות את דיוקנת בית מלכותו, משתתפת בסבלו ובשמחתו כבימי עבר.

– עמי, – קרא זרובבל בקול בוטח כשוך התרועה והקריאה – אני רואה לשמחת הנצחון הממלאת את לבכם. ואמנם כאשר בא הנביא אלי והאיץ בי לבנות את היכל האלוהים, ידעתי כי מלאכת הבנין תעורר קיטרוג ושטנה בלב שונאינו. ידעתי כי אשר הרשה לנו מלך המלכים בחסדו הנעלה, אותו עלולים לשים לאל פקידיו הרחוקים ממנו. וכן לא נעלם ממני כי דל כוחי, אני, הפחה שלכם, לנוכח הפחות אשר ניתן להם צבא וחוסן. עם זה בטחתי באלוהים ובכם העם, כי לו מנעתי את מלאכת הבנין ונטלתי את נשמת שיבת־ציון מתוכה. על כן עשיתי זאת ואמנם ברית־דמים קשרנו עם הנצחון על שוטנינו המרובים וברית עמל, כאשר קמתם כאיש אחד להקים את הבנין.

– אכן, זה קשר הדמים אשר חודש היום בינינו! – קראו הלוחמים.

– זו ברית העמל ומלאכת הבנין אשר כרתנו כבני־חורין בבטחוננו בך, הפחה! – ענה אמן כל הקהל.

– לא בי אתם בוטחים, עמי, כי בנעלה מעל כולנו. על כן שקטו ובטחו אחי ובכל אשר יקרה, את המלאכה הגדולה שהתחלתם שוב אל תשבתו ממנה, כי בה כוחכם וגאונכם. אנו את דבר ד' בידי נביאיו מילאנו ולו המשפט והתבונה וגורל כל המעשים. בעבודה זו ירום שמו ועמו גם שמנו לגאון ולא עוד לקלון, לכבוד ולא עוד לחרפה בין הגויים! –

– לגאון ולכבוד! – רגשו השומעים כמו נגעו הדברים במורשי לבם.

– אז תדע העם – הרים זרובבל את קולו כשפניו חגיגיות ועמידתו זקופה – כי ברית חיים ומוות קשר לך בית מלכותך מימי דוד ולא בגד בך גם היום הזה.

– יחי בית יהויכין ואתה נשיאנו זרובבל! – עברה התרגשות העם על גדותיה למראה העומדים לפניהם.

אז ניכר כי זרובבל מבקש להוסיף דבר וגם בני בית המלכות נועצים עמו. – הנה הוקף על ידי קרוביו ולימינו הנסיכה טבת־אשר כשהיא מזדקפת בגאונה לעיני העם. – אף הושלך הס ועטרת זהב הוצאה לעיני העומדים ובידי בני המלכות הורמה אל־על בקריאה: עטרת זהב הובאה מבבבל – – עטרת נשיאות לזרובבל! – והקהל חוזר על הדברים בקול נרגש.

– עטרת זהב לראש בן־שאלתיאל!

– עטרת הזהב לא לי נועדה, עמי. – קרא זרובבל – כי למשמרת הובאה מבבל במקום קדשנו אשר יעמוד על מכונו. אותה נפקיד היום במעמד כולכם בידי יהושע בן יהוצדק אשר יעמוד לכהן בקודש לפני האלוהים! – וכן נעו בשתיקה בני בית־המלכות עם זרובבל בראש ועטרת הזהב נשואה לפניהם, אחריהם העם נעו לעבר הר הבית, כשפמלית כהן־הראש באה לקראתם, והעם מריע:

– צניף טהור לראש בן יהוצדק – –

ולא נשמעה מתרועת העם דהרת סוסיהם של הבאים – פרשים לבושי מכלול, שדהרו דהור וקרא לכבוד פחת עבר־נהרא תתני, חצה ועבור כדי לפנות דרך בקהל.

– שלום לאחי אהוב המלך והפחה זרובבל! – ברך תתני בקול נשמע בדממה שקמה מסביב.

– השלום לתתני הפחה ואשר עמו ממני ומעמי. – השיב זרובבל בקול בוטח.

– שלום לכהן־הראש בן יהוצדק ועצרת עם יהד! – פנה תתני מעל רכבו אל כל העם והפחות והאחשדרפנים קפאו דמומים על סוסיהם – אין זאת כי הקדימה להגיע לפני בואי בשורת הנצחון של מלכנו האדיר דריוש על הבבלים אשר מרדו בו. אותם הדביר בחכמתו, את שעריהם באש הצית ואת חומות העיר בבל קרקר עד היסוד. עתה ישנים כל גיבוריה שנת עולם ושריה וסגניה המורדים נפלו כשיכורים.

– עם יהד מפחוות יהד, – המשיך והמתורגמן מתרגם אחריו – הנה ראשי שכניכם בני־בריתנו באו ללוותני בדרכי, כשהם הוגים רחשי שמחה לנצחון מלך המלכים דריוש. ברצון אחד מאוחדים גם הם להלל ולספר את מעשה הנצחון של המלך וחילו אשר שנה ושמונה חדשים צר על העיר המרדנית שהכינה לה צידה ומזון לרוב, בטחה במעוזה ואמרה: כן אשב לבטח – – עתה באה הנקם והוא נורא מאוד.

– שמחים גם אנו לנצחון המלך האדיר ונחוג את נצחונו בקרבן, תתני הפחה. – השיב זרובבל והעם הריע אחריו.

– אמנם ידעתי כי בשורה היא אשר אני מביא לך ולעמך, הפחה, ולבית המלכות הגולה אשר עמך. – שת תתני בחלקות לעבר הגבירה, הנסיך והנסיכה שהשיבו בקידה גם הם – כי הרי אתה הפחה נשלחת בראש העם הזה להשכין שלום בחבל ארץ זה ולעשותו משען חזק ונאמן למלך הלוחם בראש צבאו נגד כל אויביו. ולא אפונה כי בתפילה ובקרבן ליהווה של יהד נחוג את בשורת הנצחון לעיני האחשדרפנים, הפחות והאפרסכים אשר עמי, מראשי כל העמים סביב. העלה את הקרבן, כהן־הראש וספר במעמד כל העם את אשר עשה המלך המנצח ואשר מיגר את כל אויביו – – ואתם, עם יהד.. וכן ראשי פחוות אשדוד, שומרון ונגב – מה המלך דורש מכם? להיות נאמנים לו ולשמור על השלום בכל אשר יד מלכותו האדירה מגעת – –

– גם אנו שוחרי שלום ועל מצוות המלך אנו שומרים, תתני הפחה . – נענה ראשון פחת אשדוד – לא שונאים היינו ליהודים ובשמחה שמענו כי השיב אלוהיהם את שבותם ברחמי המלך עליהם. אמרנו כי לא עוד יקנאו בגויים סביב וידעו לכבד את אלוהינו אנו כשם שאנו מכבדים את אלוהיהם. אך לא כן גמלו עמנו כאשר חשבנו אנו לטובה. את בנותינו הם לוקחים אך מטים את לבן ממנהגי אבותיהן ואת הפסילים אשר יביאו עמהן הם שורפים באש. הכן ייעשה בקדשי אומה, אדוני פחת עבר הנהר ויועציך הנבונים – שפטו אתם!

– אמנם מבני כנען הקדומים אנו ולא מזרע יהד. – אמר אחריו פחת שומרון במתק לשונו – אך גם אנו לאלוהים אחד עובדים על הר גריזים כאשר יורו לנו כוהנינו, ולא לאלילים רבים. מדוע מתבדלים היהודים מעלינו ולא יחשבו אותנו כאחים? הרי אין זאת כי דבר מרד יצוק בעם הזה כבימי בחתנצר מלך – –

– אם על הפחה טוב ועל הנכבדים אשר עמו, – הבליע בחלקת־לשון ראש הערביאים ועיניו השחורות הבריקו בערמה – כי אז אוסיף על דברי הפחות קודמי. אנו בני ארץ המדבר ובריתנו נאמנה לעמים היושבים בגבולותינו. על דרכיהם שומרים אנו משוד ומביזה ככל אשר עשינו מימי קדם ועד היום. לא ריב ודברים לנו עם העמים – כי את מסחרם ומערבם אנו עורבים בחרבותינו החדות ובסוסינו הזריזים לקרב. ועתה יעידו בנו: את מי עלבנו, את מי שדדנו?

– לא כך דיברתם ביום אתמול. – השיב זרובבל בנעימה כבושה אך דבריו נשמעו היטב באזני כל העומדים – כי קמתם האשדודים השומרונים והערביים לבוא עלינו במחתרת לילה כאשר אנו עושים את עבודתנו בטח – – אם דבר־ריב לכם אתנו, בואו בדין עם האשם ומה העם הזה חטא כי עליתם להחריב מעשי ידינו, לשרוף את אשר בנינו ברשיון המלך האדיר ובפקודתו לכל הפחות בארץ? ואני פחת יהודה רשיון מלך המלכים דריוש בידי לבנות את בית האלוהים ולשכללו שלושה נדבכים אבן ונדבך אחד עץ ומי יפריענו בעבודת הקודש זולתי פי המלך בעצמו! –

לדברי זרובבל האחרונים, היתה תנועה בפמלייה של תתני, אשר נתן אות לשתר בוזני, וזה הוציא אגרת מכיס מעילו וקרא ממנה בעמדו במקום נראה לעין: “העמים היושבים בגבולות פחוות עבר הנהר אומרים כי לא כן המעשה אשר היהודים עושים, אשר באים הם לעורר דברי ריב ומדון עם שכניהם מסביב. על כן מצווה אני היום, פחת עבר נהרא, בשם מלך המלכים כי אבן לא תוסיף להנתן ועץ לא יוצא מיערות המלך, מלבד הנחוץ למזבח יהווה של היהודים וזה יימסר לידי כהן־הראש והכוהנים אשר עמו, עד יבוא פחת יהד זרובבל בן שאלתיאל בפני המלך והוא ישפוט בחסדו הנעלה את דבר הטענה בין העמים – –”

לזאת ירד תתני ממקום עמדו ואחריו הפחות ויועציו כאיש אחד, כשכהן־הראש הולך לפניהם בדרך למזבח האלוהים, שם עמד להערך קרבן התודה והתפילה לנצחון מלך המלכים בנדבת תתני. בריחוק־מה התייצב הקהל כשהוא זהיר להרים את עיניו לעבר זרובבל ובני בית המלכות שנשארו עומדים לחוד. בין חמרי האבן והעץ המפוזרים מתחת לרגלינו – בכל אשר שבתה כעת המלאכה– ירד עלינו אבל ובשתיקה ניסר קולו של יהוצדק בתפילה נשמעת: "לשלום מלך המלכים דריוש והיושבים ראשונה במלכות ושופטים בחסד את העמים החוסים בצל כנפיו האדירות – בשלומם שלום גם לנו – אמן – – "

– אמן! – – ענו הכוהנים ופצחו במזמור כל העובדים בעבודת הקודש, אשר עלו וירדו זריזים בכבש המזבח – אשר לשריפה ואשר לזבח כוהן כוהן ומלאכתו.

– משבח אני את עבודתכם, כוהן־הראש והכוהנים אשר עמך. – קרב הפחה הגדול אל יהושע בן יהוצדק ביראה ובקדושה בהחל העבודה – משבח אני אתכם כי אין לכם דבר מחוץ לעבודת הקודש ורק לה נתונים מעייניכם. לו ילך העם בדרך הישרה אשר תורו וייטב לו כל הימים אשר אתה כהן־הראש תתפלל מעל מזבח זה לשלומו ולאשרו. – וככלותו לברך רכב עם הפמלייה משם, ירדו בדהרה את ההר כלעומת שבאו.

– פרים עש־רה! – ניסר קולו של אליפלט בהיותו מונה את קרבן התודה של תתני הפחה אשר הביא בשם מלך המלכים דריוש אל מזבח ד'. – אילים חמישים – חיטה עשרה כורים.. יין חמישים לוג – –

אך הקהל אשר ליווה במבטים כבושים את חבורת הפרשים ההדורה אשר עם הפחה הפרסי, לא הפסיק את שתיקתו. היתה הרגשה בלב הכל כי היום נגזל מאתו דבר־מה – – נדמו העץ והאבן המוטלים סביב – לחרבות – והאמנם חורבן שני הוא של הבית, לפני שהושלמה מלאכתו? – או יצאה טעות וקלקלה את מעשנו ויהודה נופלת לפני שהתאוששה לקום? – –

– בגדיכם צואים, הכוהנים! – עברה תלונת זעם בין השורות וכל העם נחפז להתפזר, כדי שלא להוסיף לראות בחרפתנו במו עיניו.


 

מ.    🔗

קול החצוצרה נדם ונאלם שיר המשוררים, אף ספירתו של אליפלט יד־ימינו של כהן־הראש לא ניסרה עוד באוויר. נשמה ככר הסלע ועשן המערכה עלה משם מיותם גם הוא כלפי שמים דוממים – – וזרובבל איהו? – – בני בית המלכות אים? – – הלכתי מרחבת הסלע ולצד ארמונות העיר נשאוני רגלי בחזרה – “אל המלך בבלה תרד הפחה זרובבל ומלך המלכים ישפוט – –” – צללו באזני דבריו של תתני פחת עבר נהרא – " אשר יצדיק לימינו יושיב ואשר ירשיע על צווארו ידרוך, לבור יושלך כאסיר־עולם" – – נזכרתי באשר יסופר על נימוסי הפרסים ולבי נע כקנה בסערה, כשאני בשער בית זרובבל עומדת, וחיל־משמר פרסי מונע בעדי את הכניסה אליו.

– שפחת הפחה אני ואותו צריכה אני לראות כי אדוני הוא. – אמרתי בקול שפל לעומד על המשמר.

– הפחה של יהד.. – הפטיר הזקיף של המשמר – עוד היום יוצא הוא עם המשמר הזה בבלה.

כבר נדמה לי כי הוא עומד לגרש אותי ממקום עמדי, אך אולי מראה פני המדוכאים או קול תחינתי עמדו לי, כי הפקיד הממונה על המשמר אמר להניח לי לעבור והזקיף פינה לי את הדרך, כשחיילי המשמר מוחים את פיותיהם בזקניהם הסבוכים. לא שעיתי אל צחוקם כי לבי היה כאבן לשמע הידיעה על יציאת זרובבל בבלה ואדע כי לא לריק היו דברי תתני. הנשיא של יהודה יובל בגולה בבלה – בגורל אבותיו ממלכות בית דוד ישא גם הוא – – ובהכנסי זכרתי את הפרוזדור בו עברתי פעם – הנה החדר בו ישבתי כאורחת זרובבל ועל שולחנו סעדתי – בזה שמעתי את קולו ואת קול נביא ירושלים הצעיר, כשהם מתנגחים ומתנצחים על המגילות הפרושות לפניהם – ואני יושבת מן הצד – –

– זרובבל נשיאי… – קראתי בלחישה.

והוא פנה לקראתי – אין זאת כי שקוע היה במחשבתו או בעד החלון היה משקיף אל הר הבית, ראה בכוהנים ובעם שהתפזר – והבין למתרחש. כי רגע הביט עלי, עיניו אדומות אך רוחו שלווה. ומשבא לקראתי לא הביע תמהון, כי בימיני אחז ועד לכסא הוליך אותי לשבת, אף האריך להסתכל בי בעין עצובה –

– אוגיה.. הברזילית.. – לחש כרואה מראה נשכח – אוגיה, את שהיית עמי כל הימים, מליל השימורים של שיבת־ציון על אדמת בבל… עתה אמרי: האם היה איזה מעשה־טעות אשר הכשיל? – היה? –

– לא, הפחה אהובי. נשקתי לו על פיו – לא היה מעשה טעות כי גדול ונהדר היה המעשה, אהוב העם ונשיאו.

– ומדוע בא הקץ כה מהר? – שאל.

– קיצו של מה? – שאלתי בקול קשה.

– קיצו של חלומי אני – חלומנו אנו – – גמר בלחש רך.

– מה חשיבות נודעת לדבר? – נענעתי בראשי כמזכירה לו את דבריו הוא בימים עברו – או שמא לקרבן תודה התאוותה גם נפשך או למתן פרס מידי פחת עבר הנהר, אשר כהן־הראש בן־יהוצדק זכה בו? נפשי אני אינה תאבה לאלה.

– ועדיין את מדברת אוגיה כשותפה לגורלי. – התאושש זרובבל וצחק – אך אני אסיר המלך מעתה ואת בת־חורין. אני מובל בבלה ומשם לא אשוב עוד לראות את הר הבית וגם אותך, אהובתי הגלעדית.

– בעיני רוחך תראה תמיד, הפחה. – שיסעתיו כשקולי רועד, ושוב לא יכולתי להבליג מלתנות בשקט ובנעימת קינה: – – אל השולחן הזה ישבת הפחה עם הנביא ואני מקשיבה מן הצד.. מגילות הקודש היו פרושות בזה לפניכם – – ואתם מדברים במידות – אמה וטופח וקנה – אשר לא יכולתי להבין בהן עד מה. עד שצחקת גם אתה, הפחה, והנביא קם רוגז ואמר: אין זאת כי רוח מרד הוצקה בך היום, הפחה, ואין אתה שועה אל הכתוב בזה בדבר בנין הבית – – אף נדמה היה לי, כי אני רוח המרד אשר נזרקה בך הפחה ועליה רמז הנביא. – וצחקתי בלבי באהבתי אליך, נשיאי.

– ידעתי זאת.. – צחק ואימץ אותו בזרועותיו עם הפרידה. – –

– – ולמחרת הבוקר כאשר יצאתי מאהלי בלווית כמהם מוכנה לדרך, הבטתי סביב והנה קטנה ונתקפלה העיר ירושלים, אבניה מלבינות כצרורות הדרך המכוסה אבק, גם מזבחה פחת במידותיו. אש אדמומית קטנה הבהבה עליו עם קרבן־התמיד אשר הוגש על־ידי כוהן ואין שועה ואין נותן עליו את דעתו. בנין הבית שמלאכתו שבתה הפרוץ נראה מרובה בו על השלם – ולמראה הזה דאג לבי: על מה שקטה וקטנה כל־כך העיר?

התנהלנו עם בהמתנו הטעונה בין אהלי המחנה וכמהם לצידי ואני שואלת: האם טוביה עודנו פה עם חפרה אשתו להפרד מהם? – “מתגרת יד הפרסי ומפחד נקמה של קרוביה האשדודים בחפרה אשתו יצא טוביה את העיר אף בני־החיל אשר עמו יצאו” – – כן לחשו לי מבוהלים ונרעשים זקן מזקני העם ונער מנערינו, אשר הראו את פניהם בחוץ וחיש מהר באו בפנים כבאים אל מחבוא.

ופרודה ועזרא אישה האם אמצא אותם להפרד מהם? – תהיתי כאשר ירדנו לירכתי העיר, אך גם הללו פניהם לא נראו, דלת־העם ישבה שפופה בחצרותיה הקטנות ללא קול והגה – רק ממסתרי אחת החצרות שמעתי קולות מצפצפים – ועל פיהם הכרתי מרחוק את הלומדים – – “אין בין ספרים לתפילין ומזוזות” – שמעתי בהתקרבי את הקולות ברורים מסתר מדרגת אבן.

“ומה ביניהם?” – שאל קול עמוק וצלול יותר בעד למקהלה הרעננה.

“שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות לא נכתבו אלא אשורית”. –

שוב חזרו בלחן הקולות הדקים ואדע כי ילדי פרודה הם. הבטתי למטה וראיתי כי אמנם יושבים הללו עם עוד ילדים מישראל בצוותא – עזרא שוקד עליהם ועמהם הנביא הצעיר – הוא המביט עליהם בעין מעודדת ושואל את שאלותיו בקול צלול.

– אוגיה בתי… ברוך בואך.. – הרגישה בי פרודה אלי משפל־המדרגה כשפניה השחומים קורנים מנחת וידיה על כרסה – כן לומדים הם כל היום ונביא ירושלים עומד עליהם ומרביץ בהם תורה – כל מאכלם ומשקם עלי.

– שמחה אני לראותך בכך, פרודה… – ברכתיה מקרב־לב ונשקתי לה – ולואי ותזכי לראות נחת בעמלך הרב והיה זה גמולכם שלך ושל עזרא בעלך.

– אמן.. הזילה בתשובה דמעה מעינה – לו יאיר המזל גם לך, אוגיה בבת עיני.. גם לפחה האומלל שלנו.. לבית המלכות הגולה שלנו.. על כל ישראל, אוגיה בתי.

ועדיין רותקתי במקום עמדי בשקט ואת רשמי פניהם הדקים של הילדים על תורתם חתמתי בלבי, גם את מבט עיניו של נביא ירושלים אשר נתרככו וזיו רחום קרן מהן. אכן, עתה נראה לי כי באהבה רבה הביט על תינוקות האיש אשר ראיתיו זעף וחרד על כל תג ותג מהמגילות הקדושות – –

אין זאת כי את בנין תורתו יבנה בזה… – נצנץ במוחי ואדע כי אמנם כזאת יעשה ויהגה נביא ירושלים הצעיר: מחמרי בנייה רכים, מלבני ילדים דקים, מכוח זריזותם וחריפותם והניצוץ שבעינם. כאן יעבוד בקנה־המידה ביד, כאשר שבתה עבודת הבנייה הגדולה בחוץ. – – ובקולמוס ביד כבמצעד, עם מגילה ככשיל וככילף, בלבו יאמר: אלו כוהניך הנאמנים, בית ישראל ויהודה – הם ישמרו על משפטך, בידם אפקיד את תפילתך –

“ושירת הים כיצד כותבים אותה? – – שלושים שיטין כותבים אותה – – ושירת דבורה שישים וחמישה שטין” – – היו עונים ואומרים יחדיו.

הכתב והתורה! – הבהיקו המילים בראשי וארגיש כי הן רודפות אחרי באשר אפנה – מה החידה הנשגבה שבהן? עזרא איש פרודה מחזיק אחרי עבדות שנים בעט הסופרים ומצפה לשמוע מפי הנביא הצעיר – כמה שורות – כמה שיטין – – כמה תיבות – התורה מה פירושה – יאזניה הרכבי אחרי חמש עשרות שנים רצופות של סבל זכר לפתע סוד הכתב אשר נשכח ממנו – –

אין זאת כי כל חכמת העם ביסוריו נצטברה ונקוותה כמים הרבים במשך מאות שנים, כשהיא מחפשת לה מוצא אל מרחבי עולם – פורצת חוצה: שירת הים – – שירת דבורה – – חכמת אנוש – תקוות העם וענותו – – כל אשר נתחלף ונתחדש – להעלות בכתב כי ייזכר… וכאשר תקופת זרוע אדירה באה לעולם והפרסי מכניע ומדביר, – לדרום ירד, בצפון דורש “אדמה ומים”, למזרח שולח את ידו, ארצות לא־נודעות ידרוס בגלגליו – רוח ישראל מבקשת אחר הכתב – –

– וסוד הכנסת הגדולה על שום מה? – צדה אזני שאלה אחרונה שנראתה כחדשה בעיני אחרי כל אשר שמעתי.

– שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים ללמד את התורה. – התנגן קולו של עזרא בנעימות מסתר המדרגה והילדים עונים אחריו במקהלה זריזה כמו ציפו לאות הזה.

– נלך, אוגיה בתי, כי היום נוטה לערוב ודרך ארוכה לפנינו. – העיר אותי כמהם ונעבור משם בדרך הגיא והמדרון אל המקום, שם חנתה השיירה היוצאת למזרח.

“גלעדה – – גלעדה – –” – שמענו באפלולית הערב לחש בחורים בגיא. “גלעדה – – דום, כי צעדים אנו שומעים – – מי ההולך?” שמענו מעל מדרון.

שוב עלה בזכרוני מראה שנשכח: מערה ובה כמהם יושב… טוביה מדבר ועינו חוצבת עוז.. כמהם מניף את אלתו – – “גלעדה” – לחשו עתה – הס ודום… אל ישמע אותנו הפרסי.. אל תשמע אוזן האורב.. ופסיעות מזורזות נידרדרו בחשיכה – –


 

מא.    🔗

אל הגלעד מיהרנו ובשיירה האצנו בלי הבט עוד לאחור. עשנים דקים עלו על פני ארץ דוממה – עשן דק מהחצרים אשר בענתות, עשנים של חצרי נטופה – עשני החצרים הבודדות אשר פוזרו ביהודה – – עשני החצרים בירחו כבר היתמרו נגדנו – – “פה נחנה עם הירדן” – פסקו אנשי שיירתי ופרקו את המשא מעל בהמתם.

לא חפצתי בחנייה זו, כי לא רציתי בכל העשוי להזכיר לי את אשר עבר. כיון שחנו ידעתי כי גם זו אצבע אלוהים, אשר אשוב לעמוד אצל המים הקדושים ואזכור: פה מצאנו את יאזניה הרכבי.. פה נפתחה לנגד עיני לראשונה תהום החטא המכשיל את החיים ופה שמעתי לראשונה את קול העונש המצמית אדם ילוד־אשה, אך מפרה בכוח איתנים לשוב ולהאמין. – נמשכתי לרדת את המקום בו נראו לי אז האותות האלה – מקום אבלו ותעניתו של האיש הרכבי –

שם ישבתי ואל המים נמשכו עיני – למים הקדומים והעזים אשר זרמו במלמול ולא עמדו מזרום. הרעדתי כי נדמה לי שאת קול הדרך הארוכה והקצרה של חיי אני שומעת ומיתרי המורשה שבלבי זעו בפעם אחרונה – פסעה אי־שם בסבך ברגל דקה אמי, הביטה בי כשפיה מצומד וזיק של תוקף רב מהבהב אלי מתוך עיניה בפקודה: “חזקי־אמצי אוגיה, כי לתקופת הרס עומדות רגליך”… גליון מגילה כתובה עף אלי בלווית מבט כוסף מעיני אבי העצובות ולחש גם הוא: אני הגבר האחרון לבית ברזילי הגלעדי על אדמת נכר, אך את תשובי עוד לראות ארץ גאולה ותמצאי את כתב־היוחסין של בית־אביך" – –

אני מקשיבה לקולות האלה המתנגחים בתוכי וגם את קולם של זקני העם, כאשר ראיתים בילדותי, אני שומעת, כשהם מחשבים את הקץ: חזון אמת – – דברי ירמיהו הנביא.. חזונו של יחזקאל על נהר כבר – –

– – ולבסוף – דמות עוטה ארגמן מלכות, אותה דמות קרובה הענודה רביד בחן עלומים קדומים והיא קוראה אלי בקול בוטח וצלול: האמת קום תקום, הגלעדית.. זו בשורת שיבת ציון – דמות זרובבל היא! – וחרדתי משנה למראה פניו האצילים, לצלילי כבליו הרודפים אחריו. לחשתי לתוך מצולת המים לרגלי: הנני אחריך, זרובבל.. הריני באה אחריך, נשיאי – – ואין זאת כי נשימתי נעצרה ואנחת כאב פרצה מגרוני – –

– אוגיה, בתי הברזילית.. – אחזתני זרוע מאחור וקול מרוסק מזקנה קרא אלי –הנה מצאתיך שוב אצל מצולת המים כאשר מצאת אותי אז – – הא־הא – מצאתיך בעלותי ממדבר תקוע, מקום שם היו נודדים אהלי הרכבים ועתה נמחו עקבותיהם – והידעת מה שמועה גדולה שמעתי שם? –

החרשתי כמקיצה מחלומי ואת יאזניה הרכבי ראיתי עומד נגדי בנזר שער ראשו והוא מבריק בעינו כמגלה לי רז כמוס עמו:

– שמעתי.. כי לא קול אחד דובר באנוש ילוד־אשה וגם באיש מארץ עוץ דיברו קולות רבים – הא – הא – כן היה אומר ירמיה אבי, אך במדבר זכרתי זאת. – כי לא רק התלונן האיש מארץ עוץ אף לא רק כאב לבו השיח, כי אם הוא שהתלונן והוא שהתנחם, והוא שהתייסר ולא חטא בלשונו – הוא הוא האיש מעוץ והוא המלך אליפז, הוא בלדד גם אליהוא – כל הדוברים עמו – והוא, אוגיה בתי, גם קול יהווה מן הסערה! – – הא – הא – כן לחש יאזניה וקולו רוסק. – – ואני נשארתי כמתעלפת לרגליו. – –

הקיצותי כבר עם חשיכה כשאני נעה על דבשת הגמל – בטירת אבן מוגפה הבחנתי ומחשבתי העייפה לחשה לי, כי עם טירת האבן של טוביה אנחנו.. לא נפתח שער לקראתנו ורק מבפנים הבליח אור כלפי הסלעים סביב וקולות עליזים של שרים ושרות נישאו במקהלה:

"לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח – –

והנה הכל הבל ורעות רוח – –"

– נעבור לדרכנו הלאה, יאזניה.. – לחשתי.

הגמל נע כמיישן אותי – עם כוכבי בוקר ראינו כבר את ראשוני בתי־האב שבנחלת גלעד. הנה נפרדים מעל שיירתנו מתי־מספר, מהם – אשר פנו אל בית החביים ומהם אל בית הקוץ, כשהם אומרים לנו: שלום לכם – לו נזכה לשוב לראות את בנין הבית מתנוסס בתפארתו –

– נעבור מזה והלאה. – האצתי כי לא נאמנו עלי הפעם דברי תקווה ונחמה.

והנה גם אהלי הידועים – הס.. קול שיר עלה מבית ידוע השקט – קול טוויה ופלך.. קול נשים היושבות אל מלאכתן לאור הנר – קולותיהן של עזובה אשת יוזבד ועטרה אשת שמעי כשהן שרות וטוות:

"אשת חיל מי ימצא ורחק מפנינים מכרה – –

דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה – –"


ונערות עונות אחריהן:

“זממה שדה ותקחו מפרי כפיה נטעה כרם.”


– נעבור מפה, יאזניה.. – לחשתי לו.

כי בריחוק־מה השחירו השרידים העתיקים של מחנים ואור קטן הבליח לקראתי משם – כבר הקדים לבוא שמה כמהם נאמני ודמותו נראתה ניצבת ומצפה, כפוף כאלון עתיק־ימים – – עמד צופה אל הדרך וכאשר ראה אותנו, נגש והרים אותי על זרועותיו כהרים את התינוק אל המקום אשר הכין לשבתנו יחד, ואולם בני כבר מתרפק עלי כמו קצרה רוחו לקראת שובי – –


וככלותנו לאכול את ארוחתנו הדלה אשר הכין כמהם, הוציא יאזניה את העט אשר נשא עמו ושטח על ברכו את הקלף אשר התקין אותו לכתיבה מכבר. בזוהר דל הזהירו האותיות שיצאו מתחת לידו, כאור הגחלים הלוחשות מהכירה שלפנינו: איש היה – –

– יחד נעלה על הקלף הזה מכל אשר שמענו. – רמז יאזניה אלי ואל כמהם בעין ערמומית – את אשר חרת בנו עבר.. ההווה חקק.. את הרומז מהעתיד – מתוך הסערה – נעלה על הקלף לדור יבוא – –

– עתה שמעי אלי, אוגיה בתי… ושמעני גם אתה רעי כמהם… – הרים את עיניו אלינו והן נוצצו באור המחשבות שרדפו במוחו זו את זו – הנה את קול השרים והשרות על השמחה שמענו בדרך מטירת־האבן של טוביה… את שירתה של אשת חיל שעלתה לאור הנר מאהלי הידועים… עתה תשמעו מפי ככלותי לכתוב את סיפור של האיש מארץ עוץ – חי־חי – הרי ששעת כנס היא לרוח ישראל עת חרב הפרסי מצטחצחת מבחוץ עם הגויים סביב… שעת כנס היא לרוח ישראל ולחכמת אנוש – –

– שעת כנס לתורה כדברי הנביא, יאזניה אישי.. – הוספתי חרש – זה סוד הכנסת הגדולה אשר דרש עם הילדים – –

– כנס.. כנסת.. יפה אמרת – רמז יאזניה אלי ואל כמהם בעין מאירה – נעלה איפוא ביחד על הקלף מכל אשר שמענו – את אשר חרת בנו עבר.. ההווה חקק.. לדור יבוא…

– לדור י־בוא – – – התמלטה אנקה דווייה מפי, כי כרעתי מרוב תלאותי על מצעי ולא ידעתי את נפשי.


  1. “כתים” במקור, צ"ל כרתים – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “רבלה” עיר בארץ חמת – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. “מאושטה”: כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. “חתני” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. “התבונתי” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  6. “להתימר” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  7. “והקוראים”: כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  8. “באבצע” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  9. “בת” מופיעה פעמיים במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות