רקע
עבר הדני
סיפורו של פורש

יותר משקרא חיים אלוני את תוכנו של הטופס הקטן הפתוח לפניו, יותר עמד על משמעותו וזכר מיד כי עליו להתאושש ולהעמיד פנים שלא אירע ולא כלום. בראש לכל הדבר היה נחוץ לגבי העוברים־והשבים על פני חדרו ומציצים אליו, אם בעד לחלון ואם בעד לדלת. עוברים הצעירים השאפתנים העובדים בזה, אצות הנשים החרוצות, שעבודתן בריצה וטרידה כמו דחקה להן שעתן תמיד; תאבי־שיחה מבין הקשישים והמתונים יותר התנהלו כאן לאיטם: – כל אלה, למרות אדישותם בימי המעשה, עינם חדה להבחין מיד בשינוי קל שבקלים שחל סביבם או פגע בזולתם.

על אחת כמה וכמה היה צריך להיזהר, שעה שיצא מחוץ לחדר ונתקל בעובדי־החוץ – הללו המשקים את המדשאות, מנכשים ומעשבים וגוזמים את השיחים. אמנם נוחים וממוזגים הם עובדים אלה, מברכים לשלום תמיד, שואלים ומאחלים בריות־גוף יום־יום מלב שלם – אך דווקא משום כך הם הטעונים זהירות. כאנשי עבודת־כפיים טבועה בהם דאגת היום לפרנסת מחר, ומשום כך ודאי לו, לחיים אלוני, כי בעיניהם תובלע דאגה מהולה באיחולים טובים, לאמור: נו, אין דבר… פרישה בשעה טובה… העיקר הבריאות.

קשה לאין־ערוך עלולה להיות פגיעתם של עובדי השירותים, הללו שאינם עושים אף מעשה קל שבקלים לנוחותך, בלי שתבוא הזמנה על טופס מיוחד – אם תיקון תקע חשמלי בחדר ואם חיזוק של בורג במדף הארון. מסתבר, כי הרשות הממונה עליהם אימנה אותם בכך ומשום כך פוטרים הם בצמצום־לשון, שנעשה להם הרגל ונראה לעתים כגסות, את זה שנזקק להם: נו, תקע נשבר… חלון אינו נסגר… התנור אינו כתיקנו… – תכתוב הזמנה. ומיד עוברים הם ממך והלאה, כמו אינך קיים עוד לגבי דידם. כן לגבי עובדים סדירים וכל שכן, כאשר ירגישו בחושם, כי הנך עומד לחדול להיות, שאז הנך נחשב בעיניהם מתחילה בטל ומבוטל.

ומכאן והלאה – בשבילים הנהירים לו עם המדרכות עד למזנון, שם הומה ושוקק, יוצא ונכנס ההמון העובד. הללו מסיבים בחטיפה ליד השולחנות של המזנון, אחד בעוגה ואחד בארוחה קלה, מייעדים שיחה עם מתי־סודם אגב אכילה ואין דעתם נתונה מעיקרה על זולתם. התעלמותם של אלה, הכורכים עיסוק באכילה קלה גם מחוץ לשולחן עבודתם, קשה מכל פגיעה במישרים, כי לכתחילה ישיבתם אומרת: אנו ממשיכים כל שעה בסדר־היום שלנו ואין אנו פנויים לענינים שהם חורגים מן המסגרת…

כל אלה מביא איפוא חיים אלוני בחשבון צלול תוך הרהור־חתף, אך מיד נזכר בפרט נוסף, שהיה מסתתר1 אולי מרוב הרגל בתת־תודעה שלו: – אם בני־אדם חיים כך שיש להיזהר מהם – על אחת כמה הכלים והאבזרים הללו, שהם נעשים בני־לווי קבועים ליום־העבודה – ארון־הספרים, מדף הכוננית, הנייר, עט־המילוי, הטלפון – ואחרון־אחרון העין האדמומית המנצנצת מאי־שם והיא של המכשיר החדש שקנה לו מקום־כבוד בעבודה, כאחד רואה ואינו־נראה, שומע ואינו־נשמע – אותו מחשב־גולם אלקטרוני. זה – ודאי לו לחיים אלוני, – כי אינו צריך מעיקרו לבחון כליות־ולב כדי לעמוד על האמת, אף אינו זקוק לכך כי תגלה לו, שהרי מיניה־וביה יניע את מצבר החוטים החשמליים שבחובו ויאמר בפשטות אף בלי שיתבקש לכך: מה הענין… אילו העמדת לרשותי בעוד מועד את הנתונים האחדים, הייתי קובע לך עוד לפני בואך הלום את יום עבודתך ויום צאתך וזכויותיך – והיית יודע הכל מראש, ללא הפתעה שהיא – וחסל.

לנוכח כל השיקולים האלה מרגיש חיים אלוני, כי מוטב לקום, לשלשל את הטופס לכיסו ולצאת חרש בלי להתקל בחורשי טוב ורע גם יחד, ובעיקר כדי להתחמק מעינו האדמומית של המכשיר, שאינו צריך לך כדי לגלות את צפוניך, מה גם שמכשיר זה מתחילת בואו כבר בישר למעשה את המיפנה הגדול שחל בין תפיסת יום־אתמול לתפיסת יום־המחר. – ואם גם חיים אלוני למד לרוץ עם החידושים בעבודה של עידן זה – חידושי מושגים ומונחים, שיטות ואמצעים – הרי לגבי מכשיר דנן חש, כי כאן כלה ונחרצה: אין המכשיר החשמלי עוד בגדר השגה לדור חולף, בדומה לטיל־החלל או הטיסה סביב לירח, אשר מספרים בהם אך אין מתכוונים כלל להתנסות בהם ומניחים מראש, כי הם נחלתם של דורות יבואו –

ואמנם חיים אלוני קם ובפנים לבו שמח כי אין הטלפון דורש לו, הנייר הלבן אינו נזקק לו, אף עט־המילוי אינו קופץ מנרתיקו, ובשחקה קלה על פיו, כמתוכנן, הוא מעמיד פנים צהובות כלפי עוברים־ושבים, כאחד שהוא שוחר טוב ביום זה שבחייו לכל באי־עולם. ולא עוד אלא מזדרז הוא קודם שישאלו אותו לחדשה שנהיתה, ונוטל עוקצה של הפתעה כדי שלא ישמש נושא לסקרנות חדה, שהיא בטבע הבריות.

– נו… – משמיע הוא כלאחר־יד ־– הנה גם יומי הגיע ואני פורש.

– משמע, אמת היא השמועה אשר שמענו. – מחזירים אנשי־שיחו ומאמתים את הכלל שאין לך חדשה שאינה עושה כנפיים ואין לך קול שהציפור אינה מוליכה אותו, כי אין נסתר ונעלם מן הבריות.

– ומה הפלא בדבר… – מניח הוא את דעתם ומפשט את העובדה בפנים מאירות – חוק הוא חוק וגיל הוא גיל, ואין אדם רשאי לדחות זכות שבאה לו בעוד מועד.

– ואיך אתה מרגיש, חיים אלוני, במצב דק ועדין זה? – אינם מסתפקים אבשי־שיחו בפשטנותו אלא סקרנים לרדת לעומקו של ענין.

– כיצד ירגיש אדם שהוא, למשל, נופל… – משיב הוא בשאלה על שאלתם ונהנה כביכול הנאה מרובה, להרחיב את הדיבור על כך – ואמשיל לכם משל באדם שאירעה לו תאונה ברכב… נו, הרכב התהפך אך הנוסע קם… ממשש אברי גופו… הכל כשורה ופועל כהלכה – היד… הרגל….מה אומר אותו אדם? ברוך גומל חסדים טובים וגומר – –

– ח־ח – נהנים אנשי־שיחו ויודעי־תורה שבהם מוסיפים: מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה – –

והכל מזדרזים משום־מה להיפטר ממנו באיחול ובחיוך, כאשמים או חוששים להתחייב יתר על המידה בהשתתפותם בגורלו. אף־על־פי־כן חיים אלוני ממשיך בהילוכו ולא עוד אלא מסתכל בדברים, אשר בימים כסדרם אין אתה נזקק להם אלא בהיסח־הדעת: משל, מגדל השעון הגבוה שהוא סובב ומורה למרחוק את שעת־היום – – ומכאן למעשי בנייה מתוקנים וחדישים סביב, אשר רובם־ככולם באו לעולם כדי לפרנס את עובדיו בנוחות־יתר. שוב לא ביתנים של מה־בכך או קומות שניות ושלישיות אלא גורדי־שחקים בזעיר־אנפין, המכריזים ואומרים כי צרים גם הם מהכיל את הלחץ הגובר. ובעוד לחץ זה גובר סביב עם שורת המכוניות החנויות עד שוב אליהן בעליהן – מתחייך חיים אלוני ומרים ראשו כלפי כיפת השמים, כאומר: עכשיו ששעתי פנוייה, הרי כל־כולי שייך לעולם זה והוא שייך לי – עלינו לחיות איפוא בשלום מכאן ואילך, כי זה סוף־סוף יעודו העיקרי של האדם, אשר רבונו יצר אותו ישר ולא יבקש חשבונות רבים – –

– מר חיים אלוני… – מפירה את הרהורו חברה עובדת מהעסקניות החרוצות, ואינה שועה אל השתיקה שהיה שרוי בה כמרחף ברומו של עולם, אלא כובשת אותו מיד במרצה היומיומי, כמו היה בידה כלי־משחק – נו, שמעתי… וברוך־השם… והכל יפה וטוב… והריני מזמינה אותך לחוג את החדשה על כוס קפה ושיחת־חולין.

לא הופתע חיים אלוני ממשאלה לבבית זו, אשר לוותה במבט עליז של אשת־חיל עצמאית, שהיא רגילה לזרוק ביד שמאלה מעבר לכתף ימינה קשיים ומכשולים שבחיי יומיום. ממה הופתע? – מקולה החם ומלבה הפתוח, אשר בין ירצה ובין לא ירצה, יגררו אותו לחילופי־דברים כיצד ומה ירגיש בשעה כגון זו – – ומה בדעתו לעשות בסדר־יומו העצמאי, ללא חובות וממונים ותפקיד מוגדר – – כי מה יאמר ומה יגיד לה? – והוא עצמו מסך ירד על עיניו, אשר מאחוריו כלא־היה ולא־כלום, ומלפניו משהו שהוא בחינת חסד משמים… הלך איפוא בצידה, כשהיא עצמה רהוטה ועסקנית, בוחרת בשולחן ומזמינה את הקפה, שואלת לעוגה, עד שנחה דעתה והיא מתיישבת ומגוללת בשמחה את פרשת־היום המעסיקה אותה.

– הנה טוב לך שאתה פורש, אך אנו צריכים להמשיך – מה לעשות… – משפיעה היא עליו טובה בעיניים צוחקות – ילדים גדלים ומתבגרים ואין להתפנות מהם, כל עוד צרכיהם המרובים עלינו… עבודת־החוץ גם היא תובעת את האדם כולו כאותה מכונה ואין מספיקים לחשוב, אף שיש ואתה רוצה לחשוב מעט על דא והא ולהסיח את הדעת מפרטי יומיום – ומה לעשות… – כן היא מסיימת בעין עליזה, כמו גמרה מכבר לקבל עליה את הדין של כל אשר נגזר מבראשית על האדם לשאת בימי חלדו.

– יפה… – פוטר חיים אלוני בלשון נוחה, כמשתתף בשיחה שעה שהרהוריו מכאן והלאה – אף שאני מבין כי זה קשה לאשה יותר מאשר לגבר… אולי זו מעיקרה שאלתה של אשה עובדת בזמננו, שהיא לוקחת חלק בשווה בפרנסת המשפחה ובאחריות לשלומה – המ… המ…

– זהו… ומכאן הבעיות… – משחקת בעיניה בת־שיחו כמספרת במעשים משעשעים כשלעצמם – אף זו צרה, שלעולם אינך מספיקה לחשוב על דבר מסויים עד הקצה… משל, לעבודת־בית, שאת גוזרת ותופרת עד שתבואי לכלל גמירה – מה לכאורה פשוט מכן? – – אך הנה קופץ עליך רוגזה של ארוחת־היום – וכיוון שזו נפתרת והכל שבעים ברוך־השם – מיד את מתחילה לעשות חשבון – חשבון היום מתחילה ועד סוף: האם שעות היום תספקנה… האם מעות החודש מספיקות… אפשר שמוציאה את יתר או אולי את מחסרת… מנסה הנך לכלכל איפוא את כל השאלות האלה בעפרון על גבי הנייר ולפתע את זורקת ואומרת: מה טעם בדבר והכול יוצא הפוך – – או שמא חש הנך ברע, מר חיים אלוני, כי חוורו פניך? – מפסיקה היא לפתע את השיחה.

– לא… לא… – משתדל גם חיים אלוני לפטור את עצמו ברוח שיחתה – לא היה זה אלא פרכוס קל… באיבר זה משמאל שמכנים לו לב… נו, ואת יודעת כי אדם בסוף־דבר איננו מכונה – גולם, אף לא אביזר טכני של שולחן־העבודה – ח־ח ובכן פרכוס כלשהו והנה עובר – –

– ועכשיו עבר ואיננו? – בחנה אותו ונרגעה.

– מה השאלה… תודה ואין סיבה לדאגה… אף היה מעניין מאוד לשמוע כיצד הוכחת דבר והיפוכו, מעשה יומיום שתחילתו חשבון וסופו חשבון – אך משום־מה הנך רוגזת וזורקת נייר ועפרון כאחד, כי הכל יצא הפוך – –

– ומה לעשות? – חזרה בת־שיחו לצחק בעיניה החמות, כמצפה לעצתו – האם לשמוח או להצטער… או מוטב שלא לחשוב – וחסל?

– יפה אמרת… – נאחז גם חיים אלוני בדבריה בשמחה – מוטב שלא לחשוב ולהמשיך לגזור לתפור ולבשל –

– ומה יצא מזה? – תלתה בו בת־שיחו את מבטה, בלי לצפות לתשובה, כי היא מתאוששת לשוב ולהזכיר בנעימה מעשית – עתה הגיעה שעתי לחזור לעבודה וה“הזמנה” היתה הפעם משלי.

– ניחא… – קם גם הוא וגומל לה בחיוך. – ואשר ליוצא מזה, הרי אנו נפרדים כי שעתך דחוקה ומסתבר, כי בכך נולד ומסתיים סיפורו של אחד פורש – ח־ח־ –

ובפנותו לדרכו נדמה לחיים אלוני כי הוא מיטיב כעת לראות עצים בשלכתם, שמים בהבטחה הצפונה בהם למי החורף הממשמש ובא, ובדוכיפת אשר משום־מה עקרה לאחרונה עם בן־זוגה מבין שיחים, וציצית ראשה שוב אינה מזדקרת אלא לעיתים נדירות, בניקור פה וניקור שם – –




  1. “מססתתר” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות