לח. בצאתה למחנה

יום היציאה הגיע. בוקר־עבות. הכל היה רגיל ומותנה מראש, לכאורה. הלבוש האזרחי היומיומי לפני בוא המדים, מזוודת־יד קלה ובה מיצרכים ספורים מהנחוץ ביותר. בני־הלווייה – חברה, אחות ואם ובעל – כרגיל ביום נסיעה. הידיים בכיסי המעיל, הלכה שלובת־יד מזה ואחוזת־יד מזה. הרחוב אף הוא כמות שתמיד – ארוך וישר וצר – זה הרחוב בו הלכה יום־יום לצרכי עבודתה או לעניני ביתה. ואף־על־פי־כן – היה הכל שונה. כמו נאבקו בה אותה שעה כמה גילים בבת אחת, התרוצצו בקרבה כמה פרצופים שונים.

– ובכן, את יוצאת? – שאלה חברתה בפעם העשר בפיזול־עין ובחיוך־תמיהה נבוך.

– יוצאת. ברור. – חייכה בעיקום־שפתיים, ואף־על־פי־כן נצנצה פלדה מעמקי עיניה החדות.

– מטורפת, כאמור… – רטנה מאחורי גבה האם אל חלל־האוויר.

– האמנם, אמא? – חייכה בלא־טינה והמשיכה להלך בפסיעה קלה.

אכן, בעצמה הרגישה כי פסיעתה קלה ביותר עד להפליא. כמו מאליהן נשאוה הרגליים – הלאה. הלאה מההווה הנשאר מעט־מעט אחרי גווה. הלאה מרגשות־הגעגועים האורבים ממסתרים בלב. הלאה מהרהור של חרטה המזדקר ממעמקים – אל החובה שהבריקה בבהירות מכבר. והיא פוסעת לקראתה קלה ונכונה, ככל אשר ידעה מכבר, שבוא יבוא הרגע והיא תלך.

ירטה הדרך. הפסיעות קיצרו אותה ונשאו את ההולכים, הביאום עד למקום שמה נועדו להתאסף. עוד קפץ מודע מזה ונפנף ביד לאות־פרידה והפתעה – האמנם הולכת?! – ומכר מזה הושיט ידו, לאמור: הרי את יוצאת! – אך היא הרגישה כבר כי שוב אינה שייכת לעולם זה של מודעים ומכרים אזרחיים, אלא עולם חדש קורא לה, חברותא חדשה, אשר לא ידעה עד כה: הנשים והנערות הללו, המסתופפות שם במזוודותיהן הקלות – הללו אחיותיה מעתה.

גם הן היו מלוות נפשות קרובות משלהן, אך יש שבודדות עמדו בצד. נערה צעירה שבאה ממרחק וביקשה להראות מבוגרה. אשה שבאה בלוויית בעלה ומסרה לו את עצותיה האחרונות בדבר הילדים שנשארו בבית. צעירה קיפחת, שהופיעה בשיעור־קומה עצום ועישנה סיגריה בשפתיים מאדמות. ולבסוף – קשישות יותר שעמדו בצד, בודדות לנפשן, שלא ידעו עוד אם לשמוח או להצטער על התמורה הקרובה לחול בחייהן.

– שלום… שלום… – באה ברעש ואותתה בגינוני־חן “צברה” עליצה, שהפליאה עין־רואים באנפילאות ארגמניות שלרגליה ורמזה, לאמור: אין כדאי להתעצב… עתה תורנו לשמחה והם – הגברים – יתעצבו להם…

והיא חייכה לה בתשובה. הגה לא הוציאה. אף את ידיה לא הוציאה עוד מכיסי מעילה. הרגישה כי מתיחות זו דרושה לה ברגע זה יותר מבכל שעה אחרת. פן תרעדנה הפקעות הקטנות הללו שנכרכו בהן כעת שרירי הלחי הבוגדים. פן יכזבו קפלי העור שמסביב לעין ברגע האחרון ולא יעצרו כוח להבליג. היא היתה פונה, איפוא, פניות חדות מעבר חברה אחת לנוכח שניה, וממול לבת־שיחתה האחת אל פני חברתה – פנה והלוך ושוחח במקוטע כמו גדל פיזור דעתה.

ופיזור דעתה הלך ורב, ככל שמבטה נעשה מאומץ וחד יותר. היא חפשה את עצמה בהרהור: האם היטיבה לעשות? – – ספק נזדקר פתאום וקרא אליה: את השלכת עבודה נחוצה אחרי גווך! – – הלב התכווץ גם הוא: משפחה השארת – פנתה כה וכה ולא ראתה משען. כמעט הכל היו זרים לה בשעה זו ולא יכלו להועיל במאום. הבעל – השיב במבט אילם. חברה חייכה חיוך נבוך וחסר כל משמעות. אחות ואם לבשו מסיכות זרות ולא היה ידוע מה בלבן לומר על כך – זרות…

שבה ופנתה פנייה חדה על עקביה הנמוכים. הרגישה כי אם ברגע זה תחפש סעד מבחוץ וכוחה בפנים ירפה – כי אז הכל אבוד. עוד שעה קלה זו, אם לא תראה נכוחה את הדרך שלפניה, כי אז עלול כל בטחונה להתרופף. לכך העבירה מבט ממוצמץ וצר על פני קהל הנאספות ולא התכחשה אף רגע למציאות: הללו צעירות הן… הללו ילדות הן… הללו קלות־דעת וקלות-ראש… ואני מה? – היכן מקומי אני תוך הקהל הזה? – –

הנה קראה כבר המדריכה לנאספות להתרכז, נתנה פקודה ללכת. מיד זז כל הקהל, על המלווים והמלוות, והמגוייסות בתווך. בציבור מעורב הלכו ועברו בעצם בוקר־העבות על פני החנויות, המחסנים, על פני אנשי מסחר ומשרדים. הללו לפתחי עסקיהם עמדו והעיפו מבט תמה ומרפרף – מי ההולכות ומה כל התכונה? – – האמנם מגוייסות הן? – – ושבו ופנו אל עניניהם ככל שהשעה דרשה. אי־משם נפנפה עוד יד, מזה נראו עוד כהרף־עין פנים מיודעות – אך מטרת ההליכה בלעה כעת את כל המעיינים – לרכב.

וזה הכל?… ואין לחזור עוד?… חלפה שוב שאלה ופלחה את מוחה כסכין חדה. היה זה רגע בו חששה להסתכל במבט־עין לצדדים, שמא ישגיח מי בחולשתה. הבעל יחשוב – ולוא אך רגע קט – כי עליו לקרוא לה לחזור בעוד מועד… אחרת תעלה על דעתה, כי היא מצפה עוד לעצה ברגע האחרון… אמא הזקנה תראה שעת־כושר לנצחון חכמת־החיים שלה על הטירוף… – נעמסו קטעי המחשבה המסובכים והנפתלים לפתע על ראשה, שירד והשפיל מרוב מעמסה.

– אנה אנו אצות? – חלפה על פניה וקראה המגוייסת בעלת האנפילאות האדומות, כשהיא מטלטלת את בלוריתה הצנופה מטפחת באפס־דאגה.

– אנה אנו נחפזות?! – שמעה שאלות מקוטעות מכל צד ועבר ולא הרגישה כי היא מחייכת, במקום תשובה או שאלה, אותו חיוך קצר, שחתם מאז הבוקר את שפתיה.

– ברוך־השם, הנה היא התחנה! – חלפה קריאת־רווחה מפיות הכל והריצה פסקה.

כאן התערב כל הקהל. סקרנים ששהו, הציצו וחקרו לדעת – מה נעשה כאן… קרובים שנחפזו לבוא ברגע האחרון. אחיות ואחים, אימהות ואבות וסתם הולכי־בטל שהסתכלו במחזה והשמיעו את דעתם בקול. נתעוררה מעין קנאה כמוסה בלבה לגבי כל הסובב: מדוע ערות רבה סביב ובלבה דום? – – מדוע חמימות בין נפרדים ונפרדות ובלבה שקט? – – מדוע מתנשקים הכל – גיפוף, חיבוק ונשיקה – והיא בפיה אין מילה – מדוע? – – הרהרה ותנער את ראשה.

הנה – החלה גם התכונה הצבאית הראשונה. חיילת לבושת־מדים ניצבה פה ושם. חיילת נראתה ולראשה כומתה מגונדרת זו, ששרוכים צבעוניים סביב לה. כבר קראו שמות והיא הקשיבה; בעד חלונות אוטו מהצד נראו פני מגוייסות יושבות והיא עדיין ממתינה. מחברותיה הקרובות אליה החלו לעבור גם הן לצד שני ולשאול בקול – האם לאוטו זה יש לעלות או לשני?… והיא עדיין במקומה עומדת – כמו חסרה דבר – האמנם¹ הולך ונגמר הכל? – כן שאלה והתבוננה סביב.

רעדה רעידה בפקעות לחייה ונפסקה. עינה נתחדדה פתאום, נתאמצה והדבר אשר לו ציפתה בסתר – בא. ממעלה הרחוב באות הן בחבורה, ובעוד עין לא השגיחה בבאות החדשות – עינה השגיחה והוקל לה. הנה הן באות – חברותיה העובדות. בסינורים הלבנים שמתחת למעיליהן העליונים נחפזו ישר ממקומות העבודה – לא הכזיבו. על־פי פסיעותיהן הרהוטות היא מרגישה בחפזונן, עפ"י אגודות הפרחים שבידיהן היא חשה ברגשן הטוב, לאמור: חכי… חכי… הנה אנו באות־באות! – והזדקפה. – שלום, חברות. – אמרה וברכה אותן קצרות.

– שלום ושלום לך. – ענו נרגשות, נדחקו והושיטו את אגודות הפרחים הקטנות.

– האמנם את מקומות העבודה עזבתן למעני? – שאלה בכובד־ראש שהיה עמה לשיגרה.

– אין דבר. – ניחמוה וצרפו בידיהן את האפונים הריחניים – אדום וורוד, תכול וסגול – לאגודה צבעונית ומהודקת.

– אך היטבתן לעשות שבאתן. – פלטה לבסוף באנחת־רווחה וסקרה את פניהן ברצינות.

– האם עלה על דעתך שנאחר? – גערו, נעלבו ונזפו הבאות.

שמחה. הבינה, כי לא נותקו קשריה עם החיים שחיתה עד היום.

לא נותק הקשר עם העבודה שעבדה. אך לשעה היא עוזבת ושוב תשוב אליה. היא תפשה את הבאות בידיהן עד הסתדרן בשורה – שורת נשים עמלות עמל מועיל לחברה. התקדמה בקלות בשורה זו אל האוטו. מאחור הלכו הקרובים והיא נענעה אליהם בראש. מאחור התנהל הבעל והיא ראתה גם אותו בזווית־עין.

– נו, חברות, ניפרד. – אמרה בקולה הרגיל.

– ניפרד וצאתך לשלום. – גיפפוה אחת לאחת המלוות.

– צאתך ושובך לשלום. – ברכו הקרובים וחלקו לה מנשיקות פיהם בחפזה.

– שלום לאחרונה גם לך. – פנתה לבסוף אל הגבר פנייה פתאומית והיישירה להביט אל עיניו.

– שלום ובריאות טובה. – נענה לה.

והיא פיזרה במאמץ קל את הדוק שעלה על עיניה ולא הוסיפה להביט לעברו. למעלה, מעל לראשי העומדים, שוטט מבטה בעד אשנב הרכב. שם ראתה בהרף־עין את שתי עשרות השנים שעברו מאז היותה לאשה… חיי עבודה שחלפו במהירות… ילדים שגדלו והיו עוד מעט לאנשים – אין דבר… לחשה אל עצמה תוך הכרת נצחון ובטחון ששב עד־רגע.

– שלום! –

שמעה עוד קולות והרגישה בלחיצת־היד האחרונה. מבטה שוטט שם ממעל, מעל לשורת החברות העובדות, מעל לפני הקרובות, מעל לראשו של הגבר העומד לבדו. שם – במרחב שלפניה ראתה חיי עמל של אשה. לא חשה בנטל השנים שעברו. לא פחדה את הנטל של השנים הבאות: – הנה שם – לחשה אל עצמה – העתיד… מלחמה… ואחר־כך שוב אל חיים מועילים של אשה – כי גם אז, כבשנים עברו, לא יהיה נטל השנים כי אם הטוב, המועיל והנחוץ – לחברה – וליהודי –

והמכונה עקרה ממקומה.

קמטים אחדים כבר הרשיתו את פניה הרחבים ושערות־הכסף האחדות הלבינו ביו קווצות השער שנסתרו מתחת לשביס, כאשר הרגישה, כי ממשמשת ובאה שעת הפרידה מן המעון. כששביסה המעומלן מעוך מעבודה, וסינורה מרובב פה ושם מרפואה ומהוה מכביסה, – סקרה את הפעוטות היושבים וישבה גם היא על דרגש נמוך. הכל ישבו כעת: גננת בריינית ומצויידה בחליל, מתלמדת צעירה ומפוחית בידה, מטפלת, מבשלת ומנקה – כל חבר המשמשות את המעון. מיד ניתן האות ופצחו בשיר. 

לעת־עתה היו שרים לכבוד השלישיה של הבובות שהתנוססה באמצע: פוטית, המעומדה בפישוק ידים לשם שיווי־משקל; לודית, שנשענה אל הכסא כשכורה; וכושית, שהבליטה את עיני הזגוגית שלה וניחשה, מה הוכן לפעוטות עם קבלת שבת – סופגניות מורבכות בשמן או סוכריות? – מגדנות של יום־הולדת, או מתנות של חג? – ולא היה משיב על שאלתה של זו, כי הגננת נזדקרה ומסרה מודעה:

– ילדים, הידעתם? – שאלה את הפעוטות – היום נפרדת מאתנו האחות. היא מתגייסת!

התנפחה הפעוטה מזל באברקיה הירוקים, עד שחישבו שתי לחייה הנפוחות להתפקע. רינה חברתה תחבה אצבע לפיה ומתחה את גבותיה לצדדים כשני חוטים דקים. מר “בטהובן” הירקרק והמסולסל, זה אברהם הפעוט, חיבק מהפתעה את שכנתו מימין, עד שנתהפכו שניהם מן הספסל. ומששב הסדר על כנו, הוסחה כבר דעתם מן החדשה העגומה והיושבים נעו בכה ובכה, ניפחו פיותיהם וספקו בכפותיהם, כשהשירה עושה סיבוב בחלל־החדר ועולה אל־על.

הביטה האחות אל הפיות הללו והגתה בלי משים הגות קשה, לאמור: כפויי-הטובה הללו, כמה גיפפתי וטיפחתי כל אחד מהם – אשר לא ידע ללכת ופיגר, שמחתי כאשר כונן לראשונה את גופתו על שתי רגליו; אשר לא ידעה דבר – נתמלאתי צפייה ליום בו יישמעו ההגיגים הראשונים מפיה; כאשר הובא אחד אל המעון ולא ידע לאכול – אני ששידלתיו, או הטלתי עליו אימה, עד שהחל לאכול; ואם קונדס מהם – רעבתן וזולל גדול – התנקש לקפח את חלקו של החלש ממנו – אני שעמדתי על המשמר… ועתה יושבים הם ופועים, מפשילים את אברקיהם, הנוכלים, מוצצים וממצמצים כמו לא אירע דבר. נתרעמה האחות שלא מדעת והרעימה קולה־גערתה:

– ניסים, שב! מזל, אל תנועי! רינה, אל תבכי! אברהמ’לי, אל תשתובב! –

התעוררו הללו כמקיצים מחופשה נאה… היה היתה להם שעת־חורין קטנה, שבה מיהרו להתנשא כל אחד לפינתו: מזל פרחה אך לפני רגע אל הטפליא שהתפלשו בדיצה גדולה אצל השופכין שבחצרם הרחק ממעון זה – – ניסים היה מנפח ושורק בפיו, כאשר ישרקו הבחורים שברחובם אחרי גמרם לפצוח את הזרעונים ביום שבת – – אברהם’לי הרהר באבא, שמא הוא ממהר כבר דרך הככר ובעגלת־היד שלו ממסמר ועד פטיש – כנפי דמיונם היו נושאות אותם כאווירון על פני כל השכונה וחוצותיה, סימטאותיה וחצרותיה, שלוליותיה ושווקיה לקול המפוחית והחליל – והנה גערת־פתאום – כועסת האחות –

– מה היה לה? –

תלו בה את עיניהם והיו מפשפשים במעשיהם… היום לא נדחקו לחדר־הרחצה ולא פתחו את ברזי המים המציפים את הרצפה. כן לא זרקו היום את הקוביות, לא מרטו את הבובות בשעה שעין לא השגיחה. היום – יום קבלת־שבת – לא השכיבום לישון את שנת הצהריים, ולפיכך לא צבטו אלו את אלו, לא העירו ולא הקיצו את הישנים – – אכן, נודע דבר כעסה של האחות: סילון המים הוא שהזדלף מקרקעית כד־הפרחים על הרצפה, והם מיהרו עטו אל שלולית המים, הזדרזו לנגב אותה בידיהם! אכן, הרעו לעשות, וצדקה האחות מאוד…

– טובה האחות… טובה… ניחמו והתנחמו מהר. – אך טובה האחות המתגייסת ושוב לא תכעס עליהם.

האיר חיוך גם את פניה הרחבים של האחות, שנתפכחה מיד מרוגזתה. פעוטות אלו – הרי היא עוזבתם היום. מי יחבוש פצעיהם ומי ילחש על מכותיהם? מי ירכיב, מי יזריק ומי ימדוד את החום? – – מי ישגיח בהידלק עין, ומי – בהתלונן ילד על מיחוש? – הרי כאילמים לא־ידעו דבר הם הפעוטות האלה והמחלות אורבות להם ומקננות מבית – מי יעמוד על המשמר בפני החליים בהיעדרה? – התדענה המטפלות העובדות עמה להעריך גם הן את הסכנה שבסדקי כל צריף ואת הפורענות החבוייה בלבוש העוני? – מביטה היא ומחליפה עם חברותיה לטיפול חיוך.

הפעם היא נרגעה למראה פניהן – בסוף דבר בחורות טובות הן, נשים עובדות ומטופלות בדאגות משלהן. מבשלת זו – הרי חרוצה היא במלאכתה, והמלאכה להאכיל ארבעים תינוק בירק ופרי ובמעשי חלב שלוש פעמים ביום – אינה קלה מעיקרה! – או הגננת – הרי גם היא מסורה למקצועה, מרקדת ומשעשעת את הפעוטות באמצעים המעטים והדלים שבמעון שלא כב"גנים" העשירים! – ואפילו המתלמדת, נערה זו המבקרת זמן קצר להשתלמות, אף היא הספיקה כבר להתקשר אל הפעוטות – מלעיטה דווקא את המפגר וכרוכה אחרי הנחשלת! – אכן, כולן טובות הן ושעות נעימות־רבות בילו ביחד, עת הפעוטות ישבו באפלולית של קירות־מקלט או בחצר עת זרחה השמש גם בשכונת העוני –

ושכונת העוני גם היא בסוף דבר אינה נופלת מפרברי העיר העשירים, אך אולי עולה עוד כמה מעלות עליהם. פרדסים סביב לה ושקט בתוכה, כי רחוקה היא משאון העיר והמונה. צפופים צריפיה, אך יש בהם לווית־חן משלהם. גדולה דלות שמקננת בה, אך מתפשטת היא לאורך ולרוחב, יוצאת את תחומי העיר וגובלת בשדה, כובשת חצרות של פרדסים שנחרבו, נדחקת מתחת לנופי דקלים זקופים, כובשת בהליכה, במקום שאין כבישים, את אדמת הטיט של השכונה. ואנשיה, משפחותיה, מספר ילדיה וטפליה – מי ימנה ומי יספור – כחול, אשר לא יימנה מרוב! –

רחמים רבים מציפים את לב האחות הרך בשעת־חסד זו עד חשבה לבכות, אך בו ברגע נפתחת דלת ובעד חלונות החדר מציצים פרצופים שונים, כמו על־פי פקודה שניתנה מבחוץ.

– אחות… אחות… – קראו גברים ונשים ממיודעיה שבשכונה זו ונענעו בראש – את מתגייסת? – ומה טעם שמתגייסת את? האם לא טובים לך פי מאה ילדים שלנו מאלף חיילים זרים? – כן קראו וספקו כף רוכל ורוכלת, אשה כובסת לבנים, גבר ואשה סורגי גרביים, שכנה משותקת יד, טלאי של נעליים ומסגר שנתחרש, מהערב־רב של “הוריה” – הורי הפעוטות שבמעון.

– ודאי אך שמועת־שוא היא, עוד תחזור בה האחות…

– לא… לא… – צחקה האחות נרגשה מאוד ולחצה את הידיים המושטות אליה, כלחוץ ידי ידידים מכבר.

– לא, כי אמת לאמיתה. חובה גם להתגייס. – חייכה אליהם ונפעמה מתמימותם.

כל ימי עבודתה שמעה מפיהם אך תלונות. היו מתלוננים מרה עליה ועל המשטר שבחיים. היו מתלוננים כי אין מי שיאכיל ואיו מי שילביש אם מרובות הנפשות בבית. כי אין מי שידאג אם חולה הבעל… אם האשה דווייה… אם הופר שלום בין גבר לאשה בידי שמים. כל הימים היו קובלים – תחילה מדוע אין מקום פנוי דווקא לילד שלהם ואחר־כך מדוע מפנקים במעון זה ילד של פלוני ולא ילדם שלהם… כן רגנה תמיד העדה המרה הזאת של ספרדים וספרדיות, תימנים ותימניות, יוונים ויווניות, עולים אוסטרים וגרמניים – העדה המעורבה של השכונה הזאת, עד שיש ואפילו בשלום־בית שלהם נתחייבה בנפשה – ועתה מה נרגשות פניהם, מה חמות קריאותיהם אליה! –

– אחות, כאם היית לילד שלי ועשית למענו יותר מאם. – נאם יבשות גבר קיפח וצנום והניח צרור פרחים על השולחן. 

– אחות, תינוקת זו שלי הצלת ממוות, שדופה וסחופה היתה. אמרי שלום לאחות, בתי, אמרי. – ומסרה תמונה בצירוף ברכה לידי האחות הנרגשה.

– אחות, לו תצאי כעת ומהר תשובי, כשהשלום והנצחון בפיך! – פרצו דברי הסכמה ורגש מפי כל העדה כאיש אחד.

כן נערמו לפניה על השולחן מהתשורות והפרחים אשר הביאו, כל אחד כמתנת ידו, או שנים ושלושה הורים ביחד, והיא צוחקת ואומרת: הנה כדאי היה כל הגיוס!… והמטפלות שהביטו אל התכונה הבלתי־מצוייה הזאת שבמעון אמרו: אין אנו מקנאות בך, כי ראוייה את לכל האהבה הזאת, חלף המסירות שבה ניחנת. אך הפעוטות לא נתנו גם עכשיו את דעתם על המאורע: הללו מרחו כעת את לחייהם באודם סלק, גנחו ונאנחו בתיאבון על גבי הצלחות, חבטו בכף ותבעו סופגניות ומשקיבלו אותן, הקשו לאחרונה: היכן הסוכריות שלנו? – – יצאה הגננת אליהם וחילקה סוכריה־סוכריה לילד, כשהיא שואלת בקול רם: ומי הביא לכם היום סוכריות? – – תפשו הילדים את הסוכריות בעטיפותיהם, מרטו אותן וצעקו: האחות הביאה לנו סוכריות!

לא יכלה עוד האחות להתאפק והחליטה כי הגיעה שעתה להיפרד. בעוד הפעוט האחד בוכה על קיבה שבעה והשני גועה בתוך בלוייו והשלישי פועה כמסיכה מפורכסת ושחורת עיניים, מיהרה האחות להסיר בצנעה את שביסה הלבן ולקפל בתיקה את סינורה המשומש. חגרה את מעילה העליון למתניה ויצאה להיפרד גלויית־ראש מעל קהל הנאספים במעון. סקרה באחרונה את פרצופי העומדים ושקיקי העינים – אותם שקיקי העור הקטנים שמלמטה – נתקפלו ונתלו מלאים… אך העבירה מיד בתנועה על פניה וקראה מרחוק:

– נו, היו שלום הורים וילדים. שלום גם לכן, חברות מטפלות! – ובאספה לידה את התשורות, יצאה בפסיעה רהוטה את חצר המעון הקטנה, התרחקה מהצריפים הצפופים, שלחה מבט־עין על הגדרות מסביב כאומרת: אין דבר… בכל מקום נחוצים רחמים… וגם שם נחוצים הם. – וקומתה נעלמה מאחורי קרן הרחוב.

גם בין הארנים אשר עם “הבילט” התהלכה בכלי-לבן של אחות מטפלת כבשנות העבר – כלי-הלבן שהלמו את גוף-העבודה הזריז, אף שהיו מרובבים קצת. היתה מהלכת בין הארנים ומופיעה פתאום לפני רשת הגדר המקיפה אותם, מציצה בחטיפה אל התנועה בכביש ושבה אל בין הארנים. אי-המנוחה גברה והלכה, כי הנה פנתה ללכת מאוכזבת והנה חזרה על עקביה בחיוך-תקווה נבוך; פתאום הפנתה ראשה ברעד והתחלקה מפתאומיות עצמית על המחטים החלקים. אכן, היא עצמה שאלה את עצמה: מה היה לי – הרי לבושה אני במדי שירות צבאי ובעוד שעות מספר עלי לפנות לעבודה? – – בכל אלה המשיכה להלך בין העצים שנשקפו ביניהם בנייני “הבילט” השונים.

הם העיקו בכבדם הבניינים האלה, שהופקעו בזמן המלחמה למען הצבא, על צריחיהם ואגפיהם העשויים אבן ועל שיטת גגותיהם המשופעים. בשערים התלהלהו זקיפים ואוטומובילים נכנסו בהם ויצאו לכביש, אוטומובילים מסומנים באות הצלב של בית-חולים – מהם סגורים, מהם פתוחים, – אך כולם משוחים בשפע לכה צהובה. וחיילים עלו וירדו בהם, אחיות חלפו בכלי-הלובן, חיילות-שירות מחברותיה נראו גם הן במדי חאקי שלהן. פלונית נפנתה לנוח, אלמונית הזדרזה לחופשתה; סמלת עברה, קורפוראלית צעירה – אך היא לא נתנה את דעתה אל אלה – מחנק חשה בגרונה.

והתבוששה את המחנק הזה, נכלמה מלהודות בו. חיוך של מבוכה נתרחף עוד על פניה והציץ מתוך עיניה הצעירות: מה היה לי – תהתה ולא הבינה – שמא כצעירה אני המצפה למאהב או ראשי היה עלי סחרחר ואצא על אם-הדרך לצפות? – – ובה בשעה משכה אותה מאוד הדרך וכל הנע במורדותיה ובעקלתוניה עד למרחק רב; בה בשעה ראשה סובב עליה כאילו היא נעה על גלים. אכן, כמאוהבת ציפתה ומדי קרבה השעה והלכה – שכחה את כל הנעשה סביב –

– – את החולים אשר יום ביומו – שלוש פעמים ביום – הגישה להם אוכל ומשקה – מהם במיטותיהם ומהם בכורסותיהם, מהם שגזר-דינם נחתם עליהם ומהם ששארית תקווה צפוייה להם להישאר רגישים למחלתם. שכחה את פרוסות הלחם שבצעה ואת מנות הגבינה והריבה שחילקה. שוב לא זכרה כעת מי היה אדיב ומי נשאר “אנטישמי” כשהיה; מה מירקה היום מאפס עבודה – שמשות של חלונות או כלי-בישול. אחת העסיקה את מוחה: לוא יבוא והלכנו יחד… וטיילנו מעט… ודיברנו – אז יוקל לי! – – אז אשוב וארגע! – – ותבט אל הזקיפים השוערים המתלהלהים בחום, כמתחטאת ומצטדקת: ודאי עוד מעט יבוא ולא בכדי אמרתי כי יבוא אלי “ביקור”…

אף הרגישה בבואו ממרחק רב – בעד לתנועה הכללית על הכביש הרגישה. שוב לא היה איכפת לה מה תאמר סמלת צעירה או מה תגיד אחת הקורפוראליות-הבחורות עליו – על בעלה. ודאי תרמוזנה אחר-כך… או בעיניהן תלחשנה. סמלת זו, שזיו נעוריה עוד עמה ותסרוקתה עשוייה, ודאי תצא להכיר את האורח. קורפוראלית לא תתאפק גם היא לרדת במדרגות של חדר-הנופש ולהעיר דרך אגב איזו הערה, כגון: האמנם הותרה הפעם הכניסה גם לציבילי עד “לבילט” ועל-פי מי הותר – – הסקרניות הללו, המתאוות כל-כך להצטיין, הרי מוכרחות הן להעיר דבר-מה! – אך לא איכפת לה – כי הוא בא ואין היא מרגישה בפניו העייפות – בלבה היא שמחה.

– נלך קצת. – היא מציעה ומצטחקת.

– או שמא עייף אתה, כי אז תנוח כאן. – חוזרת היא ומציעה.

– לא. מוטב כי נלך מכאן ונתרחק מעט. הרי שעות החופש מעטות ובכוונה יעדתין לבואך. – חזרה בה.

כן רודפות הצעותיה והם הולכים משם ומתרחקים. בחטיפה החליפה את הלובן בחאקי היומי. את כובעה חבשה לראש כאנוסה ומיהרה ללחוש לו: נמאס לי כובע זה… ושבה והציצה לעיני ההולך עמה – האם הוא מבין… האם מרגיש… האם רואה ללבה? הרי שנים רבות היו קודם לכן ביחד ואי-אפשר כי תשתלט זרות! היא מחרישה את הספק המתעורר ומתמסרת להנאה של הטיול הפתאומי. הם יורדים מעט בכביש ועולים במעלותיו – הנה יגיעו עד למנזר ויטפסו במעלותיו – זה כחצי השנה היא נושאת את נפשה להיות שם – והכל משתוקקות – והפעם תעלה!

– שם נזירות… כה חביבות… כה ישישות… כה נקיות… – מספרת היא בהנאה.

יפה הדרך ויפה ההר מכאן. הבניינים העצומים שלצידם אך חלק הם מהנוף ההררי, אך על פיסת-שמים הם שולטים. למטה מהם משתרעת העיר ירושלים – ובינה לביניהם שדות. מוריקים השדות בתקופה זו של השנה סביב והעיר הומיה לבטח – בה לומדים ומהלכים, מתעניינים וערים לכל – מדוע היא אינה ערה ואינה מתעניינת בדבר? – היא מנערת הרהור זה, כי אינה רוצה עוד ברגע זה ספק. רגע הוא של בטחון – הבטחון חזר אליה! – ומדוע תשתרר בה אדישות – אדישות אל החולה שעזבה, אדישות אל המחלים? – אל החובה? – –

היא ממאנת לחשוב על כך. הם עולים במעלה של המנזר כאשר אמרה. שם באוויר הצח, בשקט שיאפוף אותם – בין הישישות העמלות והנקיות – שם יתלבן הכל ויתברר… שם ייראה הכל פשוט, טפשי – נערותי. הכל ישוב אל מסלולו. – ומרוב שמחה היא משלבת את ידה בזרוע ההולך עמה – מתרפקת ואומרת חרש:

– רואה אתה צלקות אלו על השוק? הרי מעדתי ונפלתי מרוב צפייה לך – בושה!

– וסימנים אלו על הזרוע – התראה? נחבלתי…

– איני יודעת מה היה לי, כי בכל אשר אפנה אני לוקה. כמוני כנערה טפשה, כנערה בלתי-מנוסה.

ומביטה לתוך עיני ההולך עמה: האם יבין לריעה? – וכבר הגיעו לתחומו של המנזר ושקט מבפנים לחומותיו. זקנה שוערת יצאה וקידמה את הבאים במאור-פנים, שילחה אותם בעיניים עליזות לשביל ולקראתם מידדה נזירה אחרת צעירה יותר, עטופה אף היא בשמלותיה הארוכות עד לקרסול, וצנופה גם היא צניף אפור-כהה מעבר לאזניה ומתחת לסנטרה הדק. זו הקישה במפתח שבידה, נזירות קשישות עסקו סביב – כל אחת מהן בכהונתה: האחת בגן והשניה בבדק הבית מטפלת. וצליינית שבנזירות עומדת עטופה ופניה אל האיקונין ולא פסקה מהתפלל. הרימה מורת-הדרך שלהם את סנטרה התמים למעלה ורמזה להם לבוא אחריה:

– הנלך? – שאל הבעל.

– נלך… לי לא איכפת… – השיבה האשה בעליצות.

כי נדמה לה, שמדי לכתה וחדרה יותר אל המנזר הלא-נודע, – ירחב לבה והמחנק שחשה כלא היה. הנה הגיע ריח הלבונה אל מול אפה – והיא עלצה לריח המוזר. נשקפו האיקוניות המוזהבות והמוכספות, על ראשיהן הדקים-האלכסוניים העטורים הילות ועל עלילותיהן המצויירות בתום, והיא התפעלה בתום לבה: מה נאה הכל! – עד שהגיעו אל המדרגות של מגדל הפעמונים והביטה כלפי הצריח השפוד, הפטירה:

נעלה – ויחלו לטפס שניהם בסולם הלולייני, כשמורת-הדרך הנזורה מארץ-החיים, התיישבה בענוות-רוח למופת, להמתין עד אשר ישובו.

– עלה נעלה! – משכה אחריה את הגבר בלי ליאות במדרגות המרובות לאין מספר.

– עד לקצה שאי-אפשר עוד לעמוד בו מפני הרוח הפורצת וסוחפת במרום – א–הה–! –

היתה חזקה הרוח והיא צרבה, טרפה את הפנים. מהרים נמוכים יותר ומבקעות עלתה – הרוח – מים אל ים נשבה כאן במרחב. והעיר ירושלים השתרעה למטה, פעמוני-מתכת כבדים היו תלויים עליה, רתוקים וכבולים לבלי-נוע עד יבוא קץ למלחמה הגדולה – רק הרוח היא שנהמה במתכת הרתוקה בצליל בלתי-נשמע, עמום; רק הענבלים הקשורים לחשו: עתה רתוקים אנחנו… עתה שומעים רק תותחים… אבל יפסיקו תותחים את דיבורם ונפתח אנחנו… – שוב ינוע הענבל – בו-ו-ום… – אך עדייו לא נעו הענבלים אף ניע, רק הפלדה המתה ברוח: ה-מ… מ…

– ה-א-א – שוב נשמה ושאפה כממלאה אוויר את ריאותיה – לו נגמר כל זה!… שם אנשים נמקים… חולים צפויים למוות… חיילים שנספו בקרב… לוא נגמר כל זה – כי פה מרחב! – מפה רואים חיים נולדים ולא חיים נוטים למות –

ההבין הגבר ללבה, ראה למתרחש בו? – אולי לא חל ולא הרגיש כאשר שבו וסובבו במדרגות הלולייניות חזור וירוד למטה, שם המתינה מורת-הדרך בחיבוק-ידיים. התחרטה האשה בו במקום: שמא הגזימה ואך את חולשתה ורגישותה גילתה? – סוף-סוף היא חיילת ולה נהיר מצב-רוח זה, אשר לזולתה חידה הוא. לכך ירדה כשולת-רגל וצרובת-לחי ושוב חינקה בה את הפקעת שבקעה לצאת מפיה. הם חזרו כעת – על פני קבר נזירה שירתה את אבן-הפינה של המנזר וקבר נזירה שניה שנרצחה לפני שנים רבות במקום זה – הנה יצאו את החומה – תם הטיול וייפרדו.

האם גוללה מאום מעל לבה ומעתה יוקל לה? – חשבה בלוותה את ההולך מעמה ובפנותה לחזור אל בין הארנים אשר עם ה"בילט" הצבאי שלה. לא… לא גוללה מאום… ולא רווח לה… שוב עברה הסמלת הצעירה שגווה חסון ומביע מנוחה גמורה. פה ושם חלפו קורפוראליות זריזות. עברו גם שתים או שלוש מחברותיה לשירות, ששערן הכסיף כבר פה ושם והן אומרות לה: פניך צעירים.. לך טוב… היה לך ביקור… טיילת – אך היא אינה מרגישה בטוב. חלקלקים מחטי האורן שיבשו והצטברו על הקרקע. בולטים סלעים בחשיכה ואינם נראים עוד בעדה. אך היא מרגישה בכל – כענבל זה של הפלדה אשר כבלוהו לבל ינוע כל עוד תותחים שרים – לוא נגמר כל זה! – הספיקה אך ללחוש ולהיאנק כפלדה של הענבל שהמתח לרוח במרום.

ותדע כי גם אנקתה היא כבולה.

אב ובנו נועדו יחדיו אל מקום התפילה הנודע לשם, אך בהגיעם למקום הוכו בתמהון הנצחי: מה פשוט הוא! – – דל מכל תואר, פטור מכל הדר, פשוט מכל מראה אחר. נפעמו שניהם מתימהון ונשארו עומדים באשר עמדו: על קו-החציצה שאינו קיים בין עזרת גברים לעזרת נשים, מעבר מזה לרחבה המשמשת מעבר. שיעור שתי פסיעות ומחצה מכותל-התפילה עצמו, אשר מספר מתפלליו לא עלה כמספר האבנים העתיקות שבו – ואף-על-פי-כן לא זזו ממקומם.

כי נשפכה אותה שעה אלומת-קרניים בהירה וחזקה, שנאספה מראשי ההרים סביב. נשפכה לתוך החלל הצר, רחצה את אריחי המעבר החלשים והשחוקים, גיפפה את נדבכי הקיר על אגודות העשב וזלזל בודד שבצבצו מבין סדקיו. וכיוון שנתבשמה האווירה מכוחו הרב והמסמא את העיניים של אור היום, החלה שכינה קובעת לה מקום-מושב, לאחר ששמש יום שישי רמזה לה להקדים לבוא והמתפללים ציפו לה.

מעטים ודלים נכנסו ובאו – נער יספרם. מדלת-העם שנשתהו מקודם ותודה, תחינה ובקשה על דל-שפתם. מעניי-עם שנתכנסו להקביל שבת לאחר שהתקינו את עצמם ובאו בטפיפה רכה, כשזקניהם סרוקים או סבוכים. שחקו בכניסתם שחקת-ברכה אלו לאלו – אך מיד ניצבו ופניהם לקיר – כשומרי-חומה נאמנים. כן עמדו זקופים בשורה דקה אל פני האבן כעמוד אל קיר-היכל ומזמורי תהלים מולמלו בפיהם שגורים ומשומשים, ללא הפסק.

דממו גם הנדבכים הארוכים והרחבים בתכונת-החול של ערב-השבת ומביניהם הציצו חורים, בקיעים ומיני סדקים. סדק – ובו פיסת נייר – – אבן תחתונה ולרגליה אשה דמומה שאזל מעין בכייה ואנחותיה – – אבן-גזית משוקעה בקיר ובתוכה כבושות פני נערה ורודה בלי שיישמע קולה – – נתחלחלו האבנים העתיקות ודממו בקוצר-רוח, כאומרות: האומנם זה גמול צפייתנו לבוא יום-הקדושה, זו שמחה שישמחו בנו אלפי שנים? – –

הועבו בצל לשעה קלה נדבכי הכותל העתיק ונזדקרו יותר לעין מראות-חולין גסים שבצידן: מצחית-הכובע הנוצצת של שוטר נכרי, ששפמו נשחל מעל שפתו כחוט פשתן; ארון זכוכית, אשר שידתו מלאה פתילות-שמן דקות ומבליחות בלשונות-אש קטנות ועשנות לאור-היום; ארחי-פרחי מן הערבים שעברו עבור-ושוב בגילוי-ראש ונתכוונו להקניט את הבאים. שיקעו העומדים את ראשיהם בכותל ולחשו את המזמורים לאבניו. –

בושו מסורגי-הברזל של החומה אשר מעל הכותל ונזהרו מפגיעתה של עין זר. השימו את עצמם כאינם משגיחים בפניהם של הנכרים, אף שמאוד-מאוד קשתה להם נוכחותם. ולאחרונה כבשו את פניהם מכלימה, כאשר הרגישו כי מוגרבי שחור כשחור-הלילה עבר שפי בכפות רגליו המזוהמות דרך רחבת הכותל, כשכל הווייתו קוראת ומכריזה: עדיין חוזר אני מעבודתי למשכני ואין מי שימחה בידי… – שעת התפילה עוד לא הגיעה ואני “ארמיליוס,” אופה-הלחם הקדמון, עובר כצל במעבר של הקדושה.

הועב הצל ויקדר מאוד – ולפיכך משך הבן בשרוול אביו ושאל ברוגזה: מדוע יעבור? –

והאב השיב: אל מקום מגוריו ילך.

הבן האיץ: נלך מכאן.

והאב התמהמה: נמתין שעה קלה.

רגז הבן: לשם מה נמתין עוד? –

והאב השיב-ולא-השיב: לרחמים. –

האם בכוח דיבור זה בלבד שוב היתה אורה והצל כלא-היה? – ארמיליוס המוגרבי אופה-הלחם חלף כשד בעל כרעיים, כצל שטן שפניו שחורים כשולי קדירה. פריצי הערביים גלויי-הראש אף הם הרגישו, כי גבר האור ולא נראו עוד. חזר השוטר הבריטי אל סוכתו ולהבות השמן הקטנות מיהרו להתעמעם בכרס הארון ולא העלו את עשנן בעד זגוגיותיו. קפחה שוב אלומת-האור החזקה אל העיניים והבן שאל בקוצר-רוח: לשם מה עוד אנו עומדים? – 

השיב האב: למען התפילה.

שאל הבן: ותפילה על שום-מה? –

השיבו האב: הידעתי… הרי מתפללים כאן – משמע שהם יודעים. נחריש.

החרישו – ומיד הרגיש בעמידתם הממונה על פתילות השמן, שמש מזוקן שלבו גס בבקשות ובהזכרות. נגש אליהם כבהיסח-הדעת ועמד בצד בעמידתו העלובה. אך מעטים עזרו על-יד שמש הכותל. זאטוט משגיח על קו-העזרות ומחלק קונטרסי-תהילים דקים וממושמשים. פאר לא עטו על לבושם. הדר לא הכירם. מעין בית-מדרש מעט, כמוהו כבית-כנסת שגגו רצועת-שמים צרה וגבוהה מאוד, ובה קבועה חמה לוהטת ככבשן. הרכין שמש הכותל את ראשו אליהם בלחישת-פה:

מי שברך את…

קרא האב בשמו.

מי שברך את…

פירש האב בשם אשתו.

מי שברך – – –

פירש האב בשם בתו. החל השמש מונה את השמות ויצאה לו שושלת ישראלית פשוטה וחולונית: פלוני בן פלוני… ואלמונית בת אלמוני – הכל הוזכרו בנשימה אחת לנוכח אבני הכותל העתיק. “בשעה זו שומעים כבר האבות את התפילה מאצל הכותל” – סיים השמש את עבודתו אחרי שקמץ בכף-ידו את מתת-היד ופנה אל התפילה.

איש לא השגיח בעבודת-השפתיים שעבד ואיש לא הקשיב לדברים שנמסרו בלחישה. דברים שבמוסכם היו והכל ידעו עליהם. עם-הארץ שישב בפישוק רגליים על מדרגה וחכם שעמד במקום-כבוד כשפניו לכותל – שורה דקה זו של דורשי-תפילה אשר לחשו את המזמורים לאבניו – הכל ידעו מאליהם, כי בשעה זו באים שלושת האבות עתיקי-הימים מהר חברון והרי הם עומדים כבר בשערי העיר, שוהים שם ואומרים: שלום עליך, ירושלים הבירה – – שלום, ירושלים הקדושה – – שלום לך, שבת מלכה בתוככי ירושלים – השלום עליך. – –

– – ברכו שלושת האבות, שבהם התחילה מגילת-היוחסין של האומה והיו ממהרים ומתקרבים – כל אחד על-פי דרכו: אברהם – עבד אלהים כביר, עתיק-ימים ואוהב מצוות; יצחק – ברוך ד' ואוהב רוח-השדה וכל חי אשר עליו; ויעקב – איש תם, אשר חזה עוד מרחוק בעיניו הענוגות מה עתיד נכון לצאצאיו – ואף-על-פי-כן היו פניו שמחות. שמח בשמחת שבת שנכנסה, בשמחת עניי-עם עלז – כי סופה של עליצות שהיא גוברת ומנצחת בכל אשר תפנה. כן קרבו עתיקי-הימים הללו, הביטו על סביבם וחייכו לאמר: מה שלל תפילות יובא להם בערב-שבת זה?

* * *

לא רב היה שלל התפילה, כי מעטו דורשיה, והדורשים – אך למצוקת לבם הם דרשו: בקשת לב נשבר, רפואה שלמה, הצלחה במעשים, מעשי תשובה וחרטה. אשה שכילתה את דמעותיה נשארה יושבת כמעיין הרב. נערה – כיוון שדבקה בשמלה ורודה לאבן, שוב לא ניתקה ממנה. התבוננו האבות סביב וליקטו את הפתקאות, את האותיות הפורחות בהן אספו, את מלמול המזמורים קלטו כמסבירים פנים לחזיון ידוע: אכן, מזמורי דוד הם – זמירות דוד הנעימות תמיד לאוזנם וללבם. –

ושוב לא היו מאריכים לשהות כאן, כי היו אצים לחזור לדרך העולה בהר חברון למקום מנוחתם – אלמלא תפילה נוספת שעיכבה אותם לפתע… אמר אברהם עתיק-הימים: חכו, כאן עוד תפילה ניצבת… נשא יצחק את מבטו המלא געגועים לגאיות מסביב, כאחד שואל: מה קול התפילה הזאת?… הרכין יעקב את ראשו ברחמים ושש שאבותיו היטו אוזן קשבת לתפילה, אף לחש באזניהם: תפילת אב ובנו הם –

שאל אברהם: למי התפילה?

השיב יעקב: תפילת ישראלים.

שאל גם יצחק: מה ברכה יבקשו לעצמם?

הסביר יעקב: לא ביקשו הברכה לעצמם, כי על עמם ביקשו.

כיצד? – שוב נגולה לפני עתיקי-הימים שלשלת התפילה הישראלית מדור-דור: מאות שנים ואלפי שנים חשים אל כותל זה בניהם ובנוסח התפילה תינו את גורלם הישראלי המר: בן-בן-ישראל ששמו אבד בגלות צפונית קרה – בן-בן – ישראל שזכרו נמחה בשמד דרומי – בני-בניהם של סבות ישראליים שנרדמו על דפי גמרות גדולות תוך מלמול בזקניהם הארוכים – שמות מתים-מתים בדרך ארוכה של מוות ופיזור – ואף-על-פי-כן – שוב זרע של חיים! –

שאל אברהם עתיק-הימים: ומה החיים אשר יבקשו עליהם השניים?

שאל גם יצחק בפיזור-דעת-מה: מה דרך-חיים חדשה תסופר בתפילתם של אלו? 

הזהירו עיני יעקב התם ואהבה גדולה האירה מחורי עיניו בשלהבת-נעורים: חיים, חיים ממש עולים מתפילתם! –

חזרו והתמהמהו עתיקי-הימים, אף ששעתם דחקה לחזור. המערה הקדומה מימי בראשית חיכתה לגוויותיהם שישובו אל חיקה. הר חברון רמז ממרחק לבוא, כי נטל עליהם להישאר במרכז תמיד – בעת כל ההפיכות והתמורות שבתבל. אבני הגולל – אבני עולם – אף הן רגזו, בי נגזר עליהן לשוב אל מקומן בשעה קבועה מאת השר הממונה עליהן: שלושת האבות צריכים לנוח תמיד תחתיהן – כן הופקדו. ועדיין נשתהו שלושת האבות ושוחחו בחדשה.

– תפילה זו – הוסיף יעקב לספר בחשק – חדשה היא באזני. שוב יש בה משירה קדומה ששכחנוה כבר… משירת אמהות מנוחתן עדן… משירת רחל – – ואותה שעה נישאו עיניו לראשונה בעצב אל הדוק הלופף בדמדומים את דרך אפרתה.

נכמרו רחמי שני האבות על הצעיר שבשלושתם, זכרו לו את אסון מותה של אשת-נעוריו וניסו להפיס את דעתו ככל אשר יכלו:

– יעקב נכדי, – אמר עתיק-הימים ואוהב המצוות שבחסידי עולם – אל נא תעלה תלונה על דל שפתיך בהכנס שבת לעולם.

– יעקב בני הצעיר, – התהלך יצחק הלוך ושוב – שא עינך אל ההרים ושעשע את עינך בכל אשר תביט בארץ-החיים, יפעת שקיעה שרויה בכל, כבערב צפותי אני לבוא רבקה אמך אלי מבית אביה.

שוב נשתתקו שלושתם לשעה קלה, כאשר התנער יעקב מעוצם געגועיו אשר תקפוהו והחל מסיח חרש באזני הגדולים ממנו את סוד התפילה אשר שמע:

– ראיתי – אמר בקול רונן וחודר אל לב – כי שילשל הגדול שבשניהם את נדבתו לידי שמשנו הזקן ומסר את השמות אשר יתפלל למענם… והנה השמות הללו – שמות נשים הן – שמות נשים ישראליות שיצאו למערכה, כדבורה בשעתה.

– נשים מישראל קמו ללחום? – שאל עתיק-הימים והרים את גבותיו בפליאה למעלה.

– היחזור גלגל הימים אחורנית? – תמה יצחק גם הוא.

– אף אני לא אדע מה אירע – היסס יעקב שעה קלה מחשש שהתבדה, – אך לא הטעתני אזני… שמות נשים – כאשר אמרתי. אשה ובת שיצאו לחרף נפשן במערכה והמערכה מערכת-דמים כבדה הנטושה בעולם כעת, הן לוחמות – הן ואחיותיהן הרבות – ולמענן שולחה תפילה זו למרומים – תפילת אב ובנו.

לא הוסיפו האבות לשאול, כי הגיעה השעה לאסוף את האותיות שפרחו אליהם ולשאתן אל מקום מנוחתם. מיהרו, איפוא, וטענו כל אחד ככל שיכלו לשאת. אברהם לא בז גם לקטנות וקושש כל אות שתעתה. יצחק נטל את חלקו, אך עיניו היו מלאות אותה שעה צער של פרידה מארץ-החיים. ויעקב נעשה זריז, כרועה אוסף עדרו: באוזן קשובה וביד נטוייה ליקט ואסף ברחמים רבים את האותיות האחרונות, חימם אותן וצרפן אלו לאלו לתיבות, כצרף את הפנינים.

“בואנה אלי, היאספנה”… – לחש, השביע בסוד הגלוי רק לו – והאותיות נמשכו אליו, כהימשך פרחי-שדה אל הרועה.

“היאספנה ואפח בכן רוח-חיים”… – הוסיף ולחש וטיפל ביד אוהב באותיות הפורחות.

שני עתיקי-ימים כבר הקדימו לצאת את חומות ירושלים ומגדליה – אך יעקב עוד התמהמה. חס שמא תישכח ולו מילה אחת… שמא תחסר ולו אות אחת ממערכת השמות שבתפילה. ולא הרגיש כמעט, כי בעמלו הרב וברחמיו נאספו אליו ונזעקו שמות שלושת אלפים האחיות, שיצאו ללחום את מערכת ישראל בהתעוררות גבורה.

“בואנה… היאספנה”…. – הוסיף וקרא אליהן, מדי נערם עליו המשא הרב והוא הרגיש כי גוו מזדקף ועלומים נוצקים בו וכי מצעדו דורך בעוז להשיג את אבותיו עם השלל הרב.

– אבות! – קרא אליהם והדביקם. – שלל רב אני נושא הפעם.

– יעקב, מהר, כי אין השעה פנוייה עוד לדיבור, – זירזוהו עתיקי-הימים בלחש.

– אבות, הקשיבו… עבודה קשה עלינו לעבוד הפעם למען שמות בנותינו… – עדיין קרא אחריהם בשמחה.

– יעקב, נחוש לעשות את דרכנו הנצחית, פן ייסגרו שערי האבן בפנינו אל מקומות המנוחה שלנו. – כן הזהירוהו האבות.

אך יעקב לא שעה אל קריאתם. כמו פיעמה אותו רוח-עלומים מקדם, אץ-רץ והצטחק, חייך כלפי עצמו ורמז כלפי שמים. היה לו סוד-שיח משלו בשעה זו ולא הרגיש מרוב טירדה בדרוך רגלו על שדמת אפרת והקבר הקטן של אשת-נעוריו הזדקר לעיניו פתאום. הרגיש בו ועמד, נפעם ומרעיד ניצב, זקוף כמבשר בשורה, התיישר גוו ועיניו האירו:

"רחל… – קרא והתדפק על פי האבן – התשמעי, רחל? משא יקר אני נושא עמי, האהובה. משא בנותינו היקרות שהתעוררו ללחום את מלחמת ישראל. בא הקץ, רחל אהובתי. הקיץ הקץ על פורענות גדולה שנתחוללה עלינו. בנינו – ירווח להם מעתה ואילך, ורואה אני בעיני רוחי, שיום גאולתם קרוב לבוא – התשמעי, רחל?',

“יעקב”… – ענה לעומתו הד עמום מעמקי קירות האבן ומחלל הסלע שלרגליו ויתפעם.

“שמעת, רחל האהובה?” – שב ושאל.

“יעקב”… – ענתה כהד אותה בת-קול כבראשונה ושוב נדמה.

וכאשר הבין יעקב, כי את קול רחל שמע ממעמקים לאחר אלפי שנים, הבין כי יפה ניחש וכי בשורה גדולה בישר לה כאשר ניבא לבו. בעליצות-מישנה נשא את עיניו וירא ממרחק רב את אבותיו, אשר עמדו כבר לפני שערי מערת המכפלה, החזיקו ותמכו בהם, בל ייסגרו כל עוד לא הגיע השלישי. עמדו ושרו בשתיקה עם שר-המערה ומיאנו להיכנס כל עוד לא הדביקם השלישי שנתאחר.

– הגעתי! – אץ כצבי אליהם וקרא קריאת נצחון גדולה שהרעידה את חלל המערה וזעזעה מוסדות תבל.

– ויפה עשית שהגעת – – נזף בו עתיק-הימים יצחק, בזכרו לו ברגע זה את זריזותו כלפי אחיו עשיו…

– אכן, גדולה עשית שהגעת ברגע האחרון. – מלמל עתיק-הימים וכביר המצווה אברהם זקנו ולא נודע אם היתה גם לו טינה כלפיו או שמא חייך למעשה נכדו. כי אותה שעה סובב השער על צירו בכבדות ואברהם נכנס אחרון כמאסף לצעירים ממנו וכממונה להשגיח על המשא אשר נשאו לבל יאבד ממנו כחוט-השערה ויפול ארצה.

נכנסו ובאו. – המו מעמקי המערה לקראת שוכניה וידעו, כי עולם לא יתמוטט עוד וכי מרכזו שב להיות איתן כביום בואם של עתיקי-הימים הללו לשכון תוכם לעולמים. והשמש רד על הר חברון. גזעי הגפן הסרוחה על מדרגותיו לא נראו בחשיכה. עלטה עטתה את המשא אשר הביאו שלושת האבות אל עמקי המערה משריד הכותל אשר על הר המוריה, ועמדו להגישו תוך ששת הימים אל אל קונה עליון. – עלטה עטתה את בנייני האבן וסגרה על-פי המערה עד ישוב יום שישי ושלושת האבות ישובו ויתעוררו לארץ-החיים.

ל – ר.

בעבר רחוק קנה אך פעם אחת פרחים – וכעת בהיזכרו הבין מה נהדר היה המעשה. בוקר-שבת היה של יום קיץ חם, עת לא יפרחו עוד בשדה פרחים ואשר פרחו קמלו. הלכו בדרך מכוסה אבק לבן מחום, עת כל שער של חצר סגור מבחוץ ואין יוצא בו או נכנס. היתה גם אז שנת-מלחמה קשה, בה לא היו מצויות פרוטות בכיס שלו, של בני-גילו, אף לא בכיסם של גדולים מהם. היו אז ימי-מחסור ודלדול כה נאמנים, שכמוהו כרוב בני-גילו – נעליהם היו מצפצפים, חלקי-עור הציצו – חורים מחפירים נראו בעד כל האשנבים – ואף-על-פי-כן קנה – פרחים! –

בחבורה גדולה וצעירה הלכו אז ויצא לו, שפרש מהחבורה הצידה עם בת-לוויה נאה. עברו מהחבורה והלאה, נכנסו בין חצרות כפר מלבבות ושהו שעה קלה. שוב לא זכר אם אמר דבר או אולי שתק, אך זאת יזכור כי בת-הלוויה הציעה בקול מיושב ומשכנע – דיברה חרש ובקול רוטט על ההפתעה שיש להכין לחבורתם בבוקר זה, שכן יצאו לבלות היום שעה ארוכה בין ירק עצים גבוהים… שם יטיילו, ישירו, ויתבודדו מעט – ומן הראוי להביא שמה פרחים… ישמשו הפרחים אות לרעננות של הטיול, לרגש האחווה המפעם בחבורה, להערצה המסותרה שירחשו לבבות צעירים לטבע – למלכות הרגשות כולה.

ניאות לה – לבת-הלוויה הכבירה ממנו בחינה ובדבריה והביט אובד-עצה אל חצרות הכפר סביב. שם פרחו פרחים רבים ולוהטים בחום – מעבר לגדרות – אך כיצד תשיגם ידו? – הניע בראשו לאות הסכם, אך הרגיש כי נתחייב לכלימתו בדבר שהוא למעלה מיכלתו. אותה שעה קילל בלבו את נעליו הממורטטות ונכנס כאחד ששד כפאו לחצר הנאה שבכולן בשפעת פרחיה, בלי לחשוב עוד מה הסכום שבכיסו.

הוא סמך על נס ויותר ממנו על נעימתה של בת-לוויתו הנפלאה, על תווי פניה הישרים והתפוחים קצת, על חיוכה המשדל בפשטות תמימה ובעיקר על רצונה העז, על תשוקתה הנחמדה להפתעה. – נכנסו בעד הפשפש לחצר זרה – ושדה פרחים דמם לעיניהם. שפעה – עין לא ראתה בחוץ – סגול, כתום וארגמן בעלעלים ובעלים, בכותרות, בניצנים ובפקעים – וריח-ניחוחם הקטיר ונח עליהם בלי-נוע. הביט בכה ובכה נבוך – מה הפרחים אשר יבור, מנין ייקטפו ומי יחליט? –

– מאלו נקח. – הצביעה בפשטותה המשכנעת בת-לווייתו התמימה.

כאשר הביט אל כיוון ידה, הבין כי לוורדים כוונתה. כי מעל לאשבולים הסגולים והכחולים ומעל למשזר של הצבעים המסנוור בחום היום, התנשאה המלכה – הוורד. ולא לוורד הלבן היתה כוונתה, אף לא לוורד הכתום – אף לא לוורד הפתוח שאבקניו שמוטים מהכותרת בעצבות של כליון קרוב, כי אם לוורד הצהבהב כעין התה, שכל עליו חיים ואין רבב עליהם, שעטופים הם מסביב ומלופפים ברוך ורק עלה תחתון שלוף, כדי לגלות אך טפח מהדר-פריחה.

– ולוא מאלה… – נענע בראשו והיה חש כי להט הבושה מציף את פניו בחום, כחום השמש הבוערת מעל לראש.

אינו זוכר עוד כיצד נקלע לידו צרור וורדים חמים, אך עובדה היא כי נשאהו בזהירות, כמשתדל לעטור בו את ראשה של בת-לווייתו והוא שמח על המחמאה המפרכסת בלשונו ומחפשת לה ביטוי: – כוורדים האלה כן ראשך היפה… – גימגם וסלד – – –

יותר מכן לא יזכור… אך עצים גבוהים, ורדים וראש בת-לווייה, כשהוא עצמו כבן-מלך עני, ההולך וניזון מן ההפקר עד שובם לחבורתם. מאז עברו השנים – ושכח. פרחים רבים ראה מאז בחלונות-ראווה, אף יש אשר קנה ושלח. יש אשר קיבל פרחים, אך האשכולות הצבעוניים הללו, בין שהיו פורחים בעציצים עטופים ובין שנעטפו ונגזמו במספר אל גליון נייר שקוף, – לא הרעידו את לבו ולא הפעימו את רוחו. – כסחורה היו בעיניו – כאחת הסחורות העוברות לסוחר בחנויות העיר.

– – והגיע היום. שוב יום-קיץ כבוש, כשערב רטוב ואפל התחיל מחשיך על פני עיר הומיה. נדומים הרחובות ללא אור ומאפילים הבתים הרמים. הפעם – בודד היה ללא חבורה עליזה וללא בת-לוויה שפרשה בצידו ודיברה על אזנו בנעימה רוטטת. הפעם – ישב במקומו שפוף ומצודד, בלי שישגיח ביושבים סביב ובלי שהללו השגיחו בו. הכל עסוקים בשלהם וגם הוא תלה את עינו בנקודה: תבוא – לא תבוא – ולבש אדישות מכוונת, שכיסתה על פניו כמסווה. 

ספל-הקפה עמד ריק מתכנו וציורי העתון לא משכו את העין… גם בהם תותחים ורובים, גניראלים ועשן הפצצות בשדה – – כן דפדף והרהר בלי-משים ונזכר מה דומים הימים: – מלחמה בעבר, בהווה – יש איזה דמיון. כן התרקם במוחו אותו זכר ולא ידע עוד לאן ירמוז – אך נכנסה – והוחוור לו.

לא ראה בבואה, כי הרגיש. אולי במכוון היה כלא-רואה, אך ידע את הדמות הבאה. בין המסובים הרבים עשתה את דרכה ועיניה חיפשו: האמנם טעות נפלה כאן, או שגיאה יצאה? – אך כאשר נפגשו עיניהם – הצטחקו, עוררו בלי-משים את ההרגשה המשמחת: מה נפלאות עיניה. –

ועדיין לא הזדקף בגשתה, או במכוון נשתפף עוד יותר והקדיר את מסווה האדישות, אף לא העיר הערה על השמלה המצויירה ציור קל ועליז, שהוסיף להבהיר את חיוך עיניה. – חיכית? – שאלה וישבה בתמימות.

הניע בראשו לאות הן.

– הידעת כי סוף-סוף בוא אבוא? – שבה וחייכה אל פניו.

– לא ידעתי. – ענה בהתגלות-לב קהה.

– שמא רצית לחכות עוד מעט וללכת? – הוסיפה וחיממה בצחוקה.

– כן חשבתי. – הודה ומיאן להסתיר את המחשבות שרחשו במוחו על בואה.

– ובכן טעית ותודה. – שחקה ופיזרה את מסווהו בשמחתה הגלוייה.

צחק והתאושש גם הוא ניכחה, והציע לעבור למקום צח יותר. סקר אותה – את פניה – כמו לא שבע להביט. וכל אותה שעה רחשה במוחו מחשבת-סתר: איך אגמול לה ובמה? – והמחשבה כמוסה ונחוצה עד מאוד. היה מביט לעיניה הפקוחות לרווחה וחושב: עד מה פקוחות הן, חומות ונוצצות – האמנם למענו נוצצות? – היה מסתכל אל ציורי שמלתה והוגה: מה עליזים ומשובבים את העיין הציורים האלה – האם למענו נבחרו? – ראה את כף-ידה המושטה מקרוב ותמה: מה תזכיר כף-היד? – –

פרחים! – נזכר משום-מה והופתע כאשר אותם הפרחים, פרחי הראווה – שוב החלו חיים לנגד עיניו… לא עוד כסחורה עוברת אף לא צבעוניים כמות שהם כדי למשוך לב קונה – אלא גוון-החיים בהם ולשון ממללת אשר לא יביע שום פה בעולם. – פרחים – –

גמלה והלכה בו הרגשה טובה, כי נמצא לו ניב חי ומסותר. הוא ישב ויחריש.. יעטה המסווה על פניו, ישים את עצמו שפוף משנה מנטל שנים ותבונה – אך הפרחים הם ידברו.. והחליט: אקנה לה פרחים…

כן הלך בצידה ונפרד מעמה – לא ראה את פניה בחשיכה, אך לחץ את ידה לפרידה, החזיק בכפו את האצבעות הדקות, כנושא שמחת-נצחון: ברקאי! – אקנה פרחים ואשלח לה – ויהיו הפרחים כעיניה חומים וגדולים ויהיו כמוהן חלקים כקטיפה, יהיו חיים-רעננים כציורי השמלה שלבשה בערב הקיץ. –

נפרד והלך במעלה של הרחוב. אפוף החשיכה היבשה של ערב הקיץ והמלחמה בעולם, עת המחסור שורר וסכנת-הרעב צפוייה ומגור שולט מסביב. – יהי אשר יהי – שינן לעצמו בשקט ודאי – אקנה פרחים, ולוא תהיה הערב חבוקה בידי זר… לוא תסיח מלבה את זכרי – גם אז אקנה ואשלח – כי לשון נשכחה הזכירה הערב – את לשון הפרחים.

* * * *

והיא – שלא האמינה עוד בעצמה ובזולתה, האמינה בפרחים והם האמינו בה. ולכן מדי עברה עם בוקר מחדרה בפסיעה קלה על פני ביתה, יפנה ראשון מבטה הצידה – לפרחים. לאגרטל, לקנקן החרסינה, לפך החרס המעומדים בכל פינה – אף תרגיש מיד כיצד עמדו בלילה הפרחים: האם קמלו או צמאו למים, כי שכחו אתמול למלא את מחסורם; האם סייפנית נפתחת וגודציה אם דהתה או אולי לוע-הארי הרך-והפרפרי נפגע מצריבתו של החמסין – תחוש באלה ולבה ידובב אליהם, כדובב אל נפשות חיות.

מיד תנענה אצבעותיה מאליהן – זריזות-פזיזות בעבודתן – והיא אוספת את האגרטלים, הקנקנים והגביעים עם הפרחים אליה, ותעשה בהם את טיפול הבוקר הראוי. מהאגודות שבידיה נושרים אז גבעולים קמלים וירק-העלים נשלך; מתחת ללהב הסכין נושרים קצוות עבים של גבעולים חזומים וכן תחזור ותזקיף אותם לקנקניהם. מודדת בעיניה את הגבעול ועליו, בוררת בין המאריך לחיות לעומד לנבול – והאגרטל, הפך והקנקן חוזרים לפינותיהם לחיות.

“מדוע ורדים אלו נזדרזו להוריד את כותרותיהם?” – תפתח בהרהור קל את “יומן-הבוקר”, בהורידה את רגליה היחפות על הרצפה. והיא מסתכלת בוורדים הכתומים האמורים כחוקרת לסיבה, מציצה לתוך זכרונה בקמיטת מצח ובלי מצוא טעם לקמילה. – מניעה בעקשנות בקדקדה וצומדת את שפתיה. אז ייראה לעין כי יש אופי עם אשת-הנעורים הזאת, שזקפה בינתיים את תסרוקתה למעלה והשכיבה את קווצת השער הצידה מ"השביל". יש עמה אופי – והיא מסרבת להסכים לקמילה זו! – היא נוטלת את הוורדים לתוך ידיה בהחלטה נוקשה ומטילה אותם לתוך אמבט של מים: “חיה תחיו –” – לחשה עליהם ומניחה אותם שטים…

“ומה פשר הסגול שבסייפניות האלה – סגול שאינו מצוי?”– שוב תהרהר ביומנה, יומן-הפרחים שבביתה.

ויש טעם לדבר, כי מאמינה היא בכל לבה, כי צבע הפרחים תלוי ברצון ובכוונת שולחם. אילו כיוונו כל השולחים לדעתה, היו ודאי שולחים לה “גרברה” ארגמנית. כן החליטה בלבה מכבר, כששפתיה נצמדו בקמט מרירות, כי פרח זה עדיף עליה. עליו מפוצלים – דקים, גבעוליו ענוגים מאוד ואף-על-פי-כן יש בו עריצות העשוייה לדרוס לבו של גבר… ובכוון השולח לדעתה, תעמיד את הקנקן עם הפרחים ביד בוטחת בפינה אשר ליד הראי, עם פינת הנוי שלה, כשהם ניבטים משם ומתמזגים עמה – עם בעלת-הבית ורצונה. –

“אתם פרחים שלי.” – תאמר בשעת בדידות כזאת ונעים לה מאוד, אך גם קשה מאוד, ובפנים לבה תחוש געגועים: “לוא התערב רצון של זר וכפה את עצמו עליה!” –

– – אך משום-מה עולים ומשתלטים ימי-כניעה רבים – ימי מעבר… הכל עושים את רצונה ובצנעה ממלאים אותו. מעריץ נסתר שולח “גרברה” בלי חתום את שמו. מאוהב גלוי שולח פרח זה ומצרף רמזים אליו. “קשר” קיים מודיע על ביקור קרוב ומקדים פרחים אלו לבואו. הכל מציית לרצונה בתקופה זו… בכל – העלים הארגמניים הדקים כשערות… סביב לה – אך הגוון הזה המבשר עריצות… והיא מהלכת בביתה בפסיעה עצורה וחרישית ומכווצת את צפרניה הארוכות והשרוקות, נכונה לתקוע את חודיהן בבשר כפה וסולדת בעיניים מאויימות ומגוחכות:

“המ… – תחזור ותלחש לעצמה – אך כניעת בוז… אך התמוגגות פושעת… פוי! מה מפונקה אני!” –

ויש אשר יופיעו פני מכר חדש – והוא מודיע: אין זה מדרכי להיכנע ולציית; כי יש פרחים לרוב ועדיין לא מיצה הפרח האחד את כל רחשי לב-האדם… אז תביט בעיניה הגדולות תמהה: מה?! – אז תתעוררנה בה התרגזות וסקרנות, תהלך מפינה לפינה ושוב תלחש כלפי עצמה: הרי זה אינו נכנע – יפה… הבה ונראה… והיא מתחילה עוקבת בסקרנות אחרי הפרחים שהוא שולח: ורד וגודציה.. צפורן ולוע-הארי… שום כוונה ברורה, איפוא… שום רמז דק… – אך אהבה פשוטה היא! – ומורידה את ראשה באכזבה.

כי אינה מאמינה עוד באהבה פשוטה, ושוא ידברו אליה פרחים שונים, אך שוא יפייסו את דעתה. היא מעדיפה לעבור ולקרוא מעל הפרחים ברורות: איש זה מה רצונו? – שולח זה מה כוונתו? – ודאי שיש שולחים מנוסים מאוד, אשר אינם מעלימים את מחשבתם או רצונם, כאשר לא יעלימו את מבטי עיניהם בשבתם בבית-קפה. לאלה תשיב גם היא גלויות במבט עיניה: תחייך, תמשוך, תבטיח להנאת עצמה ולהשתעשעות עצמית. אך בהיותה לבד, תצית סיגריה בחתף, תקמט את מצחה קמיטה דקה ותניע בחטמה הגבנובי-השמי המובהק: מה אני רוצה בעצם? – מה אני רוצה? –

אז תעבור על פני פרחיה כחוקרת מפיהם לאשר תרצה תאמין בהם ובאותותיהם אמונה עיוורת. שואלת היא אותם והם משיבים מכל פך, קנקן ואגרטל – עד היות השיחה כללית: לשולח זה אל תאמיני כי כוונתו רעה… על שולחנו אנו תרחמי, כי נפשו יוצאת אליך… בשולח זה תהיי זהירה, כי פגיעתו רעה… אשר לשולחנו אנו – עליך לגמור ולחסל מהר, כי מסוכן הדבר מאוד, גם לו גם לך… וכמו למען בדוק אם אמת בפיהם – היא בוררת ומקצצת, גוזמת ומחליפה את מימיהם, ואחר-כך בוחנת בעיניה כשואלת: אמת דיברתם אלי או כיזבתם?

“אמת דיברנו…” – נענים לה הפרחים המחודשים.

“אמת ותשובו לחיות עמי?” – תשאל.

“אמת וחיה נחיה עמך, כי את יודעת את נפשנו”.

“וגם אתם, הוורדים הענוגים, שבתם לחיות?” – תרכן אז על אמבט המים ותשלוף את הגבעולים הדוקרניים אחד-אחד בסקרנות.

“נשוב לחיות גם אנו, כי לא רצינו לקמול עליך…” – עונים לה הוורדים.

ונפשה מתמלאה חדוות-אמת כי כן חשבה וכן היה. עתה תשוב אולי להאמין באהבה פשוטה? – ולהרהור זה היא מתרגשת, פניה נעשים שקופים ועל ראשה עולה מעין אור חדש: אהבה פשוטה האם לא תכזיב?… לא הרגישה בלבה ספק. להיפך: התלבשה בוטחת, אף הוסיפה קצת פרכוס על הנהוג עמה כל יום. שרקה את לחייה, שטפה את עינה, הסתובבה סחור-סחור ואמרה בקול: אני יפה היום!

כן קמה ויצאה לרחוב אף נעלה את הדלת אחריה. כמעט הסיחה את דעתה מהפרחים המושטים במים, כי את שולחם רצתה למצוא… הנה נכנסה למקום ועד ציבורי, וסקרה סביב – נגשה לפלוני ולאלמוני ממכריה ושאלה בשחוק: מי כאן אוהב פשוט אשר ישלח פרחים כאלה?… ונבוכה כאשר לא נבוכה מכבר. הביטה לצדדים. הרגישה את עצמה מהוססת. ניסתה לקרוץ¹ בעינה לשמאל-לימין – ונענתה באלם-פה: לא אנו… לא אנחנו… שוב אין אנו עוסקים באהבה.

חזרה כפצועה אל ביתה ופתחה את הדלת ביד רוטטת. עברה על פני אגרטלי הפרחים המעומדים ורגליה מיהרו אל אמבט המים. כופפה את גוייתה הגמישה עוד לפני החליפה את שמלתה, הביטה אל המים ולחשה-ניחשה: עוד חיים?… ומשתה את הגבעולים, ניערה מעליהם את המים ובדקה אחד לאחד: עוד תחיה… לחשה בכעס – תשוב לחיות…

ולמחרת – ראשון מבט עיניה נפל לאותה פינה: אמנם חיים הם! – וכאשר הורידה את רגליה מעל מצעה, לבה צהל: חזרו לחיות! – היא מיהרה להתלבש, כי הפרחים הזקיפו להפליא, מוטים וקמלים שבו וניצבו – האח! – מיהרו ידיה בפרכוס. האח! – נזדרזו אצבעותיה בסירוק – וכאשר צלצל פעמון ביתה, שוב לא נפעם לבה, אלא בנחת נגשה לפתוח, הזדקפה ואמרה לבא:

– אוהב פשוט, אם איני טועה… המ… כן… פרחיך הזדקפו… – וצחקה צחוק עליז ורענן כנערה.

בשעת-בוקר של יום זה התכנסו יהודים לבנין-האבן הלאומי, כשהם מרוננים למשב הרוח, שנלחמה בעננים קלים ופיזרה את רסיסיהם הראשונים מהגיע עד לארץ. מלאים חדוות מצווה הם התכנסו תוך צפייה לתור את קרקע הארץ כאשר הובטח, ומתוך שהשעה קצרה להם תקעו כף אלו לאלו, התהלכו אנה ואנה, פרשו ויצאו את הפרוזדורים והטרקלינים ושבו ונכנסו, כשהדוחק הולך ורב. היה נדמה, כי על הפנים הזחוחות מחדוות בוקר ועל תנועות הגוף המאוששות מתכונה בלתי-מצוייה קרנה אך מחשבה אחת: לו תמהר לבוא מצווה של ראיית קרקע הארץ לידיהם – ויקיימוה.

ועד לקהל מגוון זה מאנשים שפרקם נאה – עבדקנים, זלדקנים או עסקנים לאומיים רכי-מגבעות – הגיעו גם נדב וצרוייה. הללו אך מקרוב נודעו איש לרעותו והגבר היה עדיין כתוהה על סודות הווייתה הנאה והקלה של האשה. בלכתה עמו הרגיש מעין הנאה מחינה הרב, אך בה בשעה היה חובטו גם הרהור רע והרה-ספק, כלוחש לו חרש: מה, על צד האמת, הוא יודע מסוד הווייתה? ומה יכיר מתחת לקליפה דקה זו? מנין שאין עבר נגרר וחוצץ ביניהם בלי שייראה לעין – עבר שלה, שאין בינו לבינה ולא כלום?… גם עתה, בהיקלעם לתוך קהל הנאספים, הרגיש בחבטה זו.

אכן, צרוייה, כאשר ניחש, היתה למרכז הכל. עיניה התלחלחו באותו לחלוח הברק, שכה היטיב למשוך אליה את לב הכל. מעברים מיהרו להושיט לה יד ולברכה, לאמור: “גם צרוייה הנאווה עמנו בבוקר זה”… “אין זאת כי השמש תלך עמנו והעננים ימוגו, והרוח תהיה כלא-תהיה… ח-ח-ח!..” והדברים אפפו את צרוייה מסביב כדוק, עד היעלמה כמעט מעיני נדב. אף הוא הפטיר שלום, או בירך מהשפה ולחוץ, אך השעה ארכה לו מאוד בין הקהל, והיה נראה לו כי השמש המשלחת את חומה בעד לרוח הרטובה, במזיד עושה זאת, כדי להקדיח שמחתם של יהודים.

הנאספים נתכנסו ובאו עד לאחרונים שבקרואים. גם המכונות נכונו. הכל נחפזו להתכנס אליהן ולתפוש להם מקום בעוד מועד. גם צרוייה היתה עולה מכבר, אלמלא נדב שעיכב אותה. רגע אחד היה נדמה לו, כי הדוחק מרובה, ורגע משנהו היה מוצא עילה אחרת. כל אותו זמן היה כמתכוון לדחות את השעה, בה¹ יצאו לנסיעה זו, שכה ציפו לה. ולא עוד אלא נראה כמו ניטלה ממנו שמחת הצפייה והיה נוח לו שלא לנסוע כל עיקר נסיעה צפופה זו מאשר לנסוע.

– נעלה! – שירבבה צרוייה את שפתיה בתנועה הידועה רק לה.

– ניחא! – הפטיר נדב רפות, וכבש דרך לשניהם.

– אל נא ניפרד, אלא נימצא ביחד! – שבה ולחשה לו על אזנו.

– ככל שהדבר יהיה אפשר! – השיב, וחש טינה כלפי עצמו על הצינה המתגנבת לדבריו. 

וכאשר עלו גם הם אל הרכב, והוא עבר לפנים בין ספסלים תפושים, הרגיש בחוש, כי צרוייה נשארה מאחור; נתעכבה – כי עיכבוה. פלוני קם והציע לה מקום לשבת, ואלמוני ביקש להחזיק את מעילה – הכל טרחו להנעים לה את דרכה, אף שהיא עצמה נשארה מעומדת בצד כלונס, בדוחה ועליזה. כדי להניח את הדעת של המחזרים אחריה, חייכה, החליפה דברים, לקחה שבי כדרכה, את לבות כל הנוסעים, וסירבה להענות להזמנותיהם. “כן טוב לי” – טענה – וקלות-ראשה משכה אליה את העיניים מסביב.

“אף אתה אל תעמוד זועף”… – חייכה לצד נדב – “אל נא תעמיד פנים סרות, כי טוב לי”…

והוא, אף שנהנה גם הוא מקלות-ראשה, היה מפנה בכוונה את מבטי עיניו בעד חלונותיה המאובקים של המכונה, אל מראות הדרך שהחלו להגול, משיצאו מחוץ לבנייני העיר. דרך זו ירדה תחילה עם מדרון ההר, והקירות שבצידה גבהו ונעשו תלולים מאוד. החלו הטרשים להלבין בעצב, ונראו מחשופיהם של דירוגים הרריים עד למרחוק. כאדמה לא-חרושה מימים קדומים וכציונים לישובים שנחרבו בעבר רחוק, נראו ההרים הללו בעיני נדב, עד שתפס את עצמו בהרהור-ספק: “מה שמחה היא לנו, שיוצאים אנו לראות את אדמת הארץ – והיא צחיחה, והיא אינה נענית עוד לעמל ידי אדם, והיא קשה כאבן יבשה – האם תצמיח אבן?…”

נדב הרים את עיניו בזעף-משנה מעל הניר ההררי החרב חרבוני-קיץ, נשא אותן מעל צרורות האבן הלבנים שגרף הנחל המבתר תהומות, וכל אותה שעה הרגיש כי עליו להזהר מלהתקל במבטה של צרוייה. מבט זה חי כעת וססגוני הוא – עבר נשקף ממנו, עתיד רומז מתוכו, בר בזמן שמסביב ציה ללא עתיד פורח ורובד אדמה קשה שאינו מסביר פנים לקראת הבא.

– – “מה ראית, בעד החלון?” – חקרה צרוייה במבט מאיר. והוא השתדל להניח את דעתה בתשובה נשמעת לכאן ולכאן:

– – אם אומר לך, שובבה, כי צרורות לבנים ראיתי ורובד קשה של אדמה צמאה – לא תשמחי…

“אני אשמח!…” – חייכה בעליצות.

– כי אז אפשר שיש לך סיבה פנימית לשמוח. – הסתכל בה יפה-יפה והרגיש כי שלטונה עליו גדול. 

“ודאי ישנה!” – הביעה בראשה לאות של הן.

התפלא נדב בפנים לבו והיתה לו שוב ההכרה, שליוותה אותו כל הימים האלה, כי תמונה נאה ורצוייה עומדת לפניו. ראש מסולסל על דרך ילד ומזדקר בשעה זו בקונדסות-מה, וטורי שיניים נחשפים שווים כשאין בהם חסר – ושמחה רבה שהיא נובעת מבפנים. שמלה לפופה לגו הדק, וכל-עצמה כפופה קצת לפנים ועם זאת זקופה. במגע יד נאמנה אפשר ליישר את הגו הזה, אך כיצד יגרש מעליו את העבר המציץ מתוך עיניה ותוסר המחיצה החוצצת ביניהם?… הרהור זה חזר אליו כאשר המכונה עמדה, והנוסעים נעו והחלו יורדים בזה אחר זה, וגם הוא וצרוייה ירדו.

– אף-על-פי-כן אתה שלי! – השמיעה בשקט על אזנו.

והוא חייך חיוך תמה.

– אף-על-פי-כן אני שלך! – לחשה ביתר עקשנות.

והוא התבונן סביב בחשש, שמא קלטו אזני זרים שמץ מדבריה.

גם על כך התפלא לא מעט, שאינה חוששת להשמיע את דבריה, ואינה מהססת לגלות בתנועתה מאשר ירחש לבה. ותנועתה הרי דיברה כמיתר דק, וכל אשר אוזן לו יכול לשמוע; לחישתה היתה רפודה קטיפנות רכה, עד שכל עין יכלה להבחין מיד…

– הארד עד סוף כוונתך? – שאל בשחוק כאשר נגעו רגליהם בקרקע, ואחז בידה.

אותה שעה הפתיעו ממרומים טיפות מים בודדות, שתעו בנפילתן. הן טפטפו מבין כנפי הרוח המנשבת ופוזרו מיד – והחלו לנוצץ לנגד העיניים מעל מחט אורן ואצטרובל יבש, מעל סלע שבכרם ומההר, שמעל למקום עמדם. נתפכחו כל הנוסעים והחלו מרננים בקול: גשם עלינו!… מגבעותיהם נעו, כובעיהם זעו, אך חום-היום – חום ההרים – שם את פחדם לאל. כי נשארו זוהרות טיפות המים שאינן נראות לעין אי-שם במרומי אוויר. אותה שעה משך נדב את צרוייה אחריו, ובהגיעם לשביל בודד אמר:

– רוצה אני, כי דבר לא יחצוץ בינינו, פן אתחיל לקנא באלו העצים. והיא צחקה בצייתנות.

– רוצה אני, – הוסיף – כי דבר לא ייגרר כצל אחרינו. וקמט העיב לרגע את פניה הדקים. 

אולי נדחסו השמיים ביותר מהצפייה לגשם, כאשר חזרו מהמשעול ומכר צעיר חצה להם את הדרך, חצה והצטחק בעזות עיניים, כשאמר: “מטיילים אתם?” – והם הפטירו: “כן!” הלה שב ומדד אותם בכוונה נועזת, ושאל: “האם על האדמה הזאת מהלכות רגליכם?” – – – ומיד השפיל את ראשו באי-רצון, אך צרוייה השיבה בתוקף: כן! – ומיד הסבה את פניה. הרגיש נדב, כי דברים בגו ומשום-מה העיר בנעימה שווה לשניים:

– הבו ונתכנס עם כל הנאספים, כי לראות את הקרקע באנו, לשמוע מה בפי הנואמים עליה. –

ופסע לפנים בלי הבט לאחוריו, כששני בני-לווייתו התנהלו ביחד, אף-על-פי שחש יפה-יפה, כי לפתע נתקפו הללו באיזו עצבנות. המכר הצעיר אץ בזריזות רבה והחל מפצל לעצמו מקל מענף עץ עבות, ונדב שם את עצמו כאינו רואה שצרוייה נעוצה אותה שעה במבט חד בתנועתו של זה, עד שגמר את פיצולו ונופף את הענף כאשר ינופפו במקל-דרך, נשען עליו ואמר: שלום! – ונעלם בין העצים… וצרוייה עדיין מביטה ואינה מפנה את עיניה לצדדים.

– האם זו אהבה קודמת? – שאל נדב בשקט. וצרוייה משכה בכתפה…

לא הוסיף לחקור והיטה את אזנו לשמוע, קלט דברים על הקרקע. מומחים השיחו כי קרקע זו שלנו – קרקע לאומית – אף רואה כל עין כי היא מצמיחה כבר עץ, כרמים משתרגים על מדרגותיה, ארנים נתערו על מדרוניה המסוקלים. מדוע יאמרו, איפוא, כי צחיחה הקרקע? מדוע יוציאו את דיבתה רעה?! – כן טענו המדברים והוסיפו: “אך זו צרה, קרקע זו כמוה כפיסת-היד, בעוד שכל הארץ מסביב – בבעלות זרים היא…”. נתפכחו כל השומעים מהרהוריהם ונעצו את עיניהם במרחב הרב.

– הקרקע היא חיים… – היה מי שאמר – ובלעדיה אין לנו תקומה… הקרקע – נמצא מי שטען – מצפה לעם החסר אותה; אך גם העם רעב לקרקע… – ונדמה גם לנדב, כי הוא רואה המוני אחים נודדים בארצות תבל באפס מטרה, בעוד שכאן חסרים העמלים החרוצים… האומנם גם כאן חוצץ דבר-מה בין שניים השואפים לברית-אמת – בין עם לקרקע – ואין כוח שיפיל את המחיצה מדורות רבים?! –

“אומללים אנחנו, כי נתוקים אנו מאם כל חי” – – – מצא את עצמו משנן פתאום משפט ידוע, והתבונן כי צרוייה שוב עומדת לימינו. 

עמדה – אך ראשה המסולסל מופנה – לצד ההר. היה רוצה מאוד לראות כעת את שתי עיניה; אך ידע מראש כי יקרא בהן דבר מכאיב. יקרא דברים אשר קרו, והם סתומים ובלתי-מפורשים, כשם שלעולם לא יוכלו להתפרש דברים שחלפו, אך צילם נגרר… בו ברגע ירדה עליו עצבות והרגיש עצמו מדוכדך עד מוות: זו חידתה של אשה נאה – הגה; כמוה כחידת הקרקע שאין לה בעלות…

בה בשעה קרב אליו זקן, שאבריו חדים ושיבתו קלושה. כמו הרגיש בדכדוכו של אדם צעיר ממנו, ובא וישב אצלו, כונן אליו מבטים חודרים. תחילה כמקשיב לדבריהם של אחרים, ואחר-כך פנה אליו, מדדו בעד משקפיו בכוונה של אדם זקן. החל גם נדב בהיסח-הדעת ממודד את פדחתו החשופה ואת קמטי צווארו המרושתים ואת אברי פניו המחודדים ועטורים זקנקן לבן, והרהר: “כמוהו אהיה גם אני, וחיים שלמים עדיין לא רוויתי, האמנם ארווה אותם?!” –

– יקר! – שמע לחש על אזנו – מה לך?

– לא כלום… – מיהר להתאושש. – אך זאת, שאדם זקן בא וישב אצלי והעלה על דעתי רעיונות שונים.

– ואף-על-פי-כן במה הרהרת? – שבה ושאלה במבט נכנע.

– הרהרתי… – שמע את קולו משיב ביובש, ונרתע מדברי עצמו – הרהרתי, שיש אשר לא תתקים הברית הרצוייה, כפי שחושבים אנו לטוב.

– ומנין ריחוק זה לפתע? – הצמידה כתף דקה אליו.

– זו החידה שחדה לנו הקרקע שלפנינו. – רצה לפטור את שאלתה בשחוק.

הבינה – ונאנחה אנחה פנימית שאינה נשמעת… מה תוכל לעשות ועבר אשה אינו עשוי להמחות?… פיצול זה של מקל ומעשה הטיול בהר של מכר צעיר הזכירו… הרי גם אז פרחה האהבה… האומנם נבלה?… לשקר אינה רוצה. כל שפרח נשאר כמוס בלב, ולעולם יישאר כמוס בו… וגווה הדק נעשה צנוף ושפוף יותר, כמו הודרך להתגונן בכל הכוח שניתן לו – להגן על עולמה שלה…

קרא כעת נדב בתנועותיה, כקרוא בספר הפתוח. הוא חש, כי גם כעת אוהבת היא את זה שעלה בהרים בטפיפת רגל צעירה. יתר על כן: הוא ידע כעת בבטחה, כי מאז הבוקר אהבה צרוייה את הכל והגתה אהבה לכל, מלבדו הוא. יקרו לה כוחם וכשרונם של גברים אלו להתחרות זה בזה למענה, שמחתם להסתכל בפניה בלי לשאול את עצמם: האם יאהבו אותה? – התאהב היא אותם? – כל האווירה הזאת, שהיתה מבושמה עד לשכרון-חושים נעים… וכן רחקה להלכה ממנו – “זרים אנו כעת!” – פסק בוודאות, כשהוא מתכווץ התכווצות קרה, שאין עמה כאב ולא קנאה.

---

גם בחלל האוויר ההררי חל בינתיים שינוי עיקרי. האוויר והשמים לא יכלו שאת עוד את החום הדחוס בין ההרים ואת צמאון האדמה, ולא רק מחטי האורן היו תופסים בטיפת הגשם האקראית ומזהירים בה כלפי על, אלא הנירים החשופים גם הם, וצרורות האבן שבנחלים העמוקים, התעטפו בעננים תוך צפייה לטיפת הגשם התלוייה. ונזדעף האוויר בין השמים והארץ מרוב מתח, שלח גלגל-רעם לפניו – אזהרה על העלול להתרחש!…

עם גלגל-רעם זה שהתפרק עליהם ממרחק רב בשאון עמום, הרגיש נדב כי דבר-מה מתפרק גם בתוכו. הוא לא כעס עוד, אלא ריחם. נזכר באדמות ההר החרבות – והבין מה ערך הבשורה שבישר להם הרעם… בה בשעה נזכר גם בהמוני אחים הנודדים תוך השואה שבאה עליהם באירופה והרגיש מה ערך יש עוד – לקרקע שתאמצם אליה כאמץ אם את ילדיה לאחר פרידה ממושכה… ובהביטו על צרוייה מן הצד, גבר נחשול הרחמים שבקרבו: גם זו, הנאווה והדקה, לא למלחמת-דברים צריכה כעת על חטאים שלא חטאה, כי אם להרגשה אחרת שתמלאנה רגש נצחון – ומה היא? –

למחשבה זו שככה רוחו ולא הוסיף עוד להשגיח באשה. היא רחקה ממנו והחליפה דברים עם פלוני, שוחחה קלות עם אלמוני. יש ונתעלמה מעינו לשעה קלה ויש אשר שבה ונראתה לו מן הצד. גם הוא לא מיהר להפיל מחיצה זו שקמה ביניהם, כי לא חשב עוד שאפשר להפילה ביד גסה. הקשיב בינתיים למספרים שהושמעו על נכסי הקרקע של הקרן הלאומית ושוב לא היה לפלא בעיניו, כי הכל מדברים באותו דבר – בצפייה כמוסה לקרקע שוממה של עם נודד – “ברית מולדת”! – – שמע קול נואם מכריז באזני היושבים.

בו ברגע חזר אליו אותו זקן וכונן שוב את מבטו החד בעד הזכוכיות של משקפיו כמו היו מבינים זה את זה: – מה דעת כבודו? – שאל באמונת-אומן של מי שהזקין בעמלו – האמנם עשוייה להיפתר שאלת הקרקע שלנו? – – והזקן עומד זקוף ברגליו המחודדות בעד למכנסיו ובזרועותיו המגויידות, כשהן שלובות מעל לכתנתו הלבנה והמטולאה – והוא נוהר בעינו כאחד הנכון לקבל עליו לנטוע את כל ההר הזה תפוח ואגס ועד כל עץ-פרי למינהו…

נדב משך בכתפו והפנה את מבטו לראש ההר, שם מעל “מזבח האבן” העתיק כימי אנוש על אדמה, שכן ענן – זה הענן הנושא בחובו הכל: את הגשם לקרקע או אולי תוחלת-שוא… את תשוקת הקרקע לפריון או היפוכה – שממה… את סוד הברית בין עם לאדמתו או היפוכה – פרידה עולמית – – והיה הענן תלוי ויורד על מזבח-האבן הקדום, להזכיר לעומדים את דבר הגשם הקרוב.

– נחזור! – נמלכו הנאספים בדעתם והחלו מתכנסים חזרה אל המכונה.

באה גם צרוייה מכיוון נעלם, כשקמט לה על גבותיה השחורות. היא לא הלכה באשר רצתה ללכת, כי אם באשר רגליה הוליכוה – למקום שם ישב מכרה הצעיר והשתוחח בשיוויון-נפש עם נשים זקנות מהמקום. הלה לא הביט עוד לעברה ולא ראה את הליכתה השפופה ואת עינה הנבוכה… הלה צחק צחוק קל-קנטרני, קם ואץ לפנים אל הרכב העומד… הכריז בשמחה: אשרי הממלט את נפשו והבל הספקות!… בשקט ובאי-חמדה עלתה גם צרוייה עם נדב ונדחקה לפינה, ונדב אחריה ומיד החל לפנות מקום אצלו לחבר שלישי. בדוחק נאלצו להצטופף, וצרוייה לא מיחתה. היא לא פישטה את גבות עיניה, אלא הפטירה בטינה קלה: הרי רשאי אדם לקרב לשבת גם אצלי… ונדב שנזהר מהקניטה, העלה חיוך על פיו.

– במזרח – אמר בבדיחות-דעת – לא טובה הישיבה הקרובה אל האשה בתוך קהל… במזרח – חזר – זהיר הגבר מהתקרב אל האשה בפומבי יתר, כי הבריות מרננים על כך… – והעביר את זרועו מעל כתפה שנשמטה.

המכונה נסעה כלעומת שבאה וחזרה עם אפלולית – לא אפלולית-ערב, אלא אפלולית שבצל ענן שקרב גם הוא לבוא העירה אחריהם, עם הרוח הנושבת, וירד עמהם מדי רדתם בתחנה. ירדו נדב וצרוייה ולא התבוננו כי קרבו לבוא עד לביתם, וכי עוד מעט יישארו לבדם עם עולמם… האם חששו מרגע זה, כי הציצו בגניבה איש לעיני רעותו – או התחמקו מהשאלה?… על כל פנים, הסיחו את דעתם בפזיזות נפרזת מכל אשר ראו ושמעו היום. 

– אני אקנה עוד כמה צרכים לבית. – הפטירה צרוייה בשפה רפה.

– לא, כי תכנסי לנוח, ואני אקנה. – שידל אותה.

ולא סירבה. נכנסה לבית ופשטה את מעילה; ישבה על ספתה, כשמבטה תלוי נכחה; מצצה את הסיגאריה שבפיה ושמחה שאין מפריע להרהוריה. תפחו כמה קמטים על גבי מצחה, ונענעה בראשה תנועת איום. נכנס נדב וישב גם הוא בלי אומר, ואף העביר בידו על קווצות שערה שנתפרעו.

– ואין בלבך עלי? – שאלה והתרחקה.

הוא הניע בראשו לאות לאו.

– ואין כל שאלות?

– השאלות לא תועילנה, ואיו חובה להשיב עליהן. אילו באנו לשאול שאלות, לא היינו מספיקים.

– ולא איכפת כלל, שיש הרהורי-עבירה בלב אשה? – שאלה ברוגזה עוקצנית.

– כעת לא איכפת. כי זרעי-בר מרובים נפוצים מהקיץ גם על אדמה צמאה ואף-על-פי-כן– – – נקטעה לשונו ולא ידע מה סוף הרעיון שרצה להביע.

האם שמעו את קול הרעמים שהאיצו ולא הרפו עוד מהגשם היורד – – האם שמעו את הדלף בעצמו שהבקיע בעד לאוויר דחוס וזרמות טיפותיו זלפו-קלחו לתוך האדמה המצפה – – קרוב לוודאי כי לא שמעו לרעש, כאשר לא נשמע לרוב על בואו של דבר צפוי. אך ריח המים כבר היה חודר בעד לדלתות סגורות וקולותיהם של טפלים שכנים נשמעו מצפצפים על המים הזורמים. – צרוייה קמה ונגשה לדלת, כשעיניה תלויות בסילוני המים המקלחים בעזותם, גם נדב נגש אחריה ועמד בצידה.

– משונה הדבר, – אמר לה – כי יש אשר שכלנו לא ישיג את הרעיון המבוקש ויש אשר תיעדר מפינו המלה הנכונה, אלא אם יימצא לנו הטבע.

– ואז? שאלה ולא הסתירה את עצבה.

– אז בא הגשם וצמאון הנחלים נשטף. גם הנירים שנתקשו כאבן מתרככים… אז נבין גם אנו כי היסוד הגואל הוא – הפריון… זה גם מקור הכמיהה לקרקע, אשר דיברו עליה יהודים טובים בשם עם נודד.

הוא ישב בכסא, בהיר־שער וקמוט־פנים, כשעיניו מימיות ואינן משקפות אלא מעין בכיינות אילמת. הוא לא דיבר אלא הקשיב לקולות המשוחחים ורק מפקידה לפקידה היה מנענע בראשו, למילה מובנת, מקמט את לחייו הנפולות ומעיר בלשון־עילגים לבעלי־הבית בעברית, כשהוא נכון בכל רגע לקחת חבל בפרט מפרטי הבית השונים. ובעלי־הבית – מארחיו – כבר התרגלו למציאותו, לשאלותיו, לתשובותיו, להתעניינותו בחייהם. תוך המגע היומיומי נוכחו לדעת, כי אמנם בודד הוא. נפש גלמודה ורצוצה. גופו חולה וטעון ריפוי מכמה מחלות וליקויים. אך הרוח – מתחת לקליפה הגופנית החלשה – פגומה עוד יותר. האם פלא הוא? – אשתו אבדה בהיותם גולים ועמה גם ילדתם – אין יודע את גורלן. אין יודע עד־מה מגורלם של כל האהובים – רק הוא האוד המוצל מאש – והעינים המימיות מתכסות דוק לח מיד…

אכן, קשה היה לנחמו ולפיכך הניחו לו להתקשר לבית, לתינוק, לאורח־החיים. רצה – למד מלים עבריות מהשגורות ביותר וגמגם בהן כישר בעיניו. רצה – יצא לטייל עם התינוק וציית לכל בקשותיו ורוגזותיו של זה. – רצה הביא מתנה לילד, שיחק עמו “ברוגז”, התפייס עמו ושוב נכנע לו – השתעבד משנה משהיה משועבד לו קודם. – “היום עשינו כבר שלום” – סיפר והשתעשע, נהנה, הביט בעיניים מסבירות על מארחיו וידידיהם.

והללו צחקו. לכתחילה לא הבינו מה קשר קשר אורחם הזר לחייהם, אך מעט־מעט השלימו. סיפרו בגורלו של זה והחלו להרגיש עד מה רע ומר לו. ביתו נהרס, מולדתו חרבה, תקוותיו – – ניצוץ תקווה אחרון כבה, לכאורה, בחייו. אנה ילך? – – אנא ישא את נפשו ללכת? – טבעי הדבר, כי באשר מצא בני־אדם טובים, מיהר להתקשר אליהם וראה בהם את ידידיו.

– התרגלנו. – סחו בעלי־הבית וזרקו מבט לעברו, כשהוא מחייך גם הוא, פשתני בכסאו.

אכן, טיפוס סלאווי. מהיר להתקשר וקשה להיפרד. מדי יזכור כי עליו להיפרד ביום מן הימים, כי ריפויו ייגמר והוא יבריא, יישלח שוב לשירות – והתקדרו פניו בהבעה מעוררת רחמים. אנה ילך – לא איכפת לו. לגבי דידו היינו הך – אם לאפריקה האקוואטוריאלית או לאסיה התיכונית – אך בלעדי אלה, שנתקשר אליהם, מה יעשה? – – אכן, הוא יכתוב אליהם. יודיע. יקיים קשר. ובראש לכל ישתדל להעבירם אליו, כדי לשמרם מרע. ואשר לארץ מולדתו שוב לא ירבה לחשוב – זו אינה קיימת בעולם.

מתבוננים הכל ברגע של שתיקה לפניו של זה ורחמיהם הומים – – משום־מה חולף לנגד עיניהם אותה שעה פלג נחל מתפתל מתחת לגשר־עץ קטן. מרחוק – מעברו האחד של הפלג – חוות אחוזה לא גדולה עם כלבים וסוסים וגני עצי־פרי; ומהעבר השני – מישורי אפרים ירוקים, ספק כבולים במים, ספק מצמיחים מרעה־אלוהים בלי גבול. ומסביב השדות, שדות תפוחי־אדמה ושיפון של אכרי הכפרים הללו – האכרים לבני־השער מגזע סלאווי.

“זו פולניה” – – נזכרים היושבים אותה שעה ורואים במימי עיניו של הזר את שמי הארץ הרחוקה על צבעי־מימיה ואפרי השחת שבה, על אחוזות “הפריצים” והכפרים המובדלים שבתוכה.

אותה שעה הם קורעים את עיניהם ושואלים לפתע את עצמם: מה קרה לו לאדם זה ומי הוא? מאין בא הלום ומה טיבו האנושי לבסוף? – – האם ככל אדם נכרי הוא לגביהם או שמא יש איזה קשר ביניהם – קשר שלא בא ביודעים ואף־על־פי־כן קיים – – כן שואלים הם ונזכרים, כי גם הם מאותה ארץ באו. מבסמוך לה, מגבולותיה, מירכתיה, מתוך־תוכה. מארצות הסלאווים באו. ממדינה זו שלו, שאינה מוגמרת.

– אמור נא, אחא! – באים הם עמו לידי שיתוף־לשון בשפת־האחות הסלאווית הגדולה ושואלים בסקרנות – מה ראית בדרכך חוץ מחורבן והרס של מולדתך?

– מה?! – מתעורר הלה בקנאות מדכדוך אבלו ומישיבתו האדישה כנכוש־נחש – מאום לא ראיתי, כי אין מה לראות! רע שבעתיים בארץ הסלאווית הגדולה מבארצי אני! אם שם ייקרא לכך בנין ואושר, כי אז היה אצלנו גן־העדן!

למראה המעבר הזה מיאוש לקנאות נפרזת, מחייכים כל היושבים באין־רואים. סוף־סוף אין אדם נתפס על אהבה המקלקלת את השורה. את מולדתו יאהב – וחסל. ואף־על־פי כן הקנאות למה? – – אש הקנאות הזאת? – –

לא באו עליו בשאלות. נזהרו, אך מסקרנות כבושה הוסיפו להביט אל שער־הפשתן שלו, הקלוש, הדהוי. משום־מה הבינו לפתע, כי מעין אדם בלתי־מוגמר ישב לנגד עיניהם. לכאורה, מדבר ומשוחח תוך הלך־מחשבות שקול – ואף־על־פי־כן יושב בסתר איזה שד ומקלקל את השורה. לכאורה, מתגבר ומבליג ומשים עצמו אדיש למדובר תוך המסיבה בשפה זרה, ואף־על־פי־כן מציצה איזו קובלנה מתוך אדישותו.

“מדוע אתם מסיחים בי? – ישאל קלסתר פניו בקובלנה – ואתם רואים לפניכם אדם בלתי־מוגמר. אמנם פולני אני, אך לא זה הפולני העתיד להיות, כי אם כפי שהנהו במחצית הדרך. אצלנו – הפלג אינו נופל עוד לתוך הים והמדינה אינה גובלת אלא באומות חזקות ממנה. המתינו עד שנתגבר – ואז נגלה כוחנו.”

כן, נדמה, ידובבו פניו בלי אומר ועיניו מביטות אותה שעה נכחן. הרי גם הוא יודע, כי היושבים עמו בזה לא זרו לו מעיקרם. הם הם, שהקדימו להחיש להם מפלט מתחום ארצו ובארץ זו וכעת הם – מארחיו. הם הם היהודים שינקו עמו מחלבה של אותה ארץ, שנהרותיה אינם נופלים לים ושגבולותיה מטושטשים בין עמים גדולים; הרי שינקו בעל־כרחם את הצפייה הזאת לתוך דמם, לאמור: חכו… המתינו… עדיין איננו מוגמרים, אף שיהודים אנחנו.

מעין רגש הבנה משתרר בין היושבים ומבחן אילם חולף בין עיניהם. הכל בוחנים אלו את אלו: מה אנו בעיני הזר הזה? – – מה אני בעיניהם? – – סוף־סוף מה הוא המבדיל בינינו? – – מה למדו בינתיים אלו, שנקלעו תחילה לעולם אחר? – – מה ילמד זה, שיצא כעת לנדוד ואך זה התחיל את נדודיו בארצות־תבל? –

שאלות כאלה ודומות להן חלפו בראשיהם של היושבים, אף שאיש לאיש לא הביע אומר. הכל העתיקו את עצמם אותה שעה לארץ אומללה, שנדרסה ונרמסה על יושביה ועל רצונה לחיות. הכל ראו לנגד עיניהם בשעה זו את אלפי הפרצופים הנודדים בכומתות הצבאיות ובלבוש־החאקי הבהיר ובהם חרות הקמט הגאה המכריז כלפי חוץ: חכו… המתינו… לעזאזל… אלמלא התבוסה, כי אז הייתם רואים אותנו… אותה – את ארצנו – בשלימותה…

אותה שעה נשתתקו הכל ומיאנו לחדש את השיחה, כי מכשיר הראדיו דיבר. הוא סיפר על הודו ויוון, על גרמניה וצרפת דיבר. – – מה? מה? – הקשיבו היושבים והטו את אזניהם לשמוע. – הפציצו… הפילו ופגעו… – סח הראדיו באזניהם והניח את דעתם למחצה ולרביע. – – מה?! – מה?! – – זקף פתאום גם הקצין היושב דומם את שתי אזניו ושאל לשפה הבלתי־מובנת:

– ווארשה! – הכריז הראדיו ופסח ועבר מהר.

כיסה הפולני בשתי ידיו על שתי עיניו ונשאר דומם. הוא מיאן לחקור לפרטים שבאו – הוא רק הרגיש מחדש מעין חבלה בגוף – – שוב פגעו בה בנפש מדינה זו שלו, שעדיין לא באה לידי גמירה. מכה נוספת לבל תרים את ראשה – – אהה, מי ירחם ומי יחמול עליה? –

הוא כיסה את שתי עיניו והיושבים תמהו: רגשנות יתירה זו אך סלאווית היא! ודאי – שאפשר להבין ולשער… קרובים ואהובים… מולדת… אסונות ופורענויות כאלה תוך זמן קצר ביחד עם תלאות ונדודים. הללו עשויים להעכיר רוחו של בן־אדם ולהעבירו על דעתו. ואף־על־פי־כן – זעזוע כגון זה לשמע השם בלבד, בכי ודמעה לפליטת קריאה בלבד – האין זו ילדות – ילדות שמעבירה מאדישות לקנאה נפרזת, מקנאה נפרזת ליאוש, מיאוש לבכי? – – האין בזה משום ילדות אם יעבור אדם לפתע מיוהרא נפרזת אל שפל רוחני לעיני רואים? –

הרגישו הנוכחים מעין אי־נעימות קשה וקמו ללכת. לחצו את הידיים וגם לזר שביניהם לחצו את היד, כמבקשים לומר לו, שיתנחם ואל יהא בהול להוואש. והוא אף הוא כבר התאושש והצטדד ביניהם, קיבל עליו לשמור על הילד הישן עד שיצאו בעלי־הבית ללוות את אורחיהם – – “אבא”, “אמא” – אין דבר… הכל עליו… הוא כבר ישמור על הפעוט, אף שהיה עמו “ברוגז”.

– הרי הם “ברוגז” – סחה האם בהנאה מעריצותו של פעוטה באזני¹ אורחיה, בהיותם מהלכים במדרכה.

– “אבא” – קרא כבר האורח מחלון הבית, בהיותו נצב, על משמרתו שמח וטוב־לב ולא ניכרו בו אותות העצב – האם לא השארתם שמן במטבח, כדי למרוח את סנדלי הילד הקשים?

אין חולק כי עזריאל היה גיבורה של שפיים. כתף רחבה וחזה בולט, קמט של בן־חיל בלחיים וניצוץ בעין מתעצמת – מה עוד יידרש בין אנשי עבודה צנועים, אשר נעוריהם נוקשו מכבר בעמלם? היה עזריאל מהלך איפוא בהכרה של יתרון־כוח בשפיים ונערה חלוצה שבאה מקרוב קרעה עינים למראהו – עינים שחורות־חמות – ופלטה בהתפעלות נשמעת: אך זה בחור בן־חיל! ־ ־ בין הגיעה קריאה זו לאוזן עזריאל ובין לא הגיעה, כתפו היתה מתרחבת מאליה וחזהו מתעגל משנה, קמט לחיו צוחק ועינו נוהרת, כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – וחסל.

ואם חכמי שפיים דרשו על דרך ההיתול, כי בעזריאל נתקפח במקצת המוח על חשבון הכוח או על חשבון החומר לקתה הרוח… לא נתווכח עמהם; – אך בשבת עזריאל רכוב ועל שכמו רובה – אצל מהודו על המקום; על אחת כמה וכמה בצאתו דוהר לחוץ או בעלותו בהר לעיר – אשרי העין ראתה בכך!… רועה־צאן מהשדה הביט אחריו ביראת־כבוד ומחמר נטה הצדה מהשביל בפני עזריאל הרוכב. אין צורך לומר, כי בתי העיר הענווים והשפלים אשר בהר – בתי אחינו נמוכי־הרוח, הם ויושביהם הוותיקים – לבשו עוז והתאוששו לאמור: עלה אלינו עזריאל מבני־החיל ב"קבוצה" והוא המרים את כבודנו שהושפל בעיני הערבים שכנינו.

ניתנה האמת להיאמר, כי החברים לעבודה במשק, דעתם לא היתה נוחה בכל ממנהגו של עזריאל, כאנשי עבודה בדוקים לא היה לבם נתון ליתרונות שבראווה. החבר מגד, המהלך שחוח אך גיבור לזרוע, הוא החוגר שק למתניו בימי זריעה ומפזר ממנו חפנים־חפנים רבים של גרגרי תבואה, כשצמדי בהמות חורשים אחריו, נחשב בעיניהם יותר. חבר חביב, אשר שם מומחה קנה לו כבר בדיש והיה מערם את הגדישים בגובה רב, – היה לדעת־כל שני במעלה למגד. ואבן־חן שהבין בגפן וידע פרק בהרכבת הזית, השכיל לגזום בענפים ולחשב מה רווח יש לשים בין נטע למשנהו – כמוהו כשלישי במעלה בסגל החבורה של אנשי שפיים.

ועזריאל? – בהלכות המשק לא התעמק ואם נשלח לחרישה הרי הבהמה חרשה, אך מעדר לחפור בו לא נחשב לפי כבודו. לא שלחוהו אל האקטליפט ביער או אל הגפן והזית במטע; אף לשתילת ירק בגן לא נראה כוחו יפה. לשמירה הועידוהו רוב ימיו, כי בה נודע כוחו. אמנם השמירה היתה ב"תור" ולא מקצוע, אך משום־מה נמצא לרוב עזריאל שומר. אם עבד והחל קודח – נשלח מיד להחליף כוח בשמירה; סיים את שמירתו משום קדחת והחל שומר להבראה; סיים לשמור להבראה – ובא תורו לשמור… ואמנם שמר והחלים מהקדחת, נאנק והתאנח לאחר שינה ביום, אך בבוא הערב התחדש כוחו עמו ובהיותו חוגר את אשפת הכדורים – רחבה כתפו וקולו צלל, כי היה יפה לשמירתו והשמירה יפה גם לו.

עזריאל שמר ועל הנשק תפארתו. אמנם בארץ היו מצויים לרוב תופשי־הנשק – הערבי כבדווי ועמהם גם היהודי. כלי־הנשק מאז ומני קדם נחשבו בזה בעיני הכל, אך אנשי שפיים בעבודתם לא ראו את כלי־הנשק כעיקר. החבר מגד היה מטלטל אותו בדרך או בשדה רחוק, בטלטל אדם מקל. החבר חביב, אף שהיה מעורב עם הבריות ונושא־ונותן עם שייכים בסביבה, אף הוא בגפו היה יוצא ולא נשק בידו. אין צורך לומר, כי אבן־חן היה פוקד שבע פעמים על הזהירות בנשק פן עלול כדור שוטה, חס־ושלום לפגוע פגיעה רעה… ואיזהו כדור שאינו “סוטה”?…

נמצא, כי לא היו האנשים אנשי־קרב מעיקרם וגם בזאת נבדל עזריאל מהם. בנשק יש משום הידור – הגה עזריאל בפנים לבו; יש ברובה משום הדרת־פנים – חשב. ואפשר כי מטעם זה בלבד היה מהלך חמוש לצורך ושלא לצורך, לתפארתו שלו ולתפארת המקום. וכיוון שאין משגיחים במשק אימתי חבר חמוש ואימתי אינו חמוש – לא נתנו אנשי שפיים את דעתם על העובדה, שנמצא אחד בתוכם, אשר חיבה יתירה נודעת ממנו לנשקו – עד שחל אותו ליל־שימורים – ליל נשף בשפיים.

ולא היו תמהים גם בערב זה, כאשר ישבו בנשף חג במסיבתם, ליל חג נדיר אליו הוזמנו גם שכני שפיים, – ועזריאל נכנס והנשק על כתפו. נשף חג – הרי אנשי שפיים בלי הבדל של ותק לובשים חולצה לבנה ורוחצים את פניהם עם ערב; עושים את שערם בעודו רטוב ונוצץ ממים, מתכנסים ומחכים לארוחת־הערב המיוחדת. אכלו את ארוחת הערב והסתופפו במסיבתם עד התפנות השולחנות ואז גם סדר נשף בא על תיקנו. לוגמים כוס יין ומקנחים עד שהתבסם השכל והתחמם הלב. אחד משמיע דבר היתול ואחד מילי־בדיחה – מי בעל־נפש, ולו שומר בשמירתו, יעצור לעמוד בחוץ ולא ייכנס פנימה ליהנות גם הוא מחומו של נשף?

כדבר הזה אירע בנשף האמור. החבר מגד לא התהלך עוד שחוח, כי שפתיו השתרבבו בעליזות רבה ועיניו שוטטו כשני שועלים פקחים סביב. החבר חביב שוב לא זכר בשעה זו, מה בין גדיש לבין ערימת תבואה פשוטה, כי סלסל את שפמו תוך ישיבה אך עדיין לא נכנס למדרגה של התבסמות. ואבן־חן, אף שנהג נזירות מיין ומשאר תאוות רעות של האדם, פלט דברים שבקלות־ראש ולא מענין עצים ונטעים דווקא. נמצא, כי הכל שרויים באווירה של חג ואמרו מפוייסים לעזריאל דברים כבושים.

־ עזריאל, עצור ברוחך וחזור בך בנשקך אל השמירה. – יעץ לו בלשון נוחה החבר מגד.

־ אם שומר אתה מקומך בחוץ. – פזלו אחת הנה ואחת הנה גם אישוניו הבוערים של החבר חביב, כשהוא מסלסל את שפמו מחדווה פנימית על כוס היין המשמח ואינו חושש מטוב ועד רע.

־ לו בקולי שמעת, עזריאל… – הורה גם אבן־חן כאיש־משפחה זהיר לצעיר ומופקר ממנו – כי אז לא טובה העמידה בדוחק זה והנשק בידך. לא אפתח פה לשטן, “חס־וסלום”, אך לא יבוא אדם ב"נסק" למסיבה.

שמע עזריאל שידולים אלו, שידולי נועם ושידולים בלשון חשש, ונתמלא לבו מידה של יהירות… משמע, כי חוששים הללו לנשק ומתיראים קצת ולכך מזהירים עליו… ולא עוד אלא ראה את עצמו מעומד בתווך ועיני הכל נשואות אליו – נערה חלוצה מביטה עליו בהערצה דוממת… נשף החג היה למסיבה נרגשת והוא עצמו נעשה מעין מרכז – נתבלבלה דעתו עליו.

־ הבו לי כוס יין. – היה מעגל חזהו ומשמיע בקמט לחי של בן־חיל, בניצנוץ עין של גיבור.

־ לא יינתן לו יין כל עוד הוא שומר. – השמיע את דעתו החבר מגד בנימה של תוקף.

־ עזריאל, מקומך בשמירתך. – התיז כלפיו החבר חביב ניצוצי־עין עליזים

־ יין?! ־ ־ חס־וסלום חס־וסלום… – בא לכלל ריגשה וזעזוע אבן־חן העניו והשקט והרעיד כולו כדרך “אדומים” שרגזנים הם, והחל מחליף מרוב התרגשות את “ש” ב"ס".

־ ראו נא בשל מה רגשו… ־ התרברבה רוחו של עזריאל והיה מרחיב כתפיו כשוחה במים עמוקים – בשל כוס יין! ־ ־

ככל שגדלה הבהלה סביבו רהב לבו יותר… האם עברו חום הציבור הזה כי ראשו עליו סחרחר או שמא רגז גם הוא, כי עשאוהו מין טירון שאסורה לו אחיזת נשק בציבור ולגימת יין?… חש עזריאל כי שוב אינו יכול לסגת בלי להעטות על עצמו כלימה. בזה עומדים עליו אנשי שפיים ומגלגלים את עיניהם מפחד ובזה אורחים ממשקים שכנים נצבים עליו ־ ־ היה שקט מסביב, כאשר התפשט והלך קמט־לחיו של עזריאל ומראהו מכף רגלו עד קדקדו אומר: יחיד כנגד הרבים! ־ ־ פנה לאחוריו לשעה קלה וחזר רהוט לאמצע המסיבה ושוב לא רובה אחד תלוי לו על כתפו אלא שני רובים.

־ הנני! – קרא עתה באזני כל והדהים את העומדים – ומי יאמר לי: צא?! ־ ־

הפך המעשה למין בריונות קשה לגבי העומדים. הללו היו שרויים בחגם על פי דרכם ולא היין עצמו אלא מראה היין היה די לרומם קצת את רוחם, כדי רינון של קטעי זמר ורקיעת רגלים. הללו מדרכם היה להתגפף בשעה זו עם שלהם ועם של משקים שכנים והשכנים כטוב־לבם מתגפפים ומיטפחים אף הם בעינים נוצצות ומערבבים את שלהם עם שאינם־שלהם… ולפתע נכנס אחד כבן־תשחורת מתרברב – שעה של שחוק מצא! –

החלה התמרמרות כבושה נותנת אותותיה. חבר חביב מהלך כה וכה – ספק מתנודד ספק מרקיד רגליו, אך קצות שפמו מסתלסלים כחוטים דקים ומזדקרים דרך איום. אבן־חן היה מרטיט בענווה ומגנה במחיצתו מעשי קונדס שיש בהם “חסס” ודברים שבבריונות שהם סימן רע לא רק לפרט כי אם לכלל… חגו לבסוף הכל כבטבעת הדוקה סביב לעזריאל והלה מסובב במקום עמדו: מי ירהב ומי יהין להגיע עד שני רוביו הממולאים?! –

־ הקץ למעשה תשחורת! – קפץ לפתע מקצה שולחן קפיצת־חתול החבר מגד בלי שאיש השגיח מאין בא, ולפת בשתי ידיו את הרובים.

החבר מגד… המהלך שחוח – ההוא זינק ועזריאל הודהם?! עתה היה המעשה כולו לפלא מתחילתו ועד סופו… בריונותו של עזריאל על שום־מה באה ורפיונו של הציבור סביב עד לחולשת־דעת מחפירה?… זו קפיצה זריזה של החבר מגד שהעידה, כי יש שאר־רוח באנוש… ומעשה זה מעיקרו של בחור חמוש בשני רובים בחדר צר מהכיל את כל קרואיו – חדר בו נפלט לימים כדור שוגג ועבר בקירותיו החוצה ורק בדרך נס לא נפגע בו איש! ־ ־

־ אך מעשה שטות הוא.. – נשמעה מיד התאוששות.

־ אך זינקת, חבר מגד, זינוק זריז – ח־ח – נאמרו גם דברי שבח.

־ ואני לא חשבתי מאום… לא עלה על דעתי… – היה עזריאל טוען וניצוצו הועם, לחיו התפשטה מקימוטיה. – באמונה כי לא אדע על שום־מה הרעש? ־ ־

חברי שפיים לא היו נוטרים גם הם לחברם, ששני רוביו מוטלים לפניו על השולחן. עדיין הביט החבר מגד כה וכה בעינים זועמות כשני שועלים קטנים, אבן־חן היה מחליף “ש” ב"ס" מהחשש אשר עבר עליו והחבר חביב יצא כבר מכלל סלסול שפם שקט והיה מרקיע ברגליו באש גוברת. שכני שפיים דרשו אותה שעה כטוב־לבם בשבחם של ישובים ביהודה ובגליל ובכל הארץ והחבר חביב אך בשבח שפיים דרש… הללו קוראים ומכריזים: אל יבנה הגליל… והוא עונה לעומתם: אל יבנה שפיים…

־ לא חשבתי כלל… ולא עלה על דעתי… – עדיין עמד עזריאל נבוך במידת־מה אצל הדלת והמזוזה.

־ כן לא ייעשה במקומותינו. – שרבב לעומתו את שתי שפתיו מקצף ערמומי החבר מגד, אשר שב להלך שחוח.

־ ח… ח… החבר עזריאל… ברובים חשקה נפשו… אל יבנה שפיים! – היה מכרכר חביב בדבקות גוברת.

־ נו־נו… למען השלום… ולמנוע סערוריה… אל יבנה את ספיים…־ התערב גם אבן־חן שרוגזו שכך ורדף שלום, שמח וטוב־לב כי השמחה הושבה כבר על כנה…

־ ושבו החיים למסלולם למחרת. החבר מגד מבעוד שחר חגר שק לזריעה במפולת־יד, כיוון שנזדרז לזרוע עם הגשם. חבר חביב עדיין היה מתפכח מיינו, כי לא היתה גורן וגדישים חדלו, אף כלי הדייש הוצפנו לימים יבואו במחסן. אבן־חן חזר מפוכח לכרם, כי יין לא שתה והוסיף לדרוש בשבח הבור העמוק לנטע – כי ככל שעומקו גדול כן גדולה הנאתו לשרשים רכים וליונקות הללו. שבו איפוא הכל למנהגם ואמונתם, בין צדקו בכל ובין בחלק, ורק עזריאל היה מהלך למחרת כשראשו סחרחר –

־ אין זאת כי הקדחת באה… – היה משמיע בחיוך שבמבוכה ומרחיף את עצמותיו.

־ הנה תבוא כבר בפעם השלישית… – רמז בקול נשמע לעומדים סביב וקמט בלחיו.

אפשר ובחורה חלוצה לבה המה גם עתה מרחמים למראה הבחור דנן, שהוא בן־חיל וקודח. אולי אמרה לו גם חובשת אשר לב רחום לה כי ישכב בחדרו ויקבל כינין, אף היא תשביח את מזונותיו בחמאה ובביצה ובמרק־עוף כראוי לאחד קודח. אך השאר – החבר מגד היה מפזר זרע, וחביב מרקיע רקיעות קלות אף באין היין לפניו; אבן־חן נצב בודד בכרם, חופר בורות בלי לזקוף את גבו – חפור והלוך בלי־הרף… ועזריאל אשר שכב וקדח בינתיים כאוות־נפשו כל הימים – שב מעט־מעט בלילות לשמור, ושוב נאמר עליו בצדק: אך זה בן־חיל! ־ ־ והוא גם הוא עינו נוהרת כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – ומי ישווה לי? –

אם משק שפיים כולו היה נסוך עצבות של שדות בשלים, הרי אחת הדמויות שטבעו בו חותם עצבות בפנים היתה צפורה. דמומה וצמוקה היתה ורק עיניה השחורות דובבו ולחשו, קומתה קטנה כמו קופלו בה רגשותיה ללא־מוצא, ועם זאת שקטה בהליכותיה ומפליאה בצחותה. אם במטבח עבדה לא ניכר רבב בלבושה – ואם ללול סודרה לעבוד חגרה מבעוד שחר סינור לבן ושבסה לראשה שביס לבן משנה. בכה ובכה עבדה דמומה ותנועתה זריזה, אך אותה רוגזה כבושה שלחשה מתוך עיניה היא שהיתה מקשה על הצעירות ממנה שעבדו במחיצתה. – צפורה – יש ותאמר לה צעירה שבאה מקרוב למשק ולחייה מסתמקות ברעננות של גילוי־לב ושיחור טובה – מדוע תהיי רוגזת והרי משמשת את דוגמה בעבודתך וממך אנו לומדות…

– צפורה, אמרי… – העתירה עליה צעירה שניה, ששאפה במיטב יכולתה להיות פועלת ראוייה לשמה – שמא לא הלבנו את הקירות שקדרו משחור או שמא לא שפשפנו את הרצפה היטב ועבודתנו אינה מניחה את דעתך?

וצפורה מחרישה על גבי דוודיה וכליה במטבח. אפשר וברוב רחשי לבה הפנימיים לא שמעה את הדוברות אליה… אפשר אמרה בלבה, כי שאלות אלו של נערות אך מעידות על תמימותן שהיא נחלת גילן… ואם שמעה גם שמעה את השאלות אף רצתה לעודד את המתלמדת בדיבור נוח, הרי בינתיים נטרדה דעתה הקפדנית בדיסה המתבשלת שמא תקדח ובמרק שמא לא יהיה מוכן לארוחת־הצהריים – נטרדה ושמחה לאותה דאגה יומית אשר הסיחה מהכל.

כן היתה עובדת מחרישה – יום יוצא ויום נכנס. רוגזת רוגזה כבושה עת נשמעו טרוניותיהם של האוכלים על המרק החדגוני ויש ומקישה בכלי כאשר הטרוניה הפכה לקובלנה נשמעת… אם עלו הדברים עד לדיון־ערב, הקשיבה דמומה גם אז כמו דמעה כבושה הוסיפה לדכדך את דמותה שנצטמקה והלכה בלאו הכי. בתום הדיון קמה עם הקמים בלי אומר ובהתפזר החברים, הללו בכה והללו בכה, מהם ביחידים ומהם בשנים – נראתה הולכת בחשיכה, נבלעת בצעדתה החרישית בלי השמיע קול –

ייאמר מיד, כי גם המתלוננים והרוגנים לא היו חסרי מצפון. הם היו משמיעים את קיטרוגם, כאשר נתכנסו “חמים” או “קרים” מהשדה ועדיין הדיבור הגס עם הבהמה שגור על לשונם – דיברו קשות עד ששברו את רעבונם בלחם ובגירוף בתרוודים מקערות המרק או הדייסה… מיד שכחו את בקורתם העוקצנית והיו אומרים כמתחטאים: נראה, כי צפורה עייפה מעבודתה ואנו הכאבנו לה… אפשר הגדלנו את מתיחות נפשה ולא נתנו את דעתנו… מוטב שתצא לזמן־מה מן המטבח ותעבור לעבוד בלול – כי אז יונח לה במקצת. – כן היו גומרים בדעתם, בלי שנדרשו לך, כי נוחים היו העובדים הללו, עם שכבדי לשון ונימוסים היו.

וצפורה שומעת ויוצאת כדרכה בלי אומר אל הלול, צחה ונקיה מכניסה את הביצים עם ערב, דואגת במסירות למזונותיהם של העופות המטילים או לטיפוחם של האפרוחים הנדגרים – ולא ניכר בה אם נחה דעתה ואם הוקל לה ב"חצר" מן המתיחות בה היתה שרויה בעבודתה בין הבריות.

קרוב לוודאי כי בסוף־דבר היו מתרגלים הסובבים ומקבלים את העובדה של חברה דמומה, המסתגרת והולכת מעל החיים הסובבים אותה. יש לזכור כי הדברים חלו על החברה במשק עדיין לא יוצבה וחילופים התחוללו בה “חדשים לבקרים”. זאת ועוד: חומר אנושי צעיר היה במתחלפים ומה להם – לצעירה שבאה או לצעיר מקרוב הגיע – כי מהלכת ביניהם עובדת קשישה ומחרישה? – אפשר גילה הפך למחיצה או אולי בדידותה סגרה עליה… וכאשר אירע מעשה וחברתה האחת לוותק נישאה לבסוף לאחד החברים הוותיקים – הרי לגבי צפורה ניתק בשקט גם החוט האחד הזה.

מטבע הדברים, הסיחו צעירים את דעתם ממנה; והוותיקים בידוע כי מרוב ותק נעשו קשים ואדישים יותר לזולתם. הימים חלפו וצפורה נשתכחה כמעט, אף היא עצמה גרמה כי ישכחוה. לכאורה, מספר הבתים במשק נער יספרם וכל אחד מהם נבנה בזמנו באותה מתכונת מצומצמת, שלא היו לפיה אלא שני חדרים בבית האחד, העומד בריחוק־מה מהשני. אף־על־פי כן אילו בא שואל למקום צפורה ומשכנה – ספק אם היו יודעים להשיב לו על דרך הוודאי – היו מביטים לפתע נבוכים על בית זה שמגרש קוצים לו ועד שני שכניסתו היא מאחור והיו אומרים בגמגום־לשון, כאחד התמה בעצמו על חידה זו: צפורה… כן… חכה… אפשר בבית זה… דומני… הבה ואשאל…

כן נתקבלה גם עובדה תמוהה זו על דעת אנשי שפיים, שלבם נעשה גס במרוצת הזמן בכמה דברים תמוהים לגבי זולתם – עד שבא גל חדש של כוח־אדם צעיר ורענן, פרץ וערער הרבה דברים תמוהים שקנו להם קבע במקום. צעירות גרמו כי באו אחריהן צעירים. הקירות לובנו עתה משנה, כדי ליטול מקדרותם והרצפות מורקו פי־כמה בידיים חרוצות; – ואם לא די היה בפרטים קלי־ערך כגון אלו – הרי שדות הקמה המבשילים סביב ושמי הקיץ הלוהטים קיבלו משמעות אחרת.

קוצרים קצרו מבעוד בוקר אי־שם מרחוק ומובילים הובילו ־ ־ החלו נושרות שבלים מלאות ברחוב שפיים בדרך אל הגורן, שם פורקו באלומותיהן. נתאוששו מומחים שבוותיקים להעמיד הכן מכונת־דיש כתיקנה וצעירים גילו תנופת זרועם בזריקת אלומות אל הגדישים. שוב לא היו עוד חברים פנויים לסנוט בחברותיהן, כי לא האריכו שבת במטבח – לשדות והגורנה נחפזו. וכיוון שניתמר אבק־הזהב מעל הגורן, בה שאנו תופים של המדושה, דומה כי רוח אחזה בכל אנשי שפיים להיות מתנופפים ככנפי המאלמת, ונעים־זעים כתופים וככברות של הדישה.

– הו, עבודת גורן זו, המסנוורת את העין כאבק זהב! – סמקו חיי הצעירות שפלשו עם הקהל לעבודת הגורן.

– הו, להט זה המפסיק את הנשימה ונתקע בפה כאותה אש צורבת! – גנחו אף השתרעו לפתע אפוסות־כוח תוך גדיש, כששפתיהן פתוחות למחצה וחזותיהן הצעירים מתרווחים מאפס־נשימה.

– האומנם עבודת הגורן הוחלה כבר אצלנו? – לא התאפקה ובאה חברה נשואה, שתינוקה על זרועותיה, והביטה בעין שובבה גם היא על התכונה סביב.

– אכן, העבודה החלה, – התיימרו מיד מניפי האלומות במלגזים הנוצצים ועגלה שהתרוקנה מן העמיר חזרה ואצה בשקשוק אל השדה.

– משמע, עבודת הגורן בעיצומה ־ ח־ח – – האפיר עתה שפמו של חבר ותיק וגילה שיניו בחיוך רחב, כשהמכונה תופפת והאבק עולה וקלשונות מתנופפים בלי־הרף – הב־הב עוד אלומות! –

וצפורה? – היא לבדה הוקירה את רגלה מבוא, עם שלא נעלמה גם מעיניה התכונה – לא יכלה להיעלם. אפשר כי מאשנב חדרה הציצה וראתה במתרחש – בצעירה מקרוב באה וממנה למדה לראשונה את העבודה אצל הכירה ־ עתה עלזה נפשה לקראת האלומה… כן חברתה של זו החיגרת ברגלה – אך שפתיה מלאות וקווצות שערותיה זהובות… שתיהן שאלו למוצא־פיה ככל תלמידותיה לפניהן – למדו פרטים של עבודת היום – ורק עתה נוכחה לראות עד מה דלים הם לעומת שמש מזהיבה וגדישים מזהיבים לעומתה! –

– צפורה, צאי גם את אתנו לשעה אל הגורן ולא נהיה כמבלות ימינו תמיד במחשכים – שידלה אותה הראשונה מבעוד בוקר בחיוך ערב וצופן כיסופים כמוסים.

– בואי, ודי לנו בסירים היום! – פרצה אחריה חברתה החיגרת ברגלה, כשלחייה משולהבות כאותו תפוח שהבשיל והעלה סומק בלחיו.

– לכנה… לכנה… – לחשה צפורה בחיוך חיוור או אולי לא אמרה דבר, אך להראות להן רצתה כי אין בליבה טינה עליהן.

– לכנה אם נפשכן כלה לעבודת הגורן, אני לא אלך. – הוסיפה בתנועה קמוצה.

– צפורה, מדוע תקפידי עם עצמך… – חזרה הראשונה לחנן את קולה כמבקשת לשדלה – והרי כולנו כל־כך מכבדים אותך.

– צפורה, הסמיקה השניה משנה כמו ביקשה לחפות על תשוקתה – והרי אנו באמת רוחשות תודה על יחסך אלינו.

– כבוד… ותודה… – הפטירה צפורה חרישית או אולי רק כלפי עצמה השמיעה…

ובעד חלונה ראתה לאחר מכן כיצד זו משולהבת בעבודתה ליד התוף וכיצד חברתה נופלת ושואפת רוח בגדיש החם ־ ־ האם לא הפסיק לשעה את עבודתו מניף האלומות ונרכן על גבי הצעירה שמלאו שפתיה ־ ־ האם לא הלבינו שיניו־מלתעותיו של חבר ותיק מבעד לשפם שהאפיר ־ ־ כמו שתו העובדים סביב לצעירה הנחה להעתיר לה, תוך הרעש ואבק המוץ וזהב הגרגרים – גם נשיקת זהב? –

כבוד ותודה ־ ־ לחשה גם עתה בפני עצמה והזדעזעה לפתע – לו כבוד פחות ואהבה יותר! ־ ־ ועין לא שזפה בכסותה על פניה בידיה ובהזדעזע כתפיה הצנומות. אף אחד לא עמד במחיצתה כאשר נפלה־כרעה בפני עצמה על הסדין של מצעה הצח – מצע בתולים שלא ראה עוד גבר… אין זאת כי שעה ארוכה נתמשכה עליה דומיה זו באין־רואים… כאשר קמה ועיניה יבשות – היתה כבר אפלולית־ערב מסביב, אף קול הגורן לא נשמע – דומית־משנה אפפה הכל ואין שואל לה כמו אין מרגיש בהעדרה ־ ־ בשביס עבודתה לראשה עשתה בחדרה אנה ואנה, התקינה ולגמה משהו בתנועה שקטה – עד ששכבה דום על מיטתה – לוא ישאלו לה – היא איננה עוד ־ ־

אף נזדעקו למחרת בבוקר כי צפורה נעדרה. בלי לדעת מי ראשון הרגיש בהעדרה, גמרו לפתע כי בוודאי מסיבה מיוחדת נעדרה… פנו לעבר משכנה כמו נתברר לכל היכן מגוריה ובעד לדלת הפתוחה ראו את קצה מצעה הצח וגווייתה הדמומה עליה –

– אחזו בה האחד מקצה מזה והאחד מקצה מזה וטלטלו אותה שמא תתעורר. – כבר נטרדה סביב במסירות האחת שנהירים לה אמצעי העזרה הרפואית.

– טלטלו והוסיפו, אל תפסיקו, שמא לא איחרנו ונציל אותה. – וטלטלו בשנים – האחד מקצה הראש והאחד מן המרגלותיים. היו תמהים בפנים לבם עד מה קלה היא לטלטול. נזהרו מלהסתכל אל פניה הנקיים. אך תוך צפייה לא התאפקו הצובאים סביב וענו ואמרו זה אל זה:

– מה ראתה על כך…

– היא השקטה והדמומה…

– שהכל כיבדו אותה… פלונית באה והלכה, אך היא – היינו זהירים בכבודה תמיד…

לא התנערה עוד הגוויה ונישאה אילמת אל מקום מנוחתה אשר נועד לה בצל חורשת עצים קטנה ודמומה גם היא ־ ־ הקישו באדמת הקיץ היבשה, ותוך גריפה וניקוש אמרו: כיבדנו את צפורה… כח… זו הדמומה הענווה… אפשר ולא מצאה תוכנו אהבה, אך כבוד וחיבה מצאה – הך־הך…

וגבשושית עפר קטנה יותר משל גווית צפורה העידה, כי הלכה לעולמה בלי להשאיר אבל ומנחם אחריה.

כיוון שהשתוללה הסופה בחוץ והאיתנים חרגו מחרצובותיהם, אף נכנסה הקרה פנימה בעד לדלתות ולחלונות המוגפים וציננה עד לקצות האצבעות, קם יונתן חיימי ממושבו אצל שולחנו ופסע ועבר מעדנות לרשותה של יונה אשתו. שפשף את כפות ידיו, היישיר את קומתו והשמיע כלפי זוגתו בנעימה רגועה ופייסנית:

– התדעי, יונה… – אמר בנחת – בליל סופה כגון זה וצינת גשמים שזכינו לה לבסוף, לאחר תוחלת ממושכה של שלהי הקיץ, מותר לקרוא לה חופש – לנשמה –

– מה פירושו של דבר? – העיפה יונה אשתו מבט לעברו והיא מתקינה כבר את שולחן־האוכל הקטן לשניים, כיד הסדר הטובה עליה – אם לארוחת־ערב הנך מתכוון, הרי עוד מעט ותהיה מוכנה.

– ארוחת־ערב! – העמיד פנים מאוכזבות – מה רבותא היא.. שוב אותה פת שאינה מרזה ואינה מדשנת וכל־כולה לא באה אלא להאריך ימים.. – מה הנאה יש בה? –

– ומהי, למשל, אותה ארוחה של חול שהיית מתאווה לה? – היתמהה יונה, אף שניצוץ זה שנזרק בקרת הערב ישר בעיניה כשלעצמו.

– הייתי אומר משהו… אשר באמת לא אדע לכנותו בשם. – הודה יונתן חיימי שדעתו נעשתה זחוחה עליו יותר מהעובדה, שמשאלתו לא נתקבלה כתמהונית מעיקרה.

– אם אכילה חמה, הרי זו ארוחה ממש ואין אנו אוכלים שתי ארוחות ביום. בשר לא ייאכל אלא אחת ביום… – הפריכה יונה את דעתו בחצי־הפה כמו היתה נמלכת בו.

– באמת תם אני ולא אדע. – פשק את ידיו כמודה, שבמבחר המזונות המזומנים לו לאחד בבית, אינו זוכר משהו שנתכוון לו במיוחד.

– אם כן… שוב ביצה וגבינה – וחסל… – פטרה ונפנתה ממנו, אך הוסיפה כלאחר־יד – או אולי חתיכה מליח.

– או–א – נתפש משום־מה לפיסקה האחרונה כמו נתחוור לו העניין יותר – הנה זו נקודת־מוצא… מליח ו – –

הפסיק אך שוב היה ודאי לו, כי שאלתו אינה תמוהה מעיקרה כאשר חשב אלא – – מעין אדים חמים החלו עולים ממנה וממלאים את חללו של המטבח אשר הורגל בחומו ובקרתו.. אף מלטפים האדים את כל קרביו, כביכול, כשרוחו הולכת וטובה – אדי חום שהם מהבילים מקערה, שעה שקרה עזה ויבשה כובלת ומרתקת בחוצות – – אך יפה אמרת, יונה – קרא ופניו מבהיקים – מליח ו…

– אפשר… מליח ותפוחי־אדמה מבושלים. – פטרה אשתו כלאחר־יד, עם שבלבה החלה מנחשת עד מה השכילה בפעם זו לקלוע ולכוון לדעתו.

– תפוחי־אדמה… – היה יונתן חיימי מתהרהר ופוסע הלוך ושוב בד' האמות כמפתח את הרעיון שנתחוור לו לבסוף – התדעי? – פשוט מבושלים בסיר בקליפתם עד שפולטים הם הבל.. דהיינו: מתבקעים הם כלשהו.. משמע, מתקמחים בקערה.. ושוב אינך צריך להם אלא נגיסת מליח – כדי שיהיו הופכים בפה לעולם ומלואו – –

כן היה מהרהר והולך ומשתף את עצמו למעשה – כשתפוחי־האדמה נתגלו בסל ושופשפו במים, הוטלו לתוך הסיר¹ בביזוק מלח כלשהו… וכיוון שהאד החל עולה מאצל הכירה, נדמה כי אמנם התפשט והלך, גבר על הסערה המשתוללת ומטרות־העוז בחוץ.. פנים הבית התחמם.

– יפה… – מלמל כלפי עצמו בשפשוף כפיים – אך זה ענין לענות בו ושוב איננו בגדר אכילה שגורה גרידא.

– יהי כך… – דיברה גם יונה בנחת והיא עורכת את השולחן, מציגה את הכלים ובינתיים חוזרת ובוחנת מתחת למיכסה הסיר, כמו נידבקה גם היא בתשוקה שתפוחי־האדמה יהיו מבושלים כיאה וכראוי.

– זהו. – השמיע עתה יהונתן חיימי כשהוא יושב בהרחבת־דעת לשולחן ולפניו עדייו הצלחת הריקה – אין את עשוייה לשער מה היו לגבי אחד שכמותי בילדותי תפוחי־האדמה בחורף.

– מה פירוש… – הגיבה נגדו מיד, כלוחמת על שוויון־זכותה – גם אצלנו בימות החורף היו מקובלים מאכלים, שטעמם עומד עד היום בפי.

– אין הדבר דומה… – הפריך בעוז, כמו הענין כשלעצמו נעשה יקר לו, ותפוחי־האדמה כבר מהבילים בצלחתו, ובצידם נתח המליח – והוא שולח יד זהירה אך אמונה בקילוף הקליפה הדקה, שאינה קליפה למעשה אלא עטיפה דקה כשמלה לתוך הלבן – הקמחי־החם – – ח־ח־ הנה כך היו מקלפים אצלנו. – ממשיך הוא לדוש בו בענין. – –

– – האמנם רואה הוא גינון מיוחד גם בקילוף זה עצמו, כשהבולבוס יוצא עגול וחם מקליפתו על הקערה או אולי מצטרף לו ליונתן חיימי בשעה זו מעשה־מרכבה שלם ומיוחד, שהוא מלווה בלחן משלו ומתובל בצרור טעמים מיוחדים – – כי תוך מעשה הקילוף מצטייר ועולה לנגד עיני רוחו – ליל־חורף מפצפץ תחת ערימות שלג ושניהם יחד מרתקים בתים ורחובות, יערות, נהרות ומרחבים בחיבוק עז ומסמר עד להכאיב – –

– – כן בחוץ ומכאן הנעימות השורה בפלא של חום הבית, זה המפיג את האברים, משים לאל את עריצות החורף הצפוני אף משביע שובע חם את הקיבה – – ויונתן חיימי בולע את הבולבוס בעודנו חם, כמקיים מצווה אך גם כטועם בו שבעים טעם.

– איני מבינה מה להתפעלות זו… – מיתמהה יונה, עם שנהנית גם היא בשבתה לעומתו – וזוכרתני, כי אצלנו היו אוכלים ברוך־השם לשובע, אף נשתבחו בידיעת האכילה… אם של מאכל מחיטי־תירס עם שומן אווזים על גביהם, ואם הוסיפו שויסקים שטוגנו מהשומן שחומים, אך פריכים ומדושנים בפנים.

– זה הדבר! – נתפש יונתן חיימי לדבריה כמנצח – מה פלא כי אצלכם היו מידשנים על רוב טובה – וביסראביה שלך לא היתה דומה אף כלשהו לליטא שלנו ומודעת היא בכל הארץ! –

– ובכן.. – עמדה יונה בשלה, כשהיא אוכלת את תפוח־האדמה אכילה של חול – אצלנו כיוון שאשה היתה יוצאת ליום השוק, היתה חוזרת ואחריה “גוי” עמוס לעייפה מיני מכולת – ולא חסר דבר…

– מעצמך מבינה את, – סונט בה יונתן חיימי כמעמיד אותה על טעות קשה – כי חבלי־ארץ דשנים היו מנת־חלקכם שם, אך כלום גם ליטא כמותם! – ליטא אשר על תפוחי־האדמה חרפה ובאלה הצטיידה בשפע. פוד־פודיים בבת אחת, אף בערימה אל המרתף לקראת החורף ונחשב מיד גם עני כעשיר. ותפוחי־אדמה כיוון שישנם, מבשלים אותם בסיר אך גם צולים בתנור, אופים בקליפתם עד היותם משתחמים כרמץ.. ותפוחי־האדמה שבצלי בשר! – תפוחי־האדמה כסופגניות – – כלום יימנה מספר המטעמים מהם! –

– שמע נא.. שמע נא.. בכל אלה אין כדי חידוש אף לגבי אחת שכמותי. – נכנסת יונה בעל־כורחה ביריבות עמו תוך הגנה אמיצה כנגד ביטולו – מעשה מקשה אחד מחיטי־תירס, בין לאכילה חמה ובין לאכילת־נא, מנת־חלקו של כל אחד היתה אצלנו ואכלו לשובע. –

– זה הדבר! – שש יונתן חיימי להסתייע בדברים שלה לעניינו – היא הנותנת שכל־כולו של אחד במקומותיכם היה נתון לאכילה גסה לשמה – אך כלום בליטא כך? הרי תפוח־אדמה זה אם לא הגשת לו את המליח, זה שהוא ממליח מעצמו את פרי־האדמה – מה טעם היה כביכול באכילה כולה! – ולא עוד אלא החום המתפשט באברים למראם בלבד, החום הרך והמפוכח שהוא מטהר את הנפש ומחדד את השכל כאחד – – ח – ח –

– אך דברי הבל ומליצה, ואכילה היא אכילה. – פטרה יונה באמירה קצרה. אך יונתן חיימי שוב אינו מגיב, כי תוך האכילה בהנאת־משנה, ניתן לקרוא מעל פניו מה השתמע מדבריו – – כירה אשר שלהבתה כילתה בפצפוץ גזירי־עץ מבוקעים ויבשים מזה ותנור אשר חומו פשט בעד למגופותיו מזה. – ובחמימות זו נפשר הגוף, כמו לא ידע חרצובות² כפור – – זקן נאה וממולח אשר עצמותיו חולצו, גילה בחום את חריפותו על ה־"שוח" – – קרואים מהוגנים, שעסקיהם ביער ובכביש שבתו, נסובו במסיבת רעים על גבי קלפים – – ואילו דרדק שחזר מ"חדרו" ולימודיו במעיו – בורר לו פינתו בחום ושוגה בסיפורים של המקרא – – –

אותה שעה מסובים כבר לשולחן גברים, שפשטו בכניסתם את מעיליהם המושלגים וניערו כומתות פרווה חלקה או מסולסלת, הם מגלגלים כבר בקלפים על כוס התה המהביל.. אף נשותיהם כיוון שנעשות שטופות בקלפים גם הן – מיד הן משתלהבות והולכות ככל שמעות הכסף מצטרפות – עשיריה זהוב ורביע עד לרובל הכסף, שהוא טבוע בדיוקנו של הצאר. למראה זה עולה מזגן והרי הן מתקנטרות בחום. מתבלות בלשון־קללה שנעשתה שגורה בפיהן, תוך משא־ומתן עם “גויים” ביום השוק ו"גויות" בעבודת הבית, שאינם שומעים את לשונן: “מלך” זה קבורה יפה לו, כי לא בא במועדו… ו"בחור" זה יהפכו מעיו, כי אינה צריכה לו… – המ.. המ.. מלך.. מלכה.. מהכי תיתי.. – המהמו בעליהן כאותם דובים חורפים, אשר המסילות המובילות אותם בימות הקיץ לכרכים הגדולים הושבתו לגבי דידם ועמהן אותם עסקים סמויים ומופלאים ביער, כביש וקיבולת ממשלתית מהם יפיקו מחייתם – –

– – ואילו הדרדק המגודר בפינתו, כמו שת מחיצה סביבו בבל־ישמע וסיפור כסותו בבל־יראה – נשתכחו ממנו אותם אבות ואמהות מבוגרים שמעבר למחיצה, אף ה"חדר" הזעף־הדל אשר קרתו מוציאה את הזאטוטים חוצה אל מעמסי השלג שברחוב.. אל מגלשה רתומה לסוס והיא מחליקה בהדר, מהדקת מסילות חלקלקות כשהזוגות מצלצלים בקצב בצווארי³ הסוס הפולט מנחיריו אד – – נשתכח ממנו העגלון היושב במרומיו והוא מכה כף־אל־כף בכפפות צמר גסות – – אף גזירי־העץ המבוערים, הללו שקליפתם ככסף והללו שקליפתם כעין החום – כלו והלכו מפני חומם של פרקי הסיפורים שלפניו…

– הנה! – מתפכח יונתן חיימי, והוא כילה את אכילתו מכבר, אף הכלים הושבו למקומם ושוב נמצא בין קירות מטבח כמתכונתו – התביני גם לטעם זה, יונה אשתי? כאשר בעד ליערות קפואים ונהרות רתוקים בקרח עז, על פני מרחבי שלג לבנים ומבין כפרים שחים לתוך ערימות השלג – בעד כל אלה הולך ובוקע אור והוא מקרב נתיבות ים ויבשה, מדלג על פני מרחקים גדולים, מגמא ימים ודורות – אל ארץ רחוקה וחמה, מכורתן של הסיפורים הללו! –

וכיוון שנתחוור לו בכך טעמה של הנאה אשר טעם ומסכת זו שנתרקמה בו כמעשה מטווה בנול, היה חוזר ופוסע למקומו, כשהכל עומד כסדור אף שהסופה לא שככה בחוץ, אך בפנים גופו מתדשנת אותה הרגשה של שובע אשר כמותה לא עמדה בפיו מכבר. – היו זמנים – – חוזר הוא כלפי עצמו ואינו יודע, אם על התמורות שחלו יוסיף לתמוה, אם על זכרם של דברים שנשאר טבוע ברקמת נפשו של אדם, מילדות עד זקנה, ולא יכהה אורו אף לא ינוס ליחו, גם מעבר לימים.

באותו יום עבים לא חדל המטר, והיה מצליף לסירוגין קילוחי־קילוחים או יורד טיפי־טיפין. ככל שגדל המרחק ממישור הים אל לפנים הארץ כן הלכה והשחירה האדמה, וזרמי מים עכורים הציפו את השדות. ככל שגדל המרחק ממישור הים נזדקרו והלכו הרים רחוצים עד הראות טרשיהם הלבנים מבין הבתה הרטובה, עד הסתתר רוכסיהם הרחוקים בכחול הערפלים. ביום עבים זה מלאו נחלי־המים ואצו באפיקיהם לים. גם פלח שובת מעבודה בכפר רחוק מיהר בלבושו הקל אל עיר־מחוז לשוב ולעיין בזכויותיו המקויימות לפי ספרי האחוזה על אותה רצועת אדמה שקמה לו לנחלה מדורות עברו.

ביום עבים זה שש גם ראשיד הנהג להראות להטיו לעיני נוסעיו והיה מריץ מכוניתו עד שאבריה חישבו להתפקק. אכן, ידע ראשיד גם ידע להעמיד את נוסעיו על העובדה שלא מנהגי־כפר נידחים הוא, אלא אחד מנהגי העיר הזריזים והמנוסים במסעי בזק, בעקלקלות תנועה, כשאון גלגל של מכונה. לפיכך היה מוסיף דלק למכוניתו, נותן על הבלם מחסום של רצועת גומי – זו המצאה הידועה רק לנהגי כרך – וניפץ נפצים… היה נדחק וחומק בין שתי מכונות כבדות הבאות לקראתו כמבקשות לרסקו לרסיסים. ובעד הראי התלוי ממעל לראשו היה מציץ בנוסעיו לאמור: הראיתם? – השמתם אל לב? – – והיה צוחק ראשיד בעיניו השקדניות ומטלטל ראשו המקורזל.

ונוסעיו מי המה? שני עירוניים צעירים, היושבים כתף אל כתף בספסל אחד ומספרים בלי הרף ברמז ובניבול פה, בסלסול ובזמר ודעתם זחוחה מאוד; נערות יהודיות חכליליות הלחי, רעשניות וקצרות־רוח הקופצות בתחנות שבדרך, ומצטופפות ונדחקות באוטובוס כנוסעות לחגיגה; נערה כפרית סומת־עין שישבה בודדת, עטופה עד מחצית־פניה ברדידה החגיגי ומאדימה ברקמת האודם של כותנתה. ראה ראשיד את כל המון האנשים הזה ולבו עלז. ומתוך דיצה זו היה מוסיף דלק למכונה ומפצפץ פצפוצים בלי הרף.

נוסעים עלו וירדו בכל תחנה. נוסעים יהודים המשיכו דרכם כאורחים מאונס. נערות יהודיות קפצו בקולי־קולות ונחפזו אל משכנותיהן המפוזרים. פלחים עלו וירדו ליד חורשת עצים או בפרשת דרכים, והם עמוסים חבילות – שוכני כפרים, יושבי אוהל, רועי עדר, קשישים עם צעירים. לא יצאה שעה קלה ומכל הקהל המעורב לא נותרו בלתי אם העירוניים הצעירים השניים, שני יהודים, הכפרית שהיתה יושבת כבתחילה בספסלה, ועוד שניים שלושה עטופי “כפיה” לראשיהם, בני ערב שקמים ומצניעי לכת. ומדוע זה נתכרכמו פתאום פני ראשיד הנהג ועיניו רבו זיקים! –

הוא הביט לראי ומיד היטה את המכונית הטייה של זעם, עד שאמרו הנוסעים כי הגיעה שעתם להיפטר מן העולם… האם רפתה ידו של ראשיד, נתבהל ממכונות־הצבא העוברות ביעף, או שמא תקפתו סחרחורת מרוב להטים שעשה לפני כן? – –

לא, ראשיד הנהג ראה ממושבו דבר שלא השגיחו בו הנוסעים האחרים. ראה והנה קם אחד מאותם העירוניים הצעירים, והוא נער מקורזל וצנום וחיוך בן־בליעל מסתלסל על שפתו. קם ועבר לשבת אצל הנערה הפלחית שהסבה לבדד. ולא עוד אלא שדחף אותה דחיפת כתף, וזו כבשה פניה והחרישה. משמע דברים בגו!

* * *

מכונת ראשיד נהמה רתת ועמדה מלכת. בעיניים לוהטות פנה ראשיד לאחוריו עד שנזדעזעו כל הנוסעים. מי שהספיק בינתיים להרגיש בשערוריה – נעתקו מילים מפיו. ואלה שלא הבחינו בדבר, היו יושבים ומציצים ברוח נכאה במים הדולפים על גבי השמשות ומהרהרים: היכן יפנו ביום סגריר זה אם חס־ושלום נגרמה תקלה למכונית?

“אתה תעבור אל מושבך!” פסק ראשיד כלפי אותו בחור.

“מה היה לך, אחא ראשיד?” ביקש הלה להתל.

“אתה תעבור אל מושבך'”, חזר ראשיד על דבריו.

“וכי מה זה נוגע לך?” ניסה הלה לכסות על משבתו.

“נוגע – וחצי!” השיב ראשיד קצרות.

“מה איכפת לך?” רטן הבחור בשובו למקומו, היה מטייף בעיניים נבוכות לצדדים לראות, שמא יימצאו אנשי לב ונפש ויבינו למעשה קונדס.

“איכפת – וחצי!” פלח אותו ראשיד הנהג בעיניו, וחזר אל ההגה בתנועת יד שאין עמה בשורה טובה.

מעתה לא הוסיף ראשיד דבר וחצי דבר אלא היטה את המכונית אילך ואילך כמו לא אירע דבר. אך ציבור הנוסעים הקטן היה כמרקחה. אלה מאזינים ואלה מסבירים, אלה מפרשים ואלה מתרצים, אך הכל הרגישו כי בחלל המכונית מרחף החטא. הנשמע כדבר הזה אשר בת מוסלמים כשרים, נערת פלחים בזוייה, תתיר לעצמה בפומבי נוהג ונימוסים כאלה! והנערה סומת־העין הרגישה בסערה המתחוללת על ראשה, כבשה פניה באלם־פה, גחנה אל המושב שכנגד והיתה יושבת כמנודה.

“אני…” טען במלל־פה העירוני שלבו התחיל נוקפו.

“אנחנו…” גמגם בפיזול עיניים חברו, ושחצנותו העירונית התנדפה ממנו באחת.

“אתם…” שקל בענין אחד הפלחים שלא רצה בשום פנים להקל בדינה של הנערה.

ראשיד לא התערב עוד בדבר. הוא מילא באמונה את המוטל עליו, ושוב לא אבה להיות דיין. הוא יודע דרך עירונים בנערה, ועוד מראשית הנסיעה היו לו חששות לגבי הפלחית, אך לבו לפיו לא גילה. תבוא שעתו ויחווה את דעתו. עת לכל חפץ.

המכונה טסה כחץ מקשת, כמו רדפו אחריה מלאכי חטא וחבלה.

בהגיעו לבנין המשטרה שעל אם הדרך עצר ראשיד ועמד. במעמד איש משטרה גבוה ולטוש כפתורים קם והציג שאלותיו:

“מה שמך הפלונית?” שאל את הנערה הכפרית. “מה מוצאך? שמא לא נסעת ביום אתמול העירה, ולא בכסף אביך נסעת?”

הנערה קמה ממושבה ופניה עטופות למחצה ברדידה, והיא מאדימה בשמלה הרקומה ובעינה הסומה, אך לא השמיעה הגה. ידוע ידעה כי כבד עוונה לנוכח בני עמה, וכי בחוטים סמויים נפוץ ונודע דבר נסיעתה אתמול: כיצד יצאה מבית אביה, בילתה עיתותיה בעיר זרה, – דבר לא נעלם. שפי ירדה במעלות הרכב, ועלתה דומם במדריגות בית המשטרה אשר על אם הדרך. השוטר הגבוה הראה לה את המקום בו תחכה עד בוא אביה ויורה מה לעשות בנערה שנתפשה בקלקלתה. צייתנית ונכנעת היתה ברדתה, אך קומתה היתה זקופה, כאילו היתה נושאת גם עתה על ראשה את תוצרת בית אביה לממכר בשוק וחוששת לבל יפול דבר ארצה.

“לא כמו אצלכם אצלנו…” טען בלחישת שרף העירוני השני כלפי הנוסעים מבני־הדוד היהודים, וכידודי מבוכה ריצדו בעיניו – ואצלכם יושב בחור אצל בחורה ואין ממחה בידו. לא כן “אצלנו” – – –

“ומדוע רגשו כל הנוסעים על הנערה דווקא, ולא על הבחור?” תמהו והסתייגו היהודים המוזרים.

על כך לא ניתנה תשובה. פלח צנוע היה יושב ובולע אה עשן הסיגריה בישוב הדעת, כמרמז ורומז שמעשה נעשה כאן ולזרים אין חלק בו. ראשיד הנהג חזר אל ההגה, והנוסעים חזרו למקומותיהם ועיניהם מלוות בסתר את הנערה המחרישה שבמבוא בית המשטרה. כלי־הרכב נתעטש בעליצות, העלה תמרת עשן בצינור שמאחוריו, ומיד עשה כנפיים ופרח.

הבחורים העירוניים החרישו. הצעיר שסרח חש כי עננים מתקשרים מעל ראשו. מעתה יתחילו לפשפש במעשיו לאחר שהנערה הלכה לה והכל יעידו כי הוא אשר החטיא את בת עמו. קם הצעיר ממושבו וביקש לטשטש את עצמו, והיה מחליף מושב במושב עד שהגיע לספסל האחורי, בחן ופתח את הדלת מאחור כאומר לקפוץ החוצה, אך מיד חזר בו וסגרה במבוכה. ישב והתפרקד והפך את בגדו.

“הן לא תעידו בי לכשתדרשו? הנה הפכתי את בגדי והייתי לאחר!” – כך אמרו עיניו. הוא חזר ולבש עוז, ושב להלך בין הנוסעים, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו, והוא מנחש במסתרים מה יקרהו לכשיבוא העירה.

חבירו גם הוא משך ידו הימנו, זה הבחור שאומנותו מלצר או נחתום או שוליה של נגרים. למראית־עין היה מלא כעס וחימה, היה משחק בפגיון־יד קטן ומלחש ואומר: “אשרי הנהג העושה מעשיו על אם־הדרך, אך אוי לו אם יזדמן העירה!”…

“אני אלך ואהיה נחתום ליהודים”, התפאר בקול, “מה לי אצל ערביים? אצל היהודים חיים בטוב ומרוויחים יפה, שלא כמו אצלנו, בחיי”.

דבריו לא עשו רושם על הנוסעים. הכל ידעו כי הנימוסים לא ישתנו אף כמלוא־נימה, ובקבוע מדורות לא יחול פגם. בכך היה בטוח גם ראשיד האוחז בהגה, ובכך היה בטוח הפלח הצנוע שהעלה בסיגריה עשן כחלחל ככחל־הערפלים באופק.

ראשיד נהג, ומעט־מעט שבו פניו העגולות למנוחתן, וראשו חזר ונשתקף בראי שממעל. הוא לא האמין כי מישהו יקפוץ בעד פתח הרכב, או יעשה מעשה־שטות בדומה לכך. הוא לא האמין כי סופו של מעשה הוא דקירה בפגיון־שעשועים. כקצף על פני מים היתה חמתם של צעירים עירוניים וכמוץ לפני רוח היו לו דברי האיומים שלהם. חי ראשו, כי בלבב תמים קינא לשמה הטוב של נערה נוסעת, ולשמם הטוב של בני עמו ודתו עשה אשר עשה!

מכונתו פילסה לה נתיב בזרמי הגשם. המים העכורים שבערוצים גרפו עמהם את עפר האדמה שנתרככה ונכנעה לתעלולי המים העזים, כאותה נערה כפרית שנעתקו מלים מפיה.

“הוי, ראשיד יא־ראשיד…” נאנחו אחיו אנחת כניעה מימות־עולם. – וראשיד השיב בנפצי־נפצים כמבין לרוחם יפה־יפה.

“אח, ראשיד יא־ראשיד…” שבו הללו והעמידו עיניים חסודות למראה להטיו של נהגם.

– – כבר נראתה העיר, והיא בוכה כולה, מתלחלחת ומתלפלפת בקילוחי המים הרבים. עמדה המכונית והנוסעים יצאו. שוב לא איכפת לו לראשיד להיכן יפנו. הוא ומכונתו מתבוססים עתה בצל בניני הממשלה המרווחים. בני עמו יוצאים ובאים כאן, מפשילים חלוקיהם על פני השלוליות, ומנגבים בקצות הכפיות את פניהם ואת שער הלחיים הסומר מקור. – אדמה! על כך נושאים־ונותנים הללו ביניהם לבין עצמם, בעמדם בשערי הבית, בו שמורות זכויותיהם.

– – והאדמה המקופלת בספרי־האחוזה, משתרעת אותה שעה סחופה ורווייה עד לכפרים הרחוקים. היא מתפשטת ומגעת גם לאותו כפר נידח שבהרים, בו יושב “מוכתאר” קנאי, זקן בן זקנים, והוגה אף הוא ביום עבים זה באותו ענין: באדמה. עד אשר יתקדרו עליו שמיו וידיעה קשה תהלום ראשו: “בתך, אישי המוכתאר, לוקחה אחר כבוד אל בית המשטרה אשר על אם הדרך באשר סרחה…”

וראשיד משתעשע בדמיונו ומחייך למראה. הוא מצטנף בחלוקו הקל, רוקע ברגליו ומכריז בקול:

“נוסעים…יא־נוסעים! כל הרוצה לנסוע יבוא ויסע חיש מהר!”

סעדו, רב־המלצרים של המסעדה אשר בעיר והוא הממונה על מגיש־המים והנושא את הקפה, על הנערים שוטפי הצלחות והטבחים הנעלמים אשר אצל הכירה, – חש מיד בחושו הדק והמנוסה באשה שנכנסה כי רעבה היא. אשה גזוזת־שער כנער מן היהודיות ירדה עד לאכסניה שלו – ואינה רעבה? – – באה כשתיק־העור מופשל לה ברצועה מעל כתפה – ולא תאכל? – – ניתק סעדו ממעמדו בקרן האולם האפלולי והמקומר אצל הדלפק העמוס חסה רחוצה, עלים רעננים וירקות שטופים ונוצצים – ואץ לקראת זו שבאה, פינה לה מקום לשבת ליד שולחן פנוי, שם יד על לב ותלה בה את עיניו כאחד אומר במסירות נפש: מה חפצך – וייעשה…

– רעבה אני מאוד… – הסבה צילה ותלתה בו עיניים מצפות.

חייך סעדו¹ חיוך של קורת־רוח והראה ברמז על הדלפקים המעומסים סביב. הדלפק אשר עם מזווה המשקאות והיינות. האונקל אשר מעליו הבשר החי במאזניים יישקל, כחפץ הקונה ובחירתו. מקום אשר ממנו יישלה ביד הדג החי והמפרכס ואחרון־אחרון זה הדלפק אשר עליו יתנוססו בערימה מירק הפטרוזיל עד לעלה החסה הארוך ומהצנון האדמומי עד לפלפל ירוק־כהה, שתוכו אש בוערת. הראה סעדו ברמז עין והוסיף ברכינת ראש:

– יש, בשבח האל… פאסוליה (שעועית)… ויש בטאטה (תפוח־אדמה)… יש כרוב לפוף ותוכו אורז בבשר… ויש בשר כבש… יש אורז שלוק גרגר על גרגרו… יש ויש… – ולעת־עתה הציג מיניה וביה את הצלחת, עליה צנון מפולח ופלפל פעוט, פלח לימון חמוץ ופיתת־לחם –

נתלקחו עיני צילה מחמדה.

– ומה יש עוד? – שאלה בתשומת־לב.

– הא… יש ויש… – אץ סעדו הלוך ושוב בסוליות הגרורות והציג לפניה את כוס המים הצלולים – או אם על האורחת טוב, תסור אל הכירה ותראה במו עיניה לאשר ייאפה ויטוגן, יתבשל ויתפעפע על גבי האש בקלחות ובסירים…

יודע סעדו אשר סגולה בדוקה לתיאבון היא מראה־העין במדור של הבישול עצמו, אף שלא נענתה לו האורחת כאשר ביקש. כי האמינה צילה בשעה זו לדמיונה יותר מאשר למראה־העין והניחה את ראשה על קצה זרועה במבט של ציפיה: אמנם שם… במאורה אשר עם המדרגות למטה בוערת הכירה… אלפסים עומדים… קישואים קטנים וסגלגלים, קצוצי־ראש וממולאים מתפעפעים ומתעטפים קרום שחום כפיקס הדק… הפולים שרויים בתוך הרוטב או מציצים רכים ומבושלים בעירבוביה עם אפונים… הבמיה מעלה ריח בתרמילים הריריים… ולפיפי הכרוב הנודעים לשם… ובשר הכבש – ואחרון אחרון: האורז המבושל – פאר המאכלים – גרגר על גרגרו וביניהם מתליעים כתולעים חיים התבלים המתוקים לחיך –

– הא, סעדו, הבה לאכול – נאנקה צילה מתשוקה.

הציג בינתיים סעדו בידו המנוסה את פתיחת הארוחה: הצלחת האחת של “טחינה” ותרד בתוכה והצלחת השניה מלאה לה “חומוס” מרובך בשמן, כשפטרוזיל בודד עולה ומבצבץ ממנו אך כדי להוסיף לו ראווה… ואמנם משהציג את אלה וסטה הצידה, החלה אכילת צילה מאליה: בציעת הפיתה וכריכת “הטחינה”, נגיסה כלשהי מפלפל יוקד – ומבט זהיר הצידה שמא תיראה להוטה מאוד אחר האכילה שלא כדרך הבריות? –

ואמנם ישבו כאן סועדים, אף משפחות־משפחות הסבו: נשים שרוקות ומפורכסות שקיבלו את מנותיהן מידי הגבר וגברים שאכלו לתיאבון – פשפשו בדג, בצעו באצבעות ולעסו לעיסה נקיה לשובע ולקורת־רוח מדושנת ביותר – נהנה גם סעדו העומד על המסובים או מהלך בנעלי הבית הפשולות לו על רגליו – הגיש, קרא קריאות ממקום עמדו, הכריז: אחד בטאטה… ואחד פאסוליה… אחד צלי וקפה שניים – 

הורידה צילה² את ראשה על גבי זרועה ועיניה נוצצות. עוד מעט ושכחה את רגש הרעב שהביא את רגליה הלום. שקעה כמתעטפת במעטה דמיון – בעדו נראו עתה המאכלים והאוכלים ממרחק־מה… אף הדלפקים העמוסים וניחוחי בשר ודג, מראה הירק הרענן הלכו ורחקו… כי התקרה הכבדה והמקומרת החלה מתנשאת ממעל, הכתלים האטומים החלו מתגוונים בצבעי־משחה שונים ומבריקים… התעטפו כל היושבים בעבאיות רחבות, לבשו פרוות כבשים, חגרו רצועות עור ומחלפות שער הניעו… אולם מלפנים לאולם המתה המסעדה וממול פתחה התנוסס כרכוב חומת העיר העתיקה –

נתעלמה מצילה מטרת בואה ודבר־מה החל למשוך את עיניה בסקרנות, בידח את דעתה וגרם לה קורת־רוח משונה. בפתח – מקום אשר עברה בכניסתה ולא השגיחה בו – עמד מוכר המשקאות והמתיקה ועשה גם הוא בלהטים נראים לעין: שילשל גלידה ביד מאומנה מגובה רב לתוך גביעי הנייר והיה מפליא לעשות. שלשולים־שלשולים שלשל אותה – את המתוקה והקרה – להנאתם של הקונים אשר הרבו לקפוץ עליה – –

– ח–ח– השתפך צחוק קל משפתי צילה וצחקה כלפי עצמה עד מה עשוי שעשוע להוסיף הנאה וקורת־רוח לאדם בעצם חום היום.

אותה שעה נתמלא גם שולחן שלה מאכלים שונים. הצלחת האחת – תפוחי־אדמה לחוד והשניה – שעועית בתרמיליה החתוכים לחוד. האורז בקוביה כבושה והפוכה לחוד ובאמצע בשר שפוד לתפארה ופלח עגבניה צמוק מאפייה מאדים עליו. נתמלאה צילה מרץ עד בלי־די, התאוששה והצטיידה במזלג ובסכין. נעצה בשעועית מכאן ובתפוחי־אדמה מכאן, טבלה בטחינה עם התרד, תיבלה בחומוס עד שהגיעה גם אל הבשר – והוא עשוי קציצים־קציצים.

– זו הנאתה של אכילה… – הרהרה בראשה הקל וצחוק פרכס באבריה התפוסים למלאכת הלעיסה. זה צרור הטעמים – המשיכה להרהר כשהשובע משתפך בעצמותיה – טעם לחריפות לחוד ונותן טעם לחמיצות, קורטוב מרירות ונופך מתיקות… מה מאוד עולה יפה צרור טעמים וריחות כאלה כדי קורת־רוח אמיתית לאדם החי! וירדה המנוחה עליה עם האכילה – מנוחת שובע מתקרב ובא, אשר בעדו הזדקרה³ בשקט חומת העיר העתיקה על אבניה, חרכיה, נדבכיה ומגדלותיה הרבים. הזדקרו ועברו בשקט גם באי העיר והמסעדה הזאת, בין אם מכפר רחוק הגיעו, בין ממדבר ובין מעיר אחרת. העירוני המפונק ביקש לשקול לו מן הבשר החי, שנתחו תלוי על האונקל. לבוש השרד הממשלתי הזמין להגיש לו משקה – יין בצונן. והתכונה גדלה ועצמה מאוד. הכל שקעו בהלכות האכילה.

– סעדו, קפה. – הזמינה צילה בשאפה רוח לרווחה.

התפלא סעדו לא־מעט, בטרדתו כי רבה, לטוב־הטעם של אורחתו הבלוריינית הזאת אשר מן היהודיות ופלט בדרך הילוכו: – “אחד מתוק” – ולא הוסיף. המשיך להיגרר בנעלי־בית שחוקים שלו עד שנתמלא מבוקשם של האוכלים וסועדים. ולבסוף שוב התפנה אל האורחת אחרי אשר הובאה כבר על הטס כוסית הקהווה השחורה וסעדו עומד, כמבקש להשמיע את דעתו עם איסוף הצלחות שנתרוקנו:

– מה מאוד טובה הקהווה אחרי האכילה – שיבח בנעימות.

– אמנם טובה. – השיבה צילה ופלטה עשן סיגריה – וגם האוכל שנתת, סעדו, היה ערב לחיך.

– לוא יערב ויבושם לך, האורחת. – נעמה לו התהילה והשיב בשימת יד – והקהווה אך תוסיף כעת לגרום הנאה ללב.

הניעה צילה בראשה להסכמה, כי צדק סעדו מאוד. אמנם לבוש הוא כתונת מפוספסת ומהוהה, אף חבר העוזרים והמשרתים סביב לו פניהם כחושים, רגליהם גרורות, הילוכם תשוש מהשירות בשני האולמים. מופיע אחד מהם מהמדור התחתון של הבישול והריהו כמטוגן בשמן, בלול ברוטב וחלוקו עשוי טלאים ורבבים. בא הנער מאצל המזנון ומראה מסכן לו של בן־משרתים נחות אשר בשפל דרגתו. נכנס הילד הנושא את הקפה והוא חווריין ועיניו שחורות – שירותו איננו לפי גילו – אך כל הפגמים מועמים עם ניחוח הקפה השחור החם…

ימים של מלחמה הם הימים האלה ובאשר אין בהם בשר משום תקנות הממשלה לשעת־חירום, מזמין סעדו לאכילת בשר יונה קטנה צלוייה. מצטמקת הציפור מהצלייה ובשרה משחים, אך עצמותיה הדקות מתפרכות מאליהן בין השיניים. אז תיאכל גם היונה ושוב הירק – הלא הוא הירק אשר תביאנה פלחיות ההר בגיגיות על ראשיהן ואותו תמכורנה באגודות מעל רצפת העיר העתיקה: ירק הצנונים הגדולים והאדומים אשר אותם תצמיח אדמת כפרי ירושלים, ירק עלי החסה הארוכה שאינה לפופה בקולס אחד, וכל אותו ירק שאין לו פרי או שרשים, אך ניחוחו הוא טעמו לשבח. אוכלים אותו יושבי העיר בהנאה וסעדו מגיש עלה חסה ארוכה באדיבותו – עלה ירוק ורענן – לקינוח סעודה לבחירים שבמסובים וידעו הכל כי בזה הושט איחול שבנימוס נאה מצד רב־המלצרים לאורחים שסעדו על שולחנו –

“והרי זו עבדות”… נתלקח ניצוץ של הכרה במוחה המעולף של צילה, בהתעגל טבעות עשן הסיגריה מפיה בנעימות תוך הלגימה מהקפה. “והרי זה ניצול”… עוד נפתלה בה מחאה בהיותה מציצה בעין אל עבר המאורה אשר שפלו מדרגותיה אל כירת הבישול הנעלמה שם רתח ופעפע, נצלה ונאפה הכל ושם עבדו הטבחים לא ישזפם אור שמש. “והרי זה העוול הגדול הנעשה לילד ושכיר, אשר שמים אותם כמשרתים מילדותם למען הבעלים”… התקוממה רוחה של צילה בהיותה גומעת מכוסה עד למישקע השחור של הקפה.

כן התמרדו המחשבות גם בשעת השובע והחלו מטרידות. כן נתעוררו עיני צילה להביט ולהסתכל סביב, אזניה נפקחו לשמוע. שער ראשה נתפרע מעט עם העבודה המאומצת, שהחלו החושים לפעול תוך שמיעה וראייה: הקירות החלקלקים… הרצפות הסדוקות והמשוקעות… דירי האשפתות הללו אשר מאחורי המסעדות… ואף־על־פי־כן יושב “המזרח” ושרוי בהנאה…

סוחר השאיר בשעת־צהריים זו את חנותו. מחסנאי יצא בנחת את מחסנו. הוטלו דומם שקי השום והבצל ותפוח־הזהב, בצאת בעל העסק לאכול… שבתון של צהריים בכל עסקי הרחוב. גם הפלח קץ לכתת רגליו על אבני העיר וסר בזהירות מחושבת לאכול. בדואי מהודר ומסוייף מפתיע במראהו הזקוף ובבני־לווייתו מן המדבר את באי המסעדה כמחזה־שעשועים נדיר. והעומד על המשקאות משלשל את שלשלת הגלידה הקרה והמתוקה מגובה רב אל תוך הכוס.

“זו התרבות שהגיעה עד הלום”… – נענעה צילה בראשה וסנטרה נתחדד כעת במאומץ – “תרבות גלידה ומשקה צונן, שולחן ונגינה מחרישת אזנים… אף־על־פי־כן מה שקט הכל… מה שאנן… מה נח ושובת הכל… בטל”…

ולא עמד בה רוחה להגיע עד למסקנה סופית, בהתעורר המחשבות האלה. אמנם מעין אי־שקט התעורר בה למראה הקהל העטוף עבאיות רחבות או רצוע רצועות, מצוייד נרתיקים של עור וכיסים של עור מאדמים.. אמנם הפתיעו הגברים הלבושים פרוות כבש מההר ופרוותיהם ארוכות והם גבוהים כענקים… כן החלה סולדת את הילדים החווריינים והכחושים אשר הוסיפו להגיש בידיהם הצנומות את טסי הקפה הריחני ואת המלצרים אשר נעלי־הבית כבר נשלו מרגליהם, בהיותם אצים סביב למלא כל משאלה של האורח – מכוס־מים ועד כל דבר־מאכל.

אך מאין כוח לחרוג מהליאות אשר תקפתה, התחייכה כלפי עצמה וקמה ממקומה… סמכה על סעדו שיחשב את החשבון… נהנתה מרכינת־הראש של זה ומשימת־ידו על מקום לבו… עת ללכת – התהססה. עת לשוב ולעלות אל משטר יום עובד… בזכרה מיד. ונעכבה ליד דלפק המשקאות אשר עם פתח הכניסה וביקשה גם לה את השעשוע האחרון: הבה, המלצר, מהגלידה שבכליך!

נשתלשלה מיד אותה מנת גלידה בזריזות הנפלאה מגובה רב אל תוך הכוס, נתגבבה שלשולים־שלשולים נאים, עקלתוניים על גבי שפתה, שנתמסמסו עוד בטרם באו עד שפתיה.

“בזה תם סדר הנאה”… – הגישה צילה את המתיקה אל פיה היבש. “בזה נשלם ואנו שבים אל סדר־יום שלנו”… הפשילה את תיק־העור וגמרה אומר, כי הגיעה השעה להיפרד גם ממדור זה של הנאה.

הבה ואספר גם אני, כאשר סופר לי בספרים בימי־נעורי אני, על יער. עת ביום־חורף צונן, מעונן ובהיר לחצאין, נושאים עננים אוצרות רוח רטוב ומשיבים בו על פני ערבות־החול – ואדם יוצא לבדו לשוח. יסוב בין בתי־כפר שרויים בשבתון של מנוחה, יפנה את עינו באי־רצון מצד רצועת־הכביש שמרצדים עליה גלגלי מכוניות טסות, ותוך פסיעה קלה על פני אפיק של גיא עמוק, יגיע עד לראשוני העצים של יער. יעמוד… יהסס שעה קלה בפני הגזעים הדוממים־הדובבים וייכנס ביניהם.

מעתה – שוב אין מפלט לאחור ואבד מנוס מהאדם. חזקים מחומה בצורה העצים הללו. כמוהם כקיר אטום – הם והחלל המרווח שביניהם. רק העלים המאוושים ממעל וצמרות קלושות ונטרפות ברוח – – רק גבשושיות של חול שזורות אלפי נימים של שרשים חומים. רק בקעות קטנות וחטוטות בין הגבשושיות הללו. פחד ובדידות צובתת – ואף־על־פי־כן נעים. שתיקה ואילם – ולמרות אלה הרגשה טמירה של חיים כמוסים. מיד נרכן האדם בעל־כרחו על פני גבשושית קלה, בודקה וקובע לו מושב מתחת לעצים. 

האקאליפט הצעיר הוא דק ביער ויש שהוא נשבר מרוח חזקה. יש שאמירו נפלח וליבתו האדומה נחשפת כבשר חי. או יש וגזעו ייבש, עליו קמלים ויבשים – אין זאת כי מחלה פגעה בו ולא יכול להתגבר עליה. הלה ניצב כאוד אכול בין חבריו הרעננים, שחלקם שפר יותר על גבשושיותיהם הרמות והם משקיפים מעל אל ערבות־החול העצומות המשתרעות למרחק רב. ובין האקאליפט לא תרב החיה, אף ציפור תנדוד לתור לה עצים עבותים ממנו בצמרת לעשות בהם קן. ודממת־אין־קול – כמו היה היער במרחק רב מאדם, המונו ומלחמתו.

אורחת נמלים קטנה ממשיכה להתנועע ברגלים הדקות, והנמלה רזה מרזון החורף, מושכת אחריה גלימה ריקה מזרע־אשתקד ועוקפת בעמל רב את האדם שהתישב על אם־דרכה, מרימה אליו עיניים חרוצות – – אין דבר, נמלים קטנות, אדם ייעף לעיתים מעבוד תמיד. ייעף לנוע. ייגע לעמול. רוצה הוא שעה של שקט, קורת־רוח – הבו לו אותה, שרצים קטנים. – –

מתנועעות הנמלים אילך ואילך ולא תתנה עוד את דעתן עליו… כי הוא מדבר אליהן על שקט לא־מובן. היבחושים המתעופפים ומנמיכים על פני הקרקע מהקור מבינים אותן, החרקים למיניהם שבקליפת העץ ובסדקי שורש מבינים גם הם בלי אומר ודברים – והאדם אינו מבין… אין זאת כי שכח את דרך־החיים הנכונה.

והאדם ממשיך לשבת – ללא שותף וחבר. הוא יודע את סיבת העייפות – אך באזני מי יגלה אותה? – – הוא יודע את פשר התשוקה לשקט – אך למי ישיח? – – הוא יודע כי עייפה נפשו בהביטו סביב ובהטותו את אזניו לשמוע! – אין זאת כי גלגלי המכונות הללו הסובבות בלי־הרף הממוהו – הן וצבעיהן הצהובים־הירקרקים הלאוהו – שרוק־חרוק – לאוץ, ללחום, לירות, לקלוע – – התעוררו געגועים עזים להטות אוזן אל לב האדמה ולהקשיב: האם עוד ידפוק – סוד החיים האמיתיים, חיים יוצרים ומולידים, מרעיבים ומצמיאים, מרווים ומשביעים – האם עוד דופק הוא? – –

דמות תן עברה והאפירה בפרוותה השעירה לנגד עיניו. חיה בודדת. הביטה בעיני־הפרא הנרדף אל האדם – האריכה להביט והלחיתה לשונה. שקלה בדעתה ופקפקה – המשיכה את דרך נדודיה, כקוראה גם לו ללכת אחריה…

“לאן?” – – ישאל בפליאה רבה. 

“אל מקום הסוד” – – עונות עיני הפרא הצהובות.

“האמנם ידוע לך?” – – תמה האדם מהפתעה לשיחה בלתי־צפוייה זו.

“ודאי ישנו”… – משיבות עיני הפרא הרעבות ושערו מסתמר יותר – “שם במקום חורי המאורות שלי בקיר של אדמה… במקום בו רותם־המדבר פורח – שם גם מקור־הסתר של הסוד…” – כן מרמזות עיני הפרא לאדם.

והלך התן בלי השמיע קול, כחיה נרדפת. עלה בגבשושית, נעלם בבקעה קטנה ושוב נראה מנגד בין קבוצת עצים דקים, השתהה ביניהם ונשא את עיניו כחוזר וקורא:

"בואה אחרי, אדם, לאשר חיה ואדם נפגשים יחד, לאשר מסתופפים הם בצל חיים אמיתיים – אותם חיפשת זה עתה –ח–ח–

“בוא אחרי לאשר רעב וטרף מצויים ונפש החיים פועלת על־פי חוש קדום ובלתי־מוטעה למצוא טרפה ולהמשיך קיום – –”

היבין אדם לקריאתו של תן – והלה חלף הלך. זנבו בין העצים נעלם מכבר כמכבד עגול. שמא יחוש אדם בריעות קדומה ששררו בדמדומי עבר בין אבות התן ואבותיו? – – או ציפה באמת ובתמים כי התן נזדמן לו מידי שמים להראות לו את הדרך למקום שם חיים מפעמים כאשר ביקש? – – קם האדם, לבו הלם כאשר לא הלם מכבר, שערו סמר מפחד – כמו ניתק עצמו מאורח־חיים כבוש ויצא בדרך החיה לחפש טרף לנשמה – איהו? – –

עלה גם הוא בגבשושית. ירד לבקעה קטנה. היה מרגיש בהולם־מוהל שבעץ, בכוח־השאיבה של שרשים מגרגירי החול. מזונות – – מזונות – – נאנקו יונקות השרשים, התפתלו ולא פסקו לפעול. מזון – – זחלו מתחת לרגליו הנמלים הבודדות בכל פינה, אצו והתרוצצו, שבע נפלי וחזרו וקמו. רעב וטרף – – בערה אי־שם אש אדומה בעיני התן כאבן השואבת והפחידה והאירה מרחוק את הנתיב בין העצים.

הניע האדם בראשו בעצב וחייך בעל־כרחו – מזון לנשמתי אני צריך… מזון ומוהל… אי השרשים שישאבו למעני מתוך אוצרות האדמה ואי גרגרי החול ששמרו למעני את לחלוחיתם? – – מדוע הנני אוכל תמיד, ושותה תמיד – ועדיין ארעב־אצמא עד להבחיל – האמנם חדלתי האמן בחיים סביב? – – האמנם הכל בגד, כיחש ולא נשאר מקור שיפרנס באמונה כי חיי עוד נחוצים, באשר אני וזולתי אדם הננו? – –

חייך והניע את ראשו בעצב, כמו ראה אך זה עתה עברי פי־תהום שהפליג אליהם ואוי לו – אם תמעד רגלו. הבדידות תאטר עליו וזעקתו לא תישמע. בלי השמיע הגה יאבד מארץ־החיים ללא זכר וציון. העץ המפולח הזה עדיף ממנו. האוד המאוכל יעמוד יותר. והוא – באחד הגאיות גוו ינוח, על אחת הגבשושיות תלבין עצם משלו…

– – אז עוד ימשיכו העצים להזדקף אל על ונימיהם ימשיכו את שאיבתם. הנמלים תדודנה וירחש החרק. בעינים מתלועעות יחלוף התן ויצחק צחוק כבוש לאמור: “רימיתי כאן אדם תועה ומשכתיו למות – עתה אחפש ואמצא שני ויהי לי פגרו שלל גם הוא” – –

כן קרא האדם מעל השביל בו התרחק, כאשר הרים עיניו ונדם במקום עמדו. כמאובן עמד והביט נכחו. כמו ליום־כלולות הזדמן לפתע בלב היער – והוא אורח לא־קרוא. בטהרה הלבין החול הרטוב מגשם כמרבד רענן. בדומיה נתלו ממעל ענפי עצים שקטים בלי־נוע. כשלג הלבינה תחת שמי־החורף הקרועים ניצת הרותם לעיניו. רעל גבם או בצילם היה זוג צעיר צמוד. ללא הגה וללא השמיע קול היו צמודים כאן נערה ונער – ולא חלו ולא הרגישו כי זר ניצב בקרבתם.

שמא טעתה עינו או מבטו הטעהו? – – שמא נתחלפו לו צורות החול החטוטות בגופות הצעירים הללו של נער ונערה צמודים? – לא הכריע לכאן או לכאן, כי מיהר ללכת ממקומו. היה זהיר כי ענף לא יישבר, עלה לא ינוע תחת מיצעדו. חשש לעורר את המראה אשר ראה, ביקש שלא יגוז מארץ־החיים… לוא ישכבו צמודים – חשב בלבו בשמחת חרש – ולוא ימשיך לפרוח למראשותיהם רותם־המדבר במעטה פרחיו המלבינים.

מיהר ופנה לאחוריו. בין גבשושיות גבוהות ובין בקעות מבותרות יותר עשה דרכו. שוב לא נראה התן. ודאי לא יקר לפניו היום הזה ואולי גם לא בבא. אך היום הזה הראתה לו החיה – מקום שם מקור־חיים פועם תמיד כמשאבת השרשים של עצי יער, כרעב של הנמלה החרוצה – תמיד.

פנה חרש לדרכו והיה מניע בראשו מרוב תמיהה כבא מעולם אחר – – אין זאת כי אמנם צמודים שכבו ואין זאת כי נער ונערה ראו עיניו… צעירים ומאמינים עלו כאן בדרך הגבעות ובאו לפניו – עד שמצאו להם מקום־סתר – להם ולאהבתם… שמא גם להם רמז התן ממאורתו? – ומאורתו של זה נשקפה בין שאר מחילות־עפר מאחורי רותם־המדבר כאשר אמר ומשם ישב והביט אל פריחת־הכלולות הזאת של החורף בעיני הפרא הרעבות.

“פועמים, איפוא, עוד החיים”… – רמזו משם עיני הפרא הצהובות.

“פועמים, צדקת” – – נענה האדם בעל־כרחו והתאושש, כאשר יצא לשביל ופסח על פני ערוץ. היער נשאר מאחוריו ושוב החלו מכונות מרצדות על פני רצועת הכביש במשק גלגלים מהיר – שקוק וטוס הלוך ושוב – לירות, לקלוע, להמית.

“פועמים הם ויש להמשיך לחיות” – – חזר כלפי עצמו כמו דבקו בו רטיבות החול ויניקת עצים, דממה של מקום־הסתר, בו סוד החיים לעולם ישכון.

זיווה ישבה כדרכה שפופת כתפיים על עבודתה לנוכח החלון, כאשר קול אביה, החריף כלשהו, הרעיד אותה רעידה קלה… האם הרהרה בו ברגע והקיצה, או בעד החלון נשקפה אל העובדים? – כי שם המכונאים השתעו אצל המכונות ובנאי חפר אצל ביתן חדש, המנהל היה מדלג כה וכה ברגליו הצנומות והזריזות ומטיח הערות – אומר ואינו שומע לאשר ישיבו לו, נוזף ועובר מכעס לרצון, מתבל הערה בדבר־לצון, כדרכו תמיד בביקוריו החטופים. מאז קפץ עליהם רוגזה של המדינה, נטרפו משנה דרכיו של המנהל ועמו גם העובדים היו שרויים במתיחות בלתי־פוסקת, כמו ביקשו להשיג את אשר פיגרו: מקום המשתלה נתחלף מעיקרו וערוגות שתילים התמשכו בעציציהם, ביתנים הוקמו ומנבטות זולפו… השמות “נגב”, “ערבה”, “הרים בגליל המערבי והמזרחי” – שוב לא ירדו מעל כל פה… וקול אביה סיים להשמיע באזניה אותה שעה את שרצה.

– זיווה, – אמר – כתבי מכתב קצר לעמנואל גלילי, כי יבוא אלינו ביום פלוני. הדבר נחוץ.

ולפתע הוסיף בחיוך רב־משמעות: – כבר יהיה לנו אורח, זיווה.

זיווה רשמה ביד זריזה ובלי הרם ראשה, אך במוחה נצנץ בזריזות שבתפיסת־העלומים: עמנואל גלילי – הוא הוא אחד החברים מן העבר של אבא. והיא עדיין לא ראתה אותו – עתה יבוא.. מה מראהו, מה טיבו של עוד אחד, אשר לפני שלושים שנה או ארבעים שנה היה ריע של אביה? ידה כותבת והיא, נדמה לה, כבר מכירה אותו, מנחשת את הליכותיו, ואף־על־פי־כן תאבה לדעת: האמנם כן הוא? – – אותה שעה רשמה בהיסח־הדעת, כשקול אביה מנסר באזנה: “עמנואל” – פשוט ללא תוספת תואר, משפחה.. כתבה מכתב־נעורים פזור בשורות פנינים וחתמה.

ועמנואל גלילי ימי פירסום הגיעו לו באותו זמן קצר לאחר שנים של נפתולים. מצפון הארץ נזקקו לעזרתו וכתבו אליו: “עמנואל גלילי, נאמן אתה עלינו, וראה ביקשנוך לבוא אלינו ולספר על אגמי־המים במקומנו, כי אנו לא יודעים ספר… אנשים פשוטים הננו.” מפנים הארץ הריצו לו איגרת: “אותך מצאנו לנאמן עלינו, כי תבוא ותספר בשמנו ברבים על עירנו הצומחת לרגלי הר, אשר עת בנייה וימי שגשוג באו לה..” והוא נענה, נסע לאשר נתבקש לבוא.

בא למקום אגמי־המים ודרש באזני שוחריו: “הנני לספר על מעשה רב שעשיתם במקום ביצות, מפעל־חלוצים שעשו אבותיכם…”

הגיע לעיירה הנידחה בפנים הארץ ואמר לתושביה הצנועים: “אך שש אני, אחי, לעזור באשר אוכל, כדי שעירכם תעפיל על מורדות ההר ממול, אף ראויים אתם שיסופר בשבחכם.”

כהנה וכהנה דיבר עמנואל גלילי והכל שומעים בקורת־רוח לנועם דיבורו, סומכים את ידיהם על שפר מליצתו, וכל הצדדים דעתם נוחה: דעתם של המבקשים “להיכתב בספר” ודעתו שלו – של עמנואל גלילי, הנהנה להעניק להם מכוחו ויכלתו…

בפרק־זמן זה הגיעה לידו האיגרת שפתחה בשמו: עמנואל… תמה, כי ודאי חבר ותיק שלחה, אחד שנזכר לדרוש בשלומו והיה עמנואל גלילי מסיח את דעתו מהכותב, אלמלא חתימת שמה של נערה־אשה מתחת. קרא: “עמנואל, אבא הטיל עלי לבקשך לבוא ביום פלוני, כי הדבר נחוץ.” הניח לאיגרת ונסער מאוד: “אבא”.. משמע אביה של כותבת זו.. וזה הרי ענין לימים עברו – לפני שלוש עשרות שנים – מה יבקש עתה ממנו? – –

לפני שלוש עשרות שנים היו שניהם – הוא ואביה – יריבים קודחים בשל נערה. מלחמת איתנים התחוללה, כביכול, בין סלעי־מגור של נחל, בה שניהם טענו ביושר־לב. אחד אמר בזעף על הנערה – כולה שלי.. וחד אמר: הנערה עצמה תכריע… ואותה נערה, אשר למראה קדחת היריבות ביו שני החברים, נתהססה – שוב לא שמעה ולא הבינה לקול לבה. לבה לחש: היאחזי בזה… ולבה חזר בו והכריע לצד שני: אל תרפי מזה… בו, בעמנואל גלילי, אחזה לבסוף, ואפשר כי במקרה אחזה, משום שהיה מאיים עליה בחום־לבו להטילה בין סלעי־מגור לנחל. מאויימה שמעה וקיבלה עליה את הדין…

מאז הועמה הרגשת הנצחון, שנתלוותה במשקע מר של יריבות וכוסתה אפר של קנאה… על שום מה בא איפוא פלוני שוב לקרוא לו, כעבור עשרות שנים, שאין עוד כמספרן בחיי־אנוש? תמה עמנואל גלילי ואף־על־פי־כן ארז את מלתחת־הדרך ונסע. בימי פירסום שלו עדיין לא נהג לדחות או לסרב לבקשה שבאה. ודאי צריך לו הקורא אותו – והרגשה זו של צריכות נעמה, לעמנואל גלילי, שהיה שרוי שנים רבות בהרגשה של אי־צריכות.

נסע על־פי אותות וציונים שבאיגרת. ראה שלט ומשך במצילת האבטובוס, ירד מהמכונה והתבונן סביב. שער־הכניסה אל מול מרחב גבעות־החול – אותן חולות המזדקרות מעבר לאדמה הגבנונית של השרון, אשר אין לדעת אם יימצא להן בולם בנדידתן מצד הים. נכנס עמנואל מלפנים לשער וראה ביתנים סביב, ערוגות שתילי־עצים, משמע: משתלה של עצי יער. נתפעם לבו משנה, כאשר באה לקראתו דמות איתנה ונמוכת־קומה, איש קמוץ־שפתיים, יריבו הוא מלפנים… עדיין זהוב־שער אף שנוסף גוון קלוי משמש ורוחות. מכנסי־עבודה מהוהים וידי האיש בכיסיהם, זעוף־מבט קרב לגשת אך חיוך ריחף על־פיו. נתעלמה גם מלב עמנואל גלילי עגמומית־הנפש, הושיט יד ואמר בעקיפות:

– אין זאת כי קראת לי ובאתי.

– ויפה שבאת לעזור. – חייך הלה ומבטו היה סוקר את העובדים והעובדות השפופים אצל השתילים והנבטים.

– המ.. – שב ופנה אל עמנואל בלי אומר, חייך והלך בראש לעבר הבתים והצריפים הבנויים סביב – הבה נכנס.

העובדים והעובדות נשארו קורסים אל פחיות ועציצים, כשידיהם עושות בעפר הרך המתובל בדומן – ידיים מעופרות כעפר הזה ופנים כהות כאדמה. השתילים הזדקרו אל פניהם – שתילי אורן ירוקים־גנדרניים, נבטי־מחט מרוססים במים, זריעי־חרוב רכים אשר אין לשער על־פיהם, כי מהם יעלה ויאדיר עץ החרוב שאין כמותו לחוסן. וטראקטור פעוט זחל בין השורות, גרר פחים ועציצים ושוקק ברעש. מימי ממטרות ניתזו, ציננו ורחצו כרסיסי־טל את השתילים. תמה עמנואל גלילי והיה שואל את עצמו: האם להראות לי את המראה הזה נקראתי באיגרת או דברים אחרים בגו? – – ואותה שעה נזקפה עינו ונתקלה בדמותה של נערה.

גזוזת שער זהוב היתה והילוכה כאשר תלכנה נערות במלאת שנותיהן – ניע ירך קלה ושליחת רגל, חום תנועה בגוף ובגפיו וניד חינני בראש… ונתפשטה מעל עמנואל גלילי עגמומיתו, זו העגמומית שבגיל ובנסיבות, אף ניחש בחוש שישי: היא שכתבה את האיגרת ובידה רשמה את שמו. נתחמם משום־מה לבו ואמר בקול:

– היא שכתבה. לא כן?

– היא היא.. – נענה לו חברו־יריבו מן העבר והחיוך על פיו – זיווה בתי.

– היא, איפוא, שקראה בשמי פשוט – עמנואל – כמו הכירה אותי מכבר. – הוסיף גלילי בתמיהה.

והנערה זיווה – האם הרגישה במדובר בה, כי רגלה שולחה ביתר מתיחות ומאלכסון עינה גונב שמץ של ערמה, אף האירה את פניה שהסמיקו, כמכרה ומודעה מכבר? – – נתפייס עמנואל גלילי התפייסות גמורה לכל הסובב בשעה זו, כמו לבשה הנערה בעיניו דמות – דמות־נעורים נשכחה ונלבבה, ששפעה אור גם על שתילים ונבטים ואצלה עליהם טעם של קיום… דמות – והיא מרכז לחבר העובדים והעובדות השפופים בחום על כרעיהם, מעפרים בעפר ולשים בזבל, מהדקים וכובשים ערוגות־ערוגות לזרעונים קטנים של אורן ואלון וברוש.

– אני נמצא איפוא ביער. – אמר לבסוף בנעימה רכה.

– כן, בעבודה הנעשית למען חידושו של יער, תחייתו. – אישר גם חברו־יריבו מן העבר בצמצום־דברים ותמך את שתי ידיו במתניו.

ראה אותה שעה עמנואל גלילי בעיני רוחו את אשר לא הבחין כל הימים, מדי נסעו או עברו בארץ. שיחי־בר נטושים בחורש, שיחי חרוב וזית ואלון – – עת יוריקו בדיהם וענפיהם, גרגריהם ואגוזיהם, במלא אותם האביב את לשדיו… או עת ישובו וייגלדו כגלד, בהיצמדם בקיץ לאדמה, שליחותה אוזלת מבקיעיה בחום השמש הלוהט… את גומות הנטעים ראה למידרגיהם על צלעות ההרים החשופים, והם המחיטו מחטים, התכסו במעטה של אורן רך. – ראה בדמיונו את המראה הזה שבהחייאת הר חשוף ובחידוש היער הגדל בתה ואמר בקול: – אני נכון לעזור לכם באשר אוכל.

וחייך חברו־יריבו מן העבר אותו חיוך שבפה קמוץ, אשר שיווה גם לו מראה של עץ היער החרב. הצטחק בחריקה כחריקת ענף ברוח, והחל מסביר לו, לעמנואל גלילי, מה העבודה הזאת כולה ואת פרטיה: דליקות נופלות ביער ומזיקים מחבלים שבו, מחלות ונגעים שבעץ־הבר ופורענות הצפוייה לו מהטבע. סירגל לו בסרגל טבלאות עצים למספריהם. מנה לו נטעים, חזר ושינן לו בחיוך – דאלברג’יה ופינוס, אלון ואקאליפט, משקעי המים שבהר ואשר בעמק, בצפון ובנגב החרב. סיים באמרו פשוטות:

– עמנואל, הריני מניח לך את כל הנתונים האלה ואתה עשה וכתוב. בתי תהיה לך לעזר בכל שתצטרך לעבודה הזאת.

בכל הפשטות שבדבר נרתע עמנואל לשמע מליו האחרונות.. בתו – הנערה – וכיצד יפקיד אב בידיו בת על רעידתה ועלומיה, רטט שבאבריה הגמישים? – – האם לא יבגוד באמון הזה ולא תפול ביניהם בשניה, סערה גדולה מקודמתה – ולא בשל אהבה של נעורים, כי בשל נערה שהיא בשר מבשרו ועצם מעצמו? – – אך ספקות אלו, כנצנצם כן דעכו, כי ניגשה הנערה עצמה באותו אומץ־עלומים העשוי בלי־חת, הציגה את עצמה ואמרה בפיה:

– עמנואל, הנני לעזור לך, כי אבא כבר אמר…

התרחקה מעל שניהם דמות האב, הלוך ופסוע שוב לעבודתו תוך חיוך־פרידה, ועמנואל נשאר יושב פנים־אל־פנים עם הנערה… היא מכירה אותו, אך היודעת היא את שהיה – – ושמא אינה יודעת מאום והוא אינו לגבי דידה אלא עמנואל גלילי, שנקרא לבוא ולכתוב למענם על עצים ועל יערות שנטע אביה, על דירוגים שידרג בין ההרים ושאר פרטי צומח שנתחנכה עליהם מילדות ונעשו לגבי דידה שיגרה? – –

– אנסה. – אמר לבסוף – אף שידיעתי ביער אינה מרובה מידיעתי על הקוטב הצפוני. בכוחות משותפים ננסה לעשות, את תעזרי ואני אכתוב.

– גם אנו איננו יודעים הרבה יותר. – צחקה וראשה הזהוב נרכן מיד על גבי הניר, אך פיה שחייך ועינה שהציצה בו מאלכסון גרמו לעמנואל גלילי לחשוב, לא רק על עבודה אלא בזו שלפניו, חושיה ותעלומותיה…

…היה מזקיף והולך עמנואל גלילי, אותה שעה, בלי דעת, ממלא חזהו ופולט מפיו מלים כמעין. לא הרגיש בו, כיצד ומתי נתחוורו לו הדברים, אך הללו נבעו ברורים מבין טבלאות של מספרים ורשומות שמותיהם הזרים של עצים לזניהם ומיניהם. קרא דאלברג’יה והביט בנערה, לאמור: כמוך כאותה דאלברג’יה, שאינני יודע עליה ולא כלום… השמיע – ברוש – והעיף מבט אל הנערה כאומר בקול: כמוך כאותו ברוש שראשו מיתמר ועולה זקוף ומתולתל… הגיע תורו של אורן וחשב: הרי זה האורן על אוושת מחטיו ברוח, שמרגיעה היא לב סוער ומשכיחה חיים על תקופותיהם – כמוהו מרגיעה גם את – –

–הגד בבקשה, עמנואל. – הפליא אותו קול הנערה השפופה אצלו על גבי הנייר – האמנם כן היה גם אז, לפני שלושים שנה? – –

הופתע ונרתע גם יחד לקול דבריה: לפני שלושים שנה… אין זאת כי ידעה דבר… שמץ דבר גונב אליה, ואפשר מפי אביה, על נחל וסלעי־מגור ועל מידת יריבות עד לקנאה אוכלת – הו, בושה! – – ואם אינה יודעת, מה טעם לשאלה זו, בשתי עשרות שנותיה היפות לאין־ערוך מכל שהיה לפני שלושים שנה? – – עשרים שנותיה! – והן כאותם עלומים החוזרים תמיד אך נאים משהיו.. כאותו אביב החוזר ומתחדש נאה משהיה.. כבוקר העולה וכוחו נאה משנה, להנביט להצמיח ולהבשיל –

– נערה, מדוע תשאלי? – שאל והביט חדות לתוך עיניה.

– סקרנות.. – השיבה וקמה ממקומה – כי די לעבוד כעת ונלך לשתות קפה. ואז אשוב לשאול את שאלותי.

– ילדה.. ואני שתיתי.. לשם מה הטורח הזה עליך? – – קם מהוסס, דחה בחצי־הפה והלך אחריה, אף שהרגיש כי אינו נוהג, כנהוג עם בת חבר־יריב, אלא כגבר בעלמה.

בת.. נערה.. וכי מי אמר, כי בכתפיים אלו שלפניו שוכנת בת או בנטיית ראשה נערה שוכנת? – – אשה היא, סקרנית ותאבה לדעת את שהיה ועלול לחזור תמיד!.. בתו של חבר – אך כבר הוגד לו כי דם עם זר נמסך בה, דמה של זו אשר אביה נשא לו לאשה בארץ נכריה. לימים, נמסכו בה ריחות יער.. גדלה עם רחש של שתילים ונבטים חיים.. עלים ומחטים הוריקו לעיניה.. הללו טיפחו אותה להיות תמירה כגזעיהם וגמישה כענפיהם, נוחה לרגוז ונוחה לרצות כמוהם עם תמורות השנה לתקופותיה. 

– הוא שאמרתי: בת יער! – השמיע לה לפתע והסמיק כי דיבר בלשון בה בחר בבחורותיו עם נערות.

והיא לא צחקה או לגלגה לו, כי בגנדרנות נהגה אותו בדרך, כמו היה מעתה אורחה ולא נקרא לעבודה מעיקרה. העלתה אותו במרפסת וחלצה את נעליה. יחפת־רגל שוב לא נשמעה צעדתה בפנים החדרים המצוננים, מדי היותה הולכת וחוזרת לערוך את הכלים. ועמנואל גלילי יושב בכורסה בצל קורת־הבית, כשכלב הרים ראשו ומוריד אותו בזעף אל מירבצו על הרצפה. לא ראה עמנואל בכלים הנערכים ובמוכן בהם לשתות ולאכול, כי הצית מקטרת, שרוי בקסם של חידה: שוב שביל־נעורים והם יפים משהיו… נערה יחפת־רגל למענו טורחת בקלות, כרואה למסתרי לבו…

– ובכן… הסביר פניו, בשבתו נכחה אל השולחן והקפה לפניהם – מה, למשל, את תאבה לדעת?

– אני שואלת כיצד הייתם אתם ומה המעשים שעשיתם, מה היו רגשותיכם ומחשבותיכם אז?

“היא מאום אינה יודעת”… נרגע עמנואל והיתה לו רווחה.

– אמנם אבא יספר לפעמים על דא והא. – המשיכה בעקימת־פה – אך הוא אומר, שהכל היה יפה וטוב – מבזמננו.

– אל תאמיני. – צחק עמנואל גלילי כטוב לבו עליו, אף שנקפו רגש שמא הוא גורר את הנערה אל שבילי־ידע שלא נועדו עוד בשבילה.

– אף־על־פי־כן אמור: כיצד היה פלוני.. ומה היה טיבו של אלמוני… ואתה, הרי כותב הנך, מדוע לא תגיד מה היה טיבה של חברותכם?

---

נגעה בנקודת־תורפה – מדעת או באקראי או שמא בכוחה של ערמה נשיית? – תמה עמנואל: הרי זה הפח, בו יילכד תמיד על נקלה־ הוא כותב – ואילו זולתו לא ניחן במתת הזאת – משום כך גזירה היא, כי חכם מכל אחר… אין לו אלא לחרוץ משפט על זולתו, להעביר אותם אחד־אחד תחת שבט בקורתו ונמצא כי הוא טוב ומעולה מכל… כן החל דובר אף שידע כי חטוא יחטא לנערה… ודאי בחור לה אשר תאהב.. הרי ספרים בזה, מאפרה, ושאר דברים המציינים מציאותו של איש. שיסע את עצמו ואמר בעצב:

– ראי, כי אין לי לספר על זולתי אלא על עצמי בלבד. ואני מטבעי שוגה בעלומים כי נחוצים הם לי, כירק העצים הללו שמחדש הוא נוף שממה.

– הנח לעצים. – מיחתה מיד – כי באנשים חיים אני רוצה לדבר עמך, כיצד גדלתם ומה הנסיונות שהתנסיתם בחייכם.

עיין בדברים שאמרה ועל ראשה הגזוז הציץ, לתוך עיניה התבונן, כי לשמחה גדולה היתה לו קרבתה וזיקתה אליו מילאה אותו חדווה. – אך במה יקיים את הגשר ביניהם לבל ימוט? – ינהג בה כנהוג באשה שווה לו תוך החלטה כמוסה, שהאשה – אין לגביה גיל.

– היה לי הקפה שלך כמשיב נפש. – השמיע וקם ממושבו.

– ויבוסם לך. – ענתה בקורת־רוח מרובה, כשחזרה ונעלה את נעליה לרגליה.

– היתה לי קורת־ביתך כשעת מרגוע לעייף ביום שרב. – נשא את משלו בהנאה.

– כאן הצילה מרובה תמיד. – השתבחה פשוט כעקרת־בית מנוסה.

– היה לי כל המראה הזה ממדרגות הבית – הוסיף – למן המדשאה הירוקה והרעננה, עד לערוגות של רבבות השתילים והנבטים ועד מחוץ לשער־הכניסה אל עבר החולות המזדקרות ממערב – היה לי כל המראה הזה כחדש, אשר לא הבחנתי בו מדי עברי בדרך.

– כן.. זה המראה ממקום נוונו. – הקשיבה ברצון, כמו דיבר אך בה.

– ועתה אין לנו אלא לחזור לעבודה אשר לשמה נקראתי. – סיים בשמץ קונדסות.

– אה, העבודה.. – הניעה בראשה לעצמה ולו גם יחד, כשותפה עמו לאיזה סוד.

ובמועד נכון חזרו, כי אנשים חיכו מכבר – הללו בגליונותיהם והללו בשאלותיהם. בחור שחור־עיניים בא ואמר: זיווה, אם יבקשו שתילים, תאמרי כי אין… ואחד צלצל מרחוק בטליפון – כי נחוצים לו בלי דיחוי אלפי שתילים… פלוני נגש, כי מכתב דחוף לו בדבר צפרי־היער, הניידות הללו, שרובי־ציד החלו משמידים בהן לרוב. ואלמוני השמיע: אה, האילה בנגב הולכת וכלה וסכנה שתימחה מעל הארץ, אם לא יגן עליה חוק…

באחת המה סביב טבע־הבר של רחבי הארץ, על שתילים שהוא צריך לחידושו, וציפרים שהוא משכן בנודן ממרחקים… באחת התעוררו היער הקדום אשר שרד והיער שניטע מקרוב, לבקש על חי־הבר שלא יכלה, כאשר היה בהם ונרשם בספרים הקדומים…. והנערה אצה ועונה בטליפון: אני אמסור.. ולבעל השתילים אמרה: אני ארשום.. הניעה ראשה כמהרהרת שמא שכחה דבר ושבה שפופה אל עמנואל לעשות בעבודה שהחלו בה.

– הדאלברג’יה והאורן.. – הכתיב עמנואל בנעימה בטוחה כמו גס לבו בעצים הללו – רבבות מהם נפיץ בהר.. בחולות חיפשנו אחר האשל.. במקומות המים נמצא נאה האקאליפט.. אם פה עלה יפה העץ הרי שם שולחה בו שן התן.. בבלוטים של האלון כרסם ובזרעים זללו הנברנים. מלחמה קשה היתה לנו ובעמלנו הצלנו את “היש” – מהאש, מהדליקה המתפשטת… בשיטה ובידע אנו נלחמים על קיום היער..

הפכו לו הדברים למעין שירה המתדובבת מאליה, בלא שתהא צריכה לנתונים או למספרים. אך לניע יד וראש של הנערה היושבת לפניו צריכה היא – והמראות עולים מאליהם: עמל עובדים וחית־הבר… מלחמתם של שרשי שתילים רכים עם תשתית הקרקע עד שזוכים הם להיות עצים.. עמל שמעזקים בו מידרגים וברווחים החשופים שותלים־זורעים – שתילים.. נבטים.. זריעים.. דאלברג’יה ואורן, ברוש ואשל יצמחו יחדיו – –

– כיצד התקדמה העבודה? – שיסעה אותו שאלת אבי הנערה, שעמד עליהם מאחור והחיוך על פיו, חיוך העץ תוך קמט של עמל, חיוך העשוי ליהפך לזעף.

– בעזרת בתך התקדמה יפה. – התאושש עמנואל להשיב נכוחה.

– בתי? – התפשט החיוך משנה על שפתי החבר־היריב מן העבר, ולא נודע אם קיבל בקורת־רוח את שנאמר או שמא פליטת־פה היא שנחשדה עליו בקלותה.

– היום פעלנו די ומוסר־כליות מציק לי. – הוסיף עמנואל באותו חופש הדיבור המחפה תמיד על מבוכה – העבדתי את הנערה עבודת־פרך, אף הטרחתיה להשקות אותי קפה. ליום הזה חסל איפוא ועוד נמשיך בעבודה למחרת. לא כן? –

הנערה קמה והלכה, אף עמנואל גלילי אסף את תיקו ללכת. בלווית חברו־יריבו יצא בשדרה הצעירה בעד שער־הכניסה והרגשה לו, כמו נפרק נטל מעליו. לא אפר של יקוד־קנאה אף לא משקע טינה על שהיה, אלא הכרת פיוס צלולה – עם שהיה עם שישנו ועם שעתיד לבוא.

– לעת־עתה היה שלום ואשוב כאשר הבטחתי. – אמר בחלוף המכוניות לנגד עיניהם בכביש.

– עשה ותברכך נפשי. – השיב גם החבר לאות־פרידה ושוב חייך כאותו עץ, אשר אין מאום מאחורי אוושה שלו, אלא אוושה בלבד.

ונשאר עמנואל עומד, ממתין למכונה שתקחנו. שער הכניסה ניצב נכחו כפתח לגן מודע ובו מרחוק נערה עומדת מעל לשתילים ונבטים ואין עמה מאום, מלבד ניע כתפיה הרכות, עוז ותום של עלומיה; אך עוד דבר עמה שהעניקה לו לעמנואל: פיוס העניקה לו שלא־מדעת – וחידוש הרטט שנשכח כלפי עתיד. – “והפיוס עם העבר אינו אלא ברק־קרן לעתיד”. – נשא משום־מה את משלו כלפי השתילים העתידים לגדול כעבור עשרות שנים ליער, עם הזדמן הרכב ונסע.

– – “בת היער” – עדיין חזרה שם הנערה המהורהרת על השם אשר קורא לה, צחקה בהרגשה בשלה, כי גבר קשיש ממנה דיבר אליה, כדברים שהיה אומר לפני שלושים שנה באזני חברתו – ח–ח–

שם עמדה איפוא וראתה בשניים שהלכו – לגבי דידה לא אב ויריבו הלכו אלא תמונה בהירה משלושים שנה שלא ידעה. – –