במאסף
מאתעבר הדני
לחוף ימה
מאתעבר הדני
דייגת צעירה ישנה שינה כבדה על ספתה לקול השקט של יום גווע בביצה. אימים גדולים ומבעיתים ראתה בחלומה. זכר אמא – מכתב אבא – בשורות רעות מבני־בית רחוקים – התהפכה מצד אל צד ופקחה את עיניה – עיני ילדה יהודיה תמימות, שהיתה כבר לאשה ונאנחה: אהה, אילו המצע שלה ושל בן־זוגה היה לפחות רך יותר ולא קשה כל־כך… ותוך כך שוטטו העיניים הרדומות בקובלנה על המחיצות הדקות והנמוכות של מעונם – אכן, קשים חייהם – קשים… שידה קטנה, ספה, ואפלולית רבה – מתי יהיו חייהם הצעירים קלים יותר? –
וערב הוסיף לנטות על פני מחנה הדייגים. להקות ברווזי־הבית הגדולים והלבנים ממשקי המושבה נענו בקרא־קרוא ובגע־גוע לקריאתם של פעוטות או הידסו בתנודת־גו ובהעמדת־גפיים מגוחכת על פני רצועת הדשא לחופה של הימה, או חזרו מאוכזבים למים והפליגו הלוך והפלג בהם – – קרא־קרוא! – – גע–גוע! – – קראו פה אחד מאוכזבים והתריסו: – האמנם יכלאו אותם במלונתם, בעוד אחיהם השחורים – ברווזי-הבר שבימה – משוטטים בחבורות ואין מורא אדם עליהם? – – האמנם יעיזום הביתה, בעוד טבלן טובל ראשו במים ושמים מעוננים מבשרי־גשם אינם מטילים עליו את מוראם? – –
– קרא–קרוא… גע־גוע – ציפצפה גם הדייגת והרחיפה מצינה, תוך ישיבה על משכבה ממול לבן־זוגה – אך קשים החיים שלנו.
– אל תתאונני כהתאונן טירון בצאתו לילה אל “הג’רף”. – פסק לה בן־זוגה, הדייג, בלי כעס, אך במתינות שיש בה משום כובד־ראש.
– – ראתה הדייגת בעיני רוחה את ליל־הג’רף – והוא לילה קר ורטוב על הימה. רק הוא – הגבר – עם רעיו, ממבחר הבחורים שבמחנה, בולשים חרש בשתיים או בשלוש סירות לאורך החופים עד האיר היום… רואה היא את שריריו הכחושים, את גפיו הארוכים־הצנומים כמטילי־הברזל הדקים ומרגישה, כי אמנם יש לרכך את לבו לקראת בוא הלילה – ליל-ביצה צפוני וקר. לפיכך קמה ואמרה לו:
– ראה… גם מזרן אין לנו… מזרן רך לשכב עליו כבכל החדרים. לכן חלומות קשים מאוד חלמתי בשנתי. שוב על אבא… אמא… מי ידע את גורלם? – ואד חמים נפרש על שתי עיניה השחורות.
– יהיה מזרן… יהיה. עוד כעת מחר יהיה לנו מזרן. – התחמם לב הדייג לתלונה של הילדה שהיתה לו לאשה – עוד עם בוקר – בוקר־שבת מחר – נצא יחד בסירה לעשות לנו מזרן. זכרי דברי.
ובהישמע קול הפעמון, המזעיק את האוכלים לארוחת־הערב, נכנסה גם הדייגת מנוחמה בצד חברה הקיפח, שרזון שולח בעצמותיו. שוב לא רצתה למרר את רוחו, אף שהצינה נשבה בעד ריקועי־הפח המקומרים של צריף־האוכל הכללי של קבוצת הדייגים ונשאה עמה בשורות קשות מהימה – בשורת החורף המתקרב לבוא… קול שממה מהרי גולן המתנשאים מנגד… קול ילל מתוך חישת הגומא הדמומה, הניצבת בירכתי צפון של הימה. החרישה האשה-הנערה וטעמה בכה ובכה מארוחת הערב, בעוד חברה מניע את לסתותיו הכבירות ובולע מהלחם הצהוב לתיאבון. פת חמה ופת קרה אכל – אף פת שאך זה הוצאה מהתנור, כי תרופה בדוקה היתה, לדעתו, לקדם את הקדחת.
– הו, עד מה תרבה לזלול הערב. – נדהמה רעייתו, בהרחיף הרוח הקרה את עצמותיה והיא שבה לפקפק, אם לתת אמון בדברי דייג, בנוח עליו הרוח הטובה, או שמא אך מהשפה ולחוץ הבטיח את אשר הבטיח לה.
– יהיה מזרן… יהיה… – חזר בגודל־לב, מדי הוחם סביב חלל הצריף והעצמות המרוחפות מהקדחת נתחסנו משובע חם.
נמלכה הדייגת בפנים לבה, ומיהרה להצטייד בחשאי ליום המחרת ככל אשר אמר לה. בעוד שאר הדייגים והדייגות אוכלים, אספה ככרותיים לחם וכמה דגים חיים מהמחסן, שקים וסכינים, כלי־אוכל מעטים לקחתם לדרך, עת יצאו מחר ליום תמים לחפש להם מזרן – האם למזרח ישוטו בסירה או לצפון? – – האם למקום שם השקנאים הלבנים פורחים או שמא לשפך הימה? – – חזרו לצריף ונרדם הגבר העייף.
עם בוקר התעורר למשק המים בסירה. קפץ זריז וממולח וכולו מרץ ודרוך־אונים במים הקרים. את הכלים חפן ביד ובקפיצה זריזה קירב את הסירה ברגל ערומה עד לירך. נתן יד לחברתו, בעוד השמש אך זה החלה מפיזה בקרניה את הרי גלעד, צלעות גולן ואת ראי המים הגדול והעכור של הימה: – “שמה נשוט”! – הורה באצבע על חישת־הגומא הגדולה, שעמדה דמומה מעבר לימה.
והוא מושך את המשוט אליו בכפיפת־גו נמרצת וגמישה. ישבה גם הדייגת שפופה על החרטום והיתה חוזרת ומנחשת בפני עצמה את חלומותיה: שם במרחקים האיומים – – הארצות הבאלטיות הנכחדות… שם אבא… אמא… שם אחיה ואחיותיה מפוזרים ומפורדים – האם הגיעה הרעה אליהם? – – עפ“י הטבלנים הטובלים במים היתה מנחשת בעיניה, עפ”י ברווזי-הבר המעומדים כזקיפים גדולים ופתאום משתרבבים ומתנשאים למעלה ועפ"י שקנאי-צופה, שהיה שט שיוטי מלך בפתחה של הביצה.
– הו, לוא ידעת את הדאגה שבלבי. – פתחה חרש הדייגת.
– לוא רק תשבי כעת בשקט ולא תנועי. – חתר הגבר במשוטו על פני סבכי המים, ששפו בבטן הסירה, והרעים את גבותיו.
– אילו ידעת מה אימים יהלכו עלי בלילה! – שבה וקבלה בדומיה – לעיתים ידמה לי, כי בני־ביתי אבדו ולעתים אראה כמו שודדים ומרצחים אפפו את היקרים לי מכל צד ועבר.
– אל תדברי עוד, פן תעלה סירתנו על שרטון. – אימץ הגבר את כוחו, כיוון את נתיבות המים בעין מנוסה, היה נזהר מהסתבך בארכוביות־המים ובסבך “אלף־העלים”, מתאמץ ומחליק את בטן הסירה על פני קרקע הים המטוננת.
ולא דיברה עוד הדייגת את דבריה, כי הושלט גם בה פחד הביצה. בכל ביטבטה הביצה הטובענית, הנעוצה קנים ורפודה שרכים ואין בה מדרך־רגל של קרקע איתנה. אולי היתושים הנוראים קיננו במחבואיה וחששו לצאת כעת לאור היום… או חזיר־הבר רבץ בסבך נסתר מאימת האדם המתקרב. חישת־הגומא ניצבה דמומה ורק בעקלקלות גילתה את המים לסירה. מיד נצטמצם הכל סביב בערוץ אחד והמים זרמו חרש באפיקו הצר של הירדן.
– כאן קומי ותפשי! – החזיקי! – חילק הדייג פקודות קצרות לזוגתו, בהטילו את המשוט כדי לחפון קני־גומא כמקום־קשירה של הסירה.
עגנו. פרשו על ראשם את המחצלת בהערך ממעל בשמים מלחמת־הכרעה בין ענני הגשם התלויים ובין הרוח הרודפת אחריהם. טיפות הגשם הקטנות הרעיפו אל המים הירוקים של האפיק הצר, כמבקשות לסכל את מחשבתם של זוג הדייגים. הדייג שהיה שפוף מתחת למחצלת הציע לדייגת לסעוד עמו מכל אשר הביאו, עד יעבור הזעם, ומנה חרש באזניה את שבחיה של ביצת־הגומא, שבסתרה חמדו להם מפלט: מרקבונה של זו נצטברו שכבות־כבול עבות מתחת… את גומא הביצה יכסחו בסכינים וישיטו באלומות למלאכת מחצלות… אך ממלילותיו של זה, מהירוקות כירק־חופה, יכינו מצע רך כמשי למשכבם של שניים – זה יתרונה של הביצה! – –
– הנוכל לחיות עליה? – היססה בת־לווייתו הצעירה, בהרעיף הגשם עליהם והם עדיין מתקינים את הארוחה לשניים.
– זו מתנת־הביצה. – גילה הגבר את אזנה.
– הנוכל להתקיים עליה? – השפילה הילדה-האשה את עיניה, ודג צלוי בשמן התיז את רסיסיו העליזים סביב.
– אלו אוצרותיה שאיו להם שיעור. – פסק לה הדייג בגאווה.
– האם לא יהיו למעלה מכוחנו החיים הקשים האלה? – עוד הטרידה מחשבה את מוח האשה ומטעמי הארוחה ירדו כבר אל קרבם ולא נודע כי באו.
– נתחיל מיד במלאכתנו. – קפץ הדייג קפיצת נחשון, כי השמיים נתבהרו לשעה קצרה והגיעה עת לעבוד.
ככוסחים קטלניים היו מהלכים כעת שניהם – הדייג והדייגת – על ראשי קנה ונעצוצי־סוף ומפילים לאחוריהם ולצידיהם את המלילות המפוארות והירוקות של גומא הביצה. כסוככים קטנים היו נופלות הללו עד הצטברן לערימות. מיד ליקטה אותן האשה הצעירה והגבר חפן ודחס אותן – דרוך וחפון ככל אשר יכול תוך השקים.
– יש עוד לכסוח – היה מחליט בדרך אומדנה.
– אם נכסח כהנה וכהנה מי יודע אם יימלא מהן גם אז מזרן רפוד ורך? – עדייו פיקפקה בת־לווייתו בצחוק.
– ימלא… ימלא… אל פחד. – נהנה גם הדייג מהחיוך שהתגנב לתוך עיניה והיה מגלה במשנה־מרץ את חריצותו.
– חה-חה – צחקה לבסוף מלב עליז הדייגה הצעירה, שחששותיה נתפזרו כענן לפני הרוח והיתה מודה בעל־כרחה כי המלאכה צלחה.
– הו–הו–הו – הצטחק גם הדייג, כאילו היתה העבודה הזאת משחק לו לגבי המכמורת הכבדה – “הג’רף”.
ואמנם העריב היום ושקים מספר מלאי־מלילות היו תפוחים על קרקע הסירה ככרים רכים, אך הדרך חזרה היתה עוד ארוכה. שייט ביצה על אלומות-הסוף הנגררות עמו חלף מכבר וחתר במוט ארוך על פני הטין אל חוף בטוח. ענני הגשם העיבו עוד יותר את השמים במפרש של צל שחור. אף הימה מלמטה הקדירה את פניה ורוח חלפה עליה מצפון. יצאה הסירה מן האפיק ומיהרה בחזרה בין חבורות ברווזי־הבר המבשרים רעה. שבו והתנשאו אנפות-הכסף ופרצו בבהלה על פני המים – –
– האמנם תקום הסערה? – תלתה חרש הדייגת את עיניה השחורות בהר ממול ובמחנה מנגד ושאלה את חברה.
– שבי בתווך ושמרי על שיווי־המשקל של הסירה. – פקד עליה הדייג.
– האם לא תפגע בנו הסערה בדרך? – השפילה את עיניה.
– יצאנו את ביצת הגומא בשלום ועתה – קדימה! – שילח הגבר את זרועותיו.
שקע טבלן במים ועלה לצוף במרחק רב מחשש הסירה המתקרבת. החבורות של אווזי־הבר חגו חוגים ונשארו תמיד בטחווי־קשת מהסירה המפליגה. ואור המחנה הלך והתקרב. הצריפים הנמוכים גבהו. הבית הלבן של המפעל קרב לקראת הסירה בודד. הנה מזח־העץ היוצא לתוך המים ומשמש מקום עגינה.
– חפשי בחבל! – פקד הדייג קצרות.
השקים התפוחים מלילות היו נזרקים אחריה מבטן הסירה. חברים יצאו ועזרו לאסוף אותם. הורחקה הסירה לעגינה לתוך המיים העמוקים יותר מפחד הסערה בלילה. אך הדייגת עלתה על היבשה שקטה יותר משהיתה. היא חייכה חרש והביטה אחרי סידוריו האחרונים והזריזים של חברה־לדרך, כשהיא אומרת לעצמה: עתה יהיה לנו מזרן… מובטח לנו המצע הרך לאחר יום העבודה… מובטחים לנו אולי חיים קלים יותר כשיתבסס המחנה הזה וייקבע. הרי על הימה אנו חיים… ממנה מתקיימים… חובה שתגן עלינו מרעה.
ראובן זעק – והתנדב
מאתעבר הדני
הם יצאו מבתיהם לאסיפה, כי נקראו אליה, בדמי־הערב עת הממטרות סובבו עדיין בהמטרה על המספוא. בכה חיסל אכר את עבודת רפתו ובכה אכרה ליקטה תפוחים שנשרו מעץ; אף איש־כפר שנתאחר חזר עדיין בעגלתו הטעונה חציר כשנערו דוהר לפניו ומקדימו על אופניו – בדרך כלל, העבודה שבתה והלכה כי ירד ערב.
הברווזים הגרגרנים חדלו להקים שאון על לא־דבר, אף געגוע אחרון נדם כבר בלולם. תרנגולת לא נתפתתה עוד להטיל את ביצתה בחוץ, להיות לטרף לחולדה. הנה פרה כילתה לתת את חלבה וסוס־העבודה הועמד אל בלילו – שכר עמלו ביום. אכלו גם אנשי הכפר את פת הערב, קיצרו בה, והזדמנו ללכת בשניים או שלושה לאסיפה בשקוע דרכי הכפר בחשיכה שעטתה את המגרשים המוריקים, את עצי־הפרי המסויידים והגזומים, את שקי התבואה שנאגרו בחוץ ושאר חלקות הירק הגדולות והמבורכות במים. אכן, איתן מצבם של אנשי הכפר לעת הזאת, בשל המלחמה במידה כזאת, שהרגישו רווחה.
סעד גם ראובן את לבו בארוחת הערב תחת הגג המשופע של מרפסת ביתו, נגס בלסתותיו המשופות מהלחם, שלח מזלג אל צלחת הסלאט – אך לבו בל־עמו: האם ילך לאסיפה או יחדל – – מה יוגד וידובר שם, וכל הדיבורים לריק – – הציץ בחנה אשתו הבריינית אשר בלוריתה המעומדת הכסיפה והלכה, הביט על הנער הגדל שעסק בצינור־מלכודת, בו הצליח ללכוד חולדות… לא מצא לו גם בהם יועץ. חנה אשתו חבקה את מרפקיה, כשלקמטי פניה התגנבה כבר השינה והנער היה שקוע בשכלול נוסף של המלכודת הפועלת ביריה ולא השגיח בנעשה סביב. ראובן קם בתנועה נואשת והפטיר: נו, אלך גם אני לאסיפה – יצא ונצטרף אל ההולכים.
– שקי התבואה שלי עדיין מוטלים בחוץ מאין לי מקום פנוי להכניסם. – השמיע אחד תוך הליכה.
– התפוחים נושרים ואיני אוסף. מוטלים הם על הארץ מחוסר זמן. – קבל שני והסיח דאגתו.
– אלמלא הזמן וכוח־עבודה, היתה כעת רווחה בכפר. – הודה שלישי כבהיסח־הדעת בטוב הרב הגנוז בכפר.
שתקו – וגם הללו שהוסיפו להצטרף אל ההולכים לא היו זריזים לחדש את הדיבור, עם שרבים העניינים אשר העיקו מבית ומחוץ.
– מה השאלה – לא יכול עוד הראשון למשוחחים להבליג מלהתברך – איש הכפר אינו דואג כעת ללחם כמו העירוני. דאגת הלחם אינה עלינו.
– וכי בלחם הדאגה? – החרה חברו אחריו – אצלנו עדיין לא פסקו לאכול את הלחם הצהוב וגם עוגה עולה על השולחן.
– ודאי שלא כלחם הקיבר… – החזיק גם השלישי בשמינית של גדלות – אותו לחם, משרואה אני אותו בעיר, לבי מתמלא רחמים על האוכלים – ח
* * *
ובכך הגיעו עד לאולם האסיפות, שהיה פנוי עדיין והאיר בו אור קלוש. רק לפנים מאחורי שולחן רעוע נראו כבר מסובים אך הרוב עדיין נעו באקראי, מהלכים במעיליהם או עומדים בספיח לחייהם, תוהים ובוהים – מה יוגד להם הערב ועל מה ולמה נקראו לאסיפה? – –
אמנם לא נעלם מאנשי הכפר במה מדובר כעת בארץ, מה מעסיק את הציבור ובמה דנים בו – אך זו מדרכו של איש־הכפר שלא להיות מהיר בתפיסתו והאחד ימתין לשמוע מה בפיו של חברו או בפיהם של אלה שבאו מן החוץ – ישמע ואחר יחווה את דעתו…
ותוך צפייה זו בריקנותו של האולם חככו לשבת על הספסלים. עם שראו גם באורחים שבאו מן החוץ, עדיין הסתופפו בחבורותיהם והמשיכו להחליף מילים על דא והא מעניני היום והשעה – כלום מעטות המחשבות בלבו של איש־הכפר, אשר המלחמה סביב לו, אם גם רחוקה, ואשר מכפרו גוייסו כבר – ואין בית שלא נמצא בו לובש־מדים צעיר? – על אף כל אלה עמל היום מסיח את הדעת וברכה פורתא ששרתה אחרי שנים רבות של מחסור וסבל, משכינה בטחון בלב. היו דומים איפוא אנשי הכפר גם בשיחם־ושיגם כמחזיקים בידיהם כלים מלאים וחוששים, שמא יישפך מהם מחמת אי־זהירות החוצה – –
– היה כדאי לפתוח. – רמז פלוני אל חברו, בלי השמיע קול ומבט עינו לעבר האורחים שבאו.
– השעה כבר מאוחרת. – נאות שני בשפה רפה.
– והישיבה סתם גם היא אינה עניין. אם אסיפה היא – יפתחו ונשמע. – הצטרף לקודמים שלישי.
ועדיין לא דחקו את הקץ, כי הפכו והפכו בדברים בלבם תחילה: משמע, אם שוב בעניין חובה ידובר בזה – יגידו וכל אחד ישקול שקול היטב… אלא אם בציבור רוצים לפעול דבר – הרי גם אז אין טעם להצניע… כן היו מגלגלים בראשיהם ופה לאוזן לא ישמיע. ראה ראש הוועד כי אין פותח והיסה את הקהל, כינס אותם אליו בלשון קצרה ובקריאה:
– התכנסו הנה, חברים, כי הדבר חשוב.
נעו מעט וזעו, עד לשולחן-הראש נראו פני היושבים. הידיים כבדות מאפס־מעשה וזיק סיגאריה מאיר ליד הפה ומהשפם ולמטה. מיתמר העשן למעלה בהיותם מצטופפים תוך ישיבה דחוקה, כי גם אכרה הגיעה וישבה ונער ונערה מבני הכפר השתהו לשמוע מאחור מה ידובר. ידעו כעת אנשי הכפר כי נשיהם סקרניות לדעת מה בפיהם וגם הנוער אזנו נמשכת אל מוצא פיהם – ולפיכך כבשו את רוחם משנה – נמתין ויקדימו אחרים.
– עתה, חברים, הקשיבו, כי באה קריאה אלינו להתגייס. – שב ופתח היושב בראש, באין מדבר אחר, והשמיע את דבר החדשה אשר למענה נקראו להתאסף – ואין זה סוד, כי אורחינו מן החוץ יגידו לנו. ואם טרחו ובאו אות הוא כי הדבר חשוב – יגידו ונשמע.
ואמנם דיברו הללו שבאו מן החוץ, אף שאין הכפר דומה לעיר וניטל בו החשק לדבר… כי מה יאמרו ומה יגידו לאיש הכפר שהוא חוזה את הדברים מעצמו ומבשרו – – בצבאות הברזל של האויב דיברו איפוא, אשר שוב אינם רחוקים מגבולות הארץ ובגניראלים שלהם הנושאים את עיניהם לכיבוש מעבר למדבר… ולעת כזאת, בקרב העמים סביב – היש עוד לעורר על הסכנה מבית ומחוץ? – ענו אתם, אנשי הכפר, והשמיעו את דברכם כי עת צרה וסכנה היא – החרב מונחה על הצוואר – מכם המופת והדוגמה לעיר! – – ונשתררה שתיקה כבדה מבראשונה.
– איני מבין… בראשי! – זע לפתע ראובן ודיבורו פרץ ממלוא־הפה – האם משחק הוא לנו?!
– לא משחק… – זעו גם אנשי הכפר והחלו ממחים בהמולה כמו נתפשו בקלקלה.
– משמע כי מחכים אנו, שהאויב יבוא לשרוף את הבתים עלינו או אז נדע מה לעשות! – נעו עתה לסתותיו של ראובן בחמת־יתר – –
ככל שהיושבים היו מוכנים לכך זעו־נעו, כי חשו שכאן לא בדברים בלבד עוסקים. אין זאת כי דבר לאוט עם ראובן ומשום־מה דחקו בו והאיצו:
– אמור מעתה, כי מתנדב הנך וחסל. – קראו אליו אנשי הכפר, ככל שהדבר היה קשה לאמירה.
– משמע, ראובן, כי הדבר מוחלט עמך. – נתערבבו קולות בהמולה לאחר שהמוצא ניתן.
– ו… מוחלט. – הדגיש ראובן כמכה באצבע צרידה על שולחן שאינו-נראה – אם האויב בשער, מה תועיל ישיבתי או עבודתי בכפר! – ישיבתנו או עבודתנו! –
ברור – ואף־על־פי־כן נשבה צינה והרחיפה את עצמות היושבים העייפים. נזכרו משום־מה כי לפרה חם כעת ברפת היבשה, התרנגולת שאננה בתוך הלול באין פחד הטורף עליה, סוס־העבודה מנמנם על האבוס. והמשכב גם הוא מוצע בבית – לו לנמנם כעת מעט־קט לפני העור השחר ובטרם בוא יום־העבודה למחרת – – – ונמשכו ראשיהם כלפי מטה עייפים.
– אני אך זאת אומר: קרא שוב ראובן כאחד שאינו עשוי לשלוט עוד בשרירי פיו – אם יירקב מחר הירק אין רע בכך! אם הביצה לא תיאסף – לא יקיץ הקץ! רע מאלה – טבח שיעשה בנו האויב בלי רחמים!
גברה הצינה משנה והשמים האפלים כמו נזרקה בהם שלהבת – כאותן לשונות אש שפרצו מגרנות קטנות ומערימות שחת והתאבכו אל־על…
– ולפרתך מה תעשה, ראובן? – בגד אחד בזהירותו ולא נמנע לשאול בקול רפה.
– כלום זה תירוץ? – לעס ראובן את הדברים בזעם – תיהרס הרפת ואם אשוב אבנה חדשה.
תיהרס הרפת – – ייהרסו שאר ענפי החי – אך דבר קל הוא! ארבע־חמש הפרות שגדלו ברפת… מי יבנה אם ייהרס הכל? כלום בכסף ייבנה – בכשלון ובעמל אין־קץ נבנה הכל – – – כן נדו בראשיהם אנשי הכפר, התכרבלו משנה במעיליהם, הציצו בעינים עייפות אל עבר נשיהן – מה תגדנה? – והרי עמהן עצה ותושיה…
– אני? – שמע ראובן לפתע את קולה הברייני של חנה אשתו, כמצחקת במלוא שניה הלבנות, ורוגזו שכך – אנו מה אומרות? אם הגבר רוצה ללכת לא נחזיק בו, אך אל יטיל את כל העול עלינו. זו דעתנו.
גמרה והזדקפה בחיוך רחב על קמטי פניה, כשבלוריתה המעומדת הכסיפה לראשה, ואנשי הכפר הרימו ראש בהרגשת נצחון אל פני ראובן שהתחייך גם הוא עם הקהל: הנה – – עתה נאמרו דברים ברורים, כי לא תוכל האשה לבדה לשאת בעול… משמע שהאכר אסור למשק, זו חובתו – חובו. הכפר כולו לא יוכל לסבול כגון זה, היישוב בארץ לא יניח – הרי ראיה ניצחת.
– ובכן, ראובן? – זקפו בו עיניהם בשאלה, כמו הדבר נחרץ בכך לגביהם.
– ובכן… – שב להתגלגל קולו של ראובן על פני הכפר עד לשדות ולחורשות האפלים – אפשר אינני בקי גדול וגם חריף אינני, אך כאשר ההכרה אמרה לי לעלות ארצה – עליתי! – ושוב: לכפר הלכתי ולא לעיר! – עתה אומר לי השכל הישר: גיוס! – ואני – ואני משאיר את האשה במשק – תקיים מה שתוכל ואשר לא תוכל – יאבד! –
ונדם הקול ששמעו אותו בכל קצווי הכפר. עדיין רבים תמהו לשמוע: מה קול הזעקה? – – רבים שאלו אחר־כך: מי הוא שזעק? – – גם הנוער שאל פה ושם את החוזרים: מה הזעקה שנזעקתם, הקשישים? – וחנה אשת ראובן הרכינה את ראשה הבלורייני וחייכה במלוא טורי שיניה: 1 מה לך כי נזעקת, ראובן? –
– לא זעקתי. – צחק עתה גם ראובן שרוחו שככה מכבר.
– מה לעשות… – לא הניחה חנה והיתה מסיחה עם חברותיה – משמע, האשה בבית כבר זקנה ועתה שיהיה ראובן חייל צעיר, יחשק בצעירה ממנה –ח–ח– ושחוקה הברייני עלה והשתפך מתוך גרונה ומבין טורי שיניה, כמו שבו לעמוד נגד עיניה ימי עלותם ארצה, והיא וראובן צעירים וחזקים, מורא לא היה עליהם. – –
– ואף־על־פי־כן על שום מה נזעקתם? – עדייו חקרו את השבים מפה־משם סקרני הכפר.
– ראובן הוא שזעק והתגייס. – סחו אנשי הכפר שחזרו לבתיהם ושב הכפר לנום, כשהוא עמוס עמלו הרב.
-
“שניה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
ביום צאתה
מאתעבר הדני
לח. בצאתה למחנה
יום היציאה הגיע. בוקר־עבות. הכל היה רגיל ומותנה מראש, לכאורה. הלבוש האזרחי היומיומי לפני בוא המדים, מזוודת־יד קלה ובה מיצרכים ספורים מהנחוץ ביותר. בני־הלווייה – חברה, אחות ואם ובעל – כרגיל ביום נסיעה. הידיים בכיסי המעיל, הלכה שלובת־יד מזה ואחוזת־יד מזה. הרחוב אף הוא כמות שתמיד – ארוך וישר וצר – זה הרחוב בו הלכה יום־יום לצרכי עבודתה או לעניני ביתה. ואף־על־פי־כן – היה הכל שונה. כמו נאבקו בה אותה שעה כמה גילים בבת אחת, התרוצצו בקרבה כמה פרצופים שונים.
– ובכן, את יוצאת? – שאלה חברתה בפעם העשר בפיזול־עין ובחיוך־תמיהה נבוך.
– יוצאת. ברור. – חייכה בעיקום־שפתיים, ואף־על־פי־כן נצנצה פלדה מעמקי עיניה החדות.
– מטורפת, כאמור… – רטנה מאחורי גבה האם אל חלל־האוויר.
– האמנם, אמא? – חייכה בלא־טינה והמשיכה להלך בפסיעה קלה.
אכן, בעצמה הרגישה כי פסיעתה קלה ביותר עד להפליא. כמו מאליהן נשאוה הרגליים – הלאה. הלאה מההווה הנשאר מעט־מעט אחרי גווה. הלאה מרגשות־הגעגועים האורבים ממסתרים בלב. הלאה מהרהור של חרטה המזדקר ממעמקים – אל החובה שהבריקה בבהירות מכבר. והיא פוסעת לקראתה קלה ונכונה, ככל אשר ידעה מכבר, שבוא יבוא הרגע והיא תלך.
ירטה הדרך. הפסיעות קיצרו אותה ונשאו את ההולכים, הביאום עד למקום שמה נועדו להתאסף. עוד קפץ מודע מזה ונפנף ביד לאות־פרידה והפתעה – האמנם הולכת?! – ומכר מזה הושיט ידו, לאמור: הרי את יוצאת! – אך היא הרגישה כבר כי שוב אינה שייכת לעולם זה של מודעים ומכרים אזרחיים, אלא עולם חדש קורא לה, חברותא חדשה, אשר לא ידעה עד כה: הנשים והנערות הללו, המסתופפות שם במזוודותיהן הקלות – הללו אחיותיה מעתה.
גם הן היו מלוות נפשות קרובות משלהן, אך יש שבודדות עמדו בצד. נערה צעירה שבאה ממרחק וביקשה להראות מבוגרה. אשה שבאה בלוויית בעלה ומסרה לו את עצותיה האחרונות בדבר הילדים שנשארו בבית. צעירה קיפחת, שהופיעה בשיעור־קומה עצום ועישנה סיגריה בשפתיים מאדמות. ולבסוף – קשישות יותר שעמדו בצד, בודדות לנפשן, שלא ידעו עוד אם לשמוח או להצטער על התמורה הקרובה לחול בחייהן.
– שלום… שלום… – באה ברעש ואותתה בגינוני־חן “צברה” עליצה, שהפליאה עין־רואים באנפילאות ארגמניות שלרגליה ורמזה, לאמור: אין כדאי להתעצב… עתה תורנו לשמחה והם – הגברים – יתעצבו להם…
והיא חייכה לה בתשובה. הגה לא הוציאה. אף את ידיה לא הוציאה עוד מכיסי מעילה. הרגישה כי מתיחות זו דרושה לה ברגע זה יותר מבכל שעה אחרת. פן תרעדנה הפקעות הקטנות הללו שנכרכו בהן כעת שרירי הלחי הבוגדים. פן יכזבו קפלי העור שמסביב לעין ברגע האחרון ולא יעצרו כוח להבליג. היא היתה פונה, איפוא, פניות חדות מעבר חברה אחת לנוכח שניה, וממול לבת־שיחתה האחת אל פני חברתה – פנה והלוך ושוחח במקוטע כמו גדל פיזור דעתה.
ופיזור דעתה הלך ורב, ככל שמבטה נעשה מאומץ וחד יותר. היא חפשה את עצמה בהרהור: האם היטיבה לעשות? – – ספק נזדקר פתאום וקרא אליה: את השלכת עבודה נחוצה אחרי גווך! – – הלב התכווץ גם הוא: משפחה השארת – פנתה כה וכה ולא ראתה משען. כמעט הכל היו זרים לה בשעה זו ולא יכלו להועיל במאום. הבעל – השיב במבט אילם. חברה חייכה חיוך נבוך וחסר כל משמעות. אחות ואם לבשו מסיכות זרות ולא היה ידוע מה בלבן לומר על כך – זרות…
שבה ופנתה פנייה חדה על עקביה הנמוכים. הרגישה כי אם ברגע זה תחפש סעד מבחוץ וכוחה בפנים ירפה – כי אז הכל אבוד. עוד שעה קלה זו, אם לא תראה נכוחה את הדרך שלפניה, כי אז עלול כל בטחונה להתרופף. לכך העבירה מבט ממוצמץ וצר על פני קהל הנאספות ולא התכחשה אף רגע למציאות: הללו צעירות הן… הללו ילדות הן… הללו קלות־דעת וקלות-ראש… ואני מה? – היכן מקומי אני תוך הקהל הזה? – –
הנה קראה כבר המדריכה לנאספות להתרכז, נתנה פקודה ללכת. מיד זז כל הקהל, על המלווים והמלוות, והמגוייסות בתווך. בציבור מעורב הלכו ועברו בעצם בוקר־העבות על פני החנויות, המחסנים, על פני אנשי מסחר ומשרדים. הללו לפתחי עסקיהם עמדו והעיפו מבט תמה ומרפרף – מי ההולכות ומה כל התכונה? – – האמנם מגוייסות הן? – – ושבו ופנו אל עניניהם ככל שהשעה דרשה. אי־משם נפנפה עוד יד, מזה נראו עוד כהרף־עין פנים מיודעות – אך מטרת ההליכה בלעה כעת את כל המעיינים – לרכב.
וזה הכל?… ואין לחזור עוד?… חלפה שוב שאלה ופלחה את מוחה כסכין חדה. היה זה רגע בו חששה להסתכל במבט־עין לצדדים, שמא ישגיח מי בחולשתה. הבעל יחשוב – ולוא אך רגע קט – כי עליו לקרוא לה לחזור בעוד מועד… אחרת תעלה על דעתה, כי היא מצפה עוד לעצה ברגע האחרון… אמא הזקנה תראה שעת־כושר לנצחון חכמת־החיים שלה על הטירוף… – נעמסו קטעי המחשבה המסובכים והנפתלים לפתע על ראשה, שירד והשפיל מרוב מעמסה.
– אנה אנו אצות? – חלפה על פניה וקראה המגוייסת בעלת האנפילאות האדומות, כשהיא מטלטלת את בלוריתה הצנופה מטפחת באפס־דאגה.
– אנה אנו נחפזות?! – שמעה שאלות מקוטעות מכל צד ועבר ולא הרגישה כי היא מחייכת, במקום תשובה או שאלה, אותו חיוך קצר, שחתם מאז הבוקר את שפתיה.
– ברוך־השם, הנה היא התחנה! – חלפה קריאת־רווחה מפיות הכל והריצה פסקה.
כאן התערב כל הקהל. סקרנים ששהו, הציצו וחקרו לדעת – מה נעשה כאן… קרובים שנחפזו לבוא ברגע האחרון. אחיות ואחים, אימהות ואבות וסתם הולכי־בטל שהסתכלו במחזה והשמיעו את דעתם בקול. נתעוררה מעין קנאה כמוסה בלבה לגבי כל הסובב: מדוע ערות רבה סביב ובלבה דום? – – מדוע חמימות בין נפרדים ונפרדות ובלבה שקט? – – מדוע מתנשקים הכל – גיפוף, חיבוק ונשיקה – והיא בפיה אין מילה – מדוע? – – הרהרה ותנער את ראשה.
הנה – החלה גם התכונה הצבאית הראשונה. חיילת לבושת־מדים ניצבה פה ושם. חיילת נראתה ולראשה כומתה מגונדרת זו, ששרוכים צבעוניים סביב לה. כבר קראו שמות והיא הקשיבה; בעד חלונות אוטו מהצד נראו פני מגוייסות יושבות והיא עדיין ממתינה. מחברותיה הקרובות אליה החלו לעבור גם הן לצד שני ולשאול בקול – האם לאוטו זה יש לעלות או לשני?… והיא עדיין במקומה עומדת – כמו חסרה דבר – האמנם1 הולך ונגמר הכל? – כן שאלה והתבוננה סביב.
רעדה רעידה בפקעות לחייה ונפסקה. עינה נתחדדה פתאום, נתאמצה והדבר אשר לו ציפתה בסתר – בא. ממעלה הרחוב באות הן בחבורה, ובעוד עין לא השגיחה בבאות החדשות – עינה השגיחה והוקל לה. הנה הן באות – חברותיה העובדות. בסינורים הלבנים שמתחת למעיליהן העליונים נחפזו ישר ממקומות העבודה – לא הכזיבו. על־פי פסיעותיהן הרהוטות היא מרגישה בחפזונן, עפ"י אגודות הפרחים שבידיהן היא חשה ברגשן הטוב, לאמור: חכי… חכי… הנה אנו באות־באות! – והזדקפה. – שלום, חברות. – אמרה וברכה אותן קצרות.
– שלום ושלום לך. – ענו נרגשות, נדחקו והושיטו את אגודות הפרחים הקטנות.
– האמנם את מקומות העבודה עזבתן למעני? – שאלה בכובד־ראש שהיה עמה לשיגרה.
– אין דבר. – ניחמוה וצרפו בידיהן את האפונים הריחניים – אדום וורוד, תכול וסגול – לאגודה צבעונית ומהודקת.
– אך היטבתן לעשות שבאתן. – פלטה לבסוף באנחת־רווחה וסקרה את פניהן ברצינות.
– האם עלה על דעתך שנאחר? – גערו, נעלבו ונזפו הבאות.
שמחה. הבינה, כי לא נותקו קשריה עם החיים שחיתה עד היום.
לא נותק הקשר עם העבודה שעבדה. אך לשעה היא עוזבת ושוב תשוב אליה. היא תפשה את הבאות בידיהן עד הסתדרן בשורה – שורת נשים עמלות עמל מועיל לחברה. התקדמה בקלות בשורה זו אל האוטו. מאחור הלכו הקרובים והיא נענעה אליהם בראש. מאחור התנהל הבעל והיא ראתה גם אותו בזווית־עין.
– נו, חברות, ניפרד. – אמרה בקולה הרגיל.
– ניפרד וצאתך לשלום. – גיפפוה אחת לאחת המלוות.
– צאתך ושובך לשלום. – ברכו הקרובים וחלקו לה מנשיקות פיהם בחפזה.
– שלום לאחרונה גם לך. – פנתה לבסוף אל הגבר פנייה פתאומית והיישירה להביט אל עיניו.
– שלום ובריאות טובה. – נענה לה.
והיא פיזרה במאמץ קל את הדוק שעלה על עיניה ולא הוסיפה להביט לעברו. למעלה, מעל לראשי העומדים, שוטט מבטה בעד אשנב הרכב. שם ראתה בהרף־עין את שתי עשרות השנים שעברו מאז היותה לאשה… חיי עבודה שחלפו במהירות… ילדים שגדלו והיו עוד מעט לאנשים – אין דבר… לחשה אל עצמה תוך הכרת נצחון ובטחון ששב עד־רגע.
– שלום! –
שמעה עוד קולות והרגישה בלחיצת־היד האחרונה. מבטה שוטט שם ממעל, מעל לשורת החברות העובדות, מעל לפני הקרובות, מעל לראשו של הגבר העומד לבדו. שם – במרחב שלפניה ראתה חיי עמל של אשה. לא חשה בנטל השנים שעברו. לא פחדה את הנטל של השנים הבאות: – הנה שם – לחשה אל עצמה – העתיד… מלחמה… ואחר־כך שוב אל חיים מועילים של אשה – כי גם אז, כבשנים עברו, לא יהיה נטל השנים כי אם הטוב, המועיל והנחוץ – לחברה – וליהודי –
והמכונה עקרה ממקומה.
-
“האמם” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
האחות נתגייסה
מאתעבר הדני
קמטים אחדים כבר הרשיתו את פניה הרחבים ושערות־הכסף האחדות הלבינו ביו קווצות השער שנסתרו מתחת לשביס, כאשר הרגישה, כי ממשמשת ובאה שעת הפרידה מן המעון. כששביסה המעומלן מעוך מעבודה, וסינורה מרובב פה ושם מרפואה ומהוה מכביסה, – סקרה את הפעוטות היושבים וישבה גם היא על דרגש נמוך. הכל ישבו כעת: גננת בריינית ומצויידה בחליל, מתלמדת צעירה ומפוחית בידה, מטפלת, מבשלת ומנקה – כל חבר המשמשות את המעון. מיד ניתן האות ופצחו בשיר.
לעת־עתה היו שרים לכבוד השלישיה של הבובות שהתנוססה באמצע: פוטית, המעומדה בפישוק ידים לשם שיווי־משקל; לודית, שנשענה אל הכסא כשכורה; וכושית, שהבליטה את עיני הזגוגית שלה וניחשה, מה הוכן לפעוטות עם קבלת שבת – סופגניות מורבכות בשמן או סוכריות? – מגדנות של יום־הולדת, או מתנות של חג? – ולא היה משיב על שאלתה של זו, כי הגננת נזדקרה ומסרה מודעה:
– ילדים, הידעתם? – שאלה את הפעוטות – היום נפרדת מאתנו האחות. היא מתגייסת!
התנפחה הפעוטה מזל באברקיה הירוקים, עד שחישבו שתי לחייה הנפוחות להתפקע. רינה חברתה תחבה אצבע לפיה ומתחה את גבותיה לצדדים כשני חוטים דקים. מר “בטהובן” הירקרק והמסולסל, זה אברהם הפעוט, חיבק מהפתעה את שכנתו מימין, עד שנתהפכו שניהם מן הספסל. ומששב הסדר על כנו, הוסחה כבר דעתם מן החדשה העגומה והיושבים נעו בכה ובכה, ניפחו פיותיהם וספקו בכפותיהם, כשהשירה עושה סיבוב בחלל־החדר ועולה אל־על.
הביטה האחות אל הפיות הללו והגתה בלי משים הגות קשה, לאמור: כפויי-הטובה הללו, כמה גיפפתי וטיפחתי כל אחד מהם – אשר לא ידע ללכת ופיגר, שמחתי כאשר כונן לראשונה את גופתו על שתי רגליו; אשר לא ידעה דבר – נתמלאתי צפייה ליום בו יישמעו ההגיגים הראשונים מפיה; כאשר הובא אחד אל המעון ולא ידע לאכול – אני ששידלתיו, או הטלתי עליו אימה, עד שהחל לאכול; ואם קונדס מהם – רעבתן וזולל גדול – התנקש לקפח את חלקו של החלש ממנו – אני שעמדתי על המשמר… ועתה יושבים הם ופועים, מפשילים את אברקיהם, הנוכלים, מוצצים וממצמצים כמו לא אירע דבר. נתרעמה האחות שלא מדעת והרעימה קולה־גערתה:
– ניסים, שב! מזל, אל תנועי! רינה, אל תבכי! אברהמ’לי, אל תשתובב! –
התעוררו הללו כמקיצים מחופשה נאה… היה היתה להם שעת־חורין קטנה, שבה מיהרו להתנשא כל אחד לפינתו: מזל פרחה אך לפני רגע אל הטפליא שהתפלשו בדיצה גדולה אצל השופכין שבחצרם הרחק ממעון זה – – ניסים היה מנפח ושורק בפיו, כאשר ישרקו הבחורים שברחובם אחרי גמרם לפצוח את הזרעונים ביום שבת – – אברהם’לי הרהר באבא, שמא הוא ממהר כבר דרך הככר ובעגלת־היד שלו ממסמר ועד פטיש – כנפי דמיונם היו נושאות אותם כאווירון על פני כל השכונה וחוצותיה, סימטאותיה וחצרותיה, שלוליותיה ושווקיה לקול המפוחית והחליל – והנה גערת־פתאום – כועסת האחות –
– מה היה לה? –
תלו בה את עיניהם והיו מפשפשים במעשיהם… היום לא נדחקו לחדר־הרחצה ולא פתחו את ברזי המים המציפים את הרצפה. כן לא זרקו היום את הקוביות, לא מרטו את הבובות בשעה שעין לא השגיחה. היום – יום קבלת־שבת – לא השכיבום לישון את שנת הצהריים, ולפיכך לא צבטו אלו את אלו, לא העירו ולא הקיצו את הישנים – – אכן, נודע דבר כעסה של האחות: סילון המים הוא שהזדלף מקרקעית כד־הפרחים על הרצפה, והם מיהרו עטו אל שלולית המים, הזדרזו לנגב אותה בידיהם! אכן, הרעו לעשות, וצדקה האחות מאוד…
– טובה האחות… טובה… ניחמו והתנחמו מהר. – אך טובה האחות המתגייסת ושוב לא תכעס עליהם.
האיר חיוך גם את פניה הרחבים של האחות, שנתפכחה מיד מרוגזתה. פעוטות אלו – הרי היא עוזבתם היום. מי יחבוש פצעיהם ומי ילחש על מכותיהם? מי ירכיב, מי יזריק ומי ימדוד את החום? – – מי ישגיח בהידלק עין, ומי – בהתלונן ילד על מיחוש? – הרי כאילמים לא־ידעו דבר הם הפעוטות האלה והמחלות אורבות להם ומקננות מבית – מי יעמוד על המשמר בפני החליים בהיעדרה? – התדענה המטפלות העובדות עמה להעריך גם הן את הסכנה שבסדקי כל צריף ואת הפורענות החבוייה בלבוש העוני? – מביטה היא ומחליפה עם חברותיה לטיפול חיוך.
הפעם היא נרגעה למראה פניהן – בסוף דבר בחורות טובות הן, נשים עובדות ומטופלות בדאגות משלהן. מבשלת זו – הרי חרוצה היא במלאכתה, והמלאכה להאכיל ארבעים תינוק בירק ופרי ובמעשי חלב שלוש פעמים ביום – אינה קלה מעיקרה! – או הגננת – הרי גם היא מסורה למקצועה, מרקדת ומשעשעת את הפעוטות באמצעים המעטים והדלים שבמעון שלא כב“גנים” העשירים! – ואפילו המתלמדת, נערה זו המבקרת זמן קצר להשתלמות, אף היא הספיקה כבר להתקשר אל הפעוטות – מלעיטה דווקא את המפגר וכרוכה אחרי הנחשלת! – אכן, כולן טובות הן ושעות נעימות־רבות בילו ביחד, עת הפעוטות ישבו באפלולית של קירות־מקלט או בחצר עת זרחה השמש גם בשכונת העוני –
ושכונת העוני גם היא בסוף דבר אינה נופלת מפרברי העיר העשירים, אך אולי עולה עוד כמה מעלות עליהם. פרדסים סביב לה ושקט בתוכה, כי רחוקה היא משאון העיר והמונה. צפופים צריפיה, אך יש בהם לווית־חן משלהם. גדולה דלות שמקננת בה, אך מתפשטת היא לאורך ולרוחב, יוצאת את תחומי העיר וגובלת בשדה, כובשת חצרות של פרדסים שנחרבו, נדחקת מתחת לנופי דקלים זקופים, כובשת בהליכה, במקום שאין כבישים, את אדמת הטיט של השכונה. ואנשיה, משפחותיה, מספר ילדיה וטפליה – מי ימנה ומי יספור – כחול, אשר לא יימנה מרוב! –
רחמים רבים מציפים את לב האחות הרך בשעת־חסד זו עד חשבה לבכות, אך בו ברגע נפתחת דלת ובעד חלונות החדר מציצים פרצופים שונים, כמו על־פי פקודה שניתנה מבחוץ.
– אחות… אחות… – קראו גברים ונשים ממיודעיה שבשכונה זו ונענעו בראש – את מתגייסת? – ומה טעם שמתגייסת את? האם לא טובים לך פי מאה ילדים שלנו מאלף חיילים זרים? – כן קראו וספקו כף רוכל ורוכלת, אשה כובסת לבנים, גבר ואשה סורגי גרביים, שכנה משותקת יד, טלאי של נעליים ומסגר שנתחרש, מהערב־רב של “הוריה” – הורי הפעוטות שבמעון.
– ודאי אך שמועת־שוא היא, עוד תחזור בה האחות…
– לא… לא… – צחקה האחות נרגשה מאוד ולחצה את הידיים המושטות אליה, כלחוץ ידי ידידים מכבר.
– לא, כי אמת לאמיתה. חובה גם להתגייס. – חייכה אליהם ונפעמה מתמימותם.
כל ימי עבודתה שמעה מפיהם אך תלונות. היו מתלוננים מרה עליה ועל המשטר שבחיים. היו מתלוננים כי אין מי שיאכיל ואיו מי שילביש אם מרובות הנפשות בבית. כי אין מי שידאג אם חולה הבעל… אם האשה דווייה… אם הופר שלום בין גבר לאשה בידי שמים. כל הימים היו קובלים – תחילה מדוע אין מקום פנוי דווקא לילד שלהם ואחר־כך מדוע מפנקים במעון זה ילד של פלוני ולא ילדם שלהם… כן רגנה תמיד העדה המרה הזאת של ספרדים וספרדיות, תימנים ותימניות, יוונים ויווניות, עולים אוסטרים וגרמניים – העדה המעורבה של השכונה הזאת, עד שיש ואפילו בשלום־בית שלהם נתחייבה בנפשה – ועתה מה נרגשות פניהם, מה חמות קריאותיהם אליה! –
– אחות, כאם היית לילד שלי ועשית למענו יותר מאם. – נאם יבשות גבר קיפח וצנום והניח צרור פרחים על השולחן.
– אחות, תינוקת זו שלי הצלת ממוות, שדופה וסחופה היתה. אמרי שלום לאחות, בתי, אמרי. – ומסרה תמונה בצירוף ברכה לידי האחות הנרגשה.
– אחות, לו תצאי כעת ומהר תשובי, כשהשלום והנצחון בפיך! – פרצו דברי הסכמה ורגש מפי כל העדה כאיש אחד.
כן נערמו לפניה על השולחן מהתשורות והפרחים אשר הביאו, כל אחד כמתנת ידו, או שנים ושלושה הורים ביחד, והיא צוחקת ואומרת: הנה כדאי היה כל הגיוס!… והמטפלות שהביטו אל התכונה הבלתי־מצוייה הזאת שבמעון אמרו: אין אנו מקנאות בך, כי ראוייה את לכל האהבה הזאת, חלף המסירות שבה ניחנת. אך הפעוטות לא נתנו גם עכשיו את דעתם על המאורע: הללו מרחו כעת את לחייהם באודם סלק, גנחו ונאנחו בתיאבון על גבי הצלחות, חבטו בכף ותבעו סופגניות ומשקיבלו אותן, הקשו לאחרונה: היכן הסוכריות שלנו? – – יצאה הגננת אליהם וחילקה סוכריה־סוכריה לילד, כשהיא שואלת בקול רם: ומי הביא לכם היום סוכריות? – – תפשו הילדים את הסוכריות בעטיפותיהם, מרטו אותן וצעקו: האחות הביאה לנו סוכריות!
לא יכלה עוד האחות להתאפק והחליטה כי הגיעה שעתה להיפרד. בעוד הפעוט האחד בוכה על קיבה שבעה והשני גועה בתוך בלוייו והשלישי פועה כמסיכה מפורכסת ושחורת עיניים, מיהרה האחות להסיר בצנעה את שביסה הלבן ולקפל בתיקה את סינורה המשומש. חגרה את מעילה העליון למתניה ויצאה להיפרד גלויית־ראש מעל קהל הנאספים במעון. סקרה באחרונה את פרצופי העומדים ושקיקי העינים – אותם שקיקי העור הקטנים שמלמטה – נתקפלו ונתלו מלאים… אך העבירה מיד בתנועה על פניה וקראה מרחוק:
– נו, היו שלום הורים וילדים. שלום גם לכן, חברות מטפלות! – ובאספה לידה את התשורות, יצאה בפסיעה רהוטה את חצר המעון הקטנה, התרחקה מהצריפים הצפופים, שלחה מבט־עין על הגדרות מסביב כאומרת: אין דבר… בכל מקום נחוצים רחמים… וגם שם נחוצים הם. – וקומתה נעלמה מאחורי קרן הרחוב.
זעקה כבולה
מאתעבר הדני
גם בין הארנים אשר עם “הבילט” התהלכה בכלי-לבן של אחות מטפלת כבשנות העבר – כלי-הלבן שהלמו את גוף-העבודה הזריז, אף שהיו מרובבים קצת. היתה מהלכת בין הארנים ומופיעה פתאום לפני רשת הגדר המקיפה אותם, מציצה בחטיפה אל התנועה בכביש ושבה אל בין הארנים. אי-המנוחה גברה והלכה, כי הנה פנתה ללכת מאוכזבת והנה חזרה על עקביה בחיוך-תקווה נבוך; פתאום הפנתה ראשה ברעד והתחלקה מפתאומיות עצמית על המחטים החלקים. אכן, היא עצמה שאלה את עצמה: מה היה לי – הרי לבושה אני במדי שירות צבאי ובעוד שעות מספר עלי לפנות לעבודה? – – בכל אלה המשיכה להלך בין העצים שנשקפו ביניהם בנייני “הבילט” השונים.
הם העיקו בכבדם הבניינים האלה, שהופקעו בזמן המלחמה למען הצבא, על צריחיהם ואגפיהם העשויים אבן ועל שיטת גגותיהם המשופעים. בשערים התלהלהו זקיפים ואוטומובילים נכנסו בהם ויצאו לכביש, אוטומובילים מסומנים באות הצלב של בית-חולים – מהם סגורים, מהם פתוחים, – אך כולם משוחים בשפע לכה צהובה. וחיילים עלו וירדו בהם, אחיות חלפו בכלי-הלובן, חיילות-שירות מחברותיה נראו גם הן במדי חאקי שלהן. פלונית נפנתה לנוח, אלמונית הזדרזה לחופשתה; סמלת עברה, קורפוראלית צעירה – אך היא לא נתנה את דעתה אל אלה – מחנק חשה בגרונה.
והתבוששה את המחנק הזה, נכלמה מלהודות בו. חיוך של מבוכה נתרחף עוד על פניה והציץ מתוך עיניה הצעירות: מה היה לי – תהתה ולא הבינה – שמא כצעירה אני המצפה למאהב או ראשי היה עלי סחרחר ואצא על אם-הדרך לצפות? – – ובה בשעה משכה אותה מאוד הדרך וכל הנע במורדותיה ובעקלתוניה עד למרחק רב; בה בשעה ראשה סובב עליה כאילו היא נעה על גלים. אכן, כמאוהבת ציפתה ומדי קרבה השעה והלכה – שכחה את כל הנעשה סביב –
– – את החולים אשר יום ביומו – שלוש פעמים ביום – הגישה להם אוכל ומשקה – מהם במיטותיהם ומהם בכורסותיהם, מהם שגזר-דינם נחתם עליהם ומהם ששארית תקווה צפוייה להם להישאר רגישים למחלתם. שכחה את פרוסות הלחם שבצעה ואת מנות הגבינה והריבה שחילקה. שוב לא זכרה כעת מי היה אדיב ומי נשאר “אנטישמי” כשהיה; מה מירקה היום מאפס עבודה – שמשות של חלונות או כלי-בישול. אחת העסיקה את מוחה: לוא יבוא והלכנו יחד… וטיילנו מעט… ודיברנו – אז יוקל לי! – – אז אשוב וארגע! – – ותבט אל הזקיפים השוערים המתלהלהים בחום, כמתחטאת ומצטדקת: ודאי עוד מעט יבוא ולא בכדי אמרתי כי יבוא אלי “ביקור”…
אף הרגישה בבואו ממרחק רב – בעד לתנועה הכללית על הכביש הרגישה. שוב לא היה איכפת לה מה תאמר סמלת צעירה או מה תגיד אחת הקורפוראליות-הבחורות עליו – על בעלה. ודאי תרמוזנה אחר-כך… או בעיניהן תלחשנה. סמלת זו, שזיו נעוריה עוד עמה ותסרוקתה עשוייה, ודאי תצא להכיר את האורח. קורפוראלית לא תתאפק גם היא לרדת במדרגות של חדר-הנופש ולהעיר דרך אגב איזו הערה, כגון: האמנם הותרה הפעם הכניסה גם לציבילי עד “לבילט” ועל-פי מי הותר – – הסקרניות הללו, המתאוות כל-כך להצטיין, הרי מוכרחות הן להעיר דבר-מה! – אך לא איכפת לה – כי הוא בא ואין היא מרגישה בפניו העייפות – בלבה היא שמחה.
– נלך קצת. – היא מציעה ומצטחקת.
– או שמא עייף אתה, כי אז תנוח כאן. – חוזרת היא ומציעה.
– לא. מוטב כי נלך מכאן ונתרחק מעט. הרי שעות החופש מעטות ובכוונה יעדתין לבואך. – חזרה בה.
כן רודפות הצעותיה והם הולכים משם ומתרחקים. בחטיפה החליפה את הלובן בחאקי היומי. את כובעה חבשה לראש כאנוסה ומיהרה ללחוש לו: נמאס לי כובע זה… ושבה והציצה לעיני ההולך עמה – האם הוא מבין… האם מרגיש… האם רואה ללבה? הרי שנים רבות היו קודם לכן ביחד ואי-אפשר כי תשתלט זרות! היא מחרישה את הספק המתעורר ומתמסרת להנאה של הטיול הפתאומי. הם יורדים מעט בכביש ועולים במעלותיו – הנה יגיעו עד למנזר ויטפסו במעלותיו – זה כחצי השנה היא נושאת את נפשה להיות שם – והכל משתוקקות – והפעם תעלה!
– שם נזירות… כה חביבות… כה ישישות… כה נקיות… – מספרת היא בהנאה.
יפה הדרך ויפה ההר מכאן. הבניינים העצומים שלצידם אך חלק הם מהנוף ההררי, אך על פיסת-שמים הם שולטים. למטה מהם משתרעת העיר ירושלים – ובינה לביניהם שדות. מוריקים השדות בתקופה זו של השנה סביב והעיר הומיה לבטח – בה לומדים ומהלכים, מתעניינים וערים לכל – מדוע היא אינה ערה ואינה מתעניינת בדבר? – היא מנערת הרהור זה, כי אינה רוצה עוד ברגע זה ספק. רגע הוא של בטחון – הבטחון חזר אליה! – ומדוע תשתרר בה אדישות – אדישות אל החולה שעזבה, אדישות אל המחלים? – אל החובה? – –
היא ממאנת לחשוב על כך. הם עולים במעלה של המנזר כאשר אמרה. שם באוויר הצח, בשקט שיאפוף אותם – בין הישישות העמלות והנקיות – שם יתלבן הכל ויתברר… שם ייראה הכל פשוט, טפשי – נערותי. הכל ישוב אל מסלולו. – ומרוב שמחה היא משלבת את ידה בזרוע ההולך עמה – מתרפקת ואומרת חרש:
– רואה אתה צלקות אלו על השוק? הרי מעדתי ונפלתי מרוב צפייה לך – בושה!
– וסימנים אלו על הזרוע – התראה? נחבלתי…
– איני יודעת מה היה לי, כי בכל אשר אפנה אני לוקה. כמוני כנערה טפשה, כנערה בלתי-מנוסה.
ומביטה לתוך עיני ההולך עמה: האם יבין לריעה? – וכבר הגיעו לתחומו של המנזר ושקט מבפנים לחומותיו. זקנה שוערת יצאה וקידמה את הבאים במאור-פנים, שילחה אותם בעיניים עליזות לשביל ולקראתם מידדה נזירה אחרת צעירה יותר, עטופה אף היא בשמלותיה הארוכות עד לקרסול, וצנופה גם היא צניף אפור-כהה מעבר לאזניה ומתחת לסנטרה הדק. זו הקישה במפתח שבידה, נזירות קשישות עסקו סביב – כל אחת מהן בכהונתה: האחת בגן והשניה בבדק הבית מטפלת. וצליינית שבנזירות עומדת עטופה ופניה אל האיקונין ולא פסקה מהתפלל. הרימה מורת-הדרך שלהם את סנטרה התמים למעלה ורמזה להם לבוא אחריה:
– הנלך? – שאל הבעל.
– נלך… לי לא איכפת… – השיבה האשה בעליצות.
כי נדמה לה, שמדי לכתה וחדרה יותר אל המנזר הלא-נודע, – ירחב לבה והמחנק שחשה כלא היה. הנה הגיע ריח הלבונה אל מול אפה – והיא עלצה לריח המוזר. נשקפו האיקוניות המוזהבות והמוכספות, על ראשיהן הדקים-האלכסוניים העטורים הילות ועל עלילותיהן המצויירות בתום, והיא התפעלה בתום לבה: מה נאה הכל! – עד שהגיעו אל המדרגות של מגדל הפעמונים והביטה כלפי הצריח השפוד, הפטירה:
נעלה – ויחלו לטפס שניהם בסולם הלולייני, כשמורת-הדרך הנזורה מארץ-החיים, התיישבה בענוות-רוח למופת, להמתין עד אשר ישובו.
– עלה נעלה! – משכה אחריה את הגבר בלי ליאות במדרגות המרובות לאין מספר.
– עד לקצה שאי-אפשר עוד לעמוד בו מפני הרוח הפורצת וסוחפת במרום – א–הה–! –
היתה חזקה הרוח והיא צרבה, טרפה את הפנים. מהרים נמוכים יותר ומבקעות עלתה – הרוח – מים אל ים נשבה כאן במרחב. והעיר ירושלים השתרעה למטה, פעמוני-מתכת כבדים היו תלויים עליה, רתוקים וכבולים לבלי-נוע עד יבוא קץ למלחמה הגדולה – רק הרוח היא שנהמה במתכת הרתוקה בצליל בלתי-נשמע, עמום; רק הענבלים הקשורים לחשו: עתה רתוקים אנחנו… עתה שומעים רק תותחים… אבל יפסיקו תותחים את דיבורם ונפתח אנחנו… – שוב ינוע הענבל – בו-ו-ום… – אך עדייו לא נעו הענבלים אף ניע, רק הפלדה המתה ברוח: ה-מ… מ…
– ה-א-א – שוב נשמה ושאפה כממלאה אוויר את ריאותיה – לו נגמר כל זה!… שם אנשים נמקים… חולים צפויים למוות… חיילים שנספו בקרב… לוא נגמר כל זה – כי פה מרחב! – מפה רואים חיים נולדים ולא חיים נוטים למות –
ההבין הגבר ללבה, ראה למתרחש בו? – אולי לא חל ולא הרגיש כאשר שבו וסובבו במדרגות הלולייניות חזור וירוד למטה, שם המתינה מורת-הדרך בחיבוק-ידיים. התחרטה האשה בו במקום: שמא הגזימה ואך את חולשתה ורגישותה גילתה? – סוף-סוף היא חיילת ולה נהיר מצב-רוח זה, אשר לזולתה חידה הוא. לכך ירדה כשולת-רגל וצרובת-לחי ושוב חינקה בה את הפקעת שבקעה לצאת מפיה. הם חזרו כעת – על פני קבר נזירה שירתה את אבן-הפינה של המנזר וקבר נזירה שניה שנרצחה לפני שנים רבות במקום זה – הנה יצאו את החומה – תם הטיול וייפרדו.
האם גוללה מאום מעל לבה ומעתה יוקל לה? – חשבה בלוותה את ההולך מעמה ובפנותה לחזור אל בין הארנים אשר עם ה“בילט” הצבאי שלה. לא… לא גוללה מאום… ולא רווח לה… שוב עברה הסמלת הצעירה שגווה חסון ומביע מנוחה גמורה. פה ושם חלפו קורפוראליות זריזות. עברו גם שתים או שלוש מחברותיה לשירות, ששערן הכסיף כבר פה ושם והן אומרות לה: פניך צעירים.. לך טוב… היה לך ביקור… טיילת – אך היא אינה מרגישה בטוב. חלקלקים מחטי האורן שיבשו והצטברו על הקרקע. בולטים סלעים בחשיכה ואינם נראים עוד בעדה. אך היא מרגישה בכל – כענבל זה של הפלדה אשר כבלוהו לבל ינוע כל עוד תותחים שרים – לוא נגמר כל זה! – הספיקה אך ללחוש ולהיאנק כפלדה של הענבל שהמתח לרוח במרום.
ותדע כי גם אנקתה היא כבולה.
תפילה ליד הכותל
מאתעבר הדני
אב ובנו נועדו יחדיו אל מקום התפילה הנודע לשם, אך בהגיעם למקום הוכו בתמהון הנצחי: מה פשוט הוא! – – דל מכל תואר, פטור מכל הדר, פשוט מכל מראה אחר. נפעמו שניהם מתימהון ונשארו עומדים באשר עמדו: על קו-החציצה שאינו קיים בין עזרת גברים לעזרת נשים, מעבר מזה לרחבה המשמשת מעבר. שיעור שתי פסיעות ומחצה מכותל-התפילה עצמו, אשר מספר מתפלליו לא עלה כמספר האבנים העתיקות שבו – ואף-על-פי-כן לא זזו ממקומם.
כי נשפכה אותה שעה אלומת-קרניים בהירה וחזקה, שנאספה מראשי ההרים סביב. נשפכה לתוך החלל הצר, רחצה את אריחי המעבר החלשים והשחוקים, גיפפה את נדבכי הקיר על אגודות העשב וזלזל בודד שבצבצו מבין סדקיו. וכיוון שנתבשמה האווירה מכוחו הרב והמסמא את העיניים של אור היום, החלה שכינה קובעת לה מקום-מושב, לאחר ששמש יום שישי רמזה לה להקדים לבוא והמתפללים ציפו לה.
מעטים ודלים נכנסו ובאו – נער יספרם. מדלת-העם שנשתהו מקודם ותודה, תחינה ובקשה על דל-שפתם. מעניי-עם שנתכנסו להקביל שבת לאחר שהתקינו את עצמם ובאו בטפיפה רכה, כשזקניהם סרוקים או סבוכים. שחקו בכניסתם שחקת-ברכה אלו לאלו – אך מיד ניצבו ופניהם לקיר – כשומרי-חומה נאמנים. כן עמדו זקופים בשורה דקה אל פני האבן כעמוד אל קיר-היכל ומזמורי תהלים מולמלו בפיהם שגורים ומשומשים, ללא הפסק.
דממו גם הנדבכים הארוכים והרחבים בתכונת-החול של ערב-השבת ומביניהם הציצו חורים, בקיעים ומיני סדקים. סדק – ובו פיסת נייר – – אבן תחתונה ולרגליה אשה דמומה שאזל מעין בכייה ואנחותיה – – אבן-גזית משוקעה בקיר ובתוכה כבושות פני נערה ורודה בלי שיישמע קולה – – נתחלחלו האבנים העתיקות ודממו בקוצר-רוח, כאומרות: האומנם זה גמול צפייתנו לבוא יום-הקדושה, זו שמחה שישמחו בנו אלפי שנים? – –
הועבו בצל לשעה קלה נדבכי הכותל העתיק ונזדקרו יותר לעין מראות-חולין גסים שבצידן: מצחית-הכובע הנוצצת של שוטר נכרי, ששפמו נשחל מעל שפתו כחוט פשתן; ארון זכוכית, אשר שידתו מלאה פתילות-שמן דקות ומבליחות בלשונות-אש קטנות ועשנות לאור-היום; ארחי-פרחי מן הערבים שעברו עבור-ושוב בגילוי-ראש ונתכוונו להקניט את הבאים. שיקעו העומדים את ראשיהם בכותל ולחשו את המזמורים לאבניו. –
בושו מסורגי-הברזל של החומה אשר מעל הכותל ונזהרו מפגיעתה של עין זר. השימו את עצמם כאינם משגיחים בפניהם של הנכרים, אף שמאוד-מאוד קשתה להם נוכחותם. ולאחרונה כבשו את פניהם מכלימה, כאשר הרגישו כי מוגרבי שחור כשחור-הלילה עבר שפי בכפות רגליו המזוהמות דרך רחבת הכותל, כשכל הווייתו קוראת ומכריזה: עדיין חוזר אני מעבודתי למשכני ואין מי שימחה בידי… – שעת התפילה עוד לא הגיעה ואני “ארמיליוס,” אופה-הלחם הקדמון, עובר כצל במעבר של הקדושה.
הועב הצל ויקדר מאוד – ולפיכך משך הבן בשרוול אביו ושאל ברוגזה: מדוע יעבור? –
והאב השיב: אל מקום מגוריו ילך.
הבן האיץ: נלך מכאן.
והאב התמהמה: נמתין שעה קלה.
רגז הבן: לשם מה נמתין עוד? –
והאב השיב-ולא-השיב: לרחמים. –
האם בכוח דיבור זה בלבד שוב היתה אורה והצל כלא-היה? – ארמיליוס המוגרבי אופה-הלחם חלף כשד בעל כרעיים, כצל שטן שפניו שחורים כשולי קדירה. פריצי הערביים גלויי-הראש אף הם הרגישו, כי גבר האור ולא נראו עוד. חזר השוטר הבריטי אל סוכתו ולהבות השמן הקטנות מיהרו להתעמעם בכרס הארון ולא העלו את עשנן בעד זגוגיותיו. קפחה שוב אלומת-האור החזקה אל העיניים והבן שאל בקוצר-רוח: לשם מה עוד אנו עומדים? –
השיב האב: למען התפילה.
שאל הבן: ותפילה על שום-מה? –
השיבו האב: הידעתי… הרי מתפללים כאן – משמע שהם יודעים. נחריש.
החרישו – ומיד הרגיש בעמידתם הממונה על פתילות השמן, שמש מזוקן שלבו גס בבקשות ובהזכרות. נגש אליהם כבהיסח-הדעת ועמד בצד בעמידתו העלובה. אך מעטים עזרו על-יד שמש הכותל. זאטוט משגיח על קו-העזרות ומחלק קונטרסי-תהילים דקים וממושמשים. פאר לא עטו על לבושם. הדר לא הכירם. מעין בית-מדרש מעט, כמוהו כבית-כנסת שגגו רצועת-שמים צרה וגבוהה מאוד, ובה קבועה חמה לוהטת ככבשן. הרכין שמש הכותל את ראשו אליהם בלחישת-פה:
מי שברך את…
קרא האב בשמו.
מי שברך את…
פירש האב בשם אשתו.
מי שברך – – –
פירש האב בשם בתו. החל השמש מונה את השמות ויצאה לו שושלת ישראלית פשוטה וחולונית: פלוני בן פלוני… ואלמונית בת אלמוני – הכל הוזכרו בנשימה אחת לנוכח אבני הכותל העתיק. “בשעה זו שומעים כבר האבות את התפילה מאצל הכותל” – סיים השמש את עבודתו אחרי שקמץ בכף-ידו את מתת-היד ופנה אל התפילה.
איש לא השגיח בעבודת-השפתיים שעבד ואיש לא הקשיב לדברים שנמסרו בלחישה. דברים שבמוסכם היו והכל ידעו עליהם. עם-הארץ שישב בפישוק רגליים על מדרגה וחכם שעמד במקום-כבוד כשפניו לכותל – שורה דקה זו של דורשי-תפילה אשר לחשו את המזמורים לאבניו – הכל ידעו מאליהם, כי בשעה זו באים שלושת האבות עתיקי-הימים מהר חברון והרי הם עומדים כבר בשערי העיר, שוהים שם ואומרים: שלום עליך, ירושלים הבירה – – שלום, ירושלים הקדושה – – שלום לך, שבת מלכה בתוככי ירושלים – השלום עליך. – –
– – ברכו שלושת האבות, שבהם התחילה מגילת-היוחסין של האומה והיו ממהרים ומתקרבים – כל אחד על-פי דרכו: אברהם – עבד אלהים כביר, עתיק-ימים ואוהב מצוות; יצחק – ברוך ד' ואוהב רוח-השדה וכל חי אשר עליו; ויעקב – איש תם, אשר חזה עוד מרחוק בעיניו הענוגות מה עתיד נכון לצאצאיו – ואף-על-פי-כן היו פניו שמחות. שמח בשמחת שבת שנכנסה, בשמחת עניי-עם עלז – כי סופה של עליצות שהיא גוברת ומנצחת בכל אשר תפנה. כן קרבו עתיקי-הימים הללו, הביטו על סביבם וחייכו לאמר: מה שלל תפילות יובא להם בערב-שבת זה?
* * *
לא רב היה שלל התפילה, כי מעטו דורשיה, והדורשים – אך למצוקת לבם הם דרשו: בקשת לב נשבר, רפואה שלמה, הצלחה במעשים, מעשי תשובה וחרטה. אשה שכילתה את דמעותיה נשארה יושבת כמעיין הרב. נערה – כיוון שדבקה בשמלה ורודה לאבן, שוב לא ניתקה ממנה. התבוננו האבות סביב וליקטו את הפתקאות, את האותיות הפורחות בהן אספו, את מלמול המזמורים קלטו כמסבירים פנים לחזיון ידוע: אכן, מזמורי דוד הם – זמירות דוד הנעימות תמיד לאוזנם וללבם. –
ושוב לא היו מאריכים לשהות כאן, כי היו אצים לחזור לדרך העולה בהר חברון למקום מנוחתם – אלמלא תפילה נוספת שעיכבה אותם לפתע… אמר אברהם עתיק-הימים: חכו, כאן עוד תפילה ניצבת… נשא יצחק את מבטו המלא געגועים לגאיות מסביב, כאחד שואל: מה קול התפילה הזאת?… הרכין יעקב את ראשו ברחמים ושש שאבותיו היטו אוזן קשבת לתפילה, אף לחש באזניהם: תפילת אב ובנו הם –
שאל אברהם: למי התפילה?
השיב יעקב: תפילת ישראלים.
שאל גם יצחק: מה ברכה יבקשו לעצמם?
הסביר יעקב: לא ביקשו הברכה לעצמם, כי על עמם ביקשו.
כיצד? – שוב נגולה לפני עתיקי-הימים שלשלת התפילה הישראלית מדור-דור: מאות שנים ואלפי שנים חשים אל כותל זה בניהם ובנוסח התפילה תינו את גורלם הישראלי המר: בן-בן-ישראל ששמו אבד בגלות צפונית קרה – בן-בן – ישראל שזכרו נמחה בשמד דרומי – בני-בניהם של סבות ישראליים שנרדמו על דפי גמרות גדולות תוך מלמול בזקניהם הארוכים – שמות מתים-מתים בדרך ארוכה של מוות ופיזור – ואף-על-פי-כן – שוב זרע של חיים! –
שאל אברהם עתיק-הימים: ומה החיים אשר יבקשו עליהם השניים?
שאל גם יצחק בפיזור-דעת-מה: מה דרך-חיים חדשה תסופר בתפילתם של אלו?
הזהירו עיני יעקב התם ואהבה גדולה האירה מחורי עיניו בשלהבת-נעורים: חיים, חיים ממש עולים מתפילתם! –
חזרו והתמהמהו עתיקי-הימים, אף ששעתם דחקה לחזור. המערה הקדומה מימי בראשית חיכתה לגוויותיהם שישובו אל חיקה. הר חברון רמז ממרחק לבוא, כי נטל עליהם להישאר במרכז תמיד – בעת כל ההפיכות והתמורות שבתבל. אבני הגולל – אבני עולם – אף הן רגזו, בי נגזר עליהן לשוב אל מקומן בשעה קבועה מאת השר הממונה עליהן: שלושת האבות צריכים לנוח תמיד תחתיהן – כן הופקדו. ועדיין נשתהו שלושת האבות ושוחחו בחדשה.
– תפילה זו – הוסיף יעקב לספר בחשק – חדשה היא באזני. שוב יש בה משירה קדומה ששכחנוה כבר… משירת אמהות מנוחתן עדן… משירת רחל – – ואותה שעה נישאו עיניו לראשונה בעצב אל הדוק הלופף בדמדומים את דרך אפרתה.
נכמרו רחמי שני האבות על הצעיר שבשלושתם, זכרו לו את אסון מותה של אשת-נעוריו וניסו להפיס את דעתו ככל אשר יכלו:
– יעקב נכדי, – אמר עתיק-הימים ואוהב המצוות שבחסידי עולם – אל נא תעלה תלונה על דל שפתיך בהכנס שבת לעולם.
– יעקב בני הצעיר, – התהלך יצחק הלוך ושוב – שא עינך אל ההרים ושעשע את עינך בכל אשר תביט בארץ-החיים, יפעת שקיעה שרויה בכל, כבערב צפותי אני לבוא רבקה אמך אלי מבית אביה.
שוב נשתתקו שלושתם לשעה קלה, כאשר התנער יעקב מעוצם געגועיו אשר תקפוהו והחל מסיח חרש באזני הגדולים ממנו את סוד התפילה אשר שמע:
– ראיתי – אמר בקול רונן וחודר אל לב – כי שילשל הגדול שבשניהם את נדבתו לידי שמשנו הזקן ומסר את השמות אשר יתפלל למענם… והנה השמות הללו – שמות נשים הן – שמות נשים ישראליות שיצאו למערכה, כדבורה בשעתה.
– נשים מישראל קמו ללחום? – שאל עתיק-הימים והרים את גבותיו בפליאה למעלה.
– היחזור גלגל הימים אחורנית? – תמה יצחק גם הוא.
– אף אני לא אדע מה אירע – היסס יעקב שעה קלה מחשש שהתבדה, – אך לא הטעתני אזני… שמות נשים – כאשר אמרתי. אשה ובת שיצאו לחרף נפשן במערכה והמערכה מערכת-דמים כבדה הנטושה בעולם כעת, הן לוחמות – הן ואחיותיהן הרבות – ולמענן שולחה תפילה זו למרומים – תפילת אב ובנו.
לא הוסיפו האבות לשאול, כי הגיעה השעה לאסוף את האותיות שפרחו אליהם ולשאתן אל מקום מנוחתם. מיהרו, איפוא, וטענו כל אחד ככל שיכלו לשאת. אברהם לא בז גם לקטנות וקושש כל אות שתעתה. יצחק נטל את חלקו, אך עיניו היו מלאות אותה שעה צער של פרידה מארץ-החיים. ויעקב נעשה זריז, כרועה אוסף עדרו: באוזן קשובה וביד נטוייה ליקט ואסף ברחמים רבים את האותיות האחרונות, חימם אותן וצרפן אלו לאלו לתיבות, כצרף את הפנינים.
“בואנה אלי, היאספנה”… – לחש, השביע בסוד הגלוי רק לו – והאותיות נמשכו אליו, כהימשך פרחי-שדה אל הרועה.
“היאספנה ואפח בכן רוח-חיים”… – הוסיף ולחש וטיפל ביד אוהב באותיות הפורחות.
שני עתיקי-ימים כבר הקדימו לצאת את חומות ירושלים ומגדליה – אך יעקב עוד התמהמה. חס שמא תישכח ולו מילה אחת… שמא תחסר ולו אות אחת ממערכת השמות שבתפילה. ולא הרגיש כמעט, כי בעמלו הרב וברחמיו נאספו אליו ונזעקו שמות שלושת אלפים האחיות, שיצאו ללחום את מערכת ישראל בהתעוררות גבורה.
“בואנה… היאספנה”…. – הוסיף וקרא אליהן, מדי נערם עליו המשא הרב והוא הרגיש כי גוו מזדקף ועלומים נוצקים בו וכי מצעדו דורך בעוז להשיג את אבותיו עם השלל הרב.
– אבות! – קרא אליהם והדביקם. – שלל רב אני נושא הפעם.
– יעקב, מהר, כי אין השעה פנוייה עוד לדיבור, – זירזוהו עתיקי-הימים בלחש.
– אבות, הקשיבו… עבודה קשה עלינו לעבוד הפעם למען שמות בנותינו… – עדיין קרא אחריהם בשמחה.
– יעקב, נחוש לעשות את דרכנו הנצחית, פן ייסגרו שערי האבן בפנינו אל מקומות המנוחה שלנו. – כן הזהירוהו האבות.
אך יעקב לא שעה אל קריאתם. כמו פיעמה אותו רוח-עלומים מקדם, אץ-רץ והצטחק, חייך כלפי עצמו ורמז כלפי שמים. היה לו סוד-שיח משלו בשעה זו ולא הרגיש מרוב טירדה בדרוך רגלו על שדמת אפרת והקבר הקטן של אשת-נעוריו הזדקר לעיניו פתאום. הרגיש בו ועמד, נפעם ומרעיד ניצב, זקוף כמבשר בשורה, התיישר גוו ועיניו האירו:
"רחל… – קרא והתדפק על פי האבן – התשמעי, רחל? משא יקר אני נושא עמי, האהובה. משא בנותינו היקרות שהתעוררו ללחום את מלחמת ישראל. בא הקץ, רחל אהובתי. הקיץ הקץ על פורענות גדולה שנתחוללה עלינו. בנינו – ירווח להם מעתה ואילך, ורואה אני בעיני רוחי, שיום גאולתם קרוב לבוא – התשמעי, רחל?',
“יעקב”… – ענה לעומתו הד עמום מעמקי קירות האבן ומחלל הסלע שלרגליו ויתפעם.
“שמעת, רחל האהובה?” – שב ושאל.
“יעקב”… – ענתה כהד אותה בת-קול כבראשונה ושוב נדמה.
וכאשר הבין יעקב, כי את קול רחל שמע ממעמקים לאחר אלפי שנים, הבין כי יפה ניחש וכי בשורה גדולה בישר לה כאשר ניבא לבו. בעליצות-מישנה נשא את עיניו וירא ממרחק רב את אבותיו, אשר עמדו כבר לפני שערי מערת המכפלה, החזיקו ותמכו בהם, בל ייסגרו כל עוד לא הגיע השלישי. עמדו ושרו בשתיקה עם שר-המערה ומיאנו להיכנס כל עוד לא הדביקם השלישי שנתאחר.
– הגעתי! – אץ כצבי אליהם וקרא קריאת נצחון גדולה שהרעידה את חלל המערה וזעזעה מוסדות תבל.
– ויפה עשית שהגעת – – נזף בו עתיק-הימים יצחק, בזכרו לו ברגע זה את זריזותו כלפי אחיו עשיו…
– אכן, גדולה עשית שהגעת ברגע האחרון. – מלמל עתיק-הימים וכביר המצווה אברהם זקנו ולא נודע אם היתה גם לו טינה כלפיו או שמא חייך למעשה נכדו. כי אותה שעה סובב השער על צירו בכבדות ואברהם נכנס אחרון כמאסף לצעירים ממנו וכממונה להשגיח על המשא אשר נשאו לבל יאבד ממנו כחוט-השערה ויפול ארצה.
נכנסו ובאו. – המו מעמקי המערה לקראת שוכניה וידעו, כי עולם לא יתמוטט עוד וכי מרכזו שב להיות איתן כביום בואם של עתיקי-הימים הללו לשכון תוכם לעולמים. והשמש רד על הר חברון. גזעי הגפן הסרוחה על מדרגותיו לא נראו בחשיכה. עלטה עטתה את המשא אשר הביאו שלושת האבות אל עמקי המערה משריד הכותל אשר על הר המוריה, ועמדו להגישו תוך ששת הימים אל אל קונה עליון. – עלטה עטתה את בנייני האבן וסגרה על-פי המערה עד ישוב יום שישי ושלושת האבות ישובו ויתעוררו לארץ-החיים.
ל – ר.
התחיל לקנות פרחים
מאתעבר הדני
בעבר רחוק קנה אך פעם אחת פרחים – וכעת בהיזכרו הבין מה נהדר היה המעשה. בוקר-שבת היה של יום קיץ חם, עת לא יפרחו עוד בשדה פרחים ואשר פרחו קמלו. הלכו בדרך מכוסה אבק לבן מחום, עת כל שער של חצר סגור מבחוץ ואין יוצא בו או נכנס. היתה גם אז שנת-מלחמה קשה, בה לא היו מצויות פרוטות בכיס שלו, של בני-גילו, אף לא בכיסם של גדולים מהם. היו אז ימי-מחסור ודלדול כה נאמנים, שכמוהו כרוב בני-גילו – נעליהם היו מצפצפים, חלקי-עור הציצו – חורים מחפירים נראו בעד כל האשנבים – ואף-על-פי-כן קנה – פרחים! –
בחבורה גדולה וצעירה הלכו אז ויצא לו, שפרש מהחבורה הצידה עם בת-לוויה נאה. עברו מהחבורה והלאה, נכנסו בין חצרות כפר מלבבות ושהו שעה קלה. שוב לא זכר אם אמר דבר או אולי שתק, אך זאת יזכור כי בת-הלוויה הציעה בקול מיושב ומשכנע – דיברה חרש ובקול רוטט על ההפתעה שיש להכין לחבורתם בבוקר זה, שכן יצאו לבלות היום שעה ארוכה בין ירק עצים גבוהים… שם יטיילו, ישירו, ויתבודדו מעט – ומן הראוי להביא שמה פרחים… ישמשו הפרחים אות לרעננות של הטיול, לרגש האחווה המפעם בחבורה, להערצה המסותרה שירחשו לבבות צעירים לטבע – למלכות הרגשות כולה.
ניאות לה – לבת-הלוויה הכבירה ממנו בחינה ובדבריה והביט אובד-עצה אל חצרות הכפר סביב. שם פרחו פרחים רבים ולוהטים בחום – מעבר לגדרות – אך כיצד תשיגם ידו? – הניע בראשו לאות הסכם, אך הרגיש כי נתחייב לכלימתו בדבר שהוא למעלה מיכלתו. אותה שעה קילל בלבו את נעליו הממורטטות ונכנס כאחד ששד כפאו לחצר הנאה שבכולן בשפעת פרחיה, בלי לחשוב עוד מה הסכום שבכיסו.
הוא סמך על נס ויותר ממנו על נעימתה של בת-לוויתו הנפלאה, על תווי פניה הישרים והתפוחים קצת, על חיוכה המשדל בפשטות תמימה ובעיקר על רצונה העז, על תשוקתה הנחמדה להפתעה. – נכנסו בעד הפשפש לחצר זרה – ושדה פרחים דמם לעיניהם. שפעה – עין לא ראתה בחוץ – סגול, כתום וארגמן בעלעלים ובעלים, בכותרות, בניצנים ובפקעים – וריח-ניחוחם הקטיר ונח עליהם בלי-נוע. הביט בכה ובכה נבוך – מה הפרחים אשר יבור, מנין ייקטפו ומי יחליט? –
– מאלו נקח. – הצביעה בפשטותה המשכנעת בת-לווייתו התמימה.
כאשר הביט אל כיוון ידה, הבין כי לוורדים כוונתה. כי מעל לאשבולים הסגולים והכחולים ומעל למשזר של הצבעים המסנוור בחום היום, התנשאה המלכה – הוורד. ולא לוורד הלבן היתה כוונתה, אף לא לוורד הכתום – אף לא לוורד הפתוח שאבקניו שמוטים מהכותרת בעצבות של כליון קרוב, כי אם לוורד הצהבהב כעין התה, שכל עליו חיים ואין רבב עליהם, שעטופים הם מסביב ומלופפים ברוך ורק עלה תחתון שלוף, כדי לגלות אך טפח מהדר-פריחה.
– ולוא מאלה… – נענע בראשו והיה חש כי להט הבושה מציף את פניו בחום, כחום השמש הבוערת מעל לראש.
אינו זוכר עוד כיצד נקלע לידו צרור וורדים חמים, אך עובדה היא כי נשאהו בזהירות, כמשתדל לעטור בו את ראשה של בת-לווייתו והוא שמח על המחמאה המפרכסת בלשונו ומחפשת לה ביטוי: – כוורדים האלה כן ראשך היפה… – גימגם וסלד – – –
יותר מכן לא יזכור… אך עצים גבוהים, ורדים וראש בת-לווייה, כשהוא עצמו כבן-מלך עני, ההולך וניזון מן ההפקר עד שובם לחבורתם. מאז עברו השנים – ושכח. פרחים רבים ראה מאז בחלונות-ראווה, אף יש אשר קנה ושלח. יש אשר קיבל פרחים, אך האשכולות הצבעוניים הללו, בין שהיו פורחים בעציצים עטופים ובין שנעטפו ונגזמו במספר אל גליון נייר שקוף, – לא הרעידו את לבו ולא הפעימו את רוחו. – כסחורה היו בעיניו – כאחת הסחורות העוברות לסוחר בחנויות העיר.
– – והגיע היום. שוב יום-קיץ כבוש, כשערב רטוב ואפל התחיל מחשיך על פני עיר הומיה. נדומים הרחובות ללא אור ומאפילים הבתים הרמים. הפעם – בודד היה ללא חבורה עליזה וללא בת-לוויה שפרשה בצידו ודיברה על אזנו בנעימה רוטטת. הפעם – ישב במקומו שפוף ומצודד, בלי שישגיח ביושבים סביב ובלי שהללו השגיחו בו. הכל עסוקים בשלהם וגם הוא תלה את עינו בנקודה: תבוא – לא תבוא – ולבש אדישות מכוונת, שכיסתה על פניו כמסווה.
ספל-הקפה עמד ריק מתכנו וציורי העתון לא משכו את העין… גם בהם תותחים ורובים, גניראלים ועשן הפצצות בשדה – – כן דפדף והרהר בלי-משים ונזכר מה דומים הימים: – מלחמה בעבר, בהווה – יש איזה דמיון. כן התרקם במוחו אותו זכר ולא ידע עוד לאן ירמוז – אך נכנסה – והוחוור לו.
לא ראה בבואה, כי הרגיש. אולי במכוון היה כלא-רואה, אך ידע את הדמות הבאה. בין המסובים הרבים עשתה את דרכה ועיניה חיפשו: האמנם טעות נפלה כאן, או שגיאה יצאה? – אך כאשר נפגשו עיניהם – הצטחקו, עוררו בלי-משים את ההרגשה המשמחת: מה נפלאות עיניה. –
ועדיין לא הזדקף בגשתה, או במכוון נשתפף עוד יותר והקדיר את מסווה האדישות, אף לא העיר הערה על השמלה המצויירה ציור קל ועליז, שהוסיף להבהיר את חיוך עיניה. – חיכית? – שאלה וישבה בתמימות.
הניע בראשו לאות הן.
– הידעת כי סוף-סוף בוא אבוא? – שבה וחייכה אל פניו.
– לא ידעתי. – ענה בהתגלות-לב קהה.
– שמא רצית לחכות עוד מעט וללכת? – הוסיפה וחיממה בצחוקה.
– כן חשבתי. – הודה ומיאן להסתיר את המחשבות שרחשו במוחו על בואה.
– ובכן טעית ותודה. – שחקה ופיזרה את מסווהו בשמחתה הגלוייה.
צחק והתאושש גם הוא ניכחה, והציע לעבור למקום צח יותר. סקר אותה – את פניה – כמו לא שבע להביט. וכל אותה שעה רחשה במוחו מחשבת-סתר: איך אגמול לה ובמה? – והמחשבה כמוסה ונחוצה עד מאוד. היה מביט לעיניה הפקוחות לרווחה וחושב: עד מה פקוחות הן, חומות ונוצצות – האמנם למענו נוצצות? – היה מסתכל אל ציורי שמלתה והוגה: מה עליזים ומשובבים את העיין הציורים האלה – האם למענו נבחרו? – ראה את כף-ידה המושטה מקרוב ותמה: מה תזכיר כף-היד? – –
פרחים! – נזכר משום-מה והופתע כאשר אותם הפרחים, פרחי הראווה – שוב החלו חיים לנגד עיניו… לא עוד כסחורה עוברת אף לא צבעוניים כמות שהם כדי למשוך לב קונה – אלא גוון-החיים בהם ולשון ממללת אשר לא יביע שום פה בעולם. – פרחים – –
גמלה והלכה בו הרגשה טובה, כי נמצא לו ניב חי ומסותר. הוא ישב ויחריש.. יעטה המסווה על פניו, ישים את עצמו שפוף משנה מנטל שנים ותבונה – אך הפרחים הם ידברו.. והחליט: אקנה לה פרחים…
כן הלך בצידה ונפרד מעמה – לא ראה את פניה בחשיכה, אך לחץ את ידה לפרידה, החזיק בכפו את האצבעות הדקות, כנושא שמחת-נצחון: ברקאי! – אקנה פרחים ואשלח לה – ויהיו הפרחים כעיניה חומים וגדולים ויהיו כמוהן חלקים כקטיפה, יהיו חיים-רעננים כציורי השמלה שלבשה בערב הקיץ. –
נפרד והלך במעלה של הרחוב. אפוף החשיכה היבשה של ערב הקיץ והמלחמה בעולם, עת המחסור שורר וסכנת-הרעב צפוייה ומגור שולט מסביב. – יהי אשר יהי – שינן לעצמו בשקט ודאי – אקנה פרחים, ולוא תהיה הערב חבוקה בידי זר… לוא תסיח מלבה את זכרי – גם אז אקנה ואשלח – כי לשון נשכחה הזכירה הערב – את לשון הפרחים.
* * * *
והיא – שלא האמינה עוד בעצמה ובזולתה, האמינה בפרחים והם האמינו בה. ולכן מדי עברה עם בוקר מחדרה בפסיעה קלה על פני ביתה, יפנה ראשון מבטה הצידה – לפרחים. לאגרטל, לקנקן החרסינה, לפך החרס המעומדים בכל פינה – אף תרגיש מיד כיצד עמדו בלילה הפרחים: האם קמלו או צמאו למים, כי שכחו אתמול למלא את מחסורם; האם סייפנית נפתחת וגודציה אם דהתה או אולי לוע-הארי הרך-והפרפרי נפגע מצריבתו של החמסין – תחוש באלה ולבה ידובב אליהם, כדובב אל נפשות חיות.
מיד תנענה אצבעותיה מאליהן – זריזות-פזיזות בעבודתן – והיא אוספת את האגרטלים, הקנקנים והגביעים עם הפרחים אליה, ותעשה בהם את טיפול הבוקר הראוי. מהאגודות שבידיה נושרים אז גבעולים קמלים וירק-העלים נשלך; מתחת ללהב הסכין נושרים קצוות עבים של גבעולים חזומים וכן תחזור ותזקיף אותם לקנקניהם. מודדת בעיניה את הגבעול ועליו, בוררת בין המאריך לחיות לעומד לנבול – והאגרטל, הפך והקנקן חוזרים לפינותיהם לחיות.
“מדוע ורדים אלו נזדרזו להוריד את כותרותיהם?” – תפתח בהרהור קל את “יומן-הבוקר”, בהורידה את רגליה היחפות על הרצפה. והיא מסתכלת בוורדים הכתומים האמורים כחוקרת לסיבה, מציצה לתוך זכרונה בקמיטת מצח ובלי מצוא טעם לקמילה. – מניעה בעקשנות בקדקדה וצומדת את שפתיה. אז ייראה לעין כי יש אופי עם אשת-הנעורים הזאת, שזקפה בינתיים את תסרוקתה למעלה והשכיבה את קווצת השער הצידה מ“השביל”. יש עמה אופי – והיא מסרבת להסכים לקמילה זו! – היא נוטלת את הוורדים לתוך ידיה בהחלטה נוקשה ומטילה אותם לתוך אמבט של מים: “חיה תחיו –” – לחשה עליהם ומניחה אותם שטים…
“ומה פשר הסגול שבסייפניות האלה – סגול שאינו מצוי?”– שוב תהרהר ביומנה, יומן-הפרחים שבביתה.
ויש טעם לדבר, כי מאמינה היא בכל לבה, כי צבע הפרחים תלוי ברצון ובכוונת שולחם. אילו כיוונו כל השולחים לדעתה, היו ודאי שולחים לה “גרברה” ארגמנית. כן החליטה בלבה מכבר, כששפתיה נצמדו בקמט מרירות, כי פרח זה עדיף עליה. עליו מפוצלים – דקים, גבעוליו ענוגים מאוד ואף-על-פי-כן יש בו עריצות העשוייה לדרוס לבו של גבר… ובכוון השולח לדעתה, תעמיד את הקנקן עם הפרחים ביד בוטחת בפינה אשר ליד הראי, עם פינת הנוי שלה, כשהם ניבטים משם ומתמזגים עמה – עם בעלת-הבית ורצונה. –
“אתם פרחים שלי.” – תאמר בשעת בדידות כזאת ונעים לה מאוד, אך גם קשה מאוד, ובפנים לבה תחוש געגועים: “לוא התערב רצון של זר וכפה את עצמו עליה!” –
– – אך משום-מה עולים ומשתלטים ימי-כניעה רבים – ימי מעבר… הכל עושים את רצונה ובצנעה ממלאים אותו. מעריץ נסתר שולח “גרברה” בלי חתום את שמו. מאוהב גלוי שולח פרח זה ומצרף רמזים אליו. “קשר” קיים מודיע על ביקור קרוב ומקדים פרחים אלו לבואו. הכל מציית לרצונה בתקופה זו… בכל – העלים הארגמניים הדקים כשערות… סביב לה – אך הגוון הזה המבשר עריצות… והיא מהלכת בביתה בפסיעה עצורה וחרישית ומכווצת את צפרניה הארוכות והשרוקות, נכונה לתקוע את חודיהן בבשר כפה וסולדת בעיניים מאויימות ומגוחכות:
“המ… – תחזור ותלחש לעצמה – אך כניעת בוז… אך התמוגגות פושעת… פוי! מה מפונקה אני!” –
ויש אשר יופיעו פני מכר חדש – והוא מודיע: אין זה מדרכי להיכנע ולציית; כי יש פרחים לרוב ועדיין לא מיצה הפרח האחד את כל רחשי לב-האדם… אז תביט בעיניה הגדולות תמהה: מה?! – אז תתעוררנה בה התרגזות וסקרנות, תהלך מפינה לפינה ושוב תלחש כלפי עצמה: הרי זה אינו נכנע – יפה… הבה ונראה… והיא מתחילה עוקבת בסקרנות אחרי הפרחים שהוא שולח: ורד וגודציה.. צפורן ולוע-הארי… שום כוונה ברורה, איפוא… שום רמז דק… – אך אהבה פשוטה היא! – ומורידה את ראשה באכזבה.
כי אינה מאמינה עוד באהבה פשוטה, ושוא ידברו אליה פרחים שונים, אך שוא יפייסו את דעתה. היא מעדיפה לעבור ולקרוא מעל הפרחים ברורות: איש זה מה רצונו? – שולח זה מה כוונתו? – ודאי שיש שולחים מנוסים מאוד, אשר אינם מעלימים את מחשבתם או רצונם, כאשר לא יעלימו את מבטי עיניהם בשבתם בבית-קפה. לאלה תשיב גם היא גלויות במבט עיניה: תחייך, תמשוך, תבטיח להנאת עצמה ולהשתעשעות עצמית. אך בהיותה לבד, תצית סיגריה בחתף, תקמט את מצחה קמיטה דקה ותניע בחטמה הגבנובי-השמי המובהק: מה אני רוצה בעצם? – מה אני רוצה? –
אז תעבור על פני פרחיה כחוקרת מפיהם לאשר תרצה תאמין בהם ובאותותיהם אמונה עיוורת. שואלת היא אותם והם משיבים מכל פך, קנקן ואגרטל – עד היות השיחה כללית: לשולח זה אל תאמיני כי כוונתו רעה… על שולחנו אנו תרחמי, כי נפשו יוצאת אליך… בשולח זה תהיי זהירה, כי פגיעתו רעה… אשר לשולחנו אנו – עליך לגמור ולחסל מהר, כי מסוכן הדבר מאוד, גם לו גם לך… וכמו למען בדוק אם אמת בפיהם – היא בוררת ומקצצת, גוזמת ומחליפה את מימיהם, ואחר-כך בוחנת בעיניה כשואלת: אמת דיברתם אלי או כיזבתם?
“אמת דיברנו…” – נענים לה הפרחים המחודשים.
“אמת ותשובו לחיות עמי?” – תשאל.
“אמת וחיה נחיה עמך, כי את יודעת את נפשנו”.
“וגם אתם, הוורדים הענוגים, שבתם לחיות?” – תרכן אז על אמבט המים ותשלוף את הגבעולים הדוקרניים אחד-אחד בסקרנות.
“נשוב לחיות גם אנו, כי לא רצינו לקמול עליך…” – עונים לה הוורדים.
ונפשה מתמלאה חדוות-אמת כי כן חשבה וכן היה. עתה תשוב אולי להאמין באהבה פשוטה? – ולהרהור זה היא מתרגשת, פניה נעשים שקופים ועל ראשה עולה מעין אור חדש: אהבה פשוטה האם לא תכזיב?… לא הרגישה בלבה ספק. להיפך: התלבשה בוטחת, אף הוסיפה קצת פרכוס על הנהוג עמה כל יום. שרקה את לחייה, שטפה את עינה, הסתובבה סחור-סחור ואמרה בקול: אני יפה היום!
כן קמה ויצאה לרחוב אף נעלה את הדלת אחריה. כמעט הסיחה את דעתה מהפרחים המושטים במים, כי את שולחם רצתה למצוא… הנה נכנסה למקום ועד ציבורי, וסקרה סביב – נגשה לפלוני ולאלמוני ממכריה ושאלה בשחוק: מי כאן אוהב פשוט אשר ישלח פרחים כאלה?… ונבוכה כאשר לא נבוכה מכבר. הביטה לצדדים. הרגישה את עצמה מהוססת. ניסתה לקרוץ1 בעינה לשמאל-לימין – ונענתה באלם-פה: לא אנו… לא אנחנו… שוב אין אנו עוסקים באהבה.
חזרה כפצועה אל ביתה ופתחה את הדלת ביד רוטטת. עברה על פני אגרטלי הפרחים המעומדים ורגליה מיהרו אל אמבט המים. כופפה את גוייתה הגמישה עוד לפני החליפה את שמלתה, הביטה אל המים ולחשה-ניחשה: עוד חיים?… ומשתה את הגבעולים, ניערה מעליהם את המים ובדקה אחד לאחד: עוד תחיה… לחשה בכעס – תשוב לחיות…
ולמחרת – ראשון מבט עיניה נפל לאותה פינה: אמנם חיים הם! – וכאשר הורידה את רגליה מעל מצעה, לבה צהל: חזרו לחיות! – היא מיהרה להתלבש, כי הפרחים הזקיפו להפליא, מוטים וקמלים שבו וניצבו – האח! – מיהרו ידיה בפרכוס. האח! – נזדרזו אצבעותיה בסירוק – וכאשר צלצל פעמון ביתה, שוב לא נפעם לבה, אלא בנחת נגשה לפתוח, הזדקפה ואמרה לבא:
– אוהב פשוט, אם איני טועה… המ… כן… פרחיך הזדקפו… – וצחקה צחוק עליז ורענן כנערה.
-
“לקרון” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
קרקע
מאתעבר הדני
בשעת-בוקר של יום זה התכנסו יהודים לבנין-האבן הלאומי, כשהם מרוננים למשב הרוח, שנלחמה בעננים קלים ופיזרה את רסיסיהם הראשונים מהגיע עד לארץ. מלאים חדוות מצווה הם התכנסו תוך צפייה לתור את קרקע הארץ כאשר הובטח, ומתוך שהשעה קצרה להם תקעו כף אלו לאלו, התהלכו אנה ואנה, פרשו ויצאו את הפרוזדורים והטרקלינים ושבו ונכנסו, כשהדוחק הולך ורב. היה נדמה, כי על הפנים הזחוחות מחדוות בוקר ועל תנועות הגוף המאוששות מתכונה בלתי-מצוייה קרנה אך מחשבה אחת: לו תמהר לבוא מצווה של ראיית קרקע הארץ לידיהם – ויקיימוה.
ועד לקהל מגוון זה מאנשים שפרקם נאה – עבדקנים, זלדקנים או עסקנים לאומיים רכי-מגבעות – הגיעו גם נדב וצרוייה. הללו אך מקרוב נודעו איש לרעותו והגבר היה עדיין כתוהה על סודות הווייתה הנאה והקלה של האשה. בלכתה עמו הרגיש מעין הנאה מחינה הרב, אך בה בשעה היה חובטו גם הרהור רע והרה-ספק, כלוחש לו חרש: מה, על צד האמת, הוא יודע מסוד הווייתה? ומה יכיר מתחת לקליפה דקה זו? מנין שאין עבר נגרר וחוצץ ביניהם בלי שייראה לעין – עבר שלה, שאין בינו לבינה ולא כלום?… גם עתה, בהיקלעם לתוך קהל הנאספים, הרגיש בחבטה זו.
אכן, צרוייה, כאשר ניחש, היתה למרכז הכל. עיניה התלחלחו באותו לחלוח הברק, שכה היטיב למשוך אליה את לב הכל. מעברים מיהרו להושיט לה יד ולברכה, לאמור: “גם צרוייה הנאווה עמנו בבוקר זה”… “אין זאת כי השמש תלך עמנו והעננים ימוגו, והרוח תהיה כלא-תהיה… ח-ח-ח!..” והדברים אפפו את צרוייה מסביב כדוק, עד היעלמה כמעט מעיני נדב. אף הוא הפטיר שלום, או בירך מהשפה ולחוץ, אך השעה ארכה לו מאוד בין הקהל, והיה נראה לו כי השמש המשלחת את חומה בעד לרוח הרטובה, במזיד עושה זאת, כדי להקדיח שמחתם של יהודים.
הנאספים נתכנסו ובאו עד לאחרונים שבקרואים. גם המכונות נכונו. הכל נחפזו להתכנס אליהן ולתפוש להם מקום בעוד מועד. גם צרוייה היתה עולה מכבר, אלמלא נדב שעיכב אותה. רגע אחד היה נדמה לו, כי הדוחק מרובה, ורגע משנהו היה מוצא עילה אחרת. כל אותו זמן היה כמתכוון לדחות את השעה, בה1 יצאו לנסיעה זו, שכה ציפו לה. ולא עוד אלא נראה כמו ניטלה ממנו שמחת הצפייה והיה נוח לו שלא לנסוע כל עיקר נסיעה צפופה זו מאשר לנסוע.
– נעלה! – שירבבה צרוייה את שפתיה בתנועה הידועה רק לה.
– ניחא! – הפטיר נדב רפות, וכבש דרך לשניהם.
– אל נא ניפרד, אלא נימצא ביחד! – שבה ולחשה לו על אזנו.
– ככל שהדבר יהיה אפשר! – השיב, וחש טינה כלפי עצמו על הצינה המתגנבת לדבריו.
וכאשר עלו גם הם אל הרכב, והוא עבר לפנים בין ספסלים תפושים, הרגיש בחוש, כי צרוייה נשארה מאחור; נתעכבה – כי עיכבוה. פלוני קם והציע לה מקום לשבת, ואלמוני ביקש להחזיק את מעילה – הכל טרחו להנעים לה את דרכה, אף שהיא עצמה נשארה מעומדת בצד כלונס, בדוחה ועליזה. כדי להניח את הדעת של המחזרים אחריה, חייכה, החליפה דברים, לקחה שבי כדרכה, את לבות כל הנוסעים, וסירבה להענות להזמנותיהם. “כן טוב לי” – טענה – וקלות-ראשה משכה אליה את העיניים מסביב.
“אף אתה אל תעמוד זועף”… – חייכה לצד נדב – “אל נא תעמיד פנים סרות, כי טוב לי”…
והוא, אף שנהנה גם הוא מקלות-ראשה, היה מפנה בכוונה את מבטי עיניו בעד חלונותיה המאובקים של המכונה, אל מראות הדרך שהחלו להגול, משיצאו מחוץ לבנייני העיר. דרך זו ירדה תחילה עם מדרון ההר, והקירות שבצידה גבהו ונעשו תלולים מאוד. החלו הטרשים להלבין בעצב, ונראו מחשופיהם של דירוגים הרריים עד למרחוק. כאדמה לא-חרושה מימים קדומים וכציונים לישובים שנחרבו בעבר רחוק, נראו ההרים הללו בעיני נדב, עד שתפס את עצמו בהרהור-ספק: “מה שמחה היא לנו, שיוצאים אנו לראות את אדמת הארץ – והיא צחיחה, והיא אינה נענית עוד לעמל ידי אדם, והיא קשה כאבן יבשה – האם תצמיח אבן?…”
נדב הרים את עיניו בזעף-משנה מעל הניר ההררי החרב חרבוני-קיץ, נשא אותן מעל צרורות האבן הלבנים שגרף הנחל המבתר תהומות, וכל אותה שעה הרגיש כי עליו להזהר מלהתקל במבטה של צרוייה. מבט זה חי כעת וססגוני הוא – עבר נשקף ממנו, עתיד רומז מתוכו, בר בזמן שמסביב ציה ללא עתיד פורח ורובד אדמה קשה שאינו מסביר פנים לקראת הבא.
– – “מה ראית, בעד החלון?” – חקרה צרוייה במבט מאיר. והוא השתדל להניח את דעתה בתשובה נשמעת לכאן ולכאן:
– – אם אומר לך, שובבה, כי צרורות לבנים ראיתי ורובד קשה של אדמה צמאה – לא תשמחי…
“אני אשמח!…” – חייכה בעליצות.
– כי אז אפשר שיש לך סיבה פנימית לשמוח. – הסתכל בה יפה-יפה והרגיש כי שלטונה עליו גדול.
“ודאי ישנה!” – הביעה בראשה לאות של הן.
התפלא נדב בפנים לבו והיתה לו שוב ההכרה, שליוותה אותו כל הימים האלה, כי תמונה נאה ורצוייה עומדת לפניו. ראש מסולסל על דרך ילד ומזדקר בשעה זו בקונדסות-מה, וטורי שיניים נחשפים שווים כשאין בהם חסר – ושמחה רבה שהיא נובעת מבפנים. שמלה לפופה לגו הדק, וכל-עצמה כפופה קצת לפנים ועם זאת זקופה. במגע יד נאמנה אפשר ליישר את הגו הזה, אך כיצד יגרש מעליו את העבר המציץ מתוך עיניה ותוסר המחיצה החוצצת ביניהם?… הרהור זה חזר אליו כאשר המכונה עמדה, והנוסעים נעו והחלו יורדים בזה אחר זה, וגם הוא וצרוייה ירדו.
– אף-על-פי-כן אתה שלי! – השמיעה בשקט על אזנו.
והוא חייך חיוך תמה.
– אף-על-פי-כן אני שלך! – לחשה ביתר עקשנות.
והוא התבונן סביב בחשש, שמא קלטו אזני זרים שמץ מדבריה.
גם על כך התפלא לא מעט, שאינה חוששת להשמיע את דבריה, ואינה מהססת לגלות בתנועתה מאשר ירחש לבה. ותנועתה הרי דיברה כמיתר דק, וכל אשר אוזן לו יכול לשמוע; לחישתה היתה רפודה קטיפנות רכה, עד שכל עין יכלה להבחין מיד…
– הארד עד סוף כוונתך? – שאל בשחוק כאשר נגעו רגליהם בקרקע, ואחז בידה.
אותה שעה הפתיעו ממרומים טיפות מים בודדות, שתעו בנפילתן. הן טפטפו מבין כנפי הרוח המנשבת ופוזרו מיד – והחלו לנוצץ לנגד העיניים מעל מחט אורן ואצטרובל יבש, מעל סלע שבכרם ומההר, שמעל למקום עמדם. נתפכחו כל הנוסעים והחלו מרננים בקול: גשם עלינו!… מגבעותיהם נעו, כובעיהם זעו, אך חום-היום – חום ההרים – שם את פחדם לאל. כי נשארו זוהרות טיפות המים שאינן נראות לעין אי-שם במרומי אוויר. אותה שעה משך נדב את צרוייה אחריו, ובהגיעם לשביל בודד אמר:
– רוצה אני, כי דבר לא יחצוץ בינינו, פן אתחיל לקנא באלו העצים. והיא צחקה בצייתנות.
– רוצה אני, – הוסיף – כי דבר לא ייגרר כצל אחרינו. וקמט העיב לרגע את פניה הדקים.
אולי נדחסו השמיים ביותר מהצפייה לגשם, כאשר חזרו מהמשעול ומכר צעיר חצה להם את הדרך, חצה והצטחק בעזות עיניים, כשאמר: “מטיילים אתם?” – והם הפטירו: “כן!” הלה שב ומדד אותם בכוונה נועזת, ושאל: “האם על האדמה הזאת מהלכות רגליכם?” – – – ומיד השפיל את ראשו באי-רצון, אך צרוייה השיבה בתוקף: כן! – ומיד הסבה את פניה. הרגיש נדב, כי דברים בגו ומשום-מה העיר בנעימה שווה לשניים:
– הבו ונתכנס עם כל הנאספים, כי לראות את הקרקע באנו, לשמוע מה בפי הנואמים עליה. –
ופסע לפנים בלי הבט לאחוריו, כששני בני-לווייתו התנהלו ביחד, אף-על-פי שחש יפה-יפה, כי לפתע נתקפו הללו באיזו עצבנות. המכר הצעיר אץ בזריזות רבה והחל מפצל לעצמו מקל מענף עץ עבות, ונדב שם את עצמו כאינו רואה שצרוייה נעוצה אותה שעה במבט חד בתנועתו של זה, עד שגמר את פיצולו ונופף את הענף כאשר ינופפו במקל-דרך, נשען עליו ואמר: שלום! – ונעלם בין העצים… וצרוייה עדיין מביטה ואינה מפנה את עיניה לצדדים.
– האם זו אהבה קודמת? – שאל נדב בשקט. וצרוייה משכה בכתפה…
לא הוסיף לחקור והיטה את אזנו לשמוע, קלט דברים על הקרקע. מומחים השיחו כי קרקע זו שלנו – קרקע לאומית – אף רואה כל עין כי היא מצמיחה כבר עץ, כרמים משתרגים על מדרגותיה, ארנים נתערו על מדרוניה המסוקלים. מדוע יאמרו, איפוא, כי צחיחה הקרקע? מדוע יוציאו את דיבתה רעה?! – כן טענו המדברים והוסיפו: “אך זו צרה, קרקע זו כמוה כפיסת-היד, בעוד שכל הארץ מסביב – בבעלות זרים היא…”. נתפכחו כל השומעים מהרהוריהם ונעצו את עיניהם במרחב הרב.
– הקרקע היא חיים… – היה מי שאמר – ובלעדיה אין לנו תקומה… הקרקע – נמצא מי שטען – מצפה לעם החסר אותה; אך גם העם רעב לקרקע… – ונדמה גם לנדב, כי הוא רואה המוני אחים נודדים בארצות תבל באפס מטרה, בעוד שכאן חסרים העמלים החרוצים… האומנם גם כאן חוצץ דבר-מה בין שניים השואפים לברית-אמת – בין עם לקרקע – ואין כוח שיפיל את המחיצה מדורות רבים?! –
“אומללים אנחנו, כי נתוקים אנו מאם כל חי” – – – מצא את עצמו משנן פתאום משפט ידוע, והתבונן כי צרוייה שוב עומדת לימינו.
עמדה – אך ראשה המסולסל מופנה – לצד ההר. היה רוצה מאוד לראות כעת את שתי עיניה; אך ידע מראש כי יקרא בהן דבר מכאיב. יקרא דברים אשר קרו, והם סתומים ובלתי-מפורשים, כשם שלעולם לא יוכלו להתפרש דברים שחלפו, אך צילם נגרר… בו ברגע ירדה עליו עצבות והרגיש עצמו מדוכדך עד מוות: זו חידתה של אשה נאה – הגה; כמוה כחידת הקרקע שאין לה בעלות…
בה בשעה קרב אליו זקן, שאבריו חדים ושיבתו קלושה. כמו הרגיש בדכדוכו של אדם צעיר ממנו, ובא וישב אצלו, כונן אליו מבטים חודרים. תחילה כמקשיב לדבריהם של אחרים, ואחר-כך פנה אליו, מדדו בעד משקפיו בכוונה של אדם זקן. החל גם נדב בהיסח-הדעת ממודד את פדחתו החשופה ואת קמטי צווארו המרושתים ואת אברי פניו המחודדים ועטורים זקנקן לבן, והרהר: “כמוהו אהיה גם אני, וחיים שלמים עדיין לא רוויתי, האמנם ארווה אותם?!” –
– יקר! – שמע לחש על אזנו – מה לך?
– לא כלום… – מיהר להתאושש. – אך זאת, שאדם זקן בא וישב אצלי והעלה על דעתי רעיונות שונים.
– ואף-על-פי-כן במה הרהרת? – שבה ושאלה במבט נכנע.
– הרהרתי… – שמע את קולו משיב ביובש, ונרתע מדברי עצמו – הרהרתי, שיש אשר לא תתקים הברית הרצוייה, כפי שחושבים אנו לטוב.
– ומנין ריחוק זה לפתע? – הצמידה כתף דקה אליו.
– זו החידה שחדה לנו הקרקע שלפנינו. – רצה לפטור את שאלתה בשחוק.
הבינה – ונאנחה אנחה פנימית שאינה נשמעת… מה תוכל לעשות ועבר אשה אינו עשוי להמחות?… פיצול זה של מקל ומעשה הטיול בהר של מכר צעיר הזכירו… הרי גם אז פרחה האהבה… האומנם נבלה?… לשקר אינה רוצה. כל שפרח נשאר כמוס בלב, ולעולם יישאר כמוס בו… וגווה הדק נעשה צנוף ושפוף יותר, כמו הודרך להתגונן בכל הכוח שניתן לו – להגן על עולמה שלה…
קרא כעת נדב בתנועותיה, כקרוא בספר הפתוח. הוא חש, כי גם כעת אוהבת היא את זה שעלה בהרים בטפיפת רגל צעירה. יתר על כן: הוא ידע כעת בבטחה, כי מאז הבוקר אהבה צרוייה את הכל והגתה אהבה לכל, מלבדו הוא. יקרו לה כוחם וכשרונם של גברים אלו להתחרות זה בזה למענה, שמחתם להסתכל בפניה בלי לשאול את עצמם: האם יאהבו אותה? – התאהב היא אותם? – כל האווירה הזאת, שהיתה מבושמה עד לשכרון-חושים נעים… וכן רחקה להלכה ממנו – “זרים אנו כעת!” – פסק בוודאות, כשהוא מתכווץ התכווצות קרה, שאין עמה כאב ולא קנאה.
גם בחלל האוויר ההררי חל בינתיים שינוי עיקרי. האוויר והשמים לא יכלו שאת עוד את החום הדחוס בין ההרים ואת צמאון האדמה, ולא רק מחטי האורן היו תופסים בטיפת הגשם האקראית ומזהירים בה כלפי על, אלא הנירים החשופים גם הם, וצרורות האבן שבנחלים העמוקים, התעטפו בעננים תוך צפייה לטיפת הגשם התלוייה. ונזדעף האוויר בין השמים והארץ מרוב מתח, שלח גלגל-רעם לפניו – אזהרה על העלול להתרחש!…
עם גלגל-רעם זה שהתפרק עליהם ממרחק רב בשאון עמום, הרגיש נדב כי דבר-מה מתפרק גם בתוכו. הוא לא כעס עוד, אלא ריחם. נזכר באדמות ההר החרבות – והבין מה ערך הבשורה שבישר להם הרעם… בה בשעה נזכר גם בהמוני אחים הנודדים תוך השואה שבאה עליהם באירופה והרגיש מה ערך יש עוד – לקרקע שתאמצם אליה כאמץ אם את ילדיה לאחר פרידה ממושכה… ובהביטו על צרוייה מן הצד, גבר נחשול הרחמים שבקרבו: גם זו, הנאווה והדקה, לא למלחמת-דברים צריכה כעת על חטאים שלא חטאה, כי אם להרגשה אחרת שתמלאנה רגש נצחון – ומה היא? –
למחשבה זו שככה רוחו ולא הוסיף עוד להשגיח באשה. היא רחקה ממנו והחליפה דברים עם פלוני, שוחחה קלות עם אלמוני. יש ונתעלמה מעינו לשעה קלה ויש אשר שבה ונראתה לו מן הצד. גם הוא לא מיהר להפיל מחיצה זו שקמה ביניהם, כי לא חשב עוד שאפשר להפילה ביד גסה. הקשיב בינתיים למספרים שהושמעו על נכסי הקרקע של הקרן הלאומית ושוב לא היה לפלא בעיניו, כי הכל מדברים באותו דבר – בצפייה כמוסה לקרקע שוממה של עם נודד – “ברית מולדת”! – – שמע קול נואם מכריז באזני היושבים.
בו ברגע חזר אליו אותו זקן וכונן שוב את מבטו החד בעד הזכוכיות של משקפיו כמו היו מבינים זה את זה: – מה דעת כבודו? – שאל באמונת-אומן של מי שהזקין בעמלו – האמנם עשוייה להיפתר שאלת הקרקע שלנו? – – והזקן עומד זקוף ברגליו המחודדות בעד למכנסיו ובזרועותיו המגויידות, כשהן שלובות מעל לכתנתו הלבנה והמטולאה – והוא נוהר בעינו כאחד הנכון לקבל עליו לנטוע את כל ההר הזה תפוח ואגס ועד כל עץ-פרי למינהו…
נדב משך בכתפו והפנה את מבטו לראש ההר, שם מעל “מזבח האבן” העתיק כימי אנוש על אדמה, שכן ענן – זה הענן הנושא בחובו הכל: את הגשם לקרקע או אולי תוחלת-שוא… את תשוקת הקרקע לפריון או היפוכה – שממה… את סוד הברית בין עם לאדמתו או היפוכה – פרידה עולמית – – והיה הענן תלוי ויורד על מזבח-האבן הקדום, להזכיר לעומדים את דבר הגשם הקרוב.
– נחזור! – נמלכו הנאספים בדעתם והחלו מתכנסים חזרה אל המכונה.
באה גם צרוייה מכיוון נעלם, כשקמט לה על גבותיה השחורות. היא לא הלכה באשר רצתה ללכת, כי אם באשר רגליה הוליכוה – למקום שם ישב מכרה הצעיר והשתוחח בשיוויון-נפש עם נשים זקנות מהמקום. הלה לא הביט עוד לעברה ולא ראה את הליכתה השפופה ואת עינה הנבוכה… הלה צחק צחוק קל-קנטרני, קם ואץ לפנים אל הרכב העומד… הכריז בשמחה: אשרי הממלט את נפשו והבל הספקות!… בשקט ובאי-חמדה עלתה גם צרוייה עם נדב ונדחקה לפינה, ונדב אחריה ומיד החל לפנות מקום אצלו לחבר שלישי. בדוחק נאלצו להצטופף, וצרוייה לא מיחתה. היא לא פישטה את גבות עיניה, אלא הפטירה בטינה קלה: הרי רשאי אדם לקרב לשבת גם אצלי… ונדב שנזהר מהקניטה, העלה חיוך על פיו.
– במזרח – אמר בבדיחות-דעת – לא טובה הישיבה הקרובה אל האשה בתוך קהל… במזרח – חזר – זהיר הגבר מהתקרב אל האשה בפומבי יתר, כי הבריות מרננים על כך… – והעביר את זרועו מעל כתפה שנשמטה.
המכונה נסעה כלעומת שבאה וחזרה עם אפלולית – לא אפלולית-ערב, אלא אפלולית שבצל ענן שקרב גם הוא לבוא העירה אחריהם, עם הרוח הנושבת, וירד עמהם מדי רדתם בתחנה. ירדו נדב וצרוייה ולא התבוננו כי קרבו לבוא עד לביתם, וכי עוד מעט יישארו לבדם עם עולמם… האם חששו מרגע זה, כי הציצו בגניבה איש לעיני רעותו – או התחמקו מהשאלה?… על כל פנים, הסיחו את דעתם בפזיזות נפרזת מכל אשר ראו ושמעו היום.
– אני אקנה עוד כמה צרכים לבית. – הפטירה צרוייה בשפה רפה.
– לא, כי תכנסי לנוח, ואני אקנה. – שידל אותה.
ולא סירבה. נכנסה לבית ופשטה את מעילה; ישבה על ספתה, כשמבטה תלוי נכחה; מצצה את הסיגאריה שבפיה ושמחה שאין מפריע להרהוריה. תפחו כמה קמטים על גבי מצחה, ונענעה בראשה תנועת איום. נכנס נדב וישב גם הוא בלי אומר, ואף העביר בידו על קווצות שערה שנתפרעו.
– ואין בלבך עלי? – שאלה והתרחקה.
הוא הניע בראשו לאות לאו.
– ואין כל שאלות?
– השאלות לא תועילנה, ואיו חובה להשיב עליהן. אילו באנו לשאול שאלות, לא היינו מספיקים.
– ולא איכפת כלל, שיש הרהורי-עבירה בלב אשה? – שאלה ברוגזה עוקצנית.
– כעת לא איכפת. כי זרעי-בר מרובים נפוצים מהקיץ גם על אדמה צמאה ואף-על-פי-כן– – – נקטעה לשונו ולא ידע מה סוף הרעיון שרצה להביע.
האם שמעו את קול הרעמים שהאיצו ולא הרפו עוד מהגשם היורד – – האם שמעו את הדלף בעצמו שהבקיע בעד לאוויר דחוס וזרמות טיפותיו זלפו-קלחו לתוך האדמה המצפה – – קרוב לוודאי כי לא שמעו לרעש, כאשר לא נשמע לרוב על בואו של דבר צפוי. אך ריח המים כבר היה חודר בעד לדלתות סגורות וקולותיהם של טפלים שכנים נשמעו מצפצפים על המים הזורמים. – צרוייה קמה ונגשה לדלת, כשעיניה תלויות בסילוני המים המקלחים בעזותם, גם נדב נגש אחריה ועמד בצידה.
– משונה הדבר, – אמר לה – כי יש אשר שכלנו לא ישיג את הרעיון המבוקש ויש אשר תיעדר מפינו המלה הנכונה, אלא אם יימצא לנו הטבע.
– ואז? שאלה ולא הסתירה את עצבה.
– אז בא הגשם וצמאון הנחלים נשטף. גם הנירים שנתקשו כאבן מתרככים… אז נבין גם אנו כי היסוד הגואל הוא – הפריון… זה גם מקור הכמיהה לקרקע, אשר דיברו עליה יהודים טובים בשם עם נודד.
-
במקור נכתב בטעות “בא” – הערת פב"י. ↩
הוא הכין ניגון חדש
מאתעבר הדני
את יחזקאל ליאון, המוכר מניפות, סוללות, משרוקיות, כפות־נעליים וכדומה מיני סדקית – כל מין בתורו – ודאי ידעתם או פגשתם ברחוב, בתחנה ואולי עדיכם באוטובוס הגיע. עלה באוטובוס והכריז בניגון צרוד על המניפה, כשהוא משיב בה אל פניכם – – או יעבור על פניכם ברחוב והגיש עד לעיניכם בארשת־פנים רעה את משרוקיתו – – או קולו יעלה מתוך הרחוב – מפנים או מאחור – קול ניחר קצת אך נוגה מאוד –
– “א… מנ… לי–לי… יו–יו” – כן ישורר אי־שם בעד צופרי האוטומובילים, בעד מישעט רגליים, בעד מיצעד העוברים־והשבים.
ואחרי המזמור הנוגה יישמע קול קללה רעה וקפדנית – “יהודים רעים… אינם קונים… אינם רוצים לקנות… גויים…” – וחוזר על ניגונו. מהרחובות המסחריים שבעיר יצא, מרובע בו כוח־האדם הרב והמוצבר עדיין מוטל פה ושם ללא־חפץ. מקום שם סבלים גברתנים יושבים בקרן־זווית וקררים מחכים כשסוסיהם הגמלוניים והמקושטים במצילות, עומדים גאים דום בקרונות־הגרר הצבועים; שם היהודי היווני, התורכי, הבאלקאני על בריותם הנאה מיושבים ומשתעשעים בקוביה, בין עבודה לבטלה במסבאות הקטנות. שם גם תחנות־ארעי של אוטובוסים יוצאים מן העיר בזה אחר זה.
שם פותח יחזקאל ליאון ביומו. מסביב המסחר הומה כבר בכל ענפיו וגווניו. סוחר הכעכים בריא־הבשר הוציא את קרון עוגותיו המזוגג ועמד בסינורו הלבן באחת הקרנות. רוכלי הירק והפרי דחפו את מגררותיהם לרחוב והסתדרו בשורה – אחד בעגבניותיו ואחד בבננותיו, אחד בתפוחיו ואחד בשיירי מלפפוניו, פלוני בתמד־תמרים ואלמוני במי־לימון. בחנויות הדגים נערמו מבעוד שחר ערימות הטרית הפשוטה, בצד מולית אדומה ושישן ו“משה רבנו” שקוף כזגוגית וריחה של דגה נודף למרחוק מעל המדפים השטופים. מטחנות הקפה טחנו כבר והכרכום בצנצנותיו האדים – הרובע כולו שוקק ממסחר ורכולה.
ויחזקאל ליאון יוצא גם הוא עם הסחורה שנועדה לזמנה. בקיץ תהיה רכולתו מניפה – מהמניפות המצויירות הזולות, שמחירה גרוש אחד ואתה יכול להשיב בה רוח טובה בעצם החום – מדוע לא יקנוה ממנו? – – בימות־חול תהיה הסחורה צעצוע – שעשוע־ילדים בגרוש או בשניים, כלי שנתחבב על כל הילדים – ומדוע לא יקנו אותו מידיו? – – בימי “הזדמנות” יפה גם כפת־נעליים לשמש סחורה עוברת ליד – כפת־ברזל מצופה כבכסף מבחוץ. בימי חירום אלו קונים סחורות גרועות ממנה ומדוע לא יימצאו קופצים על הכף? – –
מתחיל איפוא יחזקאל את יומו בתקווה. מקדים שיר להכרזה ובשעה זו ידמה לו, כי עלה בידו להמציא גם ניגון לסחורה חדשה – “כפת־ברזל… יהודים… בגרוש וחצי הכפה – – א, מנ… לי–לי” – אכן, ניגון נאה! – שורת שיניו המפורצת נחשפת, פניו הכחושים מתעקמים קצת, עיניו השחורות משוטטות כה וכה והוא מזמר בנעימות את השיר תוך הילוך והתקדמות מתונה בין אחיו, שהחלו גם הם בממכר.
הוא יודע כי בין אחיו לעדה לא יימצאו הקופצים על סחורתו הפעוטה – הללו לבם גס בניגון ואין בהם נותן את דעתו על פזמון. הללו גם לבתי־כנסתם הריקים מאדם לא ישעו ועל מודעת פטירה ולווייה יפסחו בשעה זו של מסחר. הללו אך לסחורה נאכלת עיניהם נטויות כעת – לדגה, לירק, לאגוז ולתמר, לדבלת התאנים ולכעך המתוק, העשויים להיטיב לב אדם. אבל מה לו ולהם? – לא עליהם תקוותו. הוא מכונן פעמיו אל אוטובוסי־מסע – שם האשכנזים מתאספים תוך תנועה מתמידה ומהם יש תקווה…
הוא מגיע. בוקע לו דרך בין שאר הרוכלים, הצובאים על מרכזי התנועה שבעיר. כאן מוכרי הגלידה המבטיחים לצנן כל חיך לוהט מצמא; הנערים הזריזים המושיטים בעד חלון ובעד דלת קרון חפיסות שוקולדה בגרוש; מוכרי כעכים הנדחק בעקשנות של מסכן בין ספסלי הנוסעים ומבטיח להשביע כל נפש בשני הכעכים שיקנו. ביניהם הוא מבקיע וניגונו משתרשר, כדי לרכך לבבות – "א… מנ… לי… לי… יו… יו… " – נראה כי הכל נהנים, מצהיבים פני הכל ונושאים בסקרנות את עיניהם אליו. מזדרז יחזקאל ליאון ומטפס אל האוטובוס הגדוש, כי נותרו אך שתיים־שלוש דקות עד לנסיעה. קנו, יהודים, קנו. כי יהיה חם בדרך… בכל מקום ושעה תצטרכו לחפץ זה… מה מכם – אם תקנו בגרוש? – וממאנים האנשים לקנות, מצדדים את מבטיהם. הופרה שמחתם הראשונה לשמע ניגונו. – “א… יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים…” – נשבתה גם תקוות יחזקאל ליאון והוא מתחיל לקלל מיד.
– מדוע תקלל? – מתרעמים עליו נוסעים – הרי אם תקלל תרחיק לב קונה מעליך. הראית סוחר כי יקלל… יהודי כי יאור את אחיו? – –
– לא יהודים… לא טובים… רעים… לא רוצים לקנות… גויים!
והוא הולך משם, כשפניו מאוכזבות… יש עוד מרכזים גדולים, שמהם אפשר להיבנות אולי יותר מאוטובוסי הנוסעים האלה. אך ימצא את הניגון הטוב וייכנס אל בתי־קפה, יעבור בין שולחנות ויגלגל בין אצבעותיו את הסחורה – יאיר בסוללה, ישרוק במשרוקית, ישיב במניפה או ישלשל לעיניהם את הכף – והכל יקנו! – – והוא מתחיל בסיבובו בעיר. עובר ליד הדואר, חוצה את המסילה. ברוך־השם, יהודים קונים דובשניות עשויון משומשמין ודבש. אגוזי־אדמה מצופים בנופת. תירס מבושל מדודי־מים מהבילים. יהודים קונים סיגאריות, גפרורים ועתונים – ומדוע לא יקנו ממנו? – –
– א… מנ… לי… לי.. יו–יו – הוא מזמר אל מול חלונות־הראווה של בתי־מסחר שונים מלא תקוות.
ואינו נותן דעתו על הקונים. לבו בטוח כעת, כי ניגונו שלו טוב מסחורות שהוצגו לראווה כדי למשוך את העין. שם הכל הבל וביוקר וצריך כסף הרבה. סחורתו שלו זולה היא. גרוש, גרוש וחצי. כל אחד קונה, בין שצריך ובין שאינו צריך… והוא נדחק לבין השולחנות שבבתי־קפה הומים, מרים את רכולתו לעיני כל.
– שיר ואז אקנה. – נמצא אחד המשוממים שביושבים, הנענה לו במאור־פנים, לכאורה, ויש תקווה ממנו.
– א… מנ… לי… יו–יו – מחמם אותו יחזקאל ליאון בניגונו, שופע עליו בקשה ורחמים, כובש את התרעומת הלוחשת בעיניו לאחר־כך.
– נו, מה הסחורה שבידך? שואל המשומם מאין ברירה אחרת ובוחן את החפץ בידיו.
– סוללה… בטריה… בזול. רק גרוש וחצי… קנו, יהודים.
משיב האיש באי־חמדה את החפץ – אין צורך. חשב כי באמת דבר שבממש. ובינתיים בעל הקפה נגש ודוחק לצאת. בינתיים אורחים חדשים באים ואותם שישבו יוצאים. מניע יחזקאל ליאון ביד לאות־יאוש ופונה לצאת. אש בוערת בעיניו ושורפת את הגברת היושבת ענודה את פרוותה, אש שורפת נשפדת מעיניו אל פני הסרסורים העסוקים במשאם־ומתנם, אל פני הסופרים היושבים על מדוכה של ויכוח, אל פני הזוגות והיחידים הרואים בשויון־נפש ביציאתו ואין מתעורר בהם לקנות.
– יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים לקנות. לא רוצים… גויים… – כן הוא מסיים את ביקורו במפח־נפש וקללתו אינה קללה אלא קובלנה מרה.
נפלט יחזקאל ליאון מהמדרגות לרחוב ונשען אל גדר. לא הרחק מחבר־רוכל בסכיני־גילוח ומשקפי־שמש יישען. יש עוד הרבה בתי־קפה בעיר ורבים היושבים בהם… אך הוא יחכה מעט. ימתין. סוף־סוף יהודים קונים. אחד עובר ותופש חפיסת סכיני־גילוח ומשלם עבורה כלאחר־יד. שני ניגש ומזמין כוס מיץ מהסוחט. – ומדוע לא יקנו ממנו? – – הוא מניח לצעצוע שבידו להתגלגל על המדרכה – שמא זה ימשוך? – – הוא מושך בחבל ובחוט את הצעצוע – שמא זה יקח את הלב? – – הרי כלי־פח זה מחולל נפלאות ממש, מרקד בידיו וברגליו עד לשמח לב כל ילד… ומחירו – כאפס – גרוש וגרוש וחצי, יהודים! –
עייף יחזקאל ליאון ומתנהל נהלאות בצד חלונות־הראווה, כמו החל למצוא בהם מעט־מעט עניין לשעשע את עצמו. עוד היום ארוך ויספיק לעבור בכל העיר, לרפט את נעליו בלי תוצאות. ספק מתחיל להתגנב אל לבו. יאוש מתחיל מכוסס אי־שם. אש נכזבה מתחילה בוערת בעיניו ושאלה בפניו הכחושות:
– שמא ניגונו הוא שאינו משפיע ואינו לוקח לב? – – שמא ישן הוא הניגון?
– – אותה שעה ניגש אליו לפתע קונה אחד ומושיט את ידו, אומר לו:
– הבה כף. מה מחירה? –
פוקח יחזקאל ליאון את עיניו. אינו יודע אם ישמח למקרה זה או שמא רק משחק הוא ויתבדה? – – נוטל כף־נעליים ומושיט, מקבל את כסף מחירה ופתאום יסיח בחום כבוש של אדם טובע שניצל:
– עוד לי ניגון אחד, שאני מכין כעת. במיוחד אני מכין אותו. וזה יהיה ניגון חדש, כאשר לא היה עד כה… – או–או–או – – –
ובו במקום הוא מתחיל לזמר בשקט ובקול צרוד את הניגון – “א… מנ… לי… לי יו–יו” – ואינו מרגיש כי ניגון זה אינו אלא חזרה על כל הניגונים, בהם ניסה למכור את רכולתו עד כה, אך עינו מתחממת מתקווה – שמא חדש הוא הניגון – –
בקומה א'
מאתעבר הדני
אין לך אסון גדול מזה לאדם, שהוא חדל להאמין בכוחות עצמו. כלל זה, שהוא ידוע מקדמת דנא, נודע לברוך רק מעת שפרצה המלחמה האחרונה. עם רדתו לגור מקומה ג' לקומה א' של אותו בית, הרגיש מיד, כי לא רק מרחקי הרים ואפקים כחולים נסגרו עליו, אלא האדמה משכה וריתקה אותו אליה ומעתה כל פחדה ומוראה עליו.
תחילה יצא גם כאן אל הגזוזטרה לראות בסובב אותו. אשה עמדה מנגד על גזוזטרה ועשתה בסבלנות מרובה את סלסולי שערותיה. קול אשה אחרת קרא בהפסקות קצובות לילד לבוא הביתה ממגרש המשחקים. שלישית עמדה ושוחחה עם חברותיה בקומות העליונות על ענייני שכנות ומאורעות הרחוב של יום אתמול. – הכלל, אווירה של אחורי־בתים, בהם נעשתה בשעות־בוקר אלו כל מלאכת האדם המסותרה: חיבוט המצעים, קילוף הירק, סחיטה ומירוק של כלי־הבית.
נזדעף ברוך והסב את עיניו אל החזית, אך גם שם לא רוענן הלב ולא שועשעה העין במאום. תינוקות צפצפו בעיסוק רב ואמהות ענו בפינוקים קולניים. רק אחרוני התושבים שבשכונה – מורה־ערב, סופר והולך בטל – טיילו עוד בחלוקי־בית, אך אנשי־המעשה יצאו מזמן את בתיהם ותופשי־משרה אצו מכבר לעבודתם – –
– רוזוולט לא יפול! – נפל קול קנטרני בעד חלון של חדר־אמבטי גבוה בבית שמנגד.
ומיד קפצו דרורים מהמרזב אשר באותו בית בציוץ קולני גם הם, כאילו צר ואויב חמד לגזול מהם את היכל־מגוריהם. ובהישמע צעקתם, התלוו אליהם שניים אחרים ממרזב עליון, וביחד – בלהקה של ארבע – התחילו פורחים מהמרזב אל כבל החשמל ומכבל החשמל אל החצר, סביב סביב לכרכוב המרפסת, שמא יזדמנו להם פירורי לחם או כיוצא באלה.
שמע הפשוש שבבוגונביליה הסמוכה, כי השיחו הדרורים בחשק רב, מיד יצא גם הוא במעוף מסובכו אל ראש האורקריה – קורא לבת־זוגו והיא קוראה אליו. החלו מנתרים יחד על דקי הענפים, הרטיטו את זנבותיהם עד שהחליטו לשתות יין מפרח ההיביסקוס, שהתלקח בשלהבת ארגוונית גדולה על מנת לנבול ולנשור מהר, להתקפל על הקרקע ולמות.
ומשהיטיב ברוך לשמוע ולראות את כל החדשות האלה מקרוב, נעצב לבו יותר על המרומים אשר אבדו לו בקומה העליונה והתחיל קובע לעצמו כללים, שעל־פיהם יחיה החי סמוך לארץ ולא ייפגע על־ידי מציאותם המרגיזה של אחרים.
– רוזוולט יפול!! – קינטר עתה השני מקולות האחים בבית השכן במשנה־חום, אחרי שנדם קול הראדיו בבית – –
ושוב אתא בוקר על הארץ. המחילות, שבהן יבואו בני־אדם מאימת ההפצצה, נחפרו מכבר והותקנו בשקי־חול, בלוחות־עץ או בלבני־מלט. והוא, ברוך גופו, היושב לבטח בקומה א', מה עוד יעשה, כדי להבטיח את שלום חייו? – באותו בוקר התבונן בצמאון־משנה אל עורב שירד במשק־כנף לארץ, פרש את אברתו אחת ושתים ועמד הכן על שתי רגליו החזקות – מה משך אותו לרדת ארצה? – –
משום־מה החל ברוך להאמין בימים אלה, כי שום דבר אינו נעשה, בלי שנגזר על כך מראש. אם ירד עורב אות הוא כי נקרא לרדת, ולא – היה בוחר להשאר צופה מעל ענף שקמה… ואמנם שפי התהלך העורב על הארץ, התקרב כדי פסיעה או פסיעתיים – הלך עורב אצל חתול… “ב–ר–ר” – סימר החתול את שער שפמו, הסב את ראשו הרע אחורנית, אך העורב שבטח באוויר, התרחק ממנו עדי רגע ושב להתקרב.
במקרה זה היה לב ברוך עם העורב, כי לא אהב את יצור־החתולים. נדידה זו של יצור נלוז סביב לבית בכל זמן ובכל שעה כאורח לא־קרוא, המאיסה עליו את החתולים מכבר. עם לא־אמון הם וטפילים חיים על הגניבה ועל כפיית־טובה. בעקשותם החיונית סבורים הם, כי הכל מחוייבים לקיים אותם ואת שגריהם. לא כן העורב, הטס בלהקותיו למרחקים להביא לחמו, חונה את חניותיו בראשי שקמים ואקאליפטים וחוזר לעת־ערב יגע מעמל היום – “קרע… קרע…” קורא הוא ופורש את כנפו כדי להגיע בהחשיך היום עד לאמירי עצים, בהם שם את קינו.
“קרע… קרע…” אכן' אין דבר הנעשה כאן בלי סיבה, אך אי המנגנון הנעלם, המעורר את התנועה הראשונה? זו השאלה והחידה שחדה לברוך האדמה. ברור, כי הוא נמצא עתה בתוך גלגל הסיבה והמסובב, כמאמר הקדמונים, והסיבה הראשונה – איה? – החתול החזיק בפיו טרף גנוב והתרחק עמו בצעדי־סתר, גחן על פני אבק מפולת הרוסה והתכונן לשבוע משללו, אך חשדנותו היתה לו למכשול. ראה העורב ממעל, שהשפמי מציץ לצדדים בחשדנות ומיד הבין, או אולי חש בנחיריו… טס, איפוא, גם הוא ובא לקחת חלק. עתה מערימים הם זה לזה – זה בוטח בצפרניו וזה סומך על האוויר, זה בכנפו ובחוצפתו וזה בזדון־לב ובחותכותיו… – “בר…ר…ר…” – טס החתול לפתע כחץ מקשת וייעלם, כשטרפו בפיו.
והעולם נעשה עצוב וחדגוני משנה. אף מורי־ערב הלכו לעבודתם, פקידים חזרו אל בתיהם, שירותי העיר גמרו את פעליהם. הסיבה היתה, אך הגלגל הוסיף להתנועע מאליו ושוב אין קשר בין תנועה לחברתה. אם המנגן פתח לחלל בחלילו מאחורי הדלת עד אם מוציאים גם לו פרוטה, – הרי אין זה בגדר פרנסה; ואם בולבול שחור־כנף נפלט פתאום מתוך נוף הפיקוס והשתפך בקריאה גרונית – הרי לא לטרף יעשה זאת… אך סתם בילוי של־יום הוא והטרף כבר נמצא…
אכן, שאלה זו של טרף שוב חזרה ונתקעה כציר במרכז מחשבתו. מיד נזכר ברוך, כי טרף זה מעסיק אותו לאחרונה ימים ולילות, וכי לא פסק לשאול את עצמו בפעם המאה: “היש סוכר?… היש עוד נפט?… היש אורז במגורה? – קופסת גפרורים וחבילת־הנייר – כל המיצרכים הקטנים האלה, שמחירם הופקע למעלה ראש…” והוא נזדעזע – כאילו ראה את עצמו מוכרח לקנות מיד הכל – אוצרות־אוצרות – בפרוטותיו…
מה התפלא, איפוא, כאשר בעצם החישובים המדוקדקים האלה של יום אתמול ויום המחרת, נשמעה דפיקה בדלת ונכנס אליו יצור־אשה חדש, לא הכירו עד כה. הראש הגזוז בתספורת גבר והעיניים מפזלות בחן, השפתיים מתעקמות בחיוך דק, וכל זה אינו בא כאמצעי מחוץ, אלא כרקמה של חן נשיי מקסים. נכנסה ושאלה במעשיות מתמיהה:
– האם הכל בסדר, אדון ברוך?
תחילה לא הבין אל מה היא מתכוונת, כה נדהם למראה פני האורחת. אחר־כך התאושש ונזכר, כי המדובר הוא בוודאי בפחי־החול המעומדים במסדרון ובשאר תשמישי־זהירות, שנצטוו בהם האזרחים בימים האחרונים. כמו כן חלפו לעיניו ההוראות המודפסות בכל כניסה של בית. השיב בחיוך:
– אמנם הכל בסדר. אך מי את השואלת?…
קו של ביישנות וסומק בלחיים. את השכנים שמימין הכיר ואת אלו שמשמאל, אך את פניה של זו עדיין לא ראה. אי־אפשר שלא היה משגיח בה, בזקופת־קומה זו, בבעלת הרגל הדקה, בחינניות מיוחדת זו, העולה ממנה בלי כל מאמץ. בין הנשים בעלות־הבית המוטרדות, הרצות או משתרכות בדרכן אל החנות, ודאי שהיתה נראית לעין, אילו נזדמנה לו, אך לא נזדמנה אף פעם.
– ובכן מי את? – שאל ביתר סקרנות.
– אני “הממונה”. – ענתה בחיוך של חן.
מיד קירב כיסא ונהנה לשבת עמה ביחידות, לשמוע הוראות מפיה, כיצד לנהוג ומה לעשות בימים של סכנה. אחר־כך שאל אם אמנם כדאי לכתוב פרטים על פתק ולהדביק על דלת־הכניסה, למען ידעו הנכנסים – מה מספר הנפשות בבית ומה מקום דרוש להן במקום מקלט מסכנה, וכדומה שאלות שבשעת־חירום.
– אכן, תכתוב הכל ברור היטב… – הורתה ברצינות, אשר הוסיפה על חינה הרב – כי מחובתך, אדון ברוך, להיות בקי בכל הליכות הבית, שהרי אני נוסעת…. ולא יהיה עוד מי שישגיח כאן…
– נוסעת? אנה?… – הצטער ולא העלים את צערו.
– ודאי יוטל עלי לנסוע… – רמזה בחן של חשיבות – ודאי יוטל עלי תפקיד… אהיה נודדת לפנים הארץ עם שעת־הצורך הראשונה. הרי לפקודה אני עומדת!
– ועד אז? – פרצה שאלה נוספת מפיו.
– עד אז… – צחקה – עד אז אנו כאן על המשמר. שכנתך מימין אני. בבית השלישי. להתראות.
קילל ברוך את עצמו עשר פעמים על אשר טחו עיניו מראות שכנה נאה כזאת. בבית השלישי… הביט באכזבה גלוייה בקומה ללכת, האזין אל פסיעותיה המתרחקות לאט, קרא לה חרש בנעימה שקטה:
– בוודאי נתראה עוד… המ… סלחי ואני בשמך לא ידעתיך…
– ח–ח– צחקה – וודאי שנתראה. ועוד זאת שכחתי, כי הערב עלינו “הממונים” להתראות במשמרות בשעה היעודה. נא לזכור, איפוא, ולהתראות!
יצאה ומיד שבה והשתררה עצבות בחדר. ידע ברוך, כי אך לחינם היתה ההתעוררות. הבית העיק עתה במשנה־כובד עם כל הנפש אשר בדירות קומותיו העליונות. מעל ראשו משפחות שתיים ומנגד עוד, שלוש – הן ודיירי־משנה שלכל אחת מהן – סך־הכל למעלה משתי עשרות ראשים חוץ ממבקר מקרי, אורח או הלך המזדמנים לבית… רפו ידיו ובטלה באחת האמונה, כי בכוחו להועיל במידת־מה – לנוכח השמיים הפרושים ממעל והם מרחב עצום של סכנה; לנוכח הככר הקטנה שהיא חסרת־מגן… – “לשוא…” – הגה ברוחו – “יש לקבל את הגורל החזק ממנו… איש לא יקום נגדו”… – כן גמר אומר בלבו והככר השוממה בשעה זו ענתה לו: “הן”…
אדמתה – אדמת החול – היתה שחוקה כאבק דק ע“י ילדי כדור־הרגל, וכרוב־החול – זה פאר־־הצמח היחיד, שפיארה ביום־חורף, – נעקר כבר מעל שרשו ונצנף כאותו גלגל פורח ע”י הרוח הסוחפת. רק נחליאלי בודד עדיין התהלך בשקט, הכסיף בקצה כנף, השעין את עצמו פעם בפעם על זנבו, קד לכל עובר ושב, כאומר בבטחון מקסים: “הרי אני הציפור אל־תגע־בי – קוד… קוד… קוד…” ובעוד הנחליאלי מדבר בתמימות קדושה, ובעוד ברוך מביט אל הככר בעד חריית הדקל המתנועעת על גבי ענפי האוראקריה – הבט וחשוב בפעם המאה: “שקיקי אורז… מחירי לחם… בכל זיוף ורמאות…” – והנה אירע דבר־מה לא ייאמן. מוסדי הככר שלפניו התפלצו וחזיז חלף עליה. תחילה לא הבין עד־מה ואחר־כך שב והצליף בזק.
נאחז ברוך בשולחן ועקר אל הכיסא, לפתע תפש דלת והחזיק בה, אחר־כך השעין את עצמו אל הארון, אך בה בשעה הוסיפו להתפלץ ברקים ושעט רגלים נשמע מעל המדרגות. פלצ… פלצ… נע האוויר ונד בנהור זרם אנשים מהקומות העליונות וגם הם חגים ונעים כשיכורים… פלצ… פלצ… – התפלצו בינתיים השמיים והוסיפו להמטיר ברקים מחרישי־אוזן ומחרידי־לב.
הדלת נפתחה ושוב לא נסגרה, כי נראו בפתח פנים מבוהלות בזה אחר זה של דיירים: אשה ושתי בנותיה, אם ותינוקה, ילד וילדה – הכל התרוצצו רצוא ושוב, צפופים לקיר ונהדפים ממנו, כשהם עוצמים מפעם בפעם את עיניהם ושואלים: חדל או לא? – העוד יבוא או כבר נפסק?… וברוך קפא באפס־מחשבה ותשוש־אונים. אך באותה שעה הבין מדוע קמה לפתע הדממה – מכונית לא צרחה בחוץ, גלגל רכב לא נשמע. בהרימו את עיניו שוב לא התפלא, כי איש אינו נראה על הככר. “וו־וו–וו!” יללה קרן־אזעקה על פני חלל העיר והזהירה על התושבים מלצאת החוצה. – “וו–וו–וו…”
– לא לצאת החוצה! – רטנה אם על בתה.
– אה… מה יהיה עלינו?… – אספה רוח בסגור חזה ונאנחה לראשונה אשה שנייה.
– אמא… אמא… אמא’לי… – נזדעקה פתאום תינוקת וקיא לבן פרץ מפיה.
השתרר רגש אי־נעים מתחת למסווה האדישות של הפנים המאומצות. הביתיות שבלבוש הנערות המגודלות, שימת היד על מקום־הלב אצל אשה קשישה, שתיית כוס־המים, ואותו רגש־הבחילה המדומה או האמיתי שעלה כפקעת בגרון, – כל אלו הראו עתה, בפועל מה טיבה של ממלכה נסתרת זו של עצבים, אם ייקרא לה דרור.
– שש… שש… שש… – לחש ברוך, בעלות שכבת אבק לבן ועב־עשן נפרש לאט בחוץ.
אותה שעה הגיעו כבר קולות־צלצול מהרחובות ושאון גלגלים רצים, צופרים תוקעים, וחיים אשר אובנו מקודם התעוררו מקפאונם. אחד פתח דלת ואחד הציץ בעד חלון – “שש… שש…” הזהירו היושבים. ובכל אלה אי־אפשר היה להבליג, שלא לראות מה נתרחש בחוץ. אף־רץ בודד הגיע וסח דבר־מה לא מובן. פליט ראשון בא מהרחוב:
– שם נהרס הרבה…
– ונפש? –
– גם נפשות נספו…
והאבק הלבין מנגד במקום שהיו עצים, האבק הלבן הסתיר את המפולת. כאשר נראה עשן שחור תוך האבק אמרו: “שם פרצה דליקה”… וכאשר נשמעו קולות של מכשירי־ההצלה – הביטו זה לזה… אך הפליט שבא, סיפר:
– אני ראיתי… אני שמעתי… כפשע היה ביני ובין הכל… –
כן רד מעט־מעט הערב על העיר והאבק החל לשקוע. מקרוב התפלשה נערה בחול ופלטה צעקות קולניות. ציפרים פרחו בזיע על פני קיניהן, כי לא מצאו אותם – ותבל נדמה.
– ניצלנו… בנס ניצלנו… – אמרו הצופים שהתקבצו.
– פשוט מקרה… – חזרו ואמרו. – אווירוני האויב טעו בהפצצה.
– אילו דקה אחת.. כחוט־השערה… – לא פסקו מהרהר ומספר.
וקובעי־פלדה נחבשו בינתיים לראשי גברים, שמיהרו לתפקידם במקום ההריסות. צעירים אצו בשקידה אל מכשירי הכבאות. כל החיים רצו אל משמרותיהם דחופים. רק ברוך נשאר במקום עמדו – מקשיב לתלונות נשים, שומע לשיחות־בית. “הרי אפילו מסיכות עוד אין לנו. סדרים…” טענה אשה – “אפילו למקלט הגון לא דאגו מראש… הדואגים! – עזובים אנו על נס, שמא המקרה יציל…” – התלוננו מרה.
– ראה־ראה… – נתקנטרו מחדש שני האחים על הגזוזטרה מנגד – האווירונים באו מפה! – הם נעלמו משם! – אי! – זה היה מעשה־זדון! – לא… טעות היתה! – מעשה־פשע בעיר־פרזות! – לא… לא… שטויות! – – עתה תראה! – עתה תדע! –
השתרר שקט. רק שורה של מכוניות מואפלות זחלה והפסיקה את התנועה ברחוב להולך ברגל. בחשיכה התנועעה העיר. באפילה נעו פליטיה. בדומיה ניצלו הניצולים, הוטענו הרוגים ומובסים, שהוצאו מתחת למפולת. בקרבת־מקום, על הככר, טייל סוס בודד, שהותר מעגלה בחפזון ושוב לא נאסר. אילו חפצים היו מושלכים בדומה להעתקת דירה, וחשיכה גמורה שררה לא רק בחוץ, כי אם גם בבתים. היתה אפילה בכל.
ואם קשה היה להישאר בחוץ בעיר הכתושה הזאת, שבעתיים קשתה הישיבה בבית, בעוד מעשי־הפורענות חיים, חורים נקובים בכותל, בעוד תריס קרוע מצירו נתלה באין־אונים ורסיסי־זכוכית מפוזרים לרוב. – הורגש הרס בכל פינה, ריח הבשר עלה, קול רגל שנקרעה מגוף אדם או שוועת־יד שנאנקה: “הצילו!” – גם בלב ברוך הרעיד קול, “הצילו”, אך לא ידע אנה יפנה מהככר ששממה – –
אותה שעה הרגיש, כי הולך ובא לקראתו יצור־אדם שני. בצד הקיר פסע פסיעה קלה, שאינה נשמעת, כאשר תפסע רק האשה. התקרב שפי, כאחוז ביישנות רבה אך גם סקרנות לוקחת־לב. מיד הכיר את הדמות הזאת על אף החשיכה: ראש גזוז, הרגל הקלה, העין המפזלת לצדדים והחיוך המקומט על השפתיים. הוא שמח כשמוח אל מכר נודע מכבר: “הממונה”… האמנם יצאה בשלום גם היא מתוך ההפיכה? –
– שלום, אדון ברוך. – אמרה בשקט ועמדה.
משום־מה נזכר עתה בעצים הנטועים בחצרו – עצים שקטים וחרישים אלו שגדלו מהשתילים אשר שתל: עצי הדר ארבעה, דקלים שלושה, אזדרכת שנזרעה מחצר שכנה ועלתה מאליה. וכן עצים שלא עלו, פרחים שנבלו, ירק־נוי שנחנק מחמת הרגלה, הזיפן והיבלית ששגשגו בשפע. ככל שחלפו השנים כן רב הזבל בחצר והעשב השוטה הלך ורב גם הוא, משמש משכן לזחל, לכנימה ולתולעת, למערכת חיים שלמה וססגונית.
– הירק הזה שבחצרי מעשה ידי הוא. – ניסה לומר שלא מן הענין.
והיא, האשה הצעירה, אמרה: – הנה השעה הנכונה הגיעה.
אמר: – האוראקריה גדלה מאוד, אף שתחילה היו חייה בסכנה.
והיא השיבה: – עוד מעט יפקדו אותנו הממונים.
חזר וסיפר: – פה על החול לא רצתה אפילו נאסטורציה לגדול.
והיא: עתה – אם מחנה ילדים יסודר מחוץ לעיר, כי אז וודאי שאסע, כי יוטל עלי ללוותו ולטפל בו.
אז כעס לבסוף וקילל: – לעזאזל מולך־המלחמה, לעזאזל! –
והיא ענתה בשקט: אדון ברוך, אל נא תשכח, כי תחילה מוכרחים אנו לנצח.
מיד נשתתק ועמד תמה על הגיון־הברזל שבדבריה הנאים. אמנם גם עתה, עדיין לא הוכח לו מה רצתה לומר, אך ברור כי ראתה יותר ממנו לאמת. שם, עם חוף־הים, נתקעו שלדים של שתי אניות שבורות, אשר לא תצלחנה עוד למאום והן נטו על צידן מיושן. אך האניות הללו הביאו בתוכן פליטים ממשטר שנסתאב. אות הוא כי יש לתקן את העולם מעיקרו – ומי יתקן אותו? –
– אנחנו. – אמרה האשה הצעירה בחן.
– ומי יעקור את הרע משורשו? – שוב שאל ברוך.
– עתה אין מקום לשאלות, אדון ברוך. קודם לכל – הנצחון.
הוא נפרד ממנה, כי להתווכח עם אשה צעירה כזאת – למה? – והיא תנצח… כאשר תנצח לבסוף כל נגינה נאה… כאשר ייאלם כל פה בפני מראה נאה… היא כבר ניצחה בראשה החינני, בסומק של לחייה, בפיזול עיניה לצדדים, בלי דעת מה כוח רב צפון בו…
– ניצחתיני! – אמר לה עם פרידה, משארכה השעה והממונים לא באו.
– האומנם? – חייכה בתמימות מופרזת – כי אז שלום עד להודעה שנייה, אשר בוודאי תבוא מאת הממונים.
וברוך נשאר לבדו. הבית לא משך. בכל כבדן העיקו הקומות העליונות על הקומה התחתונה, עם הנפש אשר בה – אם קולנית עם ילדתה וגבר מרוגז, נערים שאצו עם הסכנה אל שירותיהם, ועד ועוד – בסך~הכל עשרים ואחת נפש… וכל אלו תרוצנה מעתה בעצם האכילה או השינה למטה, עם הינתן האות של האזעקה הראשונה… העיק הבית, ואף־על־פי־כן נכנס.
היה שקט. הוא ניצל. אף כסאות רבים עמדו תוך הכניסה – זכר לישיבה העגומה שבמקלט. ומעליהם ארבעת הכתלים הפנימיים והחזקים, העתידים עוד להציל אותו ואת שאר יושבי הבית במקרה שני או אולי שלישי – מי יודע – שנה, שנתיים או שלוש? – עד אז – כמוהו כמת נחשב – הס… הס… מהו החשבון? – האורז… הסוכר… הקמח… אך הקמח אינו ניתן למשמרת, כי תולעים מכלים אותו. אהה, אל־אלוהים, כיצד מבטיחים את החיים לימים יבואו?! –
הוא חשב להעלות אור, אך נזכר כי אפילה בחוץ. המנורות אינן עטופות בנייר, החלונות אינם מותרסים. רפתה היד… רפתה הרוח… כיושב על חרבות העיר ההרוסה, כפליט מבין קרבנותיה, גישש הלאה את דרכו עד למשכב, עייף ואדיש לכל אשר עבר. ובתוך החשיכה מיאן לחשוב, מיאן לדרוש חשבון על כל אשר עבר – אך זיק־רעיון אחד עוד האיר אליו מתוך החשיכה: “לעזאזל”, – חשב – לו, לפחות, הציוויליזאציה ניצחה… לפחות, זו שדוגלים בשמה ומתגאים בה – “לו הראתה היא לפחות, כי לא לשווא יתנו בה אנשים את אמונם ומוסרים את נפשם עליה. לו תסייע היא להחיש בפעם זו את הנצחון האמיתי”. – אך באותה שעה נדמה לו, כי פצצה חתכה מלמעלה ועד קומה שנייה הבקיעה… עם הקומה הראשונה כבר תש כוחה ולא אונה רע – – –
שבת קול החליל
מאתעבר הדני
הרי ידעתם את הבתים הגבוהים, ששרשרות ירק מטפס – שרשרת בוגנביליאה סגולה או של קיסוס־החורש – עולות בקירותיהם ומפארות את כניסותיהם הנאות? – אל בתים אלה היה מתקרב ובא אחת לשבוע בכל בוקר המנגן הנודד בחליל. בפסיעה מאוששת בא, כשנרתיק כלי־הנגינה תחת בית־שחיו; מפשק את רגליו, כששולי מעילו מתנפנפים; – הולך ואינו מביט לצדדים, כמו קבועה לו תכניתו מראש.
ואמנם, בתים קבועים היו לו. אשר לא רצו בנגינתו פעם אחת, או סירבו לו, או דחוהו בלא כלום, – עליהם פסח ולא חזר. כנגד זאת – בתים שהסבירו לו פנים, – אליהם רחש רחשי אימון ואהדה. משהגיע עד לבית כגון זה, נכנס בפשפשו, עלה במדרגותיו וסגר את דלת־הכניסה אחריו, כאחד העושה בתוך רשות שלו. אחר כך הוציא את החליל מנרתיקו והתחיל לנגן את נגינותיו – בקומה ראשונה התחיל, ובקומה שלישית גמר – עד הימלא כל הכניסה צליליו וסלסוליו.
– מדוע תסגור את דלת־הכניסה אחריך? – שאלוהו בפליאה דרי־הבית, היוצאים אליו כל אחד עם מתת ידו, מיל או שני מילים, ומי עד חצי גרוש יגיע.
– תבוא הברכה עליכם… – יענה בקול צרוד, ופניו המעוכים והמגולחים תמיד יצטחקו בהבעה חסרת־דעה – סוגר אני את הדלת אחרי, למען תיטיב הנגינה להישמע בחלל הבית ח–ח–ח–
ואף־על־פי־כן, חרף צחוקו חסר־הטעם והפגם הנראה שבשכלו, – סלחו לו. דיירות קנטרניות ביותר לא הקפידו, כדרכן, בשעות הבוקר, אלא האירו לו פנים. האחת על חברתה השפיעה. ראתה דיירת מלמעלה, כי זו שלמטה נותנת למנגן את נדבתה, – החליטה לתת גם היא. וכן היה הדבר למסורת העוברת מדיירת לדיירת – ולמנגן בחליל קמה מעין חזקה על בית, אף שהתחלפו שכניו.
מיד להישמע צלילו הראשון של החליל, יצא דייר שלמטה, ובידו שני המילים הקבועים. מושיטם למנגן שלנו וקורץ לו בעליצות, לאמור: הבה מנגינותיך… בו ברגע היתה נפתחת הדלת לעומתו ועוזרת או מבני הבית מושיטים גם הם מטבע. היה מתמלא לבו של המנגן חדווה כמוסה, פניו השזופים והמאדמים התפשטו בצחוק צרוד וכשהמטבעות משתלשלות לכיס בגדו, היה מתחיל ממצמץ בעיניו הקטנות ומסלסל בחליל.
ואלס ישן… קטע משיר־לכת ופזמון – ומה החידוש שהיה מחדש בכל פעם? – – הסלסול המתחדש. סלסולי־מעלה וסלסולי־מטה, הרעידות הנקבוביות של החליל – בהן היה מגלה את כוחו, מדי עלותו במדרגות הבית מקומתו התחתית עד לעילית. מי שאיחר במתת־ידו, מניח היה בנרתיק העזוב למטה והוא, המנגן עצמו, מחלל אותה שעה בקומה שניה או שלישית או קולו נשמע משם, בהחליפו דברים עם דיירים… שם פלונית מקנטרת אותו ושניה קובלת שהפריע לה לישון, שלישית חוקרת מדוע נעדר מזה שבוע? – והוא גומל לכל אחת בחיוכו ואינו מקפיד – מתרחק פסיעה או פסיעתיים מאצל הדלת שהוגפה, מנפח לחייו ומחלל – –
כן נקפו ימים והוא חוזר ובא מדי שבוע בשבוע, כשמעיל־הבד פתוח לרווחה ביום־קיץ או מעיל־הארג הכחול דהוי ומרוכס בחורף – מעשה אדם ממודן, שעסקיו אינם פורחים, אך מקיימים אותו קיום־כבוד… והרי היו הרבה מחזרים על הפתחים האלה, כדרך הקבצנים הנודדים, אך אף אחד מהם לא יכול להחשב במעלה אחת עם המנגן. פושטי־יד פשוטים היו, שנמאסים מיד בעיניהם הדולפות, בחוצפתם הטורדנית, במבטם הבכייני או בקללתם החצופה. הללו תבעו בפה, ולו בתחנונים. הללו רגזו וצלצלו במפגיע, דפקו בנוגשנות, העירו ועוררו – כאשה כגבר. לא כן המנגן. הוא לא תבע ולא צלצל ולא קרא בקול – אם פתחו ונתנו לו את מתת־היד – ניחא, אך אם דלת נשארה סגורה, לא מיחה ולא קבל. מן הסתם סיבה לדבר: נסע דייר או הלך או שמא יחסר את הפרוטה בשעה זו – אין דבר, ישיב בפעם האחרת.
מטעם זה היו משבחים אותו הדיירים ומעוררים את העקשנים בקבצנים ללמוד ממנו לקח. – ראו – היו אומרים – מה בינו לביניכם! – הרי גם הוא עשיר איננו וגם לו יש ומסרבים ומשיבים את פניו ריקם ואעפ"י כן עדיין לא שמענו נזיפה מפיו או קללה חס־ושלום או דבר גסות, שלא כמוכם, הקבצנים – – והקבצנים כועסים מאוד על בן־אומנותם זה הבא לשמש להם דוגמה ועומד להפוך את כל קערת הקבצנות על פיה. מה להם נימוסו ואומנותו, נגינתו וחלילו – אם מלמד הוא לבריות דרכים, אשר לא ידעום הקבצנים. בדרכים אלו עוד מעט וכלו נותני־מתת וכל אחד יראה את עצמו פטור אף בימים כסדרם מלקיים את מעמד הקבצנים! –
כן כעסו הקבצנים על המחלל בן־אומנותם והיו נכונים לקרעו כדג, אילו נזדמן עמהם. אלא זו צרה, שבעוד הם קובעים להם שני ימים, שני וחמישי, לביקורי צדקה – המנגן נהג סדר משלו. ובעוד הללו שתים על הבתים בערבי חג ומועדים, הוא בא לו דרך טיול בכל יום שיבחר. אין עליו מרות עניא ואינו מקבל עליו דינה של עניותא. מעולם לא בא במדרכה אחת עם שאר אנשי־מקצוע. בעוד הללו – העטופים, המכורבלים, הזקנים והמוממים, הלקויים והפגומים, – באים בסך, – נעדר המנגן בחליל. וביום שהם נעדרים בו – הנשים והגברים, מזרחיות ומערביות, צדקניות ומרשיעות־לכת, – הוא מופיע והחליל בידו.
– איפה היית? – נפתחות הדלתות בפניו, והדיירות שואלות.
– ח–ח– צוחקים פניו המאודמים את צחוקם חסר־השכל – חליתי.
– ומה מחלה היתה זו? – יוסיפו לשאול הדיירות בדאגה.
– אט… לא כלום… לו–לו–לו – והחילול בחליל מתחיל מיד ומעורר את ישני־הבית.
כן התקרב ובא גם בוקר זה שבו החלו האזעקות, וחשבונו ערוך מראש. אמנם, בשעת בוקר זו ניצב לעומתו על הקרפיף שלא כרגיל, נגר־רחוב, ורטן לתוך סבך זקנו דבר־קובלנה, אך המנגן לא שם אל לב. אף בו בעצמו אירע מקרה ביש מאז הבוקר, אך השתדל להסיח דעתו ממנו. פשוט – באותו בוקר בשעה מוקדמת לא יכול למצוא את נעלו ואת מטלית רגלו, אף שידע, כי מונחים הם במקומם ליד משכבו. וכל־כך למה? – כי חשיכה היתה עוד – חשיכה ואפילה תחולנה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל… – כן סח לעצמו בפעם העשר ולבו בל־עמו. עתה כיוון שראה את עצמו על מדרגה אחת עם הנגר, דאב לבו משנה והחליט כי יום רע לו היום הזה. מי יודע מה עוד עתיד להתרחש עליו? – – אף־על־פי־כן בא בדברים עם הנגר כדרך רמז ושאל:
– מה יום מיומיים, ילמדני מר, כי הגיע הנה?
– הלא תשמע… הלא דבר הוא! – רטן גם הנגר, כשהוא מושך בעצבנות את ארגז הכלים ברצועת כתפו.
– ומהו הדבר? – שאל המנגן חרש, אף שלא אהב להתערב עם הבריות.
– הדבר… – התלונן הנגר בקצף – מזמינים לבוא ליום ודוחים אותך למחרת!
– למחרת? – נתעורר רגש השתתפות במנגן ולבו בישר רעות.
– כן… למחרת… עתה הם ישנים בעלי־הבית, כי אזעקה היתה בלילה ולא ישנו. וכן שני… וכן שלישי… ישנים הכל… ואני אנה אלך עכשיו?! – כן עמד וכיתף את ארגזו, הביט ממרום המדרגות על פני העיר, כשעיניו סבוכות בתוך זקנו כאותה תנשמת המוכה בסנוורים לאור היום.
– עתה הם ישנים… – הגיב גם המנגן רפות ושב ונזכר בכל אותו מעשה־הלילה שאירע לו, בנעל ובמטלית שלא מצא אותם בחשיכה – ישנים –ח–ח– תפול שינה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל, לבל יוסיפו עוד להתעורר!
– נגר! נגר! – – כסאות! – – שולחנות! – – בקע כבר קולו של נגר־הרחוב, אשר כיתף את ארגז כליו והוא קורא בקול ניחר, פוסע ומתרחק בפסיעותיו הנואשות.
– ח–ח – צחק משום־מה המנגן את צחוקו חסר־הדעת, כעכע בגרונו ועל אף הכל עלה במדרגות הבית…
לסמוך על הנגר בכול עדיין לא הסכים. אמנם, לנגר סירבו, כי על כן רק בעל־מלאכה הוא וכליו גסים. פטיש, מסור ומסמרים – מי ישגיח בכמו אלו? – לא כן הוא וחלילו! חליל – כלי־זמר הוא. מוסיקה צפונה בו. אמנות מכובדה על הבריות. אף אם ישנים בני־אדם, עדיין יאהבו לשמוע נגינה בעד שנתם. אף אם מרוטים הם לעייפה – עדיין עשוי חליל זה, בחיר כלי־הנגינה, לעודדם! – והוא המשיך לעלות במדרגות מאושש בהרהוריו, נכנס בדלת־הכניסה וסוגרה אחריו, פתח את נרתיקו והוציא את חלילו – לו–לו–לו– החל מסלסל את סלסוסיו כפותח פתיחה לקראת מה שיבוא.
– שש… ישנים… – נפתחה דלת לקראתו ואשה עוזרת עשתה תנועת־יד, בהושיטה את המטבע הקבוע.
– ישנים?… – הפסיק כאחד שאינו מאמין למשמע אזניו.
– כן… ישנים. בעל־הבית הזקן נרדם עתה אחרי האזעקה שהיתה בלילה וחס להעירו. – רמזה לו העוזרת על פנים הבית.
– האזעקה שהיתה בלילה!… – ח–ח – השתפך עתה צחוקו הצרוד וחסר־הטעם של המנגן בחלל־הבית – אזעקה תחול על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאינו – מה עוד רוצה הוא מאתנו?! – הרי גם אני את הנעל לא מצאתי ואת מטלית רגלי, אף שידעתי את מקומם – תהיה קבורתו מקומו – – –
נבוך המנגן בחליל – הינגן או יחדל? – אמנם המטבע היה כבר בידו, אך לא בו העיקר. הרי גם החליל עלוב הפעם. שמא ינסה לעלות מעלה ושם אינם ישנים? או שמא ינגן על אף הכל בחשאי? – – ככה… סתם סלסולים רכים… הא? – – הנה יצא דייר שני ועמד בפתח – הבה וישאל אותו – הינגן או לאו? – – ח–ח – ישנים… הפלא ופלא… וענין זה של הנעל והמטלית… – הכל בעטיו ובאשמתו של אותו רשע, ימח שמו וזכרו… – נו?
– שלום, ר' מנגן… – פותח עמו דייר שני מסף הפתח – מה יום מיומיים, ומדוע נדמו הצלילים?
– שש… הידעתי… כן אדע מראשו של אותו רשע ומראשיהם של כל שונאי ישראל! – אומרים: יש–נים, והס… כן אמרו לי… – סח המנגן בחפץ לב והתעודד, שמא ימצא לבסוף עצה בכאן.
– ובכן שבתה המוזה – ח–ח– צחק הדייר בקרירות גמורה – נו… מילא… מה לעשות… בימים של מלחמה אנו חיים… ישובו החיים לתיקונם ותשוב גם המוזה על מכונה. קח לפי שעה מטבע.
נשתלשלה, איפוא, גם מטבע זו לכיסו של המנגן והוא עדיין שת עצות מה לעשות – – קול פסיעותיו נשמע כעת מקומה שנייה או שלישית, כשהוא משרכן במדרגות ובא בחילופי־דברים עם דיירים ודיירות, שואל ומתייעץ: הינגן או יחדל? – – הישנים גם פה או אולי רק למטה? האם משגה הוא או מקרה ביש, אשר בשעה זו, שרגילים בה לקבל את נגינתו בסבר פנים יפות, נתהפך הסדר ובני־אדם עדיין סרוחים על משכבותיהם.
– הכל בעטיו של אותו רשע ומה רוצה הוא מאתנו?! – התמרמר לבסוף בקומה העליונה, משהגיע לדייר אחרון.
– שש… שש… ישנים כעת… – עונים גם פה גם שם ואינם משיבים על שאלתו אלא מושיטים מטבע.
בלאט־בלאט ירד המנגן בחזרה את המדרגות, סגר את חלילו בתיק, פתח את דלת־הכניסה ויצא לחוץ. שם שקט כרגיל בשעת־בוקר זו. איזו ציפור קטנה ישבה על כבל טליפון וצלצלה. צלצלה כצליל הפעמון הדק ואיש לא הפריעה, מאי־שם הגיעה קריאתו הצרודה והנמרצת של הנגר שפסע והכריז – שולחנות… כסאות… – אך הוא עצמו ניטל ממנו חשק להכריז או להתלונן או לקבול מרה. הוא החל יורד במדרגות למדרכה, כשכליו תחת בית־שחיו והיה ממלמל חרש לעצמו: משמע ישנים – ח–ח – בעטיו של אותו צורר… וגם הנעל והמטלית לא נמצאו באשמתו – ח–ח – מה לעשות? – הלוואי וידום על משכבו ולא יקום… הלוואי ישכב ולא יוסיף להתעורר ח–ח – מה? – שמא בבית זה אינם ישנים עוד… שמא בבית זה?… הבה וננסה…
והוא שב והוציא את חלילו מהנרתיק, כשוקל בדעתו, הינסה עוד הפעם או יחדל – – –
איני זוכר...
מאתעבר הדני
ימים נרעשים ונפחדים באו רצופים. ימים, בהם אדם נהר לעיבור העיר ואיש ניגש ברעהו תאב לידיעות, ולילות בהם זרם האדם מיהר לגלוש עם חשיכה מהרחובות אשר נשמו. ימים – בהם נראו פנים חדשות לרוב, אך לא ניתנה הדעת עליהן כי מקרוב הגיעו; – נתערבו ותיקים בפליטים באותה תחושה סתומה של שואה קרובה – אם מים תבוא אם ממדבר… אפשר מרחפת היא מעל לראש ואפשר כבר מונחה על הצוואר… ימים בהם נחתמו שפתיים ולא הסיח איש את דאגתו מן השפה ולחוץ ולא גמל לאיש בדברי עידוד… ימים בהם דובר אך ב“חורבן בית” – ולא נודע איזה “בית” – ראשון… שני או שמא השלישי העומד לבוא… בימים הללו נראו גם פניהם לראשונה, כשמספרם הלך ורב – –
כזרים עוברי־אורח החלו להראות ברחוב, בלי שנודע על בואם וללא־קשר לכאורה ביניהם־לבין־עצמם. הילוכם בנחת ותנועתם באצילות נראו מהלכים, כשהמשמש לימינם ופעמים בני־לווייה אחריהם. אם נראה אחד מתון, ומעילו הארוך לגופו המעודן ומגבעתו הנמוכה־הרכה לראשו, והורו עליו באצבע: זה “רבי” של “חצר” נודעה־לשם, אשר שם גדול היה כבודה… ואם נראה שני מהלך עקב בצד אגודל דרך־טיול, ומשמשו טורח ומראה את הדרך לפניו ואמרו יודעי־דבר: משושלת גדולה הוא על רבואות החסידים אשר נמנו עליה – האדמו"ר הנודע!… אם נראתה תכונה מיוחדת בקרן־זווית של הרחוב ובעלי מגבעות עגולות־שחורות התהלכו בכה ולא נחו, התלחשו בכה כממתיקים־סוד ביניהם – ויצא הסוד: עומד לבוא אחד גדול, אשר חסידיו מייחלים לבואו – –
כן נעשתה הופעתם קבועה ברחוב, ולא רק ביחידים אלא בחבורות – רביים ובניהם של רביים, פליטי חרב, שמד, גולי השושלות האצילות. ולא רק זקנים וקשישים שדעתם מיושבת, אלא צעירים, אשר פאת־לחיים, צהובה או שחורה – עדיין נוצצת ורכה, מסתלסלת כמשי־הבחרות. מכנסיהם של אלה הגיעו עד למטה מגרביהם השחורים ומגבעותיהם מופשלות למעלה כדרך צעירים זריזים וממולחים לא רק בתורה ובמצוות, אלא גם בחיים של מעשה. הנה יהלכו בחבורה נחפזת, אך יש ויעמדו כמו על־פי פקודה – אינם משגיחים במתרחש סביב והם מתרכזים וסובבים את העומד באמצעם – בן־רבי וכוחו כרבי בעצמו, כביכול.
אף זאת: לא כפליטים וגולים היה מנהגם, אלא כבאים על המוכן ויש דואג למחסורם אף מזונותיהם מצויים לפניהם, ללא רעש ופומבי ציבורי. ירקן־תושב מטופל, שחיותו מן הירקות המעטים, נתפנה מעסקו להוציא בסל את מבחר פירותיו לבית הרבי שגלה; איש־מכולת שנטרד מבוקר ועד ערב, במיקח־וממכר קמעוני – נראה עומס מיצרכים לרבי – – אחד בסלו ואחד במטענו נחפזו למקום משכנו של רבי, מחסרים את נפשם ואין פוצה פה ומצפצף. כן נשתנה גם מנהגם של אלה: ירקן מהדר בסלסול פיאתו, חנווני וסוחר מוציאים מארונם קפוטת שיראין – והרי הם באים בחפזון לתפילה עם הרבי, מקפידים בימי שבת לבוא עם טפליהם והמה הרחוב מחבורות של יהודים, שאינם חסרים כביכול דבר, אלא קירבה לרבי. צבא מזנבות־השועלים נהר לקורת־רוחם של שלומים ואמוּנים בעיר.
נעשה הדבר למראה־קבע ובאשר נודע מקום משכנו של רבי, שם בנים מצוייצים בציצית משכימים לפתחו, מסתופפים בחצרו והרי הם מתגדלים בחבורות, כבניהם של חסידים לתורה… עין מי תבחין איפוא, אם נוסף על אלה אחד חדש, או הגיע אחד מפורסם מחברו? – מי בקי וידע אם יורש השושלת בכבודו ובעצמו הגיע או אולי יריבו?… וכן – האם עשו את מגוריהם ברחוב זה ארעי או שמא התכוונו לקבוע “חצרות” ולנהוג בהן “מלכות” כבעבר… ועדיין התכונה היתה בעיצומה – סדיגורה, בלז', ויז’ניץ וקארלין – אחד שנודע בכינויי החיבה של אבותיו ואחד שנתפרסם בגינונים משל עצמו, אחד – במנהגו ואחד “בנוסח חצרו” – הוסיפו להשתכן ברחוב כמו נעשה למקום פירסום.
מה פלא כי שוב לא השגיחו באחד, שנראה גם הוא עטוף ונוצץ בחלקת לבושו ועושה הילוכו במתינות כה וכה, ללא קשר עם חבריו שהקדימוהו? כיוון שנראה בחוץ וכפות ידיו הרכות אך קצותיהן הגיחו מבעד לשרוולי לבושו; כיוון שראוהו עם משמשו והוא אינו טורח לפנות בדרכו, ימין או שמאל, בלי עצתו של זה – היה ברי כי חלקו עם אלה, אשר נעשו בהם ניסים ויצאו חיים, לא שלטה בהם יד הרשעה הגדולה, מלהקים זכר ושריד לחצרו של רבי.
בקומה תחתונה שברחוב קבע איפוא גם הוא את מגוריו, עם שמראה הקומה חולוני היה והכניסה אליה ככניסה לאכסניה, ללא מחיצה חוצצת בין הפנים ובין החוץ. אף שניים או שלושה עצי פעמונית דלי־מראה שבצד המדרכה לא היה בהם, כדי להבדיל בין קודש לחול. אף זה עצמו לא נודע יחסו ברבים – אם מחצר גדולה בא או קטנה, אם היו מרובים חסידיו ומצויים מהם גם כאן – – ושעה שממשכנותיהם של קודמיו כבר בקעו רינות ועלו זמירות, ותפילה נתלוותה בגלי ניגונים – כאן שרר שקט ולא נראו אף בערבי שבת אלא קצות מגבעותיהם של אלה שבאו לתפילה, תנועות־גו דמומות וקולות שלא הצטרפו למקהלה.
כל עוד נאמרה התפילה, עמד הרבי ופניו אל הקיר כמו דבר אין לו עם העומדים סביב. יצאה התפילה המבדילה ביו קודש לחול ופנה הרבי בלי הרם עיניים אל מושב־הראש של השולחן העומד בתווך והעומדים עליו כמתחטאים על שום מספרם הדל. – הס… הס… – לחשו בניע־שפתיים, כאשמים בשקט מסביב ומייחלים שמא יתגלה כוחו של רבי – זה כוחה של חצר־מלכות.
אף בן־הרבי החמוד עמד הכן, כשלראשו הרך והמסולסל חבושה מגבעת ופניו נסוכים תום־ילדות וחן של מלכות גם יחד. החזיק את גביע היין בידו וניצב ליד אביו צופה לקראת מעשה ההבדלה – – וכיוון שעמד אביו נכחו עצום־עיניים וכף־ידו עושה בכוונה רבה כלפי נר־הבדלה קלוע ויצק יין על גבי הלהבה – נזדככו משנה פני הפעוט ונזדכך קולו… ראו העומדים בכך ונתמשכה תוחלת על פניהם היגעים… – ל–ל– מנסים הם מכוחם להעלות ניצוץ ולשמח את לב הרבי.
– ל–ל– מתגבר גם משמשו ובוחן בעיניו, אם יפיק את רצון הרבי – –
כן פותחים הם בשניים ובשלושה, פוצחים ומפסיקים… המשמש מתעלם מן השותקים – ל–ל– ממשיך הוא בתנועת־גו, משרבב גרון ונותן דעתו בסתר לתנועת רצון על פני הרבי.
– לא… לא… – חולף צל בלי־אומר על פניו של זה.
– הא… הא… ודאי ניגון זה שהיינו שרים – – מעמיד משמשו פנים שמחות.
– לא… לא… – אינו טורח הרבי להשיב לו ורק אצבעו הרכה תופפת על דף השולחן שלפניו.
– אהא! – מריע שמשו ועיניו נוגות – פשיטא – ל–ל–ל– זה הניגון שהיינו משמיעים עם “הבדלה” בחצר הרבי.
– לא… לא… – עדיין נעות שפתיו של נצר הרביים, שגלה ממקומו, אשר הרוגז אסור לו והעצב אסור גם הוא, ופניו הדמומות לא יגלו מאום לעיני חסידיו העומדים סביב. – הבה את הניגון שהיו שרים תמיד בחצר אבי הרבי
הרכין משמשו את ראשו לפנים, כדי להיטיב ולשמוע אל הלחש. הקשיב והניע בראשו לאות הסכמה, הוסיף להקשיב ומבוכה השתפכה על פניו: משמע, לניגון זה מתכוון הרבי? – לאו… – שמא ניגון זהו – לא כך… – משמע… איני זוכר ונשמט מזכרוני – – כן נעו שפתיו של המשמש והוא פושק ידיו כמבקש עזרה, מודה ומתוודה כי שכחה גורמת לתקלה גדולה – –
ואין מסביב אחד שיוכל לבוא לעזרתו במבוכתו. אפשר לא קהל חסידים באו־נאספו כאן – כי לא נתעורר ירקן עלוב, אשר פרנסתו על פירותיו המעטים, לשחר את פני הרבי… ולא נמצא איש־מכולת שיבוא נלהב במטענו לספק את צרכי הרבי… אף הסוחר הלובש קפוטה של משי והאברך המתהדר בפתיל על גבי לבושו, עדיין בוששו לבוא – מספר יהודים אנשי־מעשה עמדו נבוכים ומבחוץ ניבט רחוב שאין בינו ובין חדר הרבי ולא כלום…
ודאי שהיו גם כאן יהודים יודעי־סוד… אף הסיחו מפה לאוזן מעשי ניסים שנעשו ברבי… אוזן מי לא שמעה על כך? – מעשה ברבי, ינוקא עטוף־אדרת, אשר רוזנת מחסידי אומות־העולם באה לעזרתו בחרף־־נפש, הסיעתו אל מחוץ לשליטתם של שונאי ישראל י"ש – והדבר היה לפלא… ומעשה ברבי, אשר כיוון שנודע לחסידיו כי הגיע ארצה בשלום, אצו־באו לקראתו בזקניהם ונעריהם, התגודדו על אם־הדרך עד שצר המעבר למכונית שנשאה את כבוד הרבי – ונשאוה בכתפיהם – – ומעשים כיוצא בהם אשר העידו, כי עדיין גדולתן של שושלות בעינה עומדת, מכוחם של רביים לא נגרע מאום ופרנסיהם ומשמשיהם עומדים גם כאן הכן לפקודתם כי לא פסה אמונה מישראל – –
עם זאת הועם האור בחדר והמסתופפים בו נפטרים ממנו כנכלמים. השולחן לבש כבר חולין־יתר, כאשר קם הרבי מאצלו והושיט יד רכה לעומדים עליו. פני הנער התמים דמו כעת לפני בן־מלך שנתרושש פתע ועינו הנוצצת־הנבונה תלוייה בשלהבת הנר שלפניו, כשקוע בסוגיה: האם תעלה עוד השלהבת או אולי מוטב לכבותה? – או שמא מלכות נתמוטטה כאן ואחרוני הנאמנים יוצאים חרש לבל ירגישו ביציאתם – – בפעפוע כלשהו מהבהב הרבי הבהוב־חולין בסיגאריה שבפיו. בנו הבכור שוב אינו מתבושש להצית כלאחר־יד סיגריה שהוציא מקופסתו אשר בכיס בגדו – מעשה בן־תשחורת.
כבר פסע הרבי מתונות לעבר מגוריו הפנימיים ואין אחד מבחין בדממה שקמה. רק המשמש מעומד אחרון ליד השולחן שנתפנה, כאינו רואה ואינו שומע. הוא מוסיף להתנועע, כשראשו נטוי ואזנו כאפרכסת, הוא מאמץ את זכרונו ועינו מחננת… רגע יחייך ופניו נוהרות ומשנהו יעיב צל המבוכה עליהן, כשהוא מתריס כלפי עצמו וכלפי החדר המוצג ריק: – ודאי… ודאי… מה לעשות? – – דווקא אותו ניגון נשמט מזכרוני כלהכעיס – ניגונו של אבי הרבי! – – וגדול צערה של שכחה זו מצערה של מלכות שחלפה.
הקצין הפולני
מאתעבר הדני
הוא ישב בכסא, בהיר־שער וקמוט־פנים, כשעיניו מימיות ואינן משקפות אלא מעין בכיינות אילמת. הוא לא דיבר אלא הקשיב לקולות המשוחחים ורק מפקידה לפקידה היה מנענע בראשו, למילה מובנת, מקמט את לחייו הנפולות ומעיר בלשון־עילגים לבעלי־הבית בעברית, כשהוא נכון בכל רגע לקחת חבל בפרט מפרטי הבית השונים. ובעלי־הבית – מארחיו – כבר התרגלו למציאותו, לשאלותיו, לתשובותיו, להתעניינותו בחייהם. תוך המגע היומיומי נוכחו לדעת, כי אמנם בודד הוא. נפש גלמודה ורצוצה. גופו חולה וטעון ריפוי מכמה מחלות וליקויים. אך הרוח – מתחת לקליפה הגופנית החלשה – פגומה עוד יותר. האם פלא הוא? – אשתו אבדה בהיותם גולים ועמה גם ילדתם – אין יודע את גורלן. אין יודע עד־מה מגורלם של כל האהובים – רק הוא האוד המוצל מאש – והעינים המימיות מתכסות דוק לח מיד…
אכן, קשה היה לנחמו ולפיכך הניחו לו להתקשר לבית, לתינוק, לאורח־החיים. רצה – למד מלים עבריות מהשגורות ביותר וגמגם בהן כישר בעיניו. רצה – יצא לטייל עם התינוק וציית לכל בקשותיו ורוגזותיו של זה. – רצה הביא מתנה לילד, שיחק עמו “ברוגז”, התפייס עמו ושוב נכנע לו – השתעבד משנה משהיה משועבד לו קודם. – “היום עשינו כבר שלום” – סיפר והשתעשע, נהנה, הביט בעיניים מסבירות על מארחיו וידידיהם.
והללו צחקו. לכתחילה לא הבינו מה קשר קשר אורחם הזר לחייהם, אך מעט־מעט השלימו. סיפרו בגורלו של זה והחלו להרגיש עד מה רע ומר לו. ביתו נהרס, מולדתו חרבה, תקוותיו – – ניצוץ תקווה אחרון כבה, לכאורה, בחייו. אנה ילך? – – אנא ישא את נפשו ללכת? – טבעי הדבר, כי באשר מצא בני־אדם טובים, מיהר להתקשר אליהם וראה בהם את ידידיו.
– התרגלנו. – סחו בעלי־הבית וזרקו מבט לעברו, כשהוא מחייך גם הוא, פשתני בכסאו.
אכן, טיפוס סלאווי. מהיר להתקשר וקשה להיפרד. מדי יזכור כי עליו להיפרד ביום מן הימים, כי ריפויו ייגמר והוא יבריא, יישלח שוב לשירות – והתקדרו פניו בהבעה מעוררת רחמים. אנה ילך – לא איכפת לו. לגבי דידו היינו הך – אם לאפריקה האקוואטוריאלית או לאסיה התיכונית – אך בלעדי אלה, שנתקשר אליהם, מה יעשה? – – אכן, הוא יכתוב אליהם. יודיע. יקיים קשר. ובראש לכל ישתדל להעבירם אליו, כדי לשמרם מרע. ואשר לארץ מולדתו שוב לא ירבה לחשוב – זו אינה קיימת בעולם.
מתבוננים הכל ברגע של שתיקה לפניו של זה ורחמיהם הומים – – משום־מה חולף לנגד עיניהם אותה שעה פלג נחל מתפתל מתחת לגשר־עץ קטן. מרחוק – מעברו האחד של הפלג – חוות אחוזה לא גדולה עם כלבים וסוסים וגני עצי־פרי; ומהעבר השני – מישורי אפרים ירוקים, ספק כבולים במים, ספק מצמיחים מרעה־אלוהים בלי גבול. ומסביב השדות, שדות תפוחי־אדמה ושיפון של אכרי הכפרים הללו – האכרים לבני־השער מגזע סלאווי.
“זו פולניה” – – נזכרים היושבים אותה שעה ורואים במימי עיניו של הזר את שמי הארץ הרחוקה על צבעי־מימיה ואפרי השחת שבה, על אחוזות “הפריצים” והכפרים המובדלים שבתוכה.
אותה שעה הם קורעים את עיניהם ושואלים לפתע את עצמם: מה קרה לו לאדם זה ומי הוא? מאין בא הלום ומה טיבו האנושי לבסוף? – – האם ככל אדם נכרי הוא לגביהם או שמא יש איזה קשר ביניהם – קשר שלא בא ביודעים ואף־על־פי־כן קיים – – כן שואלים הם ונזכרים, כי גם הם מאותה ארץ באו. מבסמוך לה, מגבולותיה, מירכתיה, מתוך־תוכה. מארצות הסלאווים באו. ממדינה זו שלו, שאינה מוגמרת.
– אמור נא, אחא! – באים הם עמו לידי שיתוף־לשון בשפת־האחות הסלאווית הגדולה ושואלים בסקרנות – מה ראית בדרכך חוץ מחורבן והרס של מולדתך?
– מה?! – מתעורר הלה בקנאות מדכדוך אבלו ומישיבתו האדישה כנכוש־נחש – מאום לא ראיתי, כי אין מה לראות! רע שבעתיים בארץ הסלאווית הגדולה מבארצי אני! אם שם ייקרא לכך בנין ואושר, כי אז היה אצלנו גן־העדן!
למראה המעבר הזה מיאוש לקנאות נפרזת, מחייכים כל היושבים באין־רואים. סוף־סוף אין אדם נתפס על אהבה המקלקלת את השורה. את מולדתו יאהב – וחסל. ואף־על־פי כן הקנאות למה? – – אש הקנאות הזאת? – –
לא באו עליו בשאלות. נזהרו, אך מסקרנות כבושה הוסיפו להביט אל שער־הפשתן שלו, הקלוש, הדהוי. משום־מה הבינו לפתע, כי מעין אדם בלתי־מוגמר ישב לנגד עיניהם. לכאורה, מדבר ומשוחח תוך הלך־מחשבות שקול – ואף־על־פי־כן יושב בסתר איזה שד ומקלקל את השורה. לכאורה, מתגבר ומבליג ומשים עצמו אדיש למדובר תוך המסיבה בשפה זרה, ואף־על־פי־כן מציצה איזו קובלנה מתוך אדישותו.
“מדוע אתם מסיחים בי? – ישאל קלסתר פניו בקובלנה – ואתם רואים לפניכם אדם בלתי־מוגמר. אמנם פולני אני, אך לא זה הפולני העתיד להיות, כי אם כפי שהנהו במחצית הדרך. אצלנו – הפלג אינו נופל עוד לתוך הים והמדינה אינה גובלת אלא באומות חזקות ממנה. המתינו עד שנתגבר – ואז נגלה כוחנו.”
כן, נדמה, ידובבו פניו בלי אומר ועיניו מביטות אותה שעה נכחן. הרי גם הוא יודע, כי היושבים עמו בזה לא זרו לו מעיקרם. הם הם, שהקדימו להחיש להם מפלט מתחום ארצו ובארץ זו וכעת הם – מארחיו. הם הם היהודים שינקו עמו מחלבה של אותה ארץ, שנהרותיה אינם נופלים לים ושגבולותיה מטושטשים בין עמים גדולים; הרי שינקו בעל־כרחם את הצפייה הזאת לתוך דמם, לאמור: חכו… המתינו… עדיין איננו מוגמרים, אף שיהודים אנחנו.
מעין רגש הבנה משתרר בין היושבים ומבחן אילם חולף בין עיניהם. הכל בוחנים אלו את אלו: מה אנו בעיני הזר הזה? – – מה אני בעיניהם? – – סוף־סוף מה הוא המבדיל בינינו? – – מה למדו בינתיים אלו, שנקלעו תחילה לעולם אחר? – – מה ילמד זה, שיצא כעת לנדוד ואך זה התחיל את נדודיו בארצות־תבל? –
שאלות כאלה ודומות להן חלפו בראשיהם של היושבים, אף שאיש לאיש לא הביע אומר. הכל העתיקו את עצמם אותה שעה לארץ אומללה, שנדרסה ונרמסה על יושביה ועל רצונה לחיות. הכל ראו לנגד עיניהם בשעה זו את אלפי הפרצופים הנודדים בכומתות הצבאיות ובלבוש־החאקי הבהיר ובהם חרות הקמט הגאה המכריז כלפי חוץ: חכו… המתינו… לעזאזל… אלמלא התבוסה, כי אז הייתם רואים אותנו… אותה – את ארצנו – בשלימותה…
אותה שעה נשתתקו הכל ומיאנו לחדש את השיחה, כי מכשיר הראדיו דיבר. הוא סיפר על הודו ויוון, על גרמניה וצרפת דיבר. – – מה? מה? – הקשיבו היושבים והטו את אזניהם לשמוע. – הפציצו… הפילו ופגעו… – סח הראדיו באזניהם והניח את דעתם למחצה ולרביע. – – מה?! – מה?! – – זקף פתאום גם הקצין היושב דומם את שתי אזניו ושאל לשפה הבלתי־מובנת:
– ווארשה! – הכריז הראדיו ופסח ועבר מהר.
כיסה הפולני בשתי ידיו על שתי עיניו ונשאר דומם. הוא מיאן לחקור לפרטים שבאו – הוא רק הרגיש מחדש מעין חבלה בגוף – – שוב פגעו בה בנפש מדינה זו שלו, שעדיין לא באה לידי גמירה. מכה נוספת לבל תרים את ראשה – – אהה, מי ירחם ומי יחמול עליה? –
הוא כיסה את שתי עיניו והיושבים תמהו: רגשנות יתירה זו אך סלאווית היא! ודאי – שאפשר להבין ולשער… קרובים ואהובים… מולדת… אסונות ופורענויות כאלה תוך זמן קצר ביחד עם תלאות ונדודים. הללו עשויים להעכיר רוחו של בן־אדם ולהעבירו על דעתו. ואף־על־פי־כן – זעזוע כגון זה לשמע השם בלבד, בכי ודמעה לפליטת קריאה בלבד – האין זו ילדות – ילדות שמעבירה מאדישות לקנאה נפרזת, מקנאה נפרזת ליאוש, מיאוש לבכי? – – האין בזה משום ילדות אם יעבור אדם לפתע מיוהרא נפרזת אל שפל רוחני לעיני רואים? –
הרגישו הנוכחים מעין אי־נעימות קשה וקמו ללכת. לחצו את הידיים וגם לזר שביניהם לחצו את היד, כמבקשים לומר לו, שיתנחם ואל יהא בהול להוואש. והוא אף הוא כבר התאושש והצטדד ביניהם, קיבל עליו לשמור על הילד הישן עד שיצאו בעלי־הבית ללוות את אורחיהם – – “אבא”, “אמא” – אין דבר… הכל עליו… הוא כבר ישמור על הפעוט, אף שהיה עמו “ברוגז”.
– הרי הם “ברוגז” – סחה האם בהנאה מעריצותו של פעוטה באזני1 אורחיה, בהיותם מהלכים במדרכה.
– “אבא” – קרא כבר האורח מחלון הבית, בהיותו נצב, על משמרתו שמח וטוב־לב ולא ניכרו בו אותות העצב – האם לא השארתם שמן במטבח, כדי למרוח את סנדלי הילד הקשים?
-
“באזניה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
עזריאל
מאתעבר הדני
אין חולק כי עזריאל היה גיבורה של שפיים. כתף רחבה וחזה בולט, קמט של בן־חיל בלחיים וניצוץ בעין מתעצמת – מה עוד יידרש בין אנשי עבודה צנועים, אשר נעוריהם נוקשו מכבר בעמלם? היה עזריאל מהלך איפוא בהכרה של יתרון־כוח בשפיים ונערה חלוצה שבאה מקרוב קרעה עינים למראהו – עינים שחורות־חמות – ופלטה בהתפעלות נשמעת: אך זה בחור בן־חיל! ־ ־ בין הגיעה קריאה זו לאוזן עזריאל ובין לא הגיעה, כתפו היתה מתרחבת מאליה וחזהו מתעגל משנה, קמט לחיו צוחק ועינו נוהרת, כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – וחסל.
ואם חכמי שפיים דרשו על דרך ההיתול, כי בעזריאל נתקפח במקצת המוח על חשבון הכוח או על חשבון החומר לקתה הרוח… לא נתווכח עמהם; – אך בשבת עזריאל רכוב ועל שכמו רובה – אצל מהודו על המקום; על אחת כמה וכמה בצאתו דוהר לחוץ או בעלותו בהר לעיר – אשרי העין ראתה בכך!… רועה־צאן מהשדה הביט אחריו ביראת־כבוד ומחמר נטה הצדה מהשביל בפני עזריאל הרוכב. אין צורך לומר, כי בתי העיר הענווים והשפלים אשר בהר – בתי אחינו נמוכי־הרוח, הם ויושביהם הוותיקים – לבשו עוז והתאוששו לאמור: עלה אלינו עזריאל מבני־החיל ב“קבוצה” והוא המרים את כבודנו שהושפל בעיני הערבים שכנינו.
ניתנה האמת להיאמר, כי החברים לעבודה במשק, דעתם לא היתה נוחה בכל ממנהגו של עזריאל, כאנשי עבודה בדוקים לא היה לבם נתון ליתרונות שבראווה. החבר מגד, המהלך שחוח אך גיבור לזרוע, הוא החוגר שק למתניו בימי זריעה ומפזר ממנו חפנים־חפנים רבים של גרגרי תבואה, כשצמדי בהמות חורשים אחריו, נחשב בעיניהם יותר. חבר חביב, אשר שם מומחה קנה לו כבר בדיש והיה מערם את הגדישים בגובה רב, – היה לדעת־כל שני במעלה למגד. ואבן־חן שהבין בגפן וידע פרק בהרכבת הזית, השכיל לגזום בענפים ולחשב מה רווח יש לשים בין נטע למשנהו – כמוהו כשלישי במעלה בסגל החבורה של אנשי שפיים.
ועזריאל? – בהלכות המשק לא התעמק ואם נשלח לחרישה הרי הבהמה חרשה, אך מעדר לחפור בו לא נחשב לפי כבודו. לא שלחוהו אל האקטליפט ביער או אל הגפן והזית במטע; אף לשתילת ירק בגן לא נראה כוחו יפה. לשמירה הועידוהו רוב ימיו, כי בה נודע כוחו. אמנם השמירה היתה ב“תור” ולא מקצוע, אך משום־מה נמצא לרוב עזריאל שומר. אם עבד והחל קודח – נשלח מיד להחליף כוח בשמירה; סיים את שמירתו משום קדחת והחל שומר להבראה; סיים לשמור להבראה – ובא תורו לשמור… ואמנם שמר והחלים מהקדחת, נאנק והתאנח לאחר שינה ביום, אך בבוא הערב התחדש כוחו עמו ובהיותו חוגר את אשפת הכדורים – רחבה כתפו וקולו צלל, כי היה יפה לשמירתו והשמירה יפה גם לו.
עזריאל שמר ועל הנשק תפארתו. אמנם בארץ היו מצויים לרוב תופשי־הנשק – הערבי כבדווי ועמהם גם היהודי. כלי־הנשק מאז ומני קדם נחשבו בזה בעיני הכל, אך אנשי שפיים בעבודתם לא ראו את כלי־הנשק כעיקר. החבר מגד היה מטלטל אותו בדרך או בשדה רחוק, בטלטל אדם מקל. החבר חביב, אף שהיה מעורב עם הבריות ונושא־ונותן עם שייכים בסביבה, אף הוא בגפו היה יוצא ולא נשק בידו. אין צורך לומר, כי אבן־חן היה פוקד שבע פעמים על הזהירות בנשק פן עלול כדור שוטה, חס־ושלום לפגוע פגיעה רעה… ואיזהו כדור שאינו “סוטה”?…
נמצא, כי לא היו האנשים אנשי־קרב מעיקרם וגם בזאת נבדל עזריאל מהם. בנשק יש משום הידור – הגה עזריאל בפנים לבו; יש ברובה משום הדרת־פנים – חשב. ואפשר כי מטעם זה בלבד היה מהלך חמוש לצורך ושלא לצורך, לתפארתו שלו ולתפארת המקום. וכיוון שאין משגיחים במשק אימתי חבר חמוש ואימתי אינו חמוש – לא נתנו אנשי שפיים את דעתם על העובדה, שנמצא אחד בתוכם, אשר חיבה יתירה נודעת ממנו לנשקו – עד שחל אותו ליל־שימורים – ליל נשף בשפיים.
ולא היו תמהים גם בערב זה, כאשר ישבו בנשף חג במסיבתם, ליל חג נדיר אליו הוזמנו גם שכני שפיים, – ועזריאל נכנס והנשק על כתפו. נשף חג – הרי אנשי שפיים בלי הבדל של ותק לובשים חולצה לבנה ורוחצים את פניהם עם ערב; עושים את שערם בעודו רטוב ונוצץ ממים, מתכנסים ומחכים לארוחת־הערב המיוחדת. אכלו את ארוחת הערב והסתופפו במסיבתם עד התפנות השולחנות ואז גם סדר נשף בא על תיקנו. לוגמים כוס יין ומקנחים עד שהתבסם השכל והתחמם הלב. אחד משמיע דבר היתול ואחד מילי־בדיחה – מי בעל־נפש, ולו שומר בשמירתו, יעצור לעמוד בחוץ ולא ייכנס פנימה ליהנות גם הוא מחומו של נשף?
כדבר הזה אירע בנשף האמור. החבר מגד לא התהלך עוד שחוח, כי שפתיו השתרבבו בעליזות רבה ועיניו שוטטו כשני שועלים פקחים סביב. החבר חביב שוב לא זכר בשעה זו, מה בין גדיש לבין ערימת תבואה פשוטה, כי סלסל את שפמו תוך ישיבה אך עדיין לא נכנס למדרגה של התבסמות. ואבן־חן, אף שנהג נזירות מיין ומשאר תאוות רעות של האדם, פלט דברים שבקלות־ראש ולא מענין עצים ונטעים דווקא. נמצא, כי הכל שרויים באווירה של חג ואמרו מפוייסים לעזריאל דברים כבושים.
־ עזריאל, עצור ברוחך וחזור בך בנשקך אל השמירה. – יעץ לו בלשון נוחה החבר מגד.
־ אם שומר אתה מקומך בחוץ. – פזלו אחת הנה ואחת הנה גם אישוניו הבוערים של החבר חביב, כשהוא מסלסל את שפמו מחדווה פנימית על כוס היין המשמח ואינו חושש מטוב ועד רע.
־ לו בקולי שמעת, עזריאל… – הורה גם אבן־חן כאיש־משפחה זהיר לצעיר ומופקר ממנו – כי אז לא טובה העמידה בדוחק זה והנשק בידך. לא אפתח פה לשטן, “חס־וסלום”, אך לא יבוא אדם ב“נסק” למסיבה.
שמע עזריאל שידולים אלו, שידולי נועם ושידולים בלשון חשש, ונתמלא לבו מידה של יהירות… משמע, כי חוששים הללו לנשק ומתיראים קצת ולכך מזהירים עליו… ולא עוד אלא ראה את עצמו מעומד בתווך ועיני הכל נשואות אליו – נערה חלוצה מביטה עליו בהערצה דוממת… נשף החג היה למסיבה נרגשת והוא עצמו נעשה מעין מרכז – נתבלבלה דעתו עליו.
־ הבו לי כוס יין. – היה מעגל חזהו ומשמיע בקמט לחי של בן־חיל, בניצנוץ עין של גיבור.
־ לא יינתן לו יין כל עוד הוא שומר. – השמיע את דעתו החבר מגד בנימה של תוקף.
־ עזריאל, מקומך בשמירתך. – התיז כלפיו החבר חביב ניצוצי־עין עליזים
־ יין?! ־ ־ חס־וסלום חס־וסלום… – בא לכלל ריגשה וזעזוע אבן־חן העניו והשקט והרעיד כולו כדרך “אדומים” שרגזנים הם, והחל מחליף מרוב התרגשות את “ש” ב“ס”.
־ ראו נא בשל מה רגשו… ־ התרברבה רוחו של עזריאל והיה מרחיב כתפיו כשוחה במים עמוקים – בשל כוס יין! ־ ־
ככל שגדלה הבהלה סביבו רהב לבו יותר… האם עברו חום הציבור הזה כי ראשו עליו סחרחר או שמא רגז גם הוא, כי עשאוהו מין טירון שאסורה לו אחיזת נשק בציבור ולגימת יין?… חש עזריאל כי שוב אינו יכול לסגת בלי להעטות על עצמו כלימה. בזה עומדים עליו אנשי שפיים ומגלגלים את עיניהם מפחד ובזה אורחים ממשקים שכנים נצבים עליו ־ ־ היה שקט מסביב, כאשר התפשט והלך קמט־לחיו של עזריאל ומראהו מכף רגלו עד קדקדו אומר: יחיד כנגד הרבים! ־ ־ פנה לאחוריו לשעה קלה וחזר רהוט לאמצע המסיבה ושוב לא רובה אחד תלוי לו על כתפו אלא שני רובים.
־ הנני! – קרא עתה באזני כל והדהים את העומדים – ומי יאמר לי: צא?! ־ ־
הפך המעשה למין בריונות קשה לגבי העומדים. הללו היו שרויים בחגם על פי דרכם ולא היין עצמו אלא מראה היין היה די לרומם קצת את רוחם, כדי רינון של קטעי זמר ורקיעת רגלים. הללו מדרכם היה להתגפף בשעה זו עם שלהם ועם של משקים שכנים והשכנים כטוב־לבם מתגפפים ומיטפחים אף הם בעינים נוצצות ומערבבים את שלהם עם שאינם־שלהם… ולפתע נכנס אחד כבן־תשחורת מתרברב – שעה של שחוק מצא! –
החלה התמרמרות כבושה נותנת אותותיה. חבר חביב מהלך כה וכה – ספק מתנודד ספק מרקיד רגליו, אך קצות שפמו מסתלסלים כחוטים דקים ומזדקרים דרך איום. אבן־חן היה מרטיט בענווה ומגנה במחיצתו מעשי קונדס שיש בהם “חסס” ודברים שבבריונות שהם סימן רע לא רק לפרט כי אם לכלל… חגו לבסוף הכל כבטבעת הדוקה סביב לעזריאל והלה מסובב במקום עמדו: מי ירהב ומי יהין להגיע עד שני רוביו הממולאים?! –
־ הקץ למעשה תשחורת! – קפץ לפתע מקצה שולחן קפיצת־חתול החבר מגד בלי שאיש השגיח מאין בא, ולפת בשתי ידיו את הרובים.
החבר מגד… המהלך שחוח – ההוא זינק ועזריאל הודהם?! עתה היה המעשה כולו לפלא מתחילתו ועד סופו… בריונותו של עזריאל על שום־מה באה ורפיונו של הציבור סביב עד לחולשת־דעת מחפירה?… זו קפיצה זריזה של החבר מגד שהעידה, כי יש שאר־רוח באנוש… ומעשה זה מעיקרו של בחור חמוש בשני רובים בחדר צר מהכיל את כל קרואיו – חדר בו נפלט לימים כדור שוגג ועבר בקירותיו החוצה ורק בדרך נס לא נפגע בו איש! ־ ־
־ אך מעשה שטות הוא.. – נשמעה מיד התאוששות.
־ אך זינקת, חבר מגד, זינוק זריז – ח־ח – נאמרו גם דברי שבח.
־ ואני לא חשבתי מאום… לא עלה על דעתי… – היה עזריאל טוען וניצוצו הועם, לחיו התפשטה מקימוטיה. – באמונה כי לא אדע על שום־מה הרעש? ־ ־
חברי שפיים לא היו נוטרים גם הם לחברם, ששני רוביו מוטלים לפניו על השולחן. עדיין הביט החבר מגד כה וכה בעינים זועמות כשני שועלים קטנים, אבן־חן היה מחליף “ש” ב“ס” מהחשש אשר עבר עליו והחבר חביב יצא כבר מכלל סלסול שפם שקט והיה מרקיע ברגליו באש גוברת. שכני שפיים דרשו אותה שעה כטוב־לבם בשבחם של ישובים ביהודה ובגליל ובכל הארץ והחבר חביב אך בשבח שפיים דרש… הללו קוראים ומכריזים: אל יבנה הגליל… והוא עונה לעומתם: אל יבנה שפיים…
־ לא חשבתי כלל… ולא עלה על דעתי… – עדיין עמד עזריאל נבוך במידת־מה אצל הדלת והמזוזה.
־ כן לא ייעשה במקומותינו. – שרבב לעומתו את שתי שפתיו מקצף ערמומי החבר מגד, אשר שב להלך שחוח.
־ ח… ח… החבר עזריאל… ברובים חשקה נפשו… אל יבנה שפיים! – היה מכרכר חביב בדבקות גוברת.
־ נו־נו… למען השלום… ולמנוע סערוריה… אל יבנה את ספיים…־ התערב גם אבן־חן שרוגזו שכך ורדף שלום, שמח וטוב־לב כי השמחה הושבה כבר על כנה…
־ ושבו החיים למסלולם למחרת. החבר מגד מבעוד שחר חגר שק לזריעה במפולת־יד, כיוון שנזדרז לזרוע עם הגשם. חבר חביב עדיין היה מתפכח מיינו, כי לא היתה גורן וגדישים חדלו, אף כלי הדייש הוצפנו לימים יבואו במחסן. אבן־חן חזר מפוכח לכרם, כי יין לא שתה והוסיף לדרוש בשבח הבור העמוק לנטע – כי ככל שעומקו גדול כן גדולה הנאתו לשרשים רכים וליונקות הללו. שבו איפוא הכל למנהגם ואמונתם, בין צדקו בכל ובין בחלק, ורק עזריאל היה מהלך למחרת כשראשו סחרחר –
־ אין זאת כי הקדחת באה… – היה משמיע בחיוך שבמבוכה ומרחיף את עצמותיו.
־ הנה תבוא כבר בפעם השלישית… – רמז בקול נשמע לעומדים סביב וקמט בלחיו.
אפשר ובחורה חלוצה לבה המה גם עתה מרחמים למראה הבחור דנן, שהוא בן־חיל וקודח. אולי אמרה לו גם חובשת אשר לב רחום לה כי ישכב בחדרו ויקבל כינין, אף היא תשביח את מזונותיו בחמאה ובביצה ובמרק־עוף כראוי לאחד קודח. אך השאר – החבר מגד היה מפזר זרע, וחביב מרקיע רקיעות קלות אף באין היין לפניו; אבן־חן נצב בודד בכרם, חופר בורות בלי לזקוף את גבו – חפור והלוך בלי־הרף… ועזריאל אשר שכב וקדח בינתיים כאוות־נפשו כל הימים – שב מעט־מעט בלילות לשמור, ושוב נאמר עליו בצדק: אך זה בן־חיל! ־ ־ והוא גם הוא עינו נוהרת כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – ומי ישווה לי? –
בלי השאיר אבל אחריה
מאתעבר הדני
אם משק שפיים כולו היה נסוך עצבות של שדות בשלים, הרי אחת הדמויות שטבעו בו חותם עצבות בפנים היתה צפורה. דמומה וצמוקה היתה ורק עיניה השחורות דובבו ולחשו, קומתה קטנה כמו קופלו בה רגשותיה ללא־מוצא, ועם זאת שקטה בהליכותיה ומפליאה בצחותה. אם במטבח עבדה לא ניכר רבב בלבושה – ואם ללול סודרה לעבוד חגרה מבעוד שחר סינור לבן ושבסה לראשה שביס לבן משנה. בכה ובכה עבדה דמומה ותנועתה זריזה, אך אותה רוגזה כבושה שלחשה מתוך עיניה היא שהיתה מקשה על הצעירות ממנה שעבדו במחיצתה. – צפורה – יש ותאמר לה צעירה שבאה מקרוב למשק ולחייה מסתמקות ברעננות של גילוי־לב ושיחור טובה – מדוע תהיי רוגזת והרי משמשת את דוגמה בעבודתך וממך אנו לומדות…
– צפורה, אמרי… – העתירה עליה צעירה שניה, ששאפה במיטב יכולתה להיות פועלת ראוייה לשמה – שמא לא הלבנו את הקירות שקדרו משחור או שמא לא שפשפנו את הרצפה היטב ועבודתנו אינה מניחה את דעתך?
וצפורה מחרישה על גבי דוודיה וכליה במטבח. אפשר וברוב רחשי לבה הפנימיים לא שמעה את הדוברות אליה… אפשר אמרה בלבה, כי שאלות אלו של נערות אך מעידות על תמימותן שהיא נחלת גילן… ואם שמעה גם שמעה את השאלות אף רצתה לעודד את המתלמדת בדיבור נוח, הרי בינתיים נטרדה דעתה הקפדנית בדיסה המתבשלת שמא תקדח ובמרק שמא לא יהיה מוכן לארוחת־הצהריים – נטרדה ושמחה לאותה דאגה יומית אשר הסיחה מהכל.
כן היתה עובדת מחרישה – יום יוצא ויום נכנס. רוגזת רוגזה כבושה עת נשמעו טרוניותיהם של האוכלים על המרק החדגוני ויש ומקישה בכלי כאשר הטרוניה הפכה לקובלנה נשמעת… אם עלו הדברים עד לדיון־ערב, הקשיבה דמומה גם אז כמו דמעה כבושה הוסיפה לדכדך את דמותה שנצטמקה והלכה בלאו הכי. בתום הדיון קמה עם הקמים בלי אומר ובהתפזר החברים, הללו בכה והללו בכה, מהם ביחידים ומהם בשנים – נראתה הולכת בחשיכה, נבלעת בצעדתה החרישית בלי השמיע קול –
ייאמר מיד, כי גם המתלוננים והרוגנים לא היו חסרי מצפון. הם היו משמיעים את קיטרוגם, כאשר נתכנסו “חמים” או “קרים” מהשדה ועדיין הדיבור הגס עם הבהמה שגור על לשונם – דיברו קשות עד ששברו את רעבונם בלחם ובגירוף בתרוודים מקערות המרק או הדייסה… מיד שכחו את בקורתם העוקצנית והיו אומרים כמתחטאים: נראה, כי צפורה עייפה מעבודתה ואנו הכאבנו לה… אפשר הגדלנו את מתיחות נפשה ולא נתנו את דעתנו… מוטב שתצא לזמן־מה מן המטבח ותעבור לעבוד בלול – כי אז יונח לה במקצת. – כן היו גומרים בדעתם, בלי שנדרשו לך, כי נוחים היו העובדים הללו, עם שכבדי לשון ונימוסים היו.
וצפורה שומעת ויוצאת כדרכה בלי אומר אל הלול, צחה ונקיה מכניסה את הביצים עם ערב, דואגת במסירות למזונותיהם של העופות המטילים או לטיפוחם של האפרוחים הנדגרים – ולא ניכר בה אם נחה דעתה ואם הוקל לה ב“חצר” מן המתיחות בה היתה שרויה בעבודתה בין הבריות.
קרוב לוודאי כי בסוף־דבר היו מתרגלים הסובבים ומקבלים את העובדה של חברה דמומה, המסתגרת והולכת מעל החיים הסובבים אותה. יש לזכור כי הדברים חלו על החברה במשק עדיין לא יוצבה וחילופים התחוללו בה “חדשים לבקרים”. זאת ועוד: חומר אנושי צעיר היה במתחלפים ומה להם – לצעירה שבאה או לצעיר מקרוב הגיע – כי מהלכת ביניהם עובדת קשישה ומחרישה? – אפשר גילה הפך למחיצה או אולי בדידותה סגרה עליה… וכאשר אירע מעשה וחברתה האחת לוותק נישאה לבסוף לאחד החברים הוותיקים – הרי לגבי צפורה ניתק בשקט גם החוט האחד הזה.
מטבע הדברים, הסיחו צעירים את דעתם ממנה; והוותיקים בידוע כי מרוב ותק נעשו קשים ואדישים יותר לזולתם. הימים חלפו וצפורה נשתכחה כמעט, אף היא עצמה גרמה כי ישכחוה. לכאורה, מספר הבתים במשק נער יספרם וכל אחד מהם נבנה בזמנו באותה מתכונת מצומצמת, שלא היו לפיה אלא שני חדרים בבית האחד, העומד בריחוק־מה מהשני. אף־על־פי כן אילו בא שואל למקום צפורה ומשכנה – ספק אם היו יודעים להשיב לו על דרך הוודאי – היו מביטים לפתע נבוכים על בית זה שמגרש קוצים לו ועד שני שכניסתו היא מאחור והיו אומרים בגמגום־לשון, כאחד התמה בעצמו על חידה זו: צפורה… כן… חכה… אפשר בבית זה… דומני… הבה ואשאל…
כן נתקבלה גם עובדה תמוהה זו על דעת אנשי שפיים, שלבם נעשה גס במרוצת הזמן בכמה דברים תמוהים לגבי זולתם – עד שבא גל חדש של כוח־אדם צעיר ורענן, פרץ וערער הרבה דברים תמוהים שקנו להם קבע במקום. צעירות גרמו כי באו אחריהן צעירים. הקירות לובנו עתה משנה, כדי ליטול מקדרותם והרצפות מורקו פי־כמה בידיים חרוצות; – ואם לא די היה בפרטים קלי־ערך כגון אלו – הרי שדות הקמה המבשילים סביב ושמי הקיץ הלוהטים קיבלו משמעות אחרת.
קוצרים קצרו מבעוד בוקר אי־שם מרחוק ומובילים הובילו ־ ־ החלו נושרות שבלים מלאות ברחוב שפיים בדרך אל הגורן, שם פורקו באלומותיהן. נתאוששו מומחים שבוותיקים להעמיד הכן מכונת־דיש כתיקנה וצעירים גילו תנופת זרועם בזריקת אלומות אל הגדישים. שוב לא היו עוד חברים פנויים לסנוט בחברותיהן, כי לא האריכו שבת במטבח – לשדות והגורנה נחפזו. וכיוון שניתמר אבק־הזהב מעל הגורן, בה שאנו תופים של המדושה, דומה כי רוח אחזה בכל אנשי שפיים להיות מתנופפים ככנפי המאלמת, ונעים־זעים כתופים וככברות של הדישה.
– הו, עבודת גורן זו, המסנוורת את העין כאבק זהב! – סמקו חיי הצעירות שפלשו עם הקהל לעבודת הגורן.
– הו, להט זה המפסיק את הנשימה ונתקע בפה כאותה אש צורבת! – גנחו אף השתרעו לפתע אפוסות־כוח תוך גדיש, כששפתיהן פתוחות למחצה וחזותיהן הצעירים מתרווחים מאפס־נשימה.
– האומנם עבודת הגורן הוחלה כבר אצלנו? – לא התאפקה ובאה חברה נשואה, שתינוקה על זרועותיה, והביטה בעין שובבה גם היא על התכונה סביב.
– אכן, העבודה החלה, – התיימרו מיד מניפי האלומות במלגזים הנוצצים ועגלה שהתרוקנה מן העמיר חזרה ואצה בשקשוק אל השדה.
– משמע, עבודת הגורן בעיצומה ־ ח־ח – – האפיר עתה שפמו של חבר ותיק וגילה שיניו בחיוך רחב, כשהמכונה תופפת והאבק עולה וקלשונות מתנופפים בלי־הרף – הב־הב עוד אלומות! –
וצפורה? – היא לבדה הוקירה את רגלה מבוא, עם שלא נעלמה גם מעיניה התכונה – לא יכלה להיעלם. אפשר כי מאשנב חדרה הציצה וראתה במתרחש – בצעירה מקרוב באה וממנה למדה לראשונה את העבודה אצל הכירה ־ עתה עלזה נפשה לקראת האלומה… כן חברתה של זו החיגרת ברגלה – אך שפתיה מלאות וקווצות שערותיה זהובות… שתיהן שאלו למוצא־פיה ככל תלמידותיה לפניהן – למדו פרטים של עבודת היום – ורק עתה נוכחה לראות עד מה דלים הם לעומת שמש מזהיבה וגדישים מזהיבים לעומתה! –
– צפורה, צאי גם את אתנו לשעה אל הגורן ולא נהיה כמבלות ימינו תמיד במחשכים – שידלה אותה הראשונה מבעוד בוקר בחיוך ערב וצופן כיסופים כמוסים.
– בואי, ודי לנו בסירים היום! – פרצה אחריה חברתה החיגרת ברגלה, כשלחייה משולהבות כאותו תפוח שהבשיל והעלה סומק בלחיו.
– לכנה… לכנה… – לחשה צפורה בחיוך חיוור או אולי לא אמרה דבר, אך להראות להן רצתה כי אין בליבה טינה עליהן.
– לכנה אם נפשכן כלה לעבודת הגורן, אני לא אלך. – הוסיפה בתנועה קמוצה.
– צפורה, מדוע תקפידי עם עצמך… – חזרה הראשונה לחנן את קולה כמבקשת לשדלה – והרי כולנו כל־כך מכבדים אותך.
– צפורה, הסמיקה השניה משנה כמו ביקשה לחפות על תשוקתה – והרי אנו באמת רוחשות תודה על יחסך אלינו.
– כבוד… ותודה… – הפטירה צפורה חרישית או אולי רק כלפי עצמה השמיעה…
ובעד חלונה ראתה לאחר מכן כיצד זו משולהבת בעבודתה ליד התוף וכיצד חברתה נופלת ושואפת רוח בגדיש החם ־ ־ האם לא הפסיק לשעה את עבודתו מניף האלומות ונרכן על גבי הצעירה שמלאו שפתיה ־ ־ האם לא הלבינו שיניו־מלתעותיו של חבר ותיק מבעד לשפם שהאפיר ־ ־ כמו שתו העובדים סביב לצעירה הנחה להעתיר לה, תוך הרעש ואבק המוץ וזהב הגרגרים – גם נשיקת זהב? –
כבוד ותודה ־ ־ לחשה גם עתה בפני עצמה והזדעזעה לפתע – לו כבוד פחות ואהבה יותר! ־ ־ ועין לא שזפה בכסותה על פניה בידיה ובהזדעזע כתפיה הצנומות. אף אחד לא עמד במחיצתה כאשר נפלה־כרעה בפני עצמה על הסדין של מצעה הצח – מצע בתולים שלא ראה עוד גבר… אין זאת כי שעה ארוכה נתמשכה עליה דומיה זו באין־רואים… כאשר קמה ועיניה יבשות – היתה כבר אפלולית־ערב מסביב, אף קול הגורן לא נשמע – דומית־משנה אפפה הכל ואין שואל לה כמו אין מרגיש בהעדרה ־ ־ בשביס עבודתה לראשה עשתה בחדרה אנה ואנה, התקינה ולגמה משהו בתנועה שקטה – עד ששכבה דום על מיטתה – לוא ישאלו לה – היא איננה עוד ־ ־
אף נזדעקו למחרת בבוקר כי צפורה נעדרה. בלי לדעת מי ראשון הרגיש בהעדרה, גמרו לפתע כי בוודאי מסיבה מיוחדת נעדרה… פנו לעבר משכנה כמו נתברר לכל היכן מגוריה ובעד לדלת הפתוחה ראו את קצה מצעה הצח וגווייתה הדמומה עליה –
– אחזו בה האחד מקצה מזה והאחד מקצה מזה וטלטלו אותה שמא תתעורר. – כבר נטרדה סביב במסירות האחת שנהירים לה אמצעי העזרה הרפואית.
– טלטלו והוסיפו, אל תפסיקו, שמא לא איחרנו ונציל אותה. – וטלטלו בשנים – האחד מקצה הראש והאחד מן המרגלותיים. היו תמהים בפנים לבם עד מה קלה היא לטלטול. נזהרו מלהסתכל אל פניה הנקיים. אך תוך צפייה לא התאפקו הצובאים סביב וענו ואמרו זה אל זה:
– מה ראתה על כך…
– היא השקטה והדמומה…
– שהכל כיבדו אותה… פלונית באה והלכה, אך היא – היינו זהירים בכבודה תמיד…
לא התנערה עוד הגוויה ונישאה אילמת אל מקום מנוחתה אשר נועד לה בצל חורשת עצים קטנה ודמומה גם היא ־ ־ הקישו באדמת הקיץ היבשה, ותוך גריפה וניקוש אמרו: כיבדנו את צפורה… כח… זו הדמומה הענווה… אפשר ולא מצאה תוכנו אהבה, אך כבוד וחיבה מצאה – הך־הך…
וגבשושית עפר קטנה יותר משל גווית צפורה העידה, כי הלכה לעולמה בלי להשאיר אבל ומנחם אחריה.
ישעיהו מוכתר שפיים
מאתעבר הדני
לא גיבור חיל היה ישעיהו אף לא גיבור ברוח. בכל זאת לא נמצא אף אחד שיחלוק, כי הוא השליט במשק שפיים. מאימתי נשתרשה דעה זו – האם נולדה עוד בטרם גדלו האקאליפטים בכביש והיו לעצים ענפים ומשכיני־צפרים; או אולי נתקבלה הדעה לאחר שרבים ושונים נדדו ועברו דרך המשק הזה – וישעיהו הוסיף להתגורר בו־בחדר, בו־בבית המוצל אקאליפטים גם הוא?… נתקבלה הדעה והשרישה – ולא היה עוד כוח שיערער אותה ממקומה.
ואם דנו במשק שפיים בשאלה, התחבטו והתלבטו עד שעה מאוחרת בלילה; דיברו בעד ונגד, הצביעו ורשמו בעפרון על הנייר כי נתקבלה ההחלטה ואושרה; – גם אז הביטו אל פני ישעיהו כמצפים לאישורו האחרון. והרי לא דיבר ישעיהו מילה, לא נאם ולא חיווה את דעתו; לכאורה, ישב בקצה השולחן וכובעו שמוט כלפי מעלה, משך בכתפו וגיחך בעד שפמו המכסיף כאחד שאינו יורד לעומקו של ענין כל־עיקר – אף תקע את ידו לאזנו כשפופרת כי לא היטיב עוד לשמוע והענינים לא היו מחוורים כל־צרכם בעיניו? – לא קשיא – חברים נשאו בצנעה את מבטיהם אליו בשאלה.
והתקיימו במשק הרבה אסיפות חברים… וניהלו את הישיבות חברים כבדי־פה – פולחים המקמצים בדברים… אחר־כך השתנו העתים ואת הישיבות ניהלו מוחות חריפים, בקיאים, בהוויות העולם ובעלי לשון ומלל… ישעיהו נשאר כשהיה: הוסיף לשבת בקצה של שולחן, שמט כובעו, גרד קדקדו, הקשיב־לא־הקשיב למדובר – ורק לבסוף בהתקרב אסיפה לקיצה, קם ממקומו והשמיע דעה משלו…
– ובכן, למה החרשת, חבר ישעיהו, הערב? – תהו החברים ורגשו.
– מדוע החרשתי? – חייך ישעיהו בעד שפמו המכסיף ומצמץ בעיניו הקטנות־החיות – לא אמרתי, כי אין מועיל בדברים. כבר ניסינו הכל בשפיים ואין עוד מה לשוב ולנסות.
כך היה פוסק ישעיהו תוך קימה ועמידה ארעית, כמנהל לאחרונה אסיפת חברים משלו, אחרי אסיפה רבתי שארכה כל הערב עד־בוש.
אך באה אותה שנה משונה וערערה את כל יסודות החיים בשפיים וכן סיכנה סכנה־של־ממש את סמכות ישעיהו במשק שפיים. פנים חדשות הופיעו מראשית השנה במקום, ולא ביחידים אלא במספר רב באו. קרה המקרה שדווקא השחוצים בצעירים ובעלי־התשחורת, עזים וחצופים שבהם, הזדמנו למקום כמו זימנם הגורל בכוונה, ואך זה תפשו הצעירים תפישה ראשונה במושכות הבהמה או הקישו נקישה ראשונה במעדר – מיד החלו להשמיע קום ברמה. ראשון פתח רברבן ממולח, ששמט את מצחיית כובעו לצפון, תקע את מעדרו באדמה של הכרם, רכב על גבו והכריז:
– אנו נלחם עד־חרמה בשאיפות הזעירות, שמצאו להן קן בשפיים! ומשהטיף אותו רברבן את דבריו, החרו־החזיקו אחריו גם השאר. רקקו על כפות ידיהם התופשות במעדר לשם יתר אימוץ, הקישו נקישות חטופות ושבו וזקפו את אזניהם לשמוע.
־ אנחנו עוד נלמדם כאן דעת, כי צעירים צעירים הם, והלאה השלטון הקפוא על שמריו שמצא לו מקום בשפיים! – הוסיף הלה ודיבר בלשון מתרברבת והכה במעדרו בין הגפנים הרכות כאומר לעקרן משרשן.
הקיש הבחור והכו אחריו גם שאר האורחים־הפורחים במעדריהם בין הנטעים הרכים, קראו בין מכה למכה בקולות נלהבים: הו, חבר תשיר נא את שיר המהפכה הגדולה ושמעה והזדעזעה כל שפיים! – לא סירב הפלוני לבקשת חבריו ולא חיכה שיעתירו עליו תחנונים, כי פצה בשפתיו וכיוון את קולו – היה ממולל ברגליו ומנופף בידיו עם השיר, כשושבין המכניס את כלת המהפכה בכבודה ובעצמה אל הכרם ־ ־ הנה הביאה אל בין הזיתים הנטועים בסירוגין עם גפנים ושקדים, הנה הנעים לה זמירות וחבריו ענו אחריו – המתה כל שפיים.
למרבה המבוכה הוסיפו ובאו עוברי־דרך למשק שפיים. עברו צעירים וצעירות בחבורות עייפות, שמטו את תרמיליהם לארץ, שוטטו בין הבהמה והעוף בחצר כמו היתה רשותם שלהם, סיירו במטעי האקאליפט והזית ושאלו על דא ועל הא. לבסוף היו מתכנסים למטבח כמו נחה דעתם למראה ולא נשאר להם אלא לסעוד את לבם מטובה של שפיים.
־ ברקאי! – פרחו הצעירות של המשק בסינוריהן הלבנים ופניהם צהבו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות ושוהים יום יומיים… היתה רוח אחרת במשק שפיים!…
וישעיהו מחריש, אף פניו לא נראו, אפשר נחבא בצל עפאי האקאליפט הגבוה הסוכך על חדרו כאשר ייחבא השליט לעת־זעם או אולי בא בחדר וישב על המשמר כצופה, לדעת מה טובה תצמח מכל קרנו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות במטבח כאורח, שמוט־כובע היה קם והולך…
– האמנם סרה רוחך, חבר ישעיהו? – התחצפו הצעירים ולא חתו.
– מדוע תסור רוחי? – היה משיב ישעיהו, מצטחק בעד שפמו המכסיף ומושך משיכה בכתפו.
– עובדה היא כי באת חדר בחדר ותימנע לישב עם צעירים פוחזים. – המשיכו הללו לעקוף אותו בשאלות.
– ולוא אימנע… מה יש?… – צחק ישעיהו, אך לא זו בת־צחוק של השפם המכסיף, כי נקישת־שיניים שלא נשמעה, כנקישת מלתעות של בעל־חיים אשר רבו סביב המתנקשים לנפשו.
– הא־הא! – צהלו הצעירים והריעו – שמעתם?! זו מחאה אחרונה של הרוח השמרנית בשפיים. זה זעפה האחרון אל מול הזמן החדש! – ושמט הרברבן שבחבורת הצעירים את כובעו לצפון עוד יותר וחברו שורר, גם בלי שיבקשו, את שיר המהפכה במטבח – אך ישעיהו העביר את אצבעו על שפמו ותמך את ידו במתנו, הניד את ראשו במנוד משתמע יפה, וחזר ונעלם מעיניהם של רואים.
“חכו נא… האריכו רוחכם ונראה…” – היה כמצחק לעצמו ונמנע מהתערב ומבוא בדברים נוספים עם אויביו הצעירים מסביב.
במרתף, אשר מתחת לבית העומד בקצה של שפיים, בין מסגרות חדשות ובין כוורות טעונות תיקונים, בין כלים של מחסן המכוורת – עשה ישעיהו. לכאורה, לא היתה זו עונת עבודה במכוורת, לא עת רדייה או העברת נחילים, אף־על־פי־כן עשה בזה ימים רצופים עם משה חברו־למקצוע. משה עובד במקצע וישעיהו בדבק מדביק, שניהם מחרישים באפלולית המרתף – ורק מפעם לפעם תזוענה עצמות הקרקפת של ישעיהו ועיניו רבו גיצים של לעג חריף אל פני משה חברו.
– הללו חושבים כי כבר כבשו את המשק… לאט לכם, נערים! – לעג לעג מר ושפך את קצפו.
– צוהלים הם! – זעף משנה ישעיהו – והצעירות במטבח חוגגות! היתה להם שמחה בשפיים – ח־ח־
וניכר על־פי מרירות הדברים, כי עוד נכונו ימים, בהם צעירות לא תצהלנה וכל מלהגי־להג בכרם יבושו, עוברי־דרך לא יסורו גם הם למשק שפיים לרצונם… כוורות מאשתקד בודקו ומכונת הרדייה הותקנה למלאכתה, – אך ישעיהו וחברו למקצוע הוסיפו לעשות ימים רצופים במרתף כחורשים סוד יחדיו וממתיקים עלילה, אשר אם גם תאחר בוא תבוא – עלילת מלחמה בשפיים.
אז תשוב שפיים והיתה לאשר הינה… – לגלג ישעיהו למשבת הצעירים – ולא תהיה עוד שפיים כאכסניה הפרוצה…
כה התלכדו והלכו בלא־יודעים שני מחנות, אך אף אחד מהשניים טרם התגרה מלחמה ברמה. עדרו הצעירים בכרמים ועברו במעדריהם אל היער וישעיהו עובד במרתף עם משה חברו. שם בחושך סתרו. מרחוק נצבו המחנות זה מול זה, כשעירי־העזים המודדים את כוחם ומנחשים: מי יפתח? –
אף נדמה לימים, כי הסיחו האויבים את דעתם זה מזה. מדי הלך וקרב חום־קציר, נשמו מאליהן הדרכים המוליכות לשפיים ועוברי־דרך פחתו. הקוצרים קצרו בשדה והתבואה כונסה באלומותיה לגורן, אף ענב מהכרם הובא בסלים, ביצה בלול נאספה וחלב הובא בכדים מהרפת. – יתר על כן: הצעירות במטבח כמו היטיבו באחת את דרכן והנעימו את החיים במקום ככל שהשיגה ידן. כיבדו במשנה־מרץ במכבדים הקשים את המטבח בשפיים וגיבבו סיד על סיד ביד חרוצה וזריזה עד שהלבינו כתליו הסדוקים. הצעירות גרדו וקרדו את מדפי השולחנות שהצהיבו ולא נחה דעתן עד שהפתיעו את אנשי המקום ושלחו את ידן באפיית עוגות לשבת, מעשה שלא נודע דוגמתו בשפיים.
ישבו איפוא אנשי שפיים בבוקר־שבת לשולחן המטבח ובמקום לחם־החול נעמסו לפניהם טסים גדושים עוגות צהבהבות ופריכות לקפה. שתו ואכלו, לא הקפידו שהעוגה נא מצד זה וחרוך מצד זה – הרי מעשה צעירות הוא! – אלא פיצחו את העוגות בשן חזקו או נגסו וטבלו בקפה והודו בפה מלא כאשר לא הודו מעולם:
־ קפה ועוגות אנו אוכלים ושותים בשבת… אך שבח ותהילה לצעירות בשפיים!
וכיוון ששמעו הצעירות את שבחן מפי חברי המקום כפלו את מרצן, החליטו להוסיף ולחולל נצורות וגדולות מכל שחוללו עד היום. כמו נמלכו בדעתן ואחת החליטו – לשאת על כתפן את כל טורח החיים הדלים בשפיים.
־ אם יש משפחה בודדה בין החברים בשפיים חובה להקל גם עליה את עול האשה והאם לא תשא לבדה את עולה. – אמרו.
– כיצד ייעשה הדבר והרי רק משפחה אחת ויחידה במקום, ולה רק ילד פעוט שיצא זה עתה מגיל התינוק ועוד תינוק בן־יומו מוטל בעריסה וצריך לאמו – מה תעשו, הצעירות, ותינוקות וילדים אחרים אין עוד עמנו? – שאלו החברים בתמיהה. – אין דבר… – השיבו בחום־לבן הצעירות, שמעשיהן הטובים מילאון אומץ נוסף.
וכאשר יעצו כן עשו. פינו חדר גדול ומרווח, השכינו בפינתו האחת את התינוק היחיד בכבוד ואת פינתו השניה הקצו להיות “גן” לילד שיצא כבר מגיל התינוק – שם פרשו מחצלת על הרצפה וקראו לו: “חדר־הילדים” של שפיים.
– מעתה חפשיה גם האם לעבוד כשאר העובדים. –אמרו הצעירות ואין מוחה בידיהם.
הלכה הצעירה וטיילה בין שדות ופרחים עם התינוק האחד על ידיה והילד משתרך אחריה. האשה – אם הבנים – כובסת ועושה בכל עבודת־בית אחרת כשאר העובדות. הוציא התינוק את שינו והילד שזף את לחיו, והצעירה מביאה את הילדים עד לאם ומכריזה ואומרת באזני כל אנשי המקום:
– ראו נא ראו… הוציא התינוק את שינו השניה והילד “שלי” מתפתח יפה ולמד לצרף מספרים. זה כוחו של חינוך מסודר.
– נו? –– תהו ותמהו אנשי המקום – מה תאמר, ישעיהו, לכל החידושים הללו אשר לא ידענו כמותם בשפיים – הא? ־ ־
– נו… – השיב ולא יסף.
כי לא עת־דברים היתה לישעיהו אלא עת עמל ויגיעה גם לו. מה הכל עבדו בשדה וקצרו או הוזעקו לגורן לדוש, אף הוא ומשה חברו־למקצוע לבשו את מסיכות־הכוורנים על פניהם, התעטפו ברשתות, חתלו את ידיהם ורגליהם בכל המטליות שמצאו – ויצאו אל בין המכוורת, כשעשן מיתמר והולך לפניהם כענן, אכן, קיטר משה הכוורן באותה שנה כאשר לא קוטר לפנים, וישעיהו הולך אחריו כמלאך־חבלה שהחליט להטריד ולגרש את כל נחילי הדבורים ממקומם.
– אי־אי, משה הרוצח! – צווחו הצעירות ככרוכיה, אספו רגליהן ונמלטו על נפשן מאימת הדבורים הרוחשות מסביב.
– רחם, ישעיהו, הרי עוד מעט ותטרידו את כל הצעירות הנאוות משפיים! – חיננו גם הצעירים את קולם, אותם המרדנים הידועים, ספק כמבקשים על נפשם וספק מתפייסים בשעת־רצון אל השליט הקנא של שפיים.
וישעיהו מחריש ומהלך בעמוד העשן. בעד הרשת החבושה על פניו ובעד העטיפות המרובות שבהן נתעטף לא נודע אם צחק אם זחה דעתו… אך עובדה היא כי לאחר שמצאו הדבורים צעירה, שבשרה ערב לחיכן ושלחו את עוקציהן כמו טעמו טעם צוף, ובשר הנערה תפח והבהיר בהרות־בהרות מהארס שהוטל בה – בא גם ישעיהו עד למיטת הנערה, הסיר את רשתו ושלח בה את עינו הפקחה, צחק ואמר:
– עתה תודי ותאמרי כי נעמו לך עוקציהן של הדבורים בשפיים ואין את חשה להם – ח־ח־
צחקה הנערה התפוחה מבין הבהרות שכיסו את פניה, אף השיבה בטוב־טעם ונועם: – אין בלבי ולא כלום על הדבורים, ישעיהו, וגם לך ולמעשיך סלחתי…
ודומה כי שכח ישעיהו את הדברים כמתלהמים שדיבר באזני משה חברו למקצוע ואת חזות־הנקם שחזה, בהיותם במרתף בין מסגרות החלות. או אולי עם הזמן התבונן וראה כי נשאר יחיד ובודד לנפשו וכל אנשי המקום כבר הודו במקצת בחידושים שנתחדשו עליהם בשפיים, אף אל פני משה חברו הנאמן למקצוע הציץ – והלה עיניו משתמטות מהיפגש במבט אלא פוזלות כמתגנבות לצדדים… הניע יד ישעיהו כאחד שנואש ממלחמת יחיד.
– רואה אני מפניך, כי הנך מרוצה. – עדיין תהה על קנקנו של חבר ותיק לדעה.
– ומדוע לא? – חשף הלה את שיניו ומצמץ בעיניו – אם נוח להם לצעירים בכך, מה אני כי אתלונן… כלום זקנתי?
– ואת, חברה ותיקה ומיושבת – הוסיף ישעיהו לחקור – אך נחת שואבת מדבריהם הריקים של צעירים וצעירות.
– לו ימללו כאוות־נפשם – מה איכפת… סוף־סוף שמח אצלנו. – השיבה החברה ועיניה כבדות.
– אף אין זאת כי באמת הכל מרוצים ־ ־ רטטו לפתח נכחו שתי לחיים כבדות וזגוגיות משקפיים הבהיקו – אך לא כן אנכי! ־ ־
הדברים יצאו מפי חנניה הפנקסן של שפיים אשר בעליית הספרים מעל למרתף ורוחו של ישעיהו חיתה. אפשר – ואילו ידע הצד־כשכנגד, כי עתיד מנהל הספרים המסורבל להיות מטה־זעם בידי ישעיהו, היו מקפדים את חייו שעה שהיה מסור לידיהם והוא מפרפר בין החיים והמוות וריאתו נושפת מחום כמפוח. כי חלה בזמנו חנניה מנהל הספרים ומרוב משקלו גוייסו כל עובדי המעדר לשאתו באלונה ממרום מושבו בעליית הספרים מקצה מזה של שפיים אל המרפאה מקצה מזה. גנחו הנושאים מכובד משאו של זה ואף־על־פי־כן הביאוהו; גנח ונאנק גם חנניה החולה, ערך קרב מכריע במשמן בשרו על חייו והחלים… אפשר שמשמן בשרו עמד לו או אולי מרק־העוף שבישלו למענו הצעירות ולא החסירו אף יום? – עובדה היא, כי טיפלו בו במסירות־נפש רבה וכאשר קם מחליו לא ניכר בו עד־מה, אף לסתותיו רטטו בקפליהן כאשר לא רטטו מעודו לפני חלותו…
עתה שכח כפוי־הטובה חסד זה שגמלו עמו צעירים ונשאוהו בחום היום בכתפיהם וצעירות ששחטו למענו עוף מהחצר בכל יום. כיוון שעמד על רגליו, יצא לתור במשק כשהוא פוסע מתון. לא נשא את עיניו בעד משקפיו אל השדות שנקצרו כבר בינתיים ולא הביט אל סלק־הבעל שעלה יפה להפליא – כל העמל הרב שהושקע בזה בימי חלותו לא נחשב לגבי דידו. פסע מעדנות ועלה אל עליית הספרים, שם ישב והניע שוב את קפליו על גבי הפנקסים העבים. ולא עברו ימים מועטים ובשפיים יצא קול: נערכו החשבונות וסוכמו המספרים של עבודת השנה בשפיים, עתה יבואו הכל אל האסיפה הכללית וישמעו תוצאות.
– משמע אסיפה… – פסעו הפולחים לעבר הבית, כמבטלים מראש מה יושיעם חנניה והכל גלוי וידוע להם.
– אסיפה… – עדיין דחקו הצעירים איש את רעהו על דרך מנהגם המופקר והשתהו עוד מעט על הקפה של שבת.
– הנה נקצר גם אנו הפעם ונבוא לאסיפה. – החישו הצעירות את עבודתן במטבח ולבן לא ניבא עוד כל רע ־ ־
אסיפת השנה בשפיים – מה תוכל לחדש או לשנות? זרעו וקצרו כל שהבשיל בשדות. בפעם ראשונה גידלו סלק בעל. ישעיהו ומשה חברו רדו את הדבש ושרתה ברכה במכוורת. הלולנית הוותיקה במקום אספה ביצים יום ביומו, ככל שתרנגולות הטילו. פולח שחבש כובע אוסטראלי, פסע כבדות ומתונות אחר מחרשה ונהג באמונה כל היום בפרדים הכבדים לא פחות ממנו. מה טעם לחשוש אחר כל הדברים האלה? ־ ־ ועלו במדרגות אל עליית הספרים, התכנסו – אחד ישב על סיפו של חלון ואחד על קצה ספסל, והמתינו לאשר יוגד וידובר.
– המספרים מלמדים – מ־מ – המהם חנניה בכבדות וקפלי סנטרו הרטיטו עם כל דיבור שהתמלט מפיו – המספרים של השנה היוצאת מלמדים־ם־ם כי לא “שילם” אף ענף אחד יום עבודה של חבר או חברה במשק. יום־אכילה במטבח עלה למעלה מן המשוער מתחילה ונמצא כי כל חבר וחברה לחוד עומדים בגרעון בספרים.
– יום האוכל עלה על המשוער! – היו ראשונות להגיב הצעירות קצרות־הרוח אף בטרם ירדו למשמעות הדברים.
– הלול לא כיסה את ההוצאה? – התעוררה הלולנית הגדולה ועינה האפירה מחוסר־אונים.
– לא הכניסה הפלחה… – חשף פולח כבד את שיניו בצחוק ועיניו מצמצו כעיני התאו העולה מן היאור – שמא ראיתם פלחה־בעל והיא מכניסה ־ ־
– בעל… שלחין… תירוצים של הבל. – היה מביט חנניה אל הפנקסים שלפניו ואינו מרים את עיניו, בשתיקה שהשתררה מסביב.
– משמע, המספרים מלמדים… – נשמע קול חוגג מאחורי גבו של זה – גרעון בספרים… זה שכר האורחים־הפורחים… זה מעשה הצעירים והצעירות בשפיים… החידושים שחשקה נפשכם – הנה הם! ח – ח –
ולשמע קולו של ישעיהו נבוכו הצעירים שישבו וקרצו איש לחברו בעין – הרברבן הממלל בגדולות וחברו ששורר את שירי המהפכה כל היום. עתה חפו פניהם כמו אך זה נזכרו כי חלפה שנה עליהם – שירים שוררו, על שאיפות זעיר־בורגניות של המשק דיברו – התגרו ברוחו המשומרת ולא חלו ולא הרגישו כי קרובה מפלתם.
– ובכן… – ניסה עוד להתאושש הממלל בגדולות ולהשיב בחריפות – משמע שאם עבדנו יום ביומו, בעידור עדרנו ובסיקול סקלנו, הרי ככלות השנה עלינו להחזיר לקופה מה שאין לנו – הא כיצד?!
– הווי אומר… פשוטו כמשמעו – כח־כח – החרה חברו אחריו ופנה גם הוא כה וכה אל היושבים שמא יעזרו לברר את הסוגיה התמוהה.
– ודאי שפשוט הדבר! – חשף ישעיהו את שיניו בשחוק לעג – מיללתם במלל, דיברתם רמות – עוד מעט ושפיים נהפכה כבר על פיה – ח־ח –
ולגלוגו קשה לאלה ולאלה כמדקרות־חרב. הללו שומעים ונפשם סולדת, ואף־על־פי־כן לא קמה בהם רוח להשיב לו דבר; והללו משימים את עצמם כאינם־שומעים, אך עדיין מושכים בכתפיהם ומעמידים פנים של ביטול.
– ומה נעשה, חבר ישעיהו? – שאל לבסוף הממלל בגדולות ולא קרא עוד לקרב, אלא בדרך הרגל שמט את כובעו צפונה.
– כלום תפסתם רק עתה מה שהיה ברור לי מכבר? – צחק כלפיהם ישעיהו צחוק שנון ונצחני כאחד – כעוברי־דרך הייתם, כאשר אמרתי מראש. וכלעומת שבאתם לפני שנה כן תצאו ככלות השנה, אך שפיים תישאר לעמוד! –
ושוב לא כשני מחנות נערכו זה מול זה היושבים והעומדים מסביב אשר לפתע נפקחו עיניהם לראות: שנה נכנסת שנה יוצאת – צעירים באים והולכים – אך שפיים עומדת וישעיהו המוכתר עליה, אשר לא יצלחו אליו כל כלי־המשחית.
יפהפיה
מאתעבר הדני
כלהכעיס הציגוה בראש שורת הרפת. כמו לראווה קבעו את מקומה סמוך לכניסה – לה, לקטנה־לפעוטה בפרות. ומשום כך אולי נעשתה יפהפיה חשדנית כל־כך, אבדה אמון ובכל ראתה אך חפץ ללגלג בה, לשים אותה לצחוק. כי מה לבריות ולה שקטנה היא או מה להם ולה – ואפילו העליב בה הגורל במעט? ־ ־ ביושר השתכרה את איבוסה ושילמה אותו בחלבה. אכן, בחלבה היטיבה לשלם את איבוסה מהרבה פרות בריאות ומגודלות ממנה וגם ולדות לא חסכה, כי שנה בשנה הביאה ולד, מנין איפוא שרירות־הלב ומדוע יעשו במשק את שם “יפהפיה” ללעג והתקלסו בה מקטון ועד גדול – מדוע אליה התאכזר הרועה ואותה יכבד באבן בשדה, ובשלה השתולל הרפתן ברפת וחבל בה בסנדלו ובמגפו? –
נענעה יפהפיה ראשה, ראש קטן ולמוד־סבל, מאין־יכולת להבין זאת. נענעה בראשה בין בלכתה בעדר ובין בעמדה סמוכה אל איבוסה. כל הימים פזלו עיניה פיזול של מורא ופחד לצדדים ורטט של חשד ואי־אמון חלף על פני גופה. זעזוע חלף כברק ברגלה כמו הרגישה צורך להתגונן בפני חיות רעות ועזות־נפש אשר שתו עליה מסביב.
– י־פה־פיה ־ ־ משכו אנשי המשק בלגלוג מכאיב בראותם נענוע זה של ראש, פיזול זה של העינים, רטט של העור העצבני וניע הרגל הדקה – י־פה־פיה ־ ־ האמנם תתכווני לבעוט או שמא לנגוח בקרניך הקטנות? ־ ־
והיו העקיצות הללו מקניטות מאוד, משחיתות ביפהפיה שריד־אמון שנשתייר בנפשה המבוהלה לכל העולם סביב… היתה שולחת רגל בעצבה ובועטת בחלל האוויר כולו ושערה סומר אותה שעה כמחטי קיפוד מורדף.
“לא ארשה כי ילעגו לי…” היו מתאחדים במחאתה כל האברים והגידים של גווייתה הפעוטה – “לא אחשה ולא אשתוק. ברגלי אבעט. בקרני אנגח. אף אחד לא יוכל למשוך מעטיני את החלב אלא אם כן יכוני עד אשר לא יהיה בי כוח עוד להתנגד…”
ואמנם הכוה גם הכוה. מי באין ברירה ומי סתם לקורת־רוחו. הניחו מספוא לפניה באיבוס ובעטו בה. גרפו את הזבל מתחת לרגליה בגערה ובנזיפה. שנגשו בדלי לחלוב אותה ושלחו בה דחיפה במרפק. כל הולך־על־שתיים התברך כי כוחו רב לו לעומת הפרה הקטנה הזאת לדחוף אותה, לחלוק לה מהלומה כל־אימת שתחשק נפשו.
ובשעה ששקטה הרפת מתנועה ורק הלעס נשמע משפתי הפרות האוכלות את המספוא וסילוני החלב זרמו לדליים בקילוחים שווים ומרגיעים – עת שלום ומרגוע לרפת־ דווקא אותה שעה התעורר רעש־משנה סביב ד' האמות שלה, כמו נקבצו ובאו כל דיכפין בכוונה לראות במחזה־שעשועים להנאתם.
נו, יפה־פיה – נגש החולב לאט ודיבר בהפסקות – פני אלי והראיני את מראיך… הבה נראה איך תקריבי היום הזה את חלבך…
– ח־ח־ח־ צחקו להנאתם הנצבים סביב.
– נו, יפהפיה… – המשיך הלה כעורך מחזה־שעשועים בפני קהל צופים – הגם היום תבעטי בדלי ותשפכי את החלב – הא?! – –
ומשנשמעה גערה זו, כבר חזתה יפהפיה מראש את כל הפרשה העתידה לבוא: עוד מעט ויונף השרפרף של החולב על גבה… והיא לא תוכל בשום אופן לעצור צמרמורת־פחד מחלוף בכל גופה… היא תסתמר והוא יוסיף ויכה בכל הבא ביד… את רגליה יכפות בחבל… עד שישוך כעסו ויתחיל לסחוט את חלבה טיפין־טיפין…
– בכל זאת את נחלבת.. – ישחק גם אז החולב למשבתה – הרי את רועדת כולך מפחד… רוטטת מאימה… כך גם נאה לך… כך יאה…
איך תוכל יפהפיה לסבול לעג זה המשתפך כארס בכל חדרי נפשה – איך תוכל לשתוק? ־ ־ ואפילו תשלם אחר־כך במחיר חייה? ־ ־
– ודלי החלב נהפך על־פיו או על בגדי החולב.
“זאת לך בעבור הלעג” – מיישירה יפהפיה להביט אל עיניו והיא מרימה בדרך פלא את רגלה הכפותה בחבל, חובטת בה לכאן ולכאן ומכינה את גווה למכות.
וניתכות המכות כמטר, מקלות נרצצים על גבה, החולב אינו שולט עוד ברוחו וחובל בה מפנים ומאחור עד היותה כולה פצע וחבורה – ורק אז יניח לה כי גם כוחותיו אפסו. ––
האמנם היו מכות מנת־גורלה כל הימים? לא. גם ליפהפיה עמדו סוף־סוף רווח והצלה – ומידיו של חולב חדש. לכאורה, היה נוח לה מאוד, אף הסביר פנים. לא שלח בה יד ולא חבל. אך גם הוא טעה כמו שעלול לטעות כל הולך־על־שתים לגבי פרה… או אולי דוקא נוחות זו היא שהכאיבה לה משנה… כי עמד הלה והתפאר בפני אנשי המשק: ראה תראו, כי אעשה את יפהפיה שלנו ל“בן־אדם” – ויפהפיה שומעת. כן התפאר כי עוד מלוא־הדלי יחלוב ממנה – אף זאת השמיע ברמה… וכן לגלג, כי תהיה יפהפיה לתפארת כל הרפת – ויפהפיה הרגישה בעוקצו של לעג.
אז הוחלה פרשת השעבוד במקל־נועם, כי סודר סדר הפרות ברפת לפי מעמדן וסגולותיהן והיא הוצבה בראש. פשוט: ביקש חולב חדש להתפאר – יראו נא הכל שקטנה היא ואף־על־פי־כן תרבה לתת חלב!
– אפשר הכיר לדעת בטביעת־עין בסגולותיה הסמויות, אך לגבי יפהפיה החלה מאז פרשת התפארות קשה ומחפירה על חשבונה.
– נו, כמה חלב נותנת זו? – חקרו מעתה אנשי המשק.
– מוסיפה והולכת כאשר אמרתי. – השיב הלה בהתימרות מופלגת.
– ואיננה בועטת? – תהו הללו ותמהו.
– לא. אינה בועטת. שקטה עומדת. הרי היא לפניכם: יפהפיה… – והיה מסלסל בכוונה בשמה, להראות לאנשי המשק עד מה שקטה ונרגעה תחת ידו.
והתקרב אליה כמאלף מומחה בלי רגש פחד, התישב על השרפרף בלי לחוש לה. תמך את ראשו בירכה והקריב הדלי לעטינים כמו אין עוד סכנה נשקפת שמא ייהפך הדלי בבעיטה… התחיל חולב באצבעות מאומנות בלי־הרף ויפהפיה שופעת בלי־מעצור.
– הרי היא נחלבה! – תמהו אנשי המשק באמת ובתמים לפלא.
– זה הסוד… – התברך בלי־די החולב החדש וקם ממושבו ולדי החלב בידו – צריך אדם לדעת כיצד לגשת אל פרה… גם לפרה יש נפש! והיתה יפהפיה מביטה אליו באלכסון, כמבקשת להבין אם באמת מאמין הלה באשר הוציא מפיו או אולי סתם מילי־התפארות אמר.
ויפה עשתה למודת־הסבל שלא האמינה לחולב. עד־מהרה הבינה כי אך בערמה נהג עמה. אך זה אילף אותה והרגילה למקל־נועם ומיד הסיח את דעתו ממנה. בגדולות ובטובות ממנה שם את כל מעייניו ואותה הניח לעמוד בשער הכניסה, ראשונה בשורתה, כדי להזכיר לכל באי הרפת מה גדול בעולם זה עלבונו של מום. אפשר לא מערמה נהג כן אלא מהיסח־הדעת, אך לא ידע כי יש אשר השכחה גרועה ממכות־יד וחבלות.
שכח… שם את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפועל ידיו כי רב.
– נו… ויפהפיה שלנו? – צחק אנשי המשק.
– יפהפיה… – משך מעתה באדישות בכתף אחת. כעל דבר מובן מאליו.
– זו עוד נחלבת?
– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.
ושוב מסב את שימת־לבם של שואלים מהנושא הזה אל השורות האחרות, משפשף ידיו במרץ ומדבר בשטף, מסביר כי עיקר הטובה צפון בשורות הללו של האצילות. הללו תביאנה את ברכתן למשק.
– את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע משובחות לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפעול ידיו כי רב.
נו… ויפהפיה שלנו? – צחקו אנשי המשק.
– יפהפיה…משך מעתה באדישות בכתף אחת, כעל דבר מובן מאליו.
– זו עוד נחלבת?
– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.
– פרה אחת משובחה עתידה להיות אם כל הרפת לעתיד. – היה מפליג והולך וטופח טפיחות קלות על אחוריה של אחת הפרות המשובחות.
כי אז הוחל להביא את הגדולות והמשובחות ממרחקים למשק. אחת־אחת הביאון מרחוק ולפעמים בשתים ובשלוש. גאות והדורות באו. חרוזים על צואריהן מאת בעליהן הראשונים, טופפו בנחת ברגליהן כמכירות ביחוסן. מהירות־חימה וזקופות־קומה, כיצורים שאינם מקבלים מרות חדשה מיניה־וביה ־ ־ כה הובאה הראשונה ואחריה השניה והשלישית עד הצטרף שורה שלמה של המיוחסות… “זו לידה”… “זו הדסה”… “זו אצילה”… – היה מהלך החולב ונוקב בשמות נאים ומצלצלים – ויפהפיה שומעת.
בראשונה הובאה “לידה”, פרה גדולה מיפהפיה פי־שנים או שלושה ובהיכנסה לרפת לא הואילה להביט ימין או שמאל, כי היישירה אל המקום שהוקצה לה בפסיעת סוסה דוהרת ורבת־קצף. ומאז באה הכל דיברו בה ולא פסקו: היא אינה יכולה בלי קמח תירס… תמיד טופחה רק על פולים שרויים במים… הקש גס הוא לה… והמרעה בחוץ אינו יפה כלל לרגליה. לה הב חציר מן המשובח, לה הענק בשפע אספסת או תלתן. הזמן לה מים ומנוחה, נקיון וסדר… או אז תביא ולדות מיוחסים – הרפת תיבנה ממנה.
ו“לידה” קיבלה הכל כדבר המגיע לה. מלוא־החפניים פולים שרויים במים היתה זוללת ומבקשת עוד. בתוך חבילות החציר היבש היתה שולחת לשונה ובולעת בליעות גסות. בחלקת העשב הזרועה אשר לפני הרפת היתה מהלכה ורומסת, תולשת ולוחכת, כמו הכל הותר לה. ואם מנעו ממנה פעם אחת את ההליכה לעשב, נשפה “לידה” בשני צידי בטנה עד שנתמלאו כשני נאדות וניתקה את החבל על יתדו במחאה!
שמעה יפהפיה והתבוננה חרש להליכותיה של האורחת – הרהרה: מהי מידת גדלות זו שנטלה לעצמה החדשה ומנין שכל הזכויות מגיעות אך לה? ־ ־ מדוע אין חוששים ליפהפיה שתצטנן מפרץ־רוח או תיחבל ממכה בלא־צדייה? – אף הפריזה האורחת והגדישה את הסאה. מרוב זלילה שכחה את מידתה ומרוב אכילת פולים נסתאבה. כי באחד הלילות התירה את עצמה מהשרשרת ועד לחבית הפולים הגיעה. אכלה ממנה עד הבוקר, אכלה והתנפחה. התנפחה ומתה – ולא הועילו רופאי־אליל ומאמצי אנוש להצילה… גם עתה עדיין תהתה יפהפיה ולא שמחה בנפול האורחת, אלא מחאה אילמת מיחתה על אשר אותה שכחו – אותה המסתפקת במועט, אינה זוללת ואינה לוקה: “מה האבל הכבד שהללו מתאבלים על האורחת?” ־ ־
לא היתה שהות ליפהפיה לרדת לעומקה של השאלה, כי עוד פרות שתים הובאו לרפת, אף הללו מיוחסות, שטלטלו את כחליהן בהליכתן כנושאות מכרות־זהב. בגאווה היתה כניסתן גם הן ובקפיצה עצבנית קפצו על תעלת־הזבל למקומות שנועדו להן מראש. צוארי שתיהן עדיין מקושטים בחרוזי־דמשק ובירות, וקישורי־פתילים לנוי קשורים לסנטריהן.
– שתים אלו ניכר בהן כי אצילות הן… האצילות מעיניהן נשקפת… – ליטפו אנשי המשק מקרוב את האורחות שבאו והתנחמו על האבידה שהיתה להם.
אך גם באלו לא שרתה ברכה כאשר קיוו. הברייה הענוגה “אצילה” סלסלה בעצמה סתם סלסולים מגוחכים והפתיעה את הכל בעוויותיה המשונות. פעם סירבה לשתות ופעם לאכול. פעם היתה החליבה קשה עליה ופעם לא חשה את עצמה בטוב. הגיעו הדברים לידי כך שקשרו חבל וגלגל התקינו כמנוף, להרים בו אחת מרגלי “אצילה” הקדמיות על מנת לחלוב ממנה. וכל־כך למה? משום ששלומיאלית היתה ובכל אשר פנתה ניזוקה: אם במשוכת־ברזל דוקרנית פצעה את עטיניה ואם סדקה באבן את פרסתה. עם כל שרטת גברה רגישותה, ועם כל צלקת רבתה איסטניסותה… עד שאי־אפשר היה עוד לקרב אליה כדרך שקרבים אל הפרה הפשוטה והמהוגנת.
לא כן חברתה של זו “הדסה”, שעליזה היתה ועיניה נוצצו מבינה יתירה. מדי נתחבבה על כל הנפש אשר ברפת ואפילו יפהפיה הודתה בפנים לבה, כי ברייה נאה היא: עורה נוצץ ומבטה בהיר וכולה חדוות־חיים נאה המשמחת לב רואיה. זו קנתה לה ישיבה ברפת, וימיה קרבו ללדת – מיד החלו מספרים בשבחה: פר מיוחס יולד לנו ממנה… שוב לא נצטרך לחזר אחר טובת־הנאה מן החוץ…
הכל הלך איפוא למישרים ויפהפיה זוכרת… היה לילה ותנועה חשודה נתרחשה ברפת. מודעה ההולך־על־שתים שכב ברפת על ריפוד של שק, שלא כדרך הבריות… התנועע, הקשיב, גחן, לחש… כי קרבה “הדסה” ללדת ־ ־ ולבסוף שקט הכל, כמו ירדה בשורה רעה סביב. אותו לילה נפחה “הדסה” את נפשה ופניה העליזות שוב לא נראו ברפת.
ויפהפיה – לא על אבדנן של אלו היתה מצרה – הללו באו וכלעומת שבאו כן הלכו. רבות כמוהן עברו ברפת: דמשקאיות, בירותיות, צידוניות ואף שחורות־לבנות מהרי־גולן. כולן כזרות באו אשר דבר אין להן עם משק זה. הדמשקאיות תבעו תמיד אך חציר ירוק והשחורות־לבנות, אשר מגולן הובאו, התרוצצו כעיזי־הבר, כמו ביקשו להן צורים לטפס עליהם. על מה היתה מצרה? על שהיה האדם פזיז לדון בשכחה את תושבות הרפת מפני החדשות – אותן המשמשות את המשק בוולדות ובחלב מימים־ימימה –– אותן, שנשאו את המשק בשנות־שובע כאשר נשאו בשנות־רעב. אותן, שידעו להסתפק במעט השלף היבש של השדה ובלגימת מים מהמעין.
וגדול פי־שבעה כאבה של יפהפיה בעלבון עצמה. הלא אזרחית ואם הינה, שלוש עגלות הקימה במשך השנים והאחת מהן כבר עומדת בצידה ונחלבת כפרה. היא עצמה גם היא לא מנעה עד היום מהמשק את חלבה ומשקנה החולב את לבה גמלה עמו מיד כפליים. מדוע לא ידעו להוקירה או במה טובו ממנה הנכריות – האם משום שגמלוניות הן או מיוחסות ממנה? ––
ונזכרה יפהפיה בדמדום מחשבותיה, כי גם היא לא מהפשוטות היתה ביחוסה, אף־על־פי שמגילת־יוחסין מפורשת אין עמה. צבעה האדמדם העיד. קרניה הדקות… לא כשכנותיה הערביות היא לצבע השחור, לפראות־המבט, לעור שעיר וגס ולחוצפה שחצנית. אמנם נעלם ממנה מה אירע בילדותה ומה גרם שתישאר קטנה, אך ודאי לה כי אירע דבר־מה והגורל הרע לה והטיל בה מום. אם משום מכות שהוכתה נשארה קטנה או אולי משום שנתעברה קודם מועד. – נמצא, כי לא אשמה ואף־על־פי־כן הכל מזלזלים בה. היא יוצאת שלמה מכל התקלות ונושאת ברוח נכונה את כל הפורענויות – אך גם באלה רואים הכל עילה להתקלס בה.
– ראו נא! – עיקמו חוטם וסנטו בה אנשי המשק המשונים – יפהפיה חיה עודנה… עודנה מאריכה ימים… החליטה לקבור את כל הפרות אשר ברפת ולחיות על פני כולן…
–– מדוכאה התהלכה יפהפיה. הלך ושח ראשה תחת נטל המרירות שהצטברה תוכה במשך השנים. הרגישה כאילו זעקה מרה מבקשת לפרוץ מפיה, מבלי דעת נגד מי ומה… הכל אשמים בכך שקטנה היא. הכל אשמים שעולמה חשך בעדה מילדותה. אך מי האשם העיקרי – לא יכלה למצוא… רגע חשבה כי האדם הוא האשם בכל ורגע משנהו השיבה אל לבה, כי גם יחס אחיותיה הפרות אינו טוב אליה. הללו – הבריאות והגסות – דחפוה תמיד. המיוחסות שבהן לא השגיחו בה. הדור הצעיר אשר ברפת נהג בה קלות־ראש והדור הזקן מיאן לדעת, כי כמוה כאחת ממנו.
החלה יפהפיה להתבודד. מיאנה להתנחם על שהעמידה עגלות שלוש ברפת. הללו, משגדלו מתרחקות והולכות ממנה, והיא שבעתיים בודדה. קשתה רוחה. קצה סנטרה דהה. עיניה עמדו מפזול כמו כהו פתאום מאור השמש. והיא הלכה־התנודדה כשיכורה.
– בראשי, כי כשיכורה מתנודדה יפהפיה שלנו. – צחקו בהיסח־הדעת גם עתה אנשי המשק והביטו אחריה בלכתה.
– גם אני איני יודע מה היה לה. – סח הרועה בתמיהה רבה – שמא עיניה כהו או רוח־שטות נכנסה בה… מהלכת היא וחגה, נעה־מתנודדת בהילוכה.
– פשוט, קפצה עליה הזקנה. – גמרו.
אך לא זקנה היא שקפצה על יפהפיה ולא מזוקן כהו עיניה. מצער ראשה סחרחר, כיושב בראש התורן. בצאת העדר למרעה היא מהלכת ונדה אחריו ובשעה שחברותיה מפליגות בחיפוש העשב עומדת היא על עמדה זוממת… אפשר עליה לעשות מעשה אשר יזעיק אליה את ראשי העדר… אז תתנה לפניהם את כל מדווי־לבה – המכות אשר הוכתה בימי חלדה, החבלות שנחתמו בה והעלבונות אשר שבעה ––
“אני יפהפיה… ־ כה תאמר להם – אך רוגז ומרורים שבעתי ולכולכם חלק בהם. כל אחד מכם הוסיף מכל אשר יכול ולגרוע מסבל יסורי לא גרע אף אחד מכם, אף לא אחד…”.
ושוב החלטה משונה מהראשונה מתרקמת במוחה: אכן, אך לשוא תזעק – נפש חיה לא תתן את דעתה עליה. “הראשים” להוטים אחר העשב וברפת להוטה כל נפש אחרי האבוס. שוא תשחית את דבריה באזניהם של אלו – הרועה גם הוא יצחק או ידה אבן בראשה… כן מנענעת יפהפיה בראשה להרהוריה והחלטתה גמלה: יום אחד תפנה אליה את תשומת־לב העולם כולו… ואם בדברים לא תוכל כי אז במעשה – ולו יעלה במחיר חייה… יום אחד תעמוד השמש דום ואנשי המשק יאספו פיותיהם מצחוק אף ראשי העדר ירעדו – העולם יקפא בתמיהה אחת: האמנם הרעונו כל־כך ליפהפיה ואנו לא ידענו?! ־ ־
אחזה בה המחשבה ולא הרפתה ממנה. וכבר היא רואה בחוש: אותה שעה הכל ישכחו מציאותן של פרות מיוחסות ולבותיהם יתמלאו רגשי נוחם. יחשבו את מעשיהם בעבר כלפיה ויתחרטו – פלוני יכהו לבו על המכות שהכה אותה ואלמוני על מדחפות שדחפה… זה על זלזולים ששפך עליה כקיתון וזו שלא הכירה לה טובה בימי חייה… – “הרי מחלבי ומדמי נתתי לכל הבריות הללו!” – התנשאה ממעמקיה שוועה כבולה והיא שלחה עינים חרדות הצדה ––
כי שם – בצד נקרה לה תמיד בדרך, כבכוונה, בור־הסיד אשר למשק. משוך משך אותה כבחבלי־קסם הבור הזה ומדי עברה על פניו היתה חושבת: מה אם אכשל ואפול תוכו? – תישבר רגלי או איחבל קשה ־ ־ הגם אז לא ירחמוני קשי־הלב? ־ ־
הצטחקה בלבה למחשבה הזאת ואיזו חמימות השתפכה בכל גופה – חמימות נעימה כחום בכי עצור… היא תפול ותישבר רגלה ואז – הכל יתאספו סביב, ימשוה על ידים מהבור… יביאוה ברוב־עם לרפת, יעמידוה בפינה אשר לא עם שער־הכניסה… ובתבן ירפדו מעמדה, איבוס יעמידו לפניה לאמור:
– אכלי, יפהפיה, וכל דאגתך עלינו… שוב לא נעלוב בך…
–– ולשמע המלים לבה מתרכך והולך… הנה סלחה ומחלה לכל… אין טינה בלבה… הכל מכופר מעתה ועד־עולם –––
בו־ח… – בו־ח… נשמע קול נפילה תוך המולת פרסות העדר וחוט מחשבותיה של יפהפיה נפסק. מאום לא זכרה מכל אשר קרה אחרי־כן… אך זאת לחשו שפתיה: אני מתה… אני מתה… ובעינים עצומות שכבה באשר שכבה. מיאנה להרים ראשה, כמו אבדו חושיה.
– אי לך, יפהפיה… – שמעה קולות ולא ידעה מאין.
– קומי! ־ ־ שמעה קריאה וגם אז נדמה לה, כי הגיעה הקריאה ממרחקים.
ושוב אבדו חושיה, נתבלבלה דעתה ותשכב דום.
כשנתעוררה, שוב נסתמאה מאור־שמש רב וקהל אנשים עומדים עליה, אנשי המשק המיודעים. צחוק על כל שפתיים. לגלוג בעין, ובהמולת קולות נכנסו איש לדברי רעהו:
– אני אמרתי זה־כבר כי יש לכסות את בור־הסיד! –
– ואני אמר אך זאת: איך לא השגיח הרועה ולא ראה את התקלה מראש! –
– השגחתי! – טען גם הרועה – אך מה אעשה ויפהפיה אין דעתה שפויה עליה? הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה? שמא עיניה נסתמאו מזוקן, הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה?
– או אולי ביקשה יפהפיה לאבד עצמה לדעת! – חו־חו ־ ־ פרץ לפתע צחוק וכיסה במשאון על הקולות.
–– התפכחה יפהפיה, פקחה עיניה והכירה כי עדיין היא עומדת על־פי הבור. ודבר לא השתנה. אותם מבטי־עינים. אותם דברי־הבל. אותם דברי־פלסתר מפי רועה העדר… ותנע לאיטה, עקרה ממקום עמדה והלכה עקב בצד אגודל בדרך הכבושה לרפת. פה ושם חשה כאבים בגופה ובבטנה כמו ניתק דבר־מה. רגלה כשלה במעט ולא חשה בקרקע. ערפל פרוש על עיניה – אף־על־פי־כן הלכה.
– והרי קמה והלכה מכוח עצמה! – שמעה פליטות־פה מאחוריה.
– אך בסיד התלכלכה מעט ויצאה שלמה… – צחקו בקול.
– אין זאת כי אפילו מאישה של גהינום תצא שלמה יפהפיה שלנו…י־פה־פיה ־ ־ כן סלסלו, עקצו בכוונה הפקחים שבאנשי המשק שהסתכלו בה בלכתה.
–– ויפהפיה נכנסה לרפת כמו לא על חשבונה נאמרו הדברים. עברה אל מקומה הקבוע ועמדה שעה קלה כמתנודדת ורבצה… עצמה עיניה ותורד ראשה. שוב לא היה הבדל לגביה מי האומר ומה הדברים שנאמרו… היא עצמה עיניה ואינה שומעת… עצמה אותן לנצח.
סוף מעשה
מאתעבר הדני
שמח וטוב־לב עמד אפרים לחזור אל המשק. אמנם בת נולדה לו, לא בן, ובני־התשחורת במשק ודאי ירדו לחייו… אמנם בשעת מבוכה ושמחה ראשונה נתקלה נעלו הכבדה בכד של זכוכית וניפצה אותו לרסיסים… אך לבסוף נגמר הכל בשלום: היולדת שכבה בריאה ושלמה ועיניה צחקו. תווי פני התינוקת היו טהורים ונקיים כפני כרוב. וירגש אפרים כי אמנם בנה בית בישראל ובראש שמחתו עליו לעשות מעשה ולא בידים ריקות יחזור אל המשק.
הפך אפרים במוחו: מה המעשה אשר יעשה למען המשק ביום שמחתו ומה המתת שתשמח את לב חבריו? – שמא יביא סוכריות ומיני־מתיקה לילדים ויאמר: זה הבאתי לכם מתנה מהיצור החדש שבא לעולם? – הרי סוכריות ומיני־מתיקה היו לדברים מצויים וכל תייר המזדמן באקראי כבר יודע, כי עליו להביא מגדנות לילדים. שמא יביא חפיסות סיגאריות אחדות לחברים הגדולים ובירכו את נפשו בגללן? – היו גם אלו מעשים שבכל יום וחבר היורד מהמשק העירה מביא מהן בכיסיו. לא כן יעשה חבר שהוא בעל שמח ויולד לו ראשית אונו.
שיווה אפרים לנגד עיניו את כל ענפי המשק – הרפת, הלול, המטבח, המכוורת – והתאמץ להשכיל ולזכור מה הדבר הנחוץ ביותר ועשוי לשמח את לב העובדים אם יובא. כי יש ומביאים למטבח, למשל, איזה כלי פעוט־ערך והנשים צוהלות ושמחות כמוצאות שלל רב; ויש שהלוולית מפצירה חדשים רצופים שיביאו לה חפץ קטן, העשוי “להציל” לדבריה את כל עבודת הלול… אכן, רצה אפרים לגרום הפתעה משמחת יוצאת־מן־הכלל ולהניח את דעת הכל – ונזכר! ־ ־ שלא־מן־הענין החלו להתרוצץ לנגד עיניו היצורים הצחורים המנומרים מהמדור התחתון של המשק: הארנבות הקטנות… ויחבוט חבטה חזקה על מצחו כאומר: ראו, זה מצאתי!
ככל שהוסיף להגות בענין, כן השתעשע במראה הארנבות המתרוצצות תחת ממגורות־הפח ומפשילות את אזניהן תחת כל גג וסככה, מחככות את כפות רגליהן בכל מחבוא ופינת־סתרים… – עתה הבין מה עליו לעשות. ומשאורו עיניו, אפרים נפרד מעל היולדת והתינוקת השכובה על־ידה, שב ולבש על פניו ארשת מעשית, כראוי לאיש־משק, שאינו פנוי לשמחות וההתרגשות היתירה אינה נאה לו.
– לאן נחפז האב הצעיר? – רגנו ונזפו המילדות, האחיות וצבא הצובאים סביב ליולדת.
– המשק… – סתם אפרים בנעימה מעשית.
– אפרים, שלום… – פלטה היולדת בזוהר־עינים.
– שלום. – פסק קצרות גם לה וחתם נשיקות יבשות על פני שתי הנפשות הקרובות, יצא את החדר בפסיעה חטופה, כמו עמדו בדרכו כדים של זכוכית הצפויים לשבירה ולניפוץ ממגע של סוליית הפולח.
ויסע אפרים בדרכו למשק ויחן, ובכל מקום חנותו חקר ודרש. מפי חקלאי מנוסה חקר לפרטים על גידול ארנבות – האם הארנבת הצחורה־המנומרת משובחת בגזעה או אולי יש גזעים מעולים מהצחור־המנומר? ושמא יש משק בו עוסקים בגידול ארנבות כבענף של המשק ולא באקראי מתרוצצות בו ארנבות אחדות בין סככות וממגורות־הפח ־ ־ נמצאו אנשים שהורוהו את ההוראות הדרושות אף מסרו לו ידיעות מהימנות ביותר:
– ארנבות אתה מתכוון לגדל? ענין נאה הוא. תקים גדרה תחת כיפת השמים, גדרה מרשת טובה, תן להם אוכל בעין טובה ופרו ושרצו והיו לכם ארנבות למכירה והכנסה הגונה כמו מענפים מכניסים אחרים של המשק ־ ־ ־
– אחר ארנבות משובחות אתה מחפש? זאת דע לך: הארנבת הצחורה־המנומרת היא הדלה שבהן. ולא עוד אלא אם נידונה משפחת הארנבות האחת לחיות תמיד בינה־לבין־עצמה, סופה להתנוון לחלוטין. עליך לדאוג איפוא ל“דם” אציל ומיוחס, שיחזק את המשפחה הצחורה־המנומרת וישביח אותם ו“דם” זה תשיג במשק הגרמני של פלוני ־ ־
עתה ידע כבר אפרים את כל הדרוש. בלי הוסיף לשאול שאלות נטה מדרכו וסר למשק הגרמני האמור. כמגדל מובהק ומנוסה סח עמו על “הדם” החדש שהוא מתכוון להזרים בארנבות הצחורות שבמשק. והגרמני הבין לחפצו, הראה בתנועה מתונה על הארנב האפור שישב בפינה מובדל משאר ארנבים, ואמר:
– זה “הדם” הדרוש. הוא יפרה את משפחת הארנבות הצחורות, יחסנה, יוריש לה את סגולותיו הטובות והיתה לך תוך שנים מעטות משפחת ארנבות לתפארת.
רכש אפרים את הארנב האפור והוסיף וקנה לו בת־זוג, כלאם בארגז ובנפש שלווה המשיך את דרכו. בכל מקום נסעו ושבתו הציב בצידו את הארגז הסגור, כמו היתה זו ראש דאגתו בעולם.
– מה אתה מוביל כאן, בחור? – תהו וחקרו נוסעים ובני־לוויה בדרכו.
– ארנבות. – הטעים אפרים בשמינית חשיבות – זה ארנב בן גזע אציל ומיוחס וזו בת־זוגו.
– האם כדאי כל הטורח הזה? – פקפקו שואליו.
– כדאי וכדאי. – הסביר אפרים בחום – עשויים הם להוסיף ענף ללא־טורח במשק וגם הילדים מחבבים ארנבות.
– נו… – נועעו הנוסעים בראשיהם, כמו לא הוחוור להם הענין כל־צורכו.
– דבר אמת ויציב. – פסק אפרים בנעימה יבשה ליתר חיזוק. בהחזיקו את ארגז הארנבות בידו.
ושקט ובטוח הגיע למשק. רבים הקבילו את פניו. הנשים חבקו את ידיהן על סינוריהן הלבנים וחייכו בחיוכים קצרי־רוח לידיעות בדבר החברה היולדת והילוד החדש. הילדים נזעקו לשמועה שאפרים חזר ונקהלו בקהלם לראות מה הביא. אף החברים עשו כה וכה בחצר ושאלו זה את זה מרחוק מה ענין השמחה הלזו ־ ־
– נו, אבא חדש, השלום ליולדת? – חייכו בעיניהן ושפתיהן הנשים, וצחקו משום־מה אשה באזני רעותה.
– שלום. – נופף אפרים להן בתנועה מתונה.
– בת נולדה, בן־חיל שכמותך!… – תהו החברים במנוד־ראש – וכי לא יכולת להביא בן לעולם?
אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתם עד שבאו ולחצו את ידו של אפרים, הקיפוהו סביב ותמכו את ידיהם במתניהם, עישנו מהסיגאריות הטובות שהביא וציפו לחדשות שבפיו…
– לאפרים נולדה בת… – מסרה כנופית הילדים בעינים פזיזות וציפתה קצרת ־רוח גם היא לחדשות נוספות.
ואפרים שוב לא שעה לשאלות־ותשובות, כי לקח את ארגז הארנבות וירד לחצר. הנשים אספו את ידיהן ופנו זו בכה וזו בכה וגם החברים־הגברים הלכו איש לעברו. הלכה עם אפרים עקב בעקב כנופית הילדים, כי הבינו לכוונתו הטובה במוחם הזריז ועינם החדה הבחינה מיד מה רבות ונצורות הסגולות בזוג הארנבות שהובא.
– ראו מה ארוכות האזנים! – הכריזו הילדים ובחנו, ישבו סביב לארגז ושפטו את בעלי־החיים לפרטי־פרטיהם.
– אפרים הביא ארנבות! – עשתה הידיעה כנפיים וחבורת הילדים גדלה והלכה.
ואפרים חפת אותה שעה שרווליו, תר את המקום המתאים, נטל רשת ומעדר ופטיש ועשה את העבודה, כפי שהורוהו מגדלי הארנבות המנוסים. הציב עמודים מאחורי החצר של הלול. חיבר אליהם את הרשת, התקין פשפש בגדרה ולא נח עד ששלמה המלאכה עד תומה.
– פה תדורנה הארנבות מעתה. – הצהיר לבסוף כלפי הילדים – הנה נכנוס את הללו שמתחת לממגורות־הפח ומפינות הסככות. פה יחיו וירבו והיתה לנו במשך הזמן משפחה לתפארת.
ויפוצו הילדים בכל הזריזות הצפונה ברגליהם, נטשו בין ממגורות הפח, חדרו אל חביוני הסככות של המשק – ותהום החצר. העיזו הילדים את היצורים הצחורים מכל פינה ומחבוא, אף שמיאנו בעלי־החיים הקטנים להיענות לילדים. דפק לבם הקטן, התרוצצו עיניהם הפזיזות במחשכים הנידחים ביותר, שם ישבו על כרעיהם הצחורות והפשילו אזניהם – הקשיבו לקול העלה הנידף…
אבל כלום יעמוד בעל־חיים בפני רצונו של אדם? סוף־סוף יכלו הילדים ליצורים הצחורים ואחד לאחד תפשום באזניהם, כינסום למעונם החדש. תחילה הביאו את הארנבות האמהות הגדולות ואחר־כך שלחו יד בפעוטות. עוד מעט ומלאה החצר הגדורה מבעלי־החיים הצחורים שפזלו בעיניהם כמוכי־סנוורים מאור השמש הרב שנשפך עליהם ולמראה המסתכלים הרבים שצבאו על מעונם החדש. פעמו הגופות המצונפים ככדורים מצחירים, חרדו הרעידו האזניים המופשלות לאחור, התרוצצו העינים המזהירות כפנינים.
– אין דבר… לא יאונה לכם רע. – היה אפרים מהלך ביניהם ומציב ארגזים בפינות החצר הקטנה – רק סדר חייכם ישתנה, שוב לא תהיו מופקרים לשוטט כאוות נפשכם.
"אנו בוחרים לשוטט בחצר ־ ־ " – נדמה טענו וקבלו עיניהם של השבויים הצחורים –
“אנו בוחרים לשוב אל מחבואינו מלשבת כלואים מבפנים לרשת הזאת…”
כן טענו היצורים בלי הגה ואומר ורק הרואה־ללבב הבין מה רבה חרדתם, כי ספקות רבים נשקפו מעיניהם והיסוסים וחששות שונים ומשונים… העז והחצוף שבהם ניסה לשרבב את כרעיו כקפיצים ולנתר אל עבר הרשת. הפעוטות וחסרי־הבינה תחבו את סנטריהם הצחורים בעד לחורי הפשפש. אך חזקה היא הרשת והפשפש ננעל על מסגר.
– פה יחיו וילינו בארגזים שהצבתי. פה יקבלו מאכלם ומשקם דבר יום ביומו. פה לא יחסרו עוד דבר. – כן נשא אפרים את דבר חנוכת הגדרה באזני הילדים, כראוי לאיש־משק שהתחיל מעשה והשלים, וחבורת הילדים התנהלה כמתי־סוד בחשיבות ואחריו.
ועדיין לא נסתיימה על אפרים פרשת הארנבות שהחל בה. הפרשה אך הוחלה כאשר נאספו החברים של המשק וישבו בצידו על המדרגות במבוא למטבח. כאן ראובן הגבוה השמיע את דעתו ואפרים השיב, כאן החברים היושבים מסביב השתתפו בויכוח ומשכו בכתפיהם משיכות שאי־אפשר היה לדון על־פיהן לצד מי הם נוטים. ראובן הגבוה שלל ואפרים תירץ, ראובן הקשה ואפרים יישב – היה היתה שאלת הארנבות הפשוטה, לכאורה, לסוגיה חמורה.
– שמע אלי, ראובן הגבוה – כלכל אפרים את דבריו בזהירות – יודעני, כי בהתרוצץ בעלי־החיים בן ממגורות־הפח נדרס האחד בפרסת הבהמה ונטרף השני בשיני השועל.
– ואף־על־פי־כן לא הזיקו לאיש ופרו־ורבו בלא יד מטפלת. – השמיע ראובן את דעתו.
– אפשר שפרו־ורבו כדבריך… – שקל לו אפרים בידיעות שרכש, כשהשתמש הלוחם בתכסיסי מלחמה – אך סופם שהיו מתנוונים. כן למדנו – התנוונות, עקרות – וחסל.
– התנוונות… עקרות… מליצות הן. – החליק ראובן את שפמו הסמיך, העביר את ידו על בלוריתו הגדולה והעמיד עינים קפואות – עיני תם – בחלל־האוויר.
– הוא הדבר שאתה מיתמם. – חיזק אפרים במקצת את קולו – אך כל היודע בגידול ארנבות יעץ להקים גדרה מרושתת ולהציב ארגזים, להזרים דם של גזעים אצילים בבעלי־החיים הצחורים… ואני התענינתי!
– התענינת, אפרים, ולא ידעת מה התענינת. – מלמל ראובן הגבוה כלועס את המלים בשפתיו.
– אך זו דרכך לבטל… – דרך אפרים עוז מחודש והיישיר להביט אל עיני ראובן הקפואות לנקודה – אבל מביטול עד גידול מסודר עוד רב המרחק.
– נו־נו… – טלטל ראובן את בלוריתו הגדולה – ויהא שאני מדרכי לבטל… הרי תמיד עושים ואינם שואלים לדעתי… ובסופו של דבר? ראובן הגבוה צודק…
סיים והלך אף שצללו דבריו כאזהרה מבשרת רעות באזני השומעים. ראובן כבר פנה בפסיעה רהוטה לחצר כמו השגיחו עיניו בדבר־מה נחוץ ודחוף. שאר החברים עברו ועלו במדרגות ולפנים, כי הגיעה השעה לאכול. רק אפרים נשאר יושב במקומו כשפניו אדישות כלפי חוץ כשהיו, אך בקרבו מצלצל פעמון: ושמא צדק ראובן הגבוה וראה את אשר נעלם מעיניו? ־ ־ שמא הזהיר וידע מה הזהיר, רמז וידע מה רמז? ־ ־ ־
ירד אפרים בצנעה אל הגדרה שהקים, בדק בדוק היטב במתרחש בתוכה. ראה כי מנתר שם אחד הצחורים אל קלח הכרוב שהוטל על הארץ וכי השאר מרטיטים את אזניהם, נמשכים ונסוגים מקומצת הירק ומגבעולים של התירס שפוזרו בגדרה – ונרגע. חייך כלפי עצמו במנוחה, חלץ את עצמותיו והסיח את דעתו מנבואתו הרעה של ראובן הגבוה. – “כאן הכל כשורה” –– הסתכל פעם נוספת ונחה דעתו.
וגם למחרת, אשר השכים לקום לעבודה וחש מעין חידוש בקימה לאחר הפגרה שהיתה לו – היה לבו סמוך ובטוח ושקט. תחילה הציץ אל השמש שהגיח החמה מבין ראשי ההרים ושקל בדעתו אם לא איחר לקום בפעם הזאת. אחר־כך נזכר כי עליו להביא מעתה בכל בוקר קלח כרוב וראש ירק אחר לארנבות הכלואות, בטרם ישתה בעצמו את התה במטבח ויצא לעבודתו בשדה.
“אסור תחילה אל הארנבות…” – הגה במתינות.
הרי מעתה עליו הדאגה לצחורים שכונסו ולארנבים הזרים שהובאו על ידו. האם הסתגל כבר הזר האפור וגם בת־זוגו נתפייסה לארנבות המקום?… כן הגה ועשה את מעשיו בשהייה, ירד לחצר ונטל קולס כרוב, סר אל הלול וביקש מעט גרגרים וגריסים. מצוייד בכל אלה פנה אל עבר גדרת הארנבות שהקים ־ ־ ־
ושמש הבוקר סימאה בזוהרה את עיניו המלופלפות משינה, מדי לכתו לגדרה, ולא הבין מה אירע –– שקטה הגדרה ואין בה נפש חיה, אך חור פרוץ ברשת הקיר –– האם החור הוא מאמש או אולי לא היטיב לחבר את הרשת לקרקע ונחתרה כאן מחתרת מלמטה? –– צחור־מנומר הרטיט ליד הפשפש הסגור… ארך־אזניים היה שכוב על הארץ בדרך מהגדרה שהקים אל החצר של המשק… וזה הכל? – רק עתה נקרעו עיניו לרווחה: יצור יחיד ומרוטש היה מוטל בגדרה… התנחם משום־מה כי נותרו עוד איפוא לפליטה והצילו את נפשם הרבים מפורענות שהתחוללה כאן בלילה! –
“לא… לא נותרו רבים לפליטה ולא הצילו את נפשם…” – בישרה מרחוק נקודה צחורה־מנומרת מאצל סככה ואבלו גם ממגורות־הפח מדי קרב אליהן.
אכן! – שוא קרס אפרים ליד מחבוא והציץ לפינה נידחה… עין פזיזה לא נראתה מסביב, אוזן לא הופשלה לאחור… ובלי הרים את ראשו, הלך אצל זוג הבהמות שחיכו באורווה והטיל עליהן את הרתמה. רכב לשדה ובלב קשה חרש אותו יום, בלי חשוב מחשבה סיים את יום החרישה שארך וחזר לחצר –––
– אפרים, מצאנו עוד שנים חיים! ־ אצו הילדים לקראתו בבשורה.
– והזר האפור גם הוא בריא ושלם! – שבה והכריזה כנופית הילדים.
התנער גם אפרים כמו נזכר זה עתה בתקלה שיצאה מתחת ידו. אמנם כן, צדקו הילדים – מתחת לממגורות הפח, בפינה נידחה ומודחת, במחשכי קרן־זוית נוצצו כפנינים עיניהם של פליטי הטבח ובריחוק־מה מהם קיפל את אזניו והצטנף על משמר הזר האפור הגדול… הם הצטנפו במקומם, כמבקשים לטשטש את מציאותם בעולם, ואפרים שקם מקרוס על ברכיו חזר אל בהמת־העבודה שהמתינה, התיר את רתמתה מעליה והאביסה באורווה, הלך ובמוחו ניקרה המחשבה האחת: כיצד קרה הדבר – שמא הרשת היתה מקולקלת או לא נסגר הפשפש על מנעול? ––
– מפה! דרך המחתרת הזאת פרצו לתוך הגדרה. – ליוותהו חבורת הילדים הנאמנה לצערו והסבירה, כי חקרה לפרטים במשך היום – ומפה דרך הנקב הזה נמלטו החיים על נפשם.
“זה הדבר… ומלחמה נוראה התחוללה כאן הלילה…” – הרהר אפרים בלי־אומר ובוש לשאת את עיניו מסביב – "ודאי השתדלו הארנבות להמלט משיני הטורף, התרוצצו ושוטטו בתוך הגדרה ואשר לא הספיק למלט את עצמו – רוטש בלי רחמים במקום… וכן השיג הטורף את היצור הנמלט ובאמצע הדרך שלח בו את שינו… אך מי הוא שחולל את מעשה הטבח הזה? –– "
הרים אפרים את עיניו והביט מסביב כשואל. החרישה כנופית הילדים כי היססה להטיל את האשמה על פלוני מסויים. חקירתם לא גילתה עוד דבר. מוחם הזריז טיפל עד עתה רק בחקירת הפרטים כמות שהם, אך לא הרחיקה כדי חיפוש האשם בדבר… אולי תן פרץ פרצה בגדר, אך לו היה כאן התן היה מרגיש השומר והשומר לא שמע ולא חש… מיהו איפוא שידו בפשע הזה – האמנם לא ייוודע הדבר?
־ אני אומר לכם, כי הכלב עשה זאת. – נחפז לבוא במרוצה הגדול בילדים ולהודיע בנשימה שקצרה, כמו סיים זה עתה את חקירתו הקשה.
– איזה כלב? – סבוהו הכל.
– הכלב… זה האפור, השעיר… הרי הוא ישוב על הגורן ובעיני ראיתי על סנטרו כתמי־דם. – הצביע המודיע לצד המודבר והוכיח בבטחון שלא הניח מקום לספק.
– אמנם כן… – נצטרפו שאר הילדים להוסיף על כתב ־האשמה של הכלב – כלב זה משוטט סביב לחצר… אין מאתנו ידוע מאין נטפל אל המשק… אף אני ראיתיו יושב על הגורן מבוקר… הרי הוא יושב גם עתה ומלקק בלשונו…
ואפרים יצא את חבורת הילדים בשתיקה. לא אמר אם הוכחה גם לו אשמתו של כלב תועה, שנקלע מאי־שם לחצר. כן לא יעץ אם לשוב ולתפוש את הארנבות הפליטות ולכלאן בגדרה או לעזבן לנפשן… הוא הלך כבוש־פנים לעבר חדרו ולא סח עם ראובן הגבוה על המקרה שקרה, אף עם שאר חברים לא דיבר מטוב ועד רע. הוא רכב על בהמתו לשדה למחרת וגם אותו יום חרש ומוחו ריק ממחשבה כלשהי…
… כילה את יום העבודה ושב ועלה עם הבהמות לחצר, בהשמטת רגל אחת מעל גב הבהמה כאשר ירכב החורש. התנהל בנחת בשביל והשביל עולה לחצר מן הצד לגדישים של הגורן – שם ישב אותו כלב ־ ־ שמא עדיין ליקק את סנטרו או חדל?… אכן, מבט תככים ומרמה היה מבטו, סנטר חד של נוכל היה סנטרו, ישיבת פרא ולא כלב יליד־בית ומשק ישב על ערימת קש הקטנה ושער עורו סמור ומדובלל, כשערו של רוצח מועד.
לא יכול עוד אפרים לעצור ברוחו, כי לפתע הציף נחשול זעם ושם לו מחנק… מראה הארנב האחד המרוטש… מראה הפליטים החיים שניצלו… הוא צנח לאיטו מעל גב הבהמה והוציא את הנשק הצמוד לירכו – הידק על מקורו של הנשק ולא שמע לקול היריה… כי ברגש סיפוק ובשמחה אכזרית הביט איך כרע אותו כלב לארץ, צנח על ערימת הקש הקטנה בלי להפליט יבבה… ואפרים שחזר אל בהמתו התנחם, כי נקם את דמי היצורים ששופכו. –––
תפוחי־אדמה ומליח
מאתעבר הדני
כיוון שהשתוללה הסופה בחוץ והאיתנים חרגו מחרצובותיהם, אף נכנסה הקרה פנימה בעד לדלתות ולחלונות המוגפים וציננה עד לקצות האצבעות, קם יונתן חיימי ממושבו אצל שולחנו ופסע ועבר מעדנות לרשותה של יונה אשתו. שפשף את כפות ידיו, היישיר את קומתו והשמיע כלפי זוגתו בנעימה רגועה ופייסנית:
– התדעי, יונה… – אמר בנחת – בליל סופה כגון זה וצינת גשמים שזכינו לה לבסוף, לאחר תוחלת ממושכה של שלהי הקיץ, מותר לקרוא לה חופש – לנשמה –
– מה פירושו של דבר? – העיפה יונה אשתו מבט לעברו והיא מתקינה כבר את שולחן־האוכל הקטן לשניים, כיד הסדר הטובה עליה – אם לארוחת־ערב הנך מתכוון, הרי עוד מעט ותהיה מוכנה.
– ארוחת־ערב! – העמיד פנים מאוכזבות – מה רבותא היא.. שוב אותה פת שאינה מרזה ואינה מדשנת וכל־כולה לא באה אלא להאריך ימים.. – מה הנאה יש בה? –
– ומהי, למשל, אותה ארוחה של חול שהיית מתאווה לה? – היתמהה יונה, אף שניצוץ זה שנזרק בקרת הערב ישר בעיניה כשלעצמו.
– הייתי אומר משהו… אשר באמת לא אדע לכנותו בשם. – הודה יונתן חיימי שדעתו נעשתה זחוחה עליו יותר מהעובדה, שמשאלתו לא נתקבלה כתמהונית מעיקרה.
– אם אכילה חמה, הרי זו ארוחה ממש ואין אנו אוכלים שתי ארוחות ביום. בשר לא ייאכל אלא אחת ביום… – הפריכה יונה את דעתו בחצי־הפה כמו היתה נמלכת בו.
– באמת תם אני ולא אדע. – פשק את ידיו כמודה, שבמבחר המזונות המזומנים לו לאחד בבית, אינו זוכר משהו שנתכוון לו במיוחד.
– אם כן… שוב ביצה וגבינה – וחסל… – פטרה ונפנתה ממנו, אך הוסיפה כלאחר־יד – או אולי חתיכה מליח.
– או–א – נתפש משום־מה לפיסקה האחרונה כמו נתחוור לו העניין יותר – הנה זו נקודת־מוצא… מליח ו – –
הפסיק אך שוב היה ודאי לו, כי שאלתו אינה תמוהה מעיקרה כאשר חשב אלא – – מעין אדים חמים החלו עולים ממנה וממלאים את חללו של המטבח אשר הורגל בחומו ובקרתו.. אף מלטפים האדים את כל קרביו, כביכול, כשרוחו הולכת וטובה – אדי חום שהם מהבילים מקערה, שעה שקרה עזה ויבשה כובלת ומרתקת בחוצות – – אך יפה אמרת, יונה – קרא ופניו מבהיקים – מליח ו…
– אפשר… מליח ותפוחי־אדמה מבושלים. – פטרה אשתו כלאחר־יד, עם שבלבה החלה מנחשת עד מה השכילה בפעם זו לקלוע ולכוון לדעתו.
– תפוחי־אדמה… – היה יונתן חיימי מתהרהר ופוסע הלוך ושוב בד' האמות כמפתח את הרעיון שנתחוור לו לבסוף – התדעי? – פשוט מבושלים בסיר בקליפתם עד שפולטים הם הבל.. דהיינו: מתבקעים הם כלשהו.. משמע, מתקמחים בקערה.. ושוב אינך צריך להם אלא נגיסת מליח – כדי שיהיו הופכים בפה לעולם ומלואו – –
כן היה מהרהר והולך ומשתף את עצמו למעשה – כשתפוחי־האדמה נתגלו בסל ושופשפו במים, הוטלו לתוך הסיר1 בביזוק מלח כלשהו… וכיוון שהאד החל עולה מאצל הכירה, נדמה כי אמנם התפשט והלך, גבר על הסערה המשתוללת ומטרות־העוז בחוץ.. פנים הבית התחמם.
– יפה… – מלמל כלפי עצמו בשפשוף כפיים – אך זה ענין לענות בו ושוב איננו בגדר אכילה שגורה גרידא.
– יהי כך… – דיברה גם יונה בנחת והיא עורכת את השולחן, מציגה את הכלים ובינתיים חוזרת ובוחנת מתחת למיכסה הסיר, כמו נידבקה גם היא בתשוקה שתפוחי־האדמה יהיו מבושלים כיאה וכראוי.
– זהו. – השמיע עתה יהונתן חיימי כשהוא יושב בהרחבת־דעת לשולחן ולפניו עדייו הצלחת הריקה – אין את עשוייה לשער מה היו לגבי אחד שכמותי בילדותי תפוחי־האדמה בחורף.
– מה פירוש… – הגיבה נגדו מיד, כלוחמת על שוויון־זכותה – גם אצלנו בימות החורף היו מקובלים מאכלים, שטעמם עומד עד היום בפי.
– אין הדבר דומה… – הפריך בעוז, כמו הענין כשלעצמו נעשה יקר לו, ותפוחי־האדמה כבר מהבילים בצלחתו, ובצידם נתח המליח – והוא שולח יד זהירה אך אמונה בקילוף הקליפה הדקה, שאינה קליפה למעשה אלא עטיפה דקה כשמלה לתוך הלבן – הקמחי־החם – – ח־ח־ הנה כך היו מקלפים אצלנו. – ממשיך הוא לדוש בו בענין. – –
– – האמנם רואה הוא גינון מיוחד גם בקילוף זה עצמו, כשהבולבוס יוצא עגול וחם מקליפתו על הקערה או אולי מצטרף לו ליונתן חיימי בשעה זו מעשה־מרכבה שלם ומיוחד, שהוא מלווה בלחן משלו ומתובל בצרור טעמים מיוחדים – – כי תוך מעשה הקילוף מצטייר ועולה לנגד עיני רוחו – ליל־חורף מפצפץ תחת ערימות שלג ושניהם יחד מרתקים בתים ורחובות, יערות, נהרות ומרחבים בחיבוק עז ומסמר עד להכאיב – –
– – כן בחוץ ומכאן הנעימות השורה בפלא של חום הבית, זה המפיג את האברים, משים לאל את עריצות החורף הצפוני אף משביע שובע חם את הקיבה – – ויונתן חיימי בולע את הבולבוס בעודנו חם, כמקיים מצווה אך גם כטועם בו שבעים טעם.
– איני מבינה מה להתפעלות זו… – מיתמהה יונה, עם שנהנית גם היא בשבתה לעומתו – וזוכרתני, כי אצלנו היו אוכלים ברוך־השם לשובע, אף נשתבחו בידיעת האכילה… אם של מאכל מחיטי־תירס עם שומן אווזים על גביהם, ואם הוסיפו שויסקים שטוגנו מהשומן שחומים, אך פריכים ומדושנים בפנים.
– זה הדבר! – נתפש יונתן חיימי לדבריה כמנצח – מה פלא כי אצלכם היו מידשנים על רוב טובה – וביסראביה שלך לא היתה דומה אף כלשהו לליטא שלנו ומודעת היא בכל הארץ! –
– ובכן.. – עמדה יונה בשלה, כשהיא אוכלת את תפוח־האדמה אכילה של חול – אצלנו כיוון שאשה היתה יוצאת ליום השוק, היתה חוזרת ואחריה “גוי” עמוס לעייפה מיני מכולת – ולא חסר דבר…
– מעצמך מבינה את, – סונט בה יונתן חיימי כמעמיד אותה על טעות קשה – כי חבלי־ארץ דשנים היו מנת־חלקכם שם, אך כלום גם ליטא כמותם! – ליטא אשר על תפוחי־האדמה חרפה ובאלה הצטיידה בשפע. פוד־פודיים בבת אחת, אף בערימה אל המרתף לקראת החורף ונחשב מיד גם עני כעשיר. ותפוחי־אדמה כיוון שישנם, מבשלים אותם בסיר אך גם צולים בתנור, אופים בקליפתם עד היותם משתחמים כרמץ.. ותפוחי־האדמה שבצלי בשר! – תפוחי־האדמה כסופגניות – – כלום יימנה מספר המטעמים מהם! –
– שמע נא.. שמע נא.. בכל אלה אין כדי חידוש אף לגבי אחת שכמותי. – נכנסת יונה בעל־כורחה ביריבות עמו תוך הגנה אמיצה כנגד ביטולו – מעשה מקשה אחד מחיטי־תירס, בין לאכילה חמה ובין לאכילת־נא, מנת־חלקו של כל אחד היתה אצלנו ואכלו לשובע. –
– זה הדבר! – שש יונתן חיימי להסתייע בדברים שלה לעניינו – היא הנותנת שכל־כולו של אחד במקומותיכם היה נתון לאכילה גסה לשמה – אך כלום בליטא כך? הרי תפוח־אדמה זה אם לא הגשת לו את המליח, זה שהוא ממליח מעצמו את פרי־האדמה – מה טעם היה כביכול באכילה כולה! – ולא עוד אלא החום המתפשט באברים למראם בלבד, החום הרך והמפוכח שהוא מטהר את הנפש ומחדד את השכל כאחד – – ח – ח –
– אך דברי הבל ומליצה, ואכילה היא אכילה. – פטרה יונה באמירה קצרה. אך יונתן חיימי שוב אינו מגיב, כי תוך האכילה בהנאת־משנה, ניתן לקרוא מעל פניו מה השתמע מדבריו – – כירה אשר שלהבתה כילתה בפצפוץ גזירי־עץ מבוקעים ויבשים מזה ותנור אשר חומו פשט בעד למגופותיו מזה. – ובחמימות זו נפשר הגוף, כמו לא ידע חרצובות2 כפור – – זקן נאה וממולח אשר עצמותיו חולצו, גילה בחום את חריפותו על ה־“שוח” – – קרואים מהוגנים, שעסקיהם ביער ובכביש שבתו, נסובו במסיבת רעים על גבי קלפים – – ואילו דרדק שחזר מ“חדרו” ולימודיו במעיו – בורר לו פינתו בחום ושוגה בסיפורים של המקרא – – –
אותה שעה מסובים כבר לשולחן גברים, שפשטו בכניסתם את מעיליהם המושלגים וניערו כומתות פרווה חלקה או מסולסלת, הם מגלגלים כבר בקלפים על כוס התה המהביל.. אף נשותיהם כיוון שנעשות שטופות בקלפים גם הן – מיד הן משתלהבות והולכות ככל שמעות הכסף מצטרפות – עשיריה זהוב ורביע עד לרובל הכסף, שהוא טבוע בדיוקנו של הצאר. למראה זה עולה מזגן והרי הן מתקנטרות בחום. מתבלות בלשון־קללה שנעשתה שגורה בפיהן, תוך משא־ומתן עם “גויים” ביום השוק ו“גויות” בעבודת הבית, שאינם שומעים את לשונן: “מלך” זה קבורה יפה לו, כי לא בא במועדו… ו“בחור” זה יהפכו מעיו, כי אינה צריכה לו… – המ.. המ.. מלך.. מלכה.. מהכי תיתי.. – המהמו בעליהן כאותם דובים חורפים, אשר המסילות המובילות אותם בימות הקיץ לכרכים הגדולים הושבתו לגבי דידם ועמהן אותם עסקים סמויים ומופלאים ביער, כביש וקיבולת ממשלתית מהם יפיקו מחייתם – –
– – ואילו הדרדק המגודר בפינתו, כמו שת מחיצה סביבו בבל־ישמע וסיפור כסותו בבל־יראה – נשתכחו ממנו אותם אבות ואמהות מבוגרים שמעבר למחיצה, אף ה“חדר” הזעף־הדל אשר קרתו מוציאה את הזאטוטים חוצה אל מעמסי השלג שברחוב.. אל מגלשה רתומה לסוס והיא מחליקה בהדר, מהדקת מסילות חלקלקות כשהזוגות מצלצלים בקצב בצווארי3 הסוס הפולט מנחיריו אד – – נשתכח ממנו העגלון היושב במרומיו והוא מכה כף־אל־כף בכפפות צמר גסות – – אף גזירי־העץ המבוערים, הללו שקליפתם ככסף והללו שקליפתם כעין החום – כלו והלכו מפני חומם של פרקי הסיפורים שלפניו…
– הנה! – מתפכח יונתן חיימי, והוא כילה את אכילתו מכבר, אף הכלים הושבו למקומם ושוב נמצא בין קירות מטבח כמתכונתו – התביני גם לטעם זה, יונה אשתי? כאשר בעד ליערות קפואים ונהרות רתוקים בקרח עז, על פני מרחבי שלג לבנים ומבין כפרים שחים לתוך ערימות השלג – בעד כל אלה הולך ובוקע אור והוא מקרב נתיבות ים ויבשה, מדלג על פני מרחקים גדולים, מגמא ימים ודורות – אל ארץ רחוקה וחמה, מכורתן של הסיפורים הללו! –
וכיוון שנתחוור לו בכך טעמה של הנאה אשר טעם ומסכת זו שנתרקמה בו כמעשה מטווה בנול, היה חוזר ופוסע למקומו, כשהכל עומד כסדור אף שהסופה לא שככה בחוץ, אך בפנים גופו מתדשנת אותה הרגשה של שובע אשר כמותה לא עמדה בפיו מכבר. – היו זמנים – – חוזר הוא כלפי עצמו ואינו יודע, אם על התמורות שחלו יוסיף לתמוה, אם על זכרם של דברים שנשאר טבוע ברקמת נפשו של אדם, מילדות עד זקנה, ולא יכהה אורו אף לא ינוס ליחו, גם מעבר לימים.
ביום עבים
מאתעבר הדני
באותו יום עבים לא חדל המטר, והיה מצליף לסירוגין קילוחי־קילוחים או יורד טיפי־טיפין. ככל שגדל המרחק ממישור הים אל לפנים הארץ כן הלכה והשחירה האדמה, וזרמי מים עכורים הציפו את השדות. ככל שגדל המרחק ממישור הים נזדקרו והלכו הרים רחוצים עד הראות טרשיהם הלבנים מבין הבתה הרטובה, עד הסתתר רוכסיהם הרחוקים בכחול הערפלים. ביום עבים זה מלאו נחלי־המים ואצו באפיקיהם לים. גם פלח שובת מעבודה בכפר רחוק מיהר בלבושו הקל אל עיר־מחוז לשוב ולעיין בזכויותיו המקויימות לפי ספרי האחוזה על אותה רצועת אדמה שקמה לו לנחלה מדורות עברו.
ביום עבים זה שש גם ראשיד הנהג להראות להטיו לעיני נוסעיו והיה מריץ מכוניתו עד שאבריה חישבו להתפקק. אכן, ידע ראשיד גם ידע להעמיד את נוסעיו על העובדה שלא מנהגי־כפר נידחים הוא, אלא אחד מנהגי העיר הזריזים והמנוסים במסעי בזק, בעקלקלות תנועה, כשאון גלגל של מכונה. לפיכך היה מוסיף דלק למכוניתו, נותן על הבלם מחסום של רצועת גומי – זו המצאה הידועה רק לנהגי כרך – וניפץ נפצים… היה נדחק וחומק בין שתי מכונות כבדות הבאות לקראתו כמבקשות לרסקו לרסיסים. ובעד הראי התלוי ממעל לראשו היה מציץ בנוסעיו לאמור: הראיתם? – השמתם אל לב? – – והיה צוחק ראשיד בעיניו השקדניות ומטלטל ראשו המקורזל.
ונוסעיו מי המה? שני עירוניים צעירים, היושבים כתף אל כתף בספסל אחד ומספרים בלי הרף ברמז ובניבול פה, בסלסול ובזמר ודעתם זחוחה מאוד; נערות יהודיות חכליליות הלחי, רעשניות וקצרות־רוח הקופצות בתחנות שבדרך, ומצטופפות ונדחקות באוטובוס כנוסעות לחגיגה; נערה כפרית סומת־עין שישבה בודדת, עטופה עד מחצית־פניה ברדידה החגיגי ומאדימה ברקמת האודם של כותנתה. ראה ראשיד את כל המון האנשים הזה ולבו עלז. ומתוך דיצה זו היה מוסיף דלק למכונה ומפצפץ פצפוצים בלי הרף.
נוסעים עלו וירדו בכל תחנה. נוסעים יהודים המשיכו דרכם כאורחים מאונס. נערות יהודיות קפצו בקולי־קולות ונחפזו אל משכנותיהן המפוזרים. פלחים עלו וירדו ליד חורשת עצים או בפרשת דרכים, והם עמוסים חבילות – שוכני כפרים, יושבי אוהל, רועי עדר, קשישים עם צעירים. לא יצאה שעה קלה ומכל הקהל המעורב לא נותרו בלתי אם העירוניים הצעירים השניים, שני יהודים, הכפרית שהיתה יושבת כבתחילה בספסלה, ועוד שניים שלושה עטופי “כפיה” לראשיהם, בני ערב שקמים ומצניעי לכת. ומדוע זה נתכרכמו פתאום פני ראשיד הנהג ועיניו רבו זיקים! –
הוא הביט לראי ומיד היטה את המכונית הטייה של זעם, עד שאמרו הנוסעים כי הגיעה שעתם להיפטר מן העולם… האם רפתה ידו של ראשיד, נתבהל ממכונות־הצבא העוברות ביעף, או שמא תקפתו סחרחורת מרוב להטים שעשה לפני כן? – –
לא, ראשיד הנהג ראה ממושבו דבר שלא השגיחו בו הנוסעים האחרים. ראה והנה קם אחד מאותם העירוניים הצעירים, והוא נער מקורזל וצנום וחיוך בן־בליעל מסתלסל על שפתו. קם ועבר לשבת אצל הנערה הפלחית שהסבה לבדד. ולא עוד אלא שדחף אותה דחיפת כתף, וזו כבשה פניה והחרישה. משמע דברים בגו!
* * *
מכונת ראשיד נהמה רתת ועמדה מלכת. בעיניים לוהטות פנה ראשיד לאחוריו עד שנזדעזעו כל הנוסעים. מי שהספיק בינתיים להרגיש בשערוריה – נעתקו מילים מפיו. ואלה שלא הבחינו בדבר, היו יושבים ומציצים ברוח נכאה במים הדולפים על גבי השמשות ומהרהרים: היכן יפנו ביום סגריר זה אם חס־ושלום נגרמה תקלה למכונית?
“אתה תעבור אל מושבך!” פסק ראשיד כלפי אותו בחור.
“מה היה לך, אחא ראשיד?” ביקש הלה להתל.
“אתה תעבור אל מושבך'”, חזר ראשיד על דבריו.
“וכי מה זה נוגע לך?” ניסה הלה לכסות על משבתו.
“נוגע – וחצי!” השיב ראשיד קצרות.
“מה איכפת לך?” רטן הבחור בשובו למקומו, היה מטייף בעיניים נבוכות לצדדים לראות, שמא יימצאו אנשי לב ונפש ויבינו למעשה קונדס.
“איכפת – וחצי!” פלח אותו ראשיד הנהג בעיניו, וחזר אל ההגה בתנועת יד שאין עמה בשורה טובה.
מעתה לא הוסיף ראשיד דבר וחצי דבר אלא היטה את המכונית אילך ואילך כמו לא אירע דבר. אך ציבור הנוסעים הקטן היה כמרקחה. אלה מאזינים ואלה מסבירים, אלה מפרשים ואלה מתרצים, אך הכל הרגישו כי בחלל המכונית מרחף החטא. הנשמע כדבר הזה אשר בת מוסלמים כשרים, נערת פלחים בזוייה, תתיר לעצמה בפומבי נוהג ונימוסים כאלה! והנערה סומת־העין הרגישה בסערה המתחוללת על ראשה, כבשה פניה באלם־פה, גחנה אל המושב שכנגד והיתה יושבת כמנודה.
“אני…” טען במלל־פה העירוני שלבו התחיל נוקפו.
“אנחנו…” גמגם בפיזול עיניים חברו, ושחצנותו העירונית התנדפה ממנו באחת.
“אתם…” שקל בענין אחד הפלחים שלא רצה בשום פנים להקל בדינה של הנערה.
ראשיד לא התערב עוד בדבר. הוא מילא באמונה את המוטל עליו, ושוב לא אבה להיות דיין. הוא יודע דרך עירונים בנערה, ועוד מראשית הנסיעה היו לו חששות לגבי הפלחית, אך לבו לפיו לא גילה. תבוא שעתו ויחווה את דעתו. עת לכל חפץ.
המכונה טסה כחץ מקשת, כמו רדפו אחריה מלאכי חטא וחבלה.
בהגיעו לבנין המשטרה שעל אם הדרך עצר ראשיד ועמד. במעמד איש משטרה גבוה ולטוש כפתורים קם והציג שאלותיו:
“מה שמך הפלונית?” שאל את הנערה הכפרית. “מה מוצאך? שמא לא נסעת ביום אתמול העירה, ולא בכסף אביך נסעת?”
הנערה קמה ממושבה ופניה עטופות למחצה ברדידה, והיא מאדימה בשמלה הרקומה ובעינה הסומה, אך לא השמיעה הגה. ידוע ידעה כי כבד עוונה לנוכח בני עמה, וכי בחוטים סמויים נפוץ ונודע דבר נסיעתה אתמול: כיצד יצאה מבית אביה, בילתה עיתותיה בעיר זרה, – דבר לא נעלם. שפי ירדה במעלות הרכב, ועלתה דומם במדריגות בית המשטרה אשר על אם הדרך. השוטר הגבוה הראה לה את המקום בו תחכה עד בוא אביה ויורה מה לעשות בנערה שנתפשה בקלקלתה. צייתנית ונכנעת היתה ברדתה, אך קומתה היתה זקופה, כאילו היתה נושאת גם עתה על ראשה את תוצרת בית אביה לממכר בשוק וחוששת לבל יפול דבר ארצה.
“לא כמו אצלכם אצלנו…” טען בלחישת שרף העירוני השני כלפי הנוסעים מבני־הדוד היהודים, וכידודי מבוכה ריצדו בעיניו – ואצלכם יושב בחור אצל בחורה ואין ממחה בידו. לא כן “אצלנו” – – –
“ומדוע רגשו כל הנוסעים על הנערה דווקא, ולא על הבחור?” תמהו והסתייגו היהודים המוזרים.
על כך לא ניתנה תשובה. פלח צנוע היה יושב ובולע אה עשן הסיגריה בישוב הדעת, כמרמז ורומז שמעשה נעשה כאן ולזרים אין חלק בו. ראשיד הנהג חזר אל ההגה, והנוסעים חזרו למקומותיהם ועיניהם מלוות בסתר את הנערה המחרישה שבמבוא בית המשטרה. כלי־הרכב נתעטש בעליצות, העלה תמרת עשן בצינור שמאחוריו, ומיד עשה כנפיים ופרח.
הבחורים העירוניים החרישו. הצעיר שסרח חש כי עננים מתקשרים מעל ראשו. מעתה יתחילו לפשפש במעשיו לאחר שהנערה הלכה לה והכל יעידו כי הוא אשר החטיא את בת עמו. קם הצעיר ממושבו וביקש לטשטש את עצמו, והיה מחליף מושב במושב עד שהגיע לספסל האחורי, בחן ופתח את הדלת מאחור כאומר לקפוץ החוצה, אך מיד חזר בו וסגרה במבוכה. ישב והתפרקד והפך את בגדו.
“הן לא תעידו בי לכשתדרשו? הנה הפכתי את בגדי והייתי לאחר!” – כך אמרו עיניו. הוא חזר ולבש עוז, ושב להלך בין הנוסעים, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו, והוא מנחש במסתרים מה יקרהו לכשיבוא העירה.
חבירו גם הוא משך ידו הימנו, זה הבחור שאומנותו מלצר או נחתום או שוליה של נגרים. למראית־עין היה מלא כעס וחימה, היה משחק בפגיון־יד קטן ומלחש ואומר: “אשרי הנהג העושה מעשיו על אם־הדרך, אך אוי לו אם יזדמן העירה!”…
“אני אלך ואהיה נחתום ליהודים”, התפאר בקול, “מה לי אצל ערביים? אצל היהודים חיים בטוב ומרוויחים יפה, שלא כמו אצלנו, בחיי”.
דבריו לא עשו רושם על הנוסעים. הכל ידעו כי הנימוסים לא ישתנו אף כמלוא־נימה, ובקבוע מדורות לא יחול פגם. בכך היה בטוח גם ראשיד האוחז בהגה, ובכך היה בטוח הפלח הצנוע שהעלה בסיגריה עשן כחלחל ככחל־הערפלים באופק.
ראשיד נהג, ומעט־מעט שבו פניו העגולות למנוחתן, וראשו חזר ונשתקף בראי שממעל. הוא לא האמין כי מישהו יקפוץ בעד פתח הרכב, או יעשה מעשה־שטות בדומה לכך. הוא לא האמין כי סופו של מעשה הוא דקירה בפגיון־שעשועים. כקצף על פני מים היתה חמתם של צעירים עירוניים וכמוץ לפני רוח היו לו דברי האיומים שלהם. חי ראשו, כי בלבב תמים קינא לשמה הטוב של נערה נוסעת, ולשמם הטוב של בני עמו ודתו עשה אשר עשה!
מכונתו פילסה לה נתיב בזרמי הגשם. המים העכורים שבערוצים גרפו עמהם את עפר האדמה שנתרככה ונכנעה לתעלולי המים העזים, כאותה נערה כפרית שנעתקו מלים מפיה.
“הוי, ראשיד יא־ראשיד…” נאנחו אחיו אנחת כניעה מימות־עולם. – וראשיד השיב בנפצי־נפצים כמבין לרוחם יפה־יפה.
“אח, ראשיד יא־ראשיד…” שבו הללו והעמידו עיניים חסודות למראה להטיו של נהגם.
– – כבר נראתה העיר, והיא בוכה כולה, מתלחלחת ומתלפלפת בקילוחי המים הרבים. עמדה המכונית והנוסעים יצאו. שוב לא איכפת לו לראשיד להיכן יפנו. הוא ומכונתו מתבוססים עתה בצל בניני הממשלה המרווחים. בני עמו יוצאים ובאים כאן, מפשילים חלוקיהם על פני השלוליות, ומנגבים בקצות הכפיות את פניהם ואת שער הלחיים הסומר מקור. – אדמה! על כך נושאים־ונותנים הללו ביניהם לבין עצמם, בעמדם בשערי הבית, בו שמורות זכויותיהם.
– – והאדמה המקופלת בספרי־האחוזה, משתרעת אותה שעה סחופה ורווייה עד לכפרים הרחוקים. היא מתפשטת ומגעת גם לאותו כפר נידח שבהרים, בו יושב “מוכתאר” קנאי, זקן בן זקנים, והוגה אף הוא ביום עבים זה באותו ענין: באדמה. עד אשר יתקדרו עליו שמיו וידיעה קשה תהלום ראשו: “בתך, אישי המוכתאר, לוקחה אחר כבוד אל בית המשטרה אשר על אם הדרך באשר סרחה…”
וראשיד משתעשע בדמיונו ומחייך למראה. הוא מצטנף בחלוקו הקל, רוקע ברגליו ומכריז בקול:
“נוסעים…יא־נוסעים! כל הרוצה לנסוע יבוא ויסע חיש מהר!”
במדור ההנאה
מאתעבר הדני
סעדו, רב־המלצרים של המסעדה אשר בעיר והוא הממונה על מגיש־המים והנושא את הקפה, על הנערים שוטפי הצלחות והטבחים הנעלמים אשר אצל הכירה, – חש מיד בחושו הדק והמנוסה באשה שנכנסה כי רעבה היא. אשה גזוזת־שער כנער מן היהודיות ירדה עד לאכסניה שלו – ואינה רעבה? – – באה כשתיק־העור מופשל לה ברצועה מעל כתפה – ולא תאכל? – – ניתק סעדו ממעמדו בקרן האולם האפלולי והמקומר אצל הדלפק העמוס חסה רחוצה, עלים רעננים וירקות שטופים ונוצצים – ואץ לקראת זו שבאה, פינה לה מקום לשבת ליד שולחן פנוי, שם יד על לב ותלה בה את עיניו כאחד אומר במסירות נפש: מה חפצך – וייעשה…
– רעבה אני מאוד… – הסבה צילה ותלתה בו עיניים מצפות.
חייך סעדו1 חיוך של קורת־רוח והראה ברמז על הדלפקים המעומסים סביב. הדלפק אשר עם מזווה המשקאות והיינות. האונקל אשר מעליו הבשר החי במאזניים יישקל, כחפץ הקונה ובחירתו. מקום אשר ממנו יישלה ביד הדג החי והמפרכס ואחרון־אחרון זה הדלפק אשר עליו יתנוססו בערימה מירק הפטרוזיל עד לעלה החסה הארוך ומהצנון האדמומי עד לפלפל ירוק־כהה, שתוכו אש בוערת. הראה סעדו ברמז עין והוסיף ברכינת ראש:
– יש, בשבח האל… פאסוליה (שעועית)… ויש בטאטה (תפוח־אדמה)… יש כרוב לפוף ותוכו אורז בבשר… ויש בשר כבש… יש אורז שלוק גרגר על גרגרו… יש ויש… – ולעת־עתה הציג מיניה וביה את הצלחת, עליה צנון מפולח ופלפל פעוט, פלח לימון חמוץ ופיתת־לחם –
נתלקחו עיני צילה מחמדה.
– ומה יש עוד? – שאלה בתשומת־לב.
– הא… יש ויש… – אץ סעדו הלוך ושוב בסוליות הגרורות והציג לפניה את כוס המים הצלולים – או אם על האורחת טוב, תסור אל הכירה ותראה במו עיניה לאשר ייאפה ויטוגן, יתבשל ויתפעפע על גבי האש בקלחות ובסירים…
יודע סעדו אשר סגולה בדוקה לתיאבון היא מראה־העין במדור של הבישול עצמו, אף שלא נענתה לו האורחת כאשר ביקש. כי האמינה צילה בשעה זו לדמיונה יותר מאשר למראה־העין והניחה את ראשה על קצה זרועה במבט של ציפיה: אמנם שם… במאורה אשר עם המדרגות למטה בוערת הכירה… אלפסים עומדים… קישואים קטנים וסגלגלים, קצוצי־ראש וממולאים מתפעפעים ומתעטפים קרום שחום כפיקס הדק… הפולים שרויים בתוך הרוטב או מציצים רכים ומבושלים בעירבוביה עם אפונים… הבמיה מעלה ריח בתרמילים הריריים… ולפיפי הכרוב הנודעים לשם… ובשר הכבש – ואחרון אחרון: האורז המבושל – פאר המאכלים – גרגר על גרגרו וביניהם מתליעים כתולעים חיים התבלים המתוקים לחיך –
– הא, סעדו, הבה לאכול – נאנקה צילה מתשוקה.
הציג בינתיים סעדו בידו המנוסה את פתיחת הארוחה: הצלחת האחת של “טחינה” ותרד בתוכה והצלחת השניה מלאה לה “חומוס” מרובך בשמן, כשפטרוזיל בודד עולה ומבצבץ ממנו אך כדי להוסיף לו ראווה… ואמנם משהציג את אלה וסטה הצידה, החלה אכילת צילה מאליה: בציעת הפיתה וכריכת “הטחינה”, נגיסה כלשהי מפלפל יוקד – ומבט זהיר הצידה שמא תיראה להוטה מאוד אחר האכילה שלא כדרך הבריות? –
ואמנם ישבו כאן סועדים, אף משפחות־משפחות הסבו: נשים שרוקות ומפורכסות שקיבלו את מנותיהן מידי הגבר וגברים שאכלו לתיאבון – פשפשו בדג, בצעו באצבעות ולעסו לעיסה נקיה לשובע ולקורת־רוח מדושנת ביותר – נהנה גם סעדו העומד על המסובים או מהלך בנעלי הבית הפשולות לו על רגליו – הגיש, קרא קריאות ממקום עמדו, הכריז: אחד בטאטה… ואחד פאסוליה… אחד צלי וקפה שניים –
הורידה צילה2 את ראשה על גבי זרועה ועיניה נוצצות. עוד מעט ושכחה את רגש הרעב שהביא את רגליה הלום. שקעה כמתעטפת במעטה דמיון – בעדו נראו עתה המאכלים והאוכלים ממרחק־מה… אף הדלפקים העמוסים וניחוחי בשר ודג, מראה הירק הרענן הלכו ורחקו… כי התקרה הכבדה והמקומרת החלה מתנשאת ממעל, הכתלים האטומים החלו מתגוונים בצבעי־משחה שונים ומבריקים… התעטפו כל היושבים בעבאיות רחבות, לבשו פרוות כבשים, חגרו רצועות עור ומחלפות שער הניעו… אולם מלפנים לאולם המתה המסעדה וממול פתחה התנוסס כרכוב חומת העיר העתיקה –
נתעלמה מצילה מטרת בואה ודבר־מה החל למשוך את עיניה בסקרנות, בידח את דעתה וגרם לה קורת־רוח משונה. בפתח – מקום אשר עברה בכניסתה ולא השגיחה בו – עמד מוכר המשקאות והמתיקה ועשה גם הוא בלהטים נראים לעין: שילשל גלידה ביד מאומנה מגובה רב לתוך גביעי הנייר והיה מפליא לעשות. שלשולים־שלשולים שלשל אותה – את המתוקה והקרה – להנאתם של הקונים אשר הרבו לקפוץ עליה – –
– ח–ח– השתפך צחוק קל משפתי צילה וצחקה כלפי עצמה עד מה עשוי שעשוע להוסיף הנאה וקורת־רוח לאדם בעצם חום היום.
אותה שעה נתמלא גם שולחן שלה מאכלים שונים. הצלחת האחת – תפוחי־אדמה לחוד והשניה – שעועית בתרמיליה החתוכים לחוד. האורז בקוביה כבושה והפוכה לחוד ובאמצע בשר שפוד לתפארה ופלח עגבניה צמוק מאפייה מאדים עליו. נתמלאה צילה מרץ עד בלי־די, התאוששה והצטיידה במזלג ובסכין. נעצה בשעועית מכאן ובתפוחי־אדמה מכאן, טבלה בטחינה עם התרד, תיבלה בחומוס עד שהגיעה גם אל הבשר – והוא עשוי קציצים־קציצים.
– זו הנאתה של אכילה… – הרהרה בראשה הקל וצחוק פרכס באבריה התפוסים למלאכת הלעיסה. זה צרור הטעמים – המשיכה להרהר כשהשובע משתפך בעצמותיה – טעם לחריפות לחוד ונותן טעם לחמיצות, קורטוב מרירות ונופך מתיקות… מה מאוד עולה יפה צרור טעמים וריחות כאלה כדי קורת־רוח אמיתית לאדם החי! וירדה המנוחה עליה עם האכילה – מנוחת שובע מתקרב ובא, אשר בעדו הזדקרה3 בשקט חומת העיר העתיקה על אבניה, חרכיה, נדבכיה ומגדלותיה הרבים. הזדקרו ועברו בשקט גם באי העיר והמסעדה הזאת, בין אם מכפר רחוק הגיעו, בין ממדבר ובין מעיר אחרת. העירוני המפונק ביקש לשקול לו מן הבשר החי, שנתחו תלוי על האונקל. לבוש השרד הממשלתי הזמין להגיש לו משקה – יין בצונן. והתכונה גדלה ועצמה מאוד. הכל שקעו בהלכות האכילה.
– סעדו, קפה. – הזמינה צילה בשאפה רוח לרווחה.
התפלא סעדו לא־מעט, בטרדתו כי רבה, לטוב־הטעם של אורחתו הבלוריינית הזאת אשר מן היהודיות ופלט בדרך הילוכו: – “אחד מתוק” – ולא הוסיף. המשיך להיגרר בנעלי־בית שחוקים שלו עד שנתמלא מבוקשם של האוכלים וסועדים. ולבסוף שוב התפנה אל האורחת אחרי אשר הובאה כבר על הטס כוסית הקהווה השחורה וסעדו עומד, כמבקש להשמיע את דעתו עם איסוף הצלחות שנתרוקנו:
– מה מאוד טובה הקהווה אחרי האכילה – שיבח בנעימות.
– אמנם טובה. – השיבה צילה ופלטה עשן סיגריה – וגם האוכל שנתת, סעדו, היה ערב לחיך.
– לוא יערב ויבושם לך, האורחת. – נעמה לו התהילה והשיב בשימת יד – והקהווה אך תוסיף כעת לגרום הנאה ללב.
הניעה צילה בראשה להסכמה, כי צדק סעדו מאוד. אמנם לבוש הוא כתונת מפוספסת ומהוהה, אף חבר העוזרים והמשרתים סביב לו פניהם כחושים, רגליהם גרורות, הילוכם תשוש מהשירות בשני האולמים. מופיע אחד מהם מהמדור התחתון של הבישול והריהו כמטוגן בשמן, בלול ברוטב וחלוקו עשוי טלאים ורבבים. בא הנער מאצל המזנון ומראה מסכן לו של בן־משרתים נחות אשר בשפל דרגתו. נכנס הילד הנושא את הקפה והוא חווריין ועיניו שחורות – שירותו איננו לפי גילו – אך כל הפגמים מועמים עם ניחוח הקפה השחור החם…
ימים של מלחמה הם הימים האלה ובאשר אין בהם בשר משום תקנות הממשלה לשעת־חירום, מזמין סעדו לאכילת בשר יונה קטנה צלוייה. מצטמקת הציפור מהצלייה ובשרה משחים, אך עצמותיה הדקות מתפרכות מאליהן בין השיניים. אז תיאכל גם היונה ושוב הירק – הלא הוא הירק אשר תביאנה פלחיות ההר בגיגיות על ראשיהן ואותו תמכורנה באגודות מעל רצפת העיר העתיקה: ירק הצנונים הגדולים והאדומים אשר אותם תצמיח אדמת כפרי ירושלים, ירק עלי החסה הארוכה שאינה לפופה בקולס אחד, וכל אותו ירק שאין לו פרי או שרשים, אך ניחוחו הוא טעמו לשבח. אוכלים אותו יושבי העיר בהנאה וסעדו מגיש עלה חסה ארוכה באדיבותו – עלה ירוק ורענן – לקינוח סעודה לבחירים שבמסובים וידעו הכל כי בזה הושט איחול שבנימוס נאה מצד רב־המלצרים לאורחים שסעדו על שולחנו –
“והרי זו עבדות”… נתלקח ניצוץ של הכרה במוחה המעולף של צילה, בהתעגל טבעות עשן הסיגריה מפיה בנעימות תוך הלגימה מהקפה. “והרי זה ניצול”… עוד נפתלה בה מחאה בהיותה מציצה בעין אל עבר המאורה אשר שפלו מדרגותיה אל כירת הבישול הנעלמה שם רתח ופעפע, נצלה ונאפה הכל ושם עבדו הטבחים לא ישזפם אור שמש. “והרי זה העוול הגדול הנעשה לילד ושכיר, אשר שמים אותם כמשרתים מילדותם למען הבעלים”… התקוממה רוחה של צילה בהיותה גומעת מכוסה עד למישקע השחור של הקפה.
כן התמרדו המחשבות גם בשעת השובע והחלו מטרידות. כן נתעוררו עיני צילה להביט ולהסתכל סביב, אזניה נפקחו לשמוע. שער ראשה נתפרע מעט עם העבודה המאומצת, שהחלו החושים לפעול תוך שמיעה וראייה: הקירות החלקלקים… הרצפות הסדוקות והמשוקעות… דירי האשפתות הללו אשר מאחורי המסעדות… ואף־על־פי־כן יושב “המזרח” ושרוי בהנאה…
סוחר השאיר בשעת־צהריים זו את חנותו. מחסנאי יצא בנחת את מחסנו. הוטלו דומם שקי השום והבצל ותפוח־הזהב, בצאת בעל העסק לאכול… שבתון של צהריים בכל עסקי הרחוב. גם הפלח קץ לכתת רגליו על אבני העיר וסר בזהירות מחושבת לאכול. בדואי מהודר ומסוייף מפתיע במראהו הזקוף ובבני־לווייתו מן המדבר את באי המסעדה כמחזה־שעשועים נדיר. והעומד על המשקאות משלשל את שלשלת הגלידה הקרה והמתוקה מגובה רב אל תוך הכוס.
“זו התרבות שהגיעה עד הלום”… – נענעה צילה בראשה וסנטרה נתחדד כעת במאומץ – “תרבות גלידה ומשקה צונן, שולחן ונגינה מחרישת אזנים… אף־על־פי־כן מה שקט הכל… מה שאנן… מה נח ושובת הכל… בטל”…
ולא עמד בה רוחה להגיע עד למסקנה סופית, בהתעורר המחשבות האלה. אמנם מעין אי־שקט התעורר בה למראה הקהל העטוף עבאיות רחבות או רצוע רצועות, מצוייד נרתיקים של עור וכיסים של עור מאדמים.. אמנם הפתיעו הגברים הלבושים פרוות כבש מההר ופרוותיהם ארוכות והם גבוהים כענקים… כן החלה סולדת את הילדים החווריינים והכחושים אשר הוסיפו להגיש בידיהם הצנומות את טסי הקפה הריחני ואת המלצרים אשר נעלי־הבית כבר נשלו מרגליהם, בהיותם אצים סביב למלא כל משאלה של האורח – מכוס־מים ועד כל דבר־מאכל.
אך מאין כוח לחרוג מהליאות אשר תקפתה, התחייכה כלפי עצמה וקמה ממקומה… סמכה על סעדו שיחשב את החשבון… נהנתה מרכינת־הראש של זה ומשימת־ידו על מקום לבו… עת ללכת – התהססה. עת לשוב ולעלות אל משטר יום עובד… בזכרה מיד. ונעכבה ליד דלפק המשקאות אשר עם פתח הכניסה וביקשה גם לה את השעשוע האחרון: הבה, המלצר, מהגלידה שבכליך!
נשתלשלה מיד אותה מנת גלידה בזריזות הנפלאה מגובה רב אל תוך הכוס, נתגבבה שלשולים־שלשולים נאים, עקלתוניים על גבי שפתה, שנתמסמסו עוד בטרם באו עד שפתיה.
“בזה תם סדר הנאה”… – הגישה צילה את המתיקה אל פיה היבש. “בזה נשלם ואנו שבים אל סדר־יום שלנו”… הפשילה את תיק־העור וגמרה אומר, כי הגיעה השעה להיפרד גם ממדור זה של הנאה.
אדם ביער
מאתעבר הדני
הבה ואספר גם אני, כאשר סופר לי בספרים בימי־נעורי אני, על יער. עת ביום־חורף צונן, מעונן ובהיר לחצאין, נושאים עננים אוצרות רוח רטוב ומשיבים בו על פני ערבות־החול – ואדם יוצא לבדו לשוח. יסוב בין בתי־כפר שרויים בשבתון של מנוחה, יפנה את עינו באי־רצון מצד רצועת־הכביש שמרצדים עליה גלגלי מכוניות טסות, ותוך פסיעה קלה על פני אפיק של גיא עמוק, יגיע עד לראשוני העצים של יער. יעמוד… יהסס שעה קלה בפני הגזעים הדוממים־הדובבים וייכנס ביניהם.
מעתה – שוב אין מפלט לאחור ואבד מנוס מהאדם. חזקים מחומה בצורה העצים הללו. כמוהם כקיר אטום – הם והחלל המרווח שביניהם. רק העלים המאוושים ממעל וצמרות קלושות ונטרפות ברוח – – רק גבשושיות של חול שזורות אלפי נימים של שרשים חומים. רק בקעות קטנות וחטוטות בין הגבשושיות הללו. פחד ובדידות צובתת – ואף־על־פי־כן נעים. שתיקה ואילם – ולמרות אלה הרגשה טמירה של חיים כמוסים. מיד נרכן האדם בעל־כרחו על פני גבשושית קלה, בודקה וקובע לו מושב מתחת לעצים.
האקאליפט הצעיר הוא דק ביער ויש שהוא נשבר מרוח חזקה. יש שאמירו נפלח וליבתו האדומה נחשפת כבשר חי. או יש וגזעו ייבש, עליו קמלים ויבשים – אין זאת כי מחלה פגעה בו ולא יכול להתגבר עליה. הלה ניצב כאוד אכול בין חבריו הרעננים, שחלקם שפר יותר על גבשושיותיהם הרמות והם משקיפים מעל אל ערבות־החול העצומות המשתרעות למרחק רב. ובין האקאליפט לא תרב החיה, אף ציפור תנדוד לתור לה עצים עבותים ממנו בצמרת לעשות בהם קן. ודממת־אין־קול – כמו היה היער במרחק רב מאדם, המונו ומלחמתו.
אורחת נמלים קטנה ממשיכה להתנועע ברגלים הדקות, והנמלה רזה מרזון החורף, מושכת אחריה גלימה ריקה מזרע־אשתקד ועוקפת בעמל רב את האדם שהתישב על אם־דרכה, מרימה אליו עיניים חרוצות – – אין דבר, נמלים קטנות, אדם ייעף לעיתים מעבוד תמיד. ייעף לנוע. ייגע לעמול. רוצה הוא שעה של שקט, קורת־רוח – הבו לו אותה, שרצים קטנים. – –
מתנועעות הנמלים אילך ואילך ולא תתנה עוד את דעתן עליו… כי הוא מדבר אליהן על שקט לא־מובן. היבחושים המתעופפים ומנמיכים על פני הקרקע מהקור מבינים אותן, החרקים למיניהם שבקליפת העץ ובסדקי שורש מבינים גם הם בלי אומר ודברים – והאדם אינו מבין… אין זאת כי שכח את דרך־החיים הנכונה.
והאדם ממשיך לשבת – ללא שותף וחבר. הוא יודע את סיבת העייפות – אך באזני מי יגלה אותה? – – הוא יודע את פשר התשוקה לשקט – אך למי ישיח? – – הוא יודע כי עייפה נפשו בהביטו סביב ובהטותו את אזניו לשמוע! – אין זאת כי גלגלי המכונות הללו הסובבות בלי־הרף הממוהו – הן וצבעיהן הצהובים־הירקרקים הלאוהו – שרוק־חרוק – לאוץ, ללחום, לירות, לקלוע – – התעוררו געגועים עזים להטות אוזן אל לב האדמה ולהקשיב: האם עוד ידפוק – סוד החיים האמיתיים, חיים יוצרים ומולידים, מרעיבים ומצמיאים, מרווים ומשביעים – האם עוד דופק הוא? – –
דמות תן עברה והאפירה בפרוותה השעירה לנגד עיניו. חיה בודדת. הביטה בעיני־הפרא הנרדף אל האדם – האריכה להביט והלחיתה לשונה. שקלה בדעתה ופקפקה – המשיכה את דרך נדודיה, כקוראה גם לו ללכת אחריה…
“לאן?” – – ישאל בפליאה רבה.
“אל מקום הסוד” – – עונות עיני הפרא הצהובות.
“האמנם ידוע לך?” – – תמה האדם מהפתעה לשיחה בלתי־צפוייה זו.
“ודאי ישנו”… – משיבות עיני הפרא הרעבות ושערו מסתמר יותר – “שם במקום חורי המאורות שלי בקיר של אדמה… במקום בו רותם־המדבר פורח – שם גם מקור־הסתר של הסוד…” – כן מרמזות עיני הפרא לאדם.
והלך התן בלי השמיע קול, כחיה נרדפת. עלה בגבשושית, נעלם בבקעה קטנה ושוב נראה מנגד בין קבוצת עצים דקים, השתהה ביניהם ונשא את עיניו כחוזר וקורא:
"בואה אחרי, אדם, לאשר חיה ואדם נפגשים יחד, לאשר מסתופפים הם בצל חיים אמיתיים – אותם חיפשת זה עתה –ח–ח–
“בוא אחרי לאשר רעב וטרף מצויים ונפש החיים פועלת על־פי חוש קדום ובלתי־מוטעה למצוא טרפה ולהמשיך קיום – –”
היבין אדם לקריאתו של תן – והלה חלף הלך. זנבו בין העצים נעלם מכבר כמכבד עגול. שמא יחוש אדם בריעות קדומה ששררו בדמדומי עבר בין אבות התן ואבותיו? – – או ציפה באמת ובתמים כי התן נזדמן לו מידי שמים להראות לו את הדרך למקום שם חיים מפעמים כאשר ביקש? – – קם האדם, לבו הלם כאשר לא הלם מכבר, שערו סמר מפחד – כמו ניתק עצמו מאורח־חיים כבוש ויצא בדרך החיה לחפש טרף לנשמה – איהו? – –
עלה גם הוא בגבשושית. ירד לבקעה קטנה. היה מרגיש בהולם־מוהל שבעץ, בכוח־השאיבה של שרשים מגרגירי החול. מזונות – – מזונות – – נאנקו יונקות השרשים, התפתלו ולא פסקו לפעול. מזון – – זחלו מתחת לרגליו הנמלים הבודדות בכל פינה, אצו והתרוצצו, שבע נפלי וחזרו וקמו. רעב וטרף – – בערה אי־שם אש אדומה בעיני התן כאבן השואבת והפחידה והאירה מרחוק את הנתיב בין העצים.
הניע האדם בראשו בעצב וחייך בעל־כרחו – מזון לנשמתי אני צריך… מזון ומוהל… אי השרשים שישאבו למעני מתוך אוצרות האדמה ואי גרגרי החול ששמרו למעני את לחלוחיתם? – – מדוע הנני אוכל תמיד, ושותה תמיד – ועדיין ארעב־אצמא עד להבחיל – האמנם חדלתי האמן בחיים סביב? – – האמנם הכל בגד, כיחש ולא נשאר מקור שיפרנס באמונה כי חיי עוד נחוצים, באשר אני וזולתי אדם הננו? – –
חייך והניע את ראשו בעצב, כמו ראה אך זה עתה עברי פי־תהום שהפליג אליהם ואוי לו – אם תמעד רגלו. הבדידות תאטר עליו וזעקתו לא תישמע. בלי השמיע הגה יאבד מארץ־החיים ללא זכר וציון. העץ המפולח הזה עדיף ממנו. האוד המאוכל יעמוד יותר. והוא – באחד הגאיות גוו ינוח, על אחת הגבשושיות תלבין עצם משלו…
– – אז עוד ימשיכו העצים להזדקף אל על ונימיהם ימשיכו את שאיבתם. הנמלים תדודנה וירחש החרק. בעינים מתלועעות יחלוף התן ויצחק צחוק כבוש לאמור: “רימיתי כאן אדם תועה ומשכתיו למות – עתה אחפש ואמצא שני ויהי לי פגרו שלל גם הוא” – –
כן קרא האדם מעל השביל בו התרחק, כאשר הרים עיניו ונדם במקום עמדו. כמאובן עמד והביט נכחו. כמו ליום־כלולות הזדמן לפתע בלב היער – והוא אורח לא־קרוא. בטהרה הלבין החול הרטוב מגשם כמרבד רענן. בדומיה נתלו ממעל ענפי עצים שקטים בלי־נוע. כשלג הלבינה תחת שמי־החורף הקרועים ניצת הרותם לעיניו. רעל גבם או בצילם היה זוג צעיר צמוד. ללא הגה וללא השמיע קול היו צמודים כאן נערה ונער – ולא חלו ולא הרגישו כי זר ניצב בקרבתם.
שמא טעתה עינו או מבטו הטעהו? – – שמא נתחלפו לו צורות החול החטוטות בגופות הצעירים הללו של נער ונערה צמודים? – לא הכריע לכאן או לכאן, כי מיהר ללכת ממקומו. היה זהיר כי ענף לא יישבר, עלה לא ינוע תחת מיצעדו. חשש לעורר את המראה אשר ראה, ביקש שלא יגוז מארץ־החיים… לוא ישכבו צמודים – חשב בלבו בשמחת חרש – ולוא ימשיך לפרוח למראשותיהם רותם־המדבר במעטה פרחיו המלבינים.
מיהר ופנה לאחוריו. בין גבשושיות גבוהות ובין בקעות מבותרות יותר עשה דרכו. שוב לא נראה התן. ודאי לא יקר לפניו היום הזה ואולי גם לא בבא. אך היום הזה הראתה לו החיה – מקום שם מקור־חיים פועם תמיד כמשאבת השרשים של עצי יער, כרעב של הנמלה החרוצה – תמיד.
פנה חרש לדרכו והיה מניע בראשו מרוב תמיהה כבא מעולם אחר – – אין זאת כי אמנם צמודים שכבו ואין זאת כי נער ונערה ראו עיניו… צעירים ומאמינים עלו כאן בדרך הגבעות ובאו לפניו – עד שמצאו להם מקום־סתר – להם ולאהבתם… שמא גם להם רמז התן ממאורתו? – ומאורתו של זה נשקפה בין שאר מחילות־עפר מאחורי רותם־המדבר כאשר אמר ומשם ישב והביט אל פריחת־הכלולות הזאת של החורף בעיני הפרא הרעבות.
“פועמים, איפוא, עוד החיים”… – רמזו משם עיני הפרא הצהובות.
“פועמים, צדקת” – – נענה האדם בעל־כרחו והתאושש, כאשר יצא לשביל ופסח על פני ערוץ. היער נשאר מאחוריו ושוב החלו מכונות מרצדות על פני רצועת הכביש במשק גלגלים מהיר – שקוק וטוס הלוך ושוב – לירות, לקלוע, להמית.
“פועמים הם ויש להמשיך לחיות” – – חזר כלפי עצמו כמו דבקו בו רטיבות החול ויניקת עצים, דממה של מקום־הסתר, בו סוד החיים לעולם ישכון.
בת היער
מאתעבר הדני
זיווה ישבה כדרכה שפופת כתפיים על עבודתה לנוכח החלון, כאשר קול אביה, החריף כלשהו, הרעיד אותה רעידה קלה… האם הרהרה בו ברגע והקיצה, או בעד החלון נשקפה אל העובדים? – כי שם המכונאים השתעו אצל המכונות ובנאי חפר אצל ביתן חדש, המנהל היה מדלג כה וכה ברגליו הצנומות והזריזות ומטיח הערות – אומר ואינו שומע לאשר ישיבו לו, נוזף ועובר מכעס לרצון, מתבל הערה בדבר־לצון, כדרכו תמיד בביקוריו החטופים. מאז קפץ עליהם רוגזה של המדינה, נטרפו משנה דרכיו של המנהל ועמו גם העובדים היו שרויים במתיחות בלתי־פוסקת, כמו ביקשו להשיג את אשר פיגרו: מקום המשתלה נתחלף מעיקרו וערוגות שתילים התמשכו בעציציהם, ביתנים הוקמו ומנבטות זולפו… השמות “נגב”, “ערבה”, “הרים בגליל המערבי והמזרחי” – שוב לא ירדו מעל כל פה… וקול אביה סיים להשמיע באזניה אותה שעה את שרצה.
– זיווה, – אמר – כתבי מכתב קצר לעמנואל גלילי, כי יבוא אלינו ביום פלוני. הדבר נחוץ.
ולפתע הוסיף בחיוך רב־משמעות: – כבר יהיה לנו אורח, זיווה.
זיווה רשמה ביד זריזה ובלי הרם ראשה, אך במוחה נצנץ בזריזות שבתפיסת־העלומים: עמנואל גלילי – הוא הוא אחד החברים מן העבר של אבא. והיא עדיין לא ראתה אותו – עתה יבוא.. מה מראהו, מה טיבו של עוד אחד, אשר לפני שלושים שנה או ארבעים שנה היה ריע של אביה? ידה כותבת והיא, נדמה לה, כבר מכירה אותו, מנחשת את הליכותיו, ואף־על־פי־כן תאבה לדעת: האמנם כן הוא? – – אותה שעה רשמה בהיסח־הדעת, כשקול אביה מנסר באזנה: “עמנואל” – פשוט ללא תוספת תואר, משפחה.. כתבה מכתב־נעורים פזור בשורות פנינים וחתמה.
ועמנואל גלילי ימי פירסום הגיעו לו באותו זמן קצר לאחר שנים של נפתולים. מצפון הארץ נזקקו לעזרתו וכתבו אליו: “עמנואל גלילי, נאמן אתה עלינו, וראה ביקשנוך לבוא אלינו ולספר על אגמי־המים במקומנו, כי אנו לא יודעים ספר… אנשים פשוטים הננו.” מפנים הארץ הריצו לו איגרת: “אותך מצאנו לנאמן עלינו, כי תבוא ותספר בשמנו ברבים על עירנו הצומחת לרגלי הר, אשר עת בנייה וימי שגשוג באו לה..” והוא נענה, נסע לאשר נתבקש לבוא.
בא למקום אגמי־המים ודרש באזני שוחריו: “הנני לספר על מעשה רב שעשיתם במקום ביצות, מפעל־חלוצים שעשו אבותיכם…”
הגיע לעיירה הנידחה בפנים הארץ ואמר לתושביה הצנועים: “אך שש אני, אחי, לעזור באשר אוכל, כדי שעירכם תעפיל על מורדות ההר ממול, אף ראויים אתם שיסופר בשבחכם.”
כהנה וכהנה דיבר עמנואל גלילי והכל שומעים בקורת־רוח לנועם דיבורו, סומכים את ידיהם על שפר מליצתו, וכל הצדדים דעתם נוחה: דעתם של המבקשים “להיכתב בספר” ודעתו שלו – של עמנואל גלילי, הנהנה להעניק להם מכוחו ויכלתו…
בפרק־זמן זה הגיעה לידו האיגרת שפתחה בשמו: עמנואל… תמה, כי ודאי חבר ותיק שלחה, אחד שנזכר לדרוש בשלומו והיה עמנואל גלילי מסיח את דעתו מהכותב, אלמלא חתימת שמה של נערה־אשה מתחת. קרא: “עמנואל, אבא הטיל עלי לבקשך לבוא ביום פלוני, כי הדבר נחוץ.” הניח לאיגרת ונסער מאוד: “אבא”.. משמע אביה של כותבת זו.. וזה הרי ענין לימים עברו – לפני שלוש עשרות שנים – מה יבקש עתה ממנו? – –
לפני שלוש עשרות שנים היו שניהם – הוא ואביה – יריבים קודחים בשל נערה. מלחמת איתנים התחוללה, כביכול, בין סלעי־מגור של נחל, בה שניהם טענו ביושר־לב. אחד אמר בזעף על הנערה – כולה שלי.. וחד אמר: הנערה עצמה תכריע… ואותה נערה, אשר למראה קדחת היריבות ביו שני החברים, נתהססה – שוב לא שמעה ולא הבינה לקול לבה. לבה לחש: היאחזי בזה… ולבה חזר בו והכריע לצד שני: אל תרפי מזה… בו, בעמנואל גלילי, אחזה לבסוף, ואפשר כי במקרה אחזה, משום שהיה מאיים עליה בחום־לבו להטילה בין סלעי־מגור לנחל. מאויימה שמעה וקיבלה עליה את הדין…
מאז הועמה הרגשת הנצחון, שנתלוותה במשקע מר של יריבות וכוסתה אפר של קנאה… על שום מה בא איפוא פלוני שוב לקרוא לו, כעבור עשרות שנים, שאין עוד כמספרן בחיי־אנוש? תמה עמנואל גלילי ואף־על־פי־כן ארז את מלתחת־הדרך ונסע. בימי פירסום שלו עדיין לא נהג לדחות או לסרב לבקשה שבאה. ודאי צריך לו הקורא אותו – והרגשה זו של צריכות נעמה, לעמנואל גלילי, שהיה שרוי שנים רבות בהרגשה של אי־צריכות.
נסע על־פי אותות וציונים שבאיגרת. ראה שלט ומשך במצילת האבטובוס, ירד מהמכונה והתבונן סביב. שער־הכניסה אל מול מרחב גבעות־החול – אותן חולות המזדקרות מעבר לאדמה הגבנונית של השרון, אשר אין לדעת אם יימצא להן בולם בנדידתן מצד הים. נכנס עמנואל מלפנים לשער וראה ביתנים סביב, ערוגות שתילי־עצים, משמע: משתלה של עצי יער. נתפעם לבו משנה, כאשר באה לקראתו דמות איתנה ונמוכת־קומה, איש קמוץ־שפתיים, יריבו הוא מלפנים… עדיין זהוב־שער אף שנוסף גוון קלוי משמש ורוחות. מכנסי־עבודה מהוהים וידי האיש בכיסיהם, זעוף־מבט קרב לגשת אך חיוך ריחף על־פיו. נתעלמה גם מלב עמנואל גלילי עגמומית־הנפש, הושיט יד ואמר בעקיפות:
– אין זאת כי קראת לי ובאתי.
– ויפה שבאת לעזור. – חייך הלה ומבטו היה סוקר את העובדים והעובדות השפופים אצל השתילים והנבטים.
– המ.. – שב ופנה אל עמנואל בלי אומר, חייך והלך בראש לעבר הבתים והצריפים הבנויים סביב – הבה נכנס.
העובדים והעובדות נשארו קורסים אל פחיות ועציצים, כשידיהם עושות בעפר הרך המתובל בדומן – ידיים מעופרות כעפר הזה ופנים כהות כאדמה. השתילים הזדקרו אל פניהם – שתילי אורן ירוקים־גנדרניים, נבטי־מחט מרוססים במים, זריעי־חרוב רכים אשר אין לשער על־פיהם, כי מהם יעלה ויאדיר עץ החרוב שאין כמותו לחוסן. וטראקטור פעוט זחל בין השורות, גרר פחים ועציצים ושוקק ברעש. מימי ממטרות ניתזו, ציננו ורחצו כרסיסי־טל את השתילים. תמה עמנואל גלילי והיה שואל את עצמו: האם להראות לי את המראה הזה נקראתי באיגרת או דברים אחרים בגו? – – ואותה שעה נזקפה עינו ונתקלה בדמותה של נערה.
גזוזת שער זהוב היתה והילוכה כאשר תלכנה נערות במלאת שנותיהן – ניע ירך קלה ושליחת רגל, חום תנועה בגוף ובגפיו וניד חינני בראש… ונתפשטה מעל עמנואל גלילי עגמומיתו, זו העגמומית שבגיל ובנסיבות, אף ניחש בחוש שישי: היא שכתבה את האיגרת ובידה רשמה את שמו. נתחמם משום־מה לבו ואמר בקול:
– היא שכתבה. לא כן?
– היא היא.. – נענה לו חברו־יריבו מן העבר והחיוך על פיו – זיווה בתי.
– היא, איפוא, שקראה בשמי פשוט – עמנואל – כמו הכירה אותי מכבר. – הוסיף גלילי בתמיהה.
והנערה זיווה – האם הרגישה במדובר בה, כי רגלה שולחה ביתר מתיחות ומאלכסון עינה גונב שמץ של ערמה, אף האירה את פניה שהסמיקו, כמכרה ומודעה מכבר? – – נתפייס עמנואל גלילי התפייסות גמורה לכל הסובב בשעה זו, כמו לבשה הנערה בעיניו דמות – דמות־נעורים נשכחה ונלבבה, ששפעה אור גם על שתילים ונבטים ואצלה עליהם טעם של קיום… דמות – והיא מרכז לחבר העובדים והעובדות השפופים בחום על כרעיהם, מעפרים בעפר ולשים בזבל, מהדקים וכובשים ערוגות־ערוגות לזרעונים קטנים של אורן ואלון וברוש.
– אני נמצא איפוא ביער. – אמר לבסוף בנעימה רכה.
– כן, בעבודה הנעשית למען חידושו של יער, תחייתו. – אישר גם חברו־יריבו מן העבר בצמצום־דברים ותמך את שתי ידיו במתניו.
ראה אותה שעה עמנואל גלילי בעיני רוחו את אשר לא הבחין כל הימים, מדי נסעו או עברו בארץ. שיחי־בר נטושים בחורש, שיחי חרוב וזית ואלון – – עת יוריקו בדיהם וענפיהם, גרגריהם ואגוזיהם, במלא אותם האביב את לשדיו… או עת ישובו וייגלדו כגלד, בהיצמדם בקיץ לאדמה, שליחותה אוזלת מבקיעיה בחום השמש הלוהט… את גומות הנטעים ראה למידרגיהם על צלעות ההרים החשופים, והם המחיטו מחטים, התכסו במעטה של אורן רך. – ראה בדמיונו את המראה הזה שבהחייאת הר חשוף ובחידוש היער הגדל בתה ואמר בקול: – אני נכון לעזור לכם באשר אוכל.
וחייך חברו־יריבו מן העבר אותו חיוך שבפה קמוץ, אשר שיווה גם לו מראה של עץ היער החרב. הצטחק בחריקה כחריקת ענף ברוח, והחל מסביר לו, לעמנואל גלילי, מה העבודה הזאת כולה ואת פרטיה: דליקות נופלות ביער ומזיקים מחבלים שבו, מחלות ונגעים שבעץ־הבר ופורענות הצפוייה לו מהטבע. סירגל לו בסרגל טבלאות עצים למספריהם. מנה לו נטעים, חזר ושינן לו בחיוך – דאלברג’יה ופינוס, אלון ואקאליפט, משקעי המים שבהר ואשר בעמק, בצפון ובנגב החרב. סיים באמרו פשוטות:
– עמנואל, הריני מניח לך את כל הנתונים האלה ואתה עשה וכתוב. בתי תהיה לך לעזר בכל שתצטרך לעבודה הזאת.
בכל הפשטות שבדבר נרתע עמנואל לשמע מליו האחרונות.. בתו – הנערה – וכיצד יפקיד אב בידיו בת על רעידתה ועלומיה, רטט שבאבריה הגמישים? – – האם לא יבגוד באמון הזה ולא תפול ביניהם בשניה, סערה גדולה מקודמתה – ולא בשל אהבה של נעורים, כי בשל נערה שהיא בשר מבשרו ועצם מעצמו? – – אך ספקות אלו, כנצנצם כן דעכו, כי ניגשה הנערה עצמה באותו אומץ־עלומים העשוי בלי־חת, הציגה את עצמה ואמרה בפיה:
– עמנואל, הנני לעזור לך, כי אבא כבר אמר…
התרחקה מעל שניהם דמות האב, הלוך ופסוע שוב לעבודתו תוך חיוך־פרידה, ועמנואל נשאר יושב פנים־אל־פנים עם הנערה… היא מכירה אותו, אך היודעת היא את שהיה – – ושמא אינה יודעת מאום והוא אינו לגבי דידה אלא עמנואל גלילי, שנקרא לבוא ולכתוב למענם על עצים ועל יערות שנטע אביה, על דירוגים שידרג בין ההרים ושאר פרטי צומח שנתחנכה עליהם מילדות ונעשו לגבי דידה שיגרה? – –
– אנסה. – אמר לבסוף – אף שידיעתי ביער אינה מרובה מידיעתי על הקוטב הצפוני. בכוחות משותפים ננסה לעשות, את תעזרי ואני אכתוב.
– גם אנו איננו יודעים הרבה יותר. – צחקה וראשה הזהוב נרכן מיד על גבי הניר, אך פיה שחייך ועינה שהציצה בו מאלכסון גרמו לעמנואל גלילי לחשוב, לא רק על עבודה אלא בזו שלפניו, חושיה ותעלומותיה…
…היה מזקיף והולך עמנואל גלילי, אותה שעה, בלי דעת, ממלא חזהו ופולט מפיו מלים כמעין. לא הרגיש בו, כיצד ומתי נתחוורו לו הדברים, אך הללו נבעו ברורים מבין טבלאות של מספרים ורשומות שמותיהם הזרים של עצים לזניהם ומיניהם. קרא דאלברג’יה והביט בנערה, לאמור: כמוך כאותה דאלברג’יה, שאינני יודע עליה ולא כלום… השמיע – ברוש – והעיף מבט אל הנערה כאומר בקול: כמוך כאותו ברוש שראשו מיתמר ועולה זקוף ומתולתל… הגיע תורו של אורן וחשב: הרי זה האורן על אוושת מחטיו ברוח, שמרגיעה היא לב סוער ומשכיחה חיים על תקופותיהם – כמוהו מרגיעה גם את – –
–הגד בבקשה, עמנואל. – הפליא אותו קול הנערה השפופה אצלו על גבי הנייר – האמנם כן היה גם אז, לפני שלושים שנה? – –
הופתע ונרתע גם יחד לקול דבריה: לפני שלושים שנה… אין זאת כי ידעה דבר… שמץ דבר גונב אליה, ואפשר מפי אביה, על נחל וסלעי־מגור ועל מידת יריבות עד לקנאה אוכלת – הו, בושה! – – ואם אינה יודעת, מה טעם לשאלה זו, בשתי עשרות שנותיה היפות לאין־ערוך מכל שהיה לפני שלושים שנה? – – עשרים שנותיה! – והן כאותם עלומים החוזרים תמיד אך נאים משהיו.. כאותו אביב החוזר ומתחדש נאה משהיה.. כבוקר העולה וכוחו נאה משנה, להנביט להצמיח ולהבשיל –
– נערה, מדוע תשאלי? – שאל והביט חדות לתוך עיניה.
– סקרנות.. – השיבה וקמה ממקומה – כי די לעבוד כעת ונלך לשתות קפה. ואז אשוב לשאול את שאלותי.
– ילדה.. ואני שתיתי.. לשם מה הטורח הזה עליך? – – קם מהוסס, דחה בחצי־הפה והלך אחריה, אף שהרגיש כי אינו נוהג, כנהוג עם בת חבר־יריב, אלא כגבר בעלמה.
בת.. נערה.. וכי מי אמר, כי בכתפיים אלו שלפניו שוכנת בת או בנטיית ראשה נערה שוכנת? – – אשה היא, סקרנית ותאבה לדעת את שהיה ועלול לחזור תמיד!.. בתו של חבר – אך כבר הוגד לו כי דם עם זר נמסך בה, דמה של זו אשר אביה נשא לו לאשה בארץ נכריה. לימים, נמסכו בה ריחות יער.. גדלה עם רחש של שתילים ונבטים חיים.. עלים ומחטים הוריקו לעיניה.. הללו טיפחו אותה להיות תמירה כגזעיהם וגמישה כענפיהם, נוחה לרגוז ונוחה לרצות כמוהם עם תמורות השנה לתקופותיה.
– הוא שאמרתי: בת יער! – השמיע לה לפתע והסמיק כי דיבר בלשון בה בחר בבחורותיו עם נערות.
והיא לא צחקה או לגלגה לו, כי בגנדרנות נהגה אותו בדרך, כמו היה מעתה אורחה ולא נקרא לעבודה מעיקרה. העלתה אותו במרפסת וחלצה את נעליה. יחפת־רגל שוב לא נשמעה צעדתה בפנים החדרים המצוננים, מדי היותה הולכת וחוזרת לערוך את הכלים. ועמנואל גלילי יושב בכורסה בצל קורת־הבית, כשכלב הרים ראשו ומוריד אותו בזעף אל מירבצו על הרצפה. לא ראה עמנואל בכלים הנערכים ובמוכן בהם לשתות ולאכול, כי הצית מקטרת, שרוי בקסם של חידה: שוב שביל־נעורים והם יפים משהיו… נערה יחפת־רגל למענו טורחת בקלות, כרואה למסתרי לבו…
– ובכן… הסביר פניו, בשבתו נכחה אל השולחן והקפה לפניהם – מה, למשל, את תאבה לדעת?
– אני שואלת כיצד הייתם אתם ומה המעשים שעשיתם, מה היו רגשותיכם ומחשבותיכם אז?
“היא מאום אינה יודעת”… נרגע עמנואל והיתה לו רווחה.
– אמנם אבא יספר לפעמים על דא והא. – המשיכה בעקימת־פה – אך הוא אומר, שהכל היה יפה וטוב – מבזמננו.
– אל תאמיני. – צחק עמנואל גלילי כטוב לבו עליו, אף שנקפו רגש שמא הוא גורר את הנערה אל שבילי־ידע שלא נועדו עוד בשבילה.
– אף־על־פי־כן אמור: כיצד היה פלוני.. ומה היה טיבו של אלמוני… ואתה, הרי כותב הנך, מדוע לא תגיד מה היה טיבה של חברותכם?
נגעה בנקודת־תורפה – מדעת או באקראי או שמא בכוחה של ערמה נשיית? – תמה עמנואל: הרי זה הפח, בו יילכד תמיד על נקלה־ הוא כותב – ואילו זולתו לא ניחן במתת הזאת – משום כך גזירה היא, כי חכם מכל אחר… אין לו אלא לחרוץ משפט על זולתו, להעביר אותם אחד־אחד תחת שבט בקורתו ונמצא כי הוא טוב ומעולה מכל… כן החל דובר אף שידע כי חטוא יחטא לנערה… ודאי בחור לה אשר תאהב.. הרי ספרים בזה, מאפרה, ושאר דברים המציינים מציאותו של איש. שיסע את עצמו ואמר בעצב:
– ראי, כי אין לי לספר על זולתי אלא על עצמי בלבד. ואני מטבעי שוגה בעלומים כי נחוצים הם לי, כירק העצים הללו שמחדש הוא נוף שממה.
– הנח לעצים. – מיחתה מיד – כי באנשים חיים אני רוצה לדבר עמך, כיצד גדלתם ומה הנסיונות שהתנסיתם בחייכם.
עיין בדברים שאמרה ועל ראשה הגזוז הציץ, לתוך עיניה התבונן, כי לשמחה גדולה היתה לו קרבתה וזיקתה אליו מילאה אותו חדווה. – אך במה יקיים את הגשר ביניהם לבל ימוט? – ינהג בה כנהוג באשה שווה לו תוך החלטה כמוסה, שהאשה – אין לגביה גיל.
– היה לי הקפה שלך כמשיב נפש. – השמיע וקם ממושבו.
– ויבוסם לך. – ענתה בקורת־רוח מרובה, כשחזרה ונעלה את נעליה לרגליה.
– היתה לי קורת־ביתך כשעת מרגוע לעייף ביום שרב. – נשא את משלו בהנאה.
– כאן הצילה מרובה תמיד. – השתבחה פשוט כעקרת־בית מנוסה.
– היה לי כל המראה הזה ממדרגות הבית – הוסיף – למן המדשאה הירוקה והרעננה, עד לערוגות של רבבות השתילים והנבטים ועד מחוץ לשער־הכניסה אל עבר החולות המזדקרות ממערב – היה לי כל המראה הזה כחדש, אשר לא הבחנתי בו מדי עברי בדרך.
– כן.. זה המראה ממקום נוונו. – הקשיבה ברצון, כמו דיבר אך בה.
– ועתה אין לנו אלא לחזור לעבודה אשר לשמה נקראתי. – סיים בשמץ קונדסות.
– אה, העבודה.. – הניעה בראשה לעצמה ולו גם יחד, כשותפה עמו לאיזה סוד.
ובמועד נכון חזרו, כי אנשים חיכו מכבר – הללו בגליונותיהם והללו בשאלותיהם. בחור שחור־עיניים בא ואמר: זיווה, אם יבקשו שתילים, תאמרי כי אין… ואחד צלצל מרחוק בטליפון – כי נחוצים לו בלי דיחוי אלפי שתילים… פלוני נגש, כי מכתב דחוף לו בדבר צפרי־היער, הניידות הללו, שרובי־ציד החלו משמידים בהן לרוב. ואלמוני השמיע: אה, האילה בנגב הולכת וכלה וסכנה שתימחה מעל הארץ, אם לא יגן עליה חוק…
באחת המה סביב טבע־הבר של רחבי הארץ, על שתילים שהוא צריך לחידושו, וציפרים שהוא משכן בנודן ממרחקים… באחת התעוררו היער הקדום אשר שרד והיער שניטע מקרוב, לבקש על חי־הבר שלא יכלה, כאשר היה בהם ונרשם בספרים הקדומים…. והנערה אצה ועונה בטליפון: אני אמסור.. ולבעל השתילים אמרה: אני ארשום.. הניעה ראשה כמהרהרת שמא שכחה דבר ושבה שפופה אל עמנואל לעשות בעבודה שהחלו בה.
– הדאלברג’יה והאורן.. – הכתיב עמנואל בנעימה בטוחה כמו גס לבו בעצים הללו – רבבות מהם נפיץ בהר.. בחולות חיפשנו אחר האשל.. במקומות המים נמצא נאה האקאליפט.. אם פה עלה יפה העץ הרי שם שולחה בו שן התן.. בבלוטים של האלון כרסם ובזרעים זללו הנברנים. מלחמה קשה היתה לנו ובעמלנו הצלנו את “היש” – מהאש, מהדליקה המתפשטת… בשיטה ובידע אנו נלחמים על קיום היער..
הפכו לו הדברים למעין שירה המתדובבת מאליה, בלא שתהא צריכה לנתונים או למספרים. אך לניע יד וראש של הנערה היושבת לפניו צריכה היא – והמראות עולים מאליהם: עמל עובדים וחית־הבר… מלחמתם של שרשי שתילים רכים עם תשתית הקרקע עד שזוכים הם להיות עצים.. עמל שמעזקים בו מידרגים וברווחים החשופים שותלים־זורעים – שתילים.. נבטים.. זריעים.. דאלברג’יה ואורן, ברוש ואשל יצמחו יחדיו – –
– כיצד התקדמה העבודה? – שיסעה אותו שאלת אבי הנערה, שעמד עליהם מאחור והחיוך על פיו, חיוך העץ תוך קמט של עמל, חיוך העשוי ליהפך לזעף.
– בעזרת בתך התקדמה יפה. – התאושש עמנואל להשיב נכוחה.
– בתי? – התפשט החיוך משנה על שפתי החבר־היריב מן העבר, ולא נודע אם קיבל בקורת־רוח את שנאמר או שמא פליטת־פה היא שנחשדה עליו בקלותה.
– היום פעלנו די ומוסר־כליות מציק לי. – הוסיף עמנואל באותו חופש הדיבור המחפה תמיד על מבוכה – העבדתי את הנערה עבודת־פרך, אף הטרחתיה להשקות אותי קפה. ליום הזה חסל איפוא ועוד נמשיך בעבודה למחרת. לא כן? –
הנערה קמה והלכה, אף עמנואל גלילי אסף את תיקו ללכת. בלווית חברו־יריבו יצא בשדרה הצעירה בעד שער־הכניסה והרגשה לו, כמו נפרק נטל מעליו. לא אפר של יקוד־קנאה אף לא משקע טינה על שהיה, אלא הכרת פיוס צלולה – עם שהיה עם שישנו ועם שעתיד לבוא.
– לעת־עתה היה שלום ואשוב כאשר הבטחתי. – אמר בחלוף המכוניות לנגד עיניהם בכביש.
– עשה ותברכך נפשי. – השיב גם החבר לאות־פרידה ושוב חייך כאותו עץ, אשר אין מאום מאחורי אוושה שלו, אלא אוושה בלבד.
ונשאר עמנואל עומד, ממתין למכונה שתקחנו. שער הכניסה ניצב נכחו כפתח לגן מודע ובו מרחוק נערה עומדת מעל לשתילים ונבטים ואין עמה מאום, מלבד ניע כתפיה הרכות, עוז ותום של עלומיה; אך עוד דבר עמה שהעניקה לו לעמנואל: פיוס העניקה לו שלא־מדעת – וחידוש הרטט שנשכח כלפי עתיד. – “והפיוס עם העבר אינו אלא ברק־קרן לעתיד”. – נשא משום־מה את משלו כלפי השתילים העתידים לגדול כעבור עשרות שנים ליער, עם הזדמן הרכב ונסע.
– – “בת היער” – עדיין חזרה שם הנערה המהורהרת על השם אשר קורא לה, צחקה בהרגשה בשלה, כי גבר קשיש ממנה דיבר אליה, כדברים שהיה אומר לפני שלושים שנה באזני חברתו – ח–ח–
שם עמדה איפוא וראתה בשניים שהלכו – לגבי דידה לא אב ויריבו הלכו אלא תמונה בהירה משלושים שנה שלא ידעה. – –
סיפורו של פורש
מאתעבר הדני
יותר משקרא חיים אלוני את תוכנו של הטופס הקטן הפתוח לפניו, יותר עמד על משמעותו וזכר מיד כי עליו להתאושש ולהעמיד פנים שלא אירע ולא כלום. בראש לכל הדבר היה נחוץ לגבי העוברים־והשבים על פני חדרו ומציצים אליו, אם בעד לחלון ואם בעד לדלת. עוברים הצעירים השאפתנים העובדים בזה, אצות הנשים החרוצות, שעבודתן בריצה וטרידה כמו דחקה להן שעתן תמיד; תאבי־שיחה מבין הקשישים והמתונים יותר התנהלו כאן לאיטם: – כל אלה, למרות אדישותם בימי המעשה, עינם חדה להבחין מיד בשינוי קל שבקלים שחל סביבם או פגע בזולתם.
על אחת כמה וכמה היה צריך להיזהר, שעה שיצא מחוץ לחדר ונתקל בעובדי־החוץ – הללו המשקים את המדשאות, מנכשים ומעשבים וגוזמים את השיחים. אמנם נוחים וממוזגים הם עובדים אלה, מברכים לשלום תמיד, שואלים ומאחלים בריות־גוף יום־יום מלב שלם – אך דווקא משום כך הם הטעונים זהירות. כאנשי עבודת־כפיים טבועה בהם דאגת היום לפרנסת מחר, ומשום כך ודאי לו, לחיים אלוני, כי בעיניהם תובלע דאגה מהולה באיחולים טובים, לאמור: נו, אין דבר… פרישה בשעה טובה… העיקר הבריאות.
קשה לאין־ערוך עלולה להיות פגיעתם של עובדי השירותים, הללו שאינם עושים אף מעשה קל שבקלים לנוחותך, בלי שתבוא הזמנה על טופס מיוחד – אם תיקון תקע חשמלי בחדר ואם חיזוק של בורג במדף הארון. מסתבר, כי הרשות הממונה עליהם אימנה אותם בכך ומשום כך פוטרים הם בצמצום־לשון, שנעשה להם הרגל ונראה לעתים כגסות, את זה שנזקק להם: נו, תקע נשבר… חלון אינו נסגר… התנור אינו כתיקנו… – תכתוב הזמנה. ומיד עוברים הם ממך והלאה, כמו אינך קיים עוד לגבי דידם. כן לגבי עובדים סדירים וכל שכן, כאשר ירגישו בחושם, כי הנך עומד לחדול להיות, שאז הנך נחשב בעיניהם מתחילה בטל ומבוטל.
ומכאן והלאה – בשבילים הנהירים לו עם המדרכות עד למזנון, שם הומה ושוקק, יוצא ונכנס ההמון העובד. הללו מסיבים בחטיפה ליד השולחנות של המזנון, אחד בעוגה ואחד בארוחה קלה, מייעדים שיחה עם מתי־סודם אגב אכילה ואין דעתם נתונה מעיקרה על זולתם. התעלמותם של אלה, הכורכים עיסוק באכילה קלה גם מחוץ לשולחן עבודתם, קשה מכל פגיעה במישרים, כי לכתחילה ישיבתם אומרת: אנו ממשיכים כל שעה בסדר־היום שלנו ואין אנו פנויים לענינים שהם חורגים מן המסגרת…
כל אלה מביא איפוא חיים אלוני בחשבון צלול תוך הרהור־חתף, אך מיד נזכר בפרט נוסף, שהיה מסתתר1 אולי מרוב הרגל בתת־תודעה שלו: – אם בני־אדם חיים כך שיש להיזהר מהם – על אחת כמה הכלים והאבזרים הללו, שהם נעשים בני־לווי קבועים ליום־העבודה – ארון־הספרים, מדף הכוננית, הנייר, עט־המילוי, הטלפון – ואחרון־אחרון העין האדמומית המנצנצת מאי־שם והיא של המכשיר החדש שקנה לו מקום־כבוד בעבודה, כאחד רואה ואינו־נראה, שומע ואינו־נשמע – אותו מחשב־גולם אלקטרוני. זה – ודאי לו לחיים אלוני, – כי אינו צריך מעיקרו לבחון כליות־ולב כדי לעמוד על האמת, אף אינו זקוק לכך כי תגלה לו, שהרי מיניה־וביה יניע את מצבר החוטים החשמליים שבחובו ויאמר בפשטות אף בלי שיתבקש לכך: מה הענין… אילו העמדת לרשותי בעוד מועד את הנתונים האחדים, הייתי קובע לך עוד לפני בואך הלום את יום עבודתך ויום צאתך וזכויותיך – והיית יודע הכל מראש, ללא הפתעה שהיא – וחסל.
לנוכח כל השיקולים האלה מרגיש חיים אלוני, כי מוטב לקום, לשלשל את הטופס לכיסו ולצאת חרש בלי להתקל בחורשי טוב ורע גם יחד, ובעיקר כדי להתחמק מעינו האדמומית של המכשיר, שאינו צריך לך כדי לגלות את צפוניך, מה גם שמכשיר זה מתחילת בואו כבר בישר למעשה את המיפנה הגדול שחל בין תפיסת יום־אתמול לתפיסת יום־המחר. – ואם גם חיים אלוני למד לרוץ עם החידושים בעבודה של עידן זה – חידושי מושגים ומונחים, שיטות ואמצעים – הרי לגבי מכשיר דנן חש, כי כאן כלה ונחרצה: אין המכשיר החשמלי עוד בגדר השגה לדור חולף, בדומה לטיל־החלל או הטיסה סביב לירח, אשר מספרים בהם אך אין מתכוונים כלל להתנסות בהם ומניחים מראש, כי הם נחלתם של דורות יבואו –
ואמנם חיים אלוני קם ובפנים לבו שמח כי אין הטלפון דורש לו, הנייר הלבן אינו נזקק לו, אף עט־המילוי אינו קופץ מנרתיקו, ובשחקה קלה על פיו, כמתוכנן, הוא מעמיד פנים צהובות כלפי עוברים־ושבים, כאחד שהוא שוחר טוב ביום זה שבחייו לכל באי־עולם. ולא עוד אלא מזדרז הוא קודם שישאלו אותו לחדשה שנהיתה, ונוטל עוקצה של הפתעה כדי שלא ישמש נושא לסקרנות חדה, שהיא בטבע הבריות.
– נו… – משמיע הוא כלאחר־יד ־– הנה גם יומי הגיע ואני פורש.
– משמע, אמת היא השמועה אשר שמענו. – מחזירים אנשי־שיחו ומאמתים את הכלל שאין לך חדשה שאינה עושה כנפיים ואין לך קול שהציפור אינה מוליכה אותו, כי אין נסתר ונעלם מן הבריות.
– ומה הפלא בדבר… – מניח הוא את דעתם ומפשט את העובדה בפנים מאירות – חוק הוא חוק וגיל הוא גיל, ואין אדם רשאי לדחות זכות שבאה לו בעוד מועד.
– ואיך אתה מרגיש, חיים אלוני, במצב דק ועדין זה? – אינם מסתפקים אבשי־שיחו בפשטנותו אלא סקרנים לרדת לעומקו של ענין.
– כיצד ירגיש אדם שהוא, למשל, נופל… – משיב הוא בשאלה על שאלתם ונהנה כביכול הנאה מרובה, להרחיב את הדיבור על כך – ואמשיל לכם משל באדם שאירעה לו תאונה ברכב… נו, הרכב התהפך אך הנוסע קם… ממשש אברי גופו… הכל כשורה ופועל כהלכה – היד… הרגל….מה אומר אותו אדם? ברוך גומל חסדים טובים וגומר – –
– ח־ח – נהנים אנשי־שיחו ויודעי־תורה שבהם מוסיפים: מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה – –
והכל מזדרזים משום־מה להיפטר ממנו באיחול ובחיוך, כאשמים או חוששים להתחייב יתר על המידה בהשתתפותם בגורלו. אף־על־פי־כן חיים אלוני ממשיך בהילוכו ולא עוד אלא מסתכל בדברים, אשר בימים כסדרם אין אתה נזקק להם אלא בהיסח־הדעת: משל, מגדל השעון הגבוה שהוא סובב ומורה למרחוק את שעת־היום – – ומכאן למעשי בנייה מתוקנים וחדישים סביב, אשר רובם־ככולם באו לעולם כדי לפרנס את עובדיו בנוחות־יתר. שוב לא ביתנים של מה־בכך או קומות שניות ושלישיות אלא גורדי־שחקים בזעיר־אנפין, המכריזים ואומרים כי צרים גם הם מהכיל את הלחץ הגובר. ובעוד לחץ זה גובר סביב עם שורת המכוניות החנויות עד שוב אליהן בעליהן – מתחייך חיים אלוני ומרים ראשו כלפי כיפת השמים, כאומר: עכשיו ששעתי פנוייה, הרי כל־כולי שייך לעולם זה והוא שייך לי – עלינו לחיות איפוא בשלום מכאן ואילך, כי זה סוף־סוף יעודו העיקרי של האדם, אשר רבונו יצר אותו ישר ולא יבקש חשבונות רבים – –
– מר חיים אלוני… – מפירה את הרהורו חברה עובדת מהעסקניות החרוצות, ואינה שועה אל השתיקה שהיה שרוי בה כמרחף ברומו של עולם, אלא כובשת אותו מיד במרצה היומיומי, כמו היה בידה כלי־משחק – נו, שמעתי… וברוך־השם… והכל יפה וטוב… והריני מזמינה אותך לחוג את החדשה על כוס קפה ושיחת־חולין.
לא הופתע חיים אלוני ממשאלה לבבית זו, אשר לוותה במבט עליז של אשת־חיל עצמאית, שהיא רגילה לזרוק ביד שמאלה מעבר לכתף ימינה קשיים ומכשולים שבחיי יומיום. ממה הופתע? – מקולה החם ומלבה הפתוח, אשר בין ירצה ובין לא ירצה, יגררו אותו לחילופי־דברים כיצד ומה ירגיש בשעה כגון זו – – ומה בדעתו לעשות בסדר־יומו העצמאי, ללא חובות וממונים ותפקיד מוגדר – – כי מה יאמר ומה יגיד לה? – והוא עצמו מסך ירד על עיניו, אשר מאחוריו כלא־היה ולא־כלום, ומלפניו משהו שהוא בחינת חסד משמים… הלך איפוא בצידה, כשהיא עצמה רהוטה ועסקנית, בוחרת בשולחן ומזמינה את הקפה, שואלת לעוגה, עד שנחה דעתה והיא מתיישבת ומגוללת בשמחה את פרשת־היום המעסיקה אותה.
– הנה טוב לך שאתה פורש, אך אנו צריכים להמשיך – מה לעשות… – משפיעה היא עליו טובה בעיניים צוחקות – ילדים גדלים ומתבגרים ואין להתפנות מהם, כל עוד צרכיהם המרובים עלינו… עבודת־החוץ גם היא תובעת את האדם כולו כאותה מכונה ואין מספיקים לחשוב, אף שיש ואתה רוצה לחשוב מעט על דא והא ולהסיח את הדעת מפרטי יומיום – ומה לעשות… – כן היא מסיימת בעין עליזה, כמו גמרה מכבר לקבל עליה את הדין של כל אשר נגזר מבראשית על האדם לשאת בימי חלדו.
– יפה… – פוטר חיים אלוני בלשון נוחה, כמשתתף בשיחה שעה שהרהוריו מכאן והלאה – אף שאני מבין כי זה קשה לאשה יותר מאשר לגבר… אולי זו מעיקרה שאלתה של אשה עובדת בזמננו, שהיא לוקחת חלק בשווה בפרנסת המשפחה ובאחריות לשלומה – המ… המ…
– זהו… ומכאן הבעיות… – משחקת בעיניה בת־שיחו כמספרת במעשים משעשעים כשלעצמם – אף זו צרה, שלעולם אינך מספיקה לחשוב על דבר מסויים עד הקצה… משל, לעבודת־בית, שאת גוזרת ותופרת עד שתבואי לכלל גמירה – מה לכאורה פשוט מכן? – – אך הנה קופץ עליך רוגזה של ארוחת־היום – וכיוון שזו נפתרת והכל שבעים ברוך־השם – מיד את מתחילה לעשות חשבון – חשבון היום מתחילה ועד סוף: האם שעות היום תספקנה… האם מעות החודש מספיקות… אפשר שמוציאה את יתר או אולי את מחסרת… מנסה הנך לכלכל איפוא את כל השאלות האלה בעפרון על גבי הנייר ולפתע את זורקת ואומרת: מה טעם בדבר והכול יוצא הפוך – – או שמא חש הנך ברע, מר חיים אלוני, כי חוורו פניך? – מפסיקה היא לפתע את השיחה.
– לא… לא… – משתדל גם חיים אלוני לפטור את עצמו ברוח שיחתה – לא היה זה אלא פרכוס קל… באיבר זה משמאל שמכנים לו לב… נו, ואת יודעת כי אדם בסוף־דבר איננו מכונה – גולם, אף לא אביזר טכני של שולחן־העבודה – ח־ח ובכן פרכוס כלשהו והנה עובר – –
– ועכשיו עבר ואיננו? – בחנה אותו ונרגעה.
– מה השאלה… תודה ואין סיבה לדאגה… אף היה מעניין מאוד לשמוע כיצד הוכחת דבר והיפוכו, מעשה יומיום שתחילתו חשבון וסופו חשבון – אך משום־מה הנך רוגזת וזורקת נייר ועפרון כאחד, כי הכל יצא הפוך – –
– ומה לעשות? – חזרה בת־שיחו לצחק בעיניה החמות, כמצפה לעצתו – האם לשמוח או להצטער… או מוטב שלא לחשוב – וחסל?
– יפה אמרת… – נאחז גם חיים אלוני בדבריה בשמחה – מוטב שלא לחשוב ולהמשיך לגזור לתפור ולבשל –
– ומה יצא מזה? – תלתה בו בת־שיחו את מבטה, בלי לצפות לתשובה, כי היא מתאוששת לשוב ולהזכיר בנעימה מעשית – עתה הגיעה שעתי לחזור לעבודה וה“הזמנה” היתה הפעם משלי.
– ניחא… – קם גם הוא וגומל לה בחיוך. – ואשר ליוצא מזה, הרי אנו נפרדים כי שעתך דחוקה ומסתבר, כי בכך נולד ומסתיים סיפורו של אחד פורש – ח־ח־ –
ובפנותו לדרכו נדמה לחיים אלוני כי הוא מיטיב כעת לראות עצים בשלכתם, שמים בהבטחה הצפונה בהם למי החורף הממשמש ובא, ובדוכיפת אשר משום־מה עקרה לאחרונה עם בן־זוגה מבין שיחים, וציצית ראשה שוב אינה מזדקרת אלא לעיתים נדירות, בניקור פה וניקור שם – –
-
“מססתתר” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.