רקע
שבתי טבת
היכן ארון

קראו לו ארון.

היתה לו שריקה מצוינת. כאילו זעקה בשמו של האדם אליו נשלחה. בשמעך את השריקה של ארון אתה רוצה לשאול אותו, איך ידעת שקוראים לי יוליוש. השריקה של ארון לא החטיאה מעולם.

בדרך הביתה מבית־הספר ראינו עגלה רתומה לסוס, מתנהלת בחופזה ומשקשקת. העגלון האיץ בבהמתו בשוטו ובקולו. העגלה התרחקה.

ארון תקע את קמיצה ואת אצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה נמלטה מפיו זועקת כחיה פצועה. הוא היפנה את ראשו לצדדים ולאחור בעוית של בזק. שוב הביטו פניו נכחו בתום.

העגלון משך במושכות בכל כוחו. הסוס הזדקף על האחוריות. היצול חרק. באמצעו היה מהודק בחגורה במקום שנשבר פעם. הסוס חירחר וניסה להיטיב את הרסן בפיו. אחר־כך שחרר רגל אחורית ממשא ירכתיו ורק קצה הפרסה נגע ונח על הכביש. המתין לו.

קראתם לי? שאל העגלון.

אנחנו, מה פתאום? שאל ארון. לא צעקתם אלי רק הרגע – ברניצקי עמוד? שאל העגלון.

אנחנו? השתגענו? שאל ארון.

העגלון מדד אותו בחשד. עיניו של ארון הבריקו, תמיד, ורטטו על האישון, כעל ציר.

אתה שצעקת לי ברניצקי, אמר העגלון. הוא זעף מאד.

שמע נא, אם אתה רק רוצה שאקרא לאבא שלי, הנה הוא עובד כאן, במסגריה שבחצר ממול, שהוא יקטוף מעליך את אזניך הקלופות במלחצי־אש, אז אתה רק צריך להגיד לי. רק תגיד לי, אמר ארון. בכלל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.

העגלון היה צנום מאד. ידיו ופניו היו מכוכבות בבהרות שמש, בצורת פתיתי קוואקר חומים־ורודים. אוזניו היו קלופות ובשרן הנא חשוּף ובוער כלפיד. חוטמו חסה תחת רטיה של נייר־מלט ושפתיו היו בקועות. רטיה של נייר גם עליהן לא באה בחשבון, היתה מפריעה לו לעישון.

העגלון רוקן את ריאותיו מהעשן. ירה את הסיגריה למקום בו נושק הכביש למדרכה. התבונן שנית במסגריה ממול, מיצמץ בשפתיו לסוסו. העגלה התרחקה.

לשרוק לו עוד פעם? שאל ארון.

כבר לא כדאי, אמרתי לו.

ממרחק היפנה העגלון פניו כלפינו והחזירן.

בוא, נקנה לדר, אמר ארון.

על שפת הים סובבו הרוכלים והציעו לשתיה מי־עסיס צוננים בגביעי־נייר. מחיר הגביע היה חמש פרוטות, תעריפה. אבל בתעריפה יכולת לקנות, מה לא יכולת לקנות?

זה שגעון לקנות בתעריפה קצת מים עם עסיס, אמר ארון.

היה חם. השמש קפחה על הראש ונקבה בו חור, כאילו צורפו קרניה באמצעות עדשה. היה חם.

בתעריפה אפשר לקנות לדר לשנה שלימה, אמרתי.

ארון לא שמע.

ארון אמר, כמה זה עולה להם המי־עסיס? אולי חצי מיל העסיס והמים לא עולים כלום. הגביע עולה רבע מיל. יחד זה בקושי עולה להם מיל והם מרוויחים עלינו ארבעה מיל.

עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קרה בתעריפה, קרא הנער הרוכל. הסינר הלבן השתבש בין רגליו. ידו האחת מישמשה בכיס הגדול והרחב ששקע כשק מתחת לטבור, מכוֹבד המטבעות.

גבר בחליפה לבנה ואשה בשמלה צהובה קנו שני גביעים. הנער הרוכל עמד לפוש. הגבר והאשה שתו מהגביעים בקרבתו.

זה טוב? שאל ארון.

שניהם הפסיקו לשתות והביטו בארון. האשה היתה מאד מאופרת והזיעה חרצה אפיקים בפודרה שעל פניה. הגבר נראה צונן בחליפתו. בשערו זרקה שיבה.

מה טוב? שאל הגבר.

זה טוב אדון? שאל ארון והצביע על הגביע שבידי הגבר. ארון העביר את לשונו על שפתו העליונה.

האשה אמרה, מוריס! ועוד משהו בשפה זרה. הגבר אמר, פולה! ועוד משהו בשפה זרה. האשה אמרה מוריס! והגבר אמר פולה! הם שוחחו והביטו בארון.

ארון אמר, אבא ואמא שלי מתו. האנשים שאימצו אותי אף פעם לא נתנו לי תעריפה, ואפילו לא מיל. אף פעם בחיי לא שתיתי עסיס, ולא גזוז, ולא תמרינדי, ולא סוס, ולא צוף, ולא ברד למון.

השנים הביטו בו. השיחה ביניהם חדלה.

ארון אמר, פעם נתנו לי מיל, לקנות לי לדר, אבל הוא חטף ממני את המיל. ארון הצביע עלי.

אתה רוצה עסיס, ילד? שאל הגבר.

ארון אמר, האנשים שאימצו אותי יכעסו.

אין דבר, תשתה לך, הם לא ידעו, אמרה האשה.

ארון הצביע עלי ואמר, הוא יגיד להם.

אתה תגיד? שאלה אותי האשה.

אמרתי לא.

הנער הרוכל תקע קש־שתיה בחור שבמכסה של גביע. האיש מוריס שילם לנער הרוכל תעריפה ואז הושיט הרוכל את הגביע לארון. אגלי־קור נצנצו על דפנות הגביע. ארון אמר תודה. ארון לא שתה.

שתה, ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב את המשקה באיטיוּת. הוא נח קמעה.

אני אף פעם בחיים שלי לא שתיתי עסיס כזה, אמר ארון.

חיכינו שהשנים ילכו להם. אבל הם דוקא המתינו. הם רצו לראות איך ארון מכלה את השתיה. גם הנער הרוכל הביט בארון. ידו קישקשה במטבעות שבכיסו.

שתה ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב באיטיות. מבטיו לוכסנו כלפי. אני התקרבתי אליו. עמדתי קרוב לידו והיבּטתי בעיניו המושפלות.

אל תתן לילד הזה לשתות מהגביע, אמר האיש. הוא שלח בי מבט זועף.

אני לא אתן, אמר ארון.

שתה, ילד, שתה, אמרה האשה. גם היא רגזה עלי.

ארון כילה את השתיה ואמר תודה. לקחתי מידיו את הגביע. הגביע היה קל מאד ועדין, צונן. היה ריק. ריק לגמרי.

הנער הרוכל רקק למרחק והחל מתרחק, קורא בקול עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה.

שלום ילד, אמר האיש.

שלום ילד, אמרה האשה.

תודה גברת, תודה אדון, אמר ארון.

הם צעדו בחול הצהוב. האיש תמך במרפקה של האשה. שניהם הגביהו פסיעותיהם, כדי שהחול לא ימלא את נעליהם. לבסוף הגיעו אל המדרכה שהיתה עשויה לוחות עץ צרים. פסעו בצעד מהיר. עתה היו רחוקים.

לשרוק להם? שאל ארון.

לא כדאי, אמרתי.

ראית שלא הייתי יכול להשאיר לך כשהם הביטו עלי כל כך, אמר ארון.


חזרנו הביתה מבית־הספר. יש לך לדר? שאל ארון.

המורה החרים לי את כל הלדר בקלמר, אמרתי.

הנה, קח לדר, אמר ארון.

לעסנו את הלדר.

אבא ואמא שלך ישנים במיטה אחת? שאל ארון.

כן, אמרתי.

ארון לעס את הלדר. גם אבא ואמא של יקוב, אמר.

גם אבא ואמא של רובן, אמרתי.

כל העולם, אמר ארון. בוא נרד לביוב ונציץ למעלה?

אין לי חשק, אמרתי. מתלכלכים נורא.

רואים המון, אמר ארון. שלשום ישבתי עם נקדי עד שירד חושך. אל תשאל מה ראינו.

רובן סיפר מה שאתה ונקדי ראיתם, אמרתי.

אתה רוצה עוד לדר? שאל ארון. קח. אתה מאמין מה שרובן מספר על אבא ואמא שלו? שאל ארון.

אני לא מאמין על אבא ואמא שלי, אמרתי.

אני מאמין לכל מילה של רובן, אמר ארון.

לך אין אבא, אמרתי.

העגלה שוב חלפה על פנינו. הסוס היה כה צנום. צנום מתמיד. עמוד־השדרה שלו היה שקוע, כמו חבל כביסה. מתניו הזדקרו למעלה, כשני שיפודים. המתג נקשר בתיל אל הרסן. רפש וגללים דבקו אל כרסו המדובללת. העגלון נימנם על מושבו, או שנראה כמנמנם.

תראה, העגלה, אמרתי.

ארון תקע קמיצה ואצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה קלעה בתוף אזנו של העגלון כיריה. הוא נחרד, הזדקף ועצר בסוסו.

קראת לי? שאל העגלון.

אתה ברניצקי, כן? שאל ארון.

הרי קראת לי, אמר העגלון. מה אתה רוצה? הוא היה עצוב מאד.

איפה השגת סוס כזה? שאל ארון.

העגלון ניתר מעגלתו. ארון נשא רגלים וברח. העגלון רדף אחריו. הוא היה צנום וקל רגלים. ריצתו היתה טובה. אבל לא היה סיכוי להדביק את ארון. איש עוד לא זכה בתחרות מירוץ עם ארון.

הסוס השפיל ראשו וריחרח בזוית שבין המדרכה לכביש. שם נחו קני־קש זעירים. על צוארו, מתחת לסימלון, היו פצעים, תוצאה של חיכוך. העגלון חזר נושם ונושף. עלה, ישב ובמשיכה חזקה במושכות הרתיע את סוסו להילוך מהיר.

העגלה שיקשקה ושיקשקה. לאט לאט חזר העגלון לתנוחתו הקודמת. שוב נימנם על מושבו או נראה כמנמנם. העגלה הגיעה לקצה הרחוב. שם פנתה שמאלה. הסוס נעלם. עוד מעט וגם העגלון ועגלתו לא ייראו.

נעלמו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 43045 יצירות מאת 2370 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 18143 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!