רקע
שבתי טבת
אהבה לאחר השקיעה

כאשר נכנסו לרחובנו, ועיניהם תרות סביבם, כבר היו נעליהם מאובקות מאוד. נראה היה שעברו ברגליהם כברת דרך עד לבואם אלינו. הצורה בה היו חבוקים זה לזו הדגישה את עייפותם. חיבוקם היה מדולדל ותלוי, שריד אחרון של רצון עיקש להתגבר על אי־נוחיות, ולא ביטוי של חשק כנה, כפי שהיה בוודאי אך לפני שעה.

ארון ואני ידענו והכרנו היטב את הליכותיהם של הזוגות שעברו ברחובנו בשעת בין־הערביים ולאחריה, בדרכם אל הגן הקטן ואל בית־הקברות המוסלמי. הגן נקרא “גינת שמואל” או “גינת שמואל ברזדובקלובסקי” בפיו של המדייק. בדרך־כלל היו אלה זוגות של צעירים שאינם צריכים להחליף כוח ושידעו יפה את המעבר ברחובנו לשבילי הגן ולמשעולי בית־הקברות המוסלמי. המעבר היה פרצת־דרך חבויה, סמוך לחצרו של נודלמן.

תביט, אמר ארון. שעונים היינו אל הגדר.

הגבר תר בעיניו בקדחתנות. הוא לבש חולצה ירוקה, עניבה כחולה, מכנסי צמר עבים חומים, על אף הקיץ. את מעיל־החליפה החום החזיק בידו. בידו השניה חיבק את רעותו. פניו היו אדומים וקומתו מגודלת.

אני מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה לו רעותו.

תיכף, תיכף נמצא מקום לשבת, ברכה, אמר.

היינו אומרים, ארון ואני, שברכה היא אחותו של מרכוס, אילו לא ידענו מה מחפשות עיניהם ברחובנו. פניה היו אדומות וקומתה מגודלת. היא לבשה שמלה לבנה, נעלה נעלים חומות־לבנות ובידה החזיקה ארנק לבן גדול. לא היו צעירים, אלא מבוגרים.

כאשר עמדו מולנו ומבטם נפל עלינו ממרום, נוכחנו לדעת שקומתם היתה מגודלת לאין שיעור ממה שראינו קודם. בריאי־בשר היו ואולי משום כך הצטמצמה קומתם עם הריחוק.

ילד, אמר מרכוס, אולי אתה יודע איפה אפשר כאן לשבת ולנוח?

אתם בטח עייפים מאוד, אמר ארון ונעץ מבטו בנעליהן המאובקות.

כן, אנחנו רוצים לשבת ולנוח קצת, אמר מרכוס.

כן, אמר ארון, אבל מאיפה בא לנעליכם כל כך הרבה אבק?

בוא, אמרה ברכה למרכוס, נחזור. כבר מאוחר.

אתה יודע ילד איפה כאן הגן של זמואל? שאל מרכוס אותי.

זמואל? אמרתי. זמואל?

בוא, אני כבר מוכרחה לחזור, אמרה ברכה.

בטח שאני יודע איפה יש כאן מקום לשבת, אמר ארון.

את רואה, אמרתי לך, אמר מרכוס לברכה.

הלכנו יחד עד שבאנו אל הקיוסק של פרידמן. בראותו אותנו החל פרידמן להדיח את כוסותיו במים. ארון אמר לו שאין רצוננו הפעם בחמוץ־מתוק, אלא בספסל שלו. פרידמן, בלי לשאול, יצא מהקיוסק, הלך מאחוריו וחזר עם ספסל בידיו. ארון הציב את הספסל ליד הכותל המערבי של הקיוסק. בצד זה, אמר למרכוס, אין הרוח מנשבת ועל כן אל תחששו שהנעלים שלכם יתאבקו עוד יותר.

מרכוס לא שעה כלל אל ארון. הוא פנה במישרין אל פרידמן ושאל, אולי אתה יודע אדוני איפה כאן גן זמואל?

פרידמן הביט בי. אמרתי לו, גם אותי שאל קודם אם אני יודע איפה כאן גן זמואל.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

בוא כבר, אמרה ברכה, בוא מרכוס. אני מוכרחה ללכת. אני מוכרחה לחזור עוד הערב לפתח־תקוה.

למה אתם לא יושבים, אמרתם שאתם רוצים קצת לנוח? שאל ארון.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

למה אתם לא יושבים על הספסל? רציתם מקום לשבת ולנוח קצת, אמר ארון.

אני באמת מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה ברכה. היא ישבה על הספסל. פתחה את ארנקה הגדול. שלפה ממחטה ומחתה את הזיעה ממצחה. אולי אפשר לקבל כוס סודה? שאלה את פרידמן.

פרידמן מזג לה סודה כשהוא מעלה ומוריד, מרחיק ומקרב, את הכוס מפי ברז הסודה. ארון הגיש את הכוס לברכה שהודתה לו. אתה רוצה קצת, מרכוס? שאלה ברכה.

מרכוס כעס מאוד. הוא עמד בריחוק מהספסל ושפתיו קמוצות.

מה יש מרכוס? למה אתה כועס? שאלה ברכה.

מרכוס שתק.

מה אתה כועס עלי, בעד זה שאני שותה כוס סודה ויושבת, מרכוס? אני מתה מעייפות. איני יכולה לעמוד עוד על רגלי. מה אתה רוצה ממני, מרכוס? חוץ מזה אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה. את זה אתה יודע, מרכוס, אמרה ברכה.

כן, מרכוס, אמר ארון.

מרכוס שתק.

ארון נטל את הכוס הריקה מידה של ברכה והחזירה לפרידמן. ברכה פישפשה בארנקה הגדול ושלפה שני מיל. ארון נטל את המטבע והגישה לפרידמן. פרידמן הטילה על השיש הרטוב ואחר־כך אל קופסת־תה ריקה. נכון שתרשה לי פעם למזוג סודה? שאל ארון.

כשתהיה גדול, אמר פרידמן.

טוב, אמר מרכוס, בשפתים קפוצות. נלך. אם זה מה שאת רוצה, ואם זה מה שאת מבינה, אז נלך.

אתה יודע יפה מאוד שזה לא ככה, מרכוס, אמרה ברכה. אבל מה אני צריכה לעשות, לשבת כל הערב, עד שאהיה מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, על הספסל הזה, באמצע הרחוב?

אז נלך, אמר מרכוס. כל מה שהלכנו עד הנה יהיה לחינם. אבל כמו שאת רוצה. נלך.

זה לא אני תעיתי בכרם התאנים, אמרה ברכה.

טוב, שמעתי. נלך, אמר מרכוס.

וזה לא אשמתי שנכנסנו לתוך אבק. זה לא אשמתי, מרכוס, אמרה ברכה.

הרוח בכרם משיא המון אבק, נכון? שאל ארון.

נכון מרכוס? שאלתי.

אז למה לדבר כל כך הרבה. פשוט, קומי והלכנו, אמר מרכוס.

ברכה קמה מלוא קומתה. גבוהה היתה כמרכוס. היא יישרה את שמלתה במשיכה, סגרה את ארנקה והיתה מוכנה להליכה. ועוד אני אגיד לך, מרכוס, אני מפקפקת אם גינה כזאת בכלל קיימת, אמרה ברכה.

אין ספק שהיא קיימת, אמר מרכוס. אם היתה לך סבלנות היינו מוצאים אותה. אבל עכשיו קמת, אז בואי נלך מכאן.

הם הלכו בכיוון לרחוב הראשי.

אולי אתם מחפשים את גינת שמואל? שאל ארון.

השנים הסתובבו לאחור. מרכוס פסע אחת לעברו של ארון. פניו אורו, לא היה שום ספק בכך.

כן, כן, כן, אמר מרכוס נלהב. גינת זמואל, אייפה גינת זמואל?

איזה שמואל? שאל ארון.

מה זאת אומרת איזה זמואל? שאל מרכוס. גינת זמואל.

אבל איזה זמואל? זמואל מושקוביץ, זמואל רבינוביץ, זמואל ברזדובקלובסקי? איזה זמואל? שאל ארון.

לא אכפת לנו איזה זמואל, לא אכפת לנו כלל, ילד, אמר מרכוס.

אתם נורא ממהרים, אמר ארון.

אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

איפה גינת זמואל? שאל מרכוס.

אנחנו נראה לכם, אמר ארון.

הובלנו אותם בכיוון לכניסה הראשית לגינה, שמן הסתם ננעלה לפני שעתיים, כאשר הסתלקו אחרוני הילדים והתינוקות.

את רואה, אמר מרכוס, אמרתי לך שגינת זמואל זה כאן.

במידה שניתן לפניה האדומות להסמיק, הסמיקה. היא לחשה על אוזנו של מרכוס והוא היסה אותה והרגיע אותה בידו. הוא פנה אל ארון ואלי ואמר, פשוט אנחנו רוצים לשבת קצת ולנוח, זה הכל, ילדים.

כן, אמר ארון.

כן, אמרתי.

כמובן, שער הברזל הגבוה היה מוגף. מעליו ומעל הגדר נתמשך תיל דוקרני מסולסל. בשעה זו לא נכנסו אל הגינה דרך השער. כולם נכנסו דרך פרצת־הגדר, בחצר של נודלמן.

הנה השער, אמר ארון והצביע על השער המוגף.

סגור, אמר מרכוס נכזב.

סגור, אמרה ברכה.

ארון ניגש אל השער, טלטלו מעט, כאומר לבדוק את אמיתות דבריהם. השער מוגף, אמר להם.

ניגשתי אל השער וטלטלתיו. השער מוגף, אמרתי להם.

אולי כדאי לכם לחזור אל הספסל של פרידמן, אמר ארון.

מרכוס ניגש אל השער, טלטלו לכאן ולכאן. אולם השער היה מוגף. לא רק על בריח, אלא שהשומר כרך שרשרת עבה על זיזי הדלתות וחתמה במנעול כבד.

נעול ומוגף, אמר מרכוס.

אנחנו פשוט רוצים קצת לשבת ולנוח, ילדים, אמרה לנו ברכה.

אז אולי נחזור באמת על הספסל של פרידמן? שאל ארון.

למה? שאלתי.

שם נוכל לשבת קצת ולנוח, אמר ארון. אבל גם אפשר לעבור בקלות את הגדר.

המכנסים נקרעים, אמרתי.

לא אם נזהרים, אמר ארון.

אפילו אם נזהרים נקרעים, אמרתי.

אז מה נעשה? שאל ארון.

נחזור אל פרידמן, אמרתי.

טוב, אמר ארון.

אם אני לא אשב אני אתמוטט, אמרה ברכה.

חזרנו אל הקיוסק של פרידמן. פרידמן חזר והביא את הספסל והציבו בצד מערב. ברכה צנחה על הספסל.

בינתיים החשיך. זוגות חלפו ברגל קלה ונעלמו בחצרו של נודלמן. אולם הוא הרגיש בהם עד מהרה והפעיל את הממטרות בחצרו. אחר־כך יצא בעצמו אל החצר והתיז בצינור גומי על סביביו. לא היתה לצעירים ברירה והם הלכו לבית־הקברות המוסלמי.

אני מתערב אתך שאחמד יגרש אותם בנבּוט, אמר ארון.

כעבור שעה קלה חזרו הצעירים אבלים וחפויי ראש. אחמד השומר הפעיל את הנבוט, אמרתי.

הצעירים עמדו בזוגות, נרגשים, ליד הדלפק של פרידמן. שתו חמוץ־מתוק, סודה וצוף. נחכה, אמרו, עד שנודלמן יסגור את הממטרות וילך לישון. כן, אמרו, נחכה.

אני מוכרחה לחזור עכשיו לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

מתי נתראה עוד פעם? שאל מרכוס.

אולי בעוד שבועיים, כשיהיה לי ערב פנוי, אמרה ברכה.

הם נחו קמעה על הספסל של פרידמן. קמו והלכו, שוב חבוקים.

ארון ואני נשארנו ברחוב שעונים על הגדר. כאשר החשיך נשמע קולה של אמו ושמעתי גם את קולה של אמי. הלכנו הביתה.

כעבור ימים שאל אותי ארון, אתה זוכר את הדוּגשים ההם?

כן, אמרתי.

אתה יודע מה עשו? שאל

כן, אמרתי.

מה? שאל.

בכו, אמרתי.

איך ידעת? שאל ארון.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות