קראו לו ארון.

היתה לו שריקה מצוינת. כאילו זעקה בשמו של האדם אליו נשלחה. בשמעך את השריקה של ארון אתה רוצה לשאול אותו, איך ידעת שקוראים לי יוליוש. השריקה של ארון לא החטיאה מעולם.

בדרך הביתה מבית־הספר ראינו עגלה רתומה לסוס, מתנהלת בחופזה ומשקשקת. העגלון האיץ בבהמתו בשוטו ובקולו. העגלה התרחקה.

ארון תקע את קמיצה ואת אצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה נמלטה מפיו זועקת כחיה פצועה. הוא היפנה את ראשו לצדדים ולאחור בעוית של בזק. שוב הביטו פניו נכחו בתום.

העגלון משך במושכות בכל כוחו. הסוס הזדקף על האחוריות. היצול חרק. באמצעו היה מהודק בחגורה במקום שנשבר פעם. הסוס חירחר וניסה להיטיב את הרסן בפיו. אחר־כך שחרר רגל אחורית ממשא ירכתיו ורק קצה הפרסה נגע ונח על הכביש. המתין לו.

קראתם לי? שאל העגלון.

אנחנו, מה פתאום? שאל ארון. לא צעקתם אלי רק הרגע – ברניצקי עמוד? שאל העגלון.

אנחנו? השתגענו? שאל ארון.

העגלון מדד אותו בחשד. עיניו של ארון הבריקו, תמיד, ורטטו על האישון, כעל ציר.

אתה שצעקת לי ברניצקי, אמר העגלון. הוא זעף מאד.

שמע נא, אם אתה רק רוצה שאקרא לאבא שלי, הנה הוא עובד כאן, במסגריה שבחצר ממול, שהוא יקטוף מעליך את אזניך הקלופות במלחצי־אש, אז אתה רק צריך להגיד לי. רק תגיד לי, אמר ארון. בכלל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.

העגלון היה צנום מאד. ידיו ופניו היו מכוכבות בבהרות שמש, בצורת פתיתי קוואקר חומים־ורודים. אוזניו היו קלופות ובשרן הנא חשוּף ובוער כלפיד. חוטמו חסה תחת רטיה של נייר־מלט ושפתיו היו בקועות. רטיה של נייר גם עליהן לא באה בחשבון, היתה מפריעה לו לעישון.

העגלון רוקן את ריאותיו מהעשן. ירה את הסיגריה למקום בו נושק הכביש למדרכה. התבונן שנית במסגריה ממול, מיצמץ בשפתיו לסוסו. העגלה התרחקה.

לשרוק לו עוד פעם? שאל ארון.

כבר לא כדאי, אמרתי לו.

ממרחק היפנה העגלון פניו כלפינו והחזירן.

בוא, נקנה לדר, אמר ארון.

על שפת הים סובבו הרוכלים והציעו לשתיה מי־עסיס צוננים בגביעי־נייר. מחיר הגביע היה חמש פרוטות, תעריפה. אבל בתעריפה יכולת לקנות, מה לא יכולת לקנות?

זה שגעון לקנות בתעריפה קצת מים עם עסיס, אמר ארון.

היה חם. השמש קפחה על הראש ונקבה בו חור, כאילו צורפו קרניה באמצעות עדשה. היה חם.

בתעריפה אפשר לקנות לדר לשנה שלימה, אמרתי.

ארון לא שמע.

ארון אמר, כמה זה עולה להם המי־עסיס? אולי חצי מיל העסיס והמים לא עולים כלום. הגביע עולה רבע מיל. יחד זה בקושי עולה להם מיל והם מרוויחים עלינו ארבעה מיל.

עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קרה בתעריפה, קרא הנער הרוכל. הסינר הלבן השתבש בין רגליו. ידו האחת מישמשה בכיס הגדול והרחב ששקע כשק מתחת לטבור, מכוֹבד המטבעות.

גבר בחליפה לבנה ואשה בשמלה צהובה קנו שני גביעים. הנער הרוכל עמד לפוש. הגבר והאשה שתו מהגביעים בקרבתו.

זה טוב? שאל ארון.

שניהם הפסיקו לשתות והביטו בארון. האשה היתה מאד מאופרת והזיעה חרצה אפיקים בפודרה שעל פניה. הגבר נראה צונן בחליפתו. בשערו זרקה שיבה.

מה טוב? שאל הגבר.

זה טוב אדון? שאל ארון והצביע על הגביע שבידי הגבר. ארון העביר את לשונו על שפתו העליונה.

האשה אמרה, מוריס! ועוד משהו בשפה זרה. הגבר אמר, פולה! ועוד משהו בשפה זרה. האשה אמרה מוריס! והגבר אמר פולה! הם שוחחו והביטו בארון.

ארון אמר, אבא ואמא שלי מתו. האנשים שאימצו אותי אף פעם לא נתנו לי תעריפה, ואפילו לא מיל. אף פעם בחיי לא שתיתי עסיס, ולא גזוז, ולא תמרינדי, ולא סוס, ולא צוף, ולא ברד למון.

השנים הביטו בו. השיחה ביניהם חדלה.

ארון אמר, פעם נתנו לי מיל, לקנות לי לדר, אבל הוא חטף ממני את המיל. ארון הצביע עלי.

אתה רוצה עסיס, ילד? שאל הגבר.

ארון אמר, האנשים שאימצו אותי יכעסו.

אין דבר, תשתה לך, הם לא ידעו, אמרה האשה.

ארון הצביע עלי ואמר, הוא יגיד להם.

אתה תגיד? שאלה אותי האשה.

אמרתי לא.

הנער הרוכל תקע קש־שתיה בחור שבמכסה של גביע. האיש מוריס שילם לנער הרוכל תעריפה ואז הושיט הרוכל את הגביע לארון. אגלי־קור נצנצו על דפנות הגביע. ארון אמר תודה. ארון לא שתה.

שתה, ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב את המשקה באיטיוּת. הוא נח קמעה.

אני אף פעם בחיים שלי לא שתיתי עסיס כזה, אמר ארון.

חיכינו שהשנים ילכו להם. אבל הם דוקא המתינו. הם רצו לראות איך ארון מכלה את השתיה. גם הנער הרוכל הביט בארון. ידו קישקשה במטבעות שבכיסו.

שתה ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב באיטיות. מבטיו לוכסנו כלפי. אני התקרבתי אליו. עמדתי קרוב לידו והיבּטתי בעיניו המושפלות.

אל תתן לילד הזה לשתות מהגביע, אמר האיש. הוא שלח בי מבט זועף.

אני לא אתן, אמר ארון.

שתה, ילד, שתה, אמרה האשה. גם היא רגזה עלי.

ארון כילה את השתיה ואמר תודה. לקחתי מידיו את הגביע. הגביע היה קל מאד ועדין, צונן. היה ריק. ריק לגמרי.

הנער הרוכל רקק למרחק והחל מתרחק, קורא בקול עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה.

שלום ילד, אמר האיש.

שלום ילד, אמרה האשה.

תודה גברת, תודה אדון, אמר ארון.

הם צעדו בחול הצהוב. האיש תמך במרפקה של האשה. שניהם הגביהו פסיעותיהם, כדי שהחול לא ימלא את נעליהם. לבסוף הגיעו אל המדרכה שהיתה עשויה לוחות עץ צרים. פסעו בצעד מהיר. עתה היו רחוקים.

לשרוק להם? שאל ארון.

לא כדאי, אמרתי.

ראית שלא הייתי יכול להשאיר לך כשהם הביטו עלי כל כך, אמר ארון.

חזרנו הביתה מבית־הספר. יש לך לדר? שאל ארון.

המורה החרים לי את כל הלדר בקלמר, אמרתי.

הנה, קח לדר, אמר ארון.

לעסנו את הלדר.

אבא ואמא שלך ישנים במיטה אחת? שאל ארון.

כן, אמרתי.

ארון לעס את הלדר. גם אבא ואמא של יקוב, אמר.

גם אבא ואמא של רובן, אמרתי.

כל העולם, אמר ארון. בוא נרד לביוב ונציץ למעלה?

אין לי חשק, אמרתי. מתלכלכים נורא.

רואים המון, אמר ארון. שלשום ישבתי עם נקדי עד שירד חושך. אל תשאל מה ראינו.

רובן סיפר מה שאתה ונקדי ראיתם, אמרתי.

אתה רוצה עוד לדר? שאל ארון. קח. אתה מאמין מה שרובן מספר על אבא ואמא שלו? שאל ארון.

אני לא מאמין על אבא ואמא שלי, אמרתי.

אני מאמין לכל מילה של רובן, אמר ארון.

לך אין אבא, אמרתי.

העגלה שוב חלפה על פנינו. הסוס היה כה צנום. צנום מתמיד. עמוד־השדרה שלו היה שקוע, כמו חבל כביסה. מתניו הזדקרו למעלה, כשני שיפודים. המתג נקשר בתיל אל הרסן. רפש וגללים דבקו אל כרסו המדובללת. העגלון נימנם על מושבו, או שנראה כמנמנם.

תראה, העגלה, אמרתי.

ארון תקע קמיצה ואצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה קלעה בתוף אזנו של העגלון כיריה. הוא נחרד, הזדקף ועצר בסוסו.

קראת לי? שאל העגלון.

אתה ברניצקי, כן? שאל ארון.

הרי קראת לי, אמר העגלון. מה אתה רוצה? הוא היה עצוב מאד.

איפה השגת סוס כזה? שאל ארון.

העגלון ניתר מעגלתו. ארון נשא רגלים וברח. העגלון רדף אחריו. הוא היה צנום וקל רגלים. ריצתו היתה טובה. אבל לא היה סיכוי להדביק את ארון. איש עוד לא זכה בתחרות מירוץ עם ארון.

הסוס השפיל ראשו וריחרח בזוית שבין המדרכה לכביש. שם נחו קני־קש זעירים. על צוארו, מתחת לסימלון, היו פצעים, תוצאה של חיכוך. העגלון חזר נושם ונושף. עלה, ישב ובמשיכה חזקה במושכות הרתיע את סוסו להילוך מהיר.

העגלה שיקשקה ושיקשקה. לאט לאט חזר העגלון לתנוחתו הקודמת. שוב נימנם על מושבו או נראה כמנמנם. העגלה הגיעה לקצה הרחוב. שם פנתה שמאלה. הסוס נעלם. עוד מעט וגם העגלון ועגלתו לא ייראו.

נעלמו.

כאשר נכנסו לרחובנו, ועיניהם תרות סביבם, כבר היו נעליהם מאובקות מאוד. נראה היה שעברו ברגליהם כברת דרך עד לבואם אלינו. הצורה בה היו חבוקים זה לזו הדגישה את עייפותם. חיבוקם היה מדולדל ותלוי, שריד אחרון של רצון עיקש להתגבר על אי־נוחיות, ולא ביטוי של חשק כנה, כפי שהיה בוודאי אך לפני שעה.

ארון ואני ידענו והכרנו היטב את הליכותיהם של הזוגות שעברו ברחובנו בשעת בין־הערביים ולאחריה, בדרכם אל הגן הקטן ואל בית־הקברות המוסלמי. הגן נקרא “גינת שמואל” או “גינת שמואל ברזדובקלובסקי” בפיו של המדייק. בדרך־כלל היו אלה זוגות של צעירים שאינם צריכים להחליף כוח ושידעו יפה את המעבר ברחובנו לשבילי הגן ולמשעולי בית־הקברות המוסלמי. המעבר היה פרצת־דרך חבויה, סמוך לחצרו של נודלמן.

תביט, אמר ארון. שעונים היינו אל הגדר.

הגבר תר בעיניו בקדחתנות. הוא לבש חולצה ירוקה, עניבה כחולה, מכנסי צמר עבים חומים, על אף הקיץ. את מעיל־החליפה החום החזיק בידו. בידו השניה חיבק את רעותו. פניו היו אדומים וקומתו מגודלת.

אני מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה לו רעותו.

תיכף, תיכף נמצא מקום לשבת, ברכה, אמר.

היינו אומרים, ארון ואני, שברכה היא אחותו של מרכוס, אילו לא ידענו מה מחפשות עיניהם ברחובנו. פניה היו אדומות וקומתה מגודלת. היא לבשה שמלה לבנה, נעלה נעלים חומות־לבנות ובידה החזיקה ארנק לבן גדול. לא היו צעירים, אלא מבוגרים.

כאשר עמדו מולנו ומבטם נפל עלינו ממרום, נוכחנו לדעת שקומתם היתה מגודלת לאין שיעור ממה שראינו קודם. בריאי־בשר היו ואולי משום כך הצטמצמה קומתם עם הריחוק.

ילד, אמר מרכוס, אולי אתה יודע איפה אפשר כאן לשבת ולנוח?

אתם בטח עייפים מאוד, אמר ארון ונעץ מבטו בנעליהן המאובקות.

כן, אנחנו רוצים לשבת ולנוח קצת, אמר מרכוס.

כן, אמר ארון, אבל מאיפה בא לנעליכם כל כך הרבה אבק?

בוא, אמרה ברכה למרכוס, נחזור. כבר מאוחר.

אתה יודע ילד איפה כאן הגן של זמואל? שאל מרכוס אותי.

זמואל? אמרתי. זמואל?

בוא, אני כבר מוכרחה לחזור, אמרה ברכה.

בטח שאני יודע איפה יש כאן מקום לשבת, אמר ארון.

את רואה, אמרתי לך, אמר מרכוס לברכה.

הלכנו יחד עד שבאנו אל הקיוסק של פרידמן. בראותו אותנו החל פרידמן להדיח את כוסותיו במים. ארון אמר לו שאין רצוננו הפעם בחמוץ־מתוק, אלא בספסל שלו. פרידמן, בלי לשאול, יצא מהקיוסק, הלך מאחוריו וחזר עם ספסל בידיו. ארון הציב את הספסל ליד הכותל המערבי של הקיוסק. בצד זה, אמר למרכוס, אין הרוח מנשבת ועל כן אל תחששו שהנעלים שלכם יתאבקו עוד יותר.

מרכוס לא שעה כלל אל ארון. הוא פנה במישרין אל פרידמן ושאל, אולי אתה יודע אדוני איפה כאן גן זמואל?

פרידמן הביט בי. אמרתי לו, גם אותי שאל קודם אם אני יודע איפה כאן גן זמואל.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

בוא כבר, אמרה ברכה, בוא מרכוס. אני מוכרחה ללכת. אני מוכרחה לחזור עוד הערב לפתח־תקוה.

למה אתם לא יושבים, אמרתם שאתם רוצים קצת לנוח? שאל ארון.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

למה אתם לא יושבים על הספסל? רציתם מקום לשבת ולנוח קצת, אמר ארון.

אני באמת מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה ברכה. היא ישבה על הספסל. פתחה את ארנקה הגדול. שלפה ממחטה ומחתה את הזיעה ממצחה. אולי אפשר לקבל כוס סודה? שאלה את פרידמן.

פרידמן מזג לה סודה כשהוא מעלה ומוריד, מרחיק ומקרב, את הכוס מפי ברז הסודה. ארון הגיש את הכוס לברכה שהודתה לו. אתה רוצה קצת, מרכוס? שאלה ברכה.

מרכוס כעס מאוד. הוא עמד בריחוק מהספסל ושפתיו קמוצות.

מה יש מרכוס? למה אתה כועס? שאלה ברכה.

מרכוס שתק.

מה אתה כועס עלי, בעד זה שאני שותה כוס סודה ויושבת, מרכוס? אני מתה מעייפות. איני יכולה לעמוד עוד על רגלי. מה אתה רוצה ממני, מרכוס? חוץ מזה אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה. את זה אתה יודע, מרכוס, אמרה ברכה.

כן, מרכוס, אמר ארון.

מרכוס שתק.

ארון נטל את הכוס הריקה מידה של ברכה והחזירה לפרידמן. ברכה פישפשה בארנקה הגדול ושלפה שני מיל. ארון נטל את המטבע והגישה לפרידמן. פרידמן הטילה על השיש הרטוב ואחר־כך אל קופסת־תה ריקה. נכון שתרשה לי פעם למזוג סודה? שאל ארון.

כשתהיה גדול, אמר פרידמן.

טוב, אמר מרכוס, בשפתים קפוצות. נלך. אם זה מה שאת רוצה, ואם זה מה שאת מבינה, אז נלך.

אתה יודע יפה מאוד שזה לא ככה, מרכוס, אמרה ברכה. אבל מה אני צריכה לעשות, לשבת כל הערב, עד שאהיה מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, על הספסל הזה, באמצע הרחוב?

אז נלך, אמר מרכוס. כל מה שהלכנו עד הנה יהיה לחינם. אבל כמו שאת רוצה. נלך.

זה לא אני תעיתי בכרם התאנים, אמרה ברכה.

טוב, שמעתי. נלך, אמר מרכוס.

וזה לא אשמתי שנכנסנו לתוך אבק. זה לא אשמתי, מרכוס, אמרה ברכה.

הרוח בכרם משיא המון אבק, נכון? שאל ארון.

נכון מרכוס? שאלתי.

אז למה לדבר כל כך הרבה. פשוט, קומי והלכנו, אמר מרכוס.

ברכה קמה מלוא קומתה. גבוהה היתה כמרכוס. היא יישרה את שמלתה במשיכה, סגרה את ארנקה והיתה מוכנה להליכה. ועוד אני אגיד לך, מרכוס, אני מפקפקת אם גינה כזאת בכלל קיימת, אמרה ברכה.

אין ספק שהיא קיימת, אמר מרכוס. אם היתה לך סבלנות היינו מוצאים אותה. אבל עכשיו קמת, אז בואי נלך מכאן.

הם הלכו בכיוון לרחוב הראשי.

אולי אתם מחפשים את גינת שמואל? שאל ארון.

השנים הסתובבו לאחור. מרכוס פסע אחת לעברו של ארון. פניו אורו, לא היה שום ספק בכך.

כן, כן, כן, אמר מרכוס נלהב. גינת זמואל, אייפה גינת זמואל?

איזה שמואל? שאל ארון.

מה זאת אומרת איזה זמואל? שאל מרכוס. גינת זמואל.

אבל איזה זמואל? זמואל מושקוביץ, זמואל רבינוביץ, זמואל ברזדובקלובסקי? איזה זמואל? שאל ארון.

לא אכפת לנו איזה זמואל, לא אכפת לנו כלל, ילד, אמר מרכוס.

אתם נורא ממהרים, אמר ארון.

אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

איפה גינת זמואל? שאל מרכוס.

אנחנו נראה לכם, אמר ארון.

הובלנו אותם בכיוון לכניסה הראשית לגינה, שמן הסתם ננעלה לפני שעתיים, כאשר הסתלקו אחרוני הילדים והתינוקות.

את רואה, אמר מרכוס, אמרתי לך שגינת זמואל זה כאן.

במידה שניתן לפניה האדומות להסמיק, הסמיקה. היא לחשה על אוזנו של מרכוס והוא היסה אותה והרגיע אותה בידו. הוא פנה אל ארון ואלי ואמר, פשוט אנחנו רוצים לשבת קצת ולנוח, זה הכל, ילדים.

כן, אמר ארון.

כן, אמרתי.

כמובן, שער הברזל הגבוה היה מוגף. מעליו ומעל הגדר נתמשך תיל דוקרני מסולסל. בשעה זו לא נכנסו אל הגינה דרך השער. כולם נכנסו דרך פרצת־הגדר, בחצר של נודלמן.

הנה השער, אמר ארון והצביע על השער המוגף.

סגור, אמר מרכוס נכזב.

סגור, אמרה ברכה.

ארון ניגש אל השער, טלטלו מעט, כאומר לבדוק את אמיתות דבריהם. השער מוגף, אמר להם.

ניגשתי אל השער וטלטלתיו. השער מוגף, אמרתי להם.

אולי כדאי לכם לחזור אל הספסל של פרידמן, אמר ארון.

מרכוס ניגש אל השער, טלטלו לכאן ולכאן. אולם השער היה מוגף. לא רק על בריח, אלא שהשומר כרך שרשרת עבה על זיזי הדלתות וחתמה במנעול כבד.

נעול ומוגף, אמר מרכוס.

אנחנו פשוט רוצים קצת לשבת ולנוח, ילדים, אמרה לנו ברכה.

אז אולי נחזור באמת על הספסל של פרידמן? שאל ארון.

למה? שאלתי.

שם נוכל לשבת קצת ולנוח, אמר ארון. אבל גם אפשר לעבור בקלות את הגדר.

המכנסים נקרעים, אמרתי.

לא אם נזהרים, אמר ארון.

אפילו אם נזהרים נקרעים, אמרתי.

אז מה נעשה? שאל ארון.

נחזור אל פרידמן, אמרתי.

טוב, אמר ארון.

אם אני לא אשב אני אתמוטט, אמרה ברכה.

חזרנו אל הקיוסק של פרידמן. פרידמן חזר והביא את הספסל והציבו בצד מערב. ברכה צנחה על הספסל.

בינתיים החשיך. זוגות חלפו ברגל קלה ונעלמו בחצרו של נודלמן. אולם הוא הרגיש בהם עד מהרה והפעיל את הממטרות בחצרו. אחר־כך יצא בעצמו אל החצר והתיז בצינור גומי על סביביו. לא היתה לצעירים ברירה והם הלכו לבית־הקברות המוסלמי.

אני מתערב אתך שאחמד יגרש אותם בנבּוט, אמר ארון.

כעבור שעה קלה חזרו הצעירים אבלים וחפויי ראש. אחמד השומר הפעיל את הנבוט, אמרתי.

הצעירים עמדו בזוגות, נרגשים, ליד הדלפק של פרידמן. שתו חמוץ־מתוק, סודה וצוף. נחכה, אמרו, עד שנודלמן יסגור את הממטרות וילך לישון. כן, אמרו, נחכה.

אני מוכרחה לחזור עכשיו לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

מתי נתראה עוד פעם? שאל מרכוס.

אולי בעוד שבועיים, כשיהיה לי ערב פנוי, אמרה ברכה.

הם נחו קמעה על הספסל של פרידמן. קמו והלכו, שוב חבוקים.

ארון ואני נשארנו ברחוב שעונים על הגדר. כאשר החשיך נשמע קולה של אמו ושמעתי גם את קולה של אמי. הלכנו הביתה.

כעבור ימים שאל אותי ארון, אתה זוכר את הדוּגשים ההם?

כן, אמרתי.

אתה יודע מה עשו? שאל

כן, אמרתי.

מה? שאל.

בכו, אמרתי.

איך ידעת? שאל ארון.

שוב, ארון ואני.

דבר אחד היה תמיד שנוי במחלוקת בינינו.

ארון היה בעד “ריאוֹ”. אני הייתי בעד “ווֹלווֹ”.

בענין זה לא הגענו לפשרה, מעולם. לעולם.

עמדנו שעונים אל הגדר, צופים ברכב אשר ברחוב.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון, איך הוא מושך בעליה? כמו זגג. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.

“הריאו” שלך, אמרתי, איך הוא מושך בחול? כמו דג מלוח. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.

העיקר זה העליה, אמר ארון.

העיקר זה החול, אמרתי.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון, יש לו פאפם מחורבן. ציאפאפם, ציאפאפם, ציאפאפם. קול כמו לזקנה שמוכרת יו־יו. ארון אמר ציא במשיכה ארוכה ואת הפאפם־פאפם בקצרה.

ה“ריאו” שלך, אמרתי, מפליץ כמו חמור של ערבי. פארחבום, פארחבום, פארחבום. פא רפא וחית ממושכת, כמובן.

אביך, אמר ארון.

אביך, אמרתי. אבל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.

תראה, אמר ארון.

על המדרכה ממול צעד זאביק. לראשו סיר גדול של מרק ובידו תרוָד.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.

תראה, אמר ארון, תראה את זבק.

ארון שרק לו.

זאביק תפש את הסיר בשתי ידיו, נדהם כהלום רעם. אחר־כך ראה אותנו.

לבוא? שאל זאביק.

זאביק ניצב נגדנו. אנחנו עמדנו, גב אל גדר. ארון ואני פרסנו לו לדר.

יש לך מספיק לדר? שאלתי.

תודה, אמר ארון.

זבק, מה יש לך שם על הראש? שאל ארון.

סיר, אמר זאביק.

מאיפה סחבת סיר? שאל ארון.

אמא שלי נתנה לי, אמר זאביק. אמא שלי שלחה אותי לקנות חלב.

ומה זה שאתה מחזיק ביד זבק? שאל ארון.

את זה לקחתי בעצמי, אמר זאביק.

מדוע? שאלתי.

חשבתי להיות קצת חייל, אמר זאביק.

יש לך מספיק לדר? שאל ארון.

תודה, אמרתי.

לא, אמר זאביק, אין לי בכלל.

בסדר, קח, אמר ארון. עכשיו, אתה יודע מה באמת מעניין אותי?

אמרתי לא.

באמת שאני לא יודע, אמר זאביק.

מה שבאמת מעניין אותי, אמר ארון, זה זה. אם אני אדפוק לו מכה בסיר, למי זה יכאב, ליד שלי או לראש שלו, אתה מבין אותי?

אמרתי כן.

מה אתה חושב? שאל ארון.

אני עוד לא יודע, אמרתי, אבל זה באמת מעניין.

אתה מבין, אמר ארון, האם הסיר הזה מגן או לא, האם תכאב היד או יכאב הראש?

אני כבר צריך ללכת, אמר זאביק. אמא שלי תהרוג אותי אם אני אקלקל לה את הסיר.

אותך זה בכלל לא מעניין? שאל ארון.

זה דווקא כן מעניין אותי, אמר זאביק, אבל אמא שלי מחכה מאוד לחלב. קודם אמרת שאתה מפחד לקלקל לה את הסיר, אמר ארון.

גם זה, אמר זאביק, וחוץ מזה גם החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.

כל פעם אתה אומר תירוץ אחר, אמרתי. בכל פעם תירוץ אחר.

סימן שאף אחד לא נכון, אמר ארון. יש לך מספיק לדר?

תודה, אמרתי.

קח לדר ועבור לנוֹח, אמר ארון.

זאביק לקח מהלדר ולעס. החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר.

זה תלוי, אמר ארון.

כמובן, בכף יד שטוחה זה לא יכאב כל כך, אמרתי.

גם במכת אגרוף, מלמעלה למטה, כהלם פטיש, לא יכאב ליד, אמר ארון.

כמובן, אמרתי.

אבל באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, כאן מתעוררת השאלה.

זה יכאב נורא, אמר ארון.

החכמה זה באגרוף כזה, אמרתי.

שלום ילדים, אמר שלמה שכטר.

שלום המורה, אמרנו.

האויר צח, אמר שלמה שכטר.

מן הסתם סיימתם הכנת שיעורי־הבית. ראשיכם עמוסים ושוקקים תורה ומדע. למה לא תשחקו באויר הצח והמבריא ותתנו הפוגה למוח? שאל שלמה שכטר.

לא טוב שלא לשחק באויר הצח. עת ללמוד ועת לשחק, הלא כן ילדים? שאל שלמה שכטר.

הלא כן? שאל שלמה שכטר.

כן המורה, אמרנו.

וזהו מי? שאל שלמה שכטר.

זבק, אמרנו.

זפק? שאל שלמה שכטר.

זבק, אמרנו בהדגשה.

זאביק, אמר זאביק.

ה–הא. זאביק. זאביק ולא זפק. שם נאה לך זאביק, אמר שלמה שכטר.

זאביק אמר כן.

ומה לסיר זה עושה על ראשך, נערי? שאל שלמה שכטר.

אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק.

דומה אתה, נערי, לשר־מאה רומאי בקסדתו, אמר שלמה שכטר.

כן, אמרנו.

זאביק אמר כן.

שחקו באויר הצח, ילדים, העלומים הלא רק בחטיפה ניתנו לכם, היום הציצו מחר קמלו. הלא כן, ילדים? שאל שלמה שכטר.

כן, אמרנו.

זאביק אמר כן.

שלמה שכטר תופף באצבע קלה על הסיר שעל ראשו של זאביק. אתה ילד טוב, נערי, אמר שלמה שכטר והלך.

ארון צדק. כאשר הוכה הסיר בכף יד שטוחה, או באגרוף הולם כפטיש, לא נגרם ליד כל כאב. אבל כאשר הוכה הסיר באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, התעוררה השאלה למי כואב יותר, ליד או לראש.

החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר זאביק.

הלכנו אל שרגא. ארון ראשון, אני שני וזאביק שלישי, הסיר לראשו והתרוָד בידו. בפינה עמד החלבן בין כדיו ויצק חלב ללקוחותיו.

אתה רואה, הוא עוד לא מסתלק, אמר ארון.

איך נדע אצל שרגא? שאלתי.

פשוט מאוד, מי שיפסיק קודם. אם שרגא יפסיק להכות סימן שהיד כואבת וסימן שלסיר כזה יש תועלת של מגן, אמר ארון.

נקדי, רובן ואוריק רצו בהולים.

החנות של אפשטיין נשרפת באש, בואו! קרא נקדי בשמחה.

הם עצרו ועמדו לידנו, נושמים ונושפים.

מה זה יש לך על הראש? שאל נקדי.

אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק. החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.

חברה, למה אנחנו מחכים? נמהר אחרת לא ישאר שום דבר לראות, אמר רובן.

אתם לא באים? שאל אוריק.

לא, אמר ארון.

לא, אמרתי.

זאביק אמר לא.

השלושה נעלמו בפינת הרחוב, רצים כאילו לעזרת טרומפלדור בתל־חי.

בית־המלאכה של שרגא היה מרוחק ממקומנו שמונה דקות של הליכה. הלכנו. זאביק הלך מאחור.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.

ה“וולוו” שלך לא שוה פרוטה, אמר ארון.

ה“ריאו” שלך לא משיג קורקינט, אמרתי.

ה“וולוו” שלך, בלי המסמרים שבו היה משמש לזיבול, אמר ארון.

ה“ריאו” שלך צובעים אותו כדי שיבחינו בינו לבין פגר, אמרתי.

אביך, אמר ארון.

אביך, אמרתי.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק.

שרגא לא היה בבית־המלאכה. אשתו עמדה בחצר וכיבסה לבנים ומצעים בגיגית.

אנחנו נחכה לשרגא, אמר ארון.

החלבן יסתלק עוד מעט, אמר זאביק. כבר חושך עוד מעט.

הבטנו כיצד מתקרצפים הלבנים בידיה החזקות והשלוקות של אשתו של שרגא. בחצי סיבוב סחטה סדין כפול.

אולי היא תסכים? שאל ארון.

לא, אפילו לא כדאי לשאול אותה, אמרתי.

ילד, אמרה אשתו של שרגא.

כן, אמרתי.

כמה מרוויח האבא שלך? שאלה.

אניח לא יודע, אמרתי.

האבא שלך מביא לאמא שלך מתנות יפות? שאלה אשתו של שרגא.

איזה מתנות? שאלתי.

אני לא יודעת איזה מתנות, אמרה אשתו של שרגא. אולי אודיקולונה.

כן, אמר ארון.

כן, אמרתי.

אתה האח שלו? שאלה.

כן, אמר ארון.

החלבן בטח הסתלק כבר מהפינה. אמר זאביק.

ואולי גם חרוזים וגם גרביים, ואולי גם מטפחת לראש? שאלה אשתו של שרגא.

ארון אמר כן.

החלבן כבר בטח הסתלק, אמר זאביק.

היא סחטה סדין כפול, טלוא לאורכו ולרוחבו, בחצי־סיבוב פסקני. היא תלתה את הכבסים על החבל. היא שפכה את המים מהגיגית והשעינה אותה על הקיר של הצריף.

ואולי גם כובע עם דובדבנים, אמרה אשתו של שרגא, אולי לעצמה.

עם דובדבנים, אמר זאביק.

כן, אמר ארון, את כל זה מביא אבא לאמא.

ומה אני מקבלת משרגא? מכות, אמרה אשתו של שרגא.

אמרתי לך, שרגא יהיה בסדר גמור, לחש לי ארון.

אמי תהרוג אותי אם אני לא אבוא עם החלב, אמר זאביק.

שתקנו.

בתוך הצריף העלתה אשתו של שרגא אור בעששית. היא מילאה פיה מים מבקבוק והתיזה בנשיפה על מה שרצתה לגהץ. היא קיפלה וסיפגה את הכבסים. על הגחלים להט מגהץ. היא גיהצה בפה קמוץ. אחר־כך פיזמה לעצמה. ארון ואני ראינו ושמענו.

חושך לגמרי, אמר זאביק.

ארון ואני פרסנו לנו ולו לדר.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון.

“הריאו” שלך, אמרתי.

דבר זה היה תמיד שנוי במחלוקת ביני לבין ארון.

הגענו איפוא לגיל בו פוגשים ידידים בתרועה: “הן זה חמש־עשרה שנה שלא ראינוך!” הרי זה גיל ארור לחלוטין. עתה מגיעים החלומות לקיצם. פעם חלמתי שיום יגיע ואזכה במירוץ על סקאָטים, שתמיד אגיע הראשון לפינת פרישמן־פרוג, אך עתה, בגיל זה, יודע אני בוודאות שהחלום פג. לעולם לא אהיה ראשון במירוץ־הסקאָטים.

אם הבינותם לרוחי, הרי הגענו לגיל בו נמוגים החלומות ודועכים, והמציאות מאירה את השעה באור יום מלא ומסנוור.

פגשנו את חילק כספי בקריאה: “חילק! אל אלוהים, הרי זה חילק ולא אחר! מה נשמע, חילק?”

כלל לא היה קשה לזהות את חילק. אותו ראש אליפסי התלוי בין שתי אוזנים כבירות. אוזנים שימנעו בעדו, לכשיגדל (חשבתי אז) מעבור בדלת. אותן עינים כחולות בוהות. אותו שער מחליד. אותו גוף מגושם ואותן ידים אדירות. את חילק הייתי מזהה שמונים אלף מיל מתחת לפני המים.

אזכוֹר זאת כאילו קרה הדבר לפני שעה קלה, כאשר למ’לה הודיע לנו: “חילק מנגן בפסנתר. כמו ילדה!” ישבנו אז במגרש הגדול וצלינו תפוחי־אדמה. איש לא האמין לדבריו של למ’לה. הכל סברו שהוא חומד לצון.

למל’ה: “אני אומר לכם שחילק מנגן בפסנתר. בעצמי ראיתי!”

אמרנו: “אנחנו איננו מאמינים”.

“בוודאי”, אמר אז למל’ה “אין הוא מנגן בכוחות עצמו. אמו מסייעת לו. בעצמי ראיתי, מבעד לתריס, איך אמו עוזרת לו. חילק ישב על הכסא שלפני הפסנתר והיא טפחה לו על הגב. אני אומר לכם, רבותי, קשה היה לנחש מהיכן נמלטים הצלילים, מהפסנתר או מהגב של חילק!”

אביו של חילק היה פקיד קטן־קומה ודק גו. בראשו החווירה קרחת נוגה וציפורני ידיו היו לבנות. אמו של חילק, כנגדו, היתה גדלת־איברים, כבדת־בשר, שערה מחליד ואוזניה שני נתחי בשר נא. סלאווה – זה שמה – היתה החזקה בשכונה ויכלה להפיל את מי שרצתה.

כולנו היינו תאבים לדעת כיצד סלאווה וחילק מנגנים. התגנבנו חרש אל מרפסת הבית. מבעד לחרכי התריס ראינו את חילק יושב לפני הפסנתר, אמו לצדו, הוא פרט והיא טפחה על גבו.

אמא של חילק: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו…” הטפיחות יצאו מתחת ידה של סלאווה אטומות ורוויות, כנפילת שק קמח. חילק היה ילד בריא מאוד. גבוה בראש מבני גילו, ידיו אדירות ועורפו עורף פר. אף על פי כן לא השפיעו עליו הטפיחות של אמו לטובה.

חילק: “ננוח עכשיו, אמא”. חילק חילץ את עצמותיו וליטף באצבעותיו את שכמו, עליו נחתו פצצות־ידה של סלאווה.

סלאווה: “לא, בני, לא. כדי להיות קארל צ’ארני עליך לעמול לרוב. עליך לעבוד יומם וליל. יומם וליל. הנגינה אינה באה לך בקלות. אבל בחיים, בחיים יש לעבוד, לעבוד, לעבוד. אחת ו, שתים ו, נו, חילק, יחד! אחת ו, שתים… נו?”

חילק: “ננוח קצת, אמא”.

סלאווה: “חילקיניו, הכיצד זה ננוח קצת אמא דוקא עכשיו כשהנגינה החלה לבוא כה יפה? נו, חילקיניו, תשתדל קמעה. יחד! אטיוד שני של בורגמילר! יחד אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… יופי חילקיניו ו, שלוש ו, ארבע, ו, עוד פעם ו, ככה ו…”

הבטנו בהשתוממות רבה על חילק ועל אמו. אבל העובדה נשארה עובדה. חילק מנגן בפסנתר. לא זו בלבד, אלא שבחלומו – כך התברר לנו מדברי אמו – התגלתה לו תמונה כשהוא פורט על פסנתר. אחרי כן ביררנו את הדבר עם חילק, ואכן, לילה לילה היה חולם על נגינה. תחילה חלם על רינה ועל הפסנתר שלה, אחרי כן החל לחלום שהוא, ולא רינה ינגן בכ' בתמוז, בחצר בית־הספר, בטקס האזכרה לבנימין זאב הרצל. חילק – כך ראה זאת בחלומו – ייטיב לנגן מרינה. דממה תשרור בחצר בית־הספר. המקהלה המדברת של כתה ו', תסיים את הקריאה מכתביו של בנימין זאב הרצל.

המורה להתעמלות יקרא “עמוד נוח!” המנהל יאמר “אפשר לשבת, ילדים”. ואז יאמר המורה להתעמלות: “ועתה נשמע את יחיאל כספי מנגן לזכרו של בנימין זאב הרצל. יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית ינגן… הוא ינגן…” המורה להתעמלות מתקשה בקריאת הכתוב על פיסת־הנייר שבידו.

המורה להתעמלות: “סו… סונטא… סונטאלי…” המורה להתעמלות הופך את פיסת־הנייר. בינתיים הוא חוזר על הכרזתו: “ועתה נשמע את יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית, שינגן לזכר נשמתו של המנהיג הציוני הדגול בנימין זאב הרצל. חילק ינגן… סו…”

חילק ממקומו: “סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני!”

המורה להתעמלות: “סאניטיה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני, לזכרו של מנהיגנו האהוב והדגול, הנערץ ולא נשכח בנימין זאב הרצל. כן, סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני”.

חילק ממקומו על הבמה: “צ’ארני היה המורה של ביטהובן¹. הוא היה המורה הכי טוב לפסנתר”.

לא היתה זו רבותה לדעת את שמותיהם של קארל צ’ארני, ביטהוֹבן ואף לא לנקוב בשמה של היצירה, סונאטינה בשני פרקים. מאז כיתה ב' היתה רינה מנגנת בכל הזדמנות חגיגית בבית־הספר משהו משל קארל צ’ארני. תחילה ניגנה קטע א' מהפרק הראשון של הסונאטינה בשני פרקים. בכיתה ג' שמענו את קטע ב' של הפרק הראשון. בכיתה ה' ידענו על־פה את קטע א' של פרק ב'. כאשר נדרס המורה שלנו למלאכה שמענו לראשונה, באזכרה לנשמתו, את הסונאטינה של קארל צ’ארני במלואה, על שני פרקיה. אז שמענו מפיה של רינה שקארל צ’ארני היה מורו של ביטהובן, אשר שיר שלו שרנו במקהלת בית־ספר.

חלומו של חילק לא הירפה ממנו ימים רבים. כאשר סיפר על החלום לאמו, ספקה סלאווה כפיים ואמרה: “אח! חילקיניו, הן מאז ילדתי אותך חולמת אני שהיה תהיה פסנתרן. כה אמרתי לאבא, פעמים רבות. אבל אבא התנגד. אבא אמר חילק דומה לך, ידיו מגודלות ואינן ידים לפסנתר. ואני, אני הייתי אומרת לאבא, אבל לבו לב שלך, הומה כשל יונה. הבה נתנהו למורה לפסנתר!”

כך התאחדו החלומות של הבן והאם. נתנו את חילק תחת ידיה של המורה מאניוסה כצנשטיין. “המורה השניה הכי טובה בתל־אביב”, לדבריו של חילק. מאז לא ראינוהו במגרש הגדול. לא על שפת הים ולא במגרש המשחקים של בית־הספר. חילק היה שוקד יומם וליל על הפסנתר.

הקרע בינינו לבין חילק לא פתאום בא. תחילה עוד היינו שורקים לו, מול חלונו. הוא היה מופיע אלינו חיוור, לבוש חולצה לבנה.

אנחנו: “חילק, בוא לבית העם, מציג השמן והרזה!”

חילק: אני לא יכול. אני מוכרח לנגן".

אנחנו: “בוא. תנגן אחר־כך…”

קולה של סלאווה: “הא! שוב באו הפרחחים לקחת אותך. כל פעם שהם שורקים שמח אתה להימלט מהפסנתר. האם כך תהיה לקארל צ’ארני?”

חילק אלינו: “אני מוכרח לנגן…”

נדמה לנו, היום כאז, כי שלושה חדשים לאחר שהתחיל בהגשמת חלומו נמאס עליו הדבר. כנראה שהנגינה היתה קשה לו, או ייתכן שהחוץ משך את ליבו יותר מקארל צ’ארני.

אמנם, חל משבר בנגינתו של חילק. אבל סלאווה טענה, כי העיכוב בהתפתחותו המוסיקאלית מקורו במאניוסה כצנשטיין. סלאווה גמרה אומר שיש לתת את חילק תחת ידיו של “המורה הכי טוב בתל־אביב”, כך הובא חילק לאולפנו של חיים היינריך שטאדט.

התמסרותו של חילק לנגינה גרמה לנו, חבריו, אכזבה לא מעטה. אותה עת היינו נתונים במלחמה מרה עם קבוצת “הירדן ב'”. מפגש עויין היה בלתי נמנע. זקוקים היינו לכוחו ולאגרופיו של חילק. אבל אמו אסרה עליו בכל תוקף להתרועע עמנו.

בבית־הספר היינו זקוקים לו. נבחרת המחניים הפסידה פעמיים לנבחרת בית־הספר השכן. רק חילק היה מסוגל להציל את הנבחרת בתחרויות הגמר על גביע בתי־הספר. אבל חילק מיאן לשחק, בחששו פן ישחית את אצבעותיו.

המורה להתעמלות אמר אז… אבל רגע. המורה להתעמלות הצטער יותר מכולנו על נגינתו של חילק. הוא לא התאושש מאז ניגן חילק את הסונאטינה בשני פרקים בטקס כ' תמוז. כל העת שחילק פרט מילמל לעצמו: “כך הולך לאיבוד האתלט הטוב ביותר של בית־ספר. כך הולך לאיבוד הכוכב שלי”.

כן, המורה להתעמלות אמר אז שמעודו לא ראה ילוד אשה שנברא בצלם של אתלט כמו חילק. גופו היה מושלם לחלוטין לאתלטיקה ולכל ענפי הספורט. מושלם, חוץ מפגם אחד – אוזניו. אוזניו היו גדולות מדי ולא איפשרו לו לזכות באליפות בתי־הספר בריצה למאה מטרים. הן תפשו שטח רחב מדי של אוויר ועיכבו את תנופת רגליו של חילק. אבל בכדור ברזל היה ראשון. בהטלת כידון היה ראשון. בקפיצה לגובה ראשון.

המורה להתעמלות, לפני מועד תחרויות הגמר בתום שנת הלימודים, החליט לנסות לשכנע את אמו של חילק שתתיר לבנה להשתתף בנבחרת בית־הספר.

הוא הופיע בבית חילק בשעה שהשנים ניגנו אטיוד של בורגמילר.

סלאווה: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו. אחת ו, שתים ו, שלוש ו…” לא שמה ליבה כלל למורה להתעמלות שעמד מצונף בפינה – אליה הביאו מר כספי. המורה סיפר לנו שחיכה במשך ארבע שעות רצופות. במשך כל אותה העת השמיעה סלאווה “אחת ו, שתים ו, שלוש ו.” המורה שלנו להתעמלות נפנה למטבח. מר כספי התקין שם ארוחת ערב לעצמו. הוא אמר למורה שאין כל טעם לדבר באוזני סלאווה. מר כספי קונן, כי מאז החל חילק מנגן, עליו לבשל לעצמו, לכבס לעצמו ולתקן את בגדיו. סלאווה עסוקה בחיפוש תווים, בשיחות עם המורה הכי טוב בתל־אביב ובנגינה עם בנה.

בפעם האחרונה שמענו וראינו את חילק בחגיגת הסיום של בית־הספר. הוא ניגן את “בשביל עליזה”, יצירה מאת התלמיד של קארל צ’ארני. המורה להתעמלות ישב בפינת האולם ובכה כמו ילד.

אמי סיפרה לי שסלאווה אמרה לה כי המורה הכי טוב לפסנתר בתל־אביב משוכנע שחילק הינו גאון מוסיקאלי שלא קם כמותו. סלאווה אמרה שהיא תקדיש את כל חייה לעתידו של בנה.

פגשתי את חילק במשרד החשבונות של אחד המוסדות הצבוריים. הוא שמח לקראתי.

“לא הייתי מאמין למראה עיני”, אמר אחוז התרגשות, “מה אתה עושה כאן?”

“מה אתה עושה כאן?” שאלתי.

“אני? אני עובד כאן. הנה השולחן שלי. מה אתה עושה כאן?”

“באתי לראות את רבינוביץ,” אמרתי.

“אתה מכיר את רבינוביץ?”

“אישית,” אמרתי. “ומה נשמע כך?”

“נו, יש לי שלושה ילדים ולא מזמן נכנסתי לשיכון”, אמר חילק.

“מה שלום אמך?”

“אמא מתה לפני חמש שנים, תנוח בשלום.”

“עוד מנגן לפעמים?” שאלתי לפני היפרדי ממנו.

“גם אתה לא הגעת ראשון לפינת פרישמן־פרוג,” אמר חילק כשחיוך עצוב על פניו.

חמש־עשרה שנה חלפו, היום, מאז כתבתי את סיפורי הראשון, “חסידה ומוכר הנפט”. חתמתי עליו, כמובן, בשמי הבדוי – הזע"ף, שהיה ראשי תיבות של זליג עמיהוד פסיקה. צירוף זה של שמות הידהד באוֹזני בהד חזק מזה של שמי מלידה שבתי טבצ’ניק. שם שאם תהגוהו מעט תמצאו שגם הוא איננו מן השמות החלושים ונטולי המיץ.

רק לעתים רחוקות יקרה שסופר יפגוש בראשית דרכו בשם כה מעודד, כמו הזע“ף שלי. בעצם, עודני מצטער שהשמטתי מידי את החזקה עליו. עמו הייתי מגביה לעוף מאשר עם השם המפוקפק אשר בשער. ברם, בימים ההם הייתי קל דעת ופתי וויתרתי שלא מדעת על נכסים הרבה. תארו לעצמכם, את הזע”ף שלי החלפתי בשם ניסן ורד, בהשפעתה של חברתי אז, זמירה הסמינאריסטית. היא קראה באוזני דברי־פיוט לרוב, אותם העתיקה לפנקסה בכתב־יד זעיר מאד, דקיק מאד ומעוגל מאד. זמירה אמרה לי: “מפסיקה וטבצ’ניק עולים ריחות של נפטלין ושל מסמרים חלודים. לכל היותר תצליח בחסותם לחבר קינות”. ניסן ורד היה שם רענן, מבושם ומתאים לחרוזי אהבה. הוא נעם לאוזניה עד מאד.

טעמה הנמבזה של הכלימה עולה בפי למשמע ולזכר השם ניסן ורד. השבח לאל, חיים כריספין, היום סוֹחר מצליח, נשא את זמירה לאשה וכך נתן לי את נשמתי במתנה. לכריספין היו שער שחור על החזה, צקלון־טיולים, גיטארה ומחברת־שירים עבה ובה, בין היתר, ה“אִם” של קיפלינג באנגלית. על אלה – לאחר החתונה – שיחקו והרטיבו שלושת ילדיהם והכלב. כאשר התרפטו לגמרי הוטלו בזה אחר זה, להוציא את שער החזה, דרך החלון לאשפת הרחוב. אבל אז, כאשר לזמירה רק 59 ק"ג ולגיטארה מנגינות נכאות, היו יוצאים שניהם אל הגבעים ואל ההרים, מזמרים, מספרים, מפייטים, נאנחים ומפייטים.

כאשר נישאו זוֹ לזה כבר היה שמי, השבח לאל, רבשקה הפרתי.

נחזור נא, מוטב, לזליג עמיהוד פסיקה.

משום שבימים ההם חפצתי “לדעת את החיים, את האמת על החיים”, נכנסתי לעבודה במחסן־ספרים, באחד מבנייני המשרדים הגדולים בדרום העיר. תפקידי היו שנים: לשרת את הלקוחות, בעיקר מו"סים, בשעות שלפני הצהרים ולארוז את הקניות בחבילות למשלוח, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים. שעות בהן נסגר המחסן בפני הקהל, ובעל־הבית, צבי נמצ’יק, היה פורש לביתו לסעודה ולתנומה. לבדי הייתי נשאר במחסן, לרשותי מלאי מספיק של נייר־אריזה, חוטי־משיחה, דבק, מַדבּקוֹת, שולחן־אשוח ארוך מאוד שטבלתו חלקה ומבהיקה ופנאי להרהורים.

האמת על החיים, כפי שנתגלתה לי יום אחד במחסן, בין אחת לשלוש, היתה זו ששתי דרכים מובילות אל השיגרה, קצרה וארוכה. הלבלרות והזבנות הן קיצור־פלא של הדרך הקצרה. לא יצא שבוע לעבודתי אצל צבינמצ’יק (כך כינוהו לקוחותיו) וכבר מצאתי עצמי כלוא בעולם חשוך של שיגרה, מאורגן למופת, בו נחשבה סעודת־עשר לתענוג־מלכים.

את הכריך הייתי מכין לעצמי עם שחר, לפני פת שחרית. דמיתי אז מאוד ליֵיקה הרוכש כרטיסים לקונצרט שייערך בעוד שבועיים, בו תנוגן המוסיקה החביבה עליו. ההנאה שלו מתחילה ברגע שהצטרף לזנב התור שלפני הקופה, נמשכת ומתעצמת בשריקה ובפיזום של קטעים נבחרים מהתכנית ומגיעה לשיאה בקונצרט גופו. טעמו של הכריך קנה לו שביתה בחכי החל ברגע שפרסתי את הלחם. במשך ארבע שעות, עד לרגע הנגיסה, מילא את הגיגי בישותו כשהוא יורה לתוך מוחי תזכורות על גבי תזכורות, מנוסחות כמברקים, כעין זה: “המחוגים יורו על עשר שעות בעוד שבעים ושתים דקות. סטופּ.”

בכל זאת, על כך אני גאה גם היום, המחסן לא עשאני לבלר גמור, לא הבאתי עמי תה בתרמוס, מהבית למחסן. הסתפקתי בתה שחילקה אשה בשם חסידה. זו היתה לבושה שחורים וסינר לבן. שעה קלה לפני עשר היתה חסידה מציצה בפתח המחסן ושואלת את צבינמצ’יק ואותי: “חריף, עם לימון, או עם חלב?”

עד מהרה היתה עלי עבודתי במחסן לזרא. המו"סים היו לקוחות טרדניים המוחים תמיד את אגלי הזיעה שנקוו בפס הוורוד שחרצה מגבעת הקש, או הקאסקט, במצחם. לשונם, כאשר דובר בכסף, לא ידעה מנוח ולא היה קץ לבדיחות שהשמיעו באזני ברצותם שאגדיל את ההנחה שקבע למענם בעל המחסן. גם נוכחתי שאריזת ספרים, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים, איננה מפעל העשוי להעשיר את הדעת ולהלעיט את הדמיון. כך שיום אחד, רבע שעה לאחר שצבינמצ’יק הלך לביתו, במקום לעסוק בנייר ובדבק, עליתי על הטבלה החלקה והצוננת, שכבתי עליה אפרקדן, ראשי ורגלי המסונדלות על חבילות ספרים, והזיתי בעתידותי.

היה לי ברור שלא אצלח להיות סופר בעל שיעור־קומה מאחר שעד לעלותי על טבלת השולחן לא ארעני שום דבר יוצא דופן. לא התיתמתי, לא התגוררתי ברובע של גזלנים ופרוצות, לא היו לי כלבים כידידים יחידים של אמת וסיימתי את חוק לימודי בגימנסיה בציונים היותר ממוצעים. אהבות נסערות לא פקדו אותי ובדרך כלל הייתי מתחיל ומסיים את היכרויותי עם הנערות ללא צירים וחבלים של התרגשות והתחמצות הנפש.

והנה, עודני מחטט בנפשי באורח זה ומלעיג על קורותי הדלים, וקול צחוקה של חסידה הגיע לאוזני. למחלקת התה היה מטבח זעיר בעליית המדרגות. שם חלטה את התה על פתיליה ועל פרימוס. שם איסמה את העוגות ואת המצרכים האחרים של סחרה.

הטיתי אוזן. חסידה שוחחה באופן נלבב עם גבר. השיחה קלחה באידיש, שפה שאינני מבין בה ולא כלום. אבל יכולתי להבחין מיד, לפי הנימה, שרגשות חמים קולחים בין המשוחחים. הקולות חלפו בין החלון האחורי של המטבח ובין החלון של המחסן, הפונה אל החצר, ונשמעו ברור מעל השולחן.

זליג, אמרתי לעצמי, הגיעה שעתך. מחלקת התה מתנה אהבים אם גבר אלמוני. הנה אותה עלובה, קצרת־קומה שמצחה תמיד מבהיק, שומה שחומה מתחת עינה ודובדבן־בשר על סנטרה, גם היא גובה את מנת־האהבה הזקופה לזכותה בספר החיים. אין לך אלא לחשוף את זהותו של הגבר והסיפור, שאוב כולו ממעיין האמת, יישזר בידיך מאליו. סיפור סוער, של רגשות ושל יצרים, של קנאה ושל יסורי אהבה ואולי – אם יאיר המזל פנים – גם של רצח. היית משוכנע, כי אהבה הניטשת במטבח שבעליית המדרגות, בין פחי נפט וסוכר, נדונה מראש לקץ טראגי.

הגבר המבקר במטבח היה סַפק העוגות. היה זה ברנש גוץ שהוציא יותר מעשרים שנות חיים לבטלה בחפיפה יומית של שערו, בנוזלים ובממרחים, כדי לתחום את קרחתו. אחרת אין לתרץ את פשר הבשמים שנדפו תמיד ממערומי ראשו. חיוור היה וחייכני, ספק משום צער שבלב, ספק משום נסיון־כשל של ביטוי למשהו.

ממשכבי על הטבלה, בימים שבאו, האזנתי בשקידה רבה למתרחש במטבח. חדור הייתי הכרת־תודה למזלי שהביאני למצפה ממנו ייחשפו לעיני סודות האדם. אמנם, הרבה לא הוגד לי מהקולות ומהשאון שחדרו למחסן דרך החלון. המלים לא היו מובנות. פשר הצחוק נעלם ממני. סיבת הרוגז לא נודעה לי. השאון הרבגוני עלול היה להיות תוצרת של כמה וכמה גורמים: צלצול כפיות בכוסות, זרימת מים מברז, הזזה של כסאות ושל שולחן, חליצת פקק מבקבוק ואולי גם טפיחה של יד על בשר. משהו מעין זה הגיע לאוזני: צעל מיר נישט מאנסעס, מוישה. איך קען דיר. איך זוג דיר, חסידע, איך בין דורט הונדרעט מאל. ציק ציק ציק. נו, אז אוודאי גוט, מוישה. ווש ווש ווש. איך וייס נישט וואס, חסידע. דזזט דזזט דזזט. מוישה, דיינע חאכמעס. חה חה חה. איז ואס, חסידע. קלוק. חסידע, מוישה. קלוק. מוישה, חסידע. קלוק. דער משוגע. אי אי אי. הערן צו, מוישה. פארח טאח.

באוזני היו אלה חידות, אבל באמצעות הקולות היו עיני רואות את המתרחש במטבח. החזיון שנגלה לי היה חזיון נפלא של אהבה סוערת ונשגבה. האהבה הזאת של חסידה למשה, ולהיפך, הציתה בי קדחת נוראה של כתיבה. כל גיחוך שנשמע מהמטבח, כל דזזט של חריקת כסא, כל קלוק של חליצת פקק, כל פארח טאח של טפיחה, דירבן אותי לכתוב. לכתוב, לכתוב, לכתוב, לכתוב ולכתוב. לכתוב.

בערב, לאחר סעודה חטופה, הייתי ננעל בחדרי וכותב שעה ארוכה. למחרת היית קורע את מה שכתבתי, בחימה שפוכה, וכותב גירסה חדשה של סיפור אהבתה ומותה של חסידה. כתבתי שבע גירסאות שלימות בסך הכל וקטעים לאין ספור. מפליא עד כמה נחרתו בזכרוני כמה מהגירסאות שכתבתי על אודות חסידה.

מוכר הנפט, משה, הניח את הפח בפינת המטבח, מחה ידיו במכנסיו השחורות והנוצצות, ואמר: “ארבעים ושמונה מיל, חסידה.” – כך נפתחה אחת הגירסאות. חסידה, עיניה שחורות ונוצצות לא פחות, חיבקה את מוכר הנפט החסון בצוארו, ליטפה את בלוריתו השחורה ובקול חנוק ביקשה, “נשקני מהר, משה.”

“מה החיפזון, חסידה?” שאל הגבר החסון. “קודם כל נשב וננוח קצת. ננשום אויר צח ולא אויר רחוב. אחר כך נאכל פלח של דג מלוח טוב עם שתיה של תה טוב, חם וחזק. אחר כך נאכל עוגה או שתים. נאכל. נשוחח. נעבור קצת על החשבונות. נשתה עוד תה טוב, חם וחזק. ועוד יישאר לנו זמן לרוב בשביל נשיקות, חסידה.”

“נשקני מהר, משה. אני נשרפת.”

אז לי בטח אסור לגעת בך," אמר ורעם בצחוק באס.

“החכמות שלך נמאסו, משה. חבקני ונשקני, או שאני מתה.”

“מה קרה חסידה, מה קרה ומה החיפזון? אני לא בורח לאוסטרליה שאני מוכרח לנשק אותך. עוד נתראה פעמים רבות ועוד תהיינה הזדמנויות לנישוקים, כהנה וכהנה.”

“אתה לא אוהב אותי, משה, אתה לא אוהב אותי בכלל.”

“אח, אח, אח! התה באמת טוב, חם וחזק.”

אתה כמו כולם," אמרה חסידה. היא צנחה על הכסא, הניחה לחיה על השולחן והליטה פניה בידיה. “אתה כמו כולם, משה,” בכתה ואמרה, “רק היופי חשוב לך, לא הנשמה. הנשמה לא חשובה לך לגמרי. רק יופי אתה מחפש.”

“הנשמה דוקא כן חשובה לי,” אמר משה וגמע מכוס התה הלכודה בשתי כפות־ידיו, “חשובה לי מאד. אני מעריך מאד את הנשמה שלך. יש לך נשמה בריאה, חסידה. אבל אח, אח, אח! את הנישוק אינני מחבב. זה גוזל ממני אויר לרוב ואין דבר יקר לי כאויר הצח.”

“אם באמת היית מעריך את הנשמה שלי ואוהב אותי קצת לא היה לך בכלל איכפת לבזבז עלי קצת אויר,” אמרה חסידה, עודה בבכיה.

“אח, אח, אח!” נאנח משה וגמע מן התה החריף.

“ידעתי שאסור לי להתאהב בך. שאני רק אסבול,” בכתה חסידה. היא בכתה, בכתה, בכתה, בכתה ובכתה.

משה גמע בתאווה רבה ובקול גדול מן התה הטוב, החם והחזק. בכיה של חסידה ומכאובה, שמילאו את חלל המטבח בווש ווש ווש, לא טרדו את שלוותו.

מבעד למסך דמעותיה, כתבתי באחד הקטעים, התבוננה חסידה במשה, הגומע מכוסו בשלווה אולימפית. הוא לא אוהב אותי, אמרה וחזרה בלבה. לפתע נעלם מעיניה הגבר החסון שחור הבלורית ובמקומו ישב משה החיוור והקרח הגומע אויר, כדג על היבשה, בנחיריו ובפיו. “האהבה מתה,” לחשה חסידה ונעצה את הלהב בלבו. ציק ציק ציק.

בגרסה אחרת, לאחר ששתו תה למכביר ואכלו תריסר עוגות, כל אחד, יושם חסידה ומשה, שעונים זה לצידה של זו, ודנים באהבתם ובצפונות העתיד.

“הואף,” נשף וטפח בידיו על כרסו פארח טאח. “כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה תה, הואף”. פארח טאח.

“גם אני.” נשפה חסידה, “הבטן שלי עוד מעט יתפוצץ. תראה”.

“יופי,” אמר משה. “איך שהבטן שלך מתפוצץ. תראי את שלי!”

“חי חי חי”.

“חי חי חי”.

“אי זה כואב”.

“אי זה כואב”.

פארח טאח. משה טפח על כרסו.

פארח טאח, נענתה בטנה של חסידה.

“כאשר נהיה גדולים תמיד נשתה הרבה תה, נכון חסידה?”

“נכון.”

“אני כל כך אוהב אותך, בובה שלי.”

“אתה אומר את זה, משה בעד זה שאתה שיכור.”

“אני לא שיכור. אני אוהב אותך.”

דזזט. דזזט. דזטט.

“מה זה משה?”

“מה זה מה?”

“מה זה הדזזט־דזזט הזה?”

“זה התה הנפלא שלך עובד בתוך הבטן שלי,” אמר משה, מחייך.

“אמרתי לך שאתה שיכור.”

“הקשיבי. הקשיבי.”

“עשה עוד פעם”.

דזזט. דזזט. דזזט.

“יופי. משה.”

“זה לא אני עושה. זה התה שלך.”

“נהדר שלי.”

“אני כל כך שמח שגילית לי שאת אוהבת אותי. נדמה היה לי שיש לך משהו עם הצעיר ההוא שעובד במחסן הספרים.”

“מה פתאום?” חסידה השתוממה, באמת ובתמים.

“כל פעם שאת עוברת על פניו הוא מביט בך כאילו היית גרטה גארבו.”

“מה יש? אסור לו כבר להביט על נשים יפות?” שאלה והיטיבה את התלתל הנופל על מצחה.

“אבל אני רוצה שתהיי רק שלי ולי”, ייבב משה ומשך את חסידה אליו. לרגע הירפה ממנה, הסיט את נרתיק העור שעל בטנו לצד, חזר ותפשה וחיבקה בכוח רב.

השנים התנשקו.

קלוק.

“אני אהרוג אותך!” סינן משה מבין חריקת שיניו, כתבתי באחד הקטעים. “יותר לא תבגדי בי. יותר לא!” הוא הידק את החגורות שעל ידיה ועל קרסוליה. תחב עמוק לפיה את מגבת־המטבח, אחרי כן הגדיל את הלהבות של הפרימוס ושל הפתיליה וקירב אליהן את פחי הנפט. עיניה של חסידה נקרעו מאימה.

“הכל ידוע לי עליך ועל הצעיר ממחסן הספרים,” לחש משה. טיפות גדולות של זיעה גלשו על קרחתו שהאדימה באור האש. “די!” זעק. הוא יצק נפט על חסידה והטיל עליה את הפרימוס ואחריו גם את הפתיליה. זעקה וכדור אש עלו יחדיו במטבח הזעיר. האש ליחכה. ווש ווש ווש. ווש ווש ווש.

היה עלי, כפי שהבינותם, לעשות את משה למוכר נפט. משלח יד זה הוא גברי יותר מאשר הפצה קמעונית של עוגיות ולסיפורי היה דרוש לי במטבח של חסידה גבר ולא רכיכה.

אבל הקטע האחרון דווקא לא הסתיים ביציקת נפט ובהבערתו. למיטב זכרוני היו אלה השורות האחרונות שנכתבו על אהבתם של משה וחסידה:

שניהם שכבו, זה לצידה של זו, על שטיח של דם. ידיהם היו לחוצות בחותם נצחי. שקט ושלווה שררו במטבח. דבר לא זע ולא נע. רק שפתיהם החיוורות פלטו מילים אחרונות של אהבה.

משה: צעל מיר נישט מאנסעס, חסידע.

חסידה: איך קען דיינע חאכמעס, מוישה.

דזזט. נשמותיהם פרחו בעד החלון האחורי. דזזט.

היה זה הקטע האחרון, כי למחרת כתיבתו בישרה חסידה לכל עובדי הבית שלא יחולק תה במשך היומיים הבאים. “האח שלי, משה, מתחתן סוף סוף עם האלמנה, ועלי לעזור בהכנות,” אמרה כדברי הסבר. כאשר יצאה מחנותו של צבינמצ’יק נדמה היה לי שירתה בי מבט חד, כסימן קריאה.

אותו יום, בין אחת לשלוש, נרדמתי על טבלת השולחן. היתה זו הפעם הראשונה לעבודתי במחסן ששנתי לא הופרעה בחלומות. ישנתי שינה טהורה ומבריאה, משוחררת מספרות ומרוח. אולם, זו לא ארכה. צבינמצ’יק העיר אותי בחבטה עצומה של כרך תלמוד על ראשי. הוא הוציאני אל המדרגות וציווה באזני המזמזמות לבלי שוּב, לעולם, למחסנו.

בערב נפגשתי עם זמירה ושמעתי דברי־פיוט שקראה מתוך פנקסה. כאשר נפרדנו היה שמי, כאמור, ניסן ורד. בכך לצערי תמה פרשת הזע"ף.

הלכתי לי ברחוב ז“ק והשתדלתי להיזכר, איך מתחיל שיר ה”רקפת". רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד, או רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד? בחיי, היו ימים שהשיר הזה לא מש מגרוני. יומם ולילה הייתי משמיע אותו, בלווית קולה של אמי. היא היתה אומרת לי, שיר בני את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אני אמרתי לה, שירי אמי את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אבא מיאן לחזור הביתה והחנווני גורפיין, שממול, התחנן, הזהיר ואיים. השירה שבקעה מתוכנו טרפה את חשבונותיו והיכתה את קופתו הרושמת בנזקים. אבל אני ואמי לא שעינו לתחנונים, לאזהרות ולאיומים. יחד שרנו ושרנו, ושרנו עוד, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאוד. או ששוב טעיתי? אבל הכיצד, הן שיר זה היה כה שגור על גרוני.

אני מכיר אנשים רבים שדעתם נטרפה עליהם כליל רק מפני שניסו את זכרונם יתר על המידה. אני עצמי התקרבתי פעם כדי פסע מהשגעון. לפתע ביקשתי לדעת את שמו הראשון של גוגין. מיד עלה בי קול, להלן קול א‘, שאמר לי מניה וביה, פּוֹל שמו. שטויות, יצא כנגדו קול אחר, להלן קול ב’, פול היה דוקא שמו הראשון של סיזאן. ואני אומר לך, נענה קול א‘, שפול דוקא היה שמו הראשון של גוגין. כמובן, לגלג ב’, כלל לא אכפת לי אם תכנה את גוגין בשם־ראשון פול או עובדיה, אבל רק למען האמת ההיסטורית אני קובע כאן שפול היה שמו הראשון של סיזאן. אני מוכרח לציין, אומר א' בקול נחלש, שעד לפני רגע קט הייתי סבור ששמו הראשון של גוגין הוא פול. ב' איננו מהסס, הוא נחפז לנצל את יתרונו ורודף את א‘. אתה מוכן, אומר הוא בחוצפה, להמר אתי על עשר לירות שפול היה שמו הראשון של סיזאן? א’ נסוג. למה להתערב, אמר בתוכי, אין בהימור לעולם משום הוכחה חותכת, לחיוב או לשלילה. מוכן אני, לעומת זאת, לילך עמך לספריה הסמוכה ושם לברר לבטח מה היה שמו הראשון של גוגין. אם זהו רצונך, אמר ב‘, לך לבדך. אני יודע ומשוכנע שפול היה שמו הראשון של סיזאן ואינני צריך הוכחות נוספות. אל נא תחשוב אף לרגע, אמר א’ כגיבור עשוי ללא חת, שהחשש פן אשתעמם בלכתי בדד ירתיעני. אל נא תחשוב כך. אלך גם בלעדיך.

ממש חשתי שאני נחצה לשנים. א' שלי יצא לכיוון הספריה וב', כנגדו, משכני אחריו בכיוון ההפוך. למזלי נקרה לי ברנש קלוף־חוטם ולח־שפתותיים שדרש לשלומי בקול גדול לאמור, שלום, שלום, שלום, אשרי שרואני אותך סוף־סוף, איפה התחבאת כל הזמן? חיפשתיך בכל מקום ולא מצאתיך, לא חלף יום שלא הגיתי בך ולא שמעתי עליך. תן לרגע לראות אותך, נו, אתה נראה לגמרי…

שלום, שלום, אמרתי אף אני בחגיגיות מסוימת והכנסתי את זכרוני להילוך גבוה. לכל השדים, מי הברנש המכוער הזה הנוהג בי קרבה כזאת?

עוד זכרוני שורק בקדחתנות והברנש יורה כלפי שאלות עניניות וידעניות. שמעתי, אמר, שביליתם בשבוע שעבר אצל הורדים, מה דעתכם על התקליטיה שלהם?

יפה מאד, אמרתי לו וידעתי שאיני מתחיל, אפילו, לזהות את האות הראשונה של שמו. הלה, שערותיו אכולות חטטים, נשען על עמוד החשמל והתבונן בי בבדיחות הדעת. נדמה לי, אמר בכנות, שאינך זוכר אותי.

מה זה עלתה על דעתך? קראתי נעלב. א' וב' שיתפו עתה פעולה וכל רגע קיוויתי, יסירו במאמץ משותף את הלוט מעל זהותו. בינתיים ביקשתי למענם שהות של זמן. מה שלום הג’ינג’י? שאלתי.

הג’ינג’י! אתה זוכר עדיין את הג’ינג’י! מרוב התרגשות התעוותו פניו ולבשו את גון החלודה. אני מוכרח לספר זאת לדודי. הן חלפו חמש־עשרה שנה מאז. דודי ימות מהנאה! הברנש העביר את כף ידו על שערותיו היבשות בהתפעמות ניכרת ולחלח את שפתותיו בלשונו. לא תאמין, אמר.

מה קרה? שאלתיו, באמת מסוקרן.

לפתע פרץ בתרועת־צחוק. הג’ינג’י, אתה יודע איפה הוא עכשיו? הוא התחתן עם מושבניקית אחת מתל־אור ומתמחה בענף הלול. היית מאמין על הג’ינג’י?

מה אתה סח? שאלתי תמה.

עובדה, אמר. אני מוכרח לספר זאת לדודי.

אגב, מה שלומו? שאלתי.

כמו תמיד, אמר. תיכנסו פעם, נשמח מאד לראותכם אצלנו.

תודה רבה, אמרתי, ברצון רב, בהחלט. א' וב', ימח שמם, משלא הצליחו לקרוע את מסכת האלמוניות מעל פני בן־שיחי, רפתה רוחם ויחד פרשו להם לירכתי הארכיון. שם ישבו שעונים אל הכותל האפרורי והצונן והתבוננו בי ובתכסיסים שלי בסקרנות משולבת בשמחה לאיד.

תמיד אומרים תיכנסו ותמיד עונים ניכנס ואחר־כך לא יוצא מזה שום דבר, אמר לח־השפתותיים. אם לא לשם הנימוס הבטחת שתיכנסו, אולי נועיד עתה יום ושעה?

בבקשה, בבקשה, אמרתי. אדרבה. מה אתה מציע? אני עוד אראה לכם, אמרתי לא' ולב' שנשכבו על צידם, ראשם נתמך על כף־ידם הניצבת על מרפקם. אני יכול להסתדר גם בלעדי הסעד המפוקפק שלהם. עוד אראה להם.

יום ד' בתשע שעות בערב? שאל.

מצוין, אמרתי.

תמסור ד"ש לאשה ולילדים, אמר.

מאה אחוז, אמרתי בשמחה. גם אתה.

אם יקרה משהו ולא תוכלו לבוא, תנו צלצול. טוב?

בהחלט, אמרתי.

הלך לו לדרכו, שמח וטוב־לב. מדי פעם הרטיט אותו צחוק של הנאה. כנראה שחזר לעצמו על מקרה־הג’ינג’י ועל הסיפור שישמיע לדודו. עד שנעלם בקרן הרחוב ויותר לא ראיתיו עד עצם היום הזה.

בעצם, אמר א' לאחר שעה קלה, אני דווקא כן יודע מאיפה הוא מכיר את הטינופת ההיא. המנוולים, תמיד כדי לרתק אליהם את תשומת־לבי משמיעים הם מלים גסות שמעולם לא הרהבתי עוז בנפשי להעלותן על דל שפתי. אבל הפעם עשיתי עצמי כלא שומע. פרצוף מטונף שכזה, המשיך א' בשלו, מסוגל לבוא רק ממקום אחד בלבד.

אני יודע! קרא ב' בשמחה עשויה. אני יודע!

אל תגיד לו, התרה בו א', אמרתי לך שלא תגיד לו, תראה!

לא נפלתי בפח שטמנו לי השנים. ידעתי שאם אכוף את קומתי ואשאל את א' לאמור, אנא הגד לי מהיכן בא ההוא, יענה לי בשאלה, ההוא מי? ועד שלא אגיד בפירוש, ההוא הטינופתי שזה רק ראינו, יעמיד פני תם ויסרב לשתף פעולה. ברם, משוכנע אני שגם לאחר שאוציא מפי את המלים האיומות ההן עוד יחמוד אתי לצון שעה ארוכה ולא אעלה ביד אלא מאומה. ובכלל, מאז פרשת שמו הראשון של גוגין איני הוגה אמון יתר לא' ולכושר־הביצוע שלו.

אבל השנים המשיכו במשחק שלהם. אני אלחש לך, אמר ב‘. טוב, אמר א’, אבל בלחש־בלחש, שלא ישמע. וכה הלאה. האמצעי היחיד להפסיק אותם, או לאלצם לחדול ממשחקם המענה, היה להפסיק לחשוב. אני מפסיק לחשוב, אמרתי לעצמי.

הניסה מישהו מכם פעם בלחייו להפסיק לחשוב?

ובכן, דעו לכם, מי שמתחיל פעם לחשוב לא יוכל להפסיק לעולם. שכן כל מחשבה עשויה ראש, שהוא זנב קודמתה וזנב שהוא ראש יורשתה. כך אין לדבר סוף.

מכל מקום, ניסיתי להפסיק לחשוב. לרגע זעיר, כנצנוץ להב, ראיתי כתמי־צבע פורחים, כחול, אפור ואדום. במקומם בא כתם־צבע צהוב שהתבהר בנוגה רב ולפתע ספג לתוכו כתם אפור, חסר־צורה ומתפוגג. אתן את נעלי במתנה למי שיסביר לי למה, בסופה של שרשרת־צבעים מגוונת זו, נקלע במוחי, באמצעו, ממש בול, השם בלהה. התבהר בנוגה רב דוגמת הכתם הצהוב, ונעלם. שוב נקלע, ושוב נעלם. שלוש פעמים קרה כך ואז שמעתי מקהלה נפלאה של

אֵיוִיווֹ, אֵיוָאווֹ, אֵיוִיווֹ וָאוֹו ווּ! אֵי לֶפטִי, בֶפטִי,

בּוּלוֹבוּלוֹפֶסְטִי, קינדלע, קינדלע לוּפט, לוּפט לוּפט.

כמה בלהות הוא מכיר? שאל א'. השנים נדהמו קצת למראה הצבעים ואפשר גם הסתנוורו לרגע קט. משום כך, אולי, צפו במתרחש בדממה. עתה, מן הסתם, מצאו לעצמם שעת־כושר לנסות אותי מחדש ובעיקר להוכיח לי שלא הצלחתי להדביר אותם.

ממש מפליא. אמר ב'. הוא מכיר לפחות ארבע.

מה אתה סח? שאל א'. האינך מפריז כלשהו?

ודאי שלא, אמר ב'.

הבה נראה, אמר א'.

בלהה ההיא שלמדה אתו בבית־הספר וכתבה לחייל בחזית, במבצע ההתכתבות של בתי־הספר בעידוד הועד למען החייל. שכתבה לו שהיא בלונדינית כחולת־עין והחייל חשב שמחכה לו יפהפיה וכמה התאכזב כאשר בא, לאחר שלושה שבועות של נסיעה מיגעת מבנגאזי, ומצא את בלהה.

נכון, אמר א'. אחת.

ובלהה ההיא שעמדה תמיד ליד דלתות אולם־הקונצרטים והיתה נורא מוסיקאלית. פעם היו לה צמות והוא אף פעם לא יכול היה להחליט אם היא יפה או לא.

רגליים דווקא היו לה יפות, אמר א‘. אני מבטיח לכם שאני אגמור אתו פעם. הא’ הזה מפר את מנוחת־נפשי ומונע ממני להיות, סוף־סוף, אדם בוגר שכל מעיניו נתונים לאשתו, לילדיו ולעבודתו. שמעתם חוצפה! עתה, מי יודע כמה זמן עבר, להזכיר את טיב השוקיים של הבחורה הצמאה למוסיקה! ולמי, למי להזכיר זאת? לאדם שכל חזותו של אזרח מכובד ונעים־הליכות שעיניו, לכל היותר, מביעות סקרנות מבריקה אבל לא הרהורי־עבירה. לי להזכיר, והיום, את שוקיה של הסולפז’יסטית! חי אלוהים, אסיים אתו.

שתים אמרתי, נכון? שאל הב'. ובלהה גלוזמן?

שלוש, אמר א'. איפה ארבע?

הגבוהה ההיא, שכחת? אמר ב'. שהיתה אומרת לו שלום הססני וזה היה הבסיס היחיד להיכרותם.

הבה תזכיר לי, אמר א'. קריצה חלפה בעינו, כאלומת־אור בעין החתול. איך למשל, נראו שו…

שוב למזלי – הלא הייתי מהלך ברחוב ז'"ק – נפלו עיני על צעירה שנשענה על פסנתר. זה היה דחוק במעבר, בין שני עמודי־בטון וכתלי־לבנים, משהו כעין שער וגדר. כנראה שלא עמד להם כוחם של הסבלים להחדירו לתוך החצר.

האוכל לסייע לך במשהו? שאלתי.

הפסנתר נתקע, אמרה לי בחיוך. צעירה נחמדה מאד.

ומה? שאלתי.

רבתי עם בעלי, אמרה. הוא טען שאי אפשר יהיה להעביר את הפסנתר דרך השער הזה, ואני סירבתי שיעלוהו בחבלים מעל לגדר. עמדתי על כך שאפשר יהיה להעבירו כאן. היא הורתה בידה על המקום בו היה הפסנתר תקוע. פסנתר־כנף.

צחקתי.

גם היא צחקה.

א' וב' התגרדו בפחדתם.

ואיפה בעלך? שאלתי.

כיוון שניצח וצדקת־טענתו יצאה לאור הכריז עלי ברוגז ופרש לו. אני בטוחה שהוא מציץ עלי עכשיו בהנאה, מבין השיחים שבגינת־הבית, שותה לשכרה את נצחונו.

הבטתי בפסנתר.

כל מה שצריך, זה לתת עוד דחיפה קטנה והפסנתר יעבור, אמרה. ניסיתי לדחוף אותו מכיוונים שונים. מדי פעם השמיע הפסנתר צלילים עמומים, אבל לא חלף במעבר. מה שהזכיר לי את נסיונות הזכירה שלי. ממש כמו הפסנתר במעבר, משמיעים צלילים לא מבוקשים ואסוציאציות משונות, ויש להם א' וב' שדוחפים אותם בדרך חתחתים ביד לא־אמונה, כאותם סבלים, שישבו לנוח בצל הגדר.

לפתע, דחיפה חזקה והפסנתר נחלץ וגלש על גלגליו בדרך הטוב. בו ברגע גם נזכרתי בשיר “הרקפת”. מתחת לסלע צומחת רקפת, רקפת נחמדת מאוד. הצעירה הודתה לי. אמרתי לה שלום ובשמחה רבה המשכתי דרכי.